קול הרעם

סתיו. שיא הצבעוניות כבר עבר, והוא היה יפה להפעים. הרחובות בערו באדום, צהוב וורוד. כעת חלק מהעצים כבר ערומים וחלקם פושטים את שאריות עליהם. עוד מעט החורף כאן. קשה לי בתקופה האחרונה. הגוף שלי לא עובד כמו שצריך, ואיני יודע אם זו הסיבה או אולי תוצאה של כך. זה התחיל בכאב בכתף, שהחמיר לאיטו עד שהפך למגבלה שמשמעותית בתנועה, ושמתבטא גם בקשיי שינה, והמשיך במתיחת שריר ברגל, שמקשה עלי לעמוד באתגר החזרה לכושר ריצה. אני מתפרק, כך זה מרגיש, וזה קורה בזמן בו הייתי מעדיף להיות חזק ובטוח בעצמי.
זה הסתיו, עם הענן, וגם יום הולדתי המתקרב, וגם יום השנה למות אבי, שהיה לא מזמן, וגם תחושת התלישות המתגברת. אני מדוכדך. עלי להיזהר מלצלול עמוק יותר.
העמדה בה אני נמצא כאן, כבן זוג של חוקרת, מעניקה לי טובות הנאה לא קטנות. יש לי גישה חופשית לספריות ולמתקנים המפוארים של אחת האוניבריסטאות הטובות בעולם, איני צריך לעבוד. למעשה, אין ממני שום ציפיות, רק תקווה שלא אהפוך לעול שיפריע לה להגשים את מה שמצופה ממנה. אבל החופש הזה הוא חרב פיפיות, מאחר שפירושו הוא שאני אחראי להצבת אתגרים בפני עצמי, וזה, מסתבר, לא משימה קלה.
במשך יותר מעשרים שנה חייתי באותה סביבה. למעשה, גרתי באותו בניין מסויים מאוד, יחיד ומיוחד בין תל אביב ליפו. כתובת מגורי הייתה מהדברים שהגדירו אותי בעיני עצמי והסביבה הזו הזינה ויצרה את תחומי העניין שלי ואת ההכרה התרבותית והפוליטית שלי. ופתאום הכתובת שלי אחרת.
לימדתי שנה אחרי שנה, עשרים וחמש שנים רצופות. המבנה של שנת לימודים טבוע בי, חלק מהאופן בו אני מגדיר זמן. תלמידים ובעיותיהם היו חלק מהותי ומשמעותי מהיום יום שלי. שיעורים היוו עבורי לא רק עבודה אלא אתגר והנאה. זה חסר לי.
אני יודע שזה רק לשנה. אני מודע לכך שאני בר מזל, שהניתוק הזמני מהסביבה המוכרת ומשגרת ההוראה השוחקת הוא מבורך, ובכל זאת אני מתגעגע למה שיצר את השגרה הזאת, השכנים, הרחובות, התלמידים, הכיסא הקבוע בבר הקבוע, מסלולי הריצה המוכרים, מזג האוויר, האוכל.
ובגלל שאני פה רק לשנה איני יכול או רוצה להחליף את הגעגועים הללו במחויבות או הרגלים אחרים, חדשים.
זה הסתיו. הטבע מכין עצמו לחורף, שאחריו יבואו אביב וקיץ, וחוזר חלילה. הכתף והרגל יחלימו. את השנה הזאת אזכור לטובה, אתגעגע גם אליה.