קול הרעם

גזר דין מוות לשכונה (5)

הקדמה

בתיאבון גם לך, מגיב ראשון על סדרת הרשימות הזו, אני שמח שגרמתי לך לזכור. ושים לב, אינך חייב להרחיק עד עין הוד על מנת להרים כוסית לכבוד הנכבה, גם בפונדק שאול שבדרך אילת מגישים בשר, וגם זה בית ערבי לשעבר. מנת הקורקבנים שלהם מצוינת, אגב, מומלץ. מצד שני, הרי לך טיפ קטן להתנהלות אל מול הליידיס: שימחה לאיד אינה דבר סקסי. היא חולשה, אנושית ומובנת אך בכל זאת דוחה במקצת. מוטב להצניעה, להתייחס אליה כמו אל חולשות אנושיות אחרות, גזים, לדוגמא, אבל סלח לי אם לא אפתח את הדימוי הזה הלאה. מנת הקורקבנים של פונדק שאול ודיבורי גזים באותה הפיסקה נראים לי נקודה נמוכה במיוחד לדיבור המעין כבד ראשי שאני מנסה לנהל כאן (והנה, פיתחתי, אבל רק קצת. לא הצלחתי להתאפק. מסריח. די כבר, יא מגעיל).

סיפור לא קשור

לפני מספר שנים ביקרנו, סבתי, צילי יואלי ז"ל, אימי, אחותי ואני, בארץ הולדתה, גליציה של פעם, אוסטרו – הונגריה במהלך המאה ה 19, פולין בין שתי מלחמות העולם ואוקראינה לאחריהן. שם עירה שונה לאחר הכיבוש הסובייטי, וסטניסלבוב הפכה לאיבאנו – פרנקובסק. קשה היה ליישב בין זכרונותיה אודות עיר תוססת ותרבותית ובין המציאות האפורה, העגומה וקשת היום בה נתקלנו. סבתי לא הייתה אדם סנטימנטלי, וחיפושינו אחרי בית ילדותה היו מלווים בנרגנות בלתי פוסקת שלה, שהוזנה על ידי כך שהמרחב העירוני השתנה במהלך השנים, ושמרכז העיר המפואר של פעם הפך לשכונת עוני. נדמה היה שההתרגשות מהכניסה לדירה אותה תיארה כרחבת ידיים ושהתגלתה כצרה ודחוסה הייתה יותר שלנו, מי שניזונו מהזכרונות, מאשר שלה, זו שחוותה אותם. היא בעיקר התנגדה, מה שהתבטא בדשדוש רגליים דווקאי ופרצי דיבור צווחניים, כאילו הובלה לשם כנגד רצונה, אותה סיפקו הזכרונות. אינני מבקר אותה. אני אוהב ומעריך אותה ואת זיכרה. עבורינו השרידים הפיזיים לאותם זכרונות היוו דרך להפוך אותם למוחשיים יותר. השוני והצרימה בין המציאות לבין העבר המדומיין תרמו להבנת הטראומה, ההעידר, המחיקה של מי שגר בבית הזה, כל בני משפחתה של סבתי. היא לא הייתה זקוקה לפרספקטיבה הזו.

נסיון לקישור

הסיור בסטניסלבוב חשף את היסודות האיתנים של הקהילה היהודית הגדולה, שראתה עיר זאת כביתה. בנייני הגימנסיה העברית, שעל מדרגותיו שרה לנו סבתי פזמון מהצגת חנוכה בה השתתפה בכיתה ה', ובית הכנסת הרפורמי, גבוה התקרה והמפואר, עדיין עמדו על תילם, שמורים למדי, וניכרה בהם רמת הבנייה הגבוהה שאיפשרה את שרידתם. הם, בדיוק כמו חלק מהבתים בשכונתי, נועדו גם בשביל העתיד ולא רק בשביל ההווה. האנשים שבנו, גרו והשתמשו בהם לא יכלו לדמיין אפשרות אחרת. איני יוצר הקבלה בין הנכבה לשואה, לכל מי שהשוואה כזו מחרידה אותו, וההזדהות המיידית שלי היא עם בני משפחתי הרצוחים, אבל קווי הדמיון המסויימים, השרידים בבטון ובאבן לתמונת עולם שהתנפצה בגלל כוחות גדולים מפעולתו ורצונותיו של האדם היחיד, טורדים את מנוחתי. הכרה בקורבנות היהודית אינה חייבת להיות כרוכה בהתעלמות מקורבנויות אחרות. במידה מסוימת, ולפחות עבורי, היא דווקא יכולה לאפשר הזדהות והבנה של האחר.

חזרה אל השכונה, ואל תמונת העולם של מי שגר, עבד ובנה בה. הטמפלרים שבנו את וולהלה, ופתחו את מפעלי התעשייה הראשונים במרחב זה, כמו גם את מועדון הלילה המערבי הראשון, קפה לורנס, הפרוע וההדוניסטי, עשו זאת מאחר והמרחב הפרטי שלהם כלל גם את אירופה, ממנה ינקו הון וידע. הם רצו להבטיח את עתידם, כחלק ממגמה המשכית בקהילה ובמרחב אליהם השתייכו. כך גם הערבים שבנו בתי מגורים ומסחר. עתיד זה היה, לבסוף, אחר לגמרי, ואחד הדברים המרתקים, לטעמי ולטענתי, הוא כי היוזמות הללו תרמו בסיכומו של דבר להצלחה של קהילה אחרת, ליצירת משק תעשייתי עברי מפותח ומגוון ומרקם עירוני תל אביבי המעודד מוביליות במקום יציבות וקיבעון.

הנכבה, או מלחמת השחרור/ העצמאות, היא אירוע מחולל בהיסטוריה של המרחב השכונתי, לא רק בהיסטוריה הפוליטית של המאבק הישראלי – פלסטיני. אבל היא אינה מנותקת מהקשר, וקדמו לה תהליכים ארוכי טווח, בדיוק כפי שהשואה לא נוצרה יש מאין (אנאלוגיה אחרונה, לפחות לכרגע), ונתמכה ע"י זרמי עומק שהיו קיימים עוד לפניה. הטמפלרים, והערבים שבנו את בתי המידות אליהם עברו אחרי המלחמה עניי שכונת מכבי, יצאו פראיירים, אין ספק, אבל אין לי כל שימחה לאידם. הם לא יכלו לדעת שעתידם יתנפץ לרסיסים. הם היו קורבנות, ואין בהכרה בטרגדיה שלהם בכדי לערער את הכרתי בכך שבאותו מרחב עצמו היו אנשים שעבורם אותו אירוע היה נצחון אדיר, ולגמרי לא מובן מאליו.

סטייה מהנושא

אחד המשפטים ששמעתי שוב ושוב ממורי השונים הוא כי אסור לשפוט את העבר דרך ידיעת מה שקרה לאחר התקופה אותה אנו בוחנים. מובן שזהו אתגר בלתי אפשרי, בתור התחלה מכיוון שהעבר הוא רצף של מאבקים, שהמנצחים בהם הם שמנציחים את זכרון מה שהיה, והם עושים זאת כפי שהם בוחרים לזכור אותו. יוצאת דופן מכלל זה, שישר בא לשבור אותו לרסיסים, כי היי, אנחנו בעד הלוזרים פה, הם הרבה יותר מגניבים, היא תפישת העבר היהודית, שבה הצד המפסיד הוא שהנציח את חרפתו דרך יצירת מיתוס כפרה מתמשך, ומחזור הווה כבול לזכרון העבר (זו הכללה גסה, אני יודע, אבל תנו להגיד משהו). השוני הזה התעמעם משהו בגרסה הישראלית של היהדות (שתי הכללות במכה אחת), למרות שנותרה בה משהו מתבדל ומסתגר, כזה שמסרב להכיר בכך שאין עבר אחד ומונוליטי, שלא כל העולם סובב סביבנו.
ואני בכלל באתי לדבר על בתים. אני מתנצל.

עוד סטייה

אולי זה בגלל שאת רוב הרשימה הזו כתבתי לא בבית, לא בשכונה, אלא לפני, תוך כדי ואחרי נסיעה לירושלים, לצורך עבודה. ירושלים, ותגובות קנטרניות, קצת מערערים אותי. את שתיהן, לשמחתי המסויימת, כי אתגרים זה נחמד ורק קצת מעייף, אני מכיר די טוב. אבל צעדתי היום במקום שאיני מכיר, מצבת הזיכרון של גדוד הקלעים הבריטי שכבש את ירושלים ב 1917 בשכונת רוממה, כיכר הדורה, לב של שכונה חרדית, ללא כל איזכור בעברית לסיבה ומסובב לסלע הענק והמסותת התקוע פה באמצע. זה היה נחמד דווקא, הצרימה הזו, השתעשעתי עם מודעותי אליה. אלהים הוא שנתן לנו את הארץ. זה ברור לגמרי, זו אקסיומה, וגם הגרסה החילונית של הלך הרוח הזה היא דטרמיניסטית באותו אופן. לא נוח לי עם זה. לא מסתדר לי, במיוחד כאשר מתלווה לזה גם קורבנות קסנופובית, אבל אני מעדיף להשתעשע במקום להתעצבן.

התנצלות על הסטיות

אז זהו. נצחון 48, או תבוסת 48, או כל מחול השדים של מלחמות העולם, או המודרניזציה, או הנס האירופי, או השיעבוד של כל שאר העולם, כל אלה לא היו מובנים מאליהם. אבל אני מעדיף להתמקד באזור תעשייה שולי, בתחומי טיולי עם הכלב. אני מעדיף לבדוק חוסר קשר מדויק בין סיבה לתוצאה במרחב מוגבל מאוד, ממנו אשתדל לחרוג רק במעט.
הוא נכה, אגב, הכלב, כך שטיוליו אינם רחוקים במיוחד. אנסה לקמץ מעתה והלאה בהערות שאינן קשורות לתחום מושבי. מצד שני, אני מזהיר, אני נוטה לחזור למקום הפשע, כך ששוב, כלל איני מכריח לקרוא ובאופן כללי אני מתנצל.