Tag Archives: מה עשיתי בחופש הגדול

כמעט עבר החופש

הולך ונגמר לי הקיץ, ובכלל לא הספקתי כלום.

שנים רבות, רבות מדי, כמעט כל שנות חיי, לוח השנה הפרטי שלי חופף לזה של מערכת החינוך. כשהייתי צעיר הייתי תלמיד, וכעת אני מורה, אבל ההבדל אינו גדול כל כך, שנת לימודים מתחילה ומסתיימת, ובין אותו סוף להתחלתה של הבאה יש זמן ביניים, חופש גדול, שבו יש חוקים שונים, וצריך לעשות דברים אחרים, שאי אפשר במהלך שגרת החיים הרגילים, ארוך מאוד אבל אף פעם לא ארוך דיו. התרגלתי לזה. התסכול הוא בן לוויה קבוע. כי תלמידי מתקדמים, מתבגרים משנה לשנה ואז גומרים עם זה, בעוד שאני מזדקן, משחזר משנת לימודים למשניה שיעורים שלימדתי כבר, דוחה מחופשה לחופשה דברים שלא אעשה.

אני מלמד כבר זמן רב ללא הפסקה אמיתית או שבתון. זו אשמתי, כמובן, מאחר ואף פעם לא השלמתי באמת עם הקריירה שבחרה בי, ולא הסדרתי את מעמדי ושמרתי על זכויותי. כך יצא שבמשך רוב שנותי כמורה עבדתי בתשלום על פי שעה וללא קביעות, במעמד ביניים שאפשר לי לא להודות בכך שאני מורה ולבתי הספר שהעסיקו אותי להנות משרותי ללא צורך במחויבות כלפי. גם היום, כשמאחורי יותר מעשרים שנות הוראה, אינני חבר איגוד מקצועי וזכויותי אינן ברורות לי עד תומן. משלמים לי מעט, וגם לזה התרגלתי. איני מצפה להרבה. הפנמתי את סולם הערכים המקובל לפיו עבודתי נחשבת משמעותית, חשובה ומספקת, ואולי לכן ערכה הכספי נמוך. השכר האמיתי, כך הושליתי להאמין, אינו כלכלי. אני יודע שנוצלתי, ושאני חלק מקבוצה גדולה שמנוצלת בשם האשליה הזו, אבל שלם עם בחירותי ולעולם לא מרדתי באמת. החופש שמעניקה לי ההוראה חשוב לי מדי, ולא הייתי מוכן להסתכן בתוצאות האפשריות של מרד כזה. אני אומר אמת לתלמידי. איני צריך לשקר או למכור להם דבר. אני בר מזל.

אבל אני זקוק לחופש, ויודע שבלעדיו אני מסתכן בהתקבעות ובשחיקה. אני עלול לשכוח שהחוויות של תלמידי הן ראשוניות וחד פעמיות ושרק עבורי הן חוזרות ועוקבות אחרי דפוסים שכבר למדתי להכיר. אני עלול להתרגל יותר מדי, ולא להתרגש ולהרגיש. אני עלול להתנשא ולשכוח שלמרות פערי הגיל ההולכים וגדלים וההפרשים בידע ובניסיון תלמידי שווים לי וזכאים לכבוד ולהכרה בייחודם. אני צריך לשכוח מהם ומההוראה על מנת לגלותם מחדש. אני צריך להיות במקום אחר, שונה מכאן, ללמוד דברים חדשים בעצמי, להרגע, לא לחשוב, לתת למוח הפוגה, לנשום עמוק כי הכל טוב, לאזור כוחות חדשים. זה כבר לא יקרה. לא בקיץ הזה.

לא הצלחתי להימנע מלראות את חלק מתמונות וסרטוני הזוועה שליוו את הקיץ. חלקם כפו עצמם עלי, חיסולים בטלוויזיה, גופות בפייסבוק, ובחלקם בחרתי במודע לצפות, למרות שברגעי הקיצון עצמתי עיניים. בחרתי לא בשל הריגוש אלא כדי להתמודד עם הרצון לשכוח, להרחיק, להתעלם, בשם השייכות, המדומיינת ובכל זאת מרגישה אמיתית לגמרי, שלי לכאן. וגם עכשיו, כשלכאורה נגמר, ומותר לחזור לשגרה, איני רוצה או יכול להדחיק ולהמשיך הלאה כאילו כלום. סרחון הגופות הנרקבות וריח הגופרית של אבק השריפה רובץ על הכל וממאן להתפזר, והוא דבק בי למרות שלא חוויתי אותו בפועל. אין חופש מזה.

המחשב, הטלוויזיה, העיתון. קולות האזעקות. שברי שיחות ברחוב, באוטובוס, דברים שאינם בשליטתי. במקום שונה, בארץ אחרת, יכולתי לא להבין, לא לדעת. יכולתי גם לאטום את אוזני, כפי שאני עושה כעת, בבית הקפה, כשאיני רוצה לשמוע על מה מדברים בשולחן שלידי. יכולתי להסתכל רק על המדרכה, להתרכז כל פעם בצעד הבודד הבא, כמו שממליצים לעשות ברגעים הקשים בזמן ריצת מרתון, לא לחשוב על כל המרחק, לחלק את האתגר למטרות קטנות ונראות לעין. אף פעם לא הצלחתי לעשות את זה באמת. אני מעדיף לנסות ולהתמודד עם האתגר והקושי.

החופש הגדול אינו חופש אמיתי, מאחר ובסופו חוזרים ללימודים. הוא הפוגה, הפסקה זמנית ולא מפלט. ועדיין, התלמידים מתבגרים במהלכו, מבצעים קפיצות דרך שלא יכלו לעבור במהלך השנה, ממציאים ומגלים בעצמם דברים שהעין החיצונית הבוחנת והביקורת המתמדת של חבריהם, שונאיהם ומוריהם לא נתנה להם הזדמנות. אני אוהב את המפגש המחודש איתם, שתמיד מצליח להפתיע אותי. אני חושש שהקיץ הזה יותיר בהם ובי צלקות. הייתי רוצה עוד זמן, להבין, לפענח, להפנים. הייתי רוצה לשכוח לגמרי אותם ואת כל המקום הזה, את בית הספר, את המדינה. להיות רק אני, לא מורה בחופשה, לא אזרח של מדינה כובשת, אבל אני יודע שזו משאלת לב שאיני באמת מעוניין שתתגשם. זה מסלול חיי, עבודה מתמשכת, אתגר מתמשך, מאבק מתמיד. יש לי כוח, החופש יחכה. בסוף המלחמה הזו, בשלהי הקיץ, אני עצוב, עייף ומיואש, אבל עדיין נותרה בי מעט תקווה, שכעת כבר אי אפשר להדחיק, כבר אי אפשר לשכוח, שכעת כבר לא תהיה אשליה משקרת של שלווה בדויה. אאחז ואסתפק בה.

בן המקום

זה היום האחרון של בתי בתינוקיה. כבר רוקנו את המגרות האישיות והדברים שלה, חיתולים ובגדים להחלפה, מחכים בשקית שעליה מדבקה עם שמה לסוף היום. עכשיו יהיו שבועיים של קייטנה בביתה של הגננת האהובה עליה, עשרה ימים של חופש גדול ואחר כך היא תשוב לגנון, באותו מבנה אבל אחר לגמרי, של גדולים.

היא מתפתחת מהר מדי, מפטפטת, שרה שירים, משחקת עם בובה במשחקי דמיון מלאי סבלנות, נומי נומי, חביבתי, ולכן המליצו להקפיץ אותה גן, כך שמעכשיו תהיה מהצעירים בכל כיתה בה תלמד. בת זוגי ואני התלבטנו אם להסכים לכך ובסופו של דבר אימצנו את ההמלצה. הגננת החדשה הבטיחה שיהיה בסדר, ושזה רק יעזור לה להתפתח עוד, והיא מעוררת אמון. אחרי הכל, עלינו ללמוד לדכא את הפחד מכך שבתנו גדלה, לומדת, מבינה, הופכת מתינוקת לילדה. היא יוצאת דופן, בתנו, בעלת יכולת תקשורת מפתיעה וזיכרון למילים, שמות ופרצופים. היא כמעט ולא דומה לי ובכל זאת שלי לגמרי. זה מרגש ומעורר אימה.

אנו אחראים לקביעת גבולות עולמה. מסלול חיי הושפע מכך שילדותי המוקדמת הייתה בדימונה, ומכך שבחופשים הייתי מבלה בבתי סבי וסבותי ברחוב עבאס בחיפה ובגן רחביה שבירושלים. אני תוצר של סביבת גידולי ולעולם לא פרצתי באמת את גדרותיה. כל מה שאני יודע, כל מה שהוא אני, נבנה נדבך נדבך על הבסיס הזה, שהוא מקור כל זכויות היתר שאני נושא. אני בן המקומות הללו, בכור למשפחות אבי ואמי, ילד מפונק שלא ידע רעב, זרות או סבל. הזהות הזו העניקה לי בטחון אבל גם הובילה אותי למצב בו אני נמצא כרגע, של פקפוק ומבוכה. אף אחד לא רימה אותי בכוונה ובכל זאת גדלתי בשקר שאיני בטוח שהתפוגג לגמרי. האם בתי תגדל מפוכחת?

יכולנו להגר, אבל אינו רוצים בכך. חיינו כאן, למרבה האבסורד, טובים יותר מבכל מקום אחר. האוכל מצוין והנופים ומזג האוויר מוכרים ונוחים. משפחותינו כאן, ואנו לא רוצים להתרחק מהן. מדברים, כותבים וקוראים כאן בשפה שלנו, שאיננו מסוגלים לוותר עליה. אלו החיים שאנו מכירים ומבינים ונטישה שלהם מאחור היא בחירה בזרות ובניכור. הגירה פירושה יציאה לגלות ואני ראיתי את אבי כגולה ואיני רוצה להיות במצבו. חוסר העשייה, ההישארות, ההצמדות כנגד ההגיון האומר לברוח כי כבר לא יהיה יותר טוב, היא בחירה. ובבחירה הזו מעורבת, מן הסתם, גם ביתנו. אם היינו מהגרים היא הייתה בת של זרים והיה לה זמן מספיק לחדול להיות זרה ולהפוך למקומית, לרכוש שפה ותרבות חדשים. היא הייתה חופשיה מהמלכודת בה אנו נתונים.

כי גם כאן אנו זרים ומנוכרים. הקיץ הנורא הזה מבהיר דברים שחשתי קודם. כל תפישת אנחנו מוקדמת פרט לזו המשפחתית אותגרה ונשחקה. איני מסוגל להזדהות עם הגדרות שהיו מהותיות עבורי. עולם הערכים שחשפה המלחמה הזו, הגזענות, פולחן הכוח, היכולת להתעלם מהסבל שגורם הפולחן הזה, ההתנשאות, התפישה שעמדת הקורבן היא נצחית ובלבדית ושכל ערעור עליה הוא בעצם אנטישמיות בתחפושת, כל אלה דוחים אותי, בעיקר מכיוון שהם צמחו ממקומות שאני מכיר בעצמי. נראה שהאוויר כאן מורעל, שהאדמה נגועה, שבמים יש נבגי שנאה, שכולם, כולם, כל מי שחושב על עצמו כאנחנו, ישראלים, פלסטינים, יהודים, ערבים, ימין ושמאל, חולים, לא יודעים אפילו שהזיהום פגע בהם.

ובתוך זה אנו מגדלים בת, והיא חייכנית ולא יודעת. ובינתיים לא צריך להסביר לה מה פשר האזעקות ופיצוצי טילי הירוט, ושיש אנשים רעים, מחבלים שרוצים להרוג אותנו וחיילים טובים וגיבורים שמתים בשבילנו. ובגן שלה, ביפו, מדברים עברית וערבית והיא יודעת שיש הבדל אבל לא מהססת להשתמש בשתי השפות, לא מבינה שזו שייכת לשליטים וזו לנשלטים. היא עוד לא יודעת להתנשא, ולהעליב, ולנצל עד הסוף את זה שהיא יפה, ומוצלחת, אהובה ועשירה. היא עוד תלמד.

אנו אחראים לקביעת גבולות עולמה, ועולמנו שלנו משורטט בעזרתה. הבחירה בגן הזה, שאין בו דו קיום מלאכותי אלא פשוט קיום משותף, חיים ושמחה, התנהלות פשוטה ויומיומית, הייתה, בדיעבד, מוצלחת מאוד. עולמה של ביתנו, ובעקבות כך גם עולמנו שלנו, כוללים גם את יפו, כוללים גם ערבית. בדרכנו לשם, באופניים, היא שרה אל הרחוב, אנשים מחייכים אליה והיא עונה להם בצהלה. נשים בכיסוי ראש, מהגרי עבודה, נרקומנים, היא נחמדה לכולם, בלי אפליות. התמימות והפתיחות שלה שובות לב, ואני מקווה בכל לבי שמשהו מהם ישאר בה כשתגדל.

זה היום האחרון של התינוקיה, ובעזה חופרים גופות מרקיבות מהקרקע בחסות הפסקת אש חד צדדית, כי האנחנו לא מוכנים לדבר עם ההם. כל כך מעייף הקיץ הזה, בינתיים, כל כך מייאש ומבלבל. אני מקווה שאנו פועלים נכון, אני מקווה שבתנו, כשתגדל, לא תישא את עקבות הייאוש הזה. מקווה, אבל לא בטוח. כי כנראה שגם היא תהיה בת המקום.

תמונת הדרכון הראשונה שלה

תמונת הדרכון הראשונה שלה

אף על פי כן

אני מפחד מהזמן שבו יהפוך האזור בו אני גר לנקי, מסודר ואחיד. איני חובב לכלוך, ובלאגן מוגזם הוא תוהו ובוהו, אבל רק מתוהו ובוהו מתאפשרת בריאה של צירופים ואפשרויות חדשות, שביכולתם לאתגר את השקר המובנה בכל שאיפה לאחדות. הגיוון הוא עדות לחיים ולהתפתחות ואחידות מוגזמת מובילה רק להסתיידות, להתקבעות ולמוות.

על זה רציתי לכתוב היום, בשביל זה יצאתי מהבית, בשביל זה ישבתי ליד השולחן הזה בבית הקפה והזמנתי קפה, לימונדה וסודה, ערוך ומוכן. לא מצליח לי מה שתכננתי, נתקע כל הזמן.

זה לא הולך, אני לא ממש אידיאלוג הבוקר. אני מנסה לגבש מחשבה המשכית ורציפה אבל היא נתקעת, חוזרת אל דפוסים מוכרים, צירופי מילים שאני בטוח שכבר השתמשתי בהם. שברי מראות מהימים והשבועות האחרונים מתעקשים לצוף. גוויות, זעקות שבר, חורבן. ואני מתעקש על ניסוח, על חיבור מילים זו לזו, על דיוק וליטוש חוויית העצמי. הכתיבה שלי, בעת הזו, היא מותרות, וההתענגות שלי עליה מרגישה כמעט בזויה.

כי אין שום קהל קוראים שמחכה לשמוע את קולי. הכתיבה שלי היא לא יותר מתחביב, שאולי לא גורם נזק ולכן אפשר לקבל אותו בסלחנות, אבל וודאי שגם לא מביא לשום תועלת. כל מה שיש לי לחדש כבר נאמר, טוב ומדויק יותר. אני ממציא ומפתח מחדש את המובן מאליו, כמו בילדותי, כשחשבתי שהמצאתי את לוח הכפל. סבא שלי, הפרופסור למיפוי, הפוץ המנופח, היה מאוד גאה בכישרון של הילד למתמטיקה, אבל אני, אחרי שהראה לי כמה מובנת מאליה הייתה המחשבה המקורית שלי, הרגשתי רק ריקנות, כי מה הטעם בהמצאה אם אינה מחדשת דבר?

מה הטעם? הכתיבה היא אשליה של נתינת משמעות, היא מסך עשן. כל כך הרבה סבל, ואין שום דבר שאפשר לעשות, כי איני מוכן לשלם את המחיר של עשייה משמעותית באמת. הכתיבה, הדיבור, אפילו הצעקה, ממירים את הדחף להסתכן ולעשות לשרבוט שהוא כאילו עשייה, כאילו משנה משהו, כאילו מסתכן. הופה, גיליתי משהו חדש על עצמי, סוד אפל, צרימה שעוד לא חשפתי, הופה הופה, תראו אותי! אני העולם בעצם, לא ידעתם? כמו ילד שעדיין לא למד שכשהוא עוצם את עיניו עדיין רואים אותו, ושגם אם ימות, היקום ימשיך להתקיים. הפופיק הזה שלי הוא בעצם טבור העולם.

מוות, סבל, אשליית חשיבות, דיבור וכתיבה כרעש לבן שלא באמת מצליח להסוות את הזעקות העולות מהמרחק. הדי הפיצוצים ממעל מזעזעים את האוויר, חלק מהתיאטרון הזה של המלחמה, הנה, אפילו פה מרגישים את זה, אפילו פה זה קורה, עזה זה בעצם תל אביב. זהו, שלא. חבורת הילדים ואנשי השוליים שזועקים מוות לערבים ומנופפים בדגלים שאף פעם לא יהיו שלהם באמת הם פאשיסטים מסוכנים. זהו, שלא. הבעת דעות נחרצות בפייסבוק היא חלק מדיון ציבורי, משיח. זהו, שלא. מישהו קורא ומפנים, מישהו לא רק שומע אלא גם מקשיב, זהו, שלא.

הייתי רוצה שיגמר כבר הקיץ הארור הזה, למרות שאני גם חושש מכך. לפחות איני מלמד עכשיו, איני צריך להתמודד עם פחדי ושאלות התלמידים, עם יוהרת חדר המורים. איני מצופה להכיל כך שאני יכול לעלות על גדותי. אני יודע שתהיה חזרה לשגרה, שכשתתחיל שנת הלימודים, בעוד חודש וקצת, תהיה בכך נחמה, עבורי ועבור תלמידי. מעשינו הקטנים יראו משמעותיים כל כך. נשלה את עצמנו בצוותא, נשקע בחשיבות עצמית. לא אוכל לכתוב, כרגיל. שתגמר המלחמה, שיפסיק כבר כל ההרג הזה, שיבוא זמן נחמה וסליחה ורוח קרירה וציפורים נודדות. אני מוכן לוותר על הכתיבה למען שלווה.

הכתיבה הזו, האישית, בגוף ראשון, היא רק לכאורה טקס היטהרות פומבי, היא בעצם הצגה, היא התמכרות. יש סודות שלא אחשוף, יש גבולות ברורים שאני נזהר ומתרגש להתקרב אליהם. יש דברים שלא אומר. זה אינו יומן, וזו אינה מגירה. אני איני תמים ומודע, אולי מודע מדי, למגבלותי. כנות היא הדבר היחיד אליו אני יכול להתחייב ולעתים אני מרגיש שזה כשלעצמו חשוב. כנות זה טוב. מגבלות זה טוב. הכתיבה לא מטהרת אותי באמת אבל היא מעניקה סיפוק רגעי ומתמשך שלמרות שאיני גאה בו אני מודה בקיומו. הספרים שכתבתי על המדף. כל הרשימות שכתבתי, מילים על גבי מילים. לעיתים אני מרגיש שעשיתי משהו, שיצרתי דברים בעלי קיום עצמאי, מנותק ממני.

ובפעמים אחרות מכה בי חוסר התוחלת, האפסות. מילים כמו חול ואין מה לאכול. כתבת על זה, אז מה? כל המילים האלה שהותרתי כעקבות לא השאירו או ישאירו כל חותם. הכרה בכך היא תרגיל בצניעות.

גופות נספרות, לא רחוק מכאן. מרוטשות, מרקיבות כבר בחום הקיץ, כבר לא בני אדם, לא חיילים, לא גברים, לא נשים, לא תינוקות. בשר מת שאי אפשר להבחין בו בהבדלי דת או גזע, שנועד לכלייה. מוות אגבי, מתורץ, שהדרך היחידה להעניק לו משמעות היא כלילתו בהקשר, הפיכתו לחלק ממעגל הרג, מוות וסבל רחב יותר, כשלב נוסף בסולם הסכסוך, מילה משומשת כל כך עד שאיבדה כל משמעות פרט להיותה תירוץ להמשך אותו סבל. הדם הנשפך הוא דשן לעץ שיניב עוד דם. כיף חיים פה.

אף על פי כן.

איני ברנר, אבל מנחם לדעת שאפשר להשתמש בדבריו.

אמשיך לכתוב הקיץ. אתעקש לא לשקוע, אתמודד עם השאלות והלבטים שעולים בי באופן בו הייתי ממליץ לתלמידי לנהוג, לא לצלול, לא ליחס לזה משמעות רבה מדי, להנות מהמשחק ומהדרך, לא להתעמק ולחקור את משמעות התוצאה, אשר תתגלה רק בדיעבד. לא לחשוב על קהל, לא להיות יהיר ולחשוב שתצליח לשנות או לחדש למישהו פרט לעצמך. אתפלל לשקט.

יפו אילת

דרך יפו ודרך אילת מחוברות זו לזו, ורק לפי שלטי הכתובת ניתן להבדיל איפה מתחילה האחת ומסתיימת השנייה. הסיבה לכך היא שנקודת השינוי היתה קו גבול שטח השיפוט העירוני בין תל אביב לבין יפו, אבל זה היה מזמן, לפני 48, כשהחלוקה הזו הייתה בעלת משמעות מעשית, כשהיה חשוב לדעת מי שולט איפה. היום זה לכאורה חסר משמעות, סתם עוד קוריוז, משהו שמבלבל תיירים, הפרעה קטנה וקצת מעצבנת לסדר ולארגון המרחב הציבורי. אבל היא משמרת משהו שחשוב שיזכר, ומנכיחה שבר שלא התאחה בין שתי הערים ובין האז והעכשיו.

למדתי לאהוב את הרחוב הזה, לקבל את כשליו. זה אינו מקום קל. בלילה, כשהוא פנוי, המכוניות שועטות בו במהירויות מטורפות, מתעלמות ממעברי החצייה. ביום פקוק תמיד ואוטובוסים, משאיות, מכוניות, אופנועים, אופני משא ואופניים נאבקים זה בזה בעשן, צפצופים וצעקות. אשפה מסחרית, קרטונים ואריזות, גודשת את המדרכות הצרות מדי. צריך לעקוף ולהיזהר מאנשים שלא יודעים ללכת. משם לפה ומפה לשם, אנשים זזים, עוברים ברחוב בדרכם או באים לקנות, אין פה פנאי או שאר רוח, רק פרקטיקה, דברים לעשות. ולמרות חוסר הסדר בכל זאת הרחוב מתפקד וחי, שורד. הוא יפה, בדרכו שלו, והתרגלתי לקצב המשתנה שלו ולמפגשים שהוא מאפשר.

ליד הפינה של שדרות ירושלים, שעון על קיר מה שהיה הסניף הראשון של בנק פלסטינה-א״י והיום הוא בנק לאומי, ראיתי פעם איש מחוסר הכרה. הייתי בסוף ריצה והתלבטתי אם לעצור או להמשיך, יכול להיות שאפילו חלפתי על פניו ורק אחרי מחשבה ושיקול דעת עצרתי וחזרתי לאחור. הוא היה מלא גוף, מזוקן, ולבש בגדים מיושנים אבל לא מלוכלכים מאוד. לא עלה ממנו ריח אלכוהול. מישהו נוסף עצר לידי. יחדיו המשכנו לבחון את האדם השרוע על המדרכה. הוא נשם. תיק מסמכים היה תלוי מכתפו, ובכף ידו אחז בכוח במכשיר טלפון נייד, אבל כשחילצנו אותו גילינו שהסוללה שלו ריקה. התקשרנו למגן דוד אדום. בטח סתם שיכור או נרקומן אבל אין לדעת. חיכינו בצוותא לבוא האמבולנס, נבוכים מעט. בטח זה כלום. הצעתי לו ללכת ושאני אשאר והוא הסכים בהקלה. הלסת של האיש עליו שמרתי הייתה נעולה בכוח. ארשת פניו הייתה ממאנת. החובשים ידעו בדיוק מה לעשות. אחד מהם סטר על פניו וניער אותו והוא, שלא הגיב כלל עד אז, התעורר בצעקה מלעלעת. הכל בסדר. טוב שקראת לנו, אף פעם אי אפשר לדעת, אולי אמר לי אחד החובשים ואולי לא. המשכתי הביתה.

בחלקו התחתון של הרחוב, כי הרי יפו נמוכה מתל אביב, לא פיזית אבל בכל זאת, מוכרים תמונות ומסגרות. שכונת נוגה המלאכותית, כל כך ציורי פה, מרגיש אירופה ולא יפו, בצד אחד, מחסני תחנת הרכבת הישנה, זו שהפכה לזירת אסון של תיירים ואשליית שיקום, בצד השני. בהמשך, בניין הבולשת הבריטית נטוש ומתפורר, ממתין לתורו להשתפץ ולהשתמר. בצד השני של הרחוב העולה אל גבעת המושבה האמריקאית נבנה פרויקט מגורים חדש, שבחצר הפנימית שלו בריכת דגים קטנה. אני יודע זאת כי אני נכנס אל החצר עם בתי התינוקת, למרות השלט המכריז כי זהו מתחם פרטי וסגור. בטח מתישהו מישהו יצעק עלינו אבל בינתיים לאף אחד לא איכפת, כי דיירי המתחם הזה בכל מקרה לא מסתובבים בחוץ. הם חיים מעל הרחוב, מול הים והנוף, ומתחתיו, בחניוני המכוניות מהם הם עולים לבתיהם. אני בוחר להתעלם מהם ומקווה שיתעלמו ממני. בתי אוהבת להכניס את ידה למים ולראות איך הדגים הצבעוניים מתקרבים אליה, והבריכה הסודית הזו הפכה יעד טיול משותף מועדף.

בחלקים גדולים מהרחוב אבני השפה הקובעות את גבולות הכביש והמדרכה מסותתות אבן. הרחוב היה מרכזי בזמן סלילתו, וההשקעה הזו מעידה על כך. הבתים שנבנו בצדו היפואי לפני 1936 מפוארים ובטוחים בעצמם, עם קומת מסד מסחרית וקומות עליונות שבהן דירות לעשירים. מי שבנה את הבתים הללו לא תיאר לעצמו שהקרע בין הערים ובין העמים ישנה את הרחוב בצורה יסודית כל כך. אני יודע איפה היה המחסום שקבע הצבא הבריטי בין הצד היהודי לערבי, אני יודע שהיו יריות ופיצוצים, ושהסכם הכניעה של יפו נחתם פה, אבל מעדיף לראות את השלטים בערבית שעדיין קבועים בחלק מהחנויות, לשמוע את השפה שמדוברת בו, להתנחם בשיתוף הפעולה, אלה קונים ואלה מוכרים, שעדיין מתקיים, בקושי.

חנויות בגדים וטקסטיל גודשות את חלקו המרכזי של הרחוב, האזור בו אני גר. פעם היו כאן בתי מלאכה ומסחר, מפעלי מתכת ונגריות, אבל היום כמעט הכל סיטונאות בגדים מיובאים. הרוב הגדול מכוער מאוד, חיקוי של חיקוי, מצועצע, מוגזם. בובות הראווה זקורות שדיים, מודל מוקצן של נשיות פרובוקטיבית. באחת מהחנויות, לא רחוק מביתי, הציבו לפני כמה שנים בובות נטולות ראש, רזות מאוד, בעלות שדי ענק. זו הייתה קריקטורה מוחלטת, הגשמה של פנטזיה ביזארית. שדי הפלסטיק עיוותו והסתירו כל בגד שהולבש על הבובות הללו. שמחתי כשהתחלפה החנות וכשבובות אחרות, מעוותות באופן קיצוני פחות, הוצבו בה.

מגדל נחושתן הארור, שתוכנן ונבנה בחטא, מיתמר מעל חלקו המרכזי של הרחוב. אני משתדל להתעלם ממנו בכדי לא להתעצבן יותר מדי אבל בחורף מערבולות הרוח שהוא יוצר הופכות את המעבר לידו לקשה. אני שונא כל מה שקשור במגדל הזה ומקווה שמי שהיה שותף במעשה בנייתו יתן על כך את הדין. מגדלים נוספים נבנים כעת בסמוך אליו ולציר הרכבת התחתית שאמורה להיסלל מתישהו. אני מקווה שהשפעתם על הרחוב תהיה שלילית פחות.

אני כותב כעת בבית קפה שנמצא בקצה הרחוב, ליד כיכר המושבות והמקום בו הוא משתנה והופך לדרך בגין. פעם קראו לה דרך פתח תקווה אבל הצורך להנציח היה חזק מציון היעד אליו הובילה. איזור זה היה שער הכניסה הראשי לתל אביב וכעת זו חצר אחורית, שכשמתייחסים אליו מדברים על בעיה וכיעור ולא על יופי. אבל אני, לרגעים, בזמנים שאינם עיתות מלחמה ומוות, אופטימי. הרחוב, הצורך בחיים, הצורך בתנועה, בקיום שגרת מסחר, בשרידה, חזק יותר מכל עימות או שאיפה לסדר מקבע וממית. שרידי העבר ממשיכים להתקיים בהווה. הרחוב המשותף, דרך יפו ודרך אילת, מוכיח את זה.

גמול

בבית הקפה בו אני כותב אסור לעשן.

אני, למזלי, גמול, אבל תוך כדי הקיץ שהעברתי כאן ראיתי איך כל מי שעדיין מעשן לוקח את ההפסקות הקצובות האלה, בחוץ, בצד השני של החלונות הגדולים. הצתה, שאיפה, עקצוץ בריאות, ואחר כך בתוך המוח, בתוך המחשבה. ככה זה צריך להיות. והסיגריה עצמה. להחזיק בה, לגלגל אותה בין האצבעות, אשר שומרות את הריח החמוץ והמנחם עוד הרבה אחר כך. והעשן, לפלוט אותו גבוה, לראות את הנשימה הופכת לסלסול מיתמר. אני מתגעגע, לפעמים, יודע שהשנים הרבות בהן עישנתי, מגוון החוויות אותן צלחתי עם ובעזרת הסיגריות, הפכו את העישון לחלק ממהותי, למשהו שלעולם לא אוכל להשלים לגמרי עם הויתור עליו.

אהבתי לעשן בזמן שרקדתי, ביחד עם המוזיקה. הייתי משתמש בסיגריה כדי להגדיל את התנועה, ככלי ביטוי. צברתי מגוון מחוות מסוגננות שעבדו עם הקצב, הרגשתי שאני משחק עם כל סיגריה טוב, שעליתי פה על משהו, שהיא ואני משלימים זה את זה. ברגע מתאים, זמן חילוף ביט, כשהיה נשאר רק בדל, הייתי שואף פעם אחרונה, עמוק ובהתכוונות, ואז מטיל את השארית באוויר, צופה במעופה, נקודה אדומה צהובה מהבהבת, מסתחררת בתוך החושך, ואז פוסע, בנעלי העור הגבוהות איתן אהבתי לצאת לרקוד, חייל של טכנו, ומועך בתנועה סיבובית וחדה את הפגר, מוכן לקצב הבא, לסיגריה הבאה. כשאני מדמיין את זה לעצמי, עכשיו, זה נראה לי מגוחך, משחק בפוזה של מישהו אחר.

לא חשבתי שאהיה מעשן, בצעירותי. אבי וסבתי היו מעשנים כבדים, וכילד חשבתי שזה מגעיל. כל העניין הזה גם נראה לא הגיוני, לעשות משהו לא בריא, לנשום עשן. התחייבתי בפני עצמי, כנער, לא להיות מבוגר שמן ומעשן. כשהתחלתי לכתוב השתמשתי לפעמים במקטרת. היה בזה יותר כבוד וכובד, אפשר היה לנשוך בפומית ולהרגיש בכף היד את ההתחממות הנעימה של גוף הבעירה. התעסקויות האלה טובות לריכוז. התרגלתי. כשכתבתי עישנתי.

בבית הספר בו אני מלמד יש שרואים בי דמות נלעגת. כבר כמה שנים, מאז מות אבי, אני במאבק דון קישוטי עם המעשנים והעישון. אני מכריח את מי שאני תופס לנקות את סביבתו, לפעמים את כל פינת העישון הלא רשמית, לפעמים צלע ממגרש הכדורסל האחורי אליו בורחים התלמידים שרוצים קצת שקט. בכל שנה, בישיבת המורים שלפני תחילת השנה, אני מבקש את זכות הדיבור, מקבל אותה רק אחרי התעקשות טרחנית, ומאיים על צוות המורים שינהגו על פי חוק, שלא יעשנו ליד תלמידיהם, שלא יתנו לתלמידיהם לעשן לידם, ושאתלונן עליהם אם יעשו כך. זה איום ריק. לא אמסור אף אחד מהם לידי הרשויות. אבל הם אינם יודעים זאת, ואני נראה ודאי מגוחך, קיצוני וקצת מפחיד. אני משחק את הדמות הזאת ולפעמים מתבלבל וגם מתנהג כמוה. יש יום בשבוע בו אני משתדל לנקות לבדי את ערימות הזבל שהשאירו אחריהם התלמידים המעשנים. זה מה שהם, הבדלים, זבל, אשפה שמטנפת את סביבתה, שריד למעשה של הנאה אסורה, שרגשי אשמה וסיכון מדומה הם חלק מסוד כוחה. הרבה מהם עברו לגלגל טבק לעישון והשאריות מרושלות, מקומטות וספוגות רוק. זה דומה לקונדומים המשומשים שמתגוללים לפעמים במגרש החנייה שליד ביתי. גועל נפש. פעם לא ראיתי את זה כך. הייתי זורק סיגריות ברחוב, בכביש, כולה חתיכת נייר, מה אתה עושה עניין.

כשהייתי בצבא עזבה אותי מי שהייתה חברה שלי שבארץ אחרת. התחתנתי איתה כדי שלא תצטרך לחזור לארץ ולהתגייס, ותוכל להמשיך להיות רחוקה ממני. חלק בי חשב שגם היא התחתנה איתי, ושהפרידה הזו, שהייתה צפויה והכרחית, פלסטר שצריך לסלק בתנועה חדה מעל פצע שכמעט החלים לגמרי, היא משמעותית, היא משבר גירושים. איני זוכר איך זה קרה, רק שהיו לי שלושה ימי חופש נדירים, ריקים ממנה, ושהחלטתי לנסוע למדבר.

קניתי סיגריות בלי פילטר, של גברים. צעדתי ברגל מהתחנה הסופית בערד אל תוך המדבר, במורד הכביש המוביל למצדה, לכיוון בית הקברות העירוני. טירונות היחידה שלי הייתה לא רחוק משם, בפנייה שמאלה, מערבה, שני קילומטר מהכביש. בטרטורים קשים במיוחד רצנו עד בית הקברות וחזרה, עד ׳מצודת השיש׳, זה היה הכינוי בו השתמשו המפקדים, שם הקוד לעונש הכי חמור, לרוץ עד מצודת השיש וחזרה, עם אלונקה, זוז. זה היה אפל, להגיד את זה ככה, בדיחה צינית.

לא הייתי אובדני, אז, כשנסעתי לבדי לטיול הזה, השארתי את הנשק בבית, לא הייתי זקוק לו. הייתי צריך רק קצת זמן לבד. החושך ירד. הייתי עייף.

בוואדי שבין העיר לבית הקברות עצרתי. האוויר היה קר ויבש, ומסביב היה שקט של מדבר, של האיש היחיד פה, רק אני והעולם. העפר הרך שבמרכז תוואי הנחל התפצח תחת הרגליים, גומחה, בור לא עמוק, קערה אותה מלאו פעם מי שטפונות, שם בחרתי לישון, לבשל קפה, לעשן סיגריה.

היה לי על מה לחשוב. איך נתתי לעצמי להאמין? הייתי צריך להיפרד מהאני שחשב שאין לו חיים בלעדיה. הכל היה בכל מקרה כל כך מבולבל. אבא שלי ברח מהארץ שנה לפני כן, והוא גר אז בערד. שנאתי להיות חייל ולא יכולתי להודות בזה. הייתי צעיר וחסר נסיון והכל קרה לי. בלגן של סיפורים ועניינים. הייתי צריך לסדר דברים.

וישבתי בתוך הבור, והיה שקט של לילה, ונשמתי עמוק, עד כאבי הלחץ בצלעות, קצה היכולת. ואז הציץ ראש דורבן פנימה, מקצה הבור. ונבהלתי נורא, אבל הבהלה הזו, של הדורבן ושלי, צעקת הפחד המשותפת והריצה המגוחכת שלו משם, דורבן בורח, משיל קוצים, הוא מראה יפה, שחררה בי משהו. היה כיף.

וכשעישנתי סיגריה, אחר כך, קול האיושה שהעלתה היה מסוים מאוד. רשרוש חזק, ברור ומגוון בתוך השקט, לא יכול להיות שסיגריה היא שעושה את כל הרעש הזה, קולות של שריפה ממש, אש מאכלת. ואני הייתי שותף בתהליך הזה, כלי קיבול לעשן הבערה, אני והיא עובדים יחד. אני זוכר את החוויה והתחושה ולא יכול לנתק בינהן. מכשיר התמכרות ארור.

יעיל כל כך, ממלא כל כך הרבה צרכים. גם ביד וגם בפה וגם בתוך הגוף וגם מחוצה לו וגם איך שאתה נראה וגם איך שאתה מרגיש והכל ביחד, חלק מכל דבר, הכל יותר טוב עם סיגריה, זה הזמנים שבהם אני לא מעשן שקשה.

אמני תיכון, כמו חלק מהתלמידים בבית הספר בו אני מלמד, הם נחרצים מאוד, הם דוגלים בחופש ובזכות בחירה. מצחיק אותי, הטיעון הזה, איך משהו ממכר הוא סמל לייחוד, איך העקרונות פונים נגד עצמם. לפעמים אני מסביר להם למה אני מתעקש להפריע להם, לרוב לא. אין לי סבלנות. מה שעובד הוא העקשנות. מעשנים קצת פחות בבית הספר עכשיו, וזה קצת בזכותי. פחות תלמידים מעשנים פחות סיגריות. פחות חוויות ראשוניות, פחות רגעים של התבגרות ושל שינוי שהסיגריות הן חלק בלתי נפרד מהם.

להפסיק היה קשה, אבל הרגשתי שאין ברירה. הסיגריות היו סרטן ריאות, הן היו אבא שלי, הן היו השנאה העצמית שאכלה אותי מבפנים, הן היו כאבי השיניים ושיעולי הבוקר, הן היו גוף שיכול כל יום פחות. ובכל מקרה לא כתבתי אז, כבר הרבה זמן לא כתבתי, אז מה בעצם זה משנה.

ההתמכרות לסיגריות היתה מסך עשן, דברים נראו אחרת מאשר באמת.

לא ויתרתי על כלום. לא השתניתי. לא איבדתי דבר ממה שהופך אותי לאני ולא חסר כל גוון בסך הרגשות שלי. הכל יכול לקרות בלעדיהן. איני זקוק יותר לאשליית הבחירה שהן מעניקות.

כתבתי הקיץ הרבה, בבית הקפה. יומיים בשבוע באה שכנה לה שילמנו לשמור על התינוקת ואני יצאתי לכתוב. בלי לעשן, בלי לשתות, בבוקר, כמה שעות וחזרה הביתה. ולפרסם כמעט מיד את מה שכתבתי, כדי שלא אצטרך לחשוב, לא אוכל להתלבט. סדנת כתיבה, המצאה של מנהגים חדשים.

אני שמח שאיני צריך לצאת החוצה לעשן. אני שמח שכבר איני צריך לסחוב איתי סיגריות, שכבר איני תלוי בהן. אני שמח על הקיץ הזה ומרגיש שהוא הותיר בי חותם. סיפרתי דברים שרציתי, סידרתי מה שצריך.

שנת לימודים מתחילה עוד מעט. בתי התינוקת נכנסת לפעוטון. בעוד פחות מחודשים ארוץ עוד מרתון. עומס האימונים עולה כעת. מתחילה העייפות. אולי אקח הפסקה מכתיבה בגוף ראשון, נראה.

חלומות של מורה בחופשה

עוד שבועיים מתחילה שנת הלימודים, והחלומות המוכרים שבו להטריד אותי. חששות. אני כבר מורה ותיק ועתיר ניסיון, והייתי אמור להיות יותר בטוח בעצמי, אבל כנראה שזה בכל זאת לא מובן מאליו.

התחלתי ללמד במקרה, לא מתוך בחירה מודעת במסלול חיים אלא כגחמה, קוריוז בעיני עצמי. הייתי צעיר מאוד, קצת אחרי הצבא, לא יודע כלום אבל עם המון ידיעה מה נכון. למדתי במגמת קולנוע בתיכון והייתי בטוח שזה מה שאעשה בחיי, סרטים. שם, בתיכון, עברתי חוויה מעורבת, אינטנסיבית ומסעירה אך גם מסוכנת וגבולית. במשך שנים החוויה הזו הייתה הכלי דרכו לימדתי. ניסיתי לחקות את החלק הטוב ולהימנע מהחלק הרע, וללמד כהעתק משופר של מי שלימד אותי. אני שמח שהשתחררתי מהצל הזה.

אני לא זוכר הרבה מהשנים הראשונות ההן. המשרה החלקית שמילאתי בתחילה תפחה. התשלום היה רע והדרך היחידה להתפרנס הייתה לצלול עמוק יותר פנימה ולקחת על עצמי עוד ועוד תפקידים ועבודות משלימות. על חוסר הניסיון שלי כיסתה היוהרה, הנכונות לתפוס את עמדת המורה, היודע, מבין ומנחה. זה משחק משותף, מורה ותלמידים, ושני הצדדים מגדירים את החוקים והכללים. גיליתי שבמפגש עם כיתה, תלמיד או תלמידה, אני מישהו אחר, שממלא תפקיד שאין לחרוג ממנו בתוך המשחק הזה.

למזלי תמיד לימדתי בקבוצות קטנות ובמסגרות שהעניקו לי, בתוך מגבלות ידועות מראש, חופש כמעט מוחלט. מדדי ההצלחה או הכישלון לפיהם הוערכתי היו גמישים וקלים להשגה. את אף אחד, פרט לי ולתלמידי, לא עניין באמת מה אנחנו עושים ביחד, כל עוד נשמרה חזות של סדר ושמירה על כללים. אני קבעתי את תכנית הלימודים ואת מהלכי השיעורים ומהר מאוד למדתי לאלתר ולשנות, איך לשלב בשיעורים כל מה שעניין אותי באותו הזמן. בעיקר ניסיתי להסביר ולהנחות איך עובדים, איך צריך לעבוד.

לימדתי עשיית קולנוע וטלוויזיה, בתיכון במרכז תל אביב אבל גם קבוצות של נוער ומבוגרים. הנחיתי אותם בהפקת סרטיהם, ליוויתי אותם מפרויקט לפרויקט. האמנתי שעיקר עבודתי היא לנסח, עבורם ובעזרתם, כללי עבודה ברורים וחדים למכונת העשייה שהם חלק ממנה. חשבתי שכל מה שצריך זה הוראות הפעלה ופעולה ואז אפשר לעשות הכל. בעולם מושלם צוות הפקה אמור לפעול כמכונה נטולת רגש שכל אחד מחלקיה מודע לתפקידו ולמגבלותיו. ניחם אותי להאמין בזה, בסדר, בעיקרון על מוסרי של יעילות ופעולה חלקה ומאורגנת. חשבתי שכך, בחסות הכללים, בחסות עשיית העבודה ומילוי התפקיד כמטרות בפני עצמן, יכולה היצירתיות להתבטא באופן המשוחרר ביותר.

ובמקביל למדתי שאיני מתאים ואיני אוהב את העולם האמיתי של תעשיית הקולנוע, ושהמטרה הלכאורה ברורה מאליה, החלום שהייתי אמור לחיות, להפוך לבמאי, לא יתגשם. כבר לא רציתי בו. בניגוד למה שסיפרתי לתלמידי, בעולם האמיתי הכל היה פוזה, רעש וצלצולים. כולם היו או חברים או שונאים, מכירים זה את זה, מתעסקים בעיקר בטפל. לא היו לי את הכלים החברתיים הנחוצים כדי לשרוד שם. לא הייתי מוכן או מסוגל להשתנות. זה לא היה חשוב לי מספיק. וחוץ מזה גיליתי שהכתיבה נותנת לי חוויית יצירה מספקת. שנים ספורות אחרי שהתחלתי ללמד כבר לא הייתי יוצר קולנוע צעיר שמלמד בינתיים אלא מי שמלמד בינתיים, במקרה, משהו שעשה פעם.

התמוטטתי. עזבתי הכל ונסעתי לאמסטרדם. חזרתי. שתיתי יותר מדי. כתבתי ספר ראשון. לא היה לי כסף. הציעו לי ג׳וב כמורה של נוער בעייתי. הסכמתי.

הפעם לימדתי מחוץ לתל אביב, תלמידים שעבורם קולנוע לא הייתה בחירה אלא ברירת מחדל. הכלים שחשבתי שאני יכול לעזור להם לשלוט בהם: יכולת ריכוז וביקורת, שמירה על תהליך עבודה רציף, יכולת עבודה בתוך וכצוות, היו חשובים יותר מהאמנות ומהחופש היצירתי. למדתי לשמור על משמעת, על שקט, על הקשבה. ידעתי שחלק מתלמידי מזלזלים בי ונאבקתי על תשומת ליבם. מצאתי, באמצעות ניסוי וטעייה, מה עובד ומה לא, אספתי טריקים ודרכי התמודדות. הייתי צריך להתפרנס ובבית הספר בו לימדתי היו צריכים שאגדיל את היקף עבודתי. שוב מצאתי את עצמי מורה במשרה מלאה. זה היה קצת משעמם. לא אהבתי את דמות המורה שנאלצתי לגלם, זו שהתלמידים היו זקוקים לה, יכולתי אבל לא רציתי להיות הוא. הסתירה בין הדמות הזו לבין מי שהייתי מחוץ לבית הספר הייתה גדולה מדי. בית הספר בו לימדתי נקלע למשבר כספי והפסיק לשלם משכורות. הייתי חייב להמשיך הלאה, ללכת ללמוד או למצוא קריירה.

אבל פחדתי מלהמציא אני חדש לגמרי. התחלתי ללמד במקום אחר, תיכון בירושלים, מקום מעניין ומאתגר. כבר הייתי מורה ותיק. הבטחון העצמי שלי היה מבוסס על נסיון. למדתי להכיר את הגיל הזה, התיכון, הבנתי שהתלמידים אמנם שונים אחד מהשני אבל שהמשברים וההתלבטויות אותם הם חווים דומים. גיליתי שכשאני שם, כשאני מלמד, עלי להיות אוהב ומבין, הוגן ומרוכז. וכשאיני מלמד מותר לי להיות אחר, פרוע ומבולבל. גיליתי ששני הצדדים משלימים ותומכים זה בזה. מכרתי סדר וחייתי כאוס.

גם זה נגמר בהתמוטטות, ברצון לברוח, בנסיון להמציא את עצמי מחדש. ושוב, כשדברים לא הסתדרו, קיבלתי הצעה ללמד תסריטאות וכתיבה במקום אחר, ושוב הסכמתי.

במקום הזה, התיכון בו אני מלמד כעת, אני עובד כבר למעלה מתריסר שנים. בתחילה זו הייתה עבודה חלקית, ומשמעותה עבורי הייתה משנית, אבל במהלך הזמן הקפה עלה ומצאתי את עצמי מלמד, שוב, גם עשיית קולנוע. למזלי, משהו בי השתנה.

אין בי את הבטחון העצמי המופרז שהיה לי לפני שנים, כשרק התחלתי ללמד. אני לא זקוק יותר להפרדה המלאכותית בין אני המלמד לאני הכותב או השותה. אני מודע, ומאמץ בחום, את זכותי לטעות ולהיות מבולבל. אני יודע שאיני מלמד את תלמידי לעבוד וליצור כמו בעולם האמיתי אלא אחרת ממנו, בבועה שהם קובעים את גבולותיה. אני מכיר במגבלותי, והמירב לו אני מצפה הוא להקהות עבורם את קוציה הדוקרים של ההתבגרות. אני מנסה לעשות יותר טוב מרע ולא לחקות אף אחד אלא להיות אני עצמי.

בסוף כל שנת לימודים יש חופש גדול, שבו העולם הזה, של התיכון ושל התלמידים של הקולנוע, מתרחק ממני לרגע, כמעט נשכח אבל לא לגמרי. בחופש הזה כתבתי הרבה. לא יכולתי לעשות זאת במהלך השנה. אבל עוד מעט נגמר.

קצת פחות משבועיים לתחילת השנה. אני חושש קצת, מתרגש קצת. החלומות האלה, שאני כבר מכיר, הם חלק מההכנה לזה שהחופש עומד להגמר.  ואני מקווה שבשנת הלימודים הבאה אצליח להיות אני מול תלמידי, שיהיה לי ולהם מעניין כמו שמגיע לנו.

לכתוב על שתייה בלי לשתות

לקראת סוף לימודי בתיכון, בזמן בחינות הבגרות של כיתת י״ב, מתה דודתי, אחות אמי, אחרי שנים ארוכות של סרטן מוח ארור ועיקש. זה היה צפוי, ובכל זאת זעקותיה של אמי, מוקדם בבוקר, אחרי שהתקשרו להודיע לה, היו קורעות לב. קורעות לב כל כך עד שאני, חלש שכמותי, שהתעוררתי מהן, פחדתי להקשיב, קיוויתי שיפסקו. ידעתי שלא אצליח לעמוד במה שחשבתי שהבכי הזה אומר. יכולתי להיות שותף באבל אבל לא לשקוע אליו לגמרי. והיה לי תירוץ נפלא לזה כי כמה ימים אחר כך הייתה קבועה בחינת בגרות, ולא סתם אחת אלא בפיזיקה, ועם בגרות אסור לשחק.

אז הייתי חצי באבל וחצי לא, מבלה את הבקרים בבית דודתי, שם ישבו שבעה, תומך ומשתתף כמה שיכולתי, את אחרי הצהריים והערב בלימוד ושינון של נוסחאות ותרגילים ואת הלילה בפאב שנפתח זמן קצר לפני כן מתחת לפיצריה השכונתית. אני חושב שימי השבעה האלה, אבל, לימודים, שתייה עד שכחה וחוזר חלילה, שינו אותי. גיליתי את הכוח האפל של האלכוהול, את ההנאה מזה שהמוח מפסיק לעבוד, נותן מנוח, את איך אפשר להיות שני אנשים שונים.

אני לא בטוח איך קראו לפיצריה, כנראה דו רה מי. היא הייתה ברחוב הראשי של רמת השרון, ליד קולנוע כוכב. פרט לפיצות מכרו שם גם עוגיות שוקולד מצויינות. ובקומת המרתף, אליה הובילו מדרגות עץ צרות, היו כמה שולחנות ובר קטן, ושם אפשר היה לשתות בירה ולהקפיץ טקילה ומה לא. לאף אחד לא היה אכפת בן כמה אתה או אם הכל בסדר. יכולתי לשתות המון ותמיד היה עם מי לדבר, בפני מי להתוודות ועל מה להסתכל. זה היה במרחק הליכה קצרה מהבית, רק לרדת באחד הרחובות למטה, ואז שמאלה ימינה וימינה, בניין שני ולמעלה במעלית, אבל אני לא זוכר הרבה מהדרך, רק התנדנדויות, ואיך הגוף סוטה מהדרך לגמרי מעצמו, רגל אחרי רגל, בסוף אגיע.

ובבוקר הייתי קם כאילו כלום, רק קצת כאב ראש, אבל גם בו היה משהו נעים, כמו צלקת שמזכירה פציעת קרב הרואי, אתמול בלילה הייתי שיכור לגמרי ועכשיו אני לא, אף אחד לא יכול לדעת, אף אחד לא יכול לדמיין, הייתי פרוע ולא כאב לי בכלל, או אולי דיברתי על הכאב שלי, אולי סיפרתי אותו, מי זוכר בכלל. הסוד נתן לי כוח לעבור עוד יום, השכחה שסיימה את אתמול בלילה, לתוכה צללתי באמצעות השתייה, איפשרה לי לשרוד ולתפקד, מתוך ידיעה שתמיד אוכל לצלול אליה שוב.

לשתות עד שזמן הולך לאיבוד, לשתות עד שלא בטוח מה קרה, לשתות עד שדברים שאסור לדבר עליהם יצאו החוצה. ולגלות, בדיעבד, ששום דבר רע באמת לא התרחש בחסות אבדן הזמן והשליטה, שהסודות האפלים שלי הם בסך הכל סיפור טוב למי ששומע אותם ושבשרפה העצמית, עד אפר, עד לא להיות, יש משהו מטהר.

אף פעם לא הייתי אלכוהוליסט, גם בתקופות בהן שתיתי כבד. עברתי על הסימנים ובדקתי את עצמי. נראה שתמיד היה חשוב לי מדי לתפקד ולחיות בעולם הלא שותה, ושזה עצר אותי מהתמכרות מלאה והרסנית. אבל בהחלט יש לי בעיית שתייה, שמתבטאת בעיקר בחוסר רצון ויכולת לעצור איפה שצריך, שנייה לפני הרגע של השכחה. אני נאבק בכדי לשמור על הבעייה הזו בשליטתי ויודע שהדרך היחידה לעשות זאת היא לכבד את המקור שלה, ובעיקר את הצורך שמתמלא בעזרתה.

ראיתי אנשים שותים. צפיתי בהם כשותף וכמשרת. יש בשכרות רגעים יפים ומעוררי השראה. האלכוהול מדכא מעצורים. לפעמים זה טוב. חלק מהאנשים משתחררים משריון שמגביל אותם ומה שמתחת, נפשם השיכורה והלא מוגנת נחשפת. זה מעניין. לעתים נוצר דיאלוג אוהב בינם לבין עצמם ובין הסביבה. ולעתים זה מכוער מאוד.

ראיתי אנשים בוגדים זה בזה בחסות האיסורים שהתרופפו, ראיתי אנשים שוכחים הבטחות שהיה חשוב שיקיימו. ראיתי איך הם מתגלים בחולשתם, מוכנים לפגוע ולא רק להפגע. וגם זה, גם הכיעור, מעניין. כי בכל מקרה, כמעט תמיד, יש שינוי, תהליך מתגלגל בעל קצב משתנה.

תקופות ארוכות ניסיתי לשתות עד וסביב נקודת איזון, גמישה וחמקנית, בה המוח כבר חופשי אבל גבולות המותר והאסור ברורים. אבל גיליתי שמה שהגן עלי יותר מכל הוא חוסר הרצון שלי להיות תלוי באחרים. השיכורים העגומים ביותר הם אלה שצריך לטפל בהם, ואני תמיד רציתי להגיע הביתה על רגלי, לבד ובלי עזרה. רציתי להשאיר את אני השיכור מאחורי, בבר, ולהתעורר חדש וחופשי ממנו. כיבדתי את אותו אני שיכור, אהבתי להיות הוא לזמנים קצובים אבל לא כל הזמן.

היו תקופות ארוכות בחיי בהן ידעתי מה מטריד אותי על פי הדברים עליהם דיברתי רק כששתיתי. רגשות אשמה, חרטות וגעגועים. יש תשוקות בהן הודיתי רק כך. אני חושב שהתבגרתי ושכבר איני זקוק לשתייה ככלי עזר כדי להכיר בחולשותי.

בשנים האחרונות אני נזהר מאוד. ברור לי שאחת הסיבות בגללן התחלתי לרוץ אחרי מות אבי הייתה כי שמירה על שגרת ריצה ואימונים מגינה משתייה מופרזת. כבר קשה לי לעמוד במחיר הפיזי של שתייה כזו, וכבר אין לי רצון להמציא עצמי מחדש. אני השותה ואני הפיכח הם אותו אדם, ואני מעדיף להתעמת עם אשמת היותי שניהם ולא לעמעם אותה. לראשונה בחיי אני מסוגל לכתוב על שתייה בלי לשתות.

לרגל מות אבי – אסופת רשימות

אני מצרף קובץ pdf הכולל אסופת רשומות מהתקופה האחרונה, לאחר עריכה מינימלית.

זו בעצם נובלה שלמה להורדה חופשית. יחי האינטרנט.

אבקש לא להפיץ מסחרית.

לרגל מות אבי

אני חרא נכד

אני חרא נכד.
קצת דרמטית, ההצהרה הזאת. אנסה להסביר.
זה היה לפני המון זמן, בטח הייתי בגיל עשר או פחות. סבתא שלי דיברה איתי בפעם הראשונה על המוות שלה. זה היה בבית הישן שלהם, בגן רחביה בירושלים, וישבנו ליד שולחן העץ שבחדר השינה הענקי שלהם. כנראה שזה היה בחופש הגדול, תמיד הייתי אצלם אז, כי אני זוכר שהיה חם, ושברחתי כל הזמן למגע הקריר של משטח הזכוכית שנח על השולחן, מתחתיו היו מונחות תמונות משפחתיות מסולסלות שוליים.
לקח לי זמן ללמוד לאהוב אותה, ולהעריץ את סבא שלי. הם היו קשים איתי לפעמים, ניסו ללמד אותי. האהבה הנדיבה שלהם, זה לזה ולעולם, עירבה לא רק את הרגש אלא גם את המחשבה. זה היה קצת כבד לילד הכבד שהייתי.
בכל מקרה, היא דיברה על כך שהיא רוצה למות בכבוד, שלא ניתן לה, שלא אתן לה, להגיע למצב ממנו פחדה יותר מכל. אני חושב שהשביעה אותי, ויכול להיות שאני סתם ממציא, לעזור לה למות אם תצטרך.
קל להישבע, לקיים זה כבר משהו אחר.
היא הייתה אישה של מילים, של שפות, של זיכרונות ושל מחשבה מפולפלת. דמות ביזארית קצת, מורה לחינוך מיני, סטודנטית מבריקה אחרי הפנסיה, בעלת יצירתיות מתפרצת ואהבה שאינה תלויה בדבר.
היא שוכבת בחדר בבית חולים סיעודי בפתח תקווה. עם עוד חמש נשים זקנות, זונדה תקועה לה באף, גופה מוזז כל כמה שעות כדי להקטין את הסיכוי לפצעי לחץ. אימא שלי, קרועת לב, עומדת בלחץ הבלתי אפשרי באופן מעורר כבוד והתשתאות, סיפרה לי שחזרה לדבר, למלמל בעצם, ברגעים ספורים של מעין מודעות. היא אומרת "די".
אני לא מבקר אותה מספיק. כבר אמרתי שאני חרא נכד.

שחקי שחקי

שחקי שחקי על החלומות,
זו אני החולם שח.
שחקי כי באדם אאמין,
כי עודני מאמין בך.

אם איני טועה, לפני כמה שנים עלתה הצעה ביזארית, פרובוקטיבית להכעיס, להפוך את השיר הזה, של טשרניחובסקי, להמנון המדינה הביזארית הזו. הסיבה להצעה ההיא, שאולי לא הוגשה אפילו, וזכתה להתייחסות קוריוזית, הייתה כי האמונה ברוח האדם היא מסר אוניברסלי מעט יותר מאשר התקווה בת שנות אלפיים. מובן שחבר כנסת ערבי העלה את הרעיון. הערבים האלה, קשה להם עם הציונות, מסתבר.

זה לילה של אחרי פיגוע, אבל הוא קרה בירושלים, לדוסים, שלהם היה קשה פעם, ועכשיו הם בסדר, מדליקים משואות והכל, בשם אחוות הקורבנות. הקורבנות שלנו, כמובן. גבולות ההזדהות כאן הם לאומניים.

האם ניתן עוד להמשיך להאמין ברוחו, רוח עז? הדובר בשיר מגדיר עצמו כחולם המרשה לעצמו להזות עולם טוב יותר. אני מנסה להזדהות עכשיו איתו, בכוח, תוך הדחקה מודעת של תחושת הדה ז'ה וו.
שחקי שחקי, אני עוד אוכיח לך שיהיה בסדר.

חמישי ואחרון

 מה עשיתי בחופש הגדול – חלק חמישי ואחרון

 

חזרה באלנבי, מנסה בכוח לא לכתוב מילים שכבר נאמרו, להתנתק מעצמי, מכך שאולי אני, אני, מרגיש משהו כלפי מישהי, לא לעשות עין, לשתות, להביט, לכתוב על משהו אחר.

יום חמישי בלילה, מאוחר, והפאב של הצעירים מתרוקן. מעט אחרי ראש השנה, לא הרבה לפני יום כיפור. הזמן הזה, שבין כתיבה לחתימה. זמן להשתדלויות מופרזות של הרגע האחרון, לניסיונות נואשים.

אין לי רצון לא בזה ולא בזה, אני, כפי שכבר אמרתי יותר מפעם אחת, מסתפק, הגאולה שלי היא דרך סגנון החיים. אני מכבד את גזר דיני, מקבל אותו בהכנעה. אני עבד למהלך שכפיתי על עצמי, לפורמט, לעבודות שלקחתי על עצמי, בתשלום ובהתנדבות, לדרמה, לפנקס הזה.

גרפומן בעל כורחי, מפזר מילים כי הן נשמעות טוב, מחויב אך ורק לכתיבה עצמה, כאן, על משטח הפורמייקה השחור והמזוהם, פנים לרחוב אלנבי, גב אל הבר.

זה לא מעט, אגב.

זו נחמה.

 

שימו לב, אני בכל זאת מנסה לשנות את גזר הדין, להמתיק אותו. אני מצטדק. לא צריך. הכל כבר נכתב, חשוף ושיכור, הכל כבר הוחלט. אני בסדר, יש לי פנקס שיעיד על כך. אני חי, העט ממשיכה לנוע.

עדיין חושב עליה, כמובן. עדיין כואב, ועדיין, כמה עגום, מתגעגע. אבל זה הפך להיות מיחוש כרוני, וככזה ניתן להדחיקו כמעט לחלוטין, לשככו על ידי מינון סמים מדוקדק ומוקפד.

וזה הרבה יותר טוב מהתמכרות, אני חושב, נראה לי, זה הרגל, היא הרגל.

וככזה היא כואבת פחות.

 

ושני חששות מקבילים, שלא יהיה לי עוד הרגל כמותה, ושיבוא הרגל גרוע ממנה.

 

*

 

יום אחד היא תעלם, וכבר לא אדע אם היא קיימת. זה לא רחוק. אני מצפה לכך, כבר לא דואג. היא אולי תשכח אותי, אבל תיזכר יום אחד, ואני לא אשכח, אבל, יום אחד, בקרוב, זה כבר לא ישנה לי.

 

ואולי אז אוכל גם להיות גאה בה, גאה בכך שאני יודע שיש לי חלק בה, שיש לי סיבות לגאווה.

 

יום אחד אגלה כי האובססיה אליה נותרה בפנקס.

מה יקרה אז?

האם קיים משהו מעבר לאובססיה, למעגלי המרדף והבריחה, או שהם הבסיס היחידי של זה? האם אוכל להתמודד עם מציאות אפורה, בה אישה מקבלת פנים, שם וחולשות?

 

*

 

וכבר כמעט בוקר, ואני בפאב הקבוע, מול תחנת הדלק, עכשיו, מוקף אנשים מרוסקים, בסוף הלילה.

חתול ענקי, כהה ומוטנטי, מהדס את דרכו לתוך כרם התימנים. במאפייה מגלגלים בייגלה. בחורות מודאגות מנסות, נואשות, לסמן לגברים שהגיעו איתן שהגיע זמן ללכת הביתה, לוותר על הניסיון, רק להפעם, להסתפק בהן.

גורל השנה כבר נכתב, חברים, אין צורך לריב, אין צורך בתנועות הידיים, ברעידת השפתיים, בשאיפות המבוהלות האלו מהסיגריות.

הכל כבר נכתב, איזו הקלה! כל מה שקורה מעכשיו זה פוסט מורטום.

 

*

 

ציפור מתעופפת על הבר של הפאב הקבוע, יוצאת מהטלפון, חסרת מטרה, כמוני.

אין אף מסיבה היום, כמה עצוב. כלומר, יש מסיבות, בכל זאת, יום שישי וכאלה, אבל הן של אנשים מאושרים, או אולי אנשים שהפנטזיה שלהם היא להיות מאושרים, וזה לא מתאים לי, לא כרגע.

ולא שאני פוסל את האושר, חלילה, אבל ברור שאיני מוכן או רוצה להתחייב עליו כרגש קבוע. כי הפירוש של אושר קבוע הוא מציאות דהויה, נטולת פסגות גבוהות או ערוצים עמוקים ונסתרים, רמה שטוחה, משעממת.

 

*

 

מסתבר שרצוי שאהפוך לאדם יותר סוציאלי, עם יותר חברים, יותר שיחות חולין, יותר עניינים מתמשכים. מה לעשות, איני בנוי כך.

המקום והזמן היחידים בהם ממש השתייכתי לחבר'ה היה בצבא, וזה היה קשר שנבנה לצורך מטרה, כדי שנוכל להרוג ולהיהרג יחד. אז חשבתי שזה טוב.

 

כבר איני מכונת מלחמה, וטוב שכך, ואפילו תחושת החוסר של משקל הנשק התלוי מהכתף, הפחד שאולי איבדתי אותו, אולי נשארתי בלעדיו, ללא הגנה, כבר דהתה. אבל אני עדיין יודע שיכולתי להרוג, או, להבדיל, להיהרג, אני עדיין מספר לעצמי לפני השינה דמויות מוכנות לקרב. יש רוח רפאים המלווה את יוצאי חיל הרגלים, והיא מסתובבת אפילו בתל אביב, אפילו באלנבי. לעיתים היא מטרידה קורבנות.

 

*

 

הצד השני של רחוב אלנבי, בפאב של הצעירים, כמו אתמול, כמו כמעט כל יום בחודשים האחרונים, בן בית אבל עדיין זר. יום שישי בלילה, פקק תנועה ענק, והמדרכה שמולי עמוסה במבלים של סוף שבוע, ילדים שעסוקים בפעולות ראשוניות של אנשים חסרי ניסיון, בזבזנים, לא יעילים, תמימים.

אין כאן נשים, רק בחורות, אין כאן גברים, רק ילדים מזדקנים. מה שמוזר הוא לדעת שאני יכול על כולם. שכולם, שכולן, קטנות עלי. הביטחון העצמי החדש הזה, שנובע מכך שכבר הייתי שם, עברתי את כל זה, והתמימות שלי ניתנת לשליטה, היא תלויה בכמות האלכוהול שאני שותה, הביטחון העצמי החדש הזה, הניסיון, הוא זה שמאפשר לי להסתפק, להמעיט בערכם של הביזיונות, של הפסגות, של העמקים, של הפחדים, של הרגשות…

 

[הכתיבה מטושטשת. אי אפשר לקרוא את זה]

 

ועכשיו כבר כמעט ולא נשאר לי מוח. יותר מדי בירות, יותר מדי נשים, יותר מדי דיבור.

זו הכוס האחרונה, אני מתחייב בפני עצמי, מודע למגבלות ההבטחה הזו.

לא יודע מה רוצה

לא יודע מה צריך

לא יודע כלום

ואולי טוב שכך

כי גם אותה כבר לא

יודע

 

*

 

הרחוב הוא המקום השלו האחרון שנותר לי, הספסל הוא הפינה האחרונה בה אני מרגיש בטוח, הצפייה באנשים העוברים, בחיים הממשיכים להתנהל, בקצב המתגלגל שלהם, היא הנחמה העיקרית. כלום לא גדול מדי, הכל טריוויאלי.

החברים שלי מתבוננים בי בזלזול, אך גם בהבנה, כמו על נכה. ואולי זה אני שמסתכל עליהם כך. ההתחסדות הזו, מצדם ומצדי, מגוחכת משהו. הם יושבים עכשיו בחוץ, מלהטטים בכדורי אמירות פוליטיות כאילו, מעשיות כאילו, שורפים זמן. אני כאן, ליד השולחן הפינתי, שורף את הדפים האחרונים בפנקס, כותב דו"ח.

הפער ביני לבינם, ביני לבין המציאות, נדמה כבלתי אפשרי לגישור. אבל, עוד מעט, אוכל להפסיק לכתוב, ואולי אז (תקווה קלושה) הכל יראה מוזר פחות.

 

אני מוותר עליה, כמה עצוב.

 

זורק את עצמי לתוך קירות לבנים, רץ, לא עוצר, מחכה לרגע המכה, לכאב החד שינער אותי. למות או לשבור את הקיר, איזו שאיפה נשגבת, איזו מטרה נעלה, לשבור ולא ללכת מסביב, חלילה, כי השבירה מהותית הרבה יותר מעצם המעבר, הכאב הוא משהו שנשאר אתך, הנחמה היא שקר, היא זמנית.

 

אלנבי ממשיך להתנהל, שם בחוץ, במהלכים הצפויים שלו. רחוב קולניאליסטי, רחב מספיק כדי שהכרכרות והאוטומובילים יוכלו לעבור בו תוך שמירה על פאסון, תשתית רעועה שהונחה על חול, מראית עין של קוסמופוליטיות.

אין ספק, גם המדינה הזו היא תוכנית יפה, רומנטית, שמתישהו התחילה להסריח. ככה זה עם רומנטיקה, היא קצרת מועד, היא זמנית. אחרי שהיא מתפוגגת נשארים רק זיכרונות חמוצים.

לכן אני מפחד. הורגלתי לאכזבות, לאושר קצר מועד, זמני והזוי. הדבר היציב היחידי הוא השולחן הזה, הפנקס הזה. כל היתר זמני.

 

*

 

שעון החורף מחליף הלילה את שאון הקיץ.

המשפט נשמע טוב, אבל אין מאחוריו כלום, ודאי שלא רגש אמיתי. אני אומר דברים כי הם נשמעים טוב, אני עושה דברים כי הם נראים טוב, גם אני עבד לאסטטיקה.

 

*

 

אני שוב רוצה אישה, וזה מחליש אותי, הופך את השריון לחדיר יותר. הפגיעות הזו, הנובעת מזה שאני רוצה, אין פה שום דבר להתגאות בו.

אלנבי, אוטובוסים דו מפרקיים, פרסומות ענק, חולפים מהצד השני של החלון מבודד הרעש. ניידות משטרה, אורות מהבהבים של אמבולנס. אלה החיים האמיתיים, שם, מצדו האחר של החלון. מה שקורה כאן זה רק ניסיונות עילגים לייצר דרמות בעלות סוף ידוע מראש.

אני רוצה בחורה שאיננה היא, שעדיין אין לי הגדרה בשבילה, אישה בעלת קול סדוק ומותניים צרים, שונה מכל זה, אחרת. אבל במקום לעשות עם זה משהו אשתה עוד בירה, ואתנחם בטשטוש, בכך שכולם רוצים, בכך שכולם יתאכזבו.

וכולם ימותו, בל נשכח את זה.

 

*

 

אמבולנסים תמיד מוקדשים למישהו. זה כתוב על הדלת שלהם, זו הוכחה לכך שהסבל מנציח את עצמו, דרך מנגנונים שתפקידם לשמר אותו, להתענג עליו. אני לא רוצה שדבר יוקדש לי כשאמות. הייתי רוצה להתנדף, לא להשאיר זכר. הייתי רוצה להישכח במהירות האפשרית, להיוותר דמות אגבית, הערת שוליים, משהו שהיה, עבר ונגמר.

 

*

 

בלילות האחרונים יש לי חלומות מוזרים. סוף העולם, סבתא שלי אוכלת מיונז מתוך שקיות ניילון שתלויות על הקיר, צנצנות דבש שבתוכו צפות תולעים.

ערב יום כיפור, שותה בירה לפני שיסגרו את הפאב הקבוע.

ושוב גיליתי שבימים האחרונים הייתי דמות בסיפור של מישהו אחר, של הבחורה הלא מוגדרת, שההתאהבות בה התפוגגה, וקצת מתעייף מזה, למען האמת.

צהריים לוהטים, שמיים לבנים, אנשים חוזרים מהשוק נושאים פרחים ועיתונים, העיר מרדימה עצמה, כמו לפני ניתוח. את יום הכיפורים שלפני שנתיים ביליתי איתה. צמנו בצוותא, ישנתי על מזרון בחדר השני, שהיה מלא בבגדים ובמשחקים, ובבוקר היא אמרה לי שאני ישן יפה.

בלילה עישנתי ג'וינט, וקראתי בסידור שנתנה לי אימא שלה. הרגשתי כחוטא, מתענג על הקרבה אליה.

עכשיו אני כאן, באלנבי, חוטא מוסמך אך נטול רגשות אשמה, מתענג על המרחק ממנה.

כן, למרות שבשנתיים הללו רק צברתי חטאים והמעטתי בסליחות, הצורך במחילה ירד. אפילו עם החטא הקדמון של עובדת היותי כבר כמעט והשלמתי. עובדת היותי ועובדת רצותי, בל נשכח אותה.

הצום מתקרב, לא שלי, השנה, לא בכדי.

בשנה הבאה אהיה, כפי שכבר אמר דניס רודמן, רע כמו שמתחשק לי.

 

*

 

ואפילו קניתי כבר פנקס חדש, בחנות מכשירי כתיבה שלא נסגרה עדיין, כחול גם הוא אך דק יותר, כי נמאס לי מכיסים כבדים.

אני מוכן. עוד מעט נגמר.

וגם, מנסה לכתוב מול נוף חדש, מורד רחוב הנביאים, מנסה לשכנע את עצמי שבשביל זה ירדתי עד לכאן, בשביל הנוף, בשביל שייק הויסקי והגלידה, ולא בכדי לעבור ליד איפה שאני משער שהיא גרה, לנסות להיפרד, לסלוח, לה ולי.

מנסה, לא בהכרח מצליח, מסתפק בכך שאני אכן שותה, וטעים, ואכן כותב, ודפים מתמלאים.

עוד מעט נגמר, אין מה לדאוג, ואז אוכל, בכיסים קלים, לנוח מחשבון הנפש.

 

*

 

ועוד קצת, כי נשאר עוד דף ריק, והפאב הקבוע, מקום חתרני אך לא רדיקלי שכמותו, פתוח גם כעת.

 

מה זה הטקסט הזה?

פנקס אחד מתוך רבים, מתחילת החופש הגדול ועד יום כיפור, ניסיון לזכות למחילה מעצמי, בלי לשים זין.

יומן אבדון ופרידה.

שרדתי את זה.

השנה הבאה משתרעת לפני, מוכנה לכל.

כל הנדרים הותרו.

בואו נשים, בוא אלכוהול, בואי מוזיקה, תמיד יהיה לנו את אלנבי.

 

 

חלק רביעי

 מה עשיתי בחופש הגדול – חלק רביעי ולפני אחרון

 

טוב, הפנקס פתוח, והיד, לראשונה מאז לבישת מסיכת המורה, מאז אימוץ סדר היום, מאז פרוץ האחריות אל תוך הבלגן, רושמת.

 

שלווה אסקפיסטית, שבירה, מקיפה את התיכון בירושלים, את העבודה. ציניות כלפי כל מה שקורה בחוץ, שמחה אמיתית אל הקרוב, אל האהוב. המסכה הזו מתלבשת עלי, היא ניצוקה בדמותי.

שבוע הזוי, שנעדר מהיומן שחילקו לנו במפגש תחילת השנה, ירושלים, אלנבי, ירושלים, תל אביב, בקרים באוטובוסים, ערבים העוברים בציפייה להתמוטטות שבסופם.

קשה לנשום, העיניים צורבות. זה מעייף כל כך, להיות מבוגר.

 

אני נאטם, מתחפר. אף אחד בכל מקרה לא מבין (ואולי מוטב שאומר "אף אחת" כי אני שוב בודד, בודד כמו כלב) מה הקשר בין אלנבי לביני, מה הקשר בין עיר הקודש לביני, מה הקשר בין המורה הזה שאני, ובכלל.

מה.

וגם אני לא, מבין.

רק חי את זה, את ההקשרים האפשריים, את העובדה שיש לי מקום להגיד דברים ויש מקום אחר בו כל מה שאומר לא ישנה, חי את הפרטים הקטנים, נהנה מהמרקם, מהצורה, מהמגע ומהריח של הזוהמה.

בוקובסקי, אתה שומע?

אני צריך חור בראש

אני צריך אישה.

 

*

 

חצי בנאדם, שותה את עצמו, מחפש גב שאפשר ללטף, אמת שתתגלה אחר כך כבדיה, מראה חד פעמי, תקווה שכבר נגוזה.

אני.

 

מאוחר בלילה עכשיו, וגם מחר אני מלמד.

יהיה בסדר, אין מה לדאוג. יהיה בסדר. הרי אני פיניקס. מחר אקום בשש, אמחה את קורי השינה, אנגן עוד חצי שעה של הארדקור ואצא לירושלים, ליום אחרון ומשמעותי בשבוע הראשון של השנה החדשה.

עכשיו הגיע הזמן להישרף.

כמה שאני רוצה אותה.

אני מתקשר אליה עכשיו, כבר ארבע פעמים ברצף, בלי לחכות שתענה.

אני דפוק.

בדיוק כמו שהיא רצתה אותי. והיא יודעת שאני כזה.

טוב, בזבוז שלה, כי אני הרי כל כך יותר טוב מכל התחליפים האלה, מכל החיקויים שהיא אימצה ומאמצת אל תוך חייה. אבל, שוב, מדובר בבעיה שלה, לא שלי. אני בסדר, והיא – היא כבר הפסידה אותי.

הפנקס שלי הוא כבר לא עליה.

 

אני נותן למספר שלה לטלפן, מחזיק את המכשיר קרוב אלי, מחייג, אבל לא ממתין לתשובה. איבדתי אותה, היא איבדה אותי, ורק התשוקה הבלתי ממומשת נשארה, מצבה, גלעד לרגש שכבר לא ימצא צורת ביטוי

 

(הנה, נשרפתי עד אפר, עכשיו)

 

*

 

יום אחר כך, רגשות אשמה.

אני אחלה בנאדם, שמתנהג לפעמים כמו זבל.

אני זבל של בנאדם, שמתנהג לפעמים בסדר.

בסביבות שונות, תחת כללים שונים, אחרי כמות מסוימת של אלכוהול, בימים מסוימים, כשעור מסויים קורץ לי, או כשזיכרון מסוים, מסוים מדי, של מישהי מסוימת, מסוימת מדי, כשכל אלה, או אחד מהם, או משהו אחר, מנקר את קליפת הבסדר, אז פתאום בוקע לו הזבל שבי, המסוים.

ויסקי עושה את זה, בעיקר, אבל לא רק.

והכי גרוע הוא שכבר למדתי לסלוח לעצמי, להדחיק את זוועות יום אתמול, כאילו כלום, והכי גרוע הוא שהתמכרתי לזה, לטרנספורמציה, לרגע המעבר בין מיסטר ג'ייקל וד"ר הייד.

אני רוצח סדרתי, בלי לשפוך דם.

אני זבל.

הבסדר הוא רק מסכה.

 

כי עובדה, אתמול כתבתי ובכל זאת התקשרתי אליה, לוזר נלעג שכמוני, מהפלאפון, אות הקלון של הצורך להיראות כזמין, מתקשר ומנתק, ובסוף משאיר הודעה מבולבלת, שטוב שאיני זוכר במדויק.

המסע הזה ארוך וקשה, והסוף לא נראה באופק.

בינתיים אני מסתפק במועט.

האושר אינו פרמטר אפשרי.

התפקוד, השרידה, תחושת האחריות, התמודדות עם המוקשים שאני מניח בדרכי שלי, הבלגנים הקטנים שאני יוצר לעצמי, כל אלה מספקים מספיק תנועה דמיונית בכדי להסתיר את העובדה שהכל סטאטי.

האושר אינו אפשרי. הבדידות היא טבע. היא מכשיר ומטרה.

 

*

 

וככה טוב.

כשהאלכוהול מכה במנגנוני ההגנה, משבית אותם.

מותר לי, עכשיו, זה סוף השבוע, עבדתי, מילאתי את חובי ל, וכעת אני מותר לכל, כעת הכל מותר.

 

חבורת הרוקיסטים בפאב של הצעירים, עוד סצנה לה הצלחתי להשתרבב, לוויין נטול לאומיות שכמותי. רק דבר אחד מקשר ביני לבין המציאות, וזה זיכרון הביזיונות.

 

גם כאן אני כבר חלק מהנוף, אחד מהקבועים.

מה קורה כאשר הנוף מתחיל לדבר?

אני עץ זית, אני קוץ,

אני דרדר.

 

*

 

ועכשיו, אחרי שרוסקתי והתרסקתי,

מה נותר?

 

*

 

מנגן את המוזיקה בלי להבין, כמו מקעקע שחטף פרקינסון, כמו פוליטיקאי שלקה בצרידות, כזה אני, מתפתל, מחפש בלי לרצות למצוא, כותב עכשיו, תוך כדי מסיבה, כשהקצב דופק, ובכל זאת מנסה להיות מובן.

היא כאן.

 

[דף ריק]

 

אמצע מסיבה, ואין שום תירוץ למה לא להתקרב אליה.

האבסינט תופס את המקום שלו, מנקר, ושוב,

אני עדיין רוצה אותה,

ארבע על ארבע,

ניצוצות ניתזים ממקרן הוידאו,

אני כבר לא רוצה אותה,

ריח של תשוקה עובר בינינו,

אני כבר לא רוצה אותה,

צריך להזכיר לעצמי את זה,

להתעלם מהצללית שלה, הכהה,

אני כבר לא רוצה אותה,

מנטרה,

תפילה,

אני כבר לא רוצה אותה.

אני רוצה לרקוד.

 

*

 

רוח עדינה נושבת. עוד יהיה כאן סתיו.

הויתור עליה: האם הוא אפשרי?

הצללית שלה, העורף שלה, כלום לא דהה, זה עדיין יותר מדי בפוקוס, ברור, ברור מדי.

קינג ג'ורג', אלנבי, יומן. בוקר. משאית זבל נכנסת לכרם התימנים, יום שבת, בירה אחרונה בקיוסק, ועוד אחת אחרונה בפאב הקבוע.

כנראה שהגיע הזמן שאבין שהיא לא רוצה אותי.

 

*

 

זה לא הולך כל כך טוב, מה?

הניסיון הזה שלי להתנתק ממנה באמצעות הכתיבה. זה רק מקבע אותה בתור הסיבה והמסובב, זה רק גורר אותי למטה.

אבל, לפחות, לא משעמם. רק קצת, לפעמים.

ובינתיים, בתוך המעגלים הללו, בתוך הספירלה, יש חיים. יש עבודה, יש מוזיקה, יש רגעים של יופי, רגעים של צרימה, וזה מספיק.

 

אך עדיין לא הגיעה שעת הסיכומים. יש עוד דפים ריקים רבים בפנקס, ועוד אלכוהול, עוד קפה, עוד סיגריות רבות מספור עד הדף האחרון. אומנם כבר התחילה שנת הלימודים, אבל החופש הגדול שלי עוד לא הסתיים. זה מנחם, באופן מוזר.

בסוף הפנקס כל זה ייגמר, אני משקר לעצמי. הפנקס הבא ייכתב במציאות אחרת לגמרי.

אני אהיה חלק, שרירי ומאושר

מסודר בחיים

רגוע

מאוהב ואהוב.

 

ועם טעם יותר טוב בנשים.

 

*

 

מלכודות, תהומות, מכשולים.

מה הייתי עושה בלעדיהם?

הקו הישר, הצפוי, הבלתי מופרע, גם אינו מעניין. בואו נתפתל קצת.

 

במעלה הרחוב שלי עמדה מכונית אוטוביאנקי לבנה, נטושה. היום, כשירדתי עם הכלב, ראיתי מכונית לבנה אחרת עומדת לידה, וארבעה גברים עסוקים בפירוק ובביזה, רציניים מאוד, נחושים.

כשחזרתי מהסיבוב, אחרי אספרסו ולימונדה, הם כבר הלכו. שני ילדים מחזיקים בבקבוק ספריי צבע עברו אותי, בחיוכים כבושים.

המכונית הנטושה הפכה לגרוטאה.

הם שחטו אותה, ולסיום הפכו את הגוויה על צידה. שמן ניגר מהמנוע אל הכביש, וכתמים של צבע ירוק עיטרו את הצבע הלבן.

 

*

 

(זמן לבזבז, בפינת קינג ג'ורג' ושדרות בן ציון)

בינתיים, העיר בשלה, פיגוע קרה היום במקום אחר, והכל נורמלי ככל שהוא יכול להיות כזה, אופניים, מכוניות, אנשים, תנועה. אני אוהב את הפרטים הקטנים, את הצורה שבה האישה בשמלה הקצרה החזיקה את בקבוק הקולה, את מחוות הכבוד ההדדי שהחלפנו, את השיער הורוד של הנערה שעברה מאחורי הפסל של הכלבים החלודים והמחייכים, אני נהנה לצפות, לנסות להבין את העלילה יותר מאשר מהיומרה להתערב בה ולשנות אותה.

 

ומובן שאף אחד מהספסלים בשדרה המשופצת היורדת מהבימה אינו מוצל. הם סמל של ספסלים, בדוק כמו שבילי האופניים, פרטים שנראים טוב בפרזנטציה, בצילום, בתוכנית, אבל לא מיועדים לשימוש, לא באמת.

 

*

 

סיכום סוף שבוע, לפני החזרה אל החיים המבוגרים, מלאי האחריות.

מה היה לנו?

חיבוק אחד, ליל ריקודים אחד, מספר מפגשים עם נשים מהעבר, הקרוב והרחוק, הרבה מאוד שיעולים כבדים וכמות סבירה בהחלט של אלכוהול.

ראיתי אותה, אז מה?

ניתן לסמן את סוף השבוע הזה כהצלחה, ולו רק מפני ששרדתי אותו, ולו רק מפני שהוא כבר כמעט מאחורי, ולא היו בו, כמעט, ביזיונות יוצאי דופן, רק חרפות ואכזבות קטנות, מקומיות.

לשרוד את רעידות האדמה, זו המטרה, להיות ניצול משופשף.

 

*

 

כבר כמה חודשים, ואני עדיין צופה ברחוב אלנבי, כמעט כל יום, ממקומות שונים אך קבועים, מזוויות מסוימות, פריימים, ועדיין מגלה כל פעם דברים חדשים. יש בו משהו, ברחוב הזה, יש משהו בחיים המתנהלים בו, חולפים דרכו, יש משהו בצפייה.

ועדיין כותב, רק כשאני שיכור או מסטול, רק בחוץ.

גם זו הישרדות, גם זה כנגד כל הסיכויים.

יומן אלנבי. באמת. יהיר מצידי לחשוב שזה עלול לעניין מישהו. ומצד שני, למי איכפת. אתה, הקורא, הקוראת, אם יהיה בכלל אי פעם אדם שכזה, אם הגעת עד לכאן, לך תזדיין, לכי תזדייני, לא בשבילכם אני עושה את זה, אני פה בשביל ההיבריס, אני פה בשביל העונש האלוהי.

 

אני מצמצם את הצרכים החברתיים שלי למינימום, כמו יצור ביצה שמסתגל לבצורת, מנסה להיות כמה שפחות תלוי, שואף להיות אוטונומי ומגלה שאני נאלץ להסתפק בעמדת הטפיל.

קרצייה שכמותי, עלוקה, פטרייה, שרך, מקיז דם, ספוגי.

יונק מתוך הדברים שנוגדים את אופיי.

מסתפק במועט, כרגע, אבל מוכן לכל.

 

שלושה מקומות צפייה קבועים, שלוש מערכות של חוקים. הפאב הקבוע, ספסל הבטון שצופה על אלנבי והפאב של הצעירים, בצד השני של הרחוב, זירת המפגש לכל מי שהוא לא אני. בשלושתם אני זר, אבל מהות הזרות משתנה. כך אפשר לדחוס שלושה מעברי זהות לתוך חמישים מטר, לתוך ציר התנועה בין שלושת הנקודות, לתרגל את זה, למצות את הסתירה.

לקוח קבוע, שותף לסוד, ובכל זאת זר ומוזר.

שומר על רחוב אלנבי, שלא יברח לשום מקום, שהבועות לא יתפוצצו.

 

*

 

בניינים נופלים, בטלוויזיה.

עידן חדש עומד בפתח.

זו עת הפחד.

המלחמה ניצחה, וכולם פיונים, משתתפים במשחק רולטה רוסית ענקי, לא מודעים אפילו לכמה תכופות הלחיצות על ההדק, לכך שאקדחים רבים כל כך מחכים למערכה השלישית.

תקופה נפלאה, מרגשת, חד פעמית, מלחמת עולם בה מחזות דמיוניים הופכים למציאות. דבר לא חסר, פרט לאשליית הביטחון בעתיד. האדרנלין שוצף, נושאי שיחות החולין אומנם לא מגוונים, אך זמינים.

זה זמן נורא הוד, יום פתיחתה של מלחמת העולם השלישית, זה זמן למות.

 

בורח מכל מי שמוכן לאהוב אותי, מחפש מחסה. פצצות של רוך ניתכות בקרקע, בי, אבל אין מה לדאוג, כי כוחותינו שולטים במצב, ויגיבו בזמן ובמקום המתאים, כשיראה להם.

העט הוא הנשק, הפנקס הוא דפי ההיסטוריה, ומחר, לא משנה מה, אעמוד (אשב, אך זה נשמע פחות דרמטי) מול כיתה בשמונה וחצי בבוקר, לאחר שאלבש שחורים ואסע שעה וחצי באוטובוס לעיר אחרת, ואגיד משהו.

בוקר טוב?

תקופה מבלבלת, בה צריך להמציא שסתומי פריקת לחץ, תקופה מבלבלת, האם היא בסדר?

תקופה מבלבלת, ואני עדיין נזכר בה.

 

זה לא זמן להיות לבד. דווקא עכשיו אשליית השייכות חשובה מתמיד, ודווקא עכשיו אני בוחר שלא להיות שייך, להתנתק כמה שיותר, להסתפק בצד.

לא מוכן להעמיד את עצמי למבחן, לא מוכן להתחייב על אספקת חום ורגש רציפה, לא מוכן להגיד לאף אחת שאני אוהב אותה.

אז אני לבד, וזה לא חדש, בלשון המעטה, וחוץ מזה אנשים מתים, השמיים נופלים, הכל כשהיה.

ואני עדיין מתגעגע אליה.

 

סייבורג, יצורות בלתי אנושיות, הן מסביבי, נשיות, מחביאות ממני משהו שאי אפשר להסביר. אילו רק הייתי יכול ללדת. הגבריות הזו, עקרה כל כך, תחושת החולשה הנוצרת מכך שאני צ ר י ך אישה בשביל ילד משלי היא מסרסת.

הבעיה היחידה עם הלבד היא שהוא בלתי המשכי.

וכולם נלעגים כל כך, אין מי לחקות, אין מי להיות.

כעת לא רק האושר, אלא גם החיקוי כבר אינו אופציה.

 

*

 

אתמול, במסיבת חתונה של חברים, במרפסת מלון הפונה אל הים, שוב התבזיתי. האלכוהול, הצהריים, הסוויטה אליה עלינו כאשר המשפחה כבר הלכה, כמה שורות של אבקה לבנה, וכבר מצאתי את עצמי מתגפף עם אחת מחברותיה של הכלה, אישה, רכה וקשה, יפה מאוד ומכוערת, ואחר כך, על המרפסת בעלת המעקה השקוף, עשינו דברים.

הדבר העיקרי שאני זוכר הוא שהקפדתי לשאול אותה אם זה בסדר, כל הזמן, ושהיא לא עצרה בי.

יש לי חולשה, יש לי תשוקה. יש לי צורך, ואני לא אוהב להיות צריך.

אחר כך ברחתי משם, משאיר אותה ואת החתן על הספה, כשהכלה ישנה במיטה בחדר השני, מול שולחן עמוס בקבוקים ריקים ובלי סמים, והלכתי לישון שנת שיכורים, לא שוכח לכוון שעון מעורר בכדי לא להסתכן בהחמצת הסיכוי לראות אותה, או לפחות לעבור בשובל שלה, להתחכך בבבואותיה.

נסעתי למסיבה בירושלים, שומע הארדקור בטייפ הדפוק של המכונית של אימא שלי כל הדרך לשם, לבד, טס נמוך, לא חושב.

אל מרתף באזור התעשייה בתלפיות, אל רכיבה על שאריות הסמים שעוד נותרו בדם, התחככות בסצנות להן איני רוצה להיות שייך. הסתפקות במועט.

וחזרה בבוקר, במכונית מלאה באנשים שהסוטול שלהם הרבה יותר שווה משלי, חברים שלה. השם שלה נזרק על ידם לאוויר, ממשיך לרחף סביבי.

יום ולילה, כל מה שנשאר מהם עכשיו זה מועקה בריאות, ברקות, בבטן, ותחושת אשמה, סובייקטיבית אומנם, אך קיימת.

 

אז אני חוזר לאלנבי, לפאב הקבוע, לכוס הבירה, לכתיבה. האור יפה עכשיו. מדוע אי אפשר להסתפק בזה?

 

*

 

קצת במצור, כרגע, מסתובב יותר מדי זמן סביב אותן מלכודות, עד שפני כבר מוכרות מדי, עד שפניהם של האנשים הופכות להיות מוכרות מדי עבורי. הכל צפוי, והרשות נתונה רק לשינויים קלים. רימייק אחרי רימייק של אותן דרמות נדושות, כאשר מלאי השחקנים מוגבל עד כאב, וההבדלים בדיאלוג ובאקשן קלושים. אבל לא על זה באתי לדבר, לא על השעמום, לא על הדריכה במקום, על היקבעות הנראטיב, אלא על תחושת הרדיפה, על כך שמשום מה יותר מדי אנשים מייחדים לי תפקיד בסרטי הסטודנטים הירודים שמרכיבים את חייהם.

אני מפחד מכך שירצו אותי כאן, באלנבי. אני מפחד ממה שאני עלול לעשות אם אנצל את הרצון הזה.

 

*

 

הזמן מזדחל לו, וכבר קרבים עשרת ימי תשובה, והגופות נספרות, ואני מתכונן לזמן שבו אאלץ לסכם את הפנקס הזה, לנסות, אולי, להתיישב מול המחשב, להפוך לקריא, להעמיד למבחן.

מתכונן, לא מפחד, מתכונן.

תמהיל עכור של ראוותנות ומציצנות הוא הבסיס שלי, מסתבר.

אבל אף פעם לא הייתי כזה לידה. אף פעם. כמעט אף פעם.

לידה הייתי מסודר, ואחראי, מישהו לסמוך עליו. וזה, מסתבר, היה מה שהייתה צריכה, אבל לא מה שרצתה.

איבדתי אותה כי שיחקתי בלהיות טוב ממה שאני באמת. זו טעות שאסור שתחזור.

 

*

 

המלחמה הזאת, נגד ההגיון, נגד הכל.

הכל עוד יהיה רע יותר, ואז עוד יותר רע, וכל זה בשביל כלום. אין מטרה, שום דגל לא יתנוסס על ראש שום גבעה, ואף אנדרטה לא תיבנה לרומם את הניצחון המפואר. כן, זו הולכת להיות תקופה נפלאה.

 

כי ככל שרע יותר, כך טוב יותר.

זו מהותה של הגאולה דרך הביבים.

למרות שכפי שאמרנו, אמרתי, לא תבוא גאולה, היא יצאה מכלל חשבון עם מות האלוהים, כך שנותרנו עם המהות בלבד, יתומים שכמותינו, עם השאיפה לגאולה, עם הנכונות להשפיל עצמנו בשבילה. מקום שווה, הביבים, ומתמסטלים יופי מהריחות.

 

לספסל הבטון ההוא, מהעבר השני של הכביש, עליו אני יושב מדי יום בחודשים האחרונים, כמו גם לחלון הזה, בפאב של הצעירים, יש את הנתונים המתאימים, המאפשרים את קיום הסתירה בין המציצנות לראווה. מושב מוגבה הצופה על עוברים, שבים ונשארים, המחויבים משום מה לעיסוק בשלהם. עולם שלם המתנהל ללא הפסק.

רק במקומות כאלה אני חש בטוח, חשוף לעיני כל אבל נסתר, אנונימי מתוך בחירה.

קשה להיות צייד בעיר הזאת, שאין בה מספיק כבוד בין הטורפים לנטרפים, קשה להיות זאב בודד, מהורהר, לא שבע, בשדות מרעה של כבשים נשכניות.

יש לי מה שיש לי, אין לי מה שאין לי, הכרה מפחידה ומאתגרת.

בוחר להיות בלתי מאושר, במודע, במצח נחושה ובלי כל רגשי נחיתות. לקחתי את התפקיד על עצמי, וחסר שלא אצליח בו, כי אז אהיה ממש מבואס.

 

*

 

מוזר, לפגוש מישהי שאיתה אולי אפשר היה, לדעת מראש שרוב הסיכויים שכבר דפקתי את זה, מראש, מעצם כך שהיא אפשרית, מכיוון שאז אני טוב מדי, טוב ממני.

נפגשנו ברחוב, ביציאה מהפאב הקבוע, אחרי שקטלתי את עצמי מספיק, עד כשכבר הגיע הזמן ללכת. אז הלכנו אל המכונית, ועצרנו בדרך בבית שלה, כוך על גג, והעמסנו את האופניים, ונסענו אלי.

שתינו, דיברנו, הלכנו לישון. בסוף הלילה היא נתנה לי לחבק אותה.

וזהו. לא מספיק?

ודאי, יותר ממספיק, ורק חבל, כי היה יכול להיות טוב, אך יש לי תחושה כזו, כי יש עוד אכזבה בדרך.

 

*

 

הייתי רוצה לאיין את עצמי, להותיר רק את העין הצופה, לוותר על הנוכחות, אבל מובן שאני עושה בדיוק את ההפך. עובדה: הדפים האחרונים מלאים בסיפורי יומן תל אביביים, נדושים וצפויים, הולמים היטב את הפרסונה המסוימת, דמות הדובר, אותי.

כל ההתבוננות הזו, ואני עדיין נותרתי הדמות הראשית בדרמות שאני מספר לעצמי.

כל כך הרבה צפייה, כל כך מעט מציאות.

יש לי תירוץ. ההיבדלות היא סוג מסויים, פגום, של מדיטציה. ככזו, היא אינה מבטלת את האני אלא מתבוססת בו, הופכת אותו לדפוס דרכו נחווה העולם.

תירוץ קלוש, אני מודה, אבל בכל זאת משהו.

 

*

 

הערב יורד על הפאב הקבוע, והשלט המכוסה שעל גג תחנת הדלק שמולו הופך בהיר יותר מהשמיים, ובודאי לבן יותר. אלה כחלחלים ירקרקים, לא סתוויים עדיין, אם כי הרוח הקרירה והיבשה מבשרת כי זה אכן יבוא. ערב החג השני, ראש השנה. נותרו עוד תשעה ימים ליום הכיפורים, זה יהיה סוף הפנקס, סוף היומן, סוף החופש הגדול. יחי הספירה לאחור.

 

ימים מבלבלים. ציפייה לתובנה, למחילה, לקץ. ימים שבהם את רוב רגעי האושר אני חווה דרך עיניהם של אנשים אחרים. יד שנייה.

 

סוף חלק רביעי ולפני אחרון (איזה מזל, מה? אין ספק, טקסט ארוך מדי לפורמט האינטרנטי, אם לצטט מישהי שאומרת את המובן מאליו. מה לעשות, ככה לומדים, ומהרגע שמתחילים מבאס לעצור. טוב, לא מכריחים פה אף אחד לקרוא, וגם לא לכתוב, אגב)

 

 

 

חלק שלישי

 

 

בחיים הרגילים, מחוץ לאלנבי, אני חובש את כובע המורה. ומה שמעצבן זה שהוא לא לוחץ בכלל.

אני חי חיים נורמטיביים, איש גדול, מבוגר. מסתבר שכל מה שצריך בכדי לא לערער את יסודות המבנה הוא לשמור על כללי הכבוד. כמה שהמושג הזה דפוק ובזוי, ועם זאת הכרחי וממכר: כבוד.

שריון.

ולא להיסדק.

לא לוותר.

לא נוצרה האישה שתביס אותי.

 

*

 

(יום אחד עוד אולי אשתמש בפנקסים הללו, אולי הם הדבר, אולי הם יהפכו לספר, אבל עדיין לא. בינתיים משחקים)

 

*

 

כולכם על הזין שלי, אתם שומעים? ובעיקר כולכן. נולדתי לסבול, נולדתי לנצל, נולדתי רק בכדי לעשות לכן טוב.

 

אני מתפרק. האם מישהו שם לב? האם מישהו יסכים לספק לי שלד חלופי, כמו המכוניות שלוקחים ממוסכים, האם מישהו מוכן לתת לי דבק? שאלה רטורית. לא.

אני אתפרק, אני אשרוף את עצמי, ואני אקום מעפרי, כי אני הפיניקס.

ומה שמוזר הוא שכל זה יקרה עד סוף הלילה.

 

*

 

לא משתייך לאף חבורה, לא חבר רשמי באף סצנה, אבל לוויין מתמיד, זה יאמר לזכותי, המכיר את הז'רגון ואת כללי הכבוד של החבורות השונות.

אפשר לקרוא לי זליג, אך גם זו תהיה טעות. אני פשוט שומר על תפקיד אחיד בתוך הסביבות המשתנות. אני בעל הסוד, הצופה יודע הכל, הבודד.

 

*

 

סוף קיץ. המדרכות, הכבישים, חזיתות הבתים, לא נשטפו כבר זמן רב מדי, והכל חמוץ.

לאן הולכים היום? היכן ייגמר הלילה? יש בו משהו חמוץ ומקולקל. רקוב.

תנו לי מספיק קוק ואזיז את העולם.

נקודת המשען הזו, מהחוק של ארכימדס, היא יחסית, ולכן פיקטיבית. היא מאפשרת את קיום אשליית היציבות.

אני נופל, הכל נופל, אבל בגלל האשליה כמעט לא רואים את זה.

 

*

 

לשתות בשביל משהו, זה מה שיבדיל אותי מהאלכוהוליסט ומהמסומם העכשווי, הממוצע. אני כאן בשביל העבודה. הפנקס הוא התירוץ שלי. העובדה שאולי הוא הדבר.

נא לזכור, לא באנו ליהנות, אומר השלט שצריך לתלות בין שני עבריו של רחוב אלנבי, והוא צודק. לא באנו, נגררנו, וההנאה, בכלל, ממני והלאה.

תנו לי סבל, בבקשה, סבל רועם ודרמטי, מזכך.

סבל טהור, שיהיה כור המצרף, רחם ממיס של תשוקות בוערות, המאחד את כל הרגשות השונים לעיסה אחת, מותיר רק סייגים בודדים, שאריות שממאנות להינתך.

 

*

 

מלחמות מבטים עם נשים בפאב של הצעירים, פוזה בפוזה, זה דו קרב, זו מלחמה על הישרדות, על הזכות לנשום.

לא רוצה כלום יותר, ויתרתי על זה, על הרצון, רק מתפקד, וטוב שכך.

כוחנו באחדותנו, כוחנו בחולשתנו, כוחנו בכך שאנו עתידים להישבר. כוחנו תש.

 

כמה שאת מעוצבת. כל אניץ שיער מסודר במקום, הגבות מרוטות לכדי קו דק, מסמנות את ההבעה, המשקפיים מאורכים, החיוך יפה, אבל התנועה שכופה הדיבור הורסת.

כן, אין ספק, את יותר יפה כשאת שותקת.

וגם ההוא, בן הזוג שלך, הזיון שלך, או אולי החבר שלך, מעוצב. קירח, קסדת אופנוע, משקפיים, קעקוע.

אתם זוג מעוצב.

הסקס שלכם חייב להיות רע.

 

*

 

מובן שזה המפלט הקל, סגנון החיים המאוד מסויים שאימצתי לאחרונה, שאליו, כמה בלתי מרגש, גדלתי.

האלכוהול, הסקס הכאילו קבוע עם מישהי שהיא כאילו חברה שלי, הכתיבה בפנקס. אוסף של תחליפים, אומר הפסיכולוג בגרוש, צדקן שכמותו. שווה להקשיב לו. הוא קולו של המובן מאליו. תחליפים לדבר האמיתי, הסחת דעת. אלא שכאן אני עוצר אותו, מונע מהקלישאות מלהמשיך ולהתנגן, כי די כבר, וגם כי, היי, אני קצת יותר מסובך מזה, אני דמות פשוטה מורכבת.

אפשר להסתפק בכותרת אותה ניתן לתת לי, באיך שיתארו אותי לאחרים, באיך שהייתי רוצה לתאר את עצמי. אני? אני אלכוהוליסט ציני ומנוכר, בודד ושורד.

אפשר גם לחפש אחרי המקור.

וחלק מהעניין הוא שהמקור, אם אפשר בכלל לזהותו בתוך הבליל המגובב שהוא אישיותי, המקור, הגרעין של כל זה, חברים, פגום.

הניסיון להסיח את דעתכם, אם כבר, הוא מכך.

כי אם הדעה מוסחת, מעומעמת במידה ונכבלת באזיקים של הרגלים והתמכרויות קל יותר להתעלם מחוסר המושלמות הצורם כל כך של תוכנית האם הבדיונית של כל זה.

המקור, חברים, פגום.

ואני איני רוצה בציפור,

כך אני משקר לעצמי.

 

*

 

אני פה, חברים, כדי לברוח ממנה, מהמקור.

אני כאן, שותה את עצמי כל לילה משני צידיו של רחוב אלנבי, באצטלה של כתיבה, או של חיפוש אחרי אישה, או של התמכרות, בכדי לברוח ממני, מהזמן, מהאפשרות לרדוף אחריה.

ואני כותב בכדי לא לעשות את זה, לא לרדוף, אני כותב כי אחרת אמצא את עצמי מטלפן אליה, כלבי ושיכור. אני כותב כדי שלא אעשה את זה הלילה.

 

ואני פה בגלל החופש, בגלל שאני לא עובד, לא מלמד, לא חייב לתת תגובות אמיתיות או שקולות לדברים שאני חווה, לא צריך לשמור על חזות אחידה או מהוגנת.

בבסיסי אני לא מהוגן, מסתבר, ולמוסר שלי (הקיים, מעומעם, אך קיים, למרות האלכוהול) אין כל קשר אליה, אל ההגינות.

היא צמח.

נשים יפות מחייכות אלי, נשים יפות שאיני רוצה.

מאיפה בא הדימוי הזה, צמח? איזה בזבוז של דימוי.

נשים יפות שאיני רוצה. אולי אני שלב בשרשרת המזון של החיזור שמטרתו היחידה היא לספק תסכול. לוקח חלק במשחקים שלא ילכו לשום מקום. אוקסימורון, סגנון החיים שלי לאחרונה.

 

*

 

ועכשיו, סוף כל סוף, התפנה מקום בפאב של הצעירים, ואני מול החלון. אלנבי ממשיך לנוע. צברה, בגדי ילדים ונוער, אפילו מספר הטלפון על השלט שמעל החנות, ואסור לי חשוב שהיא גרה ברחוב הזה, שיורד מכאן, שהיא ישנה עכשיו, בכלל לא חולמת עלי.

טוב, אז אני רוצה למות, מה חדש חוץ מזה, אני רוצה להתאדות, אני רוצה להפסיק לברוח.

 

עור לבן, נחשף בעקבות חולצת הבטן, חיזור ישן, תשוקה שכבר הספיקה להחמיץ.

יומן אלנבי, יומן שתייה, יומן אבדון,

אולי זה מה שאני כותב עכשיו.

והכל אחיזת עיניים, הכל פוזה, משני צידיו של רחוב אלנבי, כי אחרי הכל, כשירדפו אחרי אהיה נרדף, כשיצודו אותי אהיה ניצוד, שתזדיין היא, שיזדיין המקור. אני מתעקש להאמין באידיאל של עידן השעתוק.

 

נשים יפות, בהן הייתי רוצה לגעת. האם אי אפשר להסתפק  בזה? תשוקה היא רגש שנוצל יותר מדי על ידי אינטרסים צרכניים. אני בעד החזרת עטרה ליושנה, לפחות במקרה הזה. תוחזר התשוקה אל העם, ומהר. יושמדו רגשות האשם.

אני רוצה לרצות, ולהסתפק בכך.

 

*

 

טוב, זה עובד, במפתיע, כל האלכוהול הזה, שנכנס דרך הפה, אבל עובר ישר למוח, זה עובד יפה מאוד.

אנא, הודיעו לכולם,

אני עובר את הגבול,

כרגע,

עם השלוק הזה מהבירה,

אני,

כבר,

לא אחראי,

לא אהיה כאן,

בכדי לחוות את תוצאות מעשי.

 

*

 

לא להיכנס באמצע, זה כלל המוסר היחידי אותו אני משתדל לשמור, ומובן שדבר זה מאלץ אותי, לרוב, להישאר בעמדת המתבונן.

 

כמה נמאס לי, חברים, כמה נמאס לי. כל כך הרבה אכזבות אני כבר סוחב על גבי.

האם אסתכן בעוד אחת?

זה תלוי,

כמה שתיתי היום?

 

שותה אימיטיישן רום, חווה אימיטיישן פילינגס, רק חיקוי של הדבר האמיתי. זה קורה ממש לידי, על פינת הבר, כשהגב לכיוון אלנבי.

 

טוב, וכך נשארתי, לאחר שליטפתי גבה של זו, וניהלתי שיחה עם זו, והחלפתי מבטים עם זו, קירח מכאן, ומכאן, בודד.

וטוב שכך, מסתבר, טוב שכך.

כבר לא אתקשר אליה הלילה, כבר לא אומר לה…

 

די. זה לילה רע, אוגוסט.

אני מתעקש לתת לטעם החמוץ להתחלק בגרון. תחושת ההחמצה ידועה כל כך עד שהיא משעממת. אני מתעקש, להיות, לנסות,

לא להתקשר אליה.

 

*

 

ובכן, שתיתי הרבה אתמול, ואיבדתי זמן, והתקשרתי, לא אליה אלא לאחרת, הבחורה הרזה, אותה כאילו חברה שלי, שמנסה להיפטר ממני בשבוע האחרון, באמת מוזר, מעניין למה, וכנראה שנזפתי בה על כך שלא באה אלי, ולכן הכריחה אותי לצאת ולשתות.

כבר די הרבה זמן שלא איבדתי זמן. הידיים שלי רועדות, ואני עילג.

אין ספק, התהליך נמשך כסדרו, מטרתו תתגלה רק בדיעבד.

מה שזכור לי הוא ששתיתי הרבה, ושלקראת הסוף כבר ביזיתי את עצמי בליטוף גב קורץ של אחת ששווה יותר מזה.

כן, אני דואג למקם את עצמי במדרגה התחתונה, בתחתית סולם המשחרים לטרף, אני מהמגפפים בסתר, אני בזוי, בעיקר בעיני עצמי, אני גבר.

 

וכך, מוכתם בבושה, אלכוהוליסט חרמן וטרחני, אין סיכוי שמי ששווה את זה תרצה אותי, שלא לומר, חלילה, המילה הזו מפחידה, תאהב.

ההימלטות מהאהבה גם היא מטרה, קטנה אומנם, אך אותה אני מצליח להגשים. להיות תמיד בבריחה, זה עוזר. לא להישאר באותו מקום יותר מזמן קצר, לשמור תמיד מקום או עיסוק אליו אפשר לברוח, הכתיבה, השתייה, הריקוד.

לברוח במקום להידחות. ברירה עדיפה, לא?

 

*

 

הלילה עוד לא התחיל, למרות שכבר שתיים וחצי, ואני מתכונן, נפשית בעיקר (או יותר נכון, באופן פסיכו פיסי, כפי שלא נוהגים לומר), ליציאה מהבית.

סוף שבוע לפני אחרון של החופש הגדול, ויש אי שקט באוויר, סימן שהלילה עלי לחזק את דפנות הבועה.

אלנבי ימתין, עוד אגיע אליו הלילה, עוד מחכות לי זוויות שונות שלו, עוד צפויה לי זריחה, אבל בינתיים, לנמל, בצד השני של העיר, על אופניים. צריך לקנות סיגריות בדרך, צריך להכין את הגוף.

אני אשרוד את הלילה. זה לא מנחם.

 

ואחרי המסיבה בנמל, תחנה במסע. זהו בית קפה, עבורי, למרות שבדרך כלל אוכלים כאן בצק ספוג מרגרינה. אבל, שוב, בשבילי, זה מקום של אספרסו קצר ולימונדה. האור עדיין לא עלה בחוץ, צהריים. עוד מעט, כשתזרח השמש, יתחיל הערב, ואז אולי אלך לרקוד, אחרי שהמסיבה בנמל התבררה כלא מעניינת.

מוזר כמה משעמם יכול להיות כל העניין הזה, מסיבה, כמה צפוי, כמה בלתי מרגש.

האם זה בגלל שאני מזדקן, או אולי פשוט לא עשיתי מספיק סמים (עדיין), או שהיא, וחוסר נוכחותה במסיבה ממנה אני בא, והעובדה שאולי בכל זאת אראה אותה במסיבה אליה אני הולך, פשוט כבר לא מספיק מאתגרת אותי, לא מספיק בכדי ליצור דרמה טובה וסוחפת?

(ועובדה שכתבתי את זה, שחשבתי על זה, שבכל זאת קיים ריגוש, שהידיים שלי רועדות כשאני חושב עליה)

 

זז הצידה משם, אבל משאיר את המגירה פתוחה.

 

המקום הרע, הוא נמצא שם, ביקום מקביל, מקופל בפיתולים הפרקטליים של המציאות שלנו, שלי.

המקום הרע, הוא נמצא בי, מחכה להתפרץ, ולא משנה כמה אנסה להשתיק אותו, הוא עדיין ירצה לצאת החוצה, להראות שגם שם, באותו יקום מקביל, הדברים ממשיכים להתפתח, ממשיכים להתדרדר.

 

השמיים מתבהרים, כוכבים בודדים עדיין זוהרים, אך לא לזמן רב. בעוד זמן קצר היום החדש יופיע, ללא בשורות או תרועות ניצחון. הזמן מתגלגל, זה טבעו, מועד קדימה בצעדי תינוק, מקרטע.

 

טוב, ועכשיו, אפטר פארטי. חלל דחוס, בלבול ממלא אותו, אור קשה חודר פנימה בכל פעם שנפתחת הדלת, מסמא.

וגם היא נכנסה דרך הדלת הזו לפני מספר דקות, וגם היא מבולבלת.

טוב, הקצב סוחף, והלהיט הגיע. הולך לרקוד.

 

זה ממשיך. קצב. מכות עמומות בלסת, ברקות, מבנים שנכפים עליך, משתלטים לאט לאט, טכנו.

 

כפי שניתן ללמוד מקרטוע העט על הדף, זהו לא זמן למילים.

עכשיו משהו אחר משתלט, וזה לא האלכוהול, וזה לא הגראס, וזה לא הקפה (איזה שילוב, מה? אף אחד לא יכול לנצח אותי. הנה, גם אני הארדקור), זה משהו אחר.

הבדידות, כשהיא כבר קשיחה מספיק בכדי לשמש כשריון, הופכת ליתרון.

 

בוקר, כלומר לילה, זמן לישון, ושוב אני נאלץ להודות כי גם היום הזה היה שלה, על חוסר נוכחותה, והופעתה, והמבטים הקטנים, והחשמל המצרצר כל כך התלוי בינינו.

 

בהתעלמות ההדדית הזו טמון כוח. שנינו, אני חושב ששנינו, עושים מה שנכון.

ולא מה שטוב, לפחות על פי תשוקת הלב של אחד הצדדים בקשר הבלתי קיים הזה, ולא מה שטוב.

 

כרגע, בבית, אני מתכונן להגיף את התריסים החדשים, להתמכר לחושך, ולא להתקשר אליה.

 

*

 

כשהמציאות נכנסת פנימה, אל תוך סיורי הכתיבה והשתייה שלי (האם זה הסדר? בוודאי שלא), היא מקבלת את אותו האופי. הפנקס והעולם דומים.

בשניהם פתרונות ארעיים נראים כמספקים תשובה גורפת, הבינתיים נדמה נצחי.

 

לא מרגיש שאני עוטה מסכה בתוך העולם ה"רגיל". העולם שלהם הוא גם העולם שלי, למרות הצרימה הצפויה. אולי אני מחפש אחרי אותה צרימה, אולי אני זקוק לה.

מה שברור הוא שעלי לחדד את תחושת האתגר, לנסות להכניס קצת אדרנלין לתוך השלווה הסטואית הזו שאני מנסה לסגל, שם, בחוץ.

אתגר המשכי.

וגם קצת אחריות לא תזיק.

 

*

 

ועכשיו סוף קיץ, וכולם כבר רגילים, אך עדיין מזיעים, ובעיקר מותשים. יותר מדי קיץ, יותר מדי אקשן, והכל מהביל באותה הצורה, מייאש עקב חוסר התכליתיות, סתמי.

המוות, החום, הסבל, הם הסאבטקסט של התקופה הזו, ולכן פני השטח, הצד הגלוי, המלל, פשוט לא מצליח לעמוד בציפיות.

המכניזם ברור דווקא, כמעט מובן מאליו, התרחשות רודפת התרחשות, שמה, בחוץ, רצח, מוות, נקמה, מהלך צפוי ומעגלי,

לולאה.

 

(וגם אצלי בפנים יש לולאה, לופ ממנה ואליה)

 

*

 

(קטע סנטימנטלי)

לא רוצה לחשוב עליה, רוצה לחנוק את התקווה, שאסלח לה, שתסלח לי, שנשכח.

רוצה להסתפק באישה יפה, אחרת, אולי בכבלים, אולי בעתיד, אולי בהווה.

הכל, רק לא היא.

אבל, אני רוצה אותה, כמה עגום, עדיין, והזמן הוא שקר בלתי מנחם.

 

אה, וחוץ מזה, כמעט והחלטתי, ציניקן ריאליסטי שכמותי, ללכת למחזיר האהבות הקודמות, שם, בגבעת העלייה. אבל עדיין לא. אני עדיין לא בטוח.

אני עדיין רוצה אותה…

 

[דף ריק, הפריעו לי]

 

…אדם הולך לשתות מסיבה כלשהי, לחשוב, לפתור משהו, לנסות להתרכז, ופתאום הוא מותקף על ידי ההיסטוריה שלו, על ידי החמצות העבר, ואז כל העבודה הזו, האפשרית, שהייתה יכולה להיעשות, יורדת לטמיון.

דמות, שהתגבשה סביב מי שאני, חיה חיים משל עצמה, מגיבה באופן עצמאי להתרחשויות השונות. צריך לזכור לקבוע איתה פגישה, כי נראה לי שאנחנו צריכים לדבר.

כי אצלי קורה דבר אחד, ואצלה דבר אחר. זה מעניין, לפעמים, אך גם מתיש, בעיקר, מעייף ועוצר.

ולא שרע לי.

כשאני מצליח להסתפק בעמדת המתבונן הכל דווקא טוב. כשהמציאות לא אישית, שהיא אתר לסדרה בלתי נגמרת של צילומי נוף.

כשאני לא מרגיש, רק חווה, אז גם לא כואב לי.

ללא זיכרונות הכוללים אותי, בלי שאיפות, בלי רגשות אשמה, מוקהים הקוצים והיופי מתפרץ מהפינות הכי לא צפויות. מהביבים.

 

*

 

ככה זה, עיר. מה שתמצא היום, הפינה הנסתרת, הסוד, השער, כל אלה יכול להיות שכבר לא יהיו קיימים מחר. ככה זה תל אביב, העיר שמקדשת את הזמניות.

צופה ברחוב אלנבי, בתנועה, באנשים, בסרטים הקטנים, צופה ושותה, נגאל.

 

הכל משתפץ כעת, מתחדש לכאורה, כאילו שיש מודרניות.

אם הם צודקים תהיה כאן עיר נקייה, עם מדרכות ישרות, כבלי חשמל טמונים בקרקע ומנקי רחובות שקטים ויעילים. אבל עדיין לא, למזלי, כי עדיין משפצים. צד התפר עודו גלוי.

 

*

 

כך זה מתגלגל.

נגיעה מרומזת, מבט מהוסס,

כך זה מתגלגל,

מדחי לדחי.

 

אני שיכור עכשיו, הראייה מטשטשת, אסור ומותר מתבלבלים. דרך החלון שלי, מקום מושבי, אותו רכשתי באלכוהול, בזכות היכולת לעמוד בפרץ, מול הדכדוך, מול המציאות, הכל נראה פשוט.

כמה שהייתי רוצה לוותר על המסננת הזו, לחוות, לרצות, לאפשר למה שלא מוכר לחלחל לתוך התודעה, אבל, אבל, אבל, אי אפשר.

אני עבד, גם אני עבד, משועבד למה שצריך, למי שיכולתי להיות.

אני שבוי מלחמה.

 

שוקיים לבנים של אישה היושבת מולי, על הספסל, מהצד השני של החלון. אנשים מוכרים ברקע, מסמנים לי לשלום. אני הרקע שלהם, כך שזה בסדר. בדל סיגריה מיתמר במאפרה.

עוד מפגש מורים להכנת שנת הלימודים המתקרבת מחר, יום עבודה, יום לבישת מסיכות.

לא סומך יותר על נשים, אף פעם לא סמכתי על גברים, לא סומך יותר על אף אחד.

אף אחת,

ולא רוצה, רק קיים, רק מתפקד.

אני לא אתקשר אליה היום, לפחות זה.

 

*

 

יש משהו נחמד בכך שחלק מהמוח נתפס על ידי מחשבות עבודה. תכנונים, תוכניות, משחקי שחמט בשלושה מהלכים. הכל הרבה יותר פשוט לפני ההתחלה, הרבה יותר מרגש.

כבר השלמתי עם מסכת המורה, גיליתי כמה מעט היא מסתירה. הוריי, לכבוד ההדחקה, הנשק הרלוונטי היחידי, היפ היפ הוריי.

 

*

 

אנשים מנסים לשחק בזה שיש פה תרבות, שיש עבר, שיש עתיד. ואני אומר, כל אלה הן אשליות, כאשר האשליה הגדולה ביותר היא הרגע הזה, שכבר עבר, ההווה, שמקפל בתוכו בדיות כה רבות, תקוות כה מופרכות.
 
*
 
השמש קופחת, התותחים רועמים, לא זמן לשאלות. התהיות מעייפות, הן עושות להזיע. עכשיו צריך להסתפק בניצוצות האסטטיקה ששרדו את החום, לנסות ולבצר את חומות הכבוד למי שנותן לך כבוד, למי שמתעלם ממך, לא לכפות עצמי, לחכות.
זה לא הזמן לוודאות, ובטח שלא לאהבה חדשה. צריך ליהנות מחוסר הוודאות, ולתת לה ללבוש צורה מוחשית. או אולי, פשוט יותר, לגלות (שוב) כמה טוב להיות מסוגל לשרוד לבד.
 
הבחורה הרזה הסתלקה מחיי, נעלמה בלי להשאיר סימן. רק ארבע רגליים לשולחן  שרצתה לבנות, ושבהן הייתי אמור לקדוח חורים, נשארו כעדות לכך שבכלל הייתה בהם אי פעם. הן שעונות על הקיר ליד האוכל של הכלב. לא כואב לי.
האם זה מוזר?
הבחורה הרזה הלכה, או שאני הלכתי, לא יודע. החיה הזו, הבדידות, קיבלה עוד זיכרון, היא לועסת עכשיו.
 
*
 
על המדרכה באלנבי, בין הקיוסק לפאב של הצעירים, שוב.
דיסוננס. רעשים באים ממקומות שונים, מוסיקות מתערבבות, ומה שנוצר הוא קקפוניה נעימה לאוזן.
ואני? בתווך. כוס בירה, אשליות מנופצות, כמו שצריך. מסביבי ילדים נאבקים על מקום, על שיוך, על מדרך רגל, בתוך הביצה הזו, בתוך המדמנה.
כבר הספקתי לשרוף את עצמי גם כאן, במקום הזה, גם פה אני פסול לעדות, חסר תקנה.
כך שאיש לא יפריע לי להיות בודד.
 
*
 
חצר בית ספר ביישוב מרוחק, מסיבה. הכל מופרך, עירוב של ילדים יומיים לפני פתיחת שנת הלימודים וחברי הגרעין הקשה, מתוסכלים באופן מעורר הערכה. ככה זה, אחרי שחווית, ולו פעם אחת, את תחושת הניכור המשחרר שמעניקה מסיבה טובה, כבר קשה שלא להתגעגע.
אני רחוק מאלנבי, אבל קרוב אליו. רמת הניכור באוויר, בדם, היא זהה.
 
אתמול, כשנמלטתי מאלנבי, במונית הביתה, הנהג הרוסי התגלה כמיסיונר לעניין עצמו, מנסה למכור את יכולתיו הנפלאות לשנות, להפוך את המוח שלי, של כולם, מתיימר.
 
נשים יפות חולפות כאן עכשיו, מחבלות בניסיון ההיזכרות. אתמול, וזה כבר לפני המון זמן.
 
ובכל זאת, הוא אפילו השאיר לי כרטיס ביקור משורבט בכתב יד עם מספר הטלפון שלו, הוא נשא בגאון את אות הקלון של מוזרותו, הוא האמין בה.
 
המסיבה הזאת מתה. אולם גדול, מוזיקה לא קשוחה מספיק, שמסתדרת יופי עם כך שאף תקווה לא תוגשם הלילה. היא כבר לא תבוא. היא יודעת מה טוב. מסיבת סמים מטר מהקו הירוק, בלא עיר, לא כפר, לא מושב ולא קיבוץ, יישוב – איזה ביטוי אנמי, מאוד פוליטיקלי קרוקט, והנה המצאתי שם לחטיף חדש, לא טעים בכלל. היישוב בו גר ראש הממשלה לשעבר.
הבעיה היא שאחרי זמן מה, כשזה כבר לא חדש, מבינים למה החתרנות היא בעיני המתבונן בלבד. יפה לראות שהסיטואציה, מסיבת הארדקור, בתוך האפנדציט של הבטן הרכה של הבורגנות, מצליחה בכל זאת להיות משעממת.
השעמום הוא הדבר הרלוונטי היחידי במציאות. כל השאר פיקציה.
 
*
 
חוזר מחר לירושלים, אל התלמידים, אל האוטובוסים, אל השעון המעורר שמצלצל לפני שהשמש זורחת. אבל זה לא הסוף של יומן אלנבי, רק הפסקה של השתיינות חסרת הגבולות שחוויתי בחודשיים האחרונים, או אולי, מוטב, מיתון שלה, גיבויה בתוספת של כללים נוספים, כללים של עבודה המפרנסת את בעליה.
 
בדיוק שנה עברה מאז הניתוק האחרון ביני לבינה, מאז שהחליטה שהיא תהיה זו שתפסיק להתקשר הפעם, שתיעלם. אני עייף מלחשוב על זה. אבל, התקשרתי אליה אתמול, כלומר היום בבוקר, אחרי שחזרתי מאלנבי, במוח מפוצץ מגראס, אלכוהול, נייטרוקס וקפאין, ואיחלתי לה שנה טובה. וברור שככה איחלתי לעצמי. מגיע לי.
 
אפשר להיות רדיקלי ולא חתרני, זה מה שמארגן המסיבות האינטלקטואל, בטובו, העיר לי אתמול.
ובאמת, אין לי רצון להרוס עד היסוד את המערכות בתוכן אני מתפקד, רק לגרום להן להתחדד, לנצל חלקים גדולים יותר מהיכולות שלהן.
אני לא מרגיש צורך, או יותר נכון, חבל שאני מרגיש צורך להצטדק על כך שאני פועל גם בתוך מערכת נורמטיבית, על כך שאני, אחרי תשע שנים של פרקטיקה, למעשה, מורה.
אין סתירה, אין סכיזופרניה, אין ד"ר ג'ייקיל ומיסטר הייד, יש רק עקרונות שונים של תפקוד, אותם עלי לקבל, ובמסגרתם עלי להיאבק.
 
מה שמוזר הוא שהנורמה והאלטרנטיבה חולות באותה מחלה: שטחיות, רצון בהמי מודחק, הסתפקות במראית עין.
או אולי, אני הוא זה שחולה בכך?
אין ספק, הרי תמיד, הפוסל במומו פוסל.
 
גם את שנת הלימודים הזו אני מתחיל ללא אהבה. לא נורא, מסתבר, ואפילו קצת מנחם. גם את שנת הלימודים הזו אני מתחיל בלא דבר לאבד.
 
מסע הפרידה מהחופש הגדול ממשיך.
מהפאב הקבוע אל הפאב של הצעירים, אל השולחן שליד השירותים, אל בירה קטנה, אל משחקי החיזור.
 
אני רוצה שנה של עבודה.
העבודה אולי לא משחררת, אך בוודאי מנחמת, במסגרתה יש מטרות הניתנות להשגה.
 
לכלב של גיבור התרבות המסומם קוראים שבתאי, על שם שבתאי צבי. אין ספק, הוא מצדיק את שמו.
 
קרמבה, לאבדון, צעק וינטו יד הנפץ, ואני די מבין אותו.
שיתפוצץ כבר הכל, אם כבר, ויפה שעה אחת קודם.
 
מחר לומדים.

 

אני למכירה

אני למכירה

 

שוב, מכתב עיתונות, ושוב, מן הסתם, ללא תשובה.

 

הנידון: למכירה, אני

לפני כשבועיים שלחתי אליכם ספרון שכתבתי ופרסמתי, "מה עשיתי בחופש הגדול", אשר לא זכה להתייחסות בעיתונכם. אני משער (וסלחו לי מראש על הנחת היסוד) כי הוא לא נקרא, אלא סווג תחת הכותרת "מעניין אבל לא מספיק", והונח במדף הקחו הביתה בחינם.
אנסה, ברשותכם, לשנות את דעתכם. למכירה, אני.
בן 32, לא ילד אבל עדיין צעיר, מורה ביום, אושיית לילה אלטרנטיבית, צלף ולוחם סיירת בעבר ופציפיסט בהווה, ישן על מקרר תעשייתי באזור התעשייה של פלורנטין, די. ג'יי הארדקור, שחקן רחוב, דמות שוליים. אה, כן, וגם כותב, יפה דווקא.
לא מספיק? אפרט קצת.
קודם כל, רק כדי שתדעו, כבר פרסמתם עלי כתבה, לפני כארבע או חמש שנים, במסגרת הטור של תומר גניהר. אתם יכולים לחפש אחריה, אבל אני מוכן לשלוח אותה אליכם, להקלת העומס. ידוע לי שמשלמים לכם פחות מדי. לפני שלוש שנים נבחרתי על ידי עיתון ת"א לרשימת "הרווקים המבוקשים", הישג פתטי במידה, אך הוא מצביע על כך שאני נחשב, במקומות מסויימים ובתאורה מסויימת, ליפיוף, או, אם לצטט מישהי, לכוסון טכנו. בהתאם לזאת אני מודיע שאני מוכן להצטלם בעירום (חלקי, צר לי, גם לי יש גבולות). שווה לכם, יש לי קעקועים יפים ופירסינג בפטמה, זה יראה חתרני.
אני מלמד כבר עשר שנים, בלא שאלמד באוניברסיטה או בכל מקום אחר. למרות זאת, מאחורי קריירה מעניינת, במסגרתה לימדתי במגמת הקולנוע בעירוני א', באור יהודה, בחברת המתנ"סים, בתיכון לאומנויות בירושלים (שם גם ריכזתי את מגמת הקולנוע), וכעת בתיכון תלמה ילין בגבעתיים. אחלה ג'וב, ללמד. יש לי דעות מוצקות, מעניינות במידה ופרובוקטיביות במקצת, על זה, כמו גם על הרבה דברים אחרים.
אני רוכב על אופניים, מתוך אידיאולוגיה ולא ככורח, מוציא ספרים שיעלו מעט ויתנו הרבה לקונה (כנ"ל), ארגנתי מסיבות הארדקור חינם שפורסמו באמצעות מניפסטים חתרניים, ושנשאו את הכותרות "מלחמהמלחמהמלחמה", "במקרהשלאזעקתאמת", "דםואשותמרותעשן", כאלה. אני טיפוס מעניין, שכנעתי אתכם?
אני גם כותב קצת ב"42 מעלות", ומנסה לשקוע בכתיבת הספר הבא. אני מאמין שמהפכת התרבות הבאה תהיה של חזרה רומנטית לאיכות, לעבודת היד, לקשר החשוף בין החומר ליצירה.
אני מוכר לכם את עצמי, אם לצטט מישהי אחרת, שווה יותר, כי מוכרים את הנשמה למען האומנות, ולכן למכור את הגוף זה לגיטימי.
יש לי 180 ספרים להעיף, טקסט שוליים מעניין, על אובססיה, על תל אביב בקיץ. זו יכולה להיות התחלה של משהו, לייבל של ספרונים בעבודת יד, טקסטים טובים, של אחרים ושלי, במחיר זול, בלי שאף אחד ירוויח על חשבונך. לצורך העניין, אני מוכן להיות נער הפוסטר.
דברו איתי
אורי יואלי

חלק שני ומכתב ראשון

מכתב עיתונות

 

אני מצרף כאן עותק לספרון שייצרתי, מעין נובלה, יומן שתיית קיץ, תיעוד של מרדף חסר סיכוי ומטרה, נטול קתרזיס. לטעמי הוא בעל ערך.
הוצאתי אותו ב 180 עותקים ממוספרים, בצילום מסמכים וכריכה בעבודת יד. זאת עבודה קשה, עשיית ספרים, אגב. מחירו הוא 25 שקלים, המתחלקים כדלקמן: 10 ₪ – עלות הייצור, 10 ₪ – עבור העבודה ו 5 ₪ – למי שמוכר או למען הקהילה. יש לי חבר שטוען שהפעולות שלי יותר רומנטיות מהמחשבות. אולי הוא צודק.
הספרון נמכר בינתיים ב "תולעת ספרים", כיכר רבין, ב "סלון מזל", מונטיפיורי 30, וב "מנזר", אלנבי 60, שם גם מקבלים כוס בירה חינם עם הרכישה.
אני מנסה להתייחס לספרון הזה כאל התחלה של משהו, אולי הוצאה מחתרתית שתוציא טקסטים נוספים בצורה הזו, ולכן הענקתי למיני אופרציה את הכותרת "קול הרעם". השתמשתי כבר בכותרת הזו לצורך ליין מסיבות הארדקור חינם שארגנתי פעם. במוזיקת שוליים קיצונית שיטת הייצור והמכירה היא דומה לזו שאני חפץ לישם על טקסטים קיצוניים.
שיווק תמיד היה הצד החלש שלי. את ספרי הקודם פרסמתי באמצעות תליית העטיפות על דלתות שירותים ברחבי העיר. הפעם אני מסתפק בפלאיירים (צרפתי אחד לדוגמה). אני מקווה לטוב.

אני בן 32, מלמד קצת בתיכון תלמה ילין ועובד על ספר חדש, רומן, הפעם. בעבר ריכזתי מגמת קולנוע בתיכון לאומנויות בירושלים, פרסמתי ספר – "הוא", בהוצאת "גוונים", ובכלל, עשיתי כל מיני דברים.

בתודה
אורי יואלי
[X=nextPage=X]

והחלק השני (מתוך ארבעה או חמישה, אני חושש)

 

קיץ יורד על העיר, עדיין לא מעיק עד גועל נפש אבל כבר נוכח ורובץ, הופך את הנשימה לעול.
מחוספס בתוך המוח, אלכוהול, קפאין, THC, שרידי כימיקלים, יום שבת בערב, ומחר מתחיל שבוע חדש של חופש גדול.
מתמוטט אצל הבחורה הרזה בסוף כל לילה. משום מה היא מקבלת אותי שיכור, לא שואלת מספיק שאלות. יש לי תירוץ. אני מנסה להפוך את הלילה ליום, ככה זה שחם.
ובינתיים הכל קורה, המון עניינים.
דאגות פרנסה. אין כסף, ואז, שכבר נראה שרק זו הבעיה, ושאם היא תיפתר הכל יהיה בסדר, פתאום יש כסף, אבל שום דבר לא משתנה.

*

האם לא חשוך מדי בכדי לכתוב?
לאו דווקא, אם אין מצפים להבין את הכל, ומסתפקים ברעיון, אם אין מתעכבים על כיצד הדברים נראים ומתרכזים ברושם הכללי.
כבר מזמן התבאר לי כי לכתוב ולקרוא הן שתי מלאכות שונות בתכלית. איני בטוח איזו מהן נעלה יותר, ואיני יודע אם בורכתי במי מהמידות הללו.
אני מצטנע, כמובן, נוהל ידוע אצלי, המחפה על יוהרה סמויה. האם זה כשלעצמו הוא חטא?
חשוך. יש בזה חופש מסוים.
איני יכול לקרוא את שכתבתי, כך שכל מילה חדשה משוחררת משקדמו לה.
לא אתקשר אליה הלילה. יש עבודה לעשות.

*

יש לי מונולוג לוחמני, שהתגבש אחרי לילה של שתייה מוצלחת, כזאת שמניבה החלטות.

הגיע הזמן לניתוק, צמצום, התכנסות ואז עשייה.
הגיע הזמן להשגת מטרות פשוטות, כאלה שאני יכול לעמוד בהן בעצמי.
הגיע הזמן להתנהלות על מי מנוחות, רצופה בשיאים מתונים, כאלה שהנפילה מהם לא כואבת מדי.
הגיע הזמן לתהליך פרטי, שאינו סוד, אך גם אין כל סיבה להניף אותו על קצה התורן.
שיזדיינו כולם, כל מי שיש לו משהו להגיד. זה הזמן שלי עכשיו.

*

לתת לאלכוהול להכות
עוד פעם, כל כך מוכר ובכל זאת חדש,
לתת לו לתפוס אותך בסרעפת, בקרום ההבדלה,
בין טוב לרע –

*

האם כבר הוצאתי עצמי לחלוטין מן הכלל, או שמא נותרו עוד מספר רקמות מדולדלות, חולות, המחברות ביני לבין המציאות?
לא מעליה, חלילה, אך במקום אחר, המאפשר, אולי, בדוחק, פרספקטיבה מסוימת.
מימד רביעי, אולי, לא, מסובך מדי. התשובה פשוטה יותר. זו בסך הכל עמדת התייר.
הנה, אין כאן תובנות חדשות אלא חזרה על דימוי נושן, תייר, שעובד, במפתיע.

אני תייר מאחר ושפת אימי אינה מובנת, ומכיוון שהרצונות שלי מאנשים הם רגעיים, וישכחו מחר.
אני תייר בעיני עצמי, המסתפק בצפייה, או בכל היותר במעורבות חלקית.
אני לא רוצה יותר.
המציאות דוקרת מספיק גם ככה.
בועות מספקות אותי,
סודות משותפים,
ארצות מולדת בדויות.

*

אז מי יש לנו כאן, היום, בפאב הקבוע?
אשה תות
אשה מס. 1
אשת יומולדת
אשה בהסתוות
וכולן מוגדרות על ידי הגופיות אותן הן לובשות, כי קיץ עכשיו, וחם.
נשים. מוזר, אבל כעת, בביצים מרוקנות, קצת אחרי זיון טוב, אני יכול להרשות לעצמי ניתוק אמיתי מהרצון אליהן
כיף להזדיין, אני נזכר בזה כל פעם מחדש, וכיף במיוחד להזדיין עם הבחורה הרזה. אולי נתחתן?
ומובן שבמקביל בועטת בקרביים התשוקה הבלתי ממומשת, הסוד הגלוי שלי, היא.
אם הייתה יודעת שהזדיינתי עכשיו, האם הייתה מקנאת? האם הקנאה הזו הייתה מרגיעה אותי?

צריך להזכיר לעצמי ששיחקתי אותה.
צריך להאמין בכך שטוב לי.
ואולי לא צריך כלום.
אני חי, לא?
זה מספיק.

*

סקא, רגאיי, קצב שבור, איטי במקצת, אבל עדיין זורם.
האם אפשר לכתוב מוזיקה?
החדר הפנימי בפאב של הצעירים, חלון בעל קשת מעוגלת דרכו ניתן לצפות על המתרחש בחלל הממוזג היטב. ניתן לראות את המוזיקה, ניתן לראות הורמונים, ניתן לראות תשוקות, ניתן לראות שאיפות התרסקות.
זה מה שמאחד בין אנשי הלילה. התשוקה אל הכאוס, ההנאה מהמרדף כישות עצמאית.
גם אני חלק מהמשחק הזה, אם ארצה ואם לא.
גם אני דמות, עוגן בעבור האחרים. אומנם נטול שיוך מוחלט לסצנה, אך בכל זאת חלק מחיי הלילה של העיר הזו. דמות פתטית מעט, אך מעניינת. עבורם אני הכותב.

The good old days- אפשר לייחס את הביטוי הזה כמעט לכל תקופה.
יום אחד גם הימים המבלבלים הללו, בהם הכל עוצר, יהיו הימים הישנים, בהם הכל היה טוב.

*

לא מצליח לכתוב.
עצלנות? חרדת ביצוע? אין לדעת, אך בכל מקרה – מילים אלה, התחליף העלוב לכתיבה, הן הראשונות שאני רושם היום, יום שהיה יכול להיות יום כתיבה.
התסכול הנובע מכך, הדברים שאני שומט בעקבותיו, המלכודת הנבנית אט אט, מלכודת חוסר העשייה.
הכל טוב, כאילו, כלומר, למראית עין. יש לי בחורה רזה שמזדיינת טוב, יש לי עבודה טובה ממנה אני בחופש טוב, ואני אמור להיות מאושר, אלא שהדברים, מסתבר, אינם פשוטים כל כך.
אני מוכן להתפשר על רגעים בודדים של אושר. כבר הרגלתי את עצמי לכך. אבל פתאום זה לא מספיק.

*

טוב, אז מה היה לנו, בסוף יום?
תפישה מבולבלת של המציאות. בלגן בראש.
אחרי מסיבה. שרידי קצב עדיין דופקים ברקות. אתיופים שיכורים מסתבכים זה עם זה, מנסים להיות פאקן ניגרס לזמן קצוב, זמן השיכרות.
הפאב הקבוע, עוד אחת לקינוח הדם.

צריך לכתוב כדי להישאר שפוי, צריך למצוא את הסיפור, ללכת איתו.

*

מה יהיה איתי? מסובך בתוך כללים שאפילו אני לא מצליח להבין,
והכל מכוער כל כך.
זה הקיץ הזה, אין ספק,
זה הסתיו, עם הענן,
זה הקיץ, עם הטמטום,
עוטף אותי, גורם לי לתפקד כמו אמבה, רק להיות, לא לרצות.
להיט שכמוני, בחורה התחילה איתי היום, מי היה מאמין, קראה לי יפיוף, הגדרה חיצונית שלא מסתדרת עם הצורה בה אני רואה את עצמי.
יפיוף?
האם עצם ההגדרה ככזה ל
מחסלת את מקורות התסביך?
מסתבר שלא. חבל שכך.

*

נערות יפות, איתן אני מחליף מבטים. יכולתי, אם רק הייתי רוצה. יכולתי? האם אני בטוח בכך? מה פתאום, אבל בכל זאת. הן מזהות אותי במבט. אני קולע לדימוי מסויים, עבורן, למרות שהדימוי הזה כלל לא מספק אותי.
נערות יפות, הייתי רוצה לזיין את כולן, לחדור אליהן, לראות אותן נאנקות.
וגם נשים, אם כי זה כבר יותר מאיים.
אבל אני מוותר על הכל,
רוצה חנינה,
זכויות ביקורים, משהו.

*

השולחן הקבוע בבית הקפה הקבוע הצופה אל פינת הרחוב הקבועה, האספרסו הקבוע, כוס הלימונדה לידו, כרגיל.
מנסה להיות יותר צופה מאשר משתתף בהתרחשות הרגילה הזו, הלעולם לא קבועה.
השינויים קטנים אך משמעותיים. אני אינני אנתרופולוג, חלילה, אלא חובב הרגלים.

ימים מוזרים, של מסך עשן, של קהות. היופי, הכאב והסוטול חולפים דרכי, כאילו בלי להשאיר עקבות, כמו שטפונות בערוץ עמוק. גם אני מידבר.

*

שוב אני שיכור. איזו תחושה נעימה, ביתית. עוד קצת, וכבר לא אוכל יותר, ואז מה?
בטח אתפוצץ, חתיכות מעיים, פיסות מוח שיתפזרו לכל עבר, ישאירו כתמים.
זה מה שאשאיר בסוף, אחרי שכל הכוונות הטובות יהפכו לאבק,
כתמים.
כואב לי, אני מתגעגע, לעולם היא לא תהיה שלי,
תזכיר לעצמך את המנטרה:
לעולם היא לא תהיה שלי.
כתוב את זה מאה פעם
זה לא יעזור, אבל לפחות
תישאר עדות לכך ש
היא אף פעם לא תהיה שלי.

*

פוזה בפוזה, זה זמן העימות. הכל זקור, מוכן לפעולה, כמו לפני מסדר, מראית עין של שלמות. וכמו במסדר, הכל רק כאילו. הרבה פחות מיצי גוף יוחלפו בסוף הלילה מאלה שהוצהר על חילופם, והמימוש תמיד יהיה זוהר פחות מהפנטזיה, ובודאי גם יצטלם פחות טוב.
והנה, הפתעה, רגעי הסיפוק הם אלה שמצטלמים הכי פחות טוב, הם במבט, הם בצמרמורת.
מקסימום. במקרה הטוב.
נערות יפות. אני לא רוצה אותן, לא כרגע, אולי מחר.

כל הגיוון הזה של היופי הנשי מצומצם סך הכל למנעד זעיר. צוואר ארוך, ישבן מהודק, הבעה המוכנה לכל, הרבה בכל זאת, אבל פחות גיוון מאשר זה שבין פינצ'ר ורוטוויילר, נניח.
ועדיין, זה משנה,
ואף אחת לא מתאימה לי,
לא כרגע.
קורבן אהבה שכמוני
נואש
לא מסתפק בפחות.

*

ובכן, הלילה מרסק את עצמו, מתקפל למסגרות הידועות הללו, מי יישן עם מי, מה יקרה הלאה, מחר, כשזה יתפוגג.
ומה זה?
עדיין לא הצלחתי לבודד, לסנתז,
לרכך
את זה
זה
מתוך כל הגועל נפש.
מה זה זה?
היא?
הכמעט מוות שלי, לפני עשר שנים בדיוק?
לעת עתה אסתפק בתנועה, בכך שהנוסטלגיה נוטלת את העוקץ מהזכרונות.
ההחמצות. אלוהי, הצל אותי מההחמצות.

סוף הלילה, והפנקס נשלף בפעם האחרונה להיום, אור הלוגן, תשוקות חבויות, תוהו ובוהו ארוז בעטיפה נעימה לשיווק.
אלנבי, 4 בבוקר, ומחר תשעה באב.
אני בן עשר.
יומולדת שמח.

*

לילה חדש, ולא החלטתי עדיין.
האם להשתכר עד כלות, לתת לזה לקרות, או לעצור.
בחירה מובנת מאליה (האומנם?),
ברגע שנשאלה השאלה
התשובה כבר ניתנה
האלכוהול ימלא את
כל הריק הזה
בנוסטלגיה.
בזיכרון מוות
זה תמיד לוקח.

*

מה אני כותב?
מונולוג?
גוף ראשון?
הרצאה, או סיפור? מה שחסר זה פרטים, כרגיל אצלי.
או נראטיב, או רצון להסביר משהו.

*

פתרון אפשרי אחד, להתמודדות עם ה: "מצב", עם כל הבלגן המכוער שקורה שם בחוץ. למשל, לוותר על תעודת הזהות, ולהסתפק בכרטיס תושב. להזדהות עם המקום שבו אני חי ולא עם המסגרת הגדולה, החולה, שמקיפה אותו.
בוחן כל מיני דרכים להתמודד עם "זה", עם להיות דור ביניים, עם המציאות.

אז, בסיכומו של דבר, מה העניין פה? שהבריחה מהמציאות אינה אפשרית, מאחר ואין לאן לברוח, ואפילו העולם הדמיוני, האובססיבי, חולה באותן מחלות. הפנטזיות מורכבות משברים של מציאות, בסך הכל תוצר לוואי של אינטרסים שמזמן כבר אינם רלוונטיים.
כן, אולי אכתוב מחדש את אותה הרצאה שנשאתי בתיכון בירושלים, לפני כמה שנים, על אהבה סמים וקניונים, ואליה אוסיף, בסוגריים מרובעים, את כל הערותי על הסתירות הבלתי נמנעות ביני לבין הפסאדה.
כך אנסה לנכס לעצמי מהפכנות מסוימת, תחומה היטב.
אהבה, קניונים וסמים. מה שמחבר ביניהם זה תחושת התסכול. לעולם לא אצליח לעמוד בציפיות, לעולם. אני לא נאהב מספיק, לא עשיר מספיק, וכרגע, למרות כל הבירה, אני לא מסטול מספיק (ולא מבין, מה העניין פה? ממה אני בורח? פטפוט של שיכורים). תמורת התסכול התמידי אקבל תחושת שייכות למועדון של מתוסכלים, כאלה שיודעים לפחות למה הם שואפים, למרות שברור שאין שום סיכוי שישיגו את מטרתם. האם אני מוכן לקבל את תנאי העסקה?
האם חוסר השייכות, או אולי זה חוסר ההשתייכות, אכן מפריע לי כל כך?
אולי לא, אך זה בהחלט מה שמפריד אותי מהנורמה. אני הוא הבלתי מזוהה, הזר, נעים מאוד. אני איני שייך. אני מנסה להיות לא מתוסכל מכך.

(ידוע צפוי נאמר כבר שחוק)

כמו הכל, אגב. גם לקאוגירלס יש את הבלוז, ובוודאי שלרווקים תל אביביים מעופשים כמוני.
ועדיין, איני מתגעגע לנאיביות. לא בחרתי לוותר עליה, אך אני שלם עם הוויתור הזה.

אבל מה, לא הייתי מתנגד לטיפת אמת (כמו לכוס מים צוננים), לא הייתי מתנגד בכלל.

*

ואולי שיטוטים אקראיים, בדיקות

*

ובכן, המוח חסר כל מוסרות כעת, הגבולות מדוכאים בשם תנועת השחרור של האלכוהול. עבר, הווה, עתיד, פנטזיה, מציאות, סיוט, אלו המימדים שמתאחדים כעת. שעת חסד. חסר רק אור מכוון, בוהק, פתאומי, שיקפיא א
ת הרגע, על כל התשוקות העצורות שמסתתרות בו. בחורה יפה ואני, משני עברי הבר, מחליפים מבטים, היא שותה, אני כותב.
אני רוצה אותה, היא רוצה אותי, אבל זה לא אפשרי, לא כרגע. שקר נעים, מנחם. אם תתקרב לכאן, כמו שעשתה כרגע, אאבד את עצמי, אהיה שלה.

ואחרי שהיא הולכת אני יותר בתוך הפוזה מאשר בתוך הכתיבה. זה בסדר, מאחר וגם הכתיבה וגם הפוזה הן ניסיון לחקוק שם על מים, לדחוף עגלה בעלייה. סיזיפוס, בן זונה שכמותך, איך לקחת את כל התהילה, איך מנעת ממני להיות יחיד, ומיוחד, וחד פעמי, ואשם, בתוך כל המישמש הזה, של לרצות, של להרגיש אשמה על זה שאני רוצה.
מבחן לא פשוט, גבריות בעידן של אשמה קולקטיבית.
הו סיזיפוס סיזיפוס, לו אתה ראית, חלוץ אחד, בודד, מארץ ישראל!

*

אני מנסה לסכם את השבועיים האחרונים, זמן של שתייה כבדה, זמן של ניתוק מאחריות ומסדר יום, ומגלה שאני מפוחד ומתגעגע ל, ומ, חידוש הקשר עם המציאות, מלבישת כובע בעל האחריות.
צריך להפסיק לשתות, להמשיך להיות בטוח גם כשאין לי מושג. לאמץ דמות.
פגישת מורים ראשונה מחר, חודש לפני החזרה ללימודים. אתה מתבקש להכין את השריון.

שנה מוזרה עומדת בפתח, שנה של הישרדות, של שוויון נפש לסבל. אסור לשכוח אותו, את הסבל, אבל צריך לדעת להשאיר אותו בחוץ. הוא פסול, לא לדיון, לא לעדות, אלא לחוויה.
אסור לסבול.
ולכן, ובדיוק להיפך, דווקא, לא גרוב, ניסיון לברוח מהמציאות, ליצור אווירה נינוחה, מעושה, כאילו כולנו פה רק כדי ליהנות, אלא הארדקור, הכי קשה שיש, להיכנס במציאות, לסבול, ליהנות מזה.

*

הניסיון להפסיק לשתות לא הולך כל כך טוב. בלית ברירה אני בוחר לתת לאלכוהול להכות היכן שהוא אמור להכות, במעצורים, שימוסס אותם, שיהפוך אותי ללא עצור. כן, חלום ביעותים, להיות בלי ברקסים, בתחום המותר, לא מתוך בחירה אלא עקב כורח.
כמה טוב שאני מספיק מנוסה בכדי לדעת להקים את המחסומים גם כאשר המנגנון הפיסי האוטומטי כושל.
הבו לי גבולות!
תנו לי מקומות להם אסור להגיע!
ואז, אולי אוכל למצוא סיבה למרוד,
דבר מה לגלות,
תנו לי גבולות,
תנו לי משהו לקעקע.

*

אני מפחד מאנשים חדשים. לא לפגוש, לא להכיר, לא להינטש.

*

גל רגשות האשם מציף אותי שוב, לא יכול לראות, חשוך כאן מדי, יותר מדי תסכולים צפים באוויר.
תספורות יפות, פוזות מחודדות,
אין מחר.

*

קצבים מתערבבים על המדרכה של אלנבי. אחד בא מהקיוסק, כמה זה, 150 bpm לכל היותר, האוס, ומהפאב של הצעירים 120, רוק מוכר וטוב.
אני רוצה לבתר את הקשר הגורדי המחבר ביני למציאות. הבו לי גרזן.
מורה שכמותי, נציג של מערכת סוטה שכמותי, נציג מושפל של האלטרנטיבה.
אלתר נתיב. האם אתה עדיין זוכר את זה?

בלי משקפיים, כך שכל מה שנמצא מעבר לגדר הטשטוש, חצי מטר לכל היותר, הוא הזוי, ואינו חודר פנימה. בלי משקפיים, אשליה של שליטה. שום דבר לא יתבהר, לא יתחדד, אלא אם אחליט שהוא ראוי לכך.

*

טוב, אז מה?
קוק רץ בדם, מחדד את מראית העין, מרים אותי לקראת ההתרסקות. הסמים האלה, הנשים האלה, שני הדברים קשורים זה בזה, מסתבר, ואולי גם העובדה שהיום ראיתי אותה, והיא התעלמה ממני, כרגיל כבר, אני מבין אותה, ועברה לצד השני של הרחוב. לא רודף אחריה, חלילה, לא מטריד (רודף, מטריד, אבל רק את עצמי), בעיקר מוטרד, מזה שהיא נכנסה פתאום, שוב, אחרי שכבר כמעט התפוגגה, אל הפנקס. יש לי תחושה שהיא לא תיעלם בקלות.
השאלה שלה עדיין חיה, היא עדיין חיה, הדמות שלה, אצלי, באשר אלך, בכל רגע שפל.
אבל לא אתקשר אליה הלילה, לא אשאיר הודעה מתרפסת, אשחק בנגמר, בכאילו.
כאילו לא צריך, כאילו לא רוצה,
כאילו לא מתגעגע.
נחמד לבנות חומות של שקר, מחסה להסתתר מאחוריו.

הבחורה הצעירה עם הסכרת דוקרת את עצמה, ואז מורחת את טיפת הדם על נקודה המסומנת על מקלון פלסטיק אותו היא תוקעת בתוך מכשיר אלקטרוני מיושן למראה. היא מתורגלת. זה יפה. היא נותנת גם לי לנסות. אני מסורבל יותר ממנה. הכאב נעים.
על צלחת הזכוכית שמולנו ערמה קטנה והולכת של אבקה לבנה. היא עוזבת את הבית הזה עוד מעט. עכשיו אני בטוח במה שידעתי כבר אז, אנחנו לא נזדיין, אנו נותיר זה את זו בגדר אופציה לזיון משובח, ונסתפק בכך.
רמת הסוכר בדם שלה, רמת האלכוהול בדם שלנו. יש דמיון משבית שמחה בין שתי האפשרויות.

*

תייר בארץ לא לי, שותה ליד החלון באלנבי, במוח משתולל.

מה עשיתי בחופש הגדול

מה עשיתי בחופש הגדול

ללורד אלנבי
שיחקת אותה

כל קשר בין הדמויות, המעשים, המקומות והרחובות המוזכרים כאן למציאות הוא מופרך מיסודו.
אין מציאות.

להמשיך לקרוא