ארכיון תג: שכונת מכבי

צריך לדבר על הרבי: שני רבנים ומלך

בפארק החדש שמקימים על מגרש החניה שהיה פעם שכונת מכבי יהיו שתי גבעות. מגביהים אותן עכשיו, וצפצופי הטרקטור העורם את אדמת החמרה האדומה שהובלה לכאן במשאיות עולים מהחלון בכל פעם שהוא נוסע לאחור. כף ועוד כף. בתחתיתה ממתינים, מבוישים וקטומי ענפים, עצי צאלון בוגרים שנעקרו במקום אחר והועתקו לכאן. הם מכונסים, צפופים, גומה נושקת לגומה, ענף גדום צבוע לבן כמעט נוגע בענף גדום אחר. כשהטרקטורים יגמרו לעצב את הטופוגרפיה ישלפו את העצים מהקרקע וישתלו אותם שוב במקומות שנקבעו בתכנית. עוד כמה שנים, אחרי שיחנך ויתיישן, הפארק והעצים הללו יראו כאילו היו פה תמיד, ורק הוותיקים עוד יזכרו שלא ככה.

תאונה ברחוב קומפרטבשבוע שעבר, בזמן שלא הייתי פה, למזלי, הייתה תאונה נוראית באתר הבנייה שבמעלה הרחוב, בו חופרים כעת את בור היסודות של אחד מהפרוייקטים שנבנים על חורבותיו של מרכז וולובלסקי. משאית נסעה לאחור, ופגעה בשופל שהעמיס עליה עפר, מפילה אותו ואת המפעיל שלו לתוך הבור, כך שנפצע קשה. ׳ICE TEL AVIV הוא אייקון מגורים חדש ויוקרתי, הממוקם בשכונת פלורנטין על גבול נווה צדק, ומציג סטנדרט בנייה גבוה וחזון אדריכלי פורץ דרך לאזור׳, מכריז אתר הפרוייקט, אשר פונה לקהל יעד שאוהב את תל-אביב, ׳אנשים שנהנים לנוח לחופה ולהתרענן בטבילה בים שלה. אנשים שמחפשים איכות חיים גבוהה, סטנדרט בניה ועיצוב מלוטש , יוקרתי וחדשני.׳ בטח ייקח שלוש שנים עד שיגמרו לבנות את המבנים המגעילים האלה, אשלייה צפופה של יוקרה עשויה בטון, מתכת וזכוכית, עילגת כמו הטקסט שמפרסם אותה. הפועל שנפצע, המחפר ההפוך, בור היסודות המרושל, מרכז וולובלסקי עצמו, כבר לא יראו קשורים לשום דבר. בסדר, פעם קרו דברים, היה פה אחרת, תתקדם.

לפי שנתיים נסעתי בעקבות אהובתי לשנת שהייה בארצות הברית, רחוק מאוד מהרבי מבכרך. כשעזבנו הבניין שלידינו היה גמור, אבל עדיין לא אוכלס. היה מוזר לגלות שיש בו חן מסוים, שגווני האפור, השמנת, ונגיעות הצהוב-כתום בהם נצבע מעניינים לעין. זו הייתה תקופת שיא סיורי הגרפיטי. קבוצות קבוצות הם עברו כאן, מדריכים ומדריכות מובילים אוספים תמוהים של אנשים, וועדי עובדים, תיירים, קבוצות ׳תגלית׳, מסבירים בהתלהבות על אמנות הרחוב המשתלטת ומייפה את אזור התעשיה האפור. כמה סיורים מגוחכים כאלה נערכו כל יום, כאשר אחת מנקודות העצירה הקבועות היתה בגינה הקהילתית שאני סייעתי לבנות. נערות בגיל בת מצווה, שמכינות אלבום צילומים לרגל המאורע, הצטלמו בשביל הכניסה אל הבית שלנו, ליד שער המתכת אותו הזמנתי אצל קלוד, המסגר המבוגר, שהיה לו פעם בית מלאכה מהצד השני של דרך אילת. כמה הכל אותנטי, ישן כזה, מקומי. עוד לפני שנסענו הרגשתי קצת זר ברחוב שלי.

חיינו שנה בקיימבריג׳, עיר קטנה ליד בוסטון, גרים בקומתו השנייה של בית בנוי עץ ברחוב הערמון, Chestnut Street, חמש דקות הליכה מנהר הצ׳ארלס, בשכונה שהייתה פעם של מעמד הפועלים וכעת היא מהמקומות היקרים ביותר בארצות הברית. היינו זרים במקום שידע איך מתמודדים עם שכמותינו, דיירים זמניים ממדינה רחוקה. לקחנו איתנו את כלבתנו, ובמהלך הטיולים איתה חקרתי את רחובות השכונה, ושכללתי את יכולות החלפת ברכות השלום המנומסות עם האנשים אותם פגשתי, הנחמדים והאדיבים כל כך. הרחוב הזה עדיין חי בזכרוני, אני יכול לדמיין אותו כאילו הוא מתחת לביתי כעת.

לא להיות כאן שנה הייתה חוויה חשובה ומעניינת. התגעגעתי מאוד. פחדתי שבזמן העדרותינו דברים ישתנו כך שלעולם לא נשוב להיות מקומיים, אבל מובן שלא היה לזה שום ביסוס. חזרנו, והכל שב להיות ממש אותו דבר, עם שינויים קטנים. תעשיית הביגוד קורסת, כך שחנויות ועסקים רבים נסגרו, ויש הרבה פחות תנועה ברחוב. דיירי הבניין החדש הם בדיוק כפי שציפיתי שיהיו, עירוב מוזר של תושבי חוץ ושוכרים שמתוסכלים מזה שהם חיים בשולי העיר ובכל זאת משלמים כל כך הרבה, לא מתערבבים עם המקומיים. חלק גדול מהדירות משמש להשכרה לזמן קצר, דרך אייר בי אנד בי, וקולות גלגול מזוודות על המדרכה בשעות מוזרות נוספו לרעשי הרחוב הקבועים. למדתי לא לראות את התיירים האלה, להתעלם מהם כאילו היו שקופים, לא לבזבז עליהם שום יחס. פעם בשבוע אנחנו עובדים בגינה. יש לנו חברים בבניין ובשכונה. גן הילדים בו למדה ביתי השנה נמצא במרחק שלוש דקות הליכה מביתנו, בבניין בית הספר שנלחמתי נגד בנייתו.

לפני כמה שנים, כאשר עוד לא ידענו שניסע ונחזור, רצינו שביתנו תלמד במסגרת הגן הדו לשוני, בו לומדים בעברית ובערבית, שמפעילה עמותת ׳יד ביד׳. הסתבר שאיזור הרישום שלו מוגבל לתושבי יפו בלבד, וכי רחוב הרבי מבכרך, כתובתינו, מחולק בין יפו לתל-אביב, כאשר אנו נמצאים מצדו התל-אביבי של הגבול. ניסינו למחות ולהתעקש, בילינו יומיים במסדרונות מחלקת החינוך בעיריה, ללא כל תוצאות. כששבנו לארץ גילינו כמה בית ספר קרוב לבית הוא קל ונוח. ביתנו עולה לכיתה א׳ ותתחיל ללמוד בו בעוד מספר ימים. היא דו לשונית כעת, אבל יודעת אנגלית, לא ערבית. לא נורא, תמיד תוכל ללמוד את השפה בהמשך.

*

בית הספר הזה, בו תלמד בתי, שיהפוך להיות חלק מזהותה מאחר ורק פעם אחת בחיים הולכים לכיתה א׳, וכי מה שם בית הספר היסודי בו למדת זו אחת משאלות הזיהוי הנפוצות, נוסד בגלל התעקשות של איש אחד, רב שכונת פלורנטין, יצחק ידידיה פרנקל.

הרב פרנקל היה מחברי ומנהיגי ועד השכונות העבריות, הגוף שניהל את ענייני השכונות היהודיות של יפו לפני מלחמת 1948. בישיבה שנערכה ביום כניעת העיר, ה- 13.5.1948, כאשר גורלה וגורל שכונותיה העבריות עדיין לא היה ברור, אמר: ׳בשום פנים אין אנו מסכימים שיפו תחזור למדינה הערבית ואנו נהיה אזרחיה, אנו לחמנו זמן ממושך כדי להשתחרר מיפו ויש למצוא את הדרך שאנו לא נחזור בשום פנים להיות אזרחי המדינה הערבית׳. שלושה שבועות אחר כך התבהרה התמונה, כשתל-אביב סיפחה אליה את השכונות. אז העלה הועד חשש שהסתבר כמוצדק:

א. הנהלת הועד רואה משום מעילה בשליחותה אם לא תשלים את ספוח השכונות לתל-אביב ע״י נתינת פה ונציגות לצרכי התושבים בשכונות, ומאמינה כי כך גם יבינו את הדבר כל הגורמים בעירית תל-אביב.

ב. כדי שהנציגות תהיה הולמת את זכות התושבים משלמי המיסים ומושכי בעול הוראותיה של עירית תל-אביב צריכות השכונות להיות –

1. מיוצגות על ידי הועד שלהן במועצת העיריה.

2. במספר הנציגים המגיע לפי מספר התושבים בשכונות

3. – בהתחשב עם שעת החרום העוברת עלינו גם – להיות מיוצגות ע״י בא כח בועדת המצב.

ג.  הנהלת ועד השכונות נוכחה כי לא הועד ולא שום ועדת-צל בעירית תל-אביב לא יוכלו ליצג את צרכי השכונות וזכויותיה, אלא אך ורק נציגות מלאה במוסדות המכריעים בעיר.

[ועד השכונות העבריות לכבוד ראש העיריה, 6.6.48, אעת״א, א׳2211]

העיריה לא התייחסה להסתייגויות האלה. השכונות נבלעו בתל-אביב, כאשר ההתייחסות לתושביהן הייתה כאל עול ואליהן כאל משגה שיש לתקנו. זה בא לידי ביטוי בתכנית האב של הורביץ שהוזכרה בפרק הקודם. הרב פרנקל היה חלק מהמנגנון הדתי העירוני, ודבר זה הקנה לו מעמד מסוים, בו השתמש בכדי לנסות ולשפר את תנאי החיים של אנשי קהילתו. הוא שלח פניות רבות לעיריה, וגם נפגש עם בעלי תפקידים בה, כאשר אחד האנשים שגייס לצדו היה מאיר איכילוב, סגן ראש העיריה ונציג סיעת ׳חירות׳ במועצת העיר. כך כתב איכילוב במזכר לראש העיריה, שהעתק ממנו נשלח גם לרב פרנקל : 

מחובת העיריה לעזור לדיירי שכ׳ פלורנטין על ידי רכישת מגרש מתאים עבור גן צבורי, בית -כנסת ומוסדות אחרים.

אל לנו לשכוח ששכונה זו מאוכלסת ע״י 70-80.000 נפש, ללא גן ומקום בלוי לילדים ומרגע לעמלים. מאז שצורפה שכונה זו לתל=אביב, כמעט ולא נהנתה במאומה מטפולנו הממשי. אינני סבור כי כל מאמצינו חייבים להיות מכוונים למרכז העיר ולצפונה, עלינו להתפנות גם לשכונות ולהקדיש להן תשומת לב נאותה.

[שכונת פלורנטין – הקצאת שטח לגנים ומוסדות תרבות, 29.4.1954, אעת״א, ג׳2211]

בתקופה זו היה הרב פרנקל כבן 40, צעיר יחסית, אבל בעל ותק רב בשכונה. הוא היה יוזמו של מנהג שהפך להיות מזוהה מאוד איתה, חגיגת ׳הקפות שניות׳ בשמחת תורה, מסורת אותה התחיל בשנת 1942 בכיכר שליד בית הכנסת הקטן שייסד, ׳אהבת חסד׳. חגיגות אלה הפכו לסמל עירוני והשתתפו בהן אישי ציבור וחוגגים שהגיעו מכל רחבי העיר. ׳ביחוד רבתה ההילולא והחינגא בשכונת פלורנטין בה נערכות ״הקפות״ מדי שנה בשנה בהשתתפות אישי צבור, חברי כנסת וקהל רב׳, נכתב בעיתון ׳חרות׳ בשנת 1953. פרנקל ניצל את המוניטין הזה, כמו גם איומים מרומזים על יכולת השפעתו הפוליטית במכתב המצוין כ-׳אישי׳ שהפנה לראש העיר ושמתוארך ל- ג׳ תשרי תשט״ו, מעט לפני סוכות.

אל

ראש העיר מר חיים לבנון המכובד!

הואיל והענין שאדבר עליו אינו ענין פרטי שלי, מרגיש אני חובה בנפשי לומר לכב׳:

1. נכנסתי לשמש ולשרת את השכונות העבריות בשנת 1935 כשעדיין היו בכל האזור בתים בודדים – עד שהשכונות התפתחו למה שהן כיום: אוכלוסיה של שישים אלף נפש ורוב התעשיה מרוכזת בה.

2. התושבים הללו שסבלו שנים רבות מידי עריצים ערביים וכו׳ היו הראשונים שהכריזו על מרי אזרחי נגד יפו הערבית ולא נסוגו גם כשמושל המחוז והמזכיר הראשי איימו עלינו במאסר. עד אשר בא הסיפוח המקווה (שאותו אנו חוגגים ביום שמחת תורה).

3. בטבת תש״י- חדשיים לפני הבחירות לע.ת.א. קיבלתי מכתב ממר רוקח ראש העיר, שבו הוא מתחייב לבצע את העבודות הדרושות לשכונות ולפתור את הבעיות המיוחדות (הפירוט במכתב שבידי) ומר י. ר. מסיים את המכתב ש״סגנו מר לבנון יהיה אחראי לביצוע הדברים״.- פירסמתי את המכתב בעתונות (והציונים הכלליים [המפלגה ממנה באו רוקח ולבנון] קיבלו יותר מששת אלפים קול בבחירות לע.ת.א. יותר מכפלים של הקולות שקיבלה רשימת ההסתדרות).

והנה אנו עומדים עתה בסוף 1954 והרי התוצאות:

א) אין אף בית ספר בכל השטח. חמשת אלפים ילד מכתתים רגליהם למרחקים בשעה שקיים מגרש הפועל לשעבר שהופקע לשם כך. ב) אין אף מגרש משחקים אחד. ג) אין אף גינה אחת ולא עצים מצילים בודדים (למרות שבידי מכתב ממר שושני על נטיעת עצים) ד) לא כביש ולא מדרכה לבד מה שנעשה ע״י שלטון יפו הערבית. ה) עשן בתי יציקה, בתיח״ר לסבון ומכבסות וכו׳ מחניקים את האוכלוסיה כולל ילדים. לא זכינו להגיע לדרגת שכונת התקוה, הואיל ואין לנו ״מלאכי״ בעיריה, וגם לדרגת יפו לא – הואיל ואין לנו מנהל כמו מר גפן – ובכך הפכנו לבנים חורגים.

4. לפני תקופה קצרה ביקרתי אצל כב׳ ופרטתי בפניו את כל הבעיות וכב׳ אמר לי שבימים הקרובם אשמע ממנו. עד כה טרם קבלתי כל ידיעה נוספת.

5. במקום זה קבלתי תשובה לפנייתי אצל מזכיר העיר. פניתי אליו בהסתמך על מכתב שכתב לי לפני שנה שבשנת תשט״ו תדאג העיריה לסדר את כל הסדורים הדרושים בהביאו כנראה בחשבון כי תושבי השכונות ראויים לפחות פעם אחת בשנה לגמול שמקבלים תושבי המרכז והצפון בכל שני וחמישי (תזמורת בגן מאיר וגן העצמאות ורמי קול והופעות שונות בכל הזדמנות שהיא)- בתשובה כותב כב׳ כי אינו יכול להקציב מאות לירות לחגיגה המסורתית במוצאי שמחת תורה הבאה למעשה להבליט את קשרינו עם תל אביב העיר.

מובן שאשתדל לקיים את החגיגה בכל אופן ואקוה שכב׳ ישתתף בה.

אולם, אולי בכל זאת כדאי לשנות את יחסה של העיריה כלפי הראשונים לסבל והאחרונים לתיקון.

בכבוד רב ובברכת שנה טוב וגמח״ט

הרב י. י. פרנקל

[אעת״א, 13.10.1954, שכונות כללי, ג׳2212]

בנובמבר נשלח מזכר פנימי לראש העיריה, המפרט את התשובות לטענות שהעלה הרב פרנקל:

1. מגרש משחקים:

מאחר ואין מקום פנוי ומתאים, היכול לשמש כעת כמגרש משחקים, הרי עד לתכנון מחדש של שטח השכונה, לא קיימת כל אפשרות להקצאת שטח למטרה הנדונה.

בזמן התכנון ייעשו מאמצים להקצבת שטח למגרש משחקים.

2. נטיעות:

אין לצערנו שטחים פנויים בהם אפשר יהיה לנטוע גנות וכד׳. באשר למדרכות – מפאת רחבן הבלתי מספיק אין כל אפשרות, למרות הרצון הטוב, לנטוע בהם עצים.

3. כבישים ומדרכות:

לצערנו מפאת חוסר תקציב אין אפשרות של בצוע עבודות סלילת כבישים ורצוף מדרכות.

4. מפגעים:

אין כל אפשרות חוקית למנוע מבעלי בתי החרשת השונים, הקיימים ברשיון, מלעבוד; אולם ישנם סדורים טכניים, שעל בעלי המפעלים לסדרם והיכולים למנוע סבל מהתושבים והטפול בקביעת סדורים אלה – בידי משרד הבריאות.

[14.11.1954, אעת״א, שכונת פלורנטין, 2220]

ראש העיריה, בתשובתו לפרנקל, עידן את הניסוחים הללו, אבל לא את התשובה השלילית לבקשות. הוא כתב כי: ׳אנחנו מחפשים דרך לתכנון השכונה מחדש, כדי שנמצא את השטחים הללו הדרושים למטרות החשובות האמורות׳. פרנקל המשיך לנדנד, להזכיר את ההבטחות שניתנו ולא קוימו. מגרש הפועל הנטוש הפך בינתיים למפגע תברואתי של ממש, העיריה ניסתה לטעון כי ׳האשפה המצטברת והולכת על מגרש זה מובאת למקום ע״י תושבי השכונה׳, אבל האחראים לדבר היו עובדי בתי המלאכה במרכז וולובלסקי, שהתלוננו כי מחלקת התברואה בעירייה אינה דואגת לפינוי האשפה מאיזור התעשייה, ולכן הם משליכים אותה שם. טרדות חדשות החליפו טרדות ישנות, כפי שמשתקף במכתב זה, עליו מתנוססות שלושים חתימות של תושבי שכונת צריפי פלורנטין. חלק גדול מהם לא חותמים בעברית, וכתב היד של אחרים מראה עד כמה השפה קשה להם. אלו מהגרים עניים, הממשיכים לגור באזור שהעיריה מחשיבה כבלתי מתאים לכך:

ברחוב 366 מס. 21 היה במשך שנים רבות בית חרושת לסבון על שם מסרנו, אשר היה מפריע לא במעט לחיי התושבים ברחוב ובסביבה הקרובה. כאשר פנינו בתלונה על המצב הזה, נתנה לנו תשובה כי הרחוב נמצא באזור תעשיתי ולכן אין ביכולתם של המוסדות להתערב לתקון המצב.

השלמנו עם המצב, אם כי לא ברצון. לפני כשנה חל שנוי, ובמקום מפעל לסבון נפתח במקום מחסון למספוא. במשך החדשים הראשונים, לא הפריע המפעל החדש – הובאו למקום סחורות שונות בלבד. אולם, ב- 3 החדשים האחרונים התחילו להתמלא הבתים הסמוכים למחסן כנמת הגורמת ללכלוך חמור ולמצב בלתי נשוא. יתושים וזבובים למינהם עפים ועוקצים אותנו.

אנו פונים אל כב׳ בפניה נמרצת לפעול בהקדם האפשרי למען לתקן את המצב ולאפשר לנו לחיות בסביבה נקיה ומסודרת.

[לכבוד מר א. בויאר, סגן ראש העיריה, 8.10.1956, שם]

תושבים אחרי, אשר הגדירו עצמם כ- ׳נציגי שכונת פלורנטין׳, כינוי כללי שמרמז על כך שמדובר בגוף בלתי נבחר של פעילים, פנו לעיריה במכתב נוסף ומפורט, בו חוזרות אותן תלונות תוך שינוי מסוים בטון, ההופך למאשים וכועס. אין יותר אשליה של סולידריות או רצון טוב מטעם העיריה. במקום זה, מאמץ המכתב זהות קהילתית מתבדלת, מעמיד דרישות ומסתמך על זכויות בכדי להעלות טיעונים:

במשך שנים רבות נסינו, בכל הדרכים, להביא את בעיותינו בפני הנהלת העיריה ודרשנו טפול מידי ומעשי באותן השאלות המהוות יסוד לחיים רגילים, אותם רשאים לדרוש כל האזרחים בעיר תל – אביב יפו.

למרות מאמצים אלה, נשארו כל פניותינו ללא תשובה. העיריה הזניחה בזדון את שכונתנו והפכה אותה לגיטו של שכונת עוני וסבל.

עירית תל – אביב שירשה את שכונת פלורנטין מעירית יפו הערבית קבלה ברצון את השכונה המאוכלסת על מנת להפיק תועלת כספית – במסים גבוהים כנגד הוצאות והשקעות אפסיות במקום.

מדי שנה, עומדת שכונתנו בפני סכנה חמורה של שטפונות. ובכל שנה מבקרים גבאי העיר בשעת המצוקה לפזר הבטחות, ואנו עומדים תמיד באותו המצב. אנו דורשים מהעיריה לא הבטחות והפעם בצורה ברורה, להגיד לנו מה היא חושבת לעשות ומתי אומרת לבצע עבודות הכרחיות לפי הבא:

א. בתי ספר: עירית יפו הערבית לא דאגה לבתי ספר במקום לאחר תשע שנות קום מדינת ישראל וצרוף השכונה לעיר העברית הגדולה – עירית תל – אביב לא הקימה בית ספר אחד במקום כך לא קיימים בתי ספר בשטח של 2 קילומטרים בין רחוב לילינבלום לבין כביש ירושלים – ילדינו חייבים בגשם שוטף ובחום לוהט ללכת רגלי גם מחוסר תחבורה עירונית במקום לבתי ספר מרוחקים – או לנוטשם.

ב) גני ילדים עירוניים: לא בנמצא בשכונה שלנו – כאילו לא ידעה מועצת העיריה שחלק זה מהעיר מטופל בילדים מרובים ומבורך בילודה מוגברת.

ג) מגרש משחקים וגנים צבוריים: למרות ששכונות עוני אחרות זכו במגרשי משחקים וגנים צבוריים (שפירא והתקוה) זכתה שכונתינו בשתוק כל מפעל עירוני וצבורי – ההבטחות בנדון זה לא הוגשמו למרות רבוי אדמות מהרכוש הנטוש בקרבתינו.

[לכבוד ראש עירית תל – אביב, 16.10.1956, שם]

רשימת הדרישות ממשיכה: סלילת כבישים, טיפול בתחבורה הציבורית הלקויה, בניית שיכונים חדשים על אדמות הנפקדים הרבות הסמוכות לשכונה, טיפול במפגעי התעשייה והורדת מיסים. עירית תל-אביב מוצגת במכתב זה כיורשתה של עירית יפו שהפלתה וניצלה את שכונותיה העבריות: ׳הגיע הזמן לשבור את חומות הגיטו שכפו עלינו שתי העיריות יחד ולקבל אותנו כבנים שווים בעיריה עברית במדינת ישראל. הגיע הזמן שנקבל תמורה תמורת המסים שאנו משלמים לעירה במקום להוציאם כדי לפאר מקומות אחרים בעיר׳. הפעילים דורשים הקמת ועדת חקירה צבורית ועירונית, ושולחים העתקים מהמכתב לשרי הפנים, החינוך והתחבורה, וגם, כפי שהם מוסיפים בכתב יד, לסיעת הפועלים, היריבים הפוליטיים של ראש העיר.

הלחץ פעל, ובשעה טובה, כמעט תשע שנים לאחר ששכונת פלורנטין סופחה לתל-אביב, אושרה בניית מגרש משחקים, מועדון נוער ובית ספר חדש על שטח מגרש הפועל. שרטוט המגרש על נייר פרגמנט מצורף להודעה על כך שנשלחה לראש העיריה. מגרש הפועל הופך לבית ספר

*

זה היה מאבק תושבים מוצלח, אבל לא נצחון. נכון, הוקם בית ספר לילדי שכונת פלורנטין, אבל הוא היה בלב אזור תעשיה שהמצב בו רק הלך והתדרדר. לא הוצע כל פתרון לבעיות האחרות שהעלו התושבים ותנאי החיים בשכונה הוסיפו להיות קשים. דירתו של הרב פרנקל הייתה ברחוב אבראבנל, משקיפה על שכונת צריפי פלורנטין. ביקרתי בדירה הצנועה הזו, בה גר בשכירות, לא פעם, מאחר ומובילת המאבקים השכונתיים האחרונים, מי שמטפחת ואחראית כמעט לבדה על הגינה הקהילתית, הילה הראל, היא חברה טובה, וגם היא מתגוררת בה בשכירות כבר שנים רבות. מהמרפסת, בה יש כמעט תמיד רוח נעימה, ניתן לראות את בית הספר ואת הגגות הנמוכים של שכונת הצריפים.

למרות, ואולי אף בגלל הצניעות הזו, זכה הרב פרנקל להכרה ציבורית רבה. חגיגות שמחת תורה המשיכו להתקיים כסדרן והמסורת היתה ברורה כל כך עד שהעיתון ׳מעריב׳ יכול היה לתאר אותן בפרוטרוט עוד לפני שהתרחשו:

שמחת ׳הקפות׳ מסורתית, בהשתתפות אלפי אנשים, תיערך במוצאי שמחת תורה בניצוחו של הרב יצחק ידידיה פרנקל בכיכר המרוצפת שליד ביתו – בקרן הרחובות אבראבנל-עמק-יזרעאל בתל-אביב. תזמורת הכבאים ו׳להקת האש׳ בניצוחו של ׳סוליימן הגדול׳ יתרמו לשיתופם של ההמונים הצפויים בשמחה זו.

הרב פרנקל, ׳רבן של השכונות׳ בתל-אביב מקיים כבר 29 שנים מסורת עממית זו להקיף בשמחת החג אלפי אנשים. בדרך כלל מתרכז ברחבה שליד ביתו קהל הנאמד בעשרת אלפים אנשים. משפחת בוכמן מעמידה תמיד את ביתה לקליטתם של ׳האושפיזין׳ המכובדים ודואגת להם במאכל ובמשקה. מעל מרפסת הבית משדר הרב פרנקל את דברי ברכתו בכמה שפות לקהל המצטופף למטה.

שמחת ה׳הקפות׳ תתחיל במוצאי החג, בשעה 6.30, בקריאת ׳סיום התורה׳ על ידי נערי כמה עדות – בסימן מיזוג הגלויות בישראל. החזן הראשי של בית-הכנסת הגדול בת״א, מר בנימין אונגר, יתכבד בפסוקי ׳אתה הראית לדעת׳ – ואחריו יתכבדו בכך גם חזני העדות האחרות. התהלוכה, ובראשה ספרי תורה עתיקים, תסובב ברחובות הסמוכים לצלילי תזמורת הכבאים. התכנית כוללת גם מחולות-עם מסורתיים של בני העדה התימנית.

עד כה כבר הבטיחו את השתתפותם ראש העיר מר נמיר, סגן שר הבטחון מר שמעון פרס, שר המשטרה מר בכור שטרית והמפקח הראשי של המשטרה מר יוסף נחמיאס, חברי כנסת, נציגים דיפלומאטיים ועוד.

[שאול הון, אלפים ייצאו ל׳הקפות׳ בת״א, מעריב, 8.10.1963, עמ׳ 8]

איזה יופי, מה? מתואר פה אירוע שתכניו ואופן התנהלותו נוצרו כתוצאה ותגובה לתנאים בשכונת פלורנטין בת הזמן, המשלב בין הדתי לאזרחי ויוצר קרנבל מקומי בעל חשיבות אזורית ולאומית. העירוב בין מנהגי העדות השונים, בין העירוני ובין הארצי, והמשמעות הפוליטית הברורה של כל זה: יש פה סלט נחמד מאוד. אני מכיר את הכיכר המעט עלובה הזו, שנקראת היום על שם שרה בוכמן, שממרפסת דירתה נאם הרב פרנקל, לובש גלימה בוכרית. אני חושב שזה היה צריך להיות אתר מורשת לאומי.

באותה שנה היה מעורב הרב פרנקל עוד בשני עניינים שמקמו אותו במרכז תשומת הלב הציבורית. הוא ניסה לתווך בין הצדדים המעורבים בפרשת חטיפתו של הילד יוסל׳ה שוחמכר, לו מונה כאפוטרופוס, כדמות שהייתה מקובלת גם על דתיים וגם על חילוניים, והוא דאג להבאתם לקבורה, בטקס פומבי וגדול, של עצמות נספים במחנה ההשמדה טרבלינקה, אותן אסף בעצמו כאשר השתתף במשלחת הישראלית לציון 20 שנים למרד גטו וארשה. טקס קבורה רב רושם זה, אשר בו השתתפו אלפי אנשים, יצא מבית הכנסת הגדול בתל-אביב לבית הקברות בנחלת יצחק בסוף חודש מאי. כשבועיים אחר כך הוא פונה אל ראש העיריה בענינים פרוזאים הרבה יותר:

מוצא אני לחובתי להביא לתשומת לבו את הפרטים הבאים הנוגעים לצרכיו החיוניים של האיזור פלורנטין והסביבה.

      1. כבעיה דחופה שאינה סובלת דיחוי, יש לראות את בעית מגורים עם בתי מלאכה של נגרות הנמצאים בכפיפה אחת, כלומר, בצריף אחד של עץ, שוכנים ביחד בית מלאכה של נגרות עם מגורים של משפחה מרובת ילדים. בשנה האחרונה כבר קרו פעמיים מקרים של שריפות בלילה, שרק בנס נצלו נפשות של ילדים קטנים אשר רק קיר של דיקטים הפרידה בינם לבין מוקד השריפה, יש גם לציין שבשנה האחרונה הלכו ורבו המקרים של הפיכת צריפי מגורים לנגריות, וכל זה באישור המחלקות המתאימות של העיריה.

      1. בעית העשן והארובות בגדלים שונים, מהווים בעיה בריאותית צבורית הדורשת את פתרונה.

      1. אין להתעלם גם מהבעיה של רעש ומריטת עצבים, כל האיזור הזה נמצאים בכפיפה אחת מפעלים מרעישים ומטרידים מנוחת הציבור, מעורבים ביחד עם בתי מגורים. היה פעם סיכום בין הח״מ לבין סגני ראש העיר, לבקר במקום כד לקבוע עדיפות למפעלים אשר צריכים לעזוב הראשונים תחומי מגורים ולצאת למרום רכוזי מלאכה מחוץ לעיר, עד היום טרם נעשה הדבר.

    1. גם בעית בית כנסת מרכזי בסביבה טרם בא על תקונו. ממשיכים להתפלל בחנויות שכורות או במקומות לא מתאימים אחרים, יש גם לשפר את התאורה ואת הנקיון.

      [11.6.1963, אעת״א, ב׳2212]

סגן ראש העיריה ניסח תשובה לפנייתו של הרב פרנקל, ובה טען כי: ׳קשה לאמר שלא נעשה דבר, או שלא חלה התקדמות בפעולותיה של העיריה׳. לראיה ציין את מספר הכבישים שנסללו, את ׳ביה״ס ע״ש דרויאנוב שנפתח באותה שכונה והספסלים שהותקנו ברחובות שונים׳. ובכל זאת, הוא הסתייג: ׳נכון, אמנם, שבעית הבעיות, הלא היא הפרדת המלאכה מהמגורים, לא נפתרה עדיין׳. כדי להוכיח שכוונות העיריה ופעולותיה חיוביות צורף למזכר פירוט הוצאותיה על סלילת רחובות, תיעול, הוספת פנסי רחוב (בשנים 1955-1956 נוספו 4 פנסים!) וכו׳. זה מגוחך.

*

שער ספר הבדיחה והחידודלמה קראו לבית הספר על שם דרויאנוב? אלתר דרויאנוב, בשבילכם, שהיה סופר, עורך ועיתונאי, אשר מת בתל אביב בשנת 1938. יש לו חשיבות בתולדותיה של העיר מאחר והוא ערך וכתב את רובו של ספר ההיסטוריה המוסכם הראשון שלה, ׳ספר תל-אביב׳, אבל הוא זכור בעיקר בגלל ׳ספר הבדיחה והחידוד׳, שלושה כרכים בהם קיבץ יותר משלושת אלפים הלצות ומעשיות מצחיקות, המתעדים ומשמרים את ההומור היהודי במזרח אירופה. לספר זה יש מספר מהדורות, כאשר לנו בבית יש את זו משנת 1951, עם העטיפה היפה שצוירה על ידי צילה בינדר, עליה מופיע ציור שלושה גברים המתגודדים יחדיו, אשר זוויות שפמיהם מצביעות על מצב רוחם המשועשע. אחד, כנראה בעל מלאכה, שמטפחת אדומה קשורה לצווארו, מספר משהו, תוך תנועות ידיים, לזקן הדור השעון על מקל. אדם נוסף, ברקע, מאזין ונהנה. זאת סצנה יפה, אבל היא מאוד לא מקומית. כאשר היינו בפגישת היכרות עם מנהלת בית הספר בו תלמד ביתנו, אישה מבריקה ונעימה, היו על המדף בחדרה כרכי ההוצאה האחרונה, משנת 1991, שאיוריו של דני קרמן על שעריהם. הוא בחר לצייר מעין קריקטורות של בדיחות מתוך הספר, איש שמן מרמה אדם עני ורזה, גבר המביא דג צבוע ירוק למשפחתו. המנהלת ציינה בפנינו את מה שברור לכל מי שמעיין כעת בספר, שזה לא כל כך מצחיק. אולי פעם, כאשר מציאות החיים הזו הייתה קרובה ואפשרית, אבל לא כעת. העולם הזה נעלם. 

שמו של דרויאנוב ניתן לבית הספר מאחר והיה דמות חשובה, ולכן בחרה העיריה להנציח ולציין אותו, לא בגלל שום הקשר מקומי. זו זכותה המלאה, כמובן, היא בנתה את המבנה ולכן רשאית לתת לו שם, המבטא ומשקף ערכים שהיא חפצה לקדם. כאשר נבנה מחדש בחרה העיריה לשמור את שמו הישן ולא לשנותו. בכך, כמו גם בכוונותיהן הטובות של אדריכליות המבנה, אורית אורנת ורות שפירא, מתבטא רצון להמשכיות, להשתלבות ולהבנה של הסביבה בה ממוקם בית הספר. שמות הרחובות ביפו הם סיפור מסובך יותר.

כך מתואר בעיתון העיריה התהליך הכושל של מתן השמות לרחובות העיר הכבושה:

עם כיבוש יפו על-ידי צבא ההגנה לישראל, הוחלפו בהוראת-שעה גם השמות המעטים של הרחובות ביפו במספרים, נוסח ערים גדולות באמריקה (בפרט בניו-יורק). צורתם המפותלת והבלתי-מתוכננת של הרחובות והסימטאות ביפו, ברובם לא-סלולים, ובחלקם אזורי-הריסה הצפויים לתכנון ובנייה מחדש – לא איפשרה קביעת סדר מספרים נוח ברחובות, וכך נקבעו בלי כל שיטה מספרים גדולים ליד קטנים, אשר הכניסו בלבול ואנדרלמוסיה בעיר. מתוך הרגל ולשם נוחיות הוסיפו להשתמש התושבים הותיקים, ובהשפעתם גם העולים החדשים, שהם רוב מנינה של יפו, בכמה מן השמות הערבים לרחובות הראשיים שנתכוונו להשכיחם. גם מוסדות ממשלתיים וצבאיים הוסיפו להשתמש בשמות אלה, כדי למנוע אי-דיוקים.

[שמות הרחובות ביפו הישראלית, ידיעות תל-אביב-יפו, חוברת 1-2 (השנה העשרים ושלש), 1955, עמ׳ 25]

הסתירות הפנימיות בטקסט הזה מצחיקות קצת. שמות רחובות ניו-יורק הם מודל לחיקוי, שלא צלח בגלל חוסר התכנון הבסיסי, אפילו מוסדות השלטון ממשיכים להשתמש בשמות הישנים שיש כוונה מוצהרת להשכיחם. הפתרון לכשלון הזה הוא מתן שמות חדשים, שישמשו ככלי לחינוך האוכלוסיה:

בסוף תשי״ד (אבגוסט 1954) נקבעו סופית, לאחר הרבה שיקולים, מאה השמות הראשונים לרוב הרחובות החשובים ביפו, מבין ארבע מאות הרחובות, הסימטאות, הככרות והמבויים שיש בעיר זו – רובם צרים, לא סלולים, צפויים להריסה ולתכנון חדש.

בקביעת מאה השמות הראשונים – שאחריהם יבואו בהמשך הזמן, שמות נוספים – הובאו בחשבון כל סגולותיה ומשאלותיה של יפו הישראלית, ההיסטוריה הקדומה, האגדה והמיתוס, ההיסטוריה העברית החדשה, הנוף והחוף, וגם ה׳בינלאומיות׳ של המעוטים ביפו. שמות אלה באו לטבוע על יפו חותם עברי-יהודי-ישראלי, לשים בפי האוכלוסיה המגוונת שלה שמות ברורים במקום מספרים לא-ברורים, שמות עבריים במקום לועזיים, להקל על האורינטציה של תושב יפו עצמו ושל המבקש את מעונו, וגם לעורר את התושב היפואי, הרחוק מידיעת היהדות, לבקש הסבר לשם רחוב זה או אחר ולהוסיף על-ידי כך משהו על ידיעתו את הסביבה. על שמות אלה יתחנך הנוער היפואי, החי ביפו ומריח את ריחה ונושם את אוירה.

[שם, עמ׳ 26]

שם הרחוב שלי, ׳הרבי מבכרך׳, משתלב בעקרונות אלו, ולכאורה הוא אחד מתוך יותר מרבע משמות הרחובות בעיר הקרויים על שם ׳אישים יהודיים מתקופות קדומות (רבנים וחז״ל)׳, כמו רחוב הרבי מפשסיחא או שדרות הבעש״ט. בפועל, הרחוב רק מתחזה לכזה ולמעשה קרוי על שם יצירה ספרותית בלתי גמורה של היינריך היינה. אני חושב שזה בגלל עקשנותה של אישה אחת, ציירת חובבת ומעריצה של התרבות הגרמנית בהקשרה היהודי בשם אסתר קלינמן.

היא מתארת את השתלשלות העניינים במכתב למערכת העיתון ׳הבקר׳:

בקום המדינה, כשהחלו לקרוא לרחובות העיר בשמות חדשים לכבד בהם את זכרם של אישים יהודיים, הצעתי אנכי, לאור שייכותו של היינה לעם היהודי, לקרוא רחוב על שמו.

פניתי לשם כך לעיריה וכן מעל גבי מכתבים לעתונות היומית, אולם לדאבוני – עד כה ללא תוצאות.

הצעתי הנ״ל היתה כדלקמן:

׳בין השמות לרחובות החדשים, שבהם אומרת תל-אביב לכבד את זכרם של גדולי הרוח היהודיים, ראוי היה שיונצח גם השם היינריך היינה.

עצמות הליריקן הגדול טמונות באדמה צרפתית, מפני שעם ׳המשוררים וההוגים׳ מרר מדי את חיי הקולגה היהודי מכדי שיכול היה לחיות ולמות בארץ מכורתו.

מגיע לו למשורר הנעלה, שהיה כולו יהודי – אם גם דרכונו הכחיש זאת, שתנתן לו כמאה שנה אחרי מותו זכות מולדת סימלית במדינת ישראל׳.

[אסתר קלינמן, רחוב ע״ש היינה, מכתבים אל העורך, הבקר, 16.8.1953, עמ׳ 2]

מאחר ופנייתה לא נענתה, שלחה את המכתב הזה, כמו גם העתק מכתב שכתבה בעניין לראש הממשל דוד בן-גוריון, לועדת השמות לרחובות בעיר. היא כתבה: ׳האם לא נהיה מגוכחים בעיני כל העולם התרבותי אם לא ייקראו רחובות ע״ש היינה בערי ישראל לפחות לרגל יובל ה- 100…׳. הפעם זכתה לתשובה מהירה ומפורטת מראש העיר חיים לבנון, הכוללת גם הטפת מוסר ושיעור בערכים יהודיים ועירוניים:

קראתי בשים-לב את מכתבך מיום 17.2.1956, וגם את העתק מכתבך לראש הממשלה מר ד. בן-גוריון, שבהם את מציעה לקרוא על שם המשורר היינריך היינה, שהשנה מלאו 100 שנה למותו, רחובות בערי ישראל.

אינני יודע מה תהיה תגובתם של כל אלה אשר פנית אליהם בהצעתך, אך מה שנוגע לתל-אביב עלי להשיב לך את הדברים הבאים:

א) בתקנות של עירית תל-אביב למתן שמות לרחובות יש סעיף מפורש האוסר לקרוא בעירנו בשמות מומרים. יהודי שפנה עורף ליהדות ורכש לעצמו תעודת טבילה כדי לחדור לחיי התרבות של אירופה״ (אני משתמש בנוסח מכתבך), או לשם כל מטרה אחרת שהיא – אינו ראוי שינציחו את שמו בעיר העברית. שמות יהודים חפשים-בדעות, שלא ניתקו את הפתיל האחרון עם היהדות – כן, חסידי אומות העולם וגדולי תרבות העולם שלא מישראל – כן, מומרים – לא!

ב- 1600 הרחובות בתל-אביב שיש להם כבר שמות לא יזכרו ולא יפקדו שמות אישים, ואפילו מגדולי-העולם הם, שהוציאו את עצמם מכלל ישראל. גם בעתיד ננהג לפי תקנות אלו.

ב) במה שנוגע להיינה ״יהודי זה, שהיסורים מרקו את עונו ומותו הטיל שלום בינו ובין אלהי ישראל״ (כדברי משוררנו ביאליק על היינה), שיצירתו היתה ספוגה רוח ישראל,, ובכמה מיצירותיו הביע דברי-חרטה מפורשים על מעשה-ההמרה הנואל, הזדהות עם צער ישראל והתרסה ודברי גנאי ותוכחה לעמים הנוצרים אויבי ישראל וכן הערצה לספר-הספרים, עד שגם כמה משלומי אמוני המסורת ראו בו בעל-תשובה – נהגה עירית תל-אביב לפנים משורת הדין, והחליטה לפני כמה שנים לקרוא רחוב על שם אחת מיצירותיו, ״הרבי מבכרך״ (ספור על נושא יהודי לאומי מימי מסעי הצלב). על השלט, כשייקבע לרחוב זה בשנה זו, תהיה נוסף לשם ״הרבי מבכרך״ גם כתובת הסבר בסוגריים ״יצירתו של ה. היינה״ כל אדם יבין את הסבה, שבגללה לא נקבע לרחוב שמו המפורש של היינה. 

[קריאת רחוב בתל-אביב על שם היינריך היינה, 17.2.1956, אעת״א, שמות לרחובות (ועדת השמות), 2630 – 04]

תשובתה של אסתר קלינמן לדרשה המלומדת משעשעת:

לאחר שכב׳ הואיל בטובו להסביר לי את העקרונות החמורים של עירית תל-אביב ביחס למתן שמות לרחובות העיר, אינני רשאית להיות בלתי שבעת-רצון בהצלחת מאמצי לראות את שמו של היינה על גבי שלט רחוב תל-אביבי בשנת היובל הזאת (אם גם בכתב קטן).

ההישג הזה מעודד אותי לקוות, שבעקבות השם של היינה בכתב קטן יופיע עם הזמן על שלט רחוב בתל-אביב שמו של היינה בכתב גדול. כי אילו לא היו סיכויים שהעיריות תשנינה את תקנותיהן במרוצת הזמן, לא היתה כלל באה התקדמות לעולם.

[אסתר קלינמן לראש העיר, לא צוין תאריך, שם]

היא צדקה, כמובן. רח׳ על שם היינה נמצא לא רחוק מכאן, בהמשך רחוב אליפלט ודרך שלבים. עוד בשנת 1956 נקראה כיכר על שמו בחיפה. ׳הרבי מבכרך׳, אגב, הוא יצירה לא גמורה ולא טובה לטעמי, לפחות בתרגום אותו אני קראתי. היא מגוללת מעין סיפור אגדה מיתי מבולבל, על רב צעיר שלו אישה יפה, אשר מגלה בערב פסח כי גופת תינוק הוסתרה מתחת לשולחן החג כחלק מעלילת דם נגד יהודי העיר הקטנה בה הוא מכהן, בכרך, שעל נהר הריין. ביקרתי בעיירה הזו במהלך מסע אופניים שערכתי לפני כ- 15 שנים, ויש לי איפשהו צילום ליד שלט הכניסה אליה. זה איזור יפה אבל קצת משעמם. היינה נטש את הסיפור בלי לסיים אותו אחרי פרק ארוך בו הוא מתאר את הגעת הזוג, שבורח ונוטש את קהילתו ומשפחתו מאחור, לפרנקפורט של המיין, והמפגש שלו עם הקהילה היהודית המושחתת, המסוכסכת והמסתגרת בתוך הגטו של העיר. הערת הסיכום המוזרה שלו היא: ׳(הסיום והפרקים הבאים אבדו, ולא באשמת המחבר)׳. לא ברור לי אם יש סיבה אובייקטיבית ההופכת אותו לבעל ערך. אין בו הרבה, פרט לרומנטיקה מוסרנית ומעט הברקות, אבל יכול להיות שבגרמנית זה משהו משהו. השיקולים בגללם דווקא רחובי נושא את השם הזה יכולים להיות קרבתו למושבה האמריקאית-גרמנית, כמו גם שוליותו. למי איכפת בכלל מהרחוב הזה, אז שיהיה על שם מומר, בסדר. אבל יכול להיות שמדובר בהמשך של העקרון לפיו פעלה ועדת השמות, של נסיון לתת כותרת נושאית לשמות הרחובות באזור או בשכונה. הרחובות המצטלבים עם ׳הרבי מבכרך׳ (הגרים או העוברים בו אמורים להתעניין בשם, ולגלות שזה למעשה ספר של היינה, גיבור התרבות הגרמנית) נקראו על שם סופרים יהודים-גרמנים אחרים: ארתור שניצלר, ליאופלד קומפרט ויעקב וסרמן.

בשנות חיי פה גיליתי שזה שם קשה להגייה ולאיות וקוריוז משעשע.

*

האם שכונת מכבי בוערת?בשנת 1971 פרסם מנחם תלמי, עיתונאי בעיתון מעריב, כתבה שעסקה בשכונת מכבי. כותרתה צוירה במיוחד, באופן הממחיש ומדגים את התעלומה שהיא באה לגולל: האם שכונת מכבי בוערת? ציור שמו של תלמי, בתחתית הכותרת הזו, מדגיש את היותו כותב ייחודי, המייצג לכאורה קול עממי ופשוט. הכתבה מתארת דיוקן עגום של השכונה ושל האיזור בתוכו היא ניצבת:

שכונת מכבי […] מצוייה בדרומה של תל-אביב, מאחורי שכונת-פלורנטין, נושקת למה שהיה קרוי פעם המושבה הגרמנית.

רואים אותה ממרפסת ביתו של הרב ידידיה פרנקל, כמוה שרואים משם את מרבית השכונות הדרומיות של תל-אביב. לא רק מפני שהבית גבוה ודירתו של הרב נעים-ההליכות מצוייה בקומה ג׳, אלא משום שהוא קרוי רב-השכונות והוא חייב לראות תמיד את צאן מרעיתו.

מהמרפסת של הרב פרנקל, החולשת, בין היתר, על נוף יפואי מקסים, רואים היטב את הדליקות הפורצות מפעם לפעם בשכונת מכבי. וכל דליקה כזו מבשרת שעוד צריף, ישן נושן, הלך לעולמו.

ובזמן האחרון הולכים שם הצריפים אחד אחרי השני ואיש אינו יודע איך ועל שום מה. וחרושת השמועות עובדת. והפחד הטמיר מקנן בלבבות אנשי העמל הפשוטים המתגוררים שם.

גם ״הבית הערבי״ נשרף

שכונת מכבי בוערת. שבעה צריפים בחודש אחד. על אנשי האזור הזה לא עושה הדבר רושם מיוחד. הם רגילים לשריפות, אחרי ככלות הכל, בתי המלאכה של פלורנטין ומרכז-וולובלסקי ממש נושקים לשכונה זו וסביבה זו נותנת תעסוקה נכבדה מאוד לצותות הכיבוי של תל-אביב. מאז ולתמיד.

אנשי האזור אינם מתרגשים במיוחד. הנה, לפני כמה ימים עלה בלהבות ״הבית הערבי״ המזדקר מתוך אזור המלאכה של פלורנטין. זה בנין המתגבה מעל צי הצריפים האפורים והנמוכים, עשוי אבן, שהיה ניכר למרחוק בגג הרעפים האדום שלו. היה רכושה של משפחה ארמנית מיפו ושימש כדירות מגורים ליהודים. לאחר קום המדינה – נעשה משכן לבתי מלאכה ומחסנים למינהם. לילה אחד עלה באש והאדים את שמיה של יפו. היום הוא ניצב כמו מצבה – שחור, נטול גג וחלונות.

אז אם הבית הזה, האבני, הגדול, לא נמלט מגורל האש, מה יתרגשו אנשי האזור למראה צריף קטן במכבי, הנכלה בלהבות?

אבל אנשי מכבי מתרגשים מאוד. כי שם ביתם. בית לא יפה, בלתי מרנין, לא מצלמים אותו בשקופיות צבעוניות. אבל בלתו אין

עץ מרקיב ופח מחליד

אף פעם לא היתה שכונת מכבי שכונה גדולה. משהצטמקה עד למימדיה הנוכחיים, הריהי שכונה זעירה, גוססת לאיטה. אף אחד לא דוחק בה שתמות ואף אחד אינו עושה משהו כדי שתחייה.

היא משתרעת על שטח של פחות מעשרה דונאם שעליהם ניצבו בעבר שבעים וכמה צריפים. היום מתגוררות שם 15 משפחות בלבד. חלק מן הצריפים נטוש. וצריפים אלה, שתריסי העץ שלהם מסומרות אל המסגרות, נראים כמו גוויות שקפאו.

הצריפים שעדיין גרים בהם אינם נראים טוב יותר.

לפחות בצורתה החיצונית מכבי היא אחת משכונות העוני הנכפשות ביותר של תל-אביב. היא נראית כמו תפאורה זדונית לסרט עוני ניאוריאליסטי. צריפיה הנרקבים עטופים ב״טול״ שחור, שאיבד זה שנים את עמידותו וניחוחו העיטרני. גגות הצריפים עשויים פח מחליד וכפי שסחו לנו התושבים: ״בקיץ זה תנור. בחורף זה פריג׳ידר״. סימטאות החול של השכונה ספוגים מדמנה ושיחי-סרפד אורבים לבלתי-זהיר בכל פינה.

חשודים ומפחדים

מי היה זוכר שעוד קיימת שכונה כזו, מי היה יודע שעדיין חיים בני אדם באותם צריפי מגורים לשעבר, שכבר אינם יפים אפילו להחסנת סחורות – אלמלא מכת הדליקות והזעקה שהקימו אותם תושבים.

אימת הדליקות ניבטת ממבטיהם של דרי שכונת מכבי. הם אינם יודעים מהיכן באה האש ומדוע. הם יודעים כי ברגע שיעלה צריפם בלהבות, לא יהיה גג מעל ראשם, אלא כיפת הרקיע.

למראה אדם המרחרח בשכונתם, המתעניין בגורלם, הם גחים מצריפיהם ונקבצים סביבו. רובם נשים. הגברים יצאו למלאכת יומם. ובכל צריף מן הצריפים שעדיין גרים בהם נשאר מישהו. סכנה לעזוב צריף ללא השגחה.

״הנה, האשה הזקנה משם עזבה את הצריף שלה בלי שמירה. הלכה רק לכמה שעות. עד שחזרה כבר לא היה ממנו כלום״.

[מנחם תלמי, האם שכונת מכבי בוערת?, מעריב, 12.3.1971, עמ׳ 13]

לכתבה מצורפות שתי תמונות. באחת ניתן לראות את הצריפים הצפופים, שילדים משחקים בחצרותיהם, ובשניה אישה מבוגרת, שראשה עטוף מטפחת, מצביעה לעבר משקוף חרוך. הכיתוב אומר: ׳כאן היה הצריף של האלמנה. הלכה לכמה שעות, חזרה ומצאה צריף שרוף׳. דיירי השכונה מוצגים על ידי תלמי כקורבנות מושלמים, שננטשו בתוך תוהו ובוהו עירוני מאיים. תלמי לא מנסה לפתור את התעלומה שהציג, אלא רק להעצים את מימדיה ולהציגה כמעין קללה מיתית. השכונה מוצגת על ידו כנוף של סרט, כאשר הרב טוב הלב ונעים ההליכות הוא אחת הדמויות.

אותו עיתון, בכתבה מוקדמת יותר, מציג דמות נבל, בן-נון, אשר גר בבית עליו השתלט בשכונת מכבי ב׳, מעבר לכביש. מסגרת הכתבה היא עדות על המצב העגום של הנוער ביפו ובשכונות הדרום של תל-אביב, וכותרת המשנה שלה, ׳תל אביב בשחור לבן׳ מבהירה מה נקודת המבט. השחור הוא העוני, הפשע, הסמים וכמובן גם מזרחיות הדמויות המתוארות כאן:

בשכונות ובפרברים צומח, כאמור, נוער עבריין. גם יפו לא נוקתה. ״הנוער היפואי ממורמר, ובצדק, על היותו כה לא-מטופל וכה מקופח. לדעתי נוער השכונות, ויפו בכללן, מהווה יורה רותחת שתופעה כמו האיש בן-נון היא סימפטום שלה, סימפטום הרסני ומרתיע כאחד״ – כותבת מדריכת נוער במועדון נערים עירוני ביפו, בדו״ח מסכם שהגישה בעקבות גילוי ׳פרשת בן-נון׳.

מי הוא האיש בן-נון? המדובר ב׳מלך שכונתי׳, אלילם של נערים ביפו, בסביבה הנמצאת לא הרחק מ׳מגדל השעון׳. מעניין לספר את פרטי אותה פרשה, כי באמצעותה ניתן לשפוך מעט אור על המתרחש בעולמם של הנערים שאינם עובדים ואינם לומדים.

בנימין בן-נון מכונה ׳המלך שלנו׳ או ה׳קינג שלנו׳ על-ידי חלק גדול מנערי יפו. הוא בעל דירה קטנה הנקראת ׳החדר׳. הכניסה אליו חופשית לכל המעונין ולכל השייך לג׳מעא (החבר׳ה). זאת, בתנאי אחד: הנכנס לחדר מוטלת החובה לחתום באצבעו בספרו של ׳המלך׳. בחתימה זו מתחייב הנער, כי מהיום ועד עולם בן-נון הוא מלכו ועליו לציית לו אם יידרש. תמורת חתימה זו מקבל הנער זכות לכניסה חופשית ל׳חדר׳ ולהסתופף במחיצתו של ה׳מלך׳.

בתוך ה׳חדר׳ מעשנים חשיש, לוקחים כדורי ל.ס.ד. ומאזינים לתקליטים. ילדים אחדים נשלחים על-ידי ה׳מלך׳ לביצוע גניבות (כייסות ופריצות) בקנה מידה קטן (סיגריות מקיוסקים, סכומי כסף מקופות שונות). את השלל מביאים הם ל׳מלך׳ המפריש להם חלק קטן מן הריווח (זוכרים את פייגין?).

משנודע על קיומו של ׳מוסד׳ זה ביפו, הצליח לחדור לתוכו מדריך צעיר, המטפל בבעיות נוער. הרי תיאורו: ״ביקרתי בחדר ביום ששי [.] בשעה 20:00 עד שעה 21:30. החדר הוא מבנה חימר קטן בעל 2 חדרים קטנים. המקום היה מלוכלך ומוזנח מאוד. החדר הראשון היה ריק כולו והשני כלל ספה, ארון בגדים, שולחן קטן ומספר כסאות ורדיו. בן-נון עצמו הוא גבר בן 45, נאה למדי ובעל מראה מוזנח. הוא גרוש ואב לשלושה ילדים בוגרים ואינו עובד. במשך השעה ששהיתי במקום היו שם כ-12 נערים (6 בני 16-15 ו-6 אחרים בני 24-22) כעבור דקות אחדות יצאו שני נערים להביא ׳כיף׳ (חשיש) מרחוב 60, הם חזרו מהר (מסתבר שאין בעיה להשיג חשיש במקום זה) והחל העישון בצוותא. אחד הבוגרים אף לקח חצי כדור ל.ס.ד. בתוך קפה. (הערבוב בקפה מבטיח השפעה חזקה של הסם על המעשן אותו). אני סירבתי לעשן בטענה שכבר לקחתי סם. אחד הנערים הציע לבן-נון להחתים אותי. כששאלתי לשם מה החתימה, הוסבר לי, שעלי לחתום לבן-נון שהוא המלך שלי כמו של כולם״.

[אברהם רותם, בן-נון – ״המלך״ של נערי יפו, מעריב, 3.8.1970, עמ׳ 13]

אפילו המדריך, אותו סוכן סמוי על דעת עצמו, מודה שהנערים חותמים כי: ׳הם עושים לו כבוד כי הוא אדם מבוגר וכי ׳זה לא עולה להם בבריאות׳׳, אבל הכתבה לא מטילה ספק בשליטה המלאה והשטנית שמפעיל אותו יורש מזרחי של דמות היהודי הגנב מהספר ׳אוליבר טוויסט׳. שולי העיר מוצגים כאן כמקום זר, המתנהל בחוקיות שונה מזו המוכרת לקוראים. השימוש בסמים, ההאזנה לתקליטים וההזנחה אמנם נובעים מהקיפוח על ידי הרשויות, כפי שמציינת מדריכת הנוער, אבל זה לא הופך אותם למאיימים פחות. בן-נון הוא דמות ספרותית בכתבה הזו, בדומה לרב פרנקל בכתבה הקודמת. הסטראוטיפים בהם הם מתוארים משקפים את הדימוי של שכונות הגבול בין תל-אביב ליפו. 

כמה שנים אחר כך, כתבה נוספת עוסקת בבן-נון. הפעם ההקשר הוא נדל״ני, השתלטותו על שטח בבעלות המדינה. זו כתבת תחקיר ולא סיפור צבע מובהק, כפי שמציינת כותרת המשנה, ׳מעריב חוקר׳:

השתלטות של עבריין על אחת מרזרוות הקרקע הציבוריות המעטות והיקרות, שנותרו עדיין בתל-אביב, חושפת מחדש את מידת חוסר האונים של מוסדות עירוניים וממלכתיים במאבקם על שמירת קרקעות מפני פלישות ותפיסות זדוניות.

יעקב בנימין, בן 50, הקורא לעצמו בנימין בן-נון והידוע גם בכינויו ׳המלך׳ מתגורר זה שמונה שנים במרכזה של שכונת מכבי ב׳ הישנה, הגובלת בשכונת נווה צדק.

שטח הממלכה שלו משתרע על 1,124 מ״ר והוא התנחל בה לאחר שפונה בשנת 1967 ממקום מגוריו הקודם בגוש 70/14 במנשיה.

כיום, אין יודעים בחברות ׳עמידר׳, ׳חלמיש׳ ובמינהל מקרקעי ישראל כיצד הגיע יעקב בנימין למקום מגוריו החדש בגוש 7041 חלקה 2.

בתקופה האחרונה אירעו באיזור שריפות ב- 8 צריפים, שדייריהם נמלטו, או פונה מן המקום לאיזורי דיור אחרים בתל-אביב. גורם השריפות לא אותר.

עתה נותרו בחלקה זו שני בתי-אבן בבעלותו של יעקב בנימין ובבעלות בתו וכלתו, מבנה בבעלות אחותו ובעלה ושלושה צריפים נוטים ליפול, שדייריהם מצפים זה שנים להסדר שיאפשר הם להעתיק את מקום מגוריהם הנוכחי לדירה אחרת באיזור אחר.

בעוד שהדיירים המעטים רוצים לעזוב את המקום, שהוא כרבים אחרים באיזור, ננטש על-ידי תושביו הערביים עם פרוץ מלחמת העצמאות, קונה עליו יעקב בנימין חזקה.

״כל השטח בשליטתי״, – הוא אמר לסופר ׳מעריב׳ שהתחזה כקונה – ״ואף אחד לא יכול למכור ולקנות כאן מבלי לשלם לי דמי תיווך״.

הכתבה מתארת כיצד הרשויות אינן מסוגלות לתבוע בעלות מחודשת על השטח או לפנות את הפולשים, בין השאר מכיוון שאין בינהן תיאום והם אינם מטפלות או מטפחות את הנכסים שבבעלותן. עבריינותו של יעקב בנימין, ׳המלך׳, אינה מוטלת לרגע בספק, והרמזים על כך שהוא גרם לשריפות ולגנבות עבים וגסים.

גליון ההרשעות של יעקב בנימין, אשר עלה ארצה ב- 1942, כולל 6 תיקים על התפרצויות וגניבות, ארבעה תיקים על החזקת סמים וכלי עישון ושני תיקים על החזקת רכוש גנוב ביודעין. בין היתר הורשע גם בדיג בעזרת חומר נפץ.

האיש הצנום והשרירי, המדבר 6 שפות – נוהג לשבת בבתי-קפה בשדרות ירושלים ויפו ושם הוא מנהל את עסקיו.

כך, למשל, חלק מן השטחים והמבנים הגובלים בחלקה שבבעלותו של יעקב בנימין נמצאים באחריות ׳עמידר׳. גם כאן מתברר שלבעלי עסקים הגובלים בשטחו של יעקב בנימין, קל יותר לנהל עניינים עם ׳המלך׳ מאשר עם חברה ציבורית. מה עוד, שחברת ׳עמידר׳, במקרה זה פקידי הסניף המקומי, אינם מפעילים את סמכותם, ואף חוששים מפני ׳המלך׳. כתוצאה מכך, חלק מבעלי העסקים מעדיף לשלם ליעקב בנימין דמי שמירה. אכן, זוהי שמירה יעילה: אין הם חוששים עוד ממכת השריפות שהיכתה את המקום שנים מספר לפני כן ואף גל הפריצות והגניבות פסק.

מסביר יעקב בנימין: ״אתה רואה פה את הנגריות האלה? אז בגלל שאני גר פה ונמצא פה ביום ובלילה הם משלמים לי קצת בשביל זה שאני שומר על הרכוש שלהם. אם תרצה להקים פה עסק, אז זה לא ענין של הרבה כסף לשמור עליו. זו לא בעיה. אתה יודע, באיזור הזה יכולים לקרות כל מיני דברים״.

[רוני אשל ויהושע כהנא, עבריין השתלט על קרקע-הציבור בתל-אביב גובה דמי-שמירה ומוכר מיבנה שהוקם ללא-רשות, מעריב, 4.3.1976, עמ׳ 17]

המלךכמובן שבעיני הכותבים, ה-׳מלך׳ הוא שאחראי לאלימות ולפשעים שבאמצעותם הרחיב את נחלתו. דיוקנו מצורף לכתבה, והכותרת שמתחתיו קובעת: ׳למדינה אין כאן אחיזה׳. אין כמעט התייחסות לכך שלמדינה אין שליטה בשטח בגלל הכשלון המתמשך שלה בטיפול ברכוש הרב שנפל לידיה כשלל מלחמה, ושיעקב בנימין, תיאטרלי ככל שיהיה, ממלא פונקציות הכרחיות בתוך מצב ביניים מטושטש, שבו הידיעה של שם ומספר הגוש והחלקה אינם מספיקים בכדי להבין את המציאות בשטח. פקיד בכיר ב-׳עמידר׳ המצוטט בכתבה מגדיר את האיזור כ-״שטח הפקר״, למעשה זהו שטח מופקר, שהמדינה והעיריה בחרו לא לטפל בו, אולי מכיוון שלא היו מסוגלות להתמודד עם המורכבות שנוצרה בו כתוצאה ממלחמת 1948. דמויות כמו הרב פרנקל, שנבחר בשנת 1973 לרבה האשכנזי הראשי של תל-אביב, עזב בעקבות זאת את שכונת פלורנטין ועבר לגור ברחוב בלפור, או יעקב בנימין, שאיני יודע מה עלה בגורלו, היו משמעותיות באיזור, אבל לא היה להם כוח אמיתי, רק סימני כבוד ותארים ריקים. רב השכונות לא הצליח להציל אותן מלהתרוקן בעקבות ההתדרדרות המתמדת בתנאי החיים בהן, והמלך נחשף כעבריין המשתלט על שטח שאינו שלו.

שמו של רחוב ׳עמק יזרעאל׳, אחד הרחובות הראשיים של שכונת פלורנטין, ואשר בית הכנסת ׳אהבת חסד׳ מיסודו של הרב פרנקל שוכן בראשיתו, שונה לפני מספר שנים לרחוב ׳פרנקל׳, על שמו. לקח לי כמה שנים להתרגל לכך, כשבהתחלה התעקשתי, כמקומי גאה, להמשיך ולהשתמש בשם הישן, ואחר כך נכנעתי לזמנים המשתנים. הגיוני ויפה ששמו מונצח בשכונה, שבתושביה טיפל. נחלתו של ׳המלך׳ הופכת כעת לתחנת הרכבת התחתית ׳אליפלט׳. אני מחבב אותו דווקא, למרות שכפי הנראה יש לי מזל שכבר לא היה באיזור כשהגעתי לשכונה.

+++++++++

חשבתי, בחיי, שזו תהיה הרשימה האחרונה, אבל נראה לי שאצטרך עוד אחת לסיכום.

אלו באו קודם:

צריך לדבר על הרבי – הקדמה

צריך לדבר על הרבי – התחלות

צריך לדבר על הרבי – גן הברון

צריך לדבר על הרבי – לשוא – לחינם – אלמלא!

צריך לדבר על הרבי – בצריפים

צריך לדבר על הרבי – מעין תריס

צריך לדבר על הרבי – רחוב 306

והרי: צריך לדבר על הרבי: לקראת פרידה החלק האחרון, מה אתם יודעים.

תהיה גרסה סופית בסוף, ובה אכליל את כל הערות השוליים שאני אוסף במרץ (יש יותר מ- 200 עד עכשיו, והן משעממות בדיוק כמו שצריך), וגם ביבליוגרפיה שתתן כבוד למי שקראתי כדי שאוכל לספר את הסיפור הזה. תודה אמיתית לכל מי שקורא את הגרסא הגולמית הזו.

צריך לדבר על הרבי: רחוב 306

השנים האחרונות נראות לי כתקופת חיים שלמה. קרו בדירה שלי דברים שהפכו אותה למשתתפת במאורעות שאני מקווה לא לשכוח לעולם. הכלב הזקן שלי, שנזרק כשהיה רק גור על גג הבניין, שאימץ אותי ועזר לי לצלוח את משברי התבגרותי, מת בה בשעה שאני מלטף את ראשו. אחר כך קברתי אותו בפינה נסתרת של מגרש החנייה החולי שלמטה. כשאבי חלה הוא ישן בחדר העבודה, ושם אכלה הגורה הצעירה שאימצנו חפיסה שלמה מהכדורים שקיבל במסגרת ניסוי רפואי שהשתתף בו, אולי תרופה ביולוגית שתבלום את סרטן הריאות המתקדם שהתגלה בגופו ואולי פלצבו, הכל עניין של מזל. צירי הלידה של אהובתי החלו בה, וישבתי ליד שולחן הפורמייקה העגול, שקיבלתי בירושה מסבי וסבתי האהובים, בשעה שרשמתי ביד שמנסה להיות יציבה למרות ההתרגשות, את הזמנים ומשכם המדוייק, כדי לדעת מתי לנסוע לבית החולים. חדר העבודה הפך לחדרה של ביתי התינוקת, והכלבה ישבה, זקופה, מתוחה ושומרת על הפתח בכל הלילה הראשון שלה בבית. זה בית משפחתי. אני מרגיש שהוא שלנו לא רק בגלל שאנו הבעלים שלו אלא מתוקף הזכרונות המשותפים והחוויות המשמעותיות שחלקנו בו.

כך גם הרחוב והשכונה. אותו ליל צירים ארוך, כשאהובתי התפתלה מכאב, היה ערב שישי, ומהרחוב למטה עלה רעש מסיבה שערכו שם כמה צעירים בצד מכונית חונה. ירדתי להשקיט אותם ובודאי נראיתי מאיים, כך שאחד מהם התחיל לריב איתי, אבל חברתו היסתה אותו. כשביתי הייתה בת חצי שנה, בעת שנשאתי אותה במנשא, דרסה אותנו מכונית בפינת הרחוב, אבל נפלתי בין הגלגלים כך שכמעט לא נפגענו.

שם הרחוב הקטן שלי הופיע פעם בעיתון, כאשר פורסם ש׳ציאניד בכמויות חריגות׳ התגלה במפעל ציפויי מתכת קטן, אחד האחרונים ששרדו, ממש ליד ביתנו. זה נשמע מדאיג מאוד כשקוראים את זה בעיתון, עם כל ההפחדות והכל, אבל הכרתי את המפעל הזה ואת הנגרייה הקטנה והמועדת לשריפות שהייתה צמודה אליו, ושבה בניתי חלק מרהיטי ביתי, כך שהצטערתי כאשר נסגרו. יום אחד הופיעו טרקטורים גדולים והרסו במהירות מפתיעה את כל המבנים בבלוק שנשקף ממרפסת דירתי. במשך שלוש שנים צפינו בתהליך בנייתו של מבנה עצום שהחליף את מבני התעשייה. בור הבנייה גבל בבינין שלנו, כך שיכולנו לצלם מהמרפסת סרט יפה על יציקת היסודות. הסרט נמצא כאן.  כאשר החל לטפס לגובה, קומה מאסיבית אחרי קומה מאסיבית, המון בטון ומתכת, כמו בונקר מבוצר שנבנה לגובה, נעלם פתאום, ברגע אחד של יציקת בטון לתבניות קירות, הנוף הפתוח שהיה לנו ליפו, ואחר כך השמיים היפים שנשקפו מחלון הסלון. פיסת ים בודדה עדיין נראית במרחק, אבל הבניין הזה מיתמר מעלינו, ומרפסותיו משקיפות עלינו.

זה לא רק רע, כמובן. חישוב סיכונים בוודאי יוכיח שהבניין הזה מאיים עלינו פחות מאשר הציאניד שהיה בשימוש המפעל שהיה שם קודם, והוא גם מסוכך עלינו, בולם וממתן את רוחות הים הסוערות ואת מטחי הגשם העזים שהיו מכים ומרעידים את חלונותינו בימות החורף. אין לנו ברירה אלא לקבל את השינויים הללו, כי בכל מקרה אין שום דרך להתנגד.

ביתנו היא אחת מהרבה ילדים שהתווספו בשנים האחרונות באזור, למשפחות צעירות המתגוררות בשכונת פלורנטין ובמבואות הצפוניים של יפו. כשעברתי לשכונה כמעט לא היו בה ילדים אבל כעת יש, ונוצר צורך מחודש בבית ספר שישרת אותם. העירייה החליטה לבנות כזה במקום מבנה בית הספר הישן, שנסגר בשנות השבעים, שבו שכנו כעת סדנאות אומנים, ושגינתו שימשה כגינה שכונתית. מילאתי חלק שולי במאבק תושבים נגד הכוונה הזו, לא במטרה לעצור את בניית בית הספר אלא בכדי שיבנה על שטח מגרש החנייה הגדול מבלי להרוס את הגינה הקיימת. המאבק, שהובל על ידי הילה הראל, יונתן לברינגר והדר פלדמן, כשל במטרתו המוצהרת אבל הוביל להישגים רבים. אחד מהם היה העברת הגינה הקהילתית הוותיקה, שהייתה בצד מבנה בית הספר הישן, אל שטח מגרש החנייה הקטן והמאולתר ליד ביתי. מצאתי עצמי מעורב בתהליך הקמתה מחדש, בונה ערוגות מעצי ארגזי אריזה שמצאתי, שותל עצים. אהובתי הובילה קבוצה ממפעל השיקום במרכז בריאות הנפש שברחוב, שנפגשו ועבדו בגינה. היא הפכה לפינת חמד בה מבקרים עובדי מחסני הבדים ובתי המלאכה הספורים שעוד נותרו ברחוב.

*

שכונת מכבי לא נכללה בקו הגבול עליו הגנה ה׳הגנה׳ בזמן פרוץ המלחמה. בכך אימץ הארגון את קו הגבול שנקבע על ידי הבריטים, מגרש ׳הפועל׳. ועד השכונה התלונן על כך במכתב שמיען לראש עירית תלאביב:

אנו תושבי שכ׳ מכבי הגרים בגבול יפו עזבנו מחוסר בטחון את המקום וחלק גדול מתושבינו נמצא תחת כפת השמים. כעת נודע לו מתוך העתונות ששכונתנו אינה נכללת בתוך איזור הבטחון היהודי, אי לזאת אנו מודיעים לכב׳ שהחלטתנו נחושה, שבאם נשאר מחוץ לתחום הבטחון של תלאביב, אנחנו לא נחזור בשום פנים לשכונה, מתוך שאין לנו רצון להפקיר את נפשותינו בידי עירית יפו.

[מכתב מועד שכונת המכבי לי. רוקח, 12.12.1947, עאת״א, תיק שכונות כללי, ג׳ 2209]

מצחיק שהקבצנים פונים כעת בדרישה, כאילו טיעונם הקודם, בדבר היותם אזור חיץ בין הערים, התקבל במלואו, וכאילו עירית תלאביב אחראית לגורלם. בני הפליטים, הצעירים שגדלו בשכונה, ושהיו חלק מהמחתרות שפעלו בה, היו מהלוחמים במלחמה הקשה. אחיה ואחותה של שרה בוכמן שירתו בפלמ״ח. כרמלה, אחותה, הייתה ספורטאית וכנערה שיחקה כדורסל בהפועל תלאביב והייתה אלופת הארץ בקפיצה לגובה. היא התחתנה בשנת 1947 עם גרשון פרס, אחיו של שמעון, ששירת לצידה, והזוג הצעיר התגורר בפלורנטין, בדירה אותה חלקו עם עוד שתי משפחות. עם התהדקות המצור על ירושלים גויסו השניים לכוחות שליוו את השיירות שפרצו את המצור, ומשפחת קרייר השתמשה בדירתם במקום הצריף שנטשו:

אנחנו גרנו בשכונת פלורנטין בדירת חדר הזאת של אחותי. ואבי, על מנת לא לאבד את הפרנסה שלו, ברחנו מהשכונה והמכולת נשאר סגורה. הוא המשיך לחלק חלב. הוא איתר את האנשים שהיו אנשים מהשכונה שלנו שהם גם כן ברחו לכל מיני מקומות בתלאביב. היה נוסע על תלתאופנים, היה לו תלתאופנים, לחלק חלב בכל תלאביב כמעט.

הפליטים עזרו לעצמם בזמן המשבר ושימרו את רשת הקשרים הכלכליים והחברתיים שסייעה להם במהלך תקופת הגלות. עירית תלאביב הגישה להם סיוע מוגבל, כאשר קטע מזכר זה, אשר נכתב לממלא ראש העיריה על יד המפקח העירוני הראשי משקף את גישתה:

בעיית הפליטים אינה חדשה בעירנו, היא קיימת מיום פרוץ מאורעות על גבול העיר בשנות 1921, 1929, 1936, ואוגוסט 1947. עם התחדדות היחסים בין ישראל וישמעאל מתחילה מנוסת יהודים מיפו ומהרחובות הגובלים עם יפו לרחובות הפנימיים של עירנו. הם מתפרצים לבתי הספר, לבתי הכנסת, לחצרות ולגנות. אולם לצערנו לקח השנים שעברו נשכח עד מהרה. חומר אנושי זה המהווה את הבעיה הכאובה ביותר אינו מהווה בעיה כל זמן שהוא חי בסימטאות הספר בתנאי דיור ירודים, רחוק ממנהגים תרבותיים בבתים ערבים ואינו מתערבב בחיי העיר, אולם  עם התפרצו לתוך עירנו הוא מפר את סדר החיים ויוצר מצבים הדורשים פתרון אחת ולתמיד.

[מחיים אלפרין, המפקח העירוני, לממלא מקום ראש העירייה, בעיית הפליטים בתל אביב, 18.1.1948, אעת״א, 4/20, מצוטט אצל משה נאור, בחזית העורף, תל אביב והתגייסות היישוב במלחמת העצמאות, יד יצחק בןצבי, ירושלים, 2009, עמ׳ 197]

הו, ההתנשאות. והגזענות הגלויה, מאחר וחלק גדול מהפליטים עליהם הוא מדבר אינם אשכנזים, ומעצם כך ׳רחוק ממנהגים תרבותיים׳. איזה גועל נפש. העיריה אמנם גאה בעזרה הסוציאלית שהיא מעניקה לנזקקים שאינם תושביה, אבל בה בעת מאשימה אותם במצבם, ומחכה לשעת הכושר למצוא פתרון לבעייה שהם מהווים. נוכחותם בעיר מפריעה לסדר החיים הנורמלי שהם אינם חלק ממנו. אין פלא שהפליטים דואגים לעצמם. שרה בוכמן ממשיכה לתאר את שארע בזמן שגלו בדירת אחותה:

כשגרנו אצלה אז יום אחד פתאום אנחנו רואים שריפה. אני מסתכלת לכיוון השכונה, אני רואה שריפה. חשבנו שכל השכונה שלנו נשרפה. למחרת נגשנו לראות, אז הסתבר לנו שחצי שכונה נשרפה. ה׳הגנה׳ שרפה חצי שכונה על מנת שהערבים לא יוכלו להסתנן מיפו לאזור תלאביב, לשכונות של תלאביב כמו פלורנטין שפירא וכל המקומות האלה. חצי שכונה נשרפה. הצריף שלנו לא. הצריף שלנו היה, כפי שאמרתי לך קודם, היה ברחוב הראשי. חלק אחד של השכונה היה כאן וחלק בצד הזה. אנחנו היינו ממש בצד הזה והצריף שלנו לא ניזוק ולא נשרף.

ואחר כך חזרנו לשכונה, ואחי אז נהרג. זה היה ב– 1948. בדיוק ב– 15 במאי אחי נהרג במלכיה.

ב– 13 במאי נחתם הסכם הכניעה של יפו, ב– 14 בחודש הוכרזה הקמת מדינת ישראל, וב– 15 בו נהרג שלמה קרייר, נער יפה ועדין שפתיים, בן שבע עשרה וחצי, בוגר ׳מקוה ישראל׳, שהתגייס לגדוד הראשון של הפלמ״ח ונהרג שבועיים אחר כך מכדור שפגע בבטנו בשעה שחילק מים ואוכל ללוחמים בעמדות בעת הקרב הראשון והכושל בניסיון לכיבוש הישוב מלכיה. גם אחותו, כרמלה, נפצעה קשה מפגז תותח, אבל היא שרדה. אימם תנסה להפוך לחקלאית כמעין הגשמה של צוואת בנה, והוריו יקימו בית כנסת על שמו במקום זה שנשרף יחד עם חצי השכונה. חצי זה, כל חלק השכונה אשר ממערב לרחובה הראשי, לא יבנה מעולם מחדש, והוא מירב השטח עליו מוקמת כעת הגינה החדשה. בחיפוש שטחי שערכתי בארכיון ה׳הגנה׳ לא מצאתי עדויות תומכות לכך שלוחמיה הם שאחראים על הצתת השריפה, אבל זה צעד הגיוני בסיכומו של דבר, ברוח ההחלטות שהתקבלו קודם, שפישט את מלאכת ההגנה על קו הגבול. שכונת מכבי שילמה, כמו תושביה וילדיהם, את המחיר שנדרש על מנת לנצח במלחמה.

*

רכושם של מי שהפסידו במלחמה היה אחד מפירותיה העיקריים.

חורבנה של יפו הערבית הוא טרגדיה נוראית. מתוך כ– 70,000 תושבים מוסלמים ונוצרים נותרו עם כניעת העיר כ– 4,000, והם רוכזו בשכונת עג׳מי, שהייתה קודם לכן שכונת יוקרה בה התגוררו בעיקר נוצרים עשירים וכעת הפכה למחנה פליטים מוקף גדרות תיל, אשר נקרא בידי החיילים השומרים עליהן ׳הגטו׳. אחיה של יונה קריסטל, שהיה חבר אצ״׳ל, היה אחד מהלוחמים שהשתתפו בכיבוש העיר, והיא מתארת, בגאווה בחינוכו הטוב, את סירובו להשתתף בביזה שליוותה זאת:

אחי היה ממשחררי יפו. את רוצה לדעת מה שהוא הביא. את תגידי ממש לא נורמלי. הוא אמר לאמא שלי: ככה גידלת אותי. הוא הביא ערימה כזו של כפתורים, זוג נעלי בית מפלסטיק (שאז עוד לא ידענו מה זה פלסטיק), כתונת לילה מסטן, וצמר. זה לא צמר היה, חלילה, זה ויסטרה. סרגתי לאמא שלי תשעים עיניים אז זה נהיה ככה. ויסטרה זה צמר מלאכותי כזה. אמא שלי אמרה לו: זה מה שהבאת? אז הוא אמר: יכולת ללמד אותי קודם להיות גנב, אני לא. אבל זה הרי נפקדים. זה לא של אף אחד. הוא אמר: שיקחו. אני לא לוקח.

בעלי היוזמה מיהרו להשתלט על הרכוש הנטוש, אבל בגלל שחלק ממנו היה בבעלות יהודית נוצרו מצבים מסובכים. כך מתארת יונה קריסטל את בריחת משפחתה משכונת מכבי ב׳:

פשוט ברחנו. קודם כל הצילו את החיים, עלינו יותר למעלה, ולאט לאט

ש. התחלתם לרוץ?

ת. לא, לא לרוץ, כי זה עוד היה די רחוק מאצלנו. אספנו את הדברים ובאנו לגור, היה שם ברחוב אילת 42, היו כמה דירות ריקות. היו דירות מלאות רהיטים. ואמא שלי עם ההגינות שלה, היא לא נכנסת, אולי הערבי יבוא מחר ויקח. אבל גברת מקלר, מי יבוא? לא לא, היא לא נכנסת.

ש. דירות של ערבים שברחו?

ת. כן. היא נכנסה לדירה, ולמזלנו הרע הדירה הזאת היתה שייכת ליהודי, ואנחנו לא ידענו. והאחיות שלי הנשואות אתנו ביחד. ואמא שלי התחננה: בית מלא דירות, לכו לדירה אחרת. כולנו נתקענו בדירה הזאת. תבעו אותנו למשפט, ושילמנו, וזה סיפור מההפטרה.

גם הבנין שליד ביתי, בית משפחת חינאווי, ננטש על ידי בעליו. בבואי לתאר בפני עצמי את שאירע לרכוש משפחה זאת אני מגדיר זאת כמו גברת מקלר, כגנבה וגזל. איני יכול להבין או לקבל את ההגיון העומד מאחורי ׳חוק נכסי נפקדים׳ ואני חושב שעד שלא יתוקן העוול הנוראי שגרם הוא מכתים מוסרית את מדינת ישראל, והופך אותה לישות שראשית עושרה מבוססת על פשע שרירותי

ד״ר צבי אלפלג, שהערבית שלמד בשכונת מכבי שימשה אותו בקריירה הצבאית שפיתח, מתאר מפגש שהיה לו עם אחד מבעלי האדמות שרכושם נגזל, שהפך לפליט ברצועת עזה:

כשאני התמניתי פעם ראשונה כמושל עזה אחרי מבצע ׳קדש׳ ונסעתי ברכב מוקף אנשי צבא וראש העיריה וכו׳ וכו׳. והבחנתי בתוך הקהל שהלכו ברחוב באדם שהלך עם המסבחה, עם המחרוזת הכחולה. פגשתי, ראיתי את, נדמה לי שקראו לו מחמוד אבוחאדרה. אבוחאדרה הוא היה איש עשיר, בתים ברחוב יפותלאביב היו שייכים לו, וגם שכונה שנקראה על שם המשפחה שלו. אבוחאדרה זה השכונה שהיתה, אם את הולכת מיפו לתלאביב, ברחוב יפותלאביב, איפה שמתחיל רחוב לוינסקי, שזה ממש מול רחוב שלוש, טיפה הלאה, מול וגנר. שם היתה שכונת אבוחאדרה, גם כן שכונה של צריפים. שמה גרה משפחת מונק, שאפשר עד היום הזה, לפעמים אני שומע ורואה אותם. ואז אני ראיתי את האיש הזה, ושאלתי: מי זה? אמרו לי: פליט. הם התפלאו מה. אני ביקשתי לדבר אתו כדי לוודא שזה האיש. שאלתי אותו: האם אתה לא אבוחאדרה מיפו? הוא אמר: כן. אנחנו שהיינו ילדים והיינו מנסים לעבור את הכביש משכונת מכבי מול מכבי, או שהיינו משחקים ברחוב, הוא היה לו קורבן [שומר ראש פרטי] שהוא היה רץ אחרינו ומכה אותנו. היה לעתים קרובות גם שיכור, עם תרבוש אדום. ופתאום הוא הולך שמה. הילד הזה שברח ממנו כשראה אותו מרחוק הפך להיות פה מושל והוא הפך להיות הפליט. ואז התקיים דיאלוג של כמה דקות בינינו. ואני שאלתי אותו: ממה אתה מתקיים? והוא אמר לי: כל שבועיים אנחנו מקבלים מזון, זאת אומרת, המזון מהאונר״א, על זה קיומו.

זה לא בסדר. אדם עשיר לא אמור להפוך לפליט עני ונתמך סעד בעקבות מלחמה שלו לא היה חלק בה. זכויות בעלות פרטית לא צריכות להיגזל בתירוצים חוקיים מפוקפקים, תוך ניצול של בירוקרטיה על מנת להצדיק זאת. ואם הנכבה, אסונו של העם הפלסטיני ב– 1948, היא מושג גדול ומעורר התנגדות, מאחר ולכאורה נטבע כמשקל נגד לשואה, הרי שכאן יש משהו פשוט הרבה יותר להבנה, לא מסובך בכלל. נדל״ן. יום אחד בתים ואדמה שייכים למישהו, אפילו הרחוב קרוי על שם משפחתו, ופתאום לא, בלי שום פיצוי או הכרה. הבתים עדיין עומדים, הרחוב עדיין מוביל מפה לשם, אבל למי שהקים אותם על אדמתו כבר אין שום זכות מוכרת אליהם. זה לא בסדר.

*

הרחובות והשכונות ביפו נקראו על ידי בעלי העניין בהם. כך נקרא רחוב אלאמריקאן על שם המתיישבים האמריקאים, חסידיו של אדאמס, רחוב אבוחודרה על שם המשפחה בעלת האדמות ומרכז וולובלסקי על שם היזם שהקים בו את מבני התעשייה. תושבי שכונת מכבי בחרו בעצמם בשם שכונתם, אבל גם זה ניתן מסיבה גיאוגרפית, עקב קרבתם לנקודת ציון מוכרת. כעת, עם כיבוש יפו, ובמקביל להיעלמות הכמעט מוחלטת של תושביה המקוריים, נמחקו שמות רחובותיהמפת תל אביב 1949

במפה זו, שפורסמה בשנת 1949 על ידי עירית תלאביב, ניתן לראות איך קו הגבול בין שתי הערים משתקף בשמות הרחובות העדכניים. שמות הרחובות של שכונת פלורנטין, אשר סופחה לתלאביב בסוף שנת 1948, נשמרו, גם מאחר ותושביה המשיכו לחיות בה ובעיקר בגלל שהיו עבריים במקורם. רחוב אלאמריקאן הוא כעת רחוב 306. שרטוט רשת הרחובות באזור מגורי, בין שכונת פלורנטין לרחוב 1, שעתיד להפוך לשדררות ירושלים, הוא שילוב של מציאות ומשאלת לב, כפי שמתבטא בדרך החוצה את שטחה של שכונת מכבי, שבתקופה זו עדיין אינה קיימת במציאות.

על יפו העיר הושת, לאחר כיבושה, משטר צבאי, כאשר האפוטרופוס לנכסי נפקדים, מוסד שהוקם בחופזה במסגרת משרד האוצר, נעזר בצבא על מנת לרכז את הרכוש הנטוש, רהיטים, מכונות, חפצי ערך, ספרים, חומרי גלם, בגדים וטקסטיל, במחסנים גדולים בגבעת הרצל. גל העלייה המתגבר, שחרור חיילים מהצבא ונסיונות מקומיים להשיג פיצוי על רכוש ובתים שאבדו במלחמה, יצרו מצב של כמעט תוהו ובוהו בערים הגדולות. כך מתואר, בדו״ח של האפוטרופוס לנכסי נפקדים, הנסיון הכושל לשלוט בחלוקת השלל:

עם גבור העליה בקיץ 1948 החלו המוסדות המטפלים בעליה וכן העולים עצמם לתבוע שישחררו חלקי עיר שהיו שטחים כבושים ועוד היו בהם מחסנים, חנויות, שהסחורה טרם הוצאה מהם וכן מפעלי תעשיה ומלאכה.

בחיפה החל משרד המפקח למסור דירות למדור הקליטה של הסוכנות עוד בחודש יולי. הכונה היתה למסור את הדירות ובתי העסק איזור אחרי איזור, במדת [היותם] פנויים מסחורות. הסדר שנקבע לא נשמר. מאות משפחות עולים הופלשו לדירות וזה גרם לאנדרלמוסיה הן באסוף הסחורות והן בחלוקת הדירות.

ביפו היה המצב חמור פי כמה. פתיחת חלק מהעיר נקבע ל– 10 בספטמבר ואף נקבעה חלוקה מסוימת של הבתים למחלקת הקליטה, למוסדות הצבא, לפקידי הממשלה שהועברו מירושלים ולידי המשקים המפונים שגרו עד אז בבתי הספר בת״א ולמשפחות חיילים. מחלקת הקליטה הפרה את הסדר וארגנה פלשה של מאות משפחות בעזרתו של מפקד חילות יפו לפני התאריך שנקבע לפתיחת העיר לקליטת תושבים אזרחים. הממשלה הטילה על ועדה לטפל בחלוקת דירות ביפו וזו אף התכנסה לישיבות והגיעה למסקנות מוסכמות, אולם הסדר הטוב שוב הופר והפעם ע״י קציני הסעד שהפלישו מאות משפחות חייליםוכך אוכלסה יפופלישות ופלישות שכנגד.

[…]

בהעדר שלטון יציב מבחינת הסדר האזרחי ביפו, נמשכים יום יום מעשי הפקרות מראשית כבושה של העיר ואיכלוסה בתושבים יהודים. ידי עובדי משרדנו קצרו מלהלחם בתופעות של פלישות לדירות חכורות שגרים בהם, לדירות בלתי גמורות, לחנויות שהושכרו ועומדו להחכר, גניבת חמרים מבנינים לא מתוקנים להקמת קיוסקים במקומות שונים בלי רשיון. עזרת המשטרה מעטה והמשטרה הבצאית [הצבאית] באין. […]

אנו תולים תקוה מרובה מבטול הממשל הצבאי משטח יפו כולו, העברת השרותים לידי עירית תלאביב והקמת משטרה ומוסדות שלטון אזרחיים ראויים לשמם.

[האוצר, האופוטרופוס לנכסי נפקדים, דו״ח על הפעילות עד 31/3/49, עמ׳ 5-6, ארכיון המדינה, ג-5434/3]

בקומת הקרקע בבנין הסמוך לביתי, זה שהיה לפני המלחמה בית משפחת חינאווי, היה מזנון בבעלות יהודית. בפברואר 1949 פנה בעליו, זלמן, במכתב רצוף שגיאות עברית חינניות המצוטט בספרה היפה של תמר ברגר, בבקשה לפקיד עירוני, על מנת שלא ייפתח עסק מתחרה בבנין בחסות חלוקת הביזה:

כפי שנודע לי השבוע זה החרימה משרד של רחוש הניתוש חנות רייקה בא נימצא בית קפה ומסעדה שלי, ברחוב דרך יפו תלאביב בית חנווי (בית ערבי), קדי למסור לאיזה בן אדם בשביל לפתח בה בית קפה מסעדה. בזה אני מודיע לכ. שאני מחזיק כבר באותו הבית זה עשר (10) שנים את העסק שלי, ואחרי כל המאורעות שעברו אל המשפחה שלי והעסק גם סבל מהפצצת ויריות של ערבים ואנגלים יחד, וקמה פעמים היינו מוכרחים בגלל סכנת נפש לאזוב את המקום. ואחשו כשתיקנתי את העסק שלי שאלה בהוצאות מרובות אז פתיחת באתו הבית עוד מסעדה או בית קפה או באר מה שיכל להרוס את העסק וגם של פרנסה של שתי משפחות בנות 8 אנשים שהייתי מרויח בקשי את קיום. בזה הנני מבקש את כבודו מר נדיבי להיתנין ולו לתת רשות לפתיחת עסק דמה לבית קפה ומסעדה באותו הבית.

[מצוטט אצל תמר ברגר, דיוניסוס בסנטר, הקיבוץ המאוחד, 1998, עמ׳ 46-47]

עירית תלאביב לא היתה מעונינת בלקיחת אחריות על יפו. תוכניות ההתפשטות שלה היו צפונה, ובני עדות המזרח, העניים והמהגרים החדשים שהשתלטו על העיר הנטושה נתפשו, אולי בצדק, כנטל שעלול לעכב את התפתחותה. ממשלת ישראל הפעילה את סמכותה והבהירה שהיחס האוטונומי כמעט לו זכתה העיריה עד עכשיו, כמעין ׳עירמדינה׳, פקע, וכפתה עליה לעשות זאת. כך נוצרה תלאביביפו, שם חדש לעיר חדשה, מאוחדת רק לכאורה. האזור בו אני גר, שהיה בשולי שתי הערים, הפך למרחב תפר בין שני חלקי הישות המוזרה הזו.

*

תושבי שכונת מכבי ניסו להתמודד עם המציאות החדשה, אבל מערכת היחסים בינם לבין העיריה הגיעה מהר מאוד לנקודת עימות, עד שהתנהלה באמצעות התקשורת. במכתב למערכת העיתון ׳דבר׳ מאמץ ועד השכונה טון לוחמני בעת שמתוארת השתלשלות העניינים:

שכונת מכבי הישנה היא אגודה שיתופית שלפני 26 שנה רכשו חבריה את אדמתה של השכונה מידי ערבים בדמים תרתי משמע. מאז עברו תלאות רבות על חברי האגודה. בכל המאורעות היו תמיד קיר מגן לתלאביב ולכן סבלו ברכוש ובנפש. במלחמת השחרור נשלחה אש בכל השכונה ורוב השכונה נשרפה. לאחר שהמצב חזר קצת למסלולו, התחלנו לפעול במשרד לנפגעי המלחמה להקים הריסותנו. נתקלנו באבני נגף מטעם המחלקה הטכנית של ע. ת. א. שרצתה להרשות לבנות רק בנינים בני שתי קומות, למרות שמטרים אחדים ברחוק מהשכונה בונים בתים של חמש קומות. לפי תכנית זאת יש לקחת מאדמתנו קרוב ל– 40%. לכבישים וכו׳.

הודענו לעיריה כי בגלל ההכרח לבנות לחברים את הריסותיהם אנו מסכימים לכל תכנית שתהיה ורק שיתנו לנו אפשרות לבנות לכל חברי האגודה. ואז הוחלט שהעיריה רוכשת מהאפוטרופוס שטח אדמה ותעמידו לרשותינו למטרת בניה, בכדי לפצות אותנו בעד השטח שהם מנכים לכבישים, ובעד הסכמתנו לבינינים בני שתי קומות. כשהיה מדובר שהעיריה תעמיד את האדמה הנוספת לרשותנו לא הזכירו שנשתתף בהוצאות קנית האדמה, אולם פתאום הודיעו לנו שבגלל יוקר האדמה גם אנו נשתתף בהוצאות. שוב הסכמנו לדרישה זו והעיקר שיתנו כבר אפשרות להתחלת הבניה.

אך הענין לא זז מהמקום ודוחים אותנו בלך ושוב. הצבור שלנו מעוצבן ומרוגז. ראש העיר אין לו זמן להתפנות לכל הפחות לרבע שעה לקבל את אנשינו ולהסדיר את הענינים ורק מפטם אותנו במכתבים המבטיחים רק אושר וכו׳. שלחנו לו מכתב שאם עד 20 ביולי לא יסודרו הענינים אנו מסלקים מאתנו את האחריות לתוצאות. גם למכתב זה לא נענינו. החלטנו לפנות לראש העיר באזהרה מעל דפי העתון.

[שכונת מכבי הישנה, מכתבים למערכת, דבר, 7.8.1951, עמ׳ 2]

האזהרה המופיעה בסוף המכתב אינה ברורה. במה בדיוק הם מאיימים? העיריה מיהרה לנסח ולשלוח מכתב תשובה אל העיתון, אשר כפי הנראה לא התפרסם, בו השיב מנהל מחלקת נכסי העיריה על הטענות והציג את ועד השכונה כמגזים וכמתעלם מחוסר יכולתו שלו.

[…]הריני לקבוע שהפרטים המובאים במכתב זה גורעים מן האמת האוביקטיבית […]

      1. מצבה המשפטי של שכונת הצריפים ׳מכבי׳ מסובך למדי. היא רשומה בתור אגודה לפי החוק העותומני. הקרקע רשומה בשם האגודה ואילו לחברים ישנה רק זכות באגודה או חצי זכות אובכמה מקריםזכות כפולה. חלק ניכר מבעלי הזכויות אינם גרים כלל במקום מזה שנים רבות. ישנם כאלה שקנו זכויות מבלי שגרו איפעם בשכונה, ואין גם בדעתם להתישב שם. צריפים רבים הושכרו מלפני שנים רבות לדיירימשנה (כ-30 במספר).

      2. מספר צריפים נשרפו בתקופת מלחמת השחרור (אין לומר ״רוב השכונה נשרפה״) והעיריה נגשה לתכנון השטח הזה מתוך מגמה לשוות לאיזור זה, המאוכלס בצפיפות, צורה נאה. לפי ההצעה יוקצו גם מגרשים לצרכי ציבור: גןילדים, בית כנסת וגן, וכדי שלא תגדל ע״י כך ההפקעה הממוצעת המקובלת מאדמות השכונה, רוכשת העיריה קרקע נוספת הגובלת בשכונה. כדי לשפר את תנאי הדיור ייבנו בנינים של שתי קומות בלבד. תמוה הדבר כי ועד השכונה מתגעגע לבנינים בני חמש קומות דוקא.

      3. בצוע התכנית החדשה ובנין הבתים מותנה במדה רבה בהסדר היחסים בין בעלי הזכויות באגודה לבין דיירי המשנה, שלהם הם השכירו את צריפיהם. אולם ועד השכונה סרב עד כה לקחת על עצמו אחריות להסדר זה, ולהבטיח פנוי הצריפים ודיירי המשנה מהשטחים המיועדים לצרכי צבור ומהחצרות שתתהוונה בין הבנינים החדשים. מובן שהעיריה לא תוכל להסכים להעמיס על עצמה נטל נוסף לשכון דיירי המשנה בשעה שבעלי הזכויותשבחלקם גם אינם גרים במקוםיפטרו עצמם מכל דאגה לכך.

      4. בתשובה למכתבו האחרון לראש העיריה הוזמן הועד ביום 18.7.51 לפגישה עם מר ח. לבנון סגן ראש העיריה ומנהל מחלקת ההנדסה, אולם הועד לא בא ואף לא הודיע את הסיבה לכך.

        [מתוארך ל– 17.8.1951 עאת״א, שכונות כללי, א׳4-2211]

בארכיון העיריה נשמרה גם טיוטת מכתב זה, שבה מוצג טיעון אשר נמחק מהנוסח הסופי:

ניתן לפקפק אם טובת טובת המעונינים מחייבת להשאיר את השכונה במקומה הנוכחי, בשכנות לאיזורי מלאכה ותעשיה. ואכן הציעה העיריה, בשלב מסוים של המו״מ, להקצות לאגודת הצריפים ׳מכבי׳ שטח מרוכז אחר שיאפשר שכון בבתים בודדים בעלי דירה אחת או שתים לכל היותר. דבר זה עשוי היה להקל ולהחיש את שכונם של הזקוקים ביותר ללא תלות בהסכמת יתר חברי האגודה, אלא שהועד דחה ישום הצעה זו.

סעיף מחוק זה חושף את המחלוקת האמיתית בין העיריה לבין תושבי שכונת מכבי, כאשר השאלה היא אם איזור זה ראוי או מתאים למגורים, או שעליו להיות מיועד לתעשיה. המתח הזה, בין מגורים לתעשייה, השפיע גם על תושבי שכונת ׳צריפי פלורנטין׳, שמעברו השני של מגרש הפועל הנטוש, שהפך כעת לאתר השלכת אשפה של בתי המלאכה במרכז וולובלסקי. ׳ארגון השכנים בצריפי שכונת פלורנטין׳ פנה אל העיריה בתקווה שתבהיר את העניין:

בשם השכונה כולה קרוב ל 200 משפחות בערך 1000 נפשות פונים אליכם בשאלה חשובה ודחופה מאד. אם אנחנו השכונה של דיירים נכנסת יחד עם מרכז ולובלסקי בתור איזור תעשיה כבדה. או רק דיירים. בזמן אחרון גברה התנועה של בעלי הבתים וגם דיירים מקודם הם גרו בתור דיר ועכשיו הם מוסרים הצריפים לתעשיות כבדות לנצל את ההזדמנות לסחוב יותר כסף לכיסם בלי להתחשב אם השכנים וילדים זקנים חולים להפריע את מנוחתנו. אנחנו פנינו לבעלי הבתים בתור ועד השכונה לא להשכיר לתעשיות. התשובה היתה כאן איזור תעשיה וחוץ מזה היתה התשובה אם נותנים יותר כסף אין אנחנו שואלים לאף אחד.

[מתוארך ל– 27.5.1952]

בראש המכתב, הכתוב כתב יד, נכתבה הערת תגובה של מחלקת ההנדסה: ׳מה אפשר לענות להם?׳חוקי הבנייה באזור נותרו על כנם גם כאשר סופח לתלאביב, כך שפעילות תעשייתית הייתה מותרת בו. כיצד מיישבים את הקונפליקט בין האינטרסים השונים של הדיירים ושל יזמי התעשייה והמלאכה? בית חרושת גדול לסבון פעל בסמוך לשכונת צריפי פלורנטין, ותושביה התלוננו על כך בפניה נוספת אל העיריה: ״מודיעים לך שהבי״ח עובד יום ולילה בלי התחשבות לא משפט בשום דבר. את הריח של סבון ושל סודה קאוסטיק מרגישים בכל השכונה רעל לכל אנשים וילדים״. עוד קודם לכן ניסו לפנות למשטרה, בתקווה שהיא תוכל למנוע את המפגע, אולם זכו בתשובה חדה ולאקונית: ״אתכבד להודיעך כי אין בדעתינו לנקוט בצעדים כל שהם נגד בעלי בית החרושת, אשר בידו רשיון בר תוקף. הרשות בידך להגיש תביעה אזרחית בבית משפט השלום אם רצונך בכך.״

תפישת התכנון בת הזמן שאפה להפרדה מוחלטת ככל האפשר בין אזורי תעשייה, מלאכה, מסחר ומגורים. שכונת פלורנטין ואזור קו התפר בינה ליפו הכולל את מרכז וולובלסקי, שכונת מכבי ושכונת צריפי פלורנטין לא התאימו לחזון אותו אימצה העיר באמצעות תוכנית האב שקיבלה בשנת 1953. אהרון הורביץ, מתכנן ערים אמריקאי שהוזמן על ידי עירית ת״איפו, יישם בתכנית זו את העקרונות אשר הובילו בארצות הברית לשקיעתן של מרכזי הערים הגדולות ולתהליכי פרבור הרסניים, ועוררו עקב כך את הביקורת הקשה שהביעה ג׳יין ג׳ייקובס בספרה ׳מותן וחייהן של ערים אמריקאיות גדולות׳ (בבל, תל אביב, 2008), ביקורת אשר שינתה את היחס לתכנון ערים ולתפישת השאלה מהי עירוניות מוצלחתתכנית הורביץ צבעונית ויפה

בהסברים לתכנית מצהיר הורביץ: ׳ערבוב שמושי מגורים באזורי מסחר ותעשיה או שמושי מסחר ותעשיה באזורי מגוריםדרכם ליצור משכנותעוני. תושבי אזורים אלה, ילדים בפרט, נתונים לסכנות התנועה. התעשיות סובלות מטענותיהם החוזרות של התושבים. ההצעה היא: לאסור את ערבוב המגורים עם תעשיה ומסחר.׳ בהתאם לכך מסומן בתוכנית אזור רחב המיועד ל׳תעשיה מלאכה והחסנה׳, המתחבר לאזור מסחרי שמיועד לתכנון מחדש. יפו, אשר רוב בתיה מיועדים להריסה ולבניה מחדש, נמצאת מצד אחד של האזורים הללו, ותל אביב הצפונית, אשר תמונה גדולה של רחובותיה מופיעה בתכנית כדוגמא לכיוון הפיתוח הרצוי, מהצד האחר.

קיום ׳משכנותעוני׳, אשר מוגדרים לאו דווקא באמצעות מצבם הכלכלי של דייריהם, אלא מעצם היותם דלים, בלתי ראויים למגורים על פי ׳סטנדרטים מודרניים׳, חורגים מתוך מה שהורביץ תופס כצורת חיים רצויה, הוא בושה שיש למחוק:

לפעמים שומעים את הדעה: ״משכנותעוני קיימים בכל העולם. תל אביב וישראל אינם יכולים להיות טובים יותר״. דעה זו אינה מתקבלת בחשבון, כי תלאביב נבנתה זה עכשיו, כשהרעות והסכנות של משכנותעוני היו ידועות יפה, ובכל העולם החלו כבר בפעולות לחיסולם. יתירה מזו: היהודים באו לכאן כדי לבנות עולם טוב יותר, כדי ליצור חיים טובים לעצמם ולצאצאיהםולא לחזור לחיי הגיטו שאותו נטשו. במידה שהיתה ברירה, הרי הקמת משכנותעוני היתה משגה חמור ויקר. מבחינת הסכנות החברתיות וההוצאות הכלכליותחיסול משכנותהעוני היא בעית תל אביב הקשה והמסובכת ביותר

[אהרן הורביץ, מה תהיה דמותה של תלאביביפו בעתיד? יעת״א, תשי״ד, חוברת 8-9, עמ׳ 12]

ההתרחקות מחיי הגטו דורשת הרס כל מה שמזכיר אותם. במפת ׳משכנות עוני ושטחי מגורים לקימום׳ המופיעה בתכנית, מסומן כל השטח הבנוי של יפו כמיועד ׳להריסה פרט לחלקים טובים׳. פלורנטין ונווה שאנן הם ׳שטחים שאינם ראויים למגורים. הבנינים ישמשו לעסקים ולתעשיה׳. שכונת מכבי הישנה ושכונת צריפי פלורנטין הם חלק ממספר ריבועים קטנים המסומנים במפה כ׳שכונות צריפים להריסה׳. בסך הכל, על פי התכנית, יש להעביר ממקומם ולישב מחדש 87,800 איש, מתוכם 2750 יושבי שכונות צריפים.

הורביץ פרסם תמצית של תכנית האב בעיתון מקצועי של ארגון מתכנני ערים אמריקאי, ובה ביטא ביתר בהירות את כוונותיו לגבי מה שתפס כ׳משכנותעוני׳:

אזורי עוני ודלות

הצמיחה המהירה וקשיי רכישת האדמות בשנים המוקדמות כמו גם הבנייה הגרועה בהיקף רחב של בתים ערבים ביפו, הם הבסיס לאזורי עוני שבהם גרים יותר מ– 100,000 אנשים. עוד 43,000 אנשים חיים באזורי מסחר ותעשייה שאינם ראויים לשימוש למגורים.

תכנית האב מציעה בניה מחודשת הדרגתית של אזורי העוני לאורך תקופה של כנראה שני דורות. חלקים מאזורי העוני ישמשו מחדש לדיור, חלקים לעסקים חדשים ולתעשייה, וחלקים לפארק, במיוחד כזה ששוכן ליד חוף הים.

בקשר לאוכלוסיה המתגוררת באיזורים בלתי מתאימים של מסחר ותעשייה התכנית מציעה מדיניות ארוכת טווח של איסור על כל גידול במתקני מגורים, והסבה הדרגתית של חללי מגורים לשימושים מסחריים ותעשייתיים כשמשפחות עוברות לאזורי המגורים של העיר.

[Aaron B. Horwitz (1954) The Master Plan for Tel Aviv-Jaffa, Israel, Journal of the American [Planning Association, 20:4, p. 181, DOI: 10.1080/01944365408979203

כשהורביץ מדבר כאן על ׳מתקני מגורים׳ הוא מתכוון למוסדות ציבורבתי ספר, גינות, מרפאות, כלומר כוונתו היא שהעיריה תנצל את כוחה, תימנע מלשפר ובכך תרע את תנאי החיים באזורים שגם ככה סבלו מחוסר במוסדות כאלה, על מנת לעודד הגירה פנימית הדרגתית. זהו המרשם שהוביל את פלורנטין ואת יתר שכונות דרום תל אביב למצבן הנוכחי. אמריקאי דפוק, שחושב שהוא יודע מה טוב בשביל מי שחי כאן, שתושבים מבחינתו הם מספרים שצריך לסדר במקום, שהעיר עבורו צריכה להיות מופת של סדר והפרדה. זאת תכנית דוחה והרסנית.

*

לתכנית אב זו, שלמזלה של העיר ותושביה לעולם לא יושמה במלואה, הייתה השפעה רבה על גורלה של שכונת מכבי. ועד השכונה ניסה להמשיך ולקדם את התוכניות לבנייתה מחדש, אבל זה לא הלך לשום מקום. כך כתבו במכתב מיואש, הממחזר טיעונים שכבר הפכו שחוקים:

בזה אנו מבקשים לתת לנו תשובה בלתי מתחמקת בנידון דלקמן:

עד מתי יש לנו לחכות לקבלת רשות לגשת אל אדמתנו ולנצלה. אדמה שרכשנו בדמים תרתי משמע, ושממנה הוגלנו מהמקום בגלל שהיינו לקיר מגן לעיר תלאביב כעשרים וחמש שנים.

אין אנו מחכים למכתבי הבטחות והתנצלויות. אנו דורשים שיחזירו לנו את רכושנו שנגזל מאתנו ע״י עירית תלאביב בגלל חוש דמיון של מומחה מיוחד שרכשו אותו מארצות הברית.

הסחבת כבר עברה כל גבול ואנו מזהירים על התוצאות בהמשכת שיטה זו.

לתשובה חיובית בהקדם אנו מחכים.

[מתוארך ל– 4.3.1954, עאת״א, שכונות כללי, ג׳2211]

במזכר פנימי של העיריה מסביר מהנדס העיר שהסיבה לעיכוב תכנית שיקום השכונה, שכבר אושרה במועצת העיר, היא התנגדותה של רשות הפיתוח, הישות אשר אליה הועברו אדמות הנפקדים, ושמתנהל איתה מו״מ בכדי שתסכים אליה. אבל כנראה שהמשא ומתן הזה לא צלח, מאחר ולאחר זמן מה כותב מהנדס העיר במזכר נוסף:

[…] באתי לידי מסקנה שקיימת אפשרות להרשות לתושבי שכ׳ הצריפים הנדונה להקים בניני תעשיה על חלק מאדמתם בהתאם לתכנית בנוי מיוחדת שעליהם יהיה להגישה לאשור הועדה המקומית. באם תקבל תכנית כזאת את אשור הועדה המקומית, נוכל להמליץ בפני הועדה המחוזית לבנייה ולתכנון ערים על מתן הקלה לטובה הקמת הבנינים הנזכרים לעיל לפני אישור התכנית הכללית לשטח זה. אני מציע פתרון זה רק בהתחשב בסבל תושבי השכונה המחכים להסדר ענינם זה זמן רב.

[מתוארך ל– 6.4.1954]

תודה רבה באמת. שכונת המגורים סומנה, עם המלצה זו, כאזור תעשייה עתידי, שאמור להפוך לכזה באמצעות יוזמת תושביה, שכל מה שרצו מלכתחילה היה לבנות לעצמם בתי מגורים. כמובן ששום תכנית לא הוגשה, אבל יותר לא הייתה כל מניעה להתפשטות בתי מלאכה לתוך השכונה, ושום ציפייה אמיתית לשיקומה. דינה נגזר, לגסוס, להיהרס ולהיעלם.

והרחוב שלידה, רחוב 306, שינה בינתיים את שמו. אבל אספר על זה עוד מעט.

*******

זו רשימת המשך בסדרה שכבר הופכת ארוכה למדי. קדמו לה:

צריך לדבר על הרבי – הקדמה

צריך לדבר על הרבי – התחלות

צריך לדבר על הרבי – גן הברון

צריך לדבר על הרבי – לשוא – לחינם – אלמלא!

צריך לדבר על הרבי – בצריפים

צריך לדבר על הרבי – מעין תריס

וזה: צריך לדבר על הרבי: שני רבנים ומלך החלק הבא, והלפני אחרון. מבטיח, כרגיל, שאפרסם ביבליוגרפיה נורמלית בסוף, וגרסה מלאה עם הערות שוליים ראויות. תודה לכל מי שמצליח או מצליחה לשרוד את הקריאה.

צריך לדבר על הרבי: מעין תריס

הלימודים באוניברסיטה לא שינו אותי, קשה להשתנות באמת, אפילו כשצריך, אבל הכניסו קצב חדש לחיי. איים של מידע וידע הופיעו פתאום בים המציאות הרחב שהקיף אותי. נהנתי מזה, במפתיע, להרגיש שהמוח עובד. הייתי שונה מהסטודנטים האחרים, מבוגר ביותר מעשור מרובם, לא מחפש חברה או עסוק בשאלות של ראשית חיים בוגרים. זה די התאים לי. סביבתי המשפחתית, אימי, אבי שעוד גר אז בחו״ל, אבל היה בשלבי חזרה ארצה, תמכו בי, בתקווה שאולי עכשיו אתחיל לממש איזה פוטנציאל נסתר שגלום בי, לעשות משהו עם החיים שלי במקום לגור על מקרר, לשתות ולכתוב ספרים והגיגים שאף אחד לא קורא. גם אני לפעמים חשתי ברצון כזה, קטן, לפרוץ את גבולותי, למצוא לי זהות שאינה מסתגרת, שתהיה לי משפחה משלי. אבל פחדתי לאבד את מה שחשבתי שנותן לי את הכוח לשרוד, המנהגים המקובעים שאימצתי, ההיכרות האינטימית שפיתחתי עם סביבתי הקרובה, שגם היא כבר הפכה למעין משפחה, הבית הקטן והיפה שלי, שאין בו באמת מקום לאף אחד אחר, הדחוס כולו בחפצים וספרים, המרפסת והנוף הנשקף ממנה, הרחוב, השכונה.

התחיל כל העניין של הגרפיטי. כבר כמעט ולא ייצרו כלום באזור התעשייה. מעט בתי מלאכה עדיין שרדו, כמה מפעלי עיבוד מתכת, גלף עץ מומחה, נגריות בודדות. מחסני בדים ובגדים מיובאים השתלטו על החללים הפנויים, והקירות ברחובות התמלאו ביותר ויותר ציורים. אנשי הבגדים אומנם היו מועטים מהפועלים שקדמו להם, אבל לכל אחד מהם היתה מכונית בה נסע ואותה רצה להחנות, ומהמגרש הקטן הגובל בביתי, שהיה חניון בלתי מוסדר, עלו כל היום צפצופים וצעקות. בקומות העליונות של מבני התעשייה גרו עכשיו אנשים. מחירי השכירות טיפסו, אבל אני שילמתי עדיין על פי אותו חוזה ישן שחתמתי עם בעל חנות הדגים. הוא נפטר בינתיים, שבע שנים, ובנו, איש עבודה וכבוד כמוהו, לא דחק בי להעלות את הסכום. הפער בין מה ששילמתי לבין מחיר השוק הפך גדול כל כך עד שאני העליתי לעצמי את שכר הדירה כדי לא להרגיש נצלן.

כנראה שהייתי בדרכי למבוי סתום, אבל לא הבנתי את זה עד שלא יצאתי ממנו. התאהבתי, סוף סוף, במי שאיתה אני עדיין חולק את חיי. איזה מזל היה לי. היא בחרה בי ואני בה. השינוי בא בעקבות זה.

היא גרה לא רחוק, בדירה שכורה קטנה ברחוב היכל התלמוד, מהצד השני של דרך יפו. היה לה חתול פחדן, ארוך גוף ושיער, בגווני אפור, שידע לקבל יפה את הכלב הזקן שלי. הם נהיו חברים. כדי שלא יהיה בודד ישנו ברוב הימים בבית שלה, כשמדי פעם חזרתי לבקר בביתי הישן, לו קראנו, ביננו, ׳הרבי׳. לה היה יותר כסף ממני, אבל כשהחלטנו, בעקבות יוזמה שלה, לחפש דירה משותפת לקנייה, הסתבר שגם משפחתי תהיה מוכנה לסייע, ושבכלל, מסתבר, אני עשיר ובעל פריבילגיות.

חיפשנו בכל מיני מקומות, לא הרבה אבל מספיק כדי להבין ששפת המתווכים, המון פוטנציאל, במרכז העניינים, אזור מתפתח, לא מתאימה לנו. ואז גילינו שבעל מפעל התיקים והארנקים שהיה פעם מול דלת ביתי רוצה למכור את מה שהיה פעם אולם הייצור שלו. מכיוון שהכרתי אותו והייתה ביננו שכנות טובה סגרנו עניין מהר. חבורת פועלים, מהגרים מברית המועצות לשעבר שהתאגדו לחברת שיפוצים, בנתה לנו בית יפה יותר מכל מה שיכולתי לדמיין שיהיה שלי. את הרהיטים בניתי אני בבית הישן, הרבי, שעוד המשיך לשמש כסטודיו במשך זמן מה.

לבית החדש, מהצד השני של חדר המדרגות, היה נוף אחר. בינו לבין הבניין הסמוך, ששנת ראשית בנייתו, 1936, צוינה בראש שער המתכת שהוביל לחדר המדרגות שלו, הייתה מרפסת גג גדולה, שמאחת מפינותיה אפשר היה לראות פיסה קטנה של ים. מחלונות הסלון נשקפו שמיים יפים. מסגרייה אותה הפעיל הנכד של מי שייסד אותה, ובה עבדו דודיו המבוגרים, הייתה מהצד השני של הרחוב הקטן שנשקף ממרפסת הגג, ועלו ממנה קולות השחזה וברקי אורות ריתוכים. אז עוד לא ידעתי שהרחוב הזה הוא בעצם חלק ממה שהיה הרחוב שלי פעם. לא היה לו שם, רק מספר, 3319.

*

כל הזמן הזה חשבתי שאני גר בתלאביב. יפו הייתה המקום הרחוק, מהצד השני של רחוב אליפלט ומעבר לגבעה, בו מדברים ערבית. כשהתחלתי ללמוד ולהבין את השפה, לאט לאט, בהתאם למגבלותי, התחלתי גם להיות מודע לנוכחותה סביבי, לכתובת הקדשה הכתובה בה, על קיר בניין קרוב, לכך שהיא כתובה, נשמעת ומדוברת מכל עבר. וכשהבנתי שפלורנטין היא יפו, ואזור התעשייה לשעבר בו אני גר הוא יפו, שיערתי שדווקא בגלל זה אני מעדיף אותם על פני תלאביב.

זה לא שאיני אוהב את תלאביב. היא מעניינת ומגוונת, ואני נהנה לחלוף דרכה ולהשתמש בשירותיה. אבל ברוב רחובותיה איני חש מקומי אלא תייר או מבקר. אני מרגיש בה תחושת זרות בלתי מוסברת, חוסר נחת מתמשך, שאין לו שובע. זו בעיה שלי, כמובן, לא של העיר. לי נוח יותר בשוליים, לא במרכז.

דרום תלאביב הוא מושג, אזור וזהות העומדים בפני עצמם. התחנה המרכזית, שכונת שפירא, שכונת התקווה, המציאות שם שונה מזו כאן, למרות נקודות ההשקה. אני בן הרחוב שלי, וזה מקום מסויים מאוד, אחר מכל אלה. השינויים שעבר הרחוב הזה בזמן בו אני חי בו ליוו והשפיעו על השינויים שעברתי אני.

זמן מה אחרי שעברנו לביתינו החדש הייתי צריך לפנות את הבית הישן. עזבתי את הרבי, וזה היה פחות עצוב משחשבתי שיהיה. העברת החפצים הייתה קלה, מצד אחד לשני של חדר המדרגות. המקרר פורק ונזרק, לא נורא. אני אוהב את מי שגר שם עכשיו, שכנינו, בנו של מי ששכרתי ממנו את האולם בזמנו. גם השכנים מלמעלה הפכו לחברים. כעת זהו בניין מגורים נחמד, עם עבר תעשייתי.

*

׳ההיסטוריה של תלאביב׳, סדרת הספרים בעריכתם של יעקב שביט וגדעון ביגר, נועדה להביא ׳סקירה כוללת ושלמה של תולדות העיר תלאביביפו על כל היבטיהמראשיתה, כ״עיר העברית הראשונה״ ה״צומחת מן החולות״ בראשית המאה העשרים, ועד להיותה לעיר מטרופולינית ו״לעיר עולם״ לקראת סופה׳. היא יצאה לאור בין השני 2001-2013, וחולקה לארבעה כרכים, על פי נקודות מפנה שזוהו בתולדות העיר. המעבר בין שני הכרכים הראשונים, ׳משכונות לעיר׳ (2001), ו׳מעירמדינה לעיר במדינה׳ (2007) הוצב בשנת 1936, כקו פרשת מים שמעבר אליו העיר משתנה במהותה: ׳בתקופה הזאת עברה תלאביב תמורות רבות ששינו את האופי האורבני והאנושי שלה. התמורות חלו בעקבות האירועים הדרמטיים שהתרחשו בזירה הביןלאומית בכלל, ובזירה הארץישראלית בפרט׳. לאירועים הגדולים, משני סדרי העולם האלה: המרד הערבי הגדול, מלחמת העולם השנייה, הקמת מדינת ישראל והעלייה הגדולה, היו גם משמעויות מקומיות. הם באו לידי ביטוי באופן דרמטי ברחוב ובאזור שלי, מעצם היותו קו תפר ונקודת מפגש בין אנשים בעלי זהות שונה. יהודים, בריטים, ערבים, גרמנים, עניים ועשירים, פועלים, חיילים ואנשים שגרים פה, מבוגרים וילדים, אורחים לרגע העוברים מפה לשם או מי שנטע כאן שורשים. כולם כאן, מסביב, וחייהם מטלטלים כתוצאה מהמפגש עם המציאות. האזור הזה עומד לעבור מהפכה אדירה שתשנה אותו לחלוטין, וחלק גדול מהגיוון שאפיין אותו, כמו גם קהילות שלמות שראו בו בית, יעלמו לבלי שוב.

צבי אלפלג, שהגיע לשכונת ׳מכבי׳ כילד שהיגר עם משפחתו מפולין, הפך להיות אחד החוקרים המובילים של המרד הערבי הגדול, והראה הבנה למניעים ולמקורות מהם צמחה הלאומיות הפלסטינית. בשירותו הצבאי, בסדיר ובמילואים, שימש כמושל צבאי בזירות שונות: בעזה, בגדה, בלבנון ובמצרים. הוא ייחס זאת לחוויות שעבר בילדותו ולידע שצבר בעקבותיהן:

אגב, כל הסיפור של מושל צבאי, חמש פעמים אחרי כל מלחמה, הכל מתחיל בשכונת מכבי. מהסיבה הפשוטה שהילדים שחיו בסמוך לצריף שלנו היו ילדי בידואים שנטו את אוהליהם באותו מגרש ריק שבין שכונת מכבי לסלמה, איפה ששכונת פלורנטין. פשוט לא היה עם מי לדבר חוץ מאשר ילדים ששפתם היחידה היתה ערבית, ואני התחלתי לדבר ערבית אז, וזה מה שהביא אותי אחר כך לעבודות בצבא שהן היו תמיד בתוך אוכלוסיות ערביות, ובעצם, אפילו למקום הזה [אוניברסיטת תלאביב, בה התקיים הראיון], הספרים שכתבתי שהם כולם בתחום הערבי.

הידידות התמימה בין הילדים העניקה לאלפלג כלים שאיפשרו לו לשלוט ולחקור את דוברי השפה. גם שרה בוכמן מתארת את השכנות הטובה, חוזרת על כך שוב ושוב, כדי להדגיש, שיהיה ברור:

בהתחלה היו לנו יחסים מאד טובים עם הערבים. היה לנו אפילו הועד של השכונה, היה לנו בשכונה ועד, כי השכונה נרשמה כאגודה שיתופית. היה ועד לשכונה, והועד רכש בית של ערבים. הבית הזה צמוד אליו היתה בריכת שחיה. לא בריכה, אולי הערבים איחסנו שם מים או משהו כזה. אבל גם אפשר היה להתרחץ שם. המבנה הזה היתה שייכת לו בריכה. למטה גרו ערבים, המשיכו לגור ערבים בבנין הזה, ולמעלה היה בית כנסת. ואנחנו היינו ביחסים טובים מאד עם הערבים. היו באות ערביות לעשות כביסה אצלנו בבית.

ש. בתחומי השכונה הבנין הזה היה?

ת. כן, זה היה בשטח של השכונה. כי בזמנו כשקנו את זה מהערבים, חלק היה בכלל אדמה חקלאית, לא היו מבנים. אבל החלק הזה קנו את זה, זאת אומרת לפי המדידות ראו שהמבנה הזה שייך לשכונה שלנו. הוא בנוי על השטח. ואז הקימו שם בית כנסת. ולמטה המשיכו לגור ערבים, כי אי אפשר היה כנראה להוציא אותם. היינו ביחסים טובים. היה בית כנסת למעלה ולמטה היו ערבים, והם לא הפריעו לנו לעלות. ההיפך, היינו אתם ביחסים מאד טובים. אני זוכרת שהם היו עושים חוביזה וכל מיני דברים כאלה, והיינו ממש בידידות אתם, והיו ערביות שהיו באות לעשות אצלנו כביסה, והיו כמה ערבים שהתיידדו כל כך, אפילו למדו לדבר יידיש. היו מביאים ירקות על חמורים לשכונה למכור. היינו אתם ביחסים מאד טובים, עם הערבים.

כל זה הוא כמובן הקדמה למה שיבוא אחר כך. בוכמן מציינת את היחסים הטובים כרקע לעימות הבלתי נמנע. הערבים שהיא מתארת משתלבים בחיי השכונה מכיוון שאי אפשר לסלק אותם, הם מסתפחים אליה כמשהו שבא עם השטח עליו נבנתה, כדיירי בית הבאר שמסתבר ככלול בה. בית הכנסת השכונתי ממוקם בקומה השנייה בבית הבאר כי זהו שטח ציבורי, שבגלל שלא היה חלק מתכנון השכונה הראשוני אינו בבעלות איש. מצחיק איך הערבים שבוכמן מזכירה לומדים יידיש ומוכרים ירקות לתושבי השכונה, בעוד שאצל אלפלג הוא זה שלומד ערבית, אבל כנראה שבאמת מתקיים באזור מרחב משותף, תקשורת רציפה ומערכת יחסים של שכנות מסובכת.

בתקופה זו מוקמת שכונת צריפים קטנה נוספת, מצידה השני של דרך יפותלאביב, אשר נקראת ׳שכונת מכבי ב׳, או ׳מול מכבי׳׳. היא נבנית כהמשכה של ׳ולהאלה׳, שכונת הבנים הטמפלרית, ובסמוך למחנה הצבא הבריטי שבצד תחנת הרכבת. כך מתארת יונה קריסטל (לבית מקלר), אשר גדלה בשכונה, את מיקומה וגבולותיה:

מכביש יפו תלאביב, פנינו ימינה. הבניין הראשון שתחם זה היה בית על שלוש קומות שלא היה מקובל כל כך במקומותינו בשכונה. בית על שלוש קומות שהיה נקרא ׳בית חיות׳. מהצד השני היתה תחנת דלק, בדיוק מעבר לכביש.

ש. שהיתה אז?

ת. כן. גם עכשיו היא תחנת דלק. וסובחי היה מנהל את תחנת הדלק. אני זוכרת אותו מצוין. היה מגן עלינו מפני השבאב. אחרי סובחי גובל מוסך ׳קדר׳. היו כמה אחים. הגענו עד לסוף הכביש הקטן, שבערך מאה מטר, היה כביש לימינה ושמאלה. ימינה היו נגריות ובתי מלאכות. בצד שמאל הבנין הפינתי היה בנין דפוס של ׳קול העם׳, של הקומוניסטים. ובהמשך לרחוב, לפני הדפוס, בסוף הרחוב, למעשה, היה מחנה צבאי.

[ראיון עם יונה קריסטל לבית מקרל על שכונת מכבי ב׳ (מול מכבי), תיק 30-1-13, מיכל 1620, אעת״א. כל ציטוטיה מעכשו הם מראיון זה]

השכונה הייתה בנויה צריפים דלים שנבנו על ידי הדיירים, כמו שכונת מכבי, אבל בשונה ממנה הבעלות על הקרקע נותרה בידי בעל האדמה, שהחכיר להם אותה על בסיס שנתי:

ערבי בשם אבולבן. זה לא שמו האמיתי, אבל היות והוא היה לבקן אז כונה בשם אבולבן. ולעוד אינפורמציה, אם תצטרכו, היה לו אח בשם רפה. הוא היה מטורף, לא היה מזיק, היה צועק כמו טרזן.

ש. אמרת לי שהאדמות היו של אבולבן.

ת. של אבולבן. ו׳מוחראם׳, זה פעם בשנה, אנחנו היינו משלמים כסף, כמו שפה לקרן קימת. הוא היה אדם מאד נחמד, שמר עלינו. וזה לא יאמן, השכונה היתה פתוחה, חלונות פתוחים. ואם נגנב אז קראו לו, והוא הביא הביתה את הדברים שנגנבו.

גם תושבי ׳מכבי ב׳ היו מהגרים ממזרח אירופה, בעלי מלאכה עניים, חלקם בני משפחה של תושבי שכונת מכבי הותיקה יותר. סמיכות השכונה למחנה הצבא הבריטי השפיעה על אופייה. אשה יהודיה שהייתה נשואה לאנגלי גרה עם ילדיה בבית בנוי ליד הכניסה לשכונה, ותושבי השכונה היו מסוגלים לקבל זאת:

והיתה מרגלית בשכונה, היתה בחורה טובה, לא חלילה זנזונת. פשוט התאהבה באנגלי. השכונה שלנו, הנאגלה הראשונה, נקרא בשפה פשוטה, היו אנשים הגונים וטובים. היו המון בנות, לא היו לנו שום מקרים נניח שללא רוצה להגיד הפלה, אבל רומנים סוערים. היתה שכונה ישרה הגונה ולא פנאטית.

ש. לא יצאו לרקוד עם החיילים?

ת. לא, אצלנו לא, בשום פנים ואופן לא. אצלנו בבית ניגשו לאמא שלי, ואמא שלי אמרה: לא, אני מאד מצטערת. וכיבדו את הרצון שלה. אמרה: תראו, אני לא מדברת על אויבים, אתם נוצרים, אנחנו יהודים, לא, ואני מבקשת. איך הם דיברואם אתם הייתם רואים את המימיקה, הייתם מתעלפיםעם הידיים ועם הרגליים.

בין הקהילות הנפרדות מתקיימים קשרים שאינם סותרים, ואולי אף מתקיימים בגלל הדגשת השוני בינהן. קיימת שפת ביניים המאפשרת תקשורת וקיימים כללי התנהגות ומוסר מקומיים שהצדדים שומרים עליהם. חלונות השכונה פתוחים מכיוון שאין גניבות ובדיוק לכן כאשר יש גניבות הרכוש הגנוב מוחזר לבעליו. כולם אנשים טובים.

לאורך דרך יפותלאביב, דרך אילת של ימינו, נבנו בתקופה זו בתי דירות, בעלי קומת מסד מסחרית. קירו האחורי של בנין כזה גובל במרפסת הגג שלי, מרחק מטרים מהשולחן לידו אני יושב כעת. מספרה של תמר ברגר למדתי כי הוא נבנה על ידי אדיב חינאווי, בן למשפחה יפואית מכובדת ועשירה, בעל אדמות שכונת נורדיה, שהיה גם בעל רכוש רב בדרך יפותלאביב, בנינים שאת חלקם בנה בעצמו והשכיר לדיירים. אבל בית זה, שנבנה בין השנים 1936-39, נועד לשמש את משפחתו שלו. רמת הבנייה שלו גבוהה בהרבה מהבנינים שנבנו באותה עת בשכונת פלורנטין. זה ניכר בכל, המעקות המסוגננים ורצפות השיש בחדר המדרגות, דלתות הכניסה המהודרות, גודל הדירות, משכנות המיועדים לעשירים. חינאווי דאג שהבית הזה יבנה טוב ככל שניתן. כשתכנן זאת לא יכול היה לדעת שבקרוב יימצא הבניין מחוץ למרותה של יפו, אך גם לא בגבולה של תלאביב. במהלך שנות המרד הגדול קו הגבול הרשמי בין הערים נשאר בעינו, אבל חלוקת השליטה והאחריות במרחב התערערה, וחופש התנועה בינהן נפגע קשות.

המרד הערבי הגדול, שנקרא גם מאורעות תרצ״ותרצ״ט, ובערבית ת׳אורת פלסטין אלכוברה, התקוממות פלסטין הגדולה, היה הזמן בו נולדה הלאומיות הפלסטינית, בעיקר אל מול התגובה הקשה ואמצעי הדיכוי האכזריים בהם השתמש שלטון המנדט הבריטי. בזירה העירונית הוא הוביל לנתק בין שתי ערים שהיה נראה עד אז שמשלימות זו את זו ואינן חפצות להסתגר האחת בפני רעותה. תושבי השכונות העבריות של יפו, ובראשן שכונת פלורנטין ושכונת שפירא, ניהלו מאבק עיקש במטרה שיסופחו לתלאביב, אבל שלטונות המנדט לא נענו להם, כך שהם נאלצו להקים מנגנון משטר עצמי שמילא את הואקום שנוצר.

קו הגבול בין הקהילות היהודית והערבית נקבע בשטח על פי הזהות הלאומית, בהתאם לתכנית מגירה שהוצאה לפועל:

קווי ההגנה באזורי הספר הגובלים עם יפו הותוו ונקבעו לפי פיתולי המשכנות של האוכלוסיה היהודית. זמן רב לפני המאורעות סייר כל מפקד איזור יחד עם מפקדי הנקודות (כפי שנקראו אז מפקדי העמדות) באזורו, וציין על גבי מפות את הבתים והדירות, בהם גרו משפחות בודדות של יהודים. על מפקדהאיזור הוטלה האחריות לבטחונם, אם על ידי הכללתם בתוך המתוה של קוי הגנה, או על ידי פינוים.

עוד בשנת 1935 נשלחו לאזוריהספר סליליתיל, עמודים ועצים. ואמנם, מספר ימים לאחר פרוץ המאורעות היה קוהגבול משפת הים בדרום לאורך הגבול הדרומי והדרומי מערבי עד שכונת שפירא ברובו גדור וחסום עלידי גדרות ו׳חמורים ספרדיים׳. פעולות ההגנה בחלק זה של תלאביב הצטמצמו, איפוא, בישיבה בעמדות ״מבוצרות״ ומוסוות מאחורי גדרותהתיל. דרכיהגישה אל העמדות ומהן, היו נסתרות מעין האויב, והתנועה התנהלה דרך בתים, חלונות, עליות גג, פרצות בקירות וכדומה.

כך שהאינטרס של ׳ההגנה׳ היה הפרדה מוחלטת וברורה, תוך פינוי של מי שאינו כלול בתחום המוגדר, במידת הצורך. עקרון זה יושם בעיקר באזור כרם התימנים, שכונת ׳קרטון׳ (חארת׳ אל טאנאק בערבית, שכונת הפחים), אלמנשייה ונווה שלום. פליטים משכונות אלה גדשו את רחובותיה של תלאביב במשך התקופה הראשונה של המרד והשביתה הכללית של המסחר ביפו שליוותה אותו. יפו הייתה בתחילה המרכז האידיאולוגי של ההתקוממות, ויחס השלטונות אליה היה בהתאם. כחודשיים אחרי שהתלקח, ביוני 1936, פרצו כוחות צבא בריטיים לעיר העתיקה וביצעו בה מבצע הרס ופעולת עונשין נרחבת, בו פוצצו ונחרבו בתים רבים בכדי לפנות מקום לדרכים רחבות. יום לפני כן דיווח העיתון ׳דבר׳ על הפעולה המתקרבת תחת הכותרת: ׳הריסת המבואות הצרים בעיר העתיקה ביפו׳:

הבוקר ב-5.45 חג אוירון מעל העיר העתיקה ביפו מ-20 עד 30 דקה והפיץ הודעות לתושבי העיר העתיקה בשפה הערבית (נדפסו בדפוס הממשלה בירושלים).

״הודעה

הממשלה מתכוננת לבצע תכנית לשם פתיחת דרכים ועשית שיפורים בעיר העתיקה ביפו. תכנית זו מכילה הריסת מספר בנינים, שישולם בעדם פיצוי מתאים, כלומר: בכל מקרה ידונו לפי הראוי. את ההריסה יבצעו כוחות צבאיים.

תושבי העיר העתיקה שומרי החוק לא ייפגעו בשום נזק, אולם, אם תהיה התנגדות, ישתמש הצבא בכוח, כדי לבצע את המלאכה״.

מוסרים לנו כי בין תושבי העיר העתיקה נפוצה שמועה, שעד הערב שעה 7 עליהם לפנות את הבתים, הואיל וממחר בבוקר ב-7 יתחילו בהריסת הבתים בדינאמיט. רבים מתושבי העיר העתיקה נגשו מהבוקר למלוי הפקדה ואחרים מחכים, כנראה, לפקודה מ״הועד העליון״ בירושלים.

עם זה רואים מהבוקרהעברת חפצים של אנגלים לצד המושבה הגרמנית ותל אביב.

ב-11 נתאספו תושבי העיר על יד בית הממשלה למחות על פקודת ההריסה. כוחות צבא היו מוכנים לפזר אותם.

בסופו של דבר נהרסו 237 בתים, והפיצוי עליהם ניתן באיחור רב, ועל פי תקנות שחוקקו בדיעבד. מתכננים בריטים אכן ראו בהרס הזדמנות להפיכת העיר העתיקה ממקום מגורים דחוס לרובע תיירותי, אבל המניע הראשי לפעולה היה הטלת עונש קולקטיבי שירתיע את האוכלוסיה העירונית ביפו ובערים הגדולות האחרות. העיר העתיקה לא התאוששה מאז, ודמותה העגומה היום, כולל כיכר קדומים הריקה תמיד והמדכדכת וגן הפסגה נטול ההדר, הם תוצאה של הפעולה הקיצונית ההיא. [ראו: דב גביש, מבצע יפו 1936 – שיפור קולוניאלי של פני עיר, ארץ ישראל, י"ז, החברה לחקירת ארץישראל ועתיקותיה, תשמד]

בקיץ 1938, לאחר יותר משנה של הפוגה, התחדשה האלימות בקו התפר בין תלאביב ליפו. גזר הדין והוצאתו להורג של שלמה בן יוסף, שנתפס לאחר שזרק רימון על אוטובוס נוסעים, ושקרא ׳יחי ז׳בוטיסקי!׳ רגע לפני שהועלה לגרדום, הביא איתו גל של מעשי נקם. בבוקר ה-4 ליולי התפוצצה פצצה שכוונה נגד רוכלים ערבים בשוק הכרמל. מעט אחר כך

בפינה שניה בתל אביב בגבול יפו, במרכז וולובלסקי, ליד נגרית זיידמן, נשמעו ב-7.12 יריות אחדות. ערבי אחד נהרג במקום ואחד נפצע קשה והובא במצב אנוש לביהח״ו הממשלתי ביפו. כעבור זמן מה קמה מהומה בשוק הירקות ברחוב סלמה, בגבול שכונת פלורנטין. שנים מרוכלי הירקות היהודים נתקפו ע״י ערבים באבנים ובסכינים. שני הפצועים נחבשו בבית המרקחת הסמוך. אוריאל בן יהודה בא פצוע למגן דוד אדום, נחבש ונשלח לביתו. בדיקת ראשו הראתה, לדעת הרופא, סימנים של רסיסי פצצה.

[השתוללות דמים בירושלים ובגבולות יפו תלאביב, דבר, 4.7.1938, תוספת ערב]

שמו של ההרוג, אחמד קאסם, אמנם מוזכר בהמשך הכתבה, אבל בכל מקרה אין פה כל נסיון לאובייקטיביות. העיתון תופס עצמו כאחד מהמשתתפים במאבק הלאומי. גם ביקורת שהוא מפגין כלפי האלימות יום אחר כך מתייחסת בעיקר אל הקלקול המוסרי שהיא מבטאת: ׳שוב איננו יכולים להכריז במצפון שקט וללא כל צביעות ואונאה עצמית כי ידי ישראל נקיות, כי כל יהודי באשר הוא יהודי מתעב שפיכות דמים, כי אין יהודי משתמש בנשק בלתי אם להתגוננות מפני המרצח ולהדיפת המתקיף.׳ ׳דבר׳ חושש מהפגיעה בעליונות המוסרית העברית, המזוהה כאן כיהודית במהותה. הוא מפנה אצבע מאשימה אל הרוויזיוניסטים, אשר קיצוניותם גורמת לגבולותיהם המוסריים להיטשטש.

׳קול העם׳, עתון המפלגה הקומוניסטית, שבתקופה זאת יצא עדיין באופן בלתי סדיר וללא אישור מהשלטונות, מגיב אחרת:

הבנה המוצא היחידי!

הארץ טובעת בדם, בדם יהודים וערבים, הישוב היהודי מרגיש את זה על בשרו. יום יום נהרגים אנשים. אנו נמצאים במצב מלחמה.

יש ״מנחמים״ האומרים: הערבים סובלים יותר מאתנו, הם נתלים, נהרגים, בתיהם נהרסים, כפריהם נחרבים, נשיהם נאנסות.

נכון. אבל האם דם ערבים מחיה את חללינו? המשיב הוא אבות לילדים ובנים להוריהם? המרפא את פצעינו?

הארץ טובעת בדם. אין זאת פראזה ריקה, זאת היא עובדה מזעזעת.

המשבר הכלכלי אוכל את הישוב. הבנין והתעשיה משותקים, סוחרים פושטים את הרגל, חסר עבודה המוני שכמותו לא ידע הפועל היהודי בארץ.

עני, נוון, התאבדויות מחלות הם תופעות היום.

מי סובל מהמלחמה והרעב? מי הם הקורבנות הנופלים יום יום? מי נשלח לחניתה ולגדר התיל? מי שומר על קו הנפט והרכבת?

הפועל, חבר הקבוץ והמושבה, דלת העם בעיר ובכפר!

[קול העם, בטאון המפלגה הקומוניסטית פלשתינאיתהסקציה היהודית, מס׳ 15, ינואר 1939, עמ׳ 5]

זה דבר תעמולה, הכתוב ב׳בטאון המפלגה הקומוניסטית פלשתינאיתהסקציה היהודית׳, אבל אין לפסול את תמונת המצב ותודעת המציאות שהוא מתאר ככוזבת. הכותב מקבל על עצמו את ההפרדה הלאומית ל׳הם׳ ו׳אנחנו׳, והוא מכיר במה שכנראה היה ברור לכל מי שחווה את האירועים, שלא היתה כל סימטריה ביחס השלטון לאוכלוסיות השונות, ושפעולתם של הבריטים כלפי הערבים היתה אגרסיבית פי כמה מאשר כלפי היהודים. כמובן שהאשמים במצב, בעיני ׳קול העם׳, הם בעלי ההון המושחתים ותאבי הבצע, המשתפים פעולה עם השלטון האימפריאליסטי הבריטי. הבנה בין העמים והסתמכות על מוסר אוניברסאלי, המתעלה על פני רגשות הנקם והשמחה לאד, הנובעים מההבדלים הלאומיים, היא הפתרון. החלום הזה לא יתגשם, כפי שאנו יודעים עכשיו, אבל גם אז הוא היה בלתי אפשרי. האלימות והדם יצרו והגדירו את הגבולות הפיזיים והמוסריים של הקהילות הלאומיות השונות, כפו לבחור צד בתוך מציאות שהפכה ליותר ויותר דיכוטומית. ההרג הסתמי לכאורה במרכז וולובלסקי סימן שזה כבר אינו מקום בטוח לערבים, בדיוק כפי שההרג במרכז יפו הפך אותה למקום שיהודים אינם נכנסים אליו. ובאשר למשבר הכלכלי שמתאר ׳קול העם׳? הוא היה אמיתי וכואב. בחסות משבר זה צמחה שכונת ׳מכבי ב׳׳ אשר תוארה קודם. הכל היה תקוע.

חלק גדול מהקורבנות הערבים במהלך שנות המרד הגדול היו תוצאה של חיסולים פנימיים. כזה היה כנראה גם מותו של אדיב חינאווי, מי שבנה את הבנין הסמוך לשלי. הוא נרצח בערב שבת, בתחילת נובמבר 1939, קצת אחרי שסיים סיבוב גבייית שכירות מתושבי הצריפים שעל אדמתו בשכונת נורדייה. אמנם לא היה משתף פעולה עם ארגוני המחתרת היהודיים, אבל כנראה שהעובדה שחי משני צידי הגבול בין שתי הערים והקהילות הובילה להתנקשות. ילדיו ואלמנתו עברו אל הבית, שבנייתו רק הסתיימה, בלעדיו.

*

באזור של הרחוב שלי, ובמיוחד בדרך יפותלאביב המקבילה לו, קביעת קו גבול קשיח ובלתי עביר הייתה משימה מסובכת. רצף מוסדות שלטוניים חיוניים היו לאורכו והוא שימש כנקודת המעבר הראשית בין שתי הערים. כך שמחסומים הוצבו בו, אבל התנועה כמעט אף פעם, פרט למקרים של עוצר כללי, לא נעצרה לחלוטין. גם האוטובוסים המשיכו בפעולתם. ׳דבר׳ מתאר את המצב בבוקר שאחרי מהומות יוני 1938:

הרגעה בגבולות ת״איפו

מכוניות ׳המעביר׳ בקו מס׳ 3 (ת״איפו) חידשו הבוקר את תנועתן הרגילה. העוצר בגבולות תלאביב ויפו הופסק משעות הבוקר, והערב ב-7 יחודש. תנועת המסחר בשוק הכרמל התחדשה, אולם מספר הקונים והמהלכים ברחובמועט. ברחובות העיר ובעיקר בגבולות מושטטים משמרות שוטרים ונוטרים.

[דבר, 5.7.1938, תוספת ערב]

קו האוטובוס הזה יצא מפינת שדרות המלך ג׳ורג׳, שדרות ירושלים של ימינו, והוביל עד התחנה המרכזית. חצה אותו קו מס׳ 2, אשר יצא מפינת הרחובות הרצל וסלמה והוביל עד כיכר הרברט סמואל, מפגש רחוב אלנבי ורחוב הירקון של ימינובימים שבהם פעלו כתיקונם הייתה לתושבי יפו היהודים שיכלו להרשות לעצמם רכישת כרטיס נגישות מהירה ונוחה לכל מקום בעיר ובארץ.

קו 3 עבר בדרכו על פני אחד מהמרכזיים והמאיימים במוסדות השלטון: בנין הבולשת הבריטית, מחלקת החקירות הפליליות (CID), שפעלה במסגרת משטרת המנדט. בנין זה ניצב בפינת הרחוב המטפס מדרך יפותלאביב לגבעת המושבה האמריקאיתגרמנית, במקום בו עמד קודם בית הספר של המסיון האמריקאי, מוסד שהוקם כבר בעת ייסוד מושבות הטמפלרים ואשר בו התחנכו נוצרים, מוסלמים ויהודים. שלטונות המנדט רכשו את השטח, הרסו את מבנה העץ הישן, שנקרא גם ׳בית הדקלים׳ בגלל שני עצי הדקל הגבוהים שצמחו מצידיו, ובנו במקומו בניין משרדים מאסיבי, בעל שלוש קומות, שהיה המטה האזורי של מה שהיה מנגנון הבטחון החשוב ביותר שהפעילה ממשלת המנדט. הבולשת ניהלה הן את החקירות הפליליות החמורות, בתיקי אונס, רצח ועבירות אלימות קשות, והן את חקירות פעולות הטרור והמעקב אחרי הארגונים הפוליטיים והמחתרתייםהיא הפעילה בלשים, סוכנים סמויים ומלשינים וניהלה פעולות חקירה סבוכות. ציוותה הורכב משלד פיקוד בריטי, בעיקר כזה אשר צבר ניסיון במושבות האימפריה באסיה, ומשוטרים מקומיים, ערבים ויהודים. בנין ה– CID היה קרוב ומשמעותי מאוד עבור תושבי שכונות הצריפים שלמרגלותיו. הבריטים היו אויב, ובשכונת ׳מכבי׳ היה, בסמוך לאחת מחנויות המכולת, צריף מוסווה של ה׳הגנה׳. כנער בן 14, צבי אלפלג התגייס לארגון:

היו שני שלבים. בשלב הראשון אם היית מתקבל לדבר המסתורי והאטרקטיבי מאד הזה שקוראים לו ׳הגנה׳, קודם כל היית הופך להיות בעל מעמד בין החברים שלך. שייך ל׳הגנה׳, זה שייך למשהו מסתורי של הגדולים, וכו׳. שנית, זה היה כרוך בהיעדרויות, בנסיעות וכך הלאה. התפקיד בשלב הראשון היה של מקשרים, שצריך היית להעביר פשוט מכתב, שבדרך כלל נראה לנו סודי מאד, אף פעם לא ידענו מה הוא מכיל בפנים, ממקום למקום. והיו גם בין המקשרים בעלי מעמדות. היה מקשר של מפקד ה׳הגנה׳ של שכונה, הוא היה אחד שלא התחבר עם מקשרים אחרים שהיו סתם מקשרים או מקשרים של סתם אנשים. אחר כך היה שלב נוסף, שכבה שעסקה בקשר, באיתות. האיתות זה היה איתות בכלים או במורס. וגם את זה למדנו. המקשרים בדרך כלל עשו את דרכם ברגל. אבל היו מצבים כאלה שהתקדמו יותר וקבלו גם אופניים. אני זוכר את עצמי עומד למשפט על שימוש באופניים לצרכים פרטיים.

התיאור הזה של אלפלג מדגיש את הצדדים המשעשעים ואת טובות ההנאה הנלוות לפעילות המחתרתית, אבל חשוב לזכור שהיא הייתה גם מסוכנת:

ש. אני חוזרת עוד טיפה לילדות שלך. נעצרת פעם בבנין ה– CID שהיה מולכם, ולימים סגרת מעגל. מה קרה?

ת. כשאני נעצרתי שם, זה היה לילה אחד ששלחו אותנו, זאת אומרת, אותי ואת מרים נוישטאט, האבא שלה היה נראה לי גם כן כמו אחד מה׳הגנה׳. הוא היה מנהל המשרד הארץ ישראלי בפולין פעם. אבל היא נולדה בארץ והם גרו ברחוב הירקון בבית של ממשגרו בשורה של ראשי מפא״י. זו היתה אליטה של ממש. היא ואני נשלחנו להעביר מברק שהודיע על החלטות שהתקבלו. והמברק היה כתוב ביידיש, והשוטר הערבי, שכמובן היה נראה לי כמו

ש. מתי הוא עצר אתכם, באיזה שלב?

ת. ממש בכניסה לדואר. איפה שהדואר זה מול ׳נגה׳ היום, בשדרות ירושלים.

ש. מה, נראתם לו חשודים?

ת. נראנו לו חשודים, ובא השוטר, ולקחו אותנו לצריף שלנו והעירו את כל המשפחה, וערכו חיפוש מדוקדק בתוך הבית בשעה שכבר היתה קרוב לחצות, כולם ישנו. ואחר כך נחקרתי ב– CID שהפך להיות בית המשפט המחוזי תחת שלטון ישראל. ואני חזרתי לשם כשופט בבית דין צבאי שדן מסתננים, אז סגרתי עוד מעגל.

החברות ב׳הגנה׳ מאפשרת לאלפלג, בן העניים, לשהות בחברתה המרגשת של בת אליטה, ילידת הארץ, שגרה בבית אמיתי. והעובדה שהפך מנחקר לשופט היא סגירת מעגל, שמוכיחה איך הנרדף הפך לאדון, ובה בעת מצביעה על הקרבה בין המנגנונים והשיטות שהפעיל המנדט לבין אלה שהפעילה מדינת ישראל הצעירה.

*

אחד השינויים העיקריים שגרמה מלחמת העולם באזור מגורי הייתה העלמותם של הגרמנים, אשר לחלקם היו שורשים בני שבעים שנים בארץ, והחרמת רכושם. התמיכה הגדולה לה זכתה המפלגה הנאצית בקרב הטמפלרים, דגלי צלב הקרס שהתנופפו מעל בתיהם, והעובדה שרבים מצעירי הקהילה נסעו לגרמניה והתגייסו לצבא הנאצי, הייתה ידועה כבר בזמן אמת. ההתייחסות לטמפלרים היתה כאל הנאצים המקומיים, גיס חמישי של ממש. בפועל, ופרט לכמה ממנהיגי הקהילה, ובינהם גוטהילף וגנר, בנו של מייסד בית החרושת ׳וגנר׳, שהיה תומך ומעריץ נלהב של היטלר ומפלגתו, היה כנראה הנאציזם הטמפלרי בעיקר ביטוי של פאטריוטיות גרמנית בתקופה ובמקום שהפכו לאומניים יותר ויותר. בתמונה המצורפת נראה הבית בפינת דרך אילת ורחוב פינס של ימינו, שם שכן הבנק הטמפלרי. הבנק פרסם דרך קבע מודעות בעיתונות המקומית, בעברית, ערבית ואנגלית, בתקופה בה התנוסס בחזיתו דגל צלב הקרס. וגם שני דגלים בריטיים תלויים שם, כדי להצהיר על הנאמנות לשלטון המנדט ומכיוון שבזמן בו צולם המלחמה בין בריטניה לגרמניה הנאצית לא נתפסה כבלתי נמנעתדרך אילת הבנק הטמפלרי

אך לאחר שהמלחמה פרצה, בספטמבר 1939, היחס לטמפלרים, ולשאר האזרחים הגרמניים בארץ, היה כאל נתיני מדינת אויב. השלטונות פרסמו את ׳פקודת המסחר עם האויב׳, שהעבירה לידי ׳הממונה על רכוש האויב׳ את כל רכושם בארץ ישראל של אזרחי גרמניה שחיו בגרמניה. למרות שרכושם עדיין לא הוחרם, מגבלות חמורות הוטלו על הטמפלרים שחיו בארץ, והם רוכזו במושבותיהם שהפכו למחנות מעצר.

ביולי 1941, כשהצבא הגרמני התקדם בצפון אפריקה וכיבוש הארץ נראה אפשרי, גורשו 665 טמפלרים לאוסטרליה, במסע ארוך וקשה שהחל ברכבת והוביל דרך נמל סואץ במצרים, שם הועמסו על סיפון אוניית נוסעים ישנה, ׳המלכה אליזבת׳׳, בחברת שבויי מלחמה איטלקיים ופצועים אוסטרליים. לאחר שהמסע הגיע ליעדו, שלחו המגורשים לקונסול השוויצרי, אשר ייצג את האינטרסים של אזרחי גרמניה באוסטרליה, מכתב המפרט את תלונותיהם לגבי הקשיים שחוו. הן מנו שבעה חלקים למסע, שבכל אחד מהם היחס אליהם היה מפלה ואכזרי. כך תיארו בסעיף הראשון את שארע בתחנת הרכבת בלוד, נקודת היציאה לדרך:

    • הפרדת משפחות, למרות שהובטח להן שישארו יחדיו. זה גרם לכמה בני משפחות להיוותר ללא אוכל ומים.

דחייה קרת לב של כל תלונה.

    • שפה מרושעת של השומרים.
    • מצב הקרונות.
    • העמסת יתר והדוחק בקרונות והתנאים המחניקים ללא איוורור.
    • הצמא הכבד של העצורים עקב חוסר במי שתייה ומצוקת הילדים והתינוקות.

המשפט האחרון בחלק זה מסכם את נקודת המבט של העצורים: ״אפילו אם לוקחים בחשבון את חוסר הארגון של כוח המשטרה הפלסטינית, אי אפשר להתעלם מהכוונות המרושעות מאחורי זה.״

[מתוך סיכום של מכתב התלונה שהופיע במאמר בעיתון האגודה הטמפלרית באוסטרליה: Helmut Glenk, An official catalogue of complaints, Templer Reflections, Then & Now, 2013, p. 46-52 https://www.templesociety.org.au/pdf/TRDec2013_Final.pdf]

זה נשמע קטנוני, ובמובנים רבים זה אכן כך, אבל יש לזכור שהמגורשים לא היו באמת אשמים בדבר, פרט להיותם אזרחים גרמנים, וכי הם אולצו להשאיר מאחור את בתיהם ואת רכושם, כאשר לכל אחד מהם הותר לקחת רק מזוודה אחת במשקל של עד 40 ק״ג. שרה בוכמן מספרת על החפצים שמכרו הגרמנים לפני שגורשו:

ואחר כך בעיצומה של המלחמה, אני זוכרת שהיו מכירות פומביות של כל התכולה של הבתים שלהם לפני שהם עזבו את הארץ, בבית חרושת ׳וגנר׳, שהיום זה ׳נחושתן׳. שם היו מרכזים את הדברים. […]

ש. מה מכרו הגרמנים, את זוכרת? רהיטים כבדים?

ת. בתכולה שלהםמשהו. אם היה לי את זה היוםאני זוכרת כל מיני רהיטים עתיקים יפים, ושטיחים, וקריסטלים, וכל מיני נברשות. ממש פאר, ממש פאר. אני לא כל כך זוכרת אולי את ההיסטוריה. אני יודעת שזה היו הטמפלרים.

ש. הבנים של הטמפלרים שכבר לא יודעים למה ההורים שלהם באו.

ת. אבל ממה הם התפרנסו פה הגרמניםאני לא יודעת.

גוטהילף וגנר, הנאצי המובס, שנשאר בארץ עם אחרוני הקהילה, בכדי לפקח על חלק מהרכוש והשדות שעדיין עובדו, חוסל ביריות על ידי חוליית התנקשות של חברי פלמ״ח כאשר עבר עם מכוניתו ברחוב לוינסקי בשנת 1946. בכך שילם לא רק על פשעיו אלא גם על אלה של בנו, כפי שדיווח ׳דבר׳:

בנו של ואגנר ברח ב-1938 מארץישראל לגרמניה ולפי ידיעות שונות השתתף בהשמדת היהודים באוסטריה ובחבל הסודאטים. מתוך פרוטוקול שנמצא במאי 1943 בתוניס מתברר, שבנו של ואגנר היה אחד המועמדים לכהונת ״גאולייטר״ בארץישראל, במקרה כיבוש הארץ בידי הגרמנים.

[נרצח ואגנר משרונה, דבר, 24.3.1946]

הרצח חיסל כל אפשרות של חזרה של המגורשים לארץ. לקראת עזיבתם שלהם, בסוף שנת 1947, הרחיבו הבריטים את ׳פקודת המסחר עם האויב׳, והחילו אותה גם על ׳נתינים אויבים׳, כך שהרכוש הטמפלרי הופקע מבעליו ועבר לידי שלטונות המנדט, בתקווה וציפייה שיהיה חלק מהסדר הפיצויים שיחתם בין גרמניה לבריטניה. מאז אין יותר גרמנים ואין יותר רכוש גרמני באזור. העלמותם, והגזל השרירותי של מה שהיה שלהם על פי דין וצדק, היא קדימון להעלמות והגזל הגדולים הרבה יותר שיבואו בעקבות מלחמת 1948. הטמפלרים, שלא כמו הנפקדים הערבים, עתידים לקבל פיצוי מסויים על הרכוש שנלקח מהם, במה שהוא פרשה היסטורית מרתקת העומדת בפני עצמה, אבל מפאת קוצר היריעה לא אטפל בה כאן.

*

אתמול יצקו את הרפסודה, משטח הבטון הגדול שבתחתית הבור ממנו יצמח פרויקט ׳המחוגה 13׳, בנין המגורים הראשון הנבנה כעת על שטח מה שהיה פעם מרכז וולובלסקי. עברתי שם אחרי חצות בטיול לילה עם הכלבה. משאיות בטון עמדו בתור, מזרימות את תכולתן למשאבה בעלת זרוע מפרקית שהובילה אותו, בפעימות יניקה קצובות, אל רשת הברזל שהוכנה שם מראש. יציקה כזו היא מבצע לוגיסטי והנדסי לא פשוט הדורש תיאומים מסובכים והכנות מדוקדקות, ואין בה כל מקום לטעות. החברה הבונה את הבנין הזה, ׳קבוצת וגר׳, מתגאה בשלושת העקרונות המובילים אותה, חוסן פיננסי, מקצועיות ומוניטין, כאשר הכל נובע מתוך ההיסטוריה המשפחתית:

מסורת משפחתית של יזמות ותעוזה, היא הבסיס לחוזקה של הקבוצה. משפחת וגר עמדה בחזית העשייה בתל אביב כבר בתחילת שנות השלושים, ימי טרום קום המדינה ועסקה רבות בהתפתחות התעשייה בארץ.

 1935- מר שמואל וגר עולה ארצה מגרמניה ומקים בית מסחר למתכות, הוא לא נשבר מול טלטלות הארץ והמאבק הקיומי, ומצליח להגדיל ולהרחיב את העסק.

 1942 – נוסדה החברה הראשונה בקבוצהאירונמטלבית מסחר למתכות, שהפך למפעל לזיקוק מתכות אלברזליות ועבד במשך עשרות שנים מול התעשייה הביטחונית בישראל.

בצד גאווה בשורשים הגרמניים׳בוגר גרופ ישנה מסורת של עבודה "ייקית" מסודרת, יסודית ומקצועית׳ נראה שהתפישה היא שהפעילות היזמית בתחום הנדל״ן היום היא המשך ישיר ליוזמות התעשייה שהובלו על ידי הדורות הקודמים של המשפחה. המשכיות ברורה אחת היא בכך שהבנין נבנה על השטח בו עמד מפעל עיבוד המתכת.הדמיית המחוג 13

הדמיית הבנין (הלקוחה מתוך אתר ׳קבוצת וגר׳) חושפת בנין נאה, יוקרתי למראה, בעל מרפסות מסוגננות וגגוני הצללה מעניינים מעל חלונות הדירות, שאדניות רבות מוצבות בהם. העיצוב מזכיר את בניני פלורנטין, רק יותר טוב מהם, נקי ומרווח, מעודכן על פי מעמדה הנוכחי של השכונה, כמקום מגורים לגיטימי גם למשפחות עשירות. מגדל נווה צדק ברקע משמש לו השראה וממקם אותו במרחב. האנשים המופיעים בהדמייה הם אירופאים למראה, גברים בחליפות, דיירים מצביעים אל האופק, נהנים מהאוויר הצח. לא מופיעים כאן הבניינים הסמוכים, אשר בור הבנייה שלהם כבר חפור, שיסתירו לגמרי את המגדל שברקע, לא ברור מההדמיה כמה דחוס יהיה המתחם הזה כאשר יהיה בנוי לחלוטין, למעלה מ– 300 דירות על פני 9 דונם של מה שהיה פעם איזור תעשייה.

מלחמת העולם הביאה לגידול דרמטי בפעילות התעשייתית בארץ. הזמנות הצבא הבריטי גדלו פי עשרה תוך שנה אחת, ומספר המפעלים ועובדי התעשייה יותר מהכפיל עצמו. המפעל של וגר נוסד באותה תקופה. בתי חרושת גדולים פעלו באיזורי תעשייה חדשים שהוקמו בבתים ובאזור דרך פתח תקווה, אבל גם למרכז וולובלסקי, על אולמות התעשייה הקטנים יחסית שלו ובעלי המלאכה המתמחים שאיכלסו אותם, היה חלק חשוב בצמיחה הזו. בתקופת השיא של הביקוש עבדו הפועלים והמכונות מסביב לשעון, במשמרות כפולות ומשולשות. דווקא לחוסר התחכום ולגמישות הגדולה של מבני המלאכה הפשוטים היה יתרון, מאחר ובתי המלאכה יכלו להתאים עצמם במהירות לדרישות המשתנות של כלכלת המלחמה.

ב-1947, לאחר שגל התיעוש נרגע, ומעט לפני פרוץ נחשול האלימות המתקרב, התפרסמה בעיתון ׳הד המלאכה׳, שהוצא לאור על ידי ׳התאחדות מרכז בעלי המלאכה ותעשיה זעירה׳, כתבה מלווה תמונות המתארת את מרכז וולובלסקי. הטון שלה הוא רומנטי, כתיעוד של משהו, לא רק אזור תעשייה אלא גם מלאכה בכלל, ומעמד פועלים ואנשי עבודה, שהוא בה בעת בעל חשיבות ומשמעות עכשווית ועל זמני, מיתולוגי:

מרכז וולובלסקימרכז של עמל, מלאכה ותעשיה

המלאכה העומדת בסך

בפינה מוצנעת ורחוקה מקו ראייתה של תלאביב הגדולה נערמו כמה רחובות משובצות בשתי וערב. מעונות גדולים וקטנים יותר, שסגנונם ׳הארכיטקטוני׳ מזכיר את הימים העותמניים בארץ ישראל, עומדים בסך מסודרים שורות שורות בצד דרכים בלתי סלולות. צעדי נעלים מסומרות, פרסות סוסים ופסי צמיגים של מכוניות משא הכפישו את החול שהתקשה והיה לכבישי חול מוצקים. ובתוך המעונות הללו ועל פני כבישי חול אלה רוחשת בכל תנופתה הוד מעלתה המלאכה. מלאכה על כל פירושיה: עמל ויגיע כפיים, עבודה מפרכת של ידים עובדות ותנועת מזורזות של גלגלי מכונות מודרניות וייצור בלתי פוסק של מצרכים החיוניים ביותר ליישוב תרבותי החי חיים אינטנסיביים, הבונה ומתפשט ומפרה את הארץ ומיישב אותה ואת אוכלוסיהאלה שגרים בה ואלה שבאים אליה חדשות לבקרים בדרכים הסלולות ובדרכי ההעפלה הנעלמות מעין רואים. הכל, הכל עושים כאןבבית יוצר זה, המספק את מרבית האינוונטרים לתלאביב הגדולה ולכל הארץ כולה: רהיטי בנין ורהיטי בית, עבודות מכניקה ותחבורה, מוצרי טכסטיל וגרביים, יציקות פלדה ומתכת, הכל, הכל, הכל

בשעה שאתה מטייל בינות רחובות אלה ומבית מלאכה אחד לבית מלאכה שני רואה אתה תמונה המוכרת לך היטב, היטב, זוהי תמונה עתיקה שאפשר לראות אותה בכל מקום ומקום בעולם והיא היתה קיימת בכל הדורות: אותם העובדיםבעלי המלאכה שארשת פניהם הצעירים מקומטים, אך בריאים וערניםכיאות לעובדים שרוב ימיהם עברו עליהם בעמל מפרך. אפס יצירה מרננת היתה רצופה לעמלם זה. ודאיהתמונה כיום שונה בהרבה מזו שהיתה זמן רב לפני כן: בתי המלאכה הומים במכונות, ודוקא במכונות המודרניות ביותר והם נהפכו מזמן לבתי תעשיה זעירה, אך מראה העובד נשאר אותו מראהבשעה שעבד בסדנתו עם הקורנס והפטיש כמו בשעה שהוא תקוע בין גלגלי המנועים המסתובבים והוא חולש עליהם בידיו הנוקשות, והמיובלות. הקורנסים השתנוהופחו בהם רוח חיים של מנועים, אך האדם לא השתנה. החיים מפעמים בו תמיד.

במרכז עמל זה, כבכל המרכזים האחריםבבתי המלאכה ובסדנאות ליד שולחן העבודה וליד גלגלי המכונהחי, עובד ויוצר איש העם הישר והפשוט, הלא הואבעל המלאכה, איש העמל.

[מרכז וולובלסקימרכז של עמל, מלאכה ותעשיה, הד המלאכה, מס. 3, 1947. מצאתי רק צילום של כתבה זו, והוא מפורסם באתר תל אביב 100 באדיבות אוסף משפחת האוזר (https://sites.google.com/a/tlv100.net/tlv100/florentin/volobalski)]

התמונות היפות המלוות את הכתבה ומקיפות את הטקסט צולמו ע״י בנו רותנברג, ומתועדות בהן שלל סצנות מחיי המקום. עגלה רתומה לסוס, על רקע צריפים ועץ דקל, נגרים צעירים חובשי כובעי קסקט, מפעילי מכונות אריגה מרוכזים במלאכת תיקונן, פועלים בשעת יציקת מתכת, ערימת קרשים מסודרת ברחוב, חומר גלם הממתין לעיבודו. אני מזהה את המקומות המצולמים כאן, אבל לעולם לא ראיתי אותם כך. בתקופה בה הכרתי את איזור התעשייה הזה כמעט ולא היו בו צעירים. גם אני, כמו כותב המאמר, רומנטי, אבל עבורי זו גם נוסטלגיה, כי כל זה עבר ונגמר, חלק מתקופה שלא תחזור, בודאי שלא למקום הזה. לאחר שיגמרו לבנות את פרויקט ׳המחוגה 17׳ לא יהיה ברחוב מקום לפועלים או לרעש קורנסים. זה עלול להוריד את ערך הנכס.

*

עוד לפני שהסתיימה מלחמת העולם השנייה חידש האצ״ל את המאבק בבריטים. בניין הבולשת היה סמל ומטרה חוזרת להתקפה, קרבת שכונת מכבי אליו הפכה אותה למקום המושלם להתארגנות להתקפה, כפי שמספרת שרה בוכמן:

האצ״ל פוצץ פעמיים את הבנין. אנחנו היינו שוכבים בצריף שלנו בבית, וכבר שמענו את הקולות, והודיעו לנו שאנחנו צריכים לא לצאת מהצריפים. היינו מסתתרים מתחת למיטות. ממש שכבנו מתחת למיטות. והיינו שומעים את הפקודות של אנשי האצ״ל, כי הם הסתתרו בין הצריפים לפני שהם הסתערו, להגיע לשם, להניח את חומר הנפץ.

ש. ידעתם שהם יוצאים לפעולה?

ת. הודיעו לנו, לא אמרו לנו מה ומי, אמרו לנו רק לא לצאת משעה זאת וזאת עד שעה זאת וזאת, לא לצאת מהצריפים. ואז אנחנו היינו למודי ניסיון, כי היו לנו גם כן עמדות של ה׳הגנה׳. ממש אנחנו היינו בחזית. העמדות של ה׳הגנה׳ ממש היו אצלנו בשכונה, ששמרו על תל אביב. מפני שאנחנו היינו על הגבול. אז היינו שומעים את הפקודות של האצ״ל ואת הפיצוצים של האצ״ל שפוצץ את ה– C.I.D..

בשכונת מכבי ב׳ שמעבר לכביש היחסים עם הבריטים היו קרובים יותר ומסובכים מאוד. חלק מנשות השכונה עבדו בחנות המזון הצבאית שהייתה צמודה לשכונה, והחיילים מהמחנה הסמוך עברו בקרבתה. אחיה של יונה קריסטל היה חבר אצ״ל, והיא מתארת את הקרבה וגם את העימות הלאומי הרוחש מתחת לפני השטח:

הצריף שלנו היה, הפתח שלו גם לכיוון הצבא הבריטי, כי היה רחוב לא סלול, חלילה, מה פתאום סלול? היו לנו סמרטוטים תמיד לנגב את הנעליים מהחול. לא סלול. החזית שלנו היתה לכיוון הרחוב הזה. אצלנו בבית אנחנו היינו שש בנות ושני בנים, שתים היו נשואות. היו יחסים נהדרים. יכלנו לעשות הרבה כסף. אבל היות שזה אנגלים וזה אצ״ל.

ש. למה כסף?

ת. החבר׳ה רקדו, ופתאום הבריטים שומעים, באים לחלון ורוצים. אז אחי אמר: אנחנו נמשיך, ברגע שאנחנו רואים שהם באים, לסגור את הפטיפון ולשבת ולשיר שירי מולדת. פעם, פעמיים, שלוש הם הבינו, יותר הם לא באו. את לא יכולה להגיד להם: תסתלקו מפה! הם הרי אנשים. רק כדי לא להכנס אתם לקירבה. אז מפקד המחנה בא לאמא שלי ואמר לה: תעשי מזיקה, תתני לחבר׳ה הבודדים האלה המסכנים האלה. בסך הכל החייל הוא די מסכן, די בודד. תמכרי להם את הבירה, תתני להם בית חם, רק לשבת לרקוד את השעתיים, תרוויחי הרבה כסף. אז אמא שלי אמרה: אני מאוד מצטערת. אני מבקשת לכבד את הרצון שלנו, שלא יבואו, שלא יתווכחו איתנו, שלא יבואו. נראה אתכם ברחובתודה רבה, אם אתם זקוקים לעזרהבבקשה. אבל לא, יש לי שש בנות. ואז היתה קבוצה שנקראת ׳בני פנחס׳. אם תפסו בת הולכת עם בן אנגלי, היו עושים לה קרחת. אבל לא קרחת לאורך כל הראש, אלא פשוט פס. פס נניח של חמישה שישה ס״מ קרחת. ומי זה רצה את זה? אז לא. אבל לנו הם עזרו המון. מדוע לנומשום שאמא שלי היתה אשה מבוגרת, היתה יושבת בחוץ ומתקנת גרביים. הוא היה צועק לה מרחוק: מאמא, מאמא, מאמא.

לחיילים הבריטים, המוצבים בארץ זרה, בה שונאים אותם, יש רצון וצורך לבלות, להרגיש רצויים ואהובים. בקפה לורנץ, הטמפלרי בעברו, הוקם מועדון חיילים וקצינים. הוא כנראה היה יקר מדי עבור החיילים הפשוטים, שרצו, על פי מפקדם, רק לשבת, לרקוד, להרגיש בבית. זאת היתממות. אחד מזקני האיזור, שהיה ילד בזמן ההוא והפעיל עד לפני כמה שנים מסעדת שיפודים לא רחוק מביתי, סיפר לי פעם בקול נמוך שבניין שלם ברחוב שימש כבית זונות צבאי. איני יודע אם אני מאמין לו, אבל ברור שמין היה אחד מהדברים שהחיילים רצו. האיום בגילוח הראש, בהשפלה פומבית שכולם יודעים מה משמעותה, היה מן הסתם כלי אפקטיבי למדי בכדי להגן על תומתן של נערות השכונהשכונת מכבי בתקופת מלחמת העולם השנייהp-4911

בתמונה זו נראים חיילים ברחובות שכונת מכבי, אוכלים משהו, כשהנשים צופות אליהם מבעד לחלון שתריסיו פעורים. ילדה בשמלה קצרה למידותיה שולחת אל הצלם מבט דואג, אף אחד לא נראה ממש נינוח. הצילום מתעד רגע שכמו לא היה אמור להילכד, לא אסור לחלוטין אבל בכל זאת מפוקפק במקצת. שרה בוכמן מספרת למראיינת עוד על הקשרים המסובכים הללו:

תראי, היו שתי בחורות בשכונה שלנו שהיו להן יחסים עם בריטים. אבל אחת מהן היתה גם כן, שרה לדרמן קראו לה, היו לה יחסים טובים מאד עם ערבים עשירים. היא היתה נוסעת כל פעם לביירות ולדמשק. ועוד אחת, ואני לא יודעת אחר כך מה היה, אם כן התחתנו עם אנגלים או לא התחתנו עם אנגלים. אבל אנחנו, שאר אנשי השכונה ראו את זה בעין מאד לא יפה, מאד לא אהבנו את זה. הן היו מנודות, כי לא אהבו את זה בשכונה. למרות שהבריטים, ׳הכלניות׳ קראו להם אז, הצנחנים הבריטים, היות ואנחנו היינו שכונת ספר ממש על הגבול, כל פעם שהיה עוצר הם היו מתמקמים אצלנו.

ש. היו אוכלים אצלכם?

ת. כן, היינו מתחברים איתם, היינו ילדים. כשהיה עוצר אנחנו היינו חופשיים להסתובב, ואנשים בתלאביב היו בעוצר. זה היה הייחוד של השכונה שלנו.

קו הגבול שסימנו הבריטים היה לאורך מגרש הפועל, שתחם את השכונה ממזרח. בימי העוצר שהוטל על תלאביב, שתכיפותם הלכה והתגברה, נמתחו לאורכו גדרות תיל, ואנשי השכונה שרצו לחזור לבתיהם נאלצו לזחול תחתיהן. המצב לא היה יציב, והלך והסלים. באוגוסט 1947 נעצר ישראל רוקח, ראש עירית תלאביב, עם עוד מספר אישי ציבור, ונשלח למחנה המעצר בלטרון. כמה ימים אחר כך, במה שכבר נראה כמהלך מוכר החוזר על עצמו, פרצו עימותים בין ערבים ויהודים בשכונת אלמנשייה, וגל פליטים משכונות הגבול בין תלאביב ויפו הציף את העיר. הפעם, למרות הקרבה למוסדות הבריטים, גם שכונת ׳מכבי׳ הותקפה. בעקבות זאת נשלח מכתב זה לממלא מקום ראש העיר:

31 לאוגוסט 1947

לכבוד

עירית תלאביב

לידי מר פרלסון ראש העיר,

כאן.

א.נ.

היות ושכונתנו שכונת הצריפים ״מכבי״ אגודה שתופית הנמצאת על גבול יפו ובה גרים שמונים משפחות שהם חברי האגודה, נוסף לזה כעשרים משפחות שכנים דיירים. השכונה קיימת זה 22 שנה כעין תריס לתלאביב גלי הפחדים והמאורעות שעברו על ארצנו במשך הזמן הנ״ל לקחה שכונתנו חלק היותר גדול, יען כי היא עומדת על הספר, בכל פעם שקרו מאורעות היינו נמצאים בסכנה בחיינו ורכושנו הדל ובפרט במאורע האחרון שהיה ב-14 לחודש דנא בשעה 2 בצהרים בזמן שהגברים היו נמצאים בעבודה שהתנפלו עשרות ערבים באבנים, בסכינים, גם לא חסר להם נשק חם. רק בנס נצלנו בלי קורבנות. במקרה האחרון שהיה בולט בו חוצפה היותר גדולה מצד הערבים, ושהפיל אימה ופחד על כל תושבי השכונה אילץ אותנו לחפש מוסד שיבא לעזרתנו בענין השכון שלנו שנהיה לכל הפחות בטוחים בחיי נשותינו וטפנו בזמן שאנו הולכים לעבודה ועוזבים אותם לנפשם.

אל מי נפנה אם לא לכב׳ עירית תלאביב העומדת תמיד על המשמר לעזור לשכונות הנמצאות סביב העיר.

אנו מוכרחים להרוס את הצריפים ולבנות במקומם בתים, זה דבר חיוני בכדי שנהיה בטוחים מתבערות ומהתנפלויות, ולדאבוננו אין באפשרות כספנו לעשות דבר כזה.

לכן אנו פונים בבקשה נמרצה להצילנו ממצבנו הנוכחי ולבא לעזרתנו הן בהשגות כסף והן בסדרו הענין בכלל. תושבינו יכולים להשתתף בסכומים ידועים לפי מצבם. העזרה שלכם מלבד שהיא תביא תועלת למאה משפחות גם היא תביא תועלת רבה באופן פוליטי, אנו משתוקקים מזמן להתחבר לת״א.

בלי עזרתכם יכולה שכונתנו להתפרק.

אדמת השכונה המכילה 1/2 9 דונם רשומה בטבו על שמנו ז.א. על שם האגודה שכונת הצריפים ״מכבי״ ויש בידנו קושנים על כל האדמה.

בתקוה שתשימו לב למצבנו ותמלאו את בקשתנו אנחנו חותמים:

  יו״ר האגודה: בנימין גולדמן

חבר הועד: יעקב ברוק

המזכיר: צבי אינדמן

[אעת״א, שכונות כללי, 2210א]

הנהגת השכונה אינה מבקשת כאן פינוי או דיור חלופי, אלא עזרה כספית כדי להבטיח את שרידת השכונה, להחליף את הצריפים בבתים מבוצרים, במטרה שזו תמשיך להיות גבול, ׳מעין תריס׳, בין תלאביב ויפו. העניים מחפשים פטרון, והם משתמשים במליצות חורקות וחנופה, ובהבלטת ההבדלים בינהם ובין תושבי שכונות הגבול האחרות: היותם אנשים עובדים, בעלותם על הקרקע ואשכנזיותם, הברורה משמותיהם. כל זה לא עוזר, כמובן. בכתב יד משורבטת בתחתית המכתב צורת הטיפול בו: ׳לאולגה: להודיע להם שעליהם לפנות לזליקוביץ והוא יפעל בהתאם להחלטות ועדת השכון׳. כלום לא קורה עם זה.

*

המלחמה מתקרבת. גם אם הבלגן נרגע לזמן מה הכל תלוי על בלימה. לאחר קבלת החלטת האו״ם על החלוקה מתגבר המתח, ובראשית דצמבר מותקפת שכונת הגבול נווה שלום בפצצות ובירי כבד. כוחות ה׳הגגנה׳, המבוצרים בעמדותיהם, מצליחים להדוף את המתקפה.

נסיון דומה היה באותו הזמן לחבר המגינים היהודים בשכונת המכבי. כאן החלה ״הפנטזיה״ סמוך לחצות. לראשונה הושלכה עליהם פצצה והיא התפוצצה בשטח ריק, אך מיד הבחינו אנשינו בקבוצת ערבים, המנסה לפרוץ מאחת הסימטאות שבשכונה. בלי שהיה נתכבדו באש הגונה ונהדפו. ושוב ניסתה קבוצה שניה להסתנן לשכונה בדרך אחרת, ואף פה נתקלו באש המגינים ונסוגו.

מעתה שימשה שכונת המכבי מטרה קבועה לערבים ולמשטרה הבריטית שחנתה בסביבה. איתרע מזלה של שכונת צריפים אומללה זו, שבגבולה הדרומי נמצאו בניני סי.אי.די., לאורך כל השכונה הגרמנית ביפו, כ-600 מטר. מתוך בנינים אלה היו שוטרים וחיילים בריטים יורים על השכונה כמעט מדי לילה בתואנות שוא, שיורים עליהם מעמדות ההגנה שבשכונת המכבי. יתר על כן, על אחד הבנינים שבשכונה הגרמנית הציבו הבריטים זרקור, שאורותיו כוונו לעבר עמדות היהודים, בכוונה ברורה, להפכן מטרה גלויה לערבים, שהתבצרו בבתיהם ממזרח לבניני סי.אי.די ובפרט בבנין טחנת הקמח המפורסמת של שחאדה עטאללה, מעלה מחמש קומות גבהה. מכאן היו הערבים ממטירים אש בלתי פוסקת ואנשי ההגנה נמנעו מלהגיב מחשש התערבות בריטית.

כבר ביום הראשון למאורעות ידעה ההגנה לסכל את נסיונות הערבים לפרוץ לשכונה. וכן הוסיפה. ובמשך הימים הוקפה השכונה חגורת עמדות, שחסמה כל גישה בפני מתקיפים ערביים ובריטיים.

[יוסף אוליצקי, ממאורעות למלחמה, פרקים בתולדות ההגנה על תלאביב, הוצאת מפקדת ההגנה בתלאביב, 1949, עמ׳ 38-39]

הבריטים, שידעו שהנסיגה קרובה, ניסו להגן על עצמם באמצעות הסתגרות בבסיסיהם, ותנועה במכוניות משוריינות בין מוקדי השליטה שהשאירו בינתיים בידיהם. כמה ימים אחרי המתקפה על השכונה, נהרגה נערה צעירה, בדרכה לבית הספר:

מכונית משוריינת של המשטרה, שיצאה אתמול ב-8 בבוקר משרונה ליפו, נאלצה להיעצר בכיכרהמושבות בתלאביב, ושם הותקפה ב״בקבוקמולוטוב״. מתוך צריח המכונית עלו עשן ולהבות אש. הנהג הסיע את המכונית לעבר רחוב העליה; בינתיים באה מכונית משוריינת שניה, ושתיהן פתחו באש בלי הבחנה. לשמע היריות במרכז העיר נתעוררה בהלה, האנשים חיפשו להם מחסה ממאות הכדורים שנורו. מכונית משוריינת אחת המשיכה דרכה ליפו, ובדרך נסיעתה פגעה בחלונות ראוה והוסיפה לזרוע כדורים. ליד בית המסחר גליקמן נהרג סוסהעגלון הספיק להימלט; כמה כדורים פגעו במכוניתטכסי, ובנס לא נפגע אדם. המכונית המשוריינת נכנסה אחר כך לרחוב הרצל, וליד התחנה של מכוניות ״דן״ נהרגה מכדור צפורה פסמאני.

כיצד נרצחה צפורה פסמאני

ילדה בת השלושעשרה, תלמידת כיתה ח׳ של בית החינוך ברחוב בצלאל משכ׳ ״מכבי״ נכנסה לאוטובוס לנסוע לביתהספר. אל המכונית נורו עשרות כדורים. שמשות החלונות והדלת נופצו. כדור אחד פגע בצוארה של הילדה. מיד הובאה אל סניף קופ״ח הנמצא בקרבת מקום, ובדרך משם אל בית החולים יצאה נשמתה.

[השתוללות ״משוריינים״ בלב ת״א לאחר פרובוקציה של הפורשים, דבר, 10.12.1947, עמ׳ 1-2]

עצוב נורא. שרה בוכמן זוכרת שקראו לה ציפה, וש: ׳היתה ילדה יפיפיה, רקדנית, למדה לרקוד בלט וכל זה׳. סביב חודש זה ננטשו השכונה והבתים הסמוכים לה. גם הבנין הצמוד לביתי, בית משפחת חינאווי, נעזב, על תושביו היהודים והערבים. שרה בוכמן מספרת על הפינוי:

ברחוב סלאמה היתה טחנת קמח, והערבים היו צולפים על שכונת פלורנטין, על השכונה שלנו. אפילו בצריף נתקעו כמה כדורים. ואז החליטו לפנות אותנו. אני זוכרת שאני לקחתי את סבתא שלי. לא היו לנו מכוניות. לקחתי את סבתא שלי וברחנו דרך מגרש הפועל הזה. מגרש הפועל כבר היה מגרש ריק. בהתחלה היו בו טריבונות מעץ, כי שיחקו. אבל ב– 1947 כבר הטריבונות נהרסו וזה היה מגרש ריק, ואני שומעת כדורים ממש מעל הראש. אני אומרת לסבתא שלי בובא, קראתי לה: בובא, תתכופפי! שתינו היינו כפופות ככה, עד שהגענו למרכז וולוולסקי וכבר הסתתרנו.

התושבים ישובו למה שיישאר מהשכונה רק אחרי שיפו תפסיק להתקיים כעיר ערבית. האזור עומד להשתנות שוב, באופן דרמטי. הרחוב שלי, רחוב אלאמריקאן, יאבד את שמו ואז יקבל אחד חדש, לא קשור לכלום, הרבי מבכרך. אספר על זה בחלק הבא.

****

זו רשימת המשך בסדרה. קדמו לה:

צריך לדבר על הרבי – הקדמה

צריך לדבר על הרבי – התחלות

צריך לדבר על הרבי – גן הברון

צריך לדבר על הרבי – לשוא – לחינם – אלמלא!

צריך לדבר על הרבי – בצריפים

וזה: צריך לדבר על הרבי: רחוב 306 החלק הבא. אני מודה לקוראים ולקוראות, מבטיח שאנסה לגמור את הדבר הזה, ושבסוף אפרסם גרסה הכוללת הערות שוליים מסודרות (כלומר קרדיטים ראויים וחשובים למקומות מהם אני לוקח את האינפורמציה אותה אני מביא כאן) וביבליוגרפיה.

צריך לדבר על הרבי: בצריפים

כשהתחילו לבנות את מגדל נווה צדק לא הצלחתי להתעלם מזה. הוא צמח במעלה רחוב אבראבנל, קומה אחרי קומה, מנוף גדול צמוד לשלד ההולך ומטפס, מעלה מעלה, עוד קומה ועוד קומה, כאילו שזה לא יגמר אף פעם. חציתי את הרחוב הזה לפחות פעמיים ביום, הוא היה הגבול בין אזור התעשייה בו גרתי לבין שכונת פלורנטין, ופתאום השתנה קו הרקיע. המנוף לא הפסיק לנוע, קובע סדרי עולם חדש, מעביר תבניות יציקת בטון ומוטות ברזל ביהירות אדישה, יוצר משהו שונה לגמרי מכל מה שמקיף אותו, בניין שצומח כמו גידול טפילי המפנה את מרפסותיו לעבר נוף אותו יוכל לשווק לעשירים. שנאתי את זה.

בתקופה הזו, כפי הנראה, התחלתי להסתדר. התבגרתי קצת, צלחתי את השנים הנוראיות של להיות צעיר ומבולבל, השתחררתי מקשר שהרעיל את חיי. ויתרתי על מה שהיה חלק משמעותי מזהותי עד אז, היותי אוטודידאקט, שמזלזל קצת בכל המלומדים האלה, שבעצם לא מבינים הרבה, והפכתי לסטודנט. בחרתי ללמוד היסטוריה כי חשבתי שזה בטח מעניין. רכבתי לרמת אביב באופניים, דרך דרך אילת, חולף כל פעם מתחת לאותו מגדל ארור.

יום אחד נפלה זרוע המנוף העליונה, ואיתה שני פועלים. הם היו עסוקים בהגבהתו, בורג לא חוזק כראוי והופ, הכל למטה. גופותיהם נלכדו בתוך המתכת המעוקמת, שגם ריסקה את גג אחד המבנים הטמפלרים הישנים שהיזמים אולצו לשמר ונחתה על דרך אילת עצמה. שם קברה זרוע המנוף תחתה מכונית שעברה בכביש ובה אישה הרה. עוברי אורח, עובדים מחנויות ובתי מלאכה ברחוב והפועלים הנותרים הרימו בידיהם את זרוע המנוף וחילצו את האישה בפגיעות קלות. עברתי שם מעט אחר כך וראיתי אותם, יושבים על המדרכה, קסדותיהם לצידם, ראשיהם בין ידיהם, המומים. העבודה התחדשה כמה ימים אחר כך, אחרי שפינו מה שצריך, כאילו כלום. תיעבתי את המגדל הזה, ובזמן שעבר מאז לא למדתי לחבב אותו, להפך. אני חושב שכל מי שהיה מעורב ביזימתו, אישורו ותכנונו ראויים לבוז, ולו רק בגלל שהשתמשו בשני טריקים מלוכלכים עד כדי גועל נפש. הראשון: בעת אישור המגדל נקבע שיהיה בן 22 קומות, אבל גובה הקומה לא הוגבל. מאחר ובאזור הותרה, משום מה, בנייה עד גובה מקסימלי של 180 מ׳, נוצר המבנה המוזר הנוכחי, המשלב קומות כפולות ובודדות. השני: בעת שימור המבנים של בית החרושת ׳וגנר׳ הם לא חוברו לתשתיות בסיסיות, ולכן אין כל דרך לעשות בהם שימוש. שלושה מבנים יפים, הוילה של משפחת וגנר, בניין המשרדים של המפעל ואולם ייצור גדול, עומדים שם כמעין פסלים סביבתיים או תפאורה, בלי לתרום דבר לאיש. בנוסף, בגלל המגדל הגבוה נוצרת במהלך החורף מלכודת רוח בדרך אילת, ההופכת את ההליכה בו, בקטע החשוב ביותר שלו, הצומת הפונה לפלורנטין או לנווה צדק, לקשה עד בלתי אפשרית בימים מסויימים. היא מצליפה בפנים, מכה בך, מסיטה אותך מדרכך, וזה בגללו. המגדל הזה אלים לסביבתו. כל זה קרה בגלל תאוות בצע, ובגלל שמישהו מצא פרצות בכללי התכנון וניצל אותן באופן ציני.

כך אומר צבי גבאי, אדריכל הבניין, בראיון שכולל מגוון של ציטוטים שלא יאומנו ומתאר את התהליך השערורייתי שהוביל לבניית המגדל: ׳הנפח של המגדל לא נקבע על ידי. בתור אדריכל, כשתיכננתי אותו חשבתי איך מוכרים אותו. לכן חשבתי שאני צריך להפנות את החזית לכיוון הים ולסגור את החלק שפונה לג'נקייה למבני התעשייה שבדרום. אף אחד לא רוצה להסתכל על ג'יפה ופלורנטין.׳ כשאני קורא את זה אני מרגיש שהוא מקלל אותי. [קובי בן שמחון, "המגדל הצרפתי": סיפורו המלא של המגדל בנווה צדקהיזם, השכנים, הצרפתים והוועדה לתכנון ובנייהTheMarker, 29.05.2008] 

אולי בגלל הלימודים, אולי בגלל המגדל שניער אותי מאדישותי, אולי בגלל שהתבגרתי, מצאתי את עצמי מעורב בהתנגדות לתוכניות בנייה שפורסמו לגבי אזור התעשייה שהפריד בין ביתי לשכונת פלורנטין. למדתי מאנשים שפגשתי קצת על חוקי תכנון ובנייה, התעניינתי ולמדתי בעצמי על ההיסטוריה של שכונת פלורנטין ושל אזור התעשייה שיועד להריסה, התחלתי לראות דברים שלא הבחנתי בהם קודם. שמעתי את המילה ׳ג׳נטריפיקציה׳, המתארת את התהליך בו שכונות משתנות ומאבדות את ייחודן ואופיין בעקבות הפיכתם לאופנתיות ומבוקשות. ראיתי את עצמי כמקומי הנאבק לשמר משהו שאפילו הוא עצמו לא בטוח מהו

המאבק ההוא היה זירת החניכה שלי בפעילות מול רשויות תכנון עירוניות ומחוזיות, ומקומי בו היה שולי למדי. אני אסיר תודה לליאת איזקוב, גורי נדלר, יונתן משעל ועוד רבים אחרים, שתרמו מזמנם ומרצם למען הכלל. כלום לא היה קורה בלעדיכם.

*

אתמול עלו דחפורים על שטח שבמשך שנים היה מגרש חנייה עירוני, בהמשך הרחוב שלי, מצידה השני של דרך שלבים. באופן מוזר, לא מתאים לזמנים האלה ולאיזור הזה, כאשר כל פיסת אדמה היא בעצם נדל״ן מניב פוטנציאלי, הדחפורים הללו לא מבשרים בנייה, אלא הקמת גינה גדולה וחדשה, בה יהיו דשא, גבעה קטנה, מתקני משחקים ומקום לעצים בוגרים לצמוח ולהתפתח. זה משמח אותי.

תיאור יפה ומקיף של המאבק להקמת הגינה, הכולל קרדיט ראוי ומוצדק להילה הראל ויונתן לבדינגר, מוביליו חסרי הלאות (אותם אני מעריץ), כתבה ציפה קמינסקי, אשר מלווה בצילומיה האוהבים ובכתיבתה הרגישה במשך שנים את השינויים שעוברת השכונה: ציפה קמינסקי, המאבק על גינת דרויאנוב: מה מסתתר מאחורי כל השצ"פ הזה, Xnet, 11.06.2016 

גם בצד השני של רחובי, לכיוון רחוב אבראבנל, עובדים במרץ. לפני כמה חודשים נהרס שם חלק עיקרי במתחם מבני התעשייה שנקרא ׳החרש והאומן׳, וכעת כבר כמעט סיימו לחפור שלושה בורות ענק, שישמשו יסודות וקומות חנייה לבנייני מגורים גדולים שייבנו שם בשנים הקרובות. אני חושש מאוד מכך.

לכאורה אלו שני קטבים, בנייה יזמית שמטרתה ליצור רווח מול פעולה ציבורית לתועלת הכלל, אבל זה מסובך יותר, גם מאחר ואחד איפשר את השני, וגם מאחר ויש ביניהם מן הדמיון.

הקמת הגינה היא שיאו של תהליך שהחל בזמן ההתנגדות לפרויקט הרס אזור התעשייה והחלפתו בבנייה צפופה למגורים. אישור תוכנית האב שלפיה נבנים כעת הבניינים הותנה במציאת פתרון לחוסר בשטח ירוק פתוח בשכונת פלורנטין, וזה, בערך, מה שהגינה אמורה לעשות. היה טוב יותר, כמובן, אם הייתה מוקמת קודם על שטח מה שהוא כעת בית הספר היסודי ׳דרויאנוב׳, בניין חדש שהוקם במקום בית הספר שנסגר שהיה שם קודם, אבל דברים לא תמיד הולכים בקלות, אין מה לעשות.

הם דומים מאחר ובשני המקרים יש כאן שינוי מוחלט של ייעוד, הרס ובנייה מחודשת. ומכיוון שהסיבה שיש שם מגרש חנייה, ושיש שם אזור תעשייה, נעוצה בעובדת היות האזור הזה חלק מיפו בשנות המנדט. הנסיבות המיוחדות של קרבה פיזית לתלאביב מחד וניתוק רגולטורי ממנה מאידך יצרו את אזור התעשייה, שנקרא אז ׳מרכז וולובלסקי׳. ומגרש החנייה שם בגלל שלפני כן עמד שם צבר צריפים שכונה בשם ׳שכונת הצריפים ״מכבי״׳.

*

השכונה הוקמה מאחורי מגרש הכדורגל שתואר קודם, מהצד השני של רחוב אל אמריקאן, ונקראה על שמו. ניתן להבחין בגגות צריפיה הצפופים מעבר לגדר המגרש בצילום נאומו של ז׳בוטינסקי שהובא קודם. שישים משפחות עניות שבאו ממזרח אירופה בנו מתחם משותף על פי דפוסים שהכירו במקומות מהם באו, ספק רחוב של עיירה ספק שכונת עוני, מקום שיאפשר להם לשרוד. תשעה וחצי דונם של אדמת פרדס בלתי מעובד, זה ששכן מעבר למשוכת הצבר שאת צילומה הראיתי קודם, נקנו על ידי אגודה שיתופית ונרשמו על שמה במרשם הקרקעות.IMG_5405 copy

המפה הזו מתארת את המצב בשטח בשנת 1925 בערך. מגרש ׳מכבי׳ מסומן בצד דרך שכם, השטח עליו תוקם שכונת הצריפים מעבר לקו המקוטע הדק, סימול לכך שהרחוב אינו סלול, ושהגבול בינו למגרש מטושטש. אדמתה רחבת הידיים של משפחת אבוח׳דרה, שביתו המפואר של אחד מראשיה ניצב מול בית הקפה של לורנס, בצומת המובילה לנווה צדק, נמצאת ממזרח. הקו המקוטע העבה מסמן את הגבול בין שכונת המרכז המסחרי, הנמצא בשטחה של תל אביב, לבין יפו. ניתן לראות כיצד  קו הגבול חוצה את הכביש מול צומת דרך אילת ורחוב לוינסקי של ימינו ומתפתל מסביב לשכונת וולהאלה ובית החרושת של ואגנר. הקולנוע המסומן במפה נקרא ׳ביתן׳ ומודעה שהתפרסמה בעיתון ידיעות עירית תל אביב מזמינה אליו את הקהל הרחב:

תשומת לב

אחרי תיקון יסודי באולם שסודר לגמרי עם רהיטים חדשים והכנסת מכונות חדשות של הפירמות הכי מפורסמות בעולם והמסודרות ע״י מומחים

נפתח הראינע ״ביתן״ תחת כיפת השמים, רחוב ת״א יפו, (מול ביהח״ר וגנר)

בהנהלת עבד אלרחמן טובג׳י את זלמן אלשונסקי

הנהלת הראינע שמה אל לבה להנעים לקהל מבקריהם הנכבדים את שעות בלותם במחיצתם

תמונות טובות ממדרגה ראשונה

אשר תופענה לעיני המבקרים בכל הבהירות האפשרית, ע״י מכונות משוכללות חדשות, תחת צלילי התזמורת הכי נעימה בתלאביב בהנהלת מר יצחק רובינשטיין.

מקוים אנחנו כי בני עירנו הנכבדים, השואפים לשעה של קורתרוח לאחר עמל היום, יכבדונו בבקוריהם.

בכבוד רב, בשם הנהלת הראינע ׳ביתן׳ זלמן אלשינסקי.

[יעת"א, מס' 17, אוגוסט 1926]

נוסח המודעה משעשע, כמובן, וזו בהחלט סיבה מספיק טובה להביאה כאן, אבל אבקש להצביע על מספר דברים נוספים: החיבה לטכנולוגיה, והשימוש בה ככלי לקידום מכירות, אופן ציון הכתובת, לא על ידי ציון מספר הרחוב אלא באמצעות שימוש בנקודת ציון עירונית ידועה, אזכור והדגשת שמות המנהלים ואפילו שמו של מנצח התזמורת כדי ליצור אמון ומחוייבות אישית לכאורה שלהם ללקוחות, אשר הפניה אליהם היא כ׳בני עירנו הנכבדים׳. יש כאן הנחת יסוד של זהות משותפת, למרות שהראינע נמצא ביפו, ולמרות שהוא בניהול משותף, יהודי וערבי. זה נראה לנו מוזר, ערבי ויהודי מנהלים יחדיו מקום בילוי שמפורסם בעיתון הרשמי של עירית תלאביב, מקום בילוי אשר משוחרר, עקב היותו ביפו, מהרגולציה שלה עצמה. אבל מסתבר שיש פה הגיון כלכלי, ושלבני התקופה זה נראה מובן מאוד. קולנוע ׳עדן׳ הסמוך, נהנה באותו זמן ממונופול שהעניקה לו אותה עיריה, תמורת תשלום דמי זיכיון, והייתה ביקורת בעיתונות על הדורסנות שלו ועל חוסר הכבוד שלו ללקוחות ולעיר. מיקום הקולנוע ביפו, על גבול תלאביב, איפשרה ליזמים, ואולי גם לעיריה, לעקוף את המונופול הזה, למשוך אליו את מאוכזבי ׳עדן׳ ובכך גם להפעיל לחץ על בעליו שיעמדו בהתחייבויותיהם וישפרו את יחסם אל הצופים.

גל ההגירה הגדול המכונה העלייה הרביעית שינה את דמותן של תלאביב ושל יפו. רוב המהגרים באו מפולין ומרוסיה, והגיעו אל הארץ כמשפחות שמחפשות הזדמנויות טובות יותר מאשר מה שסיפק להם המקום שנטשו. המהגרים היו זקוקים לדיור שיוכלו לעמוד בעלותו, לעבודה, לקהילה קולטת שמפעילה מוסדות מתפקדים: ייצור, מסחר, דת וחינוך. פתרונות זמניים כמו מחנות אוהלים או צריפים ארעיים מיתנו מעט את המצוקה, אבל הנהגת תלאביב חששה מכך שיהפכו קבועים. תמר ברגר, בספרה היפה ׳דיוניסוס בסנטר׳, מתארת מקרה כזה: נסיבות הקמתה של שכונת נורדיה, שאדמתה נקנתה מבעל אדמות יפואי ושהצריפים שהוקמו עליה בחופזה בשנת 1924 נהרסו רק בשנות ה– 70, כאשר על חורבותיה הוקם דיזינגוף סנטר. פטריק גדס, המתכנן המיתולוגי של תוכנית האב הראשונה של תלאביב, התייחס לכך ב׳דו״ח תכנון העיר יפו תלאביב׳ שהקדים וליווה את הכנת התוכנית:

הצריפים הזמניים ואפילו האוהלים הם כנראה כורח המציאותכנראהשל גידול אוכלוסיה, מעל ומעבר לכמות המגורים הקיימת. עם זאת עלי להציג שאלה או שתיים:

1. האם לא רצוי להקים ביוזמה פרטית, (בקלות רבה יותר מאשר באמצעות הרשות העירונית) צריפים נוספים או, אוהלים, בצורה מאורגנת יותר ובתנאים סניטריים משופרים וביתר כלכליות וחסכון לכל הנוגעים בדבר; וכל זאת תמורת שכר דירה שיכסה את ההשקעה הדרושה ויאפשר תחזוקה ותיקונים כנדרש. קל להכין תכניות מתאימות וכלכליות לבניה כזו.

[דו״ח תכנון העיר יפו תלאביב ע״י פרופ׳ פטריק גדס (1925), תרגום והקדמה אליעזר פרנקל, הוצאת סדנא לעיצוב ואדריכלות, תל אביב 1993, עמ׳ 7]

גדס, למעשה, קורא לעודד בנייה יזמית בסטנדט נמוך, תוך הקמת מנגנון פיקוח ורגולציה. עירית תלאביב אכן נקטה בשיטה זו, וקבעה כללי בינוי לצריפים. ב׳מודעה עירונית מס׳ 19׳ שהתפרסמה בפומבי ובעיתון העירוני תחת הכותרת ׳הוראות לשמירת הניקיון בשכונות הצריפים׳ נקבע כי על רצפת הצריפים להיות עשוית בטון ׳באפן שלא לתת מקלט לעכברים׳, שלצריפים צריכים להיות יסודות, שהם צריכים להיות צבועים מבפנים ומבחוץ וגם: ׳ג. על יד כל צריף צריך להיות בית כסא חימי מסויד מבפנים ובחוץ. דוגמא אפשר לראות במשרד המפקח העירוני (שדרות רוטשילד בנין המשטרה).׳ זה נחמד ומובן מאוד אבל מתאים למי שמסוגל לעמוד בתקנות הללו. יפו לא הציבה כל כך הרבה דרישות.

שרה בוכמן (לבית קרייר), נולדה בשכונה. בערוב ימיה ניהלה מאבקים עיקשים בעירית תל אביב בעניין הפיצוי לבעלי הקרקע, כמו גם בעניינים רבים אחרים. היא הייתה אורחת קבועה בישיבות מועצת העיריה, נהגה לקרוא קריאות ביניים רבות במהלכן וחולדאי, ראש העיר, הכיר אותה בשמה והקפיד לפנות אליה בכבוד גם כאשר הפריעה לדיונים והביעה דעה נחרצת כנגדו. כעשור לפני כן התראיינה ותיארה את נוף ילדותה, ואת תנאי החיים בשכונה:

ש. כמה צריפים היו?

ת. היו ששים משפחות שהתגוררו שם. היה חצי צריף, צריף מלא, היו כל מיני חלוקות.

ש. זה היה מתוכנן באיזה שהוא סדר? היה רחוב, משני הצדדים היו צריפים?

ת. כן, כן, כמו עיירה ברוסיה. ככה היתה השכונה.

ש. רחוב אחד?

ת. לא, היו הרבה רחובות. היה רחוב ראשי. אנחנו גרנו ברחוב הראשי.

ש. היה לו שם?

ת. לא, לא היו שמות לרחובות.

ש. כמה רחובות היו?

ת. היה רחוב ראשי, ברחוב הראשי היה לנו מקלט. מהרחוב הראשי התפצלו סמטאות. היו הרבה סמטאות.

ש. זה היה מתוכנן, או שזה היה ספונטני? איפה שכל אחד רצה?

ת. הצריפים היו דבוקים אחד לשני, כמו, את יודעת, כמו שהיום עושים קוטג׳ים טוריים. היו גושים כאלה של צריפים. והיו חצרות גם כן. בחזית היו חצרות. היו כאלה שגידלו קצת ירקות, אבל לא הרבה, מעט. היו גם תרנגולות וכלבים וכל מיני. לא שהתפרנסו מזה, זה היה ככה סתם. מפני שהשכונה נבנתה, אני חושבת, לפי מה שאני זוכרת, על המקסימום של האדמה. ניצול מקסימלי של אדמה למגורים, ורק השאירו שטח קטן לחצרות, לא שטח גדול לחצרות.

ש. מה היה שטח דירה?

ת. צריף שלם, אנחנו גרנו למשל בצריף שלם, היו לנו ארבעה חדרים. אפשר לומר שזה היה מאה מטר ארבעה חדרים. היה חצי צריף, אז זה חמישים מטר. אנחנו גרנו בצריף גדול, היה לנו צריף די גדול, היו לנו ארבעה חדרים. אבל השירותים לא היו בצריף. השירותים היו משותפים.

ש. בחצר?

ת. לא רק בחצר. בשני מקומות בשכונה עשו שירותים משותפים כאלה, כמו בקיבוץ שפעם היה. שני מקומות בלבד. אחר כך לאט לאט אנשים התחילו לעשות שירותים בתוך הבית ומקלחות. ומטבח גם כן. אמבטיה לא. אחר כך יותר מאוחר, אני זוכרת, מישהו נכנס, קנה צריף, והוא היה איש בעל יוזמה. קראו לו ברייר. לנו קראו קרייר ולו קרא ברייר. אז הוא בנה אמבטיה. וזה היה חידוש עצום האמבטיה הזאת.

[ראיון עם שרה קריירבוכמן, שכונת מכבי א׳, מראיינת שולה וידריך, אעת״א]

הרחוב הראשי שאותו היא מתארת היה בנקודה הנמוכה ביותר במגרש, כדי לנקז את מי הגשמים. רחוב אליפלט עדיין לא היה קיים. סמטאות צרות התפצלו מאותו רחובון ראשי מזרחה ומערבה, צריפים פשוטים, רחוקים מאוד מבתי העץ האמריקאים, בצידיהן. רוב המשפחות שהתגוררו בשכונה היו מרובות ילדים וקשות יום. הם דיברו בינהם בעברית, יידיש, פולנית ורוסית. הגברים עבדו כפועלים בבתי המלאכה הסמוכים, כעגלונים, או במקומות שונים בתלאביב. הפרנסה היתה בדוחק, ובשכונה היו מעמדות שהושפעו מהיכולת הכלכלית השונה של הדיירים. משפחתה של שרה בוכמן הייתה בעלת אחת משתי חנויות המכולת שבשכונה, ועשירה יחסית לסביבה הענייה. ד״ר צבי אלפלג, מזרחן ידוע שגר בשכונה בילדותו,  תיאר כך את ההבדל בין הצריפים:

ת. היו שני סוגי צריפים. היו צריפים של חסרי היכולת, צריך להגיד, שהיו בנויים מרצפות עץ, גם קירות עץ, וגגות פח. אני זוכר שאבא שלי קנה פחים ישנים ולכן היו בהם החורים של המסמרים הקודמים. ובלילות של חורף היינו מפזרים את כלי המטבח בבית. בכל מקום ידענו איפה המים יורדים. לא מפני שזה הפריע לנו, אלא כדי שהרצפה לא תרקב. וחלק אחר של השכונה היו בעלי מעמד יותר, בעלי יכולת יותר, להם היה בדרך כלל נייר זפת שהיה מודבק  בצד החיצוני של הצריף וסוגר על החריצים שמפרידים בין קרש לקרש, כך שאצלם הרוח לא היתה חודרת בחורף, וגם הגשם לא היה מטפטף להם על הרצפה.

ש. מי היה שותף לצריף שלכם, אמרת עגלון.

ת. לנו עגלון שהיתה לו עגלה, פשוט פלטפורמה רגילה עם סוס, שהיה נוסע בבוקר וחוזר בערב. לעתים קרובות הוא היה מנגן בכינור שהיה לו. אני חושב שהיתה לו מנגינה אחת שהוא היה חוזר עליה. אני בטוח בזה שהוא לא ידע שום דבר יותר מהמנגינה הזאת.

[ראיון עם ד״ר צבי אלפלג, מראיינת שולה וידריך]

אכן עיירה. שבה למשפחה גדולה אחת היה תנור אפייה בו כולם השתמשו, עם בית כנסת אחד, ואז גם שני, עם הווי פנימי וזהות מקומית. אין קשר בין מה שתואר כאן לבין תקנות הבנייה שהובאו קודם. אבל רוב הילדים התחנכו בתלאביב, ומעטים, ביניהם גם שרה בוכמן, למדו אפילו בגימנסיה העברית, פאר מערכת החינוך התלאביבית. מרכז תלאביב היה, כמו בימינו, במרחק הליכה, רכיבה על אופניים, נסיעה באוטובוס. תושבי השכונה היו מעורבים בחיי העיר מעצם קרבתם לה ובגלל שהעיר תפסה אותם כחלק ממנה.

צריף בשכונת מכבי א p-4913הנה עגלון ליד עגלתו. גלגלי העגלה עשויים עץ. הצריף שמאחור דל ובלוי, נייר הזפת שעל קירותיו מתקלף. ארגז ׳תנובה׳ המועמס על העגלה ממקם את התמונה הזו כאן, במגרש החנייה שיהפוך לגינה, ולא במזרח אירופה.

Screen Shot 2018-07-17 at 3.29.27 PMוהרי אחד מרחובותיה, עם אותם דקלים שממשיכים בינתיים לצמוח, לא מבינים שגם זמנם קצוב. שימו לב לעמוד החשמל בקצה הרחוב, לתעלת הניקוז הבוצית שבמרכז הדרך, לכלב המנמנם על גג המתכת בקדמת התמונה, לרווח הזעום בין החלונות לגדר המסמנת את הדרך. אין פרטיות במקום כזה. אני מנסה לדמיין את העליבות הציורית הזו ואת הקשיים המלווים את מציאות החיים. ארץ חדשה. נסיון להתבסס, להבטיח עתיד לדור הבא, לשרוד, כי דברים יסתדרו בסוף. כך מתארת שרה בוכמן את העזרה הקהילתית במלאכת השרידה:

אם היתה משפחה מעוטת יכולת, ובאמת היו הרבה אנשים אז שלא היה להם, אז היו עוזרים, היו אוספים כספים. כספים אולי לא כל כך, כי כסף לא היה. אבל אוכל.

ש. את מזכירה כל הזמן שאין כסף. אבל האנשים האלה הלכו וקנו חלקת אדמה קטנה באגודה שיתופית. היו אנשים הרי שגם את זה לא היה.

ת. הביאו מרוסיה. אני אומרת לך, מצבנו היה טוב כי לאבא שלי היה גם כסף לפתוח חנות מכולת. לאנשים אחרים לא היה כסף. גרה אצלנו בשכונה משפחת סלוצקי. גם הדולגינים, היו שלוש משפחות דולגין שגרו בשכונה. אחר כך אחת עזבה ונשארו שתים. סלוצקי גם היו שתיים. הייתה משפחת ציקליק, ציקליק האמא היתה האחות של הדולגינים. ממש היו משפחות חמולות. למשל, היתה גרה משפחת סלוצקי, שהבן שלהם אליהו היום הוא איש עשיר מאוד. אבל אז הם היו כל כך עניים, שלאמא שלהם כמעט ולא היה כסף לקנות להם אוכל. אז הם היו קונים רבע ליטר חלב. היא היתה קונה רבע ליטר חלב, היתה שמה את זה בתוך סיר, מוסיפה לסיר הרבה מים עם סוכר ועם קקאו. את זה היא היתה נותנת לילדים שלה לשתות. זה היה קקאו, מרבע ליטר היא נתנה למשפחה שלמה לשתות. היתה לוקחת אצלנו אצל אמא שלי. הרי כשעושים גבינה יוצא מהגבינה מים ירוקים כאלה. ביידיש קראו לזה ׳גרינן ואסר׳. את זה היא היתה מקבלת בלי כסף. אמא שלי לא היתה זורקת את זה, כי היא ידעה שהיא תבוא בבוקר לקחת את זה. ומזה היא היתה עושה לביבות, מה שהיום עושים פנקייק. איך עושים פנקייק היוםלוקחים לבן, קמח תופח וביצה. והיא היתה לוקחת את המים האלה שהיה בהם איזה חומר חמוץ, וזה היה תופח. היתה מוסיפה קמח וביצה ומזה היתה עושה לביבות. והיתה נותנת לביבות עם הקקאו הזה. זו היתה ארוחת בוקר של משפחה שלמה, משפחת סלוצקי, שהיום אחד הבנים שלה הוא עשיר גדול. ככה חיו.

אלו היו מהגרים, לא פליטים, ואמצעיהם היו אמנם מוגבלים אבל הם ניסו להוציא מהם את המיטב. לכן הגיעו לארץ עם סכום כסף שאפשר להם השתלבות כלשהי בכלכלה המקומית. אסטרטגיות השרידה, כמו המתכונים המנצלים עד תום את חומרי הגלם המוגבלים, היו תוצר של תרבות עוני מפותחת שהייתה אחד מהכלים המרכזיים שהמהגרים הביאו איתם. קהילה מקלה על קשיי ההגירה, והקהילה הראשונית היא המשפחתית. זו אחת הסיבות למבנה החברתי החמולתי שמתארת שרה בוכמן. ועוד דבר מעניין יש בעדות הזאת: אישה מספרת כאן על נשים שמנהלות אינטראקציות כלכליות/ חברתיות סימביוטיות. זאת קונה מזאת, ששומרת לזאת, שמבשלת לאלה. והתוצר הבלתי יאומן של כל זה, מה שמוכיח שכל הקשיים היו אתגר ששווה לעמוד בו, הוא העושר המופלג של אחד הבנים.

קשה להיות עני. אחרים מסתכלים עליך מלמעלה, תופסים אותך כנחות. כך מתאר צבי אלפלג את היחסים הבלתי קיימים עם השכנים, תושבי המושבה האמריקאיתגרמנית שבמעלה הגבעה.

ת. השכונה הגרמנית היתה מחוץ לתחום בשבילנו. לא מחוץ לתחום כי לא נתנו לנו לבוא לשם. יכלנו לבוא לשם. היא היתה בלתי רלוונטית לנו ואנחנו היינו בלתי רלוונטים להם. זה היה מקום מצוחצח, מבריק, מוריק, פרחים, אדניות במרפסות.

ש. והאנשים?

ת. ואנשים שלא היה לנו כל מגע אתם. אנחנו בודאי נראינו בעיניהם כמו איזה יחפנים שצריך להסב את העיניים מהם. והם בשבילנו באמת נראו ככה מעולם אחר. לא נוצרו מגעים בינינו.

כך שהחומה שהקיפה את המושבה הוסרה, אבל נותר קו גבול ברור וקשה לחציה בינה לסביבתה.  תושבי שכונת ׳מכבי׳ נמנעו מלהיכנס לשכונה הגרמנית לכאורה מתוך בחירה ובעצם מאחר וחשו נחותים תרבותית לתושביה. הלכלוך, חוסר הסדר וחוסר הטיפוח של שכונתם השתקף בנקיון ובטיפוח בשכונה שמעליהם. הם היו עמך, ושכניהם באו ממעמד גבוה יותר. אלפלג מתאר את המסע היומי לבית הספר שבתלאביב:

ש. כשהלכת בדרך לבית הספר חלפת על פני שכונת פלורנטין.

ת. בשביל להגיע לבית ספר ׳ביאליק׳, גם היום אני חושב על זה, זה מרחק די גדול. אנחנו תמיד הלכנו ברגל. האמת היא כשרשמו אותנו ל׳ביאליק׳ בעיריה, אני כבר בתור ילד של קצת מעל לעשר חשבתי שיש פה איזה קונספירציה בין העיריה לבין ׳המעביר׳. זה היה שם חברת האוטובוסים שהפכה לימים להיות ׳דן׳. שיש ביניהם איזהכדי לגרום לכך שנזדקק להגיע לבית ספר בזמן שלא יכלנו להגיע ברגל, אני לא זוכר מאיזה נסיבות, אבל אני זוכר את המחשבות. אז בטח שמה איזה מין קונספירציה בין העיריה ובין ׳המעביר׳ כדי לרוקן את כיסנו ולהוציא את כספנו על תשלום לאוטובוס.

ש. עברת על פני שכונת פלורנטין. אמרת שפלורנטין כבר נראתה לך כעיר.

ת. כן, חיים טופול מספר לכולם, וגם לי לפעמים, שהוא שוכח שאני נמצא דרומית ממנו.

ש. אתה מהצריפים והוא מהבתים המפוארים.

ת. כן, הוא מדבר על שכונת פלורנטין כשזה היה קצה העולם. הוא שוכח כשאנחנו היינו עוברים את מגרש הפועל ומגיעים לשכונת פלורנטין, ויכולים לגעת ביד בקירות הבטון, קירות הבטון המצופים בטיח, אז היתה לנו הרגשה שהגענו לבוורליהילס.

אלפלג אמנם מתלונן על התחבורה הציבורית, ועל כך ששובץ ללימודים בבית ספר רחוק, אבל עובדה היא שקו אוטובוס קיים, ומשרת את תושבי השכונה. ועירית תלאביב משבצת את ילדי השכונה בבתי הספר שהיא מפעילה, למרות שהוריהם אינם משלמים לה מיסים. שכונת פלורנטין הוקמה בשנת 1927, אולם רוב בתיה נבנו במהלך שנות ה– 30, זמן בו הפכה למאוכלסת עד להתפקע. גם במקרה זה נוצלה חסותה של יפו על מנת לבנות על פי כללי בנייה מקלים, בצפיפות מקסימלית וללא מבני ציבור ושטחים פתוחים. בדומה לשכונת ׳מכבי׳, היא סיפקה מקום קליטה ומגורים למהגרי העלייה החמישית, אם כי בקנה מידה גדול הרבה יותר. חיים טופול תיאר כך, בראיון לעיתון ׳ישראל היום׳, את ילדותו בה: ׳היינו עניים. אבא שלי, יעקב, היה טייח. אמא שלי, רלה, היתה תופרת. גרנו חמישה אנשים בחדרהוריי, אני ושתי האחיות שלי. 16 מטר מרובע. בדירה שלנו היה עוד חדר, ושם גרה משפחה אחרת. המטבח היה משותף, השירותים היו משותפים, אפילו האמבטיה.׳ זה באמת לא שונה בהרבה מהתנאים בשכונת ׳מכבי׳, אבל בדירה, לא בצריף.

IMG_5406מפה זו מתארת את המבנים הבנויים בראשית שנות ה– 30, ללא הצריפים שאינם מסומנים, תוך  קביעת קוי הגבול בין גושיהן השונים של הערים. חלוקה זו שימשה את שלטונות המנדט לצרכי מיסוי, ועל מנת לבצע רישום ומיפוי מדוייק של החלקות השונות. כך, למעשה, נקבעה שיטת הגוש והחלקה המשמשת עד היום לאיתור וסימון קרקעות. גוש 7051 כולל את פלורנטין והשטחים שממערב לה. רחוב אל אמריקאן מפריד בינו לבין גוש 7016, הכולל את שכונת הגרמנים ואת רשת הרחובות המסודרת של מתחם נגה של ימינו. מגרש הכדורגל המסומן כאן אינו מגרש ׳מכבי׳. זהו מגרש שחכרה אגודת הספורט ׳הפועל׳ בשנת 1927 וששימש מאז את קבוצת הכדורגל המתחדשת שלה וכמקום בו נערכו טקסים שונים. אני חושב שהעובדה ששתי הקבוצות, מכבי והפועל תלאביב, שבינהן יריבות עמוקה, נולדו במגרשים סמוכים כל כך זה לזה היא קוריוז משעשע. צבי אלפלג מתאר עד כמה היה המגרש הזה נוכח בחיי הילדים בשכונה:

ת. היינו מאוד מושפעים ממגרש הפועל. נודלמן היה דמות לחיקוי ולהזדהות. הוא היה שחקן כדורגל. השוער ברגר היה משהו אגדתי. כרטיסים לא היה לנו כסף לרכוש, וגם לא עלה על דעתנו לרכוש. או שהיינו מתפלחים דרך חורים שידענו איפה הם נמצאים בגדר, וזרים לא ידעו, או שגם היו מרשים לנו. היה שם איזה סלומון אחד שהוא היה איזה מין ככה שומר שנתן לנו להיכנס לפעמים. היתה לנו פרוטקציה. וכשרצינו לחקות את הכדורגלנים המקצועיים היינו מייצרים כדור מסמרטוטים. כלומר, ככל שאני מאמץ את הזכרון, אני לא זוכר שפעם אחת מישהו מאתנו היה לו כדור של גומי או איזה כדור אחר של ממש שאכן אפשר להקפיץ אותו.

היותם שכנים של המגרש קונה להם זכויות יתר, ומעניקה להם ידע מקומי שהוא שווה ערך לכסף. אלפלג ממשיך ומתאר את האווירה לפני המשחקים:

לרוב היו בשבתות מתקיימות התחרויות של הקבוצות השונות, הפועל, מכבי וכך הלאה. היה קהל גדול מתכנס ומתאסף ועובר דרך השער לתוך המגרש. והיה חם, ומכרו שם גלידות וגזוז, גזוז על קרח שהיו מגלגלים את הבקבוקים על הקרח כדי שהמשקה יהי קר. והיו שמה לא מעט הייקים האלה שהגיעו אז, שהם נראו כמו פרופסורים. כנראה שהם גם היו כאלה לרוב. אבל הם עשו הסבה מקצועית והיו מוכרים ׳טוטי פרוטי׳ בחצי גרוש, ״קצי גרוש״ אני זוכר תמיד, ואנחנו היינו מחקים וצוחקים. הם לא יכלו לבטא ׳ח׳. היו להם מגשים גדולים כאלה שהיו תלויים להם על הצוואר, ועל המגשים היו להם מסטיקים ושוקולדים וכל מיני דברים טובים שהיד לא משגת.

בני המהגרים העניים צוחקים על מבטאם הזר של המהגרים החדשים, לועגים להם ומשתוקקים למה שאינם יכולים לקנות. קלאסי.IMG_5407

מפה מפורטת משנת 1938 מראה את קוי המתאר של צריפי שכונת ׳מכבי׳, הגובלים ממזרח במגרש ׳הפועל׳. מגרש ׳מכבי׳ הישן מחולק כעת לחלקות משנה שעליהן מבני תעשייה. אני זוכר שכשמצאתי לראשונה את המפה הזו, לפני כעשור, הבנתי שהרחוב שלי , בחלק בו אני גר, מסומן פה אחרת ממה שאני מכיר. הרבי מבכרך, בימינו, הוא חיבור של רחוב אלאמריקאן, המגיע מכיוון שכונת ׳מכבי׳, עם הרחוב הפונה מזרחה, לכיוון שכונת וולובלסקי. החלק של רחוב אלאמריקאן הפונה לצפון מערב הפך לרחוב נפרד. צריף מסומן במקום בו עומד כעת הבניין שלי, נקודת המפגש בין שני הרחובות. בנייני מגורים חדשים נבנו לאורך דרך אילת של ימינו. מעבר למגרש ׳הפועל׳ ניתן לראת את סמטאותיה של שכונת ׳צריפי פלורנטין׳, שעדיין ניצבת שם בימינו. אפשר לראות שהמבנים קטנים, אבל בנויים היטב, יחסית לשכונת ׳מכבי׳. שמה של משפחת אבוח׳דרה, בעלת האדמות, מוזכר כשם הרחוב התוחם את מגרש ׳הפועל׳ ואת שכונת צריפי פלורנטין מצפון. זה רחוב המחוגה של ימינו. מעבר לרחוב אבראבנל של ימינו אפשר לראות את המבנים של שכונת פלורנטין.

כבר אז תוכנן להרוס את שכונת ׳מכבי׳ ולהשתמש בשטחה למטרות אחרות.

בשנת 2011 נערך בעבור מחלקת השימור בעירית תלאביב סקר תיעוד מקדים לשימור בתים בשכונת פלורנטין. המחקר ההיסטוריתכנוני נכתב על ידי ד״ר אדר׳ טליה מרגלית, שעבדה בעבר בעיריה, והוא מציג באופן מרשים ומפורט את התוכניות השונות ואת האופן בו הושפעו והשפיעו על המציאות בשטח (טליה מרגלית, סקר תיעוד מקדים לשימור מבנים בפלורנטין, נספח לתוכנית תיקון בי יפו, נערך עבור מחלקת השימור בעיריית תל אביב, 2012. צילום מפות תוכנית יפו B המעובדות לקוח משם, עמ׳ 19)

תוכניות בינוי עיר קובעות את כללי המשחק, מה מותר ומה אסור. תוכניות בינוי מפורטות, לחלקה, מבנה או כביש, צריכות להתאים את עצמן לתוכניות האב הכלליות. הכלי התכנוני הראשון הוא קביעת רשת הרחובות שתשפיע על אפשרויות התנועה והקשר במרחב. השני הוא כללי הבינוי, צפיפות, גובה, מרחק בין בניינים ועוד. השלישי הוא השימושים המותרים בשטח, כולל, בדרך כלל, הקצאת שטחים מסויימים למטרות מסויימות שמשרתות את התושבים, כמו מבני ציבור ושטחים ירוקים. כפי שמראה מקרה מגדל נווה צדק, לעיתים ניתן למצוא דרך לעקוף ולנצל פרצות בתוכניות כאלה, והמציאות כופה שינויים והתאמות שיוצרים צורך לשנות תכניות אב מדי תקופה, אבל זהו בכל זאת כלי רב עוצמה, המשפיע רבות על כל מה שנבנה וקורה באזור עליו הוא מדבר.   

Screen Shot 2018-07-18 at 3.58.01 PMבשנת 1938 נכנסה לתוקף, כלומר ניתן מעמד חוקי מחייב, לתוכנית בינוי עיר ׳יפו B׳. תוכנית זו כללה את גושים 7051 ו– 7016 שהוצגו במפה קודמת, כלומר השטח שבתחום יפו הנמצא בין רחוב העלייה לשדרות המלך ג׳ורג׳, הן שדרות ירושלים של ימינו. התוכנית מתייחסת אל שני הגושים כאל מרחב אחד ומשרטטת את רשת הרחובות בהתאם. כיכר מרכזית, עתידית, מסומנת במפגש הרחובות אבראבנל, עמק יזרעאל ואבוח׳דרה, כאשר מבני המושבה הגרמנית מסומנים כמבני מגורים בעלי ערך מיוחד. השטח הצבוע בורוד מיועד להיות אזור תעשייה, ושתי גינות קטנות המשובצות בו, כמו גם רצועה ירוקה קטנה בשדרות וושינגטון, הם השטחים הירוקים היחידים המסומנים בתוכנית. אין שום סימון של מבני ציבור כמו בתי ספר, מרפאות, תחנת משטרה או משרדי עיריה. שכונת פלורנטין מסומנת לא כשכונת מגורים אלא כאזור מסחרי, שהמגורים אמנם מותרים בו, אך כך גם התעשייה הקלה והמסחר. גובה הבנייה המקסימלי נגזר מרוחב הרחובות, ומותר לבניין להגיע עד פי אחד ורבע מרוחב הרחוב בו הוא ניצב, בנוסף לבנייה נוספת על הגג.

למרות שלעולם לא בוצעה במלואה, תוכנית זו יצרה את המרקם המיוחד של שכונת פלורנטין, והובילה לחלק מהבעיות שהשכונה מתמודדת איתם עד היום. היא יהירה ואינה מתחשבת בכך שהאלפים הרבים של האנשים שגרו ומתגוררים בפלורנטין זקוקים למרחב פתוח ולמבני ציבור. היא מתעלמת משכונות ׳מכבי׳, ׳צריפי פלורנטין׳ וממגרש ׳הפועל׳, מוחקת אותם ומשרטטת דרכים חדשות ושטח תעשייה שיחליף אותם, הרחבה של ׳מרכז וולובלסקי׳, אזור התעשייה שכבר פועל בזמן תכנונה מצפון לרחוב אבוח׳דרה. היא מדמיינת את האזור כולו כפרבר מסחרי תעשייתי משותף לתלאביב וליפו, בו חיים בדוחק, בתנאים קשים למגורים, פועלים קשי יום, שאינם רצויים, בעצם. יותר טוב, בשבילם ובשביל העיר המתוכננת, שיעברו למקום אחר.

 *

מרכז וולובלסקי כלל כ– 200 אולמות תעשייה קטנים, שנבנו משני צידי רחוב אבראבנל ועל הגבעה שבראשו, בשטח פרדס שנקנה או הוחכר ממשפחת אבוח׳דרה. ניתן לראות, במפה שהצגתי קודם, כיצד בית הבאר שהיה במרכז הפרדס נעטף במבנים אבל מבנהו נשאר. מועדון ׳ג׳ה פאן׳ פעל בתוך בית הבאר הזה בראשית שנות האלפיים, וקשתות האבן שתמכו בקומתו השנייה היו מרשימות מאוד, למרות שאז לא הבנתי מה הם בכלל עושות שם. שלום וולובלסקי, סוחר נפט ממוצא רוסי, הוא שיזם את הקמתו, בשנת 1933, וקלע בכך לצורך אמיתי. התעשייה המקומית המתפתחת הייתה זקוקה לבעלי מלאכה מומחים, בתחומי המתכת, הכימיה, ההלבשה והעץ. עירית תלאביב עדיין הושפעה מחזון תוכנית האב של גדס ומודל ׳עיר הגנים׳ שדמיין, ולא הייתה מעוניינת לקדם הקמת אזור תעשייה בשטחה. בין מהגרי העלייה החמישית, מגרמניה ומפולין, היו לא רק פרוספסורים או פועלים עניים פשוטים אלא גם בעלי מלאכה, והיו גם בעלי ידע ונסיון תעשייתי נדרש. באזור שליד דרך יפותלאביב הייתה קיימת תשתית חשמל ומסורת תעשייתית שנוצרה על ידי הטמפלרים ובית החרושת ׳וגנר׳. בינגו. הכל הסתדר במקום ובזמן.

אהבתי מאוד את תכנונו ומבנהו של אזור התעשייה הזה. היה בו וברחובותיו הצרים משהו פוטוגני, מחוספס אבל פשוט. אפשר היה לראות כמה עבודה נעשתה שם פעם, כשעוד ייצרו דברים. בתקופה בה עדיין עמד על תילו במלואו שימש לצילומי עשרות, אם לא מאות, קליפים, הפקות אופנה וצילומי בתמצווה. קירותיו התמלאו בגרפיטי והוא היה מוקד של סיורי אמנות רחוב שהפכו להיט לתיירים ולועדי עובדים. כעת, אחרי שהרסו את החלק העיקרי שלו, ראש הגבעה ובית הבאר, זה נראה עלוב למדי. כשהובלתי שם, לאחרונה, סיור משלי, במסגרת ׳הליכות ג׳יין׳, אחד המשתתפים לא הצליח להבין ממה אני מתפעל וכשבחנתי את עצמי נאלצתי להסכים איתו. בניית בלוקים זולה, גגות רעפים, שריד של משהו שעדיין, משום מה, לא עודכן.

אזור תעשייה הוא דבר חשוב, אבל גם מסוכן וגורם למטרדים למי שמתגורר בקרבתו. סכנת השרפות הייתה חמורה במיוחד, כפי שמראה ידיעה עיתונאית זו, שפורסמה בשנת 1935 בעיתון ׳דבר׳:

דליקה

שומר הלילה במרכז וולובלסקי ראה שלשום קרוב לחצות עשן בוקע מבית החרושת לסריגה של וייס. הבהיל מיד את הכבאים. חדר המכונות שנכנסו לתוכו אחרי שבירת הדלת, היה מלא עשן. הכבאים לא הרבו לשפוך מים, בחוסם על המכונות היקרות וכיבו את האש, שפרצה מסיבה בלתי ידועה, בראשיתה. אומדים את שווי המכונות שנצלו בעקב זריזותו של השומר כדי 4000 לא״י. הן היו מבוטחות בשתי חברות אחריות. יש לציין שבכל הסביבה יש נגריות לרוב וגג הבית כולו עץ וסכנה גדולה כרוכה בשריפה במקום זה. המשטרה חקרה ולא מצאה אשם.

[יוסף סקופסקי, דבר, 12.11.1935, עמ׳ 6]

יש שומר לילה, המקבל הערכה על פעולתו הטובה. יש שירותי כבאות המתחשבים בנזק הכספי אותו הם עלולים לגרום בפעולתם, למרות שהביטוח יכול לכסות עליו, ויש סכנה תמידית של שריפה שתכלה הכל. במאי 1936 יש שריפת עצים גדולה: ׳מחסני העץ במרכז וולובלסקי עלו כליל באש. עוד אחרי חצות נראו בשמי תלאביב להבות אש.׳ ובאפריל 1938 יש איום ממשי על שכונות הצריפים הסמוכות:

שריפה גדולה במרכז וולובלסקי

שריפה גדולה שהתפשטה במשך שעה קלה על תשעה מחסנים גדולים פרצה אמש בשעה 9.40 באחד מהאיזורים הקיצוניים של מרכז וולובלסקי.

השומר הרגיש בלהבות שפרצו מהנגריה הנמצאת במרכז הבינין והזעיק מיד את מכבי האש מת״א ומיפו.

הלהבות אחזו בגג הרעפים והתפשטו על כל החנויות ביניהן 3 נגריות, בי״ח לקופסאות פח של דיאמנט, גרז׳ של חברת ׳ספינס׳, אשר בו חנו שלש מכוניות של המחסן ביפו ות״א. הרוח המערבית שנשבה סיכנה את הבנינים מסביב. מאמצי מכבי האש נשאו פרי ובמשך שעה הצליחו למנוע בעד האש מלהתפשט.

האש נראתה בכל יפו ות״א וקהל של אלפים התקבץ מסביב למקום השריפה. משטרת יפו ואבו כביר הרחיקו את הקהל, ופתחו בחקירה מידית. בעלי המחסנים הגיעו למקום בחצות ונחקרו ע״י המשטרה. לפי הערכה משוערת נאמד הנזק לכמה אלפי לירות. רוב הרכוש היה מבוטח. לרגל הבהלה שקמה אצל דרי הצריפים ובעלי בתי החרושת אשר בסביבה שהוציאו את חפציהם החוצה הפקידה המשטרה משמר מוגבר בסביבה.

כמו כן ניצלו מאורוה סמוכה שעמדה להתלקח כעשרים סוסים ועגלות. שני עמודי חשמל שהיו ליד הבינין נשרפו אחרי שהופסק הזרם.

בחצות כובתה השריפה.

[הבקר, 29.4.1938, עמ׳ 6]

כמו הצגות הראינע, כמו משחקי הכדורגל או ההרצאה הפוליטית, כך גם השריפה, אירוע ציבורי, המכנס קהל צופים גדול שמגיע להשתתף בו. זה באמת מאוד יפה, חוויתי כמה שריפות ליד ביתי, ראיתי איך הלהבות מיתמרות לגובה אדיר, עד שנראה ששום דבר לא יכול לעצור את זה. אפילו פוניתי מהבית פעם, שוטר דפק בדלת ואמר קדימה, עכשיו, ללכת, עוד מישהו גר בבניין? הסתובבתי שעה שעתיים, הלכתי לשתות משהו וחזרתי הביתה, ראיתי את בעליו של המחסן שעלה באש עומד ליד הריסותיו העשנות, מתכנן את בנייתו מחדש. השריפות הן חלק מהחיים וסכנה מתמדת כאשר גרים לצד אזור תעשייה, ובמיוחד בצריפים.

אבל הסכנה האמיתית לאזור הזה ולתושביו הייתה הסכסוך הלאומי, שהתעקש להתפרץ גם בזירה העירונית. בסכסוך הזה תהיה עיר מנצחת ועיר מפסידה, כובשת ונכבשת. תושבי הרחוב שלי יהיו בדיוק באמצע של כל זה. אספר על כך עוד מעט.

זו רשימת המשך בסדרה. קדמו לה:

צריך לדבר על הרבי – הקדמה

צריך לדבר על הרבי – התחלות

צריך לדבר על הרבי – גן הברון

צריך לדבר על הרבי – לשוא – לחינם – אלמלא!

וזה: צריך לדבר על הרבי: מעין תריס החלק הבא. אני מבטיח לספק גרסה מלא בסיום הפרויקט. יש עוד שני פרקים ככה, נראה לי. יהיו אז הפניות כמו שצריך, וקרדיטים ראויים בביליוגרפיה. תודה לעוקבים.