קול הרעם

אני קם לקול הפלפון המשמש כשעון מעורר. מוקדם מדי, למרות שבחוץ השמש כבר באמצע השמיים. במראה שליד האמבטיה אני בוחן את פני, ואת השאריות מנזקי הלילה שעבר. תמיד קצת מפתיע אותי לגלות שכן, זה שוב אני. מאוחר יותר, לפני שאצא מהבית, אעצור לפני המראה הגדולה בה ניתן לסקור את השתקפות דמותי המלאה. כך יראו אותי מבחוץ. לעיתים אינני מרוצה מאיך שאני נראה. אני מחליף חולצה או מכנסיים, מזדקף, מתאים ומתרגל את מסכת בגדי, את גופי, לאופן בו אני רוצה להיתפס על ידי מי שיתבונן בי. כך אני לומד ושולט בדמותי. בהולכי ברחוב אני מתרגל ומשתמש, לעיתים בלי דעת, ביכולת הזו. כל חלון ראווה, כל שימשה של מכונית, הם גם מראה, המאפשרת לי לבחון את עצמי מבחוץ .
איני יודע מה הייתי עושה בלי המראות הללו, כיצד הייתי אני. הרי אני מכיר ושולט בגופי דרך השתקפותו. אבל אלו הקיפו אותי תמיד, דבר מוכר עד כדי כך שהוא נדמה זניח, מובן מאליו.

מעניין מה היה קורה בעולם נטול מראות? בשביל התרגיל המחשבתי הזה אין צורך לשנות את חוקי הטבע, אלא רק להעלים את האובייקט, כך שאת ההשתקפויות אפשר להשאיר, במים, במשקה, באישון העין של אדם אליו אתה מתקרב לנשיקה או לקרב. אבל לא מראות, לא את המכשיר שיעדו סיפוק השתקפות מושלמת ומלאה. בעולם דמיוני כזה אדם לא יכול היה לדעת בוודאות כיצד הוא וגופו נראים. האם אופן הגדרת האני של אותו אדם היתה שונה משלנו, ומאחר שברור שכן, במה? ובאופן כללי יותר, מה מערכת היחסים בין מכשיר ובין מי שמשתמש בו? האם הוא מסוגל לשנות את מהותו של זה?

ליד ביתי יש אזור תעשייה שהעירייה מתכוונת להחריב עד היסוד בכדי לבנות מגדלי מגורים. באחת הסמטאות, דרך קיצור אהובה עלי ועל כלבי, שעונות על הקיר ערימות לוחות זכוכית ענקיים ומלבניים. יש שם זכוכית כהה, שקופה, חלבית, וכמובן שגם מראות. זהו חומר הגלם למפעל הזגגות הקטן שבסמטה. בעוברי שם אני משתעשע בבבואת כל הרחוב המשתקפת במראות הללו. אתגעגע לזה אחרי שהכל ייהרס. לוחות הזכוכית הללו הן מוצר תעשייתי, אחיד, עמיד וזול. המראות העכשוויות הן לוח זכוכית יצוק, שעל צידו האחד מרוססת שיכבה כסופה המוגנת בשכבת הגנה אטומה. הזכוכית לא יוצרת את ההשתקפות אלא רק מגינה על אותו משטח כסוף משריטות ומשמשת כבסיס קשיח ושקוף עבורו. זו תהליך תעשייתי פשוט יחסית ויעיל, ובעקבותיו הפכו המראות לחומר גלם סטנדרטי, זול ונפוץ כל כך.

זה לא היה תמיד כך, אגב. מראות גוף, כפי שאנחנו מכירים אותן, תלויות על דלת הארון, זמינות בכל עת, הן דבר חדש יחסית. עד לפני פחות ממאה שנה, לא בכל בית הייתה מראה כזו. אבל היכולת לזהות את השתקפותך, והרצון לשלוט בדמותך באמצעות יכולת זו, הם כנראה אחד מבסיסי האנושיות. עובדה היא שמראות, כמכשיר באמצעותו ניתן לשלוט ולהכיר את פרצופך, הופיעו כמעט בכל חברה אנושית. טיפוס מראה נפוץ במיוחד החוזר גם בתרבות האינקה וגם בתרבות ההלנסטית רומית הוא מראת היד, העשויה ממשטח מתכת מלוטש, ונתונה בתוך נרתיק עץ המגן עליה.

אני זוכר היטב, מביקורי כילד עם סבי בהיכל הספר במוזיאון ישראל בירושלים, את המראה של בבתא, בת זמנו של בר כוכבא, שחפציה האישיים וארכיון התעודות שלה נמצאו במערה במדבר ליד ים המלח. היא הוצגה בארונית עץ שהייתה בגובה פני, ליד שקי הקש בהם נמצא המטמון, סנדלי העור של בבתא וצלחות זכוכית שנראו מושלמות לגמרי, עד כדי כך שנראו כמוצר תעשייתי מודרני . המראה הייתה משטח מתכת מלוטש, משובץ במסגרת עץ שמתפקדת גם כנרתיק הנסגר על מנת להגן עליה. פניה היו שרוטות, וניתן היה להבחין בה רק בהשתקפות מעומעמת.

בבתא הייתה אישה עשירה, והמראה שלה הייתה חפץ מותרות מובהק. אבל למרות עושרה, אני מתאר לעצמי שגם אז ההשתקפות במראה שלה לא הייתה מושלמת, ובודאי שלא מלאה. בבתא יכלה להביט בפניה, לראות כיצד הרעב משקע את לחייה, אבל לא יכלה לדעת בוודאות כיצד גופה נראה. במקרה זה, על נסיבות מותה הנוראיות, אולי עדיף שכך.

ובכן, בתקופה ההלנסטית והרומית היו מראות, אבל הן היו רכושם של העשירים ובעלי היכולת, והטכנולוגיה ששמשה לייצורן – ליטוש של משטחי מתכת או אבן – הייתה מוגבלת מטבעה. מתכת נשרטת בקלות, ועל כן רוב המראות היו מכוסות בכיסוי מגן, ממנו הוצאו רק בשעת צורך. כמו כן, קשה מאוד ללטש באופן אחיד משטח גדול של מתכת, כך שהמראות היו קטנות, מראות פנים ולא מראות גוף. בתקופה זו היו קיימות מראות זכוכית, שהטכנולוגיה ששימשה לעשייתן פותחה בצידון, והתבססה על ניפוח בועת זכוכית מותכת, ציפוי פנים כדור הזכוכית בבדיל או בעופרת וחיתוך הכדור לפלחים. המראות שהתקבלו היו קמורות, גרסאות קטנות של המראות המוכרות לנו כיום מצמתים בהן מצופים הנהגים לראות אל מעבר לפינה. ניתן היה לראות בהן את כל הגוף, אבל זה היה מוזר ומעוות. הזכוכית לא הייתה שקופה לחלוטין, אלא בעלת גוון ירקרק, מה שהרחיק עוד יותר בין הצופה לבין השתקפותו. אין זה מפתיע שבמיתוס העממי של נרקיס זה מתאהב בהשתקפות דמותו במי הביצה העומדים. משטח מים חלק כזה הוא אופן ההשתקפות המושלם והמלא ביותר אותו הכירו בני התקופה.

על מנת לשלוט בהופעתך נדרשת למבט חיצוני, או לתלבושת מובהקת. זו הרי אחת ממטרות הלבוש, לשמש כמדים מאפיינים, המגדירים את הזהות, המעמד והעמדה של הלובש אותם. לעשירים ולמיוחסים היו אנשים שהלבישו אותם, ושבאמצעותם שלטו בהופעתם, אבל הם עצמם היו נטולי יכולת לדעת כיצד נראית התוצאה הסופית. הדבר היחידי שהיה בשליטתם המלאה הוא הבעות פניהם. לרוב המוחלט של האנשים לא הייתה דרך לדעת בבירור אם הבגדים שהם לובשים מתאימים להם, וכיצד נראה גופם ממרחק. מאחר ואפילו מראת היד לא הייתה נפוצה מאוד, רובם גם לא יכלו לדעת כיצד נראים פניהם כשהם קמים בבוקר או כשהם שתויים. אפלטון מספר שסוקרטס נהג להציב מראה מול פניהם של מי שהפריזו בשתיית היין בכדי שיראו את מסכת פניהם המעוותת וילמדו להכיר את עצמם ולשפר את דרכיהם . אם הסיפור נכון, ברור שעבור חלק מהשיכורים הללו מדובר היה בחווייה ראשונית, במפגש ראשון עם מראה ועם השתקפות פניהם בה, וזה לא היה כל כך כיף. סוקרטס, כפי שמתברר מהאופן בו סיים את חייו, היה יכול להיות די מעצבן.

מראות הפכו נדירות יותר, אם כי אף פעם לא נעלמו לגמרי, במערב אירופה לאחר קריסת האימפריה הרומית, התרבות העירונית והיכולת הטכנולוגית. בהגות הנוצרית מימי הביניים המוקדמים המראה מופיעה בעיקר כדימוי וכדוגמא ופחות כאובייקט. האדם, והעולם הזה, נתפסים כהשתקפות דהויה של האל ושל העולם הבא. אבל, שוב, הצורך של אנשים לשלוט בהופעתם המשיך להתקיים. בחצרות האצולה היו לנשים משרתות שהלבישו אותן ושימשו כעין החיצונית לגבירותיהן. מעניין כמה מערכת היחסים הזו, בין המלבישה למולבשת, בין המראה האנושית לזו שמשתמשת בה, הייתה סימביוטית. בארנג'יין, המשרתת של איסולד זהובת המחלפות מהסיפור "טריסטן ואיסולד", מחליפה את זו במיטת בעלה המלך, אשר לא שם לב להבדל .

במאה ה- 12, במקביל להתעוררות האינטלקטואלית והכלכלית באירופה, התפתחה מחדש אומנות עשיית מראות הזכוכית, בטכנולוגיה שאינה שונה בהרבה מזו שהומצאה בצידון בתקופה הרומית: ניפוח כדור זכוכית, מילויו בבדיל או בכספית, ושבירתו למראות קטנות. היער השחור בבוהמיה הפך למרכז לייצור מראות קמורות, שהיו רחוקות משלמות, עקב עיוותן את המרחב, העכירות והגוון של הזכוכית, אבל היו פריט מותרות יקר מציאות . דוגמא למראה מסגנון זה ניתן לראות בציורו של יאן ואן דייק, פרוטרט משפחת ארנולפיני (1434) [איור 3, 2]. בציור מתואר זוג העומד במרכז חדר מפואר, כשמאחוריהם תלויה על הקיר מראה קמורה, נתונה במסגרת מסוגננת. רפרודוקציה דהויה מעט של ציור זה הייתה תלויה ליד שולחן הטלפון בדירה בה גרנו בילדותי. כילד מצאתי את עצמי מתקרב אל הציור ומנסה לפענח מה בדיוק רואים שם, במראה העקומה, הדומה לאישון של אל הבוחן את קדושת הנישואין. החלון הצופה אל הרחוב מקומר בצידה השמאלי של המראה, ובמרכז, מאחורי הזוג, משתקפות דמויות קטנות, שאחת מהן היא כנראה הצייר, העד המנציח את הרגע. יש כאן שימוש ביכולתה של המראה להגדיל ולמתוח את החלל, וגם בסימליות הכפולה שלה, כמייצגת נקודת מבט חיצונית וכמשקפת את המציאות. הצייר שם, ולכן הוא משתקף במראה. הרגע התרחש, המראה אינה משקרת.

איור 2. יאן ואן אייק, פרוטרט משפחת ארנולפיני (1434), הגלריה הלאומית, לונדון, אנגליה. מפתיע, אבל האישה לא בהריון.

איור מס. 3. המראה הקמורה מתוך ציורו של ואן אייק. על מסגרת המראה מצויירות סצנות מתוך הפסיון של ישו. החלון המשתקף מעוות צורה. ברקע ניתן לראות השתקפות של שתי דמויות עלומות. כנראה אחת מהן היא וואן אייק עצמו.

אינה משקרת, אבל גם אינה מדייקת לגמרי. וגם הצייר אינו מדיייק. חוקרי אומנות טוענים כי המראה המצויירת גדולה הרבה יותר מאשר אלו שהיו קיימות אז, וכי האישה הצעירה שידה מונחת על שיפולי בטנה התפוחה, אינה בהריון אלא רק מצוירת על פי הנורמות של התקופה, כבעלת "גוף גותי" , בו הבטן הנשית מובלטת ובלתי פרופורציונאלית. שאלה מעניינת היא אם עיוות ההשתקפות הוא שאיפשר את התפישה המעוותת של הגוף. הרי בהעדר מכשיר מדוייק, כל השתקפות היא אינטרפטציה. הפרוטרט הזה הוא ציור מוזמן, ונקודת המבט החיצונית של הצייר מוכתבת ע"י דרישת הלקוח. ואן אייק מצייר את הזוג ארנולפיני כפי שהם רוצים להראות. הוא מחוייב לדייק בפרטים כמו מרקם הבד של הגלימות המפוארות אותן לובשים בני הזוג או הציורים על מסגרת המראה, אבל לא בצורה בה הוא מציג את גופם של האובייקטים שלו. הם קונים ממנו את האופן בו הם רוצים להיראות.
בחלון החדר בו מצויירים בני הזוג אין זגוגיות. בחלקו העליון ניתן להבחין בויטראז' של עיגולי זכוכית, הדומים לתחתיות בקבוק [איורים 4, 5]. הטכנולוגיה ליצירת משטחי זכוכית שטוחים התפתחה רק מאוחר יותר, והתבססה על ניפוח הזכוכית דרך גליל, חיתוך של גליל הזכוכית הרכה ושיטוח שלה על משטח מתכת. זה היה תהליך מסובך ויקר, וניתן היה לייצר באמצעותו רק משטחי זכוכית מוגבלים בגודלם, כך שזגוגיות לחלונות הפכו לנפוצות רק במאה ה- 19, עם ההתפתחות הטכנולוגית הבאה, שתוצג בהמשך. דבר זה מסביר, כמובן, גם את העדרם של חלונות הראווה בחנויות שצמחו בערים המתפתחות של אירופה, אבל הקשר בין התפתחות טכנולוגיית ייצור הזכוכית לצמיחת תרבות הצריכה הוא נושא נפרד, בו לא אדון כאן.

איורים 4, 5. תמונות שצולמו על ידי באוניברסיטה הייגליאנית בקרקוב (נוסדה ב 1364). זגוגיות חלונות שקופות לא היו ניתנות לייצור בתקופה זו, והפכו לנפוצות רק במאות ה- 19 וה- 20. בבתי עניים החלונות היו משובצים בנייר משומן.

נחזור אל המראות. במאות ה- 15 וה- 16 התפתח מרכז לייצור מראות יוקרתיות ויקרות באי מורנו, הקרוב לוונציה ונשלט על ידה . וונציה ריכזה באי זה את כל תעשיית הזכוכית שלה, גם כדי להגן על העיר מהתעשייה המסוכנת, שכבשניה גרמו לשרפות ושכללה שימוש בחומרים רעילים, וגם כדי לשמור על הסודות התעשייתיים של אומני הזכוכית. אלה פיתחו תרכובת מיוחדת שאיפשרה ייצור זכוכית שקופה יותר מכל מה שהיה ניתן לייצר קודם לכן, לה קראו זכוכית 'קריסטל'. המצאה נוספת איפשרה, על ידי שימוש בכספית וביריעת פח דקה, יצירת מראות זכוכית שהיוו קפיצת מדרגה אמיתית לעומת כל מה שקדם להן, בהירות, שטוחות ומדוייקות. למראות אלה, שהיו גם יקרות מאוד, עד כדי כך שבמאה ה- 16 מראה וונציאנית, נתונה במסגרת כסף, הייתה יקרה כמעט פי שלושה מציור של רפאל , היה חלק גדול בהתעשרותה של וונציה.

הפרוטרט העצמי של אלברכט דורר (1500) [איור 6] הוא דוגמא לציור שלא יכול היה להיווצר לפני ההתקדמות הטכנולוגית הזו. המראה המדוייקת סייעה ליוצר להתבונן בדמותו באופן שהיה בלתי אפשרי קודם לכן. מדימוי וסמל הפכה המראה לכלי שימושי לצופה בה. האל כבר לא נתפס כמי שנמצא בצד השני של המראה. האדם, הניצפה, הוא שהפך משמעותי.

איור 6. אלברכט דורר (Albrecht Dürer), פרוטרט עצמי (1500), Alte Pinakothek Museum, Munich, Germany. רק מראה מדוייקת יכלה לאפשר ציור שכזה.

מראות הקריסטל הוונציאניות, וחיקויים ברמות שונות שלהן, הפכו לסמל סטאטוס בארמונות האצולה ובבתי הבורגנות המתעשרת. למרות זאת גם בתחילת המאה ה- 17 מראות היו עדיין פריט נדיר. ב- 248 סקרי תכולה של שנערכו בבתים פריסאים עשירים בין השנים 1581 ו- 1622 נמנו רק 37 מראות, 9 מזכוכית וונציאנית, ו- 28 אחרות ממתכת . רוב המראות היו ממוקמות בחדר השינה הראשי ולא בחדר האורחים. אבל במהלך המאה גדלה מאוד תפוצת המראות, עד שלאחר 1650 מראות הופיעו בשתיים מכל שלוש רשימות תכולת בית פריסאיות .
האצולה הצרפתית אימצה את "שגעון המראות" בחדווה. התפתחה אופנה של יצירת "תאי מראות" (cabinet de miroirs), בהם צופו כל הקירות במראות, כך שהגבירות ואדוני הבית יכלו לסקור את השתקפותם מכל כיוון וזווית. קטרינה דה מדיצ'י, אלמנתו של מלך צרפת הנרי השני (1547 – 1559), התקינה לאחר מותו תא בו דיוקן בעלה המנוח, "מלך האש", נתלה מעל האח, ו- 119 מראות וונציאניות שנתלו על הקירות מסביבו שיקפו אותו .
שיא "שגעון המראות" היה בתקופת שלטונו של לואי ה- 14, "מלך השמש" (1643 – 1715). הכסף הרב שהוצא על מראות וונציאניות על ידי המלך, האצולה והבורגנות פגע במצבה המוניטרי של הממלכה . נערכו נסיונות רבים לגנוב את סודות ייצור המראות הוונציאנים, שהוגנו על ידי חוקים דראקוניים. לאומני הזכוכית אסור היה לעזוב את האי מוראנו, וכל מי שעשה זאת הסתכן במאסר משפחתו, בהחרמת רכושו ובסיכוי לחיסול על ידי מתנקשים וונציאנים. ניסיון כזה החל בצרפת ב 1666, עם ייסוד "החברה המלכותית לזכוכית ומראות". אומני זכוכית מהאי מוראנו פותו שנה קודם לכן לברוח לצרפת ולסייע בהקמת תעשייה מקומית שתתחרה בתוצרת הוונציאנית. בשנים הראשונות של המיזם הצליחה וונציה לסכל את היוזמה הזה, באמצעות התנקשויות, איומים והצעה של פיתויים גדולים יותר לעובדים שסרחו, אבל בסיכומו של דבר הצליח הריגול התעשייתי, כמו גם הנסיון שנצבר על ידי בעלי המלאכה המקומיים, לבסס תעשיית זכוכית ומראות שתוצרתה הייתה בעלת איכות שמשתווה למקור הוונציאני, תוך שימוש באותה טכנולוגיה – ניפוח זכוכית ושיטוחה . יכולת זו הופגנה באופן מרשים באולם המראות שבארמון וורסאי, שנחנך ב- 1684. באולם זה הותקנו 17 מראות ענק, שכל אחת מהן הורכבה מ- 18 מראות נפרדות. מראות אלה עוצבו בצורת חלונות, והן ניצבו אל מול חלונות אמיתיים ושיקפו את הגנים המקיפים את הארמון .

המראות השתלבו, ואולי אף יצרו, את סגנון החיים שאיפיין את המלוכה האבסולוטית. האצילים והאצילות, בעלי הממון והמעמד, הגיעו לשליטה מלאה בכל פרט בהופעתם באמצעות תרגול ובחינה שלה בתאי המראות הפרטיים שלהם. דבר זה העניק להם יתרון אדיר על פני חסרי האמצעים, שהשתקפות גופם לא הייתה זמינה עבורם. האצולה והבורגנות העשירה הנציחו והגדילו את יתרונם באמצעות שליטה בהופעתם. במקומות המפגש של האצולה איפשרו המראות הרבות לבחון כל אדם מכל זווית ולצוד כל מבט. תככים ופלירטוטים רבים מספור התרחשו בחסותן ובאמצעותן. תרבות שלמה נוצרה כך.

השלב הבא בהתפתחות הטכנולוגית של הזכוכית התרחש גם הוא בצרפת, ובחסות אותו מלך. ב- 1693 נוסדה חברת הזכוכית המלכותית של צרפת (Manifecture Royale des Glaces de France) אשר הקימה מפעל ענק במונחי התקופה בסיינט גוביין . הטכנולוגיה בה השתמש המפעל הייתה של יציקת זכוכית על בסיס מתכת וליטושה אחר כך. דבר זה איפשר יצירת לוחות זכוכית גדולים הרבה יותר מקודם לכן, במחיר זול בהרבה. הטכנולוגיה המודרנית לייצור זכוכית ומראות היא פיתוח ישיר של שיטה זו. רק שילטון ריכוזי, אשר היה מסוגל להעניק מונופול, תמיכה כספית והגנה מתחרות בזמן הבשלת הטכנולוגיה ותהליך הייצור היה יכול לעמוד באתגר כזה. התוצאה הייתה כיבוש שוק הזכוכית והמראות, עד כדי כך שבשנת 1765, 100 שנים אחרי ששלושת אומני הזכוכית הוונציאנים הראשונים הגיעו לפריס, נותר במוראנו רק בית מלאכה בודד לייצור זכוכית, אשר היה פתוח יומיים בשבוע .

אבל למרות ההתפתחות המרשימה, תהליך ייצור הזכוכית בסיינט גוביין היה רצוף בטעויות ובפגמי ייצור, כך שרוב המראות שיוצרו בו היו רחוקות משלמות. כל מי שלא היה עשיר או מיוחס מספיק נאלץ להסתפק בסחורה פגומה, המעוותת את השתקפותו. כך נשמר הפער בין מי ששולט בדמותו לבין מי שאינו יודע כיצד הוא נראה. רק פיתוח טכנולוגיות מודרניות ליציקה, שיטוח וציפוי זכוכית איפשרו את הפיכת המראה למוצר צריכה המוני וזול, והפך את ההשתקפות לזמינה לכל. זה קרה מאוחר יחסית, לפני קצת יותר ממאה שנה, סביב מפנה המאות ה- 19 וה- 20 . זגוגיות בחלונות הבתים, חלונות ראווה כמעט בכל חנות, מראות גוף התלויות על דלתות ארונות הבגדים, מראות גילוח בחדר האמבטיה, כל אלה אלה הופיעו רק במאה שעברה. מוזר, לא? תהליך הדמוקרטיזציה של ההשתקפות מלווה את תהליך המודרנה.

מלווה, משתלב, ואולי אף יוצר את האדם המודרני, זה שעבורו "שלב המראה" של לקאן יכול להיות מיושם לא כתפישה מופשטת אלא בפועל, זה שיכול לבחון את עצמו מבחוץ כמעט בכל רגע נתון, זה שאינו זקוק לעין חיצונית בכדי לדעת כיצד הוא נראה. בעידן בו אנו חיים אדם אינו יכול להתחמק מהשתקפותו. נורברט אליאס טען כי תהליך הפנמת הנימוסים שינה את המהות האנושית . על פי הגיון זה ברור שאותה מהות תשתנה בעקבות הכרת האדם את דמותו. סוקרטס טען כך, והמציאות המודרנית הוכיחה את הטענה הזו. המראה בה אני מביט בבוקר אינה רק משקפת את דמותי, היא קובעת מי דמות זו תהיה.

לצורך כתיבת מאמר זה הסתייעתי בשני ספרי יעץ:  Mark Pendergrast, Mirror | Mirror, A History of the Human Love Affair with Reflection, Basic Books, New York, 2003, ספר עמוס מידע אשר ניתוחו את ההיסטוריה של השימוש במראות הוא שטחי למדי, ו- Sabine Melchior – Bonnet, The Mirror, A History, Routledge; New York, 2002, ספר מעמיק המתרכז בזירה הצרפתית