גזר דין מוות לשכונה (3)

אחת השאלות שעלו אצלי בעקבות המפגש הכפוי קמעה שלי עם שכונתי המשתנה היא בדבר מערכת היחסים הסימביוטית בין מה שאין ברירה אלא לכנות אותו תרבות גבוהה ותרבות נמוכה. שפה והמשגה הן חיות אכזריות, מה? איך הן כופות את השיפוט, זה לא יפה, באמת, פויה. אז אגיד את זה שוב, ואחרת: הרצון המיושב לסדר, לאשליה של ניצחיות, יכול להגשים את עצמו רק באמצעות בלאגן המתרחש מעבר למסילה. השאלה היא עד כמה זירת הבלאגן הזו כנועה ופאסיבית. בכוונה לא אמרתי מנוצלת, מכיוון שזו כבר שאלה אחרת, ועליה יש לי תשובה ברורה, קמאית. כן. ודאי. אם אנצל את כותרת ספרו של שרון רוטברד, ואזרוק פנימה עוד המשגה שגם היא היררכית ושיפוטית, העיר הלבנה ניצלה את העיר השחורה. עכשיו אפשר להמשיך הלאה.

תל אביב בראשיתה הרחיקה את המסחר מעליה, ייעדה לו מקום מעבר למסילת הרכבת שסימנה את גבול השכונה. אבל המרכז המסחרי המתפתח היה חלק ברור מהעיר למרות חוסר הכרתה הרשמית בו שכזה. התעשייה הזעירה נדחקה עוד לשוליים, למקום הרחוק אבל קרוב, לגבולה של יפו, לשטח ההפקר הבין מרחבי. מרחב התפר הזה, קצה תל אביב, קצה יפו, כאן מתרחש החילוף המתמיד, הפיעפוע בין מרחב למרחב.

אני עובר רגע לסיפור, קשור ולא קשור. רציתי פעם לקנות דירה בדרך יפו 1, כשלוש מאות מטר במעלה הכביש מהמקום בו אני גר כעת, בבניין ישן, שבעל הבית היצירתי שלו החליט להוסיף לו עוד קומה. זה מקום מגניב, גבעת האטד, אוסף של בתים ישנים, עוטי כבוד ומסורת, ולבניין המסויים יש חצר שהכניסה אליה היא דרך קשת יפה נורא. וזה היה זול, קצת זול מדי, עסקת קומבינה שכזו. ידעתי על התוכניות לבנות במתחם נחושתן, החצר התעשייתית והנטושה שניתן היה לראות מהמרפסת, אבל זה לא הפחיד אותי. תוכניות כאלה הרי נדונו מראש לכישלון. בניין של 40 קומות ליד נווה צדק? זה לא הגיוני. ובכל זאת הלכתי לעירייה, לבדוק מה יש שם בארכיון על ביתי המיועד. מצאתי את תוכניות הבניין המקוריות, ישנות וצהבהבות, ועליהן כתוב בערבית שמו של בעל הבית. המסמכים הנוספים בתיק סיפרו על ההמשך, ועל הפיכת הבניין לנכסי נפקדים, על מכירתו בסכום סמלי למי שעבר לגור בו. גם זה פיעפוע, גם זה חילחול, אבל לא רציתי להשתלב בו. אני מקווה שבעל הבית ההוא לא כועס עלי על זה שלא החזרתי לו טלפון.

הערבים נטשו מאחור את בתיהם ב 48. הטמפלרים גורשו עוד קודם, מותירים מאחור את בתי החלומות שבנו בשכונת וולהלה, שכונת הבת של המושבה שעל הגבעה, שנקראה בשם הכינוי המיתולוגי לגן העדן הגרמני. הם, להבדיל מהערבים, פוצו על הרכוש הזה, אגב, חלק סמלי המכיר בהדדיות האובדן בהסכם השילומים בין גרמניה לישראל. הבתים הללו, הרכוש ששינה בעלים, הם מונומנטים עלומים לטרגדיות אישיות ומאבקים אידיאולוגים שהוכרעו זה מכבר. הם גם עדות לכמה המרחב הזה היה מגוון, וכמה אי אפשר להגדיר בו קו גבול קשיח עד 1948. זה משולב בזה משולב בזה, בלאגן של שוליים, שאני טוען שהוא יצירתי ומלא חיות.

יש מושג שניתן לייחס אותו לתהליך שעוברת ושתעבור השכונה שלי: ג'נטריפיקציה (Gentrification – תחפשו בגוגל ותמצאו כמה הוא פופולארי וכמה שנוי במחלוקת). תרגום חלקי שלו הוא השבחה. לרוב מדובר על כניסה של אוכלוסיות 'חזקות' המחליפות אוכלוסיות 'חלשות' בתהליך שגורם לעליית מחירי הנכסים ולשיפור באיכות החיים. אבל במקרה המסויים של שכונתי, ובפרט של מרכז וולובלסקי, מדובר בשינוי ייעוד ואופי, ובחיסול הפונקציה החשובה לטעמי שהיא מילאה בחייה של העיר, של שטח ספר המסוגל להתאים את עצמו לשינויים במציאות, ומהווה זירה לחילופים בין תרבותיים.

כבר דיברתי על היופי שאני מוצא במלאכת האלתור וההתאמה המתמדת ששרידיה ממלאים את אזור התעשייה. וכבר הזכרתי את כך שתוכנית הפיתוח תביא לבניית בתים שלא נועדו להשתנות, כמו אותו מגדל מקולל המאפיל ודאי כעת על אותה מרפסת ציורית בבניין בדרך יפו 1. אני חש שהתכניות הללו נכפות על המרחב ועלולות לגרום לנזק למרקם של העיר שאני אוהב. ומובן שאני גם חושש לחלקת האלוהים הקטנה שלי. אהבתי לגור באזור תעשייה, כושל אך מלא חיים, ואני אוהב לגור בחצר האחורית של פלורנטין. שינויים דרמטיים מפחידים אותי. אני מעדיף תהליכים איטיים, בנויים מדרמות מקומיות איתן ניתן להתמודד יותר בקלות. למה להרוס? האם ג'נטריפיקציה היא אכן השבחה, או שהיא סוללת את הדרך להסתיידות עירונית?

[אני ממשיך לקרוא, לחפש מידע, להתבונן ולהרהר. גילוי נאות: אני לומד באוניברסיטת ת"א סמינר על "עיר וייצוגיה", בהנחיית פרופ' יעקב שביט וד"ר חיים פיירברג. ההרהורים המוגבלים שאני פורש בפניכם כאן (בהתעלמות מוחלטת מכללי היסוד של הכתיבה לאינטרנט. מצטער) יתבטאו בסיכומו של דבר בעבודה פרו סמינריונית, שאני אשתדל שתהיה משעממת כיאות ובדוקה כדבעי. היקפה יהיה ודאי מצומצם ואולי אף שונה מסך התהיות שהעליתי, ואולי אף אמשיך להעלות, כאן. יהיו בה יותר פרטים, אולי על מגרש הכדורגל בו נוסדה קבוצת מכבי תל אביב (ששכן ממש פה, אגב, וכעת אין לו זכר), אולי על מה בדיוק יוצר כאן ומתי, אולי על האופן שבו מפות עירוניות מציגות את השטח הזה כלא קיים, כבלתי מיוצג. נראה. בינתיים ההרהורים הללו, ושכבות הסיפורים השונות שיוצרות את התל הנראטיבי שהוא היסטוריה עירונית (יצא לי דימוי נחמד, אני חושב. ארחיב עליו בהזדמנות), ושנחשפות לעיני דרך המחקר המוגבל שאני עורך, די מעניינות לי, ומי שמתייגע ממשפטים ארוכים מדי, מפותלים, מלאי חשיבות עצמית ומכונסים בתוך עצמם, מתענגים על פיתוליהם, לא חייב לקרוא.]

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: