מה עשיתי בחופש הגדול – חלק רביעי ולפני אחרון
טוב, הפנקס פתוח, והיד, לראשונה מאז לבישת מסיכת המורה, מאז אימוץ סדר היום, מאז פרוץ האחריות אל תוך הבלגן, רושמת.
שלווה אסקפיסטית, שבירה, מקיפה את התיכון בירושלים, את העבודה. ציניות כלפי כל מה שקורה בחוץ, שמחה אמיתית אל הקרוב, אל האהוב. המסכה הזו מתלבשת עלי, היא ניצוקה בדמותי.
שבוע הזוי, שנעדר מהיומן שחילקו לנו במפגש תחילת השנה, ירושלים, אלנבי, ירושלים, תל אביב, בקרים באוטובוסים, ערבים העוברים בציפייה להתמוטטות שבסופם.
קשה לנשום, העיניים צורבות. זה מעייף כל כך, להיות מבוגר.
אני נאטם, מתחפר. אף אחד בכל מקרה לא מבין (ואולי מוטב שאומר "אף אחת" כי אני שוב בודד, בודד כמו כלב) מה הקשר בין אלנבי לביני, מה הקשר בין עיר הקודש לביני, מה הקשר בין המורה הזה שאני, ובכלל.
מה.
וגם אני לא, מבין.
רק חי את זה, את ההקשרים האפשריים, את העובדה שיש לי מקום להגיד דברים ויש מקום אחר בו כל מה שאומר לא ישנה, חי את הפרטים הקטנים, נהנה מהמרקם, מהצורה, מהמגע ומהריח של הזוהמה.
בוקובסקי, אתה שומע?
אני צריך חור בראש
אני צריך אישה.
*
חצי בנאדם, שותה את עצמו, מחפש גב שאפשר ללטף, אמת שתתגלה אחר כך כבדיה, מראה חד פעמי, תקווה שכבר נגוזה.
אני.
מאוחר בלילה עכשיו, וגם מחר אני מלמד.
יהיה בסדר, אין מה לדאוג. יהיה בסדר. הרי אני פיניקס. מחר אקום בשש, אמחה את קורי השינה, אנגן עוד חצי שעה של הארדקור ואצא לירושלים, ליום אחרון ומשמעותי בשבוע הראשון של השנה החדשה.
עכשיו הגיע הזמן להישרף.
כמה שאני רוצה אותה.
אני מתקשר אליה עכשיו, כבר ארבע פעמים ברצף, בלי לחכות שתענה.
אני דפוק.
בדיוק כמו שהיא רצתה אותי. והיא יודעת שאני כזה.
טוב, בזבוז שלה, כי אני הרי כל כך יותר טוב מכל התחליפים האלה, מכל החיקויים שהיא אימצה ומאמצת אל תוך חייה. אבל, שוב, מדובר בבעיה שלה, לא שלי. אני בסדר, והיא – היא כבר הפסידה אותי.
הפנקס שלי הוא כבר לא עליה.
אני נותן למספר שלה לטלפן, מחזיק את המכשיר קרוב אלי, מחייג, אבל לא ממתין לתשובה. איבדתי אותה, היא איבדה אותי, ורק התשוקה הבלתי ממומשת נשארה, מצבה, גלעד לרגש שכבר לא ימצא צורת ביטוי
(הנה, נשרפתי עד אפר, עכשיו)
*
יום אחר כך, רגשות אשמה.
אני אחלה בנאדם, שמתנהג לפעמים כמו זבל.
אני זבל של בנאדם, שמתנהג לפעמים בסדר.
בסביבות שונות, תחת כללים שונים, אחרי כמות מסוימת של אלכוהול, בימים מסוימים, כשעור מסויים קורץ לי, או כשזיכרון מסוים, מסוים מדי, של מישהי מסוימת, מסוימת מדי, כשכל אלה, או אחד מהם, או משהו אחר, מנקר את קליפת הבסדר, אז פתאום בוקע לו הזבל שבי, המסוים.
ויסקי עושה את זה, בעיקר, אבל לא רק.
והכי גרוע הוא שכבר למדתי לסלוח לעצמי, להדחיק את זוועות יום אתמול, כאילו כלום, והכי גרוע הוא שהתמכרתי לזה, לטרנספורמציה, לרגע המעבר בין מיסטר ג'ייקל וד"ר הייד.
אני רוצח סדרתי, בלי לשפוך דם.
אני זבל.
הבסדר הוא רק מסכה.
כי עובדה, אתמול כתבתי ובכל זאת התקשרתי אליה, לוזר נלעג שכמוני, מהפלאפון, אות הקלון של הצורך להיראות כזמין, מתקשר ומנתק, ובסוף משאיר הודעה מבולבלת, שטוב שאיני זוכר במדויק.
המסע הזה ארוך וקשה, והסוף לא נראה באופק.
בינתיים אני מסתפק במועט.
האושר אינו פרמטר אפשרי.
התפקוד, השרידה, תחושת האחריות, התמודדות עם המוקשים שאני מניח בדרכי שלי, הבלגנים הקטנים שאני יוצר לעצמי, כל אלה מספקים מספיק תנועה דמיונית בכדי להסתיר את העובדה שהכל סטאטי.
האושר אינו אפשרי. הבדידות היא טבע. היא מכשיר ומטרה.
*
וככה טוב.
כשהאלכוהול מכה במנגנוני ההגנה, משבית אותם.
מותר לי, עכשיו, זה סוף השבוע, עבדתי, מילאתי את חובי ל, וכעת אני מותר לכל, כעת הכל מותר.
חבורת הרוקיסטים בפאב של הצעירים, עוד סצנה לה הצלחתי להשתרבב, לוויין נטול לאומיות שכמותי. רק דבר אחד מקשר ביני לבין המציאות, וזה זיכרון הביזיונות.
גם כאן אני כבר חלק מהנוף, אחד מהקבועים.
מה קורה כאשר הנוף מתחיל לדבר?
אני עץ זית, אני קוץ,
אני דרדר.
*
ועכשיו, אחרי שרוסקתי והתרסקתי,
מה נותר?
*
מנגן את המוזיקה בלי להבין, כמו מקעקע שחטף פרקינסון, כמו פוליטיקאי שלקה בצרידות, כזה אני, מתפתל, מחפש בלי לרצות למצוא, כותב עכשיו, תוך כדי מסיבה, כשהקצב דופק, ובכל זאת מנסה להיות מובן.
היא כאן.
[דף ריק]
אמצע מסיבה, ואין שום תירוץ למה לא להתקרב אליה.
האבסינט תופס את המקום שלו, מנקר, ושוב,
אני עדיין רוצה אותה,
ארבע על ארבע,
ניצוצות ניתזים ממקרן הוידאו,
אני כבר לא רוצה אותה,
ריח של תשוקה עובר בינינו,
אני כבר לא רוצה אותה,
צריך להזכיר לעצמי את זה,
להתעלם מהצללית שלה, הכהה,
אני כבר לא רוצה אותה,
מנטרה,
תפילה,
אני כבר לא רוצה אותה.
אני רוצה לרקוד.
*
רוח עדינה נושבת. עוד יהיה כאן סתיו.
הויתור עליה: האם הוא אפשרי?
הצללית שלה, העורף שלה, כלום לא דהה, זה עדיין יותר מדי בפוקוס, ברור, ברור מדי.
קינג ג'ורג', אלנבי, יומן. בוקר. משאית זבל נכנסת לכרם התימנים, יום שבת, בירה אחרונה בקיוסק, ועוד אחת אחרונה בפאב הקבוע.
כנראה שהגיע הזמן שאבין שהיא לא רוצה אותי.
*
זה לא הולך כל כך טוב, מה?
הניסיון הזה שלי להתנתק ממנה באמצעות הכתיבה. זה רק מקבע אותה בתור הסיבה והמסובב, זה רק גורר אותי למטה.
אבל, לפחות, לא משעמם. רק קצת, לפעמים.
ובינתיים, בתוך המעגלים הללו, בתוך הספירלה, יש חיים. יש עבודה, יש מוזיקה, יש רגעים של יופי, רגעים של צרימה, וזה מספיק.
אך עדיין לא הגיעה שעת הסיכומים. יש עוד דפים ריקים רבים בפנקס, ועוד אלכוהול, עוד קפה, עוד סיגריות רבות מספור עד הדף האחרון. אומנם כבר התחילה שנת הלימודים, אבל החופש הגדול שלי עוד לא הסתיים. זה מנחם, באופן מוזר.
בסוף הפנקס כל זה ייגמר, אני משקר לעצמי. הפנקס הבא ייכתב במציאות אחרת לגמרי.
אני אהיה חלק, שרירי ומאושר
מסודר בחיים
רגוע
מאוהב ואהוב.
ועם טעם יותר טוב בנשים.
*
מלכודות, תהומות, מכשולים.
מה הייתי עושה בלעדיהם?
הקו הישר, הצפוי, הבלתי מופרע, גם אינו מעניין. בואו נתפתל קצת.
במעלה הרחוב שלי עמדה מכונית אוטוביאנקי לבנה, נטושה. היום, כשירדתי עם הכלב, ראיתי מכונית לבנה אחרת עומדת לידה, וארבעה גברים עסוקים בפירוק ובביזה, רציניים מאוד, נחושים.
כשחזרתי מהסיבוב, אחרי אספרסו ולימונדה, הם כבר הלכו. שני ילדים מחזיקים בבקבוק ספריי צבע עברו אותי, בחיוכים כבושים.
המכונית הנטושה הפכה לגרוטאה.
הם שחטו אותה, ולסיום הפכו את הגוויה על צידה. שמן ניגר מהמנוע אל הכביש, וכתמים של צבע ירוק עיטרו את הצבע הלבן.
*
(זמן לבזבז, בפינת קינג ג'ורג' ושדרות בן ציון)
בינתיים, העיר בשלה, פיגוע קרה היום במקום אחר, והכל נורמלי ככל שהוא יכול להיות כזה, אופניים, מכוניות, אנשים, תנועה. אני אוהב את הפרטים הקטנים, את הצורה שבה האישה בשמלה הקצרה החזיקה את בקבוק הקולה, את מחוות הכבוד ההדדי שהחלפנו, את השיער הורוד של הנערה שעברה מאחורי הפסל של הכלבים החלודים והמחייכים, אני נהנה לצפות, לנסות להבין את העלילה יותר מאשר מהיומרה להתערב בה ולשנות אותה.
ומובן שאף אחד מהספסלים בשדרה המשופצת היורדת מהבימה אינו מוצל. הם סמל של ספסלים, בדוק כמו שבילי האופניים, פרטים שנראים טוב בפרזנטציה, בצילום, בתוכנית, אבל לא מיועדים לשימוש, לא באמת.
*
סיכום סוף שבוע, לפני החזרה אל החיים המבוגרים, מלאי האחריות.
מה היה לנו?
חיבוק אחד, ליל ריקודים אחד, מספר מפגשים עם נשים מהעבר, הקרוב והרחוק, הרבה מאוד שיעולים כבדים וכמות סבירה בהחלט של אלכוהול.
ראיתי אותה, אז מה?
ניתן לסמן את סוף השבוע הזה כהצלחה, ולו רק מפני ששרדתי אותו, ולו רק מפני שהוא כבר כמעט מאחורי, ולא היו בו, כמעט, ביזיונות יוצאי דופן, רק חרפות ואכזבות קטנות, מקומיות.
לשרוד את רעידות האדמה, זו המטרה, להיות ניצול משופשף.
*
כבר כמה חודשים, ואני עדיין צופה ברחוב אלנבי, כמעט כל יום, ממקומות שונים אך קבועים, מזוויות מסוימות, פריימים, ועדיין מגלה כל פעם דברים חדשים. יש בו משהו, ברחוב הזה, יש משהו בחיים המתנהלים בו, חולפים דרכו, יש משהו בצפייה.
ועדיין כותב, רק כשאני שיכור או מסטול, רק בחוץ.
גם זו הישרדות, גם זה כנגד כל הסיכויים.
יומן אלנבי. באמת. יהיר מצידי לחשוב שזה עלול לעניין מישהו. ומצד שני, למי איכפת. אתה, הקורא, הקוראת, אם יהיה בכלל אי פעם אדם שכזה, אם הגעת עד לכאן, לך תזדיין, לכי תזדייני, לא בשבילכם אני עושה את זה, אני פה בשביל ההיבריס, אני פה בשביל העונש האלוהי.
אני מצמצם את הצרכים החברתיים שלי למינימום, כמו יצור ביצה שמסתגל לבצורת, מנסה להיות כמה שפחות תלוי, שואף להיות אוטונומי ומגלה שאני נאלץ להסתפק בעמדת הטפיל.
קרצייה שכמותי, עלוקה, פטרייה, שרך, מקיז דם, ספוגי.
יונק מתוך הדברים שנוגדים את אופיי.
מסתפק במועט, כרגע, אבל מוכן לכל.
שלושה מקומות צפייה קבועים, שלוש מערכות של חוקים. הפאב הקבוע, ספסל הבטון שצופה על אלנבי והפאב של הצעירים, בצד השני של הרחוב, זירת המפגש לכל מי שהוא לא אני. בשלושתם אני זר, אבל מהות הזרות משתנה. כך אפשר לדחוס שלושה מעברי זהות לתוך חמישים מטר, לתוך ציר התנועה בין שלושת הנקודות, לתרגל את זה, למצות את הסתירה.
לקוח קבוע, שותף לסוד, ובכל זאת זר ומוזר.
שומר על רחוב אלנבי, שלא יברח לשום מקום, שהבועות לא יתפוצצו.
*
בניינים נופלים, בטלוויזיה.
עידן חדש עומד בפתח.
זו עת הפחד.
המלחמה ניצחה, וכולם פיונים, משתתפים במשחק רולטה רוסית ענקי, לא מודעים אפילו לכמה תכופות הלחיצות על ההדק, לכך שאקדחים רבים כל כך מחכים למערכה השלישית.
תקופה נפלאה, מרגשת, חד פעמית, מלחמת עולם בה מחזות דמיוניים הופכים למציאות. דבר לא חסר, פרט לאשליית הביטחון בעתיד. האדרנלין שוצף, נושאי שיחות החולין אומנם לא מגוונים, אך זמינים.
זה זמן נורא הוד, יום פתיחתה של מלחמת העולם השלישית, זה זמן למות.
בורח מכל מי שמוכן לאהוב אותי, מחפש מחסה. פצצות של רוך ניתכות בקרקע, בי, אבל אין מה לדאוג, כי כוחותינו שולטים במצב, ויגיבו בזמן ובמקום המתאים, כשיראה להם.
העט הוא הנשק, הפנקס הוא דפי ההיסטוריה, ומחר, לא משנה מה, אעמוד (אשב, אך זה נשמע פחות דרמטי) מול כיתה בשמונה וחצי בבוקר, לאחר שאלבש שחורים ואסע שעה וחצי באוטובוס לעיר אחרת, ואגיד משהו.
בוקר טוב?
תקופה מבלבלת, בה צריך להמציא שסתומי פריקת לחץ, תקופה מבלבלת, האם היא בסדר?
תקופה מבלבלת, ואני עדיין נזכר בה.
זה לא זמן להיות לבד. דווקא עכשיו אשליית השייכות חשובה מתמיד, ודווקא עכשיו אני בוחר שלא להיות שייך, להתנתק כמה שיותר, להסתפק בצד.
לא מוכן להעמיד את עצמי למבחן, לא מוכן להתחייב על אספקת חום ורגש רציפה, לא מוכן להגיד לאף אחת שאני אוהב אותה.
אז אני לבד, וזה לא חדש, בלשון המעטה, וחוץ מזה אנשים מתים, השמיים נופלים, הכל כשהיה.
ואני עדיין מתגעגע אליה.
סייבורג, יצורות בלתי אנושיות, הן מסביבי, נשיות, מחביאות ממני משהו שאי אפשר להסביר. אילו רק הייתי יכול ללדת. הגבריות הזו, עקרה כל כך, תחושת החולשה הנוצרת מכך שאני צ ר י ך אישה בשביל ילד משלי היא מסרסת.
הבעיה היחידה עם הלבד היא שהוא בלתי המשכי.
וכולם נלעגים כל כך, אין מי לחקות, אין מי להיות.
כעת לא רק האושר, אלא גם החיקוי כבר אינו אופציה.
*
אתמול, במסיבת חתונה של חברים, במרפסת מלון הפונה אל הים, שוב התבזיתי. האלכוהול, הצהריים, הסוויטה אליה עלינו כאשר המשפחה כבר הלכה, כמה שורות של אבקה לבנה, וכבר מצאתי את עצמי מתגפף עם אחת מחברותיה של הכלה, אישה, רכה וקשה, יפה מאוד ומכוערת, ואחר כך, על המרפסת בעלת המעקה השקוף, עשינו דברים.
הדבר העיקרי שאני זוכר הוא שהקפדתי לשאול אותה אם זה בסדר, כל הזמן, ושהיא לא עצרה בי.
יש לי חולשה, יש לי תשוקה. יש לי צורך, ואני לא אוהב להיות צריך.
אחר כך ברחתי משם, משאיר אותה ואת החתן על הספה, כשהכלה ישנה במיטה בחדר השני, מול שולחן עמוס בקבוקים ריקים ובלי סמים, והלכתי לישון שנת שיכורים, לא שוכח לכוון שעון מעורר בכדי לא להסתכן בהחמצת הסיכוי לראות אותה, או לפחות לעבור בשובל שלה, להתחכך בבבואותיה.
נסעתי למסיבה בירושלים, שומע הארדקור בטייפ הדפוק של המכונית של אימא שלי כל הדרך לשם, לבד, טס נמוך, לא חושב.
אל מרתף באזור התעשייה בתלפיות, אל רכיבה על שאריות הסמים שעוד נותרו בדם, התחככות בסצנות להן איני רוצה להיות שייך. הסתפקות במועט.
וחזרה בבוקר, במכונית מלאה באנשים שהסוטול שלהם הרבה יותר שווה משלי, חברים שלה. השם שלה נזרק על ידם לאוויר, ממשיך לרחף סביבי.
יום ולילה, כל מה שנשאר מהם עכשיו זה מועקה בריאות, ברקות, בבטן, ותחושת אשמה, סובייקטיבית אומנם, אך קיימת.
אז אני חוזר לאלנבי, לפאב הקבוע, לכוס הבירה, לכתיבה. האור יפה עכשיו. מדוע אי אפשר להסתפק בזה?
*
קצת במצור, כרגע, מסתובב יותר מדי זמן סביב אותן מלכודות, עד שפני כבר מוכרות מדי, עד שפניהם של האנשים הופכות להיות מוכרות מדי עבורי. הכל צפוי, והרשות נתונה רק לשינויים קלים. רימייק אחרי רימייק של אותן דרמות נדושות, כאשר מלאי השחקנים מוגבל עד כאב, וההבדלים בדיאלוג ובאקשן קלושים. אבל לא על זה באתי לדבר, לא על השעמום, לא על הדריכה במקום, על היקבעות הנראטיב, אלא על תחושת הרדיפה, על כך שמשום מה יותר מדי אנשים מייחדים לי תפקיד בסרטי הסטודנטים הירודים שמרכיבים את חייהם.
אני מפחד מכך שירצו אותי כאן, באלנבי. אני מפחד ממה שאני עלול לעשות אם אנצל את הרצון הזה.
*
הזמן מזדחל לו, וכבר קרבים עשרת ימי תשובה, והגופות נספרות, ואני מתכונן לזמן שבו אאלץ לסכם את הפנקס הזה, לנסות, אולי, להתיישב מול המחשב, להפוך לקריא, להעמיד למבחן.
מתכונן, לא מפחד, מתכונן.
תמהיל עכור של ראוותנות ומציצנות הוא הבסיס שלי, מסתבר.
אבל אף פעם לא הייתי כזה לידה. אף פעם. כמעט אף פעם.
לידה הייתי מסודר, ואחראי, מישהו לסמוך עליו. וזה, מסתבר, היה מה שהייתה צריכה, אבל לא מה שרצתה.
איבדתי אותה כי שיחקתי בלהיות טוב ממה שאני באמת. זו טעות שאסור שתחזור.
*
המלחמה הזאת, נגד ההגיון, נגד הכל.
הכל עוד יהיה רע יותר, ואז עוד יותר רע, וכל זה בשביל כלום. אין מטרה, שום דגל לא יתנוסס על ראש שום גבעה, ואף אנדרטה לא תיבנה לרומם את הניצחון המפואר. כן, זו הולכת להיות תקופה נפלאה.
כי ככל שרע יותר, כך טוב יותר.
זו מהותה של הגאולה דרך הביבים.
למרות שכפי שאמרנו, אמרתי, לא תבוא גאולה, היא יצאה מכלל חשבון עם מות האלוהים, כך שנותרנו עם המהות בלבד, יתומים שכמותינו, עם השאיפה לגאולה, עם הנכונות להשפיל עצמנו בשבילה. מקום שווה, הביבים, ומתמסטלים יופי מהריחות.
לספסל הבטון ההוא, מהעבר השני של הכביש, עליו אני יושב מדי יום בחודשים האחרונים, כמו גם לחלון הזה, בפאב של הצעירים, יש את הנתונים המתאימים, המאפשרים את קיום הסתירה בין המציצנות לראווה. מושב מוגבה הצופה על עוברים, שבים ונשארים, המחויבים משום מה לעיסוק בשלהם. עולם שלם המתנהל ללא הפסק.
רק במקומות כאלה אני חש בטוח, חשוף לעיני כל אבל נסתר, אנונימי מתוך בחירה.
קשה להיות צייד בעיר הזאת, שאין בה מספיק כבוד בין הטורפים לנטרפים, קשה להיות זאב בודד, מהורהר, לא שבע, בשדות מרעה של כבשים נשכניות.
יש לי מה שיש לי, אין לי מה שאין לי, הכרה מפחידה ומאתגרת.
בוחר להיות בלתי מאושר, במודע, במצח נחושה ובלי כל רגשי נחיתות. לקחתי את התפקיד על עצמי, וחסר שלא אצליח בו, כי אז אהיה ממש מבואס.
*
מוזר, לפגוש מישהי שאיתה אולי אפשר היה, לדעת מראש שרוב הסיכויים שכבר דפקתי את זה, מראש, מעצם כך שהיא אפשרית, מכיוון שאז אני טוב מדי, טוב ממני.
נפגשנו ברחוב, ביציאה מהפאב הקבוע, אחרי שקטלתי את עצמי מספיק, עד כשכבר הגיע הזמן ללכת. אז הלכנו אל המכונית, ועצרנו בדרך בבית שלה, כוך על גג, והעמסנו את האופניים, ונסענו אלי.
שתינו, דיברנו, הלכנו לישון. בסוף הלילה היא נתנה לי לחבק אותה.
וזהו. לא מספיק?
ודאי, יותר ממספיק, ורק חבל, כי היה יכול להיות טוב, אך יש לי תחושה כזו, כי יש עוד אכזבה בדרך.
*
הייתי רוצה לאיין את עצמי, להותיר רק את העין הצופה, לוותר על הנוכחות, אבל מובן שאני עושה בדיוק את ההפך. עובדה: הדפים האחרונים מלאים בסיפורי יומן תל אביביים, נדושים וצפויים, הולמים היטב את הפרסונה המסוימת, דמות הדובר, אותי.
כל ההתבוננות הזו, ואני עדיין נותרתי הדמות הראשית בדרמות שאני מספר לעצמי.
כל כך הרבה צפייה, כל כך מעט מציאות.
יש לי תירוץ. ההיבדלות היא סוג מסויים, פגום, של מדיטציה. ככזו, היא אינה מבטלת את האני אלא מתבוססת בו, הופכת אותו לדפוס דרכו נחווה העולם.
תירוץ קלוש, אני מודה, אבל בכל זאת משהו.
*
הערב יורד על הפאב הקבוע, והשלט המכוסה שעל גג תחנת הדלק שמולו הופך בהיר יותר מהשמיים, ובודאי לבן יותר. אלה כחלחלים ירקרקים, לא סתוויים עדיין, אם כי הרוח הקרירה והיבשה מבשרת כי זה אכן יבוא. ערב החג השני, ראש השנה. נותרו עוד תשעה ימים ליום הכיפורים, זה יהיה סוף הפנקס, סוף היומן, סוף החופש הגדול. יחי הספירה לאחור.
ימים מבלבלים. ציפייה לתובנה, למחילה, לקץ. ימים שבהם את רוב רגעי האושר אני חווה דרך עיניהם של אנשים אחרים. יד שנייה.
סוף חלק רביעי ולפני אחרון (איזה מזל, מה? אין ספק, טקסט ארוך מדי לפורמט האינטרנטי, אם לצטט מישהי שאומרת את המובן מאליו. מה לעשות, ככה לומדים, ומהרגע שמתחילים מבאס לעצור. טוב, לא מכריחים פה אף אחד לקרוא, וגם לא לכתוב, אגב)
תגובות
תאור מדוייק מדי של הבועה המרקיבה שאתה שורץ בה. צא מזה והאמן לי שהחיים הדפוקים שלך ישתפרו ללא הכר.