קול הרעם

המשך לסיפור בהמשכים. כולל סקס, סמים ואלכוהול. ילדים, לא לנסות את זה בבית.

במראת השירותים אני בוחנת את פני. צריך ללכת מפה. שום דבר טוב לא יקרה אם נישאר. רואים עלי את העצבנות. אני מרגיעה את השרירים כמה שרק אפשר, ואז מציירת, בכיווץ קטן של הפה כלפי מעלה, חצי חיוך מזמין. עכשיו הייתי מנשקת אותי, אם הייתי הוא, הייתי רוצה לנשק אותי.
עכשיו אני כוסית, אבל אינטיליגנטית, אחת שרוצים לזיין גם בגלל שהיא חכמה, בגלל שהיא יודעת דברים. אחת שהוא רוצה לזיין. ואני יודעת שאני פתטית.
הוא שם עלי יד כשאני מתיישבת לידו. האצבעות שלו קרות על הירך החשופה שלי, העור בהיר וחולני מסביבן. צ‘ייסר של וודקה מוכן בשבילי על השולחן. שני החברים שלו, אלה שאני לא מצליחה אף פעם לזכור את השמות שלהם, ולכן מכנה אותם, בסוד, שמשון ויובב, בוהים בי, מעריצים אותו. יש לי בחילה.
הוא מדבר, מסביר להם משהו. אני מביטה על שפתיו זזות, מנסה לתפוס אותן ברגע אחד קפוא, מנסה לנתק אותן מהקול הזה שלו, שממשיך לנסר מעל המוזיקה. פעם אהבתי אותו. עם השפתיים האלו אני מתנשקת. הפה הזה נצמד אלי לכוס ועושה לי לגמור. הלשון הזאת, שנשלפת לשנייה החוצה בתוך שטף הדיבור, מלחלחת את השפתיים, מלקקת לי את הפיטמות.
חיכינו לך. הוא צריך להגיד את זה פעמיים, ולצבוט את ירכי, כדי שאבין שהוא פונה אלי.
ואני שוב מחייכת אליו כשהוא מרים מולי להשקה את כוסו. אני אוהבת אותו. הוא החבר שלי. הוא חכם. הוא אוהב אותי.
ואז שמשון, או יובב, אני מתבלבלת בינהם, מתחיל לדבר בקול נלהב כזה, בטוח בעצמו אבל עדיין בולע מילים. הוודקה שורפת אותי מבפנים. היד המתה שלו רובצת עלי. צריך ללכת מפה.

*

אישה קורבן. אישה קורבן. אני ממלמלת את זה לעצמי, מתענגת על השנאה העצמית. טיפוף עקבי הנעליים החומות מהדהד ברחוב. אפילו הצעדים שלי קטנים, תלותיים. ייקח לו עוד שעה שעתיים עד שהוא יחזור הביתה. הוא ייכנס למיטה בלי לגעת בי, וכשנקום נלך לאכול ארוחת בוקר בבית הקפה החדש, ונשתוק.
הפטמות שלי בוערות מקור, כואבות מהחיכוך עם בד החולצה. הייתי צריכה ללבוש חזייה. הוא בכל מקרה לא שם לב. לא איכפת לו. אני רק עוד מעריצה.
שיילך להזדיין. הוא והזין הסטנדרטי והמשעמם שלו, שנעמד באמת רק כשאני מוצצת לו. כל כך הרבה זמן לא היה לנו סקס טוב שמתחיל להיגמר לי מלנסות. הוא מפחד ממני. הוא צריך אותי כנועה ולא מסופקת.
בהחלטה של רגע אני נכנסת אל המקום הפתוח הראשון. הייתי יושבת כאן פעם, עם חברות, כשהייתי קטנה. היינו מגניבות, אז, שותות שתי כוסות בירה וכבר משתכרות. אהבו אותנו פה כי היינו עושות שמח. היינו מדברות על בנים, לא על גברים. נועה הייתה מספרת לנו את מי היא מזיינת. שירי הייתה שותה תמיד רק קצת, ובכל זאת עושה הרבה שטויות. אני לא מתגעגעת אליהן. אני שמחה שהתרחקנו.
בירה ווודקה. לבד, בפינה של הבר, רגל על רגל. לא באתי לחפש חבר, תודה רבה, כבר יש אחד. אני לא צריכה שייכנסו לי לנשמה עכשיו. אני פה כדי לשתות עד אחרי שהוא יגיע הביתה, כדי לא לחכות לו במיטה. האלכוהול עושה לי צמרמורת.
הוא מעביר לי ג‘וינט. הידרו, מתוק. אני חושבת שאני קצת שיכורה. מים? לא, זה טוב. אולי בכל זאת מים. הפנים שלי מוזרות כאשר אני מעבירה עליהן את אצבעותי. המגע מעקצץ. השפתיים שלי רכות ותפוחות. הוא מסתכל עלי, ואני מתנערת במבוכה, כאילו הביט בי מאוננת. יותר מדי זמן לא היה לי סקס טוב. אני לא רוצה שיגיד לי איך קוראים לו.
כמה זמן אני כבר פה? שעה? שעתיים? חלון צופה אל הרחוב, ואני תוהה אם הוא יעבור בו בדרכו לבית שלנו. הוא בטח ייקח מונית. גם אני הייתי צריכה, ככה. לחכות לו. לדבר איתו, להכריח אותו לכעוס עלי, להתפייס איתו, להיות כנועה עבורו.
אישה קורבן. אני חכמה יותר מזה. היד של הגבר שמלטף לי את הגב היא בחירה שלי עכשיו, הצמרמורות שעוברות בי הן בשליטתי. אני לא חייבת לו כלום, נתתי מספיק. אני רוצה להיות רעה. אני רוצה לשכוח. הברמנית הזאת מעצבנת אותי, שולחת אלי מבטים ביקורתיים. אם הוא יציע לי לבוא איתו אלך.

*

השותפה שלו ישנה, אבל לו לא איכפת. אנחנו כושלים דרך דלת החדר שלו, שחורקת נורא, ישר אל המיטה. אני נשענת אחורה, לתוך הבלגאן שמכסה אותה, בגדים מלוכלכים, סדינים סתורים. אני מפשקת את ברכי, נותנת לחצאית לגלוש מטה, מרגישה את משב הקרירות על פנים הירכיים. למרות שהכל קצת מסתחרר אני בסדר, ממש בסדר, זה מה שאני רוצה.
הוא מטפס עלי, מתיישב על האגן שלי, המכנסיים שלו כבר פתוחות. אני מנסה לא לראות אותו, רק להרגיש, לדעת שהוא רוצה אותי, לדעת שהזיקפה הזו, אותה הוא משחרר בשבילי, גדול, וזקור, ויפה נורא, היא בגללי.
הזין שלו קופץ מעל הפתח שבמכנסיו כשהוא מפשיט אותי, זז לפי ההתרגשות שלו. אני מתפתלת מתחתיו. בד המכנסיים שלו שורט את עור ירכי. אבזם החגורה מיטלטל. ידיו לשות את השדיים שלי. הוא צובט בשתי הפיטמות בבת אחת, והכאב הופך לעונג בדרכו לכוס שלי. התחת שלי מצייר מעגלים על המזרון, אבל הוא לא נותן לי להתרוממם, מרתק אותי אל המיטה, מכריח אותי לתת לו להשתמש בי.
היד שלי נשלחת אל הזין הזה, שמתנדנד לי מעל הבטן. אני מנערת את הכובד, סוחטת אותו כך שהעין שבקצהו נפערת לעברי. בוגדת שכמותי. אישה רעה וחוטאת. היד שלו, שנשלחת מאחוריו, אל בין רגלי, מוצאת את התחתונים הלחים שלי. הוא מזיז אותם הצידה, ואצבע עבה מחליקה בלי שום התנגדות עמוק לתוך הכוס שלי. אני נורא רטובה.
אני נורא רטובה. אני שונאת את עצמי, זונה בוגדת, אני אוהבת את זה, אני צריכה עכשיו את היד שלו עוד בתוכי, הוא הוסיף עוד אצבע, והוא חופר בפנים, זז איתי, כשידו השנייה ממשיכה ללטף ולצבוט את הפטמה שלי. אני צריכה זין ביד, אני צריכה את הרטיבות שמופיעה בקצה שלו, אני צריכה לטעום.
להתפשט. עכשיו. אני מביטה בו מביט בי, לא חושבת איפה אני מניחה את הבגדים, לא מקפלת, לא חושבת איך אני נראית אלא רק על החור שבין הרגליים שלי. הגוף שלו מצחיק. הזין בולט החוצה באופן מגונה. גדול יותר ממה שאי פעם הכנסתי לתוכי. אני חייבת.
לא רוצה למצוץ לו, אולי אחר כך. צריכה עכשיו, והוא מרגיש, מפיל אותי שוב למזרון, אוחז בברכי ומרים את הכוס שלי אליו, טובע בתוכי. זה עמוק מדי, וידי נשלחות אל שיפולי בטנו, לנסות לשלוט בעומק החדירה, אבל הוא לא נותן, נדחף פנימה עד הסוף, עד שעמוק בבטן שלי דברים זזים, וקצות האצבעות שלי, שנשארו לכודות בינינו, חושפות את הדגדגן שלי אל החיכוך המענג בשיער הערווה שלו. אני שומעת את עצמי צועקת.
הביצים שלו מכות בתחת שלי עם כל תנועת אגן שלו. הוא מזיין אותי נורא, כמו שאף פעם לא. אני לא יכולה לעצור את הגל שאוחז בי, מהר מדי, לא נותן להתענג באמת. זונה. בוגדת. לא קורבן. כשראשי נשמט הצידה אני מבחינה במראה המלוכלכת השעונה לצד המיטה, בכך שהוא מביט בנו דרכה, רואה שני גופות עירומים, לפותים ומסובכים זה בזה, יפה נורא.
ההתכווצויות מטלטלות את כולי, כמו זרם חשמלי שעובר מעומק הכוס דרך הגב עד למוח. אני מפרכסת, הדם הולם באוזניים. ומעט אחר כך אני מבינה שאני בוכה.
לו לא איכפת. הוא ממשיך לזיין אותי, כואב כבר קצת, ואני רגישה מדי, אבל לו לא איכפת. ראשו בשקע כתפי, דימעותי נספגות בשיערותיו. לא הייתי צריכה לבוא לכאן. הייתי צריכה להישאר עם החבר שלי. הוא אוהב אותי.