שוליים. דרום תל אביב, צפון יפו

עיר ילידית מצמיחה בשוליה שכונות מהגרים, שהופכות בעקבות התערבות חיצונית לעיר עצמאית. לאחר שהעיר הזאת מתבססת היא מצמיחה בשוליה שלה שכונות מהגרים חדשות, וגם כאן המניע העיקרי הוא ההתערבות החיצונית, והשאיפה הבסיסית של מהגרים להתפרנס ולקיים אורח חיים המשכי ככל הניתן לזה אותו חוו לפני ההגירה.

שכונות אלה אינן טפיליות, מאחר ודווקא בגלל שוליותן הן מהוות בולם זעזועים המאפשר לעיר האם להתפתח. המהגרים תלוים אמנם בעיר המפרנסת אותם, אבל זו גם תלויה בהם, בכך שהם מספקים לה כח עבודה ומאפשרים לה להשתנות ולהתאים עצמה לתנאים החיצוניים. שכונת "אחוזת בית" הייתה, בעיקרה, שכונה של מהגרים ממוצא אירופי, ששאפו לאוטונומיה חלקית בלבד ושקיוו להשתלב במרחב, הפיסי, הכלכלי והתרבותי לא פחות מאשר לשנות אותו. בגלויה ייצוגית מימיה הראשונים של תל אביב נראית תחנת הדיליז'נס – כירכרה להובלת נוסעים, מהסוג אותו הכניסו לראשונה לשימוש בארץ ישראל וביפו המתיישבים הטמפלרים, ושהזיכיון להפעלתה הוחכר על ידי וועד השכונה לאפרים הילפרין 'שהתחייב להעמיד במשך כל היום לא פחות משלש עגלות שתלכנה מתל – אביב ליפו ובחזרה…'. תדירות הקשר מצביעה על נחיצותו, אבל עוד פרטים בתמונה מצביעים על ההיברידיות בזהות המצולמים וסביבת מגוריהם. החזית הפסאודו מזרחית של גימנסיה הרצליה ברקע, ארמון אוריינטאליסטי שהיווה את לב השכונה, מראה על ניסיון להשתלבות אסטטית במרחב המדומיין. מצד ימין נראית המדרכה, המבדילה בין השכונה הזו לאלו שקדמו לה, ומציגה את שאיפת תושביה לחרוג מהסטנדרטים של העיר הילידית וליצור מרחב ציבורי מתוכנן ויעיל. על ראש הנער שבקדמת התמונה חבוש קסקט, והוא נושא ספרי לימוד מתחת לזרועו. אבל הפעוט שרוכב על תלת אופן מאחוריו חובש תרבוש, וגם הוא, למרות חריגותו, מייצג של העיר. הקשר של השכונה עם יפו אינו חד סיטרי, לא רק בגלל הפן הכלכלי והמשק המשותף בסך הכל, שבו המגזרים השונים מתפתחים זה לצד ובעזרת זה, אלא גם דרך השפעות תרבותיות, מנגנונים של חיקוי, השפעה ולעיתים בידול מכוון. האוטונומיה היחסית מאפשרת לפרט לשלוט על קצב ותנאי השתלבותו במרחב.

 על מפה של חברת האוטובוסים 'המעביר' מ- 1944 משורטטים באדום קווי הנסיעה. בתי שכונת התקווה, אשר נוסדה 8 שנים מוקדם יותר, ושבתקופה זו גרו בה כבר אלפי אנשים, אינם מסומנים על המפה, אבל קו האוטובוס המוביל אליה מופיע. אוטובוסים מקשרים גם בין השכונות האחרות, גוש שכונת שפירא וגוש פלורנטין, לתל אביב, ובין תל אביב ובין רחוב בוסטרוס ושדרות המלך ג'ורג' (שדרות ירושלים של ימינו), מקום משכנו של הדואר המרכזי ושאר בנייני השלטון הבריטי. גם שלמה גרין, מי שהקים ויזם את הקמת השכונה של חולון ושנקראה על שמו, קנה והפעיל אוטובוס שחיבר בינה ליפו ולתל אביב. האוטובוס מגשר על חלק מהמרחק הפיסי ומאפשר לשמור על חלק מהמרחק התרבותי.

2

כך מתאר יצחק אביגני, שנולד ב- 1920 ביפו, ומשפחתו ברחה לתל אביב בעקבות מאורעות 1921 בהם נרצח סבו את נסיבות מעברם לשכונתו של גרין:

… החיים בתל אביב לא היו קלים. היינו נתונים לחסדם של בעלי בתים, שלא נטו להשכיר חדרים לבעלי משפחות מרובות ילדים. וזאת למה? בכל בית היה בור ספיגה אותו צריך היה לרוקן בעל הבית. בבית בו התגוררה משפחה מרובת ילדים, נאלץ בעל הבית לרוקן את הבור לעיתים תכופות. לכן, לא השתלם לבעלי הבתים להשכיר חדר למשפחה כמו שלנו.

אבי, מאס ב'חסדיהם' של בעלי הבתים בתל אביב, שבכל משא ומתן היו סופרים לו את הילדים, וגם חשש מעין רעה.

סיבות כלכליות, ורצון לעצמאות, שמתבטא גם בפחד מאותה עין רעה, מהביקורת בעלת הבסיס הכלכלי המפוקפק על עלות ההפרשות של משפחה מרובת ילדים, מביאים להגירה פנימית אל מקום מרוחק, בו אותו אב, העובד כמוכר נפט ברחובות תל אביב, הופך לבעל בית. זו אחת המשפחות הראשונות שעוברות לשכונה, לאחר ששלמה גרין מציע הנחה למי שיעשה זאת.

… לשכונת גרין הגענו בכרכרה רתומה לפרדה. העמסנו את כל מה שהיה לנו על העגלה, עלינו כל בני המשפחה ועוד היה מקום…

… למחרת, בחמש לפנות בוקר כבר צעדנו ברגל לתל אביב. כל אחד מהילדים פנה לבית הספר בו למד. אמרנו לאבא: "אתה לוקח אותנו באפלה ומחזיר אותנו באפלה!"

שנתיים צעדנו לבתי הספר בתל אביב יום – יום חורף וקיץ.

תושבי השכונה משתמשים בעיר הגדולה, המספקת להם פרנסה, ושירותים שאינם יכולים ליזום בעצמם. אבל המרחק יוצר בידוד חלקי, שגורם להיווצרות זהות משותפת. 'לשכונת גרין היה הווי מיוחד', אומר המספר, ומונה חוויות פרוזאיות, הקמת סיפרייה, התכנסויות שבועיות לצורך מפקד ושמיעת סיפורים, נסיעה באופניים על החולות. אבל קשיי הקשר עם תל אביב נפתרים רק בעקבות היוזמה, הכלכלית בבסיסה, של מקימה:

… ב- 1936 חל מפנה בשכונה, גרין קנה אוטובוס ובו 17 מושבים. ילדים שלמו חצי גרוש ומבוגרים גרוש. האוטובוס יצא משכונת גרין לרחוב לוינסקי בתל אביב. השכם בבוקר היה האוטובוס יוצא מהשכונה. הנהג צפר וחיכה עד שכל הנוסעים הגיעו. הגברת והאדון גרין היו מברכים את הנוסעים בבוקר טוב, ומוכרים להם כרטיסים.

אחד הנוסעים תימני זקן אמר לגרין: 'לי אתה אומר בוקר טוב? תגיד בוקר טוב לגרוש שאני נותן לך!'. בלילה היו אנשי השכונה מתאספים ברחוב לוינסקי ומחכים לאוטובוס האחרון, שיצא בשעה 10.00 בלילה.

הבדיחה של הנוסע המבוגר חושפת את המתח הבין מגזרי, הכלכלי והעדתי בין בעל ההון (היחסי), היזם האשכנזי, ובין מי שמפרנס אותו אך גם נעזר בו. האוטובוס, כאמור, מגשר על חלק מהמרחק, אבל במקביל הוא מיועד רק למי שמסוגל לשלם בעבורו, והוא כופה על אותו משתמש לוח זמנים ומסלול קבוע. הוא יוצא מהשכונה וחוזר אליה, מגדיר במסלולו את מערכת היחסים הערכית בין שוליים ומרכז. בחינה נוספת של מפת האוטובוסים של חברת 'המעביר' מראה כיצד משולש קווי האוטובוס, פלורנטין, שפירא והתקווה הוא התחנה האחרונה שהיא גם תחנת המוצא במסלולי הנסיעה, בשוליה של המפה ובשוליה של העיר. כותרת המפה היא 'תל אביב המורחבת', וקו הגבול של העיר עם יפו אינו מסומן עליה, אבל הוא בכל זאת ברור, ומתבטא בצורת הרישום השונה של המבנים, בקווים הצפופים, שהמקרא מסביר שהם מצביעים על בנייה בשיעור של יותר מ- 80%, המסומנים על שטח שכונת פלורנטין, אבל למעשה מאחדים בין סימונה לזה של יפו, בדימוי ויזואלי הממחיש את כך שכותרת ספרו של שרון רוטברד, 'עיר לבנה, עיר שחורה' מצליחה לציין מתח שמתבטא גם בצורת הייצוג הגרפי של שתי הישויות המוניציפליות. אבל היא גם מפשטת את המצב לכדי דיכוטומיה, בעוד שבפועל קיימת סינרגיה בין השחור והלבן, כאשר בשכונות השוליים, אותו שטח אפור מטאפורי, העיר הלבנה והשחורה מווסתות לחצים, מתערבבות ושואבות זו מזו.

3

המפה טוענת שהיא מייצגת את המציאות הפיסית, מה שמתבטא בין היתר בכך שהרחובות החסרים בכדי להשלים את תוכנית המנורה של שכונת נווה שאנן אינם מצויירים בה, ומסומנים כשטח ריק. אבל, כפי שכבר הזכרתי, במקום בו ניצבת בזמן שרטוטה שכונת התקווה עדיין מצויירים פרדסים, ודווקא אותו שטח ריק היה למעשה פרדס פורה ומניב, כפי שמבהיר היטב צילום אוויר מ- 1946. היעדר ציון שמות הרחובות בשכונת שפירא גם הוא בחירה אידיאולוגית במהותה. מפת האוטובוסים ממקמת את המשתמש בה במרחב, ובכך הופכת לאמצעי לכינון זהותו.

4

אבל למרות המיקום השולי של השכונות הדרומיות, הן עדיין חלק ממנה, מושפע אך גם משפיע. הקשר אינו חד סיטרי. זהות תושבי השכונות הללו גם היא היברידית. שכונת התקוה הוקמה על ידי עובדי עיריית תל אביב, מהגרים מארצות האיסלאם. הדבר מצביע, מן הסתם, על הקשר ההדוק שלהם אל העיר, שלא הסכימה לאמץ אליה את שכונתם. לא הייתה להם זכות בחירה למוסדותיה, אבל הם היו חלק מהותי מאותם מוסדות. קשר נוסף היה דרך שימוש בהיצע התרבותי של העיר. יצחק אביגני מתאר כיצד היה צועד בתור נער לתל אביב לצפות בהצגות ובסרטים. אבל גם כאן ניכרת הדדיות, מאחר ותושבי העיר ובאיה השתמשו בבתי הקולנוע של יפו ובבתי הקפה, המסעדות והבארים שצמחו בשכונות השוליים, ושהיו משוחררים, עקב מרחקם מהמרכז וחוסר הבהירות של הכללים והאכיפה מפיקוח ממסדי. עיריית תל אביב אסרה ב- 1934 על מכירת ערק, משחקי קלפים ודומינו בבתי הקפה שבתחומה, מה שהוסיף, מן הסתם, לכוח המשיכה של העסקים שלא נאלצו לקיים תקנה זו עבור האוכלוסיה שדברים אלה היו עבורה חלק מתרבות הפנאי. העימות התרבותי משתקף במכתב תלונה שנשלח לעיריית תל אביב ב- 1938 כנגד בעל בית קפה שהעביר את עסקו מיפו לרחוב לילינבלום:

… ובו יושבים כל היום הולכי הבטל או יותר נכון החוג הרגיל לבתי הקפה הערבים שביפו שהוכרחו לעזבם ושוחקים בכל מיני משחקים שעש בעש קלפים ועוד משחקים מותרים ואסורים, והצעקות והמריבות במשך כל היום והלילה…

… ונוסף לזה רבה התנועה הבלתי מוסרית במקום ההוא, והמריבות בין הנשים ובעליהן בשעות המאוחרות בלילה שבאות להוציא את בעליהן משם בתקוה אולי עוד נשאר בידם סכום כסף למחיה טרם שיאבדום במשחקי הקלפים גם כן גדולה ורבה עד למאוד.

[…]

לזאת בקשתנו שטוח מלפני כב' לחקור את הדבר בהקדם ולסלק את המחלה הממארת באופן שאזרחי ותושבי השכונה לא תסבול מהאנשים המתאספים בבית הקפה הנ"ל שאינם לגמרי אזרחי ת"א ע"פ רוב ובאים מהשכונות שמחוץ לאזור ת"א.

אין ספק כי גם כאן יש סוג של 'עין רעה'. במכתב התלונה בולט עירוב של האשמות מוסריות והצבעה על נחיתות תרבותית, כאשר הנימוק המסכם הוא שבאי בית הקפה אינם שייכים למעשה לתל אביב, הם נטע זר הכופה עצמו עליה. ומצד שני, הקרבה הפיסית של מקום מגוריהם של מבלי בית הקפה אליו מתבררת מכך שהנשים באות אליו בכדי לקרוא לבעליהן הביתה. 'אזרח ת"א' משמש כאן כמסמן מנוגד לתרבות המזרחית הקלוקלת שמייצגים יושבי בית הקפה, זאת בשעה ש- 20% – 27% מתושבי העיר היו בני עדות המזרח. ושוב, מתברר הצורך אותו מספקות השכונות שבשולי העיר, לא רק כמקום מגורים של מי שאינם חלק מאותו תיוג מהמגן אלא גם כמקום שמאפשר למי שחורגים מתיוג זה ועדיין שותפים בחיי העיר לבטא צד בזהותם ללא ביקורת מתמדת.

תושבי העיר תפסו עצמם כמושא לקנאה על ידי תושבי שכונות השוליים. קטע מהפזמון 'התימניה' שכתבה לאה גולדברג להצגת תיאטרון 'המטאטא' ב- 1938 מדגים זאת בהציגו את שאיפותיה של עוזרת בית תימניה:

איהיה שכנזית/ גם אתלבש כמוה/ סנדל לועזית/ ועל עקב גבוה! 

אעבוד במשרד/ על מכונה אכתובה/ אצא בשבת/ ולי נוצות על כובע!

ובכרם התימנים/ לא יכירו מי אני/ ישאלו ויענו/ זאת לא ברכה שלנו!

את שמי אשנה/ תקרא לי ברטה גברת!

אם 'ברכה' תפנה/ אגיד 'אני אחרת'!

עיוות השפה והעלגות התחבירית הם פעולה קומית המתייגת במקביל את גיבורת השיר, עוזרת הבית השואפת להתנתק ממוצאה, כנחותה. היא תזכה להיות מוכרת כ- 'גברת' אם תאמץ סממני לבוש, פרנסה ובילוי החורגים משלה, כאשר הצעד הסופי בתהליך ההיפוך ל- 'אחרת' מתבטא בשינוי השם. יצחק אביגני משכונת גרין מספר בקטע ש- 'אינו שייך לסיפורי השכונה אך הוא מלווה אותי מאז ועד היום' כיצד, לאחר שקיבל ביום ראשון חמישה שילינגים מהרב עוזיאל, ראש הישיבה בתל אביב בה למד, לאחר שקרא את פרשת השבוע בשבת – 'הסתובבתי כל היום גאה, המטבעות מצלצלים בכיסי ולבסוף קניתי לעצמי: סנדלים, כובע צופים ובד למכנסים.' הלבוש – סממן ההידמות והחיקוי החיצוני שמהווה עדות לרצון הידמות וחיקוי פנימי, דומה בכך במפתיע לאותו תרבוש שחובש הפעוט בגלויה שנסקרה מימי ראשית תל אביב.

אחד מהדברים המבדילים בין אחוזת בית לבין שכונות השוליים של תל אביב, פרט להבדל הברור שבמקרה הראשון זהו פרבר עשיר ובמקרה השני פרברי עוני, הוא היחס לחינוך. אחוזת בית נבנתה, פיסית, תרבותית וכלכלית, בצילה של גימנסיה הרצליה. גם עם התפתחותה המשיכה תל אביב לתקצב בנדיבות את מערכת החינוך העירונית ומ- 1934 הייתה העירייה אחראית על גני הילדים והחינוך היסודי בעיר. השאיפה הייתה שלמרות שלא היה חוק חינוך חובה כל ילד יהודי במרחב תל אביב יזכה לחינוך יסודי, מה שחייב השקעה רבה, שהגיעה לכרבע מתקציב העירייה. למרות זאת, ולמרות שהעירייה לא גבתה תשלום מההורים אלא מס חינוך כללי מתושביה, הנשירה הייתה רבה, וחלק ניכר מ- 85% מהילדים שנכנסו לתוך מערכת החינוך נשר מלימודיו בגיל 10 – 12. מוסדות החינוך העירוניים קיבלו אליהם ללא קושי תלמידים משכונות השוליים של תל אביב, אף שלא שילמו מיסים לעירייה, ואף דאגו למתן ארוחות צהריים לנזקקים, אבל בהיעדר יכולת אכיפה, ומאחר וחוקי הסדרת עבודת נשים וילדים נחקקו רק ב- 1943 והילדים יכלו לסייע בפרנסת המשפחה, שיעור הנשירה בשכונות השוליים של תל אביב היה גבוה יותר והגיע בשכונת מנשיה לכדי כשליש.

ההבדל בעלות שכר הדירה והמיסים הנמוכים היו גורמי משיכה מובהקים לשכונות השוליים של תל אביב, אבל הריחוק הפיסי של בתי הספר, שתואר בסיפורו של יצחק אביגני שצוטט קודם, היה בוודאי מהסיבות לכך שהנשירה מלימודים הייתה גבוהה. ניסים אלוני, שהתגורר בשכונת פלורנטין, מתאר בצבעים קודרים את המסע היומי שלו לבית הספר, אשר בו, למרות שהמרחק אינו עצום, הוא חווה זרות ופחד. המשפחות המזרחיות נטו להיות גדולות יותר, והילדים השתלבו מהר יותר בשוק העבודה. כך נמנעה מהם ההשכלה שהייתה יכולה לעזור להם להשתלב במגזר האירופי. זה היה מעגל קסמים של עוני. נוצר 'קשר מובהק בין המוצא העדתי ובין רמת ההכנסה ורמת החיים של האוכלוסיה העירונית: ככל שנדרשו בתפקידים שונים מיומנות והכשרה מקצועית גבוהות, כך גדל שיעור האשכנזים המועסקים בהם.'

... כי האמת גלוי לכל שאנחנו הספרדים הננו רוב בנין ורוב מנין מאז ומתמיד תושבים קבועים בשכונת פלורנטין ואנחנו בנינו ועוד בונים הבתים בהשכונה, לעומת זאת רוב תושבי האשכנזים הם רק דיירים בבתינו, זה מחצי שנה וזה עלה לארץ חודש או חדשיים ובמקרה התגלגל ושכר כאן דירה זולה, ולמחר ימצא איזה עבודה או דירה זולה יותר במקום אחר הרי כבר יוצא ועוזב לגמרי השכונה הזו…

בקטע זה, מתוך תכתובת בין בתי הכנסת השונים בשכונת פלורנטין בעניין מחלוקת על בחירת רב נוסף לשכונה בשנת 1936, שכבר ציטטי במאמר קודם, מתגלה איפיון נוסף של שכונות השוליים של תל אביב, העובדה שעבור רבים מתושביהן הן נחשבו למקום מגורים ארעי. שכר הדירה הזול והאפשרות לאוטונומיה מכללי הפיקוח של עיריית תל אביב משכו אליהן גם מהגרים ממוצא אירופי, אבל עבור חלק גדול מהם, בעיקר מי שהיו בעלי כישורי השתלבות במגזר היהודי אירופי המתפתח, אלו היו מגורי מעבר זמניים. מעניין להשוות בין המושג בו משתמשים הגבאים להגדרתם העצמית- 'תושבים קבועים' לזה בו השתמשו תושבי תל אביב שהתלוננו על בית הקפה שנפתח בקרבתם- 'אזרחי ת"א', ולראות שהביקורת על האחר נוטה קודם כל להאשימו בזרות.

*

הקמתן של השכונות היהודיות ביפו נבעה מיוזמות מקומיות של בעלי אמצעים, שניצלו את הקרבה למרכז העסקים של והתעשייה של תל אביב ואת התנאים הנוחים יחסית שהעניקה עיריית יפו לבונים בשטחה. העירייה לא דרשה מהיזמים לבנות או לממן שטחי ומבני ציבור, וסיפקה לתושבים שירותים מוניצפליים מוגבלים, כמו תחזוקה, ניקיון ומים, תמורת מיסוי נמוך באופן ניכר מזה שבתל אביב. היזמים הם שניהלו את המגעים עם העירייה, שלא תפסה את עצמה כגוף אידיאולוגי. מבחינתה השכונות היהודיות לא היו בתחילה נטע זר, מאחר ויפו הייתה תמיד עיר מעורבת, והחל מראשית התפתחותה היו בה שכונות נבדלות ושונות זו מזו בהרכבן הדתי ובאופיין. בשכונות היהודיות ביפו, להבדיל מאלה שבתל אביב, התקיים עירוב שימושים בין מגורים, מסחר, ובעיקר מלאכה ותעשייה זעירה, מה שאיפשר המשכיות למהגרים, שחלק גדול מהם הגיע לארץ ישראל עם ניסיון ורקע בתחומים אלו. החמרת המגבלות על פעילות התעשייה בתל אביב, התפתחות נמל יפו והתשתית התעשייתית שהוקמה בעיקר על ידי הטמפלרים, גרמה לכך שקו התפר עם יפו הפך לזירת הצמיחה של התיעוש במרחב, כאשר ביוזמות התעשיתיות היה לעיתים שיתוף פעולה בין יהודים לערבים. כללי החיים בשכונות נקבעו במידה רבה על ידי תושביהן, שייבאו איתם את מוסדות הקהילה המסורתיים, בעיקר בתי כנסת וארגוני גמילות חסדים שהוקמו ביוזמתם ושסייעו בקליטת המהגרים.

המהומות שפרצו באפריל 1936, ומעשי הרצח שאירעו ביפו, גרמו לנתק בין העירייה ובין השכונות להן היו אמורים לספק שירותים מוניציפליים, כמו ניקיון ותחזוקה. עיריית תל אביב, אשר עמדתה הראשונית הייתה קריאה לסיפוח השכונות אליה, סיפקה מים וביוב לחלקים מהשכונות (תמורת העברת חלק יחסי של המיסים ששולמו ע"י התושבים מעירית יפו) וילדיהן היו כאמור זכאים ללמוד בבתי הספר העירוניים, אבל בחרה לוותר על עימות ישיר עם השלטונות בנושא זה. תושבי השכונות חדלו לשלם את המיסים העירוניים לעיריית יפו, והוקם, בסיוע סמוי של עיריית תל אביב, 'ועד מצומצם' שהורכב משלושה גופים – התאחדות בעלי בתים בפלורנטין, שכשמה הובלה בעיקר ע"י אינטרסים כלכליים, הועד המשותף בשכונת שפירא, התאגדות תושבים, וועד קהלת תל אביב יפו, גוף דתי. אבל האינטרס הפוליטי של עיריית תל אביב היה כאמור להימנע מעימות עם השלטונות, והיא הפנתה את מאמציה להתפשטות צפונה, לכיוון שטחי הכפרים שרונה, ג'מוסין ושייח מואניס. דימוי העתיד של פרנסיה היה של עיר שמשתרעת משני עברי הירקון, רחוק ככל הניתן מיפו. ואומנם, הויתור על השכונות היהודיות ביפו הניב הסכמה בריטית עקרונית לכך, וחלקים מאדמות כפרים אלה סופחו לתל אביב, אשר תוכנית בניין העיר שלה הורחבה באופן משמעותי בשנת 1937. בנוסף,  אושר לה לפתוח נמל עצמאי ליד שפך הירקון.

התזוזה צפונה של מרכז העיר, ושינוי האופי שעברה בעקבות כך, הצטרפו לפגיעה שספגה כלכלת יפו, בדחיקת השכונות העבריות שבה לעמדה שולית ופגיעה. עוד בשנת 1933 נפתח נמל עמוק מים ומודרני בחיפה, והשביתה שנמשכה כחצי שנה, שהכשירה את הדרך לבניית נמל קרוב ומתחרה בתל אביב, דירדרה אותו לדרגת נמל משני. מבצע 'עוגן' במסגרתו פוצצו 237 בתים בעיר העתיקה של יפו, בין השאר ע"י הפצצה מהאוויר, פגע בה אנושות. השכונות העבריות ביפו היו נתונות במצב ביניים מסובך, כאשר תושביהן, אשר מנו בשנת 1938 כ- 15,700 נפשות, כ- 30% מתושבי יפו, מצאו את עצמם מעורבים בעימות הלאומי שהפך לעימות מוניציפלי. לאור זאת מפתיע לגלות שבשנת 1947 אוכלוסייתן כמעט הכפילה את עצמה והגיעה ל- 28 – 30 אלף איש.

הסיבה לכך היא שבשכונות אלו המשיכו להתקיים תנאים שהפכו אותן לאטרקטיביות עבור המהגרים. שכר דירה זול, קהילות קיימות תומכות, אפשרות למציאת עבודה בתחומים הקרובים לתחום העיסוק הקודם, ואפשרות קשר בין המגזר היהודי והערבי. מסחר ושיתוף פעולה, בעיקר על בסיס כלכלי, המשיך להתנהל בין שתי האוכלוסיות כל העת.

מלחמת העולם השנייה גרמה להפיכת ארץ ישראל למרכז תעשייתי חשוב עבור בעלות הברית, והייצור לכוחות הלוחמים האיץ מאוד את פעולת המשק. התיעוש התפתח בשלוש זירות עיקריות, לאורך דרך פתח תקווה, בקו התפר עם יפו ומדרום לה, וסביב חמש השכונות שהפכו ב- 1940 למועצה המקומית חולון. ההתפתחות הזו לא גרמה לרווחה כלכלית. עקב האינפלציה הידרדר דווקא מצבם הכלכלי של רוב תושבי העיר. שכונותיה הדרומיות מילאו שוב את תפקיד בולם הזעזועים המרחבי, והן שאיפשרו למשק לעמוד באתגר הזה, לא רק עקב המגורים הזולים אלא גם מכיוון שהתעשייה הזעירה, המורכבת מספקי שירותים, סדנאות ובתי חרושת קטנים, הייתה גמישה מאוד ובעלת יכולת התאמה לצרכים המשתנים של המשק המלחמתי.

מפה בריטית משנת 1945 מדגימה את מימדי השינוי שעובר המרחב, כמו גם את תפקיד וחשיבות שכונות הגבול של תל אביב והיישובים החדשים שצמחו מדרום ליפו במאבק הלאומי. השכונות מנשיה (המעורבת), נווה שלום, פלורנטין, שפירא והתקווה יוצרות חיץ בין יפו לתל אביב. שכונת התקווה מנתקת את הקשר בין יפו לכפר הגדול סלמה שממזרח לה. מדרום, חולון המתפתחת כמעט וסוגרת את טבעת המצור. יפו, אשר חלקים ניכרים בעורפה עדיין חקלאיים, הפכה למובלעת בתוך איזור שרובו בשליטה יהודית. מעניין לראות כיצד הסימון הברור והמדוייק של קו הגבול בין תל אביב ליפו על המפה הוא בגדר שאיפה קרטוגרפית גרידא, מאחר ובפועל הישויות המוניציפליות השונות משולבות זו בזו. שכונת התקוה, גם לאחר שתחום המרות העירוני של יפו הורחב ב- 1944, נשארת מחוץ לגבולותיו, וכך היא נמצאת מחוץ לפיקוח או אחריות כלשהם.

5

'הועד המצומצם' קרס עוד לפני מלחמת העולם, בין השאר עקב התנגשות בין האינטרסים של בעלי הרכוש לאלה של התושבים. ניסיונות משא ומתן על מחילת חובות לעיריית יפו הסתיימו בלא כלום, על רקע העמקת השסע הלאומי. 'הועד המאוחד של השכונות העבריות ביפו', שהחליף אותו, כשל גם הוא להתמודד עם הידרדרות מצב התחזוקה והניקיון בשכונות הצומחות במהירות. על רקע זה קם ועד חדש- 'ועד השכונות העבריות', אשר בו שיתפו פעולה עסקנים ממפלגות שונות, פעילים חברתיים ואנשי דת. גוף זה ניהל בפועל 19 שכונות בהם גרו כ- 25,000 תושבים, שהתרכזו בשני גושים – גוש שפירא וגוש פלורנטין. שכונת התקוה לא נכללה בו.

הועד הקים שורה של מוסדות: ועדת הניקיון, ועדת התזונה לחולים ותשושים, ועדה רפואית, ועדה מפשרת בין בעלי בתים ודירים, ארגון סוחרי השכונות, ועדה לציביון עברי, ועדה לטיפול ביחסים בין העדות, ועדה לעזרה סוציאלית, ועדת בטחון, בית דין לשכר דירה ועסקים וועדה לפיתוח ושיפור הרחובות. הרכב המוסדות מצביע על הבעיות שהטרידו את תושבי השכונות: ניקיון, עזרה סוציאלית, מניעת חיכוכים על רקע עסקי או עדתי ובטחון אישי וכלכלי. ניכר, גם משמו של הועד, המשמיט מתוכו כל התייחסות ליפו, וגם מהועדה לציביון עברי שיזם, כי מדובר, לראשונה, בועד פוליטי ואידיאולוגי. השאיפה להצטרפות לתל אביב התבטאה בקריאה לעצמאות השכונות.

הפגנות ויחסי ציבור היו חלק משמעותי מאותה חתירה לעצמאות. עוד בשנת 1938 הוגשו שאילתות בנושא בבית הנבחרים הבריטי, ועניין השכונות העבריות ביפו הועלה מספר פעמים לפני ועדת החקירה האנגלו – אמריקאית שפעלה בשנת 1946 באירופה ובארץ. בתזכיר שהגישה עיריית תל אביב לועדה הוזכרה גם שכונת התקוה, כדוגמא להשפעות השליליות של חוסר התכנון והפיקוח:

דוגמא בולטת של התהוות משכנות עוני יש למצוא בשכונת התקוה, הנמצאת בתוך גבולות בנין – ערים של יפו. אף על פי שהשכונה הזאת מונה 8000 נפש, אין לה כל סטאטוס אדמינסטרטיבי. כתוצאה מכך הפכה השכונה לגוש אחד של משכנות – עוני מן הסוג הגרוע ביותר, עם כל המכשולים והסכנות הסאניטריים והתרבותיים.

השימוש הפוליטי במצב בשכונות השוליים נשא פרי. תוכנית החלוקה סימנה את יפו כמובלעת מנותקת מהחלק המרכזי של המדינה הערבית. מעשי איבה הדדיים פרצו באוגוסט 1947, והציפייה הייתה להחמרתם. מפקדת ההגנה תיכננה והקימה בחזית עם יפו קו ביצורים מפותל, שחולק לגזרות וכלל 105 עמדות, עדות לכך שתוכנן גבול לטווח ארוך, וכי לא הייתה ציפייה לגירוש תושבי יפו. מטה ההגנה פעל בחסות 'ועד השכונות העבריות'. בתמונה של הצטלבות הרחובות הרצל וסלמה מתקופה זו נראים קירות המגן שהוקמו ברחוב הרצל על מנת להתגונן מהירי מכיוון הכפר אבו כביר. במקביל ניתן להתרשם מכך שלהבדיל משאר שכונות השוליים, פלורנטין אמנם בנויה במרקם עירוני צפוף אבל הוא מוקפד, ומראה אינו תואם את דימוי שכונת העוני המשויך לה.

בינואר 1948 הכריז בן גוריון על הטלת מצור על יפו, אבל מלחמת ההתשה המרה, שהייתה מלווה בפגיעה באזרחים משני הצדדים, נמשכה עד יום לפני הכרזת המדינה, יום כניעת יפו. בפברואר, לאחר סיום הפוגה קצובה לצורך קטיף התפוזים, עדות לכך שאינטרסים כלכליים משותפים המשיכו להתקיים גם בתקופה זו, התחדשו הקרבות במשנה עוז. מרגמות ה- 'דוידקה', שיוצרו באזור התעשייה שבשוליה של יפו, ונוסו בחולות חולון, הישג טכנולוגי מרשים, המראה על היכולות שצברה התעשייה הזעירה, כמו גם ההתקפה הפרטיזנית של כוחות האצ"ל וכיבוש שכונת מנשיה, גרמו לזרם פליטים מתגבר. המצור הכלכלי על יפו, וקריסת מוסדותיה שהפכה למלאה כשעזבו אותה הבריטים, הביא לכך שהעיר והמרחב שלה כמעט וננטשו ע"י תושביה הערבים. עם כניעתה של העיר נותרו בה כ- 4000 תושבים ערבים בלבד, מתוך כ- 85,000 שהתגוררו בה ובסביבותיה לפני כן. רכושם, עיר שלמה, על בתיה ותשתיותיה, וכן הרכוש הקרקעי שכלל את הפרדסים המניבים, שסחורתם הייתה המנוע הכלכלי שגרם לפריחת העיר, נותר מאחור.

שכונות הדרום היו, כאמור, בקו החזית, וספגו את ההתקפות ההדדיות, מאפשרות בכך לחיים בתל אביב המרכזית להתנהל כסדרם. מפעלי תעשיה רבים שמשו כחזית בפועל, כאשר בחלקם לא פסקה העבודה גם בעת הקרבות. שכונת התקוה היתה אחת מנקודות התורפה, מאחר וסלמה, הכפר הגדול במרחב, היה קרוב מאוד אליה. בנוסף, כפי שמספר משה נקדימון, מפקד החבל, שהכיר את השכונה בזמן שנוסדה:

… בבואי לשכונה בשנת 1942 לשמש מפקד אזור בחבל, לא היתה זו עוד השכונה שהכרתי. היא גדלה, התרחבה והתפשטה על פני מרחבים גדולים, וכן הוסיפה.

בעיות ההגנה בשכונה היו רבות ומלאכת התכנון היתה קשה ביותר. הנה קבענו עמדות בקו חזית מסוימת וכעבור כמה שבועות נהפכו הדברים על פיהם. שטחים ריקים בונו, בתים וצריפי פח פרצו ימינה ושמאלה, ושוב הוטל עלינו להתוות קו הגנה חדש.

לרועץ היתה לנו בעית החומר האנושי במקום. הנוער נטה ברובו לארגוני הפורשים ואף הקשישים בין תושבי המקום סירבו רובם להצטרף לשירות ההגנה. נאלצנו להשתלט על הרחוב ולפעמים הגיעו הדברים לאיומים ואף לתגרות ידים, תוך התאמצות להכניס את תושבי השכונה למסגרת כלשהי. גם לנו היו כשלונות לא מעטים בשטח זה.

פרט לעדות המעניינת על קצב ואופי התפתחות השכונה, שדומה לגוף חי, המשתנה כל העת, ברורה עמדתו הביקורתית של הדובר. השימוש במושג המהותני 'חומר אנושי' חושף את הפער בינו לבין מי שהוא מתאר. ההתפשטות הלא מבוקרת של השכונה, היותה של זו מחוץ למסגרת כלשהי, משתקפת בעיניו בתושביה. המתח בין אנשי ההגנה לתושבים הוא לכאורה אידיאולוגי, אבל נחשפת בו אי הבנה הדדית בסיסית. הדרך היחידה בה ניתן לשפר את אותו 'חומר אנושי' היא על ידי כפיה חיצונית, בכוח אם צריך, של מסגרת. למרות ההכאה על חטא בסוף הקטע המצוטט אין כאן כל הבנה לכך שניתוק ודחיקה לשוליים החברתיים הם כוח מבנה זהות, ושזהות זו מכוננת אל מול וכנגד האחר. במובנים רבים, כבר בעת הולדתה הייתה בישראל ישראל שנייה.

*

מה שעבר על המרחב התל אביבי בעקבות מלחמת 48 היה במידה מסוימת תהליך של חילופי אוכלוסין, אבל בניגוד למקרים אחרים, כאן היה מדובר בחילוף חד צדדי. את מקום כ- 80,000 הפליטים הערביים תפסו כ- 70,000 מהגרים, רובם חסרי כל או קרובים לכך, ובאזור שהיה לפני המלחמה בתחומה של יפו גרו בשנת 1953 כ- 120,000 נפש, יותר משליש מאוכלוסיית העיר כולה, שצמחה בתקופה זו מכ- 185,000 נפש לכ- 350,000 נפש.

תהליך איכלוס השטחים שנכבשו החל כמעט מייד, כשביזה והרס ליוו אותו. תושבי יפו הערבים הנותרים רוכזו בשכונה אחת, תחת ממשל צבאי. עירית תל אביב והממשלה ניסו לווסת את זרם המתיישבים, שחלקם היו פליטים פנימיים וחלקם עולים חדשים, אבל העיר הריקה, הקרובה כל כך למרכז העסקים הארצי, ושיש בה בתים ועסקים נטושים שיכולים לאפשר קליטה מהירה, הייתה פיתוי גדול מדי, וחלק ממנה אוכלס בפולשים ומסתננים, תופעה שהפכה להמונית עם התגבר זרם העולים. בפועל, תהליך זה בלם חלק מהזעזועים שגרם גל ההגירה.

השכונות העבריות של יפו סופחו לתל אביב בדצמבר 1948. בספר שהוציא לכבוד המאורע 'ועד השכונות העבריות' כותב יהושוע רוקח, ראש העיר:

… לא רק השכונות בשלמותן הן חלק בלתי נפרד מהעיר תל – אביב, אלא עוד חגורה רחבה למדי של שטחים סופחה אליה. שכונות ערביות כסלמה ואבו כביר, שהוו מרכזי התנפלות על תל אביב, התרוקנו מיושביהן ופינו מקום לאוכלוסיה עברית חדשה.

עצומה היא העבודה להגליד את פצעי השכונות ולהעלות את הרמה שלהן לרמתה של תל אביב.

יש לסלול כבישים, לבנות מדרכות, לנטוע גנים, להקים בתי ספר, מרפאות, בתי תרבות. לדלל את האוכלוסיה, להסיר את הצריפים ולבטל את משכנות העוני המרובים בשטחים אלה.

בפועל, הצעד הראשון של העיריה עם צירוף השכונות אליה היה, על פי מדיניותה הקבועה, ביטול 'ועד השכונות העבריות', שסיים לכאורה את תפקידו, כעת שהתושבים זכו בחסותה ויכולים להשתתף בפוליטיקה העירונית הכללית. בכך נגזלה מהתושבים מעורבות ישירה בניהול עיניניהם, והתבטלו מוסדות פיקוח וגישור קהילתיים. העמדה הערכית שנוקט רוקח, שמכיר בצורך להעלות את רמת השכונות לרמתה של תל אביב, למעשה מנציחה את נחיתותן, מאחר והעירייה לא עשתה כמעט דבר ממה שהיה צריך להיעשות על פי דבריו.

במפה של תל אביב משנת 1949 מסומן באדום גבול השטח שסופח לעיר. אבו כביר נמחקה מעל המפה, ומנורת הרחובות של נווה שאנן הושלמה. כבישים סלולים מסומנים בצהוב, כבישים לא סלולים בלבן, וכבישים מתוכננים בקווים מקווקווים. בשכונות שפירא והתקוה רק הכביש הראשי סלול, כאשר רחובותיה של שכונת התקוה נטולי שמות. את שמות הרחובות ביפו הערבית החליפו מספרים, פרט לסימטאות מנשיה, אשר החלק ממנה שנהרס בהתקפת האצ"ל מסומן ככזה. על פני השטח הבלתי בנוי של יפו ניתן להבחין בשרטוט תוואי הרחובות ע"פ תוכנית המתאר לעיר שהכין הנרי קנדל, מתכנן ערים בריטי, של פרברי גנים שישמרו חלק מהפרדסים עליהם היתה גאוותה של יפו. תוכנית זו נעלמה ממפות מאוחרות יותר.

7

גם הפרדסים נעלמו. השטחים החקלאיים ושטחי הכפרים הנטושים עברו לידי המדינה, אשר העבירה חלקים מהן לקק"ל ולידי חברות פרטיות, הסתדרותיות וממשלתיות, על מנת שיבנו עליהן שיכונים לעולים. בחלק מהמקרים הדבר דרש פינוי והריסה של בתים שכבר ישבו בהם עולים. חלוקת אדמות זו נעשתה ללא גיבוש תכנית מתאר חלופית לזו שבוטלה, וללא התייעצות עם עירית תל אביב, אשר לא היתה מעונינת בסיפוח כל יפו. התוצאה הייתה אוסף של פרוייקטים מנותקים זה מזה שאינם משתלבים לכדי מרקם עירוני אחיד.

בינתיים הוקם 'מנהל יפו', מוסד בראשו עמד פקיד מטעם עירית תל אביב, שנאלצה לדאוג לאספקת השירותים המוניציפליים לעיר. ההסתדרות סייעה לה בהקמת מוסדות בריאות, לשכות תעסוקה וחינוך, תוך ניסיון להגשים אינטרסים פוליטיים, בין היתר במסגרת המאבק בחוגי הימין ששלטו בעירית תל אביב. חלק גדול מהמהגרים שהתיישבו בעיר היו מבולגריה, בין השאר מאחר והם היו מהקבוצות הראשונות שהגיעו לישראל, ולכן הספיקו לפלוש אל הבתים לפני שהעיר התמלאה. בתמונת רחוב בוסטרוס לשעבר, שכעת נקרא רחוב 3, קשה לזהות את הטראומה שעברה על המרחב ועל העיר. החנויות הישנות פועלות עם בעלים חדשים, סחורות מתוצרת יהודית ושלטים בשפה אחרת. משאית וג'יפ צבאיים החונים משני עברי הרחוב הם הרמז היחיד לכך שבכל זאת לא מדובר במצב נורמלי לחלוטין.

8

בשנת 1950 סופח רוב שטחה של יפו לתל – אביב, ושמה שונה בעקבות כך לתל אביב – יפו. אבל התהליכים שעברו על השטח הערבי לשעבר עד אז, אובדן העורף החקלאי, הירידה במעמדו של הנמל והבניה המאסיבית ללא תוכניות מתאר הפכו את מי שנחשבה העיר הערבית המפותחת ביותר לצל חיוור, והעמידו את תושביה בעמדת נחיתות מובנית מול מי שגר מצפון להם.

השכונות הותיקות שבדרום תל אביב המשיכו לגדול ולקלוט מהגרים. שכונת התקוה יותר מהכפילה את עצמה עד שנת 1953. גורמי המשיכה שלהן נשארו זהים, קרבה יחסית למרכז המספקת אפשרויות פרנסה והתקדמות, שכר דירה נמוך, קהילות קולטות בעלות ידע מקומי ואפשרות להמשיך ולקיים תרבות שונה מזו הממסדית. בהיעדר מימון ממשלתי ומאחר ושכונות אלו תמיד היו נלוות אליה, שוליות לתפישתה העצמית, עירית תל אביב, שדו"ח שהכינה מחלקת הפיקוח העירוני שלה בשנת 1949 מציג תמונה עגומה מאוד של 'המצב בשכונות הספר של תל אביב', יכלה רק לתייג, למנות ולתכנן כמה משאבי קרקע יש להקציב וכמה אנשים יש לפנות בכדי 'להעלות את הרמה שלהן לרמתה של תל אביב'. בפועל, שוב, כך ספגה העיר חלק מגל ההגירה, שעתיד לעזור לה ולהתחדש בעתיד.

הפרמטרים לפיהם דמיינה תל אביב את עתידה, השונה מאוד ממה שהתרחש בפועל, נקבעו בתכנית אב שפורסמה ב- 1954, ואשר תוכננה ע"י מתכנן ערים יהודי אמריקאי, בדמות תכניות שיקום עירוניות רחבות היקף שהיו אופנתיות באותה עת, ושהתגלו בדיעבד ככושלות והרסניות לערים שישמו אותן. על פי תפיסה זו יש להפריד ככל שניתן בין התעשיה, המסחר והמגורים ולשמור על פיזור אוכלוסין גבוה בשכונות המגורים, כאשר הכלי המרכזי הוא פינוי של שכונות נחשלות, הריסתן לגמרי ובנייתן מחדש באופן מתוקן. גם זו, כמובן, ככל המפות שנסקרו כאן, מפה אידיאולוגית, שצובעת שטחים שלמים בעיר בצבעים המצביעים על יעודם העתידי. מאחר ואין דרך לשנות לגמרי את המציאות מוכשר איזור התעשיה שבדרך פתח תקוה, ונצבע בסגול, מה שיוצר חגורת תעשיה שמפרידה בין תל אביב לשכונותיה הדרומיות, וביניהן ליפו. אבל אותו סגול נמתח גם על שכונת פלורנטין, המיועדת להתפנות מתושביה ולשמש למלאכה ולמעבדות. כל אזור נוה צדק ומנשיה נצבע באדום, מיועד להיות האזור המסחרי הראשי של העיר ועל בתיו להיהרס. שוב, חוסר באמצעים גרם לכך שהצעדים הדרסטיים בתוכנית אב זו לא יבוצעו, אבל אין זה אומר שהיא היתה חסרת השפעה, מאחר וממנה נגזרה פעילות ומדיניות העיריה עד לפני שנים לא רבות, והיא אחד הגורמים למשבר שפקד את העיר בשנות ה- 60 וה- 70.

צילום אויר משנת 1956 מראה כמה השתנה המרחב במשך 10 שנים. על אדמות אבו כביר, שהפסיק להתקיים ונהרס עד ליסוד, קמה שכונת קריית שלום, נטע זר שאין כל קשר בין שבלול רחובותיו לבין האזור בו היא ממוקמת. שכונת שפירא גדלה מאוד, וכך גם שכונות התקוה ועזרא. אזור התעשיה שבגבעת הרצל צמח, והוא מקיף את שכונת פלורנטין מכל עבר. למרות הכוונות עליהן הצהירה העיריה עם קבלת תוכנית האב בשנת 1954, מרחב זה לא עתיד כמעט להשתנות משמעותית עד ימינו אנו, פרט לתחנת האוטובוסים המרכזית שעתידה להיבנות במקום הפרדס שחסם את השלמת סלילת מנורת הרחובות בשנות ה- 20, וסלילת כביש האיילון שניתק עוד בין העיר לשכונת התקוה ולשכונת כפר שלם, שקמה תוך שימוש בבתי בכפר סלמה. ניסיונות שיקום משמעותיים ראשונים לשכונת התקוה יערכו רק בסוף שנות ה- 70, עם עלייתו לשלטון של מנחם בגין, מייצג האחרות. פינוי פולשים מתקופת העליה הגדולה עדין מתנהל בימינו.

צילום אויר 1956

באלבום ייצוגי, שנועד כנראה למכירה לתיירים או כמתנה מהודרת, בעל כריכה משובצת בריקוע נחושת, שכותרתו 'משוט בישראל', יש תמונה של רחוב בשכונת ספר. נשים, צעירות וזקנות, אשר ודאי עוסקות ברכילות בטלה, יושבות ליד ילדיהן הרבים, זה בלול, זה על הידיים, זה מתרוצץ בסמטה הלא סלולה. כביסה תלויה על חבל ארעי, מצד אחד של הרחוב למשנהו. הכותרת אומרת – 'כבכל עיר לא חדלו משכנות העוני גם בת"א', תפיסה אפולוגטית אך גם הגיונית מאוד, כזו המעניקה מקום לעניים בתוך המרקם החברתי הנורמלי. מעל אותה תמונה, תחת הכותרת – 'שכונת חיילים משוחררים' נראות שתי נשים, לבושות שמלות מנוקדות, זהות כמעט, דוחפות בנחת את עגלות ילדיהם, כל זאת בטיילת רחבה, הסמוכה לבנייני השיכון הטוריים וחסרי הייחוד של שכונת יד אליהו. השמיים מעל פתוחים, מנוגדים לגגות החוסמים את מסגרת התמונה התחתונה. גברים נראים רק ברקע הרחוק של שתי התמונות, אשר אפילו כיוון צילום הרחוב שלהן הוא הפוך. בתמונה העליונה זהו גבר לובש חולצה לבנה, העסוק כנראה בדיבור עם אישה. בתמונה התחתונה זוהי צללית כהה, הנחפזת לעבור את הרחוב. ברור מי משתי התמונות היא של הגשמת החזון הציוני, ומי חורגת ממנו. ומצד שני ברור איזו תמונה רבגונית, מעניינת ומלאת חיים יותר. אלבום זה בחר להנציח את השונות, להפוך אותה למייצגת, בדומה לתרבוש על ראשו של הפעוט מימי ראשית אחוזת בית.

שכונותיה של דרום תל אביב לא התאימו לחזון, ולמרות שמגורים בהן יכלו ליצר הזדמנויות לטיפוס מגזרי, הרי היה מי שנשאר, מי שהמרחק והאחרות שלו מהמודל האכריטיפי, הציוני, החילוני והאשכנזי היו גדולים מדי. אנשים אלה בחרו בחסות האוטונומיה התרבותית המסוימת שיכולה להתקיים רק רחוק מעינו הפקוחה, והרעה לעיתים, של הממסד, ובכך נשארו, במידה רבה, בשוליים.

ביבליוגרפיה

ארכיונים:

ארכיון עירית תל אביב – יפו (אעת"א)

ספריית המפות, החוג לגיאוגרפיה, אוניברסיטת ת"א

ספרות:

 John Brian Harley, Paul Laxton, J. H. Andrews, The New Nature of Maps, JHU Press, 2001

שמואל אביצור, נמל יפו, מלוא, תל אביב, 1972

יוסף אוליצקי, ממאורעות למלחמה, מפקדת ההגנה בתל אביב, ללא ציון שנה

נסים אלוני, רשימות של חתול רחוב, ידיעות אחרונות, תל אביב, 1996,

י.ר. בנציוני (עורך), מפת תל אביב המורחבת, חברת המעביר, תל אביב, 1944

גיליה ברגר, תכנית אב לתל אביב 1954, סמינר, לא פורסם, 2007

דבורה ברנשטיין, נשים בשוליים, יד יצחק בן צבי, ירושלים, 2008

דב גביש, דיכוי המרד ביפו במאורעות 1936, קרדום, 1981

ארנון גולן, שינוי מרחבי – תוצאת מלחמה, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, 2001

דן יהב, חיי התרבות והכלכלה ביפו שלפני הנכבה (1948), צ'ריקובר/ מבט, 2007

אורי יואלי, שורשי הדימוי של פלורנטין, עבודת רפרט, 2008

אלכס כרמל, התישבות הגרמנים בארץ ישראל בשלהי התקופה העות'מאנית, החברה המזרחית לישראל, האניברסיטה העברית, ירושלים, 1973

מארק מאזוור, סלוניקי עיר של רוחות, עם עובד, 2001

דרור משעני, המזרחי כהפרעה לשונית, יגאל נזרי (עורך), חזות מזרחית, בבל, תל אביב 2005, עמ' 83 – 89

שמואל יוסף עגנון, תמול שלשום, שוקן, ירושלים, תשכ"ז

ירון צור, הבעיה העדתית, צבי צמרת וחנה יבלונקה (עורכים), העשור השני – תשי"ח – תשכ"ח, יד יצחק בן צבי, ירושלים, 2000, עמ' 102 – 124

י. קלינוב (עורך), משוט בישראל, לעם, תל אביב, 1950

עזריאל קרליבך (עורך), ועדת החקירה האנגלו – אמריקאית לענייני ארץ ישראל, צ. ליינמן, תל אביב, תש"ו

רות קרק, יפו, אריאל, ירושלים, 2003

ח. רבין (עורך) נדבך, השכונות העבריות ומאבק עצמאותן, הוצאת ועד השכונות העבריות, ללא ציון שנה ומקום הוצאה

יואב רגב, ימי דיזינגוף, אחיאסף, נתניה, 2006

שרון רוטברד, עיר לבנה, עיר שחורה, בבל, תל אביב, 2005

יעקב שביט וגדעון ביגר, משכונות לעיר, ההיסטוריה של תל אביב, אוניברסיטת ת"א, תל אביב 2001

יעקב שביט וגדעון ביגר, מחבר ראשי: חיים פיירברג, מעיר – מדינה לעיר במדינה, ההיסטוריה של תל אביב, אוניברסיטת ת"א, 2007

מיכל שוורץ, רמי אהרוני, ימי חול, עיריית חולון, חולון, 2002

משה שמיר, במו ידיו – פרקי אליק, עם עובד, תשל"ג

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • דב  On 01/03/2009 at 10:18 am

    הסטורית, חברתית והורבנית רחבה פרסת לפנינו כאן.
    כל הכבוד לך

  • ללא שם  On 02/03/2009 at 5:51 pm

    נהניתי לקרוא היה מעניין מאוד!

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 18/03/2009 at 6:11 pm

    כמה שאתה מדהים.

  • שמשי  On 19/03/2009 at 10:25 pm

    מעולם לא היינו חברה שוויונית לא לפני 67 ולא לאחריה לתשומת לבם של כל המתגעגעים לימי התמימות כביכול

  • ללא שם  On 24/03/2009 at 1:22 am

    הניתוחים האלה על האליטה האשכנזית המנדה את האחר הספרדי/ערבי/נשי מעורר אדישות. הגיע הזמן שנשתמש בסוג שיח זה בשיקול דעת כי נדמה שלפעמים הופך להיות שפת השולטים ולא שפת הנשלטים.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 22/04/2009 at 2:58 pm

    כמי שגדל בדרום תל אביב למדתי המון.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: