הלימודים באוניברסיטה לא שינו אותי, קשה להשתנות באמת, אפילו כשצריך, אבל הכניסו קצב חדש לחיי. איים של מידע וידע הופיעו פתאום בים המציאות הרחב שהקיף אותי. נהנתי מזה, במפתיע, להרגיש שהמוח עובד. הייתי שונה מהסטודנטים האחרים, מבוגר ביותר מעשור מרובם, לא מחפש חברה או עסוק בשאלות של ראשית חיים בוגרים. זה די התאים לי. סביבתי המשפחתית, אימי, אבי שעוד גר אז בחו״ל, אבל היה בשלבי חזרה ארצה, תמכו בי, בתקווה שאולי עכשיו אתחיל לממש איזה פוטנציאל נסתר שגלום בי, לעשות משהו עם החיים שלי במקום לגור על מקרר, לשתות ולכתוב ספרים והגיגים שאף אחד לא קורא. גם אני לפעמים חשתי ברצון כזה, קטן, לפרוץ את גבולותי, למצוא לי זהות שאינה מסתגרת, שתהיה לי משפחה משלי. אבל פחדתי לאבד את מה שחשבתי שנותן לי את הכוח לשרוד, המנהגים המקובעים שאימצתי, ההיכרות האינטימית שפיתחתי עם סביבתי הקרובה, שגם היא כבר הפכה למעין משפחה, הבית הקטן והיפה שלי, שאין בו באמת מקום לאף אחד אחר, הדחוס כולו בחפצים וספרים, המרפסת והנוף הנשקף ממנה, הרחוב, השכונה.
התחיל כל העניין של הגרפיטי. כבר כמעט ולא ייצרו כלום באזור התעשייה. מעט בתי מלאכה עדיין שרדו, כמה מפעלי עיבוד מתכת, גלף עץ מומחה, נגריות בודדות. מחסני בדים ובגדים מיובאים השתלטו על החללים הפנויים, והקירות ברחובות התמלאו ביותר ויותר ציורים. אנשי הבגדים אומנם היו מועטים מהפועלים שקדמו להם, אבל לכל אחד מהם היתה מכונית בה נסע ואותה רצה להחנות, ומהמגרש הקטן הגובל בביתי, שהיה חניון בלתי מוסדר, עלו כל היום צפצופים וצעקות. בקומות העליונות של מבני התעשייה גרו עכשיו אנשים. מחירי השכירות טיפסו, אבל אני שילמתי עדיין על פי אותו חוזה ישן שחתמתי עם בעל חנות הדגים. הוא נפטר בינתיים, שבע שנים, ובנו, איש עבודה וכבוד כמוהו, לא דחק בי להעלות את הסכום. הפער בין מה ששילמתי לבין מחיר השוק הפך גדול כל כך עד שאני העליתי לעצמי את שכר הדירה כדי לא להרגיש נצלן.
כנראה שהייתי בדרכי למבוי סתום, אבל לא הבנתי את זה עד שלא יצאתי ממנו. התאהבתי, סוף סוף, במי שאיתה אני עדיין חולק את חיי. איזה מזל היה לי. היא בחרה בי ואני בה. השינוי בא בעקבות זה.
היא גרה לא רחוק, בדירה שכורה קטנה ברחוב היכל התלמוד, מהצד השני של דרך יפו. היה לה חתול פחדן, ארוך גוף ושיער, בגווני אפור, שידע לקבל יפה את הכלב הזקן שלי. הם נהיו חברים. כדי שלא יהיה בודד ישנו ברוב הימים בבית שלה, כשמדי פעם חזרתי לבקר בביתי הישן, לו קראנו, ביננו, ׳הרבי׳. לה היה יותר כסף ממני, אבל כשהחלטנו, בעקבות יוזמה שלה, לחפש דירה משותפת לקנייה, הסתבר שגם משפחתי תהיה מוכנה לסייע, ושבכלל, מסתבר, אני עשיר ובעל פריבילגיות.
חיפשנו בכל מיני מקומות, לא הרבה אבל מספיק כדי להבין ששפת המתווכים, המון פוטנציאל, במרכז העניינים, אזור מתפתח, לא מתאימה לנו. ואז גילינו שבעל מפעל התיקים והארנקים שהיה פעם מול דלת ביתי רוצה למכור את מה שהיה פעם אולם הייצור שלו. מכיוון שהכרתי אותו והייתה ביננו שכנות טובה סגרנו עניין מהר. חבורת פועלים, מהגרים מברית המועצות לשעבר שהתאגדו לחברת שיפוצים, בנתה לנו בית יפה יותר מכל מה שיכולתי לדמיין שיהיה שלי. את הרהיטים בניתי אני בבית הישן, הרבי, שעוד המשיך לשמש כסטודיו במשך זמן מה.
לבית החדש, מהצד השני של חדר המדרגות, היה נוף אחר. בינו לבין הבניין הסמוך, ששנת ראשית בנייתו, 1936, צוינה בראש שער המתכת שהוביל לחדר המדרגות שלו, הייתה מרפסת גג גדולה, שמאחת מפינותיה אפשר היה לראות פיסה קטנה של ים. מחלונות הסלון נשקפו שמיים יפים. מסגרייה אותה הפעיל הנכד של מי שייסד אותה, ובה עבדו דודיו המבוגרים, הייתה מהצד השני של הרחוב הקטן שנשקף ממרפסת הגג, ועלו ממנה קולות השחזה וברקי אורות ריתוכים. אז עוד לא ידעתי שהרחוב הזה הוא בעצם חלק ממה שהיה הרחוב שלי פעם. לא היה לו שם, רק מספר, 3319.
*
כל הזמן הזה חשבתי שאני גר בתל–אביב. יפו הייתה המקום הרחוק, מהצד השני של רחוב אליפלט ומעבר לגבעה, בו מדברים ערבית. כשהתחלתי ללמוד ולהבין את השפה, לאט לאט, בהתאם למגבלותי, התחלתי גם להיות מודע לנוכחותה סביבי, לכתובת הקדשה הכתובה בה, על קיר בניין קרוב, לכך שהיא כתובה, נשמעת ומדוברת מכל עבר. וכשהבנתי שפלורנטין היא יפו, ואזור התעשייה לשעבר בו אני גר הוא יפו, שיערתי שדווקא בגלל זה אני מעדיף אותם על פני תל–אביב.
זה לא שאיני אוהב את תל–אביב. היא מעניינת ומגוונת, ואני נהנה לחלוף דרכה ולהשתמש בשירותיה. אבל ברוב רחובותיה איני חש מקומי אלא תייר או מבקר. אני מרגיש בה תחושת זרות בלתי מוסברת, חוסר נחת מתמשך, שאין לו שובע. זו בעיה שלי, כמובן, לא של העיר. לי נוח יותר בשוליים, לא במרכז.
דרום תל–אביב הוא מושג, אזור וזהות העומדים בפני עצמם. התחנה המרכזית, שכונת שפירא, שכונת התקווה, המציאות שם שונה מזו כאן, למרות נקודות ההשקה. אני בן הרחוב שלי, וזה מקום מסויים מאוד, אחר מכל אלה. השינויים שעבר הרחוב הזה בזמן בו אני חי בו ליוו והשפיעו על השינויים שעברתי אני.
זמן מה אחרי שעברנו לביתינו החדש הייתי צריך לפנות את הבית הישן. עזבתי את הרבי, וזה היה פחות עצוב משחשבתי שיהיה. העברת החפצים הייתה קלה, מצד אחד לשני של חדר המדרגות. המקרר פורק ונזרק, לא נורא. אני אוהב את מי שגר שם עכשיו, שכנינו, בנו של מי ששכרתי ממנו את האולם בזמנו. גם השכנים מלמעלה הפכו לחברים. כעת זהו בניין מגורים נחמד, עם עבר תעשייתי.
*
׳ההיסטוריה של תל–אביב׳, סדרת הספרים בעריכתם של יעקב שביט וגדעון ביגר, נועדה להביא ׳סקירה כוללת ושלמה של תולדות העיר תל–אביב–יפו על כל היבטיה – מראשיתה, כ״עיר העברית הראשונה״ ה״צומחת מן החולות״ בראשית המאה העשרים, ועד להיותה לעיר מטרופולינית ו״לעיר עולם״ לקראת סופה׳. היא יצאה לאור בין השני 2001-2013, וחולקה לארבעה כרכים, על פי נקודות מפנה שזוהו בתולדות העיר. המעבר בין שני הכרכים הראשונים, ׳משכונות לעיר׳ (2001), ו– ׳מעיר–מדינה לעיר במדינה׳ (2007) הוצב בשנת 1936, כקו פרשת מים שמעבר אליו העיר משתנה במהותה: ׳בתקופה הזאת עברה תל–אביב תמורות רבות ששינו את האופי האורבני והאנושי שלה. התמורות חלו בעקבות האירועים הדרמטיים שהתרחשו בזירה הבין–לאומית בכלל, ובזירה הארץ–ישראלית בפרט׳. לאירועים הגדולים, משני סדרי העולם האלה: המרד הערבי הגדול, מלחמת העולם השנייה, הקמת מדינת ישראל והעלייה הגדולה, היו גם משמעויות מקומיות. הם באו לידי ביטוי באופן דרמטי ברחוב ובאזור שלי, מעצם היותו קו תפר ונקודת מפגש בין אנשים בעלי זהות שונה. יהודים, בריטים, ערבים, גרמנים, עניים ועשירים, פועלים, חיילים ואנשים שגרים פה, מבוגרים וילדים, אורחים לרגע העוברים מפה לשם או מי שנטע כאן שורשים. כולם כאן, מסביב, וחייהם מטלטלים כתוצאה מהמפגש עם המציאות. האזור הזה עומד לעבור מהפכה אדירה שתשנה אותו לחלוטין, וחלק גדול מהגיוון שאפיין אותו, כמו גם קהילות שלמות שראו בו בית, יעלמו לבלי שוב.
צבי אל–פלג, שהגיע לשכונת ׳מכבי׳ כילד שהיגר עם משפחתו מפולין, הפך להיות אחד החוקרים המובילים של המרד הערבי הגדול, והראה הבנה למניעים ולמקורות מהם צמחה הלאומיות הפלסטינית. בשירותו הצבאי, בסדיר ובמילואים, שימש כמושל צבאי בזירות שונות: בעזה, בגדה, בלבנון ובמצרים. הוא ייחס זאת לחוויות שעבר בילדותו ולידע שצבר בעקבותיהן:
אגב, כל הסיפור של מושל צבאי, חמש פעמים אחרי כל מלחמה, הכל מתחיל בשכונת מכבי. מהסיבה הפשוטה שהילדים שחיו בסמוך לצריף שלנו היו ילדי בידואים שנטו את אוהליהם באותו מגרש ריק שבין שכונת מכבי לסלמה, איפה ששכונת פלורנטין. פשוט לא היה עם מי לדבר חוץ מאשר ילדים ששפתם היחידה היתה ערבית, ואני התחלתי לדבר ערבית אז, וזה מה שהביא אותי אחר כך לעבודות בצבא שהן היו תמיד בתוך אוכלוסיות ערביות, ובעצם, אפילו למקום הזה [אוניברסיטת תל–אביב, בה התקיים הראיון], הספרים שכתבתי שהם כולם בתחום הערבי.
הידידות התמימה בין הילדים העניקה לאל–פלג כלים שאיפשרו לו לשלוט ולחקור את דוברי השפה. גם שרה בוכמן מתארת את השכנות הטובה, חוזרת על כך שוב ושוב, כדי להדגיש, שיהיה ברור:
בהתחלה היו לנו יחסים מאד טובים עם הערבים. היה לנו אפילו הועד של השכונה, היה לנו בשכונה ועד, כי השכונה נרשמה כאגודה שיתופית. היה ועד לשכונה, והועד רכש בית של ערבים. הבית הזה צמוד אליו היתה בריכת שחיה. לא בריכה, אולי הערבים איחסנו שם מים או משהו כזה. אבל גם אפשר היה להתרחץ שם. המבנה הזה היתה שייכת לו בריכה. למטה גרו ערבים, המשיכו לגור ערבים בבנין הזה, ולמעלה היה בית כנסת. ואנחנו היינו ביחסים טובים מאד עם הערבים. היו באות ערביות לעשות כביסה אצלנו בבית.
ש. בתחומי השכונה הבנין הזה היה?
ת. כן, זה היה בשטח של השכונה. כי בזמנו כשקנו את זה מהערבים, חלק היה בכלל אדמה חקלאית, לא היו מבנים. אבל החלק הזה קנו את זה, זאת אומרת לפי המדידות ראו שהמבנה הזה שייך לשכונה שלנו. הוא בנוי על השטח. ואז הקימו שם בית כנסת. ולמטה המשיכו לגור ערבים, כי אי אפשר היה כנראה להוציא אותם. היינו ביחסים טובים. היה בית כנסת למעלה ולמטה היו ערבים, והם לא הפריעו לנו לעלות. ההיפך, היינו אתם ביחסים מאד טובים. אני זוכרת שהם היו עושים חוביזה וכל מיני דברים כאלה, והיינו ממש בידידות אתם, והיו ערביות שהיו באות לעשות אצלנו כביסה, והיו כמה ערבים שהתיידדו כל כך, אפילו למדו לדבר יידיש. היו מביאים ירקות על חמורים לשכונה למכור. היינו אתם ביחסים מאד טובים, עם הערבים.
כל זה הוא כמובן הקדמה למה שיבוא אחר כך. בוכמן מציינת את היחסים הטובים כרקע לעימות הבלתי נמנע. הערבים שהיא מתארת משתלבים בחיי השכונה מכיוון שאי אפשר לסלק אותם, הם מסתפחים אליה כמשהו שבא עם השטח עליו נבנתה, כדיירי בית הבאר שמסתבר ככלול בה. בית הכנסת השכונתי ממוקם בקומה השנייה בבית הבאר כי זהו שטח ציבורי, שבגלל שלא היה חלק מתכנון השכונה הראשוני אינו בבעלות איש. מצחיק איך הערבים שבוכמן מזכירה לומדים יידיש ומוכרים ירקות לתושבי השכונה, בעוד שאצל אל–פלג הוא זה שלומד ערבית, אבל כנראה שבאמת מתקיים באזור מרחב משותף, תקשורת רציפה ומערכת יחסים של שכנות מסובכת.
בתקופה זו מוקמת שכונת צריפים קטנה נוספת, מצידה השני של דרך יפו–תל–אביב, אשר נקראת ׳שכונת מכבי ב׳, או ׳מול מכבי׳׳. היא נבנית כהמשכה של ׳ולהאלה׳, שכונת הבנים הטמפלרית, ובסמוך למחנה הצבא הבריטי שבצד תחנת הרכבת. כך מתארת יונה קריסטל (לבית מקלר), אשר גדלה בשכונה, את מיקומה וגבולותיה:
מכביש יפו תל–אביב, פנינו ימינה. הבניין הראשון שתחם זה היה בית על שלוש קומות שלא היה מקובל כל כך במקומותינו בשכונה. בית על שלוש קומות שהיה נקרא ׳בית חיות׳. מהצד השני היתה תחנת דלק, בדיוק מעבר לכביש.
ש. שהיתה אז?
ת. כן. גם עכשיו היא תחנת דלק. וסובחי היה מנהל את תחנת הדלק. אני זוכרת אותו מצוין. היה מגן עלינו מפני השבאב. אחרי סובחי גובל מוסך ׳קדר׳. היו כמה אחים. הגענו עד לסוף הכביש הקטן, שבערך מאה מטר, היה כביש לימינה ושמאלה. ימינה היו נגריות ובתי מלאכות. בצד שמאל הבנין הפינתי היה בנין דפוס של ׳קול העם׳, של הקומוניסטים. ובהמשך לרחוב, לפני הדפוס, בסוף הרחוב, למעשה, היה מחנה צבאי.
[ראיון עם יונה קריסטל לבית מקרל על שכונת מכבי ב׳ (מול מכבי), תיק 30-1-13, מיכל 1620, אעת״א. כל ציטוטיה מעכשו הם מראיון זה]
השכונה הייתה בנויה צריפים דלים שנבנו על ידי הדיירים, כמו שכונת מכבי, אבל בשונה ממנה הבעלות על הקרקע נותרה בידי בעל האדמה, שהחכיר להם אותה על בסיס שנתי:
…ערבי בשם אבו–לבן. זה לא שמו האמיתי, אבל היות והוא היה לבקן אז כונה בשם אבו–לבן. ולעוד אינפורמציה, אם תצטרכו, היה לו אח בשם רפה. הוא היה מטורף, לא היה מזיק, היה צועק כמו טרזן.
ש. אמרת לי שהאדמות היו של אבו–לבן.
ת. של אבו–לבן. ו׳מוחראם׳, זה פעם בשנה, אנחנו היינו משלמים כסף, כמו שפה לקרן קימת. הוא היה אדם מאד נחמד, שמר עלינו. וזה לא יאמן, השכונה היתה פתוחה, חלונות פתוחים. ואם נגנב אז קראו לו, והוא הביא הביתה את הדברים שנגנבו.
גם תושבי ׳מכבי ב׳ היו מהגרים ממזרח אירופה, בעלי מלאכה עניים, חלקם בני משפחה של תושבי שכונת מכבי הותיקה יותר. סמיכות השכונה למחנה הצבא הבריטי השפיעה על אופייה. אשה יהודיה שהייתה נשואה לאנגלי גרה עם ילדיה בבית בנוי ליד הכניסה לשכונה, ותושבי השכונה היו מסוגלים לקבל זאת:
והיתה מרגלית בשכונה, היתה בחורה טובה, לא חלילה זנזונת. פשוט התאהבה באנגלי. השכונה שלנו, הנאגלה הראשונה, נקרא בשפה פשוטה, היו אנשים הגונים וטובים. היו המון בנות, לא היו לנו שום מקרים נניח של… לא רוצה להגיד הפלה, אבל רומנים סוערים. היתה שכונה ישרה הגונה ולא פנאטית.
ש. לא יצאו לרקוד עם החיילים?
ת. לא, אצלנו לא, בשום פנים ואופן לא. אצלנו בבית ניגשו לאמא שלי, ואמא שלי אמרה: לא, אני מאד מצטערת. וכיבדו את הרצון שלה. אמרה: תראו, אני לא מדברת על אויבים, אתם נוצרים, אנחנו יהודים, לא, ואני מבקשת. איך הם דיברו – אם אתם הייתם רואים את המימיקה, הייתם מתעלפים – עם הידיים ועם הרגליים.
בין הקהילות הנפרדות מתקיימים קשרים שאינם סותרים, ואולי אף מתקיימים בגלל הדגשת השוני בינהן. קיימת שפת ביניים המאפשרת תקשורת וקיימים כללי התנהגות ומוסר מקומיים שהצדדים שומרים עליהם. חלונות השכונה פתוחים מכיוון שאין גניבות ובדיוק לכן כאשר יש גניבות הרכוש הגנוב מוחזר לבעליו. כולם אנשים טובים.
לאורך דרך יפו–תל–אביב, דרך אילת של ימינו, נבנו בתקופה זו בתי דירות, בעלי קומת מסד מסחרית. קירו האחורי של בנין כזה גובל במרפסת הגג שלי, מרחק מטרים מהשולחן לידו אני יושב כעת. מספרה של תמר ברגר למדתי כי הוא נבנה על ידי אדיב חינאווי, בן למשפחה יפואית מכובדת ועשירה, בעל אדמות שכונת נורדיה, שהיה גם בעל רכוש רב בדרך יפו–תל–אביב, בנינים שאת חלקם בנה בעצמו והשכיר לדיירים. אבל בית זה, שנבנה בין השנים 1936-39, נועד לשמש את משפחתו שלו. רמת הבנייה שלו גבוהה בהרבה מהבנינים שנבנו באותה עת בשכונת פלורנטין. זה ניכר בכל, המעקות המסוגננים ורצפות השיש בחדר המדרגות, דלתות הכניסה המהודרות, גודל הדירות, משכנות המיועדים לעשירים. חינאווי דאג שהבית הזה יבנה טוב ככל שניתן. כשתכנן זאת לא יכול היה לדעת שבקרוב יימצא הבניין מחוץ למרותה של יפו, אך גם לא בגבולה של תל–אביב. במהלך שנות המרד הגדול קו הגבול הרשמי בין הערים נשאר בעינו, אבל חלוקת השליטה והאחריות במרחב התערערה, וחופש התנועה בינהן נפגע קשות.
המרד הערבי הגדול, שנקרא גם מאורעות תרצ״ו–תרצ״ט, ובערבית ת׳אורת פלסטין אלכוברה, התקוממות פלסטין הגדולה, היה הזמן בו נולדה הלאומיות הפלסטינית, בעיקר אל מול התגובה הקשה ואמצעי הדיכוי האכזריים בהם השתמש שלטון המנדט הבריטי. בזירה העירונית הוא הוביל לנתק בין שתי ערים שהיה נראה עד אז שמשלימות זו את זו ואינן חפצות להסתגר האחת בפני רעותה. תושבי השכונות העבריות של יפו, ובראשן שכונת פלורנטין ושכונת שפירא, ניהלו מאבק עיקש במטרה שיסופחו לתל–אביב, אבל שלטונות המנדט לא נענו להם, כך שהם נאלצו להקים מנגנון משטר עצמי שמילא את הואקום שנוצר.
קו הגבול בין הקהילות היהודית והערבית נקבע בשטח על פי הזהות הלאומית, בהתאם לתכנית מגירה שהוצאה לפועל:
קווי ההגנה באזורי הספר הגובלים עם יפו הותוו ונקבעו לפי פיתולי המשכנות של האוכלוסיה היהודית. זמן רב לפני המאורעות סייר כל מפקד איזור יחד עם מפקדי הנקודות (כפי שנקראו אז מפקדי העמדות) באזורו, וציין על גבי מפות את הבתים והדירות, בהם גרו משפחות בודדות של יהודים. על מפקד–האיזור הוטלה האחריות לבטחונם, אם על ידי הכללתם בתוך המתוה של קוי הגנה, או על ידי פינוים.
…עוד בשנת 1935 נשלחו לאזורי–הספר סלילי–תיל, עמודים ועצים. ואמנם, מספר ימים לאחר פרוץ המאורעות היה קו–הגבול משפת הים בדרום לאורך הגבול הדרומי והדרומי מערבי עד שכונת שפירא ברובו גדור וחסום על–ידי גדרות ו׳חמורים ספרדיים׳. פעולות ההגנה בחלק זה של תל–אביב הצטמצמו, איפוא, בישיבה בעמדות ״מבוצרות״ ומוסוות מאחורי גדרות–התיל. דרכי–הגישה אל העמדות ומהן, היו נסתרות מעין האויב, והתנועה התנהלה דרך בתים, חלונות, עליות גג, פרצות בקירות וכדומה.
כך שהאינטרס של ׳ההגנה׳ היה הפרדה מוחלטת וברורה, תוך פינוי של מי שאינו כלול בתחום המוגדר, במידת הצורך. עקרון זה יושם בעיקר באזור כרם התימנים, שכונת ׳קרטון׳ (חארת׳ אל טאנאק בערבית, שכונת הפחים), אל–מנשייה ונווה שלום. פליטים משכונות אלה גדשו את רחובותיה של תל–אביב במשך התקופה הראשונה של המרד והשביתה הכללית של המסחר ביפו שליוותה אותו. יפו הייתה בתחילה המרכז האידיאולוגי של ההתקוממות, ויחס השלטונות אליה היה בהתאם. כחודשיים אחרי שהתלקח, ביוני 1936, פרצו כוחות צבא בריטיים לעיר העתיקה וביצעו בה מבצע הרס ופעולת עונשין נרחבת, בו פוצצו ונחרבו בתים רבים בכדי לפנות מקום לדרכים רחבות. יום לפני כן דיווח העיתון ׳דבר׳ על הפעולה המתקרבת תחת הכותרת: ׳הריסת המבואות הצרים בעיר העתיקה ביפו׳:
הבוקר ב-5.45 חג אוירון מעל העיר העתיקה ביפו מ-20 עד 30 דקה והפיץ הודעות לתושבי העיר העתיקה בשפה הערבית (נדפסו בדפוס הממשלה בירושלים).
״הודעה
הממשלה מתכוננת לבצע תכנית לשם פתיחת דרכים ועשית שיפורים בעיר העתיקה ביפו. תכנית זו מכילה הריסת מספר בנינים, שישולם בעדם פיצוי מתאים, כלומר: בכל מקרה ידונו לפי הראוי. את ההריסה יבצעו כוחות צבאיים.
תושבי העיר העתיקה שומרי החוק לא ייפגעו בשום נזק, אולם, אם תהיה התנגדות, ישתמש הצבא בכוח, כדי לבצע את המלאכה״.
מוסרים לנו כי בין תושבי העיר העתיקה נפוצה שמועה, שעד הערב שעה 7 עליהם לפנות את הבתים, הואיל וממחר בבוקר ב-7 יתחילו בהריסת הבתים בדינאמיט. רבים מתושבי העיר העתיקה נגשו מהבוקר למלוי הפקדה ואחרים מחכים, כנראה, לפקודה מ״הועד העליון״ בירושלים.
עם זה רואים מהבוקר – העברת חפצים של אנגלים לצד המושבה הגרמנית ותל אביב.
ב-11 נתאספו תושבי העיר על יד בית הממשלה למחות על פקודת ההריסה. כוחות צבא היו מוכנים לפזר אותם.
בסופו של דבר נהרסו 237 בתים, והפיצוי עליהם ניתן באיחור רב, ועל פי תקנות שחוקקו בדיעבד. מתכננים בריטים אכן ראו בהרס הזדמנות להפיכת העיר העתיקה ממקום מגורים דחוס לרובע תיירותי, אבל המניע הראשי לפעולה היה הטלת עונש קולקטיבי שירתיע את האוכלוסיה העירונית ביפו ובערים הגדולות האחרות. העיר העתיקה לא התאוששה מאז, ודמותה העגומה היום, כולל כיכר קדומים הריקה תמיד והמדכדכת וגן הפסגה נטול ההדר, הם תוצאה של הפעולה הקיצונית ההיא. [ראו: דב גביש, מבצע יפו 1936 – שיפור קולוניאלי של פני עיר, ארץ ישראל, י"ז, החברה לחקירת ארץ–ישראל ועתיקותיה, תשמ“ד]
בקיץ 1938, לאחר יותר משנה של הפוגה, התחדשה האלימות בקו התפר בין תל–אביב ליפו. גזר הדין והוצאתו להורג של שלמה בן יוסף, שנתפס לאחר שזרק רימון על אוטובוס נוסעים, ושקרא ׳יחי ז׳בוטיסקי!׳ רגע לפני שהועלה לגרדום, הביא איתו גל של מעשי נקם. בבוקר ה-4 ליולי התפוצצה פצצה שכוונה נגד רוכלים ערבים בשוק הכרמל. מעט אחר כך:
בפינה שניה בתל אביב בגבול יפו, במרכז וולובלסקי, ליד נגרית זיידמן, נשמעו ב-7.12 יריות אחדות. ערבי אחד נהרג במקום ואחד נפצע קשה והובא במצב אנוש לביהח״ו הממשלתי ביפו. כעבור זמן מה קמה מהומה בשוק הירקות ברחוב סלמה, בגבול שכונת פלורנטין. שנים מרוכלי הירקות היהודים נתקפו ע״י ערבים באבנים ובסכינים. שני הפצועים נחבשו בבית המרקחת הסמוך. אוריאל בן יהודה בא פצוע למגן דוד אדום, נחבש ונשלח לביתו. בדיקת ראשו הראתה, לדעת הרופא, סימנים של רסיסי פצצה.
[השתוללות דמים בירושלים ובגבולות יפו תל–אביב, דבר, 4.7.1938, תוספת ערב]
שמו של ההרוג, אחמד קאסם, אמנם מוזכר בהמשך הכתבה, אבל בכל מקרה אין פה כל נסיון לאובייקטיביות. העיתון תופס עצמו כאחד מהמשתתפים במאבק הלאומי. גם ביקורת שהוא מפגין כלפי האלימות יום אחר כך מתייחסת בעיקר אל הקלקול המוסרי שהיא מבטאת: ׳שוב איננו יכולים להכריז במצפון שקט וללא כל צביעות ואונאה עצמית כי ידי ישראל נקיות, כי כל יהודי באשר הוא יהודי מתעב שפיכות דמים, כי אין יהודי משתמש בנשק בלתי אם להתגוננות מפני המרצח ולהדיפת המתקיף.׳ ׳דבר׳ חושש מהפגיעה בעליונות המוסרית העברית, המזוהה כאן כיהודית במהותה. הוא מפנה אצבע מאשימה אל הרוויזיוניסטים, אשר קיצוניותם גורמת לגבולותיהם המוסריים להיטשטש.
׳קול העם׳, עתון המפלגה הקומוניסטית, שבתקופה זאת יצא עדיין באופן בלתי סדיר וללא אישור מהשלטונות, מגיב אחרת:
הבנה המוצא היחידי!
הארץ טובעת בדם, בדם יהודים וערבים, הישוב היהודי מרגיש את זה על בשרו. יום יום נהרגים אנשים. אנו נמצאים במצב מלחמה.
יש ״מנחמים״ האומרים: הערבים סובלים יותר מאתנו, הם נתלים, נהרגים, בתיהם נהרסים, כפריהם נחרבים, נשיהם נאנסות.
נכון. אבל האם דם ערבים מחיה את חללינו? המשיב הוא אבות לילדים ובנים להוריהם? המרפא את פצעינו?
הארץ טובעת בדם. אין זאת פראזה ריקה, זאת היא עובדה מזעזעת.
המשבר הכלכלי אוכל את הישוב. הבנין והתעשיה משותקים, סוחרים פושטים את הרגל, חסר עבודה המוני שכמותו לא ידע הפועל היהודי בארץ.
עני, נוון, התאבדויות מחלות הם תופעות היום.
מי סובל מהמלחמה והרעב? מי הם הקורבנות הנופלים יום יום? מי נשלח לחניתה ולגדר התיל? מי שומר על קו הנפט והרכבת?
הפועל, חבר הקבוץ והמושבה, דלת העם בעיר ובכפר!
[קול העם, בטאון המפלגה הקומוניסטית פלשתינאית – הסקציה היהודית, מס׳ 15, ינואר 1939, עמ׳ 5]
זה דבר תעמולה, הכתוב ב– ׳בטאון המפלגה הקומוניסטית פלשתינאית – הסקציה היהודית׳, אבל אין לפסול את תמונת המצב ותודעת המציאות שהוא מתאר ככוזבת. הכותב מקבל על עצמו את ההפרדה הלאומית ל– ׳הם׳ ו– ׳אנחנו׳, והוא מכיר במה שכנראה היה ברור לכל מי שחווה את האירועים, שלא היתה כל סימטריה ביחס השלטון לאוכלוסיות השונות, ושפעולתם של הבריטים כלפי הערבים היתה אגרסיבית פי כמה מאשר כלפי היהודים. כמובן שהאשמים במצב, בעיני ׳קול העם׳, הם בעלי ההון המושחתים ותאבי הבצע, המשתפים פעולה עם השלטון האימפריאליסטי הבריטי. הבנה בין העמים והסתמכות על מוסר אוניברסאלי, המתעלה על פני רגשות הנקם והשמחה לאד, הנובעים מההבדלים הלאומיים, היא הפתרון. החלום הזה לא יתגשם, כפי שאנו יודעים עכשיו, אבל גם אז הוא היה בלתי אפשרי. האלימות והדם יצרו והגדירו את הגבולות הפיזיים והמוסריים של הקהילות הלאומיות השונות, כפו לבחור צד בתוך מציאות שהפכה ליותר ויותר דיכוטומית. ההרג הסתמי לכאורה במרכז וולובלסקי סימן שזה כבר אינו מקום בטוח לערבים, בדיוק כפי שההרג במרכז יפו הפך אותה למקום שיהודים אינם נכנסים אליו. ובאשר למשבר הכלכלי שמתאר ׳קול העם׳? הוא היה אמיתי וכואב. בחסות משבר זה צמחה שכונת ׳מכבי ב׳׳ אשר תוארה קודם. הכל היה תקוע.
חלק גדול מהקורבנות הערבים במהלך שנות המרד הגדול היו תוצאה של חיסולים פנימיים. כזה היה כנראה גם מותו של אדיב חינאווי, מי שבנה את הבנין הסמוך לשלי. הוא נרצח בערב שבת, בתחילת נובמבר 1939, קצת אחרי שסיים סיבוב גבייית שכירות מתושבי הצריפים שעל אדמתו בשכונת נורדייה. אמנם לא היה משתף פעולה עם ארגוני המחתרת היהודיים, אבל כנראה שהעובדה שחי משני צידי הגבול בין שתי הערים והקהילות הובילה להתנקשות. ילדיו ואלמנתו עברו אל הבית, שבנייתו רק הסתיימה, בלעדיו.
*
באזור של הרחוב שלי, ובמיוחד בדרך יפו–תל–אביב המקבילה לו, קביעת קו גבול קשיח ובלתי עביר הייתה משימה מסובכת. רצף מוסדות שלטוניים חיוניים היו לאורכו והוא שימש כנקודת המעבר הראשית בין שתי הערים. כך שמחסומים הוצבו בו, אבל התנועה כמעט אף פעם, פרט למקרים של עוצר כללי, לא נעצרה לחלוטין. גם האוטובוסים המשיכו בפעולתם. ׳דבר׳ מתאר את המצב בבוקר שאחרי מהומות יוני 1938:
הרגעה בגבולות ת״א–יפו
מכוניות ׳המעביר׳ בקו מס׳ 3 (ת״א–יפו) חידשו הבוקר את תנועתן הרגילה. העוצר בגבולות תל–אביב ויפו הופסק משעות הבוקר, והערב ב-7 יחודש. תנועת המסחר בשוק הכרמל התחדשה, אולם מספר הקונים והמהלכים ברחוב – מועט. ברחובות העיר ובעיקר בגבולות מושטטים משמרות שוטרים ונוטרים.
[דבר, 5.7.1938, תוספת ערב]
קו האוטובוס הזה יצא מפינת שדרות המלך ג׳ורג׳, שדרות ירושלים של ימינו, והוביל עד התחנה המרכזית. חצה אותו קו מס׳ 2, אשר יצא מפינת הרחובות הרצל וסלמה והוביל עד כיכר הרברט סמואל, מפגש רחוב אלנבי ורחוב הירקון של ימינו. בימים שבהם פעלו כתיקונם הייתה לתושבי יפו היהודים שיכלו להרשות לעצמם רכישת כרטיס נגישות מהירה ונוחה לכל מקום בעיר ובארץ.
קו 3 עבר בדרכו על פני אחד מהמרכזיים והמאיימים במוסדות השלטון: בנין הבולשת הבריטית, מחלקת החקירות הפליליות (CID), שפעלה במסגרת משטרת המנדט. בנין זה ניצב בפינת הרחוב המטפס מדרך יפו–תל–אביב לגבעת המושבה האמריקאית–גרמנית, במקום בו עמד קודם בית הספר של המסיון האמריקאי, מוסד שהוקם כבר בעת ייסוד מושבות הטמפלרים ואשר בו התחנכו נוצרים, מוסלמים ויהודים. שלטונות המנדט רכשו את השטח, הרסו את מבנה העץ הישן, שנקרא גם ׳בית הדקלים׳ בגלל שני עצי הדקל הגבוהים שצמחו מצידיו, ובנו במקומו בניין משרדים מאסיבי, בעל שלוש קומות, שהיה המטה האזורי של מה שהיה מנגנון הבטחון החשוב ביותר שהפעילה ממשלת המנדט. הבולשת ניהלה הן את החקירות הפליליות החמורות, בתיקי אונס, רצח ועבירות אלימות קשות, והן את חקירות פעולות הטרור והמעקב אחרי הארגונים הפוליטיים והמחתרתיים. היא הפעילה בלשים, סוכנים סמויים ומלשינים וניהלה פעולות חקירה סבוכות. ציוותה הורכב משלד פיקוד בריטי, בעיקר כזה אשר צבר ניסיון במושבות האימפריה באסיה, ומשוטרים מקומיים, ערבים ויהודים. בנין ה– CID היה קרוב ומשמעותי מאוד עבור תושבי שכונות הצריפים שלמרגלותיו. הבריטים היו אויב, ובשכונת ׳מכבי׳ היה, בסמוך לאחת מחנויות המכולת, צריף מוסווה של ה׳הגנה׳. כנער בן 14, צבי אל–פלג התגייס לארגון:
היו שני שלבים. בשלב הראשון אם היית מתקבל לדבר המסתורי והאטרקטיבי מאד הזה שקוראים לו ׳הגנה׳, קודם כל היית הופך להיות בעל מעמד בין החברים שלך. שייך ל׳הגנה׳, זה שייך למשהו מסתורי של הגדולים, וכו׳. שנית, זה היה כרוך בהיעדרויות, בנסיעות וכך הלאה. התפקיד בשלב הראשון היה של מקשרים, שצריך היית להעביר פשוט מכתב, שבדרך כלל נראה לנו סודי מאד, אף פעם לא ידענו מה הוא מכיל בפנים, ממקום למקום. והיו גם בין המקשרים בעלי מעמדות. היה מקשר של מפקד ה׳הגנה׳ של שכונה, הוא היה אחד שלא התחבר עם מקשרים אחרים שהיו סתם מקשרים או מקשרים של סתם אנשים. אחר כך היה שלב נוסף, שכבה שעסקה בקשר, באיתות. האיתות זה היה איתות בכלים או במורס. וגם את זה למדנו. המקשרים בדרך כלל עשו את דרכם ברגל. אבל היו מצבים כאלה שהתקדמו יותר וקבלו גם אופניים. אני זוכר את עצמי עומד למשפט על שימוש באופניים לצרכים פרטיים.
התיאור הזה של אל–פלג מדגיש את הצדדים המשעשעים ואת טובות ההנאה הנלוות לפעילות המחתרתית, אבל חשוב לזכור שהיא הייתה גם מסוכנת:
ש. אני חוזרת עוד טיפה לילדות שלך. נעצרת פעם בבנין ה– CID שהיה מולכם, ולימים סגרת מעגל. מה קרה?
ת. כשאני נעצרתי שם, זה היה לילה אחד ששלחו אותנו, זאת אומרת, אותי ואת מרים נוישטאט, האבא שלה היה נראה לי גם כן כמו אחד מה׳הגנה׳. הוא היה מנהל המשרד הארץ ישראלי בפולין פעם. אבל היא נולדה בארץ והם גרו ברחוב הירקון בבית של ממש… גרו בשורה של ראשי מפא״י. זו היתה אליטה של ממש. היא ואני נשלחנו להעביר מברק שהודיע על החלטות שהתקבלו. והמברק היה כתוב ביידיש, והשוטר הערבי, שכמובן היה נראה לי כמו…
ש. מתי הוא עצר אתכם, באיזה שלב?
ת. ממש בכניסה לדואר. איפה שהדואר זה מול ׳נגה׳ היום, בשדרות ירושלים.
ש. מה, נראתם לו חשודים?
ת. נראנו לו חשודים, ובא השוטר, ולקחו אותנו לצריף שלנו והעירו את כל המשפחה, וערכו חיפוש מדוקדק בתוך הבית בשעה שכבר היתה קרוב לחצות, כולם ישנו. ואחר כך נחקרתי ב– CID שהפך להיות בית המשפט המחוזי תחת שלטון ישראל. ואני חזרתי לשם כשופט בבית דין צבאי שדן מסתננים, אז סגרתי עוד מעגל.
החברות ב׳הגנה׳ מאפשרת לאל–פלג, בן העניים, לשהות בחברתה המרגשת של בת אליטה, ילידת הארץ, שגרה בבית אמיתי. והעובדה שהפך מנחקר לשופט היא סגירת מעגל, שמוכיחה איך הנרדף הפך לאדון, ובה בעת מצביעה על הקרבה בין המנגנונים והשיטות שהפעיל המנדט לבין אלה שהפעילה מדינת ישראל הצעירה.
*
אחד השינויים העיקריים שגרמה מלחמת העולם באזור מגורי הייתה העלמותם של הגרמנים, אשר לחלקם היו שורשים בני שבעים שנים בארץ, והחרמת רכושם. התמיכה הגדולה לה זכתה המפלגה הנאצית בקרב הטמפלרים, דגלי צלב הקרס שהתנופפו מעל בתיהם, והעובדה שרבים מצעירי הקהילה נסעו לגרמניה והתגייסו לצבא הנאצי, הייתה ידועה כבר בזמן אמת. ההתייחסות לטמפלרים היתה כאל הנאצים המקומיים, גיס חמישי של ממש. בפועל, ופרט לכמה ממנהיגי הקהילה, ובינהם גוטהילף וגנר, בנו של מייסד בית החרושת ׳וגנר׳, שהיה תומך ומעריץ נלהב של היטלר ומפלגתו, היה כנראה הנאציזם הטמפלרי בעיקר ביטוי של פאטריוטיות גרמנית בתקופה ובמקום שהפכו לאומניים יותר ויותר. בתמונה המצורפת נראה הבית בפינת דרך אילת ורחוב פינס של ימינו, שם שכן הבנק הטמפלרי. הבנק פרסם דרך קבע מודעות בעיתונות המקומית, בעברית, ערבית ואנגלית, בתקופה בה התנוסס בחזיתו דגל צלב הקרס. וגם שני דגלים בריטיים תלויים שם, כדי להצהיר על הנאמנות לשלטון המנדט ומכיוון שבזמן בו צולם המלחמה בין בריטניה לגרמניה הנאצית לא נתפסה כבלתי נמנעת. 
אך לאחר שהמלחמה פרצה, בספטמבר 1939, היחס לטמפלרים, ולשאר האזרחים הגרמניים בארץ, היה כאל נתיני מדינת אויב. השלטונות פרסמו את ׳פקודת המסחר עם האויב׳, שהעבירה לידי ׳הממונה על רכוש האויב׳ את כל רכושם בארץ ישראל של אזרחי גרמניה שחיו בגרמניה. למרות שרכושם עדיין לא הוחרם, מגבלות חמורות הוטלו על הטמפלרים שחיו בארץ, והם רוכזו במושבותיהם שהפכו למחנות מעצר.
ביולי 1941, כשהצבא הגרמני התקדם בצפון אפריקה וכיבוש הארץ נראה אפשרי, גורשו 665 טמפלרים לאוסטרליה, במסע ארוך וקשה שהחל ברכבת והוביל דרך נמל סואץ במצרים, שם הועמסו על סיפון אוניית נוסעים ישנה, ׳המלכה אליזבת׳׳, בחברת שבויי מלחמה איטלקיים ופצועים אוסטרליים. לאחר שהמסע הגיע ליעדו, שלחו המגורשים לקונסול השוויצרי, אשר ייצג את האינטרסים של אזרחי גרמניה באוסטרליה, מכתב המפרט את תלונותיהם לגבי הקשיים שחוו. הן מנו שבעה חלקים למסע, שבכל אחד מהם היחס אליהם היה מפלה ואכזרי. כך תיארו בסעיף הראשון את שארע בתחנת הרכבת בלוד, נקודת היציאה לדרך:
-
-
הפרדת משפחות, למרות שהובטח להן שישארו יחדיו. זה גרם לכמה בני משפחות להיוותר ללא אוכל ומים.
דחייה קרת לב של כל תלונה.
-
- שפה מרושעת של השומרים.
- מצב הקרונות.
- העמסת יתר והדוחק בקרונות והתנאים המחניקים ללא איוורור.
- הצמא הכבד של העצורים עקב חוסר במי שתייה ומצוקת הילדים והתינוקות.
המשפט האחרון בחלק זה מסכם את נקודת המבט של העצורים: ״אפילו אם לוקחים בחשבון את חוסר הארגון של כוח המשטרה הפלסטינית, אי אפשר להתעלם מהכוונות המרושעות מאחורי זה.״
[מתוך סיכום של מכתב התלונה שהופיע במאמר בעיתון האגודה הטמפלרית באוסטרליה: Helmut Glenk, An official catalogue of complaints, Templer Reflections, Then & Now, 2013, p. 46-52 https://www.templesociety.org.au/pdf/TRDec2013_Final.pdf]
זה נשמע קטנוני, ובמובנים רבים זה אכן כך, אבל יש לזכור שהמגורשים לא היו באמת אשמים בדבר, פרט להיותם אזרחים גרמנים, וכי הם אולצו להשאיר מאחור את בתיהם ואת רכושם, כאשר לכל אחד מהם הותר לקחת רק מזוודה אחת במשקל של עד 40 ק״ג. שרה בוכמן מספרת על החפצים שמכרו הגרמנים לפני שגורשו:
ואחר כך בעיצומה של המלחמה, אני זוכרת שהיו מכירות פומביות של כל התכולה של הבתים שלהם לפני שהם עזבו את הארץ, בבית חרושת ׳וגנר׳, שהיום זה ׳נחושתן׳. שם היו מרכזים את הדברים. […]
ש. מה מכרו הגרמנים, את זוכרת? רהיטים כבדים?
ת. בתכולה שלהם – משהו. אם היה לי את זה היום… אני זוכרת כל מיני רהיטים עתיקים יפים, ושטיחים, וקריסטלים, וכל מיני נברשות. ממש פאר, ממש פאר. אני לא כל כך זוכרת אולי את ההיסטוריה. אני יודעת שזה היו הטמפלרים.
ש. הבנים של הטמפלרים שכבר לא יודעים למה ההורים שלהם באו.
ת. אבל ממה הם התפרנסו פה הגרמנים – אני לא יודעת.
גוטהילף וגנר, הנאצי המובס, שנשאר בארץ עם אחרוני הקהילה, בכדי לפקח על חלק מהרכוש והשדות שעדיין עובדו, חוסל ביריות על ידי חוליית התנקשות של חברי פלמ״ח כאשר עבר עם מכוניתו ברחוב לוינסקי בשנת 1946. בכך שילם לא רק על פשעיו אלא גם על אלה של בנו, כפי שדיווח ׳דבר׳:
בנו של ואגנר ברח ב-1938 מארץ–ישראל לגרמניה ולפי ידיעות שונות השתתף בהשמדת היהודים באוסטריה ובחבל הסודאטים. מתוך פרוטוקול שנמצא במאי 1943 בתוניס מתברר, שבנו של ואגנר היה אחד המועמדים לכהונת ״גאולייטר״ בארץ–ישראל, במקרה כיבוש הארץ בידי הגרמנים.
[נרצח ואגנר משרונה, דבר, 24.3.1946]
הרצח חיסל כל אפשרות של חזרה של המגורשים לארץ. לקראת עזיבתם שלהם, בסוף שנת 1947, הרחיבו הבריטים את ׳פקודת המסחר עם האויב׳, והחילו אותה גם על ׳נתינים אויבים׳, כך שהרכוש הטמפלרי הופקע מבעליו ועבר לידי שלטונות המנדט, בתקווה וציפייה שיהיה חלק מהסדר הפיצויים שיחתם בין גרמניה לבריטניה. מאז אין יותר גרמנים ואין יותר רכוש גרמני באזור. העלמותם, והגזל השרירותי של מה שהיה שלהם על פי דין וצדק, היא קדימון להעלמות והגזל הגדולים הרבה יותר שיבואו בעקבות מלחמת 1948. הטמפלרים, שלא כמו הנפקדים הערבים, עתידים לקבל פיצוי מסויים על הרכוש שנלקח מהם, במה שהוא פרשה היסטורית מרתקת העומדת בפני עצמה, אבל מפאת קוצר היריעה לא אטפל בה כאן.
*
אתמול יצקו את הרפסודה, משטח הבטון הגדול שבתחתית הבור ממנו יצמח פרויקט ׳המחוגה 13׳, בנין המגורים הראשון הנבנה כעת על שטח מה שהיה פעם מרכז וולובלסקי. עברתי שם אחרי חצות בטיול לילה עם הכלבה. משאיות בטון עמדו בתור, מזרימות את תכולתן למשאבה בעלת זרוע מפרקית שהובילה אותו, בפעימות יניקה קצובות, אל רשת הברזל שהוכנה שם מראש. יציקה כזו היא מבצע לוגיסטי והנדסי לא פשוט הדורש תיאומים מסובכים והכנות מדוקדקות, ואין בה כל מקום לטעות. החברה הבונה את הבנין הזה, ׳קבוצת וגר׳, מתגאה בשלושת העקרונות המובילים אותה, חוסן פיננסי, מקצועיות ומוניטין, כאשר הכל נובע מתוך ההיסטוריה המשפחתית:
מסורת משפחתית של יזמות ותעוזה, היא הבסיס לחוזקה של הקבוצה. משפחת וגר עמדה בחזית העשייה בתל אביב כבר בתחילת שנות השלושים, ימי טרום קום המדינה ועסקה רבות בהתפתחות התעשייה בארץ.
1935- מר שמואל וגר עולה ארצה מגרמניה ומקים בית מסחר למתכות, הוא לא נשבר מול טלטלות הארץ והמאבק הקיומי, ומצליח להגדיל ולהרחיב את העסק.
1942 – נוסדה החברה הראשונה בקבוצה – אירונמטל – בית מסחר למתכות, שהפך למפעל לזיקוק מתכות אל–ברזליות ועבד במשך עשרות שנים מול התעשייה הביטחונית בישראל.
בצד גאווה בשורשים הגרמניים – ׳בוגר גרופ ישנה מסורת של עבודה "ייקית" מסודרת, יסודית ומקצועית׳ נראה שהתפישה היא שהפעילות היזמית בתחום הנדל״ן היום היא המשך ישיר ליוזמות התעשייה שהובלו על ידי הדורות הקודמים של המשפחה. המשכיות ברורה אחת היא בכך שהבנין נבנה על השטח בו עמד מפעל עיבוד המתכת.
הדמיית הבנין (הלקוחה מתוך אתר ׳קבוצת וגר׳) חושפת בנין נאה, יוקרתי למראה, בעל מרפסות מסוגננות וגגוני הצללה מעניינים מעל חלונות הדירות, שאדניות רבות מוצבות בהם. העיצוב מזכיר את בניני פלורנטין, רק יותר טוב מהם, נקי ומרווח, מעודכן על פי מעמדה הנוכחי של השכונה, כמקום מגורים לגיטימי גם למשפחות עשירות. מגדל נווה צדק ברקע משמש לו השראה וממקם אותו במרחב. האנשים המופיעים בהדמייה הם אירופאים למראה, גברים בחליפות, דיירים מצביעים אל האופק, נהנים מהאוויר הצח. לא מופיעים כאן הבניינים הסמוכים, אשר בור הבנייה שלהם כבר חפור, שיסתירו לגמרי את המגדל שברקע, לא ברור מההדמיה כמה דחוס יהיה המתחם הזה כאשר יהיה בנוי לחלוטין, למעלה מ– 300 דירות על פני 9 דונם של מה שהיה פעם איזור תעשייה.
מלחמת העולם הביאה לגידול דרמטי בפעילות התעשייתית בארץ. הזמנות הצבא הבריטי גדלו פי עשרה תוך שנה אחת, ומספר המפעלים ועובדי התעשייה יותר מהכפיל עצמו. המפעל של וגר נוסד באותה תקופה. בתי חרושת גדולים פעלו באיזורי תעשייה חדשים שהוקמו בבת–ים ובאזור דרך פתח תקווה, אבל גם למרכז וולובלסקי, על אולמות התעשייה הקטנים יחסית שלו ובעלי המלאכה המתמחים שאיכלסו אותם, היה חלק חשוב בצמיחה הזו. בתקופת השיא של הביקוש עבדו הפועלים והמכונות מסביב לשעון, במשמרות כפולות ומשולשות. דווקא לחוסר התחכום ולגמישות הגדולה של מבני המלאכה הפשוטים היה יתרון, מאחר ובתי המלאכה יכלו להתאים עצמם במהירות לדרישות המשתנות של כלכלת המלחמה.
ב-1947, לאחר שגל התיעוש נרגע, ומעט לפני פרוץ נחשול האלימות המתקרב, התפרסמה בעיתון ׳הד המלאכה׳, שהוצא לאור על ידי ׳התאחדות מרכז בעלי המלאכה ותעשיה זעירה׳, כתבה מלווה תמונות המתארת את מרכז וולובלסקי. הטון שלה הוא רומנטי, כתיעוד של משהו, לא רק אזור תעשייה אלא גם מלאכה בכלל, ומעמד פועלים ואנשי עבודה, שהוא בה בעת בעל חשיבות ומשמעות עכשווית ועל זמני, מיתולוגי:
מרכז וולובלסקי – מרכז של עמל, מלאכה ותעשיה
המלאכה העומדת בסך
בפינה מוצנעת ורחוקה מקו ראייתה של תל–אביב הגדולה נערמו כמה רחובות משובצות בשתי וערב. מעונות גדולים וקטנים יותר, שסגנונם ׳הארכיטקטוני׳ מזכיר את הימים העותמניים בארץ ישראל, עומדים בסך מסודרים שורות שורות בצד דרכים בלתי סלולות. צעדי נעלים מסומרות, פרסות סוסים ופסי צמיגים של מכוניות משא הכפישו את החול שהתקשה והיה לכבישי חול מוצקים. ובתוך המעונות הללו ועל פני כבישי חול אלה רוחשת בכל תנופתה הוד מעלתה המלאכה. מלאכה על כל פירושיה: עמל ויגיע כפיים, עבודה מפרכת של ידים עובדות ותנועת מזורזות של גלגלי מכונות מודרניות וייצור בלתי פוסק של מצרכים החיוניים ביותר ליישוב תרבותי החי חיים אינטנסיביים, הבונה ומתפשט ומפרה את הארץ ומיישב אותה ואת אוכלוסיה – אלה שגרים בה ואלה שבאים אליה חדשות לבקרים בדרכים הסלולות ובדרכי ההעפלה הנעלמות מעין רואים. הכל, הכל עושים כאן – בבית יוצר זה, המספק את מרבית האינוונטרים לתל–אביב הגדולה ולכל הארץ כולה: רהיטי בנין ורהיטי בית, עבודות מכניקה ותחבורה, מוצרי טכסטיל וגרביים, יציקות פלדה ומתכת, הכל, הכל, הכל…
בשעה שאתה מטייל בינות רחובות אלה ומבית מלאכה אחד לבית מלאכה שני רואה אתה תמונה המוכרת לך היטב, היטב, זוהי תמונה עתיקה שאפשר לראות אותה בכל מקום ומקום בעולם והיא היתה קיימת בכל הדורות: אותם העובדים – בעלי המלאכה שארשת פניהם הצעירים מקומטים, אך בריאים וערנים – כיאות לעובדים שרוב ימיהם עברו עליהם בעמל מפרך. אפס יצירה מרננת היתה רצופה לעמלם זה. ודאי – התמונה כיום שונה בהרבה מזו שהיתה זמן רב לפני כן: בתי המלאכה הומים במכונות, ודוקא במכונות המודרניות ביותר והם נהפכו מזמן לבתי תעשיה זעירה, אך מראה העובד נשאר אותו מראה – בשעה שעבד בסדנתו עם הקורנס והפטיש כמו בשעה שהוא תקוע בין גלגלי המנועים המסתובבים והוא חולש עליהם בידיו הנוקשות, והמיובלות. הקורנסים השתנו – הופחו בהם רוח חיים של מנועים, אך האדם לא השתנה. החיים מפעמים בו תמיד.
במרכז עמל זה, כבכל המרכזים האחרים – בבתי המלאכה ובסדנאות ליד שולחן העבודה וליד גלגלי המכונה – חי, עובד ויוצר איש העם הישר והפשוט, הלא הוא – בעל המלאכה, איש העמל.
[מרכז וולובלסקי – מרכז של עמל, מלאכה ותעשיה, הד המלאכה, מס. 3, 1947. מצאתי רק צילום של כתבה זו, והוא מפורסם באתר תל אביב 100 באדיבות אוסף משפחת האוזר (https://sites.google.com/a/tlv100.net/tlv100/florentin/volobalski)]
התמונות היפות המלוות את הכתבה ומקיפות את הטקסט צולמו ע״י בנו רותנברג, ומתועדות בהן שלל סצנות מחיי המקום. עגלה רתומה לסוס, על רקע צריפים ועץ דקל, נגרים צעירים חובשי כובעי קסקט, מפעילי מכונות אריגה מרוכזים במלאכת תיקונן, פועלים בשעת יציקת מתכת, ערימת קרשים מסודרת ברחוב, חומר גלם הממתין לעיבודו. אני מזהה את המקומות המצולמים כאן, אבל לעולם לא ראיתי אותם כך. בתקופה בה הכרתי את איזור התעשייה הזה כמעט ולא היו בו צעירים. גם אני, כמו כותב המאמר, רומנטי, אבל עבורי זו גם נוסטלגיה, כי כל זה עבר ונגמר, חלק מתקופה שלא תחזור, בודאי שלא למקום הזה. לאחר שיגמרו לבנות את פרויקט ׳המחוגה 17׳ לא יהיה ברחוב מקום לפועלים או לרעש קורנסים. זה עלול להוריד את ערך הנכס.
*
עוד לפני שהסתיימה מלחמת העולם השנייה חידש האצ״ל את המאבק בבריטים. בניין הבולשת היה סמל ומטרה חוזרת להתקפה, קרבת שכונת מכבי אליו הפכה אותה למקום המושלם להתארגנות להתקפה, כפי שמספרת שרה בוכמן:
האצ״ל פוצץ פעמיים את הבנין. אנחנו היינו שוכבים בצריף שלנו בבית, וכבר שמענו את הקולות, והודיעו לנו שאנחנו צריכים לא לצאת מהצריפים. היינו מסתתרים מתחת למיטות. ממש שכבנו מתחת למיטות. והיינו שומעים את הפקודות של אנשי האצ״ל, כי הם הסתתרו בין הצריפים לפני שהם הסתערו, להגיע לשם, להניח את חומר הנפץ.
ש. ידעתם שהם יוצאים לפעולה?
ת. הודיעו לנו, לא אמרו לנו מה ומי, אמרו לנו רק לא לצאת משעה זאת וזאת עד שעה זאת וזאת, לא לצאת מהצריפים. ואז אנחנו היינו למודי ניסיון, כי היו לנו גם כן עמדות של ה׳הגנה׳. ממש אנחנו היינו בחזית. העמדות של ה׳הגנה׳ ממש היו אצלנו בשכונה, ששמרו על תל אביב. מפני שאנחנו היינו על הגבול. אז היינו שומעים את הפקודות של האצ״ל ואת הפיצוצים של האצ״ל שפוצץ את ה– C.I.D..
בשכונת מכבי ב׳ שמעבר לכביש היחסים עם הבריטים היו קרובים יותר ומסובכים מאוד. חלק מנשות השכונה עבדו בחנות המזון הצבאית שהייתה צמודה לשכונה, והחיילים מהמחנה הסמוך עברו בקרבתה. אחיה של יונה קריסטל היה חבר אצ״ל, והיא מתארת את הקרבה וגם את העימות הלאומי הרוחש מתחת לפני השטח:
הצריף שלנו היה, הפתח שלו גם לכיוון הצבא הבריטי, כי היה רחוב לא סלול, חלילה, מה פתאום סלול? היו לנו סמרטוטים תמיד לנגב את הנעליים מהחול. לא סלול. החזית שלנו היתה לכיוון הרחוב הזה. אצלנו בבית אנחנו היינו שש בנות ושני בנים, שתים היו נשואות. היו יחסים נהדרים. יכלנו לעשות הרבה כסף. אבל היות שזה אנגלים וזה אצ״ל.
ש. למה כסף?
ת. החבר׳ה רקדו, ופתאום הבריטים שומעים, באים לחלון ורוצים. אז אחי אמר: אנחנו נמשיך, ברגע שאנחנו רואים שהם באים, לסגור את הפטיפון ולשבת ולשיר שירי מולדת. פעם, פעמיים, שלוש הם הבינו, יותר הם לא באו. את לא יכולה להגיד להם: תסתלקו מפה! הם הרי אנשים. רק כדי לא להכנס אתם לקירבה. אז מפקד המחנה בא לאמא שלי ואמר לה: תעשי מזיקה, תתני לחבר׳ה הבודדים האלה המסכנים האלה. בסך הכל החייל הוא די מסכן, די בודד. תמכרי להם את הבירה, תתני להם בית חם, רק לשבת לרקוד את השעתיים, תרוויחי הרבה כסף. אז אמא שלי אמרה: אני מאוד מצטערת. אני מבקשת לכבד את הרצון שלנו, שלא יבואו, שלא יתווכחו איתנו, שלא יבואו. נראה אתכם ברחוב – תודה רבה, אם אתם זקוקים לעזרה – בבקשה. אבל לא, יש לי שש בנות. ואז היתה קבוצה שנקראת ׳בני פנחס׳. אם תפסו בת הולכת עם בן אנגלי, היו עושים לה קרחת. אבל לא קרחת לאורך כל הראש, אלא פשוט פס. פס נניח של חמישה שישה ס״מ קרחת. ומי זה רצה את זה? אז לא. אבל לנו הם עזרו המון. מדוע לנו – משום שאמא שלי היתה אשה מבוגרת, היתה יושבת בחוץ ומתקנת גרביים. הוא היה צועק לה מרחוק: מאמא, מאמא, מאמא.
לחיילים הבריטים, המוצבים בארץ זרה, בה שונאים אותם, יש רצון וצורך לבלות, להרגיש רצויים ואהובים. בקפה לורנץ, הטמפלרי בעברו, הוקם מועדון חיילים וקצינים. הוא כנראה היה יקר מדי עבור החיילים הפשוטים, שרצו, על פי מפקדם, רק לשבת, לרקוד, להרגיש בבית. זאת היתממות. אחד מזקני האיזור, שהיה ילד בזמן ההוא והפעיל עד לפני כמה שנים מסעדת שיפודים לא רחוק מביתי, סיפר לי פעם בקול נמוך שבניין שלם ברחוב שימש כבית זונות צבאי. איני יודע אם אני מאמין לו, אבל ברור שמין היה אחד מהדברים שהחיילים רצו. האיום בגילוח הראש, בהשפלה פומבית שכולם יודעים מה משמעותה, היה מן הסתם כלי אפקטיבי למדי בכדי להגן על תומתן של נערות השכונה. 
בתמונה זו נראים חיילים ברחובות שכונת מכבי, אוכלים משהו, כשהנשים צופות אליהם מבעד לחלון שתריסיו פעורים. ילדה בשמלה קצרה למידותיה שולחת אל הצלם מבט דואג, אף אחד לא נראה ממש נינוח. הצילום מתעד רגע שכמו לא היה אמור להילכד, לא אסור לחלוטין אבל בכל זאת מפוקפק במקצת. שרה בוכמן מספרת למראיינת עוד על הקשרים המסובכים הללו:
תראי, היו שתי בחורות בשכונה שלנו שהיו להן יחסים עם בריטים. אבל אחת מהן היתה גם כן, שרה לדרמן קראו לה, היו לה יחסים טובים מאד עם ערבים עשירים. היא היתה נוסעת כל פעם לביירות ולדמשק. ועוד אחת, ואני לא יודעת אחר כך מה היה, אם כן התחתנו עם אנגלים או לא התחתנו עם אנגלים. אבל אנחנו, שאר אנשי השכונה ראו את זה בעין מאד לא יפה, מאד לא אהבנו את זה. הן היו מנודות, כי לא אהבו את זה בשכונה. למרות שהבריטים, ׳הכלניות׳ קראו להם אז, הצנחנים הבריטים, היות ואנחנו היינו שכונת ספר ממש על הגבול, כל פעם שהיה עוצר הם היו מתמקמים אצלנו.
ש. היו אוכלים אצלכם?
ת. כן, היינו מתחברים איתם, היינו ילדים. כשהיה עוצר אנחנו היינו חופשיים להסתובב, ואנשים בתל–אביב היו בעוצר. זה היה הייחוד של השכונה שלנו.
קו הגבול שסימנו הבריטים היה לאורך מגרש הפועל, שתחם את השכונה ממזרח. בימי העוצר שהוטל על תל–אביב, שתכיפותם הלכה והתגברה, נמתחו לאורכו גדרות תיל, ואנשי השכונה שרצו לחזור לבתיהם נאלצו לזחול תחתיהן. המצב לא היה יציב, והלך והסלים. באוגוסט 1947 נעצר ישראל רוקח, ראש עירית תל–אביב, עם עוד מספר אישי ציבור, ונשלח למחנה המעצר בלטרון. כמה ימים אחר כך, במה שכבר נראה כמהלך מוכר החוזר על עצמו, פרצו עימותים בין ערבים ויהודים בשכונת אל–מנשייה, וגל פליטים משכונות הגבול בין תל–אביב ויפו הציף את העיר. הפעם, למרות הקרבה למוסדות הבריטים, גם שכונת ׳מכבי׳ הותקפה. בעקבות זאת נשלח מכתב זה לממלא מקום ראש העיר:
31 לאוגוסט 1947
לכבוד
עירית תל–אביב
לידי מר פרלסון ראש העיר,
כאן.
א.נ.
היות ושכונתנו שכונת הצריפים ״מכבי״ אגודה שתופית הנמצאת על גבול יפו ובה גרים שמונים משפחות שהם חברי האגודה, נוסף לזה כעשרים משפחות שכנים דיירים. השכונה קיימת זה 22 שנה כעין תריס לתל–אביב גלי הפחדים והמאורעות שעברו על ארצנו במשך הזמן הנ״ל לקחה שכונתנו חלק היותר גדול, יען כי היא עומדת על הספר, בכל פעם שקרו מאורעות היינו נמצאים בסכנה בחיינו ורכושנו הדל ובפרט במאורע האחרון שהיה ב-14 לחודש דנא בשעה 2 בצהרים בזמן שהגברים היו נמצאים בעבודה שהתנפלו עשרות ערבים באבנים, בסכינים, גם לא חסר להם נשק חם. רק בנס נצלנו בלי קורבנות. במקרה האחרון שהיה בולט בו חוצפה היותר גדולה מצד הערבים, ושהפיל אימה ופחד על כל תושבי השכונה אילץ אותנו לחפש מוסד שיבא לעזרתנו בענין השכון שלנו שנהיה לכל הפחות בטוחים בחיי נשותינו וטפנו בזמן שאנו הולכים לעבודה ועוזבים אותם לנפשם.
אל מי נפנה אם לא לכב׳ עירית תל–אביב העומדת תמיד על המשמר לעזור לשכונות הנמצאות סביב העיר.
אנו מוכרחים להרוס את הצריפים ולבנות במקומם בתים, זה דבר חיוני בכדי שנהיה בטוחים מתבערות ומהתנפלויות, ולדאבוננו אין באפשרות כספנו לעשות דבר כזה.
לכן אנו פונים בבקשה נמרצה להצילנו ממצבנו הנוכחי ולבא לעזרתנו הן בהשגות כסף והן בסדרו הענין בכלל. תושבינו יכולים להשתתף בסכומים ידועים לפי מצבם. העזרה שלכם מלבד שהיא תביא תועלת למאה משפחות גם היא תביא תועלת רבה באופן פוליטי, אנו משתוקקים מזמן להתחבר לת״א.
בלי עזרתכם יכולה שכונתנו להתפרק.
אדמת השכונה המכילה 1/2 9 דונם רשומה בטבו על שמנו ז.א. על שם האגודה שכונת הצריפים ״מכבי״ ויש בידנו קושנים על כל האדמה.
בתקוה שתשימו לב למצבנו ותמלאו את בקשתנו אנחנו חותמים:
יו״ר האגודה: בנימין גולדמן
חבר הועד: יעקב ברוק
המזכיר: צבי אינדמן
[אעת״א, שכונות כללי, 2210א]
הנהגת השכונה אינה מבקשת כאן פינוי או דיור חלופי, אלא עזרה כספית כדי להבטיח את שרידת השכונה, להחליף את הצריפים בבתים מבוצרים, במטרה שזו תמשיך להיות גבול, ׳מעין תריס׳, בין תל–אביב ויפו. העניים מחפשים פטרון, והם משתמשים במליצות חורקות וחנופה, ובהבלטת ההבדלים בינהם ובין תושבי שכונות הגבול האחרות: היותם אנשים עובדים, בעלותם על הקרקע ואשכנזיותם, הברורה משמותיהם. כל זה לא עוזר, כמובן. בכתב יד משורבטת בתחתית המכתב צורת הטיפול בו: ׳לאולגה: להודיע להם שעליהם לפנות לזליקוביץ והוא יפעל בהתאם להחלטות ועדת השכון׳. כלום לא קורה עם זה.
*
המלחמה מתקרבת. גם אם הבלגן נרגע לזמן מה הכל תלוי על בלימה. לאחר קבלת החלטת האו״ם על החלוקה מתגבר המתח, ובראשית דצמבר מותקפת שכונת הגבול נווה שלום בפצצות ובירי כבד. כוחות ה׳הגגנה׳, המבוצרים בעמדותיהם, מצליחים להדוף את המתקפה.
נסיון דומה היה באותו הזמן לחבר המגינים היהודים בשכונת המכבי. כאן החלה ״הפנטזיה״ סמוך לחצות. לראשונה הושלכה עליהם פצצה והיא התפוצצה בשטח ריק, אך מיד הבחינו אנשינו בקבוצת ערבים, המנסה לפרוץ מאחת הסימטאות שבשכונה. בלי שהיה נתכבדו באש הגונה ונהדפו. ושוב ניסתה קבוצה שניה להסתנן לשכונה בדרך אחרת, ואף פה נתקלו באש המגינים ונסוגו.
מעתה שימשה שכונת המכבי מטרה קבועה לערבים ולמשטרה הבריטית שחנתה בסביבה. איתרע מזלה של שכונת צריפים אומללה זו, שבגבולה הדרומי נמצאו בניני סי.אי.די., לאורך כל השכונה הגרמנית ביפו, כ-600 מטר. מתוך בנינים אלה היו שוטרים וחיילים בריטים יורים על השכונה כמעט מדי לילה בתואנות שוא, שיורים עליהם מעמדות ההגנה שבשכונת המכבי. יתר על כן, על אחד הבנינים שבשכונה הגרמנית הציבו הבריטים זרקור, שאורותיו כוונו לעבר עמדות היהודים, בכוונה ברורה, להפכן מטרה גלויה לערבים, שהתבצרו בבתיהם ממזרח לבניני סי.אי.די ובפרט בבנין טחנת הקמח המפורסמת של שחאדה עטאללה, מעלה מחמש קומות גבהה. מכאן היו הערבים ממטירים אש בלתי פוסקת ואנשי ההגנה נמנעו מלהגיב מחשש התערבות בריטית.
כבר ביום הראשון למאורעות ידעה ההגנה לסכל את נסיונות הערבים לפרוץ לשכונה. וכן הוסיפה. ובמשך הימים הוקפה השכונה חגורת עמדות, שחסמה כל גישה בפני מתקיפים ערביים ובריטיים.
[יוסף אוליצקי, ממאורעות למלחמה, פרקים בתולדות ההגנה על תל–אביב, הוצאת מפקדת ההגנה בתל–אביב, 1949, עמ׳ 38-39]
הבריטים, שידעו שהנסיגה קרובה, ניסו להגן על עצמם באמצעות הסתגרות בבסיסיהם, ותנועה במכוניות משוריינות בין מוקדי השליטה שהשאירו בינתיים בידיהם. כמה ימים אחרי המתקפה על השכונה, נהרגה נערה צעירה, בדרכה לבית הספר:
מכונית משוריינת של המשטרה, שיצאה אתמול ב-8 בבוקר משרונה ליפו, נאלצה להיעצר בכיכר–המושבות בתל–אביב, ושם הותקפה ב״בקבוק–מולוטוב״. מתוך צריח המכונית עלו עשן ולהבות אש. הנהג הסיע את המכונית לעבר רחוב העליה; בינתיים באה מכונית משוריינת שניה, ושתיהן פתחו באש בלי הבחנה. לשמע היריות במרכז העיר נתעוררה בהלה, האנשים חיפשו להם מחסה ממאות הכדורים שנורו. מכונית משוריינת אחת המשיכה דרכה ליפו, ובדרך נסיעתה פגעה בחלונות ראוה והוסיפה לזרוע כדורים. ליד בית המסחר גליקמן נהרג סוס – העגלון הספיק להימלט; כמה כדורים פגעו במכונית–טכסי, ובנס לא נפגע אדם. המכונית המשוריינת נכנסה אחר כך לרחוב הרצל, וליד התחנה של מכוניות ״דן״ נהרגה מכדור צפורה פסמאני.
כיצד נרצחה צפורה פסמאני
ילדה בת השלוש–עשרה, תלמידת כיתה ח׳ של בית החינוך ברחוב בצלאל משכ׳ ״מכבי״ נכנסה לאוטובוס לנסוע לבית–הספר. אל המכונית נורו עשרות כדורים. שמשות החלונות והדלת נופצו. כדור אחד פגע בצוארה של הילדה. מיד הובאה אל סניף קופ״ח הנמצא בקרבת מקום, ובדרך משם אל בית החולים יצאה נשמתה.
[השתוללות ״משוריינים״ בלב ת״א לאחר פרובוקציה של הפורשים, דבר, 10.12.1947, עמ׳ 1-2]
עצוב נורא. שרה בוכמן זוכרת שקראו לה ציפה, וש: ׳היתה ילדה יפיפיה, רקדנית, למדה לרקוד בלט וכל זה׳. סביב חודש זה ננטשו השכונה והבתים הסמוכים לה. גם הבנין הצמוד לביתי, בית משפחת חינאווי, נעזב, על תושביו היהודים והערבים. שרה בוכמן מספרת על הפינוי:
ברחוב סלאמה היתה טחנת קמח, והערבים היו צולפים על שכונת פלורנטין, על השכונה שלנו. אפילו בצריף נתקעו כמה כדורים. ואז החליטו לפנות אותנו. אני זוכרת שאני לקחתי את סבתא שלי. לא היו לנו מכוניות. לקחתי את סבתא שלי וברחנו דרך מגרש הפועל הזה. מגרש הפועל כבר היה מגרש ריק. בהתחלה היו בו טריבונות מעץ, כי שיחקו. אבל ב– 1947 כבר הטריבונות נהרסו וזה היה מגרש ריק, ואני שומעת כדורים ממש מעל הראש. אני אומרת לסבתא שלי בובא, קראתי לה: בובא, תתכופפי! שתינו היינו כפופות ככה, עד שהגענו למרכז וולוולסקי וכבר הסתתרנו.
התושבים ישובו למה שיישאר מהשכונה רק אחרי שיפו תפסיק להתקיים כעיר ערבית. האזור עומד להשתנות שוב, באופן דרמטי. הרחוב שלי, רחוב אל–אמריקאן, יאבד את שמו ואז יקבל אחד חדש, לא קשור לכלום, הרבי מבכרך. אספר על זה בחלק הבא.
****
זו רשימת המשך בסדרה. קדמו לה:
צריך לדבר על הרבי – הקדמה
צריך לדבר על הרבי – התחלות
צריך לדבר על הרבי – גן הברון
צריך לדבר על הרבי – לשוא – לחינם – אלמלא!
צריך לדבר על הרבי – בצריפים
וזה: צריך לדבר על הרבי: רחוב 306 החלק הבא. אני מודה לקוראים ולקוראות, מבטיח שאנסה לגמור את הדבר הזה, ושבסוף אפרסם גרסה הכוללת הערות שוליים מסודרות (כלומר קרדיטים ראויים וחשובים למקומות מהם אני לוקח את האינפורמציה אותה אני מביא כאן) וביבליוגרפיה.
בתמונות פרסום שהועלו לרשת ניתן לראות שהעיצוב משתדל ליצור תחושת מסורת וחיספוס. הקרמיקה החדשה קולפה מהקירות בכדי לחשוף את הדבק שחיבר אותה אל הבטון, תמונות הודפסו על הקירות, הרבה עץ, אלומיניום וחוטי חשמל יוצרים תחושה שמישהו מאוד התאמץ פה. בתמונה אחת כזו רואים כיצד נכתב השם אייכה באנגלית באמצעות קרמבואים על שולחן הקפה המשותף, ודאי כדי לחגוג איזה אירוע. אני לא חושב שגם אם ישלמו לי כסף אהיה מוכן לעבוד במקום שכזה, שנראה לי מזויף עד כדי תחושת כאב. לא הצלחתי להביא את עצמי לבקר שם לצורך תחקיר לכתיבת הספר הזה, שעוד מעט נגמר. אולי זה בגלל שאני אליטיסט ומתנשא, איש אתמול שאינו מבין איפה הוא חי. 
בשבוע שעבר, בזמן שלא הייתי פה, למזלי, הייתה תאונה נוראית באתר הבנייה שבמעלה הרחוב, בו חופרים כעת את בור היסודות של אחד מהפרוייקטים שנבנים על חורבותיו של מרכז וולובלסקי. משאית נסעה לאחור, ופגעה בשופל שהעמיס עליה עפר, מפילה אותו ואת המפעיל שלו לתוך הבור, 
למה קראו לבית הספר על שם דרויאנוב? אלתר דרויאנוב, בשבילכם, שהיה סופר, עורך ועיתונאי, אשר מת בתל אביב בשנת 1938. יש לו חשיבות בתולדותיה של העיר מאחר והוא ערך וכתב את רובו של ספר ההיסטוריה המוסכם הראשון שלה, ׳ספר תל-אביב׳, אבל הוא זכור בעיקר בגלל ׳ספר הבדיחה והחידוד׳, שלושה כרכים בהם קיבץ יותר משלושת אלפים הלצות ומעשיות מצחיקות, המתעדים ומשמרים את ההומור היהודי במזרח אירופה. לספר זה יש מספר מהדורות, כאשר לנו בבית יש את זו משנת 1951, עם העטיפה היפה שצוירה על ידי צילה בינדר, עליה מופיע ציור שלושה גברים המתגודדים יחדיו, אשר זוויות שפמיהם מצביעות על מצב רוחם המשועשע. אחד, כנראה בעל מלאכה, שמטפחת אדומה קשורה לצווארו, מספר משהו, תוך תנועות ידיים, לזקן הדור השעון על מקל. אדם נוסף, ברקע, מאזין ונהנה. זאת סצנה יפה, אבל היא מאוד לא מקומית. כאשר היינו בפגישת היכרות עם מנהלת בית הספר בו תלמד ביתנו, אישה מבריקה ונעימה, היו על המדף בחדרה כרכי ההוצאה האחרונה, משנת 1991, שאיוריו של דני קרמן על שעריהם. הוא בחר לצייר מעין קריקטורות של בדיחות מתוך הספר, איש שמן מרמה אדם עני ורזה, גבר המביא דג צבוע ירוק למשפחתו. המנהלת ציינה בפנינו את מה שברור לכל מי שמעיין כעת בספר, שזה לא כל כך מצחיק. אולי פעם, כאשר מציאות החיים הזו הייתה קרובה ואפשרית, אבל לא כעת. העולם הזה נעלם. 
בשנת 1971 פרסם מנחם תלמי, עיתונאי בעיתון מעריב, כתבה שעסקה בשכונת מכבי. כותרתה צוירה במיוחד, באופן הממחיש ומדגים את התעלומה שהיא באה לגולל: האם שכונת מכבי בוערת? ציור שמו של תלמי, בתחתית הכותרת הזו, מדגיש את היותו כותב ייחודי, המייצג לכאורה קול עממי ופשוט. הכתבה מתארת דיוקן עגום של השכונה ושל האיזור בתוכו היא ניצבת:
כמובן שבעיני הכותבים, ה-׳מלך׳ הוא שאחראי לאלימות ולפשעים שבאמצעותם הרחיב את נחלתו. דיוקנו מצורף לכתבה, והכותרת שמתחתיו קובעת: ׳למדינה אין כאן אחיזה׳. אין כמעט התייחסות לכך שלמדינה אין שליטה בשטח בגלל הכשלון המתמשך שלה בטיפול ברכוש הרב שנפל לידיה כשלל מלחמה, ושיעקב בנימין, תיאטרלי ככל שיהיה, ממלא פונקציות הכרחיות בתוך מצב ביניים מטושטש, שבו הידיעה של שם ומספר הגוש והחלקה אינם מספיקים בכדי להבין את המציאות בשטח. פקיד בכיר ב-׳עמידר׳ המצוטט בכתבה מגדיר את האיזור כ-״שטח הפקר״, למעשה זהו שטח מופקר, שהמדינה והעיריה בחרו לא לטפל בו, אולי מכיוון שלא היו מסוגלות להתמודד עם המורכבות שנוצרה בו כתוצאה ממלחמת 1948. דמויות כמו הרב פרנקל, שנבחר בשנת 1973 לרבה האשכנזי הראשי של תל-אביב, עזב בעקבות זאת את שכונת פלורנטין ועבר לגור ברחוב בלפור, או יעקב בנימין, שאיני יודע מה עלה בגורלו, היו משמעותיות באיזור, אבל לא היה להם כוח אמיתי, רק סימני כבוד ותארים ריקים. רב השכונות לא הצליח להציל אותן מלהתרוקן בעקבות ההתדרדרות המתמדת בתנאי החיים בהן, והמלך נחשף כעבריין המשתלט על שטח שאינו שלו. 
הנה
והרי
מפה
בשנת
