ארכיון תג: יואלי

פרוייקט המשפחה – מפורקת אבל לא שבורה לגמרי

כשהייתי בן תשע, בשנת 1979, התגרשו הורי. אני לא זוכר הרבה מהזמן הזה או ממה שקדם לו. המשפחה המשותפת, אבא אמא בן בת, התפרקה, ואבי ואמי הפכו משותפים לאויבים. אבל היא לא נשברה לגמרי. אני וגליה אחותי המשכנו להיות חלק משני צדדיה. 

היו ההורים של אמא, שלמה וצילי יואלי מירושלים. סבא שלמה היה איש כפוף גב ומלא הדר. הוא שימש כמנהל האספקה של בית החולים ׳הדסה׳, היה ישר כסרגל ואהוב על הכל. היה לו מבטא פולני נעים וקול ענוג. סבתא צילי הייתה אחות בית ספר, מבריקה, אסקצנטרית ומקסימה. הם גרו בדירה קסומה, בקומה העליונה בבניין המרכזי בגן רחביה שבירושלים. אמי הייתה בתם הצעירה מתוך שלוש, והם דאגו לה נורא.

והיו ההורים של אבא. ראשית, אביו, פנחס יואלי, ואשתו השנייה, אגי. סבא פנחס היה פרופסור באוניברסיטה והיה איש חשוב וקפדן, גרמני ייקה, שאהב לספר אנקדוטות מעברו. לאגי, אשתו, לעולם לא קראתי סבתא. היא הייתה פסלת וקרמיקאית והיה לה מבטא הונגרי מודגש. היא בישלה אוכל שכולם אמרו שהוא מצויין ונהנו ממנו נורא אבל אני לא. לא אהבתי לבוא לביתם שברחוב מאזה בתל אביב, כי היו בו יותר מדי כללים ופחות מדי אהבה.

אולי שמתם לב ששם המשפחה של אבי ואמי זהים. זו אינה טעות אלא סיבת הכרותם. יואלי הוא שם נדיר יחסית. מקורו בשם האבות של סבותיי, שנרצחו בשואה. אביו של סבא שלמה מירושלים נקרא יואל, ואביו של סבא פנחס נקרא יוליוס. שניהם שינו את שמות משפחתם המקוריים, ובכך הנציחו אותם. אבי למד הנדסת ייצור בטכניון, ולאחר סוף לימודיו בחר לעבוד בכור האטומי שליד דימונה. יום אחד הגיעה אל הכור חיילת צעירה, ששם המשפחה שלה היה זהה לשלו. הוא ביקש להכיר אותה והרומן ביניהם התפתח במהירות אחר כך. אמי היפה והחכמה התאהבה מייד בגבר החתיך, המוכשר והכריזמטי. הם התחתנו במהירות, ואני נולדתי עוד טרם מלאו לה 20. כאשר התגרשו לא הייתה צריכה להתלבט אם לחזור לשם נעוריה.

לאמו של אבי, סבתא יהודית, היה שם משפחה אחר, איתן. שלט הדלת הנושא אותו היה מוזר עבורי. גם שם זה נוצר בארץ, והיה שייך לבעלה השני, סבא שלמה, פקיד מכס חסכן ומחושב. לא הייתי קרוב אליו למרות שהוא השתדל, אולי בגלל שאבי לא העריך אותו מספיק. חשתי שחייהם המשותפים היו נטולי חדווה. הם דיברו זה עם זה בגרמנית כועסת, במשפטים קצרים שלא הבנתי. כדי להבדיל בין אביה של אמי לבינו קראתי לו סבא שלמה מחיפה. הם גרו על מורדות הכרמל, בדירת שיכון שמרפסתה צפתה לים. מדרגות תלולות חיברו את הבניין לרחוב עבאס. לסבתא יהודית היה גן ילדים קטן באחד מחדרי הבית. היו בו ילדי הבניין, יהודים וערבים, וכשהייתי מגיע לביקור הצטרפתי אליהם. היינו משחקים בחצר סבוכת הצמחייה. סבתא יהודית בישלה אוכל מצויין שילדים אוהבים ופינקה אותי מאוד. אותה אהבתי יותר מכל הסבים והסבתות.

כך, היו לי שלושה סבים ושתי סבתות. 

הייתי הנכד הראשון, הבכור, גם של הורי אבי וגם של הורי אמי, וביליתי הרבה אצל הסבים והסבתות מירושלים או מחיפה, ברוב חופשות הקיץ והלימודים. אני מתאר לעצמי שזו גם הייתה דרך שלהם להקל ולסייע בשנים הקשות שאחרי משבר הגירושים, עד שחייהם של אבי ואמי התייצבו שוב. לסבא פנחס הוזמנו לביקורים קצובים וקצרים, כאחד מהבילויים עם אבי, דרך להעביר את הזמן שהוקצב לו עם ילדיו, כל יום שבת מ-11:00 עד 18:00.

הזמן שאחרי הגירושים היה קשוח. אני זוכר ריב צעקות על סף הדירה שבה גרנו בין אבי לסבי, הרבה כעס, הרבה עצב. אבל זמן עובר, ככה זה. דברים השתנו. סבא שלמה מירושלים יצא לפנסיה, והם עברו לדירה אחרת בירושלים. סבתא יהודית נפגעה בניתוח כושל והפכה לנכה. היא לא יכלה יותר לטפס במדרגות שהובילו לדירתה, ובעקבות כך עברה לתל אביב, לדירה דחוסה בבניין עם מעלית בדרום מזרח העיר, שמחלון הסלון שלה אפשר היה לראות ולהריח את מזבלת חירייה. אני התבגרתי.

גרנו באותו זמן ברמת השרון. זה היה המקום שאליו הורי עברו מדימונה לפני הגירושים, ושם נשארנו לגור אחריהם. במונחים מקומיים היינו עניים, ואמי עבדה קשה כדי לפרנס אותנו. הייתי היחיד בכיתתי שהוריו התגרשו, ילד מוזר ודחוי. הרביצו לי בבית הספר ולא היו לי חברים. זכיתי להערכה מסויימת על חוכמתי ועל זה ששרתי יפה אבל לא הייתי חלק משום קבוצה או חבורה. קראתי המון. 

כשהייתי בכיתה ז׳ למדתי במחזור הראשון בחטיבת ביניים שנפתחה בקצה הרחוק של העיר. לרוב הגעתי אליה באוטובוס, לעיתים בטרמפ עם דוד, מי שהיה אז חברה של אמי. אז כבר עברנו להרצליה, אבל כתובתנו הרשומה המשיכה להיות ברמת השרון כי מערכת החינוך שלה הייתה טובה יותר. בית הספר שילב תלמידים משכונות שונות של העיר, ניסוי של אינטגרציה. ילדים נטולי גב חברתי, כמוני, נפגעו בניסוי הזה. הרביצו לי והתעללו בי, ולקח זמן עד שהצלחתי למצוא לעצמי מקום. הגוף הצומח שלי היה גמלוני ומוזר. פעמיים באותה שנה מעדתי, נפלתי ושברתי את פרק כף יד ימין. גובסתי ולא יכולתי לכתוב. הייתי יושב בשיעורים, קורא בספרים ששאלתי מהספרייה ובוהה.

בית הספר החדש רצה גם להיות חדשני. אחד הביטויים לכך היה בשאיפה שהלימוד יעשה דרך פרוייקטים ועבודות ולא דרך שיעורי בית, כאשר הפרוייקט המסכם של כיתה ז׳ היה ׳פרויקט המשפחה׳, במסגרתו היינו אמורים לתעד את ההיסטוריה המשפחתית, תוך התמקדות בדרך שבה משפחתנו תרמה למדינה ולמפעל הציוני. זאת הייתה גרסה ראשונית למה שהתפתח להיות ׳עבודת שורשים׳ בימינו. היום עבודה זו היא חלק מתוכנית הלימודים, ומשולבת בתבנית רחבה יותר של ׳שנת בר מצווה׳. בתי הספר קובעים מטרות ודרכי ביצוע, בהתאם להנחיות כלליות של משרד החינוך. יש לעבודה דפוסים ומסורות, ובתי הספר מפיצים חוברות הנחייה שמסבירות בדיוק מה לכתוב ואיפה. זאת תעשייה של ממש, כאשר חברות פרטיות מציעות להפיק ולהדפיס אלבומי תמונות ועץ משפחה שילווה את העבודה או יחליף אותה, ויהיה גם מזכרת משפחתית.

״עבודת שורשים – למשפחה ולזכרונות״, מכריזה הכותרת בראש הדף שמוקדש לכך באתר אינטרנט המציע הפקה והדפסה של אלבומי תמונות דיגיטליים, ״מתעדים את העבר בשביל העתיד עם אלבום עבודת שורשים. בואו נצא למסע בזמן ונגלה את הסיפור המשפחתי והזיכרונות מחדש״. הנחת המוצא היא שמטרת זכרון העבר היא לשרת את העתיד ושלשימור הזכרון המשפחתי יש ערך משמעותי. זה לא רק עבודת בית ספר אלא מטרה שראוי להשקיע בה כסף: ״עבודת השורשים שהתחילה בפרויקט ביה”ס תשמר את הזיכרונות והסיפור המשפחתי מדור לדור״. שני הדברים לא סותרים, להפך: ״כך תכתוב המורה בתעודה: אלבום לעבודת שורשים מעוצב ומרשים, מרגש וניכרת בו האהבה למורשת המשפחתית. עבודת השורשים הזו תהווה מזכרת נצח משמעותית לכל המשפחה ולדורות הבאים״. זו בהחלט הערה יפה, ואני בטוח שהמוני מורות השתמשו בניסוח זה כאשר עמדו בפני המשימה הקשה של כתיבת הערכה מסכמת לתלמידיהם. מזכרת נצח משמעותית, לא פחות. בתחתית הדף מוזמנים ההורים, שבודאי השתכנעו, גם כי כולם בכיתה עושים אלבום כזה, ובמה נשקיע אם לא במשפחה, לבקש הצעת מחיר למינימום של 15 עותקים. אלפי אלבומים כאלה וודאי הודפסו, חולקו לכל בני המשפחה הקרובה והמורחבת, ניצבים כעת בהמוני ארונות ומדפי ספרים וצוברים אבק. 

איני סוציולוג, אבל יש לי השערה מרחיקת לכת, לפיה להפיכת כתיבת עבודת שורשים לפרקטיקה מחייבת יש משמעות גדולה בשינוי אופן גיבוש הזהות האישית והמשפחתית. אני חושב שהכנסתה לתוכנית הלימודים חייבהאנשים רבים, שאולי לא היו עושים זאת אחרת, איפשרה להם להתוודע לסיפור המשפחתי המסויים שלהם ולאופן בו הוא מושפע אך גם חורג מהסיפור הלאומי. אבל בראשית שנות ה-80, הזמן התמים בו הוטלה העבודה הזו עלי, כל הדפוסים והמשמעויות הללו עדיין לא היו מנוסחים וברורים. לא ידעתי שמוטלת עלי אחריות כבדה כל כך, הייתי צריך לעשות את העבודה הזאת כי ככה אמרו לי. אבל ידי השבורה לא איפשרה לי לכתוב. זה היה עידן נטול מקלדות, ולא יכולתי להחזיק בעט. 

כנראה שמורתי לא ויתרה לי. היא הייתה צריכה שאגיש משהו כדי שתוכל לתת לי עליו ציון והערכה. איני זוכר של מי היה הרעיון שבמקום לכתוב אקליט ראיונות עם בני משפחתי, ובמקום טקסט כתוב אגיש למורה קסטה שאערוך. המילה קלטת עוד לא הייתה מוכרת אז. אני זוכר רק חלקים מתוך החוויה הזו, איך ישבתי ליד טייפ הדאבל קאסט, לוחץ פליי בצד אחד ורקורד בשני. אני חושב שהפרוייקטים השונים הוצגו במעין תערוכה אליה הוזמנו ההורים, ושאליה הבאתי, פרט לקלטת הערוכה, גם מזכרות משפחתיות ותמונות, וזוכר במעומעם שיטוט בין שולחנות שעליהם הונחו העבודות השונות. אני זוכר שהעבודה שלי הוגשה בתיקיית קרטון חומה, עליה שרבטתי באותיות דפוס, כנראה לאחר שהגבס כבר הורד, ״פרויקט המשפחה״.

רשימת השאלות שהפניתי אז לששת בני המשפחה אותם ראיינתי, הורי וסבותי הביולוגיים, הוכתבה על ידי המורה, ואני לא סטיתי ממנה. כמעט ואין בראיונות התייחסות לשאלות שמעניינות אותי היום, הנוגעות בבחירות הקשות ובסודות הבלתי מדוברים. 

הקלטות נותרו בבית אמי, שהמירה אותם לקבצים לפני כמה שנים. כאשר ערכנו, לפני שנה, אזכרה לאבי, שמענו את הראיון שערכתי עמו בדרך לבית הקברות בכפר סבא.  זו הייתה עדות רחוקה, הזדמנות לבתי ולילדיה של אחותי לשמוע את קול סבם, שמת לפני שחלקם נולדו ושאותו לא הכירו. 

*

אבי היה אדם יוצא דופן, מוכשר ומבריק, אבל פגום בצורה עמוקה. חלפו 13 שנים מאז שמת וכבר מחלתי לו על פגמיו. כתבתי על זה אז ואין לי צורך להעמיק בכך יותר. חלק מהם התגלגל אליי, כמו חלק ממעלותיו. אני חי בשלום עם מי שהנני, גאה בכך שאני אב טוב ממנו. הוא הוריש לי, בין היתר, סיפור משפחתי שאני חש חובה לחקור ולהבין.

לא היה אדם שאהב והעריץ את אבי יותר מאמו, סבתא יהודית. הוא היה משוש לבבה ובבת עינה והיא תמכה בו בכל. כשהתגרשו הורי בחרה להתנכר לאמי ולהאשים אותה בהתפרקות הנישואים, למרות שבגידותיו של אבי היו בוודאי ידועות לה. כשנאלץ לברוח מהארץ עקב שקיעה בחובות והתמוטטות רשת חנויות התכשיטים שהקים ופתח חנות לתכשיטים ומתנות באמסטרדם שימשה כאשת הקשר לכל הספקים שהכיר. היא הייתה נוסעת למפעלי הייצור, אישה נכה הנעזרת במקל הליכה, וארזה לו חבילות בסלון ביתה הצופה על הר הזבל חירייה. היא הצילה אותו, אז, הקריבה את כל זמנה ואת כל יכולתיה עבורו.  

המבטא הגרמני של סבתי היה ברור ומודגש, אבל עורה היה כהה. את אותו גוון עור הורישה גם לאבי. הוא והיא נראו כמזרחים בתקופה בה חזות כזו תייגה אותך כנחות. היא הייתה אישה פרגמטית ולא אינטלקטואלית באופן כמעט אידיאולוגי, אבל התגאתה מאוד בכך ששני בניה  מהנדסים וסייעה רבות לאמי בלימודיה באוניברסיטה בראשית נישואיה לאבי. היא ידעה לפנק באוכל הטעים שהכינה, בתחושה שנתנה לי, כנכדה, של אהבה נטולת תנאי. היא הייתה מעשנת כבדה, אישה פעילה ונמרצת שהפכה לנכה כשהייתה בת פחות משישים, ומאז סבלה מכאבים נוראים ובלתי פוסקים. היא שלטה בביתה ללא מצרים, והייתה אישה חזקה, בעלת דיעות נחרצות. היא הייתה מרירה וקשת יום. היה בה משהו מתעתע.

היא הייתה חסרת מזל ובת מזל. נכותה נגרמה עקב רשלנות רפואית במהלך ניתוח אורטופדי פשוט יחסית. סכין המנתח החליקה, וכך נחתך העצב הראשי ברגלה. כשהייתה מבוגרת זכתה בפרס הראשון בלוטו, והסכום הספיק כדי לקנות בית בכפר סבא לה, ודירה בפתח תקווה לבנה הצעיר. לאבי, שאותו אהבה יותר מכל, נתנה סכום כסף גדול, שכנראה סייע בחיסול חלק מחובותיו. היא שמרה את הזכייה בסוד ממני ומאחותי, ובמשך שנים חשבתי שנהגה כך כיוון שהדבר אפשר לה להמשיך ולהציג עצמה כקורבן של הנסיבות. אבל הסבר זה רק מעיד עד כמה הפכתי לשיפוטי כלפיה כשבגרתי. אולי פחדה שאמי, שאבי תמיד איחר בתשלום מזונותיה, תנצל זאת לטובתה. 

היא עישנה בשרשרת, מדליקה סיגריה בסיגריה, ממלאת מאפרות. בזיקנתה חלתה עקב כך בנפחת ריאות, אבל סרטן הלבלב הוא זה שהרג אותה לבסוף. היא הייתה אישה חזקה וקשה, אבל רגשנית לעיתים. על עברה סיפרה רק שברי סיפורים שחזרו על עצמם, ועל חלקים ממנו לא אמרה דבר. אני לא שאלתי מחוסר עניין. בחברתה הייתי הנכד הבכור והאהוב, שאותו צריך לפנק ועליו צריך לשמור. פעם, כשהייתי קטן ועדיין גרנו בדימונה, קיבלתי סקטים כמתנת יום הולדת. היא פחדה שאפול ואפצע, כמו בנה הצעיר ששבר כך את ידו, ולכן, בעת שבאה לבקר אותנו, גנבה אותם מהארון וזרקה אותם. 

ידעתי שנולדה בוינה, עיר גדולה בה מדברים גרמנית, שהוריה נשארו שם כאשר עלתה לארץ, עוד לפני מלחמת העולם השנייה, ששירתה ב׳הגנה׳ וכך פגשה את סבי, ואז אבי נולד.

היא לא סיפרה איך ומדוע נפרדו, אבל ידעתי שבזמן מלחמת השחרור, בזמן שאבי היה בן ארבע, הייתה אם חד הורית, נצורה איתו בירושלים, מחולצת משם בשיירת משוריינים, מבשלת במחנות צבא. היא סיפרה איך פעם החזיקה רימון יד בינה לבין אבי בזמן שחיבקה אותו, והבטיחה לעצמה שלפני שיפגעו בה תפוצץ אותם יחדיו, כדי שלא ישאר לבד בעולם. אני לא חושב שניתן להתאושש לגמרי מחוויה כזו. זו הייתה, אולי, הטראומה המכוננת שלה, שהורישה גם לאבי.

*

לאימה של סבתי קראו הדוויג, והיא נולדה בשנת 1891 בברלין. שמה העברי, שצורף כשם שני לשמה הרשמי, היה חנה. הוא כתוב ׳חנה בת-יעקב היילברונר׳, בראש ציור שמן שלה, בו היא עונדת עגילים, ותכשיט מגן דוד תלוי בפתח צווארון התחרה, מלאכת המחשבת, שלצווארה. היא צעירה, שחומה ויפה, מבטה תלוי בעתיד. ציור זה היה תלוי בביתנו כשהייתי ילד. אני זוכר שאהבתי להעביר אצבע על פיתולי המסגרת הזהובה ומסוגננת. חשבתי שהעצב שמביע מבטה הוא שלווה. כילד, נראתה לי כמו דמות אצילית מעולם אחר. לא ידעתי שמתה בשואה כי לא חשבתי על זה. 

היא נוכחה בחיינו גם באופן נוסף. כאשר נולדה אחותי, חמש שנים אחרי, ביקשה סבתי שיקראו לה על שם אימה, וכדי לרצות אותה נוסף לה השם חנה כשם שני. 

סבתא יהודית נתנה את הציור לאבי, ולאחר הגירושים הוא לקח אותו אליו. מאחר שלא היה לו בית משלו תלה אותו בגלריית התכשיטים שהקים ביפו. היא צפתה בעסק גדל ומתמוטט. כשברח להולנד לקח איתו את הציור לשם, והחזיר אותו עמו לארץ לאחר שהצליח לחסל את חובותיו. ימים ספורים לפני שמת נתן אותו לאחותי ׳בהשאלה׳, והוא תלוי כעת בביתה. משפחתה קוראת לדמות המצוירת ׳סבתא חנה מהשואה׳. סבתא יהודית סיפרה לאחותי שכאשר עלתה לארץ הביאה איתה את הציור הזה, מגולגל ונטול מסגרת, שניתן לה במתנה על ידי אימה, ושהוא, וגם כמה תכשיטים שהיו חלק מהנדוניה שלה, היו המזכרת היחידה ממנה. חנה מונצחת כעת בשם ביתה של אחותי. בעת שרשמה אותה במשרד הפנים החליטה אחותי לשנות גם את שמה שלה, להוריד את שמה השני ולהעניק אותו לביתה.

הדוויג חנה הייתה בת יחידה ולפני אחרונה מבין שמונת ילדיהם של הוריה. אביה הגיע לברלין  כילד עני, ובזכות עבודה קשה וחתונה עם ביתו של הבוס הפך לבעלים של בית חרושת משגשג לכובעים. ברלין הפכה בשנת 1871 לבירת הקיסרות הגרמנית, מה שהביא לשגשוג כלכלי ולצמיחתה המהירה. אחד מאחיה מת כאשר הייתה נערה עקב דלקת תוספתן, שהייתה, בימים שלפני גילוי האנטיביוטיקה, נטולת מרפא. זה בוודאי היה כרוך בייסורים קשים. משפחתה הייתה יהודית שומרת מסורת ופטריוטית גרמנית. בבית שמרו על כשרות, אבל לא דיקדקו בכל מצוות הדת. האב חינך את בניו להיות סוחרים מוצלחים ולשם כך שלח אותם למסעות ונסיעות שירחיבו את אופקיהם. כך הגיע אחד מאחיה לוינה, הכרך הגרמני הגדול ביותר באותה תקופה ובירת האימפריה האוסטרו-הונגרית. שם הכיר את ארנולד דונט, צעיר יהודי בן העיר. כאשר הגיע ארנולד לביקור בברלין, בשנת 1912, לרגל כינוס ארגון המתעמלים הציוני ׳מכבי׳ שנערך בעיר, הזמין אותו האח לארוחה בבית המשפחה. כך נפגשו הוריה של סבתי. 

היא היתה בת 21, הוא בן 25. הם התאהבו והתחתנו. ציור השמן היה בוודאי חלק מהנדוניה שלה, הרכוש שהביאה עמה לתא המשפחתי החדש. רואים בו אישה צעירה שעתידה לפניה. כפי שמצופה מאשת איש עזבה את משפחתה שבברלין ועברה לוינה. זו הייתה אמנם מדינה שונה, והמבטא של הגרמנית שדיברו בה היה אחר, אבל אפשר היה להסתדר. לאימו של ארנולד, ברטה, הייתה חנות למוצרי בית ברובע היהודי של העיר. העסקים היו טובים. וינה הייתה בירה אימפריאלית שוקקת, בעלת חיי תרבות סוערים, מרכז העולם. הדוויג התחילה לעבוד בחנות המשפחתית, תחת חמותה. בתם הראשונה של הזוג, רות, נולדה ב-21 ביולי 1914, שלושה שבועות אחרי ההתנקשות ביורש העצר האוסטרו-הונגרי, שבוע לפני שהאימפריה יצאה למלחמה שבסופה תפסיק להתקיים. גרמניה הצטרפה אליה בראשית אוגוסט, ופתאום העולם כולו היה במלחמה. הכל השתנה בעקבות זה. מהלך חייה הופר באופן חסר תקנה. 

*

שיוויון הזכויות שהוענק ליהודים במערב אירופה הניע מספר תהליכים בתוך הקהילות היהודיות. הוא אפשר את השתלבותם המהירה בחברה הכללית כחלק מהלאום החדש שהמדינות השונות שאפו לכונן, ובכך שינה גם את האפשרויות שנפתחו בפני היהודים וגם את תרבותם וזהותם. יהודים שחיו בגרמניה הפכו לגרמנים. יהודים שחיו בבריטניה הפכו בריטים. מדינות הלאום דרשו הזדהות מוחלטת ושותפות גורל מאזרחיהן, והיהודים היו חלק מהאזרחים הללו. עבור רובם זה היה מובן מאליו. כשארצך במלחמה אתה תומך בה והאויב של ארצך הוא תמיד גם האויב שלך. אידיאולוגיות קוסמופוליטיות וזהויות חוצות לאום כמו דת או מעמד התגלו כמשניות לפטריוטיות. הסוציאליזם ואחוות מעמד הפועלים לא מנעו מפרולטרים בני אומות שונות להרוג אלה באלה. כך גם האחווה היהודית והרעיון הציוני. הכל נדחק הצידה למען ניצחון המולדת. פטריוטיות, רגש מסמא, בסיסי ואוטומטי, הייתה הדלק שהניע את מכונת המלחמה.                       

יהודים שירתו בצבאות המדינות השונות שהשתתפו במלחמה הגדולה, ושיעורי ההתנדבות והגיוס מקרבם עלה על שיעורם באוכלוסייה. 

כל אחיה של הדוויג היו בגיל גיוס. יוליוס, אחיה הבכור, היה בן 35 עם פרוץ המלחמה. הוא היה עורך דין. לפי עדות אחות סבתי סירב להיות מוכר כדוקטור מאחר שחשב שיותר מדי ׳טיפשים׳ נשאו תואר זה. מעט לפני המלחמה התחתן עם אלמנה צעירה, שלה היו שני בנים קטנים להם שימש כאב חורג. אימו התנגדה לנישואים ולא השתתפה בחתונה. בעת שגויס הייתה רוזה, אשתו, בהריון, נושאת את בנם המשותף. 

תוכנית המלחמה הגרמנית, ׳תוכנית שליפן׳, התבססה על איגוף הביצורים הצרפתיים דרך בלגיה הנייטרלית. המטרה הייתה הבסת הצבא הצרפתי במהירות האפשרית, כדי להפנות את מירב הכוח לאימפריה הרוסית ולא להסתבך במלחמה בשתי חזיתות. אבל המהלכים המתוכננים לא בוצעו במלואם, ההתנגדות הבלגית לכיבוש הגרמני הייתה חזקה מהצפוי ובריטניה, שלה הייתה ברית עם בלגיה וצרפת, הצטרפה למערכה. הצבא הצרפתי בשיתוף חיל המשלוח הבריטי הצליח לבלום את התקדמות הצבא הגרמני, כך שבמקום מלחמה של תנועה וכיבוש החל להתבסס קו חזית שבו התחפרו הכוחות אלה מול אלה. עוד ועוד כוח אדם, בשר תותחים, גויס, הוכשר במהירות ונשלח להילחם ולמות.

יוליוס, שהיה בעל הכשרה צבאית, גויס לדיוויזיית המילואים השישית, שהייתה חלק מצבא המילואים השלישי. חיילה באו מפרובינציית ברנדרבורג שבפרוסיה, בה נמצאת ברלין. הוא שלח לאשתו ההרה מכתב וסדרה של גלויות המתארות את חוויותיו. הן תורגמו על ידי רות, אחותה של סבתא יהודית, וצורפו לתיאור תולדות משפחתה. אביא אותם כאן, בתיקוני לשון קלים. הם עדות למה שעבר על חייל יהודי-גרמני אחד, בדרכו לקרב. בוודאי נקראו שוב ושוב על ידה ועל ידי בני משפחתו, כמזכרת אחרונה. הם כוללים דיווח על התנאים בחפירות ועל התנהלות החיילים בה, על הציפייה המתמשכת והתקווה לבשורות טובות. אין במה שכתב יוליוס ביקורת או היסוס. הוא שלם עם התפקיד שהוא ממלא, מאמין ומזדהה לחלוטין עם הצד בו הוא נלחם. 

אי שם על שפת הים הצפוני, 30.10.14, השעה 12:10

אהובתי,

למזלי הכניסו אותי לגדוד מס׳1, שמשמש כרזרבה. אספר על מה שקדם.

1000 מ׳ לפנינו משתולל מאז הלילה קרב עז, לגדוד 2 שבחזית עמדה מוגנת מול הבלגים, מאחורי פסי רכבת מוגבהים. אנחנו בשוחות מלאות קש שלמזלנו טרי. בעמדות אלה שכב הלילה גדוד 3. כאשר אנחנו שוכבים, עוברים פצועים, בעיקר מיריות בידיים. ביניהם חיילים מהמשלוח שלנו, שהוכנסו לגדוד 2 ויצאו אתו לקרב. רק מעטים נהרגו. כרגע מעבירים שתי קבוצות שבויים בלגיים, בנות 30 ו-60 אנשים. ביניהם כמה קצינים. וכך נשב כאן כמה שעות, אולי כל היום. 

אתמול בבוקר מוקדם קבלנו קפה מן המטבח הצבאי; יכולנו לאכול ארוחת בוקר ולנקות את הרובים. מפקד הגדוד, שהגיע עם המשלוח שלנו, סא״ל הולצקי (Oberlt. Holtzkey) ברך אותנו קצרות, הבטיח את עזרתו לכל אחד, ודרש משמעת מוחלטת. אני הרי במדים מאז גיל 12 ומשמעת היא בעצמותי. אין אני יודע דבר אחר אלא לציית לפקודה. רק כך מנצחים במלחמות. 

…ב-11:00 נערך מפקד. רס״ן קלרמן, רווק לא צעיר עם זקן קטן אפור, ומקל נצחי ביד, ברך את המילואים. בין היתר סיפר, שגנבו בלילה את שמיכתו, כאשר שתה מרק, וביקש שלא יגנבו עוד.

קשה להתקדם, מפני שבשטח תעלות רבות אותן הבלגים ממלאים מים וכל אחת ואחת צריך לכבוש לחוד: אנחנו במלחמת ביצורים. האויב שלפנינו הם חיל מצב באנטוורפן; המורל שם נמוך; קרה, שהבלגים עצמם הניחו מעברים בלילה, כדי שנוכל להתקדם ביתר קלות. כאשר אנחנו מתקרבים, הם נכנעים בהמוניהם. הם לא יכולים לסגת בגלל האנגלים, ששוב ושוב תופסים עמדות חדשות ודוחפים את הבלגים קדימה תוך יריות. על כך סיפרו שבויים. בכלל שמענו, שהתושבים שינו את דעתם על האנגלים, כי הם מתחילים להבין שהם רק בשר תותחים עבורם. לכן בגנט היחס אלינו מצוין, באשר לאספקה ואיכסון, כפי ששמענו מחיילים שעברו שם.

לא צעדנו מרחק רב… 2-3 ק״מ מעבר לגשר צף שכוחות חלוץ בנו מעבר לאחת התעלות. שם היו שוחות שתפשנו. לימיננו הייתה חווה הרוסה. היו שיכלו להשתמש בשוחה כפי שהיא, אני ו-2 חיילים הצטרכנו להכין חדשה. היית צריכה לראות אותי כעובד אדמה, וכאשר אני סוחב אלומות. מצאתי מריצה אותה מילאתי והובלתי למקום. זה קל יותר מאשר לסחוב אלומה אלומה. השוחה נבנתה כ-1.50 מ׳ לתוך גדה משופעת של תעלה קטנה; בדופן האחורי עומקה היה 1 מ׳; בצד שמאל וימין נשארו דפנות דקים מאדמה. לגג שימשו מוטות וקרשים מתוך החווה; מי ששיחק מזלו מצא דלתות שלמות או מדפים מארונות. מעל זה שמים עשב, גושי אדמה, קש; תמיד מערימים קש כמה שאפשר גבוה יותר. את הכניסה סוגרים באלומות. לעיתים קרובות חיילים גומרים עבודה זו – ואז מגיעה הפקודה: לעזוב, קדימה! הפעם גורלנו היה טוב יותר. לאחר שבנינו את מאורת הלילה יכולנו להתרחץ הודות למשאבה שעדיין פעלה בבאר ובעזרת קערה חלודה. כותונת תמימה של ילד קטן שמשה מגבת. המים לא היו ראויים לשתיה, הם סרחו. למי באר תמיד יש טעם של מלח. את המים למטבח מביאים בכמויות גדולות במשלוח, ולנו היה מזל: לא הצטרכנו לחכות לזה. קרוב לעמדתנו, פצצות גרמו לבורות עמוקים עגולים באדמת החמר הרכה ובאחד מהם נאספו מי שתיה רעננים, מהם שאבנו בשמחה. אנחנו זהירים מאוד בקשר לשתיית מים.

ברגע זה עפה יונה מעלינו גבוה בשמים – מראה שובה לב. 

אחרי שמצאנו מים, צליתי על תנור בחווה שומן במכסה של סיר והכנסתי חתיכות נקניק ולחם – היה טעים מאוד!

כרגע עפו מעלינו פגזים – ד״ש מהאנגלים. הם התפוצצו 1000 מ׳ מאחורינו. על ידינו מוצבים תותחים העונים כפי שצריך. תוך יומיים התרגלנו לרעש הירי עד כדי כך, שכבר אין שמים לב. 

עבודת הבישול הצטרכה להתבצע בזהירות מירבית, כדי שזוהר האש לא יגלה אותנו לאויב. כיסינו את חלון המטבח ושמנו קרש לפני התנור. שני חברי לשוחה היו אסירי תודה על שהזמנתי אותם לארוחה, אחרת לא היה להם מה לאכול לארוחת ערב אלא לחם יבש. בצהרים, כשנכנסנו לעמדות, קבלנו מהמטבח מרק עם אורז טעים, עבה; בערב שלחו קפה. ואח״כ הגיע הזמן לישון. שמנו את האלומות לפני המשכב, עבות ככל האפשר; אח״כ קיבל כל אחד סיגריה והתעטפנו שלושתנו ב-2 השמיכות ששני חברי הביאו; כך ישנו צמודים וחמים. בלילה ב-01:30 התעוררתי מיריות עזות מרובים ותותחים; עד אז ישנתי היטב, אך לאחר מכן פחות. בבוקר, ב-04:30, עזבנו את המקום במנוסה: כאשר מי הים עלו בגאות, הבלגים פתחו את שערי המים, המים בתעלות עלו ונכנסו גם לשוחתנו. טיפסנו על הגג ובנינו משכבים אחרים מן האלומות. יקירתי, כאשר קוראים על זה, הדבר נשמע יותר מסוכן בהרבה מאשר במציאות. המים לא היו עמוקים, רק ברחנו מפני הלחות. הבוקר קבלנו שוב קפה טוב, ואח״כ התקדמו דרך של רבע שעה. אני מסיים, כי אני רעב. בבקשה, אל תדאגי, המצב אינו מסוכן, כפי שאתם בבית עלולים לחשוש. רק דרוש מאמץ גופני, וככל שידוע לכם, זה לא איכפת לי. אני מקווה שהמכתב יגיע אליכם בקרוב, ושקיבלתם גם את שורותי מאתמול. אם ברצונכם לשלוח חבילה – קוניאק בבקבוק לא שביר…

ד״ש לבבית, הרבה, הרבה נשיקות

יוליוס

חביבתי, תכתבי גם מה שלומך; את רואה, אין אני מסתיר שום דבר, כי זה מדאיג אותך פחות, מאשר אם אני לא מוסר דבר. ד״ש לאבא ולאמא, לבנים, ולאמך.

יוליוס 

הגלויה הבאה מתוארכת שלושה ימים אחר כך. ניכר שנכתבה תוך כדי תנועה, כעדכון חטוף. 

2.11.14

רעייתי האהובה,

אתמול – 24 ק״מ מסע, שעברו עלי ללא סבל מיוחד. בדרך – מנוחה בצהרים. בערב לינה באחד הכפרים. לאחר זמן רב שוב ישנתי במיטה, אך לבוש, כי אם אנו נקראים לפעולה בלילה, אין פנאי להתלבש, וודאי לא לי. אחה״צ יכולתי להתרחץ, להתגלח. חבר נהדר ידע לבשל מרק תפוחי אדמה ומכיוון שיכולתי לתרום שומן, קיבלתי כמה תוספות. יש להניח שלפנינו ימי מסע אחדים. יום יום אנו רואים מטוסים, ולראות איך יורים עליהם, גורם סיפוק רב. אתמול בלילה והיום אנו שומעים ירי תותחים ללא הפוגה. כאן מספרים שננסי (עיר בצפון מזרח צרפת) נפלה עם 70,000 שבויים. האם זה נכון? את תדעי. נא לשלוח לעיתים עיתון. מה שלומך, יקירתי? אני מקוה בקרוב לשמוע ממך. אולי בסביבות ה-10. 

ד״ש והרבה נשיקות

יוליוס

יום אחר כך הוא כותב שוב. כנראה שקיבל בינתיים מכתב או גלויה ממנה, והוא עונה על השאלות שהפנתה אליו.

בעורף.

3.11.14

יקירתי, 

אני מקוה שמכתבי מגיעים אליך, כי את ודאי מודאגת מאוד; אם לא תקבלי מכתב, תתחשבי בכך, שהמכתבים שלנו עוברים לעיתים דרכים עקלקלות ולכן הם זמן רב בדרך. טרם השתתפתי בקרב.

את שואלת, מה לשלוח לי. ראשית כל – לא יותר מדי, כי התרמיל לוחץ למרות שאני משתדל להכניס מעט ככל האפשר. הכי חשוב לי שומן אווזים, כי אנו חיים בעיקר מלחם צבאי. אולי תוכלי לשלוח את השומן בקופסאות פח שטוחות. אני מבקש גם שוקולדה וסוכריות מנטה, ולעתים עיתון, אולי מהדורת סוף שבוע עם סיכומים על מהלך המלחמה. בכל מקרה אין הרבה זמן לקרוא. אתמול עוד שהינו בשקט יחסי באחד הכפרים, בערב שמרתי ובשעה 24:00 היתה אזעקה. אח״כ יצאנו למסע עד 04:00 ובנינו בורות, כדי שהאויב לא יוכל לירות עלינו במרוכז. אנחנו שוב ברזרבה ויכולתי להתרחץ 3 ימים רצופים! זה מזל גדול. אתמול, בכפר, גם יכולנו לאכול לשובע.

ד״ש לבבית, אהובתי, הרבה נשיקות; ד״ש להורים ולבנים ולידידים

יוליוס

למחרת הוא מפרט מעט יותר על שתיאר בקצרה. אולי הוא חושש שרק חלק ממכתביו יגיעו ליעדם ולכן חוזר על דבריו. הבקשה לשומן האווזים המותך (׳שמאלץ׳) מבהירה את חשיבות העורף בדאגה לאספקה לחיילים. ברלין אמנם במרחק 900 ק״מ אבל החבילות הנשלחות ממנה מסייעות בתזונתם. הקשר הדו-כיווני הוא גם בעל משמעות רגשית, כמובן. רוזה היילברון, אשתו, נמצאת עם יוליוס בשוחה בבלגיה, והוא איתה בברלין. הקרב, שהוא שב ואומר שעדיין לא השתתף בו, הוא גם הקרב שלה. 

בשוחה, 4.11.14

ידידתי,

אתמול יום רגיל. ביום שלפניו יצאנו לדרך ב-24:00 בלילה, צעדנו עד 04:00, תפשנו עמדות נוחות, בהן שכבנו כל היום. בערב: ״הכון״ ובמקום לבלות את הלילה בוילה הנאה התקדמנו עד לשוחה מסוימת שכוסתה מהר לשם אבטחה – אך אין מה להשוות עם המקום הקודם. ובמיוחד קשה היה, כי שרר קור עז וסבלנו מאי-נוחות. שמחנו כשיצאנו משם למחרת, לאחר שתיית כוס קפה שהיינו זקוקים לו מאוד ושהצטרכנו לקחת ממקום במרחק חצי שעה הליכה. כעת חפרנו בורות ובהרגשה של בטחון אנו יושבים בהם ומחכים לבאות. טרם השתתפתי בקרב.

כבר בקשתי לשלוח לי שומן, ואני זקוק גם לגלויות ומעטפות, אך לא יותר מדי בגלל המשקל. אין פנאי לחשיבה נורמלית. אם אני לא כותב, כמו עכשיו, אני ישן או חוטף תנומה ביושבי על התרמיל ולועס טבק. אני מקווה ששלום כולכם טוב ומברך את כולכם מקרב לב; כאשר אני שוכב בבורות, אני חושב לפעמים על החדר שלנו המרוהט במהגוני אדום – ועליך, המלכה שבו. כאן מסתפקים במועט. נשים כמעט אין רואים.

ד״ש חמה ונשיקות

שלך יוליוס

האם הכתובת של אריך נכונה? האם אינה דיוויזיית המילואים ה-44?

בזמן ההמתנה יוליוס כותב אליה ולשאר בני משפחתו. לכן הוא מברר את כתובתו הצבאית של אחיו הצעיר, המגוייס גם הוא. העפרונות שלקח עמו מתקצרים. שדה הקרב קרוב. שמועות בקרב החיילים עוזרות להתמודד עם הפחד שהוא בוודאי חש. האם הוא מרגיש שאלו דברי פרידה?

9.11.14

חביבתי,

זה יומיים אנו שוכבים פה בשוחה בקו השני ואין לנו מה לעשות. נמים, קוראים, כותבים. בערב ובבוקר, בדמדומים ובערפל, חיילים הולכים להביא אוכל וקפה, חבילות סיגריות ודואר. לצערי עדין לא היה יכול להגיע מכתב מכם. אני מקוה שלפחות את תקבלי את מכתבי.

כאשר שוכבים בבור זה, 2 מ׳ אורך, 1.25 מ׳ רוחב, 1 מ׳ גובה, חושבים רבות – ומה יפה יותר מאשר זיכרון השעות היפות הרבות שעברו עלי. כאן חיים שנית את העבר ולעיתים קרובות את בזרועותי הריקות.

אם שוב תשלחי דבר מה, הוסיפי בבקשה עפרונות עם מכסה. אין לי כבר ואין אני יודע איך אוכל להשיגם.

הארץ שוממה, עזובה כמעט לגמרי, הרוס הכל. מאחורינו בוער אסם, מירי הצרפתים. אמש קבלנו בשורה טובה מהחיילים, שהביאו אוכל: לפי הודעה מטעם חיל האוויר, האנגלים יוצאים מכאן; זה יקל עלינו; אולי לאפריקה, למצרים. העיתונים האחרונים שלנו הם מ-1.11. מה שקרה בינתיים אין אנו יודעים.

ד״ש לכולם, תבקשי נא שיכתבו לי, עם כרטיס תשובה, אחרת אין באפשרותי להשיב; תכתבי לי גם, בבקשה, למי במיוחד עלי לכתוב.

ד״ש חמה לך והרבה נשיקות

שלך יוליוס

יוליוס הוכרז כנעדר ב-10.11.14. משפחת היילברון ציינה את יום הזיכרון בתאריך העברי של ההודעה על העדרותו, כ״א בחשוון.

הוא היה אחד מכ-20,000 הרוגים ונעדרים גרמנים שנמנו במסגרת ׳קרב איפר הראשון׳. כלל האבדות של הצבאות השונים שהיו מעורבים בו, הבריטי, הצרפתי, הבלגי והגרמני, עלה על 200,000. הקרב הסתיים עקב ההתשה של כל הכוחות המעורבים, ללא הכרעה ברורה. הוא הביא להתקבעות קו חזית מחופר בין שני הצדדים, שלא ישתנה משמעותית עד סוף המלחמה.  

בנו של יוליוס, ארתור, נולד כחודשיים וחצי לאחר מותו. סבתו, אם אביו, המשיכה להתנכר לו עד יום מותה. גם הוא שינה את שמו לאחר שעלה לארץ והפך מארתור היילברון לאטה מירון. הוא חי ומת בקיבוץ גבעת חיים איחוד. בנו הצעיר, יעקב (ינקי) מירון, נפל  בעת כיבוש העיר אל-עריש במלחמת ששת הימים.

*

בתמונה שנשמרה באלבומה של רות, אחותה של סבתי, נראית הדוויג חנה דונט, אימה, מציגה את ביתה הבכורה לראווה. היא אוחזת בתינוקת שעדיין לא יכולה לשבת לבדה. שתיהן מביטות לאותה נקודה. אולי זה חפץ שמנופף הצלם, כדי למקד בו את תשומת לב התינוקת. הדוויג לובשת חולצה מהודרת וחצאית ארוכה וכהה. שיערה הכהה והשופע אסוף. מבטה עצוב ומהורהר, החיוך שלה קפוץ, מלאכותי קצת. כף ידה של התינוקת, הלבושה כותנת לבנה, פשוטה לפנים. היא נושכת את שפתיה. בלורית מזדקרת בשערה. ברקע, צילום או ציור מטושטש,  ובו נראים עצים ואחו. הדמיון בין הדיוקן המצוייר ובין הצילום ברור עד כדי כך שאני יכול לדמיין שהדוויג המצולמת, בת ה-26, מנסה לחקות את הבעתה ותנוחתה של בת דמותה המצויירת. צילום הסטודיו הזה בוודאי לא היה זול, בזמן מלחמה. הוא נועד לשמש מזכרת, ואולי נשלח להוריה בברלין. איזה יפה הבת שלנו, הם ודאי אמרו לעצמם בגאווה. אבל הקמטים בצדי הפה והעיגולים השחורים מתחת לעיניים מספרים שלא קל לה.  

אני מנסה לפענח את גיל התינוקת. כנראה שצולמה לפני שנודע להדוויג על מות אחיה הצעיר, אותו אריך שבכתובתו התעניין יוליוס, אחיה הבכור, באחת מהגלויות האחרונות שכתב. הוא נהרג בראשית יולי 1915, מעט לפני שמלאו לבתה שנה. קצת אחר כך גויס ארנולד, בעלה, לצבא האוסטרי. הוא שירת שם כשנה וחצי ושב הביתה כאדם שבור. אח נוסף שלה, אלכס, שהיה מבוגר ממנה בפחות משנתיים, נהרג בשנת 1917. כך ששלושה מאחיה נהרגו במלחמה, נפלו בשם המטרה הכושלת והאמונה בכוחה של הקיסרות הגרמנית לנצח כל אויב. אח נוסף, חמישי מתוך שבעה שהיו לה, מת בשנת 1924 מגידול במוח. משני הנותרים, אחד, פליקס, התאהב, עוד לפני המלחמה, בזמרת אופרה איטלקיה, יהודיה ממוצא ספרדי. היא הפסיקה לשיר לאחר שהתחתנו. לא היו להם ילדים. האח האחרון, גאורג, התחתן עם אישה נוצרית. אימו נידתה אותו מהמשפחה, אבל כאשר נפצע במלחמה מקליע שחדר לריאתו טיפלה בו עד שהחלים. גם לזוג זה לא נולדו צאצאים. אימה של הדוויג מתה בשנת 1930, ואביה בשנת 1935. ממשפחת היילברונר, שהיה נראה לרגע שתהפוך למשפחת סוחרים גדולה ועשירה, כמעט לא נשאר זכר. 

* *

סבתי, לילי (יהודית) דונט, נולדה בחורף האחרון למלחמה, בחודש פברואר 1918. וינה, עיר הבירה האימפריאלית, הייתה מורעבת ואומללה. שדות ההרג של המלחמה היו אמנם רחוקים, אבל היא הורגשה בעיר בכל זאת. היוהרה הריקה של הקיסרות האוסטרו-הונגרית, שחשבה שתצליח למחוץ את סרביה ופתחה במלחמה, הובילה אותה אל סופה. אינפלציה של מלמעלה מ-1000% חיסלה את חסכונות המעמד הבינוני והחוסר במזון ובמצרכים בסיסיים פורר כל סולידריות חברתית. שמיכת הטלאים הלאומית והאתנית ממנו הייתה מורכבת האימפריה נפרמה. האימפריה התפוררה למרכיביה עוד לפני סוף המלחמה. בקיץ 1918 הכתה בעיר מגיפת השפעת הספרדית, והפילה בה עוד אלפי מתים. בנובמבר הסתיימה סוף סוף המלחמה, וזה היה גם סוף הקיסרות האוסטרית. בהסכם שהביא להקמת הרפובליקה האוסטרית החדשה ב-1919 נאסר עליה להתאחד עם גרמניה. וינה הפכה ממרכז משגשג של אימפריה ענקית לעיר בירה גדולה מדי של מדינה בינונית ושולית. מלחמת העולם השנייה הייתה באוויר, זה היה זמן של התאוששות מטרגדיה גדולה והכנה לקטסטרופה גדולה ממנה. 

איזה עתיד יש לך, כאשר אתה נולד ומתבגר בזמן כל כך דרמטי, של אכזבות ואבדן וסבל, איך אפשר לתת לזה משמעות? משפחת אביה יכלה לעזור, להקל על המשפחה הקטנה והאומללה בה גדלה סבתי, אימא, אבא ושתי בנות. אבל המשפחה הזאת בגדה בהם. 

משפחת דונט שרדה, אבל סבתי ואחותה התנתקו ממנה. אמן ואביהן, ארנולד והדוויג דונט, נפתלי וחנה בשמם העברי, ננטשו למוות, הופקרו. כיצד אתה חי, בצד גזירות גורל שאין קשה מהן, בחירות בלתי אפשריות, גורל עיוור שמכה בכוח? 

*

בזמן הזה אני מנסה להיעזר בנסיונה של סבתי, להבין את שעבר עליה ועל משפחתה, כדי להבין את מה שעובר עלי ועל הקרובים לי. למרות שאנחנו שונים ממנה בכל אנחנו גם קרובים. אהובתי, בתי ואני נמצאים בשהות זמנית בפריס, בזמן השתוללות הסופה בישראל, ביתינו, אליו אנו חוזרים בעוד כחודשיים. זו המשפחה שלי, עכשיו ותמיד, ומנחם אותי לחשוב שהיא יכולה לצלוח הכל. הזמן שנותר הוא עת חסד, לפני שאצלול לגל הצונאמי שממשיך לעלות ומטלטל את הכל. אני מנסה להשלים את עבודת השורשים מפעם, להתאים אותה לזמן הזה כי בדור הבא תהיה כבר חסרת משמעות, עבר רחוק מתקופה אחרת, מיתולוגיה משפחתית רחוקה ונשכחת, חלק מהזמן שלפני. 

בכתיבת חלק זה נעזרתי בספרו של טים גריידי, A Deadly Legacy: German Jews and the Great War   (אוניברסיטת ייל, 2017) : https://www.amazon.com/Deadly-Legacy-German-Jews-Great/dp/0300192045

מרתון תל אביב, תשע שנים מהפעם הראשונה (כולל וידאו)

אתמול בבוקר נסגר אחד הכבישים הראשיים שליד ביתי, וכל איזור פלורנטין נותק מתחבורה ציבורית. ניסיתי לא להילחץ. היה לי מרתון להגיע אליו. לבשתי בגדים של בני אדם מעל בגדי הריצה, הגוף הרגיש טעון. לא רציתי לאחר.

על אופניים שיתופיים לתחנת הרכבת, הרגליים מתאמצות קצת אבל לא נורא. ההתרגשות מניעה אותי. עוד מעט, פחות משעה, תתחיל הריצה. אשתתף בה. אני גאה בכך. זו הוכחה וסיבה לכך שגופי מסוגל לעמוד בזה. אימנתי והכנתי אותו יפה בחודשים האחרונים. זה לא היה תהליך אימון מושלם, אבל הוא היה טוב כפי שיכולתי.  

רוב מי שנמצא ברכבת הזאת, מי שצועד על הרציף עכשיו, שותה עוד קצת מים, בודק בהליכתו כיצד הגוף מרגיש, עשה תהליך דומה. אי אפשר לרוץ מרתון בלי להתכונן. זו ריצה שגובה מחיר ממי שרוצה לעמוד בה, זמן, מאמץ, שינוי באורח החיים, אבל מעניקה דברים בתמורה. מי שנמצא כאן איתי, מי שאזנק לצידם, יהיו אנשים שהסכימולתנאי העסקה הזו. אני רואה בהם את שאני חש בעצמי. הריצה היא טובה. 

הריצה מלמדת אותי ענווה. גופי יכול להשתפר רק עד רמה מוגבלת. כעת הוא גם מזדקן. הנה, השנה אני כלול, לראשונה, בקטגוריית גיל שנשמעת בכלל לא מתאימה לי. גבר, בן 50 – 54, זה אני, מסתבר. כנראה שכבר לא אהיה מהיר כשהייתי לפני כמה שנים, אז סדרה של פציעות גרמה לי להבין את גבולותי. אבל אני במצב יותר טובמשהייתי לפני שנה, ובודאי מזה בו הייתי לפני תשע שנים, בפעם הראשונה בה השתתפתי במרתון הזה. 

חזרתי לרוץ קצת אחרי שאבא שלי מת. אני חושב שידעתי שאעשה זאת כבר תוך כדי המחלה שלו. במהלכה הישלתי מעצמי אוסף של הרגלים שלא הייתי שלם איתם. הפסקתי לאכול חיות מתות והפכתי לצמחוני, נגמלתי מעישון. זה גרם לי להרגיש שאני שולט על חיי בזמן שחייו שלו התקרבו אל קיצם. תהליך האימון שלי למרתון הראשוןשרצתי היה כולו תהליך של אבל.

עשר שנים בדיוק מאז שהתגלתה המחלה שלו. שבע שנים וחצי מאז הפכתי אני לאבא. יצא לי טוב. האבהות טובה לי. 

ביום רביעי האחרון לקחתי את תמר לריצת מיני מרתון ילדים, מין אירוע מוזר שמשלב אלמנטים שיווקיים עם רצון טוב, ובו חבורת אבות בבגדי ספורט ואמהות נושאות תיקים גדולים רדפו אחרי ילדיהם הלובשים חולצות בוב ספוג, ברחובות המרוצפים אבני מדרך מחליקות של מתחם שרונה המפוחלץ. 

היא רצה יפה, והמסע לשם ובחזרה באוטובוס היה נחמד. ההתרגשות שלה לקראת הריצה הייתה משמעותית יותר מההשתתפות בה. הריצה עצמה הייתה קצרה נורא, רק מתחיל ותכף נגמר, היא לא רצתה לקחת את המדליה כי חשבה שלא התאמצה מספיק. 

האם עשתה זאת כדי לרצות אותי, כדי שאחשוב שהיא ילדה טובה?

בחרתי לא לקחת אתי את המצלמה לריצת המרתון, ולהשאיר אותה בתיק שהפקדתי בשמירת החפצים. הייתה ריצה טובה בסך הכל, לא התרסקות כמו בשנה שעברה ולא התעלות יוצאת דופן. הייתי מסוגל ליותר, כמובן, אבל תמיד זה כך. 

מתחם סיום המרתון נפרד ופנימי, והיציאה ממנו היא לתוך אירוע ריצה עממי והמוני, סותר בקצב שלו את זה של הגוף המותש. אחרי הריצה הארוכה שרירי הרגליים מאובנים, הצעדים עציים. זה נהייה קצת קל יותר, מפעם לפעם, אני יודע למה לצפות. הכאבים הללו הם חלק מהעניין, הם עדות לנזק שנגרם לשרירים, שאחריו יבנו מחדש, חזקים יותר. ככה זה להתאמן, לרוץ, לחיות. שמירה על איזון בין נזק לתיקון, לא קו רציף אלא תנודות. אני אוהב את זה, זה מתאים לי.

פגשתי את אהובתי ובתי פעמיים, בדרך הלוך וחזור, בכיכר השעון, ליד הבית. זה היה כיף גדול. אני חושב שהיא תזכור לטובה את הפעמים שבהם באה לעודד את אבא. 

האירוע הזה מוזר. הוא מייצר כל כך הרבה טינופת ובלגן, תוקע עיר שלמה בשם איזה דימוי של מסיבת כושר צעקנית. אני, כמשתתף בו, שותף לכל הטעם הרע הזה שמשתולל ברחובות. לא נורא, עשיתי כבר דברים גרועים יותר. 

אחרי הריצה, בדרך הביתה, דרך הרכבת הדחוסה ופקקי התנועה הבלתי אפשריים, אני נושא את המדליה בגאון על חזי. לא איכפת לי ממנה אחר כך, והיא הופכת לעוד אחת באוסף ששייך לבתי, אבל את הטקס הזה אני אוהב לעשות, משום מה.

הריצה עושה לי טוב. אני קצת מתבייש בזה, אבל לא נורא.

לרדת הפוך במדרגות

היו לי שתי מטרות לקיץ הזה, שכמעט נגמר: לכתוב סיפור שתקוע לי בראש, יומיים בעתיד אפשרי ואפוקליפטי, ולהתאמן לקראת מרתון אמסטרדם, בו קיוויתי לרוץ בפחות משלוש שעות. לא עמדתי בשתיהן. נתקעתי עם הסיפור, לא מצליח לאלץ את עצמי לשבת ופשוט לכתוב, לעשות את העבודה השחורה ולהתעלם מהפקפוקים והספקות. לא רצתי מספיק, לא הקפדתי על משמעת אימון ועל תוכנית מסודרת. זה כישלון, אבל איני מבכה אותו, מבכר להיות סלחן כלפי חולשותי.
הסיפור עוד יכתב, אני מקווה. לפחות יש התחלה.
והריצה, בקשר אליה אני מעדיף לא לדאוג. היה חם מדי בקיץ הזה, ועשיתי מה שיכולתי.
זה היה המרתון השמיני שלי, שלישי אחרי המהיר ביותר אותו רצתי. אז, במרתון תל אביב שלפני שנה וחצי, הייתי בטוח שאמשיך להשתפר, אבל יכול להיות שהשיא האישי שקבעתי אז ישאר התוצאה הטובה ביותר שלי במרתון ושלעולם לא אהיה מהיר כפי שהייתי סביב תקופה זו. זה בידיים שלי, או אולי מוטב להגיד ברגליים שלי. אם אסיק את המסקנות ואיישמן אין סיבה אמיתית שכך יהיה. קצב ההזדקנות שלי אינו מהיר מיכולתי להתגבר עליו.
מרתון נחמד, אמסטרדם. אפשר להבין למה הוא פופולרי, ונראה שהוא מצליח להיות מקומי ובינלאומי בו בזמן. אומנם זה אינו מסלול עירוני טהור, והחלק היפה ביותר שלו הוא דווקא הריצה לצד נהר האמסטל, אבל הוא מאורגן למופת, ואמסטרדם היא עיר פשוטה ונוחה. התחושה היא שהעיר מחבבת ומכבדת את המרתון הזה, ושאין סתירה ועימות בינה ובין תושביה לבינו. מי שצריך לחצות את מסלול הריצה עושה זאת בזהירות, אנשים מעודדים, סתם ככה, כי זה כיף, אין כמעט שוטרים או סדרנים ובכל זאת הכל עובד. הזינוק הוא בשעת בוקר סבירה והתחבורה הציבורית מתפקדת היטב. תחנות השתייה מסודרות ונוחות, עם המוני מתנדבים שמגישים בדיוק מה שהובטח. אירופה.
אירופה זה לא כאן, כמאמר השיר, לא רק מבחינת תרבות ומסורת אלא גם במזג האוויר. היה קר מדי, וגשם ירד כמעט ללא הפסקה, זרזיף שהפך מטריד ככל שהתמשכה הריצה. ידעתי שכך יהיה, אבל טעיתי בבחירת הבגדים ולא לבשתי מכנסי טייץ ארוכים שאולי היו מגינים עלי יותר.
באקספו, יריד הספורט המקדים, בו אוספים את מספרי החזה, מישהו התחיל לדבר איתי כשבחנתי תיק ריצה נחמד, תוספת לאוסף הגדל שלי. לא הייתי בטוח אם הוא מנסה למכור לי משהו או באמת מתעניין. כששאלתי אותו מה ציפיותיו לריצה אמר שירוץ בערך שעתיים וחמשים ותשע דקות. אחר כך סיפר שזכה פעמיים במרתון ניו יורק, ושגם במקסיקו, המדינה ממנה בא, חם מאוד בקיץ. הסתבר ששמו ג׳רמן סילבה, ושהוא אגדת ריצה, שיש לו חברה מצליחה שמוכרת מדרסים (אותם הציע לי תוך כדי השיחה, בלי ללחוץ שאקנה, בלי להפגע מכך שלא רציתי בהם), שהוא גר כעת בהולנד ושהוא מוביל את קבוצת המנסים לרדת משלוש שעות. הוא היה חביב וצנוע.
בבוקר המרתון ראיתי אותו, לובש וסט אליו נקשר בלון, וסביבו קבוצת רצים לא קטנה אך גם לא ענקית, ובה, להערכתי, כשלושים רצים ורצות. רציתי להיות בינהם, אבל כבר מההתחלה היה ברור שלא אצליח. את זמן המטרה לריצה הזו עדכנתי כבר לפני מספר שבועות כשהבנתי שלא הצלחתי להתאמן כראוי. חשבתי שריאלי שאצליח לרדת מזמן השיא האישי שלי, שלוש שעות וארבע דקות, אבל שמהר יותר יהיה קשה מאוד עד בלתי אפשרי. לא עשיתי מספיק אימוני מהירות איכותיים הקיץ, בין השאר מכיוון שתוכניתי להשתמש במזגן חדר הכושר ובמסילת ריצה כתחליף מלא לריצות מהירות בחום הקיץ הסתברה ככושלת. רצתי כמה פעמים בחדר הכושר ואני מקווה שזו חוויה שלא תחזור על עצמה לעיתים תכופות מדי. הזעתי כל כך הרבה עד שהיה לי לא נעים מהמתאמנים האחרים. זה היה משעמם ומלחיץ.
שלושים הקילומטרים הראשונים היו סבירים. רצתי במסגרת הקצב אותו תכננתי, יציב ובטוח. זה לא היה קל מספיק, והרגליים היו קצת כבדות, אבל גם לא קשה מאוד, מאמץ קצוב ומנוהל. בשני חלקים במסלול, כאשר עוברים זה על פני זה, ראיתי את קבוצת הרצים אליה לא הצטרפתי, מובלת על ידי סילבה נמוך הקומה ובטוח הצעד, רק דקות ספורות לפני. אחר כך באו קילומטרים קשים. חשבתי שרצתי מספיק ריצות ארוכות כהכנה למשבר הצפוי הזה אבל כנראה שלא. ויכול להיות שהקור השפיע. השעון החכם שלי סיפר לי שדווקא כאן הטמפרטורה צנחה בשתי מעלות, ואני הרגשתי איך הרגליים מסרבות לשמור על הקצב, איך טווח התנועה שלהן מוגבל יותר ויותר. מהר מאוד אחרי שהתחיל המשבר הזה הבנתי שלזמן המטרה שלי כבר לא אגיע. במקביל החלטתי לא להתבאס.
הנקודה בה הייתי בדבוקה היא מעניינת, בין החמישה לעשרה האחוזים המהירים מהרצים. מי שרץ או רצה סביבי היו מנוסים ומאומנים אבל לא עילויים ספורטיביים, אנשים רגילים לגמרי שהריצה היא חלק משמעותי מחייהם. בשלב הזה לכולם, לא רק לי, היה קשה, והתחושה הייתה של קו פרשת מים, כאשר לא מעט מאיטים ואפילו עוצרים ועוברים להליכה וחלק דווקא מגבירים לקראת המאמץ האחרון. אני שרדתי, עוקף קצת, נעקף אחרי קצת. החלטתי שלסיים בזמן טוב יותר מהזמן בו רצתי את המרתון הזה לפני שנתיים יהיה הישג מספיק שבו אצליח לעמוד. הצלחתי לגמור את הריצה בשלוש שעות ושתיים עשרה וחצי דקות, זמן סביר אך נטול כל הילה של מצויינות. מרשים אך לא יוצא דופן. מכובד. מתסכל קצת, לדעת שבזה מסתכם המאמץ שעשיתי.
אני יודע מה אני צריך לעשות, כמובן. עוד אימוני מהירות מובנים, עוד קילומטרים. שנת הלימודים התחילה, ואיתה השגרה המבורכת של ריצה לעבודה וחזרה, צורת האימון המועדפת עלי. אתמול בלילה בחנתי את יומן האימונים שלי מלפני שנתיים כדי לראות מה עשיתי נכון אז, ואחר כך נרשמתי למרתון תל אביב, בעוד מאה עשרים וכמה ימים. יש לי קצת יותר מארבעה חודשים, זמן מספיק לתקן ולחדד, לפתח יכולות שבסיס שלהן יש לי.
כמעט חמש שנים עברו מאז שחזרתי לרוץ. אני יודע את זה בגלל הקשר הברור למות אבי, שאת יום השנה החמישי לו העברתי כך, באמסטרדם. זו לא הייתה ריצה לזכרו אבל הוא היה נוכח בה, איתי ואצלי. אני חושב שהיה גאה בי ושהיה מבין שכך אני קושר בין היעדרו לחיי. רק חמש שנים. זה עוד טרי, וכמו שעם האבל יש לי עוד דרך לעבור כך גם עם הריצה, צעד צעד ויהיה בסדר.
עכשיו, יומיים אחרי המרתון, וכאבי השרירים המוכרים בנקודת השיא שלהם. כמה ימים לא ארוץ ואז אתחיל מחדש.

בתחילת הריצהבסוף הריצה

ריצה זה לא הכל בחיים

הרגע המשמעותי ביותר במרתון הזה, עבורי, אירע בכלל לפני חודש וקצת.

עד אז התאמנתי בסדר, על פי תוכנית כללית שחשבתי שיכולה לעבוד. מאתיים, שלוש מאות, ארבע מאות, חמש מאות. הייתי אמור לרוץ בסך הכל את הקילומטראז׳ הזה בחודשים שעד הטייפר בחמש עד שש ריצות שבועיות, תוך שמירה על סבב דו שבועי של סוגי ריצות שונים: משחקי קצב, עליות, אינטרוואלים ארוכים, ריצה ארוכה או חצי ארוכה. זה הלך טוב, והצלחתי כמעט ולעמוד בזה, למרות שמחלה טורדנית גרמה לי לפשל ולהפסיד שבוע של אימונים. בנוסף, לא העליתי מספיק מהר את אורך הריצה הארוכה, והספקתי רק אחת מעל 30 קילומטר עד המחלה. חזרתי לאט, בודק את יכולת הגוף לעמוד בעומס. נשאר לי זמן לשלוש או ארבע ריצות ארוכות, וקצב הריצות המהירות שלי השתפר. הייתי בדרכי למרתון טוב, מהיר יותר משרצתי עד עכשיו. למי ששאל אמרתי שאנסה לרדת משלוש שעות. חשבתי שאם הכל יסתדר, תהליך אימון רציף וטוב, גוף בריא, תנאים טובים ביום המרוץ, אוכל אולי לעמוד בזה. ריאלית, כיוונתי לתוצאה שבין שלוש שעות לשלוש שעות וחמישה.

בבוקר היום בו אירע מה ששיבש את תוכניותי ירדתי לטייל עם הכלבה, נושא עמי את ילדתי התינוקת במנשא לפנים. הלכנו למכולת ובדרך חזרה חצינו רחוב שאין בו מעבר חצייה. מכונית פנתה לתוך הרחוב אותו חצינו. ראיתי את פניו של הנהג. המכונית לא האטה. צעקתי. הוא לא עצר. הסתובבתי כשפני אל מכסה המנוע, עזבתי את הרצועה וחיבקתי את בתי בזמן שהפגוש פגע בשוקי, מפיל אותנו אל הכביש.

היא לא נפגעה. בלמתי אותה בגופי, והיא נבהלה קצת אבל לא יותר. המכונית עצרה כשהיא מעל רגלי, אנשים מיהרו אלינו בבהלה. כן, זה היה מבהיל.

הנהג, איש מבוגר אך לא זקן, ישר ניסה להצטדק. השמש סינוורה אותו. זו הייתה מכונית חשמלית של בטר פלייס, וכנראה שהתבלבל בדוושות. לא יכולתי לכעוס עליו כמו שצריך, כי הייתה לי תינוקת לבדוק ולהרגיע. עדיין על הכביש, בדקתי כל דבר, רואה שקרה נס, שהיא שלמה ובריאה לגמרי, ושאסור להתעצבן עכשיו.

למזלי גם אני לא נפצעתי כמעט, בהתחשב בכך שנדרסתי. מכות יבשות, שפשופים בשוקיים, נקע באחת מאצבעות כף הרגל. שטויות, בהתחשב במה שיכול היה לקרות, נס גלוי, הנדסה טובה של הפגוש, מזל לא נורמלי. גם הכעס שלי היה בתוך המסגרת הזו.

אבל נפצעתי קצת, מספיק כדי להשבית אותי לכמה ימים, שבוע כמעט, ומייד אחר כך, איני יודע אם זה קשור אבל אני מרגיש שכן, חליתי שוב, ובכל החודש האחרון לפני הטייפר הייתי כשיר אולי שבוע, וידעתי שמרתון טוב זה כבר לא יהיה.

המרתון נקבע ליומיים אחרי יום השנה השלישי למות אבי. החזרה לעיר אליה היגר ושממנה חזר, למקום אותו אני פוקד בקביעות בכדי לנהל את הרכוש שהוריש לנו, הנסיעה לכאן כדי לרוץ לא הייתה אמורה להיות סגירת מעגל אלא עוד שלב בדרך, בתהליך הפרידה הארוך ממנו ובשינוי שאני עברתי מאז מותו, הפיכתי לרץ. לא רציתי לוותר למרות שידעתי שאיני מוכן. התחלתי את הטייפר בלי שום ריצה ארוכה, חליתי שוב, בשפעת שלא הייתה לי כמותה שנים. לרוץ ככה, לגמור ככה מרתון, הפך לאתגר השרדות, ככה לא עושים את זה.

החלטתי, עם עצמי, לא לוותר מראש על הריצה, כי היה לי כרטיס ומועד הביטול כבר עבר, ופשוט לרוץ לאט. זה היה אמור להיות האתגר, להיות שקול, מרוסן ומחושב, להתעסק באווירה ולא בהישג הצפוי, ואם יהיה קשה מדי פשוט לפרוש, ולהשתמש בתחבורה הציבורית כדי לחזור לנקודת הזינוק והסיום. כל הזמן הייתי מסויג. זה לא היה המרתון שרציתי לרוץ.

האקספו, מקום איסוף ערכת ההרשמה ותערוכת ציוד הספורט, היה צנוע ולא חגיגי. בריצת הבוקר טוב, מסלול תיירותי שהובל על ידי רצים מתנדבים יום לפני המרתון, סיבוב ריצה קלה ברחובות העיר, בין התעלות, זה מנהג לחפון את השד העירום של פסל הזונה המשובץ באבני המדרך שליד הכנסיה הישנה, היו יותר מארגנים ממשתתפים. אבל היה נחמד. דיברתי עם רצים הולנדים. הם היו אדיבים ואמפטיים, קרים.

הזמן הצפוי שלי הביא לשיבוצי בקבוצת הזינוק השנייה, מיד אחרי רצי העילית. הקבוצות התמקמו זו אחרי זו על מסלול הריצה של האצטדיון האולימפי. גם הוא צנוע ומופנם. ראיתי את רצי העילית נכנסים אל המתחם שיועד להם. הם זזים אחרת, ובכל זאת קצת דומה. התמלאתי גאווה בזה שאני יכול להיות קרוב אליהם ככה, לרוץ בעקבותיהם. היה קר בבוקר. את כל האימונים שלי עשיתי בחום הקיץ, בערב ובלילה. ספירה לאחור, זינוק.

הבנתי מהתחלה שלא אצליח להיות איטי כמו שחשבתי. תכננתי לרוץ בקצב של חמש דקות לקילומטר, אבל הרגליים לא נתנו יותר מאשר ארבע וחצי, ארבע ארבעים. ויתרתי ישר על התכנון המוקדם, ומה שיהיה יהיה.

אחרי כמה קילומטרים, כשהקצב התייצב, הבנתי שאני נמצא עם הפייסר, קובע הקצב, המכוון לזמן סיום של שלוש ורבע שעות. חבורת הרצים והרצות בתוכה התמקמתי הייתה מורכבת מרצים רציניים אבל לא ממש, אנשי ונשות ברזל, לא חומר של אלופים אבל גם לא רצים מזדמנים או מתחילים. גם אני כזה. ידעתי שהבעיה שלי אינה המהירות אלא הסיבולת. ציפיתי לקושי שיבוא. ידעתי שאאט בהמשך הדרך וקיוויתי שלא אצטרך לעצור.

הקילומטרים עברו. לא חשבתי על הרבה, רק על תנוחת הריצה ואיך הגוף מרגיש, נתתי לפיסות הנוף החדות שהריצה מעניקה, לרגעים הצלולים שהיא נותנת, למלא אותי. קולות: רגליים רצות יחד, טופפות, תופים בסירה השטה ליד הנהר, צעקות עידוד. מראות: פרצופים, כל הירוק הזה, בתים צבעוניים. אני חושב שחייכתי רוב הדרך. זה כיף, לרוץ, והרגשתי שהעיר הזאת, אמסטרדם, היא גם קצת שלי, שהיא יותר שלי עכשיו שאני רץ בה, שאני לומד משהו חדש עליה, ועלי, ועל הריצה.

ואחרי עשרים וחמישה קילומטרים נהייה קשה, וחשבתי על אבא שלי, ועל זה שעברו שלוש שנים, המון זמן אבל שום כלום בעצם, לא רצתי בכלל לפני שהוא מת. ועל בתי התינוקת, שלא תכיר אותו ולכן לא תדע למה להתגעגע, ועל אהובתי, על המשפחה שבנינו יחד. איזה מזל, איזה נס.

הקצב שלי ירד אבל המשכתי לרוץ, עובר על פני מי שהפסיקו, שמתחו שריר, שנגמר להם הכוח. איבדתי שתיים וחצי דקות בקילומטרים האחרונים. לא נורא. יכולתי להתאמץ יותר, עד אפיסת כוחות, אבל העדפתי שלא.

כשני קילומטר מהכניסה לאצטדיון האולימפי, ממנו זינקנו ובו גם מסתיימת הריצה, התחלתי לשמוע סירנות, אמבולנס שמנסה להתקרב. אחרי כמה מאות מטרים ראיתי, בצד המסלול, את הסיבה למהומה: גבר צעיר שמוטל על הכביש, עירום חזה, כשצוות חובשים מנסה להחיות אותו. הסבתי במהירות את מבטי. לא הגברתי קצב לקראת הסוף, לא מתחתי עוד את גבולות גופי.

3:17:40. זה התרגום של המאמץ לתוצאה. שמונה דקות איטי יותר משיאי האישי, יותר מרבע שעה ממה שחשבתי שתהיה תוצאת הסיום שלי לפני המחלות, לפני תאונת הדרכים. זה היה מרתון טוב, בהתחשב בנסיבות, בלי לשכוח שזו רק תוצאה, מספר, ושהתהליך הוא מה שמשנה. לפני חודש וקצת ניצלתי, ולמדתי משהו, עלי, על הריצה. עוד ארוץ מרתון מהיר יותר, לא ארוץ עוד מרתון כזה.

לרגל מות אבי – אסופת רשימות

אני מצרף קובץ pdf הכולל אסופת רשומות מהתקופה האחרונה, לאחר עריכה מינימלית.

זו בעצם נובלה שלמה להורדה חופשית. יחי האינטרנט.

אבקש לא להפיץ מסחרית.

לרגל מות אבי

אין דרך יפה – רשימה אחרונה בסדרה

אין דרך יפה לספר את זה. סרטן הוא דבר מכוער.

בעצם, זה היה צפוי. אדם שמעשן שתי קופסאות סיגריות ביום יחלה בסוף, זו רק שאלה של זמן. ולכן, הדבר המוזר באמת הוא כמה כל זה היה מפתיע.

אספתי אותו משדה התעופה, בלילה. דיברנו בטלפון, לפני זה, והבנתי שהוא לא ממש בסדר. חשבתי שקיבל שבץ קטן. הוא נסע לבקר את בת הזוג שלו ואת ילדו הקטן בברלין, ואחר כך לאמסטרדם. כנראה ששם כבר היה דפוק לגמרי, לא מצליח לדבר ברור, צולע, כמעט משותק בחצי גוף. חשבתי שהכנתי את עצמי לקראת המפגש איתו, וכשיצא מהדלתות החלביות באולם קבלת הפנים ידעתי בדיוק מה לעשות. משהו קרה לו במוח, ידעתי. הוא נראה עלוב כל כך, זקוק לרחמים, עקום, חבוש כובע צמר, לא מגולח. יד אחת שלו הייתה תלויה לפנים, מעוותת. רציתי להרים אותו על הידיים, לערסל אותו כמו תינוק.

וכמו תינוק, הוא התמסר לי, נותן לי אחריות מלאה על גופו. במשך חודשי המחלה למדתי להכיר את הפרשותיו, את צבע הליחה, את הרכב הדם שלו, את גושי הגידול. הם היו שלי כמו שהיו שלו. מאותו רגע ראשון בו ראיתי אותו, חולה ומושפל, הרגשתי במבחן, ושהכל עומד להשתנות.

בזכות מחלתו של אבי הפסקתי לעשן, אני כבר לא אוכל חיות מתות, התחלתי לרוץ. מחלתו ומותו שינו את חיי לטובה. זה עצוב מאוד. קשה לי לספר על זה. אני חש אשמה על זה שנשארתי בחיים.

לא הייתה לי ברירה אלא לחוות את משבר גיל ה- 40 הזה במלואו. השינויים שעברתי, ההרגלים הרעים עליהם ויתרתי, זה מה שאיפשר לי לשרוד את הזמן הזה. כך נפרדתי ממנו.

באותו לילה ראשון של מחלה לקחתי אותו משדה התעופה ישר לאיכילוב. חדר המיון היה עמוס, ואבי, עם הדיבור הלא ברור שלו והסיפור הזה, הגיע בטיסה מאמסטרדם, מבולבל, קצת מסריח, קיבל יחס של נרקומן, עד שסיפרתי לרופא הצעיר, היחיד שהיה קצת נחמד, שהוא גם משתעל דם. אז שלחו אותו לצילום ריאות, שאחריו הכל היה ברור. סרטן ריאות מתקדם, שכבר שלח גרורות, בין השאר למוח. גזר הדין היה ברור וחד, תוחלת החיים הצפויה קצרה וקצובה. אבל היה צריך לשחק את התקווה, את האמונה בנס, את חוסר הידיעה.

אבי היה צריך את ההדחקה הזו. כבר בהתחלה, אחרי שהוציאו בניתוח מסובך את גרורת הגידול שצמחה בתוך מוחו, והוא התאושש ומצבו השתפר זמנית, הכריז שהוא לא מכיר אף אחד שמת מסרטן ריאות. אני חושב שזה היה משחק, הכל, אני חושב שידע בדיוק אבל חשב שאולי חוקי הטבע, הרפואה והסטטיסטיקה יוותרו לו. פעם אחת התייפח בזרועותי, כשקילחתי אותו לפני ניתוח הראש שעבר. הבטחתי לו שאם יהפוך לצמח, אם יפסיק להיות בן אדם, כמו אבא שלו הלוקה בשיטיון שפתאום היה לו חשוב להזכיר, אני אהיה זה שיהרוג אותו. זה היה משמעותי עבורו, מרגיע, לדעת שאני מסכים לקחת אחריות על מותו.

בנסיעה ארוכה שהייתה לי אז, להביא דברים מהבית ביבניאל לתל אביב, שרתי לעצמי פזמון, שלא התפתח לשיר שלם: ולכאורה הכל היה טוב, והאמנו בשקר הלא נורא. יכול היה להיות יותר גרוע. אבל ידענו שהגרוע בא.

אני שונא את הסרטן. זו מחלה טיפשה ואלימה, שאכלה את גופו של אבא שלי מבפנים עד שכילתה אותו. אני שונא את הסיגריות שגרמו למחלה הזו. כל כך מהר אבי נגמל מהן כשחשב שזה מה שיאריך את חייו. טיפש. מכור. קורבן. אני שונא את המוות, את אשליית השליטה בו.

איני יודע מה לספר ומה לא. אני לא רוצה לזכור את אבי במחלתו, אני לא רוצה שכך יזכר, כאיש חולה, מריר ועלוב, שההישג היחיד שלו היה שליטה ברגע מותו. אני מסרב להתייחס לסופו כאל רגע השיא של מערכת היחסים בינינו, של הקשר בין אב לבן.

באוקטובר הקרוב ימלאו שלוש שנים לזמן פטירתו. אהיה באמסטרדם בזמן הזה, יומיים לפני המרתון בו אני מתכוון לרוץ, החמישי שלי. אימונים לקראת מרתון סתיו, בחום ובלחות התל אביבית, דורשים יכולת התמדה שחורגת מהרגיל. זה לא טבעי או נוח לרוץ בתנאים האלה, ובכל זאת בקיץ הזה אני רץ הרבה. אני בכושר הטוב ביותר שהייתי בו בחיי. האבהות הטרייה מרגשת אותי מאוד. טוב לי. סדרת הרשימות הזו, סביב זכרון אבי, נסיון להשלים איתו, עכשיו שכבר אי אפשר, מסתיימת כאן.

רשימה אחרונה בסדרה. מעין המשך ל- “אי אפשר לחזור מהגלות”. אין צורך לקרוא ע”פ סדר.

אי אפשר לחזור מהגלות

אבא שלי עזב את הארץ מהר אבל חזר לאט, בתהליך מהוסס, צעד צעד. הסתבר ששנאת ישראל אותה אימץ באמסטרדם לא הייתה אמיתית ומלאה, היא הייתה של אהוב ננטש, לא איזו ביקורת בעלת עומק. כרגיל אצלו, הייתה כאן איזו התקה, שיקוף מראה שבו הוא ומה שהוא מבקר מתערבבים יחד. הוא נטש את הארץ ובעצם ננטש על ידה, הוא חייב ובעצם חייבים לו, הוא משמר, בצורת חייו, בעקרונות הקשיחים שעל פיהם הוא מנהל אותם, משהו שכבר נעלם שמה, במדינה שעזב מאחור. היה בו משהו לא בוגר. הוא היה המדינה, הוא היה העולם.

פעם נסעתי לאמסטרדם לחודש, להחליף אותו. זה נועד למלא מספר צרכים: א. לאפשר לאבא שלי, לבת זוגו ולילדם המשותף חופש ראשון, שבו נסעו לאי הספרדי מדירה ואבי בדק אפשרות להקים שם מזקקת ברנדי, ב. לשמש כספק חופש ספק חופשת עבודה עבורי וג. להרחיק את אבי משם. עיריית אמסטרדם הוציאה צו סגירה למלון החדרים שאבי הצליח להקים מתחת לאפה וכנגד כל הסיכויים, ואני הייתי צריך להיות זה שסוגר את הכל בפועל, שפותח את הדלת בפני הביקורת הסופית שמוכיחה שזהו, אין מלון, אין חדרים להשכרה, אין אורחים, שכל זה היה כלא היה. אני חושב שאבי לא יכול היה להיות שם שזה קורה, שזה כאב לו מדי. הוא ביקש ממני ואני הסכמתי.

הונחיתי להתנהג בשבוע הראשון כרגיל, לענות ולקבל הזמנות בטלפון, לכתוב ביומן, להכניס את האורחים החדשים פנימה, להתייחס אליהם יפה, לדאוג שישלמו מראש. הכסף הזה היה אמור לשמש אותי למשך כל זמן השהיה שלי שם ואבי ציפה לקבל את היתרה שתיוותר.

הייתי כמוהו, אומר גוד איבנינג דיס איז אורי יואלי ספיקינג בנימוס הולנדי קריר כשעניתי לצלצול הטלפון. כל המטלפנים היו ישראלים, ותמיד היה רגע של הקלה כשגילו שמותר להם לדבר איתי בעברית. אבל נהניתי מהמבוכה שלהם, וכשהגיעו ישר משדה התעופה נהניתי להסביר להם, היה לי נאום מוכן, לאיפה ללכת ולאיפה לא, לקנות אוכל בסופרמרקט, להיזהר ממלכודות תיירים. ניסיתי לחקות את הרישומים המסודרים שלו ביומן המשרדי כחול העטיפה, שהכל נכתב בו, ספר הקודש שלו, שבו גם היה מסכם את ההוצאות וההכנסות החודשיות.

היה חורף ובכל מקרה לא היו הרבה אורחים. בשבוע השני כבר לא קיבלתי אורחים חדשים. את החדרים של מי שעזבו הייתי מרוקן, יוצר ערימות של מיטות, מזרנים, כלי מיטה ומגבות, ארגזי כלי מטבח, טלוויזיות קטנות מסך, בולבוסיות. כיביתי את ההסקה. הבית הפך שקט וקר.

בת זוג חדשה, שבעזרתה ובזכותה נגמלתי מהתמכרות ארוכת שנים לאישה אחרת, שלא החזירה לי אהבה, באה לבקר אותי בשבוע השלישי, אחרי שהביקורת של העירייה חלפה. אני לא זוכר הרבה מזה, פקידים אטומים, מנומסים רק למראית עין, הם באו והלכו.

היא הגיעה לבית ריק. סידרתי לה חדר זמני, הכי יפה במלון, רק כדי שתוכל לשים את התיק שלה ולהשתמש בשירותים רחוק ממני. איחרתי לאסוף אותה משדה התעופה כי התבלבלתי בין שעון תל אביב לשעון אמסטרדם. היא נראתה אבודה כשמצאתי אותה בשדה התעופה, כמו ילד ששכחו לקחת אותו מהגן, ולעולם לא סלחה לי על זה. אבל היו לנו ימים נפלאים, של עונג וקרבה. אחרי שנסעה נהיה עוד יותר קר והכסף כמעט נגמר. הייתי שומע יוסי בנאי. מדי פעם בכיתי. לא היו לי בגדים מתאימים וגופי כאב מקור בטיולים היומיים לסופרמרקט.

טסתי חזרה יום אחרי שאבי ומשפחתו החדשה חזרו מחופשתם. הוא לא היה מרוצה מכך שבזבזתי את כל הכסף אבל לא דיברנו על זה. היו לו תוכניות, איך להציל את העסק, אבל היה ברור שמשהו חייב להשתנות. הם החליטו לחיות בישראל.

בת הזוג הזו, הגרמנייה במוצאה, וילדם המשותף באו לארץ קודם, חיים פה כמעט שנתיים בלעדיו. הוא שלח כסף ודיבר איתם בטלפון. לא הייתי קרוב אליהם במיוחד. הולנד זה לא מקום לגדל בו ילדים, במיוחד לא אמסטרדם, במיוחד לא לאימא גרמנית. ההולנדים שונאים גרמנים. הולנד גזענית והביורוקרטיה שלה דורסת כל מי שלא מתאים, כל מי שמיוחד. המזג אוויר בארץ הרבה יותר טוב. בכל זאת, זו המולדת. הוא חיסל את עסקיו לאט לאט, מתייחס לשובו לכאן כמו אל יציאה לפנסיה, כמו אל התחלה של קריירה נוספת, מסכמת.

החלום שלו הפעם היה יצירת הליקר הישראלי האולטימטיבי, עירוב של ריחות וטעמים שיהיו ייצוג ופירוש שלו לכותרת הזו. הוא הביא איתו מזקקת אלכוהול קטנה ושכר מבנה תעשייה ושדה ליד טבעון, ובו התחיל לגדל עשבי תיבול לצורך נסיונותיו. היו לו תוכניות גדולות. כל חייו הכינו אותו לדבר הזה, לאתגר החדש. למרות כל הסיגריות היה לו אף טוב, והרבה נסיון בהתססה ובזיקוק אלכוהול. תמיד עשה את זה, זה מי שהיה אמור בעצם להיות, וזו תהיה המורשת שלו, העסק הענק שיעביר הלאה, שישמור את שמו ויבטיח את עתיד משפחתו. בהתחלה עוד היה מהוסס אבל מהר מאוד שקע בזה לגמרי.

תמצית הישראליות הייתה נענע, זוטה, קורנית, זעתר. כל מה שהיה צריך זה למצוא את טכניקת הייצור, את המינון הנכון לתערובת. ארץ ישראל היפה, מלח הארץ, זה היה מי שחשב שהוא. הבתים המושכרים בהולנד המשיכו בינתיים לספק לו פרנסה.

תמיד היה ליברל, איש של אמצע הדרך מבחינת בחירותיו הפוליטיות. ב- 77 הצביע ד״ש. בבחירות האחרונות בהן הצביע זה היה עבור קדימה. היום ודאי היה תומך ביאיר לפיד. מפלגות של שוחרי ויודעי טוב יהירים, שבעצם אין להם מושג. נזהרתי מלהתווכח איתו על פוליטיקה. הוא טען שאני כמו כל הסופרים, לא יודע להקשיב, לא מוכן להודות בטעות. הוא היה חוזר שוב ושוב על אותם דברים, על זה שבכלכלה יש חוקים, שבעצם זה הדבר היחיד שמשמעותי. לא הייתה לו סבלנות למי שחשב אחרת. מי שלא צודק, טועה, אין באמצע. צריך לשנות דברים, צריך לעשות משהו.

הוא היה מוזר ויוצא דופן. שנות הגלות רק הקצינו את זרותו. הוא אסף והוסיף גינונים והרגלים אירופאים לכאורה. הוא היה מתקלח ללא סבון. את רוב כספו שמר במזומן. הוא קרא לעצמו בשם משפחתו בלבד. ובאותה מידה נשתמרה אצלו התלישות של מי שנעקר ממקומו כמעט חמש עשרה שנים קודם לכן, שתהליך השינוי שעבר לא היה מסונכרן לשינויים שעבר המקום אליו שב לבסוף. הוא לא יכול היה לחזור מהגלות. בת זוגו עזבה, חוזרת לגרמניה, לוקחת איתה את בנם המשותף. הוא נסע לשם מדי פעם, לבקר, אבל החליט להשאר כאן, בינתיים. הוא עבד קשה על האלכוהול, חובר לשותף ששידכתי לו, שהבין ואהב את העולם הזה. הייתה לו בת זוג חדשה, אותה הכיר דרך אתר הכרויות באינטרנט שאחותי סייעה לו להרשם אליו. הוא גר ביבניאל, מושבה בגליל. הייתה לו סדנת זיקוק בחצר, הוא עבד קשה ועישן הרבה. הכל היה מוכן.

מעין רשימת המשך ל- “העניין הזה עם הנשים”. אין צורך לקרוא ע”פ סדר.

העניין הזה עם הנשים

נהגתי להתהדר בכך שאני דור חמישי למשפחות הרוסות. שאבתי מזה כוח, מהיכולת להציג את עצמי כבעל תירוץ גנטי, טבוע באני בצורה שאין יכולת לוותר עליו, להיות דפוק בעניין הזה. בשביל זה המצאתי עובדות מפוקפקות, מספר בביטחון לכל מי שרצה לשמוע שכבר האבא של סבא של סבא שלי התגרש ונטש, ומאז לא ניתקה השרשרת. חלק מזה היה ודאי נכון.

סיפור הילדות של אבי בצל גירושי הוריו תמיד היה שם. פרטים שונים נוספו לו כל העת, אבל הוא מעולם לא סופר במלואו. היו לו צדדים רבים, וכל אחד מהם ראה אותו אחרת. אבי תפש עצמו כקורבן. הוא לא סלח.

הוריו נפרדו וכל אחד מהם נישא מחדש, כך שלי היו, כשגדלתי, שלושה סבים וסבתות. גם בזה התגאיתי. זה היה יוצא דופן ומעורר סקרנות, זה הפך אותי למיוחד. סבי וסבתי לא דיברו זה עם זה. אסור היה להזכיר את קיומם בבית האחר. במפגשים המשפחתיים הספורים הם לא רק התעלמו אלא שנאו מכל הלב. הם היו שונים מאוד.

בילדותי אבי ניסה לרצות את אביו. ביקוריו אצלו היו מסודרים ותכופים. היה לו מה להוכיח. הכעס, שכנראה היה שם תמיד, נחשף רק שהתבגרתי, ולמרות שהיה צודק הפתיע אותי בנחרצותו ובכך שרק התגבר. אבי תפש את עצמו כמי שעומד בהתחייבויותיו, כמי שלא נתן לקשיים להכריע אותו. חלק משמעותי מתחושת ההישג הזו נגזר מאיך שחשב שהתמודד עם משא ילדותו. הוא ניצח את אביו בכך שלמד לא לצפות ממנו לדבר.

הם נפרדו כשהיה בן שנתיים, בפלסטינה של אחרי מלחמת העולם ולפני 48, וסבתי הייתה אם חד הורית לילד בן ארבע בזמן מלחמת העצמאות, נושאת אותו במשוריינים, מבשלת במחנות צבא. סבי היה קצין חשוב, מפקד שירות המפות והצילומים, אחראי על תיעוד המלחמה, תורם משמעותי לנצחון בה. הוא התחתן מחדש עם פסלת יפה שהייתה חיילת בפיקודו. מאוחר יותר נולד להם ילד והם נסעו לשווייץ, שם למד סבי והפך לדוקטור. כנראה שסבתי עברה לגור עם אבי בפנימייה לילדים נטושים, שם עבדה כמבשלת. היא תמיד הייתה ענייה ומרירה.

על עניין הפנימייה למדתי רק בבגרותי, אחרי שאבי חזר לארץ. נסענו יחד בהוד השרון או רעננה, איני זוכר בדיוק ואיני זוכר למה, והוא הצביע על המקום בו גדל אבל לא סיפר שום דבר נוסף.

גם אחרי שחזר לארץ סבי, שננטש בעצמו על ידי אביו, לא ידע איך עושים את זה, לא התאמץ במיוחד, זלזל באבי ובמי שהפך להיות. ובכל זאת, אבי בחר בשם משפחתו של אביו כשמו. אף פעם לא באמת הבנתי את זה.

לאבי היה קסם אישי והוא היה מוכשר מאוד. הוא היה גבר יפה, גבוה, ממנו אי אפשר להתעלם. ידעתי את זה, ראיתי איך הגיב אליו העולם, איך הגיבו אליו הנשים בעולם. קינאתי בו על ביטחונו העצמי שנראה מופרז לעתים, הובכתי מביטויו הפומבי של הבטחון הזה. לידו הייתי תמיד בצל, מי שצריך ללמוד, לחקות בדיוק. לא הייתה דרך להתנגד אליו. הוא סחט מחמאות, דרש וקיבל תשומת לב. אי אפשר היה לא לרצות להיות כמוהו.

תמיד היו לו עצות. כל מה שסיפרת לו הפך לבעיה שאותה רק הוא מסוגל לפתור. הפתרונות האלה היו לוגיים, מצעד לצעד, מפעולה לפעולה, ותמיד הייתה בהם נקודה עיוורת, התעלמות ממשהו שבעצם משנה הכל. למדתי להסתיר מפניו את כל מה שקשור לעניינים שלי עם נשים. הביקורת שלו, המחמאות שלו, בחרתי להתעלם מהן, כי מה הוא מבין בכלל.

הורי התגרשו כשהייתי בן 9. איני זוכר מזה הרבה, ותמיד חשבתי שזה היה לטובה. אני עדיין חושב כך. חיים לצידו נראים לי כחוויה קשה, שאין אישה שהצליחה לעמוד בהם לאורך זמן. מכולן גבה מחיר, מכולן דרש לעשות דברים, בשבילו ובשביל עצמן, מכולן דרש אמונה בלתי מסויגת בו וביכולותיו.

היו תקופות קצרות בהן לא הייתה לו בת זוג. ביקרתי אותו פעם באמסטרדם בזמן כזה. הוא דאג אז לעצמו, והיה גאה מאוד באיך הוא מסתדר לבד, כמה זול לחיות ככה. בערב הזמין אותי לארוחה שבישל. אכלנו ספגטי רך עם קטשופ ועוף שלא בושל מספיק, שהפנים שלו עוד היה ורוד וקר. בלעתי בקושי, מחמיא לו מתי שדרש שאעשה כך. לשקר ככה היה לא נעים, פיזית. המילים נתקעו בגרון. אחר כך ירדתי לאכול עוד משהו ברחוב.

את בת הזוג הנוכחית שלי קיבל ואהב. כבר לא היה לי מאוד אכפת, אבל זה בכל זאת שימח אותי. הוא עזר לנו לקנות את הדירה בה אנו חיים והיה נדיב, אמין ואחראי. אבא שלו אף פעם לא עזר לו ככה, ובכל זאת הגיע לאן שהגיע, לבד, כי רק על עצמך אפשר לסמוך.

אני מקווה שאהיה אבא טוב. בינתיים ההורות באה לי טבעי, לא משנה אותי אלא משתלבת בחיי. לבתי אספר שהיה לה סבא שמת, שהוא היה איש מצחיק וטוב לב, קשה ומעניין, שבוודאי היה אוהב אותה מאוד. את העתיד שלה ושלי נוכל לבנות במנותק ממנו.

מעין רשימת המשך ל- “החלומות של הראש הקטוע (ב’)“. אין צורך לקרוא ע”פ סדר.

החלומות של הראש הקטוע (ב’): אי אפשר לסמוך עלי

רשימת המשך ל- ‘החלומות של הראש הקטוע (א’)’. אין הכרח לקרוא ע”פ סדר.

אני חושב שכנראה הסיבה שאי אפשר לסמוך עלי היא שאבי תמיד סמך עלי יותר מדי. ותמיד אכזבתי אותו, תמיד לא הצלחתי למלא את האחריות שהטיל עלי. כך הפכתי להבטחה מוחמצת נצחית, עמדה, תפקיד למלא בתוך תיאטרון התפקידים המשפחתי, שיקוף של דמותו שלו.

הוא היה גאה מאוד ביכולת ההתמצאות שלי, באיך שאני יודע לנווט ולמצוא את דרכי. היה לו ברור שאיש הטבע הזה, שלכאורה הייתי, הוא תוצר ישיר של מה שלימד אותי, של מי שהוא בעצם. הוא הרגיש שותף בהישגים וביכולות שלי, והשותפות הזו העניקה לו בעלות מסוימת על האופן בו השתמשתי בהן.

הוא העניק לי תפקידים, בחייו ובכלל, עשה בשבילי תוכניות שבשביל להגשים אותן היה עלי להשתנות רק קצת, משהו קטן ואז הכל יהיה בסדר. במקביל חיבל בסיכוי של התכניות האלה לצאת לפועל בכך שמילא את הצד שלו בהן, היוזם, המסייע, השותף הסמוי, באופן שלומיאלי ובלתי עקבי. תמיד הבטיח מה שלא יכול היה לקיים. תמיד דרש ממני להבטיח לו, תמיד הצהיר שהבטחה שלי מספיקה לו להכל, שאם התחייבתי, שאם אני אומר, אעשה. ואז הוא אכזב אותי ואני אכזבתי אותו, וקצת זמן עבר, ושוב היו לו תוכניות חדשות, ושוב היה לי מקום בהן, ושוב התחלנו.

תוך כדי העשור האבוד שלי דאג לי, לא היה בטוח מה קורה עם הילד. הוא חי אז באמסטרדם, מתפרנס מעבודה קשה ומייגעת, שיש בה התחייבות לשגרה מייאשת, מוכר בחנות תכשיטים ומזכרות, בעל חנות זעיר ובעל תושייה, עם חלומות גדולים ומציאות אפורה.

הוא חשב, הוא היה בטוח, שהוא בונה מציאות חדשה גם עבורנו, שהמעבר שלו להולנד, שהגלות שגזר על עצמו, שעבודת הפרך שהתלוותה לה, פירושה היא שגם עלינו לגלות, שהעתיד המשפחתי נמצא באמסטרדם. אחותי חיה שנתיים אצלו, בצלו. הוא אכזב אותה. אי אפשר היה לסמוך עליו והיא הייתה צעירה מדי. מבחינתו, אי אפשר היה לסמוך עליה. מבחינתו לעולם לא נטש, אף פעם לא עזב, אף פעם נמנע מלקיים מה שהבטיח. מבחינתו היה אבא טוב, שכל שעשה היה עבור ילדיו.

אותי ניסה לנהל מרחוק, או דרך שיחות רציניות להן היה מזמין אותי כאשר ביקרתי אצלו. תמיד חלף בין השיחות האלה פרק זמן משמעותי, תמיד קרו דברים בין לבין ותמיד בעצם לא קרה כלום.

הייתי צריך לספר לו על חיי, להציג אותם כך שיקבל אותם. היינו מעשנים בשרשרת ושותים קפה אחרי קפה. אף פעם לא היה לי נוח. כשעישנתי יותר מדי וגמרתי את הקופסה היה מציע לי משלו.

הוא היה מנופף בידו למלצרית, קולני כשצריך להיות שקט, דמות שאי אפשר היה להתעלם ממנה. הוא היה הזר המקומי. אני חושב שלא הבנתי אז כמה המצב הזה, שיחת אב בן, הוא מוזר עבורו. הוא לא ידע להתנהג. ההסטוריה שלו, האבא הבלתי נוכח שלו, ילדותו הבלתי נסבלת, הייתה סיבה ותירוץ מספיק. בגללה סלחתי לו. ידעתי והשלמתי עם כך שהוא הבין את האבהות דרך עיניו שלו. הוא לא התכוון להרע ולא היה מסוגל להשתנות.

תמיד, אחרי שהתיישבנו והזמנו, והצתנו סיגריה, במין משחק חצי רשמי, כמו פגישת עבודה שצריך לקבל מסקנות בסופה, ביקש שאספר לו מה התכניות שלי. למדתי להציג משנה סדורה, תכנית חומש, איפה אני רואה עצמי עוד כך וכך זמן. על ההווה נגזר להיות משרת של תבנית העל, נסבל ולא נהנתני. ההנאה בהווה התקבלה מכך שאותה מטרה גדולה, תהיה אשר תהיה, התקרבה צעד קטן אל הגשמתה. כך הוא חי עכשיו וזה מה שרצה לשמוע שאני עושה.

הוא רצה שאהיה עצמאי, לא עשיר אלא עומד ברשות עצמו. בכל פעם שביקשתי ממנו עזרה כספית זה היה כשלון הדדי. לפעמים הוא הציע לעזור, כחלק ממהלך שינוי אליו התחייבתי. אז הפך למשקיע שציפה לדין וחשבון על התקדמות התהליך. תמיד הייתי צריך למנות מולו את הוצאותי, להוכיח את הצורך. היו דברים, הוצאות, שאסור היה לי לספר עליהם. חובות עבר שגררתי, סודות שהסתרתי מפניו. פחדתי להתפס. אף פעם לא זכרתי בדיוק מה סיפרתי לו ומה לא, מי הוא חושב שאני.

אף פעם לא סיפרתי לו את כל האמת. גם רגעי הווידוי המשמעותיים ביותר היו בעצם מחושבים ומוגבלים. לא רציתי שיכעס עלי. האכזבה שלו ממני, למרות שהתרגלתי אליה, עדיין כאבה. רגע, אגיד זאת שוב, אחרת, לא רציתי לוותר על תחושת הגאווה שלו בי, פחדתי לסכן אותה בשם הכנות.

אחרי שפרסמתי ספר נהייתי בעיניו לסופר. הוא חשב שזה מקצוע. לפעמים הייתי מורה, אבל בזה אין הרבה פרנסה. לפעמים הייתי צריך לעבור לגור אצלו, להצטרף לעסק, כי צריך לחשוב על העתיד.

לפעמים חלמתי איתו. הייתה שנה שבה הציע לי לפתוח בית קפה בחנות זעירה שהתפנתה בקומת המסד של הבניין שבבעלותו. תכננתי את בית הקפה הזה לפרטי פרטים, איך אפשר יהיה לחפור עוד קצת בתוך היסודות העתיקים וכך להוסיף עוד קומה, איך זה יהיה מרכז של גולים, אי של תרבות עברית מתנגדת במרכז אמסטרדם. דמיינתי את עצמי כמנהל בית הקפה הזה. אם הייתי עובד קשה יכולתי להרוויח הרבה כסף. אז יכולתי, תוך שנים בודדות של התחייבות נחושה, לעמוד ברשות עצמי. הוא היה צריך לברר אם זה אפשרי. עזבתי עבודה בשביל החלום הזה, שאיני זוכר בדיוק כיצד התפוגג. אני חושב שתוכניותיו של אבי השתנו. נולד לו ילד, חצי אח לאחותי ולי. אבל בכל מקרה, בית הקפה הזה לעולם לא היה זוכה לאישור הפעלה מהעירייה. זה היה משחק בכאילו, מההתחלה, חלום של ראש קטוע.

סלחתי לו, כמובן. ידעתי שלא רק הוא, אלא גם אני, לא התכוונו באמת. שלשנינו היו כוונות טובות שלא גובו בכל המעשים ההכרחיים. את העבודה הזו בכל מקרה הייתי צריך לעזוב. עדיף אבא שאוהבים מאשר לכעוס סתם.

היו לו עוד חלומות כאלה. להקים, על שטח של בסיס סובייטי נטוש בברלין, כיפת חממה ענקית ובתוכה מלון ומבני מגורים המתקיימים בסביבה מלאכותית וטרופית. פארק מיניאטורות הכולל העתקים של מאה המבנים המפורסמים ביותר באירופה, כשאני הייתי צריך להיות מי שנוסע לתעד את הבניינים הללו, עסק של קניית קרמיקה צבעונית בהולנד ומכירתה בשוקי פשפשים באנגליה, השקעות שונות ומשונות. בפועל מכר בחנות והשכיר חדרים.

הוא אף פעם לא עשה דברים לא חוקיים, רק לא ידע את הכללים. חוסר הידיעה הזה אפשר מרווח יצירתי עצום בין המותר והאסור, האפשרי והמופרך. כשהתגלו החוקים היה נתקף בתחושת חוסר צדק בסיסית, לא מבין מה ההגיון פה. אני חושב שהיה תמים, ושלמרות תפישתו העצמית המחושבת והאנליטית, תמיד העדיף להאמין בסיפור מבעובדות. אני חושב שלא מעט אנשים ניצלו את התמימות הזו.

כאשר התחלתי ללמוד באוניברסיטה, בגיל מאוחר מדי, כי אני הרי אוטודידקט ומלמד בעצמי ומי צריך את זה בכלל, סייע לי בתשלום שכר הלימוד. התחייבתי בפניו שאמשיך עד הסוף והוא שמח בכך. הסטוריון זה מקצוע. לא מרוויחים הרבה אבל זה מקצוע טוב. אז גם אוכל לכתוב ספרים על דברים שהיו. הוא היה אומר לי מה כדאי לי לחקור, על מה אני צריך לכתוב. הוא היה בטוח שאעמוד בהתחייבות הזו.

הסיפור יותר חשוב מהעובדות. החלומות משקיטים את כאבי הפנטום של הקטיעה. במובנים רבים אני אכן בן דמותו, שיקוף של אבי.

אי אפשר לסמוך עלי, אבל אני מלא כוונות טובות. אני מאלתר את דרכי בתוך עולם שאיני מבין לגמרי, בו תמיד רוצים ממני יותר מאשר אני מסוגל לתת. הרבה מדי פעמים אכזבתי את מי שהאמין בי. ככה זה, אני בן של אבא שלי.

החלומות של הראש הקטוע (א’)

מעין רשימת המשך ל- “הנכה שהייתי”. אין צורך לקרוא ע”פ סדר.

גדלתי בדירות שכורות, כאלה שעוזבים כל שנה שנתיים, ולמרות מאמציה של אימי לשמור על תחושת יציבות תפשתי עצמי כנווד שלא מתוך בחירה. הורי עזבו את דימונה ועברו לרמת השרון בחופש הגדול שבסוף כיתה ב׳, ואני האמנתי שאז הכל התחיל להתקלקל. בדימונה היה לנו בית, היו לי חברים, הייתה קהילה. כך זכרתי את זה, כגן עדן אבוד. שנים אחרי המעבר עוד חשבתי שכשאגדל אשוב לשם, שאני בעצם דימונאי בגלות. סיכת מתכת קטנה עם סמל העיר הייתה אחד מאוצרותי, והקפדתי לתלות או להסתיר אותה במקום חשוב בכל בית חדש אליו עברנו.

לאחר גירושי הורי לא היה לאבי בית משלו. במשך שנים מספר חי בדירתה של בת זוגו החדשה ולאחר שנפרדו החליף מקומות מגורים בהתאם להזדמנויות שנקרו בדרכו. אני זוכר שפעם שכר דירת גג קטנה ברחוב דיזינגוף, לא רחוק מאחת מהגלריות לתכשיטים שניהל. היה שם כלוב עם תוכי שפסולת הגרעינים שפיצח נערמה על השטיח מקיר לקיר. הוא לא נשאר שם הרבה זמן. אבי חשב שהוא אדם עצמאי, שיכול להסתדר לבד ובכל מצב. למעשה היה תלוי לחלוטין בנשים השונות שטיפלו בו. מערכות היחסים שניהל סיפקו לו בתים מתחלפים, יציבים לגמרי למראית עין, בעלי מסורות, מנהגים ומאכלים קבועים, שהיו מתפוגגים, אפילו לא הופכים לזיכרון אלא מודחקים ונשכחים, ברגע שהיה עובר הלאה.

גם מעברי הקריירה שלו היו כאלה, קיצוניים, כשהוא ממציא את עצמו מחדש בכל פעם. התגאיתי לספר על השינויים שעבר לכל מי שהיה מוכן לשמוע. איך היה מהנדס בכור האטומי, ואחראי ייצור במפעל טקסטיל גדול, ׳כיתן דימונה׳, זכרתי במעומעם איך הייתה שם פעם שריפה, ואיך חזר הביתה בבוקר, מריח מעשן וסיגריות, ואיך עבר ל- ׳תדיראן׳, ואיך עזב את כל זה, והתחיל לעצב ולייצר תכשיטים, מקים רשת חנויות שמנתה בשיאה ארבע גלריות ובית מלאכה גדול. הוא לימד את עצמו ולמד מעובדיו איך להיות צורף, מנצל את הידע שצבר כמהנדס כדי לפתח שיטות תכשיטנות ייחודיות וחדשניות. הוא ידע להתאים לאנשים, ובעיקר לנשים, תכשיטים שאהבו, שהחמיאו להן. הוא אהב למכור. מבחוץ היה נראה כאילו הוא מתבלבל בין מכירה לפלרטוט. אבל אני חושב שהוא לא היה מסוגל שלא לפלרטט, שזה היה חלק מטבעו.

מתישהו עזב גם את זה. רשת החנויות התרחבה יותר מדי בדיוק כשהתחילה האינתיפאדה הראשונה ותיירים הפסיקו לבוא. הגלריות נסגרו. בבעלותו נשארו רק מבנה ביפו העתיקה שבקומת הקרקע שלו הייתה הגלריה הוותיקה ביותר שפתח ובקומה השנייה בית המלאכה הנטוש. זה היה בסמטת מזל דגים, מול מועדון סגור בשם סאן סיטי. הוא עצמו גר עכשיו בערד, עם בת זוג חדשה, מנסה לפתח רהיטים בהם משולבים ויטראז׳ים ועציצים. היו לו תוכניות גדולות לגבי זה. סבי, אבי אימי, אשר ליווה אותה תוך כדי תהליך הגירושים הקשה ותמך בה בכל פעם שלא העביר את תשלומי המזונות, נהג לתאר את התנהלותו של אבי באמצעות ביטוי שמקורו, מן הסתם, יידישאי, ׳החלומות של הראש הקטוע׳. אבל ההתלהבות של אבי וביטחונו העצמי היו משכרים ואני האמנתי לגמרי בתמונות העתיד המזהיר שתיאר, במפעלי הענק שיקים יום אחד. הוא לא יכול היה להיכשל.

אני, בינתיים, גמרתי את התיכון. נשאר עוד זמן עד גיוסי לצבא, ופתאום דברים התחילו לקרות. קיבלתי רשיון נהיגה. נערה שהכרתי מתקופת בית הספר פיתתה אותי. התאהבתי בה מייד. לראשונה בחיי הייתה לי חברה. אבי, שכבר דאג שמשהו לא בסדר עם הילד, ושלא ירשתי את אהבת הנשים שלו, היה מאוד גאה בי. בדיוק עברנו, אמי, אחותי ואני, לדירה קטנה שקנתה כחלק מהסכם הגירושים, ושעד עכשיו הייתה מושכרת. לא היה שם חדר עבורי ואבי הציע שאכשיר את בית המלאכה הסגור ביפו כמקום מגורים. כך יהיה לי בית משלי שאוכל לחלוק עם בת זוג.

יפו העתיקה היא העיר הערבית ההרוסה והנטושה, ששופצה ונבנתה מחדש בכדי לשמש מושבת אמנים תיירותית. לא היו תיירים ולא אמנים כשהתחלתי לשפץ. זו הייתה עיר רפאים נטולת דיירים. הרגשתי כמגלה עולמות בארץ לא נושבת.

בעזרת חבר שהסכים לעזור לי בניתי מטבח מקורות עץ שמצאתי. קשת בטון מוגבהת שמשה כמשטח שינה. מסבי וסבתי קיבלתי שטיח ארוג, אדום כהה. העברתי לשם את חפצי, את הספרים שצברתי, מזכרות וכלי עבודה. החברה החדשה שלי באה לבקר אותי. ישנו שם יחד. איבדתי את בתולי. אהבתי אותה מאוד. בשוק החלפנים שליד כיכר השעון היה מוכר מרק זקן שבחנותו נהגתי לאכול. כשהתפורר הקיר שיצר את קשת הבטון גיליתי שחומר המילוי בו השתמשו היה עיתונים משנת בנייתה, 1964, שהקשת היפואית האותנטית הייתה בעצם יצירה של המשפצים הישראלים. לא הקדשתי לזה הרבה תשומת לב, אז, לדיירים המקוריים, שהפכו פליטים ב- 1948, שאבי סיפר לי איך פעם, כשהגלריה עוד פעלה, בא מישהו מהם לבקר, לראות איך שינו את בית ילדותו. הייתי עסוק בלהפוך את המקום לשלי, בלהתכונן לגיוס. נתתי לחברתי החדשה מפתח. זה היה צריך להיות הבית המשותף שלנו, מקום מפלט לי ולה בו נזדיין ונאהב כשאחזור מהצבא.

החלומות של הראש הקטוע. התגייסתי. כשחזרתי מהטירונות הייתי עייף כל כך עד שלפעמים נרדמתי באוטובוס בעמידה, מתעורר רק בתחנה המרכזית של הרצליה. החובות של אבי תפחו והוא התחיל לשנוא את המקום הזה, המדינה, שבה לא נותנים לחיות, שרק לוקחת בלי לתת בחזרה. הוא הודיע לי שאם אמות בצבא הוא יהרוג את אריק שרון כנקמה. הוא התחיל לבדוק לאן יוכל לברוח, איך יצליח לשקם את עתידו הכלכלי.

החזקתי בתמונותיה של חברה שלי במקום בטוח, לא הראיתי אותן לאף אחד. היא באה לבקר אותי בבסיס הטירונות בקציעות. התחבקנו. הייתי גאה ונבוך להציג אותה, הרגשתי שהיא מתרחקת ממני. כמעט לא ביקרתי בבית ביפו. הוא היה רחוק מדי וקשה לתחזוקה, הטיח שעל הקירות מתפורר כל הזמן ודורש ניקיון ושיפוץ יסודי שלא היה לי זמן לעשות.

אביה של חברתי היה פרופסור, והוא התקבל לשנת שבתון באוניברסיטה בלונדון. היא הייתה רקדנית, והחליטה לדחות את גיוסה לצבא ולנסוע לשם עם משפחתה, וללמוד בבית ספר למחול מודרני. כל זה קרה מהר, ואני התעדכנתי בחופשות סוף השבוע החטופות, בהן אי אפשר היה להספיק כלום. לא נורא, כלום לא יקרה, היא תשמור לי אמונים, אני אחכה לה. הפכתי לתלוי בה. מעטפת תמונותיה הייתה נחמה, העניקה לי תחושת שייכות בתוך הניכור והקשיים הפיזיים והנפשיים של הטירונות.

טירונות היחידה הסתיימה במסע של 120 ק״מ. במשך 37 שעות הלכנו, מערד לצאלים ומשם למשמר הנגב, בסיס הקבע של היחידה בה שירתי אליו הגענו לראשונה. סוף השבוע הזה היה ההזדמנות האחרונה שלנו להפגש לפני שתיסע. אחרי שקיבלנו כומתה סגולה, בסוף מסדר בו כל אחד מאיתנו ספג גם ספק טפיחה ספק אגרוף מטלטל בחזה, חיות אתם, כל הכבוד וברוכים הבאים ליחידה, בטלפון הביתה, למדתי שגם אבא שלי נסע, אבל זה פחות עניין אותי, אז. מול סיכוי שאשאר שבת ולא אראה אותה התמוטטתי בהתקף בכי ונשימת יתר שלא הצלחתי לעצור. כמה לא גברי מצדי. אבל בסוף שחררו אותי. הייתי כולי שפשפת וערגה.

נפגשנו במועדון ׳רוקסן׳. הייתה הופעה, היה רעש, אבל איני זוכר הרבה. היו שם עוד חברים שלה, שגם מהם הייתה צריכה להיפרד. בטח הבטחנו זה לזה דברים שלא קיימנו. במהלך סוף השבוע, אחרי שנסעה, למדתי שאבי מכר את בניין הגלריה ביפו, במזומן ובזול, מהר מהר ובסוד, לקח את הכסף וברח עם בת זוגו וילדתה הקטנה להולנד, לאמסטרדם, להתחיל שם מחדש. רוב החפצים מהדירה ששיפצתי נארזו על ידי סבתי ונשלחו בארגזים לערד, למחסן בבית אותו נטש אבי. את רובם לא ראיתי עוד. אני חושב שגם סיכת המתכת בצורת סמל העיר דימונה נעלמה אז.

אותה חברה ראשונה שהייתה לי התגלתה כלסבית. אבי חזר ארצה רק שלוש עשרה שנים מאוחר יותר, והיה גולה, זר כאן בדיוק כמו שהיה בהולנד. סלחתי לו ולה על שנטשו אותי, הפכתי לאדם שנצמד לאזור ומקום מגוריו, חולם בקטן. לבת זוגי ולי יש בית, משפחה, אהבה טובה ומספקת. אני גאה ושמח מאוד בכך.

אוצרות

מעין רשימת המשך ל- “במשמרת הראשונה שלי, כנראה (ב)“. אין צורך לקרוא ע”פ סדר.

אבא שלי אהב לחפש אוצרות.

כנראה שהתחיל בזה כבר כשהיה ילד. סבתא שלי סיפרה איך יצא לשוטט בחוף הים של חיפה, באיזור תל שקמונה, מרים כל זכוכית שראה, ואיך כשחזר הביתה גילה בין כל שברי הבקבוקים חותם רומי זערורי, יפה להפליא, ובו מגולפת אלת האהבה. הוא נתן לה את החותם הזה במתנה, ומאוחר יותר, כשהפך לתכשיטן, שיבץ אותו בטבעת אותה ענדה בגאווה. זה היה אוצר.

למצוא משהו שהיה שם כל הזמן, ורק צריך להרים אותו מהקרקע, לגלותו. ברקע לכל זה היה פחד העוני הרבה יותר מאשר התשוקה לעושר. כי הערך של האוצרות אחריהם חיפש היה תמיד ערטילאי, גדול מכפי שאפשר לדמיין, בעוד שחרדת הדלות, הצורך לחסוך כי מי יודע מה יהיה, היה נוכח וברור. אבא שלי היה קמצן בהווה ועשיר כקורח בעתיד. הוא אהב לחפש אחרי אוצרות ענק שאותם אי אפשר למצוא.

הייתה תקופה בה חיפש אחרי אוצרות שודדי הים היהודים באמריקה הדרומית. היו כאלה, כתבו עליהם אפילו ספר, שילוב של מחקר היסטורי שטחי וסיפור הרפתקאות, שאבי התייחס אליו כאל כתב חידה הממתין לפתרון. הוא השיג צילומי אוויר של קו החוף בפרו, תכנן את הכל לפרטי פרטים, דרכי מילוט והכל, ואסף סביבו חבורה מוזרה שיצאה למסע חיפושים שנמשך חודשיים. כשחזר סיפר שמצאו את האוצר, אבל הוא הוטמן מאחורי חומת אבן במערה שכרגע עוד אי אפשר לחפור בה, ושזה היה מסוכן, מסובך ובעיקר יקר מדי להמשיך. החיפוש הזה ננטש אך לא נשכח לגמרי. זה הפך לאוצר פוטנציאלי, תעודת ביטוח שכדי לממש אותה צריך רק עוד טיפה עבודה, כי הרי התעלומה כבר נפתרה, ומעכשיו אלו רק קשיים טכניים.

כך היה גם עם אוצרות מגילת הנחושת, שריד מסתורי מתקופת חורבן הבית השני, בו תוארו, לכאורה, מקומות המסתור של אוצרות המקדש. אבי לא היה היחיד שניסה לפתור את תעלומת המגילה, שאף אחד מהרמזים וממראי המקומות בה לא פוענח בבירור, ושאף אחד מאוצרות הענק המתוארים בה לא נמצא. הוא ידע שכולם טועים, שעד עכשיו לא חיפשו טוב מספיק, ושהוא יצליח.

באותה תקופה עבד כמנכ״ל החברה הממשלתית לפיתוח חוף ים המלח, ערד וסדום. הרי מדבר יהודה ונחליו, המצוק המתנשא מעל בקעת ים המלח ואינספור המערות שבו היו המקום בו הוסתר כל העושר האגדי שתואר במגילה, שהבנתה דרשה גם עבודה אינטלקטואלית מאומצת וגם מלאכת חיפוש עקבית ומדוקדקת.

אבי לא היה הרפתקן ובור, אלא מהנדס יצור מוכשר ומיומן, בעל יכולת ניתוח מרשימה ואינטואיציה טכנית יוצאת דופן. מעלות אלו השתלבו בחוסר היכולת שלו להבין או לקבל מגבלות ומוסכמות חברתיות. הוא ניצל את סגולותיו בכדי לחדור לעומקי הטקסט הסתום של המגילה, הוא פתר את סודותיה וכל מה שנשאר הוא לחפור ולהוציא את האוצרות מהקרקע.

הייתי נער צעיר. הערצתי את אבי ובאותו זמן גם זלזלתי בו. לא יכולתי לסרב לו. בזמן חופשת הקיץ, כשבאתי לבקר אותו ביישוב הרפאים בו גר, על גדות ים המלח, מלווה בחבר ילדות שלא ידע לתוך איזו צרה נכנס, אבי החליט להשתמש בנו כחופרים, כמי שיהיו שותפים לניצחון הגדול שלו, מי שיחשפו עבורו, סוף סוף, את האוצר.

בוקר אחד הסיע אותנו בדרך עפר שהתפתלה בצד מצוק ההעתקים, עד מערה שהתאימה בדיוק לאחד התיאורים במגילת הנחושת. איני זוכר כמה כיכרות כסף וזהב היו טמונים שם. חפרנו במקום בו הורה לנו. האבק היה מחניק והאדמה פריכה. היה חם מאוד. הוא לא השאיר לנו מספיק מים. כשחזר לבחון את שעשינו קבע שהשכבה אליה הגענו היא מלאכותית, שמישהו יצק אותה שם בכדי למנוע את הגישה. הוא הבין שלהמשיך יהיה קשה מדי, שזה דורש הקמת מחנה חפירה אמיתי, עם מים, צל ואישורים, כך שנטשנו את המקום הזה והתקדמנו לאתגר הבא.

בלילה בא איתנו לבית הקברות העתיק שליד חורבת קומראן. גם בת הזוג שלו באותה עת התלוותה אלינו, הכל בכדי לעזור. היה לו מגלה מתכות שקנה, יד שנייה ובזול, והוא סימן את מקום החפירה. המון זהב, המון כסף, כלי פולחן מבית המקדש, עושר אינסופי. אבי לא יכול היה לחפור בעצמו כי הייתה לו פריצת דיסק, אבל הוא יכול היה לפקח על העבודה ולהנחות אותה. לפעמים זה חשוב יותר.

הוא הביא אתים ודליים ואנחנו התחלנו לחפור. היה לילה אפל וזה היה טוב, כי ככה קטן הסיכוי שיבחינו בנו. מדי פעם אבי ירד לתוך הבור, בדק במגלה המתכות. היה צריך להעמיק עוד. אוצרות גדולים קבורים עמוק. מילאנו דלי אחרי דלי, העמקנו עד גובה מותנינו, עד גובה כתפינו, האוצר חיכה לנו שם, עוד מאמץ קטן.

מתישהו, כשכבר היה קשה להרים את הדליים עד שפת הבור, באו הנמלים. כנראה שפגענו בקן גדול, כי פתאום הופיעו המונים מהן, עוקצות באכזריות, נכנסות לתוך הבגדים, ממלאות את כל הבור.

אבא שלי ניסה בהתחלה לשכנע אותנו שלא נורא, שאלה רק נמלים, אבל הן פרצו מחוץ לבור וטיפסו גם עליו ועל בת זוגו, ואנחנו הצלחנו להימלט החוצה, ולהוריד את הבגדים ולברוח משם באוויר הלילה הקריר והמנחם. מאוחר יותר, בדרך חזרה, באוטו, כשאנחנו עדיין מתגרדים ומגלים נמלים בודדות שלא הצלחנו לנער, אבי העלה את ההשערה שקן הנמלים הזה לא נמצא שם במקרה, שהן שומרות על האוצר ושצריך להתעקש ולחזור לשם, שהן יתייאשו בסוף. אכזבתי אותו בכך שסירבתי.

לא חזרנו. האוצר הזה נשאר במקומו, ממתין לחופרים אמיצים יותר, ואבי המשיך לחפש אחרי אוצרות אחרים. הוא אהב לחפש אוצרות.

זכרונות מהעשור האבוד שלי – לרוץ בשביל אבא

מעין רשימת המשך, או אולי מבוא עצמאי, או אולי התחלה של משהו חדש, ל- “זכרונות מהעשור האבוד שלי“. אין צורך לקרוא ע”פ סדר.

לרוץ בשביל אבא

המלון של אבא שלי היה בעצם חדרים מאולתרים להשכרה, חוקיים רק בערך. הבית שלו באמסטרדם היה חיבור של שלושה בניינים עתיקים, עקומים וזערורים. בקומה התחתונה של אחד מהם הייתה חנות התכשיטים והמתנות, מתוכה ניהל אבי את האופרציה המסובכת שעיקרה לדאוג לכך ששום דבר לא יתמוטט, שלקוחות יבואו וילכו, שהחובות ישולמו, לאט לאט, צריך המון סבלנות, צריך להיות קצת משוגע.

ח׳ הייתה זו שעשתה את רוב העבודה הפיזית, סחבה, ניקתה, הקטינה טבעות, עשתה כביסה וקניות, כאלה. אבא שלי מכר בחנות שמעליה גם גר עם בת זוג שרק בזכותה התירה לו העירייה להשכיר חדרים.

העסק הלך טוב. הייתה עונת תיירות ואנשים באו כי שמעו מפה לאוזן, כי ישראלים ידעו שהם יכולים לשלוח את הילדים ליואלי באמסטרדם והוא כבר ידאג שהם לא יסתבכו. בשביל למלא את החדרים האחרים היה לאבא שלי עוד עובד, צעיר מקדוני שמתלבש יפה, עם פרצוף שועלי וחוכמת רחוב, שתמיד חושבים שהפעם אפשר לסמוך עליו. היה לו אלבום עם תמונות של החדרים, והוא היה הולך לתחנת הרכבת, מחכה לתיירים שמגיעים ומנסה לשכנע אותם להגיע לראות. החדרים היו עסקה הוגנת ומשתלמת, ומה שהובטח הוא שסופק, כך שאנשים היו מרוצים, לרוב. הצעיר הזה היה מקבל עמלה על כל לקוח שהביא, כך שגם הוא היה מרוצה, לרוב.

ולפעמים ממש לא, וגם אבא שלי לא היה ממש שמח ממי שהוא הביא, ואיזה עוד עסקאות ניסה לעשות, ומזה שאי אפשר היה לסמוך עליו ומזל שיש את מי להאשים, ובסוף הוא החליט לפטר אותו, ואפילו קרא לי שאשב איתו במהלך שיחת הפיטורים, אולי אלמד משהו.

אני לא זוכר הרבה מהשיחה הזו, רק את פרצופו של הצעיר המקדוני, שידע שזה מגיע וקיבל עליו את הדין בלי כעס, רק עצב ועיניים מתרוצצות כי צריך להמשיך לשרוד, והוא חייב לחפש ולמצוא את התחנה הבאה, כי כאן זה לא הלך.

ואבא שלי חשב שהיה שקט וסמכותי, אבל היה ברור שלפטר זה לא משהו שהוא עושה הרבה או טוב. ופתאום התברר שהוא בכלל לא דאג למחליף, ומי ימלא את החדרים, וכך הסתבר שבינתיים, עד שימצאו מישהו חדש, אני אעשה את העבודה הזאת, כי מה הבעייה בעצם.

לעבודה קוראים runner, רץ, כי הוא זה שרץ ומביא לבעלי המלונות את הלקוחות. היא באמת לא מסובכת, רק קצת בזויה במונחים מקומיים, עבודה של זרים ועניים. מחכים מחוץ לתחנה, אי אפשר בפנים כי אז זה לא חוקי אבל בחוץ כנראה מותר, וכשמישהו, יחיד זוג או קבוצה, יוצאים עם מזוודות ונראים קצת אבודים צריך לגשת אליהם, ולשאול בטון אדיב אם הם מחפשים אקומודיישן, שזה אומר מקום לישון בשפה יותר מכובדת. ורובם עושים עם הראש תנועה של תעזוב אותי, ובכל מקרה זה צריך להיעשות בלי להטריד, אבל מדי פעם מישהו כן מבין אותך, ואז צריך לספר, ולפאר, ולסחוב להם את התיקים לשם, ולקוות שלא יחשבו שאתה עוד אחד שרוצה לרמות אותם.

לא הייתי כל כך טוב. חסרה לי החוצפה הראשונית. לא הייתי רעב מספיק. התעקשתי להישאר עם ה ׳אר יו לוקינג פור אן אקומודיישן׳ העצי הזה, שחצי מהתיירים גם ככה לא מבינים, מצליח בעיקר להפחיד אותם, עוד אחד מהאנשים שמתנפלים עליהם בעיר הזאת, חומר הגלם של תעשיית התיירות.

אלה שהצלחתי לפתות היו הפשוטים שבהם, הקלים. אר יו לוקינג פור אן אקומודיישן, ואז מבט מופתע ושמח של איך ידעת, טוב שיש השגחה עליונה ואני פותר להם את הבעיה. לא היו הרבה מקרים כאלה. לרוב זה היה עוד ועוד מבטים מתעלמים, ולפעמים מזלזלים ממש, כשהכי גרוע זה לפנות אל מישהו שעונה לך בהולנדית, והוא נפגע מכך שאתה לא יודע מה הוא אמר לך בתשובה ומכך שאתה לא הולנדי, מהזרים האלה שלא מתנהגים לפי הכללים ומשתלטים על הרחובות, ושחשבת שהוא עצמו זר, תייר, והרי אין האשמה גרועה יותר. והאמת שהבנתי והזדהיתי עם אלה שכעסו עלי. באמת לא הייתי צריך להיות שם, צד תיירים ברחבה הפרוצה לרוחות ולגשם של תחנת הרכבת המרכזית. זה לא יפה.

אבא שלי לא הראה את האכזבה שלו ממני באופן בולט מדי. אני חושב שהבין שהעבודה הזו לא ממש מתאימה לי. אפילו בלמכור בחנות התכשיטים והמתנות, שהסחורה בה הייתה בעיקר דברים שנשלחו מהארץ על יד סבתי, אם אבי, הייתי כישלון חרוץ. המשפטים והטקטיקות שעבדו כל כך טוב לאבי, כשנכנסת אישה בדלת לפלרטט, להראות התלהבות, כאילו הנרות הזוהרים מבפנים, פור וויין איט לייטס איט גלואוס, הם באמת מאוד יפים, המשפטים הללו פשוט לא התאימו לי. אני ואבא שלי היינו שונים מאוד. לא הצלחתי לא להחליף אותו ולא להשלים אותו. היה ברור שבשביל למלא את החדרים צריך רץ מקצועי, לא בן משפחה נטול עבודה.

נראה שח׳ אהבה אותי בכל מקרה, בלי קשר, שהיא מקבלת את זה שקשה לי למצוא את מקומי. לא ידעתי מה לעשות עם האהבה הפשוטה שלה. לא הכרתי קודם אנשים כמו ח’. היא באה משכונה קשה של עיר קשה, יש כאלה אפילו בסקנדינביה, ורכבה על אופניים משבדיה לאמסטרדם. היו לה קעקוע לוחמני של מסיכת חתול מחוברת מקרעי עור וטבעות בפטמות. היא לא אכלה בשר. היא הייתה שומעת זמרי מחאה שבדים ולהקות שהמוזיקה שלהם נשמעה לי אז רועשת מדי. אבא שלי העביד אותה בפרך, כל מה שרק צריך לעשות, והיא לא חשבה שלהיות בעיר הזאת, לצידו ולצידה, ממש מתאים לי אבל שמחה שאני קרוב אליה.

כשהיה לה זמן וכוח הייתה הולכת לרקוד, והיא לקחה אותי איתה. אלה היו מסיבות הטכנו הראשונות שהייתי בהן.

לא הבנתי כלום, כנראה שלא הייתי מוכן. התרגשתי יותר מלראות אותה מתכוננת, משתמשת במכונה שעושה את השיער שלה גלי, מאשר מהמוזיקה, מאשר מזה שאני נמצא במסיבת שוליים במועדון באמסטרדם, ומה ששומעים לא דומה למה שאני מכיר.

היא רקדה, אני לא. הבטתי בה מהצד, כולה פיתוי מסוגר בתוך עצמו. מי שרוקדת ככה לעולם לא תהיה שייכת לאף אחד. לא היה לי שום דבר לתת לה ועדיין לא הייתי מוכן ללמוד ממנה.

אני אפילו לא זוכר איך הגיבה, או מה אמר אבי כשהודעתי לו שאני חוזר לארץ. אני מתאר לעצמי שטרדות השגרה, מחר מגיעים אורחים, היום עוזב זוג שעדיין לא שילם, דרשו טיפול. החיים שלהם היו מלאים. זה היה המקום שלהם, וכל השאר היו זרים. גם אני, בעיקר אני, עם החוסר נוחות הזו למכור משהו שאיני מאמין בו. כל כך זר הייתי בעיר התיירות הזו, כל כך בודד הרגשתי מחוץ לתחנת הרכבת, כשגשם מתחיל לרדת ושוטרים מתקרבים. אר יו לוקינג פור אן אקומודיישן?

זכרונות מהעשור האבוד שלי

לפני זמן מה פנה אלי עידו שמי בבקשה שאכתוב תיאור קצר של ה’דבש׳, לצורך ספר אמן שהוא מוציא. זה החמיא לי נורא אבל, אולי כצפוי, לא הצלחתי לעמוד במטלה תוך פרק זמן ראוי. יצא שתוך כדי המחשבות שליוו את תהליך ההתחמקות מהמשימה שלקחתי על עצמי הבנתי כמה הבר הזה, וכמה התקופה ההיא היו משמעותיים עבורי.

בדיוק חזרתי מאמסטרדם. הייתי שם חודשיים וקצת, מנסה חצי ברצינות חיים בארץ זרה, כותב, לראשונה לשם הכתיבה ולא כהכנה לסרט שאולי אביים, מבצע שליחויות ומטלות קטנות עבור אבי שחי שם וניהל מלון קטן ומצ׳וקמק וחנות תכשיטים, מתרגל זוגיות עם אישה צעירה ויפה שהיכרתי בביקור קודם.

שמה היה ח׳. היא הייתה בת גילי בערך, זעירה אך לא שברירית, יפה מאוד, שבדית, והיא עבדה אצל אבא שלי, שלימד אותה להיות צורפת בתמורה להשתלטות מוחלטת על חייה. אני לא זוכר מתי הבנתי שלה ולו היה רומן קצר, שהסתיים עוד לפני שהכרתי אותה, אבל ביום שבו סיפרתי לו עלי ועליה, בחנות הספרים שבדרך לשוק הפשפשים, הוא התעלף ואני לא הבנתי למה ולא קישרתי ורק מאוד דאגתי לו. זאת הייתה הפעם הראשונה שבה נאלצתי לטפל בו ואני זוכר כמה שביר הוא נראה לי אז פתאום.

זה לא עבד, חיים בהולנד, לצד ח׳, בצילו של אבי, אני לא בטוח אם זה היה בגלל שנכנסתי באמצע, ישר לתוך מערכת יחסים בין בוס, מנטור, אבא שלי ומאהב לשעבר לבין חניכתו שהיא גם העבד הנרצע שלו ושליחתו לענייני כל משימה. יכול להיות שזו הייתה העיר, שהפכה קרה יותר ויותר ככל שהתקרב החורף, יכול להיות שזה הייתי אני. יום אחד קניתי כרטיס טיסה וברחתי מחיי החדשים חזרה אל המקום הזמני והבלתי ראוי למגורי אדם אותו שכרתי לפני שנסעתי להולנד, כתעודת ביטוח, במקרה שזה לא ילך, מקום שהפך לביתי למשך 15 השנים שאחר כך, ואני עדיין מתגורר באותו הביניין.

הבית היה באזור תעשייה בשוליה של שכונת פלורנטין. הייתי האדם היחיד שהתגורר ברחוב. זה היה אולם קטן שבמרכזו מקרר תעשייתי גדול, ששימש לי כמיטה. בעל הבית שלי היה הבעלים של חנות דגים מסחרית בקומת הקרקע, והבן שלו, איש גדול, מהורהר ושמח, ניסה לעשן שם דגים כך שלפני שעברתי נאלצתי לנקות את השומן מהרצפה באמצעות חומצה. בקומה שמעלי היה מפעל ליצור ארנקים ותיקים שהמכבש שלו היה מתחיל לעבוד כל יום בשש בבוקר ומרעיד את כל הבניין. בעל המפעל, אדם מחוייך וטוב לב, גידל במרפסת כלב רוטווייל ענקי, ואחד מהעובדים שלו היה אחראי להוציא אותו לטייל, רצועה ביד אחת, מקל גדול בשנייה, למקרה שהכלב יתעצבן.

אהבתי את המקום הזה. הספרטניות והבדידות התאימו לי. הרעש והפעלתנות במשך היום, קולות של עבודה, של דברים שקורים, ובלילה שקט ורק מדי פעם אזעקות עקשניות. הייתי אורח, זר, בסביבה שהמשיכה להתנהל בלי לדעת שהכל זמני ועומד להשתנות.

כתבתי סיפורים שייכנסו בסופו של דבר לספר הראשון שפרסמתי. ולסיכום כל יום הייתי יוצא לשתות קצת, לחשוב, לכתוב טיוטות ולהתכונן ליום הבא, לפעמים פוגש חברים אבל לרוב לבד. שתיתי יותר ויותר. ככה הגעתי ל׳דבש׳.

גם הבר הזה היה בשוליים של פלורנטין, אבל אלה היו שוליים אחרים, מעבר לרחוב סלמה, במרחק של כעשר דקות הליכה מביתי, רחוק מספיק ולא קרוב מדי, כך שהסיכוי להתקל באנשים, ובעיקר באקסית שלי, ממנה נפרדתי לפני שנסעתי להולנד ושהמשיכה לגור בשכונה, היה נמוך יחסית, אבל עדיין הייתה קצת דרך מפה לשם, זמן לסדר את המחשבות.

אז מעבר לסלמה, בר ארוך וצר, במקום שהיה פעם חנות או בית מלאכה, מקום צבעוני, שהוקם באהבה ובהתרסה על ידי שלושה שותפים, מבוגרים רק במעט ממני, אנשי שוליים שלא ידעו שהם כאלה. הייתה שם איזו חוצפה חיננית, לא יהירה רק מכיוון שכל שעמד מאחוריה הוא טעם משובח, כנות וכוונות טובות.

אחד השותפים, אותו עידו שהזכרתי בתחילת הסיפור, עוד לא ידע שיהיה אמן, ושאהבתו לכדורגל תמשיך להיות חלק מרכזי בחייו. השני, אילן, לא ידע שיהפוך למפיק אירועי מוזיקה. איני יודע מה השלישי עושה עכשיו, אבל אני בטוח שגם עבורו זו הייתה תקופה מכוננת. כי הבר הזה היה יצירה משותפת של שלושתם, והם התבטאו בו ובעזרתו.

על הקירות ומתחת לבר היו תלויים שלטי פרסום ישנים. פסלי דבורים צבועות צהוב ואדום היו בכל מקום. אור סגול שטף את המסדרון הארוך ארוך שהוביל לשירותים. התקרה הייתה גבוהה מדי. המוזיקה נבחרה בקפידה ובאהבה. קראתי לזה עד עכשיו ׳דבש׳, אבל הם קראו לזה ׳דבש – מולקו בר׳. לא ידעתי ממה הם מושפעים ומה הם מנסים לחקות. אולי הם המציאו את זה, את השתייה הנינוחה, את הבדידות הטובה ביחד. ככה אני חוויתי את זה, כהמצאה, כחופש שלא ידעתי שניתן לחיות בו. הכל מותר. אפשר היה, סתם ככה, לשבת ליד הבר, לשתות, לכתוב, להקשיב, להסתכל. זה מה שעשיתי.

שתיתי לא מעט. פיתחתי חיבה לברנדי ישראלי זול, ׳גרנד 41׳, אותו לגמתי לאט אבל בעקביות, עד שהשתכרתי מספיק, עד שהפסקתי לחשוב כל כך הרבה. זו הייתה תקופה מבלבלת. עוד לא הייתי מבוגר אבל כבר לא צעיר. ידעתי מה אני לא הרבה יותר מאשר מה כן. הייתי מוכן וחייב להשתנות.

כלב אימץ אותי. זרקו אותו על גג הבניין בו גרתי יחד עם גור חתולים. אחד מהפועלים של מפעל הארנקים סיפר לי על כך, וכשעליתי לבדוק החתלתול נבהל, צלל לתוך פתח ניקוז שמוביל ארבע קומות למטה ומאז נעלמו עקבותיו. הכלב, שועלי ומוצק, ישב כמו כלב טוב ותלה בי עיניים מעריצות. ובלילה, אחרי שנתתי לו לאכול ולשתות, עקב אחרי אל ה׳דבש׳ וכשהתישבתי ליד הבר קפץ על הכיסא שלידי והתיישב גם הוא. מודעת הפרסומת שלידו הייתה למשקה בשם ׳פפ׳, חיקוי שנעלם לפפסי, וזה הפך להיות שמו של הכלב שלי, כי מיד כששאלו אותי הפכתי לבעלים הרשמי שלו, והוא לשותף הקבוע שלי ללילות השתייה שבאו אחר כך.

הייתה לי חברה בהולנד, אותה ח׳, שאותה עדיין חשבתי לאהבתי הגדולה שעליה חבל לוותר, ולכן לא הייתי פנוי, ואני מעדיף לחשוב שבגלל זה לא השתתפתי במשחק החיזור הגדול שהתנהל במקביל. אבל כנראה שאני טועה והתפקיד שלי היה של זה שלא משתתף. ככה הכרתי את ג׳.

היא עבדה שם כמלצרית, ומאחר שאני ישבתי על הבר לא הייתי בעצם לקוח שלה, כך שיכולנו לתקשר כשווים. היא הייתה מגניבה אבל גם קצת זלזלתי בה. לא התייחסתי אליה ברצינות. חשבתי שאחת כזאת תחלוף בחיי, או שאני אחלוף בחייה, בלי להשאיר סימן.

אחת כזאת, יפה מדי, מרשימה מדי, חד פעמית, מאוד שונה ממני. חוץ מלמלצר היא גם ארגנה מסיבות טכנו במועדון ה׳שחיתות׳. את ההזמנות היא וחבריה הכינו בעצמם, באמצעות חותמות שעשו מתפוחי אדמה. פעם היא דגמנה אבל כבר לא. היא שאלה אותי אם אני יכול לארגן לה ג׳וינט כי היא חייבת לרדת כדי לישון. היא סיפרה לה על רעיון שיש לה לתסריט לסדרת טלוויזיה והציעה שנפגש כדי לכתוב ביחד. נפגשנו.

וכתבנו ביחד, למרות שכבר מהתחלה חשבתי שבטח זה סתם שם קוד, ושבעצם נזדיין, ושאיך אפשר אחרת, כי הרי יש עניין הדדי, ומשיכה, ורק רצון או יכולת להתחייב אין. וברגע שכתבנו יחד אז היו בינינו יחסי עבודה, ואז הכל הסתבך והפך לפלונטר של תשוקה לא ממומשת ויחסי חונכות הדדיים.

אני לימדתי אותה לכתוב, לנסח רעיון, להיות ביקורתי אבל גם חבר שלו, להתייחס בכבוד לכללים, למסגרת בתוכה אתה מתפרע, והיא לימדה אותי לפרוץ ממסגרת הציפיות שקיבלתי על עצמי, היא לימדה אותי לחיות.

בדלת המקרר בדירה שלי הייתה מגירה לקוביות הקרח שהיה מייצר פעם, כשהיה צעיר וייצוגי. עכשיו המגירה הזו שימשה כמאפרה לשנינו, מדברים, מרשימים זה את זה, כל כך יצירתיים, כל כך מתוחכמים, כל כך לא דומים לשום דבר שהיה קודם. כותבים, ואני התאהבתי יותר ויותר, והיא הפכה למרכז חיי, אהבה שהדרך היחידה לשמר אותה היא להשאירה בלתי ממומשת.

כתבנו, משתעשעים בנפתולי סדרת טלוויזיה שניסינו לפתח, אשר בה בת דמותה של ג׳ נאלצת להתמודד עם דמות אותה היא הוזה במהלך חוויית סמים, שהופכת לאמיתית, והתאהבנו. אני רוצה להאמין בזה. שמענו ׳פאלפ׳ והתאהבנו. אני התאהבתי. תרגום שם האלבום אותו שמענו שוב ושוב הוא ׳מעמד שונה׳.

היא גרה עם שותפה בדירה המזוהמת ביותר בה נתקלתי עד אז ומאז. היה לה סיפור חיים קשה ומסובך. אבא שלה ישב בכלא, והסעתי אותה פעם לבקר אותו. היא פיזרה רמזים על חוויות נוראיות שעברה. היא העריצה את אוסקר וויילד. הפכתי לעבד נרצע שלה. הייתי מוכן לעשות בשבילה הכל.

והמוזיקה, המוזיקה שלה, טכנו, אלקטרונית, מהירה, מנותקת לכאורה ממסורת הרמונית. גיליתי גם אותה, אז, את היכולת לחוות קצב, לבלבל בינו לבין רגש, לחצות באמצעותו מימדים. היא סיפרה לי איך היא חווה מוזיקה, איך הסמים עזרו לה לגלות את זה, ואני האמנתי לה וניסיתי ללכת בדרכה.

קצת לפני כן התחלתי לצאת לרקוד, בעיקר במועדון ה׳למון׳, שנפתח לא רחוק מאיפה שגרתי. לא ידעתי שזה אופנתי. המוזיקה והחושך שחררו אותי. הגוף השיל מעצמו את העור העבה שעטה בצבא. הרשיתי לעצמי לזוז. גם כשכאב לי הגב עד שהתקשיתי לעמוד, וכאב לי הגב הרבה מאוד, אז, בכל זאת יכולתי לרקוד. זה היה ימי ראשית מוזיקת ההאוס וחשבתי שאני מגלה משהו שלא היה קיים קודם.

בוודאי לא היה קיים קודם עבורי. הרשיתי לעצמי להצמד ולדבוק בקצבים שמטרתם העקרית היא מניפולציה על התנועה. הרשיתי לעצמי להיות כלי של הקצב. נהניתי מזה מאוד. אבל לא הייתי חלק מהחבורה שהתגבשה סביב המקום. הם היו אופנתיים מדי, מהמקובלים, ואני הייתי זה שבצד. אהבתי לא להשתייך ובכל זאת להיות חלק, להשתתף. לא דיברתי עם אף אחד. עגבתי מרחוק על נשים יפות ושונות ממני, שהיו רחוקות נורא, מתוחכמות ויודעות הרבה יותר ממני, שבוודאי לא ירצו בי, שלא היה לי דבר להציע להן.

אני חושב שזה היה סוד הקסם הראשוני של ג׳ בעיני. היא הייתה אחת מאלה שידעתי שלא ירצו בי. במשך כל הזמן בו היינו בקשר שמרתי לה את המקום הזה, שכנראה שהתאים לשנינו.

אבל היא רצתה בחברתי, הסכימה לקבל את כל מה שרק הסכמתי לתת. ההתמכרות שלי אליה נעשתה בהסכמה הדדית. התרגלתי לשרת אותה, למלא את חיי בצרכיה, היא התרגלה לנוכחותי בחייה.

בהתחלה זו הייתה הכתיבה. היום קשה לי להודות בזה, אבל היא הפתיעה אותי. חשבתי שכתיבתה יכולה להיות בעלת ערך ורק צריכה קצת להשתנות, קצת להתפתח. הייתי נפוח ומלא בעצמי, אז, חשבתי שאם אני, היודע, החכם, אשנה את כתיבתה למה שאני חושב שהוא נכון עבורה אגרום גם לה להשתנות, ובסופו של דבר לאהוב אותי. הרווחתי את הערכתה ומקום של שותף ובן לוויה בחייה אבל לעולם לא הפכנו לנאהבים. זו הייתה, בעיני, זוגיות חולנית, מעניינת לעיתים ומייגעת וסוחטת רגשית לרוב, ללא זוגיות בפועל, ללא סיכוי נראה לעין לסקס ביני לבינה, כשאני מלווה וחונך אותה, וכל הזמן עוזר ועוזר.

והיא הזמינה אותי למסיבות שארגנה, וראיתי איך היא מלכה בהרמון שמכרכר סביבה, אנשים שהולכים אחריה ואחרי המוזיקה, ולפעמים נגדה ואחרי המוזיקה, וכולם אחרים, שונים ממי שחשבתי שאפגוש, מעניינים אחרת. זו הייתה חבורה של לא מקובלים, חבורה של מסתכלים מהצד. אנשים שמבינים את ואוהבים את המוזיקה. בהתחלה התבלבלתי בינהן, בין המוזיקה ובין ג׳.

טכנו שונה מהאוס בין השאר בזה שלרוב אינו מנסה לחקות נגינה ׳אמיתית׳ אלא רק משתמש בכלים של נגינה כזו כדי ליצור בתוך עולם צלילים ומקצבים מוגבל וקבוע, פחות או יותר. הקשר אל העולם שלנו, שגם הוא ׳אמיתי׳ רק במרכאות, נוצר רק בזמן השמיעה של המוזיקה, במסיבה, והוא חד פעמי, ומושפע מהמניפולציות אותן מפעיל באותו רגע הדי. ג׳יי., שאפשר רק לנחש, לא תמיד באמת לדעת מה הוא עושה, ממערכת ההגברה, המחורבנת תמיד, וממצב התודעה שלך, כך שאף פעם אי אפשר לדעת איך יהיה.

דווקא בתוך התנאים המגבילים הללו מצאתי חופש גדול. הבנתי את זה כשמצאתי את עצמי רוקד לצלילי אזעקה שהופעלה בטעות, בזמן טיול עם הכלב. הרגשתי שהיכולת להקשיב ולרקוד, להיעלם במוזיקה, להיות היא, מעניקים לי כוח. המוזיקה, מסיבות השוליים והיא, ג׳, כמי שמשום מה קשורה להכל, הפכו לחלק משמעותי מהגדרתי העצמית.

זו הייתה תקופה אלקטרונית. שניים מהשותפים שהקימו את ׳דבש – מולוקו בר׳ פתחו ברחוב הסמוך את ה ׳דינמו דבש׳, מועדון קטן בטעם טוב למסיבות ולהופעות. היום בוודאי הייתי מזלזל במקום כזה מראש, חושב שהיפסטרים מתענגים על חיקוי משהו שאינם מבינים. אבל אז הרגשתי שזה הדבר האמיתי, שהמוזיקה והעולם שסביבה הם יותר מסך חלקיה וחלקיו, שכמוה גם אני יכול לחיות על פי תנאים עצמאיים.

את השם לספר הראשון שפרסמתי, ׳הוא׳, היא נתנה, או לפחות ככה היה לה מאוד חשוב שאדע, ואזכור, ואכיר תודה. אז הקדשתי לה את הספר, מנחה נוספת במקדש שהקמתי סביבה. היה לה בן זוג, אז, ואני הייתי החבר הטוב, הרע. לא הפסקתי להאמין שיום אחד זה ישתנה. לא הפסקתי לנסות ולהאמין שיש עוד סיבות, פרט לתשוקה המתוסכלת שלי אליה לכך שאני חוסה בצילה, מאמץ את נקודת מבטה. היו סיבות כאלו. למדתי הרבה.

לחבר של ג׳ קראו גם ג׳, אבל במבטא בריטי. הוא היה די. ג׳יי. ומוזיקאי, סוחר סמים וגנב. הם היו זוג מלכותי בממלכת ביצה ענייה אך בועטת. המוזיקה שלו הייתה עוד יותר קשה מהטכנו שרק עכשיו התחלתי להכיר. הם קראו לה טקנו כדי להבדיל, והארדקור טקנו כדי להדגיש עוד יותר שכאן לא באנו להינות. יותר מהיר, יותר חזק, ועם סבטקסט מתעתע, שחודר אל הגוף דרך מניפולציות הסאונד והקטעים המסומפלים, אני קיצוני, אל תתעסקו איתי, המוח שלי רץ למקומות שלא יאומנו. החבורה של ג׳, החבר של ג׳, עשתה מסיבות כאלה, בהן הדי. ג׳יי. מנגן מאחורי רשת הסוואה ויש רק פנס מהבהב אחד, והבר הוא פח מלא מי קרח כבשתוכו צפות בירות זולות והכל קורה בחניונים ומקומות מאולתרים, לא חוקי ומסוכן, והרווח היחידי הוא למי שמוכר משהו, אקסטזי או ספידים או חשיש. אלו היו מסיבות מדהימות.

כי לרוב היה קיר רמקולים, והאוויר זז עם המוזיקה, והקצב שלה התאים לי, עזר לי לבטא ולהרגיש כל מה שלא יכולתי אחרת. לפעמים ג׳ הייתה מגיעה ולפעמים לא. זה כבר לא שינה לי בסוף. האכזבה ממנה הייתה כבר ברורה לי לגמרי, נתון יסוד איתו למדתי להשלים. זה רק גרם לי להתנתק מהר יותר.

וכשצפתי גיליתי שבאמת יש לי מקום שאינו קשור אליה. כי הזוגיות של ג׳ וג׳ הייתה חלק ממפגש בין סצנות מוזיקליות שונות שקרה אז, עידן קצר בו המוזיקה האלקטרונית הייתה הבשורה, האזור המעניין ביותר בשדה היצירה המוזיקלית העכשווית. חלק אחר, משיק לעיתים אבל פחות קיצוני, אופנתי, יוצג על ידי ה ׳דינמו דבש׳. יצאתי לרקוד גם שם. רקדתי הרבה.

ושם ערכתי את מסיבת השקת הספר הראשון שכתבתי, המסיבה הראשונה שארגנתי, שהייתה כשלון כלכלי מהדהד, שניבא את הכשלון המסחרי החרוץ של הספר שבא אחר כך. כל מי שבא היה אותם חברים שהזנחתי, שיכלו בקלות להתארח אצלי, אם רק הייתי טורח להזמין אותם.

פרסמתי את הספר על ידי תליית עטיפותיו על דלתות חדרי שירותים של מקומות שחשבתי שהם נחשבים. היה כאן טריק, כי על העטיפה הקדמית צולמתי מאחור על ידי שני צלמים שהסטודיו שלהם שכן בקומת המרתף בבניין בו גרתי, יושב על הכורסא הכתומה שקניתי עם ג׳ בבזאר של ויצ״ו, רק ענן עשן ואחורי פדחת נראים ממני, צילום הפוך לזה שהופיע על הכריכה האחורית, הסופר הצעיר ושופע הבלורית יושב, מעשן ומהרהר. זו הייתה בדיחה נפוחה, התייחסות ל- ״מלפנים דמות המחבר מאחור״ של בן-אמוץ וגם כמובן הדרך שלי לסתור ולהדגיש את צד התפר של שם הספר והבחירה לא להשתמש בשם לדמות הגיבור בסיפורים ולכנותו תמיד ׳הוא׳. חשבתי שאותו ׳הוא׳ הוא אני מאחור בגרסא מוקצנת ושונה, מעוותת קצת.

תליית העטיפות על דלתות השירותים, צד קדמי החוצה, צד אחורי פנימה, בשירותי הבנות על הדלת ובשירותי הבנים על הקיר שממול, הייתה חלק, המשך לאותו עניין. חשבתי, סוטה שכמותי, שמי שייכנס ותיכנס פנימה, אחרי שראו את שער הספר, ייתקלו בצד האחורי, או ייסתובבו וייתישבו ופתאום יראו אותי מביט בהן. חשבתי שמתאים לי להיות דלת בשירותי בנות. הייתי גם שחצן וגם תבוסתן.

אני לא זוכר אם ג׳ כבר הייתה בהריון, אז. זכרונות מעורבבים לי. אני זוכר איך נפגעתי מכך שהילת ההצלחה שלה, הצלחה דמיקולו, פרסום שטחי וחסר ערך, לא דובקים בי. חשבתי שהיא לא מתאמצת מספיק בכדי לעזור לי, בשעה שחלומות ההכרה שטיפחתי מתגלים כאשליות. לאף אחד לא היה אכפת. כלום לא השתנה, מן הסתם, אחרי פרסום הספר. גיליתי את הברור מאליו, את זה שאני כותב שולי הכותב לשוליים.

למזלי כבר הייתה לי אז גאוות שוליים להיות מושפע ממנה, הגאווה של המסיבות, הגאווה של המוזיקה, הגאווה של מי שיודע לצלול אל המוזיקה, אל סגנון החיים, אל האלכוהול ואל הסמים, של מי שהשוליים עבורו הם מטרה ובית חם.

ניהלתי חיים כפולים, או אולי משולשים. עבדתי. לימדתי. הפעלתי תיבת נגינה בהופעות תיאטרון רחוב. חייתי את חיי הלילה. יצאתי לרקוד ולשתות כמעט כל ערב. שירתתי את ג׳, שחייה המשיכו לספק לי שגרה ומשברים, אהבתי אותה בסתר.

ג׳, החבר של ג׳, פתח מועדון של עצמו. זה היה חלק מחזון של השתלטות המוזיקה הקשה, כי אין שום ברירה אחרת. אני עזרתי לבנות את מערכת החשמל. רקדתי שם הרבה. מוזיקה מהירה מתאימה לי. ג׳ ואני ערכנו שם ערבים תרבותיים שנכשלו, כמובן, אבל היו כיף גדול וגרמו לנו להרגיש חכמים וצודקים ויודעים. היא הייתה ביקורתית וסרקסטית, ממהרת לפסול דברים שלא אהבה, מלכלכת חופשי. נדבקתי בזה. ראיתי את העולם רע.

כשנכנסה להריון השמינה מאוד. היה קצת בלגן, המועדון נסגר, עזרתי לשפץ ולהכין דירה זערורית, בה היא הייתה אמורה לגור בנפרד ממנו, כדי לא להפריע עם המוזיקה. אני נסעתי להביא סנדוויץ׳ שיהיה לה לאחר כך ושמעתי אותה צורחת מעבר לדלת הסגורה, כמו חיה שנפצעה. כאבתי איתה. המשפחה שלה לא הבינה מה אני עושה שם.

זמן קצר אחר כך ג׳ ברח מהארץ, ברח ממנה, לאמסטרדם, כדי להשקיע במוזיקה, כי כאן הרי לא היה לו שום עתיד, רק למכור סמים כדי לשרוד, ומה הוא צריך להיות אבא פתאום, הוא הרי בכלל לא רצה את זה. אני לא יודע איך היא הצליחה לשרוד נטישה כזו.

אני עזרתי כמה שרק יכולתי, מרגיש את עצמי במלכודת, מחויב, לפחות בתחושה, לא לחשוף צד חושק מולה, לא להיות עוד אחד שבוגד באמונה, לסייע בשם החברות ולא לצורך תמורה.

מובן שלא הצלחתי להסתיר. ברור לי שכל מי שהביט מבחוץ עלי מתנהל מולה, מול המאבק שלה לשרוד ולבנות את חייה וחיי ביתה, ראה איך אני מנסה לתפוס את מקום בן הזוג הבורח. ומצד שני היה לי ברור, ואפילו שמחתי לעתים, שאני לא הוא, שזו לא באמת הבעיה שלי, שאני לא הוא ולא הייתי רוצה להיות.

עזרתי לה בתהליך השיקום, תוך החזרה לבית עם שותפה, ליד המשפחה, תוך נסיונות להתחיל לעבוד בעיתונות, ככתבת פלילים מכל האפשרויות, ולבסוף ככתבת לילה במקומון, תוך מעבר חזרה לתל אביב, לדירה לא מאוד רחוקה ממני. ידעתי שעוד מעט אצטרך לבחור, האם ללכת על זה עד הסוף, כי הייתי יהיר, כאמור, וחשבתי שזה תלוי רק בי ושאם אחליט כך יהיה. והייתי בטוח שגם היא מגששת אחרי אפשרות כזו, והיא רואה שלמרות שהיא שמנה אני מאמין שתחזור להיות רזה ואלטרנטיבית והכי יפה בעולם, ואני בכלל חושב שהיא יפה גם ככה.

ועזרתי לה לעבור לדירה החדשה ולבנות מיטה שהשיגה, ולחזק אותה טוב, ואחר כך הבנתי שזה היה חשוב לה כל כך כי באותו ערב היה לה דייט עם טבח שרירי, חתיך כזה, והוא שלח לה זר פרחים גדול אחר כך, איזה חמוד.

וזו הייתה הפעם הראשונה שהתנתקתי ממנה, ברחתי מהתסכול ומתחושת הסירוס. נעלמתי מחייה, יום אחד קיים ובמשנהו לא. ואז אחרי זמן לא מוגדר, אחרי שמבהירים מה לא ומה כן חוזרים לאותם דפוסים ישנים. דפוס הפעולה הזה חזר על עצמו עוד כמה פעמים, אחר כך. נעלם וחוזר. החבר הכי טוב עד שזה נהיה כואב מדי, ואז עוקב מרחוק, לפעמים מתקשר ומנתק, לפעמים עובר מתחת לבית עם הכלב, אבל אולי זה במקרה, כי הרי מותר לי לעבור שם, זה רחוב, זה ציבורי, לפעמים הולך למסיבות שגם היא אולי תהיה בהן, זה מותר, זה פתוח לקהל, ואני הרי אוהב את המוזיקה, אני כבר חלק מהעולם הזה בלי קשר אליה.

אח שלה, עבריין לשעבר, איש טוב ומצחיק, שפעם יזמתי דייט כושל בינו לבין אחותי, הזמין אותי לפגישה בחוף הים, להבהיר לי שאני מטריד את ג׳, שכדאי שאבין שהיא לא מעוניינת בי ושאני מפריע לה להמשיך את חייה. אבל גם לה היה חלק וגם היא הייתה אחראית לכך ששוב ושוב היינו מחדשים את יחסינו, כושלים תמיד אל אותה מלכודת. היה לי רע ובלתי נסבל בתקופות שבהם לא הייתי איתה בקשר, מתעדכן בקורותיה דרך הטור המטופש אותו חיברה מקטעי קומוניקטים ויחצ״נות, היה לי רע ובלתי נסבל כשהפכתי שוב למשרת שלה, לבייביסיטר, למעריץ ולשותף לנסיעות לקניות ולסידורים.

ובינתיים השתניתי עוד. משהו חדר מהחוץ פנימה. המוזיקה הפכה לחלק ממני. גיליתי שאני יכול להיות לא רק אגרסיבי ומוחצן אלא גם חושני ומפתה. זה היה נעים. אנשי המסיבות, אנשי הלילה, הכירו אותי. הייתי זה שבא לרקוד.

כבר סגרו את ה ׳דינמו דבש׳ ואני עוד לא ידעתי שכל העניין הזה של המסיבות עומד להתקלקל, ושאשליית החידוש עומדת להתפוגג. החבר החדש של ג׳ היה ט׳, מארגן מסיבות צעיר ממנה, שידע איך לשחק את המשחק, שאהב גם מוזיקה וגם כסף, עוד מלך ביצה.

הייתי חלק מקרקס הטכנו הנודד בין המועדונים הגדולים שנפתחו אז, עבורם זה היה תו של איכות, עלה תאנה לגועל הנפש שהתבסס כצורת ההתנהלות המקובלת במסיבות. וודקה ורדבול הפך למשקה הקבוע של כולם, סם אפקטיבי ומשעמם, היו כבר צעירים עליהם הבטתי מלמעלה, ידעתי כל כך יותר הרבה מהם. הייתי חלק מתוך המסיבות הקטנות יותר, הכושלות, לעיתים. וחוץ מזה גם שתיתי וכתבתי.

ג׳ נפרדה מ- ט׳, ואחרי זמן קצר שוב הייתה בהריון, כך סיפרה לי במסיבה בה נפגשנו במקרה, על חוף הים באשדוד, ואני הייתי כל כך מסטול ואוהב עד שאיני זוכר דבר חוץ מפרכוסים בלתי רצוניים אחרי יותר מדי ערבובים של סמים ואלכוהול. והפעם האבא היה איש סוד, גבר עלום שקנה ממנה את שתיקתה בקצבה חודשית נדיבה ושבעזרת סכום כסף חד פעמי שהעביר לה יכלה לממן ניתוח הגדלת שדיים שהפך אותה לשופעת ונחשקת. היינו בקשר, אז, וביקרתי אותה כשהתעוררה בחדר ההתאוששות. היה לה חבר חדש, טיפוס אלטרנטיבי שאהב מוזיקת אייטיז. ראיתי צילומים של השדיים האלה, שהוסתרו כך שהיה קל למצוא אותם, כשעשיתי, שוב, בייביסיטר על הילדות כשהיא יצאה לבלות.

כל התנתקות הפכה לכואבת פחות. הפכתי ליותר הארדקור ממנה. הזדיינתי פעם עם מישהי שפגשתי זמן לא רב לפני כן בבוידם מיוזע אליו טיפסנו בסולם.

עבדתי בירושלים, ומצאתי שם חנות תקליטים שמכרה מוזיקה קיצונית כמו שאהבתי, הארדקור טקנו צרפתי. הפכתי לכמעט די. ג‘יי. קניתי פטיפונים. ארגנתי מסיבות במועדון קטן שנפתח באזור התעשייה בו גרתי, שהשתנה גם הוא. בתי המלאכה נסגרו. מחסני בדים ובגדים מיובאים תפסו את מקומם. פרסמתי את המסיבות הללו, שקישרו בין פוליטיקה למוזיקה לרצון לקהילה שתעשה משהו עם כל זה, באמצעות מניפסטים שהפצתי והדבקתי על לוחות מודעות. ׳במקרהשלאזעקתאמת׳, ׳מהשלאהורגמחשל׳, ׳מוכרחימליהיותשמח׳, אלה היו הכותרות. י׳, אותה הכרתי כשמלצרה, הפתעה, ב- ׳דבש׳, עזרה לי בארגון המסיבות. היא קישרה ביני לבין די. ג׳יי. שגר בירושלים ושהחיבור הזה, בין מוזיקה לפוליטיקה, התאים לו. כך גם הכירה את מי שיהיה אחר כך בעלה. הם התייחדו לראשונה בתוך המקרר ששימש כבסיס למיטה שלי בזמן אחת המסיבות הראשונות.

אלה היו מסיבות טובות. אפילו ג׳, שאז כבר הייתה עיתונאית חיי לילה מוערכת, פרסמה עליהן אייטם, ואפילו אני, שהכרתי כמה בזויה ופשוטה העבודה שלה, האמנתי לה שהיא מכירה בכך שאני עושה דבר בעל ערך, והיא אפילו שלחה צלם שיתעד אותי בפוזה לוחמנית. אבל בעל הבית של המועדון חשב שזה יותר מדי רעש, וכל מי שבא עני או מסטול ולא שותה מספיק. ומפה לשם, לאט לאט, התחיל קצת לשעמם אותי, ההארדקור, וממש לא נהניתי להיות די. ג‘יי. לפעמים הרגשתי  שהעמדה השולית שתפשתי הפכה למייגעת, לפוזה ומכשול במקום לביטוי של מהות.

החלמתי מההתמכרות לג׳ באמצעות אישה אחרת, ס׳, שלא הסכימה לקבל את המציאות הסוטה שראיתי כטבעית ומובנת מאליה. זה לקח זמן, וזה היה אחד מהגורמים לכך שהקשר עם ס׳ היה מלכתחילה מועד לכישלון. גם איתה הייתי עתיד לנהל מערכת יחסים שתכלול פרידות וחזרות, נתקים וחיבורים סימביוטיים. היא הייתה מעניינת ופגומה לא פחות מ- ג׳ ואיתה ניהלתי קשר אמיתי, זוגיות מתסכלת אבל גם מתגמלת, שלימדה אותי שאני מסוגל ורוצה בזה, להיות חלק ממשפחה שתכלול אותי. אני אסיר תודה על כך, אני כועס ומזלזל ב- ג׳.

ואני כועס על עצמי, איך ידעתי שאני עושה הכל לא נכון, איך בכל זאת עשיתי זאת, מאמין בכך שההתעלמות הנחושה שלי מהמובן מאליו היא בעלת ערך ומשמעות, שעצם הנכונות שלי לוותר על עקרונות והרגלים, להיות מי שתרצה שאהיה, מעניקה לי כוח.

ראיתי איך המשיכה לדרוש מהגברים שחלקו את חייה לוותר לשם כך על חייהם. יודע שזו טעות, נתתי לה להיות המוציאה לאור של הספר השני שפרסמתי. היא אמרה שנחלוק בהוצאות ובהכנסות והסכימה עם הרעיון שלי שלספר יהיה צד א׳ וצד ב׳, כמו לתקליטים, ׳מה עשיתי בחופש הגדול׳ בצד א׳, ׳חתולי המזח׳ בצד ב׳. זה ספר יפה, אבל גם הוא נכשל. אני מעדיף להאשים אותה בזה, ופגוע מכך שלעולם לא הסבירה לי למה לא קיבלתי שום החזר על מה שהשקעתי. אני מרגיש שניצלה אותי פעם אחרונה, שהשתמשה במה שכתבתי לקידום האינטרסים שלה, שרצתה לשחק בבעלות על הוצאת ספרים ואני הייתי חומר הגלם בצעצוע הזה. אנחנו לא בקשר עכשיו, כבר כמה שנים לא, ואני שמח בכך ושלם לגמרי עם עצמי. אני חש תסכול וקצת בושה כשאני נזכר בה, ומשתדל לדכא את אותו כעס, זלזול ורצון לנקמה. בסיכומו של דבר אני לא מרגיש שהזמן שביליתי בשירותה היה מבוזבז. אני יודע שבאמת עזרתי לה, ואני יודע שתוך כדי כך למדתי דברים, השתניתי. אני שמח יותר עם מי שאני היום מאשר עם מי שהייתי, ולה יש חלק בזה.

עשר שנים לקח לי מאז שהכרנו ועד שהשתחררתי ממנה. בזמן הזה היא הולידה שתי ילדות, עברה בין אין ספור דירות, הפכה לידוענית תרבות, או משהו. אני הוצאתי שניים וחצי ספרים, עבדתי פחות או יותר באותה עבודה, גרתי באותו המקום. התבגרתי, לפחות במובן הזה שכבר לא הייתי צעיר. הייתי גאה בחוויות שעברתי, חשבתי שהן מעניקות לי דברים. על חלקן ידעתי שאין לי שום רצון לחזור.

בעשור הזה היו לי אהבות אחרות, אבל רובו הוקדש אל ג׳, שהדמות שבניתי לה בכל מקרה לא השאירה מקום לאף אחת אחרת בחיי. ברור לי שהסיבה העיקרית בגללה לא הפכנו לעולם לזוג היה שלא התאמנו מלכתחילה. אני מעולם לא סיפקתי את הציפיות שלה מבן זוג, והיא לעולם לא סיפקה את שלי. אני לא חושב שאי פעם קניתי באמת את הרהב שלה, אני מקווה שתמיד נשארתי קצת מסוייג. אני שמח שהיא לא אחת מהאקסיות שלי.

אני שונה היום, לא רק ממי שהייתי בשנה ההיא, ב- ׳דבש׳, אלא גם מזה שיצא מתחום השפעתה של ג׳. איני יודע למי מהם אני קרוב יותר עכשיו, לצעיר התמים או לגבר למוד האכזבה. אני מרגיש כאילו אנשים אלה שהייתי קשורים אלי רק חלקית. אני מביט עלי מרחוק כמו על דמות, מגוחכת קצת אבל מעוררת אהדה, לא מזיקה במהותה.

ואני זוכר רע, מערבב בין אנשים ומקומות, זמנים ואירועים. ניתן אפילו לומר שכל קשר בין המאורעות והאנשים שתיארתי כאן למציאות הוא מקרי בהחלט. סיפרתי את סיפור המסגרת, בכנות הגדולה ביותר שאני יכול להרשות לעצמי, אבל מעכשיו זה יהיה לפי אותו זכרון פגום: חלקי, מוטה, שבור.

אני רוצה לספר עוד. נכון לי לעשות את זה עכשיו. טוב לי עם האשה שאני אוהב. עוד מעט אהיה אבא. חיי טובים ומספקים משהיו אי פעם. כך שאני יכול לבחון את קרעי הזכרון בלי צורך להאשים אף אחד, גם לא את עצמי. הכל בסדר. הכל נגמר טוב בסוף. כמעט הכל.

שישה שבועות ויום למרתון

בעוד כשישה שבועות ארוץ, כנראה, את המרתון הראשון שלי. כנראה, אם אצליח להימנע מפציעה, אם אתמיד באימונים. אצליח. אתמיד. אני מאמין בזה.

עברו מעט יותר מארבעה חודשים מאז מת אבי. קבעתי לי את המטרה הזאת קצת אחר כך, סביב יום הולדתי הארבעים. לחזור לרוץ, לחזור להיות אדם רץ. מרתון הוא אתגר ראוי.

הגוף התנגד בהתחלה, בכאבים בברכיים, בדלקת בקרסול, בקושי לזוז, למצוא את התנועה הנכונה, את הקצב. הוא מתרגל, משתנה ומתאים את עצמו לדרישות הגוברות שאני מעמיד בפניו. אני נותן לו כבוד, מזין אותו, מודע אליו, משתאה מכך שהוא עדיין נענה לי. אחרי כל הסיגריות, אחרי כל האלכוהול, אחרי כל השנים בהן עיניתי אותו, בהן לא האמנתי בו מספיק. הוא יכול לעמוד בזה, אני מקווה.

התחלתי לרוץ בחטיבת הביניים. עד אז הייתי גמלוני ומנותק מגופי, מוח בלבד. זכורות לי השפלות משיעורי התעמלות, איך הגעתי לפני אחרון בתחרות הריצה של הכיתה, כולל הבנות. אבל אמא שלי קנתה לי נעלי ספורט, והיה איצטדיון אתלטיקה ליד בית הספר, והתחלתי להתאמן, והפכתי לטוב, לאדם שיודע ואוהב לרוץ. הפעם אני קניתי לעצמי את הנעליים.

אבא שלי בא פעם לראות אותי בסוף ריצה. הייתי בן 15 ודי טוב, ורציתי מאוד שידע את זה ושיהיה גאה בי. הזינוק והסיום היו באיצטדיון האתלטיקה שבו התאמנתי, ואת הרחובות והשדות בהם רצנו היכרתי היטב. היה קשה אבל הייתי מהיר. אני זוכר את קולות הרגליים על דרך הכורכר. כשנכנסתי לאיצטדיון, בדרך לקו הסיום, הייתי מסוחרר ומלא כוח. רציתי להשוויץ, הגדלתי את הצעדים, מבצע כמה ניתורי איילה. זה היה די מגוחך.

הוא צחק עלי על זה, כמובן, מעקר את כל תחושת ההישג. אני לא זוכר אם יכולתי אפילו לרמוז לו שפגע בי, שהייתי זקוק לתמיכה והערכה ולא ללעג. רציתי לעמוד בציפיות שלו ממני, והדרך היחידה לעשות את זה הייתה להסכים לכל דבר שאמר. התבטלתי בפניו אז בשם מיוחדותו, כפי שהתבטלתי לפניו טרם מותו בשם מחלתו.

קראתי שריצה היא דרך נפוצה להתמודדות עם אובדן. גרוסמן כתב על עוצמות השחרור שלה נובלה יפה, ”רץ“, ואני זוכר כמה הזדהיתי עם דמות הגיבור שם, שכולו רגליים. זה באמת עוזר. אפילו הכאבים משרתים מטרה, מסיחים את הדעת. הצורך לשמור על הגוף מונע ממני מלשתות יותר מדי. חלק מהכעס נספג ומזין את הריצה. תהליך השינוי וההתחזקות העובר עלי, איטי אבל מורגש, הדרגתי, הוא גם תהליך של החלמה והשלמה. אני רוצה להאמין גם בזה.

לרגל מות אבי

אבי, דן יואלי, מת ביום ראשון שעבר, בדיוק שמונה חודשים אחרי שהתגלה כי הוא חולה בסרטן ריאות בשלב מתקדם. זמן זה הסתבר כאחד הקשים בחיי.

הבאתי זאת על עצמי. בחרתי ללוות את אבי ואת מחלתו המתפתחת, להיות בן מסור ומבוגר אחראי. זה לא היה מובן מאליו. הוא היה אדם מורכב, והיו תקופות בהן היינו רחוקים, כמעט זרים, זה לזה. בחרתי להיות קרוב, אולי קרוב מדי, לתהליך מותו.

אבי היה לקוי רגשית, באופן בסיסי ועמוק. הסיפור המשפחתי שלו מסובך ודפוק מספיק כדי להיות תירוץ מעולה לכך, אבל בנוסף, אם היה נולד היום היה מאובחן כפי הנראה כבעל תסמונת אספרגר. האופן שבו תפס את המציאות היה שונה מהמקובל גם כשהיה בריא. הסרטן רק הקצין את זה.

 

מתוך הפנקס, בו כתבתי מעט מדי בזמן הזה:

{מחפש אחרי סימני המוות המתקרב אצל אבי. זה לא קשה. הוא מצטמק, כבר כמעט ונעלם.

שייגמר כבר, אני מוצא את עצמי משתוקק לזה לפעמים, משתוקק ובוש בהשתוקקות, אשם פוטנציאלי ברצח.

הוא מחולל עם הידיעה, עם ההבנה, שעוד מעט הסוף. את הליחה הכבדה והבוצית הוא מסביר לעצמו כתאים מתים אותם הגוף מפנה, כי הרי הוא יחיה לנצח, הוא נאבק ולכן ינצח. אבל במקביל הוא לא מפסיק לברר אם כבר השגתי לו את המתכון להתאבדות אחריו הוא מחפש.

קשה לי בחברתו ולא נעשה יותר קל. אני נאלץ לסלוח לו על יותר מדי דברים רק בגלל שהוא גוסס. המוות המתמשך שלו הופך להיות עוד אחת מהטראומות, מהחוויות המשמעותיות אותן הנחיל לי. הן זכורות לי כקפסולות של אכזבה.

אבי – מת – ומוות הוא תהליך בו כבר החל – כפי שחי, ואני, ואחותי, וכל השאר [אני משמיט את השמות] מלווים אותו אל מותו כפי שליווינו אותו בחייו, באופן שטחי, קלוש, קמצני, קורבני. }

 

מחלה מיותרת ונוראית, שהסיכויים להחלים ממנה הם אפסיים אם לא מגלים אותה מוקדם. תוחלת החיים שלו תאמה בדיוק מצמרר את הסטטיסטיקה שציטט הרופא היהיר. סרטן ריאות זה קקה של סרטן, הוא אמר.

ועוד מהפנקס, מזמן מאוחר יותר, לא מזמן:

{חייב להזכיר לעצמי – זו לא המחלה שלי. לא אני חולה, לא עכשיו, לא אף פעם.

הסרטן אוכל אותו מבפנים, והוא כאילו לא רואה, הסחרחורות הופכות כל צעד לאתגר ולסיכון, והוא עדיין מרביץ תורה.

”לקח חשוב מאוד למדת היום, בנצ‘יק“. בעיני עצמו הוא גיבור, שנאבק על חייו ולכן מגיע לו הכל.

ואני רמאי לתפארת.

נושך שפתיים, קופץ שוב פה, שותף בשקרים אותם הוא מכונן – חשיבות חייו, חוסר הוודאות של מותו המתקרב, עובדת היותו, כבר עכשיו, מת חי, רצון ללא גוף.

אני אשם בכל מקרה. אשם בשקר ואשם בכך שאיני מאמין בניסים.

ויותר מבן טוב, אני מנסה להיות מבוגר אחראי, לחנך את עצמי להיות כזה, סוף סוף, מעט לפני יום הולדתי ה- 40, לרגל מות אבי.

המוות הזה – איזו פעולה מתמשכת, ארוכה, מייגעת. זה תהליך אותו הוא עובר ולו אני עד, חווה תהליך אחר, מלווה, של פרידה. אני לומד מי להיות, ומי לא להיות. לא אהיה כמוהו, לא בחיי הנותרים ולא במותי. המחלה הזו שלו, מותו יהיה שלו. אני ארגיש עצב מר, והקלה גדולה. זה נהיה קשה כל כך.}

 

וקטע קטן מיום לפני מותו:

{הבטן שלו. שק ריק. הקפלים של איפה שהייתה פעם, לא לפני זמן הרבה זמן, כרס קטנה ושובבה. כמו צימוק, הכל מדולדל ושאוב פנימה, יש מפלצת שמה, גידול כמו שקית חלב וחצי, בדרך להרוג.}

 

אחותי, אותה הכרתי שוב, והופתעתי, שוב, מתבונתה ומאומצה, ואני מצאנו אותו מת. בשלבים הראשונים של נסיונות הטיפול והאבחון עוד היו צחוקים. כשליווינו אותו לבדיקת קולונסקופיה טעיתי ונכנסתי לחדר ההכנות של מכשירי הבדיקה. אח חייכן הזהיר אותי לא להמשיך הלאה במשפט שהפך לבדיחה פנימית – לא כדאי לך, מטר שמונים הצינור. כל סנטימטר הרגשנו.

 

מהיומן, אחרי המוות, ניסיון לפענח:

{חידת אבי, אשר את מותו אנו חוגגים כעת. קשה לתאר אותו, מאחר והוא חורג מכל הגדרה, מכל סטראוטיפ פשוט. הוא היה צירוף של כמה, היו בו סתירות.

גבר יפה.

לא יודע להרגיש.

פועל מתוך אינסטינקטים, משנה כיוון ברגע.

ילד פנימייה, חתול רחוב.

זהיר מאוד, פוחד תמיד.

בעל יכולת העמקה ותפישה כוללת של מערכות מורכבות.

לא יכול לבד, צריך מישהי שתטפל בו.

לא מסוגל לזוגיות, תמיד משהו חדש יפריע.

בוגדני.

מוסרי בעיני עצמו.

בטוח לגמרי שאף פעם לא טעה.

בעל עין טובה וידיים מצויינות.

בעל טעם קלוקל.

חולם.

ארצי.

מחפש את המכה.

יסודי.

קמצן.

לא יודע לאהוב.

לא יודע להיות נאהב.

פוגע.

קרבן.}

 

ומאתמול, בדרך החוצה:

{צריך לכתוב את זה לפני שאשכח, לפני שאתחיל להמציא את איך שאני חש כרגע. לא רחוק היום.

ככל חוויה משמעותית גם זו מסובכת מדי בכדי להקיפה בכותרת אחת, או אפילו ביחס רגשי אחד. אובדן הורה לא מסכם את זה, ואבא שלי לא ניתן לתיאור במילים ספורות. המנגנון המנחם הזה של השכחה עתיד לסדר הכל. יהיה יותר טוב, אז. אבל כבר לא אוכל להשתוקק שימות ולפחד מזה פחד מוות באותו הזמן. אשכח איך זה מרגיש, אשכח את הרצון העז לברוח, את תחושת הגועל, את הקירבה הלא ברורה אבל החזקה כל כך אליו, זו שגרמה לי לא לברוח, להתגבר על הגועל.

מחלה רוצחת ומטומטמת. תאים שמשכפלים עצמם ללא שליטה. רק לאכול לאכול לאכול, רק לגדול, לתפוס מקום, להדחק. להשתכפל להשתכפל להשתכפל. מחלה שלא מוכנה לוותר, שהנצחון שלה הוא בהשמדת הפונדקאי ובמותה שלה, טעות של הטבע, מוטציה אנוכית ואובדנית.

ואני רוצה וגם לא להמשיך הלאה. שוב השניות הזו. נמאס לי כבר מכל השניות הזו. אבל בסוף המסקנה הנחרצת היחידה היא שהעישון באמת מזיק לבריאות. זו מסקנה טובה. אם אמשיך לנהוג לפיה ארוויח זמן רב יותר לחיי מאשר שמונת החודשים שהפסדתי כעת.} ‬

 

דן יואלי חי ומת. אני נפרד ממנו בעצב גדול.