קול הרעם

 ביקור במוסיאון  

בדרך אילת תתחיל המהפכה, הוא לוחש באוזנה, הבל פיו מלטף את עורפה, זיקפתו לחוצה בין אחוריה. נקרא לכולם, כל מי שנגד, וכל אחד יתפוס רובה, או טנק. יש פה מספיק. כפות ידיה שעונות על הזכוכית הקרירה של ארון תצוגת המקלעים שיוצרו במחתרת, והיא נדחקת אליו, מניעה את עכוזה מצד לצד. הם לבד בתוך האולם הענק והממוזג, הם וחמש מאות רובים. נשק עושה לך חשק, מה? היא שואלת, והוא מגחך בתשובה, מתרחק ממנה, סוקר אותה, תשוקה בעיניו. לא, זאת את. בואי, נמצא איזה סליק.
 
[ מוסיאון בתי האוסף (לתולדות צה"ל) נמצא בפינה נידחת של העיר, על קו התפר בין תל אביב ליפו. מוצגים בו כלי הזין השונים ששימשו את צבא ההגנה מאז ועד היום, כמו גם נשקי שלל, פירטי ציוד, מסמכים, בולים ובכלל, כל מה שצבאי. בהתאם לכך, קיום המוסיאון הוא מעין סוד שמעטים שותפים לו. המקום נטוש רוב הזמן, פרט לסיורי תרבות יזומים של קבוצות חיילים עייפים. אבל הביתנים ממוזגים, ובשער יש בודק בטחוני וקופאית משועממת, שגובה עשרה שקלים ומתעקשת לחלק עלון הדרכה צבעוני. ]
 
הוא מגיף מעליהם את דלת המתכת של מיכלית הנפט ששימשה להעברת רובים טרם קום. הצירים חורקים. חשוך בפנים, וצר, אף אחד לא ימצא אותם כאן. בובת לוחמת ההגנה השולפת רובה קרבין מהמגרה הסמויה שבאחוריו של ארון מסמכים ממתכת שלחה בהם מבט תוכחה קפוא כשנדחקו לכאן, הוא מסייע לה תוך העברת יד על פנים ירכיה והתענגות על העור הרך. אין ספק, המכנסיים הצבאיים הקצרים הללו מתאימים לה. כעת הוא מפשיט אותה בחושך, מוריד את גופייתה, מוצא במישוש את קרסי החזייה, ממולל פטמה זקורה ונחושה בין אצבעותיו. אנחה קטנה נפלטת משפתיה, מהדהדת בחלל המתכת העוברי. די הרבה רובים אפשר היה לדחוף כאן.
לפתע הם שומעים דלת נפתחת, וקולות רגליים השועטות פנימה. אולי זה חיפוש, אולי מישהו הלשין, היא לוחשת לו, נצמדת אליו, שיגן עליה, אבל קול ילד מאנפף מרגיע את שניהם. מה זה, הוא שואל, איפה התותחים? ככה היו מחביאים אותם, עונה לו כל נשי ודידקטי, כמו של מורה להיסטוריה בעלת ותק של חמש עשרה שנה. מהערבים? שואל קול ילדותי אחר בתקווה.  לא, מהבריטים. אה, לא מעניין. והרגליים שועטות החוצה.
 
[ המוסיאון ממוקם בתחנת הרכבת העותומנית של יפו, ממנה יצא הקו המתפתל לירושלים. אחרי הכיבוש היה כאן מחנה צבא בריטי. בשנת 1959 החליט דוד בן גוריון שעל המדינה הצעירה לשמר עבור הדורות הבאים את כלי המאבק של עם הבחירה. המשוריינים, מרגמות הדווידקה, התותחים והרובים המאולתרים נאספו במבנים הישנים, שוחזרו ושופצו, כאשר כל תקופה במאבק המתמשך נגד הרעים תרמה כלי משחית ושלל חדשים. המוצגים חולקו לביתנים ולסככות, כגון סככת שריון מלחמת העצמאות, ביתן נשק וציוד מחבלים, ביתן רובים ומקלעים, כאלה. בעלון המחולק למבקרים כתוב כי: "חשיבות האוסף לא רק בעצם כמותו, רבגוניותו וליקוטם השקדני של כלי הנשק, שימורם והצגתם, אלא במיוחד בגבורה המפוארת המסתתרת מאחורי הכלים אשר הודות ללוחמים האלמונים שהפעילום, זכינו לנצחונות מזהירים."
בחצר המוסיאון מוצגים נשקי שלל החדשים, המעידים על כך שגם לרעים יש תעוזה ותושיה, מיכל ציפה מהאונייה קארין איי ורקטת קאסם 2. הדמיון לסליקים של ימי המחתרות ולפצצות המרגמה המאולתרות של ההגנה מטריד, כאילו שהטכנולוגיה לא התקדמה מאז. אבל עדיין, יש לפלסטינים מה ללמוד בדרך למוסיאון משלהם. מסתבר שהגניוס היהודי מתבטא במלוא תפארתו בפיתוח מקומות מסתור ואמצעי הרג.]
 
אין דבר שמדכא לו את התשוקה יותר מאשר קולות ילדים. היא אפילו ניסתה למצוץ לו קצת, אבל האיבר שלו הידלדל בפיה, וראשו נחבט במתכת, והוא הרגיש  איך תכף נגמר האוויר. בואי נצא, נלך לראות מדים, הוא אומר, מרים את המכסה ומציץ החוצה, לוודא שהסכנה חלפה, כמעט קופץ החוצה, רוכס את מכנסיו. תעזור לי, היא אומרת בתחינה, והוא מניף אותה אליו, עדיין חשופת חזה, מניח אותה על שולחן העץ בעל הדופן הכפולה. הנה, הוא כבר מתאושש, שוב עומד לו, אבל עכשיו היא מתפתלת מתחת לידיו, קמה, לובשת את הגופייה המנומרת, זורקת את החזייה בעלת דוגמת ההסוואה לעברו. היא לא מדייקת, וכשהוא פונה להרים אותה ממודל בית המלאכה לרימונים היא כבר ליד הדלת. נראה אם תוכל למצוא אותי, היא מצחקקת אליו ובורחת החוצה.
 
[ בביתן התחזוקה מוצגת תערוכה קבועה של מדים וציוד צבאי, המדוגמנים בחן על ידי בובות תצוגה ישנות, בעלות שיער מלאכותי וריסים ארוכים. בובת אישה בחצאית יושבת מאחורי שולחן מתקפל, בוהה בצנחן שחגורות הרתמה מבליטות את מבושיו. פעם היו מדים מנומרים גם בצה"ל, מסתבר, ויפים דווקא. אולי שווה להחזיר אותם. זה יכול להעלות את שיעור ההתנדבות ליחידות לוחמות.]
 
הוא מחפש אחריה בשדרת התותחים, הוא מחפש אחריה בביתן המרגמות, הוא מחפש אחריה בסככת האוטובוסים המשוריינים. בביתן הנשק הראשוני הוא פוגש את מי שהפריעו להם קודם. משפחה דתית, תינוק בעגלה ושני דרדקים שמטפסים על תותח הנ"ט בעל גלגלי העץ. האם, או אולי זו הסבתא, מנסה להסביר את פשר ראשי התיבות. נגד מה התותח הזה, אתם יודעים? היא שואלת בטון דידקטי. נגד ערבים! הילדים צוהלים בצוותא, והיא מתקנת אותם, נגד טנקים של ערבים. כשהוא פונה לצאת מבטו של האב, או אולי זה הסבא, חורך אותו. הוא מבחין שכתפיית החזייה שלה משתרבבת מכיס מכנסיו.
 
[ בנוסף לנשק מיוחד במוסיאון ביתן לשרי הביטחון והרמטכ"לים. זה אולם עצום, עמוס בתמונות והסברים עת
ירי סופרלטיבים על כל מי שמילא את התפקידים הנישאים הללו. תעודת ראש הממשלה של בן גוריון מונחת בארון תצוגה, דיוקנותיו של פרס מחייכים מהקיר. מתנות שהוענקו לבעלי השררה דחוסות זו לצד זו, חרבות מעוטרות ומגינים ותמונות ואקדחים, והמון לוחיות שמסבירות ממי ומדוע, והמון מחמאות, ואף לא רמז לסבל, לשכול ולכאב, ואף לא צל של ספק. פורנוגרפיה של דם, יזע, ציונות וגבריות. ]
 
הוא מחפש אותה בסככת הטנקים, מאחורי מודל הדיקט של טנק המרכבה. הוא מתכופף להציץ בין הזחלים, נדחק בין גושי הפלדה הלא אנושיים. בסככת המשוריינים הוא עוצר, מתיישב על כיסא הג'יפ של שועלי שמשון, נח קצת. מקלע האפס שלוש מזדקר לפנים, מוכן להסתערות נועזת. הוא לא ייתן לה להתחמק ממנו.
חצר המוסיאון ריקה. שמש צהרים מכה בכלי המשחית הדוממים. הוא נזכר בסרט הילדים שראה פעם, "המיטה המעופפת", איך קמו לתחייה כל שריוני הלוחמים העתיקים. זה יכול לקרות כאן. מפה יכולה להתחיל המהפכה.
ופתאום הוא שומע את קולה, קוראת לו, מזכירה לו שהקרב הפרטי שלהם עוד לא נגמר. היא ממתינה לו, פסוקת רגליים, זקורת פטמות, כראוי, ליד צמד תותחי הענק, אלה שחסמו את מיצרי טיראן, ששימשו סיבה ותירוץ למלחמת סיני המפוארת.
בוא, תעשה לי חייל קטן, היא נוהמת באוזנו, כשהוא דוחף את כלי הזין שלו עמוק למטרה.
 
[ מוסיאון בתי האוסף (לתולדות צה"ל): רח' אילת 35 פינת רח' אליפלט, יפו. טל.  5172913 . פתוח בימים א' – ה',  מ – 8:30 עד 15:00 ]