[חלק מסדרת רשימות בכתובים. הסברים, מפות ותוכן עניינים מתעדכן כאן]
להשתלטות הבריטית על קניה ואוגנדה היו גם מניעים נאצלים, ובראשם המחוייבות המוסרית העמוקה של הבריטים להילחם בסחר העבדים, אותו תפסו, בצדק, כרוע מוחלט וכמנהג שחייב לעבור מן העולם.
האיור המצורף הופיע בספר שכלל את זכרונותיו של מגלה הארצות ליווינגסטון ופורסם בשנת 1874. מתוארת בו שיירת עבדים שעושה את דרכה לחופי מזרח אפריקה, מובלת על ידי סוחרי עבדים חמושים. אחד מסוחרי העבדים רוצח במכת גרזן עבד, אבל השיירה אפילו לא עוצרת. העבדים מפחדים אפילו להסתכל. גברים, נשים וילדים קשורים בצווארם זה בזה, מובלים בחבל. זו זוועה. סוחרי העבדים אינם אירופים, הם מוסלמים, ערבים סוואהילים. כל צופה בתמונה הזו יודע שאת זה אי אפשר לקבל.
שורשי ההתנגדות לעבדות הם בנאורות ובהתגבשות התפישות התרבותיות, הפוליטיות והכלכליות שעצבו את המודרניות. אדם סמית, הפילוסוף והכלכלן הסקוטי, בן המאה ה-18, היה פסימי באשר לאפשרות ביטול העבדות בימיו שלו. הוא ראה את העבדות כחלק מתוך תהליך התפתחות תרבותי, כאשר חברות פרימיטיביות חייבות להסתמך עליה מאחר ואין בהן כסף או שווה ערך כסף שיכול לשמש כשכר. היווצרות מכשירים כלכליים חדשים, מעמדות חדשים ועובדים חופשיים מערערת את ההסכמה החברתית לעבדות: ׳ככל שהחופש של האדם החופשי יגדל, כך העבדות של העבד תעשה ליותר בלתי נסבלת׳.
סמית קורא לאמפטיה, להבנה של האחר והזדהות איתו. בעיניו, ככל שהאמפטיה מתרחבת לשונה ממך כך היא מוסרית יותר, והעבד אחר מהאדם החופשי בכל. אמפטיה לעבדים מביאה לשנאת מי שגורמים את העבדות ואחראים להמשכה, האדונים. אדונים שילכו בדרך מחשבתית ומוסרית זו ישנאו בסופה את עצמם. למרות זאת, לדעתו, העבדות תמשיך להתקיים, מאחר והיא משרתת את רצונם הבסיסי של בני האדם בשליטה על אחרים.
בספר ׳על עושר האומות׳ שהתפרסם בשנת 1776, ונחשב לטקסט המכונן של הכלכלה הקפיטליסטית, סמית מנסח טיעונים כלכליים נחרצים בגנות העבדות. היא לא רק לא מוסרית אלא גם בזבזנית ולא ריווחית. העובדה שהאדון צריך לאלץ את העבד לעבוד מנטרלת את התחרות הבריאה המתקיימת בין עובדים חופשיים, שמוזילה ומייעלת את העבודה. האדון צריך לדאוג לעבדיו לכל צרכיהם, בעוד שהמעסיק אחראי לעובד רק בזמן העבודה עצמה. ׳השחיקה והבלאי של עבד… היא על חשבון האדון שלו, אבל זו של משרת חופשי באה על חשבונו שלו׳.
עובדים בשכר נמוך הם תחליף מושלם לעבדים, אבל האדונים עדיין לא מוכנים לכך. העסקת העבדים לא נובעת מהגיון כלכלי אלא מהתשוקה לכוח, שעליה בעצם מסרב האדון לוותר.
בריטניה אסרה את סחר העבדים בתחומי האימפריה בשנת 1808, והוציאה מחוץ לחוק את העבדות עצמה בשנת 1833. אבל באיסור הזה לא נכללו השטחים הנרחבים שהיו בשליטת ׳חברת הודו המזרחית הבריטית׳ שהכלכלה בהם הייתה מבוססת על מטעים שעובדו ע״י עבדים. החיסול האיטי של העבדות היה כרוך כל העת במציאת פתרונות כלכליים שיבטיחו את המשך הפעילות הכלכלית, ובראשם התרחבות גדולה במעמד עובדי הכפיים השכירים. היה כינוי לעובדים הללו, שהגיעו ממקומות שונים, ובעיקר ממדינות בהודו ומסין. הם היו קוליז (Coolies), עובדים פשוטים, חומים, בסיס הפירמידה הכלכלית והחברתית. הם היו המנוע שאיפשר את התפתחות הכלכלה האימפריאליסטית.
מול המעמד הזה, המוגדר גם גזעית, וכתמונת מראה שלו הוגדרו הלבנים. האדון, מי שהיה פעם בעל עבדים, הפך כעת, עם בטול העבדות, לסהיב (Sahib), מילה שמקורה הערבי סאחב (صَاحِب). פרוש המילה היא אדם שקרוב למישהו אחר, חבר, ובסמיכות הכוונה היא בעלות שאינה ניתנת לערעור על משהו. כך, בערבית מדוברת של ימינו, סאחב הוא חבר וסאחב אל בית הוא בעל הבית. סהיב הוא עמדה של אדנות אימננטית, הנובעת מצבע העור ולכן נובעת מהטבע, שאין בה מקום לשיוויון.
האימפריה של עומאן ששלטה במזרח אפריקה, והיתה בת בריתם של הבריטים, הסכימה לאמץ, לפחות באופן הצהרתי, את המדיניות הבריטית, ולצמצם את הסתמכות הכלכלה על סחר ועבודת עבדים. בשנת 1856 האימפריה פוצלה לשניים, וסולטנות זנזיבר, שמרכז השלטון שלה היה באי זנזיבר שמול חופי טנזניה של ימינו, המשיכה לשלוט ברצועת החוף האפריקאי ובסחר עם פנים היבשת. יותר ויותר קוליז הובאו מהודו על מנת לעבוד במטעי האי. הודים נוספים בחרו להגר לאי ולרצועת החוף האפריקאית ולהשתתף בצמיחת הכלכלה והמסחר. אבל העבדות המשיכה להתקיים. עלייה בסחר העבדים בשנת 1888 הובילה לכך שבריטניה כפתה על סולטנות זנזיבר להפוך לפרוטקטוראט בריטי: מדינת חסות שאינה יכולה לנהל מדיניות נפרדת.
במקביל, התפתח מירוץ אימפריאליסטי בין גרמניה לבריטניה בשאלת השליטה ותחומי ההשפעה בסחר ובפנים הארץ. גרמניה הצטרפה מאוחר למרוץ האימפריאלי, וחלוקת היבשת בין מדינות אירופה הייתה ההזדמנות האחרונה עבורה לזכות בנחלות מעבר לים. בשיא התפשטותה תשלוט גרמניה בנחלות אדירות באפריקה ויהיו בה שש מושבות גרמניות נפרדות (בורונדי, קמרון, נמיביה, רואנדה, טנזניה וטוגו). ׳חברת מזרח אפריקה הגרמנית׳ התחרתה ב-׳חברת מזרח אפריקה הבריטית׳, כאשר רק ההסכם שנחתם בין שתי המדינות בשנת 1890 קבע את הגבולות בין שטחי ההשפעה שלהן. תחומי השפעה אלה, שיהפכו להיות קניה וטנזניה, נקבעו על בסיס חלוקת דרכי השיירות ההיסטוריות שחיברו בין החוף לאגמים הגדולים שבפנים היבשת. החלק הבריטי, שיהפוך להיות קניה ואוגנדה, התבסס על הדרך שהובילה מעיר הנמל מומבסה לאגם ויקטוריה.
הבריטים הצהירו והאמינו שהפעילות שלהם במזרח אפריקה היא מסיבות ׳הומניטריות ומסחריות׳. נתיבי השיירות היו גם נתיבי סחר העבדים, והשתלטות עליהם היתה הדרך הטובה ביותר להילחם בסחר הזה, ולעודד את הסחר בסחורות שאמור להחליף אותו. תוכניות הפיתוח כללו גם הצעה להקמת מסילת רכבת שתסלל בנתיב דרך השיירות העתיקה. אבל זה היה פרוייקט יקר ומסובך מאוד, בלתי אפשרי לביצוע על ידי ׳חברת מזרח אפריקה הבריטית׳, שלא הצליחה להגיע לאיזון כלכלי, והיתה כל הזמן על סף פשיטת רגל.
בשנת 1896 מת סולטן זנזיבר, ובנו, שלא נתמך על ידי הבריטים, ירש את מקומו. הבריטים, שדרשו שליטה מוחלטת במדיניות הסולטנות, העמידו לו אולטימטום ודרשו שיפנה את מקומו. כאשר סרב פתחו נגדו במלחמה, שנחשבת לקצרה ביותר בהיסטוריה המתועדת. היא נמשכה בין 38 ל-45 דקות, ובמהלכה הפגיזו ספינות מלחמה בריטיות את ארמון המלוכה בנוי העץ של הסולטן, בו התבצר עם נשותיו, משפחתו ונאמניו. כ-500 מהם נהרגו או נפצעו כתוצאה מההפגזה, מול פצוע בריטי בודד. זו לא סתם תבוסה אלא מחיקה מוחלטת של כל אשלייה של שיוויון. הסולטן ברח לשטח שבשליטה גרמנית, והיורש אותו מינו הבריטים ויתר על השליטה ברצועת החוף האפריקאית והסתפק בשליטה הסמלית שהעניקו לו הבריטים באי זנזיבר עצמו. ההיסטוריה של משפחתו של פרדי מרקורי, שנולד בזנזיבר ומשפחתו היא ממוצא פרסי-הודי שהיגרה אל האי בעקבות ההזדמנויות הכלכליות והקרבה לתרבות הבריטית, משקפת את הגיוון התרבותי שנוצר במקום זה.
הבריטים לא היו בטוחים ברצונם להשתלט על אוגנדה, שנמצאת בפנים הארץ, סמוך לשפך אגם ויקטוריה ומקורות הנילוס. פרוייקט מסילת הרכבת, שנועד לפרוץ לשם דרך, עורר ביקורת רבה כאשר התנהל עליו דיון בפרלמנט. זה קרה לאחר שחברת אפריקה המזרחית הבריטית העבירה את השטח לסמכות הפרוטקטוראט הבריטי במזרח אפריקה, שנודע בשם הפשוט יותר: מזרח אפריקה הבריטית. כעת היה על בריטניה להחליט אם היא לוקחת אחריות על השטח הזה ומה תכנית הפעולה שלה לגביו. האופוזיציה האשימה את הממשלה בכך שהיא מונעת מרצון לתהילה שמתעלם מחוסר הטעם בהשקעות גדולות באזור נידח כל כך. הנימוקים לתמיכה בסלילת הרכבת שהייתה הכרחית בכדי לאפשר את ההשתלטות על אוגנדה נכרכו זה בזה: הצורך להלחם בעבדות, מאבק הכבוד עם גרמניה, שהחלה לסלול קו רכבת בטריטוריה שבשליטתה, רצון להבטיח שליטה על מקורות הנילוס ובכך להגן על עורפה של מצרים, השולטת בתעלת סואץ. לא היה הגיון מוחלט באף אחת מהטענות, אבל הן הספיקו.
בעת דיון אישור התקציב לסלילת הרכבת בפרלמנט הבריטי, בשנת 1896, קרא הנרי לבושר, חבר אופוזיציה, שיר המתאר את מסילת הרכבת המתוכננת:
אין מילים שיכולות לתאר כמה היא תעלה,
אין מוח שיכול לתפוס מה המטרה שלה,
אין דרך לנחש מאיפה תצא,
אין לדעת לאן תגיע,
אין יכולת להעריך מה מטרתה,
אין אפשרות להגדיר מה יהיה מטענה,
ולמרות הרצאתו המלומדת של ג׳ורג׳ קרוזון,
זו מסילת רכבת מטורללת ללא כל ספק.
למרות הביקורת המושחזת ההצעה אושרה ברוב גדול.
כעת נותר רק לבצע את העבודה, לסלול מסילה באורך של יותר מ-1000 ק״מ, דרך שטח שחלקו לא ממופה כלל וחוצה נהרות, הרים ושטחי טבע עצומים. וכאן בעצם מתחיל הסיפור שאני רוצה לספר, על איש אחד, שהמשימה הזאת תשנה את חייו.
הנה באה הרכבת.
סוף חלק ראשון.
הפרק הבא כאן.
ג׳ק ראסל ויינשטיין על גישתו של אדם סמית לעבדות (משם ציטוטיו של סמית)
ספרו היפה והממצה של צ׳ארלס מילר על הרכבת, The Lunatic Express (משם מצוטט השיר)
