זה גן עדן. אחרי ריצת בוקר לצד הנהר, במסלול נוח ויפה, שאף פעם לא עמוס מדי וכל הזמן נעים בו, רצים מחייכים אחד לשני כשהם חולפים זה מול זה, ותחושת ההתעלות שאחרי, ציפה עדינה על כרית אוויר, ממשיכה ללוות אותי. התגעגעתי לזה, לריצה ולטשטוש הנעים שהיא מעניקה, לשביעות הרצון שאחריה. בחצר אוניברסיטת הארוארד, סטודנטים צעירים הולכים בשבילים המחברים בין הבניינים השונים. הם נראים חכמים וסקרנים. השיעור בו הייתי אתמול, שומע חופשי המנותק מחובות, היה מרתק, רציני ומבודח, מקיף אבל לא טרחני. אני יודע שגם השיעור שאשמע היום יהיה כזה, שיהיו בו רגעים שימלאו אותי עונג. גם לתחושה הזו התגעגעתי. איזה כיף ללמוד. גן עדן פה.
הגוף שלי חלוד אחרי יותר מחצי שנה של פציעה עקשנית ומעצבנת. יש דברים שנראה ששכח לגמרי, מיומנויות שיכול להיות שאבדו. אתגר התבגרותו אינו פשוט. זה תהליך שולי בינתיים, אבל כבר ניתן לזיהוי, כמו שערות השיבה בשולי זקני. זה כבר לא גוף צעיר, ועלי להתייחס אליו בכבוד ובזהירות הראויים. אבל הוא עדיין מסוגל להביא לי עונג ולהפתיע במה שהוא יכול לעשות ולהשיג. אני רץ כמעט כל יום עכשיו ומרגיש איך המכונה החורקת משתחררת קצת, איך הכאב שליווה כל צעד מתפוגג. הקרסול החלים כמעט לגמרי, ולראשונה מאז הנפילה אני חושב שכפי הנראה יהיה בסדר.
יש כאן יותר רצות מרצים, וחלק גדול מהן יותר מהירות ממני. זה נפלא וטבעי, והופך את סביבת הריצה לתחרותית פחות עבורי. יכול להיות שזה בגלל שזה מאפשר לי להשתחרר מהנחות יסוד שלא יכולתי אלא להפנים לגבי גופי הגברי והצורך שלו לענות על דרישות הנובעות מכך. אני לא צריך לנצח את מי שרץ לצדי, גבר או אישה. חוויות הריצה שלי עוזרות לי להבין ולהעריך את חוויות הריצה שלהם. גוף הגבר שלי יכול לסייע לי בזה, אם אוותר על הצורך להגדיר גבר כלא אישה, או אישה כלא גבר. מזל שכל זה כבר מובן מאליו.
אני כאן בזכות בת זוגי, תלוי בה לכל דבר ועניין. שתי קרנות אמריקאיות יוקרתיות מממנות את שהייתנו כאן, וחלק מתנאי המלגה היה להצהיר כי אני, הנתמך על ידה, איני צריך להתפרנס. אני יכול לבקש היתר עבודה, אבל אז יהיה עלי לומר כי הסיבה לכך היא צורך בתעסוקה בכדי לא להשתעמם. איני ממהר לעשות זאת. זו חוויה מוזרה, לא לעבוד, ואני מצפה שיהיו בה חלקים בעייתיים עבורי. העבודה הגדירה אותי במשך רוב חיי. הייתי בעיקר מורה. האם אני ממשיך להיות כזה גם בזמן שבתון? ובמה משתנה התפקיד המשפחתי שלי כעת, כשאני נטול משכורת? האם השנה הזו תשנה או תערער חלקים בי ובמשפחתי? האם אני מוכן לשינוי הזה?
זה גן עדן פה, אבל לא באמת. את שכר הלימוד המופקע משלמים בני ובנות אליטה, ומלגות נדיבות דואגות לכך שהסביבה תהיה עתירת כישרון ומגוונת, ולכן גם מעניינת ומאתגרת עבור אותם בני עשירים. זו עיסקה שלכאורה אין בה מפסידים אבל בעצם מסייעת בקיבוע הסדר הקיים. זו האוניברסיטה הטובה בעולם כי זו האוניברסיטה הטובה בעולם, ושאר הסטודנטים, העשירים או המוכשרים קצת פחות, בשאר האוניברסיטאות, בשאר המקומות והארצות, צריכות להסתפק בחינוך טוב פחות. והמצוינות פירושה גם תחרותיות. צפוף על חוד המחט, והנפילה כואבת. אני רוצה לדמיין שאנשים מחפשים אחרי ידע בעוד שלמעשה רובם רוצים הצלחה. חלקם הגדול יכשל, ובמובן זה גן העדן שלי הוא כור המצרף שלהם.
וגם עבורי זה אינו באמת גן עדן, בעיקר מכיוון שאין לי כל רצון לחיות בכזה. איני רוצה להיות מנותק מהעולם בו אני חי וליהנות ממנעמיו אלא לנסות ולהשפיע עליו, למנוע בו סבל ככל שרק ניתן.
השנה ארוץ, אלמד, אכתוב, אהנה מהפוגה שהרווחתי ביושר ממאבקי ההוראה, הפרנסה והחיים. לא גן עדן אבל כמעט, לפחות עד בוא החורף.