הפעם האחרונה שסיפרתי את הסיפור הזה

ביום הזיכרון האחרון, לפני הצפירה, לפני הטקס, נערך בבית הספר בו אני מלמד יום עיון, במסגרתו הוזמנו אנשים שונים, מורים ושאינם כאלה, לדבר עם תלמידי הכיתות השונות על ההבדל בין האבל הפרטי לציבורי כפי שהוא בא לידי ביטוי באמנות. המורה שארגנה את ההרצאות ביקשה גם ממני להשתתף, והטקסט שלפניכם הוא תמלול של ההרצאה שערכתי לכיתה י׳ 1, אותה הקלטתי מאחר שפחדתי שאחרת כבר לא יהיה לי אומץ לספר. קצת ערכתי, קצת תיקנתי, אבל לא באופן משמעותי. השמטתי את שמות המשפחה של האנשים עליהם דיברתי ולא כללתי את שאלות התלמידים ואת תשובותי.
 
 

אני אמור להעביר לכם סדנה היום. קיבלתם את המייל ואני מתאר לעצמי שגם קראתם אותו, עם ציטוט יפה של דוד גרוסמן ועם רציונאל, לפיו היום הזה אמור להתעסק בהבדל בין האבל הפרטי לאבל הציבורי, בעיקר בתרבות ובאמנות. אנחנו נדבר על זה עוד מעט אבל לפני זהאני יכול עכשיו לעשות קישורים, להגיד למה מה שאני הולך לספר לכם עליו קשור לנושא, אבל אוותר על התנצלות. המפגש הזה יתחיל בזה שאספר לכם קצת, בעיקר על שני אנשים ועלי, או על שלושה אנשים ועלי, ואחר כך אפתח את הדיון ואז נוכל לנהל שיחה סביב הכותרת הזו. אז אם מישהו קרא את המייל ויש לו משהו דחוף שהוא רוצה להגיד שיחשוב עליו עכשיו ואתן לו זמן להגיד אותו בחלק השני של המפגש שלנו.

אחת הסיבות שבגללן אני עושה את הדבר הזה ומדבר בפניכם היא מכיוון שברור לי שזו הפעם האחרונה שאני מספר את הסיפור הזה. כי מבחינתי הסיפור הזה, שלא סיפרתי בצורה הזו אף פעם, הגיע הזמן לוותר עליו. בין השאר בגלל שכבר עברו יותר מעשרים שנה מאז שפגשתי בפעם האחרונה את אחד האנשים שאספר לכם עליו וכבר קרוב לעשרים שנה מאז שפגשתי בפעם האחרונה את הבנאדם השני. זה סיפור שהיה מאוד דחוף לי לספר דברים ממנו בשנים הראשונות אחרי שהתרחש ואני מרגיש שלמזלי הוא כבר לא נוכח בחיים שלי בצורה כזאת דרמטית בתקופה האחרונה. אז זהו, הגיע הזמן להיפרד ממנו סופית ואני מקווה מאוד שזו באמת תהיה הפעם האחרונה שאני מספר את הסיפור הזה ככה.

למדתי בתיכון לאמנויות, כמוכם. למדתי בתיכון אלון ברמת השרון ואני חושב שכבר מגילכם היה לי ברור מאוד שאחד הדברים שאני רוצה להיות זה חייל. חייל טוב. לא ידעתי אפילו למה. לא הייתי דביל וידעתי להסביר לעצמי דברים בזמן אמת והבנתי את הבעיה שבזה. גם הדעות שלי לא היו שונות בהרבה מאשר הדעות שלי היום. הגדרתי את עצמי אז כאיש שמאל, הייתי נגד הכיבוש, למרות שלא כל כך ידעתי מה זה הכיבוש, הייתי נגד מדיניות הגרעין של מדינת ישראל. מהבחינה הזאת מאז ועד היום דברים רק התפתחו, הם לא השתנו הרבה. ועדיין נורא רציתי. אני יודע שהיו כמה סיבות. אחת מהם היא כי רציתי להיות גברגבר, ולהיות חייל טוב נראתה לי הוכחת הגבריות האולטימטיבית. ודבר שני, רציתי לגיטימציה להביע את הדעות שלי, שגם אז נחשבו קיצוניות. רציתי שאוכל להגיד שנתתי כל מה שרק יכולתי, שלא ויתרתי לעצמי. רציתי להרגיש שאני עושה החלטה קיצונית ועומד בה. שאני עושה את הבחירה המסובכת. אז ממש רציתי, ובנוסף הרגשתי שאני חלק מתוך שרשרת מפוארת של אנשים שעשו את הבחירה הזאת בדיוק. ולכן שיקרתי בבדיקות הרפואיות ולא דיווחתי על בעיה רפואית שהייתה לי, קיבלתי פרופיל גבוה, התגייסתי, ואמרתי לעצמי – אני אתן לצבא להחליט לאיזה תפקיד אני מתאים, ובכל פעם שתעמוד בפני בחירה, מה לעשות, איזה תפקיד או לאיזה כיוון ללכת, אבחר באפשרות הקשה ביותר. וכששלחו אותי לחטיבת גבעתי, בחרתי ללכת לגיבוש של הסיירת. את הגיבוש התחילו יותר מ– 200 אנשים, ובסופו נשארו פחות מ– 30. מאוחר יותר הקבוצה הזו, צוות הלוחמים, הצטמצמה ל– 12. שם, כלוחם חי״ר בסיירת גבעתי, ביצעתי את השירות הצבאי שלי.

אני חושב שמרגע די מוקדם לשאיפה הזאת להיות חייל טוב נוספה גם פנטזיה אולטימטיבית, מן הגשמה עילאית של השאיפה המסוימת הזאת, והיא להיות חייל מת, בגלל שחייל מת הוא הסוג הטוב ביותר של חייל טוב. הוא זה שבאמת הקריב את הכל, זה שבאמת נתן את כולו למען המטרה, למען האומה, למען השייכות, למען הלגיטימציה להיות פה, להגיד, לדבר, וברור שהערצתי חיילים מתים. המפקד שלי, המפקד הראשון שלי, הקצין הראשון שפיקד על הצוות – קראו לו יוסי. כבר מההתחלה הוא היה דמות נערצת. כשאתה חייל צעיר אז כל מי שהוא קצת מעליך נראה לך כמווהמפקד הוא בכלל מן מישהו שאתה יכול רק לנסות לשאוף להגיע אליו. יוסי, בן גבעתיים. איש מעניין. גבעתיים אבל מהאזור הלא כל כך טוב של גבעתיים, שכונה על גבול רמת גן, רחוב הרוא"ה. משפחה טריפוליטאית. חניך צופים. לא רק חניך, כמובן, אלא גם מדריך בצופים, שעשה אחר כך גם שנת התנדבות, ומישהו שמאמין שהכל צריך לבוא בקושי, שצריך לתת עד הסוף ומאוד דוחף את הדבר הזה. שצריך להתאמץ וצריך להשקיע וחייבים לתת כמה שרק אפשר ויותר ומה שלא הורג מחשל וכל קלישאה שאתם רק רוצים ואני מתאר לעצמי שאתם מכירים, כי היא חלק מההוויה של המקום הזה וההוויה שבתוכה גדלתם. אז כמובן שהערצתי אותו. ובנוסף היו החברים שלי לצוות. היינו צוות קטן יחסית ועשינו חודש וחצי של טירונות רגילה ואז ירדנו לשלושה חודשים של טירונות יחידה, שזה רק הצוות, 12 אנשים ושלושה מפקדים תקועים באיזה הר ליד ערד, ישנים באוהלי סיירים, שזה אוהלים זוגיים, ומתאמנים נורא קשה. למי שחלק איתי את האוהל קראו אייל, והוא היה נמוך, מאנפף ונחר בצורה נוראית. ממש, בנאדם שהייתה לו נחרנות קשה מאוד ושבנוסף היה בו משהו דפוק. יצא לנו לשמור הרבה פעמים ביחד וכשאתה שומר אתה מבלה המון זמן עם מישהו אחר. וכמו הילדים בני 18 שהיינו, היינו שרים כדי להעביר את הזמן. ולו היה קטע שהוא היה תמיד נכנס לפני הביט, מן נסיון לתפוס את הדבר עוד לפני שהוא קורה, להוכיח שהוא יכול, להוכיח שהוא יודע את כל המילים ויודע אותן כמו שצריך, כשהבעיה היחידה היא שהנסיון הזה גרם לדיסהרמוניה. בגלל הדבר הזה, שהתבטא לא רק בשמירות ובשירים, היה קשה מאוד לנהל איתו כל סוג של דיאלוג. אבל למרות זאת היה בו משהו סקרן ושואל שאלות. ומוכן מאוד ללכת על הקצה, מוכן לעשות המון דברים בגלל מה שהוא חשב כנכון. מן מוסר מאוד מאוד קשיח. הסיפור הזה ינוע בין שני האנשים האלה, אייל ויוסי, כשאדם נוסף שאת שמו איני יודע ייכנס באמצע.

אני אעביר רגע תמונה של יוסי ביניכם, תמונה מסוף הטירונות. היא צולמה במסגרת מסע הכומתה שסימל את סוף הטירונות, 120 קילומטר של סיבוב בנגב, 27 שעות רצופות של הליכה שסופן 15 קילומטר של ריצה. יוסי, שהברכיים שלו היו דפוקות לחלוטין ולא היה ברור אם ה-15 קילומטר האלה יהפכו אותו נכה לחיים, או אולי הוא בכל זאת יצליח להתחמק מזה, רץ עם הבעת כאב די משכרת במשך כל ה– 15 קילומטר האחרונים האלה. היה ברור שהדבר הזה, להתמודד עם מגבלות הגוף, הגוף אומר לעצור אבל המוח מכריח להמשיך קדימה – הדבר הזה הוא בנפשו, חלק מהדבר שמגדיר אותו.

ואני חושב שהדבר שהכי למדנו במשך כל הטירונות ובמשך כל המסלול הארוך שבא אחר כך, הוא לעשות בדיוק את זה. לכבות את הרגש הרציונאלי. כשאתה חייל חי"ר ובוודאי כשאתה לוחם סיירת אתה אמור להיות מתוכנת לזה שכשאומרים לך "קדימה הסתער" – אתה תסתער ולא תשאל שאלות, גם אם זה לא הגיוני או מטומטם. מכיוון שאתה מכונה, אתה בורג בתוך מכונה. ולהיות בורג בתוך מכונה, הבורג המסוים הזה שמסוגל להרוג או להיהרג על פי פקודה זה הדבר שהכי רציתי להיות.

תמונה של יוסי מוביל את הצוות בסוף מסע הכומתה. גם אני שם, מאחורה.

אני עושה עצירה בסיפור הזה כדי לספר סיפור ביניים, על הפעם הראשונה שבה נתקלתי בשכול מקרוב במהלך הצבא.

אחרי בערך שנה וקצת בשירות שלי הסיירת קיבלה משימה ללכת לבצע איזשהו מארב בלבנון, לנסות לפגוע בלוחמי חיזבאללה. הייתי אחד מתוך החיילים שנשלחו למשימה הזאת. הייתי צלף באותו זמן ונשלחנו למארב שאליו הלכנו במשך כל הלילה, משהו כמו 25 קילומטר מהגבול עם ישראל, שם חיכינו לאנשים שיעברו, ללוחמי חיזבאללה שהתאמנו שם ושהיינו אמורים לפגוע בהם. אני הייתי בעמדה עליונה וקצת רחוקה מנקודת המפגש האפשרית ולמזלי לא ראיתי את שלושת הלוחמים שהגיעו מתוך הוואדי. שתי העמדות התחתונות כן ראו אותם, הייתה פקודה שאותה שמעתי בקשר, נורה מטח יריות, שניים נהרגו מיד והשלישי נפצע וברח אל מאחורי סלע. המוות שלו לקח משהו כמו שעה וחצי שעתיים, אולי יותר. אני לא יודע בדיוק. כאשר כל פעם הוא מוציא יד מאחורי הסלע והצלפים יורים עליו, פוגעים בה ואז הוא מחזיר את היד פנימה, מוציא רגל מאחורי הסלע, הצלפים יורים עליו, פוגעים, הוא מחזיר את הרגל. ובמשך רוב הזמן הוא שר והתפלל. זה היה קורע לב. לשמוע בנאדם גוסס זה לא דבר קל. ברור לך לגמרי כשאתה שומע את הדבר הזה, ולמזלי רק שמעתי אותו ולא ראיתי ולא הייתי שותף בירי, ברור לך לגמרי שאדם מת הוא אדם מת הוא אדם מת. חייל מת הוא חייל מת הוא חייל מת. וברור היה לגמרי שבאותו רגע, אותו זמן, מעבר למטח הראשון, פרץ האלימות הקצר הזה שהרג שני אנשים למזלם מיד, שבמשך השעה וחצי הזאת היה קיים בו רק רצון נואש לחיות ושאין בינו לבין השאיפה הזאת, שאני מתאר לעצמי שהייתה גם בצד השני, להיות חייל טוב, אין ביניהם כלום. היה שם רק פחד ובכי לאמא ושיר גסיסה איטי וקורע לב. ובסוף הוא מת. בסוף הוא מת. וזה היה הישג גדול, כי אחר כך באו עוד שלושה לוחמי חיזבאללה לחפש את השלושה הקודמים וגם אותם הרגנו וזה כבר היה הישג אדיר – להרוג שישה מחבלים, במארב, מעבר לגבולות ישראלהישג צבאי אדיר. וחזרנו לשטח ישראל ובגבול עמד מפקד החטיבה וחיבק כל אחד מאיתנו והיינו יקירי צה"ל, כי היינו חיילים טובים, עשינו את זה בצורה האולטימטיבית. את המטרה הזאת של התיכון הגשמתי.

כמה חודשים אחר כך הפציעה הישנה שהסתרתי בבדיקות הרפואיות לפני הגיוס, שלא סיפרתי עליה, התפרצה. הגב שלי לא נתן לי להמשיך להיות לוחם, עברתי לתפקיד אחר אבל עדיין נשארתי חלק מהצוות לצורך יציאה לביצועים, מבצעים מיוחדים.

למזלי היה לי אבא שגר באותו זמן בחו"ל ולכן, אחרי פרוצדורה ארוכה, אישרו לי לצאת לחופשה מיוחדת כדי לטוס לראות אותו. וביום שבו יצאתי לחופשה הזו היה ברור לי שמשהו קורה. חיי השגרה שלנו כלוחמים היו בנויים מהתארגנות למבצעים וכשבא מבצע אתה פתאום מרגיש אותו באוויר. והרגישו את המבצע באוויר ובכל זאת החלטתי לנסוע. לא שהייתה לי הרבה ברירה, אבל הרגשתי שויתרתי לעצמי, כי יכולתי להגיד – לא, יש ביצוע, אני עושה את הבחירה המסובכת, מוותר על הנסיעה, נשאר בארץ ויוצא אליו.

והיה מבצע. עוד מבצע. היו כמה כוחות שצעדו ואת אחד הכוחות הוביל יוסי שכבר היה אז סגן מפקד הסיירת, עם אייל, אותו אייל מהטירונות שלי שהיה הקשר שלו ועוד אנשים שחלקם היו פקודים שלי. ויכול להיות שגם אני הייתי אמור להיות משובץ בכוח הזה. אבל בגלל שנסעתי לחו"ל ויתרו עלי ושמו במקומי מישהו אחר. חייל צעיר. והכוח הזה הלך כדי להציב מארב שלא היה אמור להיות שונה בהרבה מאותו מארב שבו הרגנו שישה מחבלים חצי שנה או שנה לפני זה. רק שהפעם המחבלים, לוחמי החיזבאללה, הם אלה שחיכו שם במארב. ואיך שהכוח הזה נכנס לתוך איזור ההרג שלהם, הם פתחו באש. ויוסי צעק – "קדימה הסתער", שזו התגובה האוטומטית והלא הגיונית במקרה כזה, והסתער קדימה, ונפגע מיד כי הוא הסתער לתוך שטח הרג. ועוד מישהו שהיה איתו שמע את ה"קדימה הסתער" והיה חייל טוב והסתער קדימה ונהרג מיד. ואייל שהיה הקָשַר שלו והיה בן צוות שלי שמע את ה"קדימה הסתער" ולא הסתער וצנח מאחורי סלע. ובמשך חצי שעה שבה אנשים ממשיכים לירות על הכוח ויש מן קרב מעפן כזה בין חבורה של לוחמים מפה לחבורה של לוחמים מפה עם גופות ששוכבות באמצע ובמהלכו נהרג עוד מישהו שהיה אולי במקום שבו אני הייתי אמור להיות בכוח, אז במהלך הזמן הזה שהוא זמן ארוך, אייל שהיה קָשַר מנהל את החילוץ של הכוח באמצעות הקֶשֶר ובעצם מציל את החיים של כולם, של כל מי שנשאר שם פרט אליו.

ליוסי לקח שעה וחצי למות כיוון שהוא דימם למוות. אי אפשר היה להנחית שם מסוק והצליחו רק לגרור אותו אחורה והוא פשוט דימם עוד ועוד והדם שלו הכתים את הציוד של חברים שלי שסחבו אותו באלונקה. אנשים שמרו את האפודים ספוגי הדם שלהם עד השחרור וכל מיני דברים מקאבריים מהסוג הזה. אחרי שעה וחצי כאשר הצליחו לסחוב אותו עד המקום שבו המסוק בכל זאת נחת הוא כבר היה מת.

אני שמעתי על הדבר הזה בעודי באמסטרדם, מבקר את אבי שברח לשם. שמעתי על זה משיחת טלפון שאחריה נשלחו לי כותרות העיתונים בפקס, כי אז עוד לא היה אינטרנט. אני זוכר אותי הולך ברחוב לקראת כיכר הדאם באמסטרדם, מחפש חנות עיתונים בינלאומית שבה אולי אמצא משהו כתוב, מודפס, שיוכיח לי שהדבר הזה באמת קרה, הולך ובוכה ברחוב והתחושה שלי היא שכל אמסטרדם המסטולה מסתכלת עלי ואך אחד לא מסוגל ממש להבין את הסבך של הדברים שאני נמצא בתוכו. ולא הצלחתי לחזור ללוויות בזמן. חזרתי לארץ רק כמה ימים אחר כך והגעתי הביתה והייתי מותש נורא, ידעתי שיום אחר כך אני נוסע חזרה לבסיס ואני נפגש עם הדבר הזה, ולקחתי סרט בוידאו, אישה יפה. שמתי אותו בוידאו ואמרתי לעצמי – אוקיי, לפחות אולי אשכח מזה קצת.

ואז הייתה דפיקה בדלת ובדלת עמד אייל שידע שאני אמור לחזור ובא לחפש אחרי. והוא לקח אותי לקבר של יוסי בקריית שאול שהיה עדיין תלולית עפר, והוא סיפר לי את סיפור ההיתקלות, הוא סיפר לי מה שהוא חווה שם, הוא סיפר לי על ההתלבטות, ובעיקר הוא סיפר על הרגע הזה שבו הוא לא מסתער. ועל איזה נורא זה שהוא לא הסתער. על איזה נורא זה, כמה הוא כשלון. כמה זה שהוא לא פעל על פי אותה התניה ראשונית שכשאומרים לך "קדימה הסתער" אתה מסתער – כמה הדבר הזה הוא דבר נורא וכמה הוא לא יצליח להשתחרר מזה כל חייו. הייתי מסתובב אז עם פנקסים, הפנקס הזה אני חושב הסתובבתי איתו אז, והוא ביקש ממני שאני אקראניסה לעשות טקס זיכרון פרטי שלו למוות של יוסי, שהיום אני יכול להגיד לכם שהיה מיותר לחלוטין ושלא השאיר שום חותם. שהיה בסך הכל חלק בתוך המאזן הזה של הם הורגים ואנחנו הורגים והם הורגים ואנחנו הורגים ושום דבר לא קרה מהדבר הזה. כלום כלום כלום. מוות מיותר לחלוטין.

במשך החצי שנה שנשארה עד השחרור אחרי שהדבר הזה קרה, הייתה מן אווירה של טראומה קולקטיבית. אני שקעתי בתוך התחושה שמישהו נהרג במקומי, מה שאולי נכון עובדתית אבל ודאי שלא נכון. אף אחד לא נהרג במקומי, מישהו נהרג, והתחלתי לפתח פנטזיות בהן אני מצליח להציל את כולם. חברי הצוות, אותם 11 אנשים שהיו קרובים אליי כמו שאף אחד לא יהיה קרוב אלי שוב לעולם, כל אחד שקע בעולם שלו, כשחלק ישנו 20 שעות ביום, וחלק התעסקו בכל מיני דברים מוזרים. ואייל בעיקר רץ. הוא היה רץ המרתון הראשון שהכרתי. זה היה פחות אופנתי אז מאשר מה שזה עכשיו. הוא היה יוצא כל יום, רץ 20, 30 קילומטר. רץ. הבסיס שלנו היה באמצע הדרך בין שדרות לבין באר שבע והוא היה רץ לאשקלון. רץ. והיה נראה שהוא מתחיל לפתח איזו שנאה כלפי. שנאה שנבעה בין השאר מכיוון שאני לכאורה הייתי בסדר. אני זה שראה את הסרט אישה יפה כשחזרתי מחו"ל ואני זה שלא היה בקרב הזה ולכן גם לא הושפע ממנו. למזלי נתנו לי אז תפקיד שאפשר לי לשקוע בתוך עבודה ועבדתי, עבדתי, עבדתי, עבדתי 18 שעות ביום, לא ראיתי אף אחד, רק כדי לא לשקוע בתוך הפחדים שלי מעצמי. והתסכול הנוראי. פספסתי את הצ'אנס שלי. הגב שלי נשבר עוד יותר ואת הצ'אנס שלי למות פספסתי. זהו, הלך. מישהו אחר לקח לי. אז מסתבר שאני כבר לא כזה חייל טוב.

אחרי השחרור היה נראה שהצוות הזה של 12 אנשים מאוד מהודקים ומגובשים התפרק לחתיכות, או ככה זה היה מבחינתי. אני ברחתי ומהר מאוד מצאתי את עצמי מנותק לגמרי. ורק אייל נשאר איכשהו ברקע שלי. הוא נשאר בחיי בעיקר סביב זה שהוא המשיך לפתח את אותה אובססיה של שנאה כלפי שהתבטאה בין השאר בהטרדות טלפוניות, ברמזים שנשלחו בכל מיני דרכים, וכל זה מכיוון שאני הייתי מבחינתו זה שלא נדפק. במקביל אני שקעתי יותר ויותר בתוך הסיפור הפתטי והפרטי שלי שאני הייתי אמור להיהרג ושיכולתי אולי להציל אותם אם רק הייתי שם וכל הדברים האלה. זה כל הזמן היה צף, זה כל הזמן היה בוער, זה כל הזמן היה שם. איך לא הייתי יוסי. הבחירה הזאת של לנסוע לחו"ל למרות שאני יודע שזה באוויר

למזלי מתישהו, אחרי בערך שנתיים, אייל שמע על התחושות האלה שלי מחברה שלו שלמדה אז עם בת הזוג שלי. ואז הוא הרים לי טלפון ודיברנו בפעם הראשונה מזה כמה שנים, דיברנו על זה. זה היה יום לפני שהוא היה אמור לנסוע לטיול להודו, טיול ארוך להודו. ובבוקר שאחרי השיחה קיבלתי מברק שאומר שהוא אוהב אותי ואחר כך מנפאל קיבלתי מכתב שמסביר לי בתרשים זרימה מפורט לגמרי למה אני לא צריך להרגיש אשמה ואיך זה שאני לא זה שהייתי צריך להיהרג ומה היו הסיכויים שלי להיפצע במטח היריות הראשון יחסית למקום שהייתי בכוח ומה הסיכויים שהיו באמת נותנים לי לצאת אחרי בדיקת רופא. תרשים הזרימה הזה בעצם הוריד ממני כל אחריות וכל זכות לטראומה שאותה סחבתי כל כך בגאון במשך שנתיים. אני חושב שהמכתב הזה מאייל הציל לי את החיים, בדיוק כמו שאייל הציל את החיים לכל האנשים האחרים שהיו שם בכוח בזה שהוא לא הסתער. אבל במקביל אייל כתב על איך גם בתוך המסע למזרח, שאמור להיות מן מסע כזה שמעשנים בו סמים ורודפים אחרי בחורות, גם בתוך המסע הזה הוא לוקח על עצמו תרמילים, שם בתוכם אבנים ויוצא ללכת 30 קילומטר בהרים רק כדי להשקיט את התסכול הנוראי הזה מזה שהוא לא מת. והוא חזר לארץ והוא ניסה פרוזק וזה לא עזר כי הוא לא אהב את זה שזה משנה לו את האישיות והוא הלך ללמוד באוניברסיטת בן גוריון ועבד בערב בתור שומר באתר בניה ובמקביל המשפחה של יוסי כמעט אימצה אותו. הוא הפך להיות בן בית אצלם, שמנסה למלא את התפקיד של הבן שלהם שנהרג, שמגיע לארוחות שישי, שיושב איתם

דף מחברת שאייל שלח לי מנפאל, ובו הוא מזכה אותי מאשמה. לא הייתי אמור למות. לא יכולתי לעשות כלום.

אבל בסוף זה לא עבד ולילה אחד הוא התאבד. הוא ירה לעצמו בראש עם הנשק מחברת השמירה והשאיר שני מכתבים – אחד להורים שלו ואחד להורים של יוסי שהפכו להיות מבחינתו להורים השניים שלו, שבהם הוא מצטער ומסביר שהוא לא מסוגל היה להתמודד עם התחושה של הלא להסתער. והוא הוכר כחלל צה"ל למרות שהוא מת כאזרח. וגם הוא קבור בחלקה צבאית – הוא קבור בהרצליה, יוסי קבור בקריית שאול. לא זוכר מה הנוסח מכיוון שהוא לא "נפל בעת שירותו"… יש נוסח כזה אנמי כדי שסיבת המוות לא תהיה ברורה. בכל מקרה, באתר "יזכור" סביב השם של יוסי יש את הסיפור על כמה שהוא היה חייל גיבור וסביב השם של אייל – אין סיפור כמובן. והשם של אייל נמחק. אם אתה מחפש את יוסי בגוגל אתה מגיע לאתר הזיכרון ויש לו אתר הנצחה בבסיס של הסיירת, ואייל נמחק. אין לו איזכור אחד. נכון, עברו הרבה שנים, אבל כנראה זה קשור לזה שאנחנו לא אוהבים חיילים מתאבדים. אם חיילים מתים הם הסוג העילאי של חייל טוב, אז חיילים מתאבדים הם הסוג הבזוי והלא נחשב של חייל טוב. אנחנו לא אוהבים אותם.

אני שמעתי על המוות של אייל במפגש הראשון שהשתתפתי בו של הצוות שנעשה מזה שנתיים. נפגשנו בדירה בירושלים, ופתאום היה טלפון. ואני לא זוכר הרבה אחר כך. אני זוכר את הלוויה, אני זוכר את הדברים האלה. אני יודע שאחרי המוות של אייל לי הייתה התמוטטות שנמשכה שנה, שכללה בתוכה הרבה מאוד אלכוהול, ופרידה מבת זוג, ונסיעה ארוכה לחו"ל והרבה מאוד ניסיונות להתמודד עם הדבר הזה – עם השאלה של למה. בעיקר של למה אני. למה יוסי. למה אייל. למה מנגנון ההשמדה העצמי הזה היה מתוכנת בתוך עצמנו. מה זה הדבר הזה. ואחרי השנה הזאת לאט לאט הצלחתי לאסוף את עצמי, בין השאר בעזרת שלושה נדרים שקיבלתי ואני עומד בהם מאז של לא לשאת נשק, לא ללבוש מדים ולא למלא פקודות. אני מרגיש שההחלטות האלה מגנות עלי. בשנים האחרונות, למזלי, אולי מכיוון שאני שומר על העקרונות האלה, זה כבר כמעט לא בוער, ואני חושב שאני מסוגל להסתכל מבחוץ על המקום שבו אנחנו חיים ולהיות מנותק אפילו מהטראומה ומהסיפור הפרטי שלי. אני מסוגל להגיד שוב שהמוות של יוסי היה מוות מטומטם ושאם יורים עליך וצועקים "קדימה הסתער" אז זה מטומטם לרוץ לקראת מקום שבו אתה תמות. ושאת מגבלות הגוף צריך לכבד ולא לעבור. ושלהיות חייל מת זה טמטום מכיוון שאז אתה לא חי, ולחיות זה כיף. ושאני לא צריך שום לגיטימציה מאף אחד כדי לדבוק בדעות שלי. שאני לא חייב שאף אחד יחשוב שאני בסדר בשביל זה, ומותר לי להביע את הדעות שלי בלי קשר למה אחרים חושבים עליהן. שכל עוד אני שומר על כבוד לאחר אני לא צריך שום לגיטימציה וזה לא עניינו של אף אחד לחפש אצלי לגיטימציה. ואם מישהו מחפש אצלי לגיטימציה להגיד משהו זו בעיה שלו ולא בעיה שלי. ושיש משהו דפוק עד היסוד במקום שמאלף אנשים לחשוב שזה שהם יהרגו או ייהרגו נותן להם איזשהו ערך מיוחד. יוסי היה יכול להיות היום בן 45. ואייל היה יכול להיות היום בן 41. והם לא יהיו. והאנשים שהרגנו היו יכולים להיות היום אנשים מבוגרים. והם לא יהיו. וכל זה הוא טמטום אחד גדול. וטקסי הזיכרון הם עוד דרך שבה מאלפים אתכם ללכת בנתיב שבו אני הלכתי והם עוד דרך להכניס לכם את המחשבה שאנשים מתים הם טובים יותר מאנשים חיים. ושמוות בקרב הוא נעלה יותר על פני כל מוות אחר, וזו שטות, שטות מוחלטת. ומאלפים אתכם לציית ומאלפים אתכם להיות אלה שכשיגידו "קדימה הסתער" יסתערו, ומאלפים אתכם להיות אלה שיתמכו באלה שיסתערו וזה נורא ואיום בעיני.

יש המון פאתוס, המון הגדלה, המון רגש בדיבורי יום הזיכרון. הגיבורים המתים נתנו לנו את החיים. מבחינתי בסוף למרות שיוסי מת ולמרות שאייל מת, האדם היחידי ששמעתי מת בקרב הוא אותו לוחם חיזבאללה. ואני שוב אומר לכם – המוות שלו היה רק עצוב ולא נתן כלום לאף אחד. ומוות של אנשים צעירים הוא תמיד מיותר והמחשבה שהוא חלק מתוך משהו גדול יותר היא פשוט נסיון להפוך אותו למכאיב פחות.

טוב. זהו, זה היה הסיפור שלי. אני לא מתכוון לספר אותו עוד פעם, למזלי, וזה כיף גדול לדעת את זה.

ועכשיו אני פותח את זה לשיחה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אחד מהתיכון, שלך  On 11/06/2012 at 12:32 am

    זוכר איך נכנסת חזיתית ברפול מול כל הבית ספר. וזוכר שהופתעתי מאד מזה שהתגייסת ועוד לאן.

    הלוואי שהיו לי אז, מורים כמוך.

  • santorini1997  On 11/06/2012 at 5:20 am

    מרגש עד דמעות. כל-כך אמיץ,

  • עידן לנדו  On 11/06/2012 at 11:41 am

    טקסט מעולה, הייתי מקריא אותו בכל בתי הספר ביום הזיכרון. אולי יעניין אותך זה:
    http://idanlandau.com/2012/04/02/hedges-on-murder-in-war/

  • uriyoeli  On 13/06/2012 at 9:20 am

    תודה על התגובות.
    ותודה, עידן, על ההפנייה. הקדמה ומאמר חשובים ומעניינים.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 23/06/2012 at 8:15 pm

    שלום אורי, גרמת לי לחשוב. לך ולי תחומי עיסוק, ענין ורקע מאוד מאוד דומים.
    אכתוב כך: אנו כבני אדם, דומים קצת לפירות שעל עץ. כמו הפירות אנו חלק מענף, מעץ, משורשים. כמו הפרי, מוטל עלינו, כזרעים שבפירות, להמשיך את שושלת קיומנו.

    אצלך בכתיבה יש המון "אני". המון שאיפות א י ש י ו ת. חסרה לי, ראיית היעדים והשאיפות בזווית קהילתית יותר. אם "אני" הולך לקרבי, זה לא רק בשבילי. לא רק בשביל להיות גבר גבר. אלא – יש לי תפקיד כחלק מהעץ שלי, מהחברה שלי, להגן עליה, להמשיך אותה.
    לכל אורך כתיבתך, אתה נראה לי מנותק, בתפיסתך, מהענף ומהעץ. אני לא יכול לומר שאתה "חושב רק על עצמך". הרי ההיפך הוא הנכון: אתה איש חינוך, מגדל באהבה את הדור הבא, מדבר אל השבט בגובה העיניים. אולם כאמור משהו נראה לי כאן לא טבעי. אין כאן חיבור תקין בין פרי לענפו.
    אני אגיד לך מה: אם אדם מונע באופן מופרז משאיפותיו, הוא עלול לבטל צרכים חיוניים של חברה-ביוטופ שבה הוא מתקיים.
    יש לי כאן ביקורת עליך אומנם אבל בוא נגיד שזו תובנה כללית. דבריי מיועדים לצעירים שקוראים כאן את הפוסט מיום הזכרון. כנראה שכשגדלים בחברה שבעה, נינוחה, שאין בה מלחמת קיום יומיומית, ועוסקים בה באתגרים אישיים כמו ריצות ארוכות (ניפגש שם בין היתר), בחממה – כנראה יש כאלו שחדלים לזכור שכל אחד מאיתנו הוא חלק מהעץ.
    האויבים שלנו ניסו רבות, והרבה פעמים הצליחו, לשחוט אותנו בכל מובן. ההסטוריה שלנו בארץ – עוד לפני קום המדינה – מלאה באירועים שכאלו. תהיה בטוח, אם תלמד מעט מההיסטוריה, שלולא חיילים כמוך, ולולא חיזבאלונים מתים, ולולא מאזן הרתעה שהוא לטובתנו בזכות גישה כל כך שונה ממה שאתה מציג לתלמידים – באופן שאותי מחריד – לא היינו פה עוד. או לפחות לא ריבונים, שחיים לפי השקפותינו.
    ולתובנה זו ניתן להגיע רק אם נזכור, בין כל עיסוקינו בחברת פנאי נינוחה, שאנו חלק מעץ, ותפקידנו לשמור לא רק על חיינו, אלא גם על חייו והמשכיותו.
    אלון.

    • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 11/05/2016 at 9:01 am

      מסכימה לגמרי עם מה שנאמר ודרך מקסימה להציג זאת. אורי אתה כותב מקסים ומראה את הדברים מנקודת מבט שונה ומיוחדת אך שוכח לחלוטין את החלק הכולל של המדינה ואיך הסיפור האישי שלך יכל להיגמר בצורה אחרת כמו המון סיפורים שנגמרו בצורה אחרת כשחיילים נלחמו וכן השיגו את המטרה הכללית והנעלה.

  • Galia Yoeli  On 18/07/2012 at 11:54 am

    אורי, זה היה לי נורא מעניין. תודה.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 03/08/2012 at 11:55 pm

    זיונים חיות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: