[חלק מסדרת רשימות בכתובים. הסבר, מפות ותוכן עניינים מתעדכן כאן]
גם בי יש חלק שאוהב צרות, מתענג על סכנה. אני שומר אותו בשליטה, מרגיע אותו, נותן לו דרור רק לעתים רחוקות. ויש לי גם צורך להוכיח את עצמי ואת יכולותי, להיות טוב יותר מאחרים. איני גאה בזה, אבל מה לעשות. להרבה אנשים שאני מכיר יש צדדים כאלה, שמניעים אותם ומאיימים עליהם. אני נושא עמי אשמה כפולה וסותרת, גם על עצם קיום הרגשות האלו וגם על כך שאיני נותן להם ביטוי מלא.
יכול להיות שזה מה שהוביל אותי, בנערותי, לבחור בשירות צבאי קרבי, ממנו יכולתי להמנע בקלות. התגייסתי תוך החלטה שאשחק את המשחק עד תומו, כמו שחשבתי שצריך, אלך לאן שישלחו אותי, ואנסה להיות החייל הטוב ביותר שאוכל. מצאתי את עצמי כלוחם וצלף בסיירת גבעתי. זה היה בתחילת שנות התשעים. יצחק שמיר היה אז ראש הממשלה. האינתיפאדה הראשונה עדיין נמשכה. ברצועת הבטחון בלבנון נלחמו ונהרגו חיילים, ובינהם גם חברי. למזלי הגדול לא הרגתי ולא נהרגתי. כאשר הגוף שלי קרס ונאלצתי לעזוב את צוות הלוחמים הפכתי למש״ק סיור.
בבסיס הסיירת במשמר הנגב, מקום משכנה ההסטורי של סיירת שקד, הייתה ספרייה קטנה. אני חושב ששם מצאתי את ספרו של פאטרסון על האריות אוכלי האדם, בעותק שהיה שייך פעם לספריית בית הספר בקיבוץ סעד. על עטיפתו כתוב השם בכתב יד ילדותי, ומודבקת מדבקת גור אריות חמוד על רקע קשקוש המדמה מי נהר. מישהו אהב את הספר הזה. עמודיו מוכתמים מעט בשוליהם. ניכר שדפדפו וקראו בו. הוא פורסם בשנת תשי״ב, 1952, ונפתח בהקדמה יפה, שכתב המתרגם והמעבד, המשפטן וההיסטוריון הרוויזיוניסט יוסף נדבה:
את פאטרסון הציוני איננו צריכים להציג כאן; אחד הפרקים הרומנטיים ביותר בתולדות הציונות קשור בשמו – הוא עמד, כידוע, בראש ״גדוד נהגי הפרדות״ בגליפולי ב-1915, ולאחר מכן היה מפקד אחד הגדודים של הלגיון העברי. עד מותו בשנות מלחמת העולם השניה עמד לימין הציונות, רתם את עצמו בעגלתה וסייע להגשמתה כמיטה יכולתו. הוא לא זכה לראות בתרומתה של מדינת ישראל, אך למן היום בו קרא לראשונה את פרקי התנ״ך שלנו והתלהב מגבורינו – גדעון ושמשון, דוד והחשמונאים, בר כוכבא וצאצאי העברים עד דור אחרון, – האמין האירלנדי הפרוטסטנטי הזה ביעוד מלכות ישראל המחודשת.
כאן רוצים אנו להציג לפניכם פאטרסון שונה לחלוטין, שרק מועטים בינינו שמעו על אודותיו – את פאטרסון כאחד מגדולי הציידים שבכל הדורות.
תשאלו – מה טעם להביא ספר כזה לפני הקורא העברי כיום? כלום עם של ציידים אנו?
על כך אשיבכם, כי טעות גדולה היא בידכם. אין נושא ספרו של פאטרסון על ציד האריות במזרח יבשת אפריקה רחוק מאתנו. מאז שחרר צבא ישראל את הנגב המדברי ואף הגיע עד לאילת לתקוע יתד נאמנה בחוף ים-סוף, בעציון גבר ההיסטורית, כבר הגיעו לאזנינו ספורים רבי ענין על האריות המשוטטים בין גבעות החול ועל נמרים המשחרים לטרף, ובחניתה – בצפון – ניתן לראות צבועים לעתים קרובות למדי, והתנים והשועלים חזון נפרץ הם בהרי יהודה ובשאר מקומות בארץ.
נדבה יודע, כמובן, שהתירוץ הזה לנחיצות הספר קלוש למדי. הוא חוגג את מלכות ישראל המחודשת, גדולה כל כך עד שיש בה טבע פראי עליו צריך להשתלט. הקוראים מוזמנים לדמיין שגם הם עצמם חלק משרשרת גיבורי החיל המיתולוגיים. אולי אפילו נעודו להם עלילות ציד משלהם. אבל פאטרסון מלמד דברים נוספים, איך להיות לוחם ובן תרבות:
ספורו של פאטרסון יקסום תמיד לבני הנעורים בעלי הנפש היוקדת ומבקשי התעוזה. פרשת הרפתקאותיו של הצייד המופלא הזה היא רבת-עלילות ומאלפת. דומה שלקח אחד במיוחד יכולים אנו ללמוד מספורו המלבב והמרתק: אומץ לב וקליעה מדוייקת בלבד אינם מספיקים; הלוחם המובהק חייב לסגל לעצמו קור רוח, שיקול צלול וסבלנות. תכונות אלו אופייניות הן לכל מעשי-גבורותיו. לא אחת ניצל פאטרסון ממוות הודות לשליטה מופלאת על רוחו בשעות סכנה. מעולם לא איבד את עשתונותיו. תמיד ערך את תכניותיו בשלוות נפש, שעמדה לו גם ברגעים שנדמה היה, כי שוב אין תקווה לחייו.
ולא לשם ציד סתם יצא פאטרסון ליערות-בראשית של אפריקה. הוא יצא לבצע משימת-תרבות גדולה: כמהנדס הוטל עליו להקים גשרים ולסלול מסילת-ברזל כדי להחדיר את ערכי-הרוח של אירופה גם למחשכי היבשת הבלתי נודעת.
אלה תכונות הלוחם, המהנדס והגבר הרצויות: אומץ לב, מקצועיות, שליטה עצמית. אמונה מלאה שאתה מגשים בפעולתך ערכים שאינם ניתנים לערעור. הסתפקתי בזה פעם, בידיעה שאני ממלא תפקיד. האמנתי שככה זה בחיים ופחדתי מתחושת הכישלון שמלווה את הפקפוק באמיתות הנצחיות האלו. רציתי להיות פאטרסון. הוא לא היה סופר, שמדמיין עלילות בדויות ופנטסטיות, הוא הדבר עצמו, עד מהימן:
אלו רציתם הוכחה לאמת הצרופה בספוריו המרתקים, כי אז מצאתם אותה בתערוכת עורות-החיות שהופשטו על-ידיו. הן מוצגות לראווה ב״מכון ז׳בוטינסקי״ בתל-אביב. עוד בחייו הוריש ידיד זה של היהודים את ״רכושו״ היקר הזה למוסד הזה.
פרט זה, העורות המוצגים לראווה בבית ז׳בוטינסקי שברחוב קינג ג׳ורג׳, סקרן ולא הרפה ממני. הייתי אחד מהקוראים היחידים בספריית הבסיס, שהורכבה מספרים שנתרמו או נזרקו ונאספו. לאף אחד לא היה איכפת. לקחתי הביתה את העותק. הוא הפך לחלק אהוב מספרייתי. מתישהו מצאתי עוד עותק, שנעטף בניילון כך שעטיפתו המקורית השתמרה. עותק זה היה שייך פעם לספריית בית הספר הממלכתי הדתי ׳מקור חיים׳ בבני ברק. חותמת יפה מגלה כיצד הגיע לשם.
החותמת מתארת סצנה של קריאה. ילדים, בני עולים מתרבויות שונות, בכיפות וכובעים מסורתיים, מתקבצים מעבר לכתפיה של ילדה לא גדולה בהרבה מהם, הקוראת להם מתוך ספר עב כרס שהיא חובקת. שערה אסוף בקוקיות. היא יפה ומרוכזת, שפתיה אסופות בחיוך בזמן קריאתה. פעוט שעון על השולחן מימין, שקוע בסיפור, מדמיין. ילד אחר, משמאל, מניח על הקוראת את מרפקו, מעריץ. עוד יצא משהו מהילדים האלו, הם העתיד, והספרים יעצבו את גורלם.
״הספר הוא ידידו הטוב והמועיל ביותר של האדם״, מימרא קדמונית זו שלא נס ליחה, היא המנחה את ״קרן הספריות לילדי ישראל״, שהוקמה ביזמתה של רעית נשיא המדינה, רחל ינאית בן צבי.
באמצעות הספר המובחר והקניית הרגלי קריאה נאותים מבקשת הקרן לתרום להעלאת רמתם התרבותית של ילדי העולים, ילדי משכנות העוני ואזורי הפתוח המרוחקים ולהחיש את קליטתם החינוכית בחברה הישראלית.
זו פתיחת הצהרת הכוונות של הקרן, שגם תורגמה לאנגלית ובודאי שימשה לגיוס תרומות. בגרסה קודמת של טקסט זה מופיע משפט יפה: ׳כאדמה למולדת כן הספר לחינוכו של העם׳.
הספרים שאנו קוראים, הסיפורים שאנו מספרים ולהם אנו בוחרים להאמין, הגיבורים שאנו מבקשים להנציח. האם ההתעקשות המוזרה שלי לכתוב, להדפיס, לכרוך ולהפיץ את הספר הזה, בו אולי יקראו אנשים כאשר אסיים, קשורה לכך שאני מזדהה עם חלק ממה שמניע את קרן הספריות? ספרים יכולים להיות ידידים למרות שהם אובייקטים, חפצים קיימים במציאות, המנציחים את זמן יצירתם. אני אוהב לכתוב ולעשות ספרים כי זה גורם לי להרגיש בעל משמעות.
עורות החיות שצד פאטרסון כבר אינם נמצאים בארכיון ז׳בוטינסקי שבמצודת זאב. כאשר ביקרתי שם העזתי ושאלתי על כך. הסתתבר שאכן, עד לפני כמה שנים, היה בארכיון ארגז ובו עורות חיות, וכל זמן קצוב היה צריך להוציאם ממנו ולנער מהם את האבק. סיפרו לי שפעם אחת מהעובדות המתנדבות פתחה אותו בטעות ונבהלה נורא. הם הועברו, לאחר כבוד, למוזיאון הגדודים באביחיל, והוצגו שם זמן מסוים. כשעודכנה התצוגה הוחלט שלעורות האלה אין בה מקום, והם נשלחו לשימור במעבדות אגף המוזיאונים של משרד הבטחון. הנצחתו העיקרית של פאטרסון היא באחוזת הקבר שהוקמה עבורו ועבור אישתו, בתמיכת בנימין נתניהו, בה טמון אפרם. דמותו מוצנעת כעת במוזיאון, הערת שוליים בסיפור הגדול של תקומת הלאומיות היהודית. הוא מוצג באמצעות סרטון קצר, בו שחקן המחופש אליו מספר במבטא מוזר, אירי לכאורה, ש-׳אפילו צדתי אריות!׳.
הפרק הבא כאן
