ארנולד דונה ושתי בנותיו, לילי (משמאל) ורות
אני מביט בתמונת ארנולד נפתלי דונט, ששתי בנותיו נשענות על כתפיו. אני חושב שצולמה ב-1935, כך שהוא בן 49 בערך כאן, צעיר ממני. אולי מוטב לומר שאני כעת מבוגר ממנו. גם אני מקריח אבל לא באופן כל כך בולט. איני דומה לו. הוא נראה זקן מגילו ומובס אבל שלוו, לפחות ברגע זה, בו הוא עטוף באהבה.
סבתי, מצד שמאל שלו, מביטה, כמוהו, ישירות למצלמה. היא ירשה את עיני אימה הכהות ואת יופיה. היא עדיין נערה פה, בת 17. שיערה אסוף לבלורית בסיכה. היא אינה מחייכת אבל גם לא מנסה להראות רצינית. השמלות שלה ושל אחותה בת ה-21, רות, עשויות מאותו הבד, בדוגמת מעוינים מנוקדים. מבטה של אחות סבתי תלוי במרחק, וחיוכה חסוד. לשתי האחיות אין חורי עגילים.
הן גדלו והתבגרו בתקופה מעניינת, של מתחים פוליטיים וחברתיים גדולים, על רקע התפתחויות טכנולוגיות ומשברים חברתיים. האסון הגדול של המלחמה הגדולה היה נוכח תמיד, וודאי עבורן. האובדן שחוותה אימן, הדה, שאיבדה שלושה מאחיה במלחמה, השאיר בה עקבות, הפך אותה לחרדה ומגוננת יתר על המידה. חוויית השירות הצבאי של ארנולד, והטראומה שכנראה עבר, השפיעו על מהלך חייו. הזוג חי חיים שמרניים וצנועים, נטולי שמחה. בנותיהם היו צריכות ללכת בתלם, לעשות מה שצריך, לא להיות קלות דעת, לשמור על כבודן וכבוד המשפחה.
וינה הפכה ליהודית יותר בשנים שאחרי המלחמה. כמות היהודים שחיו בה עלתה, בין השאר בגלל הגירה ממדינות הלאום החדשות שקמו על שטחי האימפריה האוסטרו-הונגרית שהתמוטטה. פולין, צ׳כיה, הונגריה: מדינות אלה ואחרות היו עסוקות בגיבוש וחיזוק זהותן הלאומית הנבדלת, שהייתה מבוססת על אמונה דתית והיסטוריה תרבותית, שהיהודים היו זרים לה. חלק מהאליטה של וינה לפני המלחמה הגדולה הייתה מורכבת מבני הלאומים האלה, שחזרו לארצותיהם כדי להיות שותפים בפרוייקטים הלאומיים החדשים. כך שאוכלוסייתה של העיר הצטמצמה, ושיעור היהודים בה גדל.
וינה שימרה אופי רב תרבותי, לפחות למראית עין. הרפובליקה האוסטרית הייתה דמוקרטית והשוויון האזרחי בה היה מוחלט. 97% מהיהודים שחיו בה התגוררו בוינה, שבה היהודים היוו יותר מ- 10% מהאוכלוסיה. היא נותרה אחת הערים הגדולות באירופה, אבל לעולם לא תשוב למעמד שתפסה לפני המלחמה. גם היום האוכלוסיה בה עדיין לא הגיעה למספרה בימי הזוהר שחלפו. השוני בינה לבין יתר המדינה האוסטרית, הכפרית, ההררית, הקתולית והשמרנית, ברור היום אבל היה קיצוני עוד יותר אז.
׳וינה האדומה׳, כפי שכונתה העיר בזמן ששלטה בה מפלגת השמאל הסוציאליסטית, הייתה מקום קוסמופוליטי, בה יהודים נהנו מחופש לפתח זהות שאינה דתית, לאומית או מכירה בנחיתות המובנית של היהודים אל מול התרבות והזהות הגרמנית. אגודות הספורט היהודיות, שנולדו לאחר שיהודים נדחו ולא התקבלו לאגודות גרמניות, וברקע הקמתן עמד תסביך נחיתות גופני יהודי, הפכו בוינה שבין מלחמות העולם למקור לגאווה ולהוכחה ניצחת שיהודים יכולים להתחרות ולהוביל בכל ענף ספורט. קבוצת הכדורגל של ׳הכח וינה׳, מועדון הספורט היהודי המוביל בעיר, זכתה באליפות אוסטריה, והייתה בין קבוצות הכדורגל הראשונות שיצאו לסיבובי משחקי ראווה בינלאומיים, שמשכו אלפי צופים.
נבחרת השחייה של ׳הכח וינה׳
בצילום המשעשע הזה נראית קבוצת השחייה של הכוח וינה. איני חושב שמיקום מגיני הדוד על בגדי הים הוא רק בחירה עיצובית מוזרה. זו הפגנה כמעט קריקטורית של זכריות, של גוף גברי, יהודי, גאה בעצמו, לא נחות בשום צורה.
הדי ביננפלד בפרסומת לסיגריות
הדי ביננפלד, שחיינית הכח וינה, זכתה במדליה באליפות אירופה בשחייה עבור אוסטריה, והייתה דוגמנית בגדי ים שהצטלמה למגזינים אוסטרים. צילומה כאן הוא דווקא מפרסומת לסיגריות. המגן דוד שמופיע על בגד הים שלה הוא הסמל שהיא, כוכבת השחייה, האישה היפה והמשוחררת, מזוהה עמו. זו אינה התרסה כנגד מוסכמות אלא מציאות קיימת, עובדת חיים: אישה יהודית יכולה להיות אובייקט להערצה. וינה האדומה קידמה זכויות נשים ושחררה אותן מחלק מהמגבלות שפגעו בהן לפני המלחמה. מספר הסטודנטיות באוניברסיטה עלה, הבנייה הציבורית התאימה עצמה לצרכי הנשים, והן זכו לייצוג בגופים עירוניים וממלכתיים. את כל זה ליווה גם חופש מיני גדול יותר, ומבט חדש על מערכות יחסים ומבנים משפחתיים.
איני חושב שהרבה מזה הגיע אל סבתי ואל אחותה. הן גדלו בלאופולדשטאט, בחסות סבתן והוריהן, כילדות יהודיות טובות. הדרך להצלחה שסומנה עבורן הייתה באמצעות עבודה ולימודים. שתיהן היו בודדות, עטופות ושמורות. הדה, אימן, לא הרשתה לרות, הבכורה, להצטרף לתנועת נוער יהודית, כי פחדה ממה שעלול להתרחש בזמן הטיולים, במפגש עם המדריכים הצעירים. באותה עת גם נקבע שהאחות הבוגרת והחכמה תמשיך בלימודיה, ותעבור ללמוד בגימנסיה מחוץ לרובע היהודי, בעוד שלילי, סבתי, תלך רק לבית ספר למסחר ותתחיל אחר כך לעבוד בחנות. החלטה זו קבעה את גורלן ואת מסלול חייהן.
המשבר הכלכלי העולמי שהחל בשנת 1929 הכה בכוח גם באוסטריה ובוינה, וקטע את תהליך ההתאוששות מהמלחמה הגדולה. האבטלה זינקה. מתחים חברתיים שנראה שהתמתנו שבו והתפרצו. הפריפריה האוסטרית, שלא הייתה מיוצגת באליטה העירונית המתוחכמת, מאסה בהתנשאות התרבותית של השמאל ופחדה מהקצב המהיר של השינוי החברתי. מנהיג הימין היה אנגלברט דולפוס, גיבור מלחמה נמוך קומה, שכונה בשל כך בכינוי המזלזל ׳מילימטרניך׳, הלחם של ערך המידה ושל שמו של המדינאי האוסטרי שהוביל את הרסטורציה האירופית אחרי מלחמות נפוליאון. הוא השתלט על עמדת הקנצלר האוסטרי בשנת 1932 והנהיג בה גרסא אוסטרית של הפאשיזם האיטלקי, שהייתה מבוססת על הזהות הקתולית ועל זכר העבר האימפריאלי המפואר. בשנת 1934 פרצה מלחמת אזרחים באוסטריה. ׳וינה השחורה׳, הכינוי שניתן לכוחות שצמחו בתגובה ובמקביל לשלטון השמאל בעיר, ניצחה. כ-1000 אזרחים נרצחו בוינה, חלקם בירי ארטילרי חסר אבחנה של כוחות הצבא הנאמנים לממשלה לתוך רובע הפועלים של העיר.
שלושה מנהיגים סמכותניים – דולפוס, מוסוליני ודיולה גמבש (ראש ממשלת הונגריה)
דולפוס נרצח כמה חודשים אחר כך, במהלך נסיון הפיכה של חברי המפלגה הנאצית. כוחות הממשלה הצליחו להשתלט על הקושרים והמפלגה הנאצית הוצאה מחוץ לחוק. זה שמר על השוני בין המשטר הגרמני לאוסטרי: הפאשיזם האוסטרי לא היה אנטישמי באופן מוצהר ובוטה כמו זה הגרמני, למרות שהדבר אינו נכון בהכרח לגבי אוהדיו. האנטישמיות האוסטרית הייתה מבוססת ומאורגנת ככוח פוליטי עוד מימין של קרל לואגר, ראש העיר המיתולוגי של וינה. היטלר העריץ את לואגר, והאנטישמיות הפוליטית הנאצית היא פיתוח של תורתו. אבל לזמן מוגבל היה נראה ששתי המדינות צועדות בנתיב נפרד, ושליהודים יש מקום כשותפים פאסיביים בלאומיות האוסטרית המתגבשת, ובודאי שבתרבות ובחיי התרבות והכלכלה הוינאים והאוסטרים גם תחת המשטר הפאשיסטי. האנטישמיות של לואגר הייתה בעיקרה דבק פוליטי שהשלכותיו בפועל היו מצומצמות. יהודי וינה הבינו את המציאות החדשה באמצעות זכרונות העבר של הקהילה, והעיר הייתה עבורם מולדת שהרגישו שייכות אליה. הם ציפו והאמינו שהמשבר הנוכחי יחלוף ושהעולם ישוב אל מכונו. כמו שהסתדרנו אז, נסתדר גם היום, ועובדה שהכל בסדר. העיר והמדינה הרי חייבת את יהודיה: יותר ממחצית מהרופאים בעיר היו יהודים, ותעשיות שלמות היו בבעלותם. היה ברור לגמרי שעולם ללא יהודים יהיה דל ועלוב.
בני משפחת דונט עברו בזמן הזה תהפוכות רבות.
בעלה של הדוויג, האחות המבוגרת, הרופאה, מת בגיל צעיר. היא נותרה מטופלת בבן יחיד. כאשר אימה, ברטה, חלתה, הציעה שתעבור לגור בביתה, כדי שתוכל לסעוד אותה. ברטה עזבה את בית המשפחה וסגרה את החנות. היא העבירה אל הדוויג את כל חפציה לפני שמתה, בשנת 1936.
גרטה, האחות הצעירה, התגרשה מבעלה, השחקן הגאליציאנר, למרות שאמו המשיכה להתגורר בדירתה. היא התנהגה באופן מפוקפק, לפחות בעיני אחת מבנות משפחתה, אנני שניצלר, אשתו גבוהת המעמד של האח פרי, הרופא המוכשר.
מצאתי עדות מוקלטת שלה, בארכיון ספריית מוזיאון השואה האמריקאי, בה היא מתארת בקולה עמוק המבטא את חייה בעת ההיא. היא אישה סרקסטית ומתנשאת, זקנה אבל עדיין חדה, שמכירה מאוד בערך עצמה. ניכר שמי שמשוחחת איתה מעריצה אותה, ולא מבקשת להקשות עליה בעת הראיון. אנני שניצלר-דונט מלכלכת, כמובן, על משפחת בעלה, כלומר על משפחתי שלי, ומזלזלת הכי הרבה בארנולד והדה, בני משפחתי הקרובה. כך שלמרות ששאבתי פרטים מעדותה איני אוהב אותה ואיני מזדהה עמה. היא הייתה בת התרבות הגרמנית שנבגדה על ידי מי שהחשיבה כבעלי בריתה. ארנולד, אישתו ובנותיהן לעולם לא היו חלק מהמעמד שראתה את עצמה משתייכת אליו. היא זלזלה בדת, במנהגים המפגרים שלהם, בשמרנות ובקרתנות שחשבה שבה הם לוקים. לפי תפיסתה הליברלית הם לא שווים לה ברמתם. אני מכיר את הזלזול שלה כי גם אני לוקה בו לפעמים, ומשתדל אז להזכיר לעצמי שזוהי התנשאות ריקה הנובעת מבורות. איני רוצה להיות היא ואיני רוצה לאמץ את נקודת מבטה.
לה ולפרי כבר היו שני ילדים. הם תפסו עצמם כיהודים מתקדמים, משוחררים ממגבלות הדת אבל גאים במוצאם. בנם הצעיר לא עבר את המנהג הברברי של ברית מילה. פרי שימש זמן מסוים כמרצה זוטר באוניברסיטת וינה. זה היה כבוד גדול לרופא צעיר. אחר כך עבר לעבוד בבית החולים העירוני, שם הפך לפרופסור לקרדיולוגיה, תוך שהוא מפתח טכניקות חדשניות בשימוש במכשיר ה-א.ק.ג., המצאה מסעירה שעתידה לשנות את תחום רפואת הלב. הם גרו ברובע האופנתי של העיר, רחוק מספיק מרובע היהודים הרועש והצפוף. בראיון סיפרה איך בחרו לנתק את הקשר עם גרטה. היא רומזה שהיו לה חברות איתן גרה, ושעשתה דברים שאין עליהם סליחה. אולי קיימה קשרים לסביים.
גרטה, הגרושה והענייה, למדה יוונית עתיקה כדי לפצות על כך שלא זכתה בהשכלה בנערותה. היא גם עסקה במלאכת יד, תפירה, עבודה בעץ, וניסתה למכור דברים שיצרה, בהצלחה חלקית. בדירה הקטנה ברחוב הראשי גידלה שני ילדים. הבכור, פיטר, התעניין מילדותו בבעלי חיים פראיים. ליזה, אחותו, הייתה מוזיקאית ונגנה בחליל. המשפחה חיה באותו בניין ובשכנות לסבתי אבל המרחק נשמר. לאחר מות אמה גרטה עזבה את היהדות והפכה, בעקבות אמונתה האנטרופוסופית, לנוצריה פרוטסטנטית.
לודוויג, צעיר האחים ממשפחת דונט, חזר לוינה. כשחקן, כבר לא יכול היה להופיע בתיאטרון בגרמניה תחת המשטר הנאצי. הוא התגרש בינתיים, וכעת התחתן שוב עם מריה, נוצריה במוצאה. זה היה חסר חשיבות עבורו, כותרת ריקה וחסרת משמעות. גם רוברט חי בעיר והמשיך לעבוד בעיתון ה׳נוֹיֶה פְרַייֶה פְּרֶסֶה׳, שהיה בעת השלטון האוסטרו-פאשיסטי קול אופוזיציוני חשוב. אישתו האירית לימדה אנגלית. לודוויג ואחרים מבני המשפחה למדו אצלה.
ארנולד היה היחיד באחים ששמר על זהות יהודית דתית. הוא הניח תפילין כל בוקר ובבית שמרו על כשרות, אבל לא על כל ההלכות המדוקדקות. בימי שבת היה מתפלל בבית הכנסת ואחר כך הולך לעבודה. הם לא היו חלק מקהילת היהודית האדוקים, שרובם היו מהגרים או בני מהגרים מגליציה, חסידים שלבשו מעילים שחורים וגידלו זקנים פרועים. ביהודים כאלה, אוסטיודן, הממלמלים יידיש, בני משפחת דונט זלזלו תמיד. ארנולד המשיך ללכת בעקבות אביו, להיות נאמן למסורת משולשת, דתית, גרמנית ולאומית-יהודית.
הציונות של ארנולד הייתה קשורה תמיד לזהותו היהודית. היה לו מעמד ותפקיד בתוך הקהילה הציונית הקטנה והמסורה של העיר. הוא המשיך לגייס תרומות, להיות פעיל בתנועת ׳מכבי הצעיר׳, היה יושב ראש ארגון סיוע לתלמידים ללימודי יהדות, סייע בארגון ומימון טקסי סדר פסח ציוניים, ועוד. לגאוותו הגדולה הוצג בפני פרופסור חיים וייצמן, ראש התנועה הציונית, כאחד מהחברים החרוצים ביותר בתנועה.
בשנת 1936 מתה, כאמור, ברטה, אם המשפחה והדבק ששמר אותה יחדיו. החנות נסגרה עוד קודם. סבתי הייתה אז בת 18. איזה עתיד ציפה לה באוסטריה?
ההחלטה שלה להגר נראית מובנת מאליה אבל היא אינה כזו. בתקופה זו רוב יהודי אוסטריה חשו בטוחים למדי, או לפחות בטוחים מספיק כדי לא להתחרות על הסרטיפיקאטים, רשיונות ההגירה שניתנו על ידי ממשלת המנדט. פחות מ-1800 מתוך אוכלוסייה של כמעט 200,000 יהודים עזבו את אוסטריה משנת 1934 ועד ההשתלטות הנאצית עליה. עזיבת העיר והמשפחה, מעבר למדינה אחרת, שהייתה שקועה בעימות אזרחי אלים, למה לעשות דבר כזה?
כאשר לילי ורות התבגרו אימן כבר לא יכלה לאסור עליהן להשתתף בפעילות תנועת הנוער הציונית. אביהן אמנם לא עודד אותן לכך אבל לא הייתה לו ברירה אלא לקבל זאת. ׳מכבי הצעיר׳ הייתה התנועה שהיה שותף בהקמתה, ואליה הצטרפו בנותיו. היא מבוססת על מודל תנועת הצופים, ועקרונותיה, הדיברות המחייבות את חניכיה, מבוססות על ׳עשר מידות הצופה׳:
עשר דיברות ה׳מכבי הצעיר׳:
- ה׳מכבי הצעיר׳ איש אמת ודברו אמונה.
- ה׳מכבי הצעיר׳ נאמן לארצו, עמו ושפתו.
- ה׳מכבי הצעיר׳ חבר מועיל בחברה, עוזר לזולת.
- ה׳מכבי הצעיר׳ אח לכל רע ולכל אדם.
- ה׳מכבי הצעיר׳ אדיב ומנומס.
- ה׳מכבי הצעיר׳ חובב את החי והצומח ומגן עליהם.
- ה׳מכבי הצעיר׳ איש המס״ד (משמעת, סדר, דייקנות).
- ה׳מכבי הצעיר׳ חסכן ואינו קמצן.
- ה׳מכבי הצעיר׳ חושק לחדש ולייצר, אוהב עבודה ומוקיר את פרי עמלו ועמל אחרים.
- ה׳מכבי הצעיר׳ תמיד עליז, אמיץ ואינו נופל ברוחו.
זה צבר עקרונות שאמנם מעמיד דרישות מוסריות וערכיות גבוהות מאוד ממי שמקבל אותו, אבל יש בו מקום לכיף, להקלת עול המסורת בלי פריקה מלאה שלה. אדם לא נשפט על פי השכלתו אלא בהתאם לתכונותיו, וליכולת השליטה העצמית שלו. זאת הדרך בה בחרה סבתי.
תנועת הנוער אפשרה לה להסב את מסלול חייה. אני מניח שזו לא הייתה בחירה קלה. היא הצטרפה ל׳הכשרה׳ ציונית, ובחודש מאי 1937, כשהייתה בקושי בת 19, הגיעה לנמל חיפה, על סיפון האוניה ׳גליל׳. היא לא פגשה שוב את הוריה, או את כל בני משפחתה האחרים פרט לאחותה. אני הכרתי אותה כסבתא יודית, והשם לילי דונט שייך לעולם שהשאירה מאחור, בצעד שאיני יודע אם הייתה שלמה איתו. היא עזבה כדי להציל את עצמה ממשפחה פגועה וכובלת, אבל גם נטשה אותם, ויתרה על שורשים ויציבות, על נאמנות, על שייכות. מובן שבחרה נכון, כי הרי הוריה מתו והיא לא, אבל זה משהו שהסתבר רק בדיעבד. אני מתאר לעצמי שחשה אשמה גדולה, ובדידות תהומית. אדם ללא משפחה הוא עלה נידף, אין שום דבר יותר חשוב, והיא ויתרה עליה.
חלק מפרויקט המשפחה
תמונות ספורטאי ׳הכח וינה׳ מתוך המאמר המעניין:
הראיון עם אנני דונט נערך בשנת 1981, ואנני נולדה בשנת 1900. הוא הוקלט כחלק מתוך תיעוד היסטוריה אוראלית של נשים ששרדו את המשטר הנאצי וחיות בסינסנטי, אוהיו. https://collections.ushmm.org/search/catalog/irn511371
דיברות ה׳מכבי הצעיר׳ מעובדות מתוך:
עמיחי אלפרוביץ, 80 השנה הראשונות, תנועת הנוער ׳המכבי הצעיר׳, 2009, עמ׳ 103, https://mtz.org.il/wp-content/uploads/2021/03/ספר-ה80.pdf
נעזרתי ב:
Ilana Fritz Offenberger, The Jews of Nazi Vienna, 1938-1945: Rescue and Destruction, Palgrave Studies in the History of Genocide, 2017