קול הרעם

לפני כמה ימים כתבתי כאן על הפעולה הנועזת של סיירת גבעתי במחנה הפליטים נוסייראת בעזה, ועל ה – “מלחמה הקטנה” והפתטית לטעמי בה מתגאה מפקד הסיירת. בתגובות שקיבלתי נחשפתי לשנאה שהפתיעה אותי. נראה שחלק מהקוראים תייגו אותי, מיידית וללא כל היסוס, כשמאלנעוכרישראל שכזה, אשכנזיתלאביבישנקינאימנייק שכזה, יפהנפשתבוסתןשלאמבינכלום, שכזה.

מה שעוד הפתיע אותי זה שמצאתי שזה פוגע, שעדיין לא התקשחתי מספיק.

משום מה חשבתי שהרווחתי את הזכות לדבר על ולבקר את צבא ההגנה. הייתי שם, אומנם מזמן אבל בכל זאת, רכשתי לי, בסבל, בזיעה ובסיכון עצמי, עמדה מסוימת, לוחם סיירת לשעבר. מסתבר שתוקפה של עמדה זו פג. אבדה לי הלגיטימציה להבעת ביקורת.

אני חושב שהלגיטימציה החמקמקה הזו הייתה אחת הסיבות לכך שכל כך רציתי להיות חייל טוב. לא הייתי חייב לעשות את זה. הגב שלי היה דפוק כבר בתיכון, במשך שנתיים וחצי לבשתי סד מתכת ופלסטיק שניסה לתקן את הגיבנת שהגוף ניסה לממש, וכל מה שהייתי צריך לעשות זה להגיד את זה בלשכת הגיוס והפרופיל שלי היה נקבע בהתאם. בחרתי לשקר. לא יכולתי לדמיין את עצמי ג’ובניק, וודאי שלא סרבן. הרי זה היה מונע ממני כל אפשרות לשאת בגאווה את עמדותיי, שכבר אז היו מגובשות במידה. אני זוכר שהייתי הולך בבסיס במחנה הפליטים ג’בלייה עם חולצה של שלום עכשיו, ושאף אחד לא אמר לי כלום. הרגשתי שאני מקיים את הדואליות הילדותית הזאת שמבוטאת יפה בסרט “מטאל ג’אקט”, סמל השלום והסיסמא “נולד כדי להרוג” על אותה קסדה.

התבגרתי מזה. הירואיות כבר אינה מרשימה אותי. להפך, היא דוחה ומגוחכת בעיני. הוצאתי את עצמי מהמשחק. כבר שמונה שנים שאיני עושה מילואים, ואני גאה בזה באותה מידה בה אני גאה בשירות שלי בצבא. שני הדברים היו הכרחיים, קשורים במי שהייתי ובמי שאני עכשיו. את דעותיי אני מביע לא בשם החייל הטוב שהייתי אלא מתוך התבוננות במציאות כפי שאני תופס אותה. היא מכוערת מאוד, אגב, אם לא שמתם לב.

הכיבוש הוא פשע, הטרור הוא פשע, ושניהם מקיימים מחול מתמיד, מזינים זה את זה.

אנשי צבא ומלחמה חסרים כל ראייה כוללת. עבודתם היא להילחם ולהרוג. סמל השלום והקריאה להרג לא אמורים להיות משולבים זה בזה. סמלים, ככלל, מרתיעים אותי. הם מתקלקלים מהר מאוד, הופכים לעוד מנגנון להסתרת המציאות.

די כבר. די עם הבטחון העצמי המופרז, ודי עם הפחד המופרז. קצת חיים, קצת הקשבה, קצת ביקורת. לא צריך שום לגיטימציה בשביל זה, רק להסתכל מסביב.

היום מלאו חמש עשרה שנה לזמן בו התגייסתי, ואתמול שתיים עשרה לזמן בו השתחררתי. זו חתיכת זמן. המבט אחורה כבר מצועף בשכחה, ואפילו במעט נוסטלגיה, מי היה מאמין. הניגוד בין מי שאני היום למי שהייתי אז קשה לתפיסה. המרחק רב כל כך, עד שלעיתים נדמה לי כי זהו זיכרון בדוי. לא יכול להיות שעשיתי את הדברים האלה. לא יכול להיות שהאמנתי במה שאני עושה, לא יכול להיות שרציתי, כל כך רציתי, להיות חייל טוב. עובדה.

זמן רגוע דווקא יצא לי, בין פברואר תשע, איזה רשע, איזה פשע, לפברואר שתיים, שאיני יודע את החרוז המקושר אליו. קצת שלהי האינתיפאדה הראשונה, שנראית עכשיו תמימה ובתולית, נטולת יריות, מעט בוץ לבנוני, הרבה אימונים, בזבוז זמן, התכוננות לרגעי שיא מקווים, לכך שנממש חלק מהיכולות האלה, לכך שתבוא איזו מלחמה פתאומית, טובה ומשחררת כזו, או לפחות היתקלות, או כל דבר שפירושו יכול להיות מוות.

טוב, הייתי צעיר, וזה נראה רומנטי, אז, ארוטי, אפילו. הקרב היה סוג של פנטזיה נכספת. צעיר וטיפש. אני חושב שכולנו, לא הייתי לבד, כמובן, היינו צוות של מכונות מלחמה בהתהוות, היינו צעירים וטיפשים. זאת אינה ביקורת. זו נוסטלגיה, געגועים מודחקים לתמימות שכל כך קל לייחס לתקופה ההיא, למי שהייתי אז. וזו לא האמת, כמובן. יש משפט קלאסי של נערות רעות לשעבר: “הייתי צעירה ונזקקתי לכסף”. כאשר אומרים אותו בתוספת עפעוף עיניים זה יכול להיות די מצחיק, אבל לעיתים יש לי את אותה התחושה, כאילו מאחורי הבחירה המובהקת הזאת, ללכת ולהיות חייל, בסיירת, הכי טובנחושמקצועי שרק יכול להיות, עמד איזה חוסר ברירה, איזו קורבנות.

עשיתי בצבא כמה דברים שאני מתבייש עליהם. רובם היו ממש בהתחלה. כך עמדתי פעם, מחבק ילד שעצרנו, על סוללת חול שהוקמה סביב מחנה פליטים ברצועת עזה. כל המשפחה הגיעה לשם, מנסה להמיר את רוע הגזרה. מישהו זרק רימון גז, אבל הרוח הייתה לכיווננו. הילד ואני בכינו, הוא השתין במכנסיים מרוב פחד. שחררנו אותו בסוף. זה היה מיותר כל כך.

או הפעם הראשונה בה נשארתי שבת, במחנה הטירונים בקציעות, שמה שלחו אותנו לעשות “סיורי הפגנת נוכחות” על הסוללות שהקיפו את מכלאות האסירים באנצאר 3, הפעם הראשונה שהבנתי מה זה גיהינום. חילקו לנו כומתות סגולות, שעדיין לא הרווחנו אותן, מה שכמובן עורר התרגשות עזה. צעדנו על השביל שבמרכז הסוללה בשמאלימיןשמאל החלטי כזה, שלא ירגישו כמה אנחנו חסרי ניסיון ומפוחדים. היינו חלק מהצגת הכוח שהייתה חלק מתיאטרון האבסורד ההוא. בין צעדה אחת לשנייה נחנו במועדון אנשי המפקדה, ראינו את האלות שהשתמשו בהן אנשי המטבח האכזריים, האימה האמיתית של האסירים, נשק יום הדין בו השתמשו רק במקרים של התפרעויות קיצוניות. היו בהן מסמרים שנועדו להוצאת עיניים. בחוץ היו זרוקות מזכרות שהאסירים ניסו להעביר לבני משפחותיהן, אבנים קטנות ששויפו עד שהפכו לפסלים, ללב, לצורה של דמעה, ועליהם ציורים ומילים בצבעים מאולתרים. יש כאן משהו להתבייש עליו. כבר אז התביישתי, אבל רציתי להיות חייל טוב, מכונה טובה.

אבל בסך הכל יצא לי להתעלל רק קצת, במידה. ולא הרגתי אף אחד. יותר מזה, ובכדי להוכיח כמה מזל היה לי, אף פעם לא יריתי בזמן פעולה. היחידה שלי נתקלה פעמיים בזמן בו חלפתי דרכה. בפעם הראשונה הייתי מחוץ לטווח, ונמנע ממני העונג המפוקפק של הריגת שישה אנשי חיזבאללה, את הפעם השנייה פיספסתי עקב נסיעה לחו”ל. בפעם זו הם אלה שהרגו לנו, שלושה. רק בקושי רב סלחתי לעצמי על ההחמצה הכפולה הזו, של האפשרות להרוג ולהיהרג.

בפעם הראשונה הזאת, של ההיתקלות, הייתי צלף, חבוי בתוך עמדת שיחים אחורית. האנשים שעלו בוואדי כמעט ונכנסו לטלסקופ שלי, אבל הוראת הפתיחה באש ניתנה קודם. אחד מהם לא הצליח למות מהר מספיק. הוא שכב שם שעתיים, מחוץ לטווח ראייה שלי, אבל בטווח השמיעה, ושר, והתפלל. סיפרו לי שהתחבא מאחורי אבן, וכל פעם היה מוציא יד או רגל החוצה, וכל פעם ירו בו שוב, במשך שעתיים, עד שדי. הקול שלו, נואש ומתריס, מילא את כל הוואדי.

בפעם השנייה שוחררתי מהבסיס בדיוק כאשר הודיעו שעולים ללבנון. מאוחר יותר שכנעתי את עצמי שהייתי אמור להשתתף בביצוע הזה, שהייתי אמור להיות בכוח שנתקל, שהייתי אמור להיות בתפקיד שמילא אחד מאלו שנהרגו. זה כלל לא בטוח, אגב, אך כך התאפשרה לי טראומה מעניינת, אליה הייתי חוזר במשך שנים בכל פעם שהייתי שותה יותר מדי, הייתי צריך להיהרג אז. אגואיסטי מאוד מצידי, אני יודע. אנשים אחרים נהרגו, בהם אחד, יוסי, שהיה מפקד שלי, שהערצתי ואהבתי, חברים שלי, שהיו שם, נפגעו באמת. אחד מהם, זה שניהל את הקרב והציל את הכוח אחרי שגם המפקד וגם סגנו נהרגו, התאבד כמה שנים אחר כך. זה היה בגלל שהוא עשה את הדבר ההגיוני לעשותו כאשר יורים עליך, ונשכב מאחורי מחסה. יוסי, המפקד הראשון שלנו, זה שעל שמו נקראנו, צוות יוסי, היה חייל טוב. קדימה הסתער! הוא צעק, ואז נפגע. גם לו לקח שעתים למות. חלק מחברי לצוות, שסחבו אותו על האלונקה בדרך למסוק שאיחר לנחות, שמרו את הדם שלו שנספג באפודים שלהם עד שהשתחררנו. האם גם אני הייתי קם ומסתער? האם הייתי מצליח להציל את כולם בסדרת פעולות נחושות ומקצועיות, כפי שחלמתי, כפי שהפסקתי לחלום? המון שאלות. הן דהו.

גם אני רציתי להיות החייל הכי טוב בצה”ל, או לפחות זה מי שניסיתי להיות, בטווח מגבלותי. אין לא יכול, יש לא רוצה, הייתה המנטרה השחוקה קצת בה האביסו אותנו, וגם קדימה הסתער, וגם המעז מנצח. הכל שקרים, תאמינו לי.

המאביסים הולעטו בעצמם בגרסה ישנה יותר של אותם השקרים, כמובן. הכל הרי מסורת. המפקדים מטרטרים אותך כמו, ובגלל, שטרטרו אותם, בשם ההמשכיות וכדי שתגדל להיות מוצלח, נחוש ומאמין כמו שהם רוצים לתפוס את עצמם. מכונות מלחמה משומנות, זה היה האידיאל. מקצועיות ויכולת עמידה בסבל היו הפרמטרים לשיפוט עצמי. כמה שזה מופרך. האמנתי בזה, אז, בצורך הבלתי ניתן לערעור במכונות נחושות כמותי, בכך שעלי להגשים מודל וגורל ראשוני שנוסח בתמציתיות בתעודת הזהות. זכר, יהודי. המון פאתוס יכול להיות במילים הללו, אם הן נאמרות או נחשבות בטון הנכון.

מאיפה זה בא? לא יכול להיות שהמצאתי את זה לבד, אם כי ברור שההנחות המופרכות הללו הסתדרו יופי עם מבנה האישיות של המתבגר העצור והאינטיליגנטי במידה שהייתי אז. כמו הטרטורים, גם זה עבר אלי בירושה. זו הייתה דייסה שבישל דור סבי וסבותי, האכיל בה את דור הורי, ושהספיקה להחמיץ ולהתקלקל עד שהוגשה לדור שלי. אכלתי ממנה מלוא הקערה, ושאריות הבחילה עדיין עולים בי לעיתים.

והיה לי גם כיף לפעמים, קשה להודות, בדיוק כמו שאותה אישה רעה לשעבר תסרב להודות בהנאתה שלה, בכך שהיא מתרפקת על מעשיה האסורים.

כאשר חזרנו מאותה פעולה בה הצלחנו להרוג הלכנו על ציר שלא נפתח קודם. הזהירו אותנו מפני מוקשים, כך שבכל צעד היה היסוס מסוים, אולי עכשיו זה יקרה, אולי עכשיו יחזירו לנו. הבטתי למעלה. זה היה לילה קר, והשמיים היו בהירים. כוכב נפל. הבעתי משאלה, לחשתי את שם האהובה שהייתה לי אז. קיטש, אבל אפקטיבי.

אתמול דיברתי בפאב עם אדם שאני מעריך, מבוגר ממני. הוא סיפר לי קצת על חוויות הצבא שלו, על קרב הצליחה במלחמת יום כיפור, על איך ישב בכלא כשסירב לשרת בלבנון ובשטחים. כן, יש לי מזל. יצאתי מזה בסדר, פחות או יותר, זיכרונות משם דהו, והטראומות הן כאלה שאפשר להתגבר עליהן. כתבתי כבר פעם על תחושת היעדר הנשק, על זה שחסר את המשקל שלו בשיפולי הגב. אבל אפילו זה כבר נעלם כמעט לגמרי. כשאני שותה אני חוזר לטראומות אחרות.

חמש עשרה שנה. ים בזמן. אני מקווה שהדייסה השתנתה, כפי שאני השתניתי, מקווה, אבל יודע שזה אינו כך. צעירים חדשים מוכנים לסבול, להרוג ולהיהרג. זה רומנטי ונשגב בעיניהם היום, כפי שהיה בעיני אז. אני מרחם עליהם, וגם, קשה להודות, קצת מקנא. אבל זו רק הנוסטלגיה, רגש מגונה, לכל הדעות.   

זהו, כבר מחר. הזיכרונות יחזרו למגרה. הייתי פעם חייל. אז מה? אני כבר לא, ולעולם לא אהיה.