Category Archives: על המרחב

קרני חיטין

קרני חיטין

הלילה האחרון של ממלכת ירושלים

גרסת פי די אף

בא לי לכתוב על הצלבנים. עכשיו, דווקא עכשיו, למה לא, בעודי נמצא בפאתי מערב, רחוק מאוד מהמקום, שלא לדבר על הזמן, שבו כל זה קרה. כן, אני פה, אבל לבי במזרח המדמם והרחוק, ברגע ההוא בזמן בו היה מלך בירושלים. יש שם סיפור. אנסה את כוחי בו.

אבל איפה מתחילים? כיצד אצליח לשכנע אותך, הקוראת, שיש פה משהו שיכול לעניין לא רק חובבי היסטוריה ומלחמות אבירים? כיצד אצליח להתחמק מהדפוס הצפוי של הדיבור על הצלבנים, מהתחושה המיגעת שמוזיקה תזמורתית ונפוחה חייבת ללוות כל איזכור שלהם?

אין לי כוח לסיפור אחד, עם התחלה, אמצע וסוף, בוטח בעצמו, יודע מה מוביל למה ולמה. ערכים בוויקיפדיה יכולים להסביר פרטים, תהליכים ותוצאות טוב יותר ממני. איני היסטוריון אלא קורא של היסטוריונים, ובכל זאת בא לי לנסות ולספר קצת על מה שאני מוצא מעניין וחשוב.

אז במקום נקודת מוצא ברורה בראשית תהליך אעמיד במרכז ליל קיץ אחד, מסוים מאוד, רגע לפני יום גורלי ועקוב מדם, הלילה שלפני קרב קרני חיטין. שמעת על קרני חיטין? זה היה קרב חשוב, שתוצאותיו, כך אומרים, שינו את מהלך ההיסטוריה. אבל בלילה שלפניו עוד לא ידעו כיצד יסתיים, ואל זמן ומקום זה אצא ואחזור, אשוטט בין סיפורי משנה, מחשבות ותהיות. קדימה.

מחר יהיה קרב

כלום לא ימנע את בואו של הבוקר. מכונסים סביב בריכת אגירה חריבה, מצונפים זה לזה, יושבים על הקרקע, והלילה חם ומחניק. צבא אדיר, מותש ובלוי אחרי יום צעידה בשמש הקופחת. תחילת יולי עכשיו והחום כבר קשה, האוויר לא זז. מחר תנשוב רוח מזרחית, ארורה ולוהטת, היישר ממדבריות ערב. אין מים. הלשון נפוחה, נדבקת אל החיך, הנשימה צורבת. המוסלמים הדליקו מדורות מסביב, והם מזינים אותן בעשבים שמעלים עשן חונק. הם צוחקים ושרים, קרובים כל כך עד שאפשר לשמוע ולהבין את הצעקות, כופרים, חזירים, נשחט אתכם, זמנכם בא, אלוהים גדול.

מחר יתחולל קרב קרני חיטין, שבעקבותיו תפסיק להתקיים ממלכת ירושלים, ששלטה בעיר הקדושה ובארץ כולה במשך 88 שנים. אין איש בכל המחנה העצום הזה, בשני הצבאות שיתעמתו מחר, שמכיר מציאות אחרת. הצלבנים, או אולי מוטב לקרוא להם כפי שמכנים אותם בני הארץ, הפראנקים, הם חלק מנוף הארץ זמן רב כל כך עד שאפילו אלה שהגיעו לא מזמן מאירופה פועלים בתוך מסורות ומנהגים ידועים. זאת אחת הסיבות לכך שמה שיקרה מחר, הניצחון המוחלט של המוסלמים, התבוסה המלאה של הפראנקים, אינו צפוי ואינו מובן מאליו. והשנה, חשוב לזכור את השנה, תאריך נותן אחיזה במרחב המתעתע של הסיפור, היא 1187. כן, לפני אלף מאה שמונים ושבע שנים נולד ישוע, בן האלוהים. המלאך גבריאל בישר על כך לאימו בנצרת, קרוב כל כך לפה, יום הליכה, לא יותר. הוא עצמו צעד כאן, בדרך הזאת, רגליו דרכו על האדמה הזו.

המוסלמים, שצבאם מקיף את המחנה הצלבני מכל עבר לא מתכחשים למניין השנים הנוצרי, אבל הוא אינו המשמעותי עבורם. זוהי שנת 583 לספירתם, הנמנית מהזמן בו היגר מוחמד ממכה למדינה, רגע יסוד אומת המאמינים המוסלמית. הוא היה מוכה וחלש אז, אבל תוך עשר שנים יכבוש את העיר שבה נרדף.

חיי מוחמד, אמונותיו, הלכותיו והלקחים שניתן ללמוד מהם אינם רק היסטוריה אלא מהווים חלק משמעותי מהיומיום. כל מי שלא מקבל את האמונה באל האחד שמוחמד הוא נביאו האחרון מתכחש לאמת מוחלטת. הוא כופר, ולכן נחות. האיסלאם יכול לסבול את הנוצרים והיהודים, בני המקום החולקים אמונה באברהם, האב המשותף, כל עוד הם משלמים מס מיוחד ומכירים בנחיתות זו ובמה שמשתמע ממנה. אבל, בפלישתם, כיבושיהם ויוהרתם, הפרו הפראנקים את הסדר האלוהי. כעת המוסלמים מבקשים צדק ונקמה.

אז הזמן הובהר, וכעת למקום. הגליל, לא רחוק מטבריה, בקעה שהר מתנשא מצפונה וגבעות מיוערות מדרומה, ליד צומת גולני של ימינו. דרך עתיקה עוברת פה, עשויה אדמה מהודקת וחצץ, חריצי גלילי עגלות משא מסומנים בה, ועומקם מעיד על כך שאנשים רבים חלפו כאן. הכנרת, כאמור, קרובה מאוד, אבל קו פרשת המים אליה נמצא במעלה הגיא המישורי, וכאן צחיח כל כך עד שקשה אפילו להאמין שהיא אכן שם. עצי זית ספורים נטועים פה, שיחים קוצניים צומחים בנוף החורש הים תיכוני, ובצד הדרך שדות חיטה ושעורה משובצים זה לצד זה, מערומי סלעים שסוקלו לגדרות מפרידים בינהם. כעת, כאמור, החמסין הקשה הראשון של ראשית הקיץ, ואת השדות מכסה השלף, גבעולי קש שנותרו לאחר הקציר. הוא עדיין אינו יבש לגמרי, ונשרף בעשן ירוק וכבד. קו האש מקיף את המחנה הצלבני, טבעת חנק אדמדמה, מהבהבת.

על הקרקע, הראש בין הברכיים, שריון טבעות הברזל מגן מפני החיצים שעדיין נוחתים מדי פעם, מגיחים מתוך החושך והעשן, זמזום חלש ואז קול פגיעה, מתכת במתכת, קללה, אנקת פציעה. ירי אקראי, שמגיע מכל הכיוונים ומטרתו להטריד, להפחיד, למנוע כל אפשרות למנוחה. כך מבטיח הצבא המוסלמי ששנת הלילה של קורבנו המיועד תהיה טרופה וקלה, מלווה באימת מוות.

*

אנו נמצאים בנסיכות הגליל, שהיא אחד מארבעת חבלי הארץ שמהם בנויה ממלכת ירושלים, אשר הוקמה בעקבות ההצלחה הגדולה של מסע הצלב הראשון, לפני כמעט תשעים שנים. ממלכת ירושלים היא הראשית והחשובה במספר ישויות בשליטה נוצרית אירופית הפרושות מאז לאורך כל קו החוף המזרחי של הים התיכון.

המדינות הצלבניות בשיא כוחן

המדינות הצלבניות בשיא כוחן

איני מתאר אותן כמדינות צלבניות מאחר שאין לדמיין מדינה במובן המוכר לנו, ומרבית תושביהן אינם פראנקים ממוצא אירופי אלא בני המקום, מוסלמים, נוצרים לא אירופים, שומרונים ויהודים. השלטון הצלבני מסתמך על ההתיישבות המקומית, מחליף ומשתמש בדפוסי שליטה ומיסוי שקדמו לו. המערכת הפיאודלית  האירופית, הזרה לארץ הזאת, יובאה לכאן על ידי הצבא הכובש. הממלכה ניזונה מהארץ, כמעין ישות טפילית וזרה, תוך ניצול מציאות ומסורת קיימת וכך מקיימת את ההתיישבות ומממנת את אחזקת הכוח הצבאי הצלבני. זרם מתמיד של עולי רגל המביאים איתם כסף אירופי, ואשר חלקם בוחרים להשתקע בממלכה, מספקים לה כוח אדם וממון וכך זו מצליחה, בקושי, לתחזק את המערכת הבזבזנית הזאת, שבה אנשים מתים צעירים והכל יקר מאוד. למרות הזמן שחלף מאז הכיבוש וההשתלטות הצלבנית האירופים וצאצאים הם עדיין מיעוט מובהק בארץ. הם מהווים רוב רק בערים הגדולות ושליטתם במרחב הכפרי מתבססת על מאחזים מבוצרים וטירות השולטות על נחלות מוגדרות.

הצבא הפראנקי חנה כאן למשך הלילה, סתם באמצע שום מקום, בדרך אל הקרב שכעת הוא בלתי נמנע. הוא מורכב משלושה מחנות נפרדים, שצועדים, נלחמים וכעת גם חונים זה אחרי זה. ביחד הם כל צבאה של הממלכה. לא נותר כמעט מי שיגן על הערים והמבצרים שבעורף, רק חילות מצב חלשים המורכבים מזקנים ומנכים. יש כאן כחמישה עשר אלף איש, בעוד שהאוכלוסיה הפראנקית כולה היא של כמאה אלף. חלק גדול מהם אינם לוחמים ובינהם גם נשים וילדים, המלווים את המחנות, ואנשי כנסייה, כמובן.

אלה, אנשי הכנסייה, הממוקמים ממש בלב הכוח, ליד אוהלו של המלך במחנה המרכזי, נושאים עימם בארגז מתכת מקושט להפליא את השריד הקדוש שאמור להבטיח, כנגד כל הסיכויים, את הניצחון בקרב.

הצלב האמיתי מלווה אותם. כן, זה שעליו הוצא להורג בן האלוהים, ובכך כיפר על החטא הקדמון של האדם. או למעשה, שבב עץ מתוכו, המשובץ בתוך צלב מתכת קטן וחבוט, מצופה כסף וזהב. שריד קדוש זה, גולת הכותרת והנכס הדתי החשוב ביותר בממלכה, נמצא באורח פלא מספר ימים לאחר כיבוש ירושלים, בסוף מסע הצלב הראשון. סיפור מציאתו מפוקפק ביותר, אבל האמונה בו ובכוחו בלתי ניתנת לערעור והיא שיוצרת את חשיבותו. אלוהים איתנו, לא רק ברוח אלא גם בגוף, הוא פה, נוכח ומשתתף בחוויות הלילה הזה. הוא יהיה איתנו גם מחר.

שרידים קדושים ופולחנם הוא חלק מרכזי באמונה הנוצרית, והתנועה הצלבנית ממשיכה את המסורת הזו. פולחן הצלב האמיתי והאמונה בו החליפו אמונה ופולחן של שריד מקודש אחר, החנית הקדושה, אשר כולם יודעים שהצילה את מסע הצלב הראשון מחורבן. חלק ממי שימותו מחר ודאי משתמשים בסיפור הזה כנחמה, כהוכחה לכך שיכול לפקוד אותם נס, ישועה אלוהית. הצלב יגן עליהם כפי שהחנית הגנה על קודמיהם.

הסיפור מעניין מספיק כדי לעצור רגע. המחנה הפראנקי לא הולך הרי לשום מקום בלילה הזה, רק ממתין בפחד לאור השחר. עוד  מעט נחזור.

פיטר ברתולומיאו נשרף באש האמונה

זה קרה לפני תשעים שנה, בנקודת השפל העמוקה ביותר בזמן מסע הצלב הראשון, כאשר היה נראה שאין כל סיכוי להצלחתו. אז הזמן הוא שנת 1098, והמקום, אנטיוכיה, עיר מפוארת ומבוצרת, בקרבת שפך נהר האורנטוס, סמוך לגבול טורקיה סוריה בימינו. השתלטות על העיר הזו הייתה אמורה להבטיח ללוחמי האל, כפי שקראו לעצמם הצלבנים, תנועה חופשית עד לארץ הקודש. למעלה מחצי שנה הם צרו עליה, חונים סביב חומותיה הבלתי חדירות, והצליחו לכבשה רק אחרי מעשה בגידה שפל של אחד מתושביה. טבח אכזרי, מעשי אונס וכמובן שגם ביזה חסרת בושה ליוו את הכיבוש הזה.

אבל מייד אחר כך הפכו הציידים לניצודים. צבא מוסלמי חזק ומאומן הגיע, באיחור מצער, לעזרת העיר שכבר נפלה, והכוחות הצלבניים והנחותים לו נאלצו להסתגר בין חומותיה, בלי שיהיה להם זמן להיערך למצור ולאגור מזון. הם נכלאו במלכודת ואיש לא יבוא לעזרתם.

יש גיבור לסיפור: פיטר ברתולומיאו, איכר מחבל פרובאנס, אדם לא משכיל אבל בעל אמונה יוקדת, אחד מהמוני פשוטי העם שיצאו כדי לשחרר את ארץ הקודש מהכופרים בתקווה להבטיח את גאולת נפשם.

רעב נורא שרר בעיר הנצורה, מפיל עוד ועוד חללים, ולאחר שנתיים בדרכים, ויותר מארבעת אלפים ק״מ של צעידה, מחלות, קרבות ועימותים, נותרו פחות מחצי ממי שיצאו לדרך בחיים. מריבות פנימיות איימו לקרוע את צבא לוחמי האל לגזרים. האמונה בכך שיגיעו אל מחוז חפצם, מקום קבורתו של ישוע, זה שחולל על ידי הסראקאנים, השם הלגלגני שבו קראו לוחמי האל לכל המוסלמים, התעמעמה והלכה. הייתה דרושה התערבות אלוהית חיצונית, היה נחוץ נס.

פיטר ברתולומיאו חולל נס שכזה. הוא היה אמנם כפרי ובור, אבל חדור אמונה. בזמן האחרון חווה סדרה של חזיונות שבהם שני אנשים, ישוע בן האלוהים ואנדראוס הקדוש, נגלו לפניו, וסיפרו לו היכן קבור הכידון הקדוש, שבו דקר החייל הרומי את ישוע לאחר צליבתו.

המקום שתואר בחזיונות, מתחת לרצפת כנסיית פטרוס הקדוש, היה במרכז העיר הנצורה, ולשליחים שביקרו בחזיונותיו של פיטר ברתולומיאו היה קשר ברור אליו. אנדראוס הקדוש היה אחיו של פטרוס הקדוש. שניהם היו דייגים מהכנרת כאשר פגשו במשיח והפכו לתלמידיו ושליחיו. פטרוס, שנולד כשמעון בר-יונה, היה הראשון והבכיר מבין תלמידיו של ישוע, ולאחר צליבתו ויצירת הדת החדשה היה לאפיפיור הראשון. סמכותם של האפיפיורים שבאו אחריו נובעת מהיותם יורשיו. באנטיוכיה, אליה נדד פטרוס לאחר הצליבה, בעת שהפיץ את בשורת המשיח, נולדה הנצרות והפכה מתנועת התחדשות דתית יהודית לדת נפרדת הפונה לכל בני האדם המבקשים להציל את נשמותיהם. כעת עתידה נבואתו של פיטר ברתולומיאו לעזור להציל את מסע הצלב מקריסה.

פיטר ברתולומיאו הצליח לשכנע את אחד ממנהיגי מסע הצלב, ריימונד הרביעי מטולוז, אציל אדוק ורודף כבוד, שנבואתו דורשת בדיקה. משלחת ובה שניים עשר חופרים, בינהם אבירים ואצילים, ביקעה את ריצפת הבזיליקה העתיקה, מעמיקה באדמתה. הם חפרו עד הערב ללא תוצאה ונראה היה שהכל יגמר בלא כלום, אבל לאחר שהתייאשו קפץ פיטר, לובש רק כותנת, אל הבור, חפר במרץ ומצא במו ידיו חתיכת מתכת שזוהתה מייד כלהב החנית הקדושה. גל של התלהבות הצליח להפיח רוח חיים בלוחמי האל המשוגעים מרעב.

מציאת השריד הקדוש אוששה את המחנה הצלבני. הנס העניק להם עצם גשמי, הוכחה לקשר בין מעשיהם ומאבקם כעת לבין רגע הקרבת בנו של האל. להתלהבות ולפרץ האמונה המחודשת היה חלק גדול בכך שכנגד כל הסיכויים, נפרץ המצור והצבא המוסלמי הובס. פיטר היה גיבור הרגע, סמכות רוחנית, שליחו הישיר של האלוהים.

הצלבנים פורצים מחומות אנטיוכיה, נושאים את החנית הקדושה

הצלבנים פורצים מחומות אנטיוכיה, נושאים את החנית הקדושה

*

אז פיטר הפך ממאמין נבער, פשוט עם, למנהיג דתי. אבל נבואותיו, שכללו, כצפוי, דרישה חד משמעית לחזרה בתשובה וקריאה לביצוע טקסי צום והיטהרות, הפכו לקיצוניות יותר ויותר. כאשר נקלע הצבא הצלבני למשבר ועיכוב נוסף בהמשך דרכו לכיוון ירושלים, פיטר טען שאלוהים עצמו פקד עליו לבצע טיהור מוחלט וסופי של המחנה, וכי הוטל עליו, שליח האל, לבחור, בהגרלה שיקיים ובהנחייה אלוהית, מי יוצאו להורג באשמת היותם חוטאים. אדיקות נחשבה כמעלה, אבל זה כבר היה טירוף, שהעמיד בספק את עצם כשרותו של השריד הקדוש. מול הביקורת וכהוכחה פומבית לצדקתו הכריז פיטר ברתולומיאו כי הוא מתכוון לערוך מבחן אש, משפט אלוהי לעצמו.

ביום שישי הטוב, יום השנה לצליבת ישוע, הודלקו שתי מדורות ענפי זית, שנערמו לגובה של יותר ממטר ולאורך ארבעה מטרים. נתיב צר נמתח בינהן, אש אדירה מלהטת משני צידיו. פיטר הבטיח שיצעד בשביל זה, לבוש בכותנת בלבד, כשההגנה היחידה שלו מהתופת היא הכידון הקדוש שינשא לפניו.

רק נס יכול היה לשמור עליו ממוות, אבל פיטר היה בטוח שכך יהיה. הדמויות שהופיעו בחזיונותיו הבטיחו לו שיצא מהאש ללא פגע. הוא צם ארבעה ימים, התפלל והטהר, ובזמן שנקבע הופיע אל הטקס. קהל גדול התאסף כדי לראות מה יקרה. אף אחד לא יכול לשרוד מעבר דרך מדורה כזו, אבל אלוהים יכול לעשות הכל. פיטר הרים את הכידון הקדוש והלך אל תוך הלהבות. לאחר זמן קצר הגיח מצידן השני. ההמונים התנפלו עליו כדי לבחון אם נפצע.

היו מי מי שהמשיכו להאמין בו ובכוחו של הכידון הקדוש גם אחרי מותו בייסורים נוראיים, כמה ימים אחר כך. הם טענו שהוא שרד את האש, ושמה שגרם לפצעיו היה ההתלהבות היתרה של ההמון שמתוך אמונה ורצון בשרידים קדושים משלהם מעך ותלש חלקים מגופו ועורו של פיטר. אבל יש להניח שפשוט נכווה אנושות. אני מרחם עליו ומתאר לעצמי שפרט לכאב חש גם אכזבה והפתעה. איני מפקפק באמונתו.

כי זה אינו סיפור על נוכל שהצליח לרמות אנשים נבערים מדעת. רמאי לא יזום את העלתו על המוקד. פיטר ברתולומיאו היה בודאי לא שפוי במונחים בני ימינו. הוא שמע קולות, פעל בהנחייתם, וביצע מעשים הנוגדים כל הגיון. אבל בעולמם של לוחמי האל הקולות האלו והנבואות שהשמיעו יכלו בהחלט להיות אמיתיים, מאחר שהקשר בין המציאות הקשה והאכזרית של מסע המלחמה המפרך ועולם האגדה הדתי היה אמיתי. מותו של פיטר אמנם הוכיח שהוא עצמו טעה, והאמונה בחנית הקדושה נזנחה כמעט לגמרי, אבל הוא לא ערער את האמונה הבסיסית בחיבור בין הנוכחות האלוהית וחיי היום יום. השרידים הקדושים היו הוכחה וייצוג של הקשר הזה, כשהאמונה בהם יצרה את אמיתיותם, ולא להפך. פיטר נשרף כקורבן לאמונתו ולמרות כשלונו הוכיח בכך את עומקה.

מה חשב, רגע לפני שהאש אחזה בבגדיו? איך הצליח להתגבר על הפחד שודאי חש, למרות הטרוף, למרות האמונה? האם, כשחש בבערה, כמו ישוע, זעק לאל שנטש אותו? ואולי השכנוע הפנימי שלו היה עמוק כל כך עד שהכאב עומם, עד שהעולמות, הזה והבא, התאחדו לעולם אחד שבו לגוף עצמו וללהבות המאכלות אותו יש חשיבות פחותה מאשר ללהבות הנצח של הגהינום. כמה כוח מעניקה האמונה, ולאיזה עיוורון היא מובילה. הפקדת גורלך בידי האל הופכת אפילו את מותך שלך לחלק מתוך תכנית אלוהית.

זה מול זה. הם לא יגיעו לכנרת

בארץ הקודש הנוף עצמו הוא שריד קדוש. הכנרת, ההרים, השדות והכפרים הם זירת ההתרחשות, בעבר ובהווה, של מעשים אלוהיים. הו הכנרת, מעבר לקו הרכס, קצת אחרי גבעות חיטין, קרובה כל כך אבל בעצם רחוקה כמוות. רק נס יציל אותם עכשיו, אבל ניסים הם דבר אפשרי. בלילה האפל, סהר ירח מעל והעשן הכבד מסתיר את הכוכבים, כל אחד מהצלבנים הנצורים מתחנן לרחמים ולישועה, להצלחה ולנצחון בקרב הצפוי מחר. הצלב האמיתי, השריד הקדוש מכל, לא יכזיב אותם. הוא הובא לכאן כתעודת ביטוח מאחר שהיה ידוע שצפוי עימות קשה. עכשיו יש להתפלל, אלוהים הרי מגן על המאמינים בו ובקורבנו.

המוסלמים מזלזלים בעבודת האלילים הזאת. פראנקים, או פראנג׳ים בערבית, הוא שם כולל שמקורו במפגש הקדום בין המוסלמים לאימפריה הפראנקית בימי ראשית האיסלאם והתפשטותו. כעת הם קוראים כך לכל מי שהגיע מאירופה ותמיד ישאר זר. הלוואי שאלוהים יקלל אותם, מוסיפים לאחר כל איזכור שלהם. כופרים, נחותים, חסרי תרבות. הם מלוכלכים, נטולי בושה, חזקי גוף ואמיצים אבל נמהרים ופזיזים. זו מהותם, כך נוצרו, בני הארץ הרחוקה ממנה באו. הם אינם שייכים לפה. האל האחד, שאינו ניתן לחלוקה או לתפיסה מלאה, ינקום בהם על טעויותיהם. אלוהים שהרג את בנו. אימא שילדה בתולה. מעשי ניסים ונבואה המתחוללים בזמן הזה. נו, באמת. האיסלאם היא הכניעה בפני האל, הדורשת קבלה מוחלטת של מרותו, שליטה עצמית מופלגת, וקיום מדוקדק של המצוות וההלכות עליהן הורה מוחמד, הנביא האחרון. הקרב מחר יהיה תוצאה של הדבקות הזו, שבכוחה אוחדה האומה המוסלמית שוב, לאחר שנים של פירוד. אלוהים הגדול יקבע את תוצאותיו בהתאם למעשיהם ולטוהר אמונתם של המשתתפים בו.

אמונות, מצוות וחוקים מתעצבים, משתנים ומתאימים את עצמם לצרכיה של החברה שאותה הם משרתים. מסעות הצלב הרצחניים, הכיבוש, הקמת הממלכות הצלבניות וההתישבות האירופית בהן שינו את הכרתם וצרכיהם של המוסלמים שבהם פגשו, וכתגובה לכך השתנו אמונותיהם, השתנתה דתם. האיסלאם שלהם אחר משל קודמיהם, והוא משרת את המטרה הצבאית, מלכד לצורך מסע המלחמה הזה בני עמים שונים. זהויות עצמיות נבדלות, המבוססות על שייכות מקומית ומשפחתית, שפה מדוברת ותרבות מכפיפות עצמן לשייכות דתית אחת. כך מתאחדים מצרים, בני ערב, יושבי סוריה הגדולה ואפילו טורקים וכורדים לכדי אומה מוסלמית אחת המובלת על ידי מנהיג אחד.

המנהיג הזה אינו רק מצביא. בדמותו מגולמת האמונה עצמה, הצלחתו היא הצלחת הדת, כפי שקובע הכינוי המולחם לשמו, צלאח א-דין. תכונותיו הטובות,  צניעותו, דבקותו הרבה, רחמנותו, מסירותו, מפורסמות ברבים והן חלק מהדימוי שמעניק לו את כוחו. חשיבותו דימוי זה כה רבה עד שהוא מעסיק סופרי חצר אשר כותבים את תולדותיו בזמן אמת, מפתחים ומלבים את ההערצה אליו.

הוא כבן 50 כעת, עדין גוף ובעל בריאות רופפת. הוא נולד בשם יוסף בן איוב, נצר  למשפחת לוחמים חזקה ומיוחסת אבל לא מדרג השליטים, כורדית במקורה, שהייתה מעורבת במלחמות הכוח בין שליטי הארצות והערים המוסלמיות. כך נולד בתיכרית, עירק של ימינו, מקום הולדתו של סאדם חוסיין, אבל עוד בינקותו נעקרה משם משפחתו בעקבות חילוקי דעות פוליטיים. הוא התחנך בדמשק, עיר עתיקה וגאה, מרכז אינטלקטואלי ותרבותי, ולמרות שיועד לפיקוד צבאי למד גם דת וגם שירה עתיקה, גם הנדסה ומתמטיקה וגם פילוסופיה, מודל מושלם של השכלה איסלאמית רחבה. לכאורה, על פי דימויו הרווח, הגיע לשלטון כמעט במקרה, עקב תכונותיו הטובות ובעקבות הענותו לאתגרים שהציבו לפניו הנסיבות. הוא לא חפץ בכוח, חלילה, אלא משתמש בו בלית ברירה. זאת תעמולה, כמובן.

איור של צלאח א-דין

איור של צלאח א-דין

צאלח א-דין מציג עצמו כממשיך דרכו של מי שהיה הפטרון שלו ושל משפחתו, נור א-דין זנגי, אור הדת, שליט שאיחד למדינה מוסלמית גדולה את הערים והנסיכויות של סוריה וצפון עירק ושנודע כמוסלמי אדוק ולוחם נחוש בפראנקים. צלאח א-דין השתלט בשמו על מצרים, מביא לסיומו את השלטון הפאטמי השיעי עליה, אבל לאחר מות נור א-דין השתלט צלאח א-דין על כל המדינה שהתכוון להוריש לבניו תוך שהוא משכיל לנצל את דימויו הפומבי לטובתו ולטובת משפחתו. שמו וכינויו המלאים מצביעים על הכבוד שהוא מצפה לו: אל מלכ א-נאצר אבו א-מד׳פר צלאח א-דין וא-דוניה יוסף בן איוב בן שאדי בן מרואן בן יעקוב א-דואני א-תכריתי, כלומר: המלך השומר אבי הנצחונות הצלחת הדת והעולם יוסף בן איוב בן שאדי בן מרואן בן יעקב הדואני התיכריתי. הוא בודאי נמצא עכשיו באוהלו, קרוב מספיק בכדי לפקח על המצור וההכנות לקרב שיבוא מחר. אולי הוא נח, אולי מתפלל. הצבא המוסלמי הוא למעשה הצבא האיובי, כלומר צבאו האישי, והוא, כפי שיודעים הכל, עליון ונעלה.

התעמולה הזאת עובדת טוב כל כך עד שגם חלק גדול מהפראנקים שותף להערכתו כאדם נאצל וכאיש של כבוד. הם קוראים לו סאלאדין ומבכים את כך שהסכם שביתת הנשק שנחתם עימו קרס בעקבות פרובוקציות של אצילים ואבירים שוחרי קרב, אשר רובם אינם בני המקום אלא נושאי צלב ועולי רגל שהגיעו לא מזמן מאירופה. למה לנו אין מנהיג כזה, מה יהיה עלינו, הלוואי שהבוקר לא יגיע.

*

הפראנקים אינה קבוצה הומוגנית אחת. גם הם בני זהויות וקהילות שונות, אשר אמונותיהן התעצבו והשתנו בזמן שחלף מאז מסע הצלב הראשון. הם מגדירים עצמם ואת סביבתם באמצעות שייכותם המשפחתית והמעמדית, ומערכת מסועפת של קשרי נאמנות וחובות הדדיות. זו חברה שסועה הנמצאת במשבר כלכלי וחברתי מתמשך, והאמונה הדתית כבר לא מספיקה כדי ללכד אותה.

בני הארץ הם אלה שנולדו כאן, בממלכות הצלבניות. יש בהם אבירים אצילים, ששולטים בנחלות מוגדרות שעברו אליהם בירושה, אדמה חקלאית וכפרים. אלה מעניקים להם הכנסה שמאפשרת להם לממן את ההוצאות הרבות הנדרשות מאבירים. חלק ממשפחות האצולה הללו חדשות יחסית ועלו לגדולה רק כאן, כתוצאה מהכיבוש הצלבני. זה גורם לבני האצולה האמיתית, העתיקה והמכובדת לזלזל בהם. הם דומים מדי למקומיים, חושבים כמוהם, מעריכים אותם, קשורים לקרקע ולא לרעיון הדתי של מלחמת קודש. הם שכחו מה זה להיות לוחמי האל. גרועים מהם פשוטי העם, רוב המחנה, המשמשים כחיילי רגלים, עוזרים לאבירים או כערב רב, המסתפח אל הצבא בתקווה לניצחון ולשלל. חלקם שכירי חרב מקבלי משכורת, חלקם מלווים את אדוניהם השונים וחלקם אדונים לעצמם. נוכחותם בשדה הקרב הכרחית, אבל ערכם הנמוך ביותר. תפקידם הוא להגן ולהיות מוקרבים, כמו הפיונים על לוח השחמט. איתם אני מזדהה.

איני אוהב את האצילים האירופיים, שבאים ברובם ממשפחות שקשרו את גורלן במטרה הצלבנית. חלקם מבצעים עלייה לרגל, הכוללת בתוכה גם מחוייבות צבאית, שירות בצבא הממלכה. לחלק מהם יש נחלה או זכות אבות שנרכשה בעבר, בזמן הכיבושים וההתרחבות של הממלכות הצלבניות. חובה שנובעת ממסורת משפחתית של השתתפות במלחמת הקודש הביאה אותם לכאן, רצון לשחזר ולהבטיח את גאולת הנפש המובטחת לכל מי שמבצע את חובתו עד תומה. המלך עצמו הוא אציל אירופי שכזה, שהגיע לכאן לפני פחות מעשר שנים, ורק נישואים מוצלחים ונסיבות היסטוריות יוצאות דופן העלו אותו לשלטון. הוא חלש ולא החלטי, המנהיג הגרוע ביותר לעת הזו.

ואני מתעב את אנשי המסדרים הצבאיים, הנזירים הלוחמים, שהווייתם מסמלת את הסתירות הפנימיות המפליגות המאפיינות את מלחמת הקודש הזו. הם מבצעים את הפולחן הדתי שלהם באמצעות לחימה, חסרי רכוש פרטי אבל הכוח העשיר והמאומן ביותר בממלכה, כפופים לפיקודו של המלך אבל גם נשמעים לפקודת האפיפיור ולמעשה עצמאיים לחלוטין ובעלי סדר עדיפויות הנובע מאינטרסים צרים ופרטיים. המסדרים נוסדו כדי למלא צרכים בוערים בתקופת בניית ממלכת ירושלים.  ההוספיטלרים, המארחים, הקדישו עצמם בתחילה לטיפול רפואי בעולי הרגל הרבים לירושלים, והטמפלרים הגנו על השיירות בדרכן אל העיר, אבל המנגנון הצבאי שהקימו והמשאבים שהשכילו להבטיח לעצמם חרגו מזמן מכך. הם הפכו לארגונים חזקים ועשירים, בעלי נכסים רבים בארץ ובאירופה. כעת הממלכה תלויה בהם לצורך השרדותה, אבל התהילה והשמירה על כבוד הדת, ובעצם כבוד המסדר ומעמדו הפכו למניע העיקרי שלהם. ובמקביל לכך הם יהירים וקיצוניים, מסוגלים להרוג בשם אלוהים תוך התעלמות מתוצאות מעשיהם.

וקיימים אנשי הכנסייה, זו שפיתחה את התפישה המהפכנית שלפיה נטילת הצלב, כלומר התחייבות ונדר, קבל עם, עדה ואלוהים, להסתכן ולבצע עלייה לרגל לארץ הקודש, תוך מלחמה ונכונות למוות, מוחקת את כל חטאיך ומבטיחה גאולה אישית. החטא. זה שדבר לא ישחרר אותך ממנו, הטבוע בגוף עד שיש לענותו ולשלוט בדחפיו. ממלכת ירושלים היא תוצאה, יצירה והתגלמות של הרצון לגאולה והיטהרות וגם ההוכחה לכשלונו, מאחר שגם כאן הכל כרגיל, מושפע מחולשות אנושיות צפויות, ממחלוקות על כבוד, כסף וטובות הנאה. כמה עצוב. רוב האנשים האלה ימותו מחר.

צריך להאמין. הרי עצם קיום ממלכת ירושלים הוא נס. כיבוש ירושלים, שהגשים את מטרות מסע הצלב הראשון ושאחריו נוסדה הממלכה, הוא תולדה של צירוף נסיבות, מקריות מבורכת. אני סוטה שוב, ברשותך, מנתיב הסיפור וממהלך הלילה הזה, לפני קרב קרני חיטין.

מפת ביאטוס - העולם הוצרי בימי הביניים

מפת ביאטוס – העולם הוצרי בימי הביניים

חצוצרות ומלחים שיכורים מפילים את חומות ירושלים

בתחילת חודש יוני בשנת 1099 נשקפה לראשונה ירושלים בפני צבא לוחמי האל. כשניים עשר אלף פשוטי עם, לוחמי רגלים, ופחות מאלף וחמש מאות אבירים ואצילים, חלקם רוכבים על חמורים במקום על סוסים, נותרו מתוך ההמון שיצא מאירופה, והדרך לכאן ארכה כמעט שלוש שנים. מחנה כזה יכול לצעוד עשרים קילומטר ביום. ברגל, מתכננים את הנתיב תוך כדי תנועה, ניזונים ממה שמצליחים למצוא, לשדוד או להשיג, מקצה העולם ועד למרכזו. עצם הגעתם עד לכאן הייתה נס. השורדים היו קשוחים ולמודי קרב, ואין לפקפק באמונתם הדתית ובהתרגשות שבה ודאי חשו. ההתלהבות הזו לא כיפרה על כך שלא היו ערוכים לקרב. לא היו ברשותם כלי עבודה, בעלי מלאכה או חומרי גלם שיאפשרו בניית מגדלי מצור ומכונות מלחמה. ככה זה לא ילך.

חלק מהם האמינו שלא יהיה באלה כל צורך. הם צעדו לעבר העיר, שאותה תפשו כמרכז העולם, יחפים, מקווים שהאל יפיל את חומותיה בפניהם, עכשיו, כשהגיעו סוף סוף לשחררה. זה לא קרה. מתקפה פזיזה שנערכה כמה ימים אחר כך הסתיימה בכישלון, ובחום ראשית הקיץ סבלו לוחמי האל מצמא כבד. הסיבה העיקרית שבגללה הצליחו להגיע עד לכאן הייתה החולשה היחסית של החליפות הפאטמית, אימפריה איסלאמית שיעית שמרכזה היה במצרים, ואשר שלטה בארץ. היריב העיקרי של הפאטמים היתה החליפות העבאסית הסונית, שמרכזה בבגדד, והצבא הצלבני הצליח לנצל את היריבות הזאת, שמנעה מהכוחות המוסלמים להתאחד נגדו. אבל, כפי שכבר הוכח באנטיוכיה, השתהות בכיבוש העיר יכולה להביא לאסון.

ריימונד מאגילר, איש כנסייה שכתב תיאור של מסע הצלב הראשון, מספר על הדוחק שנוצר ליד בריכת השילוח, מקור המים היחיד שנותר בסביבת העיר, לאחר שמגיניה רוקנו והרעילו את בורות האגירה שמחוץ לחומות:

וכך, כאשר הבריכה הייתה מלאה בהמון אדם, וגופות חיות מתות מוטלות בתוכה, החזקים יותר, אפילו במחיר מותם, פילסו את דרכם אל הנקב בסלע שממנו שפעו המים, בעוד שהחלשים שתו רק את המים שכבר זוהמו. חולים רבים נפלו לקרקע ליד המעיין, לשונותיהם נפוחות כל כך עד שלא יכלו להוציא מילה; בפיות פעורים הם מתחו לפנים את ידיהם לקראת אלה שהשיגו מים. בשדה היו סוסים, חמורים, בקר וצאן, כשלרוב החיות לא היה כוח מספיק לזוז. וכאשר התייבשו וגוועו עקב הצמא הכבד, גופותיהם נרקבו במקום בו עמדו, כך שהיה סירחון מחליא בכל המחנה.

… המצב היה רע כל כך עד שכשמישהו הביא מים מעופשים למחנה בכדים, הוא היה יכול לקבל עבורם כל מחיר שדרש, ומי שביקש לקבל מים זכים, לא יכול היה לקנות מספיק כדי להשביע את צמאונו ליום בודד עבור חמש או שש מטבעות.

זו עדות לא רק לצמא ולסבל, אלא גם לכך שבמחנה הצלבני כל אדם אחראי לשלומו ולאספקת צרכיו, שגם בצבא האל מצבם של העשירים והחזקים תמיד טוב יותר. כדי לשרוד אדם צריך פטרון, והפטרון דורש נאמנות מוחלטת. מי שלא רוצה למות בצמא צריך לקנות מים, ואם אין לו כסף נאלץ להסתפח או להתמסר למי שיש לו. במצב כזה מאבקים בין בעלי כוח פירושם גם חיכוכים בין מי שמחוייבים להם. כך אי אפשר לנצח מלחמה.

למרבה המזל ובתזמון מופלא, ניסי כמעט על רקע הקושי לתכנן ולתאם בין כוחות וגורמים שונים, הגיעו ועגנו ביפו בדיוק באותו הזמן שש ספינות אספקה אירופיות. רובן באו מג׳נובה, עיר מדינה שהייתה אחת מה- ׳רפובליקות הימיות׳ האיטלקיות שצייהן הפליגו בים התיכון, והן הצליחו לחדור את המצור הימי שהטילו הפאטמים על חופי הארץ. כוח צלבני נשלח לעברן, נקלע לקרב בדרכו והגיע ליפו מוכה וחבול. המלחים, בינתיים, לאחר שפרקו את משא ספינותיהם, השתכרו מיין שהביאו עימם, וכך לא שמו לב שהצי המוסלמי איתר אותם והתכונן להשמידם. הם נטשו את הספינות ונמלטו לעבר ירושלים, נושאים איתם מטען חבלים וכלי עבודה. חשוב מזה, בין המלחים היו נגרים, בעלי ניסיון וידע בבניית כלי המצור הנדרשים. דאוס וולט (DEUS VULT), הייתה ססמת הקרב הצלבנית, אלוהים רוצה בזאת. כך זה אכן נראה.

הארץ ענייה בעצי בניין, כך שבניית מגדלי המצור והמרגמות הייתה עבודה קשה ומסובכת. ויכוחים אודות כבוד ושליטה בין מנהיגי מסע הצלב ותנאי המצור הקשים, הובילו לאובדן אמון בהנהגה ובכך שהנצחון יגיע. רק ידיעה על צבא מצרי גדול הצועד לקראתם דרבנה את הצלבנים למאמץ אחרון, ושוב גאתה גם ההתרגשות הדתית. חזיונות התגלו בפני אנשי הכנסיה, לוחמי האל כולם נקראו לצום ויצאו, יחפי רגליים ומלווים בקריאות חצוצרות, במסע להקפת העיר כשהכוחות המוסלמים, בינתיים, צועקים לעברם עלבונות מעל גבי החומות.

כמה ימים אחר כך החלה ההתקפה שתסתיים בביקוע חומה זו ובכיבוש העיר. אבל את הסיפור הזה אספר אחר כך. כעת כל זה נראה כמו אגדה רחוקה, משהו להתלות בו.

שני צבאות זרים נלחמים בארץ שאינה שלהם

 כשחושבים על צבא בן ימינו מדמיינים גוף אחד, בעל היררכיה מסודרת, מדים ודרגות. זו מערכת שמתכננת ומבצעת, אבל פועלת כשליחה של המדינה, בכפוף לסמכות מדינית שמגדירה לה מטרות פעולה. צבא, בימינו הוא מוסד השואב את סמכותו וחוקיותו מהמדינה המפעילה אותו.

הצבאות הערוכים כאן הלילה, זה מקיף את זה, לא אחידים וההיררכיה בהם לא קבועה או ברורה לחלוטין. והם מקור הסמכות המגדיר את הישויות הכמו מדינתיות השונות המתמודדות פה, האומה הנוצרית, הצלבנית, הפראנקית, מול האומה המוסלמית, הסונית, האיובית.

בצבא הצלבני האבירים אמנם יוצרים חיל פרשים, אבל בנוסף ובמקביל כל אחד מהם חבר בקבוצה מסוימת אחרת, צבא קטן ועצמאי למחצה. לכל צבא כזה ולכל אביר בפני עצמו מערכת תמיכה, שוליה וחיילי רגלים, שגם היא עצמאית למחצה. יחידות קשתים מופעלות בחלקן על ידי המסדרים הדתיים ובחלקן על ידי צבא המלך. שומרי ראש נלחמים כדי להגן על נכבדים, אנשי אצולה וכמורה, וגם כחלק מהצבא הכללי. שכירי חרב מחוייבים למי שמשלם להם, אוכל ואספקה נמכרים על ידי סוחרים המלווים את הצבא וזוכים להגנתו המוגבלת. כל כוח דואג לעצמו ולצרכיו אבל גם נשמע לפיקוד העליון ומשתתף במאמץ המשותף, הכללי. הכוחות השונים מזוהים באמצעות סמלים שונים ומשונים, ציורי חיות וצבעים, ואלה נישאים כדגלים על חניתות וטבועים על המגינים.

הגיוון הזה אינו בהכרח בלאגן, ואינו רק רע. הוא מאפשר גמישות וכשהוא פועל כראוי מביא לידי ביטוי ומיצוי את היכולות והיתרונות של כל אחד מהכוחות הרבים. אבל כדי שזה יקרה נדרש אמון ותיאום וחייבת להיות תכנית פעולה מוסכמת. כל הדברים האלה אינם קיימים בצבא הזה, המפולג והמסוכסך, שכוחו קטן מסכום מרכיביו.

הצבא הפראנקי מאורגן וחונה בשלושה מלבני תנועה. כך יצאו בבוקר ממעיינות ציפורי, נקודת הכינוס הקבועה של הכוחות הצלבניים בצפון הארץ. שם ניסו להסכים מה לעשות, כיצד להגיב לאתגר של פלישת הצבא המוסלמי והמצור שהטיל על טבריה. עימות חזיתי לא היה הכרחי. אולי היה אפשר להגיע לפשרה, אולי לחכות להזמנות טובה יותר, אולי להמתין עד שתנופת התנועה שהפגין צבאו של צלאח א-דין תיבלם. המלך רצה להראות שהוא לא פחדן, ראשי המסדרים האמינו שאלוהים איתם והוא יבטיח את הניצחון. הדרך מציפורי לטבריה ומעינותיה ארוכה מדי למסע בן יום אחד. צבא צריך לשתות. מה חשבו לעצמם? איך אפשר להיות כל כך חסר אחריות?

החיילים הפשוטים סוחבים את המים כל אחד לעצמו, בנאדות עשויים עור, שכל חץ או חוליה רופפת בשריון יכולים לקרוע. רגע אחד ונשפך וזהו. הסוסים חייבים לשתות כי אחרת הם מתים, פשוט קורסים לקרקע ולא מסוגלים לקום, איך לא דאגו לזה?

*

ריימונד מטריפולי נמצא בראש, כמפקד על הכוח הקדמי. הוא נכד נכדו ונושא שמו של האציל שתמך בנבואותיו של פיטר ברתולומיאו, אי אז באנטיוכיה, לפני תשעים שנה. איש צנום וזוויתי, שזוף ושחור שיער, הוא נולד, התחנך וכעת גם רוזן ושליט של מחוז טריפולי, חבל עצמאי למחצה על קו החוף מצפון לממלכת ירושלים. כנצר לאחת מהמשפחות המכובדות ביותר בקרב הצלבנים יש לו קשרים משפחתיים ענפים עם בית המלוכה. הוא בן 47 עכשיו, המבוגר האחראי שהיה מעורב במאבקי הירושה והחצר בירושלים, ושניסה לשכנע להימנע ככל הניתן מעימות ישיר עם צבאו של צלאח א-דין. חוויות חייו גרמו לו להכיר את אויביו מקרוב מאוד, לאחר שבילה תשע שנים בשבי המוסלמי.

סיפור חיים כזה, הכולל נפילה בשבי ושחרור ממנו, אינו יוצא דופן. הפסד או כניעה בקרב הובילו לעיתים קרובות ללקיחת שבויים, שלרוב נפדו לאחר תהליך של התמקחות ומשא ומתן כספי. כבוד הדדי ושמירה על נהגי מלחמה ומסחר אפשרו זאת. עימותים אלימים הוגבלו לזמן התרחשותם, ובעת הפוגה ולעיתים גם במקביל לקרבות עצמם התנהלו יחסים מסועפים בין מוסלמים לצלבנים. שבויים בקרב הפכו לסחורה, כאשר פשוטי העם שלא נפדו נמכרו כעבדים או שפחות. בני אצולה היו שווים יותר, אבל זו לא הייתה הסיבה היחידה ליחס הטוב אליהם. מארג היחסים בין היושבים בארץ כלל בתוכו לא רק אלימות, בוז ושנאה אלא גם קוד חברתי משותף, כבוד הדדי ושאיפה לשלווה ולשגשוג.

לאחר שנפדה מהשבי בסכום עצום, 80,000 מטבעות זהב, התחתן ריימונד עם נסיכת הגליל וטבריה, אלמנה צעירה, וכתוצאה מכך הפך לאדון נחלתה. כעת אישה זו, שאותה למד לאהוב ולכבד, נצורה בתוך מצודת העיר של טבריה, שצבאו של צלאח א-דין צר עליה. לכאורה, הוא זה שהיה אמור לדחוף לעימות בכל מחיר על מנת להציל את אשתו מהסארקנים האכזרים.

אבל הוא, והאבירים המלווים אותו, ובהם בניה של אותה אישה אשר הוא אימץ, ואשר עתידים להמשיך את שם משפחתו, חושבים שאסור היה לצאת לעזרתה, שזו מלכודת, וכי הכישלון של מהלך כזה צפוי ומובטח. איזו התלבטות נוראית. על מי לסמוך, על כוחו של הצבא הצלבני או על הגורל? האם יכול להיות שבכל מקרה גורל אותה אשה ואם, אשיב מבורס, נסיכת הגליל, נגזר כבר?

ריימונד מוביל את הטור הצלבני מאחר שעל פי המסורת האציל שהצבא צועד בנחלתו צועד בראשו, אבל הוא ואביריו אינם ששים אלי קרב, ואין בהם כל בטחון או אמון במלך ירושלים ובחבורת ההנהגה שלו. מחר בבוקר, כאשר תתחיל הלחימה, יערקו חמישה מאביריו של ריימונד אל האויב, ייכנעו בפני צלאח א-דין ויסכימו להתאסלם. הם לא רוצים למות סתם, אף אחד לא רוצה.

האבירים, רכובים על סוסיהם, הם כוח ההתקפה המשמעותי ביותר של הפראנקים. אין כמעט דבר שיכול לעמוד בפני הסתערות של חבורת אבירים רכובים, נושאי רמחים וחרבות. כדי שלא יפגעו לפני שתהיה אפשרות לנצל את כוח  התקפת המחץ שלהם הם ממוקמים במרכז כל אחד משלושת מלבני התנועה מהם מורכב הכח הצלבני. חיילי הרגלים והקשתים מקיפים אותם בטבעת הדוקה, מגן אנושי בפני התקפות האויב. צריך לשמור על האבירים, צריך לשמור על הסוסים, כי אביר בלי סוס הוא סתם חייל רגלים עם שריון כבד מדי. סוסים לא לובשים שריון מתכת, ובד כבד שנותן להם רק הגנה חלקית מכסה את גופם וצווארם. הם פגיעים וגדולים, וחיצי האויב מכוונים אליהם מכיוון שסוס מת פירושו אביר מת, וסוס חי הוא אביר חי. ומכיוון שהכל תלוי בסוסים הם גם שותים לפני החיילים הפשוטים, סוס צריך פי חמישה מים מאדם, אי אפשר להילחם בלי לשתות.

*

צלאח א-דין ידע שהצבא הצלבני יעבור כאן בדרכו לטבריה, וכל בורות המים  וברכות האגירה רוקנו וניסתמו. הצמא הוא כלי הנשק המשמעותי ביותר שלו. מסע המלחמה הזה מאורגן להפליא, פרי מלאכת תכנון מסובכת והסקת מסקנות מכשלונות העבר. משתתפים בו צבאות שגויסו מרחבי האימפריה שבנה צלאח א-דין, המקיפה את ארצות הצלבנים מכל עבר. הם צעדו לכאן מחלב וצפון עירק, מדמשק וממצרים, והמפקדים הם בני משפחתו או נאמניו המלאים.

גמלים נושאי אשפות חיצים עוברים בלילה בין הכוחות השונים, מחמשים אותם, רק שלא יהיה חסר. מים ומזון מחולקים לחיילים ולסוסים. דאגה לאספקה היא מעקרונות תורת המלחמה, חשוב לא פחות מיכולות הסיף, הירי והרכיבה. לחימה היא אומנות נאצלת ומורכבת, הנלמדת ומתורגלת בבתי ספר ייעודיים. ספרים ומדריכים מורים כיצד יש לבנות כלי נשק באופן יעיל ואסתטי. אין כאן סתירה. היופי הוא אחד מהערכים העיקריים של כלי המשחית, מאחר והקרב מבטא את יופי התכנית האלוהית. תכנון קרב הוא עניין רציני, מאבק מוחות בו נדרשת יכולת אסטרטגית, מחשבה כמה צעדים קדימה, משחק שחמט. המטרה הסופית היא הובלת יריבך למלכודת שתחשוף את חולשותיו, בחירה ברגע המתאים להכות בו.

מגן משולב בקשת - מתוך ספר הנשק של צלאח א-דין

מגן משולב בקשת – מתוך ספר הנשק של צלאח א-דין

וגם לוחמה פסיכולוגית היא כלי נשק. מחר, כאשר החום יגבר והצמא יעשה קשה מנשוא, יורה צלאח א-דין שגמלים יביאו לשדה הקרב דליים של מים שנשאבו מהכנרת. לעיני הצבא הפראנקי הגווע יערכו המוסלמים מעין מופעים בהם ישפכו את המים האלו לקרקע. לאחר מכן יבוא הטבח.

צלאח א-דין עצמו מפקד על החלק המרכזי של הצבא, אשר הגיע ממצרים ושעיקרו חיל פרשים מקצועי, המורכב מעבדים צבאיים שהוא אדונם, הנקראים ממלוכים, או בערבית ממאליכ, כלומר קנויים, נרכשים, כי פירוש המילה מולכ אינה רק מלכות אלא גם בעלות.

לוחמים אלה נקנו בילדותם מסוחרי עבדים שהתמחו בחטיפתם ממשפחותיהם. כך שהם נולדו כנוצרים, באזור הקווקז, אבל זה זכרון רחוק ומודחק, כי כעת הם מגיני האיסלאם ואביריו. מאחר והם חסרי ייחוס ומעמד הם תלויים לחלוטין באדוניהם החדשים, כאשר נאמנות מלאה והצטיינות במילוי רצונותיו היא הדרך היחידה להתקדם ולבנות לעצמך מעמד ושם. כל חייהם עברו עליהם בחברת אחיהם לגורל ולנשק, באימון מתמיד בלחימה וברכיבה. חייהם מוקדשים לאימון והכנה לקרב. אלף מכות חרב בשעת אימון יניבו מכה מוצלחת בעת פקודה. גורלם בידם ותלוי ביכולתם האישית, כך שחייל מוכשר יכול להפוך למפקד בעצמו, ואפילו למנהיג.

צבא העבדים הזה הוא מכונה צבאית יעילה בעלת תחושת זהות משותפת, ובעתיד תשתכלל כך שתדיח את מי שיצר אותה. העבדים יהפכו להיות אדוני העבדים. האיפריה שיוריש צלאח א-דין לילדיו תהפוך בעוד כמה דורות לאימפריה הממלוכית, מעצמה אדירה המונהגת על ידי אותם עבדים לשעבר. הניצחון מחר יוביל לזה. עוד מעט יעלה השחר.

*

רגע, אז יש מוסלמים, ויש נוצרים, ואלה הולכים להרוג את אלה. מה זה איכפת בכלל, שיהיה בהצלחה לשני הצדדים, למה שזה יעניין אותך? רובם לא מכאן בכלל, פרט לצלבנים ילידי הממלכה. צלאח א-דין עצמו כורדי במוצאו. הארץ בעלת חשיבות דתית עבורו, והמאבק בצלבנים מעניק לו הילה של לוחם בכופרים, אבל למעשה הוא זר לה. הארץ מארחת את שאיפותיו המדיניות והצבאיות, במה להפגנת אדיקותו הדתית, אבל, כמו רוב הפראנקים, אינו גם הוא אינו בן המקום.

תושבי הארץ המקוריים, שהיו כאן לפני הפלישה הצלבנית, משתתפים מאז בעימות בעיקר כקורבנות, כמי שמנסים לשרוד את תהפוכות הזמנים. אותם יושבי הארץ שמקדם, שעל אדמתם צועדים הצבאות, שאת יבולם גוזלים, הם צאצאי מי שישבו פה לפנים. אבותיהם ודאי הגדירו עצמם בתקופות שונות בשמות שונים, כנענים, בני ממלכת ישראל או יהודה, שומרונים, רומים, נתיני שליטי האיסלאם.

חלקם העיקרי של בני הארץ מוסלמים כבר דורות רבים, לא כתוצאה מכפייה אלא מכיוון שלאחר הכיבוש האיסלאמי הונע תהליך של המרת דת שהושפע לא רק מהאמונה בנביא אלא גם מטובות ההנאה שהתלוו לכך. לאחר כחמש מאות שנים של שליטה מוסלמית הם מאמינים בני מאמינים, אבל המרכיב המרכזי בזהותם נותר שייכותם המשפחתית, הקהילתית והמקומית. ובמקום בו הם חיים תמיד גרו, ביחד או במקביל, בני קהילות, דתות ואמונות שונות. יש בין בני הארץ גם נוצרים לא מעטים, מאמיני הכנסיות הלא קתוליות, ובעיקר האורתודוקסית. הצלבנים מזלזלים בנוצרים האלה ואפשרויות הקידום החברתיות והכלכליות שלהם מוגבלות ולכן יש תנועה של המרת דת לקתוליות בקרבם. ויש יהודים, כמובן, לא מעט. יש כפרים יהודיים, שכונות יהודיות בערים מעורבות, קהילות שמתקיימות, למרות המשברים והאתגרים, מאות רבות של שנים.

זה מעניין אותי, ואני מקווה שגם אותך, גם בגלל שהעימות בין הצלבנים ובין המוסלמים ישנה את פני הארץ. בסופו וכתוצאה ממנו היא תחרב, וחלקים שלמים ממנה יוותרו שוממים עד תחייתה בעת השלטון העות׳מאני. הקרב שיתחולל מחר ישפיע גם מי שלא מעורבים בו ישירות. ולכן גם אני מעורב בו. גם גורלי, או לפחות חלק קטן ממנו, יקבע מחר.

אבל, אני חייב להודות, זו אינה הסיבה היחידה. אני נמשך לצלבנים ולמוסלמים ומתעניין בהם לא רק בגלל שייכותם וקרבתם אלי ואל ארץ מולדתי אלא דווקא עקב זרותם, היותם אחרים ממני, שונים לגמרי באמונותיהם ובמנהגיהם מכל מה שמוכר לי. למרות הזרות הזו הם בני אדם, כמוני, ואני מזדהה עם סבלם ומעריך את מאמציהם. הייתי רוצה להציל אותם, אבל איני יכול. אי אפשר לעצור את הזמן.

השחר יעלה עוד מעט

החיים בכל מקרה תלויים על בלימה, יכולים להסתיים בחטף. כל פצע עשוי להזדהם ולהביא למוות, כל מחלה עלולה להיות קטלנית. הרפואה מתעסקת בשמירה על איזון הגוף ובטיפול בפצעים, אבל ההשגחה האלוהית, המקריות והגורל שותפים להצלחות ולכשלונות. לוחמים נושאים מומים וצלקות נוראיות, עדות לפציעות אנושות שהחלימו. אלוהים, הרחום והאכזר, הציל אותם, ובכך קצב להם עוד שנות סבל על האדמה הזו, לפני שיצטרפו אל מלכותו בשמיים.

אבל אלוהים לא עוזר למי שאינו עוזר לעצמו, ולכן יש להגן על הגוף ככל הניתן. שריון הטבעות נלבש מעל בגד מרופד, שמטרתו המרכזית לרכך ולספוג את הלם פגיעת להבי כלי הנשק השונים בעת קרב פנים מול פנים. אלות, חרבות, חניתות, מלמעלה, מהצד ומאחור, מכות שמטרתן לפגוע בגוף, לשבור עצמות, לקרוע את הבשר. חוליות הברזל שזורות זו בזו במלאכה דקדקנית, התובעת זמן ומומחיות, יוצרות אריג כבד וכמעט בלתי חדיר בפני פגיעה חיצונית. גם חיצים, על ראשיהם המחודדים, נבלמים בשריון הזה, ואם ראש חץ חודר בעדו הסיכוי שיגרום נזק קטן. חיצים שבכל זאת עוברים את השכבה החיצונית עלולים להתקע בבגד המרופד שמתחתיה. בעת הקרב מחר יהיו אבירים שכמות החיצים התקועה בשריונם תגרום להם להראות כקיפודים.

הבגד המרופד והכבד הזה ספוג כעת מזיעה, המלח עוקץ את העור. השריון אינו מיועד ללבישה רצופה, כובד המתכת אומנם מתחלק על פני כל נקודות המגע עם הגוף וכמעט לא מגביל את התנועה אבל העומס מצטבר, חם כל כך והגוף לא  מסוגל לקרר את עצמו. הזיעה ניגרת אבל לא מתאדה. ריחה חמוץ. כשתעלה השמש החום יהפוך לבלתי נסבל. מחר כבר יהיו הלוחמים הצלבנים מיובשים והלומי חום. בשלב האחרון של הקרב הם יקרסו לקרקע, ללא כל יכולת להמשיך ולזוז.

חלק קטן יצליח לברוח. חבורת אבירים, בני האצולה המקומית, בהובלת ריימונד מטריפולי ובניו המאומצים, יתלכדו לכוח אחד ויפנו בהתקפה כלפי אגף הצבא המוסלמי שיחסום את הדרך למעיינות חיטין. אבל המפקד המוסלמי, בן אחיו של צלאח א-דין, יורה לחייליו לפנות להם דרך, כך שיחדרו את טבעת הכיתור ויפרצו ממנה לפני שתיסגר שוב מאחוריהם. דהרתם תוביל אותם רחוק מהצבא הצלבני שגורלו נחרץ. לא פלא שיבחרו לא לחזור אל התופת ואל המוות המובטח הממתין להם בה. הרי נדמה שנס חילץ אותם ממנה, ושהאש לא שרפה אותם כתוצאה מהגנה אלוהית. כעת, משניצלו, יוכלו להמשיך ולהילחם בקרבות אחרים. הם מי שיוותר מצבאה ואציליה של ממלכת ירושלים.

הו, ירושלים, קדושה וארורה. אז, כמו היום, היא בלב הסכסוך. היהודים מאמינים שעל פסגת הר הבית עקד אברהם את בנו יצחק, מוכן לשחוט אותו כקורבן לאלוהיו. הנוצרים מאדירים את סבלו של ישוע, שמחה נגד השחיתות במקדש שנבנה על הר זה, ונענש על כך בהוצאה אכזרית להורג. על פי המוסלמים ממנה עלה מוחמד לשמיים, במסע הלילי הפלאי לרקיע השביעי, בו קיבל את מצוות התפילה, אחד מחמשת עקרונות האיסלאם. בוראק, הבהמה הפלאית עליה רכב, הובילה אותו ממכה היישר אל המסגד הקיצון, אל אקצא, ועקבת רגלה טבועה מאז באבן השתייה, סלע העקדה, מסביבו נבנתה כיפת הסלע ושממנו נוצר העולם.

סיפורים, מסורות, אגדות ואמונות רבות כל כך, משלימות, סותרות, הופכות כל מאמין לטועה וכופר בעיני משנהו. העבר משמעותי יותר מההווה המשועבד אליו, נוכח כל כך במציאות החיים עד שהם, העבר וההווה, מתמזגים לאחד, בליל בו לא ניתן להבחין מה גשמי ומה רוחני. אני מבין זאת. גם אני אוהב את העיר הזאת ושונא אותה, מפחד מכוחה ומהסתירות הפנימיות שבמהותה.

אור מתחיל לעלות במזרח. השמיים מתבהרים מעל קו פרשת המים. לכיוון הזה צריך ללכת עם הזריחה, ישר אל השמש. אין ברירה, הרי אי אפשר להישאר כאן. הקרב חייב להתרחש, נקמת המוסלמים חייבת לבוא, כי הרי רק דם מכפר על דם.

טבח שאחריו תפילה זכה. חטא ירושלים

ביום שישי, החמישה עשר ביולי, בשעה שתים עשרה בצהריים לערך, פרצו לוחמים צלבניים ראשונים לתוך ירושלים. השנה היא 1099 לספירת הנוצרים, וגם עשרים ושניים בחודש שעבן בשנת 492 לספירת המוסלמים, וגם י״ז בתמוז בשנת דתתנ״ט למניין היהודים, וכל התאריכים האלה חשובים למוניהם, כי זה מאורע שחשוב לזכור ולנצור. זה קרה ליד הפינה הצפון מזרחית של חומת העיר, במקום שבימינו שוכן בו הרובע המוסלמי בעיר העתיקה ואז היה השכונה היהודית.

היהודים, שהשתתפו בהגנת העיר בפני הפולשים הזרים, היו מהקורבנות הראשונים של הצבא שזרם לתוכה לאחר פריצת החומה. ייסורי וקשיי המסע הארוך, תחושת ההתעלות הדתית וחדוות הניצחון נפרקו בבולמוס של אלימות ורצח. באש, בחרב, ברמיסת פרסות סוסים, ללא כל רחמים או איפוק, הרג פראי, שוד וגזל. ברחבת הר הבית, כך סיפרו, הסוסים את השרירותיות של האלימות ואת תחושת ההתעלות המלווה אותה מתאר אחד מהמשתתפים בכיבוש העיר, חייל פשוט שכתב את שחווה:

אנשינו הרגו את מי שבחרו והצילו את מי שבחרו. הם התרוצצו ברחבי העיר, אספו כסף וזהב, סוסים וחמורים, בוזזים מהבתים כל מה שאפשר. ואז כולם באו צוהלים ובוכים משמחה לקבר הקדוש של מושיענו ישוע, ומילאו את נדרם אליו. כשבא הבוקר טיפסו בחשאי לגג המקדש ]הצלבנים זיהו את מסגד אל אקצא כמקדש שלמה] ותקפו את הסראקאנים שמצאו שם מקלט, גברים ונשים, עורפים את ראשיהם מגופם בחרבותיהם. אז הורו מנהיגנו שכל גופות הסראקאנים ייזרקו מחוץ לשערי העיר בגלל הסרחון הנורא, כי כמעט כל העיר הייתה מלאה בגופותיהם המתות. הסראקאנים ששרדו גררו את חבריהם הנופלים החוצה דרך השערים וערמו אותם לערמות גדולות כבתים. איש לא ראה או שמע על טבח כזה של עובדי אלילים. הם נשרפו על מוקדים מחודדים, ואיש פרט לאלוהים לא יודע כמה היו שם.

זה היה השיא של מסע הצלב הראשון, נס גלוי של ממש. העיר הקדושה, שבה התקיים עד הכיבוש חופש פולחן יחסי, התרוקנה מתושביה. אדונים חדשים השתלטו עליה ועל אוצרותיה. כך מתאר זאת פולכר משארטרז, איש כנסיה שהגיע אל העיר מעט אחרי שנכבשה:

לאחר הטבח הגדול הזה, אנשינו נכנסו לבתי התושבים ותפשו כל מה שיכלו למצוא. הראשון להכנס לבית, לא משנה מה היה מעמדו או דרגתו, היה בעל הזכות לבזוז אותו, וכלל זה כובד על ידי כל הפראנקים. בית זה או אפילו הארמון היה שלו, והוא יכול היה לקחת כל מה שרצה. בדרך זו עניים רבים הפכו לעשירים. אז כל אנשי הכנסיה והמאמינים הלכו אל מערת הקבורה של האדון ואל המקדש המהולל שלו, שרים פזמון תפילה חדש לאל בקולות מרוממים, מציעים מנחות ותשורות, מבקרים בעליצות במקומות הקדושים כפי שהשתוקקו לעשות זמן רב כל כך.

זה עירוב מבחיל של מוות וקדושה, של רדיפת בצע והתעלות רוחנית. האל הצלבני, שבשמו צעדו עד לכאן ושהם לוחמיו, רצה בזאת, כי אחרת זה לא היה קורה. שחרור הרסן, התרת הגבולות, גם המוסריים וגם הכלכליים והמעמדיים, כי פתאום עני יכול להפוך לעשיר, הם סימן לכך שהשתלטות על ירושלים אינה רק נצחון צבאי אלא הצלחה אלוהית החורגת מכללי המציאות. כאן נחשפת באופן הברור ביותר היוהרה המזעזעת של מסעי הצלב, איך זכות האבות של קורבנו של ישוע מתרגמת לפשע נורא. העוול האיום הזה לא נשכח ולא נסלח, והוא החטא הקדמון של הנוכחות הצלבנית בארץ הקודש.

*

עבור צלאח א-דין וצבאו ירושלים היא סמל ושחרורה דגל שאפשר לו השתלטות ובנייה של אימפריה. הוא וקודמיו העצימו עוד את חשיבות העיר, קידמו שינויים בדת ובמסורת בכדי להעניק לגיטמציה לשלטונם באמצעות הצגתם כלוחמי קודש. אדיקותם יצרה את כוחם, כאשר אין פה בהכרח ניצול ציני של האמונה הדתית אלא שימוש מושכל בעוצמתה. צלאח א-דין לא יטבח בתושבי ירושלים הצלבנים לאחר שהוא וכוחותיו יכבשו את העיר מידיהם בין השאר מכיוון שזה יאפשר לו להציג את עצמו לא רק כמשחררה, אלא גם כרחמן וכמי שפועל אחרת מאשר אויביו, וכך להציג את האיסלאם עצמו כנעלה על הנצרות. חוכמתו כמנהיג היא האופן שבו האמונה משרתת את מטרותיו עד כדי אשליה שמטרות אלה נגזרות ממנה.

העימות הזה, בין הצלבנים למוסלמים, מקביל לעימות על הדימוי הדתי של ירושלים, ומהלכו יוצר ומשנה דימוי זה. ירושלים של מעלה, אותה עיר נצחית ושמימית שאין בינה לבין הכאן והעכשיו דבר, היא תוצר של הכישלון הנוצרי לבסס שליטה בפועל בעיר. אל קודס, עיר הקדושה, שהר הבית והשליטה בו מוסלמים, כך שכל פגיעה בו היא איום על האיסלאם עצמו, גם תפישה זו נוצרת בעקבות המאבק עם הצלבנים. מסעות הצלב נוכחים גם במציאות ימינו אנו. אני חושב שגם לכן בא לי לדבר על הצלבנים.

*

בשנות הכיבוש הצלבני של ירושלים נוצרה בה גאוגרפיה המזהה בין נופיה ומבניה לאירועים ומקומות המוזכרים בכתבי הקודש. כך יכלו עולי הרגל לשוטט בין מראות מוכרים להם לכאורה, ובכך לאשר את אמונתם. בתי העיר ובנייניה אירחו, כמובן, את סיפורו של ישוע, אבל גם את אירועי התנ״ך. כאמור, מסגד אל אקצא שעל הר הבית זוהה כמקדש שלמה, הטמפל, ובשל כך נקרא מסדר האבירים הלוחמים שהתמקם בו המסדר הטמפלרי.

הטמפלרים לא ראו סתירה בין האמונה הדתית שלהם בקדושתו של המקום לבין השימוש בו כבסיס צבאי. כלי נשק נתלו בכניסה אל המסגד שהפך לקסטרטין, אבירים התאמנו בקרבות חרבות באולמותיו. הלחימה והרצח בחסות ולמען האל נתפסה כסוג נעלה של פולחן. אבל גם הם, אפילו הם, שיתפו פעולה עם מוסלמים וכיבדו את מנהגיהם ואמונתם. חיילים מוסלמים שירתו כשכירי חרב בשירותם, ופועלים מוסלמים בנו את מבצריהם. מוסלמים ויהודים ייצרו ומכרו מזכרות לעולי רגל נוצרים, יוצרים תרבות חומרית משותפת, שבה סגנונות, מסורות וידע עוברים מצד לצד. המפגש של אירופה עם התרבות האיסלאמית העשיר אותה וסייע בפיתוח תרבותה שלה. חותם מסעות הצלב ניכר על מציאות ימינו אנו.

החובה למלחמת קודש, ג׳יהאד, נתפסה בדורות שלפני הצלבנים כתהליך פנימי בעיקרו, מאבק רוחני של המאמין בכוחות המאיימים על אמונה זו. אומת האיסלאם המאוחדת הייתה זיכרון מיתולוגי רחוק, במציאות של מאבק בין איסלאם סוני לפלגים וכתות שיעים, ומלחמות מקומיות בין מנהיגים צבאיים שונים. הגדרה מחודשת של הג׳יהאד כמלחמת קודש בכופרים חשפה את עוצמת הרעיון הזה, כשיקוף מראה של מלחמת הקודש הצלבנית.

אבל, אז והיום, מלחמת הקודש לא הייתה חזות הכל. הג׳יהאד היה אמצעי גיוס וליכוד, אבל העימותים הפנימיים וניגודי האינטרסים בין החלקים השונים בחברה המוסלמית לא נעלמו. בחלק מהעימותים שהמשיכו להתנהל בזמן הנוכחות הצלבנית וממלכת ירושלים היו הצלבנים בני ברית של כוחות מוסלמיים שונים ולא אויבים. ממלכת ירושלים שרדה בזכות השתתפותה ומעורבותה במערך הכוחות האזורי. אבירים וחיילים נוצרים שירתו כשכירי חרב בצבאות מוסלמיים. הצלבנים היו, לעיתים, חלק מפתרון או נסיון לפתרון של מתחים פנים מוסלמיים ולא הגורם להם.

קנאות ואדיקות אינם רגשות זהים, ואף אחד מהם אינו סותר תועלתנות פשוטה ואנוכית, או, להבדיל, דרך ארץ. הדת והאמונה מעניקים נחמה ומשמעות במקביל להיותם מניע לאלימות. ההווה אמנם משמעותי, אבל הוא שולי בהשוואה לעבר המיתולוגי והמפואר או לנצח שיבוא אחרי המוות. זאת תפישת העולם של שני הצדדים, החלוקים ביניהם רק בפרשנות וביישום שלה.

אין כאן טובים ורעים. אין צד צודק וצד טועה. מי שימותו ומי שיבצעו את ההרג, אלה מול אלה, כאשר רק מחר יוכיח אם אכן נגזר הדין. הקרב הוא מבחן האמונה והאש המוחלט, ואלוהים תמיד עם המנצחים. אלוהים גדול, אללהו אכבר, קריאת הקרב המוסלמית, אלוהים רוצה בזאת, דאוס וולט, הקריאה הצלבנית. הן לא סותרות אלא משלימות זו את זו.

קרני חיטין, הנה בא הטבח

צילום פנורמה של קרני חיטין

צילום פנורמה של קרני חיטין

הנה שדה הקטל, בקעה מישורית שבין שתי גבעות סלעיות. אלפים רבים ימותו כאן מחר. חיצים יפגעו בהם, חרבות כידונים ורמחים ישסעו את גופם, פרסות סוסים ירמסו אותם. לאחר שהמנצחים יפשטו מהמתים את השלל, שיריונם וכלי נשקם, גופותיהם יזנחו במקום בו יפלו בלי שאיש יביאם לקבורה, והחיות יאכלו את בשרן. עימאד א-דין, מזכירו של צלאח א-דין שיהיה נוכח בקרב, יתאר זאת כך:

המתים היו פזורים על פני ההרים והגאיות, שוכבים חסרי תנועה על צידיהם. חיטין הסתייגה מנוולותיהם ובושם הניצחון היה כבד ומלא בסרחונם. עברתי לידם וראיתי את איברי הנופלים הזרוקים עירומים בשדה הקרב, מפוזרים לחלקים על פני שטח העימות, קרועים ומפורקי איברים, עם ראשים מפוצחים, גרונות משוספים, עמודי שדרה שבורים, צווארים מרוסקים, כפות רגליים קרועות לגזרים, אפים שהוטל בהם מום, מעיים שפוכים, איברים בלתי מחוברים, חלקי גוף מנופצים, עיניים עקורות, בטנים מבוקעות, שיער מוכתם בדם, בית חזה חתוך, אצבעות קטועות, גוף מעוך, צלעות שבורות, איברים שיצאו ממפרקיהם, חזות מרוסקים, גופות חתוכות לחצי, ידיים מעוכות, שפתיים מקומטות, מצחים שנוקבו, בלוריות צבועות ארגמן, חזות מכוסים בדם, צלעות מנוקבות, מרפקים פרוקים, עצמות שבורות, לבוש שנקרע מעליהם, פנים חסרי חיים, פצעים חשופים, עור שנפשט, חלקי גוף קצוצים, שיער שנגזם, גבות חסרי עור, גופות מבותרות, שיניים שנעקרו, דם שנשפך, נשימת חיים אחרונה, מפרקות שבורות, מפרקים מנותקים, אישונים מימיים, ראשים שמוטים, איברים פנימיים מעוכים, כלוב צלעות מבוקע, ראשים מנופצים, חזות משוספים, נשמות שעזבו, עד שהרוחות עצמן מרוסקות.

הקרב, הפציעות והמוות שבעקבותיו, נחווים עין בעין, הורג ונהרג, מנצח ומנוצח. ההיכרות עם התוצאות הנוראות היא אינטימית, מפורטת עד כדי הקצנה, כמעט אירוטית בהשתהות שלה על פרטים, בנסיון לתאר ולתפוס את עוצמת הרגע. הטבח הוא משהו שיש להתגאות ולפאר אותו, וככל שיוצג באופן מזעזע יותר כך ייטיב לשרת את המטרות הצבאיות, הפוליטיות והדתיות של צלאח א-דין. נקמת הדם של טבח ירושלים באה סוף סוף, בושת ההפסד נמחקה. הג׳יהאד הוכיח שהוא מסוגל לגבור על מלחמת הקודש הצלבנית. ההיסטוריה השתנתה.

טבח

טבח

כנראה שהצבא הצלבני התפרק, שחיילי הרגלים הפסיקו לשמוע לפקודות האבירים, שהצמא והחום, העשן ומטר החיצים הבלתי פוסק גברו על ההגיון, שברגע שהטור עבר את קו הרכס, וניתן היה לראות את הכנרת הקרובה, מים, כל כך קרוב, התחילה הקריסה. משוגעי צמא ניתקו מהמחנה, ניסו לפרוץ לבדם את הכיתור, ונדחקו אל תוך המלכודת שנסגרה עליהם. האבירים נותרו ללא הגנה, והיכולת שלהם להסתער נפגעה בשל מצב הסוסים, שגם הם היו הלומי חום. כוח ההתקפה העיקרי, טור האצילים שתואר קודם, בהובלת ריימונד מטריפולי ובאליאן מעיבלין, נטש את המערכה.

אוהל המלך היה מרכז הפיקוד של המחנה הצלבני, כשהוא מעניק הגנה מסוימת מחיצים, ומהווה סמל ברור לכך שעוד יש מלך, ושהמאבק עוד לא הוכרע. הצלב האמיתי, מוגן על ידי אנשי כנסיה ושומרי ראש, נפל ראשון בשבי. אחר כך התמוטט האוהל.

מי שנותרו בחיים נכנעו ונלקחו בשבי. המלך הובא בפני צלאח א-דין. גי מלוזינאן, זה שם המלך, בן 37, ומעלתו העיקרית היא השתייכותו לבית אצולה עתיק ומכובד. תוארו משמעותי יותר ממנו והוא שמעניק לו הגנה מאחר וצלאח א-דין תופס אותו כבן מעמדו. הוא מציע לו לשתות מי ירדן צוננים, ובכך מסמן שחן אותו, ושהוא ישאר בחיים. לאחר שהוא שותה, מעביר המלך את הגביע לבעל בריתו, האציל הקרוב ביותר אליו ומי שיעץ לו לצאת לקרב, ריינאלד משאטיון.

אבל צלאח א-דין נשבע שלעולם לא יסלח לריינאלד. הוא פשע נגד המוסלמים, הפר את הפסקת האש, שדד שיירות הולכי רגל למכה, והוא בן מוות. צלאח א-דין מוציא אותו להורג בעצמו, עורף את ראשו לעיני המלך הרועד מפחד. אבל אין מה לחשוש, כי מלך לא הורג מלך, הוא מרגיע אותו.

גי מלוזיניאן יהיה שבוי שנה עד שצלאח א-דין ישחרר אותו. כפיצוי לאובדן מלכות ירושלים יזכה במלוכה על קפריסין, אין מה לדאוג לו. פרט לו עוד המוני צלבנים יפלו בשבי, והם, המיוחסים פחות, יחולקו כשלל מלחמה בין הלוחמים המוסלמים, ויימכרו כעבדים וכשפחות בשוקי הערים אליהן ישובו. את הטמפלרים וההוספיטאלרים השבויים יפדה צלאח א-דין בכספו, לא כדי לשחררם, חלילה, אלא על מנת להוציא אותם להורג בפומבי, לפני המון אדם, למען יראו, יעלצו וייראו. כך יעשה למי שאינו מכיר במנהיגותו ובעליונות האיסלאם.

* *

זה לא באמת הלילה האחרון של ממלכת ירושלים. ממלכה שנייה תקום על חורבות הראשונה, אבל היא לעולם לא תצליח להשתלט לחלוטין מחדש על העיר ירושלים ובעת שתיפול, בזמן כיבוש עכו, בשנת 1291, מאה וארבע שנים אחרי קרב קרני חיטין, יסתיים מה שהתחיל כאן, והצלבנים יגורשו מארץ הקודש. זה כבר יהיה צפוי ובלתי מפתיע, סוף מובן מאליו לתהליך היסטורי מתמשך. אך דם רב עוד יישפך בזמן הזה, והארץ תיחרב ותוחרב כתוצאה וככלי במאבק. מנהיגים משתי הדתות עוד ינצלו את האמונה ואת הרצון ההדדי בנקמה, וירתמו אותם להשגת עוד כוח והשפעה להם, לנאמניהם ולמשפחותיהם. ככה זה, בני אדם ימשיכו להאמין בצדקתם, ובכך שהם נעלים מהשונים מהם.

את מבינה למה בא לי לדבר על הצלבנים? אני בארצות הקור שמערב אך ליבי במזרח. מלחמת הקודש ממשיכה לגבות קורבנות גם כעת, ונראה שאין לזה סוף. אני מרגיש שיכול להיות ששם, בימי ממלכת ירושלים, מסתתרים סודות שבאמצעותם אבין משהו נוסף לא רק על עברה של הארץ לה אני קורא בית אלא גם על עתידה.

כל כל הרבה דם, מוות וסבל. איזה בזבוז. גאולת האחד מובטחת באמצעות רצח האחר. תנועת מטוטלת של מעשים ונקמות, אין לדעת מה מוביל למה, רק שהתוצאה היא תמיד עוד חוסר צדק, עוד ניצול לרעה של כוונות טובות, עוד קלקול ואובדן של מה שיכול היה להיות. מייאש. כך נראה הטימיון.

את זוכרת שביקרנו בקרני חיטין? היה חם, ואת נשארת עם ביתנו הקטנה למרגלות הגבעה התלולה והסלעית, ליד האנדרטה המנותצת שהוקמה שם לזכר ולציון הקרב. אני שמח שבאתן איתי לשם. בפעם הבאה, כשיהיה מזג אוויר טוב יותר, עלי איתי למעלה, אפשר לראות את הכנרת והחרמון ולדמיין את שהתרחש. זה יפה ועצוב.

* * *

מקורות והמלצות לעוד מידע על הצלבנים

טקסט זה אינו מתימר להיות מחקר היסטורי. ניסיתי לספר סיפור באמצעות מידע ממספר ספרים כלליים. נכתב רבות על הצלבנים, אבל המידע הזמין בעברית מצומצם ומיושן. תוכניות הלימוד בבית הספר לא כוללות את התקופה הזו, והידע, או אפילו המודעות לה בקרב הציבור הישראלי קורא העברית מוגבל מאוד. זה חבל מאוד, ואני מקוה לתרום במשהו כדי לשנות זאת.

ספרו של יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, על שני כרכיו ועטיפתו הכעורה, הוא היסטוריה דקדקנית ומפורטת, אבל הספר יצא לראשונה בשנת 1963, הוא בן זמנו ויכול להיות קשה לקורא החסר ידע מוקדם.

– יהושע פראוור, תולדות מלכת הצלבנים בארץ ישראל, שני כרכים, מוסד ביאליק, ירושלים, מהדורה שלישית 1971

ג׳ונתן ריילי סמית׳ הוא היסטוריון בריטי בכיר, וספרו הכללי מאפשר פרספקטיבה רחבה על התופעה הצלבנית. זו קריאת חובה למתעניינים.

– Jonathan Riley-Smith, The Crusaders, A History, Bloomsbury, London, Third Edition   2014

הספר היסודי בו השתמשתי לתיאור הקרב הוא של ג׳ון פראנס, המתמחה בהיסטוריה צבאית של הצלבנים. זה ניתוח ממצה ומעמיק של הקרב בתוך הקשר רחב.

– John France, Hattin, Oxford University Press, Oxford 2015

תומאס אסברידג׳ הוא הסטוריון בריטי צעיר, ששימש גם כמגיש סדרה דקומנטרית בהפקת הבי. בי.סי. על הצלבנים וכיועץ בהפקת הסרט ״מלכות השמיים״. תיאורו את מסע הצלב הראשון מלא חיים ומרתק. ההיסטוריה הכללית שלו של הצלבנים דחוסה מדי, אבל עדיין מעניינת.

– Thomas Asbridge, The First Crusade, Oxford University Press, Oxford 2004

– Thomas Asbridge, The Crusades, HarperCollins, New York 2010

אמין מעלוף מתאר את הצלבנים דרך עיני המוסלמים. זאת זווית הכרחית וספרו מרתק לקריאה.

– Amin Maalouf, The Crusaders Through Arab Eyes, Schocken Books, New York 1984

מקור ראשוני מוסלמי רב ערך הוא ספרו של אוסאמה אבן מונקד׳, המספר על חויותיו ועל מפגשיו עם הפראנקים. למרבה המזל הוא תורגם לעברית.

– אוסאמה אבן מונקד’, נסיון חיי: זכרונותיו של אביר מוסלמי בימי מסעי הצלב, עם עובד וחרגול, תל אביב 2012

בקטלוג תערוכה בנושא ירושלים בימי הביניים שהוצגה במוזיאון המטרופוליטן בניו יורק יש דוגמאות מרהיבות של התרבות החומרית בת הזמן, ואוסף מאמרים קצרים ומעניינים.

– Barbara Drake Bohem and Melanie Holcomb (eds.), Jerusalem 1000-1400, Every People Under Heaven, The Metropolitan Museum of Arts, New York 2016

אסופות מקורות שונים זמינות לכל, גם בספרים וגם ברשת. אני, כמי שנמצא בתוך תהליך זה, ממליץ לחפש ולהעמיק, כי האוצרות רבים. ערכי הוויקיפדיה באנגלית בנושא הצלבנים מפורטים וקיימות בהם הפניות למכביר.

הסרט ״מלכות השמים״ חוטא כמעט בכל קטגוריה של דיוק היסטורי, אבל הוא משתדל לתאר את הלך הרוח ואורח החיים בתקופת נפילת ממלכת ירושלים, כך שזו בכל זאת צפייה מעניינת, לפחות לפרקים.

Ridley Scott, Kingdom of Heaven, 20th Century Fox, USA 2005

הבי. בי. סי הפיקו סדרה דקומנטרית על ההיסטוריה של מסעות הצלב, שצולמה בזירות ההתרחשות ובספריות שבהם מקורות בני הזמן. היא רבע אקדמית ושלושת רבעי פופולרית, ויציר הכלאיים הזה בעייתי במקצת, אבל שווה מאוד לצפייה.

Tom Asbridge (Anchor), The Crusades (3 ep.), BBC Two, 2012

אל ג׳זירה הפיקה סדרה דקומנטרית פופולרית, המציגה את מסעות הצלב ואת המאבק המוסלמי בהם מנקודת מבט לאומנית ועכשווית. חשוב לצפות בסדרה הזו לאו דווקא בגלל ערכה ההיסטורי אלא כדי להבין עד כמה המיתוס של הצלבנים והמאבק בהם רלוונטי בימים אלה.

Al Jazeera, The Crusades, An Arab Perspective (4 ep.), Al Jazeera 2016

בכל שנה עורך ׳מועדון ממלכת ירושלים׳ שחזור היסטורי של קרב קרני חיטין. אני מלא הערכה והשתאות אל מול הרצינות והמחוייבות של האנשים המובילים ומשתתפים בשחזור הזה ובשאר פעיליות המועדון. באתר האינטרנט של המועדון ניתן למצוא עוד מידע, תמונות והפניות, כמו גם מבחר מקורות היסטוריים רלוונטיים.

http://ashtern.wixsite.com/hattin-heb/regnum-hierosolymitanum

הזכות לתנועה

לפני שלושה חודשים הגוף הרגיש טוב. הייתי מהיר ומאומן, בשלב המעבר בין אימוני בסיס להכנה ספציפית למרתון תל אביב. חצי שנה בניתי את זה, מאז מרתון אמסטרדם שאותו סיימתי עם תחושת פספוס. המטרה שלי, כמו בשלושת המרתונים האחרונים בהם השתתפתי, הייתה לרדת משלוש שעות. הרגשתי שכשלונותי הקודמים הכינו אותי להצלחה הפעם. הייתי מוכן להתפשר גם על שבירת שיא אישי, או אפילו על ריצה טובה, כזו עם תחושת הישג בסופה.

זה לא שאיכפת לי כל כך מתוצאות. אבל הן עוזרות בכדי להפוך את האימון, ולמעשה את החיים, את התהליך המתמשך של בניית הקשר ביני לגופי ולתנועה שאנו מפיקים יחדיו, למעניין יותר, למאתגר. להיות במקום בו עוד לא הייתי, לחוות זאת באמצעות גופי, לגלות משהו. אני אוהב לרוץ.

ואז נפלתי, בריצה יומיומית, בדרך חזרה מהעבודה, ליד פארק צ׳ארלס קלור, במקום בו שתי מדרכות מחוברות ברשלנות ותאורת הרחוב מחורבנת. עיקמתי את הרגל, התעופפתי באוויר והתרסקתי על הריצפה. חתיכת נפילה זאת הייתה, וכבר בדרך הביתה הבנתי שאמנם לא שברתי את הקרסול אבל דפקתי אותו טוב טוב, ושכנראה הלך המרתון.

זה היה מבאס אבל לא נורא. פציעה מאלצת אותך לטפל בה, אבל גם להניח לה להחלים. היא עימות בינך לגופך, גם היא תהליך. פציעות הן דבר מעניין, בריצה. הפציעה הזו, להבדיל מקודמות איתן התמודדתי, נבעה מטראומה פיזית ולא מכשל הנובע ממאמץ יתר. זה הפך אותה לאחרת עבורי ואיפשר לי להרפות מאותו אתגר שמלווה את הריצה שלי כבר שנתיים. השנה כבר לא ארד משלוש שעות. לא נורא.

כנראה שהייתי צריך להפסיק לרוץ לחודש וחצי, ללכת לאורטופד, לעשות צילומים ופיזיותרפיה. הייתי קצת טיפש, ולא הערכתי נכונה את חומרת הפציעה. כך שחזרתי לצלוע בריצה לעבודה וחזרה אחרי שבועיים, ומצאתי אתגר חדש, השתתפות במקצה החצי מרתון במסגרת מרתון פלסטין.

זה אירוע ריצה מעניין, שהתקיים בפעם הרביעית השנה. אני מודע לקיומו מתחילתו, אבל רק השנה אזרתי אומץ להרשם מתוך מחשבה שאולי כן ואולי לא, ומקסימום לא אגיע ואפסיד את דמי הרישום. הוא מתקיים בבית לחם, עיר שהצבא אוסר כניסת ישראלים אליה, כך שההשתתפות בריצה היא עבירה על החוק הצבאי. מרגש. לא מסוכן, לא באמת, והחוק הזה טיפשי ובלתי ניתן לאכיפה, אבל כן, מרגש. רציתי לראות איך זה בצד השני.

הפציעה סירבה להחלים. כל ריצה לעבודה וממנה הייתה על כאב. רק לפני פחות מחודש עשיתי את המעשה המתבקש והתחלתי טיפול אצל פיזיותרפיסט אותו אני מכיר כבר שנים, ושאליו הייתי צריך להגיע מייד אחרי הנפילה. הוא עזר בהחזרת העצמות שזזו למקומן ובשחרור מנגנוני התנועה שהסתיידו והצטלקו.

נפלתי בחניון של פארק צ׳ארלס קלור, שהוא שכונת מנשייה, שנכבשה, פונתה מתושביה ונהרסה ב- 48. אותן הריסות פונו בשניות ה- 70, נערמו ונדחפו לים, כדי ליצור את המדשאות ואת הטיילת. אני יודע ומודע לזה, אבל רק מסיפורים. למדתי להסתגל לחיים ברקמת הצלקת המחברת בין תל אביב ליפו. אני גאה ביכולתי להיות בן המקום, כפי שאני מבין אותו, בלי להיות יליד מובהק שלו. באזור שבו אני גר ובו אני זז אפשר לדמיין איך היו הדברים לפני הפצע הגדול של המלחמה ההיא.

הטיפול, ותהליך ההחלמה הטבעי, עזרו. הגוף איפשר לי לרוץ. בית לחם רחוקה 57 ק״מ מביתי, אבל צריך לחשוב על איך לעבור את הגבול. זה לא מסובך. ניסיתי לברר, בהודעה פרטית מנומסת למארגנים, מנוסחת בלשון מתלהבת של רץ, אם הגעתי להשתתף במרוץ תהיה בעיה, להבהיר שאיני מתכוון ליצור בעיות משלי. לא נעניתי ולכן הסקתי שהכל בסדר. צדקתי.

פעם ראשונה שלי בעיר פלסטינית, כזר. הייתי בערים כאלה קודם, בהפגנות, וגם, מזמן, כחייל, אבל כעת הישראליות שלי לא שיחקה תפקיד. אני יודע מספיק ערבית בכדי להבין ולנהל שיחה פשוטה. כולם יודעים אנגלית. זו עיר תיירות בעולם השלישי, ענייה ודחוסה. היא יפה וחיה מאוד. הכל מאוד מבולגן ומאוד מסודר. לא דיברתי הרבה, בעיקר הסתכלתי והקשבתי. למי ששאל אמרתי שאני מתל אביב.

יש זן של תיירים, אירופים ואמריקאים, שלא הבחנתי בו באופן כה מובהק עד עכשיו. הם צעירים רוצי טוב, מגניבים מדי, לא מבינים כלום בעצם. חלקם מתנדבים בארגונים שונים, חושבים שהם משנים או עוזרים במשהו, אבל הם בעצם משתתפים בגרסא מעודכנת של ׳הטיול למזרח׳ של סבי סביהם, אותו מסע לאוריינט שהיה מסורת של אינטלקטואלים מערביים בראשית המאה שעברה. בסוף יחזרו למקום ממנו באו וישאירו אותנו לאכול את כל החרא.

אנשים כאלה הם שיזמו את אירוע הריצה הזה, המחבר בין שתי הצהרות, ספורטיבית ופוליטית, הזכות לתנועה.

אני מכבד את הזכות הזו ומאמין בה בכל ליבי. ואני חושב ששלילת הזכות הזו, והפצע של 48, הם במרכז הסכסוך הישראלי פלסטיני. הזרים המעצבנים מבינים משהו.

כי זה לא רק עניין של זרים אלא בעיקר גם אירוע עממי, פנים פלסטיני, וכנראה שבמקום תחת כיבוש הכל חייב להיות פוליטי. ומשתתפים בו המון צעירים, שחלקם ממש לא מאומנים אבל זאת הריצה הראשונה שלהם והם יראו לכולם מה זה. ויש המון נשים, גם מקומיות, גם דתיות, וישראל, והחיילים או המתנחלים לא קיימים בכלל, ההתנחלויות הן סתם בנייני שיכונים כעורים במרחק והכיבוש חומת בטון מכוסה ציורים.

והריצה קשה ומעניינת, מזנקת מכיכר כנסיית המולד, בירידה תלולה דרך העיר עד שפתאום מופיע מגדל השמירה של קבר רחל, ואז לתוך מחנה פליטים, בועה דחוסה של רצון שיבה ועוני, ואז דרך רחוב רחב שכולו סגור עבורנו, הרצים, ואנשים מעודדים, וכולם שמחים, גם אלה שמתאמצים. טיפוס מתון עד אמצע הדרך ואז ירידה בדרך חזרה.

אז הרגשתי שהרגליים חוזרות לחיים, שהתנועה משתחררת. הרשיתי לעצמי לרוץ קצת מהר כשהתקרבנו חזרה לעיר, יודע שאין ספק שאצליח לסיים. ארגון הריצה היה חובבני אבל מסור. הכיכר הייתה מלאת חוגגים בסיום. המדליה עשויה עץ זית חרוט. היה מקסים.

בדרך חזרה עברתי במחסום 300, המעבר בין בית לחם לירושלים. היה תור של גברים, נשים, ילדים, תיירים ומקומיים. עמדנו 45 דקות בלי שהתור יתקדם אלא רק יתארך. הרמקולים פלטו מדי פעם שברי מילים או משפטים. אי אפשר היה להבין אם אלו הוראות פנימיות או סתם בדיחות שהחיילים מספרים זה לזה כדי להעביר את הזמן. בסוף התקדמנו ואז הראיתי את תעודת הזהות שלי למישהי מאחורי זכוכית שרוטה. היא לא אמרה מילה ונתנה לי לעבור. אם הייתי צריך לעבור במחסום הזה דרך קבע הייתי משתגע. מי שמצליח לעמוד בזה ולא להשתגע הוא גיבור.

אין לי דרך להבין את חוויית החיים הפלסטינית. גם אני באותו ׳מסע למזרח׳ בו האשמתי את חברי ארגוני זכויות האדם והתיירים שבאו לחוות את המלחמה לעצמאות הפלסטינית. אבל אני מסוגל להזדהות עם הקשיים ולהעריך את המאבק לבניית חברה תחת כיבוש. בזכות המרתון הזה ירוצו יותר אנשים, ואולי חייהם הקשים יהיו מעט טובים יותר. בזכות המרתון הזה יותר ויותר אנשים, בארץ ובעולם, ילמדו ויהיו מודעים לקשיי התנועה הפלסטינית. שני האתגרים האלה ראויים בעיני, ואני גאה בריצה הזו מאוד. עכשיו אוכל לנוח, שנת הריצה שלי מסתיימת טוב.

IMG_1134

סרטון שצילמתי תוך כדי הריצה ואחריה

צריך לאזור כח

אני חושב שאחת הסיבות העיקריות בגללן לא הצלחתי להתמיד בלימודי, ולהפוך להיסטוריון אמיתי, היא שיותר קל לי להגיע למסקנות מאשר מלחפש אחריהן. זה לא שאיני נהנה משיטוט סקרני וחיפוש אחרי עובדות ופרטים, אבל אני ממהר מדי לחשוב שאותם פרטים שלכדו את עיני, אותן עובדות בודדות בהן אני בטוח, מעידים על הכלל, אומרים את מה שאני חושב, מספרים סיפור אותו בעצם הכינותי מראש, ואף אחד, אפילו לא המציאות, לא יפריע לי. אני מודע לחולשה הזו שלי, אבל לא רוצה לוותר על ההנאה שהיא מסיבה לי, על הפנס שמוביל אותי בחיפושי. סיגלתי לעצמי מנגנוני צידוק והתנצלות. הכל הוא רק לדעתי. איני בטוח. כך אני חושב. יש מי שחושב אחרת. אבל בעצם, למרות חיבתי לגווני ביניים, אני בטוח לגמרי בהבדל בין האור לחושך. לא באמת אכפת לי אם העולם לא נוהג על פי מסקנותי. תיקון, איכפת לי, הייתי רוצה שיהיה אחרת. אבל לא אשנה את המסקנות האלה גם אם הן נראות מנותקות ממה שקורה בפועל. במובן זה אני יהיר, יודע יותר טוב. אני מכשיר את עצמי למאבק ולגלות מתמשכת מהכאן והעכשיו.

במקביל, אני נוסטלגי וסנטימנטלי. תמיד נדמה לי שפעם היה יותר טוב, ושמשהו, סוד או ידע, הלך לאיבוד במעבר מהאז לעכשיו. הסתמכות על שורשים עתיקים מחזקת את תחושת העוצמה והצדק, עוזרת בהתמודדות עם הזרות. המצאה של משהו חדש מסתווה כחשיפה של דבר מה עתיק, ולכן מקודש. לא אני פיתחתי את הטריק הזה. אשלית המקור הקדום מלווה את תהליך קידושם של כל טקסט או אמונה. התורה אומצה ונכפתה כך, כגילוי של כתבים ישנים שאבדו, והציונות השתמשה באגדות התנ״ך כמקור השראה הסטורי, ודרשה בשמו בעלות על ארץ זרה ונוכריה. מול זה הכפירה שלי במציאות צנועה ולעומתית. אני בוחר להאמין שכללי ואופני התנהגות שהיו ברורים מאליהם ושהיה להם תפקיד חברתי חשוב נשחקו, גם אם לא נעלמו לגמרי. אני מדמיין שפעם היה יותר כבוד הדדי, פחות תחושת קורבנות והאשמה ובוז לאחר ולחלש. אני בוחר לחיות על פי עקרונות אלה ומאמין שאני משחזר את המובן מאליו, צועד בעקבותיהם של גדולים ממני. לא אוותר על האשליה הזו.

הקיץ הארור מתקרב לסופו. הלחות המתישה של סוף אוגוסט, הלילות בהם המאוורר לא מצליח ליבש את הזיעה, הם הקדמה לרוחות המנחמות של הסתיו. החלק הגרוע כבר עבר, אני מקווה. ואולי גם המלחמה ככה, בסוף, אולי תבוא נחמה כלשהי, תמחה ותרפא את מה שזקוק למזור ולהדחקה. אבל איני חושב שזה מה שיקרה. הזוועות הן כאלה שלא ניתן או מותר להתעלם ולשכוח אותן. הישראליות הגדירה את עצמה מחדש בקיץ זה, כנקמנית, גזענית, אכזרית, שונאת את כל מי שלא מוכן לאמץ את הקונצנזוס ללא תנאי, מתנחמת בערבות הדדית שמבוססת על לאום ועל גזע. אין לי חלק בה, בצורתה הנוכחית, והיא הפכה עבורי מחלק חשוב בזהותי למשהו להתבייש בו. אין דרך חזרה. האתגר המתמשך שלי יהיה למצוא תחליף מספק לצרכים שמילאה. איני מוכן להיות קודם כל ישראלי אלא להפך, אני רוצה שהישראליות שלי תהיה שולית ככל הניתן, אחרונה, כמעט בלתי קיימת, אחת מרצף זהויות והזדהויות שמשוחרר מדת ולאום, אדם, גבר, בן משפחה, אב, בן זוג, מורה, רץ, כותב. זו הדרך היחידה שלי להשאר כאן ולהמשיך לאהוב ולהיאבק על אופיו של המקום הזה. אני מכריז על גלות פנימית ומקבל על עצמי את אתגר הזרות המלווה את ההכרזה הזו.

אני צופה שיהיה קשה יותר. קול הרעם מבשר שהסופה קרבה. אני חוזה משבר אדיר, כלכלי, חברתי, בטחוני. אולי בסוף המשבר הזה יבוא שינוי אמיתי. אני מקוה שאהיה חזק וחכם מספיק כדי לשרוד אותו וכדי להגן ככל הניתן על היקרים לי. ההכרה הזו מפחידה, אבל יש בה גם תקווה לעתיד. הבעיה היחידה היא שכפי שכבר אמרתי, אני נוטה לחפש אחרי המסקנות שאני מבקש למצוא. אולי כלום לא ישתנה. עלי להיות מוכן גם לזה.

בתחילת הקיץ הגדרתי לעצמי כותרת, כללית כל כך עד שכמעט אין לה כל משמעות עצמאית, השתלבות במרחב, וידעתי שאצא למסע כתיבה בעקבותיה. רחובות תל אביב ומדרכותיה, הריצה, יפו, אתגר ההורות, קולות המלחמה, כל אלה חדרו פנימה, ליוו אותי בנסיון לעבות ולפענח את הכותרת הזו. אני מודה למי שקרא את הרשימות הללו, ומסיים בזאת את כתיבת הקיץ.

אחי, נוגשי העבדים

קשה לי לקבל שירות, קשה לי שמישהו אחר עובד במקומי. תמיד אעדיף לעשות בעצמי כמה שיותר, וצפייה או פיקוח על אדם עובד, העושה עבודה נחותה לכאורה, מביכים אותי ומעוררים בי תחושת חוסר צדק עמוקה, של השתתפות במערכת היררכית שאיני מסכים עם חוקיה. באופן בסיסי, כיסוד, אני חש שמאמץ פיזי, שעבודה שמשאירה חותם וגובה מחיר גופני, הם קשים ומשמעותיים יותר מכזו שדורשת בעיקר מחשבה. זו אמונה שיקרית וילדותית, שאינה קשורה למקום או לזמן הזה, כי כאן הרי כולם רוצים להיות מנהלים, וזיעה שופכים בחדר הכושר. כאן יש עבדים שנועדו לניצול.

בילדותי, ברמת השרון, העבדים היו פלסטינים, שאז קראו להם ערבים מהשטחים. הפועלים גרו במגורי עבדים מאולתרים במקומות העבודה שלהם או הציעו את עצמם למכירה בצומת הכניסה למושבה. קבלני משנה, ראיסים, היו מביאים טנדרים עמוסים בשפחות ובילדים כדי לקטוף תותים. הן לבשו שמלות מעל מכנסיים ארוכים, כפופות לצד הערוגות, חלק מהאווירה ומהנוף שעדיין לא היה עירוני לגמרי. בינתיים פועלי בניין בנו את הוילות והבניינים שהחליפו את השדות. עובדי הניקיון והגינון, הסבלים, כולם היו ערבים, וכולם היו שקופים, נחותים מעצם הווייתם. הגזענות הייתה מובנת מאליה, ונראה היה שהיא נוחה לכל הצדדים, מבהירה את הציפיות ההדדיות וכללי ההתנהגות. הפועלים יכלו ללמוד עברית ובאמצעות זאת לשפר את מעמדם, להפוך לבני בית וחסות במקומות שהעסיקו אותם, אבל הם נשארו זרים ונחותים, וכל הזכויות שקיבלו היו על תנאי. הייתה אשליה שככה זה יכול להמשיך, כי ערבים הם פועלים טובים, אמנם קצת מרושלים אבל אם מפקחים עליהם ושומרים שלא יעשו עבודה ערבית אז הכל בסדר, וכולם רוצים להתפרנס, ושזה בעצם דו קיום. החיים הנסתרים של העבדים היו שם, בשטחים, מקום רחוק ובלתי מוגדר. הם חזרו לשם לפעמים, בסופי שבוע, אחת לחודש, כמה שפחות. שם היו להם ילדים ומשפחות שאליהם אפשר היה להעביר בגדים ישנים. כל כך נוח. אבל זה נגמר.

גל ההגירה מברית המועצות יצר קבוצת עבדים חדשה, שחבריה החליפו את חלק מהעמדות שפינו הפלסטינים, שלאחר שהתקוממו באינתיפאדה הראשונה, שהייתה גם מחאה פוליטית וגם מרידת עבדים, הפכו לנציגי אויב שכל העסקה שלהם גובלת בבגידה. לתת עבודה לעולים זו הייתה ציונות, אפילו אם תנאי העבודה היו משפילים. סבי וסבתי שגרו בירושלים ניהלו באותו זמן מפעל קליטה פרטי, בו סייעו למשפחות שלמות ללמוד עברית, למצוא מקום מגורים ועבודה. דרך המאבק שלהם למדתי עד כמה אנשים שתפסו עצמם כהגונים וטובי לב שמחו לנצל את חולשת המהגרים ולהימנע מלהתחשב ברצונותיהם או מלשלם להם שכר הוגן ומלא. היה כיף לצחוק על המבטא, הטעם, המנטליות הרוסית, לזלזל באנשים מבוגרים שכוחות כלכליים ופוליטיים חזקים מהם גרמו להם להיעקר ממקומם, אילצו אותם לוותר על מקצוע ומעמד, להיאבק על עתיד להם ולמשפחותיהם. לפחות למשך זמן מסויים, עד שהתחילו להתנשא, לחשוב שהם שווים משהו, גם הם היו עבדים טובים. אבל אי אפשר היה למנוע מהם מלהשתלב ולהשתנות. אחרי הכל, חלק גדול מהם היו יהודים ומי שלא למדו להתנהג כמו יהודים ככה שאפשר להתבלבל. היה צריך עבדים חדשים.

הפתרון היה ביצירת מעמד חדש, פועלים זרים, כאלה שאפשר ליבא בשעת צורך ממקומות מוכי גורל. אפשר היה לבחור כאלה שתכונותיהם הפיזיות, שמהותם, מתאימה לעבודה שצריכים היו לבצע. תאילנדים רגילים לחום וללחות, זה ידוע. רומנים אפורים וחסונים, כמו הבטון שבאתרי הבניין. לפיליפיניות יש כבוד בסיסי לזקנים, זה טבוע בהן. אפשר להשתמש ביכולות האלה של הגזע כי ככה זה בגלובליזציה. ישראלים לא מוכנים לעשות את העבודות האלה, ואפשר להבין אותם. במה שהם חוסכים כאן בשנה הם יכולים לבנות בית שמה, במקום העלוב ממנו באו. מעסיקי העבדים בעצם עושים להם טובה.

ישראלים לא מוכנים לעבוד בזה. כי משלמים מעט מדי. כי חם וקשה מדי. כי צריך לנקות חרא, להיות כנוע. כי אסור שתהיה לך דעה או רצון משלך, כי צריך לשרת, לבצע, לא להביע ביקורת, לדבר ולשאול כמה שפחות, לא להתבלט, להסתפק במועט. צריך עבדים בשביל זה, כאלה שאפשר לנהל בקלות, שאומרים להם והם עושים, שהם סחורה ולא אנשים. פועלים זרים זה טוב מכיוון שהם בכל מקרה לא מפה, הם בחרו לבוא לכאן, הם ידעו שיהיו עבדים. ומאחר ואינם יהודים, ומאחר ואין להם משפחות קרובות, ומאחר והם אחרים בכל מהותם, מלוכסני עיניים, כהי עור, שונים, הסכנה שישתלבו, שיטמעו, שיהפכו לבלתי ניתנים לזיהוי היא קטנה יותר. תמיד אפשר יהיה לגרש את הישנים ולהביא חדשים. העובדים הזרים לעולם לא יהפכו לישראלים, לא באמת, ולכן יאפשרו לישראלים למשך ולבסס את זכויות היתר שלהם.

אומת הסטארט אפ, עלק. חמישה מנהלי עבודה לכל פועל, בתי קפה שמוכרים אוכל רע במחיר מופקע, כולם יושבים עם מחשבים, מדברים עסקים ופוליטיקה ובודקים מה חדש בפייסבוק. אין פליטים, יש רק מסתננים ומהגרי עבודה. כפרי הגליל מספקים את רוב פועלי הבניין והשיפוצים של תל אביב, כל יום ארבע שעות בדרכים. מפעלים יש בפריפריה, או במדינות בהן יש כוח אדם זול. כוח אדם, נוח לחשוב על זה ככה, לא על בני אדם זולים.

אני שונא את המערכת הזו ונהנה מפירותיה. הידיים שלי רכות. אין כל קשר בין הפרנסה שלי לכמות המאמץ הפיזי שאני משקיע בעבודתי. פועלים קשי יום, עובדי קבלן קשישים לובשים וסטים כתומים, מנקים את הרחובות סביב ביתי. לא הייתי רוצה להיות במקומם. אני יושב בבית קפה וכותב. אחרי שאלך מכאן מישהו, מאחור, במטבח, ישטוף את הכוסות.

כמעט עבר החופש

הולך ונגמר לי הקיץ, ובכלל לא הספקתי כלום.

שנים רבות, רבות מדי, כמעט כל שנות חיי, לוח השנה הפרטי שלי חופף לזה של מערכת החינוך. כשהייתי צעיר הייתי תלמיד, וכעת אני מורה, אבל ההבדל אינו גדול כל כך, שנת לימודים מתחילה ומסתיימת, ובין אותו סוף להתחלתה של הבאה יש זמן ביניים, חופש גדול, שבו יש חוקים שונים, וצריך לעשות דברים אחרים, שאי אפשר במהלך שגרת החיים הרגילים, ארוך מאוד אבל אף פעם לא ארוך דיו. התרגלתי לזה. התסכול הוא בן לוויה קבוע. כי תלמידי מתקדמים, מתבגרים משנה לשנה ואז גומרים עם זה, בעוד שאני מזדקן, משחזר משנת לימודים למשניה שיעורים שלימדתי כבר, דוחה מחופשה לחופשה דברים שלא אעשה.

אני מלמד כבר זמן רב ללא הפסקה אמיתית או שבתון. זו אשמתי, כמובן, מאחר ואף פעם לא השלמתי באמת עם הקריירה שבחרה בי, ולא הסדרתי את מעמדי ושמרתי על זכויותי. כך יצא שבמשך רוב שנותי כמורה עבדתי בתשלום על פי שעה וללא קביעות, במעמד ביניים שאפשר לי לא להודות בכך שאני מורה ולבתי הספר שהעסיקו אותי להנות משרותי ללא צורך במחויבות כלפי. גם היום, כשמאחורי יותר מעשרים שנות הוראה, אינני חבר איגוד מקצועי וזכויותי אינן ברורות לי עד תומן. משלמים לי מעט, וגם לזה התרגלתי. איני מצפה להרבה. הפנמתי את סולם הערכים המקובל לפיו עבודתי נחשבת משמעותית, חשובה ומספקת, ואולי לכן ערכה הכספי נמוך. השכר האמיתי, כך הושליתי להאמין, אינו כלכלי. אני יודע שנוצלתי, ושאני חלק מקבוצה גדולה שמנוצלת בשם האשליה הזו, אבל שלם עם בחירותי ולעולם לא מרדתי באמת. החופש שמעניקה לי ההוראה חשוב לי מדי, ולא הייתי מוכן להסתכן בתוצאות האפשריות של מרד כזה. אני אומר אמת לתלמידי. איני צריך לשקר או למכור להם דבר. אני בר מזל.

אבל אני זקוק לחופש, ויודע שבלעדיו אני מסתכן בהתקבעות ובשחיקה. אני עלול לשכוח שהחוויות של תלמידי הן ראשוניות וחד פעמיות ושרק עבורי הן חוזרות ועוקבות אחרי דפוסים שכבר למדתי להכיר. אני עלול להתרגל יותר מדי, ולא להתרגש ולהרגיש. אני עלול להתנשא ולשכוח שלמרות פערי הגיל ההולכים וגדלים וההפרשים בידע ובניסיון תלמידי שווים לי וזכאים לכבוד ולהכרה בייחודם. אני צריך לשכוח מהם ומההוראה על מנת לגלותם מחדש. אני צריך להיות במקום אחר, שונה מכאן, ללמוד דברים חדשים בעצמי, להרגע, לא לחשוב, לתת למוח הפוגה, לנשום עמוק כי הכל טוב, לאזור כוחות חדשים. זה כבר לא יקרה. לא בקיץ הזה.

לא הצלחתי להימנע מלראות את חלק מתמונות וסרטוני הזוועה שליוו את הקיץ. חלקם כפו עצמם עלי, חיסולים בטלוויזיה, גופות בפייסבוק, ובחלקם בחרתי במודע לצפות, למרות שברגעי הקיצון עצמתי עיניים. בחרתי לא בשל הריגוש אלא כדי להתמודד עם הרצון לשכוח, להרחיק, להתעלם, בשם השייכות, המדומיינת ובכל זאת מרגישה אמיתית לגמרי, שלי לכאן. וגם עכשיו, כשלכאורה נגמר, ומותר לחזור לשגרה, איני רוצה או יכול להדחיק ולהמשיך הלאה כאילו כלום. סרחון הגופות הנרקבות וריח הגופרית של אבק השריפה רובץ על הכל וממאן להתפזר, והוא דבק בי למרות שלא חוויתי אותו בפועל. אין חופש מזה.

המחשב, הטלוויזיה, העיתון. קולות האזעקות. שברי שיחות ברחוב, באוטובוס, דברים שאינם בשליטתי. במקום שונה, בארץ אחרת, יכולתי לא להבין, לא לדעת. יכולתי גם לאטום את אוזני, כפי שאני עושה כעת, בבית הקפה, כשאיני רוצה לשמוע על מה מדברים בשולחן שלידי. יכולתי להסתכל רק על המדרכה, להתרכז כל פעם בצעד הבודד הבא, כמו שממליצים לעשות ברגעים הקשים בזמן ריצת מרתון, לא לחשוב על כל המרחק, לחלק את האתגר למטרות קטנות ונראות לעין. אף פעם לא הצלחתי לעשות את זה באמת. אני מעדיף לנסות ולהתמודד עם האתגר והקושי.

החופש הגדול אינו חופש אמיתי, מאחר ובסופו חוזרים ללימודים. הוא הפוגה, הפסקה זמנית ולא מפלט. ועדיין, התלמידים מתבגרים במהלכו, מבצעים קפיצות דרך שלא יכלו לעבור במהלך השנה, ממציאים ומגלים בעצמם דברים שהעין החיצונית הבוחנת והביקורת המתמדת של חבריהם, שונאיהם ומוריהם לא נתנה להם הזדמנות. אני אוהב את המפגש המחודש איתם, שתמיד מצליח להפתיע אותי. אני חושש שהקיץ הזה יותיר בהם ובי צלקות. הייתי רוצה עוד זמן, להבין, לפענח, להפנים. הייתי רוצה לשכוח לגמרי אותם ואת כל המקום הזה, את בית הספר, את המדינה. להיות רק אני, לא מורה בחופשה, לא אזרח של מדינה כובשת, אבל אני יודע שזו משאלת לב שאיני באמת מעוניין שתתגשם. זה מסלול חיי, עבודה מתמשכת, אתגר מתמשך, מאבק מתמיד. יש לי כוח, החופש יחכה. בסוף המלחמה הזו, בשלהי הקיץ, אני עצוב, עייף ומיואש, אבל עדיין נותרה בי מעט תקווה, שכעת כבר אי אפשר להדחיק, כבר אי אפשר לשכוח, שכעת כבר לא תהיה אשליה משקרת של שלווה בדויה. אאחז ואסתפק בה.

בן המקום

זה היום האחרון של בתי בתינוקיה. כבר רוקנו את המגרות האישיות והדברים שלה, חיתולים ובגדים להחלפה, מחכים בשקית שעליה מדבקה עם שמה לסוף היום. עכשיו יהיו שבועיים של קייטנה בביתה של הגננת האהובה עליה, עשרה ימים של חופש גדול ואחר כך היא תשוב לגנון, באותו מבנה אבל אחר לגמרי, של גדולים.

היא מתפתחת מהר מדי, מפטפטת, שרה שירים, משחקת עם בובה במשחקי דמיון מלאי סבלנות, נומי נומי, חביבתי, ולכן המליצו להקפיץ אותה גן, כך שמעכשיו תהיה מהצעירים בכל כיתה בה תלמד. בת זוגי ואני התלבטנו אם להסכים לכך ובסופו של דבר אימצנו את ההמלצה. הגננת החדשה הבטיחה שיהיה בסדר, ושזה רק יעזור לה להתפתח עוד, והיא מעוררת אמון. אחרי הכל, עלינו ללמוד לדכא את הפחד מכך שבתנו גדלה, לומדת, מבינה, הופכת מתינוקת לילדה. היא יוצאת דופן, בתנו, בעלת יכולת תקשורת מפתיעה וזיכרון למילים, שמות ופרצופים. היא כמעט ולא דומה לי ובכל זאת שלי לגמרי. זה מרגש ומעורר אימה.

אנו אחראים לקביעת גבולות עולמה. מסלול חיי הושפע מכך שילדותי המוקדמת הייתה בדימונה, ומכך שבחופשים הייתי מבלה בבתי סבי וסבותי ברחוב עבאס בחיפה ובגן רחביה שבירושלים. אני תוצר של סביבת גידולי ולעולם לא פרצתי באמת את גדרותיה. כל מה שאני יודע, כל מה שהוא אני, נבנה נדבך נדבך על הבסיס הזה, שהוא מקור כל זכויות היתר שאני נושא. אני בן המקומות הללו, בכור למשפחות אבי ואמי, ילד מפונק שלא ידע רעב, זרות או סבל. הזהות הזו העניקה לי בטחון אבל גם הובילה אותי למצב בו אני נמצא כרגע, של פקפוק ומבוכה. אף אחד לא רימה אותי בכוונה ובכל זאת גדלתי בשקר שאיני בטוח שהתפוגג לגמרי. האם בתי תגדל מפוכחת?

יכולנו להגר, אבל אינו רוצים בכך. חיינו כאן, למרבה האבסורד, טובים יותר מבכל מקום אחר. האוכל מצוין והנופים ומזג האוויר מוכרים ונוחים. משפחותינו כאן, ואנו לא רוצים להתרחק מהן. מדברים, כותבים וקוראים כאן בשפה שלנו, שאיננו מסוגלים לוותר עליה. אלו החיים שאנו מכירים ומבינים ונטישה שלהם מאחור היא בחירה בזרות ובניכור. הגירה פירושה יציאה לגלות ואני ראיתי את אבי כגולה ואיני רוצה להיות במצבו. חוסר העשייה, ההישארות, ההצמדות כנגד ההגיון האומר לברוח כי כבר לא יהיה יותר טוב, היא בחירה. ובבחירה הזו מעורבת, מן הסתם, גם ביתנו. אם היינו מהגרים היא הייתה בת של זרים והיה לה זמן מספיק לחדול להיות זרה ולהפוך למקומית, לרכוש שפה ותרבות חדשים. היא הייתה חופשיה מהמלכודת בה אנו נתונים.

כי גם כאן אנו זרים ומנוכרים. הקיץ הנורא הזה מבהיר דברים שחשתי קודם. כל תפישת אנחנו מוקדמת פרט לזו המשפחתית אותגרה ונשחקה. איני מסוגל להזדהות עם הגדרות שהיו מהותיות עבורי. עולם הערכים שחשפה המלחמה הזו, הגזענות, פולחן הכוח, היכולת להתעלם מהסבל שגורם הפולחן הזה, ההתנשאות, התפישה שעמדת הקורבן היא נצחית ובלבדית ושכל ערעור עליה הוא בעצם אנטישמיות בתחפושת, כל אלה דוחים אותי, בעיקר מכיוון שהם צמחו ממקומות שאני מכיר בעצמי. נראה שהאוויר כאן מורעל, שהאדמה נגועה, שבמים יש נבגי שנאה, שכולם, כולם, כל מי שחושב על עצמו כאנחנו, ישראלים, פלסטינים, יהודים, ערבים, ימין ושמאל, חולים, לא יודעים אפילו שהזיהום פגע בהם.

ובתוך זה אנו מגדלים בת, והיא חייכנית ולא יודעת. ובינתיים לא צריך להסביר לה מה פשר האזעקות ופיצוצי טילי הירוט, ושיש אנשים רעים, מחבלים שרוצים להרוג אותנו וחיילים טובים וגיבורים שמתים בשבילנו. ובגן שלה, ביפו, מדברים עברית וערבית והיא יודעת שיש הבדל אבל לא מהססת להשתמש בשתי השפות, לא מבינה שזו שייכת לשליטים וזו לנשלטים. היא עוד לא יודעת להתנשא, ולהעליב, ולנצל עד הסוף את זה שהיא יפה, ומוצלחת, אהובה ועשירה. היא עוד תלמד.

אנו אחראים לקביעת גבולות עולמה, ועולמנו שלנו משורטט בעזרתה. הבחירה בגן הזה, שאין בו דו קיום מלאכותי אלא פשוט קיום משותף, חיים ושמחה, התנהלות פשוטה ויומיומית, הייתה, בדיעבד, מוצלחת מאוד. עולמה של ביתנו, ובעקבות כך גם עולמנו שלנו, כוללים גם את יפו, כוללים גם ערבית. בדרכנו לשם, באופניים, היא שרה אל הרחוב, אנשים מחייכים אליה והיא עונה להם בצהלה. נשים בכיסוי ראש, מהגרי עבודה, נרקומנים, היא נחמדה לכולם, בלי אפליות. התמימות והפתיחות שלה שובות לב, ואני מקווה בכל לבי שמשהו מהם ישאר בה כשתגדל.

זה היום האחרון של התינוקיה, ובעזה חופרים גופות מרקיבות מהקרקע בחסות הפסקת אש חד צדדית, כי האנחנו לא מוכנים לדבר עם ההם. כל כך מעייף הקיץ הזה, בינתיים, כל כך מייאש ומבלבל. אני מקווה שאנו פועלים נכון, אני מקווה שבתנו, כשתגדל, לא תישא את עקבות הייאוש הזה. מקווה, אבל לא בטוח. כי כנראה שגם היא תהיה בת המקום.

תמונת הדרכון הראשונה שלה

תמונת הדרכון הראשונה שלה

מאבד את השפיץ

בקיץ הזה דברים לא קורים כפי שהיו אמורים.

לפני קצת פחות משלושה שבועות, ביום שישי בערב, יצאתי לריצה. תכננתי שזו תהיה ריצה ארוכה יחסית, קרוב לשלושים קילומטר, כחלק מאימונים לקראת מרתון ברלין הקרוב, אליו אני רשום. אני אוהב לרוץ בלילה בקיץ, ואפילו בזיעה השוטפת יש משהו מהנה כאשר מתמסרים אליה, כמו בריצה בגשם, הכל רטוב, אין דרך להימנע מזה.

בחודשים הקודמים רצתי באופן רציף, מהר יחסית, ומאז שהתחיל החופש הגדול איני צריך להתמודד עם המשקל המגביל של התרמיל בריצות לעבודה וממנה. משהו התחדד בי ובגופי. האימונים עשו את מה שהיו אמורים ושינו אותי, וחשתי שלצעדי נוסף איזה בטחון, איזו תנופה וקלות. הרגשתי כספורטאי, חובב כמובן, כזה שמתחרה רק עם עצמו, כמובן, לא צריך להגזים פה. ובכל זאת, סוף סוף, חשתי שאני רץ בלי תירוצים, בלי צורך להתחשב בעובדת היותי מעשן לשעבר או בערך הטיפולי של הריצה, פשוט, כי זה מה שגופי יודע לעשות. זו תחושה מתנשאת, של לדעת משהו שאחרים לא קרובים להבין, אבל הרווחתי אותה ביושר, כך חשבתי, הרגליים רק מלטפות את המדרכה, מחליק דרך אוויר הלילה הלח.

רצתי את אלנבי, ואז את בן יהודה, ואז, דרך הנמל, אל הטיילת החדשה שבצד שדה דוב. אני מאלתר על בסיס מסלולים אותם אני מכיר, מוסיף מדי פעם קטעים חדשים. בגלל המלחמה, שעוד נראתה אז קצרת מועד, כמו עניין שיגמר אוטוטו, עסק של טייסים, טילים וכיפת ברזל, הרחובות היו ריקים יחסית, שלווים. האזעקה שנשמעה כאשר עליתי לכיוון רמת אביב הפחידה אבל גם שעשעה אותי. בגלל שהבטחתי לבת זוגי שאזהר ואתפוס מחסה בלמתי במהירות ונכנסתי אל מתחת קומת עמודים של בניין הקרוב לכביש, ממשיך לזוז מרגל לרגל. צמד נערים על קורקינט חשמלי, צווחים מאושר, סוף כל סוף קורה כאן משהו, חיפשו ומצאו את הכניסה לחניון. בשמיים, מעל תל אביב, ראיתי את כדור האור של התפוצצות טילי היירוט וספרתי, עשרים ואחת, עשרים ושתיים, ככה עד שעברו יותר מעשר שניות, כדי להבין כמה רחוק זה היה ממני. והמשכתי לרוץ.

כאב קטן, חדש, ניקר בשוק שמאל. צריך להזהר מכאבים חדשים, למרות שלרוב הם חולפים מאליהם, שלב שצריך לעבור דרכו, מהמורה. היה לילה חם, ובמרכז המסחרי של רמת אביב ג׳ עצרתי לרגע שוב, מול מאוורר גדול שהפיץ לחות לרחבת בית קפה ריקה מלקוחות. מתחתי קצת את הרגל והמשכתי. זה בטח שום דבר. הסתבכתי קצת ברחובות השכונה הגובלת באיילון. הכל היה ריק ומת. הבתים המפוארים הסתגרו מאחורי גדרות ושערים. הכאב לא חלף. הכל בסדר כל עוד מכניקת הריצה לא נפגעת, צריך לעבור את זה. מצאתי את היציאה מהשכונה וחציתי את דרך קק״ל, את איילון, לתוך שכונת תל ברוך, אותה אני דווקא מחבב. הכאב התגבר. צלעתי. עצרתי. הבנתי שנפצעתי.

טילפנתי לבת זוגי, שבדיוק סיימה ארוחה עם משפחתה, וביקשתי ממנה לאסוף אותי. המשכתי לצלוע עד הלונה פארק, עד תחנת הדלק שלידו, שם קניתי שתיה ממוכר צעיר, שפירורי כריך שאכל נצמדו לזוויות פיו, וששאל אותי אם בנוסף למיץ ולמים אני מעוניין גם לקנות טלוויזיה עם מסך שטוח, במבצע. גלגלתי את בקבוק מיץ האננס הקר על השוק הכואבת, מעריך את הנזק בעודי ממתין. מתיחה, כלומר קרע קטן בשריר, כבר היו לי פציעות גרועות יותר ובכל זאת, יכול להיות שהלך המרתון. לא הייתי עצוב אלא מהורהר.

את המרתון הזה לא היה לי חשוב במיוחד לרוץ. כבר השתתפתי בו, כמרתון השני אותו השלמתי, לפני שלוש שנים, וזו הייתה חוויה מצויינת, אבל לא הייתי משוכנע שכדאי להתחייב למרתון סתיו בשנה הזו, או שאולי עדיף שאתמקד בבניית בסיס לטווח ארוך ושאשקיע את המרץ והמחויבות שדורשים אימונים למרתון כזה בדברים אחרים, כמו כתיבה ומשפחה. טים נוקס, כותב הספר עב הכרס ׳תורת הריצה׳ (Lore of Running) טוען שקשה לשלב בין מאמץ אינטלקטואלי אמיתי לאתגר פיסי משמעותי, וששני הדברים מתנגשים. ריצה יכולה לתמוך בכתיבה, אבל לא כאשר היא רצינית, לא כאשר אתה מתעקש לדחוק את גבולותיך. ובקיץ הזה רציתי לכתוב.

אולי לא הייתי צריך להרשם למרתון הזה מלכתחילה, אבל הרצון לרוץ מרתון מהיר, והידיעה שבמרתון ברלין אפשר לרוץ מהר, והפחד שאם לא ארוץ מרתון סתיו הקיץ שלי יהיה ריק ממטרה, כי אולי לא אצליח לכתוב, גרם לי להרשם להגרלה שהוכרזה השנה בנסיון לסנן בין כל מי שרצה לרוץ בו, שבעים אלף נרשמו ורק שלושים וחמישה אלף זכו ואני בינהם, כך שהמזל הוא שקבע. הפציעה אפשרה לי להשתחרר מהרודנות הזו, אולי אני לא חייב.

נחתי, קיררתי את השריר הפגוע בקרח, כמו שצריך. החלטתי לא להתעקש בכל הכוח, לא לעשות פיזיותרפיה או לרוץ במים, לטפל בעצמי בעצמי ולראות איך הגוף מגיב. חזרתי לרוץ אחרי כמה ימים אבל בעדינות, בלי לאתגר כלום. המלחמה הסתבכה בינתיים והיה טוב לדעת שאין לי תוכניות חשובות, מטרות אימון שאי אפשר לדחות. ככל שממדי הסבל והזוועה התבררו עוד כך רציתי להיות קרוב לבת זוגי ולבתי ולא לרוץ רחוק, והפציעה אפשרה את זה, שחררה אותי ממשמעת האימונים, לרוץ כל יום, לא משנה מה, אם לא קשה זה לא שווה. במפתיע, דווקא הגישה הזו עזרה לי להחלים מהר יחסית. תוך שבוע וחצי כבר חזרתי לרוץ כמעט כמו קודם. טוב שלא ביטלתי את ההשתתפות במרתון או הזמנת המלון. ידעתי שהמלחמה תגמר בקרוב. רציתי לשוב לרוץ מהר. יהיר מדי.

בין דירתנו לבניין השכן יש רווח ברוחב שלושה מטרים ובו מרפסת גג גדולה, בה אנו מטפחים גינת עציצים. ציפורים שונות מקננות בתווך הזה, המוגן יחסית, ואנו נהנים מתחושה של טבע ומציוציהן, וחווים את הדרמות המלוות את הקינון, מאבקי הטריטוריה, בניית הקן, הדגירה, בקיעת הגוזלים, טיפוחם עד שהם עוזבים. מדי פעם נופל גוזל מהקן ולרוב אין מה לעשות. ככה זה בטבע, חיות מתות. אבל אנחנו מנסים ככל יכולתנו להתמודד מול גזירת הגורל הזו, וכאשר הבחנו בגוזל מיינה, גמלוני וגרמי, נראה כגרסה מיניאטורית של דינוזאור קדמוני, מקרטע על הרצפה, הכשרנו לו קן חלופי מקופסת קרטון בתקווה שבכל זאת ישרוד. זו הייתה הפתעה משמחת לראות שהוריו, שצווחו בחוסר אונים כאשר אבד להם, גילו את הקן המלאכותי, האכילו ושמרו על הגוזל. היה בזה מעט תקווה ונחמה בתוך הייאוש שרק הלך והתגבר עם התגלגלות והעמקת המלחמה והסבל.

אבל הגוזל, שבתחילה לא נתנו לו שם, אבל עכשיו הפך בפינו לדינו, קיצור של דינוזאור, לא מסכים להשאר בקופסת הקרטון, ומדי פעם מטפס על שוליה, מנופף קצת בכנפיו שעדיין אינן מוכשרות לתעופה וצונח שוב אל הקרקע. עכשיו אנחנו כבר מתורגלים, איך לתפוס אותו בעדינות, שלא יפגע, איך להרחיק משם את הכלבה והחתול, ויודעים שכנראה סופו כבר נגזר ואנחנו רק דוחקים אותו עוד קצת, אבל בבוקר אחרי שהשבנו אותו לראשונה לקן שהכשרנו עבורו, כאשר הבחנתי שנפל, מיהרתי ולא נזהרתי. הצלחתי לתפוס אותו, לטפס על השרפרף שמתחת לקופסת הקרטון, להניח אותו בתוכה, אבל מיהרתי מדי לרדת, ונחתתי לא טוב על הרגל הפגועה, שעדיין לא החלימה לגמרי.

הפציעה הפעם, ככל פציעה חוזרת, הייתה חמורה יותר, והיא חיסלה את האפשרות שאחלים במועד בכדי לחזור לתוכנית אימונים שתאפשר לי לרוץ את מרתון ברלין בתוצאה סבירה. במישוש ניתן להרגיש את הקרע, כואב לי ללכת, וכדאי שלא ארוץ, שאתן לשריר זמן ואפשרות להחלים לגמרי. זו פציעה שאופיינית לרצים מתבגרים, ובזה כשלעצמו יש משהו כמעט מעליב. הגוף שלי מוכיח לי שאני כזה, מתבגר, אחרי שיאי הפיזי. עלי להכיר במגבלותיו ובמגבלותי.

ועכשיו, אחרי שתי הפציעות, אחרי אובדן משמעת האימון, כשאיני רץ, גופי קהה, הקלות והיוהרה שבו דוהים ועוד מעט יעלמו לגמרי. אני מקווה לשקם אותו אבל יודע שזה יקח זמן ושהרץ שאהיה יהיה שונה מזה שדמיינתי. שישה שבועות הוא זמן ההחלמה הצפוי לפציעה ברקמה רכה, אבל הצלקת נשארת. לא נורא, ככה זה. אם אהיה זהיר, אם הגוף יתן לי, ארוץ במרתון טבריה, בינואר הקרוב, ושם אולי תהיה לי תוצאה טובה, כאשר את שיא האימונים אעשה במקביל להוראה. זה כיף, לרוץ וללמד, זה עובד טוב ביחד. בקיץ הזה אתעמק עוד בכתיבה, ואקווה שהמלחמה תגמר כבר, ושנזקיה לא יהיו בלתי הפיכים.

דינו

דינו, גוזל המיינה, צופה מחוץ לקן אל העולם אותו כנראה לא יזכה להכיר

אף על פי כן

אני מפחד מהזמן שבו יהפוך האזור בו אני גר לנקי, מסודר ואחיד. איני חובב לכלוך, ובלאגן מוגזם הוא תוהו ובוהו, אבל רק מתוהו ובוהו מתאפשרת בריאה של צירופים ואפשרויות חדשות, שביכולתם לאתגר את השקר המובנה בכל שאיפה לאחדות. הגיוון הוא עדות לחיים ולהתפתחות ואחידות מוגזמת מובילה רק להסתיידות, להתקבעות ולמוות.

על זה רציתי לכתוב היום, בשביל זה יצאתי מהבית, בשביל זה ישבתי ליד השולחן הזה בבית הקפה והזמנתי קפה, לימונדה וסודה, ערוך ומוכן. לא מצליח לי מה שתכננתי, נתקע כל הזמן.

זה לא הולך, אני לא ממש אידיאלוג הבוקר. אני מנסה לגבש מחשבה המשכית ורציפה אבל היא נתקעת, חוזרת אל דפוסים מוכרים, צירופי מילים שאני בטוח שכבר השתמשתי בהם. שברי מראות מהימים והשבועות האחרונים מתעקשים לצוף. גוויות, זעקות שבר, חורבן. ואני מתעקש על ניסוח, על חיבור מילים זו לזו, על דיוק וליטוש חוויית העצמי. הכתיבה שלי, בעת הזו, היא מותרות, וההתענגות שלי עליה מרגישה כמעט בזויה.

כי אין שום קהל קוראים שמחכה לשמוע את קולי. הכתיבה שלי היא לא יותר מתחביב, שאולי לא גורם נזק ולכן אפשר לקבל אותו בסלחנות, אבל וודאי שגם לא מביא לשום תועלת. כל מה שיש לי לחדש כבר נאמר, טוב ומדויק יותר. אני ממציא ומפתח מחדש את המובן מאליו, כמו בילדותי, כשחשבתי שהמצאתי את לוח הכפל. סבא שלי, הפרופסור למיפוי, הפוץ המנופח, היה מאוד גאה בכישרון של הילד למתמטיקה, אבל אני, אחרי שהראה לי כמה מובנת מאליה הייתה המחשבה המקורית שלי, הרגשתי רק ריקנות, כי מה הטעם בהמצאה אם אינה מחדשת דבר?

מה הטעם? הכתיבה היא אשליה של נתינת משמעות, היא מסך עשן. כל כך הרבה סבל, ואין שום דבר שאפשר לעשות, כי איני מוכן לשלם את המחיר של עשייה משמעותית באמת. הכתיבה, הדיבור, אפילו הצעקה, ממירים את הדחף להסתכן ולעשות לשרבוט שהוא כאילו עשייה, כאילו משנה משהו, כאילו מסתכן. הופה, גיליתי משהו חדש על עצמי, סוד אפל, צרימה שעוד לא חשפתי, הופה הופה, תראו אותי! אני העולם בעצם, לא ידעתם? כמו ילד שעדיין לא למד שכשהוא עוצם את עיניו עדיין רואים אותו, ושגם אם ימות, היקום ימשיך להתקיים. הפופיק הזה שלי הוא בעצם טבור העולם.

מוות, סבל, אשליית חשיבות, דיבור וכתיבה כרעש לבן שלא באמת מצליח להסוות את הזעקות העולות מהמרחק. הדי הפיצוצים ממעל מזעזעים את האוויר, חלק מהתיאטרון הזה של המלחמה, הנה, אפילו פה מרגישים את זה, אפילו פה זה קורה, עזה זה בעצם תל אביב. זהו, שלא. חבורת הילדים ואנשי השוליים שזועקים מוות לערבים ומנופפים בדגלים שאף פעם לא יהיו שלהם באמת הם פאשיסטים מסוכנים. זהו, שלא. הבעת דעות נחרצות בפייסבוק היא חלק מדיון ציבורי, משיח. זהו, שלא. מישהו קורא ומפנים, מישהו לא רק שומע אלא גם מקשיב, זהו, שלא.

הייתי רוצה שיגמר כבר הקיץ הארור הזה, למרות שאני גם חושש מכך. לפחות איני מלמד עכשיו, איני צריך להתמודד עם פחדי ושאלות התלמידים, עם יוהרת חדר המורים. איני מצופה להכיל כך שאני יכול לעלות על גדותי. אני יודע שתהיה חזרה לשגרה, שכשתתחיל שנת הלימודים, בעוד חודש וקצת, תהיה בכך נחמה, עבורי ועבור תלמידי. מעשינו הקטנים יראו משמעותיים כל כך. נשלה את עצמנו בצוותא, נשקע בחשיבות עצמית. לא אוכל לכתוב, כרגיל. שתגמר המלחמה, שיפסיק כבר כל ההרג הזה, שיבוא זמן נחמה וסליחה ורוח קרירה וציפורים נודדות. אני מוכן לוותר על הכתיבה למען שלווה.

הכתיבה הזו, האישית, בגוף ראשון, היא רק לכאורה טקס היטהרות פומבי, היא בעצם הצגה, היא התמכרות. יש סודות שלא אחשוף, יש גבולות ברורים שאני נזהר ומתרגש להתקרב אליהם. יש דברים שלא אומר. זה אינו יומן, וזו אינה מגירה. אני איני תמים ומודע, אולי מודע מדי, למגבלותי. כנות היא הדבר היחיד אליו אני יכול להתחייב ולעתים אני מרגיש שזה כשלעצמו חשוב. כנות זה טוב. מגבלות זה טוב. הכתיבה לא מטהרת אותי באמת אבל היא מעניקה סיפוק רגעי ומתמשך שלמרות שאיני גאה בו אני מודה בקיומו. הספרים שכתבתי על המדף. כל הרשימות שכתבתי, מילים על גבי מילים. לעיתים אני מרגיש שעשיתי משהו, שיצרתי דברים בעלי קיום עצמאי, מנותק ממני.

ובפעמים אחרות מכה בי חוסר התוחלת, האפסות. מילים כמו חול ואין מה לאכול. כתבת על זה, אז מה? כל המילים האלה שהותרתי כעקבות לא השאירו או ישאירו כל חותם. הכרה בכך היא תרגיל בצניעות.

גופות נספרות, לא רחוק מכאן. מרוטשות, מרקיבות כבר בחום הקיץ, כבר לא בני אדם, לא חיילים, לא גברים, לא נשים, לא תינוקות. בשר מת שאי אפשר להבחין בו בהבדלי דת או גזע, שנועד לכלייה. מוות אגבי, מתורץ, שהדרך היחידה להעניק לו משמעות היא כלילתו בהקשר, הפיכתו לחלק ממעגל הרג, מוות וסבל רחב יותר, כשלב נוסף בסולם הסכסוך, מילה משומשת כל כך עד שאיבדה כל משמעות פרט להיותה תירוץ להמשך אותו סבל. הדם הנשפך הוא דשן לעץ שיניב עוד דם. כיף חיים פה.

אף על פי כן.

איני ברנר, אבל מנחם לדעת שאפשר להשתמש בדבריו.

אמשיך לכתוב הקיץ. אתעקש לא לשקוע, אתמודד עם השאלות והלבטים שעולים בי באופן בו הייתי ממליץ לתלמידי לנהוג, לא לצלול, לא ליחס לזה משמעות רבה מדי, להנות מהמשחק ומהדרך, לא להתעמק ולחקור את משמעות התוצאה, אשר תתגלה רק בדיעבד. לא לחשוב על קהל, לא להיות יהיר ולחשוב שתצליח לשנות או לחדש למישהו פרט לעצמך. אתפלל לשקט.

יפו אילת

דרך יפו ודרך אילת מחוברות זו לזו, ורק לפי שלטי הכתובת ניתן להבדיל איפה מתחילה האחת ומסתיימת השנייה. הסיבה לכך היא שנקודת השינוי היתה קו גבול שטח השיפוט העירוני בין תל אביב לבין יפו, אבל זה היה מזמן, לפני 48, כשהחלוקה הזו הייתה בעלת משמעות מעשית, כשהיה חשוב לדעת מי שולט איפה. היום זה לכאורה חסר משמעות, סתם עוד קוריוז, משהו שמבלבל תיירים, הפרעה קטנה וקצת מעצבנת לסדר ולארגון המרחב הציבורי. אבל היא משמרת משהו שחשוב שיזכר, ומנכיחה שבר שלא התאחה בין שתי הערים ובין האז והעכשיו.

למדתי לאהוב את הרחוב הזה, לקבל את כשליו. זה אינו מקום קל. בלילה, כשהוא פנוי, המכוניות שועטות בו במהירויות מטורפות, מתעלמות ממעברי החצייה. ביום פקוק תמיד ואוטובוסים, משאיות, מכוניות, אופנועים, אופני משא ואופניים נאבקים זה בזה בעשן, צפצופים וצעקות. אשפה מסחרית, קרטונים ואריזות, גודשת את המדרכות הצרות מדי. צריך לעקוף ולהיזהר מאנשים שלא יודעים ללכת. משם לפה ומפה לשם, אנשים זזים, עוברים ברחוב בדרכם או באים לקנות, אין פה פנאי או שאר רוח, רק פרקטיקה, דברים לעשות. ולמרות חוסר הסדר בכל זאת הרחוב מתפקד וחי, שורד. הוא יפה, בדרכו שלו, והתרגלתי לקצב המשתנה שלו ולמפגשים שהוא מאפשר.

ליד הפינה של שדרות ירושלים, שעון על קיר מה שהיה הסניף הראשון של בנק פלסטינה-א״י והיום הוא בנק לאומי, ראיתי פעם איש מחוסר הכרה. הייתי בסוף ריצה והתלבטתי אם לעצור או להמשיך, יכול להיות שאפילו חלפתי על פניו ורק אחרי מחשבה ושיקול דעת עצרתי וחזרתי לאחור. הוא היה מלא גוף, מזוקן, ולבש בגדים מיושנים אבל לא מלוכלכים מאוד. לא עלה ממנו ריח אלכוהול. מישהו נוסף עצר לידי. יחדיו המשכנו לבחון את האדם השרוע על המדרכה. הוא נשם. תיק מסמכים היה תלוי מכתפו, ובכף ידו אחז בכוח במכשיר טלפון נייד, אבל כשחילצנו אותו גילינו שהסוללה שלו ריקה. התקשרנו למגן דוד אדום. בטח סתם שיכור או נרקומן אבל אין לדעת. חיכינו בצוותא לבוא האמבולנס, נבוכים מעט. בטח זה כלום. הצעתי לו ללכת ושאני אשאר והוא הסכים בהקלה. הלסת של האיש עליו שמרתי הייתה נעולה בכוח. ארשת פניו הייתה ממאנת. החובשים ידעו בדיוק מה לעשות. אחד מהם סטר על פניו וניער אותו והוא, שלא הגיב כלל עד אז, התעורר בצעקה מלעלעת. הכל בסדר. טוב שקראת לנו, אף פעם אי אפשר לדעת, אולי אמר לי אחד החובשים ואולי לא. המשכתי הביתה.

בחלקו התחתון של הרחוב, כי הרי יפו נמוכה מתל אביב, לא פיזית אבל בכל זאת, מוכרים תמונות ומסגרות. שכונת נוגה המלאכותית, כל כך ציורי פה, מרגיש אירופה ולא יפו, בצד אחד, מחסני תחנת הרכבת הישנה, זו שהפכה לזירת אסון של תיירים ואשליית שיקום, בצד השני. בהמשך, בניין הבולשת הבריטית נטוש ומתפורר, ממתין לתורו להשתפץ ולהשתמר. בצד השני של הרחוב העולה אל גבעת המושבה האמריקאית נבנה פרויקט מגורים חדש, שבחצר הפנימית שלו בריכת דגים קטנה. אני יודע זאת כי אני נכנס אל החצר עם בתי התינוקת, למרות השלט המכריז כי זהו מתחם פרטי וסגור. בטח מתישהו מישהו יצעק עלינו אבל בינתיים לאף אחד לא איכפת, כי דיירי המתחם הזה בכל מקרה לא מסתובבים בחוץ. הם חיים מעל הרחוב, מול הים והנוף, ומתחתיו, בחניוני המכוניות מהם הם עולים לבתיהם. אני בוחר להתעלם מהם ומקווה שיתעלמו ממני. בתי אוהבת להכניס את ידה למים ולראות איך הדגים הצבעוניים מתקרבים אליה, והבריכה הסודית הזו הפכה יעד טיול משותף מועדף.

בחלקים גדולים מהרחוב אבני השפה הקובעות את גבולות הכביש והמדרכה מסותתות אבן. הרחוב היה מרכזי בזמן סלילתו, וההשקעה הזו מעידה על כך. הבתים שנבנו בצדו היפואי לפני 1936 מפוארים ובטוחים בעצמם, עם קומת מסד מסחרית וקומות עליונות שבהן דירות לעשירים. מי שבנה את הבתים הללו לא תיאר לעצמו שהקרע בין הערים ובין העמים ישנה את הרחוב בצורה יסודית כל כך. אני יודע איפה היה המחסום שקבע הצבא הבריטי בין הצד היהודי לערבי, אני יודע שהיו יריות ופיצוצים, ושהסכם הכניעה של יפו נחתם פה, אבל מעדיף לראות את השלטים בערבית שעדיין קבועים בחלק מהחנויות, לשמוע את השפה שמדוברת בו, להתנחם בשיתוף הפעולה, אלה קונים ואלה מוכרים, שעדיין מתקיים, בקושי.

חנויות בגדים וטקסטיל גודשות את חלקו המרכזי של הרחוב, האזור בו אני גר. פעם היו כאן בתי מלאכה ומסחר, מפעלי מתכת ונגריות, אבל היום כמעט הכל סיטונאות בגדים מיובאים. הרוב הגדול מכוער מאוד, חיקוי של חיקוי, מצועצע, מוגזם. בובות הראווה זקורות שדיים, מודל מוקצן של נשיות פרובוקטיבית. באחת מהחנויות, לא רחוק מביתי, הציבו לפני כמה שנים בובות נטולות ראש, רזות מאוד, בעלות שדי ענק. זו הייתה קריקטורה מוחלטת, הגשמה של פנטזיה ביזארית. שדי הפלסטיק עיוותו והסתירו כל בגד שהולבש על הבובות הללו. שמחתי כשהתחלפה החנות וכשבובות אחרות, מעוותות באופן קיצוני פחות, הוצבו בה.

מגדל נחושתן הארור, שתוכנן ונבנה בחטא, מיתמר מעל חלקו המרכזי של הרחוב. אני משתדל להתעלם ממנו בכדי לא להתעצבן יותר מדי אבל בחורף מערבולות הרוח שהוא יוצר הופכות את המעבר לידו לקשה. אני שונא כל מה שקשור במגדל הזה ומקווה שמי שהיה שותף במעשה בנייתו יתן על כך את הדין. מגדלים נוספים נבנים כעת בסמוך אליו ולציר הרכבת התחתית שאמורה להיסלל מתישהו. אני מקווה שהשפעתם על הרחוב תהיה שלילית פחות.

אני כותב כעת בבית קפה שנמצא בקצה הרחוב, ליד כיכר המושבות והמקום בו הוא משתנה והופך לדרך בגין. פעם קראו לה דרך פתח תקווה אבל הצורך להנציח היה חזק מציון היעד אליו הובילה. איזור זה היה שער הכניסה הראשי לתל אביב וכעת זו חצר אחורית, שכשמתייחסים אליו מדברים על בעיה וכיעור ולא על יופי. אבל אני, לרגעים, בזמנים שאינם עיתות מלחמה ומוות, אופטימי. הרחוב, הצורך בחיים, הצורך בתנועה, בקיום שגרת מסחר, בשרידה, חזק יותר מכל עימות או שאיפה לסדר מקבע וממית. שרידי העבר ממשיכים להתקיים בהווה. הרחוב המשותף, דרך יפו ודרך אילת, מוכיח את זה.

דגל שחור

איני זוכר בדיוק מתי ריססתי את הכתובת די לכיבוש על שתי פינות מרפסת ביתי. זה היה וודאי תגובה לעוד אחת מאותן התפרצויות תקופתיות של הרג והתלהמות. היו כל כך הרבה כאלה עד שהכל מתערבב, בליל עגום, שקשה למקם על ציר זמן רציף. אינתיפאדות, פיגועים, מבצעים, מעשי רצח, ידיעות בעיתון, שידורים רציפים בטלוויזיה, קולות סירנות במרחק, אזעקות. המון לילות כבדים של ייאוש, המון נסיונות לשכוח. הפוגות שבהן הכל נראה בסדר, או כמעט בסדר, כי ברור לגמרי שסבב הסבל הבא כבר התחיל בעצם וזו רק שאלה של זמן עד שיתגלה לעיני כל.

איני זוכר מתי ריססתי את הכתובת אבל אני זוכר את סדר הפעולות, איך חתכתי שבלונה מגליון פוליגל שחור ונאלצתי לחלק את הסיסמה לשניים, די לכי בחלק אחד ובוש בשני, איך רכנתי מעבר למעקה, משתדל לדייק בריסוס הצבע ובחיבור שני החלקים ומפספס קצת, כך שעד היום הכתובת עקומה וברורה לקריאה רק מכיוון שהיא צפויה ומוכרת, די לכי בוש. ואיך הרגשתי כאילו עשיתי מעשה, קטן אך בעל משמעות, כאילו להצהרה הפומבית הזו, כאן גר אדם שמתנגד לכיבוש, ועוד בזמנים כאלה, יש איזשהו ערך. ציפיתי לתגובה מהסביבה, להתנגדות, לויכוח. הכנתי את עצמי לעימות שלא בא. הכתובות על קיר המרפסת נשארו ענייני הפרטי ואיש לא התייחס אליהן. הן נבלעו בבלגן הכללי ודהו, למרות שלא נעלמו לגמרי, עם התקלפות הטיח מהבניין.

מאוחר יותר, ביום עצמאות כלשהו, איני זוכר מה היה המניע הישיר אך בטוח שהיה כזה, הוספתי גם דגל שחור שתפרתי וחיברתי למוט עץ, שיזדקר ויתנפנף. זו הייתה הרחבה של ההצהרה הראשונית והתייחסות אליה וחשבתי שהיא ברורה מאוד, פרובוקציה מאתגרת. לא רק שהכיבוש חייב להסתיים, עצם קיומו הוא דגל שחור שאסור להתעלם ממנו. היה לי חשוב לומר את זה לרחוב, רציתי לעצבן, להיות הפרעה בעין, לעשות משהו, אבל שוב, לאף אחד לא היה איכפת. רק פעם אחת, כאשר עמדתי במרפסת והבטתי ברחוב, עבר שם שחקן שגר לא רחוק, שהיה איש שמאל לפני שחזר בתשובה וכעת טייל את דרכו חזרה מבית הכנסת. הוא נד בראשו בזלזול, אולי אפילו אמר משהו. לא הגבתי מחוסר רצון ליצור ריב שכנים מיותר. נכנסתי הביתה וסגרתי את דלת המרפסת.

החלפתי את הדגל השחור כשהתבלה, מדי שנה או שנתיים, הופך את זה לטקס יום עצמאות פרטי. שמרתי פיסות בד מתאימות ושכללתי את מלאכת התפירה והתלייה. עם התקבעות ההרגל הוא כבר לא היה צעד של מחאה אלא יותר הצהרה של שונות, של זהות מתנגדת. אהבתי לחזור הביתה ולראות ממרחק את הדגל הדהוי במרפסת שלי. לאף אחד אחר לא היה דגל כזה וזה עשה אותי מיוחד בעיני עצמי. אהבתי להיות יוצא דופן וצודק יותר מאשר רציתי לשנות את סביבתי.

כל זה קרה לפני ובמקביל לשינוי בהבנתי את האזור בו אני חי. חשבתי שאני גר באזור תעשייה בתל אביב אבל גיליתי שבעצם זו שכונה של יפו. כאשר התעקשתי להתבונן בסביבתי במבט בוחן ראיתי את הכתובות בערבית על הבניינים הישנים, את הנזק האדיר שגרמו שנים של הזנחה מכוונת, את עומק העוול שעדיין לא כופר שנגרם למי שחיו פה לפני. עיר שלמה נגנבה מתושביה והפכה לשלל מלחמה, קורבן לביזה ולניצול. התושבים החדשים גם הם, בתורם, נוצלו והושפלו. המרחב כולו היה קורבן של כוחות גדולים ממנו. כשהבנתי זאת כבר לא יכולתי לשכוח ולהתעלם מכך שגם לי יש חלק בפשע הזה, שגם אני נהנה מפירותיו.

זכויות היתר שמעניקים לי מיני, מוצאי, דתי, החינוך שקיבלתי, הייחוס והרכוש המשפחתי הן על חשבון מי שלא נהנה מזכויות דומות. איני אשם בהן אבל חוסר השיוויון הזה מקומם ובלתי צודק. התעלמות ממנו היא התנשאות בעלת מחיר מוסרי כבד מאחר ועוול לא מתפוגג או מתפזר כעשן אלא מצטבר, תוסס ומבעבע, מניע רצון לנקמה שעתיד ליצר עוולות חדשות. זכויות היתר מעוורות, מאחר והן נחוות כחוק טבע, כתנאי יסוד בלתי משתנים שמסתירים חלקים שלמים במציאות. אני מכיר בהן לא כדי לבטלן אלא כדי להפוך אותן לנראות, מתוך שאיפה להסיר חלק מהצללים שהן מטילות. אני רוצה להבין את המציאות המקיפה אותי ומוכן להכיר בכך שהיא מסובכת ומלאה ברבדים. אפשר לתפוס אותה ואת מקומי בתוכה באופנים שונים כשבחלקם אני והקרובים אלי הם כוחות אופל ובחלקם האחר, שאותו אני בוחר לאמץ, סוכנים של תקווה. ככה זה כאן.

סיסמאות וסמלים מפשטים את המציאות המסובכת, מגדירים את גבולות המחנה, מי אויב, מי ידיד, מי קרוב ומי זר. אולי אין מכך מפלט. אבל הם ואנחנו, שחור ולבן, היא בחירה דלה שמתעלמת מאפשרויות אין סופיות של גווני ביניים ושילובי צבעים. הצהרות חד משמעיות יוצרות אשליה של פתרון קל, כבדרך קסם, כמו הציפייה למשיח על חמור לבן שיבוא ויסדר הכל. זה לא יקרה. שום משיח לא יבוא וגם אם יקרה נס ויקומו שתי מדינות הכיבוש עדיין ימשך בדרך כזו או אחרת. אבל הפרידה מהחלום על פתרון קל ומיידי אינה מעשה של ייאוש. היא הכרה בצורך במאבק מתמשך שמלווה ומגדיר את החיים כאן, מאבק שאפשרי בגלל זכויות היתר שבבעלותי, ושאין מאחוריו ציפייה לנצחון כללי וגורף. זה מאבק של פתרונות ומעשים קטנים, של ביקורת פנימית וחיצונית שמטרתה לא לסרס או לפסול את האחר אלא למנוע סבל ולתמוך בצדק, בשיוויון ובאחווה, בהמשך קיום של ריבוי דעות ושל כבוד הדדי.

עוד מעט, כשישפצו את הבניין בו אני גר, ימחקו הכתובות מהמרפסת. הדגל השחור כבר לא שם, הורדתי אותו כשעברתי דירה ולא טרחתי להניף אחד חדש. כנראה שכבר איני זקוק להם או לו. הדגל השחור הרי מתנופף מעל מעשי השלטון, מעל חיי היום יום, מעל האווירה ברחוב, מעל כל מה שקורה פה. מי שלא מבחין בו עיוור, או אולי לא יכול או רוצה להרים את מבטו.

העיר היא גם הבית והנוף מהחלון

רשימה חמישית ואחרונה בסדרה. הרשימה הראשונה פה.

העיר היא גם הבית שלי, היא הנוף מחלוני.

התמזל מזלי לגור באותו בניין יותר מעשרים שנה. כשעברתי אליו לא תיארתי שכך יהיה. זה היה אז אזור תעשייה דהוי, חצר אחורית לשכונת פלורנטין, שכבר הייתה אופנתית במקצת. התגאיתי בכך שאני האדם היחיד שגר ברחוב, שבמפקד האוכלוסין שהתקיים אז איש לא טרח לספור אותי, כי הרי אין סיכוי שמישהו בכלל חי פה. יכולתי לעשות כמה רעש שרק רציתי ולהיות מי שבא לי. זה היה שטח הפקר בו לכאורה הכל מותר. מהמרפסת יכולתי לראות את צריח הכנסייה במושבה האמריקאית ואת פנסי איצטדיון בלומפילד. קולות מואזין וזיקוקים הגיעו מהמרחק, מיפו. בתי המלאכה נסגרו אחר הצהריים ואז הייתי יחיד ומיוחד, שומר הלילה של רחובות שכולם שלי. קניתי אוכל, שתיתי קפה ואלכוהול וטיילתי עם הכלב בפלורנטין אבל שמחתי שכבר איני גר בלב השכונה שהעימותים בה בין תושבים ותיקים וחדשים הרתיעו אותי. העדפתי להיות חלוץ במה שידעתי שיהפוך מתישהו, בעתיד, לסביבת מגורים נחשקת.

ראיתי עצמי כשותף וכחלק מאזור התעשייה הזה ולא הבנתי שאני עד לגסיסתו. בתי המלאכה נסגרו, זה אחרי זה, נכנעים בפני היבוא הזול מסין. מהמרפסת יכולתי לראות יותר ויותר מנופים, ובניינים חדשים צמחו בקו הרקיע. השארתי את התריסים מוגפים כמעט תמיד. התקנתי מזגן. הרגשתי בשוליים, לא רק של פלורנטין אלא גם של תל אביב ובכלל, פיתחתי גאווה וזהות של שוליים, הייתי זר, לא מפה. אנשים חדשים עברו לגור ברחוב ובבניין. היה לי רומן קצר עם שכנה שגרה בצד השני של חדר המדרגות. זו הייתה טעות. אחרי שהסתיים פחדתי לפגוש בה ותכננתי בקפידה את בואי וצאתי. היא עזבה, אני נשארתי. צריח הכנסייה וגבעת המושבה האמריקאית הוסתרו על ידי בניין יוקרה. הקומה מעלי, שפעם היה בה בית מלאכה שהעסיק עשרות עובדים, נקנתה, שופצה והפכה לבית כמו מהמגזינים, לופט עירוני עם רצפת בטון מוחלק ותקרה גבוהה. הפכתי לדייר הותיק, שריד מפעם, מי שעדיין זוכר מה היה פה מזמן.

גרתי בשכירות אבל שילמתי שכר דירה נמוך, אותו העלתי מדי פעם ביוזמתי. זה נראה לי הוגן והגיוני. חשתי בטוח בבית האפל והדחוס, ספוג עשן הסיגריות. טיפחתי אותו בשקדנות, אוסף לתוכו עוד ועוד חפצים, פריטי נוסטלגיה מההיסטוריה הפרטית שלי ומעבר אותו לא חוויתי. הבית שלי היה יפה ומיוחד, חד פעמי, מתאים רק עבורי ולא בשביל אף אחד אחר. והוא היה מלכודת שלא רציתי לפרוץ את גבולותיה, מאורה ממנה הגחתי לעיר ואליה שבתי להסתתר. בניתי לי צינוק מסוגנן וחוויתי את העיר במהלך חופשותי ממנו. זמן עבר. ריציתי עונש בלתי קצוב, אסיר של עצמי, שפוט לגלות מארץ ומעיר שהתקיימה רק בדמיוני. היה לי מזל גדול שלא נשארתי שם.

אני גר היום בצד השני של חדר המדרגות, בדירה שקניתי עם שותפתי לחיים. שיפצנו אותה יפה, ואת רוב הרהיטים בניתי בעצמי. היא מרווחת למדי, ומרפסת גג גדולה נמתחת לכל אורכה, מפרידה בינה לבין הבניין השכן, כך שהחוץ תמיד בפנים. אני גאה בבית הזה ובשותפות שאפשרה אותו. את הבית הקודם פיניתי בצער. תכולתו מוינה ונארזה. מעט אחר כך גם הוא שופץ מהיסוד, וכעת אינו דומה כלל למקום בו גרתי. לא יהיה לי עוד בית כזה.

הבניין הגובל בשלנו נבנה בשנת 1936 על ידי בן למשפחת חינאווי היפואית. זה בית דירות מפואר לזמנו שנגנב מבעליו באמצעות החוק הארור לנכסי נפקדים. אני יודע את זה ולא מסוגל להתעלם או לשכוח, לא יכול להדחיק את העוול. וגם לא רוצה, מעדיף את עול הידיעה על פני החופש שבבורות. ההכרה הזו אפשרה לי להבין טוב יותר את המקום בו אני חי.

העיר היא גם מה שנשקף מחלוני. היא קיר הבניין השכן, שפעם היה בית ערבי ביפו וכעת הוא מבנה לשיפוץ מחמיר בתל אביב, היא הפרוייקט הנבנה ממול, זה שאת יציקת יסודותיו צילמתי ושכעת גובה בקצב של קומה בשבועיים. פעם היו שם מסגרייה, ונגרייה, ומפעל קטן לציפוי מתכות שאפילו הופיע פעם בעיתון כשנתפסה בו כמות גדולה מהמותר של כימיקלים מסוכנים ובעוד זמן לא רב יהיה שם בניין גדול ומפואר, שבקומת המסד שלו חנויות בגדים, מעליו קומה למשרדי הייטק, מעל זה קומת ספא ובריכה ומעל זה דירות מגורים שלכולן, כתוצאה מתכנון יצירתי וזוויות בנייה מוזרות, יהיה נוף לים.

הם עובדים מהר, כנראה כדי לא לפספס את הגאות בשוק הנדל״ן, משש וחצי או שבע בבוקר ועד אחרי החשיכה, פועלים ערבים מהגליל שחלקם ישנים בשלד הבניין המסיבי. הם חותמים את שמותיהם וכותבים בערבית הוראות ביצוע זה לזה על הקירות היצוקים בטון אבל אין דאגה, השפה הזרה תימחק, תכוסה בטיח ובצבע, ולמי שיגור בבניין לא יהיה מושג מי בנה אותו או מה ניצב שם קודם. זה דרכו של עולם, בו פועלים נועדו להשכח ואיזורי תעשייה להיעלם. אבל אני אזכור.

השמיים הפתוחים שנשקפו מחלון הסלון הוסתרו, ומהשקיעות המרהיבות נותרה רק פיסה קטועה. קריאות המואזין, שקולן גבר בשנים האחרונות, נחסמו ונבלעו בבניין הנבנה, וכבר אי אפשר לשמוע את יפו. כשתסתיים הבנייה הבניין בו אני גר יחסה בצילו המיתמר של המבנה החדש, יהיה הנוף שלהם, מה שהם, הדיירים החדשים, יראו מהמרפסת כשיבחרו לא להביט בים. המבנה החדש בנוי טוב, עם הרבה בטון מזוין, הכל יצוק, הכל מסיבי. הוא לא יעלם, הוא ישאר פה הרבה אחרי.

אני זז בעיר המשתנה, בין ביתי, המקומות אליהם אני הולך, רץ, נוסע או רוכב, זכרונותי ומה שאני יודע. העיר שלי היא התנועה, היא סך המאבקים הקטנים והחוויות הנצברות בה. היא רחבה ורבת רבדים הרבה יותר מתחומה הגיאוגרפי, ובוודאי יותר מכל גבול מוניציפלי טכני. היא מלמדת אותי דברים, מאלצת גם אותי להשתנות ולהתאים עצמי בכדי לשרוד בה. אני מסכים לשינויים האלה בכדי לא להסתכן בעמדה של זרות מוחלטת. העיר שלי היא תל אביב, והיא יפו, והיא ירושלים, והיא גליציה, והיא המחנות בעזה ובביירות בהם גרים פליטי יפו, והיא המדרכות, והכבישים, והאנשים. ולמרות הקושי, ולמרות הסתירות, ולמרות העימותים בין כל ההגדרות הללו, העיר הזו שלי מתוך בחירה מובהקת ובלב שלם.

יסודות

רשימה רביעית בסדרה. הרשימה הראשונה פה.

לא רחוק מביתי חופרים יסודות לבניין בית ספר חדש, שנבנה במקום בו היית עד לפני חודש גינה ציבורית. מנכ״ל העירייה החליט שכך יהיה ושום דבר, לא נימוקים טובים, לא מאבק תושבים עיקש, לא הצליח לשנות את ההחלטה הזו. עצים שניצבו שם עשרות שנים נכרתו ונוסרו, גבעת הדשא הקטנה, שאני ראיתי כיצד נערמה על מגרש העפר שהיה שם לפני כחמש עשרה שנים, גולחה ושוטחה, מתקני המשחקים נעקרו וכל היקף הגינה גודר בלוחות מתכת לבנים, מהסוג שיתקמט ויתלכלך ויפצע. פנסים שהיו בגינה ובשוליה נעקרו גם הם, כמובן, ואיש לא טרח להכשיר תאורת רחוב חלופית, כך שבלילה הכל חשוך ועגום, וסימטאות אזור התעשייה הגובלות באתר הבנייה חדלו להיראות ציוריות והן עגומות ומסוכנות, זירה אפשרית למעשים אפלים. המדרכה המקיפה, מסלול הטיול הקבוע שלי עם כלבתי, כבר אינה נעימה או בטוחה מאחר ולא הוקדשו שום תכנון או מאמץ כדי לצמצם את ההפרעה לתנועת הולכי הרגל. כנראה שהמחשבה היא שזה יהיה ככה רק לכמה שנים, עד שיגמרו לבנות, אז לא נורא.

המקדח שחופר את הבורות שבהם יוצקים את עמודי הדיפון המסמנים את שולי הבניין המיועד גבוה ומוזנח, רעוע. אני משער שהוא אינו מטופל כראוי מאחר והרעש שהוא עושה בחופרו בקרקע גבוה וצורם הרבה יותר מזה שזכור לי מחפירה זהה, שהתרחשה מול חלוני לפני פחות משנה. זו חריקה בכיינית שמנסרת וחודרת גם לתוך הבתים, שבחוץ צריך לדבר בקול רם בכדי להתגבר עליה. יש מרכז לבריאות הנפש במעלה הרחוב בו אני גר, ולפני שלושה ימים ראיתי את אחד המטופלים, שהמתין ליד הדלת, אוחז בראשו וצועק לשקט. הבנתי וקצת קינאתי בו, על שהביע את זעמו ונלחם בהפרעה המיותרת הזו. הרעש הזה הוא זיהום, אתר הבנייה הזה הוא פשע מול השכונה בה הוא ממוקם ושאותה, לכאורה, הוא בא לשרת. מישהו פה לא יודע איך להתנהג.

מישהו פה חושב שאני, וכלבתי, ומטופלי מרכז בריאות הנפש, והילדים הלומדים בגן הילדים שגובל באתר הבנייה, שהגדר שלו צופתה בלוחות גבוהים של עץ דחוס שלא ימנע מאבק החפירה להכנס פנימה, שרווחת כולנו משנית לצורך לבנות, מהר ובזול, שעלינו להתאים את עצמנו לאילוצים ולרצונות של מקבלי ההחלטות ונותני האישורים, שהנזק למרקם הרחוב הקיים, למרחב העירוני, הוא מחיר ששווה לשלם תמורת השיפור שצפוי בעתיד. ומובן שמי שמחליט אינו גר בשכונה או באזור אותו הוא משנה בהחלטותיו. המסקנות, מה להרוס ומה להשאיר, מה לבנות ובמה להשקיע מתקבלות משיקולים פוליטיים וכלכליים, מי לוחץ יותר ואיפה הכסף, ועל פי עיון בהדמיות מחשב בהן מצוירים בני אדם בתבניות קבועות, לובשים חליפות. מקבלי ההחלטות והמתכננים אולי רוצים בטוב, איני מאמין שמישהו גורם לנזק במכוון מאחר וזה כבר פשע, אבל הם מונעים מתוך תודעה כוזבת ויהירות. סולם הערכים שלהם והדרך בה הם מבינים את המרחב העירוני שבאחריותם שונים לגמרי מאלו של המשתמשים במרחב הזה. בדיוק כמו במדרכות עליהן אני רץ, שם סולם הערכים הזה מתבטא בתכנון, בביצוע ובמדיניות האכיפה שמגבירה את החיכוך בין הולכי הרגל, האופניים והכלים החשמליים ונמנעת מלפגוע בזכויות היתר של המכוניות, כך גם כאן. הדבר העיקרי המפריע לקיום עיר שלווה, נקייה ומסודרת הוא התושבים, והרחוב היה הרבה יותר נעים בלי מי שחולף ומשתמש בו. התכנון לטווח בינוני, כזה שאפשר להתגאות בתוצאותיו העתידיות, הוא פשוט ומספק יותר לביצוע מאשר לטווח הארוך, שם נדרשים חזון וסבלנות, ובוודאי מחיפוש אחרי פתרון פרטני והתייחסות לצרכים העכשוויים והמציאותיים. תכנון כזה, צריך להרוס ולבנות מחדש, לא לתחזק אלא לחשוב על מה לעשות במקום, מעניק למקבלי ההחלטות תחושת שליטה, אם לא בהווה אז לפחות בעתיד הקרוב. יותר נוח לחשוב שפעם יהיה טוב מאשר לשקוע בסיזיפיות המייאשת של הכאן והעכשיו, נראה הגיוני להכפיף את ההיום למחר.

חוסר הסדר מפחיד את מקבלי ההחלטות והמתכננים, ודווקא לכן הם מעודדים ויוצרים חוסר סדר בהחלטות שהם מקבלים. אשליית השליטה יוצרת כאוס. זה די מצחיק אם מתעלמים ממי שנפגע בדרך.

אני לא יודע אם פעם היה יותר טוב אבל ברור שדברים משתנים, גם ברחוב, גם במי שמשתמש בו וגם במערכות השיקולים וההכרות שמשפיעות על המתכננים ומקבלי ההחלטות. מיזוג אוויר, טלפונים סלולריים, מחשבים שכל הזמן מחוברים לרשת, כלי תחבורה אישיים, עולם של נדל״ן בו לכל דבר מוצמד תג ערך. אתה יכול להיות פה ולא פה בעצם, פה ובעוד מקומות במקביל, נוכח רק בגוף שהתחושות שלו גם הן מושפעות ונקבעות על ידי הטכנולוגיה. הדברים הכי מסובכים הם בעצם פשוטים, ולהפך. הניכור מהמציאות, מהחוויה הפיזית והבלתי מתווכת שלה, הוא כמעט ברירת מחדל. זה לא ישתנה אלא רק יקצין. קל להתבלבל, ככה, לחשוב או שהגוף חסין מפגיעה או שהוא שביר בצורה מוגזמת.

בקיץ אני בחופש גדול, ואני עושה עבודות בבית, כותב ורץ. כמעט בכל ערב אני יורד למטה, ערום ככל שאני יכול, מחכה שהשעון המתוחכם יבין אילו לוויינים מרחפים מעל ואז יוצא לסיבוב ריצה של יותר משעה. רגל אחרי רגל, על מדרכות, על שבילים וכבישים, זז דרך אוויר העיר הלח. המוח אורח בגוף, שמכיר ושולט לבד בתנועה ובקצב. זה קצת אימון, קצת טיול וקצת מדיטציה, ואני חוזר רטוב ומסופק. לרוב שקט עכשיו, בשכונה שלי, בלילה, בין אתרי הבנייה השונים שנמים את שנתם. אני משתדל להתעלם מהמפגעים ולהתנחם באמונה שאסתגל לשינויים שעוד יבואו, שיסודותי שלי עמוקים מספיק בכדי לא להתערער. אני משתדל לא להתעצבן יותר מדי מהדברים אותם איני יכול לשנות.

רשימה חמישית ואחרונה בסדרה פה.

איך לעשות שזה לא ידבק

רשימה שלישית בסדרה. רשימה ראשונה פה.

איך לעשות שזה לא ידבק בי, שלא אהפוך לרעל שאני מנסה להתמודד עם השפעתו?

אתמול, בעוברי ברחוב, ראיתי גבר שבור, נרקומן עטוף בשמיכה, שקילל צעיר שחור שאסף אשפה, זאת עבודה לכושים, בחרא, בחרא תעבוד כי כולכם חרא. עצרתי. אמרתי משהו לצעיר, שנד בכתפיו, הבטתי אחרי הגבר המקלל, שעבר לצד השני של הרחוב, ממשיך למלמל ולצעוק דברי שנאה.

בדרך לכאן, לבית הקפה בו אני כותב, מכונית לבנה כמעט ולא נתנה לי זכות קדימה כשחציתי את אחד הרחובות הקטנים המתפצלים מדרך אילת. גבר צעיר, לבוש היטב, בעל זיפי זקן מסוגננים, סימן לי בתנועת כף יד להמשיך ללכת, להתנחם בזה שבכלל עצר, ואני עניתי לו, מייד ובלי לחשוב, בתנועה מגונה.

כל זה חלק מחיי, חלק ממני. זה עובר מהחוץ פנימה, אין שום דרך אחרת.

סבא שלי, שלמה יואלי, אבי אימי, היה איש טוב, הקרוב ביותר למודל חיקוי שאני יכול לאמץ.

הוא נולד בעיר שדה בינונית בגליציה שבפולין, טרנופול, ערש ההשכלה, מקום של עוני וכבוד. משפחתו השתייכה לשכבת בעלי הבתים בעיר, כאשר משמעות הדבר אינה כלכלית בלבד. בעלות על רכוש ועל עסק הייתה קשורה באוסף מחויבויות חברתיות ובעולם ערכים שמרני ומתון. אין לדעת מה קדם למה, הצורך ביציבות כלכלית וחברתית או המנגנונים הקהילתיים שניסו לקיים את היציבות הזו בעולם אלים ומשתנה. אמינות, שיקול דעת ועקרונות מוסריים יציבים היו כלי וגם מטרה, והרכוש היחיד שעבר בסופו של דבר בירושה לסבי. יש אפילו כותרת לזה, למה שהיה סבי, לאיך שהתנהל בעולם, מענטש, בערבית אאדמי, אנושי, בן אדם, איש.

כך שהוא היה שקול, ואדיב, וכמעט אף פעם לא התעצבן לחינם. והוא היה ישר כסרגל, וניסה שלא להפר את הבטחותיו, וידע להפריד בין עיקר וטפל, לתכנן לטווח ארוך ולהתאים את עצמו לתנאים משתנים, בלי להתנשא או לכפות עצמו, תוך ידיעה ברורה מה טוב ונכון. והוא היה חם ואוהב, מוכן לשמוע לפני שישמיע, מקשיב. הייתי רוצה להיות כזה, הייתי רוצה להאמין שחלק ממהות זו עברה ממנו אלי. אבל המודל הזה רחוק ומתרחק ממני. זה אינו אני אפשרי וההכרה בכך כרוכה באבל. את חלק מהיכולות האלו איבדתי, רובן אף פעם לא היו שלי באמת.

כשאני מגיב באלימות לאלימות המופנית אלי זה לא עוזר לכלום, זו פעולה אוטומטית, אינסטינקט. ואולי, כמו ניעור פרווה של כלב שנרטב במפתיע, כך אני מנסה להרחיק אותה ממני מבלי שתיספג בי. זה לא עובד. מנגנון התגובה מזין את את התגובה שמנגד, והחייתיות היא בעצם ויתור על שליטה שעלול להיות מסוכן כשלעצמו. כשאני מגיב באלימות אני משחרר אלימות חדשה ויוצר עימות שאין לדעת לאן יוביל.

לפני כמה שבועות רצתי הביתה מהעבודה, כרגיל, ביום שישי בצהריים. בדרך חזרה אני מאלתר, בוחר בלי לתכנן מראש ועל פי התחושה מתוך מגוון מסלולים אפשרי. הפעם זה היה רחוב ז׳בוטינסקי, המוביל אותי עד לטיילת. בחלק מהדרך המדרכה צרה ומלאה במכשולים, והתעכבתי מאחורי חבורת נערות שחסמו את דרכי, ממתין להזדמנות לעקוף אותן. רוכב אופניים שעט לצדי, הכידון שלו כמעט נוגע בי, עושה רוח בעוברו. קרוב מדי, צעקתי אחריו כאשר המשיך להתפתל על המדרכה, כועס, בצדק. עצרתי לידו בצומת הבאה. גבר מלא במכנסיים קצרים, בן גילי בערך. אמרתי לו שאופניים לא צריכים לנסוע על המדרכה. הייתי תקיף אבל לא מעליב. הוא התעצבן. איני יודע איך, מהר מאוד, הוא ניסה לדרוס אותי באופניו, רדף אחרי גם כשעברתי לצד השני של הרחוב, ניסה להכות אותי באגרוף שבלמתי. לא החזרתי לו מכות, לא הקצנתי את העימות המגוחך. המשכתי לרוץ. הכנתי את הגוף לכך שיתנפל עלי שוב, לספוג. כאשר הגעתי לצומת עם רחוב בן יהודה הוא עצר בצד השני. צעקתי עליו, נעזר בביטחון שהעניקו לי האנשים ברחוב. עכשיו עלבתי בו, השבתי לו כגמולו, זיהמתי את הרחוב בצעקותי, בוודאי נראיתי מוזר ואלים, איש מזיע בבגדי ריצה, נושא תיק, שצורח על רוכב אופניים שבכלל לא קרוב אליו. שום טוב זה לא עשה, רק רעש ובלאגן, וההישג היחיד הוא שלא נפגעתי ולא פגעתי.

למרות שהוא טועה ואני צודק האיש הזה, שבלי לרצות לפגוע, בלי לרצות להכליל, ההשמצה חזקה ממני, האיש השמן הזה הוא בן דמותי. אני מבין את שורש פעולתו, אני יכול לראות איך מבחינתו הוא זה שהגיב לתוקפנות שלי ואיך התגובה הזו התדרדרה בלי שתהיה לו שליטה עליה. על פי האופן השגוי בו הוא תופס את הרחוב אני הוא זה שפלש למרחב שלו ופגע בזכויותיו ולא להפך. הנסיון שלו להכות אותי היה, לכן, הגנה עצמית מוצדקת. הייתי קרוב להיות קורבן של ההכרה הכוזבת הזו.

לכאורה היה יותר טוב אם הייתי סותם את הפה הגדול שלי. מה זה עניינך בכלל ואת מי באת לחנך, תמשיך לרוץ, יש ילדה שמחכה לך בבית. אני לא מצליח. כשאני זז בעיר, נוכח בעולם, אני חש צורך שאיני מצליח לדכא להגיב אל הפרת כללים, אל חוסר צדק. אני מקווה שזה נובע מרגש שייכות ולא מהתנשאות.

כשאני רץ הרחוב שלי, לפחות בחלקו. אני שולט בו, אני בעליו. אומרים את זה יפה באנגלית, I own the street. כבעלים זמני, יש לי לא רק תחושת ערך אלא גם אחריות. כאשר פח שנפל חוסם את הכביש ומסכן את התנועה אזיז אותו. כאשר מכונית עולה באש אעזור לכבות את הדלקה. כשזקנה תמעד אסייע לה לקום. זה ברור מאליו, אלה חובות בסיסיות שאסור להתעלם מהן.

לא אעיר לאיש סתם, אכבד את מי שמכבד אותי. אשתדל לזכור שהבעלות הזו, אותה אני חש, היא בעצם שקרית, שאני רק אורח לרגע ושיש ברחוב רבדים רבים שאני כלל איני מודע אליהם. אשתדל, לא תמיד אצליח.

איני יכול לנער הכל מעלי, איני רוצה. אני מוכן להראות מגוחך ונמהר. אני מקווה שאני שולט ברמת הסיכון שאני לוקח על עצמי. אם לא אדבוק בעקרון של תגובה ובקורת, של נכונות למאבק מתמיד ומתמשך במי ומה שפוגע, מפריע ומסכן אותי ואחרים אהפוך להיות זר ואדיש. המחיר של זרות כזו יכול להיות כבד מדי. אני חי כאן, עכשיו, לא בגליציה ולא בעבר. המאבק ברחוב, המאבק בעיר, הם חלק מהחיים האלה, הם חלק משותפות מוגבלת בתהליכי העיצוב של הכאן והעכשיו. כמו צעקות על מי שצועק עליך, כמו חיוך למי שמחייך, וכך גם הכתיבה הזו, תגובה למה שקורה, שאני יכול לנסות לשלוט בה אבל לא לגמרי. מה שאיני שולט בו מגדיר אותי ואת מה שחשוב לי.

הרשימה הרביעית בסדרה פה.

קצת מפחיד

רשימה שנייה בסדרה. הרשימה הראשונה פה.

להיות קצת מפחיד עוזר. לא לצורך ההפחדה אלא כדי לזכות בתשומת לב.

כאשר רכבתי הרבה הייתה לי מסיכה, שמטרתה העיקרית הייתה לסנן את עשן כלי הרכב אבל בנוסף הייתה מרתיעה מאוד, כמו מחסום פה מחורר של כלב מסוכן. כאשר שלחתי מבט אל מכוניות שהתקרבו אלי, בתנועת ראש חדה שסיגלתי, שייראו ויבחינו, אפשר היה להרגיש את הבהלה הרגעית, כמו שיהוק קטן של הרגל על דוושת הגז. אנשים שמים לב לאיומים. המסיכה הגדילה אותי, יצרה אשליה שמשהו רע יקרה למי שיתקרב, שאני יותר מגוף רזה ועייף על אופניים. אבל אי אפשר לחבוש מסיכה כזו כשרצים.

אני לובש בגדים שמושכים את העין, תמיד עם מחזירי אור בחושך. אני מאותת, משתמש בידי בכדי לסמן להיכן אני פונה, להודיע למכוניות המתקרבות למעבר החצייה שאני עובר עכשיו ועליהן לעצור ולתת לי זכות קדימה. כשאני על אופני, עם ילדתי בכיסא לפנים, בדרך לגן, אני מרים לפעמים את יד שמאל במרפק מכופף, אומר למכוניות המגיעות מאחור לתת לי מקום, לא להתקרב מדי. לעולם לא ארכב עם אוזניות ולריצות ארוכות במיוחד יש לי אוזניה בודדת, שמאפשרת לשמוע את רוב העולם. אני מביט סביבי, מנסה להבין מי מגיע מאיפה, לתכנן את הרגע הבא, לצפות את הסכנה המתקרבת. כל הדברים האלה כבר לא דורשים ממני מאמץ מיוחד. התרגלתי. זו הפכה לצורת התנועה הטבעית שלי, קורבן אפשרי שמנסה להלחם בגורלו.

ואני צועק ומקלל, עושה הרבה רעש מתי שרק אפשר. איני מאיים, רק מודיע, מגיב וכועס. פעם הייתי פונה לנשים אחרת, לא מצליח לדכא ניצוץ מיזוגני חבוי, אבל זה עבר לי, לשמחתי. אני אמנם לא יוצר את האלימות ברחוב אלא רק מגיב אליה, אבל איני מעוניין שהתגובה הזו תהווה הטרדה או תלבה את האווירה הסקסיסטית גם כך. אז גם נהגים וגם רוכבות אופניים חשמליים הם והן מטומטמים, אפסים ואפסיות, יש שם שביל, תשתמשו בו. כשאני זה המגיע מאחור להולך רגל אני מקפיד להיות אדיב, להודיע על כך ולהתנצל. קול טפיפות הרגליים של איש רץ המתקרב אליך יוצר בהלה אצל מי שחש רדוף, אבל אני לא טורף אלא טרף פוטנציאלי בדיוק כמו מי שמפחד ממני.

לא הגיוני לפגוע באחר סתם, בלי שעשה לך כלום. אם ראו אותי, אם שמו אלי לב, כבר הגנתי על עצמי מפני הרוב הגדול של האיומים עלי. חוסר תשומת לב, שקיעה בטלפון, ניתוק מהסביבה, התעלמות מהרחוב במקום השתלבות בו, כל אלה סכנות ידועות שהצגת האיום שלי מנסה לנטרל. מי שלא רואה אותי עיוור או בלתי מוכשר לחלוטין לתנועה בעיר. אני דואג להיות גלוי ונוכח ככל הניתן וחש שהדבר מעניק לי את הזכות לכעוס על מי שלא רואה אותי.

וכשרואים אותי ומתעלמים, כשנהג או נהגת, רוכב או רוכבת, מסכנים אותי בכוונה, אז אני נהיה זועם, אז מתפרץ לי רצון לפגוע חזרה, לריב, להכניע. זה זעם כבישים שאני לומד לשלוט בו, משהו שלא אמור לקרות. אני נזהר מאוד, זוכר שכל הפחד והאיומים האלו שאני משרה סביבי הם בסך הכל כלי הישרדות, כי אני הרי לא מפחיד באמת ולא מאיים באמת, להפך, וברוב הזמן אני מחייך ואדיב, נחמד ומוכן לסייע לכל מי שזקוק לעזרה. אם אנשים היו יודעים להתנהג, יודעים לזוז, כל זה לא היה נחוץ.

הכלל הזה, לא לפגוע באחר סתם, להיזהר בכבודו ובשלומו של הנקלע בדרכך, הוא חוק יסוד, שבלי קבלה מוחלטת שלו נעלם הבסיס לקיום משותף. כל חוקי וסימוני התנועה, כל כללי ההתנהגות בכביש, בדרך ובמדרכה הם רק הרחבה של עקרון זה. כולם שווים, גם הולך הרגל וגם המכונית, גם זקנה נתמכת במקל וגם ילד על רולר בליידס, בזכות שלהם להגיע ממקום למקום, לזוז בעיר, בשלום ובבריאות. זכויות יתר למשתמשים מסויימים בעיר ניתנות רק בחלקים מוגבלים מהמרחב ואינן נובעות ממהותם אלא מאמצעי התחבורה בו הם משתמשים. מכוניות זוכות לעדיפות בכבישים מהירים, הולכי רגל על המדרכה, כשנהג מסויים אינו עדיף על פני הולך רגל מסויים, מאחר ושניהם בני אדם, וכל בני האדם נולדו שווים. ככה זה אמור להיות.

שטויות. זה לא הולך ככה. רוכב האופנוע שרואה אותי מתקרב, לא מאט וחותך את מסלולי, תזוז למה מה קרה, נהגת הג׳יפ שלא עוצרת במעבר חצייה, ברך מורמת על המושב, משקפי שמש וסיגריה, למה מי אתה, נער טס על שביל הולכי רגל בקורקינט חשמלי, אוזניות גדולות, סלאלום בין עגלות תינוקות, תזוזו או תמותו, אני עובר כאן. הם לא יודעים אחרת ובכל זאת אני לא סלחני כלפיהם, הייתי רוצה שילמדו להתנהג.

אני חושב שהמצב נהיה גרוע יותר ושזה לא רק בגלל השינויים הטכנולוגיים והצפיפות המתגברת אלא קשור בבורות כללית ומתפשטת בחוקי התנהגות ומוסר. השיוויון בין אדם לרעהו הוא הרי אשליה שהמאמינים בה תמימים וטועים. יש מאזן אימה, יש שותפויות אינטרסים, יש מערכות מובנות ומוסכמות של כוח וניצול. איש בג׳יפ גדול שווה יותר מאיש בלי מכונית. ככה זה בעולם וככה זה ברחוב, זה רק אני שמתעקש אחרת.

לא רק אני, זה רק נראה ככה לפעמים. רוב האנשים יודעים להבדיל בין חוסר השיוויון באפשרויות ובתנאי החיים ובין הכבוד וההתחשבות ההדדיים הדרושים בכדי לא לפגוע ולהיפגע. יוצאי הדופן מבולבלים וטועים וכשאיני כועס אני מרחם עליהם כי הם חיים רע.

הרכיבה על אופניים לימדה אותי לנהוג רגוע יותר במכונית. הריצה לימדה אותי לרכב רגוע יותר. זו בחירה שלי, לא בהכרח תוצאה טבעית. ראיתי רוכבי אופניים שמתנשאים על סביבתם, שהרכיבה לא לימדה אותם ענווה אלא להפך. אני רואה רצים שזזים ברחוב כאילו הם בחדר כושר, שחצנים וטווסיים. חבל עליהם, הם מפסידים הרבה. כיף יותר להיות קשוב לסביבתך, לנהל איתה דיאלוג ולא לכפות עצמך עליה. טוב לי להיות קצת מפחיד. זה עוזר כדי שהדיאלוג הזה לא יתקיים מעמדת נחיתות.

הרשימה הבאה בסדרה פה.

אני זז בעיר

אני זז בעיר ברגל, בריצה, באופניים, באוטובוס ולעיתים במכונית שאולה. זו גם, כמובן, דרך להגיע למקומות וגם חלק משמעותי בחיי. העיר היא הסביבה שלי ובאמצעות תזוזה בה אני מספק לעצמי את כל מה שחיה כמוני זקוקה לו. עיר זה לא טבע אבל גם לא מקום לגמרי מוסדר ומתוכנן, ובכדי לשרוד צריך קצת מזל, הגיון בריא והבנה של חוקי המשחק וכללי ההתנהגות. כי התזוזה בעיר מסוכנת, לא פשוטה בכלל, וזה רק מסתבך והולך.

כשהייתי בצבא קנו לי מתנה, מכונית קטנה, סיטרואן מדגם ׳דיאן׳, יפה, קטנה, עגלגלה ומוזרה בעיני מי שלא מכיר אותה. אהבתי לנהוג בה מאוד. זה דרש תיאום והבנה ביני למכונה, טלטולי הגוף ורעש המנוע הגבוה איפשרו להבין בדיוק מה היא רוצה ולמה היא מסוגלת. היה לה גג נפתח שאיפשר אשליית חוץ כמעט מושלמת. הפשטות הטכנית של המכונית הזו הפכה את גבולות הקשר ביני, לבינה, לעולם שבתוכו היא נעה, למובדלים פחות ממכוניות אחרות בהן נהגתי מאז. אנשים חייכו אליה והיא, ירוקה וקופצנית כצפרדע, נעה ברכות אלגנטית, לא מאיימת, משתלבת.

אבל מדי פעם היו לה תקלות שהיה קשה יותר ויותר לתקן, והגג הנפתח והחוסר במזגן הפכו את הנהיגה בה בקיץ לקשה מנשוא כך שבמקביל השתמשתי באופניים שמצאתי זרוקות במחסן הבית בו גרתי בפלורנטין ושיפצתי. גם הן היו ירוקות, בעלות הילוך אחד מקובע, מהירות למדי, נעימות מאוד לרכיבה. אין לי דרך לכתוב או לחשוב על אופניים שלא בלשון נקבה. פעם תפשתי מישהי גונבת אותן ממרפסת הבניין התעשייתי בו התגוררתי. רצתי אחריה והצלחתי להשיג אותה ולהציל את האופניים.

אף פעם לא רכבתי על מדרכות. היה לי ברור לגמרי שאופניים הן כלי תחבורה, ושהמדרכות מיועדות להולכי רגל. הייתי גם כזה. טיילתי המון, עם הכלב שאימץ אותי ובלעדיו, שיכור ופיכח. גיליתי חצרות אחוריות וקיצורי דרך, מקומות נסתרים שרק אני ידעתי להגיע אליהם. הליכה בעיר, מתוך בחירה, לא במתחם אחד אלא בין אזורים ומקומות, שיטוט שאינו מכוון מטרה, הוא מעשה חתרני כמעט. שיטוט מגלה רבדים סמויים, שלעיתים סותרים את הגלויים. גיליתי שחצרות אחוריות מעניינות אותי יותר מהחזיתות.

יום אחד נשברו האופניים תחתי כשהשלדה שלהם, שכבר תוקנה והולחמה מספר פעמים, התקמטה וקרסה. קניתי אופניים חדשים וגיליתי שאיתן אני יכול לנסוע עוד יותר מהר, להיות נינג׳ת כבישים, להיות חכם, זריז ואלגנטי הרבה יותר מהמכוניות הטיפשות והכבדות, שיודעות רק קדימה ואחורה, תופסות כל כך הרבה מקום ועושות כל כך הרבה עשן ולכלוך. באופניים אתה שווה ערך למכונה, מחובר אליה פיזית, והיא מתרגמת את תנועותיך האנושיות, רגליים זזות, גוף משנה שיווי משקל, לסיבוב גלגל, לתנועה בחלל. ברוב המכוניות הקשר הזה אינו קיים אלא להפך. הנהג הוא פאסיבי ככל הניתן. המאמץ נחסך ממנו, רק שיהיה לו נוח, שירגיש כמה שפחות. מפלצות ששוקלות יותר מטון נושאות גופות רופסים המבודדים מסביבתם באמצעות אקלים ומוזיקה פרטית. הנהג לא באמת ברחוב, הוא במכונית. אני חושב שמכוניות הן יצירות מופת של ייצור המוני ושלו היו נדירות ומוערכות יותר היה נחסך רוב הנזק האדיר שהן גורמות. ומכוניות שאינן נוסעות וסתם חונות, תופסות מקום שאפשר היה להשתמש בו אחרת, זה טמטום שלא יאומן, זה בזבוז משווע שאין שום דרך לתרץ אותו.

בערך אז גנבו את המכונית הירוקה, שהייתה כבר כמעט גרוטאה, וחנתה במגרש עפר ליד הבית בלי שאצליח לגייס את המשאבים או המוטיבציה לשפץ אותה שוב. כנראה שגרר של מוסך שמוכר חלפים הוא שלקח אותה, אבל לא טרחתי לחפש יותר מדי. הבנתי שפרידה מהבעלות על מכונית היא צעד טוב ונכון עבורי, ושבחיי, שכבר קיבלו צורה ואופי, אין צורך אמיתי בעלות על רכב.

רכבתי לעבודה, רכבתי למסיבות, הובלתי דברים על האופניים. זה לא היה מקובל כל כך, אז, ונדרשתי ללמוד לבד איך לעשות מה, איך להיות רוכב עירוני, מה זה דורש ואיך כדאי. למדתי איך להזהר מהולכי רגל, מזה שהם, שלא כמו מכוניות, זזים לכל הצדדים באופן לא ממש צפוי. לעולם לא פגעתי או סיכנתי הולכי רגל, שלהם, לדעתי, זכות קדימה ברורה ובלתי מעורערת מעצם היותם החלשים ביותר. כמה פעמים נפצעתי בעצמי, לרוב אחרי שנטלתי סיכונים מיותרים. האמנתי שהרכיבה משפרת אותי כאדם, המכונה מרחיבה את יכולותי הפיזיות והשליטה בה דורשת דיוק וריכוז. חשבתי שכל מי שרוכב שותף להכרות הללו, שהאופניים מעניקות חופש ואחריות, ושיום אחד כולם יבינו זאת.

יצאתי לטיול על אופניים באירופה. חודש, אלפיים וחמש מאות קילומטר על שבילים וכבישים בין וינה לאמסטרדם ובין קופנהגן להמבורג. כשלמדתי באוניברסיטה רכבתי לשם ובחזרה בכל מזג אוויר. זה היה כיף. זה לימד אותי דברים. נלחמתי עם המכוניות על מקום וכבוד. דאגתי שיוכלו לראות אותי וקיוויתי לא ליפול קורבן לחוסר תשומת לב פושע של נהגים מוסחי דעת. רכבתי מהר ותקיף. ידעתי בדיוק כמה דקות יקח לי להגיע לכל אחד מהיעדים הקבועים שלי ואת הדרך חוויתי כמו מירוץ, כמו משחק, מתמרן בין מכוניות, קופץ מעל מכשולים, שומר על שיווי משקל בעמידה על הדוושות כאשר צריך לעצור, תמיד צעד אחד לפני התנועה, מאתר את הסיכונים האפשריים, חכם יותר מהרחוב.

כשהתחלתי לרוץ היה נראה שהעניין הזה עם האופניים מתחיל לתפוס והופך לאופנתי. המון אנשים התחילו לרכב פתאום, גם כספורט, גם כאמצעי תחבורה וגם כהצהרה וביטוי אופנתי. קצת זילזלתי ברוכבי האינסטנט האלה, שמעתיקים דפוסים קיימים במקום לחפש אחרי דרך משלהם. פחדתי שהם חסרים את הנסיון שמעניק יכולת שליטה באופניים ושלא ישתלבו כראוי ברחוב העירוני. שבילי האופניים המוזרים שצוירו על מדרכות העיר לא סייעו לחנך את הרוכבים ולשלב בינהם לבין שאר הנעים ברחוב אלא להפך, העניקו לגיטימציה לרכיבה על המדרכה ורתיעה של הרוכבים משימוש בכביש. גם נהגי המכוניות הבינו שמקומן של אופניים הוא על המדרכה ולכן אין צורך להתחשב בהן תוך כדי נהיגה. סגנון הרכיבה שלקח לי זמן רב לפתח הפך למסוכן יותר. הכלים החשמליים התחילו כקוריוז משעשע לפני מספר שנים והתרבו מאז כנגיף. מדרכות העיר הפכו לזירת עימות גלוי ומתמיד.

האופניים החשמליים, מהירים מדי למדרכה ואיטיים מדי לכביש, הם יצור כלאיים מוזר. אתמול, בעת ריצת לילה, חלפתי על פני חבורת נערים ונערות במפגש שיטוט של חופש גדול. איזה כיף זה אופניים חשמליות, אמרה נערה אחת לכולם, הכל אפשר לעשות איתם. בקול שלה שמעו התרגשות. כמה חופש, ובלי שום כללים, ובלי שום אחריות. מסוכן נורא עכשיו, לזוז בעיר.

אני רץ לעבודה וממנה, אני רץ לסידורים. יש לי עגלת ריצה ומדי פעם אני רץ עם בתי התינוקת לגן המשחקים, לסבתא או סתם לריצת אימון. ואני רץ גם כספורט, זה חלק משמעותי מחיי שהופך אותם לטובים יותר. ריצה עירונית היא עמדת ביניים מעניינת, לא הליכה אבל בלי כלי מכני שמתרגם רצון לתנועה, כשאתה שולט על הכל. יש לי תחושת גילוי. מצאתי חופש וגילתי יכולות שלא ידעתי שיש לי. אני בטוח שכמו עם האופניים כך גם פה, וריצה כתחבורה, כאמצעי הגעה ותנועה, תהפוך לאופנתית הרבה יותר. בכלל, אני חושב שהתנועה בעיר תעבור מהפכה שאנו רק בתחילתה ושבעוד דור או שניים רחובותיה יראו ויתנהגו אחרת לחלוטין. כלי תחבורה בניהוג אוטומטי יהיו, אני מקווה, מה שיאפשר להרחיק את רוב המכוניות מהערים ובכך לפנות מקום ליותר אמצעי תנועה אישיים, הולכים ורצים. אבל בינתיים יש מהומה, והתרופפות כללי ההתנהגות וההפרדה, כלי תחבורה לכביש, הולכי רגל למדרכה, עדיין לא מלווה ביצירת כללים חדשים וברורים.

יהיה יותר רע עד שיהיה יותר טוב. התשתיות העירוניות, תכנון הכבישים והמדרכות, נקודות המפגש והתחזוקה שלהם אינם מותאמים למציאות התנועה בעיר ובודאי שלא לשינויים שעוד יבואו. רוב הקורבנות יהיו מקרב הולכי הרגל, אבל גם רוכבי אופניים וכלים חשמליים יסבלו. אני מקווה להיות חכם יותר, צריך קצת מזל ומשתדל להיות זהיר ומודע. העיר היא הסביבה שלי. אני זז בה. אני זז איתה ומשתדל להתאים את עצמי לשינויים שהיא עוברת.

רשימה ראשונה בסדרה. הרשימה השניה פה.