ארכיון תג: נכבה

איבה נצחית. גלגולי הרכוש הטמפלרי בארץ.

28/09/2018 – 11:24 pm

ההתיישבות הגרמנית, ובמיוחד זו של אנשי ׳אגודת ההיכל׳, הידועים בשם ׳הטמפלרים׳, בארץ, הייתה קשורה קשר הדוק ליחסים בין השלטון בארץ, שהתחלף מספר פעמים במהלך נוכחותם כאן, לבין גרמניה. אתאר כאן את התגלגלות הרכוש הטמפלרי, אשר נצבר בתקופה העות׳מאנית, הוחרם על ידי שלטונות המנדט בעת ולאחר מלחמת העולם השניה, עבר לידי מדינת ישראל לאחר הקמתה באמצעות ׳חוק נכסי גרמנים׳, עד ששולם עליו פיצוי מסויים בהסכם שכרוך בהסכם השילומים. אשתדל להדגים כיצד הדיון הציבורי והפוליטי על חוק נכסי גרמנים היווה מבוא לפולמוס השילומים, וכיצד הפער בין הרטוריקה בה נעשה שימוש במהלך הדיונים במהלך חקיקתו לבין הפיצוי שניתן על אותו רכוש שנים ספורות אחר כך משקף את השינוי ואת הפשרות המוסריות שנדרשו על מנת לאפשר את הסכם השילומים.

אני מסתמך בעיקר על מאמרו המרתק של יוסי כץ, של מי המושבות הגרמניות, חוק נכסי גרמנים ופיצוי הטמפלרים על רכושם בישראל, עיונים בתקומת ישראל, כרך 17 (2007).

אגודת ההיכל, Tempelgesellschaft בגרמנית, הייתה קבוצה פרוטסטנטית שמקורה במדינת וירטמברג. הם שאפו להקים בארץ קהילות אידיאליות שישפרו את מצב תושביה ויזרזו את תחייתו של ישו. בשעת התנחלותם הראשונית בארץ, בשנים 1868 – 1875, ועקב כשלון בניהול המשא והמתן עם הממשלה שבברלין והשער העליון העות׳מאני לא הצליחו לקבל את חסות הממשלה הפרוסית, והמעמד שלהם בארץ היה של בני חסות גרמניים ללא מעמד מועדף או ייחודי. דבר זה הוא אחד הגורמים לכך שמהלך ההתנחלות הזה קרטע ולא הגשים את הפוטנציאל המלא שהיה טמון בו. חוסר תכנון מוקדם, החיכוכים הפנימיים בקהילה, והתפצלותה בעקבות הריב בין מנהיגיה הם גורמים משמעותיים נוספים. למרות זאת בסוף תקופה זו התנחלו בארץ כ- 750 מתיישבים, ב- 4 מושבות שונות, חיפה, יפו, שרונה וירושלים. האדמות והנכסים שקנו בתקופה זו עתידות להפוך למרכזיות מאוד ובעלות ערך רב, ממוקמות סמוך למרכזים העירוניים העתידיים של הארץ. לאחר תקופה של התבססות כלכליתת ומאבקי שרידה קשים בא גל של התרחבות בהתיישבות הטמפלרית. בעשורים שלפני מלחמת העולם הראשונה הוקמו עוד 3 מושבות, בוילהלמה, וולדהיים ובית לחם הגלילית, ובמקביל לו התרחבו המושבות הקיימות.

הלהט הדתי שהוביל את הטמפלרים בתחילה נשחק במהלך הזמן, ויוזמות כלכליות אישיות וקבוצתיות היו המניע העיקרי לצמיחת קהילת המתיישבים, שבחרה להסתגר תרבותית בתוך עצמה, ושמרה על זהות גרמנית מובחנת. המטרה האידיאלוגית הראשונית, בדבר כוונתם לקדם ולסייע לתושבי הארץ, התגשמה בחלקה מסיבות כלכליות גרידא, והתבטאה בתרומתם הגדולה של הטמפלרים להתפתחות התעשייתית והחקלאית בארץ.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה חלק גדול מבני המתיישבים התגייסו לצבא הגרמני, שהאימפריה העות׳מאנית הייתה בת הברית שלו. בשלבים האחרונים של המלחמה, לאחר כיבוש הארץ, ביולי 1918, גורשו הנשים והילדים מיפו, שרונה, ווילהלמה וירושלים, 850 במספר, למבנה מלון נטוש ששימש כמחנה מעצר בעיר חלואן שליד קהיר. הגברים נאסרו עוד קודם במחנה מעצר לשבויי מלחמה ליד אלכסנדריה. המתיישבים במושבות בצפון הארץ הורשו להישאר במקומם, וכך נפגעו פחות. רכושם של המתיישבים שהוגלו הוחרם על ידי הצבא הבריטי שהשתמש במבנים לצרכיו.

גירוש זה נמשך יותר משנתיים, כאשר לקראת סופו גורשה קבוצה בת 270 עצורים לגרמניה. מעט אחר כך הורשו הגולים לשוב ליישוביהם, ורכושם, שניזוק רבות במהלך הזמן הזה, הושב להם.

לאחר החלת המנדט השתלבו הטמפלרים בצמיחה המהירה של היישוב. ׳הבנק של אגודת ההיכל׳ – ׳Bank of the Temple Society׳, שהוקם ב- 1924, תמך ועזר בהתפתחות המשק העברי, כפי שניתן ללמוד ממכתב המלצה שנכתב ע״י יו״ר הבנק לטובת תעשיין יהודי, שהיה כפי הנראה מבין לקוחותיו. בנק זה המשיך להיות מוסד חשוב להתפתחות היישוב העברי גם לאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, מאחר והיה הנציג של הרייכסבנק, הבנק המרכזי הגרמני, לצורך העברת כספים במסגרת הסכם ההעברה, שאפשר ליהודים גרמנים שעזבו את גרמניה הנאצית להעביר חלק מכספם ורכושם לפלסטינה.

הבנק הטמפלרי בדרך יפו – תל-אביב, עם דגל צלב הקרס שמעליו הדגל הבריטי.

שחיקת הזהות ותחושת השליחות הדתית בקרב הטמפלרים לוותה בתהליך מקביל של התחזקות הזהות הלאומית והלאומנית. הרוב המוחלט של חברי הקהילה המשיכו להחזיק באזרחות גרמנית, ומוסדות החינוך של הקהילה היו כפופים לתכנית הלימודים הגרמנית, שאימצה בחום את האידיאולוגיה הנאצית. חלקים גדולים מצעירי הקהילה הזדהו עם השלטון הנאצי. דגלי צלב הקרס ניתלו על המבנים שבבעלותם, וכבר בשנת 1938 היו 330 מחברי הקהילה, 17% ממנה, אחוז גבוה מזה שמבין תושבי גרמניה, חברי מפלגה. ערב פרוץ המלחמה גויסו צעירי הקהילה לצבא הגרמני, וכ- 550 איש, הכוללים אותם ובני משפחה שהחליטו ללוות אותם, עזבו את הארץ.

לאחר פרוץ המלחמה היחס אל הטמפלרים היה כאל נתיני מדינת אויב. בשלב הראשון הפכו מושבותיהם למחנות מעצר. ׳פקודת המסחר עם האויב׳ (Trading with the Enemiy Ordinance) פורסמה על ידי ממשלת המנדט עם פרוץ המלחמה, ועל פיה הועבר לידי ׳הממונה על רכוש האויב׳ – תפקיד וגוף שהוקם לצורך כך – הרכוש בארץ שהיה שייך לאזרחי גרמניה ובעלות בריתה שישבו בגרמניה. פקודה זו העבירה לידי השלטון לא רק את רכושם של הטמפלרים שעזבו את הארץ אלא גם את הרכוש בארץ של יהודים שלא הצליחו לעזוב את גרמניה, או שחיו במדינות שנכבשו על ידה. על פי פקודה זו הוחרם רכושו של הבנק הטמפלרי, כמו גם כשליש מהרכוש הקרקעי הרב, כ- 11,000 דונם מתוך 44,000 דונם שהיו בבעלותם לפני פרוץ המלחמה.

בקיץ 1941, עם התקרבות החזית לארץ ישראל, גורשו 665 טמפלרים למחנה מעצר באוסטרליה. תנאי הגירוש והמעצר לא היו קלים, אבל בסיכומו של דבר גרעין מתיישבים זה נקלט באוסטרליה, והוא אחד משני מרכזים של הקהילה הטמפלרית שמתקיימים עד היום, כאשר השני נמצאא בשטוטגארט שבגרמניה, בירתה ההיסטורית של וירטמברג. כ- 1000 טמפלרים נותרו בארץ, כלואים במושבות שהפכו למחנות מעצר, כאשר הצבא הבריטי משתמש בחלק מהמבנים לצרכיו. כמעט כל סחר ברכוש, ולו הטריוואילי ביותר, דוגמת מכירת תרנגולות ופרות, דרש את אישור השלטונות. במהלך המלחמה טמפלרים גם שימשו לצורך ׳סחר חליפין׳ בין גרמניה הנאצית לבריטניה, במסגרתו הוחלפו כ- 550 יהודים בכ- 1000 גרמנים, מארץ ישראל ומדרום אפריקה.

בסוף שנת 1947 הפקיעו הבריטים גם את רוב הרכוש של הטמפלרים שנשארו בארץ או גורשו ממנה על ידם, שהוגדרו כעת כ- ׳נתינים אויבים׳. זה נעשה ברוח ועידת פריס שהתכנסה אחרי המלחמה וקבעה שהרכוש הגרמני שנמצא מחוץ לגרמניה, כולל רכוש פרטי, ישמש לתשלום פיצויים על נזקי המלחמה. הון כספי היה חשוב ומועיל יותר לשלטונות מקרקעות, כך שאדמות המושבה שרונה, שהיו עתודת קרקע משמעותית להתפתחות תל-אביב, נקנו על ידיה מהממונה על רכוש האויב מעט לפני סוף המנדט בסכום גדול, שלושה מליון לירות ארץ ישראליות. השליטה והבעלות העירונית באדמות אלה אפשרה את התפתחות העיר בתקופה שאחרי קום המדינה.

עוד לפני מלחמת העולם השניה נחשבו הטמפלרים ביישוב העברי כמייצגים המקומיים של הנאצים. היה בזה, כמובן, גרעין של אמת. לאחר המלחמה הייתה שאיפה לנקום בהם כתוצאה מכך. ההתנקשות בגוטהילף וגנר, בנו של מי שייסד את מפעל המנועים הראשון בארץ, שהיה נאצי פעיל, על ידי חולית חיסול של הפלמ״ח בשנת 1946, מבטאת זאת. הרכוש הטמפלרי בארץ היה אמור, על פי דרישת ראשי הישוב, לשמש לפיצוי עבור הפשעים שביצעו הנאצים, כפי שצוין במכתבו של ויצמן אל בעלות הברית בספטמבר 1945: ׳בחלק השילומים המגיע לעם היהודי יש לכלול גם את נכסי המתיישבים הגרמנים שבארץ ישראל׳.

בעקבות הקמתה של מדינת ישראל וכיבוש המושבות בצפון הארץ עזבו הטמפלרים האחרונים את הארץ. הם גורשו לקפריסין ומשם יכלו לבחור לאן להמשיך, גרמניה או אוסטרליה. רובם בחרו להצטרף לבני הקהילה ששוחררו ממעצר ונקלטו באוסטרליה. זו זיהתה בהם קבוצה שיכולה לתרום לה, שאפה לעודד את הגירתם אליה, והשקיעה משאבים כספיים ניכרים בסיוע לקהילה כדי שתוכל להשתקם ולהתבסס. הטמפלרים גם הורשו לשמור על זהותם הקהילתית תוך כדי תהליך התיישבותם במלבורן. הממשלה האוסטרלית הפכה להיות בעקבות זאת לבעלת עניין בכך ששאפה לפיצוי כספי עבור השקעותיה וכן לפיצוי אישי עבור הרכוש האבוד של מי שהפכו לתושביה.

׳חוק נכסי גרמנים׳ אושר בסוף יולי 1950, לאחר דיונים סוערים בכנסת. מטרתו הייתה להסדיר את מעמד הרכוש הגרמני, כהמשך לפקודת המסחר עם האויב ולתקנות הפקעת הרכוש בהן השתמשו הבריטים. הקרבה הלשונית בין כותרתו לבין ׳חוק נכסי נפקדים׳ שנחקק במרץ 1950, אינה מקרית. למעשה חוק נכסי נפקדים הסתמך על העקרונות שהתוותה פקודת המסחר עם האויב, והאפוטרופוס המוגדר בשני החוקים החליף את הממונה על רכוש האויב מהתקופה הבריטית. אבל לחוק נכסי גרמנים הייתה עוד מטרה מוצהרת, לקדם ולהתניע תהליך של פיצוי מסודר לנפגעי השלטון הנאצי. בדברי המבוא בעת הצגתו לקריאה ראשונה בכנסת אמר שר האוצר קפלן:

תכליתו הבלתי-אמצעית של החוק שלנו היא: הקפאת הרכוש וריכוז ההנהלה ביד אחת, עד אשר יבוררו די צרכן תביעותיהם השונות של תושבי ישראל מאת גרמניה ומאת גרמנים. למותר ציין כי שיעור התביעות האינדיבידואליות – להבדיל מהתביעות הקולקטיביות של העם היהודי ושל קיבוצי יהודים בגולות שונות – עולה בהרבה על שווי הרכוש הגרמני הנמצא בארץ, ותביעות אלה צריכות לבוא על סיפוקן בראש ובראשונה מתוך הנכסים הגרמנים בגרמניה גופה ובארצות אירופה השונות.

לעומת היקף תביעותינו, הרי הרכוש הגרמני בארצנו כמוהו כטיפה מן הים; אך בכל זאת חושבת הממשלה לנכון להקפיא את החלק הזה, כדי שחלק – ויהא קטן ביותר – מן התביעות המוצדקות שלנו יובטח בדרך זו.

ניתן להבחין פה בטיעונים רטוריים שיחזרו בדיונים על הסכם השילומים ומהווים למעשה מעין מבוא אליו, כפי שטוען כץ:

… חוק נכסי גרמנים (ולפני זה הצעת החוק מנובמבר 1949) הציגו את תביעת השילומים – אמנם לא באופן ישיר ומפורט, אבל כן באופן פורמלי (שכן מדובר בחוק) הן כלפי פנים והן כלפי חוץ, וזה לפני שמדינת ישראל פנתה בתחילת שנת 1951 באיגרות אל המעצמות בסוגיית השילומים. לכן אין זה מופרך לטעון שהחוק שימש מעין ׳יריה ראשונה׳ של ישראל בסוגיית השילומים…

גם דברי ההתנגדות הנרגשים לחוק של אורי צבי גרינברג, המשורר הידוע, חבר הכנסת מטעם תנועת החרות, מהווים מעין פרולוג לפולמוס שיתפתח בכנסת השניה בדבר הסכם השילומים. הוא מתייחס כאן להסתייגות בחוק, שנועדה להחריג מהחרמה את נכסי הכנסיות הגרמניות, לכך שנציגי הכנסייה, בינהם חסידי אומות העולם, התארחו בארץ וניהלו משא ומתן על ההחרגות בחוק, ובכלל, לחובה המוסרית לחוסר קשר כלשהו אל גרמניה ואל הגרמנים:

בתור פרט, כאחד משארית הפליטה, אני מודיע לממשלה: כי יימצאו בארץ הזאת יהודים אשר לא יתנו להעביר כל חוק בנוגע לנכסי הגרמנים לטובת איזה שהם גרמנים תחת מחסה לותראניות. אם תחזירו רכוש כזה יקומו יהודים עם המספרים של מחנות הריכוז על זרועותיהם ובלי מספרים, והם לא יאפשרו העברת רכוש כזה – שהוא כולו צריך להיות שלהם – של היהודים. והם לא יתנו שתערכנה קבלות פנים לכבוד אלה שבאים מן החוץ לייצג את הגרמנים הנעדרים אצלנו ולדרוש זכות בעלות על רכוש גרמני בישראל. הממשלה הזאת כפי כל התנהגותה איננה אדון הדמים היהודים.

התגובה לדבריו של אצ״ג הייתה מזלזלת. דוד-צבי פנקס, חבר הכנסת מתנועת החזית הדתית המאוחדת, שהיה יו״ר ועדת-המשנה לענייני נכסי גרמנים שהכינה את החוק, אף אמר כי ׳כולנו היינו נהנים יותר, אילו היה מקריא לנו משיריו היפים׳. אבל נראה שבמהלך תהליך החקירה נחשף בבירור כמה כל פעולה המעלה אפשרות כלשהי לפיצוי על הזוועות שחוללו הנאצים וחדוש הקשרים איתם היא בעלת פוטנציאל נפיץ.

פנקס הצהיר, כאשר הציג את החוק לקריאה שנייה ושלישית כי:

המעשים האכזריים שעשה העם הגרמני כלפי העם היהודי, שמו איבה נצחית בין העם הגרמני ובין עם ישראל. לעוונו של העם הגרמני אין כפרה. חוק זה אינו מכוון להביא לידי מגע באיזו צורה שהיא עם מדינת גרמניה, כי אם – כפי שאסביר – לנסות להשתמש באותם הנכסים המוגדרים כ״נכסי גרמנים״, לשם השגת פיצויים המגיעים, או יכולים להגיע, לתושבי ישראל, על תביעותיהם הצודקות כלפי מדינת גרמניה והעם הגרמני.

הסתירה הפנימית בהצהרה הזו ברורה, כי הרי לשם השגת השגת הפיצויים נדרש משא ומתן עם ממשלת גרמניה, כפי שהוכיח הסכם השילומים. אבל בנוסף, לא חוק נכסי גרמנים הוביל לנכונות הגרמנית לשילומים. למעשה קרה דבר הפוך – הסכם השילומים הוביל לפיצוי לטמפלרים על הרכוש שהוחרם מהם על ידי הבריטים.

הסיבה לכך היתה בעיקר לחץ של הממשלה האוסטרלית על ממשלות גרמניה וישראל, בין השאר על ידי השגרירי האוסטרלי בישראל, שהיה ממוצא גרמני, אוטו קרל וילהלם פורמן. כץ מתאר במאמרו כיצד ממשלת אוסטרליה הפעילה שורה של אמצעי לחץ ואיומים הן על ישראל והן על גרמניה. בעקבות כך הפכה סוגיית הפיצוי על הרכוש הטמפלרי לעקרונית עבור הגרמנים, ולמען הצלת ההסכם החליט שרת לוותר על העקרונות הנחרצים שעליהם הצהיר פנקס. במהלך המשא ומתן, בשלבים האחרונים לקראת חתימת הסכם השילומים, הייתה שאלת הפיצוי לטמפלרים, הסכום שלו, והאם צריך לשלב אותו בהסכם השילומים, מרכזית. בסיכומו של דבר, ובכדי לא לטרפד את ההסכם כולו, נחתם, באותו היום והמקום של חתימת הסכם השילומים, הסכם נפרד לעניין הפיצוי על הרכוש הגרמני. בהסכם זה, שנשמר בסוד מהציבור הישראלי בזמן חתימתו, נקבעו עקרונות למשא ומתן מפורט לפיצויים, ובינהם נקבע כי ממשלת גרמניה תהיה הנציגה היחידה של כל האזרחיים הפרטיים שנפגעו, וכי סכום הפיצויים ינוקה מכספי השילומים.

המשא ומתן על ההסכם המפורט היה ארוך ונמשך כעשור, משנת 1953 ועד שנת 1962. בסיכומו של גבר ניתן פיצוי על 33,193.090 דונם, כשהפשרה על סכום הפיצוי הייתה פי אחת וחצי מהערכותיה המוקדמות של ישראל, וכ- 43% מסכום התביעה הגרמנית המינימלית ובסה״כ 54 מליון מרק, כ- 1.8% מכספי השילומים. הפשרה העיקרית שערכה ישראל היא בקביעה שהפיצוי ניתן על פי ערך הקרקע בזמן ראשית המשא ומתן.

רק ב- 1965 נסתיים ניכוי הסכום מכספי השילומים, ונחתם הסכם בין ממשלות גרמניה ואוסטרליה לחלוקת הכסף בין התובעים פיצוי. התשלומים הסופיים הגיעו אל התובעים בגרמניה בשנת 1969, ובאוסטרליה בראשית שנות השבעים.

הדמיון בין חוק נכסי גרמנים ובין חוק נכסי נפקדים חושף את השוני הגדול בהתייחסות הנוכחית לפלסטינים ולרכושם המוחרם, מול הגרמנים. הקשר בין הטמפלרים לשלטון הנאצי הפך לנוסטלגיה, בעוד הפלסטינים מוצגים כיורשיהם האמיתיים של הנאצים. כץ, שהיה בעבר חבר מועצת אפרת שבגוש עציון, מצביע על כך שהתקדים שנקבע בעת חתימת הסכם הפיצויים, לפיו ערך הרכוש עליו ניתן הפיצוי יקבע על פי שוויו בעת המשא ומתן ולא בעת החרמתו יכול להעמיד את ישראל בעמדה מסובכת במידה ותדרש לתת פיצוי לפלסטינים. עצם העובדה שלגרמנים ניתנו פיצוי והכרה בבעלותם על רכוש שנלקח מהם מעוררת זעם ותסכול בקרב חוקרים ופעילים פלסטינים. ברור שזו פרשה סבוכה ומעניינת, המצביעה על הפשרות המוסריות שנאלצה לעשות מדינת ישראל הצעירה על מנת לקבל את כספי השילומים להם נזקקה כל כך, כמו גם על כך שהצהרות נחרצות ושנאה יוקדת של היום יכולות להתגלות כלא רלוונטיות בהתאם לנסיבות ולתפישות עולם משתנות. נכדי וניני הטמפלרים, שבאים בסיורים מאורגנים לבקר במושבות שייסדו אבותיהם, מתקבלים כאן בברכה ובהערכה לתרומה המשמעותית של המושבות והמתיישבים הללו להתפתחות היישוב, ולהיותם חלק משמעותי מההיסטוריה של הארץ הזו. זה מעורר בי אופטימיות מסויימת ביחס לסיכוי להשלמה והכרה גם בחלקם של הפלסטינים במקום זה.

זה נספח והרחבה לסדרת רשימות על האזור בו אני גר, שגם בו נמצא רכוש טמפלרי רב. ניתן למצוא את הרשימות הללו כאן.

מאת Uri Yoeli | פורסם בUncategorized, היסטוריה וכל זה, טון מלומד, כאילו שאני יודע משהו, מאמרים | גם בתגים חוק נכסי גרמנים, חוק נכסי נפקדים, טמפלרים, כסף, פוליטיקה, רכוש | תגובות (3)

צריך לדבר על הרבי: רחוב 306

12/08/2018 – 12:49 pm

השנים האחרונות נראות לי כתקופת חיים שלמה. קרו בדירה שלי דברים שהפכו אותה למשתתפת במאורעות שאני מקווה לא לשכוח לעולם. הכלב הזקן שלי, שנזרק כשהיה רק גור על גג הבניין, שאימץ אותי ועזר לי לצלוח את משברי התבגרותי, מת בה בשעה שאני מלטף את ראשו. אחר כך קברתי אותו בפינה נסתרת של מגרש החנייה החולי שלמטה. כשאבי חלה הוא ישן בחדר העבודה, ושם אכלה הגורה הצעירה שאימצנו חפיסה שלמה מהכדורים שקיבל במסגרת ניסוי רפואי שהשתתף בו, אולי תרופה ביולוגית שתבלום את סרטן הריאות המתקדם שהתגלה בגופו ואולי פלצבו, הכל עניין של מזל. צירי הלידה של אהובתי החלו בה, וישבתי ליד שולחן הפורמייקה העגול, שקיבלתי בירושה מסבי וסבתי האהובים, בשעה שרשמתי ביד שמנסה להיות יציבה למרות ההתרגשות, את הזמנים ומשכם המדוייק, כדי לדעת מתי לנסוע לבית החולים. חדר העבודה הפך לחדרה של ביתי התינוקת, והכלבה ישבה, זקופה, מתוחה ושומרת על הפתח בכל הלילה הראשון שלה בבית. זה בית משפחתי. אני מרגיש שהוא שלנו לא רק בגלל שאנו הבעלים שלו אלא מתוקף הזכרונות המשותפים והחוויות המשמעותיות שחלקנו בו.

כך גם הרחוב והשכונה. אותו ליל צירים ארוך, כשאהובתי התפתלה מכאב, היה ערב שישי, ומהרחוב למטה עלה רעש מסיבה שערכו שם כמה צעירים בצד מכונית חונה. ירדתי להשקיט אותם ובודאי נראיתי מאיים, כך שאחד מהם התחיל לריב איתי, אבל חברתו היסתה אותו. כשביתי הייתה בת חצי שנה, בעת שנשאתי אותה במנשא, דרסה אותנו מכונית בפינת הרחוב, אבל נפלתי בין הגלגלים כך שכמעט לא נפגענו.

שם הרחוב הקטן שלי הופיע פעם בעיתון, כאשר פורסם ש– ׳ציאניד בכמויות חריגות׳ התגלה במפעל ציפויי מתכת קטן, אחד האחרונים ששרדו, ממש ליד ביתנו. זה נשמע מדאיג מאוד כשקוראים את זה בעיתון, עם כל ההפחדות והכל, אבל הכרתי את המפעל הזה ואת הנגרייה הקטנה והמועדת לשריפות שהייתה צמודה אליו, ושבה בניתי חלק מרהיטי ביתי, כך שהצטערתי כאשר נסגרו. יום אחד הופיעו טרקטורים גדולים והרסו במהירות מפתיעה את כל המבנים בבלוק שנשקף ממרפסת דירתי. במשך שלוש שנים צפינו בתהליך בנייתו של מבנה עצום שהחליף את מבני התעשייה. בור הבנייה גבל בבינין שלנו, כך שיכולנו לצלם מהמרפסת סרט יפה על יציקת היסודות. הסרט נמצא כאן. כאשר החל לטפס לגובה, קומה מאסיבית אחרי קומה מאסיבית, המון בטון ומתכת, כמו בונקר מבוצר שנבנה לגובה, נעלם פתאום, ברגע אחד של יציקת בטון לתבניות קירות, הנוף הפתוח שהיה לנו ליפו, ואחר כך השמיים היפים שנשקפו מחלון הסלון. פיסת ים בודדה עדיין נראית במרחק, אבל הבניין הזה מיתמר מעלינו, ומרפסותיו משקיפות עלינו.

זה לא רק רע, כמובן. חישוב סיכונים בוודאי יוכיח שהבניין הזה מאיים עלינו פחות מאשר הציאניד שהיה בשימוש המפעל שהיה שם קודם, והוא גם מסוכך עלינו, בולם וממתן את רוחות הים הסוערות ואת מטחי הגשם העזים שהיו מכים ומרעידים את חלונותינו בימות החורף. אין לנו ברירה אלא לקבל את השינויים הללו, כי בכל מקרה אין שום דרך להתנגד.

ביתנו היא אחת מהרבה ילדים שהתווספו בשנים האחרונות באזור, למשפחות צעירות המתגוררות בשכונת פלורנטין ובמבואות הצפוניים של יפו. כשעברתי לשכונה כמעט לא היו בה ילדים אבל כעת יש, ונוצר צורך מחודש בבית ספר שישרת אותם. העירייה החליטה לבנות כזה במקום מבנה בית הספר הישן, שנסגר בשנות השבעים, שבו שכנו כעת סדנאות אומנים, ושגינתו שימשה כגינה שכונתית. מילאתי חלק שולי במאבק תושבים נגד הכוונה הזו, לא במטרה לעצור את בניית בית הספר אלא בכדי שיבנה על שטח מגרש החנייה הגדול מבלי להרוס את הגינה הקיימת. המאבק, שהובל על ידי הילה הראל, יונתן לברינגר והדר פלדמן, כשל במטרתו המוצהרת אבל הוביל להישגים רבים. אחד מהם היה העברת הגינה הקהילתית הוותיקה, שהייתה בצד מבנה בית הספר הישן, אל שטח מגרש החנייה הקטן והמאולתר ליד ביתי. מצאתי עצמי מעורב בתהליך הקמתה מחדש, בונה ערוגות מעצי ארגזי אריזה שמצאתי, שותל עצים. אהובתי הובילה קבוצה ממפעל השיקום במרכז בריאות הנפש שברחוב, שנפגשו ועבדו בגינה. היא הפכה לפינת חמד בה מבקרים עובדי מחסני הבדים ובתי המלאכה הספורים שעוד נותרו ברחוב.

שכונת מכבי לא נכללה בקו הגבול עליו הגנה ה׳הגנה׳ בזמן פרוץ המלחמה. בכך אימץ הארגון את קו הגבול שנקבע על ידי הבריטים, מגרש ׳הפועל׳. ועד השכונה התלונן על כך במכתב שמיען לראש עירית תל–אביב:

אנו תושבי שכ׳ מכבי הגרים בגבול יפו עזבנו מחוסר בטחון את המקום וחלק גדול מתושבינו נמצא תחת כפת השמים. כעת נודע לו מתוך העתונות ששכונתנו אינה נכללת בתוך איזור הבטחון היהודי, אי לזאת אנו מודיעים לכב׳ שהחלטתנו נחושה, שבאם נשאר מחוץ לתחום הבטחון של תל–אביב, אנחנו לא נחזור בשום פנים לשכונה, מתוך שאין לנו רצון להפקיר את נפשותינו בידי עירית יפו.

[מכתב מועד שכונת המכבי ל– י. רוקח, 12.12.1947, עאת״א, תיק שכונות כללי, ג׳ 2209]

מצחיק שהקבצנים פונים כעת בדרישה, כאילו טיעונם הקודם, בדבר היותם אזור חיץ בין הערים, התקבל במלואו, וכאילו עירית תל–אביב אחראית לגורלם. בני הפליטים, הצעירים שגדלו בשכונה, ושהיו חלק מהמחתרות שפעלו בה, היו מהלוחמים במלחמה הקשה. אחיה ואחותה של שרה בוכמן שירתו בפלמ״ח. כרמלה, אחותה, הייתה ספורטאית וכנערה שיחקה כדורסל בהפועל תל–אביב והייתה אלופת הארץ בקפיצה לגובה. היא התחתנה בשנת 1947 עם גרשון פרס, אחיו של שמעון, ששירת לצידה, והזוג הצעיר התגורר בפלורנטין, בדירה אותה חלקו עם עוד שתי משפחות. עם התהדקות המצור על ירושלים גויסו השניים לכוחות שליוו את השיירות שפרצו את המצור, ומשפחת קרייר השתמשה בדירתם במקום הצריף שנטשו:

אנחנו גרנו בשכונת פלורנטין בדירת חדר הזאת של אחותי. ואבי, על מנת לא לאבד את הפרנסה שלו, ברחנו מהשכונה והמכולת נשאר סגורה. הוא המשיך לחלק חלב. הוא איתר את האנשים שהיו אנשים מהשכונה שלנו שהם גם כן ברחו לכל מיני מקומות בתל–אביב. היה נוסע על תלת–אופנים, היה לו תלת–אופנים, לחלק חלב בכל תל–אביב כמעט.

הפליטים עזרו לעצמם בזמן המשבר ושימרו את רשת הקשרים הכלכליים והחברתיים שסייעה להם במהלך תקופת הגלות. עירית תל–אביב הגישה להם סיוע מוגבל, כאשר קטע מזכר זה, אשר נכתב לממלא ראש העיריה על יד המפקח העירוני הראשי משקף את גישתה:

בעיית הפליטים אינה חדשה בעירנו, היא קיימת מיום פרוץ מאורעות על גבול העיר בשנות 1921, 1929, 1936, ואוגוסט 1947. עם התחדדות היחסים בין ישראל וישמעאל מתחילה מנוסת יהודים מיפו ומהרחובות הגובלים עם יפו לרחובות הפנימיים של עירנו. הם מתפרצים לבתי הספר, לבתי הכנסת, לחצרות ולגנות. אולם לצערנו לקח השנים שעברו נשכח עד מהרה. חומר אנושי זה המהווה את הבעיה הכאובה ביותר אינו מהווה בעיה כל זמן שהוא חי בסימטאות הספר בתנאי דיור ירודים, רחוק ממנהגים תרבותיים בבתים ערבים ואינו מתערבב בחיי העיר, אולם עם התפרצו לתוך עירנו הוא מפר את סדר החיים ויוצר מצבים הדורשים פתרון אחת ולתמיד.

[מחיים אלפרין, המפקח העירוני, לממלא מקום ראש העירייה, בעיית הפליטים בתל אביב, 18.1.1948, אעת״א, 4/20, מצוטט אצל משה נאור, בחזית העורף, תל אביב והתגייסות היישוב במלחמת העצמאות, יד יצחק בן–צבי, ירושלים, 2009, עמ׳ 197]

הו, ההתנשאות. והגזענות הגלויה, מאחר וחלק גדול מהפליטים עליהם הוא מדבר אינם אשכנזים, ומעצם כך ׳רחוק ממנהגים תרבותיים׳. איזה גועל נפש. העיריה אמנם גאה בעזרה הסוציאלית שהיא מעניקה לנזקקים שאינם תושביה, אבל בה בעת מאשימה אותם במצבם, ומחכה לשעת הכושר למצוא פתרון לבעייה שהם מהווים. נוכחותם בעיר מפריעה לסדר החיים הנורמלי שהם אינם חלק ממנו. אין פלא שהפליטים דואגים לעצמם. שרה בוכמן ממשיכה לתאר את שארע בזמן שגלו בדירת אחותה:

כשגרנו אצלה אז יום אחד פתאום אנחנו רואים שריפה. אני מסתכלת לכיוון השכונה, אני רואה שריפה. חשבנו שכל השכונה שלנו נשרפה. למחרת נגשנו לראות, אז הסתבר לנו שחצי שכונה נשרפה. ה׳הגנה׳ שרפה חצי שכונה על מנת שהערבים לא יוכלו להסתנן מיפו לאזור תל–אביב, לשכונות של תל–אביב כמו פלורנטין שפירא וכל המקומות האלה. חצי שכונה נשרפה. הצריף שלנו לא. הצריף שלנו היה, כפי שאמרתי לך קודם, היה ברחוב הראשי. חלק אחד של השכונה היה כאן וחלק בצד הזה. אנחנו היינו ממש בצד הזה והצריף שלנו לא ניזוק ולא נשרף.

ואחר כך חזרנו לשכונה, ואחי אז נהרג. זה היה ב– 1948. בדיוק ב– 15 במאי אחי נהרג במלכיה.

ב– 13 במאי נחתם הסכם הכניעה של יפו, ב– 14 בחודש הוכרזה הקמת מדינת ישראל, וב– 15 בו נהרג שלמה קרייר, נער יפה ועדין שפתיים, בן שבע עשרה וחצי, בוגר ׳מקוה ישראל׳, שהתגייס לגדוד הראשון של הפלמ״ח ונהרג שבועיים אחר כך מכדור שפגע בבטנו בשעה שחילק מים ואוכל ללוחמים בעמדות בעת הקרב הראשון והכושל בניסיון לכיבוש הישוב מלכיה. גם אחותו, כרמלה, נפצעה קשה מפגז תותח, אבל היא שרדה. אימם תנסה להפוך לחקלאית כמעין הגשמה של צוואת בנה, והוריו יקימו בית כנסת על שמו במקום זה שנשרף יחד עם חצי השכונה. חצי זה, כל חלק השכונה אשר ממערב לרחובה הראשי, לא יבנה מעולם מחדש, והוא מירב השטח עליו מוקמת כעת הגינה החדשה. בחיפוש שטחי שערכתי בארכיון ה׳הגנה׳ לא מצאתי עדויות תומכות לכך שלוחמיה הם שאחראים על הצתת השריפה, אבל זה צעד הגיוני בסיכומו של דבר, ברוח ההחלטות שהתקבלו קודם, שפישט את מלאכת ההגנה על קו הגבול. שכונת מכבי שילמה, כמו תושביה וילדיהם, את המחיר שנדרש על מנת לנצח במלחמה.

רכושם של מי שהפסידו במלחמה היה אחד מפירותיה העיקריים.

חורבנה של יפו הערבית הוא טרגדיה נוראית. מתוך כ– 70,000 תושבים מוסלמים ונוצרים נותרו עם כניעת העיר כ– 4,000, והם רוכזו בשכונת עג׳מי, שהייתה קודם לכן שכונת יוקרה בה התגוררו בעיקר נוצרים עשירים וכעת הפכה למחנה פליטים מוקף גדרות תיל, אשר נקרא בידי החיילים השומרים עליהן ׳הגטו׳. אחיה של יונה קריסטל, שהיה חבר אצ״׳ל, היה אחד מהלוחמים שהשתתפו בכיבוש העיר, והיא מתארת, בגאווה בחינוכו הטוב, את סירובו להשתתף בביזה שליוותה זאת:

אחי היה ממשחררי יפו. את רוצה לדעת מה שהוא הביא. את תגידי ממש לא נורמלי. הוא אמר לאמא שלי: ככה גידלת אותי. הוא הביא ערימה כזו של כפתורים, זוג נעלי בית מפלסטיק (שאז עוד לא ידענו מה זה פלסטיק), כתונת לילה מסטן, וצמר. זה לא צמר היה, חלילה, זה ויסטרה. סרגתי לאמא שלי תשעים עיניים אז זה נהיה ככה. ויסטרה זה צמר מלאכותי כזה. אמא שלי אמרה לו: זה מה שהבאת? אז הוא אמר: יכולת ללמד אותי קודם להיות גנב, אני לא. אבל זה הרי נפקדים. זה לא של אף אחד. הוא אמר: שיקחו. אני לא לוקח.

בעלי היוזמה מיהרו להשתלט על הרכוש הנטוש, אבל בגלל שחלק ממנו היה בבעלות יהודית נוצרו מצבים מסובכים. כך מתארת יונה קריסטל את בריחת משפחתה משכונת מכבי ב׳:

פשוט ברחנו. קודם כל הצילו את החיים, עלינו יותר למעלה, ולאט לאט

ש. התחלתם לרוץ?

ת. לא, לא לרוץ, כי זה עוד היה די רחוק מאצלנו. אספנו את הדברים ובאנו לגור, היה שם ברחוב אילת 42, היו כמה דירות ריקות. היו דירות מלאות רהיטים. ואמא שלי עם ההגינות שלה, היא לא נכנסת, אולי הערבי יבוא מחר ויקח. אבל גברת מקלר, מי יבוא? לא לא, היא לא נכנסת.

ש. דירות של ערבים שברחו?

ת. כן. היא נכנסה לדירה, ולמזלנו הרע הדירה הזאת היתה שייכת ליהודי, ואנחנו לא ידענו. והאחיות שלי הנשואות אתנו ביחד. ואמא שלי התחננה: בית מלא דירות, לכו לדירה אחרת. כולנו נתקענו בדירה הזאת. תבעו אותנו למשפט, ושילמנו, וזה סיפור מההפטרה.

גם הבנין שליד ביתי, בית משפחת חינאווי, ננטש על ידי בעליו. בבואי לתאר בפני עצמי את שאירע לרכוש משפחה זאת אני מגדיר זאת כמו גברת מקלר, כגנבה וגזל. איני יכול להבין או לקבל את ההגיון העומד מאחורי ׳חוק נכסי נפקדים׳ ואני חושב שעד שלא יתוקן העוול הנוראי שגרם הוא מכתים מוסרית את מדינת ישראל, והופך אותה לישות שראשית עושרה מבוססת על פשע שרירותי.

ד״ר צבי אל–פלג, שהערבית שלמד בשכונת מכבי שימשה אותו בקריירה הצבאית שפיתח, מתאר מפגש שהיה לו עם אחד מבעלי האדמות שרכושם נגזל, שהפך לפליט ברצועת עזה:

כשאני התמניתי פעם ראשונה כמושל עזה אחרי מבצע ׳קדש׳ ונסעתי ברכב מוקף אנשי צבא וראש העיריה וכו׳ וכו׳. והבחנתי בתוך הקהל שהלכו ברחוב באדם שהלך עם המסבחה, עם המחרוזת הכחולה. פגשתי, ראיתי את, נדמה לי שקראו לו מחמוד אבו–חאדרה. אבו–חאדרה הוא היה איש עשיר, בתים ברחוב יפו–תל–אביב היו שייכים לו, וגם שכונה שנקראה על שם המשפחה שלו. אבו–חאדרה זה השכונה שהיתה, אם את הולכת מיפו לתל–אביב, ברחוב יפו–תל–אביב, איפה שמתחיל רחוב לוינסקי, שזה ממש מול רחוב שלוש, טיפה הלאה, מול וגנר. שם היתה שכונת אבו–חאדרה, גם כן שכונה של צריפים. שמה גרה משפחת מונק, שאפשר עד היום הזה, לפעמים אני שומע ורואה אותם. ואז אני ראיתי את האיש הזה, ושאלתי: מי זה? אמרו לי: פליט. הם התפלאו מה. אני ביקשתי לדבר אתו כדי לוודא שזה האיש. שאלתי אותו: האם אתה לא אבו–חאדרה מיפו? הוא אמר: כן. אנחנו שהיינו ילדים והיינו מנסים לעבור את הכביש משכונת מכבי מול מכבי, או שהיינו משחקים ברחוב, הוא היה לו קורבן [שומר ראש פרטי] שהוא היה רץ אחרינו ומכה אותנו. היה לעתים קרובות גם שיכור, עם תרבוש אדום. ופתאום הוא הולך שמה. הילד הזה שברח ממנו כשראה אותו מרחוק הפך להיות פה מושל והוא הפך להיות הפליט. ואז התקיים דיאלוג של כמה דקות בינינו. ואני שאלתי אותו: ממה אתה מתקיים? והוא אמר לי: כל שבועיים אנחנו מקבלים מזון, זאת אומרת, המזון מהאונר״א, על זה קיומו.

זה לא בסדר. אדם עשיר לא אמור להפוך לפליט עני ונתמך סעד בעקבות מלחמה שלו לא היה חלק בה. זכויות בעלות פרטית לא צריכות להיגזל בתירוצים חוקיים מפוקפקים, תוך ניצול של בירוקרטיה על מנת להצדיק זאת. ואם הנכבה, אסונו של העם הפלסטיני ב– 1948, היא מושג גדול ומעורר התנגדות, מאחר ולכאורה נטבע כמשקל נגד לשואה, הרי שכאן יש משהו פשוט הרבה יותר להבנה, לא מסובך בכלל. נדל״ן. יום אחד בתים ואדמה שייכים למישהו, אפילו הרחוב קרוי על שם משפחתו, ופתאום לא, בלי שום פיצוי או הכרה. הבתים עדיין עומדים, הרחוב עדיין מוביל מפה לשם, אבל למי שהקים אותם על אדמתו כבר אין שום זכות מוכרת אליהם. זה לא בסדר.

הרחובות והשכונות ביפו נקראו על ידי בעלי העניין בהם. כך נקרא רחוב אל–אמריקאן על שם המתיישבים האמריקאים, חסידיו של אדאמס, רחוב אבו–חודרה על שם המשפחה בעלת האדמות ומרכז וולובלסקי על שם היזם שהקים בו את מבני התעשייה. תושבי שכונת מכבי בחרו בעצמם בשם שכונתם, אבל גם זה ניתן מסיבה גיאוגרפית, עקב קרבתם לנקודת ציון מוכרת. כעת, עם כיבוש יפו, ובמקביל להיעלמות הכמעט מוחלטת של תושביה המקוריים, נמחקו שמות רחובותיה. מפת תל אביב 1949

במפה זו, שפורסמה בשנת 1949 על ידי עירית תל–אביב, ניתן לראות איך קו הגבול בין שתי הערים משתקף בשמות הרחובות העדכניים. שמות הרחובות של שכונת פלורנטין, אשר סופחה לתל–אביב בסוף שנת 1948, נשמרו, גם מאחר ותושביה המשיכו לחיות בה ובעיקר בגלל שהיו עבריים במקורם. רחוב אל–אמריקאן הוא כעת רחוב 306. שרטוט רשת הרחובות באזור מגורי, בין שכונת פלורנטין לרחוב 1, שעתיד להפוך לשדררות ירושלים, הוא שילוב של מציאות ומשאלת לב, כפי שמתבטא בדרך החוצה את שטחה של שכונת מכבי, שבתקופה זו עדיין אינה קיימת במציאות.

על יפו העיר הושת, לאחר כיבושה, משטר צבאי, כאשר האפוטרופוס לנכסי נפקדים, מוסד שהוקם בחופזה במסגרת משרד האוצר, נעזר בצבא על מנת לרכז את הרכוש הנטוש, רהיטים, מכונות, חפצי ערך, ספרים, חומרי גלם, בגדים וטקסטיל, במחסנים גדולים בגבעת הרצל. גל העלייה המתגבר, שחרור חיילים מהצבא ונסיונות מקומיים להשיג פיצוי על רכוש ובתים שאבדו במלחמה, יצרו מצב של כמעט תוהו ובוהו בערים הגדולות. כך מתואר, בדו״ח של האפוטרופוס לנכסי נפקדים, הנסיון הכושל לשלוט בחלוקת השלל:

עם גבור העליה בקיץ 1948 החלו המוסדות המטפלים בעליה וכן העולים עצמם לתבוע שישחררו חלקי עיר שהיו שטחים כבושים ועוד היו בהם מחסנים, חנויות, שהסחורה טרם הוצאה מהם וכן מפעלי תעשיה ומלאכה.

בחיפה החל משרד המפקח למסור דירות למדור הקליטה של הסוכנות עוד בחודש יולי. הכונה היתה למסור את הדירות ובתי העסק איזור אחרי איזור, במדת [היותם] פנויים מסחורות. הסדר שנקבע לא נשמר. מאות משפחות עולים הופלשו לדירות וזה גרם לאנדרלמוסיה הן באסוף הסחורות והן בחלוקת הדירות.

ביפו היה המצב חמור פי כמה. פתיחת חלק מהעיר נקבע ל– 10 בספטמבר ואף נקבעה חלוקה מסוימת של הבתים למחלקת הקליטה, למוסדות הצבא, לפקידי הממשלה שהועברו מירושלים ולידי המשקים המפונים שגרו עד אז בבתי הספר בת״א ולמשפחות חיילים. מחלקת הקליטה הפרה את הסדר וארגנה פלשה של מאות משפחות בעזרתו של מפקד חילות יפו לפני התאריך שנקבע לפתיחת העיר לקליטת תושבים אזרחים. הממשלה הטילה על ועדה לטפל בחלוקת דירות ביפו וזו אף התכנסה לישיבות והגיעה למסקנות מוסכמות, אולם הסדר הטוב שוב הופר והפעם ע״י קציני הסעד שהפלישו מאות משפחות חיילים – וכך אוכלסה יפו – פלישות ופלישות שכנגד.

[…]

בהעדר שלטון יציב מבחינת הסדר האזרחי ביפו, נמשכים יום יום מעשי הפקרות מראשית כבושה של העיר ואיכלוסה בתושבים יהודים. ידי עובדי משרדנו קצרו מלהלחם בתופעות של פלישות לדירות חכורות שגרים בהם, לדירות בלתי גמורות, לחנויות שהושכרו ועומדו להחכר, גניבת חמרים מבנינים לא מתוקנים להקמת קיוסקים במקומות שונים בלי רשיון. עזרת המשטרה מעטה והמשטרה הבצאית [הצבאית] באין. […]

אנו תולים תקוה מרובה מבטול הממשל הצבאי משטח יפו כולו, העברת השרותים לידי עירית תל–אביב והקמת משטרה ומוסדות שלטון אזרחיים ראויים לשמם.

[האוצר, האופוטרופוס לנכסי נפקדים, דו״ח על הפעילות עד 31/3/49, עמ׳ 5-6, ארכיון המדינה, ג-5434/3]

בקומת הקרקע בבנין הסמוך לביתי, זה שהיה לפני המלחמה בית משפחת חינאווי, היה מזנון בבעלות יהודית. בפברואר 1949 פנה בעליו, זלמן, במכתב רצוף שגיאות עברית חינניות המצוטט בספרה היפה של תמר ברגר, בבקשה לפקיד עירוני, על מנת שלא ייפתח עסק מתחרה בבנין בחסות חלוקת הביזה:

כפי שנודע לי השבוע זה החרימה משרד של רחוש הניתוש חנות רייקה בא נימצא בית קפה ומסעדה שלי, ברחוב דרך יפו תל–אביב בית חנווי (בית ערבי), קדי למסור לאיזה בן אדם בשביל לפתח בה בית קפה מסעדה. בזה אני מודיע לכ. שאני מחזיק כבר באותו הבית זה עשר (10) שנים את העסק שלי, ואחרי כל המאורעות שעברו אל המשפחה שלי והעסק גם סבל מהפצצת ויריות של ערבים ואנגלים יחד, וקמה פעמים היינו מוכרחים בגלל סכנת נפש לאזוב את המקום. ואחשו כשתיקנתי את העסק שלי שאלה בהוצאות מרובות אז פתיחת באתו הבית עוד מסעדה או בית קפה או באר מה שיכל להרוס את העסק וגם של פרנסה של שתי משפחות בנות 8 אנשים שהייתי מרויח בקשי את קיום. בזה הנני מבקש את כבודו מר נדיבי להיתנין ולו לתת רשות לפתיחת עסק דמה לבית קפה ומסעדה באותו הבית.

[מצוטט אצל תמר ברגר, דיוניסוס בסנטר, הקיבוץ המאוחד, 1998, עמ׳ 46-47]

עירית תל–אביב לא היתה מעונינת בלקיחת אחריות על יפו. תוכניות ההתפשטות שלה היו צפונה, ובני עדות המזרח, העניים והמהגרים החדשים שהשתלטו על העיר הנטושה נתפשו, אולי בצדק, כנטל שעלול לעכב את התפתחותה. ממשלת ישראל הפעילה את סמכותה והבהירה שהיחס האוטונומי כמעט לו זכתה העיריה עד עכשיו, כמעין ׳עיר–מדינה׳, פקע, וכפתה עליה לעשות זאת. כך נוצרה תל–אביב–יפו, שם חדש לעיר חדשה, מאוחדת רק לכאורה. האזור בו אני גר, שהיה בשולי שתי הערים, הפך למרחב תפר בין שני חלקי הישות המוזרה הזו.

תושבי שכונת מכבי ניסו להתמודד עם המציאות החדשה, אבל מערכת היחסים בינם לבין העיריה הגיעה מהר מאוד לנקודת עימות, עד שהתנהלה באמצעות התקשורת. במכתב למערכת העיתון ׳דבר׳ מאמץ ועד השכונה טון לוחמני בעת שמתוארת השתלשלות העניינים:

שכונת מכבי הישנה היא אגודה שיתופית שלפני 26 שנה רכשו חבריה את אדמתה של השכונה מידי ערבים בדמים תרתי משמע. מאז עברו תלאות רבות על חברי האגודה. בכל המאורעות היו תמיד קיר מגן לתל–אביב ולכן סבלו ברכוש ובנפש. במלחמת השחרור נשלחה אש בכל השכונה ורוב השכונה נשרפה. לאחר שהמצב חזר קצת למסלולו, התחלנו לפעול במשרד לנפגעי המלחמה להקים הריסותנו. נתקלנו באבני נגף מטעם המחלקה הטכנית של ע. ת. א. שרצתה להרשות לבנות רק בנינים בני שתי קומות, למרות שמטרים אחדים ברחוק מהשכונה בונים בתים של חמש קומות. לפי תכנית זאת יש לקחת מאדמתנו קרוב ל– 40%. לכבישים וכו׳.

הודענו לעיריה כי בגלל ההכרח לבנות לחברים את הריסותיהם אנו מסכימים לכל תכנית שתהיה ורק שיתנו לנו אפשרות לבנות לכל חברי האגודה. ואז הוחלט שהעיריה רוכשת מהאפוטרופוס שטח אדמה ותעמידו לרשותינו למטרת בניה, בכדי לפצות אותנו בעד השטח שהם מנכים לכבישים, ובעד הסכמתנו לבינינים בני שתי קומות. כשהיה מדובר שהעיריה תעמיד את האדמה הנוספת לרשותנו לא הזכירו שנשתתף בהוצאות קנית האדמה, אולם פתאום הודיעו לנו שבגלל יוקר האדמה גם אנו נשתתף בהוצאות. שוב הסכמנו לדרישה זו והעיקר שיתנו כבר אפשרות להתחלת הבניה.

אך הענין לא זז מהמקום ודוחים אותנו בלך ושוב. הצבור שלנו מעוצבן ומרוגז. ראש העיר אין לו זמן להתפנות לכל הפחות לרבע שעה לקבל את אנשינו ולהסדיר את הענינים ורק מפטם אותנו במכתבים המבטיחים רק אושר וכו׳. שלחנו לו מכתב שאם עד 20 ביולי לא יסודרו הענינים אנו מסלקים מאתנו את האחריות לתוצאות. גם למכתב זה לא נענינו. החלטנו לפנות לראש העיר באזהרה מעל דפי העתון.

[שכונת מכבי הישנה, מכתבים למערכת, דבר, 7.8.1951, עמ׳ 2]

האזהרה המופיעה בסוף המכתב אינה ברורה. במה בדיוק הם מאיימים? העיריה מיהרה לנסח ולשלוח מכתב תשובה אל העיתון, אשר כפי הנראה לא התפרסם, בו השיב מנהל מחלקת נכסי העיריה על הטענות והציג את ועד השכונה כמגזים וכמתעלם מחוסר יכולתו שלו.

[…]הריני לקבוע שהפרטים המובאים במכתב זה גורעים מן האמת האוביקטיבית […]

1. 1. מצבה המשפטי של שכונת הצריפים ׳מכבי׳ מסובך למדי. היא רשומה בתור אגודה לפי החוק העותומני. הקרקע רשומה בשם האגודה ואילו לחברים ישנה רק זכות באגודה או חצי זכות או – בכמה מקרים – זכות כפולה. חלק ניכר מבעלי הזכויות אינם גרים כלל במקום מזה שנים רבות. ישנם כאלה שקנו זכויות מבלי שגרו אי–פעם בשכונה, ואין גם בדעתם להתישב שם. צריפים רבים הושכרו מלפני שנים רבות לדיירי–משנה (כ-30 במספר).
  2. מספר צריפים נשרפו בתקופת מלחמת השחרור (אין לומר ״רוב השכונה נשרפה״) והעיריה נגשה לתכנון השטח הזה מתוך מגמה לשוות לאיזור זה, המאוכלס בצפיפות, צורה נאה. לפי ההצעה יוקצו גם מגרשים לצרכי ציבור: גן–ילדים, בית כנסת וגן, וכדי שלא תגדל ע״י כך ההפקעה הממוצעת המקובלת מאדמות השכונה, רוכשת העיריה קרקע נוספת הגובלת בשכונה. כדי לשפר את תנאי הדיור ייבנו בנינים של שתי קומות בלבד. תמוה הדבר כי ועד השכונה מתגעגע לבנינים בני חמש קומות דוקא.
  3. בצוע התכנית החדשה ובנין הבתים מותנה במדה רבה בהסדר היחסים בין בעלי הזכויות באגודה לבין דיירי המשנה, שלהם הם השכירו את צריפיהם. אולם ועד השכונה סרב עד כה לקחת על עצמו אחריות להסדר זה, ולהבטיח פנוי הצריפים ודיירי המשנה מהשטחים המיועדים לצרכי צבור ומהחצרות שתתהוונה בין הבנינים החדשים. מובן שהעיריה לא תוכל להסכים להעמיס על עצמה נטל נוסף לשכון דיירי המשנה בשעה שבעלי הזכויות – שבחלקם גם אינם גרים במקום – יפטרו עצמם מכל דאגה לכך.
  4. בתשובה למכתבו האחרון לראש העיריה הוזמן הועד ביום 18.7.51 לפגישה עם מר ח. לבנון סגן ראש העיריה ומנהל מחלקת ההנדסה, אולם הועד לא בא ואף לא הודיע את הסיבה לכך.
    
    [מתוארך ל– 17.8.1951 עאת״א, שכונות כללי, א׳4-2211]

בארכיון העיריה נשמרה גם טיוטת מכתב זה, שבה מוצג טיעון אשר נמחק מהנוסח הסופי:

ניתן לפקפק אם טובת טובת המעונינים מחייבת להשאיר את השכונה במקומה הנוכחי, בשכנות לאיזורי מלאכה ותעשיה. ואכן הציעה העיריה, בשלב מסוים של המו״מ, להקצות לאגודת הצריפים ׳מכבי׳ שטח מרוכז אחר שיאפשר שכון בבתים בודדים בעלי דירה אחת או שתים לכל היותר. דבר זה עשוי היה להקל ולהחיש את שכונם של הזקוקים ביותר ללא תלות בהסכמת יתר חברי האגודה, אלא שהועד דחה ישום הצעה זו.

סעיף מחוק זה חושף את המחלוקת האמיתית בין העיריה לבין תושבי שכונת מכבי, כאשר השאלה היא אם איזור זה ראוי או מתאים למגורים, או שעליו להיות מיועד לתעשיה. המתח הזה, בין מגורים לתעשייה, השפיע גם על תושבי שכונת ׳צריפי פלורנטין׳, שמעברו השני של מגרש הפועל הנטוש, שהפך כעת לאתר השלכת אשפה של בתי המלאכה במרכז וולובלסקי. ׳ארגון השכנים בצריפי שכונת פלורנטין׳ פנה אל העיריה בתקווה שתבהיר את העניין:

בשם השכונה כולה קרוב ל 200 משפחות בערך 1000 נפשות פונים אליכם בשאלה חשובה ודחופה מאד. אם אנחנו השכונה של דיירים נכנסת יחד עם מרכז ולובלסקי בתור איזור תעשיה כבדה. או רק דיירים. בזמן אחרון גברה התנועה של בעלי הבתים וגם דיירים מקודם הם גרו בתור דיר ועכשיו הם מוסרים הצריפים לתעשיות כבדות לנצל את ההזדמנות לסחוב יותר כסף לכיסם בלי להתחשב אם השכנים וילדים זקנים חולים להפריע את מנוחתנו. אנחנו פנינו לבעלי הבתים בתור ועד השכונה לא להשכיר לתעשיות. התשובה היתה כאן איזור תעשיה וחוץ מזה היתה התשובה אם נותנים יותר כסף אין אנחנו שואלים לאף אחד.

[מתוארך ל– 27.5.1952]

בראש המכתב, הכתוב כתב יד, נכתבה הערת תגובה של מחלקת ההנדסה: ׳מה אפשר לענות להם?׳. חוקי הבנייה באזור נותרו על כנם גם כאשר סופח לתל–אביב, כך שפעילות תעשייתית הייתה מותרת בו. כיצד מיישבים את הקונפליקט בין האינטרסים השונים של הדיירים ושל יזמי התעשייה והמלאכה? בית חרושת גדול לסבון פעל בסמוך לשכונת צריפי פלורנטין, ותושביה התלוננו על כך בפניה נוספת אל העיריה: ״מודיעים לך שהבי״ח עובד יום ולילה בלי התחשבות לא משפט בשום דבר. את הריח של סבון ושל סודה קאוסטיק מרגישים בכל השכונה רעל לכל אנשים וילדים״. עוד קודם לכן ניסו לפנות למשטרה, בתקווה שהיא תוכל למנוע את המפגע, אולם זכו בתשובה חדה ולאקונית: ״אתכבד להודיעך כי אין בדעתינו לנקוט בצעדים כל שהם נגד בעלי בית החרושת, אשר בידו רשיון בר תוקף. הרשות בידך להגיש תביעה אזרחית בבית משפט השלום אם רצונך בכך.״

תפישת התכנון בת הזמן שאפה להפרדה מוחלטת ככל האפשר בין אזורי תעשייה, מלאכה, מסחר ומגורים. שכונת פלורנטין ואזור קו התפר בינה ליפו הכולל את מרכז וולובלסקי, שכונת מכבי ושכונת צריפי פלורנטין לא התאימו לחזון אותו אימצה העיר באמצעות תוכנית האב שקיבלה בשנת 1953. אהרון הורביץ, מתכנן ערים אמריקאי שהוזמן על ידי עירית ת״א–יפו, יישם בתכנית זו את העקרונות אשר הובילו בארצות הברית לשקיעתן של מרכזי הערים הגדולות ולתהליכי פרבור הרסניים, ועוררו עקב כך את הביקורת הקשה שהביעה ג׳יין ג׳ייקובס בספרה ׳מותן וחייהן של ערים אמריקאיות גדולות׳ (בבל, תל אביב, 2008), ביקורת אשר שינתה את היחס לתכנון ערים ולתפישת השאלה מהי עירוניות מוצלחת. תכנית הורביץ צבעונית ויפה

בהסברים לתכנית מצהיר הורביץ: ׳ערבוב שמושי מגורים באזורי מסחר ותעשיה או שמושי מסחר ותעשיה באזורי מגורים – דרכם ליצור משכנות–עוני. תושבי אזורים אלה, ילדים בפרט, נתונים לסכנות התנועה. התעשיות סובלות מטענותיהם החוזרות של התושבים. ההצעה היא: לאסור את ערבוב המגורים עם תעשיה ומסחר.׳ בהתאם לכך מסומן בתוכנית אזור רחב המיועד ל– ׳תעשיה מלאכה והחסנה׳, המתחבר לאזור מסחרי שמיועד לתכנון מחדש. יפו, אשר רוב בתיה מיועדים להריסה ולבניה מחדש, נמצאת מצד אחד של האזורים הללו, ותל אביב הצפונית, אשר תמונה גדולה של רחובותיה מופיעה בתכנית כדוגמא לכיוון הפיתוח הרצוי, מהצד האחר.

קיום ׳משכנות–עוני׳, אשר מוגדרים לאו דווקא באמצעות מצבם הכלכלי של דייריהם, אלא מעצם היותם דלים, בלתי ראויים למגורים על פי ׳סטנדרטים מודרניים׳, חורגים מתוך מה שהורביץ תופס כצורת חיים רצויה, הוא בושה שיש למחוק:

לפעמים שומעים את הדעה: ״משכנות–עוני קיימים בכל העולם. תל אביב וישראל אינם יכולים להיות טובים יותר״. דעה זו אינה מתקבלת בחשבון, כי תל–אביב נבנתה זה עכשיו, כשהרעות והסכנות של משכנות–עוני היו ידועות יפה, ובכל העולם החלו כבר בפעולות לחיסולם. יתירה מזו: היהודים באו לכאן כדי לבנות עולם טוב יותר, כדי ליצור חיים טובים לעצמם ולצאצאיהם – ולא לחזור לחיי הגיטו שאותו נטשו. במידה שהיתה ברירה, הרי הקמת משכנות–עוני היתה משגה חמור ויקר. מבחינת הסכנות החברתיות וההוצאות הכלכליות – חיסול משכנות–העוני היא בעית תל אביב הקשה והמסובכת ביותר.

[אהרן הורביץ, מה תהיה דמותה של תל–אביב–יפו בעתיד? יעת״א, תשי״ד, חוברת 8-9, עמ׳ 12]

ההתרחקות מחיי הגטו דורשת הרס כל מה שמזכיר אותם. במפת ׳משכנות עוני ושטחי מגורים לקימום׳ המופיעה בתכנית, מסומן כל השטח הבנוי של יפו כמיועד ׳להריסה פרט לחלקים טובים׳. פלורנטין ונווה שאנן הם ׳שטחים שאינם ראויים למגורים. הבנינים ישמשו לעסקים ולתעשיה׳. שכונת מכבי הישנה ושכונת צריפי פלורנטין הם חלק ממספר ריבועים קטנים המסומנים במפה כ– ׳שכונות צריפים להריסה׳. בסך הכל, על פי התכנית, יש להעביר ממקומם ולישב מחדש 87,800 איש, מתוכם 2750 יושבי שכונות צריפים.

הורביץ פרסם תמצית של תכנית האב בעיתון מקצועי של ארגון מתכנני ערים אמריקאי, ובה ביטא ביתר בהירות את כוונותיו לגבי מה שתפס כ׳משכנות–עוני׳:

אזורי עוני ודלות

הצמיחה המהירה וקשיי רכישת האדמות בשנים המוקדמות כמו גם הבנייה הגרועה בהיקף רחב של בתים ערבים ביפו, הם הבסיס לאזורי עוני שבהם גרים יותר מ– 100,000 אנשים. עוד 43,000 אנשים חיים באזורי מסחר ותעשייה שאינם ראויים לשימוש למגורים.

תכנית האב מציעה בניה מחודשת הדרגתית של אזורי העוני לאורך תקופה של כנראה שני דורות. חלקים מאזורי העוני ישמשו מחדש לדיור, חלקים לעסקים חדשים ולתעשייה, וחלקים לפארק, במיוחד כזה ששוכן ליד חוף הים.

בקשר לאוכלוסיה המתגוררת באיזורים בלתי מתאימים של מסחר ותעשייה התכנית מציעה מדיניות ארוכת טווח של איסור על כל גידול במתקני מגורים, והסבה הדרגתית של חללי מגורים לשימושים מסחריים ותעשייתיים כשמשפחות עוברות לאזורי המגורים של העיר.

[Aaron B. Horwitz (1954) The Master Plan for Tel Aviv-Jaffa, Israel, Journal of the American [Planning Association, 20:4, p. 181, DOI: 10.1080/01944365408979203

כשהורביץ מדבר כאן על ׳מתקני מגורים׳ הוא מתכוון למוסדות ציבור – בתי ספר, גינות, מרפאות, כלומר כוונתו היא שהעיריה תנצל את כוחה, תימנע מלשפר ובכך תרע את תנאי החיים באזורים שגם ככה סבלו מחוסר במוסדות כאלה, על מנת לעודד הגירה פנימית הדרגתית. זהו המרשם שהוביל את פלורנטין ואת יתר שכונות דרום תל אביב למצבן הנוכחי. אמריקאי דפוק, שחושב שהוא יודע מה טוב בשביל מי שחי כאן, שתושבים מבחינתו הם מספרים שצריך לסדר במקום, שהעיר עבורו צריכה להיות מופת של סדר והפרדה. זאת תכנית דוחה והרסנית.

לתכנית אב זו, שלמזלה של העיר ותושביה לעולם לא יושמה במלואה, הייתה השפעה רבה על גורלה של שכונת מכבי. ועד השכונה ניסה להמשיך ולקדם את התוכניות לבנייתה מחדש, אבל זה לא הלך לשום מקום. כך כתבו במכתב מיואש, הממחזר טיעונים שכבר הפכו שחוקים:

בזה אנו מבקשים לתת לנו תשובה בלתי מתחמקת בנידון דלקמן:

עד מתי יש לנו לחכות לקבלת רשות לגשת אל אדמתנו ולנצלה. אדמה שרכשנו בדמים תרתי משמע, ושממנה הוגלנו מהמקום בגלל שהיינו לקיר מגן לעיר תל–אביב כעשרים וחמש שנים.

אין אנו מחכים למכתבי הבטחות והתנצלויות. אנו דורשים שיחזירו לנו את רכושנו שנגזל מאתנו ע״י עירית תל–אביב בגלל חוש דמיון של מומחה מיוחד שרכשו אותו מארצות הברית.

הסחבת כבר עברה כל גבול ואנו מזהירים על התוצאות בהמשכת שיטה זו.

לתשובה חיובית בהקדם אנו מחכים.

[מתוארך ל– 4.3.1954, עאת״א, שכונות כללי, ג׳2211]

במזכר פנימי של העיריה מסביר מהנדס העיר שהסיבה לעיכוב תכנית שיקום השכונה, שכבר אושרה במועצת העיר, היא התנגדותה של רשות הפיתוח, הישות אשר אליה הועברו אדמות הנפקדים, ושמתנהל איתה מו״מ בכדי שתסכים אליה. אבל כנראה שהמשא ומתן הזה לא צלח, מאחר ולאחר זמן מה כותב מהנדס העיר במזכר נוסף:

[…] באתי לידי מסקנה שקיימת אפשרות להרשות לתושבי שכ׳ הצריפים הנדונה להקים בניני תעשיה על חלק מאדמתם בהתאם לתכנית בנוי מיוחדת שעליהם יהיה להגישה לאשור הועדה המקומית. באם תקבל תכנית כזאת את אשור הועדה המקומית, נוכל להמליץ בפני הועדה המחוזית לבנייה ולתכנון ערים על מתן הקלה לטובה הקמת הבנינים הנזכרים לעיל לפני אישור התכנית הכללית לשטח זה. אני מציע פתרון זה רק בהתחשב בסבל תושבי השכונה המחכים להסדר ענינם זה זמן רב.

[מתוארך ל– 6.4.1954]

תודה רבה באמת. שכונת המגורים סומנה, עם המלצה זו, כאזור תעשייה עתידי, שאמור להפוך לכזה באמצעות יוזמת תושביה, שכל מה שרצו מלכתחילה היה לבנות לעצמם בתי מגורים. כמובן ששום תכנית לא הוגשה, אבל יותר לא הייתה כל מניעה להתפשטות בתי מלאכה לתוך השכונה, ושום ציפייה אמיתית לשיקומה. דינה נגזר, לגסוס, להיהרס ולהיעלם.

והרחוב שלידה, רחוב 306, שינה בינתיים את שמו. אבל אספר על זה עוד מעט.

*******

זו רשימת המשך בסדרה שכבר הופכת ארוכה למדי. קדמו לה:

צריך לדבר על הרבי – הקדמה

צריך לדבר על הרבי – התחלות

צריך לדבר על הרבי – גן הברון

צריך לדבר על הרבי – לשוא – לחינם – אלמלא!

צריך לדבר על הרבי – בצריפים

צריך לדבר על הרבי – מעין תריס

וזה: צריך לדבר על הרבי: שני רבנים ומלך החלק הבא, והלפני אחרון. מבטיח, כרגיל, שאפרסם ביבליוגרפיה נורמלית בסוף, וגרסה מלאה עם הערות שוליים ראויות. תודה לכל מי שמצליח או מצליחה לשרוד את הקריאה.

מאת Uri Yoeli | פורסם בUncategorized, היסטוריה וכל זה, טון מלומד, כאילו שאני יודע משהו, סיפורי שכונה, על המרחב, פלורנטין נלחמת | גם בתגים גזר דין מוות, יפו, מאבק, פלורנטין, שכונה, שכונת מכבי, שכונת צריפי פלורנטין, תל אביב, תל אביב - יפו | תגובות (1)

שישרף הכל

06/01/2016 – 8:17 am

שישרף הכל

רגעים בעתיד אפשרי

א

פעם האזעקה עובדת פעם לא. סאוחתוק. איך אפשר ככה. דבר אחד נורמלי הם לא יכולים לעשות.

כי כשהיא עובדת אין כלום, או בא משהו קטן, בום במרחק, כמו זיקוקים, ודווקא כשלא קורים הדברים הגרועים באמת, הרגעים של הפחד מוות.

אבל עכשיו כבר אחרי.

יש איזה שקט בזמן הזה. האוזניים נרגעות מהמהומה שנכפתה עליהן, המוח אוטם עצמו. משאיות האספקה נוסעות שוב, עוקפות את המכתשים וההריסות החוסמים קטעים מהכביש. צריך להמשיך, להכריח את עצמך לזוז. יש דברים לעשות. מחלקים אוכל במרכז הסיוע של הכוח הרב לאומי, כדאי להגיע לשם מהר, לפני שיתחילו המכות.

ללכת מהר, לכבוש פנים במדרכה שחומות הבטון ועמודי המצלמות מסוככים עליה, בעקבות החיצים, האזהרות וההוראות בשלוש השפות. ביוור אוף סנייפרס, זה חשוב. להשתדל לא לדבר עם אף אחד אם לא ממש חייבים, לא לפגוש אף מבט. כלום טוב לא יצא מזה עכשיו. להגיע, לקחת את הארגז, מנת חירום סטנדרטית, לבדוק אם יש סיכוי לקבל עוד משהו, אם בלוח ההודעות מישהו מציע משהו ששווה להתאמץ עבורו, לחזור הביתה מהר, מהר, לא בטוח היום בחוץ.

שלטים מזהירים אותו חמישים מטר לפני המחסום, והוא מציית, כמובן, מאט, מרים את הראש לבדוק אם יש מישהו שהוא מכיר בעמדת הבידוק, כי אז יותר קל. אינשאללה הגבוה עם הקול המצחיק, אבל הפעם אין מזל. סטופ וור יו אר, ווקף, עצור, אירפא בלוזתכ, הרם חולצתך. הכל פה מתוכנן לפיגועים שכבר היו, אסור להתעצבן, רק לשחק את התפקיד.

החדשים, כמו זה שמולו, ישר מזהים מי ותיק ומי לא, כולו מזיע בחליפת מיגון שגדולה ממידותיו, עוד לא רגיל לכל השמש הזאת שפה, נצמדים לפרוטוקול שהאוזניה מספרת להם, סדר הפעולות במפגש עם אזרח. לימדו אותם שכל אחד איום עד שיוכח אחרת, שהמוות שלך הוא הפרס שלהם. אוספים אותם מכל מיני מקומות בעולם ושולחים אותם הנה, ילדים שמחפשים פרנסה. שום דבר לא איכפת להם חוץ מכסף, ופה, אם אתה שורד, אתה יכול להגיע רחוק, איידנטיפי יורסלפ, סטופ וור יו אר.

המכשיר סורק אותו ואת התעודה שהוא מציג. מישהו מאחורי זכוכית אטומה ושרוטה בודק את הפרטים. גבר. בן 50. לא ברשימת המבוקשים, התרעת סיכון נייטרלית. לא נושא נשק או מיכלים אטומים. אפשר להריח ממנו אלכוהול וזיעה, אין סימנים לחומר נפץ. הוא בא לכאן הרבה, ולא עושה בעיות. צמיד חד פעמי מודפס עבורו ונפלט מפתח המכונה. שלט מאויר מסביר איך לענוד אותו ולהיכן לזרוק את הניילון שמכסה על הדבק. קיפ איט און אט אול טיימס. בי סייפ, ויזיטור, וי אר היר טו אסיסט יו.

לא סיכון. באמת. אם רק הייתה מכונה שיכולה לדעת מה קורה לו בתוך הראש. את כולכם הייתי הורג. טנק יו סר, שוקראן אווי יא סידי, הייתי רוצה לראות את הראש שלכם מתפוצץ, שיישאר מכם רק בשר קרוע, ורי וול, טנק יו. השומר כמו מכונה, לוחץ על כפתור והשער נפתח. כולם יותר טובים מהחדשים, אפילו הערבים, אפילו המשוגעים, אפילו הדתיים, אפילו האלמנות, אפילו הנכים, אפילו עכברי החניונים. אבל גם אותם הוא היה הורג, שימותו כולם.

גבר בן 50. עדיין לא רקוב לגמרי אבל בדרך לשם, כרס קטנה צמחה לו בשנים האחרונות למרות שהוא לא אוכל הרבה, מוזרה וזרה לגופו השדוף. זאב בן דוד, ככה קוראים לו עכשיו, עדות לכך שסבו היה חבר בית”ר, פעם, כשעוד הייתה לכל זה משמעות. היום זה בעיקר משפט קבוע, זאב מינס וולף, בט איי אם נוט דיינג’רס, דונט וורי. בחורות אוהבות את זה.

הוא אחד מאלה שנשארו אחרי שהכל התפרק, למרות שהיה לו לאן לברוח. את הכל הוא ראה, ובכל זאת לא עזב, את הבלגן, ואת השפל הגדול, ואת המלחמה, ואת הקטסטרופה, ואת ניסיונות השיקום, ואת התוהו ובוהו של עכשיו, כולם נגד כולם ולאף אחד אין אשליה שיהיה בסדר. הוא מבוגר דיו כדי לזכור את השקט המדומה שהיה לפני, אבל לא זקן מספיק כדי שיהיה לו מלאי זכרונות תמימים וטובים להתרפק עליהם. ויש לו טראומה, טרגדיה גדולה שחווה, כמובן, כמו לכולם כאן.

מה שקרה היה צפוי, תוצאה מובנת מאליה של התסבוכת הרעילה שעדיין ממשיכה להזין את כל זה. הוא כבר מזמן לא מופתע, נטול תקווה או ציפיות. הוא שורד בתוך העיר המתרוקנת ומלאת ההריסות כי הוא עדיין לא מוכן למות וכי אינו מצליח לגייס את הכוחות להיפרד ולהמציא את עצמו מחדש במקום אחר. כנראה שהתרגל לחיים האלו, כי בדרך כלל, כשהוא לא מתעסק במה היה או מה יהיה, טוב לו.

על שפת הים, בין מה שהייתה תל אביב למה שהייתה יפו, בנו לפני כמה שנים את פארק המפגש. עשו תחרות בינלאומית, כמובן, ומשרד הולנדי קטן אבל איכותי זכה בה. מקום שיאפשר לגשר על פערי התרבות ולנהל דו שיח גם בתנאי מלחמה ועימות מתמשך, זירה נינוחה ובעיקר בטוחה בתוך כל הכאוס. פינות חמד המאפשרות לשמור על הפרטיות בלי להיות מנותק לגמרי מהזירה ציבורית. כל כך הרבה כוונות טובות.

כדי להתמודד עם איום הטילים, פצצות המרגמה והצלפים תוכננה מעין כוורת בטון ענקית שהונחה מעל פארק ציארלס קלור, תאים נפרדים שפתוחים רק בצד אחד ומעברים מוגנים בינהם. היחידות מהן הורכבה יוצרו במפעל מתמחה ברוטרדם והובלו בספינה לכאן. עגורן צף בעל תא מפעיל ממוגן ירי פרק וערם אותן זו על זו תוך כדי הפגזה כמעט בלתי פוסקת. הדרך לשלום קשה ורצופה התנגדויות.

הנחת היסוד של התכנון הייתה שלא יורים ממערב, כי הים לא שייך לאף אחד. פתחי התאים הופנו לשם, מערבה, וכל כיוון אחר כוסה בשריון בטון עבה. פינות ישיבה ומשחק שובצו בתוך החללים המתומנים, יוצרות צורות של ספק ערבסק ספק מגן דוד, כמה סימלי. תצוגת מוזיאון האצ”ל, השריד האחרון לשכונת מנשייה, הוחלפה, והוא שופץ ושומר פעם נוספת, הפעם כמוזיאון החיים המשותפים שלכאורה היו ביפו לפני שפוצצה והוחרבה. צמחייה ים תיכונית נשתלה באדניות ענק. מצלמות שובצו בקירות, מחוברות למערכת אוטומטית לזיהוי סיכונים. כדי שהצבע לא ידהה בשמש הלבאנט הקשה הוכנס הפיגמנט לבטון כבר בשלב היציקה. טורקיז. הכל נראה מאוד יפה, אסתטי ומזמין. חמש מאות אנשים יכולים להתכנס בבת אחת, לנשום את אוויר הים, להכיר זה את זה, לדבר, לשבור את חומות האיבה. כנגד כל הסיכויים הוקמה פה יצירה ארכיטרקטונית ייחודית שמעניקה תקווה לתושבי המקום המסוכסך הזה. היה טקס. היו נאומים. נתלה שלט.

קצת אחר כך חלה עוד הסלמה, עוד התדרדרות. אוניית מלחמה מצרית תקפה את החוף בפגזים כשמבנה הבטון החדש משמש לה מטרה מרכזית. לא הרבה מתו אבל אף אחד לא טרח לתקן את הנזק, וכמובן שאחרי זה הפארק היה ריק רוב הזמן. בכל מקרה אף אחד לא באמת רוצה להכיר את מי ששונה ממנו.

עכשיו רוח הים שורקת במעברים שבין החללים דמויי המערות. השיחים והעצים מעוותים עקב רסס המלח ואור השקיעה הזוויתי בו הם נאלצים להסתפק. המצלמות שלא נהרסו בהפגזה נעקרו או הושחתו כדי לאפשר לזונות ולמסוממים לעשות את שלהם. כי הם התושבים החדשים של הפארק, המנצלים את מקומו המרכזי ואת התכנון המחוכם שלו לצרכיהם. בהתחלה ניסו להיאבק בזה, ואז ויתרו. יותר טוב ככה, שהם מתרכזים באותו מקום. לפני שנה פתחו תחנת חלוקת מזרקים וקונדומים במבנה המוזיאון, ובה באמת נפגשים ערבים, יהודים ומוכי גורל אחרים. זאב מעדיף את המקום הזה עכשיו, בעליבותו. נוח לו כאן יותר כעת.

הוא יושב באחד החללים העליונים, רגל אחת משוכלת תחתיו והשנייה מתוחה על ספסל הבטון המבוקע, מכרסם מחטיף הבוטנים הכלול במנת החירום אותה אסף קודם, שאריזתה הפתוחה מונחת למרגלותיו. אחד מהפגזים פגע בדיוק כאן, ושרידי הבערה עדיין ניכרים על הקיר בדוגמא מסוגננת שגווניה נעים משחור לסגול. זה יפה. קצת לנוח לפני שיחזור הביתה, קצת לנשום אוויר. הסיכוי שמישהו יטריד או ירצה ממנו משהו כאן נמוך. הנרקומנים מעדיפים להתכנס יחדיו והזונות פועלות בעיקר בחללים הנמוכים והפנימיים יותר. יש קצת דיבורים, צעקות וריבים שקולותיהם עולים משם, אבל לא שום דבר ברור, סתם בליל של שפות ומילים. דווקא פה, מעל הים והגלים, הוא מרגיש בטוח. הוא עוצם את עיניו, מנסה להרגיע את שרירי הפנים, למחוק כל הבעה ורגש.

אותך חיפשתי.

זאב מזהה את הקול ומחכה קצת עם פקיחת העיניים. הוא לא יודע אם מתאים לו עכשיו, לדבר ולשמוע. בכל הצעה חדשה יש סיכון. חוץ מזה, לא טוב להראות נלהב, עדיף לשחק קשה להשגה. ובכל זאת הוא עונה.

מה נשמע? מסתובב?

מסתדר. אתה פנוי הערב? יש סיור שאני לא יכול לעשות. משהו לא גדול.

אמריקאים?

טורקים.

טורקים עוד לא היה לו. יש דווקא הרבה עכשיו, כל הזמן יותר, אבל הם בדרך כלל בוחרים מדריכים ערבים. זה מעניין. לא שהוא סומך יותר מדי על ג’וני. איתו הכל זה כסף ואינטרסים, אסור להאמין לשום דבר שהוא אומר, הוא ימכור אותך בלי לחשוב פעמיים.

ג’וני מתפרנס מתיירות מלחמה, מלשווק לאנשים סיפורים מעניינים ותחושה של סכנה. הוא מוביל אותם במסלול קבוע פחות או יותר, דרך תחנות עליהם רובם שמעו במהדורות חדשות, זירות של טרגדיות והרג. גופו מעוות ופגוע. הוא נשען על מקל ופניו עקומים, עין אחת פעורה תמיד. זה עוזר לו להתפרנס, מגדיל את הטיפים. הוא מספר לתיירים שנפצע בעימות עם המשטרה, או שבהפגנה, או שבהפגזה, לפי מה שמתאים להגיד. אבל זאב יודע שהוא נכה מלידה ושפעם קראו לו יואב. ג’וני יודע שהוא יודע, ושלא יספר זאת לאיש. הם לא דיברו על זה אף פעם אבל ההסכם בינהם ברור, אחד לא ימכור את השני. אלא אם המחיר יהיה גבוה מספיק, מזכיר לעצמו זאב.

אתה יכול לעשות איתם מה שאתה רוצה. הבטחתי להם סיור כיף, לא בכי. והם משלמים מזומן, גם על מה שאתה שותה.

הרוח נושבת מהים. מבטיהם נפגשים. קול פיצוץ נשמע במרחק, מרגמה או רימון, רחוק מספיק כדי שאי אפשר להיות בטוח, ואחר כך צרור יריות עמום. כנראה שהלילה יוכל להשתכר על חשבון תיירי מלחמה טורקיים.

חזרה בבית. המאורה שלו. אין פה יום או לילה. אין חלונות. הרעש נשאר בחוץ.

זו קומת המרתף במה שהיה פעם בניין משרדים במה שהיה פעם רחוב ראשי. הקומות העליונות שרופות ונטושות אבל פה נקי ומסודר. הוא אירגן טוב. יש לו כניסה נפרדת מהחצר האחורית, מוגנת במצלמה ובמנעול ביומטרי שפירק מחדר הכספות של הבנק שהיה כאן פעם ותכנת מחדש. פינת סוללות אוגרת כוח בשעות שבהן יש חשמל ודואגת לכך שמערכות האיוורור, הביוב, התאורה והתקשורת ימשיכו לפעול. קופסאות שימורים, מאגר מי שתייה, ערכת עזרה ראשונה, כלי עבודה, יש לו הכל, מסודר בארונות, כאילו בבלגן אבל הוא יודע איפה מה.

יש מיטה נוחה, גדולה, שמעליה תלה מראת פרספקס למקרה שיביא מישהי. זה כמעט לא קורה אבל טוב להיות מוכן. יש פינת בישול עם גזיה ושולחן אוכל עם שלושה כיסאות. יש ספה, ומסך גדול מולה, עליו הוא יכול לראות סרטים או להתעדכן בחדשות, אם רק היה לו כוח לזה. יש ארון בגדים, שירותים, מקלחת, חדרים פנויים, כל מה שצריך. גם בית מלאכה קטן יש לו, לחלטורות אותן הוא עושה מדי פעם, מאובזר עד להתפקע בכל מכשיר שרק אפשר להעלות על הדעת, כל מה שאנשים נטשו מאחור. אם לא תהיה ברירה יוכל להשאר פה גם חודש, אולי יותר, בלי שאף אחד ידע. ובחדר אחורי, נסתר, ניצבת המכונה. זה הסוד שלו.

את כל זה בנה ואסף לבד, אחרי שעזב את הבית הקודם. הוא לא יכל להמשיך להיות שם. כשנטש לקח רק כמה מסמכים ואת כלי העבודה שלו, משאיר את הכל. המפתח נמצא במגירת השידה והוא מוציא אותו מדי פעם, בוחן את צורתו, את המגע המוכר עדיין, אבל מאז שנעל מאחוריו את הדלת לא חזר לשם. אפילו לרחוב, אפילו לשכונה הוא משתדל לא להתקרב. אין טעם. זה הבית החדש שלו. כאן הוא חי וכאן כנראה ימות.

איך הלך אז כל הלילה, ברחובות שאחרי ההפצצה, מתעלם מהסירנות, מהקריאות ברמקולים, פליז טייק שלטר, יו אר אט ריסק. מגדלים בערו כלפידים. ערימה של גופות בכיכר רבין, מטוסים חגים מעל, שובלי אש של טילים. הוא לא היה אמור לשרוד, אבל הבוקר בא. הוא נכנס לכאן כדי למצוא מחסה מהאור העולה, הוריד מכתפיו את התרמיל הכבד, התכרבל על הרצפה ונרדם. כשקם, שוב בלילה, בחן את גופו וגילה שהוא שלם, ללא שריטה, שהדם שנספג בבגדיו אינו שלו. מאז הוא פה.

כדאי לנוח קצת לפני המפגש עם הטורקים. הוא רוצה להיות משעשע וקליל, להצחיק אותם. דיס פלייס איז טראג’יק, בט דר איז אולסו מג’יק אין איט. בבואתו המעוותת, זאת הבעיה עם מראות פלסטיק, הן אף פעם לא ישרות באמת, תמיד מרמות, מביטה אליו מעל המיטה, עיניו שקועות בארובותיהן, עורו חיוור. לצאת הלילה יעשה לו טוב.

יותר קל מחוץ לעיר, ככה כולם אומרים. בקיבוצים יש אוכל, ואפילו מרשים להם להחזיק יחידות שמירה קטנות, עם רובים והכל. יש שם בתי ספר, נולדים שם ילדים. הוא שמע שבגליל מנהלים שיחות שלום ופיוס, שיש מקומות בהם גרים יחד יהודים וערבים, ושהכל בסדר. כל מי שנוסע לשם לא רוצה לחזור. אבל לו זה לא מתאים. הטבע תמיד הפחיד אותו, ואין לו כל רצון להתפייס או להמציא את עצמו מחדש. הוא פה עד הסוף, זו העיר שלו.

בלמי הרכבת הקלה חורקים כשהיא מתקרבת לתחנה הסופית שלה, אם המושבות. כאן, אם הכל ילך בסדר, הוא אמור לפגוש את הטורקים. הם קבעו ליד עמדת הבידוק בכניסה. הבחורה איתה דיבר בטלפון נשמעה אדיבה וקרה, עם אנגלית בהירה וכמעט נטולת מבטא, וון כן ווי אספקט יו? אראונד סבן, אינשאללה, יו כן נבר רילי בי שור. ורי וול, סי יו. אילאליקא.

הוא סתם אמר. אפשר לסמוך על הרכבת. מזל שהספיקו לגמור אותה לפני שהבלגן האמיתי התחיל. מאז, היא כמעט אף פעם לא מפסיקה לפעול, וכשיש משהו, פיצוצים או יריות, סוגרים קצת, משפצים מהר מהר ופותחים מחדש, כמו שצריך. חברת ניהול ברזילאית מונתה על ידי האו”ם לפני כמה שנים לדאוג לתחזוקה ולשירות ומאז דברים הסתדרו. הפולשים שהפכו את התחנות לבית פונו, הקרונות נצבעו ויש מוזיקה כל הזמן, חזקה מספיק כדי שלא תוכל לשמוע על מה מדברים שכניך לנסיעה. הדרך היא בכל מקרה קצרה, תשע תחנות לכל היותר, אבל זה קו החיים של מה שנשאר מהעיר, מאחר שהתנועה בו בטוחה באופן יחסי. ממוצא התחנות, מעל הקרקע, מתפצלות מדרכות ממוגנות בחומות בטון. במבט על, כמו בצילום האוויר שהתפרסם לא מזמן, זה נראה כמו רשת קורי עכביש שנפרשה מעל העיר ההרוסה. מה הטעם, שאלו בתגובות, מבזבזים כל כך הרבה כסף, תהרגו את כולם כבר וזהו, איטס א דאיינג פלייס אניהאו, נו מור יזראל, נו מור תל אביב.

האמת היא שזה נכון. כמות האנשים יורדת. עכשיו, לדוגמא, יש רק עוד נוסעת אחת בקרון מלבדו, וגם היא עובדת סיוע חמורת סבר, בהירת שיער, לובשת מדים כחולים. הוא נותן לה לרדת לפניו, שומר ממנה מרחק בטוח. אסור לדבר עם עובדי סיוע, הם שונאים את כל היהודים. קול צעדיה מהדהד ברציף הריק. זאב לוקח נשימה עמוקה. הטורקים מחכים לו.

שתי טורקיות וטורקי אחד, נחמדים דווקא.

ליפה מבינהן קוראים דניז, ולחבר שלה יוסוף. הם בני שלושים וקצת, לבושים טוב, מריחים מבושם. אליף, החברה שלהם, מעניינת אותו יותר. יש לה עיניים גדולות ופה צר והליכתה קפוצה, כאילו שלא נוח לה בגופה. ווי אר היר פור ביזנס אנד ווי ואנט טו הב פאן. איי וויל דו מיי בסט.

הם ישנים באחד מבתי ההארחה הממוגנים, התת קרקעיים, שהוקמו בשולי מחנה הקבע של הכוח הרב לאומי. מאוד נוח שם, מאוד בטוח, מסביר לו יוסוף, רק קצת משעמם. אנחנו רגילים לאקשן, אתה מבין, ויש לנו מה לחגוג. הוא לא שואל, רק מהנהן, כי עדיף לא לדעת יותר ממה שיגלו לו בעצמם. שמענו הרבה על חיי הלילה של תל אביב.

חיי הלילה של תל אביב. זה מיתוס לא לגמרי חסר יסוד. לפני כמה שנים היה ממש דבר כזה, מסיבות שנמשכו עד הבוקר, הרבה סמים זולים, הרבה סקס. בתקופות הגרועות ביותר, כשהפסיקו לפרסם את רשימות ההרוגים כדי לא לפגוע במורל, כשבקושי היה מה לאכול, אז היה הכי כיף.

כתבו על זה, צילמו את זה, עשו מזה סיפור. תל אביב נייטלייף, חגיגות על סף המוות. תיירים התחילו להגיע במיוחד. המחירים של הסמים עלו. גם זה התקלקל. עכשיו לא נשאר הרבה, רק כמה מקומות שממשיכים למכור אשלייה של בריחה מהמציאות למי שמוכן ומסוגל לשלם ולשחק את המשחק. איי וויל גיב יו אקשן, דונט וורי. גם הוא כאן לביזנס.

ביציאה מתחנת אלנבי מסמן לו הבודק באצבעו, קאם היר, תעל הון. זה לא סימן טוב. על פי הפרוטוקול מותר להם להשתמש בשתיים משלוש השפות וכאן זה מקום של יהודים. הלב שלו מתחיל לדפוק, אבל הוא בכל מסתובב אל הטורקים, שיבינו שלא נורא, שככה זה.

תעל הון!

זאב מבין שעכשיו עליו להיות כנוע, שצריך להיזהר. הוא כופף את קומתו, מנסה לסקור את שעומד מולו, להבין מאיזה מצב עליו להחלץ. מטומטם. היה צריך לבדוק את השטח לפני זה, עכשיו הוא תקוע, והכל בגלל הטורקיה הזאת, שבילבלה אותו.

ג’יב הוויאתכ, ואלתצריח.

איש תצריח? איי אם ג’סט א סיטיזן, גואינג אאוט וויז פריינדז.

וור איז יור טוריסט גייד פרמיט?

נו טוריסט גייד, סיטיזן, פריינדז –

והוא מסמן בידו לעבר השלישייה שמאחוריו, מקווה שיסכימו לשחק את המשחק, למרות שלא תיאמו זאת מראש, מטומטם, הוא היה צריך לפחות להגיד משהו, איך הרשה לעצמו להיות כל כך שאנן, זה לגמרי לא מתאים לו.

פריינדז? נו טוריסט?

ג’אסט פריינדז, אופיסר.

זה יוסוף עכשיו, בקול מרגיע, שולף איזו תעודה ומראה לשוטר, ומייד הכל הופך להיות ורי וול, וסלאם עליכום, ונו פרובלם, וזאב מבין שזה ייגמר בסדר, הפעם, ומכריח את עצמו לחייך.

הב א נייס איבנינג, מסאא אל חיר.

כי אסור לתת להשפלה קטנה כזו להרוס את הערב.

בהתחלה זה היה קשה, להסתגל להיות נבדק, חשוד, מושפל. הוא עוד זוכר זמנים אחרים, בהם הוא היה בעל הסמכות לאשר או למנוע מעבר, לקבוע גורלות בהחלטה שרירותית. זה לא יחזור. הוא שמח על הזכרונות האלה, הניסיון הזה, שמעניקים לו כלים להתמודדות עם המצב ההפוך. קל לו יותר להבין את מי שעומדים מולו, מעליו, בוחנים, משפילים, ומחליטים כיצד לנהוג בו. הוא מזדהה איתם ומעריך את האיפוק שלהם כאשר אינם מנצלים את מלוא יכולת גרימת חוסר הנוחות והסבל שבסמכותם. אם היה במקומם גם הוא היה שונא אותו, מתייחס לעצמו כאל מייצג של רוע שרק מחכה להתממש, כאל ראוי לעונש.

אין טעם להסביר לנסות את כל זה לטורקים. הם בני עשירים מפונקים, כמו רוב התיירים, בחיפוש אחרי חוויה אקזוטית. הטורקיות שלהם לא משנה כלום, הוא מחליט. אותו הדבר. וגם הם, כמו כל התיירים, נהנים מגילוי שורשים משותפים של חייהם הנוחים והמקום העצוב וההרוס הזה. דיס יוזד טו בי פרט אוף דה אוטומן אמפייר, חשוב לו ולהם להזכיר, לייף ווז גוד, בק דן.

דפיקות הלב עדיין לא שככו לגמרי. הוא יכול היה להסתבך מאוד, ויוסוף הציל אותו ממה שיכול היה להיות קנס, או מעצר, או חקירה, או הכנסה לרשימת הבעייתיים, התרעת סיכון בינוניות או גבוהה. מושכלנג’י, זאת המילה, בעייתי, מילה בערבית שהודבקה לה סיומת טורקית, כמו הרבה שמות של מקצועות בשפת המקום, כמו חודרנג’י, מוכר ירקות. אז הוא מספר להם על זה, שירגישו טוב, כאילו יש להם חלק פה, אבל מרגיש שהמילים נתקעות לו, יוצאות מגומגמות ועילגות. ערבית זאת לא השפה שלו. אבל יוסוף מחייך אליו, ואליף אומרת שאיטס ורי אינטרסטינג, ורק דניז היפה כבר חסרת סבלנות, ולא מבינה איפה הנייט לייף הזה שהבטיחו לה.

קבצן ישן מקופל על מצע קרטון, חוסם את היציאה מהמדרכה הבטוחה אל בית הכנסת הגדול. שתי רגליו קטועות, והוא נראה כחבילת סחבות יותר מאשר בן אדם. זאב מתורגל, עובר מעליו בצעד רחב, מחכה לשלישייה ההולכת בעקבותיו. להם קשה, במיוחד לאליף, עדינה כזו, שמחפשת בעיניה אותו, שירגיע, שיסמן שככה זה כאן, אנשים ישנים ברחובות, שאין מה להתבייש או להתמהמה, רק להתעלם ולהיזהר לא לדרוך, רגל אחת אחרי השנייה והופה, זה נגמר, מתרגלים לזה. חמודה, אליף, מיוחדת. זאב מנסה לזהות את צללית גופה דרך החולצה הדקה והמאווררת שלה, לדמיין את צורת וגודל שדיה. אבל מבטה ננעץ בו שוב. אופס, היא תפסה אותו. פניו מאדימות.

הוא מוביל אותם במעלה המדרגות אל בית הכנסת הנטוש, שדלתות הכניסה שלו נעקרו מזמן. תבליט הבטון המודרניסטי שנתזי היריות מנקדים אותו עוטף את הפתח. ג’סט א שורט סטופ, איטס נוט דיינג’רס.

זכור את אשר עשה לך עמלק, חרוט בזהב על שלט השיש השבור שמוטל על רצפת המבואה, אור פנסי ההצפה התלויים מעל רחוב אלנבי חודר דרך חורי הפגזים. זכוכיות שבורות מתחת לרגליים, כסאות תפילה שרופים, כשהעיניים מסתגלות לאפילה המראה מהמם. שרידי נברשות תלויים מהתקרה הגבוהה, מהכיפה הענקית והמנוקבת, זכוכיות צבעוניות מחלונות הויטראז’ המנופצים מכסים את הרצפה. הוא מכיר את המקום הזה רק ככה, הרוס ושבור. אף פעם לא נכנס הנה לפני כן, אבל עכשיו זו תחנת חובה במסלול אטרקציות המלחמה, תיירים מתים על זה. יש לו נאום קבוע, דמיינו אלף חמש מאות איש מתפללים כאן, ועכשיו בואו נקשיב לשקט, נו וואן פרייס היר אני מור, ולתת לצווחות העטלפים לעשות את העבודה. אפילו הוא מתרגש, אפילו את גרונו חונקת דמעה כשהוא מרים מבט מארון הקודש הקרוע לרווחה, עם תבליט המתכת המסוגנן שמעליו, קשה להבין את המילים, קומה ה׳ ויפצו אויבך וינסו משנאיך מפניך, למעלה, אל השמיים זרועי הכוכבים שמציצים דרך קרעי הבטון. אליף עומדת לידו, פשוטת צוואר, והוא עוצר את הדחף להתקרב אליה עוד, שם יפה, אליף, ונראה שהיא ממש מתעניינת, אבל דניז כבר מסתובבת ללכת, אין לה כוח לכל זה, והרגע חולף.

אנד נאו ווי גו דרינק.

כל המבטים מופנים אליהם כאשר הם פותחים את הדלת הכבדה, מוגנת ההדף, ונכנסים פנימה. מכירים אותו פה, מלילות ארוכים וקשים, ועושים לו כבוד של קבועים, אבל לרוב הוא בא לבד. לתיירים יש יחס אחר, הם לחם, הם משאב לניצול, כלי הישרדות. צריך לקחת מהם מה שאפשר במהירות האפשרית ואף פעם לא לסמוך עליהם כי הם לא מפה ולכן לא מבינים כלום. מקומי שמסתובב עם תיירים הוא בר מזל, וצריך לעזור לו לדפוק אותם כמה שרק אפשר בתקווה שיתחלק בשלל ושיעזור לך כאשר יגיע תורך. כולם מכירים את החוקים האלה ומכבדים אותם. עכשיו זאב מוביל את הקבוצה הקטנה אל השולחן שבפינה, נד בראשו לשלום לשתיינים ולעובדים. זה המקלט, המקום לברוח אליו כשבחוץ הכל בוער.

על הקירות תלויים שרידים ממוסגרים ממקומות שהיו פעם ונסגרו או נהרסו. תמונות חרוכות, מראות סדוקות, קרעים של פוסטרים ושל מודעות. אלו פריטי נוסטלגיה שנאספו מהאשפה או קולפו מקירות נטושים. את חלקם הביאו לכאן מי שניהלו, עבדו או בילו במקומות האלה כמחווה וטקס פרידה לפני שנטשו למקום אחר. זה כבר כמעט לא קורה בתקופה האחרונה. כל מי שיכול לעזוב בקלות עזב, ולנשארים כבר אין כוח לטקסים נוסטלגים. עכשיו זו תערוכת קבע במוזיאון שגם זמנו יגיע להיסגר ולהיעלם. אבל ברור לגמרי שכשזה יקרה איש לא ישמור על שום שאריות או מזכרות. אולי טוב שכך. אין פה כלום שראוי להיזכר.

רוב מי שנמצאים כאן הערב פגומים, נכים, חסרים. לזה אין יד, לזאת אין רגל, פניו של ההוא כוויים ושרופים, עינה של ההיא סתומה. גם הצלקות ישנות. בזמן האחרון כמות הפגיעות הצטמצמה אבל חומרתן עלתה. אנשים מתים ולא נפצעים. יותר קל ככה, הם פשוט נעלמים במקום שתצטרך להתמודד עם מראה החלמתם, שהיא תמיד חלקית, תמיד גוזלת משהו מכבודם ומגופם. זאב גאה בגופו השלם והיה מעדיף לאבד את כולו במקום חלק ממנו, אבל הוא למד לכבד ולאהוב גם גופות מצולקים. הרתיעה של החבורה הקטנה אותה הוא מוביל משלל הנכויות שמסביב, כיווץ הכתפיים, הסטת המבטים, ההתעלמות המוגזמת, כל אלה מגוחכים בעיניו. תיירים. זרים. ילדים עשירים שלא מכירים סבל.

הוא מזמין להם סיבוב צ׳ייסרים ראשון, מחייך אל אליף, משיק איתה כוסות. שרפה, הוא אומר, כמו שלמד ושינן כהכנה לערב הזה, בט אין היברו ווי סיי לחיים.

למרות כל הדיבורים הם לא באמת יודעים לשתות. שתי בירות ושלושה צ’ייסרים, ודניז כבר מפהקת, נוט פור מי, טנק יו, איט ווז ורי נייס בט נו מור.

את הערק תמרים, המשקה שכולם שותים, שבשבילו באים במיוחד למקלט, מכינים מאלכוהול רפואי. הוא עזר לשאול, בעל המקום, לתקן את המזקקת שהתקלקלה. הוא מחביא אותה במרתף של בניין קרוב, מכונה פרימיטיבית אבל יפה, עם מיכל הרתחה של 50 ליטר עשוי נירוסטה שמחובר למערכת עיבוי שעשויה מרדיאטור של טרקטור. בנה אותה רוסי משוגע שהגיע לפה כשרק התחיל הבלאגן לפי שיטות סובייטיות להכנת וודקה, אבל הוא נהרג מזמן וההלחמות התחילו להיפתח. זאב ניסה לשחזר ולהחליף את החלקים הפגומים אבל כשרק נגע במקום אחד דברים התפרקו במקום אחר. בסוף, במקום להלחים או לרתך מחדש פשוט עטף את כל הצינור הדולף בתחבושת ספוגת אפוקסי עמיד בחום, וככה זה עבד אפילו יותר טוב מבהתחלה. מאז הוא שותף בסוד. זה לא נורא, אני יודע מה אני עושה, אף אחד לא ימות פה, שאול הרגיע אותו. אני צריך את הלקוחות חיים. זיקוק זה אלכימיה, זה להפוך חומר נחות ונפוץ, לרוב סוג של פסולת חקלאית, למוצר שאפשר להשתמש בו. והפסולת של כאן, מה שיש יותר מדי ממנו, זה ציוד רפואי. שאול הוא פילוסוף כזה, הוא תמיד מוצא סיבות ותירוצים מסובכים, ויש לו המון סודות.

הם יושבים מתחת לונטה שדוחפת פנימה אוויר מסונן. די ריק. זאב כבר הסביר וסיפר, והם הנהנו ושתו, ועכשיו קצת שקט מדי ביניהם, לא כל כך כיף. לפעמים, ברגעים כמו זה, הוא מרגיש בודד כל כך, חסר ופגום. אבל אסור לשקוע אל זה, לא עכשיו. הוא מסמן בידו לאיריס, שמאחורי הבר, עוד סיבוב. היא מחייכת אליו בחצי הפרצוף הלא שרוף שלה. היא הייתה כל כך יפה, קודם, כשהייתה צעירה, וחלק מזה נשאר גם עכשיו, אחרי השנים, אחרי הפציעה. פעם באה אליו, בסוף משמרת, שניהם שיכורים מספיק כדי להתגפף ברחוב, מתחת למצלמות, אבל החרמנות התפוגגה כשהתחילו, למרות שידעו שלא כדאי, לדבר ולהיזכר בימים ובדברים שהיו, והם בכו עצמם לשינה. כשקם היא כבר הייתה מוכנה ללכת. הם לא חזרו על זה ונזהרו מאז מקרבה מוגזמת, אבל נשארו בעלי ברית. עכשיו היא באה בעצמה אליהם, עם כוסות בשבילה, בשבילו ובשביל אליף, כולה מחמאות, תשבוחות ופלרטוטים.

הי איז א גוד גיי, א ביט פקט אפ אין דה הד בט א גוד גיי, והן משיקות כוסות, ואיריס מחייכת אליו לפני שהיא חוזרת לכיסא שלה שבצד הנכון של הבר, ואחרי עוד כמה צ׳ייסרים הוא שיכור טוב, נינוח ומלא בטחון עצמי. יו וואנט טו דאנס, בידכ נרקץ׳? הוא מושיט לה יד, יור ערביכ איז ורי גוד, בטר דן מיין, ריח שמפו עולה מהשיער שלה, בצידי שפתיה קמטוטים עדינים, ג׳אסט סו סו, יעני שווי, אינתי חילו כתיר.

גם יוסוף ודניז קמים לרקוד, לא רחוק מהם, כי זה פרנק סינטרה עכשיו ברקע, הכי לא מפה, הכי מתאים, וזאב מסובב את אליף במקומה, ומרגיש איך היא מתרגשת מולו, לאק בי א ליידי טונייט.

ואחר כך איריס מגישה להם את החשבון, בו לא הכניסה את ההנחה הקבועה שלו, כסף שהטורקים ישלמו ושישמר לזכותו לפעם הבאה שיבוא לבד. דו יו וואנט טו קאם טו מיי פלייס, הוא לוחש לאליף והיא מחפשת בידה את ידו ללחיצה מבויישת אבל מלאה הבטחה. ויוסוף משלם הכל, כמו שצריך, לוקח קבלה כדי שיוכל לקבל החזר הוצאות, ושלושתם יוצאים לפניו, איי וויל בי רייט וויט יו, והוא שותה עוד צ׳ייסר אחרון ומהיר עם איריס.

תיזהר. תשמור על עצמך. אל תדאגי. לחיים.

בטוח ברחובות בלילה, עם כל המצלמות ומערכות זיהוי הסיכונים, איטס דה מוסט סייפ פלייס אין דה וורלד, לפחות ברחובות הראשיים, כל עוד אין יריות או טילים. הם מתפצלים לשני זוגות בכניסה לתחנת הרכבת, דניז ואליף מתחבקות ומתלחשות קצת זו עם זו. יוסוף והוא רק מחליפים חיוכים קפואים ורשמיים, אפילו לא לוחצים ידיים. השכר עליו סיכמו שולם לו כבר בדרך, בלי שאפילו יצטרך לבקש או להזכיר. איט ווס ורי אינטרסטינג, טייק קר אוף יור סלף אנד איי הופ דה פיוצ׳ר וויל בי בטר. רק יותר גרוע יהיה, אין שום סיכוי אחר, אבל אולי הלילה הזה יוצא דופן. הוא מתרגש. כבר זמן רב שלא הייתה לו הרפתקה אמיתית, הוא לא זוכר מתי הלך חבוק עם אישה.

טל מי מור אבאוט יורסלף. והיא מספרת. היא גרושה. זה לא הלך, קצת בגללו וקצת בגללה, היה קשה אבל היא מתאוששת, כבר כמעט מוכנה לסמוך שוב על העולם. אנשים הם טובים בסך הכל, רוצים שקט, להנות מהחיים, אושר. הפינס. סעאדה ביל ערביכ, ורי נייס לנגוויג׳.

הוא לא שונא אותם, את הערבים. זאת מלחמה, זה לא אישי, הכל היה יכול להיות אחרת, כולם רוצים לחיות, נשיקות, שמחה. איך אומרים בטורקית? סבינץ׳? איט איז נייס, איי לייק יור ניים.

זאת שיחת שיכורים, והיא נעימה לו, צלעותיה נעות מתחת כף ידו כשהוא חובק אותה בהליכתם, חום גופה מקל על צינת הלילה. מישהו בטח צופה בהם, ממערכת בקרת המצלמות, המחשב בוודאי מנתח את תנועותיהם, מחפש אחרי דפוס שמראה על סכנה או איום. הכי קל לו ככה, שהרחובות ריקים, וכל כוח החישוב יכול להיות מנוצל ביעילות, אז כמות התקלות והטעויות מינמלית.

איי וויל נוט סליפ וויט יו טונייט. איט איז טו ארלי פור מי. היא לא מתרחקת ממנו, והוא מבושם מספיק כדי לא להתאכזב. טוב לו עכשיו, הוא לא רוצה להרוס. באט איי ואנט טו סי יור האוס, אנד טו נו מור אבאוט יו. ופתאום הוא קצת חושש, אבל היא כל כך רכה וסומכת עליו, והם כבר ממש קרובים.

הוא מכין לו קפה ולה תה, מתבייש פתאום מכל ההסבר המייגע על טורקיש קופי שהתכוון לפצוח בו, לא יודע איך מתנהגים, מה מותר או אסור לו לעשות, איזו דמות עליו לגלם. היא עדינה ואדיבה מאוד, יושבת בברכיים צמודות על הספסל הנמוך בחלק הבית שהוא קורא לו הסלון. הוא מולה, לא לידה, חלילה, היא לא תשכב איתו הלילה, כך הבטיחה, וזה קצת מרגיע אותו, אין פה מטרה לכבוש. הוא מחייך אליה. גוד טי, גם בטורקית אומרים צאי. העיניים שלה מתרוצצות, היא בטח מבולבלת.

אז הוא מחליט שהכי טוב להיות נינוח, ונשען לאחור לתוך כריות הספה, וחולץ נעליים כמו שהיה עושה גם אם לא הייתה כאן, ונותן לעיניים להיעצם לרגע, לשרירי הפנים להשתחרר קצת. החיים שלי לא מוזרים, הוא עונה לה, הם פשוט קרו. יכול היה להיות אחרת אבל אני לא הייתי מספיק אמיץ לעשות משהו כשעוד אפשר היה. לכולם כאן יש סיפור עצוב, לכולם. גם לי. אני לא אספר לך, זה לא לילה לסיפורים עצובים.

כשהיא קמה להשתין השקט תלוי בינהם. כוס הקפה כבר ריקה וקרה בין אצבעותיו. הוא שומע את צעדיה, אבל לא את קול חריקת פתיחת דלת השירותים. מה קורה? משהו לא בסדר כאן. הלב שלו דופק מהר פתאום, הוא קם באחת, מחפש אחריה בעיניו, ורואה שהדלת לחדר העבודה פתוחה. בת זונה.

הוא ממהר לשם, אבל היא כבר יוצאת, פוגשת אותו בכניסה. סטריינג׳ מאשינגס יו הב. יס, באט נוט דיינג׳רס, ג׳אסט א הובי. אוף קורס. טוילט? הוא עומד מחוץ לדלת ושומע אותה משתינה, יציב וחזק. שתלך כבר. כלום לא יצא לו ממנה.

בדרך חזרה מתחנת הרכבת, אליה ליווה אותה, כמו אדם אחראי וטוב, כל כך היה רוצה להיות אחד כזה באמת, הם הלכו בשתיקה, כבר לא חבוקים, כל אחד מהם מחופר באכזבותיו וכאביו, הוא שומע זוג מזדיין.

הרחובות ריקים לגמרי בשעה הזו, שיא הלילה שלפני הזריחה. קול האנחות מנסר בדממה, עוטף את הכל.

הגבר רק נושם חזק, אבל לנשיפותיו מתלווה מעין המיה עמוקה, שמהדהדת בין מחסומי הבטון ושהאנקות הנשיות מגיבות אליה, ממלאות את השקט, גבוהות ומתגברות.

שנים שלא שמע זיון. הכל הרי גוסס פה, נטול תשוקה. ובכל זאת.

מישהו פה חודר. מישהי פה נחדרת. הם צועקים את זה עכשיו אל העולם בלי שום בושה, בקצב טלטלת גופיהם, נסחפים לקראת השיא, כמו לא איכפת להם מכלום. זאב עצר, נשען במצחו על החומה, מקשיב עכשיו, שותף נסתר לרגע הפרטי של שני הנאהבים שקולותיהם ממשיכים לטפס ולטפס ולטפס עד צרחה שלה ואנחה עמוקה שלו, זרע לרחם, ועד קולות צחקוק, חלש מדי מכדי להבין מה אומרים.

וכשהוא ממשיך הלאה, מסדר דרך כיס מכנסיו את זקפתו שהתעוררה, זאב מרגיש חי, כאילו הלילה הזה שיחרר בו משהו, כאילו הוא מוכן טו מוב פורוורד אנד טו ליב דה פאסט ביהיינד הים. אם אנשים מזדיינים פה אז יש כאן עוד חיים, וגם הוא יכול, גם לו מותר, למרות הכל.

עוד מעט יפול למיטתו, עדיין בבגדיו, וירדם כמעט מייד. הוא לא ידע מתי הבוקר יעלה בחוץ.

זאב מתעורר ערני ומלא חיים. זמן רב לא הרגיש כך, עם כל כך הרבה רצון לעשות ולהספיק. השתייה של אתמול בלילה לא השאירה שום עקבות, והוא חד וצלול. הוא לוגם מהקפה שלו לצלילי מוזיקה, דברים מפעם, יוסי בנאי, חווה אלברשטיין, מתרגש נורא מלשיר יחד איתם בקול גדול, עזורה לכבודי קסטה שם מייד, מישהו חושב עליך ושומר על צעדיך. הוא שוטף כלים, מפנה ומנגב את פינת הבישול, מאונן בחדווה מול אחד מהסרטונים הקבועים והאהובים. הכל יכול לקרות, כך הוא חש, צעיר משהיה.

אחר כך הוא מתקלח במים חמים חמים, ולובש בגדים נקיים, זהים לאלה שלבש אתמול אבל מדיפי ריח כביסה. האבקה נגמרה כבר לפני שבוע, אבל הוא דחה את ההליכה לחנות הגדולה. לא עוד. הוא עושה רשימה, כדי לא לשכוח כלום, ומכניס אליה גם דברי מותרות, שוקולד, שמן זית, דאודורנט. אולי אפילו יין. כן, יין. הכסף שהרוויח אתמול אמור להספיק, אבל כדי שיוכל להרשות לעצמו להתפרע עוד קצת הוא חורג ממנהגו ולוקח מאתיים יורו מארנק החירום שחבוי בארון, מאחורי כלי המטבח.

לפני שהוא יוצא, ולמרות כל החדווה והעליצות המוזרה הזו, הוא הולך לבקר את המכונה, לא מפעיל אותה, אין צורך, שום דבר לא השתנה והסיכוי שתקלה פתאומית תתרחש פתאום הוא אפסי, רק מציץ, מעביר יד על משטח העץ המרופד שמתווה גוף שרוע מסומן עליו, מציץ בחור שרובה המסמרים קבוע מתחתיו. טוב שיש אותה. נוכחותה מרגיעה אותו. כמו תמיד הוא חש גאווה על כך שהוא בנה אותה, לגמרי לבד, ועל זה שעדיין לא השתמש בה.

מבט חטוף במצלמות, הכל רגיל, רק כמה פועלים שמתקנים ארון תקשורת במורד הרחוב, והחוצה. יש קול בתוכו שצועק שעליו להיזהר יותר.

החנות הגדולה היא מקום נפלא ונורא, אי של שפע מוגזם בתוך ים של עוני וסבל. מוזיקה קלאסית מתנגנת ברקע, כי ככה זה במקומות תרבותיים. יש חניון מאובטח, ומעלית מובילה ממנו ישר למרכז החנות, כך שהעשירים ממש לא צריכים אפילו לעבור דרך הכניסה, שעשרות קבצנים ונכים צובאים עליה. יש להם שלטים במגוון שפות, כי אי אפשר לדעת, איבדתי את כל המשפחה שלי, סעדוני, פליס הלפ מי, איי אם סטארבינג. השומר בפתח בודק גם את הארנק של המבקשים להיכנס וגם את נתוני הזיהוי שלהם. ללקוחות מועדפים, עשירים, מוצמדת עגלה רובוטית שעוקבת אחריהם בכניעות, ממליצה בקול נשי ועדין על מבצעים מותאמים אישית, משנה את שפת דיבורה ואת מטבע התשלום בהתאם להעדפותיו של הלקוח. ככה קונים היום בעולם, גם לך מגיעה יוקרה.

אין המוני לקוחות, אבל יש מספיק. חלקם מסתובבים עם שומרי ראש, שמרחיקים מהם כל מי שעלול לאיים עליהם, אנשים רגילים, מבקשי טובות, סקרנים, תובעי חוב. אבל זו גם זירת מפגש ובילוי לבעלי האמצעים. קפטריה קטנה אבל איכותית מגישה עוגות תפוחים וקצפת. אנשי עסקים, זוגות אוהבים וקבוצות קטנות של חברים וחברות יושבים שם, צוחקים, מדברים בקול רם, מתלחשים, קונים ומוכרים, מתווכחים. אסור להתקרב יותר מדי לאנשים כאלה, צריך להסיט את המבט, להיות שקוף. הוא לא אחד מהם. טוב שכך.

הזונות הטובות ביותר שעוד נותרו בעיר מחפשות אחרי לקוחות כאן, בעיקר באגף השוקולדים והיין. הן מחכות בקצה המעברים, רוכנות קצת הצידה, חושפות רגליים חטובות דרך שסע בשמלה, צריך לגשת אליהן אם רק רוצים, ווד יו לייק טו גו סאמוויר מור פרייבט? הן רואות שאין לו כסף לזה ומתעלמות ממנו, זזות כך שלא יסתיר אותן כשהוא רוכן לקחת בקבוק יין זול יחסית אבל טוב מספיק עבורו מהמדף התחתון.

הוא שולח מבט מעבר לכתפו אל נערה צעירה, מתולתלת, גבוהה וחטובה, שצלקת גדולה המעטרת את לחייה מכוסה בשכבת איפור עבה. הוא מנסה לחייך אליה בעיניו, להיות אדיב בלי לרמוז שהוא מעוניין בשירותיה. היא הייתה יכולה להיות הבת שלו. הוא לא רוצה לחשוב על זה.

יד מונחת על כתפו ברגע שהוא פותח את דלת הבית, כבדה דיה כדי שיבין שאינו יכול לברוח. זאב בן דוד, שואל קול במבטא אמריקאי, ועכשיו הוא רואה גם את שלושה האנשים הנוספים שמקיפים אותם, שחורי בגדים וחסונים, מוחאבאראת, בלי שום ספק. שקית הקניות כמעט נשמטת מידיו אבל הוא מתעשת. הוא יעבור את זה, הוא חייב לעבור את זה.

את הכל הם הופכים. אין דבר בו הם לא נוגעים. מגירות נשפכות על הריצפה. קופסאות ברגים. את הניירות והמחשבים מרכזים במקום אחד, את כל כלי העבודה והמכשירים האלקטרוניים באחר. ידיו כבולות מאחורי גבו והחוקר יושב מולו, מחייך באדיבות, מחכה להסבר. זה לא אישי, חלילה, קיבלנו מידע על פעילות חשודה, הוא רק מנסה לברר מה בעצם קורה פה.

אני לא מבין, הוא אומר, בעברית של זרים, של יהודים אמריקאים שבאו לפה אחרי שהכל התפרק כדי לתקן בהולי לנד את מה שהישראלים קלקלו, טו בילד א ניו ג׳רוסלם במקום זאת שהתפוצצה ונחרבה. יש לו כיפה מעוטרת דוגמאות סרוגות שהוא מיישר על פדחתו בזמן שהוא מהרהר. אלה הכי גרועים. צריך לזכור מי האויב. אני לא מבין, המכונה הזה, מה היא לעשות? למה צריך זה?

והוא מסביר. אין לו ברירה. באנגלית טובה של מי שהיה פעם מהנדס. שהוא מפחד למות אבל רוצה שיוכל לבחור בכך אם יחליט שהגיע הרגע, ואת הפרטים הטכניים, מכונת מוות מושהה, אפשר לקרוא לזה התאבדות אבל זה לא יהיה מדוייק כי המכונה היא שהורגת, בוחרת בעצמה את הזמן המתאים ואז עושה זאת בצורה נטולת כאב, בשינה, נקב קטן בגולגלת ומסמר שנורה ישר למוח הקטן, כמעט אין דם, אין פרכוסים, הכל פשוט נפסק, אין סבל, אין זכרונות, וחיישני פעימות לב וגלי מוח קובעים שהכל באמת נגמר, ומערכת אלקטרונית מציתה שריפה שמכלה את המכונה ואת הגופה וכל מה שנשאר בסוף זה אפר.

והחוקר מהנהן, כבר לא מחייך, אולי הבין ואולי לא.

אנד יור ניים איזנט זאב בן דוד.

נו, איי אינבנטד הים. פליז דונט מייק מי טוק אבאוט דה פאסט.

איי אם סורי, דיס איז מיי ג׳וב. אני מתפלל בשבילך.

ובדרך לחדר החקירות הוא רואה את אליף, בטח זה לא השם האמיתי שלה, לובשת בגדים מחוייטים, מביטה בו במבט מקצועי ונטול רגש. זה אשמתו. הוא ישלם עכשיו על שהעז לדמיין שהיא רוצה בו.

הם לא צריכים לענות אותו. הכל ברור מאוד. המידע קיים במאגר ורק צריך לחבר בין מי שהוא היום לבין מי שהיה. מקרינים בפניו תמונות שחשב שנעלמו לבלי שוב, אבל המחשבים של המוחאבארת זוכרים הכל. כן. הן מתו. הכל נגמר. הבכי לא מפסיק. נזלת ודמעות ספוגים בשרוולי חולצתו.

הן לא עשו שום דבר רע. גם אני לא. תנו לי ללכת מפה.

כבר לילה כשמורידים אותו ליד הכניסה למאורה. הדלת נותרה פתוחה לרווחה. את מה שלא לקחו החוקרים בזזו הקבצנים, עכברי החניון. אין חשמל, ניתקו את החיבור שלו לרשת, לקחו את כל המצברים. הסיווג שלו נקבע כבעייתי, מושכלנג׳י, התרעת סיכון בינונית עד גבוהה, בעל רצון לנקמה. הוא יכול להתפנות למרכז הסיוע לעקורי המלחמה. מומלץ שיתחיל טיפול נפשי כדי להתמודד עם הטראומה. עליו להגיש בקשה רשמית לשינוי שם, ורשויות הכוח הרב לאומי יבדקו אם יש מקום להיענות לה. כלי העבודה שלו אולי יוחזרו אליו בעתיד, אחרי שיקבע אם הוא יכול ליצר באמצעותם כלי נשק. אתה מבין? תחתום כאן. בהצלחה.

שוב יש אזעקה, אבל הוא לא נכנס פנימה. הוא פושט ידיו לצדדים, מרים ראשו אל על, לשמיים נטולי הכוכבים שזנבות שובלי טילים מעטרים אותם. בוא מוות, בוא כבר.

ב

נהגי מוניות מחורבנים. בני זונה מזדיינים. אצלי הכל ממוגן, מותק, בא לך להרגיש? מכה אחת באוזן, חזקה ומהירה, עם שורש כף היד, ואחר כך הוא כבר לא כזה גיבור. למה ככה מה, כמעט בוכה, מה כבר עשיתי? תן לצאת. תפתח את הדלת או שאני הורגת אותך. היא מתכוונת לזה. יש לה סכין שנראית כמו עט, עשויה פחמן ככה שאי אפשר לגלות אותה בקלות, והיא מוכנה להשתמש בה, אבל המאנייק נכנע בקלות.

אני אתלונן עלייך, שרמוטה, הוא צועק אחריה, מחכה שתרד לפני שהוא מגדל אומץ ופותח את הפה, פחדן, מזדיינת בתחת, זבל של ערבים. הכל נכון, והיא צוחקת לו בפרצוף. למי תתלונן, יא זבל, שמור את הידיים שלך לעצמך. היא טורקת את הדלת חזק, מקווה לשבור משהו במכונית הצבועה צהוב, שכתובות בכל השפות מודבקות עליה, א סייפ רייד אין דה הולי לנד. סע לפני שאני שוברת לך את האוטו, גם אתה בתחת שלי, בתחת.

קול אלקטרוני מודיע לה להתרחק, בערבית דווקא, זיח מין א סיארה, מנומס כל כך, אפילו תנועת המכונית רגועה כשהיא מתחילה לזוז, ורק צעקות הנהג וניפנופי הידיים שלו מפריעים לתרבות הכבוד ההדדי, כולנו חולקים את אותו מרחב בשלום ובאחווה, בתחת שלי, עמוק בתחת.

היא נושמת עמוק, ושוכחת כמעט מיד מכל זה. כלום לא קרה ולכן אין טעם לבזבז זמן. מפה כבר תוכל להגיע הביתה ברגל. זה אומנם לא הרחוב הכי בטוח אבל בכל זאת פזורים בו מחסות, ובלילה כמעט אין ירי צלפים. וחוץ מזה, מי כבר יירה עליה, הרי לכולם היא באה בטוב.

זונה ולא מסתירה את זה, להפך. יש מדים, כללי תלבושת ברורים שמגדירים אותך ככזו, והעובדה שכולם יודעים שאת זונה מעניקה בטחון, מקום מסויים ונוח בתוך הסדרים והכללים שבאמצעותם מתנהל כאן הכל. זונות הן קורבנות ולכן זקוקות להגנה. ברור שאסור לשפוט אותן על מה שהן עושות לפרנסתן, זה גוף שלהן והכל, אבל אף אחת מהן לא בחרה בזה באמת, כי זונה צעירה היא תמיד אומללה ומנוצלת, אפילו אם אינה יודעת את זה כעת. מצחיק אותה לחשוב שכך היא נתפסת, אבל מה איכפת לה, יותר טוב ככה. קן יו הלפ מי פליז, זו שורת הפתיחה הקבועה שלה, איי פרומיס טו הלפ יו רייט בק.

יש אזעקה במרחק, התקפת טילים, כנראה, צוואריח, צוואריח, אפשר לשמוע רמקולים קוראים מאי שם. בטח שוב מטווחים את מה שנשאר מהקריה, אפילו חתולי הרחוב כבר למדו שאסור להסתובב שם, שלא נשאר כלום. אבל אנשים צריכים לירות לאנשהו, כדי להוכיח שהם רציניים, כדי לפרוק תסכולים, לא טוב לשמור את זה בבטן. אז יורים לאן שכולם יורים, כי מה זה משנה בעצם. שובלי האש בשמיים יפים. היא אוהבת טילים.

הרחוב ריק. זו שדירה תחומה בעצים שרופים. בכל פינה קבוע עמוד מצלמות בעל בסיס בטון ושריון מתכת. העדשות מנצנצות מבפנים. היא מתעכבת לרגע ליד אחד מהם, הניצב ליד שרידי פסל חוצות, כסא מתכת הניצב בראש גרם מדרגות מתכת. היא שולחת נשיקה מצלצלת ישר למצלמה, מעפעפת קצת בעיניה ואז מענטזת משם בתנועות מודגשות. בטח מנגנון הזיהוי רשם שהיא כאן, בחיים, עדיין. אולי אפילו צפה בה מישהו. זה מצחיק אותה. לא היה יום רע. שני לקוחות בסך הכל, לא הרבה אבל מספיק, היא לא איזה נרקומנית שחייבת עוד, רגילים כאלה, שכבר אינה זוכרת איך נראו או איך קראו לעצמם. האחד היה לא נימול, ועל העורלה שלו הייתה נקודת חן. זה היה חמוד. לשני היה חדר מלון מרווח ונקי. היא התקלחה המון, חפפה שיער והכל, ואחר כך עוד ראתה איתו קצת תוכנית חדשות עסקית בזמן שחיכתה למונית. המשבר העולמי מעמיק. דה קרייסיס איז נוט אובר. לא היה לו כסף ללילה שלם, הוא התנצל, אבל היה מאוד נחמד, שמנמן ואבהי. כשגמר זה היה באנקה גבוהה, צווחנית. גברים מגוחכים.

איש מוטל על הכביש, בצד השדרה. הוא רועד. מבטה מדלג מעליו. אסור לתת לדברים כאלה לחדור פנימה. בטח נרקומן. הוא יזוז. המכוניות בכל מקרה יודעות להיזהר ממכשולים. הן לא ידרסו אדם אם יזהו אותו ככזה. משאית כיבוי אש מתקרבת, סירנה זועקת והכל. זוז משם, מטומטם, אתה לא שומע? היא לא רוצה לראות את זה, תזוז, לא איכפת לך? גוש בשר, שקית של דם ואיברים פנימיים שמחכה להתפוצץ, והעיניים בכל זאת לא יכולות להתנתק.

היא בטח תצטער אחר כך. מבטו אטום, מת, גם כשהיא גוררת אותו מדרכה של המשאית הדוהרת, מוב! אמרג׳נסי ויהיקל פאסינג! היא הייתה צריכה להשאיר אותו שם וזהו. הפנים שלו שטופות בכי אבל נטולות הבעה. איך קוראים לך, וואטס יור ניים, שו אסמכ, אבל אין תגובה.

אני אלך עכשיו.

הוא עוקב אחריה. קישתא, לא רוצים אותך כאן. שלושים מטר מאחור, מת חי, לא מנסה אפילו להסתתר, כושל בעקבותיה. כשהיא עוצרת הוא עוצר, כשהיא פונה הוא מחקה אותה. זה עצוב, לא מפחיד.

היא יכולה לשלוח קריאת מצוקה. בדיוק בשביל דברים כאלה חילקו להם את המשדרים. אם יהיה מזל ואין איזה תקלה ניידת אוטומטית תגיע תוך כמה דקות. אבל היא לא אוהבת שוטרים, גם לא רובוטיים. פעם, כשלקוח שיכור ניסה לכפות עליה באיומי אקדח לבוא איתו למסיבה ועוד לא ידעה מה יקרה השתמשה בשירות הזה, לוחצת על הכפתור הנסתר שתפרה לפי ההנחיות בתוך כיס המעיל שלה, וראתה את הניידת בפעולה, מזהה את הסיכון מרחוק, שועטת לכיוונם, טנק קטן בעל זחלילי גומי המשמיע צווחה מצמררת, דרופ יור וופן נאו, יורה חיצי הימום חשמליים, נעצר מעל האדם המפרפר על הקרקע, כשקצף יוצא מפיו, סיטואיישן אנדר קונטרול. האמריקאים תרמו את המערכת הזו, אחרי שהוצאה מחוץ לחוק אצלם. פה זה מותר, ואפילו עשו מזה עניין, כותרות, פרסומת, טכנולוג׳י הלפס וומן אין ניד, מייקינג דה סטריטס סייפ אגיין. מייד חשה חרטה. הוא לא באמת התכוון לירות בה, והיא יכלה להכניע אותו בקלות אם רק הייתה מחליטה לעשות כך. צריך להשתמש באפשרות הזאת רק אם באמת אין ברירה, אם מוכנים להיות אחראים לסבל שהיא גורמת.

היא אוהבת את חייה.

שמה הודיה, אבל היא כמעט לא משתמשת בו. במקום זה היא ממציאה שמות עבודה זמניים, מרי, ג׳וי, נטלי, אנג׳ל, כאלה, או נהנית מכינויי החיבה שמודבקים לה. אל שרמוטה אל שטורה, מא אחלהא, הזונה החרוצה, המתוקה מכולן.

היא יכולה להתחיל לרוץ והוא לעולם לא יצליח להדביק אותה. דרכה הביתה עוברת דרך חורבות מה שהיה פעם סמטאות ורחובות צרים. עכשיו, כשהכל הרוס, כמעט אי אפשר להתמצא פה. גם בשעות היום קל ללכת כאן לאיבוד ובוודאי כעת, בשיא הלילה. אבל היא וויתרה על הרצון להתחמק ממנו. צללית גופו, מאחוריה, כנועה כל כך עד שמבלי שתצליח לשלוט בכך מתגנבת לליבה מידת הרחמים.

על השולחן הלבן שעמד פעם בקבלה היא מסדרת את כל מה שהביאה מהחנות הגדולה. קופסאות קטנות, שתוכל לסחוב איתה בלי שיהפכו להיות משקולת, רק דברים איכותיים, ממרח זיתים שחורים, כדורי אורז דחוסים, לבבות ארטישוק בלימון, שוקולד מריר מגוואטמלה. הגוף שלך הוא מה שאתה אוכל, והגוף שלה חשוב לה, לא רק ככלי עבודה אלא כדבר היחידי בחייה שלא איכזב אותה, שהיא יכולה לסמוך עליו שכמעט תמיד יעשה כרצונה. מאז שהפכה לשולטת בגורלה היא מקפידה לאכול טוב, בריא וטעים. היא מנסה ללכת לישון שבעה תמיד, ושומרת, במחבואים סודיים, מנות חירום מובחרות. היא לא מוכנה להיות רעבה שוב.

הוא יושב על שרפרף לא רחוק ממנה. גבר לא צעיר אבל גם לא ממש זקן, כפוף. הוא לא מסריח, לא מלוכלך, לא מדבר. מוזר. כשהיא מניחה מולו צלחת עליה סידרה ערימות קטנות מתוך הקופסאות הפתוחות הוא בוהה בה, לא מבין, אבל כשהיא מסמנת לו בתנועות מה עליו לעשות, להרים את האוכל באצבעותיו, לשים בפה, ללעוס, לבלוע, טעים כל כך, הוא מחקה אותה. אי אפשר לדעת מה הוא מבין ומה לא.

יש לך לאן ללכת, איפה לישון? אין תגובה. וור איז יור האוס? יו קנט סליפ היר, איי דונט הב א בד פור יו.

יש כאן רק מזרון אחד, והוא בתוך בריכת השחייה הריקה, אותה הפכה למעין חדר שינה. פעם זה היה מועדון הכושר והספא בפרוייקט חצי יוקרתי שנבנה על גבול תל אביב ויפו, כולל נוף לים והכל. הקירות בנויים מאלמנטים טרומיים מבטון מזויין, קשתות וקמרונים מסוגננים, שיכולים לעמוד בכל דבר חוץ מפגיעה ישירה. בתוך הבריכה היא מוגנת לגמרי מרסיסים תועים. ככה היא לא חייבת לישון בתוך חלל אטום. מקלטים וחדרים מוגנים עושים לה חלומות רעים, ושינה טובה זה חשוב. היא גאה בכך שלא כמו רוב מכריה היא נרדמת לרוב בעצמה, בלי שתהיה חייבת לבלוע, להסניף או לשתות כלום. להיות שבעה מספק אותה. היא אוהבת להתמסטל, אבל לא לאבד שליטה. מפחיד אותה להיות תלויה במשהו שיהיה חסר מתישהו, להשתעבד אליו. אבל הלילה היא בכל זאת מוזגת, לה ולאורח שלה, הוא כבר לא ילך עכשיו, היא תקועה איתו, משום מה משהו בו נראה לה מוכר, כוס גדולה של וויסקי טוב, אותו קיבלה במקום תשלום ממישהו שכבר אינה זוכרת ושמרה לזמנים קשים.

לאחר שהוא נרדם על כורסאות ההמתנה המרובעות, המרופדות עור מלאכותי שחור, הודיה מפקידה את הכסף שהרוויחה היום במחבוא, חלל נסתר מאחורי אריח סתמי בקיר הבריכה. כמו בכל פעם היא מונה כמה יש, מחשבת את הסכום כולל הכסף האלקטרוני שבחשבון הסודי, סופרת כמה זמן, בערך, בקצב ההכנסות הנוכחי, עוד נותר לה. כמה חודשים, שנה מקסימום, ותוכל לברוח מכאן בתנאיה שלה. היא בכיוון הנכון. אסור להתאהב, אסור להיקשר, אסור להתמכר, אלו כללי פשוטים שבינתיים היא מצליחה לשמור. ואסור להתפנק. אסור לשכוח מה ומי היא, זונה עלובה, זבל, בלי בית וכמעט בלי משפחה, שלאף אחד לא יהיה איכפת, לא באמת, אם תמות. אין לה עתיד אם לא תיצור לעצמה כזה, תקנה אותו בכספה שלה. יהיה טוב, היא ממלמלת את התפילה הפרטית שאימצה מזמן, כשעוד הייתה נערה והכל היה רע, ולא הייתה שום תקווה, יהיה טוב כי ככה אני מחליטה. אחר כך היא מזדחלת אל מתחת לשמיכה, דואגת שתכסה את עיניה, שתחשיך הכל. בחוץ, השחר מתחיל לעלות.

ברזל מכה בברזל, שוב ושוב. נשיפות קצובות. גם היום היא מתעוררת מזה. ככה זה כשגרים בחדר כושר. ככה זה עם ויקטוריה.

יש כאן מישהו, היא מסננת בין שיניים חשוקות ממאמץ להודיה שמטפסת מהבריכה, הוא שלך? נדבק אלי אתמול, לא מדבר. הוא עוד פה? בטח. לאן ילך?

היא הצילה אותה, החברה הכי טובה שלה, כנראה, והאדם היחיד עליו היא יכולה לסמוך, אולי. כל מה שהיא יודעת היא למדה ממנה. איזו בטן יש לה. קוביות. שרירים משורגים על עור מתוח. תשעה אחוזי שומן, כבר שנים ככה, חזק זה סקסי. תלבשי משהו ובואי, ותכיני קפה.

ויקטוריה מתחילה כל יום ככה, בשלוש שעות של אימון מתוכנן לפרטי פרטיו, שתיים עשרה תחנות במכשירים, שלושה סבבים בעומס מתגבר, חצי שעה אירובית על אופני הכושר בימים זוגיים והאליפטיקל בשאר, ארבעים וחמש דקות גמישות. בתוך המבנה הקשיח הזה היא משחקת ומגוונת בין סוג התרגילים, המשקלים בהם היא משתמשת, כמות החזרות. הכל מתועד במחברת בה היא רושמת הערות במהלך האימון ובסופו, איך הרגישה, איפה התקשתה, מה הצליחה לעשות היום שלא עשתה אתמול. כל המחברות שמורות אצלה, עברו איתה את הכל, הודיה ראתה אותן פעם, עשרות מהן, זהות כמעט לגמרי, מסודרות במזוודה קשיחה.

הודיה לא ברמה שלה, וספק אם אי פעם תהיה. היא לא נהנית מספיק מהמאמץ ומהשגרה. החזרות האין סופיות משעממות אותה. היא הייתה מעדיפה לרוץ, לרקוד, או אפילו להשתמש בחליפות האימון האוטומטיות שכל שאר הבנות במועדון בו עובדת ויקטוריה מכורות אליהן. לא צריך לעשות כלום, רק להזין למחשב את המקומות אותן את מעוניינת לחזק או לחטב, ירכיים, שרירי השוק, זוקפי החזה, והאלקטרודות דואגות לשאר. שלושה חודשים ככה ויש לך גוף של פסל, הזהירה אותה ויקטוריה, יפה, משעמם, קפוא ונשבר בקלות, שלא יודע לעשות כלום חוץ משיסתכלו עליו ויגעו בו. אם תתאמני איתי תהיי חזקה באמת. וויקטוריה כמעט תמיד צודקת.

קודם כל קצת מתיחות, חימום. מדי פעם לגימה מהקפה. האורח מאתמול כבר התעורר, אבל עדיין שרוע, מקופל על הספות, פעור עיניים. איפה את מוצאת את כל הדפוקים האלה, זונה, בחרא שלי, אני מוציאה אותם משם, מוצצת. הן נהנות לדבר ככה אחת לשנייה. לאף אחד אחר לא מותר.

הודיה לא יפה, בגלל הצלקת בפנים, אבל יש לה גוף כמעט מושלם. היא יודעת את זה. איברים ארוכים, עדינים, פרקי רגליים וקרסוליים דקים. שדיים זקופים, בינוניים, פטמות קטנות אך ארוכות. שקע צוואר, שרירי כתפיים, כוס סימטרי, שראש הדגדגן הוורדרד מציץ בראשו, חור תחת גמיש. ויקטוריה לימדה אותה איך להעריך, לשמור ולהשתמש בכל אלה. נצלי מה שיש לך, זה שלך בשביל זה, תאהבי את זה שהם אוהבים אותך, תתחרמני מעצמך ולא מהם.

היא חשפנית, שנים כבר, עובדת כל לילה, כמעט לא מפספסת משמרת, במועדון במתחם הבילוי שליד הבסיס של הכוח הרב לאומי. השעות קבועות, הכסף טוב, והיא לא מזדיינת, אף פעם לא היה לה באמת כוח לזה, רק רוקדת ומדי פעם מוצצת. חשפנית יכולה להצליח, להיות בטופ, גם כשהיא מבוגרת קצת. בכל מקרה בחושך לא רואים את הקמטים. הבנות האחרות אומנם דפוקות, רבות על כל לקוח, אבל היא לא במשחק, יש לה את הקבועים שלה, כאלה שמעריכים איכות. עוד כמה שנים וזהו, מתי שתחליט שדי תעזוב.

הזיעה כבר עולה בשיפולי גבה. רק אז האימון הופך לאפקטיבי. סבב אחד, זה כל מה שתעשה היום, אבל לכן היא מקפידה על דיוק וכוונה בתנועה, מקשיבה טוב טוב להנחיותיה של ויקטוריה. גב זקוף, כתפיים שמוטות, הנשימה מוליכה את המאמץ, לא להפך. יש לך עוד משהו היום שאת ממהרת ככה? סתם, בדיקה. יופי, זה חשוב. ומה תעשי איתו? ויקטוריה מסמנת בגועל בראשה לעבר האורח, שבוהה עכשיו החוצה דרך החלונות דמויי חרכי הירי. את כל קו החוף רואים. את הכוורת הצבעונית של פארק המפגש, מרכז הפיוס והאחווה, את גבעת יפו וצריח הכנסייה המנופץ, את הבניינים השרופים לאורך שפת הים של תל אביב. הנוף וחדר הכושר, אלה שתי הסיבות בגללן עברו לכאן. שווה להתרחק קצת מהמרכז בשביל רמת חיים, והבטחון של לגור ליד הרכבת הוא סתם אשליה. הודיה שמחה שהקשיבה לויקטוריה. המתחם הנטוש הזה, שהן הדיירות היחידות בו, הוא הבית הטוב ביותר שהיא זוכרת.

הוא לא יכול להשאר פה, אומרת ויקטוריה. היא לא מפחדת מגברים, רק נגעלת מהם, שום עידון, במקרה הטוב כוח וזהו. אל תדאגי כל כך הרבה, זה לא יפה לך.

היא תיקח אותו למרכז הרפואי, שמה ידעו מה לעשות. בכל מקרה, זאת כבר לא תהיה בעיה שלה. נדבק אליה. אפשר לחשוב שהיא חייבת לו משהו. שום דבר, גבר שקוף, שבור, לא טוב לכלום. רק עוקב אחריה, בוהה, בלי לראות כלום, בעיניים יבשות ואדומות, לא מעפעף כמעט. יש לו ארנק, עם תעודות שאומרות איך קוראים לו, זאב משהו, ויקטוריה עזרה לה לחפש בכיסים שלו, אבל כמעט אין שם כסף, ואין שום רמז אחר למי או מה הוא שייך. לא נורא. עוד מעט תיפטר ממנו.

הקרון, כרגיל, כמעט ריק, אבל מולם, מהצד השני של המעבר, יושבת אישה מכוסת ראש, מוסלמית בטח, לא מבוגרת בהרבה ממנה. בלי להתכוון מבטיהן נפגשים לרגע, והן מחייכות זו לזו בנימוס. חשוב להיות אדיבים, וחוץ מזה, המצלמות רואות הכל, והמחשב יודע מי היא. כל התנהגות שתסווג כלא חברותית תיזקף לרעתה. היא כבר התרגלה לכללים האלה. ברכבת כולם שווים.

שו צאר לו? האישה שואלת, מנידה בראשה לכיוון זאב. מא עראפש. מא ביחכיש. מג׳נון? מומכן. מומכן צאר ביג׳נן. אל יום כול אל דוניה מג׳נון. אל חק מעכ. הן חולקות נידת ראש. העולם משוגע, עצוב, קשה. האדא צעב. אין צורך שימשיכו לדבר. הן יכולות לחזור להתעלם זו מזו.

הרכבת עוברת דרך התחנה האטומה, במקום בו היו צריכים לחפור מחדש את המנהרה אחרי ההפצצה הגדולה. אומרים שאת רוב הגופות לא טרחו אפילו לקבור, ופשוט זרקו אותן לתוך הבור ויצקו בטון על הכל. הבשר לא יכול להרקב ככה, כי אין חמצן כדי להזין את הרימות. בטח גם אבא שלה שם, מעליה, קרוע לגזרים שעדיין ניתנים לזיהוי. היא מנסה להיזכר בו בכל פעם שהיא עוברת כאן, נאחזת בדברים שסיפרו לה עליו, כי לה עצמה אין אפילו בדל זיכרון פרטי ממנו. הוא היה אחד מאלה שהזהירו מפני מה שהולך לקרות. זה לא ממש עזר, מה? הוא היה גאה בה מאוד, חשב שהיא תגיע רחוק. היא לא מתגעגעת אליו, כבר לא עצובה. אין טעם.

כריסטיאנה מחבקת אותה בזרועות התמנון שלה, מנשקת אותה על שתי הלחיים, האו אר יו מיי דיר? האו איז לייף, גוד? המבטא הגרמני שלה מודגש עד גיחוך. היא ממינשן, כך טרחה להסביר לה פעם, בשיחות אותן הן מנהלות בזמן שהמכונה תעבד את תוצאות בדיקות הדם, בט איי בליב יו קול איט מינכן.

פעם בשבועיים היא באה לכאן, לבדיקה תקופתית וקבלת חיסונים. כולם מרוויחים מזה, בעיקר חברות התרופות, עבורן היא שפן ניסויים מעולה לבדיקת טיפולים נגד מחלות מין. אין כמעט תופעות לוואי, רק רגעים בודדים ומפתיעים של עייפות ביום או ביומיים שאחרי. המרכז הרפואי הזה הוא שטח לא מדינתי, ולכן משוחרר מכללי הרגולציה הנאכפים בקפדנות במקומות אחרים. דיי אר ג׳אסט אפרייד אוף אינוביישן, דר איז נאטינג דיינג׳רס אבאוט איט, הסבירה לה כריסטיאנה, מניפולייטד באדי סלס ג׳אסט סאונדס בד. איף ווי פרוב איט וורקס דיי וויל הב טו מייק איט ליגל. חוקי או לא, משלמים לה טוב, זה מה שמשנה, בכסף שמופקד לחשבון הסודי, ושבו תוכל להשתמש בכל מקום אחר בעולם חוץ מפה. לוק אט איט אז א ריטיירמנט פאנד, יו קנט דו דיס ג׳וב פוראבר, יו נואו?

לכריסטיאנה אסור להיות ביקורתית או שיפוטית. היא גרומה אבל רופסת, סקרנית קצת יותר מדי, ורואים שהיא מתאווה לתענוגות אסורים. הודיה נהנית לזעזע אותה. היא חייבת לשקר בכל מקרה, כדי להמשיך להשתתף במחקר, להגזים, להרבות בתיאור חשיפותיה לכל המחלות הנוראיות שמסתובבות שם בחוץ. איי נבר יוז קונדומס, איט טייקס אווי דה פלזר, אנד איי לייק דה פיל אוף ספרם אינסייד מי. כריסטיאנה מהנהנת, רושמת, מסמיקה.

וואי דו יו דו דיס, שאלה אותה פעם, אחרי שהזריקה לה את התאים המהונדסים. איי ג׳אסט לאב טו פאק, אנד דיס איז וואט איי דו בסט, יו דונט לייק טו פאק? אוף קורס איי דו. לחייה האדימו והן שתקו לרגע. אסור לה להיות ביקורתית.

בט, דונט יו מיינד, אול דה דיפרנט מן, יוזינג יו לייק דט? בכל זאת נפלט לה. לא מבינה כלום. פוסטרים של נופים טרופיים על הקירות כי אין חלונות, פרחים גדלים בעציץ, יפים ואדומים, עם מנורה מעליהם, חלוק לבן עם צווארון זקוף, תג שם שעיטורים צבעוניים צויירו עליו. איי לייק דט בסט, איי לאב מן יוזינג מי, דונט יו? אוף קורס איי דו, אוף קורס.

היא לא אוהבת להזדיין. זה חלק מהעבודה, קשה להיות זונה בלי זה, אבל הוא לא החשוב מכולם. הפיתוי, השגת הלקוחות, זה האתגר האמיתי, כל השאר הוא רק בונוס.

בכל מקום יש לקוחות פוטנציאלים. אפילו כאן, ביציאה מהמרכז הרפואי שבתוך בסיס הכוח הרב לאומי. בניין גדול, אפור וזוויתי, סוללות טילים נגד טילים מקיפות אותו, תותחי לייזר נגד פצצות מרגמה על גגו, מסדר כלי רכב משוריינים מחכה לרגע פקודה. מישהו פה ירצה בה, אם רק תדע למצוא אותו, ישכור את גופה לזמן קצוב.

היא בריאה לגמרי. יש לה אישור, חתום על ידי המנהלת הרפואית, בשלוש שפות. סי יו אגיין אין טו וויקס, בי סייף אאוט דר. לכי תזדייני. מי פה זונה מי, אני מוכרת רק את הגוף שלי ואת את כל החיים, לי אין ברירה ואת בחרת בזה, למה זה מדליק אותך ככה, מתי קיבלת זין, מתי זיינו אותך שלושה גברים אחד אחרי השני עד שהכוס והתחת שלך שרפו ככה שלא יכולת לשבת בדרך חזרה הביתה, מתי הקאת זרע, מתי הרגשת שאת והגוף שלך הם לא אותו אדם? לא לתת לזה לגעת בה, לא לתת, לחייך, לא לבכות, לקרוץ להוא שם, מה זה משנה מי, לנשום עמוק.

דו יו ניד הלפ? יו סים א ביט לוסט. נו, איי אם אול רייט. בט מייבי איי קן הלפ יו. איי הלפ מן ורי וול.

לקוח ראשון היום. זה היה קל. היא תיקח אותו למלון שמשכיר חדרים לשעה. מכירים אותה שם. עוד שעה שעתיים כבר לא תזכור כלום ממנו.

לא אישפזו אותו. חבל על המיטה, והוא בהרתעת סיכון, ככה שעדיף לשחרר וזהו. הוא מתחיל להיזכר ביום שהיה. גירוי ממוקד של קליפת המוח. טכנולוגיה חדשה, שמאוד עוזרת במצבים של פוסט טראומה או התקף קטטוני. רופא יהודי, משתף פעולה, קצת מנוחה והכל יראה אחרת, בוא לביקורת כשתרגיש יותר טוב.

הוא זוכר שמישהי הביאה אותו לפה. אישה צעירה, יפה, עם צלקת על הפנים. הוא לא יודע מי היא. לא קוראים לו זאב, אבל הוא ישמח אם יפנו אליו ככה, לשם הזה הוא כבר רגיל. מאיפה הוא זוכר אותה? עוד בלי הצלקת, ילדה, מאיפה?

השוק החשמלי מעורר זכרונות חבויים, מסדר אותם מחדש ככה שיותר קל לתת להם משמעות. אתה תהיה קצת מבולבל בימים הקרובים. יכול להיות שתזכור עוד. הרבה מנוחה. יש לך בית? יופי. יופי. שמחתי לעזור. השומר יעזור לך לצאת.

מגירות שלמות, בהן אטם את קרעי עברו, פתוחות בפניו פתאום. השומר אוחז במרפקו, מוביל אותו דרך המסדרונות הריקים. המקום נבנה כדי לשרת המוני נפגעים ועכשיו לא נשארו מספיק, כך שמחלקות שונות צומצמו ונאטמו. חטר מין אל באב, אומרת להם דלת הכניסה בניגון שמח, פליז פיל וול, לבריאות!

איך קראו לו פעם? את זה הוא עדיין לא מצליח לזכור, למרות שאמרו לו. משהו עם עין. הכל מוזר. נתנו לו חבילת כדורים, למקרה של התקף דיכאון או חרדה. אולי יוכל למכור אותם. עכשיו יחזור הביתה וילך לישון. מחר בטח יבין יותר.

ג

היו סימנים. היא הייתה צריכה לדעת. אסור, אסור ככה, לחשוב שאת שולטת בזה, שהכל בידיים שלך. אבל היא תעבור את זה, היא חייבת.

את הכיפה הוא הסיר והניח על השולחן שבצד המיטה. ראשה מופנה לשם עכשיו, לחוץ אל המזרון באמצעות כף רגלו. ריח אצבעותיו חמוץ, עבש. גופה מיטלטל. הזין שלו בתחת שלה, שמורם למעלה, איי דר יו נוט טו פוט יור אס דאון, ביץ׳, איי וויל הרט יו איף יו דו. זה יגמר והיא תשכח מזה, צריך לטייל עכשיו החוצה מהגוף, לא לתת לו לגעת בה, להתעלות על הכאב. לספור את חוטי הרקמה בדוגמת הסריגה, חמישה קשרים בכל פס צבעוני, הוא ננעץ בה שוב ושוב, עוד מעט בטח יגמור וזהו. זה לא ישבור אותה, היא חזקה ממנו.

הוא היה כל כך אדיב בהתחלה, לחץ את ידה באצבעות רופסות, אני לגור קרוב, נו ניד פור א הוטל, איי פרומיס יו וונט ריגרט איט. המלכודת שלו הייתה מתוכננת היטב, זה ברור עכשיו, והיא הייתה טרף קל. העברית האמריקאית הזאת, הכיפה, הקול הרך. את האגרוף הראשון הוא נתן לה איך שנכנסה לפניו פנימה, מה זה המקום הזה בכלל, לא בית, למה לא ברחה כשיכלה, מאחור, בצד ימין, ממש מתחת לאוזן. ההפתעה עמעמה את הכאב. היא לא נפלה, החלה להסתובב אליו, מחפשת בידיה אחרי משהו להטיח בו, אבל השוק החשמלי ששלח בה באמצעות מכשיר ההימום התקני ששלף מכיסו שיתק אותה באמצע התנועה, וגופה המשיך להתפתל על צירו תוך נפילתה לקרקע. הלסת שלה ננעלה, שיניה חרקו, שריריה התכווצו שוב ושוב. לנשום, זה יעבור, לנשום. יו אר א סטורנג ביץ׳, אמר לה בהערכה, הופך אותה בבעיטות רגליו על בטנה, שולף את ידיה מתחתיה, כמעט יש לה שליטה בהן שוב, אבל לא מספיק כדי להתנגד אליו, כי הוא יעיל ומנוסה, בטח כבר עשה את זה מליון פעם, מהדק אזיקון על שורשי כף היד שלה, דו וואט איי וונט אנד איי וונט קיל יו.

הוא שולף את עצמו מהתחת שלה, מכה בכל הכוח באחד מעכוזיה. היא לא מצליחה שלא לצעוק. הוא כבר הבטיח לה שלא שומעים פה כלום, שאף אחד לא יבוא, שהיא שלו. עיניה דומעות כשהוא הופך אותה על גבה, נותן לראשה להיתלות אל מעבר למזרון עטוף הניילון. אופן אפ, ביץ׳, והוא דוחף לפה שלה את הזין המסריח שחתיכות חרא דבקו בו, סוטר לה באצבעות פתוחות, צובט לה את האף בידו השנייה. היא נחנקת. קיא חמוץ. ריאותיה מתכווצות. ראייתה מתערפלת.

איטס נוט דט איזי. הוא לא גמר, היא מבינה, הגרון שלה שורף, אפילו הנשימה כואבת. עכשיו הוא משתין עליה, מכוון את הזרם כך שיספג בשערה. ווי ג׳אסט סטרטד, ביץ׳, את עוד לא לראות כלום.

ועכשיו לבנות מחדש. אין ברירה.

החיבור לחשמל לא מסובך. הוא יוצר מעקף לתיבה הישנה ומתחבר ישירות להזנה המגיעה מהכבל התת קרקעי. בגלל שגם המצלמות ומערכות הבקרה מחוברות אליו אפשר לסמוך עליו יותר, כשהבעיה היחידה היא שאין דרך לנתק את הזרם ואין מפסק הגנה, כך שהוא עלול להתחשמל אם יטעה. אבל ידיו לא רועדות כשהוא מנחה את הכבל החי לתוך מהדק הנחושת, ומהר מאוד יש שוב אור וכוח ודלת חשמלית שהוא יכול לנעול מאחוריו. כעת הוא מתפנה להעריך את הנזק.

המוחאבארת טיפשים, לא מבינים שידע שיבואו יום אחד והכין מסתור בדיוק בשביל זה. הוא אטם בקיר מלאכותי נישה שאיש לא יכול לשער על קיומה בקומה מינוס שלוש, צבע אותו כך שהתמזג לגמרי עם קירות החניון. את הידית מפעילים באמצעות כבל מתכת שמתח עד לארון כיבוי אש שבמרחק עשרים מטר מהפתח. עובד כמו חלום. לחיצה אחת והמנגנון הקפיצי שפירק ממקרר תעשייתי של מסעדת יוקרה משחרר את הדלת. ססמי היפתח. ובפנים מדפים עמוסי ארגזים. כלי עבודה חלופיים, פחות טובים מהקבועים שלו אבל עדיין שמישים, קופסאות שימורים ואריזות מזון אטומות, בגדים, תרופות וסמים, הכי טובים שיש.

הוא אוכל בתיאבון. תירס, לפתן אפרסקים, צנימים בטעם גבינה. לילה בחוץ, אבל הוא אינו עייף. להפך. יש בו רצון הישרדות וחיים שלא חש זמן רב. על השולחן מונח תיק ובתוכו קופסאות אטומות, מוכנות למשימת סחר החליפין אליה יצא בקרוב. אף אחד לא יכול לעצור אותו.

שרשרת תלויה מהתקרה. קולר ברזל מחובר אליה, מהודק לצווארה עד שהיא מתקשה לבלוע. היא חייבת לעמוד זקופה לגמרי כי אחרת הקצוות החדים חותכים בבשרה. דם קרוש על חזה, גרונה יבש כל כך. קר. כמה זמן עבר מאז שעזב? שעות, אולי.

יהיה טוב, יהיה טוב כי ככה אני מחליטה. זה לא יכול להיגמר ככה, נכון? היא תצא מזה, חזקה יותר משהייתה. היא תנקום, או אולי לא תנקום, אין טעם בזה, לא לכעוס עכשיו, זה מבזבז כוח, עכשיו להיות, להזדקף, לנשום ברוגע, לנשוף דרך האף, פחות כואב ככה, יהיה עוד זמן לכעוס.

היא סופרת עד מאה, וחזרה לאפס, ושוב. שרירי הגב שלה בוערים. היא מזיזה את אצבעות רגליה, פורשת אותן על רצפת הבטון. איי יוזד טו הב א לוט אוף פאן היר, הוא אמר לה לפני שהלך, אחרי שירקה בפניו, הוא רק חייך בתגובה, לא היכה אותה. את להיות חזקה, זה טוב. אני לישון עכשיו, צריך כוח. הב א גוד נייט, ביץ׳.

דמעות על לחייה. אסור לחשוב על כלום. יהיה טוב. יהיה טוב.

שלושת העיגולים המלוכסנים, המתגרים בכוח המשיכה, עדיין ניצבים בקצה השדרה. טיל מונחה שכוון ישר אל הבסיס אמנם הפיל אותם פעם, אבל הם שופצו בחופזה, ורותך להם שלד תמיכה חיצוני. וואן אוף דה לאסט סימבולס אוף דיס וואנס ביוטיפול סיטי. שטויות. העיר הזאת אף פעם לא הייתה יפה.

הוא נכנס לחניון בכניסה הראשית, שכיפת לוחות מתכת עבים מגוננת עליה. הכי טוב ככה, להראות כאילו אין לך מה להסתיר. המדרגות הנעות עובדות, למרות שסימני ניתזי הפגזים ניכרים עליהן והמנגנון חורק, מזהות שעלה עליהן ורק אז מתחילות לזוז. עכברי החניון עושים את כל עבודת התחזוקה בעצמם ולא נותנים לאף בעל מקצוע מבחוץ לרדת אליהם. הם לא רעים בזה.

אף אחד לא יודע כמה עכברי חניון נשארו. חלק מהם חיים רק מתחת לאדמה, לא יוצאים לעולם. מספרים שיש תינוקות שנולדים שם, ושכשמישהו מת גורסים את גופתו, מוהלים את עיסת הבשר במים וכך שופכים אותה לביוב. הקהילה מחלקת תפקידים לחבריה. יש האחראים על השגת מזון או אספקה אחרת, ורק הם רשאים לצאת החוצה ללא אישור מיוחד. הכוח הרב לאומי ניסה להשליט את מרותו עליהם, אבל נכשל. לא הייתה התנגדות אקטיבית מצד עכברי החניון, רק סירוב עיקש למלא כל הוראה, נכונות, ואפילו רצון למות ולא להיכנע. הם זרקו את עצמם לפני גלגלי המשוריינים שניסו להיכנס לחניון. לאחר כמה התאבדויות פומביות כאלה הוחלט לעזוב אותם לנפשם, לחלק להם את מכסות המזון שמאפשרות את שרידתם וזהו. זאב מעריך אותם על זה. הוא היה רוצה להיות אמיץ כמותם.

בקומה הראשונה שמתחת לאדמה מקבל את פניו שומר כחוש, מקועקע גוף, לובש מכנסיים קצרים. חם פה תמיד. באוויר יש ריח בשר צלוי. בלילה משאירים רק את אורות השדרה המרכזית, בה ממוקמות המדרגות הנעות, דולקים. וילונות פלסטיק שחור תלויים מהתקרה, אי אפשר לראות מה קורה מאחוריהם. מה יש לך לחפש פה, איש? רוח מין הון. הבית. זאב פותח את התיק שהביא איתו. אפרים, דאונרים, הכל. צריך את הבוס.

השומר מהסס רגע, מגרד בראש, לא יודע מה עושים. למה לך בוס? כדי למכור לו. אתה רוצה למות? השומר צועק, אבל אז מזמזם מכשיר שבחגורתו ומישהו אומר לו משהו באוזניה. זאב מרים את ראשו אל המצלמה המכוונת אליהם, נד בראשו לשלום.

אתה למטה. ליד ארבע תשע שבע אחת. תמצא? בקלות.

הבוס טועם, מהנהן. הוא אף פעם לא ישן. כל הפנים שלו מלאים קעקועים, ספירלות צבעוניות שמתפתלות על עצמות הלחיים וגשר האף. עכברי החניון ידועים בזה. זאת מסורת שלא ברור איך התחילה. לכל חניון גדול יש סגנון קעקועים משלו, עם סמלים וצבעים שרק הוא משתמש בהם. עכבר חניון אחד לא יתקבל בחניון אחר אלא אם יסכים להיות מקועקע מחדש, עד שסימוניו הקודמים יכוסו לגמרי.

זאב מכיר את הבוס מחייו הקודמים. הוא זוכר הכל עכשיו. הם היו חברים פעם, או כמעט חברים, שתו בירה באותו מקום. לבוס קראו אז גבי. הייתה לו אישה, נועה, ושני ילדים, עמוס ויובל. הוא שנא את העבודה שלו ורכב על אופני שטח. הוא לא יזכיר לו את זה עכשיו, בטח אף אחד לא יודע.

הוא חי בסוכה עשויה כפות תמרים, שניצבת בשטח שמתחת למדרגות הנעות במפלס התחתון, עם רצפה שצבועה אפור ופסים צהובים. נער צעיר, ערום, מגיש להם קפה. הם מסבים על כריות רקומות, שולחן נמוך לפניהם. קודם שותים, רק אחר כך מדברים ביזנס.

איטס ווס נוט דה סקס, יו סי? איי וונטד יו טו סרנדר טו מי טוטאלי, איי וונטד טו טרסט יו. ואז שריקת השוט, הצלפה, ישר בכוס שלה, חותך את הבשר. היא לא ידעה שיכול כל כך לכאוב. סון איט וויל בי אובר.

אני לאהוב ארץ זאת, הוא אומר לה בין המכות. יד שמאל שלה שבורה. אפשר לראות את עצם הזרוע המרוסקת דרך החתך העמוק. אני לבוא לארץ בגלל אני אוהב אותה, יו סי? אבל כאן כולם רעים, רשעים, ואי אפשר לתקן זה.

האף שלה מרוסק, דם לא מפסיק לנזול. הלסת שלה שמוטה. היא לא יכולה לדבר גם אם הייתה רוצה, רק אנקות יוצאות מפיה, חרחורים. הוא מעביר אצבע עדינה על הצלקת שבפניה. איי וואנדר האו יו גוט דיס, וואט ווס יור סטורי. ואז הולך לרגע, וחוזר כשהוא אוחז אלת עץ כבדה.

כבר אי אפשר לתקן זה. סו לונג, ביץ׳. ישר בראש. משהו פוקע.

אבל היא לא מתה, עדיין, רק נראית כך.

הוא זורק עליה את הבגדים שגזר מגופה אחרי שקשר אותה, מהמהם לעצמו משהו, שיר, ניגון, אולי תפילה. זמזום מתגבר באוזניה, היא פה אבל אולי איננה, ובכל זאת מצליחה, ביד ימין, לגשש בכיס המעיל שלה, למצוא את שחיפשה.

איי אם סורי, באט איי אם וויק, אול דיס וויל סון בי אובר, אנד איי נידד דה ממוריז, טנק יו, ביץ׳, הוא אומר מעליה במעין טקס אשכבה, רוכן כדי לעטוף אותה ואת בגדיה בניילון שקילף מהמזרון, ואז היא מצליחה לנקום.

תנועה אחת, ספק עווית, בלי לכוון, רק להרגיש, והעט הלפותה באצבעותיה חודרת אל תוך מוחו מאחורי האוזן, וגופו מתרפה מייד, אפילו לא מספיק להיות מופתע, נופל עליה. כתם שתן מתפשט במכנסיו, מרטיב אותה.

לא למות עדיין.

יש מעבר סודי בין החניון ובין מרתפי בניין הבימה. שם, מתחת לאולמות ההרוסים, נמצאים מחסני האספקה וסדנאות העבודה של עכברי החניון. השומר מוביל אותו לשם, ידידותי מאוד, עכשיו שהבוס הורה לעזור לו. איך קוראים לך, איש? אני מנשה הקטן. היה מנשה הגדול, אבל אולי קרה לו משהו, הרבה זמן לא ראיתי אותו, אתה ראית אותו, איש?

הם נעזרים בפנסים נטענים שאלומותיהם מתרוצצות על הקירות שכרזות וצילומים תלויים עליהם. פרצופים גרוטסקיים, עמוסי איפור, שחקנים שנשכחו מזמן. מנשה הקטן מכיר כל פינה, ממהר לפנים, כולו תזזית, לא סותם לרגע. זאב דוחף עגלת סופרמרקט גדולה, מאתר ומניח בתוכה את כלי העבודה שלו, את המצברים שנלקחו ממנו, דברים נוספים להם אולי יזדקק. פה היו עושים הצגה, איש, גם אני עשיתי פעם ככה, משחק הייתי, אנטיוכוס, בחנוכה, יהודים רעים, צעקתי, אסור לעשות ברית מילה!

כל מיני דברים בונים ומתקנים פה, פזורים בשלבים שונים של עבודה על השולחנות. כלי בישול מוזרים, עצומים, מיטות אלונקה, ערסלים, קשתות מכניות משוכללות, חליפות שריון. מסוכן בחוץ, נכון, איש? מסוכן מאוד, צריך להיזהר. לנו יש מי שיוצא, אבל לפעמים לא חוזרים. זה יפה, בחוץ?

היא זוחלת על גחונה, שובל דם נשרך מאחוריה. גוף עירום ושבור, שלעולם כבר לא יחזור לאיתנו. לאורך מסדרון אגף החקירות הישן, צמוד לקיר, כי רק הרגליים עוד מסוגלות לדחוף, קדימה, קדימה, אם תעצור הכל יגמר.

מצלמת מעקב, שמשום מה עדיין מחוברת למוקד למרות שסגרו את החלק הזה בבניין מזמן, היא שמזהה אותה. מתחיל בלגן. מעמיסים אותה על אלונקה, מקבעים את הצוואר, דיס איז הוריבל, מגלים את גופת קצין המודיעין עם העט הנעוץ בראשו. תווי הפנים שלה הושחתו כך שהמחשב אינו מצליח לזהות אותה, אבל מוצאים את הארנק והתיק שלה בתוך שקית שיועדה להשמדה. שלושה רופאים עובדים עליה. נו צ׳אנס, לטס ג׳אסט לט הר דיי, לס פרובלמס פור אול אוף אס. זו בכל מקרה המדיניות עכשיו, לטפל כמה שפחות, כי הרי עוד מעט אי אפשר יהיה ללוות ולדאוג למחלימים, אבל הזנת שמה למערכת מזעיקה לשם את כריסטיאנה, שמבהירה שאין ברירה, שי איז א ריסרץ סאבג׳קט, ורי אימפורטנט, וואט דה הל הפנד טו הר?

חסארה, כונת חילווה, אל שרמוטה, אומרים זה לזה האחים שמלווים אותה מחדר הניתוח בו קטעו את ידה השמאלית מתחת למרפק אל המחלקה הנוירוכירורגית, מפיש אמל, אל מוח מית.

וקוראים לויקטוריה, הרשומה כאפוטרופסית הרשמית מאז מות הוריה. דיס איז א טרג׳די, אנד דה מן ריספונסיבל איז דד. לא תהיה חקירה, אין טעם, אבל בינתיים יתנו לה את הטיפול הטוב ביותר האפשרי.

הכל במקומו. הבית חזר להיות מאורתו המוכרת, אבל זאב לא שקט. הוא עומד מול המראה, ומנסה להגיד את שמו הישן לבבואתו. זה עדיין קשה לו, לזהות במי שהוא היום את מי שהיה. היית אבא ובן זוג, פעם. היו להן שמות, וגם לך. זה נגמר בלילה אחד, שבו לא הצלחת להגן עליהן או למות איתן. עכשיו הוא זוכר, אבל רק את העובדות היבשות, את התקציר, את הכותרת. זה לא הוא, שעבר את זה, בלתי אפשרי.

פניה של האישה הצעירה, שהצילה אותו בלילה בו חזר מהחקירה, חקוקים משום מה בזכרונו. מאיפה הוא מכיר אותה? האם יש קשר בינה לבין מי שהיה? למה הייתה טובה אליו? הוא חייב למצוא אותה.

זאב, רועי, כך קראו לו, יוצא מהבית והולך לחפש אחריה, לשחזר צעד צעד את מסלול הליכתו בלילה ההזוי ההוא.

ד

פעם גרו פה עשירים. לפני זה, מזמן, גרו כאן עניים, אבל את זה רועי לא זוכר, רק יודע מסיפורים. הוא הכיר את השכונה הזו כבר אחרי שהשתנתה, כמקום בו מבקרים כדי להתפעל מהשילוב בין יוקרה להיסטוריה, מהציוריות, מהאותנטיות. כשביתו הייתה תינוקת נהג לקחת אותה לרחבה המצופה אבן שבמרכז סוזן דלל, כדי שתתרוצץ ותשחק בין עצי התפוז שתעלות השקייה פתוחות מחברות בינהם. לעיתים היה קונה לה עוגה במאפייה הסמוכה, יקרה הרבה יותר מדי אבל טובה. קבוצות מובלות על ידי מדריכים חובשי תרבוש הסתובבו בין תחנות קבועות, ובדרך הביתה, על האופניים, נהגו לעצור לידן, להקשיב לטקסטים החוזרים על עצמם, הנפוחים, לבדיחות השחוקות, למושל יפו קראו אבו נבוט, שם ערבי טיפוסי. אלה זכרונות טובים.

ברעידת האדמה הגדולה התמוטטו רוב הבתים, ופתאום היה אפשר להבדיל מה נבנה כחיקוי של הסגנון הישן ומה באמת היה כזה. הבתים החדשים, וילות הפאר שנוצרו עבור העשירים, נותרו עומדים בינות עיי החורבות. תושביהם ניצלו ממוות, אבל היו מהראשונים לברוח בהתדרדרות המהירה שבאה אחר כך, נוטשים את מה שהיה שווה פעם המון כסף וכעת הפך לגושי בטון מוקפי חורבות. השכונה הפכה לשטח הפקר אחד מיני רבים. הוא וזוגתו חשבו אז לנצל את ההזדמנות, לפרוץ לתוך אחד מבתי המליונרים שאיש כבר לא השתמש בהם, לשחק בלחיות ככה, כמו שאף פעם לא יכלו להרשות לעצמם, הם אפילו בדקו בית מסויים, נראה ממש טוב, כתום ולבן, עם חדר משחקים ענק, ובו מתפתלת מסילת רכבת צעצוע שרק צריך לחבר לחשמל, אבל לא הספיקו. נרקומנים השתלטו על הבית ההוא, ושרפו אותו אחרי שגמרו להשתמש במה שמצאו בו. רועי מעדיף לא לחשוב על זה עכשיו.

הבעיה עם הזכרונות החדשים היא שהם תמיד מכאיבים בסוף. היה קל יותר להיות זאב. הפתרון הוא לעשות, לנוע, לא להתעכב, לא להתלבט, לא לתת למחשבות להתנפל עליו. דרך כאן עבר, באותו לילה. בזה הוא בטוח. עליו למצוא את האישה הצעירה אחריה עקב, למרות שאינו יודע לשם מה. אבל הסיבה לא חשובה, כי אין סיבה, אין משמעות, אין הגיון. למה הוא חי, עדיין?

במרתף הבניין הזה פעל אז, מזמן, חלל הופעות קטן, אלטרנטיבי. היה להם חבר, מוזיקאי שוליים שהתפרנס מעריכת דין, והוא הזמין אותם פעם לכאן, לביצוע בכורה של יצירת מוזיקה מודרנית שהלחין. מה קרה לחבר הזה? רועי מתקשה להיזכר מתי נעלם, אבל זה לא באמת חשוב. ממש ממול המקום האליטיסטי והתרבותי פעל מועדון ריקודים לפנסיונרים ולפנויים פנויות. בזמן שחיכו לפתיחת דלתות האולם צפו באנשים היורדים בגרם המדרגות המעוגל המוביל לשני המקומות המנוגדים כל כך, מנחשים מי יפנה לאן. הוא זוכר מה לבשה באותו ערב, את חום זרועה כשישבה לצידו, את התקפת הצחוק שכבשו יחדיו, האישה עטוית מעיל הפרווה, לאן תפנה? והאיש הזה, עם המבט הטרוד, האם בא לרקוד או להאזין? די כבר.

פסל ליצן יושב מחוץ לסניף מקדונלד’ס, שלם לגמרי בלב כל ההרס. החלונות מנופצים. התפריט התלוי מעל הדלפק והפרסומות שעל הקיר בעברית ובערבית, זכר לנסיונות הכושלים לכפות את השיוויון בין השפות והקהילות, שנדמה שרק הגביר את השנאה וקיצר את הדרך להתפרקות הכללית. עכשיו, אם מישהו רוצה למכור משהו הוא יכתוב באנגלית, כדי לא להסתבך.

הרחבה המרכזית בפרויקט המגורים הזה מוגנת יחסית על ידי הבניינים התוחמים אותה, אבל הוא בכל זאת ממהר אל תוך חדר המדרגות כשנשמעת האזעקה המבשרת על התקפת טילים. בסיס הסיוע הקדמי של הכוח הרב לאומי די קרוב לכאן, ובימים האחרונים התגברו ההתקפות עליו. הטילים פרימיטיביים כל כך עד שהסיכוי שיפגעו כאן זהה או גדול מכך שיפגעו במטרתם. והנה, שריקה קרובה מנסרת את האוויר, ואחריה פיצוץ חזק, וגל הלם שאפשר להרגיש דרך הרצפה והקירות, אפילו קצת אבק שמיתמר מהקירות. הוא כבר פחות מפחד, משום מה, בתקופה האחרונה, מאז שהתחיל לזכור. המוות נדמה לו פחות אמיתי.

הוא עולה למעלה. שמונה קומות של מסדרונות ארוכים שמובילים אל דירות ריקות, שדלתותיהן פרוצות. לא יאומן שפעם היו כל כך הרבה אנשים עד שכל הדירות האלה היו מאוכלסות. משפחות שלמות, עם חיים מלאים, עבודה, לימודים, הכל. גם כעת יש אופי שונה לכל אחת מהדירות הנטושות. הוא עובר על פני הפתחים בעקבות השלטים המכוונים אותו לכיוון מועדון הספורט. שרידי מדורת ספרים שמישהו התחמם לידה פעם במרכז דירה אחת, קול המיית יונים קולנית עולה מתוך אחרת, קרעי בגדים ושברי רהיטים על רצפת דירה שלישית. חייהם והעדרם של הדיירים שהיו כאן פעם בכל זאת נוכחים כאן, הותירו עקבות. לפני שהתחיל כל הבלאגן אף פעם לא חשב שמישהו בכלל גר פה, חשב שהפרוייקט הזה, חצרות יפו, מכוער, זר, שעיצובו המסוגנן, מרובה הקשתות, מגוחך בנסיונו המלאכותי להיות כאילו מקומי, כאילו יוקרתי, ובעצם גס וזול. כשחיפשו בית אפילו לא שקלו לעבור לכאן, ולא רק בגלל הרתיעה המובנת מיפו, זה בכלל לא תל אביב, אלא כי מה פתאום, אף אחד נורמלי לא יגור ככה. עכשיו הוא מגלה, מאוחר מדי, שטעה, כי למרות שמכוער בשום דירה אין סימני פגיעה ישירה, כך שיכלו להיות בטוחים פה. אין טעם במחשבות האלה.

הוא שומע את ההתנשמויות לפני שהוא רואה אותה, ומתקרב בזהירות. קצובות, כועסות, נשיפה דרך הפה. היא בהירה, חזקה. הוא זוכר שהייתה שם, בביקורו הקודם כאן, אבל לא הרבה מעבר לזה. היא יושבת זקופה על ספסל, אוחזת ביד ימינה העטויה כפפה ברצועה המחוברת למתקן כושר, מזיזה את הזרוע מהכתף ומניפה כך משקולת למעלה ולמטה, שוב ושוב. היא לובשת רק גופיית ספורט ומכנסיים הדוקים, קצרים. כל גופה נוצץ מזיעה. אין בה דבר רך, וזה יפה בעיניו. היא לא נבהלת ממנו כשהיא מבחינה בו מביט בה, ובכל זאת מפסיקה, מחלצת את היד מהרצועה, פונה אליו בגופה. אני מחפש מישהי שעזרה לי, הוא אומר, ומרגיש איך הוא מסמיק, את מבינה עברית, נכון?

אתה מדבר עכשיו. זכרתי שאתה לא מדבר. אני לא כל כך זוכר מה היה, כשהייתי כאן, אני מחפש את זאת שהביאה אותי לפה, שעזרה לי. שמעתי. היא לא פה. יותר טוב שתלך.

היא מחליפה ידיים, והמשקולות שבה להיטלטל, ושוב הנשיפות. רועי סוקר את החלל בעיניו, מכשירי כושר, חלונות צרים דרכם ניתן לראות את מה שנשאר מתל אביב ויפו, בריכת שחייה קטנה וריקה.

אמרתי לך שהיא לא פה. אני אחכה, הוא אומר, בטון שידע להשתמש בו פעם, של בטחון עצמי ועמידה על שלו. איך שאתה רוצה.

ויקטוריה, היא אמרה לו בסוף את השם שלה. וזאת שאתה מחפש היא הודיה. אבל היא באמת לא כאן. אל תחכה לה. תשכח ממנה, כאילו לא הייתה. אבל הוא לא מוכן לוותר כל כך בקלות.

אתה לא לקוח שלה, נכון? מה יש לך ממנה? כלום. רציתי להגיד לה תודה, לעזור לה במה שאני יכול. אני אמסור לה. אני מעדיף לעשות את זה בעצמי.

היא מבשלת אורז עם שבבי סויה, מתובל באבקת מרק ירקות. הוא מביט בתנועותיה, מערבבת. שריריה נמתחים ומתכווצים. משאיות ממוגנות עוברות בכביש שמתחתם, יותר תנועה מכרגיל. פרסמו שמתוכננת היערכות מחודשת של הכוח הרב לאומי, שהמשבר הכלכלי העולמי משפיע על אפשרויות התמיכה של המדינות השונות, שכפי הנראה צפוי בקרוב שינוי משמעותי, דרמטי, במדיניות, בגישה. הוא רק שמע קצת, לא הבין באמת. בסוף, כשהאוכל ממש מוכן, היא מזמינה אותו לשבת ולאכול איתה.

טעים. תודה. היא אוכלת בעדינות, לאט, לועסת הרבה. הוא מנסה לחקות אותה. היא מוזגת לו ולה מים.

אם אתה רוצה לעזור לה יש משהו אחד שאתה יכול לעשות.

היא משחקת איתו. זו משימה בלתי אפשרית. למצוא מישהו שהוא אינו מכיר שנמצא במקום בו אף פעם לא היה ולהביא אותו לפה. צריך להיות משוגע כדי לנסות לעשות את זה, ורוב הסיכויים שייהרג ולא יצליח. ובכל זאת הסכים.

רועי ממשיך לחשוב על ויקטוריה כל הדרך הביתה. הוא חולם עליה בלילה. ובבוקר הוא יודע כיצד זה יכול להצליח.

ג׳וני פותח את הדלת מהר. שלא יראו אותך, רק זה חסר לי. שמעתי אתה מושכלנג׳י עכשיו.

זה בגללך, רועי אומר לו, אתה חייב לי, הם היו נופלים עליך אחרת. לא חייב׳ך כלום, ג׳וני מנסה קצת, אבל הם לא באמת רבים, כי אין טעם, הם מבוגרים מדי בשביל זה.

ג׳וני גר ברמת גן, שתי דקות בצליעה מהירה מתחנת ביאליק. צינורות ביוב גדולים מסוככים על הכניסה לביתו, דירת ילדותו, שקירותיה חוזקו בשריון חיצוני מלוחות פלדה. מבחוץ הבניין נראה כחורבה ממוטטת, אבל בפנים הכל כמו פעם, שטיח כהה, רהיטים כבדים, ארון ספרים עמוס בכרכי האנציקלופדיה העברית, וילונות שמסתירים את החלונות המוגפים תמיד, ציורים על הקירות. אין בתים כאלה יותר, רק זה. רועי יודע כמה מאמץ ומשאבים נדרשו כדי לייצר את הבועה הזו. הוא עזר בתכנון ובחלק קטן מהביצוע, כאשר חיבר את מערכת המצלמות המוסתרות במבנה ובסביבותיו ובנה דלת מילוט סודית מאחורי ארון הספרים.

לא מכרתי אותך. יכולתי, אבל לא עשיתי את זה. לפעמים צריך להגיד את המובן מאליו. אתה חייב לי, ועכשיו אני צריך עזרה.

ג׳וני מכווץ בתוך הכורסא. גופו המעוות נבלע בתוכה. רגלו קופצת בעצבנות. זאת תקופה קשה, אי אפשר לדעת מה יהיה, הכל יכול להשתנות פתאום, אבל רועי לא נותן לו להמשיך עם כל הבכיינות והפחד. אני צריך מכונית, ישנה, לא מחוברת, אני צריך אותה מהר.

הוא אפילו לא צריך לאיים. ג’וני יודע שהוא חכם מספיק כדי לבקש רק את מה שהוא יכול לקבל וכדי להגן על עצמו ולנקום אם לא יענה. הם נפרדים בלחיצת יד. תשמור על עצמך, יהיה לי חבל אם תמות.

מהתחנה הסופית בפתח תקווה ממשיכים ברגל עוד רבע שעה, בתחילה במעבר מוגן מחופה בטון שעוקף את מטה הכח הרב לאומי, ואז בתעלה משוקעת שאיש כמעט אינו עובר בה, עד לכניסה לחניון. ג׳וני נתן לו את הקוד והדלת נפתחת בלי בעיה. חשוך בפנים, אבל הוא הביא פנס.

ארבע מכוניות חונות שם, שריד למיזם תיירותי שקרס, טיולים למי שמחפש להרגיש כמו פעם, נוהג ולא ננהג, שולט במכונה ולא רק מובל על ידיה. בגלל המלחמה לא נפרשה מערכת נהיגה אוטומטית מלאה בכל הארץ, והכבישים שהתרוקנו ממכוניות יכלו לאפשר את מה שכבר נאסר במקומות אחרים, נהיגה עצמית, בלי פיקוח ובלי דיווח. אבל האנשים פחדנים. נו אינשורנס? איז איט ליגל? וואט דו יו מין יו דונט נואו? קשה היה לתיירים להבין ולקבל שלחופש יש מחיר ששווה לשלם. ג׳וני היה אחד מארבעת מארגני הפרויקט הזה, בלי סיכון אין סיכוי לרווח, והכישלון שלו, שהיה אחראי על הבאת הלקוחות, היה המהדהד מכל. אבל שאר השותפים נעלמו מהשטח, אחד לאחר שנהרג מפגיעת מרגמה, שני חוסל בידי יריב עסקי ושלישי הצליח לברוח לקנדה, כך שהוא נותר הבעלים היחיד של השאריות. ג׳וני אוהב את הרכוש שלו, ולכן מקפיד לתחזק את המכוניות למרות שכבר שנים לא הושכרו לאיש.

ארבע מכוניות. ג׳יפ אדום, מצועצע, מכונית ספורט כסופה, רכב מנהלים ארוך ומהודר, או באגי בעל שלדת צינורות, שנבנה במלאכת יד קפדנית. הבחירה של רועי ברורה.

המנוע רועם, ממוקם מאחור, יושב חשוף לגמרי על השלדה, מחמם לו את הגב. הרוח שורקת. בולמי הזעזועים משככים את מהמורות הדרך, מחליקים הכל. כמה שנוסעים יותר מהר ככה קופצים פחות.

צרור יריות או טיל מונחה יכולים לפגוע בו בכל רגע. לאף אחד אסור לנסוע כאן, ככה. רק כמה קילומטרים מבדילים בין השטח הנשלט על ידי הכוח הרב לאומי ובין זה שבשליטת המורדים, והוא דוהר בהם כעת ברכב בלתי ממוגן, חשוף לגמרי. איזה כיף. שנים שלא נהג בעצמו, אבל מסתבר שהגוף והמוח עדיין זוכרים איך לשלוט במכונה, איך לגרום לה לשתף פעולה. המכונית מדברת איתו דרך טלטלות השלדה המורגשות בתנועות הכיסא, דרך שינויי הטון של המנוע והתמסורת, דרך ההיזון החוזר העובר לידיו באמצעות רעידותיו של ההגה. מכונה משובחת, רעבה, שדוחפת אותו לנצל אותה עוד, למתוח את גבולותיה. הכל בה עשוי טוב, רק מה שצריך בלי תוספות מיותרות. ריתוכי הצינורות מושלמים, עבודת אומן ממש, תפרי החיבור נושאים את דוגמת ערימת המטבעות שמצביעה על כך שבעל המלאכה היה מומחה. רועי מרגיש בר מזל על כך שהיצירה הזו, שמישהו אהב והשקיעה בה, שלו כעת, גם אם לזמן מוגבל. לא היה איכפת לו למות עכשיו, זה רגע מאושר.

ובכל זאת הוא נמנע מהרחובות הראשיים, ומתכנן את מסלולו כך שיעקוף את המקומות המסוכנים ביותר. יש משימה שלקח על עצמו, ובשביל זה עליו לשרוד עוד קצת, להגיע לבסיס המורדים, למצוא מישהו ואז לחזור משם. זה כל כך מופרך שהוא צוחק לעצמו, הקול נבלע ברוח המכה בפניו.

קרית אונו, על שיכוניה הרבים, שוטחה לעיי חורבות. הבניינים הדומים והמשעממים הפכו לערימות בטון ובלוקים דומות ומשעממות. מדי פעם גדמי עצים, מדי פעם פגרי מכוניות. עיר גדולה זאת הייתה, ואיננה עוד. הוא בכלל לא זוכר ששמע על זה משהו, ההרס נבלע בתוך החורבן הכללי, לא הותיר כל חותם. הוא מנווט על פי התחושה ועל פי הכיוון של הגבעות במרחק, רק לא לעצור, לא להתלבט לאן לנסוע, ובודאי שלא למה.

במראות אמנם ניתן להבחין בחורבות שמאחור, אבל מבטו פונה קדימה, אל השביל שזמן רב לא עבר בו איש, שמתפתל בין עצים מצולקי פגזים ושדות בור. זה כמעט טבע. קשה לו להודות בכך, אבל הוא התגעגע לשמיים פתוחים, לאופק ללא שרידי בניינים.

הוא עקף את נמל התעופה הנטוש. מגדל הפיקוח עדיין ניצב כמגדלור כסוף, מטולא, נושא את שרידי פגיעות הטילים והפגזים. המאבק לשמור את השדה פתוח היה ארוך ועיקש. קרבות, סוללות טילי הגנה, מה לא. צינור חמצן, שער יחיד, חסר תחליף. כשעוד הייתה ממשלה, בתקופת הביניים, אחרי השתלטות הכוח הרב לאומי, כל מי ששלט או ניסה לעשות סדר אמר את אותם דברים. רק לפני כמה שנים ויתרו, לא בגלל משהו מסוים, אלא סתם כי כבר לא היה עוד טעם. אלטרנטיב סולושן. ובאמת הסתבר שכלום לא קרה. יש ים, יש רכבת, יש מסוקים. מי שרוצה או צריך להגיע לכאן מצליח ומי שרוצה לעזוב גם, עובדה. ווי וויל ריאוואלואייט דה סיטואיישן פרום טיים טו טיים. בטח, שמענו עליכם.

הבאגי מנתרת כשהיא מגיעה לראש גבעה קטנה, נוחתת בעדינות, הדרך מתעקלת ימינה, לתוך חורשת אורנים בודדת. עוד לחיצה על הגז. הוא חולף, מהר מדי, על פני שלט משולש, צהוב, עקום, מצוייר ביד. מוקשים. כנראה שכדאי שיעצור.

סלאם עליכום. עליכום א סלאם. מה נשמע? בסדר. מאיפה? מלמטה, תל אביב. באמת? מה אתה עושה פה? השתגעת? יכול להיות. חכה פה. אסתנא. מה אני יעשה איתך עכשיו, מאיפה באת לי.

דווקא נחמד. מרושל. בלי מדים, רק רובה שתלוי ברצועה על כתף אחת מסמן שצריך להיזהר. פתאום צץ. ועכשיו הוא מורה לרועי, תוך שימוש בקנה הרובה כמקל הצבעה, לשבת בצל עץ זית, להמתין למשהו שכנראה אמור לקרות. אני ארוץ למצוא מישהו שידע מה לעשות. אל תלך, אם תברח נהיה חייבים להרוג אותך, אין מה לעשות. אני לא אברח. יופי. יותר טוב בלי להרוג.

והוא רץ משם, קליל ובטוח, הרובה אחוז בידו, בשביל סמוי שמתפתל בין עצי המטע רבי השנים, שולח אליו עוד מבט מעבר לכתפו לפני שהוא נעלם מעיניו.

מישהו מטפל בעצי הזית הללו. הם מטופחים וגאים, גזעיהם המפותלים נושאים בגאון את ענפיהם. אדמת המטע הכהה עדורה ומנוכשת. הוא לא חשב שעדיין קיימים עצים כאלה.

את הבאגי החנה לא רחוק, מעבר לגבעה. הוא מתח עליה רשת הסוואה, מקווה שזה יספיק נגד מטוסי הסיור וההשמדה הזעירים, שאת זמזום מנועיהם אפשר לשמוע, אף פעם לא נעלם לגמרי. אבל הוא יודע שיכולת וטווח הזיהוי שלהם מוגבל, ושהטכנולוגיה בה הם עובדים מיושנת, כי עכשיו, אחרי שאין שדה תעופה לאיים או להגן עליו, אף אחד לא באמת מנסה להכריע או להשמיד את המורדים.

גם המורדים לא באמת רוצים לנצח, ובכל מקרה לא ברור את מי או לשם מה. הם חיים כאן, בגבעות השפלה, האזור הרדיואקטיבי ממזרח, מישור החוף ממערב, מגדלים את האוכל שלהם, יורים טילים שהם מצליחים להשיג או לייצר באמצעיהם המוגבלים. זה משחק משותף שטוב לכל הצדדים.

שמש חורף מעל, קרניה מרצדות דרך עלוות העץ. הוא נשכב, שם את ראשו על הקרקע. כל כך הרבה זמן לא נח.

הוא חולם.

גוף אישה רך. לטיפות. שפתיים. אנחות. צחוק.

מגע בכתפו מעיר אותו.

קשרו את ידיו מאחור, אל תתרגש, אג׳נבי, ככה עושים תמיד, מוליכים אותו אל המפקדת, שתגיד מה לעשות.

שרידי היער שקק״ל נטעה פה פעם עדיין נראים בשטח, אורנים בודדים, שולחנות פיקניק, סימוני שבילים, לבן-כחול-לבן, לוחות הנצחה לתורמים של חורשות שהיו ואינן עוד. הרוב נשרף כבר בהתחלה, הוא עוד זוכר את ענני העשן, אבל הטבע שיקם את עצמו, והעצים והשיחים הנמוכים והחזקים, שבכל מקרה מתאימים יותר לכאן, השתלטו מחדש על המרחב שנגזל מהם. היער היה רק נוף זמני, והעקבות שהותיר אחריו מתמזגים בשרידים אחרים, קדומים יותר, במהלך החוזר על עצמו של הרס והתחדשות.

המורדים חיים במנהרות ובורות שחפרו בקרקע. חלקות קטנות ומגודרות של ירקות משובצות בשטח, בין מכתשי הפגזים, תרנגולות מתרוצצות. מישהו עודר, נד להם בראשו לשלום כשהם עוברים על פניו. סלאם עליכום, עליכום א סלאם. נדנדה תלויה על עץ, ולמרגלותיה ילד משחק בכפיסי עץ. ילד אמיתי. יחף. מרוכז במשחקו. כמה זמן לא ראה ילד.

אג׳נבי. זר. כי הם בני המקום. יש כאן יהודים וערבים, כל מי שלא מאמין באלוהים, שמוכן למות ולא להיכנע. הם חופשיים, לכאורה, הם לא מקבלים שום מרות, כאילו. הם יורים על כולם, בלי אפלייה.

הם מטפסים במעלה תל עתיק, לצד משוכות צבר, חולפים ליד בית קברות ישן עם מצבות מנותצות עליהן כתוב בערבית. בהמשכו תלוליות הקברים הטריים יותר, שבראש כל אחד מהם שתול עץ, ועליו תלוי ציור האדם שנטמן כאן, פרצופים צעירים, מחייכים.

דיר באלקום, אש! צעקה רחוקה נשמעת, ומתוך חור באדמה, מסווה בבד חום שמתנופף לרגע, נפלט בקול שאגה טיל, כמו בהילוך איטי, זנבו ממשיך ופולט אש כשהוא מתרחק מהם. רועי עוקב אחרי הלהבה במבטו. העיר ההרוסה לא רחוקה כל כך, אבל בכל זאת אי אפשר לראות את הפגיעה.

הם בלב התל. מנהרה מדופנת בקרשי ארגזי תחמושת שעליהם חותמות הכח הרב לאומי הוליכה אותם לכאן, דרך שכבות של הריסות שנערמו זו על זו. זה חדר של בית עתיק שנחרב לפני עשרות, מאות או אלפי שנים, קשה לדעת, וכעת רוקן מהעפר שמילא אותו ומשמש כבונקר הפיקוד. מפה תלויה על קיר אבנים, שמיכת אקרילן עם הדפס מנומר משמשת כמפה על שולחן מאולתר, אור נרות שמן מהבהב. המפקדת צעירה ממנו, שמנה מאוד, עניינית. דבר. מה אתה רוצה ולמה.

הוא מחפש את דוד, איש צעיר שהיה פה פעם ואולי עדיין. אחות שלו, הודיה, שלחה אותו. היא פצועה ורוצה לראות אותו, הוא האחרון שנשאר מכל המשפחה. זה כל מה שהוא רוצה.

המפקדת צוחקת. קולה מהדהד, כואב באוזניו. צללים מתרוצצים על הקירות. אולי תחליט להרוג אותו.

ה

ההפגזה התחילה איך שהורידו את רשת ההסוואה מהבאגי, האדמה רעדה.

זה לא רגיל, אמר לו דוד, גמלוני, גרמי, רק נער, עם שפם שטרם צמח לגמרי, אולי נחזור? הם יצטרכו אותי.

אף אחד לא חוזר עכשיו, אמר רועי, עכשיו בורחים. ומייד מטחים כבדים, פצצות מצרר וזרחן, כל הגבעות בוערות, בהפוגות המעטות של השקט אפשר לשמוע זעקות. כנראה שהחליטו להרוג פה את כולם.

פגזים ופצצות, כדורי אש בוהקים, מתפקעים בניצוצות אדומים וצהובים, כל האוויר זז מרעם הפיצוץ, ריח אבק השרפה עוקץ בגרון. מזל שאי אפשר לראות מעבר לגבעה. שם סוף העולם.

הוא צריך לתפוס את דוד בכוח, להושיב אותו על הכיסא שלצידו, לקשור עליו ועבורו את חגורת הבטיחות. הוא הביא איתו רק תרמיל גב קטן, ורועי משליך אותו מאחורי גבו אל רצפת הבאגי, מקווה שלא יפול. אין זמן לדאוג לכלום עכשיו, רק לנסות ולהימלט. הם אמנם מחוץ לטווח האש, אבל קרובים מספיק, קרובים מדי. אי אפשר לשמוע את קול המנוע, הנבלע ברעשי הנפץ, אבל המכונית נשמעת לו, והם זזים, אחורה כדי לצאת מהמקום בו החנה ואז קדימה, רחוק משם. דוד מנסה להסתובב, עיניו פעורות, מתקשה להיפרד, לא מבין עדיין שהכל נגמר. החגורה מקבעת אותו למקומו. רועי לוחץ על דוושת הגז. פטריית עשן ענקית מתרוממת ממעל.

שחררו הודעה, התירו לפרסום. הכוח הרב לאומי עוזב. טורקיה תתפוס אחריות על השטח לתקופת מעבר, ואחר כך נראה. א ניו פייז איז ביגינינג. איטס אבאוט טיים. לט דם אול דיי. הספינות כבר בדרך. לכל בעלי האזרחויות הזרות מומלץ לעזוב, כמובן, נו מור אסיסטנס וויל בי גיוון.

כמה זמן נשאר? אי אפשר לדעת. ימים, שבוע, אולי חודש. בטח לא יותר. מסתבר שתכננו את זה, הבני זונות. בכל דבר הם מפשלים, ודווקא את זה הצליחו לשמור בסוד. יהיה פה חרא, עוד יותר חרא. את בורחת? אני נשארת. ואתה? גם.

הם עומדים מעל מיטתה של הודיה. פניה שלווים. סימני המכות כמעט החלימו, רק הלסת עוד נפוחה. צינורית הזנה משתלשלת אל מחוץ לאפה. לפחות היא נושמת לבד, עמוק ורגוע. היא לא סובלת.

ויקטוריה פה כל יום, עוצרת לשעה שעתיים בדרך למועדון. גם הוא אמור להיסגר. הטורקים כבר הודיעו שהם לא מעוניינים בבילויים מהסוג הזה, ובכל מקרה כמות כוח האדם שיחזיקו פה תהיה קטנה משמעותית מזו של הכוח הרב לאומי. טורקיה נאלצת לפעול לא בגלל שאיפה לכוח, חלילה, הסביר הנשיא, אלא מתוך מחוייבות היסטורית ובנסיון לתקן את הנזק שגרמה המעורבות הזרה במשך המאה העשרים הארורה. עוד מעט יפנו גם את בית החולים. הם צריכים להחליט מה לעשות.

דוד עדיין לא ראה את אחותו. הוא ברשימת המבוקשים, ואם ינסה להגיע לכאן המצלמות יזהו אותו מייד. זה לא שווה את הסיכון. ובכל מקרה הוא עדיין לא התאושש, שוכב כל היום מכורבל בשמיכה על הספה בביתו של רועי, רואה סרטים ותוכנית ילדים ברצף, ממלמל דברים. הוא היה צעיר מאוד כשנפרד מהודיה, ואף פעם לא חשב שיתאחדו שוב. המורדים היו המשפחה שלו, הגבעות ביתו, ועכשיו, במה שהסתבר כמבצע אחרון של נקמה והשלטת סדר, הם חוסלו, והוא נותר יתום וערירי. למה לא נתת לי למות שם, איתם, מה יהיה איתי עכשיו, אמר לו אתמול כשניסה לשכנע אותו לאכול, מא בידי אעיש.

ויקטוריה צריכה ללכת לעבוד. הוא ישאר כאן במקומה. פעמיים ביום מחליפים חיתול ומשנים תנוחה, שלא יהיו פצעי לחץ. את גדם היד צריך לחטא, אחרת הוא עלול להזדהם. אח אחד, מהבודדים שנותרו, הסביר לו בדיוק מה לעשות. מין הייה? מיש בינתכ, אה? לא. בינתי מאתת. אללה ירחמהא.

גשם כבד יורד, והרחובות מוצפים. מזג האוויר משתגע. חורף שחון וחם, ופתאום סערה כזאת, ששום דבר פה לא מוכן לה. כבר שלושה ימים ככה, בלי הפוגה. הזהירו שאם זה ימשך יצטרכו לסגור את הרכבת התחתית, כי המים שהמשאבות מוציאות זורמים ישר חזרה. אומרים שהקומות התחתונות בחניונים הוצפו לגמרי, שהעכברים נאלצו, לראשונה, לבקש סיוע בחילוץ אנשים שנלכדו למטה, אבל שהכוח הרב לאומי שקוע במאמצי הפינוי ושאין עם מי לדבר.

הרחוב שליד ביתו זורם כנהר. שברים נישאים בזרם העכור. למזלו פתח הכניסה למאורה מוגבה, כך שבינתיים המצב בשליטה, אבל הוא כבר התחיל לתכנן פתרון חירום, אטימת הכניסה הזו והכשרת אחרת, ותיקן בחופזה משאבה ישנה, ידנית, כך שלא יהיה תלוי כלל ברשת החשמל. דוד עזר לו במהלך העבודה, או לפחות לא הפריע, הגיש לו כלים, הקשיב להסבריו. מוזר, עוד מישהו בבית שלו. הוא לא חשב שזה אפשרי אבל מתרגל מהר. הוא עוד די ילד, דוד, יש לו המון ללמוד, אבל הוא לא רע, לא מעצבן מדי, שקט בדרך כלל. הם סידרו לו חדר, עם מיטה, ארון, שולחן ומסך משלו. הם אוכלים ביחד, ומדי פעם ויקטוריה מצטרפת אליהם. רועי נהנה לבשל לכולם, חושב על התפריט מראש, מנצל את מלאי קופסאות השימורים ומנות החירום שצבר ביצירתיות. דוד וויקטוריה לא מחמיאים לו, אבל גומרים הכל, תמיד, ומבקשים עוד. זה כיף. הם אפילו משוחחים במהלך הארוחה, ויקטוריה מעדכנת אותם בדברים שהיא שומעת במועדון בו היא רוקדת מהלקוחות הקבועים אשר באים להיפרד ממנה לפני שהם עוזבים, דוד שואל על דברים אותם הוא לא מבין בעיר הזאת, הזרה ומוזרה עבורו.

הם לא מדברים על העבר או העתיד. רק הכאן והעכשיו קיימים, כל השאר כואב או מפחיד מדי. אבל רועי יודע שאין ברירה. דברים משתנים, צריך להחליט מה לעשות.

קשת כפולה, מרהיבה, תלויה בשמיים, נמתחת במערב לרוחב כל האופק, ממסגרת בתוכה את הריסות תל אביב ויפו. הוא על גג בית החולים, נושם עמוק, מרגיש חי וצלול.

רופאה גרמניה, גבוהה וגמלונית, נכנסה היום לחדר בזמן שהחליף תחבושת וחיטא את גדם ידה של הודיה. הוא די טוב בזה, שום דבר לא מפחיד או דוחה אותו. יו נואו שי קנט פיל אני פיין, היא ניסתה לברר אם הוא מבין את המובן מאליו, דר איז נו ריל הופ אוף אימפרובמנט.

הוא יודע, אין לו אשליות. לא יקרה נס. הודיה היא צמח. מוחה מת כמעט לגמרי, משמר רק את פעולות הגוף הבלתי רצוניות, פעימות לב, נשימה. כבר אין לה מודעות, מחשבות או זכרונות. היא מכונה אוטומטית שלא מייצרת כלום, רק צורכת אוכל נוזלי באמצעות הצינורות המחוברים אליה. אין שום טעם בחיים כאלה.

דיי וויל בי קלוזינג דה הוספיטל, אנד איי וונט בי אייבל טו פרוטקט הר. איי אם ליבינג דיס פלייס סון.

וור אר יו גואינג? הוא שואל. עיניה יפות, מימיות וכחולות, על לחייה סומק תמידי. בק הום, טו ג׳רמני. איי ליב אין מינשן. יו מיס הום? ורי מאץ. יור אר סטייניג? איי טינק סו. דיס איז מיי הום.

זה הלילה הלפני אחרון במועדון. ויקטוריה הזמינה אותו, פתאום ככה שאלה אם הוא רוצה לבוא, כדי לראות אותה רוקדת לפחות פעם אחת. היא לא רוצה אותו פה במסיבת הסגירה, כי אז יבואו כל הלקוחות הקבועים להיפרד והוא סתם יפריע, אבל היום לא אכפת לה, היום יכול להיות נחמד.

הם נכנסים ביחד מכניסת העובדים, אין שומר בפתח, רק מצלמה אליה היא מנופפת. גם רועי מביט אל העדשה, מחייך, קצת נבוך. הוא לא רגיל לזה.

קודם, בבית החולים, החליטו מה לעשות. ויקטוריה תעבור אליו, לפחות לתקופה, זה יכול לעזור, יהיה בסדר. הוא לא גילה לה שנזכר מאיפה הוא מכיר אותה, שהכל חוזר אליו. יהיה עוד זמן לזה. עכשיו היא נותנת לו תלושים איתם יוכל לקבל שתייה בבר ונפרדת ממנו בלי להגיד שלום. הוא סומך עליה, זה חשוב, הם מסתדרים.

המועדון הוא שכפול של מועדונים כאלה בכל מקום אחר. נקודות אור והרבה חושך, מוזיקה רועשת, ספות כהות, במה מוגבהת עם עמודי ריקוד כסופים, בר ארוך לידו הוא מתיישב. עוד מוקדם, ואין הרבה אנשים. מזל.

הוא שותה בירה אחת לאט, ואז שנייה מהר. חשפנית צעירה, לבושה בגד גוף לבן וזנב שפנפנה, מנסה לעניין אותו בריקוד פרטי, בידכ לפ דאנס, יא אוסתאז? אי אפשר לזהות על פי המבטא אם ערבית היא שפת האם שלה או שחשבה שהוא כזה, אבל מה זה משנה בכלל. הוא מושך בכתפיו ומחייך אליה, מומכן בעדיין. עוד בירה. יש לו כסף אם יגמרו התלושים.

הוא בדיוק חוזר מהשירותים, שורת תאים נטולי דלתות, עם שלטים רב לשוניים שאוסרים על שימוש בסמים בשטח המועדון, ממנוע, פרוהיבטד, אסור, וויקטוריה עולה להופיע. הוא לא ראה אותה אף פעם בשמלה. מתאים לה. מבטיהם נפגשים. הוא מתיישב קרוב לבמה, מתחתיה. היא מסתחררת על מקומה בדרכה לעמוד, שולי השמלה הכהה מתרוממים, רגליה השריריות נחשפות מעט. נינה סימון שרה. פתיחת כפתור אחד והשמלה נושרת ממנה, כמה שהיא יפה.

העמוד הוא שותף לריקודה, וויקטוריה מתפתלת, נתלית ומטפסת עליו, בסדרה של תרגילים המבוצעים בשלמות, בכוח, בדיוק, ומתחברים לרצף המתאר פיתוי רב תשוקה, שיא וסערה, ואז פרידה כפויה. עיניה עצומות בחלקן רוב הזמן, היא מספרת לעצמה את הסיפור שגופה מתאר. הוא מוחא כפיים עם סוף השיר, מחייך בלי לשלוט בזה. ויקטוריה מתכופפת ואוספת את השמלה מרצפת הבמה בדרכה החוצה, שולחת אליו מבט מעבר לכתפה. עוד מעט תצא אליו.

כדאי שילך עכשיו. היא צריכה לעבוד והוא רק יפריע לה, אולי תבוא אליו אחר כך, כשיגמר פה. הם מתחבקים לפני שהוא עוזב, בפעם הראשונה, וזה מביך אבל גם כיף, מוזר כל כך.

זאת לא חקירה, רק שיחה, אומר לו יוסוף, שהסתבר כאיש חשוב, מציע לו קפה, אקספליין טו מי.

רועי ידע שזה יבוא. הוא הרי מושכלנג׳י, ככה שכל דבר שקשור בו עובר ישירות למוחאבארת. אבל קשה לו להיות רגוע. קשה לו להסביר. סטארט פרום דה ביגינינג, האו דו יו נואו דיס הודיה כהן?

והוא נושם עמוק, ומספר את שנזכר בו רק לאחרונה.

היא וביתו היו חברות טובות, פעם, בגן הילדים. הוא הכיר את כל המשפחה, את אביה ואמה, את אחיה התינוק, את הדודה הצעירה, הקצת משוגעת, שאספה אותה מדי פעם מהגן. ככה היה עד ההפצצה הגדולה. היא מזכירה לו אותה. זה לא סיפור כזה מסובך, בעצם.

אמבולנס הוביל אותם עד פתח הבית. הרשו להם לקחת מיטת בית חולים, מכונת הזנה ומלאי אוכל נוזלי, חיתולים וחומרי חבישה. זה יספיק רק לזמן קצר, עד שיראו מה לעשות. ויקטוריה חתמה על תעודת השחרור בשמה האמיתי, אבישג. לקח להם שעתיים לארגן הכל, לסדר ככה שיהיה מקום לארבעתם.

יותר רגוע עכשיו, בחוץ, יורים פחות. ספינות הפינוי יוצאות מחיפה, ומשאיות שעליהן רמקולים עוברות ברחובות ורק מחכות למי שיעצור אותן כדי להסיע אותו לשם. אבל מסתבר שהם לא היחידים שבחרו להישאר. משום מה כמות העוזבים קטנה משציפו, למרות הגמשת הקריטריונים לקבלת סיוע בקליטה מחדש. אנשים, ערבים, יהודים, דתיים, חילונים, כל בניה השורדים של הארץ, בוחרים להישאר במקום שאין כל דרך לדעת מה יהיה בסופו. מוזר.

דוד יושב ליד מיטתה של הודיה, מחזיק בידה. הוא בוכה. רועי רוצה לגשת אליו, קם ממקומו. תן לו, אומרת לו ויקטוריה, זה טוב להתאבל, זה יעזור לו להיפרד.

הוא מתקן את המכונה, בוחן את אקדח המסמרים שלועו קבוע בתחתית כרית הראש. הכל עובד, הכל מוכן.

ויקטוריה וזאב, שהם רועי ואבישג, יושבים בקומה העליונה של פארק המפגש, מרכז הפיוס והאחווה, צופים על הים, מחזיקים ידיים. היא בהריון, מי היה מאמין, בגילה, ובינתיים הכל בסדר, קצת בחילות, לא נורא.

המזון הנוזלי כמעט ונגמר. למרות כל המאמצים פצעי לחץ סגולים, מגירי מוגלה, הופיעו על גבה של הודיה. ברור מה צריך לעשות.

רועי מרים אותה בזרועותיו. היא קלה. פניה שלווים. הוא מניח אותה על מזרון המכונה. אבישג עוזרת לו להדק את הרצועות. דוד קורא תפילת פרידה שכתב. שלושתם מנשקים אותה על מצחה. המכונה עובדת. בזמן אקראי, על פי בחירתה שלה, תירה מסמר בודד לגזע המוח של הודיה. היא תמות מייד. הוא ניתק את מנגנון השריפה העצמית של המכונה. הם יקברו אותה מחר, במקום יפה.

גרסת pdf:

שישרף הכל – רגעים מעתיד אפשרי

מאת Uri Yoeli | פורסם בעתיד אפשרי, פרוזה | גם בתגים גועל נפש, דיסטופיה, סיפור, עתיד אפשרי, קטסטרופה, תל אביב - יפו | לכתוב תגובה

רגעים בעתיד אפשרי (4)

29/12/2015 – 3:28 pm

ברעידת האדמה הגדולה התמוטטו רוב הבתים, ופתאום היה אפשר להבדיל מה נבנה כחיקוי של הסגנון הישן ומה באמת היה כזה. הבתים החדשים, וילות הפאר שנוצרו עבור העשירים, נותרו עומדים בינות עיי החורבות. תושביהם ניצלו ממוות, אבל היו מהראשונים לברוח בהתדרדרות המהירה שבאה אחר כך, נוטשים את מה שהיה שווה פעם המון כסף וכעת הפך לגושי בטון מוקפי חורבות מאחור. השכונה הפכה לשטח הפקר אחד מיני רבים. הוא וזוגתו חשבו אז לנצל את ההזדמנות, לפרוץ לתוך אחד מבתי המליונרים שאיש כבר לא השתמש בהם, לשחק בלחיות ככה, כמו שאף פעם לא יכלו להרשות לעצמם, הם אפילו בדקו בית מסויים, נראה ממש טוב, כתום ולבן, עם חדר משחקים ענק, ובו מתפתלת מסילת רכבת צעצוע שרק צריך לחבר לחשמל, אבל לא הספיקו. נרקומנים השתלטו על הבית ההוא, ושרפו אותו אחרי שגמרו להשתמש במה שמצאו בו. רועי מעדיף לא לחשוב על זה עכשיו.

במרתף הבניין הזה פעל אז, מזמן, חלל הופעות קטן, אלטרנטיבי. היה להם חבר, מוזיקאי שוליים שהתפרנס מעריכת דין, והוא הזמין אותם פעם לכאן, לביצוע בכורה של יצירת מוזיקה מודרנית שהלחין. ממש ממול למקום האליטיסטי והתרבותי הזה פעל מועדון ריקודים לפנסיונרים ולפנויים פנויות. בזמן שחיכו לפתיחת דלתות האולם צפו באנשים היורדים בגרם המדרגות המעוגל המוביל לשני המקומות המנוגדים כל כך, מנחשים מי יפנה לאן. מה קרה לחבר הזה? רועי מתקשה להיזכר מתי נעלם, אבל זה לא באמת חשוב. אבל הוא זוכר מה לבשה באותו ערב, את חום זרועה כשישבה לצידו, את התקפת הצחוק שכבשו יחדיו. די כבר.

הרחבה המרכזית בפרויקט המגורים הזה מוגנת יחסית על ידי הבניינים התוחמים אותה, אבל הוא בכל זאת ממהר אל תוך חדר המדרגות כשנשמעת האזעקה המבשרת על התקפת טילים. הבסיס הקדמי של הכוח הרב לאומי די קרוב לכאן, ובימים האחרונים התגברו ההתקפות עליו. הטילים פרימיטיביים כל כך עד שהסיכוי שיפגעו כאן זהה או גדול מכך שיפגעו במטרתם. והנה, שריקה קרובה מנסרת את האוויר, ואחריה פיצוץ חזק, וגל הלם שאפשר להרגיש דרך הרצפה והקירות, אפילו קצת אבק שמיתמר מהקירות. הוא כבר פחות מפחד, משום מה, בתקופה האחרונה, מאז שהתחיל לזכור. המוות נדמה לו פחות אמיתי.

אמרתי לך שהיא לא פה. אני אחכה, הוא אומר, בטון שידע להשתמש בו פעם, של בטחון עצמי ועמידה על שלו. איך שאתה רוצה.

טעים. תודה. היא אוכלת בעדינות, לאט, לועסת הרבה. הוא מנסה לחקות אותה. היא מוזגת לו ולה מים.

אם אתה רוצה לעזור לה יש משהו אחד שאתה יכול לעשות.

זו משימה בלתי אפשרית. למצוא מישהו שהוא אינו מכיר שנמצא במקום בו אף פעם לא היה ולהביא אותו לפה. צריך להיות משוגע כדי לנסות לעשות את זה, ורוב הסיכויים שייהרג ולא יצליח. ובכל זאת הסכים.

רועי ממשיך לחשוב על ויקטוריה כל הדרך הביתה. הוא חולם עליה בלילה. ובבוקר הוא יודע כיצד זה יכול להצליח.

ג׳וני פותח את הדלת מהר. שלא יראו אותך, רק זה חסר לי. שמעתי אתה מושכלנג׳י עכשיו.

לא מכרתי אותך. יכולתי, אבל לא עשיתי את זה. לפעמים צריך להגיד את המובן מאליו. אתה חייב לי, ועכשיו אני צריך עזרה.

ובכל זאת הוא נמנע מהרחובות הראשיים, ומתכנן את מסלולו כך שיעקוף את המקומות המסוכנים ביותר. יש משימה שלקח על עצמו, ובשביל זה עליו לשרוד עוד קצת, להגיע לבסיס המורדים ואפילו לחזור משם. זה כל כך מופרך שהוא צוחק לעצמו, הקול נבלע ברוח המכה בפניו.

שמש חורף מעל, קרניה מרצדות דרך עלוות העץ. הוא נשכב, שם את ראשו על הקרקע. כל כך הרבה זמן לא נח.

הוא חולם.

גוף אישה רך. לטיפות. שפתיים. אנחות. צחוק.

מגע בכתפו מעיר אותו.

קשרו את ידיו מאחור, אל תתרגש, אג׳נבי, ככה עושים תמיד, מוליכים אותו אל המפקדת, שתגיד מה לעשות.

המפקדת צוחקת. קולה מהדהד, כואב באוזניו. צללים מתרוצצים על הקירות. אולי תחליט להרוג אותו.

לחלק החמישי

לחלק הראשון

מאת Uri Yoeli | פורסם בעתיד אפשרי, פרוזה | גם בתגים דיסטופיה, מלחמה, נהיגה, סיפור, עתיד אפשרי, תל אביב - יפו | תגובות (2)

יפו אילת

23/07/2014 – 1:47 pm

דרך יפו ודרך אילת מחוברות זו לזו, ורק לפי שלטי הכתובת ניתן להבדיל איפה מתחילה האחת ומסתיימת השנייה. הסיבה לכך היא שנקודת השינוי היתה קו גבול שטח השיפוט העירוני בין תל אביב לבין יפו, אבל זה היה מזמן, לפני 48, כשהחלוקה הזו הייתה בעלת משמעות מעשית, כשהיה חשוב לדעת מי שולט איפה. היום זה לכאורה חסר משמעות, סתם עוד קוריוז, משהו שמבלבל תיירים, הפרעה קטנה וקצת מעצבנת לסדר ולארגון המרחב הציבורי. אבל היא משמרת משהו שחשוב שיזכר, ומנכיחה שבר שלא התאחה בין שתי הערים ובין האז והעכשיו.

למדתי לאהוב את הרחוב הזה, לקבל את כשליו. זה אינו מקום קל. בלילה, כשהוא פנוי, המכוניות שועטות בו במהירויות מטורפות, מתעלמות ממעברי החצייה. ביום פקוק תמיד ואוטובוסים, משאיות, מכוניות, אופנועים, אופני משא ואופניים נאבקים זה בזה בעשן, צפצופים וצעקות. אשפה מסחרית, קרטונים ואריזות, גודשת את המדרכות הצרות מדי. צריך לעקוף ולהיזהר מאנשים שלא יודעים ללכת. משם לפה ומפה לשם, אנשים זזים, עוברים ברחוב בדרכם או באים לקנות, אין פה פנאי או שאר רוח, רק פרקטיקה, דברים לעשות. ולמרות חוסר הסדר בכל זאת הרחוב מתפקד וחי, שורד. הוא יפה, בדרכו שלו, והתרגלתי לקצב המשתנה שלו ולמפגשים שהוא מאפשר.

ליד הפינה של שדרות ירושלים, שעון על קיר מה שהיה הסניף הראשון של בנק פלסטינה-א״י והיום הוא בנק לאומי, ראיתי פעם איש מחוסר הכרה. הייתי בסוף ריצה והתלבטתי אם לעצור או להמשיך, יכול להיות שאפילו חלפתי על פניו ורק אחרי מחשבה ושיקול דעת עצרתי וחזרתי לאחור. הוא היה מלא גוף, מזוקן, ולבש בגדים מיושנים אבל לא מלוכלכים מאוד. לא עלה ממנו ריח אלכוהול. מישהו נוסף עצר לידי. יחדיו המשכנו לבחון את האדם השרוע על המדרכה. הוא נשם. תיק מסמכים היה תלוי מכתפו, ובכף ידו אחז בכוח במכשיר טלפון נייד, אבל כשחילצנו אותו גילינו שהסוללה שלו ריקה. התקשרנו למגן דוד אדום. בטח סתם שיכור או נרקומן אבל אין לדעת. חיכינו בצוותא לבוא האמבולנס, נבוכים מעט. בטח זה כלום. הצעתי לו ללכת ושאני אשאר והוא הסכים בהקלה. הלסת של האיש עליו שמרתי הייתה נעולה בכוח. ארשת פניו הייתה ממאנת. החובשים ידעו בדיוק מה לעשות. אחד מהם סטר על פניו וניער אותו והוא, שלא הגיב כלל עד אז, התעורר בצעקה מלעלעת. הכל בסדר. טוב שקראת לנו, אף פעם אי אפשר לדעת, אולי אמר לי אחד החובשים ואולי לא. המשכתי הביתה.

בחלקו התחתון של הרחוב, כי הרי יפו נמוכה מתל אביב, לא פיזית אבל בכל זאת, מוכרים תמונות ומסגרות. שכונת נוגה המלאכותית, כל כך ציורי פה, מרגיש אירופה ולא יפו, בצד אחד, מחסני תחנת הרכבת הישנה, זו שהפכה לזירת אסון של תיירים ואשליית שיקום, בצד השני. בהמשך, בניין הבולשת הבריטית נטוש ומתפורר, ממתין לתורו להשתפץ ולהשתמר. בצד השני של הרחוב העולה אל גבעת המושבה האמריקאית נבנה פרויקט מגורים חדש, שבחצר הפנימית שלו בריכת דגים קטנה. אני יודע זאת כי אני נכנס אל החצר עם בתי התינוקת, למרות השלט המכריז כי זהו מתחם פרטי וסגור. בטח מתישהו מישהו יצעק עלינו אבל בינתיים לאף אחד לא איכפת, כי דיירי המתחם הזה בכל מקרה לא מסתובבים בחוץ. הם חיים מעל הרחוב, מול הים והנוף, ומתחתיו, בחניוני המכוניות מהם הם עולים לבתיהם. אני בוחר להתעלם מהם ומקווה שיתעלמו ממני. בתי אוהבת להכניס את ידה למים ולראות איך הדגים הצבעוניים מתקרבים אליה, והבריכה הסודית הזו הפכה יעד טיול משותף מועדף.

בחלקים גדולים מהרחוב אבני השפה הקובעות את גבולות הכביש והמדרכה מסותתות אבן. הרחוב היה מרכזי בזמן סלילתו, וההשקעה הזו מעידה על כך. הבתים שנבנו בצדו היפואי לפני 1936 מפוארים ובטוחים בעצמם, עם קומת מסד מסחרית וקומות עליונות שבהן דירות לעשירים. מי שבנה את הבתים הללו לא תיאר לעצמו שהקרע בין הערים ובין העמים ישנה את הרחוב בצורה יסודית כל כך. אני יודע איפה היה המחסום שקבע הצבא הבריטי בין הצד היהודי לערבי, אני יודע שהיו יריות ופיצוצים, ושהסכם הכניעה של יפו נחתם פה, אבל מעדיף לראות את השלטים בערבית שעדיין קבועים בחלק מהחנויות, לשמוע את השפה שמדוברת בו, להתנחם בשיתוף הפעולה, אלה קונים ואלה מוכרים, שעדיין מתקיים, בקושי.

חנויות בגדים וטקסטיל גודשות את חלקו המרכזי של הרחוב, האזור בו אני גר. פעם היו כאן בתי מלאכה ומסחר, מפעלי מתכת ונגריות, אבל היום כמעט הכל סיטונאות בגדים מיובאים. הרוב הגדול מכוער מאוד, חיקוי של חיקוי, מצועצע, מוגזם. בובות הראווה זקורות שדיים, מודל מוקצן של נשיות פרובוקטיבית. באחת מהחנויות, לא רחוק מביתי, הציבו לפני כמה שנים בובות נטולות ראש, רזות מאוד, בעלות שדי ענק. זו הייתה קריקטורה מוחלטת, הגשמה של פנטזיה ביזארית. שדי הפלסטיק עיוותו והסתירו כל בגד שהולבש על הבובות הללו. שמחתי כשהתחלפה החנות וכשבובות אחרות, מעוותות באופן קיצוני פחות, הוצבו בה.

מגדל נחושתן הארור, שתוכנן ונבנה בחטא, מיתמר מעל חלקו המרכזי של הרחוב. אני משתדל להתעלם ממנו בכדי לא להתעצבן יותר מדי אבל בחורף מערבולות הרוח שהוא יוצר הופכות את המעבר לידו לקשה. אני שונא כל מה שקשור במגדל הזה ומקווה שמי שהיה שותף במעשה בנייתו יתן על כך את הדין. מגדלים נוספים נבנים כעת בסמוך אליו ולציר הרכבת התחתית שאמורה להיסלל מתישהו. אני מקווה שהשפעתם על הרחוב תהיה שלילית פחות.

אני כותב כעת בבית קפה שנמצא בקצה הרחוב, ליד כיכר המושבות והמקום בו הוא משתנה והופך לדרך בגין. פעם קראו לה דרך פתח תקווה אבל הצורך להנציח היה חזק מציון היעד אליו הובילה. איזור זה היה שער הכניסה הראשי לתל אביב וכעת זו חצר אחורית, שכשמתייחסים אליו מדברים על בעיה וכיעור ולא על יופי. אבל אני, לרגעים, בזמנים שאינם עיתות מלחמה ומוות, אופטימי. הרחוב, הצורך בחיים, הצורך בתנועה, בקיום שגרת מסחר, בשרידה, חזק יותר מכל עימות או שאיפה לסדר מקבע וממית. שרידי העבר ממשיכים להתקיים בהווה. הרחוב המשותף, דרך יפו ודרך אילת, מוכיח את זה.

מאת Uri Yoeli | פורסם בגוף ראשון, על המרחב | גם בתגים אזור תעשייה לשעבר, אלנבי, מה עשיתי בחופש הגדול, רחוב, שכונה, תל אביב - יפו | לכתוב תגובה

דגל שחור

21/07/2014 – 1:53 pm

איני זוכר בדיוק מתי ריססתי את הכתובת די לכיבוש על שתי פינות מרפסת ביתי. זה היה וודאי תגובה לעוד אחת מאותן התפרצויות תקופתיות של הרג והתלהמות. היו כל כך הרבה כאלה עד שהכל מתערבב, בליל עגום, שקשה למקם על ציר זמן רציף. אינתיפאדות, פיגועים, מבצעים, מעשי רצח, ידיעות בעיתון, שידורים רציפים בטלוויזיה, קולות סירנות במרחק, אזעקות. המון לילות כבדים של ייאוש, המון נסיונות לשכוח. הפוגות שבהן הכל נראה בסדר, או כמעט בסדר, כי ברור לגמרי שסבב הסבל הבא כבר התחיל בעצם וזו רק שאלה של זמן עד שיתגלה לעיני כל.

איני זוכר מתי ריססתי את הכתובת אבל אני זוכר את סדר הפעולות, איך חתכתי שבלונה מגליון פוליגל שחור ונאלצתי לחלק את הסיסמה לשניים, די לכי בחלק אחד ובוש בשני, איך רכנתי מעבר למעקה, משתדל לדייק בריסוס הצבע ובחיבור שני החלקים ומפספס קצת, כך שעד היום הכתובת עקומה וברורה לקריאה רק מכיוון שהיא צפויה ומוכרת, די לכי בוש. ואיך הרגשתי כאילו עשיתי מעשה, קטן אך בעל משמעות, כאילו להצהרה הפומבית הזו, כאן גר אדם שמתנגד לכיבוש, ועוד בזמנים כאלה, יש איזשהו ערך. ציפיתי לתגובה מהסביבה, להתנגדות, לויכוח. הכנתי את עצמי לעימות שלא בא. הכתובות על קיר המרפסת נשארו ענייני הפרטי ואיש לא התייחס אליהן. הן נבלעו בבלגן הכללי ודהו, למרות שלא נעלמו לגמרי, עם התקלפות הטיח מהבניין.

מאוחר יותר, ביום עצמאות כלשהו, איני זוכר מה היה המניע הישיר אך בטוח שהיה כזה, הוספתי גם דגל שחור שתפרתי וחיברתי למוט עץ, שיזדקר ויתנפנף. זו הייתה הרחבה של ההצהרה הראשונית והתייחסות אליה וחשבתי שהיא ברורה מאוד, פרובוקציה מאתגרת. לא רק שהכיבוש חייב להסתיים, עצם קיומו הוא דגל שחור שאסור להתעלם ממנו. היה לי חשוב לומר את זה לרחוב, רציתי לעצבן, להיות הפרעה בעין, לעשות משהו, אבל שוב, לאף אחד לא היה איכפת. רק פעם אחת, כאשר עמדתי במרפסת והבטתי ברחוב, עבר שם שחקן שגר לא רחוק, שהיה איש שמאל לפני שחזר בתשובה וכעת טייל את דרכו חזרה מבית הכנסת. הוא נד בראשו בזלזול, אולי אפילו אמר משהו. לא הגבתי מחוסר רצון ליצור ריב שכנים מיותר. נכנסתי הביתה וסגרתי את דלת המרפסת.

החלפתי את הדגל השחור כשהתבלה, מדי שנה או שנתיים, הופך את זה לטקס יום עצמאות פרטי. שמרתי פיסות בד מתאימות ושכללתי את מלאכת התפירה והתלייה. עם התקבעות ההרגל הוא כבר לא היה צעד של מחאה אלא יותר הצהרה של שונות, של זהות מתנגדת. אהבתי לחזור הביתה ולראות ממרחק את הדגל הדהוי במרפסת שלי. לאף אחד אחר לא היה דגל כזה וזה עשה אותי מיוחד בעיני עצמי. אהבתי להיות יוצא דופן וצודק יותר מאשר רציתי לשנות את סביבתי.

כל זה קרה לפני ובמקביל לשינוי בהבנתי את האזור בו אני חי. חשבתי שאני גר באזור תעשייה בתל אביב אבל גיליתי שבעצם זו שכונה של יפו. כאשר התעקשתי להתבונן בסביבתי במבט בוחן ראיתי את הכתובות בערבית על הבניינים הישנים, את הנזק האדיר שגרמו שנים של הזנחה מכוונת, את עומק העוול שעדיין לא כופר שנגרם למי שחיו פה לפני. עיר שלמה נגנבה מתושביה והפכה לשלל מלחמה, קורבן לביזה ולניצול. התושבים החדשים גם הם, בתורם, נוצלו והושפלו. המרחב כולו היה קורבן של כוחות גדולים ממנו. כשהבנתי זאת כבר לא יכולתי לשכוח ולהתעלם מכך שגם לי יש חלק בפשע הזה, שגם אני נהנה מפירותיו.

זכויות היתר שמעניקים לי מיני, מוצאי, דתי, החינוך שקיבלתי, הייחוס והרכוש המשפחתי הן על חשבון מי שלא נהנה מזכויות דומות. איני אשם בהן אבל חוסר השיוויון הזה מקומם ובלתי צודק. התעלמות ממנו היא התנשאות בעלת מחיר מוסרי כבד מאחר ועוול לא מתפוגג או מתפזר כעשן אלא מצטבר, תוסס ומבעבע, מניע רצון לנקמה שעתיד ליצר עוולות חדשות. זכויות היתר מעוורות, מאחר והן נחוות כחוק טבע, כתנאי יסוד בלתי משתנים שמסתירים חלקים שלמים במציאות. אני מכיר בהן לא כדי לבטלן אלא כדי להפוך אותן לנראות, מתוך שאיפה להסיר חלק מהצללים שהן מטילות. אני רוצה להבין את המציאות המקיפה אותי ומוכן להכיר בכך שהיא מסובכת ומלאה ברבדים. אפשר לתפוס אותה ואת מקומי בתוכה באופנים שונים כשבחלקם אני והקרובים אלי הם כוחות אופל ובחלקם האחר, שאותו אני בוחר לאמץ, סוכנים של תקווה. ככה זה כאן.

סיסמאות וסמלים מפשטים את המציאות המסובכת, מגדירים את גבולות המחנה, מי אויב, מי ידיד, מי קרוב ומי זר. אולי אין מכך מפלט. אבל הם ואנחנו, שחור ולבן, היא בחירה דלה שמתעלמת מאפשרויות אין סופיות של גווני ביניים ושילובי צבעים. הצהרות חד משמעיות יוצרות אשליה של פתרון קל, כבדרך קסם, כמו הציפייה למשיח על חמור לבן שיבוא ויסדר הכל. זה לא יקרה. שום משיח לא יבוא וגם אם יקרה נס ויקומו שתי מדינות הכיבוש עדיין ימשך בדרך כזו או אחרת. אבל הפרידה מהחלום על פתרון קל ומיידי אינה מעשה של ייאוש. היא הכרה בצורך במאבק מתמשך שמלווה ומגדיר את החיים כאן, מאבק שאפשרי בגלל זכויות היתר שבבעלותי, ושאין מאחוריו ציפייה לנצחון כללי וגורף. זה מאבק של פתרונות ומעשים קטנים, של ביקורת פנימית וחיצונית שמטרתה לא לסרס או לפסול את האחר אלא למנוע סבל ולתמוך בצדק, בשיוויון ובאחווה, בהמשך קיום של ריבוי דעות ושל כבוד הדדי.

עוד מעט, כשישפצו את הבניין בו אני גר, ימחקו הכתובות מהמרפסת. הדגל השחור כבר לא שם, הורדתי אותו כשעברתי דירה ולא טרחתי להניף אחד חדש. כנראה שכבר איני זקוק להם או לו. הדגל השחור הרי מתנופף מעל מעשי השלטון, מעל חיי היום יום, מעל האווירה ברחוב, מעל כל מה שקורה פה. מי שלא מבחין בו עיוור, או אולי לא יכול או רוצה להרים את מבטו.

מאת Uri Yoeli | פורסם בגוף ראשון, על המרחב | גם בתגים כיבוש, מאבק, מלחמה, פוליטיקה, שכונה, תל אביב - יפו | תגובות (1)

העיתון של יום חמישי

01/05/2014 – 11:11 pm

עברתי על העיתון של יום חמישי ככה מהר, בבוקר, לפני תחילת היום, לפני ביקור בטיפת חלב.
שום דבר מיוחד, שום אירוע גדול. ראשון במאי אבל למי איכפת.
איזה דכאון. גועל נפש שאי אפשר להבין איך אפשר. מקבץ ידיעות שקשה להתעלם ממנו שחושף מקום מנוון וגזעני, רקוב עד היסוד.
דוד הנחלאווי, ואנדאליזם לאומני, מעצר שרירותי ומקומם, אפליה ממוסדת של ערבים רק בגלל שהם לא כמונו. גם כן מקום. העיתון מספר את מה שאני רואה מסביבי, רחוב מתבהם, כשהניכור האורבאני בא בצורת אלימות כבושה. מי האנשים האלה בכלל? כנראה שאני לא מבין את רוב בני האדם בהם אני נתקל. איך עוד לא התפוצץ הכל? המבול יבוא, ההכרה שמשהו יסודי חייב להשתנות.
טיפת החלב היא ביפו. אמצע עג׳מי, רחוב הערמון. מבנה גדול, חדש, שמהחלון שלו רואים את הים. היה תור, שעתיים חיכינו. ונחמד שהיו ילדים יהודים וערבים, שעברית וערבית דוברו בלי להתחרות זו בזו, ככלי קשר בין הורים לילדיהם ותו לא. הריח של הג׳נטריפיקציה, של הפריבילגיות והשנאה החמוצה כמעט לא חדר פנימה.
כנראה שהילדה שלי תגדל כשערבית אינה זרה לה. היא לומדת בגן ששתי השפות מדוברות בו כי יש בו ילדים וגננות שמדברים בהן. זה פשוט ויומיומי למרות שכמובן שמצופה מדוברי הערבית לדעת ולתקשר גם בעברית ללא הציפייה ההפוכה. איני יודע כמה מההורים או מנשות הצוות שעברית היא שפת אימם שולטים גם בערבית, אבל אני מתאר לעצמי שמעטים. ובכל זאת יש קיום משותף לשתי השפות, ולמגוון האפור שביניהן, אהלן, מה נשמע. אבל לא רק זה, גם ערבית ממש, היא אינה מושתקת. חשוב לי שבתי שומעת את השפה ומשתמשת בה כדרך תקשורת ולא כסמל של עימות.
אני חושב לפעמים שהעובדה שאיני מזהה את ההבדלים הראשוניים בין ׳ספרדים׳ ל-׳אשכנזיים׳ היא תולדה של ילדותי המוקדמת, בשכונה בדימונה, בשנות השבעים, במקום בו מוצא לא היה קריטריון בו ילדים מגדירים באמצעותו את מי שהם פוגשים. אני מקווה שבזה, בפארסה הספרדואשכנאצית שפה, אני לא גזען בבסיסי, אין לי רתיעה מוכתבת מראש. אולי בתי תהיה פחות גזענית ממני, אולי אוכל לעזור לה בזה גם בעתיד.
כי אני נשאר פה, וגם היא, בינתיים, לפחות עד שתוכל לבחור בעצמה. כלומר, בטח ניסע לשנה, אני בעקבות הקריירה של בת זוגי, שנת שבתון מכאן, אבל פה, בארץ הזו, כנראה נחייה, במקום המוזר והמתדרדר הזה, על סף או בתוך הקריסה של כל מה שמחזיק או מגדיר אותו.
כי ככה זה, פה אנחנו חיים, כאן הבית שלי. להשאר היא גם בחירה, להצמד למה שחשוב, לא לוותר על מה ששלך, כי עצם השמירה על הגדרה עצמית, על היותך מקומי, בן המקום, היא ההתנגדות לעוולות שמסביב. החיים הרי תמיד פשוטים ומסובכים יותר מטורי דעה וידיעות עיתונאיות. הנראטיב שלהם רק נראה צפוי.
אני לומד ערבית, מסוגל להבין את עיקרי מה שאני שומע ברחוב היפואי ובגן, יכול לקרוא כותרות של עיתון או סטאטוסים בפייסבוק. זה חשוב לי לא כמעשה סולידארי אלא כי זו שפה יפה, מעניינת וחשובה. אני מכבד אותה ומכבד את יפו, שבגבולה אני חי, אבל, אולי למזלי, לעולם לא אהיה יפואי. ומאחר ולא נולדתי כזה, לעולם גם לא אהיה ערבי.
לעולם לא אבין איך זה להיות יפואי, איך זה להיות פלסטיני, איך זה שערבית היא שפת אימך. ושום פלסטיני לא יבין לגמרי אותי. זה בסדר, הבנה חלקית וכבוד הדדי מספיקים, קלים יותר ליישום מאשר אותו דו-קיום, מושג כמו ביולוגי, חסר צורה או פשר. הכל פשוט ומסובך יותר משנדמה.
בעל טור שהפך פובלציסט פייסבוק הוא שר האוצר. מי שלא מבין את העולם בו אנשים מצטלמים הוא ראש הממשלה. אנו בשבוע שבין הצפירות ודוד הנחלאווי הוא גיבור השעה. זמן עצוב, ימי מאי הקשים של טרום עילפון הקיץ רובצים על כולנו.
עיתון יום חמישי השאיר אותי עייף. היום שאחריו היה מחוספס ועוכר שלווה.

מאת Uri Yoeli | פורסם בUncategorized | גם בתגים כיבוש, פוי, פוליטיקה, תל אביב - יפו | לכתוב תגובה

כתבתי הרבה על פלורנטין

27/07/2013 – 1:30 pm

בחודש האחרון נכנסתי שוב למאבק תושבים – להצלת הגינה הציבורית בשכונת פלורנטין.

כתבתי על הקושי לחיות באזור הזה ועל חוסר התחשבות של העירייה במי שבחר לעשות זאת, וגם על התנהלות העירייה החושפת כיצד חוסר ההתחשבות הזו באה לידי ביטוי.

אני חושב שיש סיכוי. אני אופטימי.

ויוצא שאני מסתכל על האזור הזה הרבה זמן. ויוצא שגם כתבתי על זה לא מעט. ריכזתי את הטקסטים הללו כאן.

כתבתי על המכולת השכונתית, ועל המאבק הבלתי אפשרי שלה מול רשת השיווק שפתחה סניף בשכונה . כתבתי את זה ב- 2006. הם עדיין שם.

כתבתי סביב מאבק התושבים האחרון בו הייתי מעורב עד צוואר, נגד תוכניות הבינוי ב- ‘מתחם החרש והאומן’, בסדרה ‘גזר דין מוות לשכונה’:

זו קינה על העלמות התעשייה והייצור, מהימים בהם בנו את מגדל נווה צדק הארור .

זו הרחבה, שיר הלל לרבגוניות ויכולת ההסתגלות של אזור התעשייה שזמנו עבר.

זו הרחבה, למה זה חשוב, מי הרוויח מזה, וסיפור קטן על רכוש נטוש.

זו הרחבה, אסוציאציות, טון מהוהר ומלומד, קצת על מכבי תל אביב, קצת על עין הוד.

זו הרחבה, פאסיבית אגרסיבית, על נוכחות ההיסטוריה במרחב.

זה רגע קטן, החרט הזקן סוגר את בית המלאכה שלו.

ועוד רגע, בעל הבית שלי נפטר, ואני סופד לו ונזכר איך הגעתי לשכונה.

עוד קינה, החוזה את בוא הדחפורים וקוראת לזהות מקומית שאינה קשורה אל החדש והאופנתי.

וכאן יש תיאור טיפוס למגדל נווה צדק לפני סוף בנייתו, עוד על מה הדרום צריך.

ואתנחתא לסיום, גלריית כתובות ‘עם ישראל חי’ והשינויים שעברו.

כשלמדתי באוניברסיטה, ניצלתי את ההזדמנות וכתבתי עבודות, כלומר מאמרים, כלומר טקסטים ארוכים ומלומדים שניסיתי בכל זאת, הרגל רע שלי מהזמן בו סתם כתבתי, שיהיו מעניינים לקריאה:

מאמר, שבמפתיע הוא אחד הטקסטים הנקראים ביותר באתר, על ההיסטוריה של פלורנטין, מי הקים אותה ומתי, ותיאור סכסוך מצחיק בין בתי כנסת .

ומאמר מסכם, ארוך למדי, לא למתחילים(אבל עם הרבה תמונות!), על דרום תל אביב, על התפקיד ההיסטורי של השוליים. אני גאה במאמר הזה וחושב שזה הכי קרוב שהגעתי לכתיבת הסטוריה. הוא עוד לא גמור ובגרסה שפרסמתי כאן הוא נטול הערות שוליים. יש כאלה, לפי קילו, לכל מי שמודאג.

קריאה נעימה.

בוודאי אמשיך לכתוב בענייני שכונה, דרום תל אביב והיסטוריה עירונית ומקומית. זה נושא מעניין מדי בכדי להפקירו, ותהליך השינוי שאזור זה עובר הוא מרתק ונמצא רק בתחילתו. אני מקווה שלטקסטים אלה תהיה השפעה בתהליך הזה.

מאת Uri Yoeli | פורסם באקטיביזם, סיפורי שכונה, פלורנטין נלחמת | גם בתגים אזור תעשייה לשעבר, גזר דין מוות, היסטוריה, מאבק, מאמר, פלורנטין, תל אביב - יפו | לכתוב תגובה

גלנט והאדמה הגזולה

20/01/2011 – 8:16 pm

הבית שלו נראה כמו וילה רומאית. מקום בו המצביא יכול להתהלך, לשבת קצת בחצר הפנימית, להתענג על התנובה המשובחת של האחוזה הקטנה. הוא יכול להרהר, בנחת, על דברים גורליים. מוות, כיבוש. הסיכון והגדולה שבמלחמה. יבול אדמתו. זו אותה הרוויח בדין. את חייו הוא סיכן. יתום מאב שבכוח שריריו, בזכות האומץ והכשרון הגיע לכאן. איש שעושה. עד הסוף. כמו ב’עופרת יצוקה’. כשמחליטים אז עושים, ויותר טוב שהם יפגעו מאשר אנחנו. בעיניו זאת מוסריות. אני מחזיק מגלנט. אני מתעב אותו. לא רק בגלל שהוא מי שברק בחר בו אבל גם. ביחד הם עלולים לעשות דברים גדולים ביחד. מחצר הוילה הזו הם יכולים להחליט על המלחמה הבאה.

האדמה הזו, אותה מחלל עתה גלנט, בגניבה (כנראה, לכאורה), בטעם רע, ביהירות הזאת של מי שמתאים להוביל את הצבא היהיר ביותר במזרח התיכון, כבר חוללה פעם. היא נכבשה ונגזלה מבעליה, שלא קיבלו עליה כל פיצוי. את הכפר צבארין, שחורבותיו קצת מצפון לוילה, ושעל אדמותיו הוקם מושב עמיקם, כבש ארגון האצ”ל קצת לפני הכרזת המדינה. התחולל קרב. 1800 איש גרו בכפר. הם העזו להתנגד לכיבוש. כ- 20 נהרגו. שבעה צעירים הוצאו להורג לאחר הכניעה. נשים, זקנים וילדים הוחזקו במכלאות במשך כמה ימים ואחר כך גורשו לאום אל-פחם. שידעו לא להתנגד. פשע מלחמה.

המצביא יודע שפשעים ומלחמות הולכים ביחד. ככה זה היה וככה זה יהיה, וכולם גנבים, ולמדינה מותר, וליהודים, ובטח לו, חייל יהודי חזק. וכולנו שותפים לגניבה, וליוהרה, ופשע המלחמה האדיר שהיה כאן, הגירוש, הגזילה, הטיהור האתני, ממשיך להכתים אותנו, ממתין למחילה.

על הכפר צאבארין – http://nakba-online.tripod.com/Sabbarin.htm

מאת Uri Yoeli | פורסם ביומן | גם בתגים גועל נפש, גלנט, צבא | תגובות (2)

עין הוד, איבאנו פרנקובסק, זכרון העבר וירושלים

23/01/2007 – 11:16 pm

גזר דין מוות לשכונה (5)

הקדמה

בתיאבון גם לך, מגיב ראשון על סדרת הרשימות הזו, אני שמח שגרמתי לך לזכור. ושים לב, אינך חייב להרחיק עד עין הוד על מנת להרים כוסית לכבוד הנכבה, גם בפונדק שאול שבדרך אילת מגישים בשר, וגם זה בית ערבי לשעבר. מנת הקורקבנים שלהם מצוינת, אגב, מומלץ. מצד שני, הרי לך טיפ קטן להתנהלות אל מול הליידיס: שימחה לאיד אינה דבר סקסי. היא חולשה, אנושית ומובנת אך בכל זאת דוחה במקצת. מוטב להצניעה, להתייחס אליה כמו אל חולשות אנושיות אחרות, גזים, לדוגמא, אבל סלח לי אם לא אפתח את הדימוי הזה הלאה. מנת הקורקבנים של פונדק שאול ודיבורי גזים באותה הפיסקה נראים לי נקודה נמוכה במיוחד לדיבור המעין כבד ראשי שאני מנסה לנהל כאן (והנה, פיתחתי, אבל רק קצת. לא הצלחתי להתאפק. מסריח. די כבר, יא מגעיל).

סיפור לא קשור

לפני מספר שנים ביקרנו, סבתי, צילי יואלי ז”ל, אימי, אחותי ואני, בארץ הולדתה, גליציה של פעם, אוסטרו – הונגריה במהלך המאה ה 19, פולין בין שתי מלחמות העולם ואוקראינה לאחריהן. שם עירה שונה לאחר הכיבוש הסובייטי, וסטניסלבוב הפכה לאיבאנו – פרנקובסק. קשה היה ליישב בין זכרונותיה אודות עיר תוססת ותרבותית ובין המציאות האפורה, העגומה וקשת היום בה נתקלנו. סבתי לא הייתה אדם סנטימנטלי, וחיפושינו אחרי בית ילדותה היו מלווים בנרגנות בלתי פוסקת שלה, שהוזנה על ידי כך שהמרחב העירוני השתנה במהלך השנים, ושמרכז העיר המפואר של פעם הפך לשכונת עוני. נדמה היה שההתרגשות מהכניסה לדירה אותה תיארה כרחבת ידיים ושהתגלתה כצרה ודחוסה הייתה יותר שלנו, מי שניזונו מהזכרונות, מאשר שלה, זו שחוותה אותם. היא בעיקר התנגדה, מה שהתבטא בדשדוש רגליים דווקאי ופרצי דיבור צווחניים, כאילו הובלה לשם כנגד רצונה, אותה סיפקו הזכרונות. אינני מבקר אותה. אני אוהב ומעריך אותה ואת זיכרה. עבורינו השרידים הפיזיים לאותם זכרונות היוו דרך להפוך אותם למוחשיים יותר. השוני והצרימה בין המציאות לבין העבר המדומיין תרמו להבנת הטראומה, ההעידר, המחיקה של מי שגר בבית הזה, כל בני משפחתה של סבתי. היא לא הייתה זקוקה לפרספקטיבה הזו.

נסיון לקישור

הסיור בסטניסלבוב חשף את היסודות האיתנים של הקהילה היהודית הגדולה, שראתה עיר זאת כביתה. בנייני הגימנסיה העברית, שעל מדרגותיו שרה לנו סבתי פזמון מהצגת חנוכה בה השתתפה בכיתה ה’, ובית הכנסת הרפורמי, גבוה התקרה והמפואר, עדיין עמדו על תילם, שמורים למדי, וניכרה בהם רמת הבנייה הגבוהה שאיפשרה את שרידתם. הם, בדיוק כמו חלק מהבתים בשכונתי, נועדו גם בשביל העתיד ולא רק בשביל ההווה. האנשים שבנו, גרו והשתמשו בהם לא יכלו לדמיין אפשרות אחרת. איני יוצר הקבלה בין הנכבה לשואה, לכל מי שהשוואה כזו מחרידה אותו, וההזדהות המיידית שלי היא עם בני משפחתי הרצוחים, אבל קווי הדמיון המסויימים, השרידים בבטון ובאבן לתמונת עולם שהתנפצה בגלל כוחות גדולים מפעולתו ורצונותיו של האדם היחיד, טורדים את מנוחתי. הכרה בקורבנות היהודית אינה חייבת להיות כרוכה בהתעלמות מקורבנויות אחרות. במידה מסוימת, ולפחות עבורי, היא דווקא יכולה לאפשר הזדהות והבנה של האחר.

חזרה אל השכונה, ואל תמונת העולם של מי שגר, עבד ובנה בה. הטמפלרים שבנו את וולהלה, ופתחו את מפעלי התעשייה הראשונים במרחב זה, כמו גם את מועדון הלילה המערבי הראשון, קפה לורנס, הפרוע וההדוניסטי, עשו זאת מאחר והמרחב הפרטי שלהם כלל גם את אירופה, ממנה ינקו הון וידע. הם רצו להבטיח את עתידם, כחלק ממגמה המשכית בקהילה ובמרחב אליהם השתייכו. כך גם הערבים שבנו בתי מגורים ומסחר. עתיד זה היה, לבסוף, אחר לגמרי, ואחד הדברים המרתקים, לטעמי ולטענתי, הוא כי היוזמות הללו תרמו בסיכומו של דבר להצלחה של קהילה אחרת, ליצירת משק תעשייתי עברי מפותח ומגוון ומרקם עירוני תל אביבי המעודד מוביליות במקום יציבות וקיבעון.

הנכבה, או מלחמת השחרור/ העצמאות, היא אירוע מחולל בהיסטוריה של המרחב השכונתי, לא רק בהיסטוריה הפוליטית של המאבק הישראלי – פלסטיני. אבל היא אינה מנותקת מהקשר, וקדמו לה תהליכים ארוכי טווח, בדיוק כפי שהשואה לא נוצרה יש מאין (אנאלוגיה אחרונה, לפחות לכרגע), ונתמכה ע”י זרמי עומק שהיו קיימים עוד לפניה. הטמפלרים, והערבים שבנו את בתי המידות אליהם עברו אחרי המלחמה עניי שכונת מכבי, יצאו פראיירים, אין ספק, אבל אין לי כל שימחה לאידם. הם לא יכלו לדעת שעתידם יתנפץ לרסיסים. הם היו קורבנות, ואין בהכרה בטרגדיה שלהם בכדי לערער את הכרתי בכך שבאותו מרחב עצמו היו אנשים שעבורם אותו אירוע היה נצחון אדיר, ולגמרי לא מובן מאליו.

סטייה מהנושא

אחד המשפטים ששמעתי שוב ושוב ממורי השונים הוא כי אסור לשפוט את העבר דרך ידיעת מה שקרה לאחר התקופה אותה אנו בוחנים. מובן שזהו אתגר בלתי אפשרי, בתור התחלה מכיוון שהעבר הוא רצף של מאבקים, שהמנצחים בהם הם שמנציחים את זכרון מה שהיה, והם עושים זאת כפי שהם בוחרים לזכור אותו. יוצאת דופן מכלל זה, שישר בא לשבור אותו לרסיסים, כי היי, אנחנו בעד הלוזרים פה, הם הרבה יותר מגניבים, היא תפישת העבר היהודית, שבה הצד המפסיד הוא שהנציח את חרפתו דרך יצירת מיתוס כפרה מתמשך, ומחזור הווה כבול לזכרון העבר (זו הכללה גסה, אני יודע, אבל תנו להגיד משהו). השוני הזה התעמעם משהו בגרסה הישראלית של היהדות (שתי הכללות במכה אחת), למרות שנותרה בה משהו מתבדל ומסתגר, כזה שמסרב להכיר בכך שאין עבר אחד ומונוליטי, שלא כל העולם סובב סביבנו.
ואני בכלל באתי לדבר על בתים. אני מתנצל.

עוד סטייה

אולי זה בגלל שאת רוב הרשימה הזו כתבתי לא בבית, לא בשכונה, אלא לפני, תוך כדי ואחרי נסיעה לירושלים, לצורך עבודה. ירושלים, ותגובות קנטרניות, קצת מערערים אותי. את שתיהן, לשמחתי המסויימת, כי אתגרים זה נחמד ורק קצת מעייף, אני מכיר די טוב. אבל צעדתי היום במקום שאיני מכיר, מצבת הזיכרון של גדוד הקלעים הבריטי שכבש את ירושלים ב 1917 בשכונת רוממה, כיכר הדורה, לב של שכונה חרדית, ללא כל איזכור בעברית לסיבה ומסובב לסלע הענק והמסותת התקוע פה באמצע. זה היה נחמד דווקא, הצרימה הזו, השתעשעתי עם מודעותי אליה. אלהים הוא שנתן לנו את הארץ. זה ברור לגמרי, זו אקסיומה, וגם הגרסה החילונית של הלך הרוח הזה היא דטרמיניסטית באותו אופן. לא נוח לי עם זה. לא מסתדר לי, במיוחד כאשר מתלווה לזה גם קורבנות קסנופובית, אבל אני מעדיף להשתעשע במקום להתעצבן.

התנצלות על הסטיות

אז זהו. נצחון 48, או תבוסת 48, או כל מחול השדים של מלחמות העולם, או המודרניזציה, או הנס האירופי, או השיעבוד של כל שאר העולם, כל אלה לא היו מובנים מאליהם. אבל אני מעדיף להתמקד באזור תעשייה שולי, בתחומי טיולי עם הכלב. אני מעדיף לבדוק חוסר קשר מדויק בין סיבה לתוצאה במרחב מוגבל מאוד, ממנו אשתדל לחרוג רק במעט.
הוא נכה, אגב, הכלב, כך שטיוליו אינם רחוקים במיוחד. אנסה לקמץ מעתה והלאה בהערות שאינן קשורות לתחום מושבי. מצד שני, אני מזהיר, אני נוטה לחזור למקום הפשע, כך ששוב, כלל איני מכריח לקרוא ובאופן כללי אני מתנצל.

מאת Uri Yoeli | פורסם בסיפורי שכונה, קטעי יומן | גם בתגים אזור תעשייה לשעבר, ירושלים, כיבוש, פוליטיקה, פלורנטין, תל אביב - יפו | תגובות (8)

מכבי תל אביב, עין הוד ודקל שפל צמרת

22/01/2007 – 3:05 pm

גזר דין מוות לשכונה (4)

לפני 82 שנה, בסוף ינואר, נערך משחק כדורגל ידידותי בין קבוצת מכבי תל אביב לקבוצת גדוד לנסרס מהצבא הבריטי. צילומים מתוך הספר “קורבמן – צלם תל אביבי אחר” (בתיה כרמיאל, מוזיאון ארץ ישראל – יד יצחק בן צבי, 2004) מתארים את האירוע החגיגי: שוטר רכוב על סוס חולף על פני הקהל הגודש את דרך שכם, עגלות של רוכלים המוכרים תקרובת באיכות ירודה, גברות מהודרות, לבושות שמלות אופנתיות, ממתינות בכניסה למגרש, ולבסוף, המשחק עצמו, על מגרש חולי, המוקף כולו בעצי דקל תמירים. מכבי תל אביב הפסידה, אגב, בתוצאה 4:2, אבל שתי הקבוצות הצטלמו יחדיו למזכרת, ואף קינחו את הארוע הספורטיבי בארוחה משותפת. המגרש, הדקלים, כל נווה המדבר הפסטורלי הזה, הם מפגש רחוב אליפלט ודרך אילת של היום. אם “מגרש הדקלים”, כפי שהוא נקרא בפי הקהל התל אביבי והיפואי, היה שורד את תהפוכות הזמנים, היה יכול להיות לי אחלה מקום לצפייה במשחקים מהמרפסת שלי. אבל מובן שלא שרד דבר, או, יותר נכון, שרדו רק עדויות פיזיות מועטות ודלות. עדיין, מצאתי את עצמי מחפש אחריהן במהלך הטיול עם הכלב.

בית מט לנפול בדרך אילת, צבוע אדום, בעל גג רעפים וחלונות עגולים ויחודיים, היה קיים כבר אז. ניתן לראות אותו, ניצב גאה ומהודר, ברקע הצילום הקבוצתי שנערך במשחק הגמר על “מגן שמשון”, הגביע הארץ ישראלי, באפריל 1925, בין מכבי תל אביב ומכבי אבשלום פתח תקוה. חבורה מגניבה הם נראים, שחקני הכדורגל של אז, שניים מהם עם תחבושות למצחיהם, גברים קשוחים, כמעט כולם משולבי ידיים ובעלי מבטים חודרים. מכבי תל אביב ניצחה, ולמרות רתיעתי העכשווית מכל מה שהוא צהוב, אני חש סוג מסויים של גאווה מקומית. האימפריה נולדה מתחת למרפסתי. אפילו דקל נותר, אחד, שמתחבא בחצר האחורית של הבתים שפונים אל דרך אילת, ושאותם ניתן לראות מהצד השני של המרפסת, גזעו בוקע דרך גג סככה של חצר מסגרייה. בחנתי אותו כאשר שוטטתי במגרש החנייה שליד ביתי, שהעירייה הקיפה פתאום בגדר והפכה לגן ציבורי עלוב במיוחד. הוא זקוף ועתיר שנים, ומאחוריו מזדקר אותו מגדל בזוי, שמנופי הענק שבונים אותו לא מפסיקים לנוע. אני חושב שכבר פתחו את הדירה לדוגמא. קנו עכשיו, לפני שייגמר. אומנם מחלונות הענק רואים כרגע אזור תעשייה עלוב, אבל כל זה ישתנה בקרוב. כדאי לחשוב על העתיד.

למי שהצטרף עכשיו ותוהה על פשר והקשר הטקסט הזה, אני יכול לספק רק תשובות חלקיות. נראה לי שהתחלתי בפרוייקט (מילה שווה ובלתי מחייבת, הוריי!) בשם “גזר דין מוות לשכונה”. ארכז את כל הרשימות הנושאות כותרת זו במדור “סיפורי שכונה” באתר זה, וזאת מבלי להתחייב על כלום ומבלי לנסח כוונה או מטרה ברורה. אני מרשה לעצמי לתהות ולטעות, לערבב מין בשאינו מינו, להרהר. הרקע הבסיסי הוא השינוי המהותי שעוברת ותעבור השכונה בה אני גר, כרגע איזור תעשייה ומעין שטח הפקר ובעתיד זירה עירונית נורמטיבית. אני לא אוהב את השינוי הזה, מסיבותי האישיות והקטנוניות, למרות שברור שאינו נמנע.

סטייה קטנה מהנושא, שאנסה בסיכומו של דבר לקשר אותה לדיון אותו אני מנהל עם עצמי. קראתי לאחרונה, במסגרת סמינר שכותרתו “היסטוריה וזיכרון”, בהנחייתו המשובחת של פרופ’ אלון קונפינו, פרקים מספר בשם : The Object of Memory: Arab and Jew Narrate the Palestinian Village (Susan Slyomovics, University of Pennsylvania Press, Philadelphia, 1988). סליומוביץ’, פרופ’ לאנטרופולוגיה במכון MIT שבקיימברידג’, בוחנת את האופן בו נזכר הכפר הפלסטיני עין חוד, אשר הפך למושבת האמנים עין הוד. זה מקרה מעניין במיוחד, מאחר ושלא כמו מעל שלוש מאות כפרים אחרים שתושביהם גורשו ב 48 ושנהרסו עד היסוד או שונו עד בלי הכר, בתי האבן של עין חוד שומרו וטופלו על ידי בעליהם החדשים, שהארכיטקטורה הפלסטינית המסורתית היוותה עבורם מקור השראה וחיקוי. שוני נוסף הוא שחלק מתושבי הכפר המקוריים ייסדו יישוב חדש, ששמו שונה ב 1978 ע”י תושביו ל”עין חוד החדשה”, ואשר צופה ממעלה הכרמל על כפרם הישן, הדומה אך שונה מזה אותו נאלצו לנטוש.

גישתה של סליומוביץ’, יהודיה ובת להורים ניצולי שואה, היא פרו ערבית פלשתינית, או, אם תרצו, אנטי יהודית ישראלית/ ציונית, מובהקת. היא תופסת את הציונות כתנועה קולניאליסטית במהותה, וגיבורי הסיפור שהיא מגוללת הם הבנאי של הכפר, שבתי המגורים שהקים הם אנדרטאות לחרפת הגירוש, שזכר מי שגר בהם עדיין לא נמחה, או המוכתר של הכפר החדש, שדאג לרדת לטייל כל יום בכפר הישן, בכדי לדאוג שאי אפשר יהיה לשכוח את אלו שחיו בו עד נקודת השבר של הנכבה. למרות התחושה הברורה ועוכרת השלווה ששני הנראטיבים, הסיפרים, הפלשתיני והציוני, מתנגשים וסותרים זה את זה, ושהאמת והצדק, ככל שמושגים אלה רלוונטיים אל מול כוחות השינוי ההיסטוריים, הגדולים מכל מוסר או שיפוט, שוכנים בצד הפלשתיני, הרי ששניהם בכל זאת מתקיימים במקביל, זה מזין את זה, ולהפך. בהקדמה לספר מקדישה אותו סליומוביץ’ לבנם המשותף שלה ושל בעלה, נג’יב ברבר, אשר הוא גם ערבי וגם יהודי. הזהות ההיברידית הזו, בת הכלאיים, מתקיימת פיזית בבתי האבן של עין הוד.

תושבי עין חוד החדשה, הפזורה של הגולים מן הכפר הישן והחברה הפלשתינית על מוסדותיה נאבקים על שימור זכרון העבר באמצעות הוצאת ספרי זיכרון, איסוף עדויות כתובות, מצולמות ומוקלטות למה שהיה על מנת לזכות בהכרה לעצם קיום היסטוריה המשכית במרחב עכשווי בו עין הוד הוא מקום שסיפורו מסופר משנת ייסודו ע”י מרסל ינקו, הארכיטקט ואומן הדאדא הגולה מרומניה, בשנת 1953. המיתולוגיה של הכפר, לפיה נוסד במאה ה 12 ע”י אחד ממצביאיו של סלאח א דין, הלוחם הגדול בצלבנים, משמשת גם ככלי לפירוש המציאות, כצוואה על זמנית, שיקרית אך מנחמת, לכך שהפולשים נטולי השורשים יעזבו יום אחד, ושגן העדן האבוד יקום לתחייה. אך במקביל מתנהל מאבק פרוזאי יותר להכרה בקיום פיזי ובזכויות תושב בסיסיות של הכפר עין חוד החדשה, שהממסד הישראלי מסרב להעניק לו. בסיכומו של דבר זו אינה מלחמת זיכרון אלא ניסיון להשלים עם המציאות דרך כינון מיתוסים חדשים ישנים הממציאים ומעצבים זיכרון קולוקטיבי דרך שרידים פיזיים ומיתיים.

כפי שסיפרתי ברשימה הקודמת (והרי הקישור, צולע במקצת אבל משתדל), גם בשכונה שלי נותרו בתים שזכרון בעליהם הערביים טבוע בהם. בפינת הרחובות קומפורט ודרך אילת יש שני בניינים ששלטים מגולפים באבן, כתובים ערבית, נקבעו בקירותיהם, ובהם מצויינת שנת בנייתם, 1934, שנה לאחר הקמת מרכז וולובלסקי, 50 מטר דרומה מהם. האזור הזה היה מחוץ לתחום השיפוט של תל אביב, אבל גם לא ממש יפו, וברור שהתקיימו בו מספר זהויות היברידיות במקביל, ערבי – יפואי, יהודי – יפואי – תל אביבי, גרמני – יפואי וכו’. המונח שטח הפקר בו השתמשתי קודם הוא שיפוטי, ומפספס את ההבט של No-man’s land כשטח חסר בעלות ושייכות גורפת. מוטב להמירו במרחב כלאיים מגוון. אבל השוני בזהות של הפרטים השונים שחלקו את אותו מרחב פיזי פירושו גם שוני מהותי בתפישת אותו מרחב. עבור התושבים היהודיים שגרו בשכונת מכבי, שכונת צריפים שנבנתה על שטח מגרש הכדורגל הישן, דוחקת את שרידי נווה המדבר הקדום לטובת משכנות עוני זולים, זה היה מעון זמני, בדרך לשיפור בתנאי המגורים והחיים. גם לשכונה הזו לא נותר זכר. הבתים הערביים והטמפלרים נבנו באבן ובהדר. בעליהם התכוונו להשתמש בהם כל חייהם. מרכז וולובלסקי, על בנייני הרכבת באיכות הבנייה הירודה שהרכיבו אותו, היה ארעי מלכתחילה. מחיקתו לצורך שימוש מחודש בקרקע עליה נבנה אינה סותרת את חזון כינונו. עבור הבונים הערבים, לאורך דרך שכם, שטח זה היה המשך טבעי ליפו. תוצאות המאבק הלאומי וכוחות השוק והכלכלה היו הפיכת האזור תחילה לחצר האחורית של תל אביב וכעת ל”המשך טבעי לשכונת פלורנטין”. במובן מסויים, סופה של הארעיות המתקרב ובא הוא המשך מהופך לתהליך הבנייה הערבי של יפו. תל אביב בולעת את שוליה, מצמצמת עוד את הרווח במקף שמחלק את שמה המלא, תל אביב – יפו. ומאחר שכבר יש לה מיתוס מכונן שאינו ניתן לערעור שבו הזמניות וההתפתחות הן ערך מרכזי אין כל צורך בנוסטלגיה או בשימור של הארעי.

[אך מה לי כי אלין. כאשר שואלים אותי היכן אני גר תשובתי היא באיזור התעשייה של פלורנטין. תסביכי אישיותי הפרטיים הפכו את מקום מגורי לחלק מתפישתי את עצמי, אותה זהות היברידית (זה מושג פשטני, אני יודע, אבל הוא גורם לי להרגיש מחוכם). אבל זהות זו היא פשטנית, כפי שמוכיחה לי הטבילה שאני עורך בבריכת זכרונות, ייצוגי ושרידי העבר על פניה אני צף (דימוי לא משהו, הפעם. אוכל להחליפו בחפירה בשכבות תל הזכרונות וכו’ כאשר אעמיק חקור. נראה אם זה יקרה). והיא זהות זמנית וחלקית. לא נולדתי כאן, ואני גר בשכירות, בשכר דירה נמוך עד כדי שערוריה. כמעט עזבתי את ביתי בקיץ האחרון, מסיבות פרוזאיות של אהבה ורצון לקרבה ולשותפות, ודי כבר עם כל הארעיות השולית הזאת, ומה עם קצת יציבות בחיים המבולגנים שלי (וזה לא יצא לפועל, בגלל אותם תסביכים וחולשות שלי). לא בניתי כל דבר יציב, פרט לפרגולה מעצי ארגזים, שעלי לקשור בחבל כדי שלא תתעופף ברוחות המגיעות מהים. ריססתי גרפיטי על קירות המרפסת, שדוהה והולך. גם אני זמני כאן. יום אחד אעזוב את רחוב הרבי מבכרך, אולי כאשר שכונתי תכפה זאת עלי. זה מוזר, כיצד לא שמתי לב לעץ הדקל הזה עד עכשיו. כבוד. היית פה לפני, ותישאר גם אחרי, אני מקווה.]

מאת Uri Yoeli | פורסם בטון מלומד, כאילו שאני יודע משהו, סיפורי שכונה | גם בתגים אזור תעשייה לשעבר, גזר דין מוות, פלורנטין, תל אביב - יפו | תגובות (2)

גזר דין מוות לשכונה (3)

16/01/2007 – 4:02 pm

אחת השאלות שעלו אצלי בעקבות המפגש הכפוי קמעה שלי עם שכונתי המשתנה היא בדבר מערכת היחסים הסימביוטית בין מה שאין ברירה אלא לכנות אותו תרבות גבוהה ותרבות נמוכה. שפה והמשגה הן חיות אכזריות, מה? איך הן כופות את השיפוט, זה לא יפה, באמת, פויה. אז אגיד את זה שוב, ואחרת: הרצון המיושב לסדר, לאשליה של ניצחיות, יכול להגשים את עצמו רק באמצעות בלאגן המתרחש מעבר למסילה. השאלה היא עד כמה זירת הבלאגן הזו כנועה ופאסיבית. בכוונה לא אמרתי מנוצלת, מכיוון שזו כבר שאלה אחרת, ועליה יש לי תשובה ברורה, קמאית. כן. ודאי. אם אנצל את כותרת ספרו של שרון רוטברד, ואזרוק פנימה עוד המשגה שגם היא היררכית ושיפוטית, העיר הלבנה ניצלה את העיר השחורה. עכשיו אפשר להמשיך הלאה.

תל אביב בראשיתה הרחיקה את המסחר מעליה, ייעדה לו מקום מעבר למסילת הרכבת שסימנה את גבול השכונה. אבל המרכז המסחרי המתפתח היה חלק ברור מהעיר למרות חוסר הכרתה הרשמית בו שכזה. התעשייה הזעירה נדחקה עוד לשוליים, למקום הרחוק אבל קרוב, לגבולה של יפו, לשטח ההפקר הבין מרחבי. מרחב התפר הזה, קצה תל אביב, קצה יפו, כאן מתרחש החילוף המתמיד, הפיעפוע בין מרחב למרחב.

אני עובר רגע לסיפור, קשור ולא קשור. רציתי פעם לקנות דירה בדרך יפו 1, כשלוש מאות מטר במעלה הכביש מהמקום בו אני גר כעת, בבניין ישן, שבעל הבית היצירתי שלו החליט להוסיף לו עוד קומה. זה מקום מגניב, גבעת האטד, אוסף של בתים ישנים, עוטי כבוד ומסורת, ולבניין המסויים יש חצר שהכניסה אליה היא דרך קשת יפה נורא. וזה היה זול, קצת זול מדי, עסקת קומבינה שכזו. ידעתי על התוכניות לבנות במתחם נחושתן, החצר התעשייתית והנטושה שניתן היה לראות מהמרפסת, אבל זה לא הפחיד אותי. תוכניות כאלה הרי נדונו מראש לכישלון. בניין של 40 קומות ליד נווה צדק? זה לא הגיוני. ובכל זאת הלכתי לעירייה, לבדוק מה יש שם בארכיון על ביתי המיועד. מצאתי את תוכניות הבניין המקוריות, ישנות וצהבהבות, ועליהן כתוב בערבית שמו של בעל הבית. המסמכים הנוספים בתיק סיפרו על ההמשך, ועל הפיכת הבניין לנכסי נפקדים, על מכירתו בסכום סמלי למי שעבר לגור בו. גם זה פיעפוע, גם זה חילחול, אבל לא רציתי להשתלב בו. אני מקווה שבעל הבית ההוא לא כועס עלי על זה שלא החזרתי לו טלפון.

הערבים נטשו מאחור את בתיהם ב 48. הטמפלרים גורשו עוד קודם, מותירים מאחור את בתי החלומות שבנו בשכונת וולהלה, שכונת הבת של המושבה שעל הגבעה, שנקראה בשם הכינוי המיתולוגי לגן העדן הגרמני. הם, להבדיל מהערבים, פוצו על הרכוש הזה, אגב, חלק סמלי המכיר בהדדיות האובדן בהסכם השילומים בין גרמניה לישראל. הבתים הללו, הרכוש ששינה בעלים, הם מונומנטים עלומים לטרגדיות אישיות ומאבקים אידיאולוגים שהוכרעו זה מכבר. הם גם עדות לכמה המרחב הזה היה מגוון, וכמה אי אפשר להגדיר בו קו גבול קשיח עד 1948. זה משולב בזה משולב בזה, בלאגן של שוליים, שאני טוען שהוא יצירתי ומלא חיות.

יש מושג שניתן לייחס אותו לתהליך שעוברת ושתעבור השכונה שלי: ג’נטריפיקציה (Gentrification – תחפשו בגוגל ותמצאו כמה הוא פופולארי וכמה שנוי במחלוקת). תרגום חלקי שלו הוא השבחה. לרוב מדובר על כניסה של אוכלוסיות ‘חזקות’ המחליפות אוכלוסיות ‘חלשות’ בתהליך שגורם לעליית מחירי הנכסים ולשיפור באיכות החיים. אבל במקרה המסויים של שכונתי, ובפרט של מרכז וולובלסקי, מדובר בשינוי ייעוד ואופי, ובחיסול הפונקציה החשובה לטעמי שהיא מילאה בחייה של העיר, של שטח ספר המסוגל להתאים את עצמו לשינויים במציאות, ומהווה זירה לחילופים בין תרבותיים.

כבר דיברתי על היופי שאני מוצא במלאכת האלתור וההתאמה המתמדת ששרידיה ממלאים את אזור התעשייה. וכבר הזכרתי את כך שתוכנית הפיתוח תביא לבניית בתים שלא נועדו להשתנות, כמו אותו מגדל מקולל המאפיל ודאי כעת על אותה מרפסת ציורית בבניין בדרך יפו 1. אני חש שהתכניות הללו נכפות על המרחב ועלולות לגרום לנזק למרקם של העיר שאני אוהב. ומובן שאני גם חושש לחלקת האלוהים הקטנה שלי. אהבתי לגור באזור תעשייה, כושל אך מלא חיים, ואני אוהב לגור בחצר האחורית של פלורנטין. שינויים דרמטיים מפחידים אותי. אני מעדיף תהליכים איטיים, בנויים מדרמות מקומיות איתן ניתן להתמודד יותר בקלות. למה להרוס? האם ג’נטריפיקציה היא אכן השבחה, או שהיא סוללת את הדרך להסתיידות עירונית?

[אני ממשיך לקרוא, לחפש מידע, להתבונן ולהרהר. גילוי נאות: אני לומד באוניברסיטת ת”א סמינר על “עיר וייצוגיה”, בהנחיית פרופ’ יעקב שביט וד”ר חיים פיירברג. ההרהורים המוגבלים שאני פורש בפניכם כאן (בהתעלמות מוחלטת מכללי היסוד של הכתיבה לאינטרנט. מצטער) יתבטאו בסיכומו של דבר בעבודה פרו סמינריונית, שאני אשתדל שתהיה משעממת כיאות ובדוקה כדבעי. היקפה יהיה ודאי מצומצם ואולי אף שונה מסך התהיות שהעליתי, ואולי אף אמשיך להעלות, כאן. יהיו בה יותר פרטים, אולי על מגרש הכדורגל בו נוסדה קבוצת מכבי תל אביב (ששכן ממש פה, אגב, וכעת אין לו זכר), אולי על מה בדיוק יוצר כאן ומתי, אולי על האופן שבו מפות עירוניות מציגות את השטח הזה כלא קיים, כבלתי מיוצג. נראה. בינתיים ההרהורים הללו, ושכבות הסיפורים השונות שיוצרות את התל הנראטיבי שהוא היסטוריה עירונית (יצא לי דימוי נחמד, אני חושב. ארחיב עליו בהזדמנות), ושנחשפות לעיני דרך המחקר המוגבל שאני עורך, די מעניינות לי, ומי שמתייגע ממשפטים ארוכים מדי, מפותלים, מלאי חשיבות עצמית ומכונסים בתוך עצמם, מתענגים על פיתוליהם, לא חייב לקרוא.]

מאת Uri Yoeli | פורסם בטון מלומד, כאילו שאני יודע משהו, סיפורי שכונה | גם בתגים אזור תעשייה לשעבר, גזר דין מוות, מאבק, פלורנטין, שכונה, תל אביב - יפו | לכתוב תגובה

	השחקן מאמריקה \| קול… על השחקן מאמריקה – גרסה דיג…
	Caroldao על לרדת הפוך במדרגות
	Nico C על מה עשיתי בחופש הגדול
	Uri Yoeli על חצי שנה פצוע (כולל וידאו)
	@cactusbavarius על חצי שנה פצוע (כולל וידאו)

קול הרעם

ארכיון תג: נכבה

איבה נצחית. גלגולי הרכוש הטמפלרי בארץ.

צריך לדבר על הרבי: רחוב 306

שישרף הכל

שישרף הכל

רגעים בעתיד אפשרי

א

ב

ג

ד

ה

רגעים בעתיד אפשרי (4)

יפו אילת

דגל שחור

העיתון של יום חמישי

כתבתי הרבה על פלורנטין

גלנט והאדמה הגזולה