המאבק להצלת הגינה בפלורנטין מאיר משהו על הצורה בה מתנהלת העירייה.
התכנית הנואלת, להרוס את הגינה הגדולה היחידה בשכונה ומבנה בית ספר ישן אך יפה, ולהקים במקומם בית ספר חדש, בעוד שמעבר לכביש יש מגרש חנייה מוזנח שממתין לפיתוח, היא דוגמא לטיפול לא רגיש וחסר מעוף באזור שמשווע להתייחסות אחרת. והיא גם מסוכנת. הפגיעה שלה במרקם ובאיכות החיים של דיירי השכונה יכולה להיות אנושה.
ביצועה פירושו הפיכת כל שטח הגינה לאתר בנייה עד זמן השלמתה. כל השימושים של הגינה ושל המבנה כרגע, גני הילדים שנפתחו בו, מתקני המשחק והספורט, הגינה הקהילתית, ריהוט הרחוב בו משתמשים בלייני הלילה, משטח הדשא היחיד עליו יכולים תינוקות לזחול וכלבים לשחק – כל אלה יסולקו ממקומם, והגינה תהפוך למפגע, לנטל על הסביבה. אתר הבנייה הזה, שאין לדעת בדיוק כמה שנים יישאר כזה, יצטרף לאתרי בנייה נוספים שיש ושיתווספו באזור הזה של שכונת פלורנטין, כך שבמשך כמה שנים יפגע המרקם העירוני: אפשרות תנועת הולכי הרגל, שיווי המשקל העדין בין עסקים, תעשייה קלה, בילויים, פנאי ומגורים שמתקיים בו. המרכזיות של האזור הזה, קירבתו לים, ליפו, לתחנה המרכזית וללב תל אביב, מבטיחה עלייה בכמות הנרקומנים והגנבים. הנזק הזה הוא וודאי. אין דרך למנוע אותו אם תהרס הגינה ואין כל תחליף למרקם העירוני הקיים.
באתר ׳תל אביב 100. האנציקלופדיה העירונית׳ מוצגת ההיסטוריה של האזור הזה. די מפואר, האמת. אולי בגלל שפינה זו תמיד הייתה שולית, תמיד על הגבול בין תל אביב ליפו, תמיד קצת שונה מכל מה שמסביבה, קרו פה דברים מעניינים.
שתי קבוצות הכדורגל המקומיות, מכבי והפועל תל אביב, קמו כאן, על המגרש שבמקומו ניצבת הגינה. זה קרה לא בגלל התמיכה של העירייה אלא למרות התעלמותה, בזכות חלוצים שהתעקשו לקיים חיי ספורט נורמליים בשולי העיר העברית הראשונה. איפה האוהדים שיתבעו מעט כבוד לכך?
ועוד משהו: באתר כתוב שהשכונה התרוקנה מתושביה בגלל אי השקעה בתשתיות, הזנחת מבנים, צפיפות גבוהה, והמפגעים שגרם איזור התעשייה הסמוך. כל זה קרה בגלל שמדיניות העירייה הייתה שפלורנטין אינה צריכה להיות שכונת מגורים ובגלל שמנהל מקרקעי ישראל, יורש כל הרכוש הרב שהיה בבעלות ערביי יפו לפני 48, פגע בערכו במקום להשביחו, הופך מגרשים ריקים ובתים מפוארים למפעלים ומחסנים מאולתרים ולמגורי עוני. גם העירייה וגם המנהל אחראים למצב אליה הגיעה השכונה.
בסיכום הצגת האזור קובע האתר כי יוזמת העירייה להרוס את מבנה בית הספר הישן תתקבל בברכה על ידי התושבים ותתרום להתחדשות האזור. זו טעות. חדש אינו בהכרח יותר טוב ובית ספר חדש צריך להיבנות על מגרש החנייה שמעבר לכביש.
בתגובת העירייה לכתבה שהתפרסמה בעניין בעיתון ׳טיים אאוט׳ נכתב כי ׳כרגע לא ניתן לבנות בית ספר חדש במגרש שמעבר לכביש, שכן יעוד הקרקע מסחרי ושינוי היעוד עלול להימשך מספר שנים׳. זו תשובה קצת מגוחכת משתי סיבות:
– בניית בית הספר המתוכנן גם היא תיקח מספר שנים. קיים סיכוי גדול שהקרקע באזור הבנייה המיועד תתברר כמזוהמת, והבנייה תתארך עוד. הפתרון המיידי למצוקת מוסדות החינוך הנוכחית היא השמשה מיידית של המבנה הקיים כפתרון מעבר. זה יכול היה להיות פיתרון כבר לשנת הלימודים הנוכחית, לא בעוד מספר שנים.
– העירייה התחייבה לשנות את יעוד השטח, שנמצא בבעלותה, לציבורי. היא אפילו שילמה לעצמה עבור השטח הזה (שוב, שכבר היה בבעלותה), על עצם הנכונות לוותר על יעודו המסחרי לטובת הציבור. העירייה שילמה לעצמה מכספי קרן שהקימה שמטרתה הייתה לרכוש מגרשים בשכונת פלורנטין ובדרום העיר לרכישת שטחים לצורך הפיכתם לשטחי ציבור. העירייה ביצעה את התרגיל הזה וקיבלה אליו את אישור הועדה המחוזית לתכנון ובנייה כבר לפני יותר מחצי שנה. זו קראה לעירייה לקדם הגשת תכנית מתאר חדשה למגרש הזה. כלומר העיכוב כרגע הוא כתוצאה מכך שהעיריה צריכה להגיש תכנית חדשה לאישור. זה די מצחיק.
ושוב, ההתנהלות הזו אומרת משהו על העיריה.
כי לכאורה, מה אתם באים בטענות?
הרי מקימים בית ספר, משקיעים בכם, עושים הכל חדש, מודרני ומתאים.
בפועל הורסים מה שקיים, מנצלים את ההזדמנויות שנקרות בדרך, ובעיקר לא משקיעים מספיק תשומת לב בצרכים וברצונות של תושבי המקום. התושבים הנוכחיים הם עדיין מטרד, דור מדבר, שיעלם אחרי שיתקנו פה, אחרי שיבואו אחרים במקומם. לא יפה, ככה.
(תמר, בתי, זוחלת על הדשא בגינת דרויאנוב, בדו שיח עם מישהו שעבר שם. צילום: ננה אריאל)
