קול הרעם

יוני 2012

סיכום מרוץ

40:37. זו תוצאה טובה, אבל היא קרובה להכאיב למטרה האופטימלית שלי, לרדת מ-40 דקות. גם המיקום ברשימת המסיימים, בסביבות 30 מתוך כ-350, ישר אחרי האישה השנייה, 5 בקטגוריית הגיל שלי, הוא טוב אבל מתסכל. האם לכך מכינה אותי הריצה, להיות מתוסכל מהישגים שאחרים היו מקנאים בהם?

חוויה מוזרה, מרוץ קרית גת. מחוץ לתל אביב. הגעתי ברכבת. נסיעה קצרה אבל מעצבנת, עם אנשים שמעשנים ברציף ואיחור צפוי אבל מלחיץ. ואיך אני עדיין מרגיש חוסר ביטחון מול כל הרצים האלה, שלבושים כמו שצריך ויודעים איך מתנהגים בעוד אני רק משחק בכאילו, אורח, זר. 

אחרי החימום בו כבר התחלתי להזיע כהוגן החלטתי להשאיר את המשקפיים בתיק אותו הפקדתי במתנ״ס. זה בודד אותי מהסביבה עוד יותר. לא יכולתי לראות את פרטי פרצופי האנשים המעטים בצדי המסלול, שליחך את שוליה של העיר ולא חצה אותה. האישה בעקבותיה רצתי הייתה צללית בלבד, שמעתי רק את צפצופי המכוניות שעצרו במחסומים שבודדו את המסלול. פעם אחת שלחתי יד לכיף על כפות ידי ילדים שעמדו בצד, ולא הייתי בטוח אם הם לועגים לי, הזר שבא לביקור, או שמחים על החוויה.

המסלול לא היה קל. היו בו עליות מתונות אך מתמשכות וכיכרות מעצבנות. והיה חם. נהייה כבר חם מדי לרוץ מהר, הגוף לא מצליח להתקרר.

בנקודת הסיום היה כיבוד, היו מים. מישהו התמוטט והכרוז קרא שוב ושוב למגן דוד. האמבולנס הגיע בסוף, נוסע לאיטו. הייתה תחושה של עיר פיתוח, של מרוץ שמפחד שיגידו עליו שלא השקיע. את המדליה חילקו כבר בהתחלה, שאף אחד לא יתלונן שלא קיבל. היו גם פירות, גם יוגורטים, גם חולצה, גם תיק, וגם מים בשפע, והכל ב-70 שקל בהרשמה המוקדמת. בעל הבית השתגע.

חשבתי שילך לי טוב יותר. את מרתון תל אביב רצתי פצוע, כך שתוצאת הסיום, למרות שהייתה שיא אישי, לא שיקפה את יכולתי. המרוץ הזה היה האחרון בעונה, וקיויתי להפתעה, לתוצאה חלומית, שתפצה אותי על כל המאמץ, שתוכיח שבאמת השתפרתי, שתתרגם את החשיבות שתפשה הריצה בחיי למספר פשוט. פחות מ-40 דקות נחשבת תוצאה שמשיג רץ מהיר וטוב. כנראה שאני עוד לא כזה.

אבל אני מתאר לעצמי שבשנה הבאה יהיה קל יותר. עוד אחזור. עוד אשתפר. זה לא באמת תסכול, מה שאני מרגיש, זו מעורבות. מתישהו בריצה, כשהיה קשה, הזכרתי לעצמי כמה מעט זמן אני רץ, שנים בודדות, ושהייתי מעשן כבד לפני כן. זה לא תסכול, זו ציפייה.

בסוף, זה היה מרוץ טוב.