ארכיון תג: תל אביב

״מר נתן״

שיחה עם יצחק נתן, שלימד בבית הספר תלמה ילין מאז שנת 1966, ומנהלו בין השנים 1979 – 2002

הראיון הטלפוני התקיים ב-19.4.2020 וב-20.4.2020 (תוך כדי תקופת הסגר עקב מגיפת הקורונה)

מראיין: אורי יואלי (מורה לקולנוע בבית הספר)

מתמלל: אורי פורת (בוגר בית הספר)

תיקוני עריכה: יצחק נתן

גרסת PDF

אורי יואלי: בוקר טוב יצחק, מה שלומך?

יצחק נתן: ברוך השם יופי, בסדר.

זו תקופה מאוד מוזרה, ואולי דווקא בה יש הזדמנות לחזור אחורה ולנסות למצוא בעבר של בית הספר סימנים שיעזרו לעתידו. 

אגיד גם בשביל ההקלטה, וגם מכיוון שחשוב להגיד את שבחיו של אדם בפניו, שאין בן אדם שהשפיע על ההיסטוריה של בית הספר כמוך, שבהרבה מובנים תלמה ילין הוא תוצר של השנים שלך בתוכו, של השנים שלימדת בו, ושל השנים שניהלת אותו. ההחלטות שאתה קיבלת והדרך שבה הובלת אותו קבעו את דרכו.

מבחינתי בתור מי שעובד בבית הספר זה כבוד גדול לנהל את השיחה הזאת. 

אני מקבל בענווה את הדברים שלך.

הייתי רוצה לפתוח ולשאול איך נדבק אליך הכינוי “מר נתן”?

זה סיפור יפה מאוד. המנהל שקיבל אותי לעבודה בתלמה ילין היה המנהל השני של בית ספר. אם כי אפשר לומר שבעצם הוא המנהל שעיצב את בית הספר בראשית דרכו, מרדכי קשתן. דרכו הגעתי לבית הספר. 

כשהגעתי לבית ספר באופן רשמי, זה היה שבוע או שבועיים לפני פתיחת שנת הלימודים, הייתה ישיבת מורים כללית ושם ראיתי בדיוק איך בעצם מרדכי קשתן פונה למורים, מצפה שיפנו אליו: מר קשתן, מר נתן, גברת בן נחום וכו’, והשפה הפכה להיות מאוד מאוד פורמלית, רשמית, מסודרת, ולכן התלמידים אימצו בדיוק את אותה טרמינולוגיה ואותה שפה: מר נתן. זה היה בהתחלה טבעי, ככה כל בית הספר קורא אחד לשני. 

אנחנו בחדר המורים, ביננו לבין עצמנו כמורים, פנינו כמובן בשמות פרטיים איש לרעהו. אבל כשנכנסתי למר קשתן או כשדיברתי אתו זה תמיד היה “מר קשתן“, למרות שהייתה לי היכרות מוקדמת אתו על בסיס אחר לגמרי, לא פורמלי. כך בעצם התנהלו היחסים הרשמיים בין המורים לבין המנהל, בין התלמידים אל העובדים, מר נתן, מר נתן. זה היה בשנות השישים.

כן. 

כל מערכת החינוך התנהלה אז אחרת לגמרי. תלבושת אחידה הייתה דבר מובן מאליו. נתייחס לזה אולי בהמשך. לימים, כשהתמניתי למנהל בית הספר המשיכו התלמידים: מר נתן, מר נתן, ולא תמיד הרגשתי נוח עם הדבר הזה.  בדרך כלל בכיתה י”ב פה ושם תלמידים, ואפילו עודדתי את זה, שאלו: “אפשר לקרוא לך יצחק“, אמרתי בוודאי, אבל משום מה זה לא הפך להיות נחלת רבים. כך זה היה שנים על גבי שנים עד אשר פרשתי. ואני חייב לומר לך שהנקודה הזאת מאוד מאוד מעניינת משתי סיבות. א‘, כאשר היה טקס מאוד מאוד יפה של 40 מחזורים בבית הספר ב-2002, זו הייתה גם אותה שנה שפרשתי כבר, זה היה צירוף של שני דברים ביחד, מאוד מעניין ומרתק. המנחה של הטקס, בוגר ביה”ס לשעבר אילן וייל, קומיקאי וסטנדאפיסט, שקיבל על עצמו, יחד עם בוגרת נוספת, אסתי זקהיים, להנחות את הטקס, הוא פתח את החגיגה לפני קהל של אלפי בוגרים, מורים, מורים לשעבר ואורחים מכובדים במילים הבאות: מר נתן הוא התינוק היחיד שאני מכיר בעולם שנולד עם השם פרטי “מר”. הקהל התפקע מצחוק. כמובן שבטקס הזה הבוגרים לפעמים הרשו לעצמם לפנות אלי בשם “יצחק”, אבל עד היום, זה דבר מדהים, אני פוגש ללא סוף תלמידים בוגרים לדורותיהם, באולמי התיאטרון, ברחוב, בקונצרטים, כל מקום שהוא. הורים של בוגרים פוגשים אותי בלי סוף, ואז פונים אלי שוב ושוב: “מר נתן, מר נתן“. אשתי, רעייתי היקרה, היא כל פעם מחייכת, צוחקת. אני אספר לך קוריוז קטן: פגשתי לפני מספר חודשים את שלומי קוריאט, בוגר בית הספר במגמת התיאטרון, שמשחק היום ב“הבימה” (…עכשיו, הכל סגור כרגע בגלל הקורונה) במחזמר “גבעת חלפון אינה עונה“, הוא שחקן ראשי שם. ראינו את ההצגה, ואחרי ההצגה במקרה כשהוא יצא החוצה מכניסת השחקנים, הוא פגש אותי, רץ, חיבק אותי, אשתי עמדה מנגד ואז הוא אמר לה: “בגלל  ‘מר נתן’ אני נהייתי שחקן כזה מצוין“. אני אומר לו: “לא מר נתן”, הוא עונה: “לא יכול, רק מר נתן“. זה מביך… אבל זורמים. כן.

אני רוצה להגיד שגם לי, למרות שהכרתי אותך בתקופה יותר מאוחרת, קשה להשתמש בשמך הפרטי, סלח לי אם אני מתבלבל מדי פעם. 

זה בסדר.

אני רוצה לחזור אחורה ולשאול כיצד הגעת בעצם לתלמה ילין.

זה סיפור מרתק והוא גם בעל משמעות חינוכית. התגייסתי לצבא אחרי שכבר סיימתי את לימודי באוניברסיטה העברית בלימודי תואר ראשון בהיסטוריה וספרות, ובמקביל, עוד לפני הצבא, בתקופת לימודי באוניברסיטה העברית בירושלים, ואני ירושלמי, גם סיימתי לימודים בסמינר “מזרחי” על שם רא”ם ליפשיץ. היום הסמינר נקרא: “מכללת הרצוג”. כך הגעתי לצבא כבר עם תואר אקדמי פלוס תעודת הוראה. הצבא “חטף” אותי אחרי הטירונות למפקדת קצין חינוך ראשי במחנה מטכ”ל בתל אביב, על מנת שאני אסייע בפיתוח בתי ספר תיכוניים פנימיים של הצבא, ללמד לקראת בחינות בגרות קצינים וטייסים בצה”ל. רבים מהם, בשנות השישים, עדיין היו מחוסרי תעודת בגרות, כי הם שירתו בתקופת מלחמת העצמאות בהגנה, באצ”ל, בלח”י, או שהיו מהקיבוצים שם הייתה אידיאולוגיה לא ללכת לקראת לימודים, והצבא רצה לקדם אותם. עשיתי את הדבר הזה. שירתי במפקדת קצין חינוך ראשי, תחת אל”מ מרדכי מורל’ה בראון. ושם קיבלתי קצונה. יום אחד פונה אלי חבר לשירות הצבאי, שמוליק בולוצקי, שלמד במקביל אלי בחוג לאנגלית באוניברסיטה העברית, אף הוא לימד בצבא יחד אתי את הקצינים והטייסים אנגלית לבגרות. הוא היה חבר מאוד יקר שלצערי כבר לא גר בארץ. אגב, רעייתו, נטע בולוצקי הייתה לימים מורה למוזיקה בתלמה ילין, המעגלים נפתחים ונסגרים… והוא אומר לי: “תשמע יצחק, פנה אלי מישהו שאני לא יודע מי הוא או מה הוא, בשם מרדכי קשתן. אני לא יודע איך הוא הגיע אלי אבל הוא מסתובב באזור המחנה. הוא שאל אותי אם אני מכיר איזשהו חייל שהוא בוגר אוניברסיטה בלימודי היסטוריה”. זה היה דבר נדיר אז.

כן.

השבתי לו: כן אני מכיר, הוא המשיך: אני רוצה להיפגש אתו, להציע לו משהו. שמואל שאל אותי: “אתה רוצה להיפגש אתו?” אמרתי לו בוודאי. בשעות הפנאי היינו חופשיים. הפגישה שלי אתו הייתה בקפה “תמר” המיתולוגי, ברחוב שינקין פינת אחד העם. אני מזכיר את זה כי יש לזה השלכות אחר כך ואנחנו לא נתייחס לזה בשיחה היום. שם היה “המטה” של  מרדכי קשתן. זה סיפור שלא צריך כרגע לספר עכשיו… בספרי אני כותב על כך, דבר מאוד מאוד מעניין ובר השפעה, אבל לא חשוב כרגע. שם שוחחנו, הכרנו, והוא אמר שהוא מונה לערוך את מוסף “ידיעות לתלמיד” של עיתון “ידיעות אחרונות”. בשנות השישים “ידיעות אחרונות“, בכל יום שישי, פרסם מוסף מיוחד, “ידיעות לתלמיד”, שבו היה חומר לתלמידים ברמה של תיכון, חומרי לימוד בהיסטוריה, בספרות  ובמקצועות אחרים למורים ולתלמידים בבית ספר תיכון. קשתן שאל אותי אם אני מוכן לכתוב בשבילו מאמרים בנושאים היסטוריים ומנקודת מבט פדגוגית, כמובן תמורת תשלום המקובל בעיתון. אמרתי לו, “בוודאי, למה לא? זה רעיון מאוד מאוד יפה”. וכך הכרתי אותו. המוסף יצא במשך 14 שבועות. עד היום אני שומר אותם. על כל פנים, במהלך המפגשים עם מרדכי קשתן קיבלתי ממנו משובים והערות עריכה. 

הוא היה בעל יכולות אדירות בניסוח. הוא הוציא בזמנו שני ספרים מעולים להוראת החיבור כך שהעריכה שלו של המאמרים שלי וההגהות תרמו לי תרומה עצומה מבחינת יכולת הכתיבה, הגם שכבר באתי מהאוניברסיטה אחרי שכתבתי סמינריונים. היה לי אתו קשר כמה חודשים, אחר כך נותק הקשר. 

הייתי אמור להשתחרר מצה”ל ב-30 בספטמבר 1966, כאשר שנת הלימודים מתחילה ב-1 בספטמבר, אז מורל’ה בראון, קצין חינוך ראשי, שהוקיר והעריך את עבודתי במערך החינוך, לא רק במטה אלא גם בשטח, כמי שהכין חיילים לבגרות, טייסים וקצינים בתל נוף ובחצור ובמקומות נוספים שלא נמנה אותם… אמר לי: “תשמע, כל חייל  זכאי לחופשת שחרור. מצדי, אני נותן לך אישור להתחיל לעבוד ב-1 בספטמבר, על מנת שתוכל כבר לעבוד ולהתפרנס“. הייתי נשוי כבר כמה חודשים וצריך “פרנוסה” אחרי שאתה משתחרר, והיה לי כבר את המקצוע, ביולי, אוגוסט, אני לא זוכר בדיוק מתי, עוד בחופשת הקיץ, ניגשתי לעיריית תל אביב, כמובן לבוש מדי קצין. אתה יודע, בשנות השישים הקצינים הלכו עם מצחייה, אתה זוכר דבר כזה?

כן, ברור. 

זו הייתה גאווה כזו, גאוות יחידה. כולם הלכו עם ה… מצחייה הזאת. פניתי למחלקת החינוך העל-יסודי בעיריית תל אביב, הצגתי את עצמי, הראיתי תעודות ואמרתי שאני משתחרר לקראת פתיחת שנת הלימודים, ואני מבקש לדעת אם אפשר לקבל עבודה במערכת החינוך של תל אביב. לעירייה הייתה מערכת חינוך מפוארת, זו הייתה בתקופה שללמוד בתיכון עלה הרבה כסף, לא היה חינוך חובה כמו היום, זה מהפך שהיה הרבה יותר מאוחר. רק ב-1978 הצליח שר החינוך החדש בממשלת המהפך של מנחם בגין להנהיג את הרפורמה של חוק חינוך חובה עד לסוף כתה י’ וחינוך חינם עד לסוף כתה י“ב. באותן שנים מי שסיים בית ספר יסודי בדרך כלל הלך או לעבוד או לבית ספר ערב. המיעוט בישראל למד בתיכון מסודר לבגרות, וכמובן עיריית תל אביב התיכונים שלה היו מאוד יוקרתיים והמנהלים היו בעלי עמדה מאוד מאוד עוצמתית. בעירייה נאמר לי כי בעירוני א’, מחפשים מורה בחצי משרה להוראת  הספרות. 

ניגשתי לתיכון עירוני א’. המנהל שם היה דוקטור יוסף פריד, הוא שייך היה לגוורדיה הוותיקה, המיתולוגית, של מנהלי התיכונים העירוניים בתל אביב. הגעתי לפגישה, לבוש מדי קצונה, שזה תמיד מוסיף לרושם, ובתום שיחת התרשמות שהתנהלה ביני לבין המנהל, הוא החליט להציע לי עבודה בחצי משרה. הוא אמר: “אני יכול להציע לך הוראת ספרות, וחסר לי גם מחנך בכיתה י“ב”. בום, ספרות וי”ב, משימה לא קלה בהחלט למורה שמתחיל את צעדיו הראשונים בחינוך ובהוראה בביה”ס התיכון. אמנם היה לי כבר ניסיון מעולה בצבא בהוראה לבגרות, אבל כאן זה עם תלמידים, בסביבה אחרת לגמרי. ללמד קצינים, זה שונה, בצבא לא היו שום בעיות של משמעת, רק תן להם ותן להם ותן להם… ועכשיו צריך להתמודד עם תלמידים בגיל ההתבגרות בבית ספר תיכון, בזה עוד לא התנסיתי. המנהל ביקש ממני לפני שהוא מקבל החלטה סופית, שאני אתראיין גם אצל סגנו, ברוך ששון, שהיה ממונה על הלימודים ההומאניים בביה”ס ומורה ללשון. התפתחה בינינו שיחה מרתקת והוא החליט שאני יכול להתאים להם. הוא שלח אותי חזרה למנהל לסיכום סופי. המנהל היה כל הזמן חמור סבר, רציני למדי, יושב מאחורי ה-pulpit, כשאתה נכנס לחדרו, אתה כבר נמצא במתח. ואזי הוא סיכם: תהיה מחנך כיתת י”ב, ותלמד ספרות לבגרות. אבל, וכאן הוא חתם את השיחה במשפט הבא, שחקוק במוחי עד עצם היום הזה, ״אתה מורה צעיר, אין לי זמן למורים חדשים. אנחנו זורקים אותך למים עמוקים, או שתצוף או שתטבע״.  

הייתי המום ולא הגבתי באותו רגע. חזרתי המום לביתי בבת ים. כבר בנסיעה באוטובוס לבת ים, התקשיתי לעכל את האמירה שלו, וכבר במהלך הנסיעה שלי קיבלתי החלטה לדחות את ההצעה. אני לא נכנס להצעה הזאת, לא מוכן לקבל. מנהל שככה אומר לי דבר כזה, למורה חדש שבא לבית ספר, לא חשוב יסודי או תיכון. מורה חדש מחכה בהחלט לליווי מנהל, לתמיכה, לקבלת עצה, לביקורת, להתייחסות. לומר לו: “לי אין זמן למורים חדשים, זורקים אותך למים עמוקים או שתצוף או שתטבע“. אמרתי לעצמי, “אני אמירה כזו לא מקבל“. אני לא יודע עד היום מאיפה אזרתי את האומץ לסרב, במיוחד שאני צריך פרנסה, צריך להתחיל לעבוד ב-1 בספטמבר. 

צלצלתי למנהל מטלפון ציבורי. באותם ימים, בשנות השישים, לא היה טלפון בכל בית. לקח כמה שנים כדי לקבל קו טלפון ממשרד הדואר. צלצלתי מטלפון ציבורי סמוך לדירתי והודעתי למנהל על החלטתי. אני רוצה לומר לך שהצעקות של המנהל היו נוראיות הוא צרח עלי, במונולוג צעקני מבלי שהייתה לי בכלל אפשרות להסביר, “אפילו שרת…”, אני זוכר את המילים, “אפילו שרת בבית ספר בקיץ יש לו חופשה באמצע אוגוסט… ואתה מונע ממני לצאת לחופשה, אז אני אדאג לכך שאף בית ספר לא יקבל אותך לעבודה, ואני מודיע את זה לארגון המורים. אתה תהיה מחוסר עבודה”. נתקפתי חרדה כמובן, אבל התעשתי, אמרתי לעצמי: “אני שלם עם עצמי לחלוטין”. ידעתי שבעצם אין עם מי ועל מה לשוחח, סגרתי את הטלפון. קיבלתי החלטה. אתה יודע, זה לשבט או לחסד. מהותית, לא הבנתי עדיין את המורכבות של מערכת החינוך, את פשרו של ארגון המורים. אלו היו לי אז מילים גבוהות!  סירבתי זה עתה לקבל את המשרה, האם זה חוסם אותי עכשיו למערכת החינוך העל יסודית? מה קורה פה, מה קורה? בדיעבד התברר לי שקיבלתי את אחת… לא היחידה, אחת ההחלטות האמיצות ששינו את כל מהלך הקריירה הפדגוגית שלי. אגב, כמנהל תלמה ילין שיתפתי תמיד את המורים החדשים בחוויה המטלטלת הזאת והבטחתי להם, כי תמיד הם יכולים להיכנס אלי, להתייעץ ולקבל כל סיוע שהם יהיו זקוקים לו. עם זאת, כמובן הם יצטרכו להוכיח את עצמם כאנשי חינוך ומורים ראויים לתלמה ילין. 

מה עושים? נזכרתי שבמהלך השירות הצבאי שלי היה לי מפגשים עם מרדכי קשתן. במהלכם הוא סיפר לי שהוא מנהל תיכון בשנת שבתון והוא עומד לחזור בשנה הבאה לתפקיד מנהל התיכון. ככה הבנתי מתוך דבריו. כמה חודשים לא היה לנו קשר, עכשיו, לאחר שדחיתי את ההצעה של עירוני א’, טלפנתי אליו וסיפרתי לו את הסיפור. הייתי תמים נורא ושאלתי אותו אם יש לו משרה בשבילי. לשמחתי הוא השיב: “כן, יש לי חצי משרה כמורה להיסטוריה וחינוך“. אחרי ששיתפתי אותו בסיפור שמנהל עירוני א’ איים עלי ואמר שאני לא יכול להתקבל לעבודה ולארגון המורים אזי קשתן אמר לי: ״תשמע, תן לי איזה שבוע ימים, אני אטפל בדבר, אני אעביר את הדבר, ואני אנסה לעזור ולראות איך יהיה הדבר. אני אבדוק דרך ארגון המורים וגורמים אחרים, שלא תצא תקלה  ותוכל להתחיל כמורה בתלמה ילין״. 

אותה שעה לא הכרתי עדיין את בית הספר “תלמה ילין”, לא ידעתי איזה מין בית ספר זה. אחר כך הוא סיפר לי. הוא ביקש שאני אצלצל אליו כעבור כמה ימים, הוא  יהיה בבית הבראה בשעה זו וזו  ואני אוכל לצלצל אליו. הוא יהיה ליד טלפון ואני אוכל לדבר אתו. זה מה שקרה. טלפנתי אליו והוא אמר לי שהוא בדק ובירר, והוא שמח שהוא יכול לקבל אותי לעבודה בתלמה ילין. ככה, קיבלתי עבודה בתל אביב. זה היה דבר נפלא. כך בעצם הצטרפתי לתלמה ילין. 

לא הכרתי אף אחד מהמורים בישיבת המורים הראשונה, שהייתה כשבוע לפני תחילת הלימודים. הייתי מורה חדש, צעיר, עדיין עם מדי קצונה, ועם כיפה על ראשו, הם, המורים, כמובן לא הבינו מה אני עושה שם במדים, מרדכי קשתן הסביר להם מה המצב. כל אחד הציג את עצמו, אבל זהו. זו הייתה כניסתי הראשונה לתלמה ילין. 

באותן שנים בית הספר היה עדיין תיכון מוזיקלי, שהייתה בו רק מגמה אחת למוזיקה. הוא התנהל בחסות ובשיתוף פעולה עם האקדמיה למוזיקה. 

בית הספר התעסק עד כמה שאני יודע בהקלה על העומס על התלמידים כדי שיוכלו להשקיע יותר בלימודי המוזיקה. תוכל להוסיף? 

כשהגעתי אליו בית הספר היה כבר ביד אליהו בבניין חדש, שהוקם לא מזמן ליד עירוני ט’. בית ספר בקומה אחת, 4 כיתות אם, מזכירות, חדר מנהל, חדר מורים, שירותים וחצר פנימית חמודה, מגרש חול מסביב. בית ספר תיכון קטן, 4 כיתות בלבד, כל התלמידים לומדים מוזיקה. לא הייתה מגמה אחרת, רק מוזיקה קלאסית. אני רק אדגיש, כי ממוצע התלמידים בכל כיתה אז היה 28-30, לפעמים 32 תלמידים. בית ספר חמוד, נחמד. בכל פעם שהגעתי אליו אמרתי: “איזה שקט יש פה, גם בהפסקות. זה לא בית ספר רגיל“. לידו שכן תיכון עירוני ט’, בית ספר ענק! בהפסקות, תלמידים רצים שם, מתרוצצים, משחקים, מרעישים. ואצלנו, אתה יודע, היה משהו רגוע מאוד, שקט.  ניסיתי להבין את הדבר הזה והסבירו לי שתלמידים שעוסקים באופן רציני במוזיקה, מנגנים בפסנתר, בכינור, הם תלמידים שצריכים הרבה מאוד שקט וריכוז, הם משקיעים בנגינה כמה שעות טובות כל יום, יש שמקדישים שש או שבע שעות, זה חלק מהאישיות שלהם, הם רגועים יותר, הם זקוקים לתנאים אחרים, למורים אחרים, זו אווירה שמקרינה על בית הספר. כלומר זה בית ספר שלמעשה לא נתקלתי בו בבעיות משמעת. אם תלמיד “מסכן” שבר במקרה איזשהו חלון בטעות, וואו, זה היה חמור מאוד. לא היה דבר כזה. לא היו בתלמה ילין קשיי משמעת של ממש. היו דברים. פעוטים.  בין היתר זה הושג ויושם בגלל שמרדכי קשתן ניהל את בית הספר ביד חזקה ובזרוע נטויה, הוא היה חסיד תקנון מאוד מאוד מפורט ונוקשה, הוא ניסח סעיפים מפורטים ,שחייבו הן את התלמידים והן  את המורים. כך למשל, הוא הנהיג וכפה בכל החומרה את התלבושת האחידה. דוגמא אחת: חס ושלום שתלמידה הגיעה בגרבי ניילון, שהיו אז באופנה. תלמידות לא יכלו להגיע בגרבי ניילון. בעיני התלמידים זה היה טרור. הוא ציפה מאתנו, המורים, להקפיד ולאכוף את סדרי המשמעת. לדעתי, קשתן הקדיש יותר מדי זמן לרגולציה פורמלית. היינו גדושים בטפסים, בכרטיסי תלמיד, ונדרשנו למלא כל מיני טפסים נוסף על יומני הכתה. הוא ביקש להפוך אותנו, ובמידה מסוימת גם בהצלחה, לאיזו שהיא מכונה פדגוגית מושלמת. אבל זה לא תמיד פעל בכיוון הנכון.  שלמה בר אבא, שפגש אותי לפני שנה במסיבת חנוכה נהדרת שארגן ארגון המורים לגמלאים, שם הוא הופיע מאוד יפה. הוא ראה אותי לראשונה לאחר 50 שנה שלא התראינו, רץ אלי, חיבק אותי וכמובן אמר: “מר נתן”, אמרתי לו, “די! יצחק!”, “לא יכול“, הוא אומר לי, ואז הוא אמר לי, “כמה שאנחנו אהבנו אותך כמורה להיסטוריה, וכמה ששנאנו את קשתן שרדה בנו”. לא היה לי נוח לשמוע את זה אבל זו הייתה התחושה. 

ככה התנהל בית הספר: משמעת מאוד מאוד קפדנית בד בבד עם אווירה רגועה, שקטה, כמעט לא היו בעיות משמעתיות. ואגב, למורה שאוהב לעבוד, אוהב ללמד, יודע לעשות את זה, זה תענוג שאין כדוגמתו להיות מורה בתלמה ילין. לאורך עשרות שנים, תמיד הסברתי את זה למורים, את העניין הזה, לא חס ושלום לכפות משמעת כל כך נוקשה, אבל התלמידים בתלמה ילין חדורי מוטיבציה ללמוד, הם חדורי מוטיבציה להתפתח בתחום האמנותי כמו אף בתחום העיוני האקדמי. פה אני רוצה להגיד לך איזו נקודה מאוד מאוד חשובה, אולי אנחנו קופצים למקום אחר, מבחינת אני המאמין שלי. 

זה בסדר, כן.

היו לנו תמיד ויכוחים. כל שבוע לאורך שנים כשהייתי מנהל, הקפדתי על פגישות קבועות צוותיות. אחת הפגישות הצוותיות החשובות ביותר בכל שבוע הייתה בימי שני. היא כללה את כל מרכזי המגמות לאמנות הסגנית, תמר אלפר, רכזת מערכת השעות והבחינות, סופי קסטל-בוקאי, הרכזת החברתית, סיקי קול והיועצת החינוכית. כלומר, כל הצוות הבכיר של בית הספר. היינו מתכנסים פעם בשבוע באופן קבוע לשעה והתווינו את מדיניות בית הספר ואת תכנית העבודה השנתית על כל מרכיביה. בישיבות שבועיות אלו נתגלו לא פעם חילוקי דעות מלווים בוויכוחים לוהטים.  

אחת מהסוגיות שהייתה שנויה במחלוקת מאוד קשה הייתה לגבי השאלה הקרדינלית: האם תלמה ילין הוא תיכון אמנותי, שואף למצוינות באמנויות ולכן יש להעדיף קבלת תלמידים מוכשרים באמנויות גם אם הישגיהם בלימודים בינוניים, או שמא תלמה ילין הוא תיכון עיוני ברמה גבוהה עם מגמות אמנות. אני הכרעתי, כי עלינו כל הזמן להניף את שני הדגלים בעת ובעונה אחת: גם מצוינות בלימודים העיוניים וגם מצוינות במגמות האמנות, ללא העדפה של צד זה או אחר. הסברתי לעמיתיי ולכל המורים, כי רוב ההורים לא ישלחו את ילדיהם לבית הספר אם לא יהיו משוכנעים שהם יצליחו לקבל תעודת בגרות ברמה גבוהה. הם גם לא ישלחו את ילדיהם לבית הספר אם לא יהיו משוכנעים שילדיהם אף יזכו לחינוך אמנותי מיטבי; גם וגם! בסופו של דבר הכרעתי התקבלה. 

אנחנו נעשה את המרב ואת המיטב בכל עוצמתנו, גם בלימודים העיוניים, האקדמיים, וגם בלימודי האמנויות, ונשאף למצוינות בשני הדברים עם כל המאמץ שזה דורש מאתנו כמורים, וכמובן מהתלמידים.  אני חושב שזה היה מאוד מאוד חשוב, הדבר הזה. ואמרתי להם תמיד: תדעו לכם, מה שנראה לכם עכשיו טוב, זה לא מספק עדיין. האויב של הטוב הוא הטוב מאוד. אנחנו צריכים קודם כל הזמן לחתור למצוינות. 

בית הספר שתיארת, בניהולו של קשתן שמתעסק רק במוזיקה, שמבוסס כולו על תקנות ועל תקנונים, בית הספר הזה היה חייב להשתנות כאשר תלמידי “רננים” נכנסו פנימה.

יפה, אז סיפור רננים הוא סיפור מאוד מעניין. 

זה קרה במהלך השנה הראשונה שלי כשהייתי מורה בתלמה ילין. התרחשו שני מאורעות דרמטיים באותה השנה.  הראשון, במישור הארצי-הלאומי, מלחמת ששת הימים. שנת הלימודים, שנפתחה ב-1.9.1966, הגיעה כמעט לסיומה עם פרוץ מלחמת ששת הימים בראשית חודש יוני, 1967. לקראת חופשת הקיץ, היינו עדיין בעיצומם של הלימודים ולקראת בחינות בגרות, זה היה מאורע מאוד דרמטי בחייה של מדינת ישראל. במקביל, בערך חודשיים או שלושה חודשים לפני כן, התרחש אירוע מאוד דרמטי מבחינת בית הספר תלמה ילין. 

תלמה ילין נפתח בשנת 1960 בהנהלתו של יצחק הירשברג. הירשברג היה רב תחומי, איש אשכולות, נראה לי שהוא לא כל כך ראה, הוא היה כבד ראייה.

 הייתה לו תפיסה חינוכית מאוד מעניינת, הוא פתח את בית הספר, לא היה לו קל. הוא היה שנה ראשונה ונאלץ לעזוב ומרדכי קשתן, שהיה מורה שם קיבל את הניהול במקומו. היה שם משהו לא טוב, שאני לא רוצה להיכנס אליו כרגע. על כל פנים הירשברג לא ויתר על הרעיון הנפלא הזה, והוא פתח את בית הספר “רננים” במקביל ל”תלמה ילין”, בדרום תל אביב. רננים היה בהחלט בית ספר מעניין, ושני בתי הספר התחילו להתחרות זה בזה עם שתי קונספציות שונות לחלוטין. תלמה ילין היה בית ספר מאוד מאוד ממושמע, ממוסגר, מערכת לימודים מאוד מסודרת, בחינות בגרות, שהיה בפיקוח של משרד החינוך, עם שכר לימודים מסודר ומשמעת קפדנית. רננים היה בעצם בית ספר… הייתי אומר היום, פתוח, ליברלי. הירשברג הביא תלמידים מאוד כישרוניים. האווירה אצלו הייתה חופשית, יצירתית, אבל לבית הספר לא הייתה יכולת להתקיים מבחינה תקציבית, והוא פשט את הרגל. בשלב מסוים פינו אותו מפה ופינו אותו  משם, הוא  התחיל לאבד את עצמאותו. היו תמונות בעיתונות המקומית, שהתלמידים למדו באוטובוסים ישנים, היו כיתות באוטובוסים. מכל מקום, עיריית תל אביב בכל זאת חלשה על כל המרחב החינוכי המוניציפלי והיא החליטה שרננים לא יכול להמשיך ככה. היא נפרדה מתיכון רננים עד שהוא גסס סופית. היה צריך להציל את התלמידים בכיתות י”א-י”ב שנותרו שם, והמחשבה הייתה שמעבירים אותם לתלמה ילין. פה אני נכנס לתמונה. 

הם הגיעו לתלמה ילין לפני פסח, ותלמידי י”ב כבר היו לקראת בחינות בגרות ואיכשהו הגיעו לבחינות בגרות. הייתה אבל בעיה, כיתה י”א, תלמידים עם אור בעיניים, יצירתיים, נהדרים, אבל עם חסר גדול בחומר הלימודי-עיוני. קשתן ביקש מאתנו שבקיץ נלמד אותם, נסגור פערים לימודיים, כדי להעלות אותם לכיתה י”ב. ופה קיבלתי על עצמי לסייע להם בתחום שלי. אני לימדתי אז היסטוריה בתלמה ילין, ואני התנדבתי בחופשת הקיץ לתת אינסוף שעות. לא קיבלתי משכורת, האמנתי בשליחותו ובייעודו של בית הספר ולקשתן הייתה עדיין השפעה גדולה עלי ועל מורים אחרים, כך שהתנדבנו להעביר את כל החומר של כיתה י”א בחופשת הקיץ כדי לעבור כהלכה לכיתה י”ב, כי אז כל בחינות הבגרות היו בכיתה י“ב. שם נקשרתי לראשונה עם תלמידי רננים, הם הגיעו וראית את הצימאון האדיר שלהם להשכלה כללית שהייתה במשורה אצלם. הם היו יצירתיים ונהדרים. אני זוכר את התלמידים: שלמה בראבא, יהודית ברגר, לימים גלעדי, חביבה בלומנטל, אילן סמואל ואחרים. אני יכול למנות אותם אחד אחד. בי”ב הם היו כבר חלק מבית הספר.  

ברגע שהגיעה כיתה נוספת, בתלמה ילין לא היינו מוכנים לכך, היו לנו רק 4 כיתות אם. אזי עיריית תל אביב סייעה בדבר והציבה באופן פרוביזורי בחצר 4 מבנים טרומיים, 4 כיתות טרומיות. מבנים טרומיים ששופצו לאכלוס כיתה י”ב החדשה ולסדנאות אמנות ופיסול. תוך זמן קצר בית הספר הפך מבית ספר של 4 כיתות ל-8 כיתות. בתלמה ילין הייתה עד קליטת תלמידי רננים רק מגמת מוזיקה קלאסית, ברננים היו עוד 3 מגמות: תיאטרון, אמנות ומחול. במחול הגיעו תלמידות בודדות. יהודית ברגר-גלעדי, לימים מנהלת תלמה ילין בשנה הראשונה לאחר שפרשתי מתלמה ילין, הייתה במגמת המחול עד כמה שאני זוכר. נתנו לתלמידות המחול הבודדות מורה פרטית שתלמד אותן בסטודיו שלה.   

לא הייתה אז בגרות במחול, אף לא בתיאטרון ולא באמנות הפלסטית. התלמידים במגמות אלו למדו להנאתם. אין בגרות בהן, אבל אפשר לעשות פרויקטים, אפשר להציג תערוכה. הם יצרו, נהנו ולמדו. הם ידעו שאין בגרות  במקצועות אלה, אבל היה צריך בכל זאת שלד לבגרות, כי מוזיקה קלאסית הייתה מקצוע לכל דבר, מקצוע בגרות מכובד ומוכר. למשרד החינוך הייתה תכנית לימודים מסודרת במוזיקה, עם פיקוח מסודר ובחסות האקדמיה למוסיקה בתל אביב. ד”ר בן ציון אורגד היה המפקח הכולל על לימודי המוסיקה במשרד החינוך. אגב, ד”ר מיכל זמורה-כהן, רעייתו של המשנה לנשיא ביהמ”ש העליון, השופט חיים כהן. היא הייתה רכזת המוזיקה הראשונה בתלמה ילין. מכל מקום, אחרי שהגיעו תלמידי רננים היה צורך לתת להם סדנאות לאמנות פלסטית ולתיאטרון במסגרת בית הספר, בלעדיהן הם לא היו באים. לא כולם עניין אותם לעשות בגרות פרונטלית. נזכור כי מדובר היה בשנות השישים. אבל  הוריהם דרשו גם שיהיו בגרויות. טוב, מה יהיה? כדי להשלים את תעודת הבגרות, הם נאלצו ללמוד צרפתית ותלמוד ברמה בסיסית וזה הספיק למשרד החינוך כדי להעניק להם תעודת בגרות. זה היה אקוויוולנטי למוזיקה או משהו מעין זה. ככה שאם תעיין בתעודות הבגרות של המחזורים הראשונים של רננים שסיימו את תלמה ילין, תמצא בהן ציונים בתלמוד ובצרפתית. זה היה מאוד נחמד. הם למדו אמנויות מתוך בחירה, היום אין דבר כזה, אבל הם היו נהדרים, יצירתיים, נפלאים.

אבל בכל זאת שנתיים אחר כך בית הספר הגיש למשרד החינוך בקשה להכרה בתכניות הלימוד לבגרות.

נכון. בכל זאת היה חשוב לבית הספר מכיוון… שצרפתית ותלמוד לא היו בדיוק בראש של התלמידים הללו. על כל פנים, בית הספר שקד בהנהגתו של קשתן המנהל להגיש תכנית לימודים מסודרת באמנות פלסטית ובתיאטרון על פי דרישות משרד החינוך. באופן שכזה התלמידים יכולים היו לא רק ללמוד ולפתח את הכישורים האמנותיים שלהם, אלא גם  בסוף כיתה י”ב  לגשת לבחינות בגרות בתחומי האמנות הפלסטית והתיאטרון במקביל למוזיקה קלאסית. זה הסתדר והתקבל על ידי משרד החינוך. הייתה תכנית מעניינת. היא כללה לא רק סדנאות מעשיות, אלא גם מקצועות עיוניים-אקדמיים, כמו תולדות האמנות, תולדות התיאטרון וספרות התיאטרון. 

זו הייתה התכנית הראשונה מסוגה שהתקבלה על ידי משרד החינוך.

נכון מאוד. זו הייתה התרומה של תלמה ילין, ובעקיפין תרומה של תיכון רננים. רננים לא היה מוכר על ידי משרד החינוך, התלמידים ניגשו לבגרות בלי ציוני מגן, כמו אקסטרניים. רק בית ספר שהוא כבר מוכר וציוני המגן שלו מוכרים ויש לו פיקוח מסודר, יכול היה להגיש תכנית מסודרת יותר. כמובן שהייתה בדיקה מטעם משרד החינוך זה לא היה אישור אוטומטי של משרד החינוך. לאחר שהוא אישר את מגמות התיאטרון והאמנות הפלסטית נוספו עוד שתי מגמות אמנות לרפרטואר של בחינות הבגרות במדינת ישראל.

ובחינות הכניסה לבית ספר נעשו כבר לשלוש המגמות?

נכון מאוד, אבל עדיין בית הספר לא משך מספר גדול של תלמידים כי הוא עוד לא נתפס כנראה בציבור הרחב. באותן שנים לא עסקתי בקבלת תלמידים, הייתי מורה וסגן מנהל. קשתן נאלץ די להתפשר על רמת תלמידים בכל מה שנוגע לרמה העיונית. בתחום המוזיקלי בדרך כלל היו תלמידים טובים. עם זאת, ההורים אמרו התלמיד לא כל כך טוב אבל ילמד שם, העיקר שהוא יעשה דברים שהוא אוהב אותם. עדיין לא היו את התורים הגדולים להירשם לתלמה ילין. הוא עדיין היה בית ספר קטן, נחמד, חביב, בצלו של עירוני ט’. כששאלו: איפה תלמה ילין? התשובה הייתה: ליד עירוני ט’, מאחורי הגדר של עירוני ט‘. הסתכלו עלינו מעירוני ט’ תמיד מלמעלה. אלה הארטיסטים, לעגו לנו. היינו צריכים להיעזר בשירותים מעירוני ט’, היו להם מגרשי ספורט, אולם ספורט. נעזרנו בשירותי הרפואה שלהם: אחות לבית ספר, רופאה. חסינו בחסדיהם של השירותים הללו. מעניין כשאני פוגש  היום בוגרים של עירוני ט’, יש להם גם זיכרונות טובים. הם אמרו לי: אנחנו אהבנו את התיכון אצלכם. הם היו בתיכון, אתה יודע, תיכון רגיל… תיכון ענק, אגב היה תיכון מעולה בשנות ה-60′, עירוני ט’, היו לו עליות וירידות, זה היה אחד התיכונים המעולים. במהלך השנים נקלטו כוחות הוראה מעולים מעירוני ט’  בתלמה ילין. כך, המנהל שהחליף את קשתן כשהוא יצא לשליחות חינוכית במקסיקו, היה סגן המנהל של עירוני ט’, גדעון בנימיני. הוא החליף את קשתן במשך שנתיים. הוא היה גם מורה לתנ”ך וללשון. גדעון, יבדל לחיים ארוכים, היה בחור טוב. הוא נורא רצה וקיווה כי אחרי מלחמת יום הכיפורים, כאשר קשתן פרש סופית מניהול תלמה ילין ב-1974 בנסיבות שלא נתייחס אליהן כרגע, שהוא יקבל את הניהול בתלמה ילין. הוא חשב שיציעו לו לנהל את תלמה ילין, אך הוא לא קיבל את המינוי. 

עיריית תל אביב בחרה ביוסף יזרעאלי, מורה ותיק להיסטוריה בתיכון חדש, לתפקיד מנהל תלמה ילין החל מ-1.9.1974. אני שהיתי באותו זמן בשליחות חינוכית בדרום אפריקה.  

גדעון בנימיני היה דוגמה אחת שעירוני ט’ “תרם” לתלמה ילין. הוא היה מנהל, גם כן עם סדר ומשמעת, אבל ברוח אחרת מאשר מרדכי קשתן, והיה לנו מורה נוסף שהיה אחד המורים שתרמו תרומה אדירה לפיתוחו של בית הספר תלמה ילין במובן הלימודי, במובן האקדמי. מדובר באשר בלבן ז”ל, אב שכול לבן שנפל במלחמת יום הכיפורים. הוא היה מורה למתמטיקה בחסד עליון. הייתה תקופה, שהציעו לו להיות מנהל תיכון עירוני ט’, שבו היה מורה נערץ. כשהוא נפטר בשנת 2012 אילנה דיין, תלמידה שלו מעירוני ט’, עשתה עליו כתבה נלהבת בגלי צה”ל. הצלחתי להביא אותו לתלמה ילין לאחר שהוא פרש מעירוני ט’. הוא היה המורה שביסס את לימודי המתמטיקה המוגברת בתלמה ילין, באופן שכזה שתוך פרק זמן קצר הוא הצליח לגרום לכך שיותר מחמישים אחוז מתלמידי תלמה ילין למדו מתמטיקה ברמה מוגברת ברמות של 4 ו-5 י”ל. זה היה שילוב מנצח, שילוב בלתי רגיל של לימודי אמנויות ברמה מוגברת עם לימודי מתמטיקה מוגברים. 

אחרי שקשתן פרש, והתמנה מנהל חדש, בית הספר עבר מקום?  

כן, זה סיפור מעניין, עדיין בית הספר היה תחת השליטה של עיריית תל אביב. בית הספר התנהל כאגודה עות׳מאנית, שניהלו בזמנו פרופ’ עדן פרטוש ואישים אחרים, בעיקר מהאקדמיה למוסיקה בעלי שם בעולם המוסיקה. בפועל למרדכי קשתן מנהל בית הספר, היה לו שם “סיי”, הם היו אחראים על האגודה העות׳מאנית. והיה ועד מנהל שבראשו עמד ראש מנהל החינוך בעיריית תל אביב. שהיו בו נציגים מהאקדמיה למוזיקה, ממשרד החינוך ומעיריית תל אביב. העירייה הייתה דומיננטית בכל מה שנוגע לבית הספר שנמצא בתחומה. היא גם זו שנתנה לבית הספר את החסות, והקימה לו את הבניין ביד אליהו. בטקס חנוכת המבנה החדש נכח הכנר המפורסם יהודי מנוחין.

כשקשתן פרש, לא הייתי בארץ. בסוף שנת הלימודים 1973 יצאתי בשליחות חינוכית לדרום אפריקה לניהול הלימודים העבריים והיהודיים בתיכון היהודי הגדול בעולם: King David ביוהנסבורג. קיבלתי חופשה ללא תשלום מסודרת מהועד המנהל של תלמה ילין ויצאתי לשליחות. הייתי זקוק לשליחות גם משום שהתקשיתי להמשיך לעבוד עם המנהל מרדכי קשתן. זה סיפור בפני עצמו מרתק, קשה מאוד. רק לפני שנה נחשף סיפור שלא ידעתי על קיומו על ידי בתו הבכורה של קשתן, ארנינה. היו לו שלוש בנות, הבכורה ארנינה הייתה תלמידת תלמה ילין במגמת המוסיקה, למדה פסנתר, היא הייתה בי”א כשהגעתי לראשונה לתלמה ילין. לפני שנה כאמור היא חשפה סיפור קשה למדי אודות אביה. היא כבר מעל גיל 60. אם זה מעניין אותך תיכנס לגוגל, תכתוב ארנינה קשתן, ושם תראה כמה קלטות או כמה סרטים או כמה דברים שהיא מצלמת, זה פורסם גם במוסף 7 ימים בידיעות אחרונות לפני שנתיים. הייתי מזועזע. היא חשפה סיפור קשה, קשה מנשוא, על הצד האחר של אביה, מרדכי קשתן, וכתוצאה מכך התבהרה לי התמונה כולה לגבי אישיותו הפדגוגית. התקשרתי אליה, שוחחנו ארוכות. היא כותבת הכול, מספרת הכול.  

השליחות הייתה לשנתיים. יצאתי לשליחות בדרום אפריקה בקיץ, החל מיולי 1973, ושלושה חודשים אחרי שהגעתי לשם פרצה מלחמת יום הכיפורים. אתה לא יכול לדמיין לעצמך מה שאנחנו עברנו, כולל הדילמה הקשה: האם לחזור לארץ לא לחזור לארץ. בפועל, מנעו מאתנו לחזור לארץ, לא משנה, סיפורים מאוד מעניינים. לקראת סיום השנה השנייה ועד החינוך היהודי של דרום אפריקה ביקש ממני להאריך את חוזה השליחות בשנתיים נוספות. אמרו לי אנחנו רוצים אותך עוד, למה אתה חוזר? אמרתי חבר’ה, יש לי חוזה לשנתיים. לאחר הפצרות הסכמתי להאריך את שליחותי בשנה נוספת בלבד. התגעגענו מאד לישראל, למשפחות, לחברים, למרות כל מה שעבר על מדינת ישראל בעקבות מלחמת יום הכיפורים. דרום אפריקה אז לא הייתה דרום אפריקה של היום. משטר האפרטהייד היה בשיאו. גלי צה״ל פנו אלי וביקשו ממני להיות הכתב שלהם ביוהנסבורג. הם היו מעלים אותי בבוקר להקלטה ובשעה חמש אחה”צ שידרו את הכתבה המוקלטת שלי ביומן גלי צה“ל, כשהיא נחתמת במילים  “יצחק נתן מיוהנסבורג”. הייתי צריך לשדר 3 דקות של סיקור האירועים הקשים שהתרחשו בדרום אפריקה ובעיקר ביוהנסבורג כולל המהומות ההפגנות וההתנגשויות האלימות בין המשטרה להמוני השחורים, שהובילו לשפיכות דמים. 

תמורת הסכמתי להאריך את שליחותי בשנה נוספת, ועד החינוך היהודי העניק לי חופשת מולדת בין השנה השנייה לשלישית. לקחתי את המשפחה לחופשת מולדת בחזרה לישראל לחודש. זה דבר אדיר להגיע לישראל. זו הייתה הפעם הראשונה שלי בחוץ לארץ אתה מבין? זו הייתה פעם ראשונה שלי לנסוע לחו”ל. מי היה טס לחו”ל בשנות השישים? סליחה, בשנות השבעים? כשהגעתי לחופשת מולדת, אחד הביקורים הראשונים שעשיתי, אחרי שהתראיתי עם המשפחה והחברים, היה כמובן להגיע לתלמה ילין. תלמה ילין כבר שכן בבניין ויצ”ו צרפת, ברחוב “גיבורי ישראל”, “יגאל אלון” היום.  

בניין ויצ”ו צרפת היה שונה לחלוטין מתלמה ילין הישן הקטן והטוב. בית ספר אחר עם צריפים, מבנה מרכזי, צמחיה, עצים, אווירה אחרת לגמרי. כשהגעתי לתלמה ילין, הייתה לי פגישה מאוד מרגשת עם המורים, עם החברים, עם תלמידים נרגשים של כיתות י”ב  שנפרדתי מהם בסוף כיתה ט’ כאשר נסעתי לדרום אפריקה. וכמובן הכרתי אז לראשונה את המנהל יוסף יזרעאלי. הוא אמר לי: אני שומע עליך המון מהמורים והעובדים, נורא הייתי שמח אם, כאשר תחזור לארץ, תוכל לחזור לתלמה ילין. עניתי לו: אני לא יכול לתת לך כרגע תשובה סופית. היו לי כבר בדרום אפריקה הצעות מאוד מעניינות כשאחזור לארץ מגופים בארץ שאיכשהו היו בקשר עם דרום אפריקה. אבל אתה יודע, תלמה ילין זה אהבת חיים, אני לא יכול להסביר לך את זה. התרשמתי שאתה די נקשרת בנפשך, אז אתה יכול לתאר לעצמך שאני נקשרתי לתלמה ילין באופן עמוק מאוד, זו אהבה ראשונה, אהבה חינוכית ראשונה שלעולם לא התגרשתי ממנה, בשלב מסוים נפרדתי ממנה, אבל… זה דגדג לי כל הזמן. 

חזרתי לשנה נוספת של עבודה חינוכית בדרום אפריקה. יזרעאלי המשיך לשמור על קשר איתי באמצעות מכתבים. הוא שמח לעדכן אותי על הנעשה בבית הספר והדגיש שהוא מייחל לכך שאני אחזור בתום השנה לתלמה ילין, כמובן למשרה מלאה, סגן מנהל, מורה ומחנך. האריך לספר על בית ספר, על המעבר הטראומטי של בית הספר  מיד אליהו לרחוב גיבורי ישראל,  שרבץ על כתפיו כמנהל חדש, איזה עומס היה להם, אל תשכח זה היה פחות משנה ממלחמת יום כיפור וכל הארץ הייתה אז במצב קשה מאוד. על כל פנים הוא אמר לי, “אני לא מסוגל לשאת על עצמי את כל העול הכבד”. הסגנית שהחליפה אותי, לא הכרתי אותה מספיק, כי קשתן לא עשה איזושהי חפיפה עם מי שאמורה הייתה להחליף אותי, הוא הביא גברת די מבוגרת בשם שושנה אורנס. הבנתי שהמשימה לא הייתה קלה עבורה ועבור בית הספר. 

יזרעאלי כתב לי בכנות ראויה לשבח: “אני מוכרח מישהו שיישא יחד איתי בעול הכבד, בהיעדר סגן מנהל שיכול לשאת עמו בנטל הכבד יהיה לי קשה להמשיך. אני נורא הייתי רוצה שתבוא ותסייע לי״. הוא גם היה מורה להיסטוריה אז היה לנו גם דיאלוג מאוד יפה על הוראת ההיסטוריה, על מטרות ההוראה ונושאים פדגוגיים שונים.  הוא אמר לי עוד דבר: “אני עקב גילי המבוגר, כבר עברתי כבר את גיל השישים ואני מתקרב לגיל הפרישה. קרוב לוודאי שאתה תהיה המועמד העתידי להחליף אותי״, וזאת לאור הדברים שהוא שמע עלי מהמורים, מהעובדים, מהתלמידים, מההורים. בקיצור תוך פרק זמן של שנתיים, שלוש שנים, הוא מתכוון לפרוש לגמלאות. היה בו ביזרעאלי משהו… אמין, אמיתי, מכל הלב. על כל פנים, גם בעקבות הפגישה עם המורים במהלך חופשת המולדת החלטתי בסופו של דבר אכן לחזור. אני רק אצטט לך קטע קטן איך הוא פונה אלי באחד המכתבים: “הריני מציע שנפנה איש אל רעהו בשם פרטי כדי לוותר על הפורמליות…“ (זה כאשר שאלת מה זה “מר נתן”. אז הנה, הוא קרא לי יצחק, אני קראתי לו יוסף, כך עברנו את הדבר הזה. אך, בי ידבק לנצח “מר נתן”, לא יעזור דבר. אבל ביני לבין יזרעאלי: “יצחק, יוסף…”). הוא הוסיף: “כולנו מחכים לך בכיליון עיניים, המורים בחיבתם אליך, וחסרונך כי מורגש יום יום, ואני, מודה ולא אבוש, מעייפות רבה. היו לי שנתיים קשות ומאומצות.  למעשה הריני עובד שנה שנייה ברציפות כמעט ללא יום חופשה!  ובעצם עלי לטפל בכל בעיות ביה”ס  (חוץ ממערכת השעות), ענייני יום יום, בעיות פיתוח, יחסי ציבור, ארגון המגמות וכיו”ב. אין זה קל, אולם אינני מצטער על שקיבלתי על עצמי את ניהול תלמה ילין…”.  

בסופו של דבר החלטתי לחזור לתלמה ילין למרות שהיו לי הצעות מפתות יותר, בעיקר מבחינה כלכלית. אמרתי אני חוזר לתלמה ילין. לא הייתה לי הבטחה, אף לא הייתה לי התחייבות בכתב שאתמנה למנהל בית הספר לאחר שיזרעאלי יפרוש. הוא לא היה הקובע, אלא יכול היה להמליץ בפני הועד המנהל של בית הספר, אבל הרגשתי שזה מהלך, שיהיה לזה המשך. לחילופין, הנחתי שנוכל לעשות דברים אחרים בארץ. תמיד ישנן אפשרויות אחרות. על כל פנים הבעתי בעצם… חזרתי לתלמה ילין את משאלתי. אכן “טוב שם משמן טוב.” אני אומר לעצמי. לכן עד היום אני כל כך שמח ואפילו מאושר, מזה  שעבודתי בתלמה ילין הייתה תמצית חיי במשך עשרות שנים. מילדותי ראיתי את עצמי רוצה להיות מורה והוריי תמכו בדרך שלי. עשיתי דרך ארוכה בחינוך ובהוראה. רציתי להיות מורה, לא יודע למה. זה לא דבר מובן מאליו.

אתה באמת כבר מגיל הנעורים… בעצם… 

הוראה היא המקצוע המכובד ביותר שיש, המרתק ביותר שיש, ואין לך מקצוע שנותן כזה סיפוק נפשי עמוק מאוד. ואני חייב לומר לך שגם אפשר להתקיים מבחינה כלכלית ולפרנס משפחה ולהתפתח יפה מאוד. 

אני מסכים אתך. 

הגעתי לתלמה ילין, ואז יוסף ישראלי החליט ששנת עבודתו האחרונה תהיה שנת הלימודים תשל”ח, 1977-78. כלומר שנתיים אחרי שחזרתי לתלמה ילין הוא כבר החליט שזו השנה האחרונה שלו. הוא החליט לפרוש מיוזמתו לפנסיה, והמליץ עלי. הוא אמר: אני רואה בך המנהל, אבל כמובן את האישור הסופי צריך לתת הועד המנהל. 

אני רוצה להגיד לך שפה היה דבר מאוד מאוד מעניין. הוזמנתי על ידי דוקטור שמשון שושני לקראת סיום שנת  הלימודים 1978, והוא אומר לי: “המועמדות שלך… הועלתה בפנינו, אני רוצה לדבר אתך באופן אישי על מנת לקבל החלטה סופית, האם לאשר או לא לאשר את המינוי שלך. אגב, חלק מחברי הועד המנהל הכירו אותי עוד מהתקופה הקודמת, לפני שנסעתי לדרום אפריקה. מכל מקום, עד היום לא הבנתי מדוע הם לא פרסמו בעצם מכרז. הייתי מוכן לזה. אבל כנראה כאשר הם הבינו מה ההיצע הקיים. ואני, שמכיר את בית הספר כהלכה, והם כנראה גם ראו משובים, אולי אני המתאים. לשושני, כפי שנודע לי לימים, לא היה רצון רב כל כך שדווקא מנהל חובש כיפה יהיה מנהל בית ספר איכותי כל כך, תיכון לאמנויות. זה נודע לי רק בדיעבד. אבל הוא ראיין אותי ושאל אותי: “אני רוצה להבין. אתה דתי. איך אתה יכול לנהל, איך תוכל לנהל בית ספר, כאשר אחד מעשרת הדיברות הוא לא תעשה לך פסל וכל תמונה”. די הייתי המום מן השאלה מהסיבה הפשוטה: שושני עצמו היה מורה לתנ”ך, והרי הוא יודע אל נכון, וזה מה שאמרתי לו, אתה יודע שהדיבר הזה מכוון אך ורק לנושא של עבודה זרה. היצירה האמנותית, מעולם לא הייתה זרה ולא מנוגדת ליהדות, אלא רק למה שמשרת עבודה זרה, קמאית. התשובה הניחה את דעתו, או שלא הניחה, אבל, הוא מינה אותי למנהל בית הספר והיתר זה היסטוריה.  

אני העברתי על גבי, פשוטו כמשמעו, יחד עם גבם של עשרות רבות של תלמידים את בית הספר מגיבורי ישראל לגבעתיים. זה היה מעבר מאוד  דרמטי, וכדי לקבל את ההחלטה  היו לי כמה לילות שלא ישנתי. הייתי צריך לקבל את ההחלטה לבד בשנה הראשונה שאני מנהל את בית הספר. זה היה אחד הדברים הקשים ביותר. כשקיבלתי את ההחלטה ידעתי שזה לשבט או לחסד. אבל קיבלתי אותה ואני חושב שזו הייתה ההחלטה אולי מהחשובות ביותר בתולדות תלמה ילין, אם לא החשובה מכולן. 

אתה מדבר על ההחלטה להעביר את בית הספר מתל אביב לגבעתיים. 

 עשיתי חפיפה מסודרת עם יזרעאלי. יזרעאלי ואני תכננו בצוותא את שנת הלימודים הראשונה שלי כמנהל, תכננו את מערכת השיעורים, את עבודת המורים, איתרנו סגן מנהל שיבוא במקומי, מורה צעיר להיסטוריה, זמיר ברנשטיין. עשינו עבודה מאוד מסודרת של העברת מכלול המידע שעמד לרשותו כמנהל בית הספר. ללא שום קשיים או בעיות. 

סוגיה אחת הציקה לי ושאלתי אותו: “יש דבר אחד שמפריע לי. בית הספר הוא לכאורה עצמאי מבחינה פדגוגית וגם תקציבית, התקציב מאושר על ידי הועד המנהל… יש לו חשבון בנק מסודר, לך יש זכות חתימה, לצד זכות חתימה של הועד המנהל”, כלומר, היו צריכות להיות שתי חתימות על כל צ’ק, ״אבל הבנתי, שכל דבר שרוצים לעשות אתהצריך אישור של הועד המנהל, כגון לקנות ציוד קצת יותר משוכלל לאחת המגמות לאמנות או ליצור עוד חלל לסדנה לאמנות על ידי בניית קיר פנימי באחד החדרים. זה דבר פנימי, שיפוץ פנימי, זה שום דבר”.  יזרעאלי ענה לי: “אני לא יכול בלי אישור הועד המנהל,  מה לעשות, על כל צעד ושעל בודקים אותי. הם לא רוצים לתת לי יד חופשית. הייתה להם את ההתנסות הקשה בעקבות פרישת קשתן, בית הספר היה גרעוני והיו צריכים לאשר חריגה מהתקציב או לתת תמיכה נוספת, דיפרנציאל, שיכסה את ההוצאה השוטפת. הם אשרו הוצאות  שוטפות, אבל מגמות מתפתחות בצורה הדרגתית, צריך לעשות דברים”. אמרתי  ליזרעאלי:  ״תדע, אחד הדברים שאני אשאף אליו זה להגיע לא רק לעצמאות פדגוגית, אלא אף, ובעיקר, לעצמאות תקציבית כספית״. הוא אמר לי בחיוך: “אינשאללה, אם תוכל זה נהדר“.  

הנושא התקציבי העצמאי היה אחד הדברים החשובים ביותר שחתרתי אליו מהשנים הראשונות שלי כמנהל והצלחתי להגיע אליו מהר מאוד. זה נתן לבית הספר עצמאות בכל המובנים גם במישור הפדגוגי וגם במישור הכספי. בית הספר התחיל לתפקד כמוסד אוטונומי, הייתי אומר אפילו ריבוני. כל עוד בית הספר היה תלוי בכיסוי גירעונותיו ברשויות, הוא נאלץ לקבל תכתיבים רגולטוריים מפקידי משרד החינוך ולביקורת-יתר על כל סעיף תקציבי. משרד החינוך בעצמו העלה בזמנו את הרעיון של אוטונומיה למנהלים. בתלמה ילין האוטונומיה הפכה לריבונות. אגב לא היינו היחידים בדבר הזה, כך התנהל הריאלי בחיפה, כך התנהל תיכון חדש, כך התנהלה גימנסיה הרצליה, היו כמה בתי ספר בארץ שהתנהלו כריבוניים לכל דבר. מוסדות אלה בדומה לתלמה ילין היו צריכים להתמודד עם התקציבים, להשיג תרומות ולהרחיב את המקורות הכספיים. בתלמה ילין הצלחנו לעשות את זה מהר יותר מאשר ציפיתי, והעצמאות הכלכלית אפשרה לי פיתוח מאוד משמעותי בכל התחומים: הפדגוגיים, האמנותיים, הקבצות, סדנאות, אירועים, פסטיבל, כמעט כל מה שרצינו. וכך, תלמה ילין הפך להיות החלוץ והמוביל את הדבר הנפלא של מערכת חינוכית המשלבת לימודים עיוניים ואמנותיים ברמה גבוהה. כמובן ההתפתחות הייתה אבולוציונית, שלב אחרי שלב, בצורה מתוכננת ומחושבת ובהתייעצות מתמדת עם עמיתיי לצוות המרכזים וחברי ההנהלה.  

סיפור המעבר של בית הספר מתל אביב לגבעתיים מפתיע ומרתק. הוא התרחש בסיום השנה הראשונה שלי כמנהל בית הספר. “נתיבי איילון” המשיכו לפתח את הפרויקט לאחר שהייתה הקפאת בנייה לאחר מלחמת יום הכיפורים. יום אחד צלצל אלי ד”ר שושני, בעיצומה של השנה הראשונה שאני מנהל בית הספר, ואומר לי, “תשמע יצחק,  אנחנו חייבים למצוא מקום חדש לתלמה ילין, כי עלה הכורת על תלמה ילין, שטח ביה”ס מולאם לטובת נתיבי איילון, הם מרחיבים את הכביש והם צריכים שטחי עבודה, חניה וכדומה. אנחנו נייעד לך את סמינר לוינסקי בסוף רחוב בן יהודה״. הכרתי היטב את הבניין הגדול של סמינר לוויסקי בסוף רחוב בן יהודה בתל אביב. הייתי שם במהלך תקופת שירותי הצבאי ולאחר מכן כאזרח עם חוזים ממשרד הביטחון כאשר לימדתי שם בערב בכיתות בגרות של חיילי הצבא שבאו מהבסיסים. אני לימדתי שם לבגרות דווקא ספרות. המיקום של הבניין היה טוב ונגיש. לעומת המתקן של ויצ”ו צרפת, שבו שכן בית הספר באופן זמני, היה כאן בניין ענק! איזה אפשרויות! קיבלתי את התוכניות של הבניין, סיירתי בו, ראיתי את האפשרויות הגלומות בו עבור צרכיו הייחודיים של תלמה ילין. את סמינר לוינסקי היו אמורים להעתיק מרחוב בן יהודה לקריית החינוך בצפון תל אביב. אחרי תכנית ל’, צפונה בואך הרצליה. התחלתי לתכנן את המעבר של תלמה ילין למשכנו החדש ומיקומם של חדרי הכיתות, סדנאות האמנות, חדרי חזרות וצרכים אחרים. 

ממש לקראת סיום שנת הלימודים מצלצל אלי שושני עוד פעם והדהים אותי: “תשמע, אתם לא תעברו לסמינר לוינסקי״. מה? “לא תעברו לסמינר לוינסקי, כי אנחנו החלטנו”, היה עוד את השוונג הזה של פתיחת חטיבות ביניים על כל צעד ושעל, “אנחנו פותחים עוד חטיבת ביניים, ושם תשוכן חטיבת הביניים של תיכון עירוני ה’ הסמוך”. “ומה יהיה אתנו?“, אני שואל, “לכם ייעדתי בית ספר שהתפנה במרכז תל אביב, בית ספר אחד העם״. כשאתה שומע לראשונה את שם בית הספר “אחד העם”, אתה חושב וואו, משהו מעניין, איפה הוא? ברחוב “אחד העם“. הלכתי לבדוק את המיקום ולסייר בבית הספר. הגעתי לשם, חשכו עיניי. בית הספר היה סמוך ל”כלבו שלום”, בלב הדאון טאון של תל אביב. נדהמתי: לפה יבואו התלמידים,  איך יגיעו לשם? אחד הדברים הייחודיים, האיכותיים והיפים בתלמה ילין, שגם יוצרים קשיים, זה הגיוון הדמוגרפי שלו, של תלמידים מכל רחבי הארץ, מעשרות רבות של ישובים, שמהווה מפגש מרתק ומעשיר של אוכלוסייה מגוונת בכל התחומים. תמהתי: איך יגיעו לשם? מי יגיע לשם? אני שנה ראשונה, איך מתמודדים עם דבר כזה? זאת ועוד, זה היה בניין קטן יותר מכל מה שתלמה ילין היה לו עד עכשיו. איך אפשר למקם כיתות אם, סדנאות אמנות, ציוד וחומרים, פסנתרים, חדרי חזרות ועוד דברים? איפה מכנסים את התלמידים? מדובר היה בבניין ישן שהוקם לפני עשרות רבות של שנים ונסגר  מחוסר תלמידים באזור שהאוכלוסייה הזדקנה והפך להיות רובע מסחרי סואן. שושני אמר לי בקול מאד אסרטיבי: “זהו, זה מה יש“. שושני היה מאוד דומיננטי. איש חזק מאוד, הוא היה מאוחר יותר מנכ”ל משרד החינוך.  

זו הייתה השנה הראשונה שלי כמנהל, שנת ניסיון בוודאי. אחד הדברים החשובים שטרחתי בו משנה ראשונה והוא נמשך על פני שנים עד לפרישתי, היה קיום דיאלוג מתמיד עם ועד ההורים. טיפחתי בכוונת מכוון את מוסד ועד ההורים של בית הספר, שנבחר על ידי ההורים. נהגתי עם ועד ההורים בשקיפות מוחלטת. זו הייתה אחת  מנקודות החוסן הטובות ביותר כדי לסייע לתלמה ילין. ועד ההורים של תלמה ילין הפך להיות אחד הגופים שסייעו רבות לי ולבית הספר. הוא הורכב משני נציגים מכל כיתה שנבחרו על ידי הורי הכתה בתחילת כל שנה באופן דמוקרטי. ועד ההורים המרכזי התכנס באורח קבוע אחת לחודש. כאמור נהגתי עם ועד ההורים בשקיפות מוחלטת, דיווחתי על כל מה שקורה בבית הספר, והתנהלנו באמון מלא ללא הדלפות כ-”ועדת חוץ וביטחון“. זה אפשר להורים לשים דברים על השולחן, אפשר לי לתת תשובות על השולחן, ואתה יודע, כשיש דיאלוג אמתי הבעיה הכי קשה נפתרת, כי אתה פתוח, אתה לא מסתיר, אתה שקוף. ועד ההורים כל שנה בצורה מסודרת אישר את תשלומי ההורים. הוא דרש ואני הצגתי בפניו תקציב מסודר ושקוף, שרובו נועד למגמות האמנות, ללימודים משלימים באמנויות, לרכישות של ציוד ייחודי לכל מגמה ומגמה, להפקות, כמו אף לטיולים, לסיורים, לביקורים באירועי תרבות ובמוזיאונים, למחנות אמנות, לסמינרים, לימי עיון, למיזוג בית הספר הרבה לפני שתהליכי המיזוג של מערכת החינוך בישראל הוצאו לפועל. כל שנה ועדת הכספים של ועד ההורים ערכה ביקורת קפדנית על ההכנסות וההוצאות של תשלומי ההורים. היא קיבלה בצורה ממוחשבת את כל כרטסת ההוצאות וההכנסות של ההורים וכל מה שהוצאנו, על השולחן. רק על יסוד  הביקורת התקציבית, אישר ועד ההורים  תקציב חדש לשנת הלימודים הבאה. זה היה אחד הדברים החשובים ביותר בתלמה ילין: שקיפות, פתיחות, שיתוף פעולה ודיאלוג. לא פעם היו ויכוחים קשים מאוד בישיבות ועד ההורים, בסוגיה כזאת סוגיה אחרת. כך למשל בתקופת האינתיפאדה  פסקו הטיולים ברחבי הארץ, אתה זוכר?

כן.

בתלמה ילין ועד ההורים הסכים, על פי המלצתי, לבצע את הטיולים שתוכננו מראש, כמובן עם בקרה ועל פי כל ההנחיות והאישורים של הרשויות (משרד החינוך, המשטרה, הצבא). ועד ההורים קיבל החלטה אמיצה וראויה ונציגי הורים אף התנדבו להיות בצוות המבוגרים שליוו את הטיולים. אני אישית התלוויתי אותה שנה לטיול השנתי של כיתות י’ ברמת הגולן. כאשר הגענו למבצר הצלבנים “קלעת נמרוד”, קיבלו אותנו המדריכות המקומיות בהתרגשות רבה: “אתם  הראשונים שמגיעים לכאן מזה חודשים!“. מה לא הרעיפו עלינו. ארגנו את הטיולים  בצורה מסודרת, עם שמירה, עם ביטחון וכל זה בשיתוף פעולה מלא עם ועד הורים. בשנה אחרת היו עיצומים של ארגון המורים שהכריז: “לא יהיו פעולות מחוץ לבית הספר, כולל טיולים“. אבל זה לא נראה לתלמידים והם פנו לועד ההורים והועד פנה אלי: “במקום להחזיר לכל ההורים את הכספים בגלל ביטול הטיולים, אנחנו מבקשים ממך אישור לקבל אחריות בעצמנו, ולהוציא את הטיולים בליווי ההורים במקום המורים״. היו שם הורים, קליברים רציניים, שקיבלו על עצמם את האחריות  לארגן ולבצע את כל הטיולים השנתיים בכל השכבות. הסכמתי לבקשת ועד ההורים וביקשתי שיו”ר ועד ההורים יפרסם חוזר לכל ההורים, שיכלול קבלת אחריות מלאה של ועד ההורים לגבי כל הדרישות וההנחיות של הרשויות, כמו אף על ביצוע תקין של הטיולים בפועל בליווי בלעדי של ההורים ועל הקפדה על תקנון בית הספר בכל הנוגע להתנהגות התלמידים במהלך הטיולים ובערבים. כמובן שכל ההורים יצטרכו להמציא אישורים בכתב על הסכמתם ליציאת ילדיהם לטיולים ועל בריאותם התקינה. הפרויקט עבר בהצלחה רבה. הייתה זו דוגמא נוספת לאמון מלא והדדי ששרר בין ההורים לבית הספר. 

היינו בסיפור של המעבר לגבעתיים. 

שיתפתי את ועד ההורים בגזירה שגזר עלינו ד”ר שמשון שושני: “נפל דבר, תלמה ילין לא יוכל להמשיך לשכון ברחוב גיבורי ישראל“. סיפרתי להורים את השתלשלות הדברים ואת הפתרון של עיריית תל אביב: להעביר את בית הספר לבניין של בית ספר “אחד העם”. ואזי, שלושה נציגים של ועד ההורים אמרו לי: “מר נתן, יש לנו רעיון. אנחנו לא יודעים אם יש לזה היתכנות אבל נבדוק אותו. ליד תלמה ילין, אתה עובר את הכביש ואתה נמצא בתחום  השיפוט של עיריית גבעתיים. אתה עולה במעלה רחוב ערבי נחל ובתוך חמש דקות, אתה נמצא בתחילת רחוב בורוכוב בגבעתיים. שם יש מאחורי הבניינים, בפנים, מגרש גדול מאוד עם מבנה של בית ספר חדש, סגור ולא מאויש. מדובר בבניין טרומי שמיועד היה לבית ספר יסודי. אם אתה מסכים, אנחנו נבדוק את הנושא עם ראש עיריית גבעתיים, יצחק ירון״. אמרתי בסדר, תבדקו. לא תליתי בהצעה המפתיעה הרבה תקוות. הם בדקו עם יצחק ירון, חזרו אלי, ושוב הפתיעו אותי. עקרונית, ראש העיר גבעתיים מוכן למהלך. הוא יודע על בית הספר, הוא יודע שהורים רבים בעיר גבעתיים, שיש להם ילדים בתלמה ילין מרוצים מאד מבית הספר. 

לפני שנתתי את הסכמתי למהלך הדרמטי, אפילו המהפכני, התלבטתי נורא. החלטתי לדבר ישירות עם ד”ר שושני. הסברתי לו שראיתי את בית ספר אחד העם, המבנה לא מתאים לנו מכל בחינה שהיא, זה יחנוק את בית הספר, הוא לא יוכל להתקיים שם. אין לו נשמה ואין לו נשימה. אמרתי לו שיש הצעה של ועד ההורים להעביר את בית ספר אל מעבר לכביש, בתחום השיפוט המוניציפלי של גבעתיים, אל מבנה חדיש של בית ספר שלא מאוכלס, ועומד שומם בלב מגרש גדול. שושני אמר לי: “או-קיי, אתה רוצה ללכת לגבעתיים, לך לגבעתיים”. לא הייתי צריך יותר מזה. הייתה לי אפילו תחושה ששושני אומר את זה בתחושה של “ברוך שפטרנו” מעונשו של  בית ספר גרעוני.  

הלכתי לבדוק לבדוק באופן יסודי את בית הספר בגבעתיים. הלכתי גם לפני כן באופן לא רשמי. ראיתי שמבחינה גיאוגרפית המיקום של הבניין הוא יוצא מן הכלל, במפגש הערים תל אביב, רמת גן, גבעתיים, דרכי הנגישות נפלאות. עמד לו בית ספר לא גדול, בניין אחד, שתי קומות, בנוי בשיטה טרומית, בלב מגרש ענק של כ-13 דונם,  כאבן שאין לה הופכין. קיבלתי מעיריית גבעתיים את הרשות להיכנס אל תוך בית ספר ולסייר בו.  היו בו שני מקלטים, עליון ותחתון. זה היה מבנה בית ספר שהתאים לבית ספר יסודי: שמונה כיתות (כמספר כיתות האם באותה עת בתלמה ילין), חדר מורים, חדרי הנהלה, מזכירות, שני חדרים גדולים, אחד למעבדה, אולי אחד לספריה. אמרתי לעצמי, נתחיל עם זה, למרות שעדיין לא ידעתי היכן נמקם את הכיתות למגמות האמנות ובעיקר הסדנאות לציור, לפיסול וכדומה.  

יצרתי קשר עם יצחק ירון, כמובן הוא ביקש לפגוש אותי. הוא כבר ידע רבות על בית הספר, שאל אותי שאלות רבות בעיקר בנושאים התקציביים. המשפט המסכם שלו לא הבטיח מאומה מבחינה התקצוב והמבנה: “תשמע יצחק, זו הכלה. אין לנו תקציב, אני לא יכול לעזור לך. אני לא יכול לבנות שום דבר שם. עיריית גבעתיים במצב כספי גרעוני. זו הכלה ואין בלתה. קח את זה as is . לא תוכל לבוא אלינו עם דרישות נוספות”. אמרתי לו: “כן, אני מקבל את זה”. אבל, הוא הוסיף ואמר: “אני לא יודע איזה נדוניה אני מקבל. אני מבין שמדובר בבית ספר טוב, אבל אני לא יודע מה המצב הכספי שלכם לאשורו. אני רוצה לקבל ביטחון או ערבות ממשרד החינוך“. הוא הציע, בוא ניפגש עם שר החינוך זבולון המר. 

המפגש היה בבניין ה”קסטל” המיתולוגי של המפד”ל, שהיה בסוף רחוב אבן גבירול בצפון תל אביב. לשבחו של זבולון המר ייאמר שהוא היה מאוד פתוח. הוא היה שר חינוך בקדנציה ראשונה עם המון התלהבות והמון רצון לחדש. הוא גם זה שעשה את המהפכה במערכת החינוך העל-יסודית בישראל  כאשר החליט להפוך את מערכת החינוך העל יסודית לחינם עד סוף כיתה י“ב ולחובה עד סוף כיתה י’. זה שינה את כל פני החינוך בארץ. אתה מבין, רוב התלמידים, בוגרי בתי הספר היסודיים, בכלל לא למדו בתיכון.

זבולון המר היה מאוד פתוח, מאוד רצה לחדש, והראה המון התלהבות. מעולם המפלגה שלו, המפד”ל, לא זכתה בתפקיד שרות בכירה כל כך. כאמור זבולון המר היה פתוח מאוד ומשכיל. בהערת סוגריים, מדברים היום על הסרוגים, על הכיפות הסרוגות נכון. זו יצירה שלו, הוא התחיל עם הסיפור הזה של כיפות סרוגות. כשאני הייתי ילד בבית ספר דתי בירושלים הלכנו עם ברטים, לא עם כיפות סרוגות. מנהג זה  התפתח מאוחר יותר וייחד את הציונות הדתית. מכל מקום, זבולון המר הקשיב ברוב קשב לראש העיר גבעתיים ולי. הוא שאל אותנו שאלות רבות וקיבל מאתנו את כל התשובות. הוא קיבל את התוכנית ונתן ליצחק ירון, ראש העיר גבעתיים, אישור בכתב למעבר של תלמה ילין לגבעתיים על כל הכרוך בכך.  

יצחק ירון אמר לי: “בגלל שאתה עובר לגבעתיים, עדיין הועד המנהל שלכם מורכב מנציגי עיריית תל אביב  ומשרד החינוך, כשד”ר שושני הוא עדיין יושב ראש הועד המנהל, אני רוצה שינוי”. אמרתי לו בסדר, אני לא מתנגד, תדבר על זה עם שושני. יצחק ירון הוסיף: “אני אהיה יו”ר הועד המנהל או נציג מטעמי, מנהל אגף החינוך בעיריית גבעתיים, אף יהיו נציגים של עיריית גבעתיים בועד המנהל.  צריכים להיות גם  נציגים של עיריית רמת גן שגם יש לה הרבה מאוד תלמידים בתלמה ילין, כך שלתל אביב כבר לא יהיה את ה”סיי” הבלעדי”.  על כל פנים זה הסתדר. שושני הבין שאכן בית הספר עובר לגבעתיים. ככל שגונב לאוזניי, הרי כאשר שושני שמע את בקשתי להעביר את תלמה ילין לגבעתיים, הוא אמר  לי “בבקשה”,  כי הוא לא האמין שהצעיר החוצפן הזה, המנהל החוצפן הזה, שזו השנה הראשונה לו כמנהל תלמה ילין, יעשה מעשה נועז כל כך. כאשר המעבר היה לעובדה מוגמרת, הוא כמובן נאלץ להעביר את תפקיד יו”ר הועד המנהל לנציג עיריית גבעתיים ולהסכים לשינויים בהרכב הועד המנהל.  

שושני כל הזמן חתר להחזרת הבכורה לעיר תל אביב עם בית ספר לאמנויות משלה. יום אחד, שושני הציע לי בשקט ובמפתיע באחד מביקוריו בתלמה ילין אחרי שנתיים שלוש לאחר שעברנו לגבעתיים: “תיכון עירוני א’ בתל אביב עומד להיסגר. אני מציע לך להעביר את תלמה ילין בחזרה לתל אביב, לבניין של עירוני א’ שירד מגדולתו,  התיכון נמצא במרכז העיר ויש בו כל מה שאתם זקוקים לו”. אמרתי לו זה: ״זה רעיון מצוין אבל תדבר על כך עם ראש עיריית גבעתיים, החלטה כזו אני לא מקבל לבד״. השתמשתי אפילו בביטוי קיצוני: “אני לא זונה פוליטית, אני לא זונת חינוך. אני לא מוכן להיענות למי שמשלם יותר. אמנם התנאים בגבעתיים קשים מאוד, אבל אנחנו מתפתחים בהתלהבות, קיימת חדוות היצירה, חדוות  בראשית, זה אמיתי. זה לא רק עניין של כסף״.  

נשארנו בגבעתיים, אבל אז התחיל ד”ר שושני להעלות את הנושא של בניית בית ספר יסודי וחטיבת ביניים  לאמנויות. בתל אביב בית ספר יסודי זה גם חטיבת ביניים. גבעתיים ורמת גן הן הערים היחידות שנשארו בישראל ללא חטיבות ביניים. זה היה טוב לתלמה ילין שנשאר במתכונת הקלאסית הישנה של 4 כיתות, תיכון מט’ ועד לי”ב. ייסוד חטיבות הביניים היה אחד הדברים הלא טובים שקרו למדינת ישראל, אבל לא נדבר על זה עכשיו. אפשר להוכיח את זה ואפשר להסביר את זה, בארה”ב זה נכשל. משרד החינוך נתן לזה תקציבים אדירים. כל עיר שפתחה חטיבת ביניים התעשרה בתקציבי עתק. 

מכל מקום, שושני פתח בית ספר לאמנויות בהנהגתה של יעל העליון ז”ל. סיפורה של יעל העליון הוא סיפור של הצלחה חינוכית גדולה, אבל סיפור של טרגדיה אישית בפני עצמו. רק בשבוע שעבר סיימתי לכתוב את הפרק הזה בספר שלי. היה לי קשר חברי מאוד עמוק עם יעל העליון.  בית ספר לאמנויות בתל אביב התפתח כבית ספר צומח. זה התחיל בכיתות א’-ב’. הגיעו לכיתה ט’ בתוך מספר שנים. מה עושים עם התלמידים בוגרי כתות ט’? עירוני א‘ הפך לתיכון לאמנויות בתל אביב בהשראת ד”ר שושני, שהתמנה בינתיים למנכ”ל משרד החינוך. הכוונה של עיריית תל אביב הייתה שבוגרי בית הספר לאמנויות ימשיכו לימודיהם בעירוני א’, תחליף לתלמה ילין. 

טרם הקמתו של בית הספר לאמנויות, יעל העליון, אשת חינוך רצינית, שעליה הטיל שושני את המשימה האדירה לייסד בית ספר ייחודי לאמנויות בתל אביב, נפגשה אתי כדי להכיר באופן יסודי את הנושא המורכב והמרתק של שילוב לימודים עיוניים עם לימודי אמנויות. גם בעלה, העיתונאי יעקב העליון, נכה מלחמת ששת הימים, נפגש אתי על פי בקשת רעייתו כדי לקבל אינפורמציה נוספת על אופיו המיוחד של בית ספר שמעלה על נס את לימודי האמנויות. כאשר יעל ויעקב העליון פנו אלי כדי להתייעץ יכולתי לסרב, מה אני צריך את תל אביב? הרי המגמה הזו של ד”ר שושני לפתוח בית ספר לאמנויות בתל אביב, אף שמדובר עדיין בבית ספר יסודי, עלולה בתוך מספר שנים ליצור בית ספר תיכון לאמנויות של עיריית תל אביב עם כל משאביה הגדולים, לא רחוק מתלמה ילין, שיהווה איום, מתחרה משמעותי לנו, ועלול למנוע מילדי תל אביב ללמוד בתלמה ילין בגבעתיים. ואולם באופן אינטואיטיבי חשתי שכדאי לשתף פעולה עם יעל העליון ולרקום עמה קשרים מקצועיים ישירים בבחינת “שלח לחמך על פני המים…  

ואכן. כעבור מספר שנים כאשר תלמידי המחזור הראשון הגיעו לכיתה ט’, יעל העליון יזמה פגישה אישית אתי. היא אמרה לי, כי היא לא מעוניינת שבוגרי חטיבת הביניים של בית הספר לאמנויות בהנהלתה, המעוניינים להמשיך ללמוד בתיכון לאמנויות, ירשמו לעירוני א’, אלא ילמדו בתלמה ילין בגלל עוצמתו החינוכית בהשוואה לעירוני א‘. היא אמרה: “אני רוצה שהתלמידים הבוגרים הטובים שלי ילכו לתלמה ילין“, למרות שהוא נמצא בגבעתיים! לא בתל אביב. הסכמנו ביננו, שהתלמידים שהיא תמליץ עליהם יתקבלו לתלמה ילין בכפיפות לבחינות הכניסה שהם יעברו בתלמה ילין כמו כל תלמיד חדש. אם יתגלו חילוקי דעות בין צוות הבוחנים של תלמה ילין לבין מרכזי מגמות האמנות בבית ספר לאמנויות, אזי יעל העליון ואני נכריע. על מנת שההסכם שלנו לא יהיה במחתרת, נפגשנו עם ד”ר שמואל רוזנמן, שהיה באותה עת מנהל מחלקת החינוך העל-יסודית בעיריית תל אביב והוא נתן את הסכמתו בכתב להסכם ביני לבין יעל העליון. וכך במשך שנים נהנה תיכון תלמה ילין מקבוצת תלמידים איכותית שהגיעה מבית ספר לאמנויות. התלמידים והוריהם העדיפו את תלמה ילין על פני עירוני א’. בגללם פתחנו כתה י’ רביעית, שנתנה מענה הן לבוגרי אמנויות בתל אביב והן לבוגרי חטיבות ביניים נוספות ממקומות שונים. כתוצאה מכך תלמה ילין התרחב ל-15 כיתות אם: 3 ב-ט’, 4-בי’, 4-בי”א, 4-בי”ב.  

הרחבת בית הספר ל-15 כיתות הייתה מבחינתי הגודל האופטימלי של בית הספר ולא מעבר לכך. 15 כיתות אם מאפשרות את פיתוח המגמות לאמנות, חלוקה לקבוצות לימוד נוספות, למשל במתמטיקה ובאנגלית, תוספת מקצועות מוגברים, שאפשרו פיתוח של שלושה מסלולים מוגברים: אמנותי-מדעי (ביולוגיה, כימיה, פיסיקה ומחשבים); אמנותי-הומניסטי (תנ”ך, ספרות והיסטוריה) ואמנותי-דו לשוני (צרפתית וערבית). להרחבת בית הספר הייתה גם משמעות תקציבית כשהדגש היה כל הזמן על איכויות ולא על כמויות. 560-600 תלמידים להשקפתי היה המספר המקסימלי הרצוי  לבית הספר כדי לשמור על האופי המשפחתי-האינטימי שלו ועל  האווירה הייחודית שאפיינה את תלמה ילין. 

בעקבות התבססות מגמות האמנות בתיכון עירוני א’ בתל אביב, החליט ד”ר שושני בגיבוי ראש עיריית תל אביב שלמה להט-צ’יץ למנוע מתלמידי תל אביב בכלל ומתלמידי בית הספר לאמנויות בפרט ללמוד בתלמה ילין בגבעתיים. על פי תקנות משרד החינוך כל תלמיד הלומד בבית ספר תיכון מחוץ לעירו, חייב לקבל מהרשות המוניציפלית של מקום מגוריו אישור לימודי חוץ הכרוך בתשלום אגרה מיוחדת לבית הספר הקולט. עיריית תל אביב בשלב מסוים סירבה לתת להורי התלמידים מתל אביב אישור ללימודי חוץ בתלמה ילין בנימוק, כי קיימות מגמות לאמנות בתל אביב עצמה ולכן בהתאם להנחיות משרד החינוך היא לא חייבת לתת אישור כזה. משמעות הדבר שההורים עצמם היו חייבים לשלם את האגרה, אבל עדיין ההורים היו חייבים לקבל אישור מהעירייה על הסכמתם שילדי תל אביב אכן ילמדו בתלמה ילין. עיריית תל אביב סירבה לתת את האישור המבוקש. ללא אישור זה היינו מנועים מלקבל את תלמידי תל אביב. החל מאבק של ההורים עם עיריית תל אביב וכאמור העירייה סירבה על פי החלטת ד”ר שושני. המאבק הגיע לתקשורת ובמהדורות החדשות בטלוויזיה הופיע שוב ושוב צ’יץ, ראש עיריית תל אביב, והסביר מדוע העירייה מסרבת לאשר לתלמידי תל אביב ללמוד בתלמה ילין. הגיעו גם עיתונאים וכתבים לתלמה ילין לסקר את הקונפליקט. בדיעבד, הכתבות המצולמות אך סייעו לתלמה ילין. הורים ותלמידים רבים, לא רק מתל אביב, אלא מרחבי גוש דן רבתי התעניינו יותר ויותר בתלמה ילין ומספר המועמדים לבית הספר גדל לאין שעור. אמרתי לצוות בית הספר: אנחנו מקבלים יחסי ציבור מעולים, חינם אין כסף, מסיקור המאבקים בין ההורים לבין עיריית תל אביב על ידי ערוצי התקשורת. כל הופעה של צ’יץ בטלוויזיה רק הגבירה את סקרנות הציבור לגבי תלמה ילין. התפתחה תופעה מדהימה נוספת. בגלל סירובה של עיריית תל אביב לתת אישור לימוד חוץ לתלמידי תל אביב, הורים שינו באופן פיקטיבי את כתובת מגוריהם מתל אביב לגבעתיים. ד”ר שושני שכר שירותי חברת חקירות פרטית לעקוב אחרי הורים אלה. בסופו של דבר יד ההורים הייתה על העליונה. אי אפשר במדינה דמוקרטית למנוע מהורים את זכות הבחירה החופשית. עיריית תל אביב וכן עיריות נוספות שפתחו מגמות אמנות בבתי הספר התיכוניים בתחומן, נאלצו לתת אישורי חוץ, אך את אגרת תלמידי החוץ נאלצו ההורים לשלם לתלמה ילין בעצמם. הפרדוקס היה שד”ר שמשון שושני בעצמו כאשר כיהן כמנכ”ל משרד החינוך רשם בעצמו את בנו ניר שושני, למגמת האמנות בתלמה ילין. ניר עבר את הבחינות בהצלחה. שושני אף טרח להגיע לביתי בכפר סבא בחופשת הקיץ כדי שאחתום על תעודת הבגרות של בנו, עוד לפני שקיבלו יתר תלמידי המחזור את תעודות הבגרות שלהם. 

בשיחה מוקדמת בינינו, סיפרת לי על המעבר הפיזי של בית הספר מנחלת יצחק בתל אביב לגבעתיים. 

סיפרתי לך את הסיפור שהתרחש בשנה הראשונה שלי כמנהל בית הספר ביני לבין שושני על יצחק ירון ראש העיר גבעתיים שנתן את הסכמתו למעבר, על הפגישה שלנו עם שר החינוך, אבל סיפור המעבר בפועל של בית הספר מתל אביב לגבעתיים מפתיע לא פחות, אפילו הזוי… לא נמסר לי מתי עלינו לפנות את בית הספר באופן פיזי: בסוף השנה? בשנה הבאה? יצאנו לחופשת הקיץ ללא ידיעה של ממש לגבי מועד הפינוי.

אתה יודע, חופש גדול של מנהל זה לא חופש גדול של מורים. למנהל יש בקושי חופש של חודש. בכל שנות עבודתי כמנהל הוצאתי את כל צוות ההנהלה, המזכירות והעובדים, את כולם, לחופשה בין אמצע יולי לאמצע אוגוסט. אף פעם לא יצרתי מצב שחלק עובדים וחלק לא עובדים. זה היה הרבה יותר יעיל, יותר נכון מבחינה מנהלתית, מבחינה ארגונית וגם מבחינה כלכלית. באמצע אוגוסט אנחנו חוזרים מחופשה, כל המערכת המנהלתית, וכאשר התלמידים והמורים חוזרים לקראת סוף אוגוסט, הם מוצאים את בית הספר מוכן בכל המישורים לפתיחת שנת הלימודים החדשה, כולל מערכת שעות מסודרת וקבועה.  

וכך היה בקיץ בשנת 1980, בסוף שנת עבודתי הראשונה כמנהל בית הספר. סגרתי את בית הספר באמצע יולי, יצאתי לחופשת קיץ. במהלכה תכננתי את מערכת השעות. לקח כמה שנים טובות עד שהעברתי את תפקיד התכנון והניהול של מערכת השעות, שהיה מאד מורכב ומסובך בתלמה ילין בגלל המגמות לאמנות, למורה מהצוות. היא קיבלה את האחריות על מערכת השעות על כל מה שמשתמע מכך. מערכת השעות נהייתה עוד יותר מסובכת ככל שפתחנו עוד מגמות. לעשות את כל ההתאמות, לתת לכל המקצועות ולכל המגמות את הנישות הנכונות, זה לא היה פשוט. 

על כל פנים יצאתי לחופשת הקיץ. גרתי באותה עת בהרצליה. רעייתי הייתה בהיריון, ואמרנו, יופי, נקפוץ כל בוקר לים, נעשה הליכה על חוף הים, נבריא קצת. לפתע, בתחילת חודש אוגוסט, אני מקבל טלפון מד”ר שושני: אתם צריכים לעבור כבר לגבעתיים. עד סוף אוגוסט חייבים לפנות את בית הספר. איך אני עושה את הדבר הזה? אמרתי לו: אני צריך את הסיוע של עיריית תל אביב, אני צריך משאיות. הוא אמר לי, “העירייה תעמיד לרשותכם משאיות, ויעזרו לכם להעביר את הריהוט ואת כל הציוד, מתל אביב לגבעתיים״. נאלצתי לקטוע את החופשה שלי, חזרתי לבית הספר, והוצאתי איגרת מפורטת לתלמידים, למורים, להורים. סיפרתי להם שעלינו לפנות באופן מידי את בית הספר, ולכן אני מאוד מבקש מכל תלמידי הכיתות הגבוהות, בנות, בנים, מורים, כל מי שיכול לבוא לעזור כדי לרוקן את הכיתות, לפנות את הכיתות, להוציא את כל הריהוט, ללכת לסדנאות האמנות, להעביר פסנתרים, הכל בכל מכל בה. וזה בעצם מה שקרה. במחצית השנייה של אוגוסט תיאמתי עם עיריית תל אביב שבשעה מוקדמת בבוקר יבואו המשאיות שיעזרו להעביר את כל שנדרש לגבעתיים, למבנה החדש של תלמה ילין. אתה יודע מה שלחה לי העיריה? אתה לא תאמין. העירייה שלחה לי  משאית זבל אחת פתוחה. 

אוי ואבוי.

הייתי המום. אבל הכול עשיתי מתוך התלהבות עם התלמידים. המשאית עמדה לרשותנו רק ליום אחד, לעיריית ת”א אין תקציב מעבר לכך… המשאית עשתה כמה נגלות באותו יום, אבל כמובן לא הצלחנו להעמיס הכול על המשאית. ואז אמרתי: “חבריה, אין מה לעשות. מה שיכולנו להעביר עם המשאית העברנו, עכשיו אנחנו הולכים כיתה אחר כיתה, לוקחים ביחד את השולחנות, את הכיסאות, וכמו בצבא! הולכים אחרי״. אנחנו הולכים בשיירה ובשירה, דרך רחובות גיבורי ישראל, ערבי נחל לרחוב בורוכוב  בגבעתיים! כל שני תלמידים לוקחים שולחן, אחרים לוקחים כסאות וכל ציוד אחר שניתן להעבירו בידיים. הייתה צריכה להיות אז מגמת הקולנוע שתוכל לתעד את המסע ההזוי. היה צריך לצלם את המעבר. זה יכול היה להיות סרט מדהים. תלמידים הולכים הלוך וחזור מגיבורי ישראל לערבי נחל, לא היה מרחק גדול, הייתה עלייה קלה ואחר כך חוזרים בחזרה עייפים. דאגנו שיהיה להם מים לשתות, היה שם עובד אחראי, אפרים, לא הכרת אותו, הוא נפטר מזמן, אמרתי לו: ״לך תקנה ותביא להם משהו לאכול״,  איזו חוויה הייתה לנו, בקיץ החם, להעביר את בית הספר לגבעתיים באופן המטורף ביותר. 

איכשהו התמקמנו, העברנו כמעט את כל התכולה לבניין החדש. היה לי מראש תכנון״ כל כיתה באיזה חדר תמוקם, איפה נמקם את הספרייה באופן פרוביזורי, איפה נשים את ציוד המעבדות, את חדרי המוסיקה, שאליהם יועברו הפסנתרים. איכשהו הצלחנו להתארגן התארגנות ראשונית לקראת פתיחת שנת הלימודים החדשה תוך ימים ספורים. אבל בניין בית הספר הזה בגבעתיים עמד סגור ושומם שלוש שנים. הוא לא היה מחובר לחשמל, אין לו קו טלפון, ואז לא היה כמובן הטלפון הסלולרי, אלא רק טלפון של בזק. פתחנו את שנת הלימודים ללא תקשורת ובלי חיבור לרשת החשמל. חשנו כמו החלוצים, בימי חומה ומגדל.  

כל האירוע הגרנדיוזי הזה התרחש כאמור לקראת סיום שנת הניהול הראשונה שלי ולקראת שנת הניהול השנייה, הייתי צריך להקרין לכולם, לתלמידים, למורים, להורים ולגורמים חיצוניים, נחישות, מוטיבציה, קור רוח והמון התלהבות, והכול ברוח טובה, לנוכח השינויים הפיזיים הדרמטיים שעברו על בית הספר במעבר מתל אביב לגבעתיים. אפשר היה להרים ידיים ולהגיד “וואו, איך נפלנו, איך הלך עלינו הכול?!״, ולא שלא היו מורים שקיטרו. דווקא התלמידים, רובם ככולם קיבלו את השינוי העצום ברוח טובה.  

עבדתי סביב היממה כדי להכין את בית הספר עם הצוות, להתארגן, להכין את התלמידים, לכנס מורים לישיבה כללית לקראת פתיחת השנה החדשה, להציג להם את הדברים. היו הרבה בעיות לוגיסטיות, השארנו מאחורינו פריטים שלא היו לנו חפץ בהם או שלא היה הסיפק בידינו עדיין להעבירם. באתר תלמה ילין הישן. נשארו שם הצריפים הישנים עם תכולה לא רלוונטית. אני חושב שגורם בכיר בעיריית תל אביב שלח עיתונאים, לאתר תלמה ילין שפונה על ידינו, כי הופיעה כתבה מפתיעה בעיתון מעריב, כתבה צהובה מלווה בצילומים על מה שנותר שם. העיתונאים חיטטו ומצאו תמונות פספורט, חלקן קרועות, של תלמידים, העתקי תעודות, מסמכים ישנים שהותירה המזכירות, ריהוט שבור ופריטים שונים, שחלקם לא היו שמישים ואחרים שלא הספקנו עדיין לפנות, אך מצטלמים יפה…    

כתבתי מכתב מפורט לעיריית תל אביב, אך לא קיבלתי עליו תשובה. באותה עת עדיין התייחסתי ברצינות לכתבות השמצה בתקשורת. לשמחתי זו הייתה כתבה חד פעמית במעריב ותו לא. למדתי לימים, כי לא חשוב מה כותבים עליך בעיתון. כתוב “תלמה ילין” בלי שגיאות כתיב – זכית. לקח לי זמן להבין את הדבר הזה כי במהלך השנים תלמה ילין נחשף להרבה מאוד כתבות, ואגב היו הרבה כתבות מעולות על תלמה ילין, ככל שבית הספר הלך והתפרסם.  

כמה זמן לקח עד שבית הספר התמקם במקומו החדש?

תהליך “ההתנחלות” בגבעתיים היה בשלבים. קיבלנו טלפונים אחרי הרבה לחצים מרובים, כעבור כשלושה חודשים. בתקופה הראשונה הייתי נותן למזכירות רשימות טלפונים ומצייד אותן באסימונים, והן היו יוצאות  לרחוב בורוכוב, היה שם טלפון ציבורי, והיו מטלפנות משם. לא הייתה לנו אפשרות לקבל שיחות, הן היו צריכות לעיתים בשעה מסוימת לקבל שיחה בטלפון ציבורי. איך מנהלים בית ספר בצורה כזו? בית הספר לא היה מחובר לחשמל, זאת אומרת שלא יכולנו להפעיל את בית הספר אלא בשעות היום בלבד עד הצהריים, מזג האוויר היה עדיין קיצי והכיתות נהנו מאור השמש. הייתי צריך פרוטקציה כדי להאיץ את חיבור בית הספר לחשמל על ידי חברת החשמל. גם עיריית גבעתיים לחצה. חלפו חודשים אחדים, מה שכן עשו עובדי העירייה ממחלקת המים הוא  שהם חיברו אותנו מיד לשעון המים. על המים שילמנו כמובן לעירייה. ואז גיליתי שאבא של אחד התלמידים הוא חבר ועד העובדים של חברת החשמל באזור המרכז. צלצלתי אליו, ו-וואלה כמעט מהיום למחר היה לנו חשמל. ככה עבדנו, ככה עבדו הדברים. אבל זו עובדה אמתית. שלושה חודשים חלפו עד שקיבלנו חשמל. 

אגב, מזגנים זה בכלל דבר הרבה יותר מאוחר, דומני שאף בית ספר בארץ בשנות השמונים עוד לא היה ממוזג, אנחנו היינו בין הראשונים למיזוג בית הספר. הסיפור של מיזוג תלמה ילין הוא סיפור מופתי של שיתוף פעולה נפלא בין ועד ההורים לבין בית הספר, לביני. זה היה  פרויקט שנבנה באופן מודולרי.  בכל זאת, בתחילת התשעים עוד נסענו במכוניות ללא מזגן. ההשקעה במזגנים באותם ימים הייתה כרוכה בהון עתק  ועדין לא תוקצבה לא על ידי משרד החינוך ולא על ידי תשלומי הורים. יתרה מזאת once התקנת מזגנים, אתה צריך לתקצב  הוצאות חשמל אדירות.  

וכך, באחד המפגשים החודשיים עם ועד ההורים המרכזי של בית הספר, ביקשו ההורים לדון במשאלת התלמידים למזג את הכיתות. הצעתי להורים: כל כיתה שהוריה ישכילו לגבות סכום כסף מהורי הכיתה, היא תמוזג. זאת אומרת, אם נניח הורי תלמידי כיתה ט’ 1 הצליחו באמצעות ועד ההורים של הכיתה לגבות את הכסף שמכסה את עלות המזגן, ימוזג חדר הכתה, באשר הסך הכולל של התקנת המזגן יחולק בין 38-40 תלמידים והעלות תהיה סבירה. אם כך, ההורים שאלו: אוקיי, אם אנחנו ממזגים, למשל, את החדר של כיתה ט’ 1 בשנה הזאת, מה יהיה בשנה הבאה? תלמידי הכתה, שתהפוך ל-י’1, יעברו לחדר אחר, שעדיין לא מוזג, ואילו החדר שמוזג יהפוך לכתת אם של כתה אחרת, שהוריה עוד לא הצליחו לאסוף את הכסף? סיכמנו על כן, שכל כיתה שתצליח להתמזג בכוחות עצמה, הרי כשתלמידי הכיתה יעלו לשכבה גבוהה יותר הם ימשיכו ללמוד באותו חדר שכבר מוזג על ידי הוריהם. פרויקט המיזוג של הכיתות הצליח במהירות. תוך שנתיים שלוש הצלחנו למזג את כל כיתות האם. עכשיו, כתוצאה מכך, כבר לא היה חשוב אם תלמידי כיתה זו או אחרת, עברו מחדר לחדר. הצלחת הפרויקט הייתה חסרת תקדים במערכת החינוך הישראלית וחיזקה את יחסי האמון בין  ההורים לבין בית הספר.  

מכיוון שהעלויות הכספיות הכרוכות בהפעלת המזגנים היו גבוהות מאד (חשמל, תחזוקה, תיקונים, ביטוחים, שדרוגים) ובהדרגה תהליך המיזוג הקיף את כל בית הספר, לא רק כיתות האם, אלא גם כל חדרי הספח, חדרי האמנויות, המעבדות, הספרייה ועוד – הסכמנו להוסיף סעיף מיוחד באגרת תשלומי הורים, שיועד לתשלום קבוע לנושא המזגנים. הרי מערכות המיזוג הוסיפו לעבוד גם לאחר סיום הלימודים, בשעות אחה”צ ואף בערב.   

נחזור לנושא של קשיי המעבר לגבעתיים. נאלצנו להתמודד עם עוד בעיה גדולה מאוד כבר בהתחלה, כבר בשנה הראשונה. לתלמידי מגמת האמנות הפלסטית לא היה איפה לעבוד בהעדר חדרים. מרכז המגמה צבי תדמור ז”ל שהיה שייך לגוורדיה הוותיקה של המורים-האמנים בישראל, השכיל על פי בקשתי, עד שאפתור את הבעיה הקשה מנשוא של חסר בחדרי סדנאות לאמנות, להתאים את תכנית הלימודים של המגמה באופן פרוביזורי לתנאים הקשים.  זה היה תחליף נוסח קייטנה, לא מגמת אמנות כמו שהייתה לנו.  

הבנתי שאני חייב לפתור את הבעיה בדחיפות ובעדיפות עליונה. נפגשתי עם מנהל חברת נתיבי איילון, אלוף במיל’ דן חירם, שיתפתי אותו במצוקה הקשה של תלמה ילין, שנגרמה על ידי הפרויקט של החברה שהוא עומד בראשה, ואמרתי לו: באתר הבניין הישן, שעדיין לא עלה הכורת עליו, נותרו 4 מבנים טרומיים ישנים עוד מימי תיכון ויצ”ו צרפת. הצריפים שימשו כחדרי כיתות אם. אני מבקש ממך לסייע לנו בעזרת הציוד והמכשור של נתיבי איילון, בעזרת המנופים והמשאיות הגדולות, להעתיק את הצריפים אל המתחם החדש של תלמה ילין בגבעתיים ולמקם אותם כהלכה ובאופן בטיחותי. דן חירם נענה לבקשתי והקצה משאבים מיוחדים לעבודה החריגה כל כך. זו הייתה עבודה מאוד עדינה, מאוד מקצועית, כדי שהמבנים הטרומיים לא יתפרקו ולא ישברו; לעקור אותם ממקומם, לשנע אותם לגבעתיים, להכין להם בסיס חזק לאחר יישור השטח, שהקציתי להצבת ארבעת המבנים הטרומיים. לא ביקשתי אישור מעיריית גבעתיים, אלא קבעתי עובדות בשטח.  איך אמר לי פעם יצחק ירון בקריצת עין:  “עשית לי פה מעברה”.  זה לא בית ספר. זה טוב לשכן עולים חדשים. על כל פנים אלו היו 4 צריפים ששימשו את מגמת האמנות הפלסטית שנים רבות, גם אחרי שפרשתי. דומני שהם נהרסו רק לאחרונה. נכון? 

רק בתחילת השנה הזאת.

כן, זה דבר מדהים. בטח שינו את יעדם, אולי הפכו למחסנים.  

מיקמתי מראש 2 צריפים מול 2 צריפים ובתווך רחבה פנימית גדולה עבור סדנאות לפיסול ומיצגים. מעל הרחבה הפנימית פרסתי סככה גדולה שהגנה על התלמידים בימי הגשם ובימי החום. היה בזה הרבה חן. הרבה ראשוניות. גם הרבה קושי. אבל זה צמח, והתלמידים והמורים היו שותפים ליצירה הזאת, לבניה הזאת, להתלהבות הזאת. מעתה עמדו לרשות מגמת האמנות הפלסטית: 2 סדנאות לצבע ורישום, 2 סדנאות לפיסול, חומרים ככל שנדרש ולא חסר להם תקציב לצורך ממוש תכנית הלימודים במלואה. אמנם לא היו תנאים קלים אבל בהחלט תנאים שאפשרו את קיומן של הסדנאות ויצירה אמנותית מגוונת ועשירה. דווקא המרחב הפתוח, מחוץ למסגרות הכובלות, גירה והלהיב את דמיונם של התלמידים האמנים הצעירים. זו הייתה העזרה המשמעותית הראשונה, שהצלחתי לקבל מחברת “נתיבי איילון” כדי לפתור את מצוקתה של מגמת האמנות הפלסטית. 

עכשיו הייתה לי בעיה אחרת: היכן אני מכנס את כלל התלמידים בעצרות זיכרון, באירועים חגיגיים כמו חגיגות חנוכה ופורים, מפגשים שפותחים וחותמים את שנת הלימודים, טקס סיום כתות י”ב וימים מיוחדים אחרים? הגענו לגבעתיים בשנת 1980 עם 8 כתות אם ו-3 מגמות (מוסיקה קלסית, אמנות פלסטית ותיאטרון), כ-300 תלמידים. כשפרשתי, כלל בית הספר 15 כיתות אם, 6 מגמות, כ-580 תלמידים. בהתאם להתפתחות בית הספר ייצרתי פתרונות לכינוס כלל התלמידים. כשהגענו לגבעתיים היה בניין אחד בלבד ומסביב רק חול וחול.  היום אתה רואה בית ספר מסודר, מיני קמפוס. השקעתי שנים של מאמצים, שתדלנות ללא הרף אצל הרשויות, עיריית גבעתיים ומשרד החינוך, והשקעות כספיות ענקיות כדי להגיע לתנאים פיזיים אופטימליים שאפשרו את התפתחות בית הספר בכל התחומים. 

בשלב הראשון יזמתי שוב פנייה לדן חירם מנכ”ל חברת “נתיבי איילון”. על גג המבנה הישן של בניין ויצ”ו צרפת הייתה סככה גדולה וגבוהה, ניצבת על 4 עמודי מתכת, ששימשה כמחסן גדול. ביקשתי ממנו, שוב בגלל המצוקה שנקלענו אליה בגלל הפינוי הבהול מהבניין הישן, סיוע נוסף באמצעות פירוק הסככה הגדולה, השינוע שלה למתחם בגבעתיים והקמתה מחדש בשטח בית הספר. לשמחתי, דן חירם נענה גם לבקשתי זו, הגם שהייתה כרוכה, כמו בהעברת 4 הצריפים, בהוצאות כספיות גדולות, הקצאת מנופים, משאית-טריילר, עובדים מטעם החברה והכל על חשבון החברה. ניגנתי על מיתרים חינוכיים-ציוניים כדי לשכנע אותו ולקבל את הסכמתו. ושוב, בשיטת חומה ומגדל, לא ביקשתי את רשותה של עיריית גבעתיים וביום בהיר אחד הצליחה חברת “נתיבי איילון” להעתיק את הסככה הענקית מהמתחם הישן אל האתר החדש של תלמה ילין ולהציב אותה כהלכה בחלק האחורי של בית הספר מאחורי הנגרייה של עיריית גבעתיים, מחשש עניא בישא… קבעתי עובדה בשטח ולאחר זמן קצר הזמנתי קבלן, שיבנה 4 קירות מסביב לסככה עם 2 דלתות כניסה ויציאה. עוד הוספתי “חטא על פשע” וביקשתי מהמהנדס של עיריית גבעתיים לאשר מבחינה מקצועית-הנדסית את הסקיצה שהראה לי הקבלן ללא שהוא מאשר את עצם הקמת ה”אולם” המוזר שלא קיבל מעולם את אישורה של העירייה. קבלנו, אפוא, אולם ראשוני לכינוס תלמידי בית הספר. ככל שגדל בית הספר האולם היה צר מלהכיל את כל התלמידים והסבתי אותו לאולם ספורט עם המכשור הדרוש ומאוחר יותר אף לסטודיו הראשון של מגמת המחול עם כל הציוד והאביזרים הנדרשים להפעלתה במקביל לשיעורי חינוך גופני. האולם כונה בפי כל “האורווה”…  

בשלב השני, כעבור מספר שנים, החלטתי להפוך את חצר החול הגדולה בחזית הצפונית של בית הספר לרחבה אסטטית מרוצפת באריחי אקרשטיין, עם מקומות ישיבה מדורגים מוגבהים, מרוצפים אף הם, באופן שקיבלנו מעין אמפיתיאטרון פתוח. ממול, צמוד לבניין בית הספר, בנינו במה גדולה שאפשרה שדרוג איכותי של כלל הפעילויות. לצורך ביצוע הפרויקט נעזרתי בארכיטקט שעיצב את הרחבה וגם פיקח על הקבלן המבצע. אני חושב שעדיין הרחבה הזו קיימת. הפרויקט כולו, כמו הרבה פרויקטים אחרים, הצלחתי להוציא מן הכוח אל הפועל במסגרת התקציב העצמאי של בית הספר. 

כאשר אני מתבונן היום אחורנית, קשה היה לקיים ולתאר את היתכנותם של טקסי ימי הזיכרון לשואה ולגבורה, לחללי מלחמות ישראל ולרצח יצחק רבין, טקסי פתיחת שנת הלימודים וסיומה, טקס סיום כיתות י”ב, מסיבות חנוכה ופורים ואירועים אחרים באופן ראוי ללא הרחבה הייחודית הזו. 

אגב, מה אתם עושים מחר [הריאיון התקיים בערב יום השואה]? 

בית הספר לדעתי לא ארגן טקס. 

אוי ואבוי אם בתלמה ילין לא היה טקס. 

עיצבנו במהלך השנים מסורות מאוד מסודרות, מובנות, עם הרבה מאוד מקום לביטוי אמנותי של התלמידים. ההולם את אופיים המיוחד של ימי הזיכרון וטקסים אחרים. התלמידים לא רצו לוותר על אירוע כלשהו. הייתה שנה אחת, אני לא יכול לזכור את השנה המדויקת, שהחלטנו לציין את יום הזיכרון לשואה ולגבורה באולם “צוותא” בתל אביב, כאשר במרכזו מגמת התיאטרון העלתה מחזה חזק מאוד על נושא השואה. ואמרנו אולי נעשה קצת שינוי, כל התלמידים יבואו ישר לצוותא וביחד נחווה את יום השואה. התלמידים לא עברו על כך לסדר היום. הם ניגשו אלי ואמרו, זה היה מצוין בצוותא, מאוד מרגש, מאוד חזק, אבל אנחנו לא מוכנים לוותר על טקס כאן בבית הספר. אם אתה רוצה, גם וגם. זו פעם ראשונה ואחרונה שלא קיימנו את הטקס המקובל, המסורתי. לא הייתי קורא לאירוע בצוותא טקס אלטרנטיבי, זה היה אירוע שנתן כבוד גדול מאוד לנושא השואה, אבל היה חסר בו כל האלמנט הטקסי, הרשמי, הורדת הדגל לחצי התורן, וכל מה שמאפיין את טקסי הזיכרון. התלמידים לא וויתרו על זה, כל זה היה מאד חשוב להם. אני זוכר, בטקסים של יום הזיכרון הגיעו עשרות רבות של  בוגרים במדי צבא.  אף הזמנתי לרחבת הטקס את השכנים. במהלך השנים אישרתי גם לגננות להביא גני ילדים, שרצו לקחת חלק בחוויה הזאת… אמרתי בבקשה, אין שום בעיה, אלה יעמדו, אלה ישבו פה, יש מקום ברחבה לדבר הזה. 

היה עוד יום שהפך לצערנו ליום זיכרון לאומי, היה יום השנה לרצח יצחק רבין, ראש ממשלת ישראל. יום השנה  לרצח רבין היה לפי חוק שחקקה הכנסת יום של התייחדות עם זכרו של יצחק רבין  כולל טקס רשמי. ביום השנה הראשון לרצח רבין חווינו את האירוע באופן חריג לחלוטין. תאריך יום הזיכרון חל במועד שנקבע מראש לשבוע הטיולים השנתיים של בית הספר. הלוא כי כן, הטיולים תמיד תוכננו לפחות חצי שנה מראש, עוד בשנה הקודמת, צריך לתאם מסלולים, צריך לקבוע סידורים לוגיסטיים, שאם אתה לא עושה אותם בזמן אין לך אחר כך מקום. ואזי, הסתבר לנו שיום הזיכרון לרצח רבין נפל ביום שכל תלמידי בית הספר נמצאים בטיולים השנתיים. 

פה אני חייב אתנחתא קצרה כדי להמשיך ולהסביר את הדברים. בשנים עברו כל שכבה הייתה יוצאת בתאריכים משלה לטיול השנתי. מה קרה? כיוון שאלו היו מועדים שונים, נוצרו שיבושים בשעות הלימוד בבית הספר בארבע פרקי זמן שונים במהלך השנה. הלא כשטיול שנתי יוצא צריך מורים מלווים. ברם, מורים שליוו שכבה מסוימת, לימדו גם כיתות בשכבה אחרת, וכתוצאה מכך בוטלו שיעורים רבים בכיתות השכבות האחרות שנשארו בבית הספר.  לפיכך הגיתי  את הרעיון שאני חושב שהוא קיים עד היום… 

עד היום, כן. 

אבל אני יודע שצמצמתם ימים ממשך הטיולים. בתקופתי, כל בית הספר יצא באותו יום ל-4 ימי טיול כיתות י”ב, ו-3 ימים מלאים לכיתות ט’-י’-יא’, כך שבית הספר הקדיש כשבוע אחד בלבד לפרויקט הטיולים השנתיים ללא ביטול ימי לימודים בשבועות נוספים. לימים כשבית הספר התרחב באופן משמעותי, אי אפשר היה להביא את כל האוטובוסים שהסיעו את התלמידים לאזורים שונים בארץ בסמוך לבית הספר, כי נוצרו פקקי תנועה בלתי אפשריים ברחוב בורוכוב. 

לפיכך העתקנו את כל העסק, למגרשי החניה ליד הרכבת ושם התייצבו כל התלמידים והמורים. לעיתים הפתרון הטכני מעניק גם נופך של אווירה מיוחדת ואפילו מקסימה, כי אלו דברים משולבים זה בזה. 

מבנה בעצם של בית הספר עד אמצע שנות השמונים היה של כיתות אם שבנויות על פי מגמה, ואז זה עבר לכיתות אם משולבות. 

כן, מה שקרה הוא שבשנותיו הראשונות היו בבית הספר רק 4 כיתות, כולן על טהרת מגמת המוזיקה. כאשר הצטרפו תלמידי “רננים” בית הספר גדל ל-8 כתות אם כשבכל שכבה יש שתי כיתות: כיתה אחת הייתה כיתת המוזיקה והכיתה השנייה, המקבילה, הייתה כיתה משולבת של מגמות התיאטרון והאמנות הפלסטית. בין שתי הכיתות המקבילות נוצרו לא פעם מתחים סמויים. תלמידי כל מגמה היו בעלי רקע ומנטליות אחרת, למרות שהם למדו אותם המקצועות העיוניים עם אותם מורים, אבל לא דומה תלמיד שעושה חזרה בתיאטרון לתלמיד שעובד על פרויקט באמנות או לתלמיד שצריך לנגן על פסנתר. זה היה נוח מבחינה ניהולית, אדמיניסטרטיבית, לנהל את בית הספר, אך לא כן מבחינה חינוכית-חברתית. כאשר נוספו בהדרגה מגמות נוספות, מגמת מחול, מגמת ג’אז, בשנתיים האחרונות גם מגמת הקולנוע, החלטנו בשלב די מוקדם לערבב את התלמידים במגמות השונות. כשאני אומר החלטנו, הכוונה להחלטות שקיבלנו במפגשים השבועיים של הצוות הבכיר של בית הספר,שכלל את כל מרכזי המגמות, צוות ההנהלה  והיועצת החינוכית. השינוי בהרכב הכיתות נדרש ביתר שאת כאשר הוספנו כיתה רביעית לשכבות כיתות י’, י”א וי”ב עם הצטרפותם של תלמידי בית ספר לאמנויות. התלמידים אמרו לנו שוב ושוב, תראו, אלה לומדים מוזיקה, אלה לומדים תיאטרון, אבל המפגש בינינו הוא מפגש אקראי-טכני… בהפסקות, או בשיעורים עיוניים, אבל חסר לנו משהו, הקשר החברתי וגם הבינתחומי בין מגמות האמנות השונות, מפגשים אינטרדיסציפלינריים, שמאפיינים את המערכות העכשוויות.  

אמנם, ערבוב המגמות, כאשר בכל כתה למדו תלמידים במגמות שונות, יצר קושי עצום בארגון מערכת השעות. המחשב גם לא פתר עדיין את הסוגיה המסובכת הזו של תכנון מערכת השעות והוא נעשה באופן ידני. נדמה לי שהיום כבר יש את התוכנה המתאימה עם התפתחות הבינה המלאכותית. בזמני הייתה תוכנה של מערכת שעות שאליה הזנת את מערכת השעות לאחר שתכננת אותה באופן ידני על לוח מגנטים צבעוני. באמצעות התוכנה ניתן היה לנהל את מערכת השעות במהלך השנה, אבל כאמור, רק אחרי ששיבצת באופן ידני. אני אישית טרחתי בחופשת הקיץ להכין את מערכת השעות מידי שנה בשנה, גם בשנים הראשונות שכבר הייתי מנהל בית הספר, והתמודדתי אתה כמו במשחק שחמט. לאחר מספר שנים העברתי את התפקיד החיוני הזה למורה ללשון, חיה טור-שלום. לא הכרת אותה. לאחר שהיא פרשה מבית הספר, קיבלה על עצמה סופי קסטל-בוקאי את המשימה הכבדה הזו, על כל המשתמע מכך, מתכנונה של מערכת השעות בפגרת הקיץ ועד ניהולה השוטף על פני מהלך השנה.  אני חושב  שסופי כבר לא עושה את זה היום ויש מורה אחרת . 

סופי עדיין מעורבת בזה, אבל מורה אחר אחראי על מערכת השעות.

נחזור לנושא הכיתות המשולבות. הסתבר לכולנו שתהליך השילוב היה פורה ביותר, לא רק מבחינת חיזוק הקשרים החברתיים, אלא גם מבחינת התהליכים הלימודיים, האמנותיים-יצירתיים, שקיבלו תנופה עצומה כשהתלמידים נפגשו ביחד. כך למשל, ארתור קוגן, מרכז מגמת התיאטרון בזמנו, קבע, שההפקה המרכזית של מגמת התיאטרון בכתות י”ב  תהיה מחזמר. ארתור הסביר שז’אנר המיוזיקל  מכיל את כל המרכיבים התיאטרליים:  מונולוגים, דיאלוגים, שירה, הבעה, מוזיקה, תנועה וכמובן משחק. והכל בעבודת תיאטרון מקצועית לעילא ולעילא, מאד מורכבת ומאתגרת הן את התלמידים והן את הבמאי. ההפקה שילבה תלמידים ממגמות אחרות. תלמידי התיאטרון ביקשו מחבריהם במגמות מוסיקת הג’אז והקלאסית, המחול והאמנות החזותית ליטול חלק פעיל בהפקה. הם בחרו את המנצח ואת המעבד של המוסיקה המקורית, את נגני האנסמבל, את הכוריאוגרף ואת מעצבי התפאורה. התלמידים הפעילו את התאורה המורכבת ותלמידי התיאטרון מהכיתות הנמוכות שימשו כצוותים טכניים של ההפקה.  

הרכבת הפאזל האנושי-האמנותי המורכב הזה היה אחד מהפירות המשובחים של שילוב התלמידים מהמגמות השונות בצוותא בכיתות האם. יש דבר יותר יפה מזה? תלמידים לומדים יחד מתמטיקה או תנ”ך או היסטוריה, ובונים יחד את ההפקה. טובי הכוריאוגרפים בתיאטרונים הם בוגרי מגמת המחול בתלמה ילין, שעשו את צעדיהם הראשונים בהדרכה הכוריאוגרפית של תלמידי התיאטרון במחזות הזמר.  

מאליו מובן שהתלמידים הרבו לשהות בבית הספר בשעות אחר הצהריים והערב כדי לערוך את החזרות לקראת ההפקות האמנותיות. גם תלמידי המגמות האחרות המשיכו לשהות בבית הספר לאחר סיום הלימודים. תלמידי האמנות החזותית ביקשו להמשיך לעבוד בסדנאות האמנות. תלמידי מוסיקה רבים המשיכו להתאמן בבית הספר לאחר שעות הלימודים. בעקבות השלמת הבניין האדום שבמרכזו פתחנו אולם מחול חדיש, יזם דוד דביר, מרכז מגמת המחול, פתיחת בית ספר למחול אחר הצהרים, שאפשר לתלמידי המגמה שעות אמון ותרגול נוספות, כמו אף אפשר לצעירות ולצעירים מחוץ לבית הספר ללמוד מחול ולהוות עתודה למגמת המחול בתלמה ילין. גם אנשי אמנות מחוץ לבית הספר ביקשו לשכור חללים בבית הספר להוראה פרטית של שיעורי מוסיקה בעיקר. הפעילויות הרבות בתחומי האמנויות חייבו אותי להקצות עובדים אחראים ושמירה עד לשעות הערב. בפועל בית הספר הפך בשעות אחר הצהריים למרכז קהילתי-אמנותי.  

אגב, זוהי הסיבה שהענקנו לעמותה, שייסדנו בזמנו כדי לכונן מחדש את מעמדו המשפטי של בית הספר, את שמה הרשמי: “מרכז קהילתי חינוכי ואמנותי ע”ש תלמה ילין”. ומעשה שהיה כך היה. לאחר שהתקבל על ידי הכנסת חוק העמותות, שהחליף את האגודות העות’מאניות, וכניסתו לתוקף באפריל 1981, קיבלתי מכתב רשמי מרשם החברות במשרד המשפטים, כי בית הספר חייב לשנות את הסטטוס המשפטי שלו. עד אז “תלמה ילין” היה מוגדר כאגודה עות׳מאנית, והיות שלפי החוק החדש, שחוקקה הכנסת אין יותר אגודות עות׳מאניות, הרי גוף כמו תלמה ילין, חייב לעבור שינוי משפטי, תאגידי – מאגודה עות’מאנית לעמותה רשומה על פי חוק העמותות החדש. על כן, נתבקשתי במכתב להעביר את ההודעה לאישים הרשומים כאחראים לאגודה העות’מאנית, עדן פרטוש, מרדכי קשתן ואחרים, כדי שהם יפעלו בהתאם. במכתב תשובה לרשם החברות, עניתי בלשון הומוריסטית כלשהי, כי יש קושי להביא לידיעתם של כל הרשומים כמייסדי תלמה ילין את המכתב, באשר הינם שוכני עפר וכתובתם היא בית העלמין בחולון, ותמהתי מה עלי לעשות כמנהל בית הספר? 

חלפו מספר שנים נוספות עד שקיבלתי מכתב נוסף מרשם החברות, כי עלי לפעול כמנהל בית הספר כדי לכונן תאגיד חדש המוגדר כעמותה לפי הוראות חוק העמותות. זו הייתה גם דרישתו האולטימטיבית של משרד החינוך. המשרד יוכל להעביר לבית הספר את שכר הלימוד, שהוא עיקר תקציבו השוטף, רק אם נוגדר כעמותה רשומה על פי חוק על כל המשתמע מכך כגון המצאת אישור תקין של העמותה מידי שנה ושנה על ידי רשם העמותות. וכך, בהתאם לייעוץ משפטי שקיבלתי, צריכים היו שבעה אישים להגיש בקשה בטופס מיוחד לרשם עמותות לרישום עמותה חדשה שתאגד מבחינה חוקית את הסטטוס של בית הספר. ביקשתי מעמיתי הבכירים באותה עת: תמר אלפר סגנית המנהל, יוטה אלטר המזכירה הראשית וארבעת מרכזי המגמות, מירי זמיר-קפסוטו מרכזת מגמת המוסיקה, ריטה אלימה מרכזת מגמת האמנות החזותית, שפרה מילשטיין מרכזת מגמת התיאטרון ודוד דביר – לחבור אלי ולחתום בטופס על רשימת מייסדי העמותה. הם נענו לכך ברצון. על פי הצעתי, ובהתאם לאופיו המיוחד של בית הספר וכדי לתת מענה הולם לכל צרכי בית הספר, קראנו לעמותה: “מרכז חינוכי וקהילתי לאמנויות ולמדעים ע”ש תלמה ילין”. בהתאם לכך גם ניסחנו בטופס הרשמי את מטרות העמותה ואימצנו את התקנון המצוי בחוק העמותות. רשם העמותות אישר משפטית את העמותה החדשה והנחה אותנו להפעילה ולנהלה בהתאם להוראות החוק, כולל בחירת בעלי התפקידים הרשמיים הנדרשים על פי החוק. כמנהל בית הספר נתמניתי למנכ”ל העמותה. ניסחתי את מטרות העמותה כשלנגד עיני חזון בית הספר והתפתחותו העתידית. כדאי להכיר את מטרות העמותה, שאושרו על יד רשם העמותות: 

  1. ניהול ואחזקה של בית הספר התיכון ע”ש תלמה-ילין.
  2. ניהול ואחזקה של מרכז קהילתי אמנותי ליד בית הספר התיכון ע”ש תלמה-ילין.
  3. קידום, פיתוח, טיפוח ועידוד החינוך לאמנויות במסגרת בית הספר והקהילה.
  4. רכישת ציוד לימודי ומעבדתי למגמות האמנות (מוסיקה, אמנות פלסטית, תיאטרון, מחול, קולנוע), למעבדות המדעיות (פיסיקה, ביולוגיה, כימיה, מחשבים) לשעורי ספורט ולספריית בית-הספר.
  5. הקמת אודיטוריום רב תכליתי לפעילויות אמנות, תרבות וחברה לתלמידי בית-הספר ולקהילה. 

העמותה התאגדה ונרשמה כחוק בחודש אוגוסט 1990 ואימצה את כלל הפעילויות של בית הספר. עוצמתו של תלמה ילין נבעה בין היתר מן העובדה שהוא התנהל כגוף אוטונומי לכל דבר ועניין, כולל תקציב עצמאי ומאזנים כספיים מאוזנים ללא גרעון כלשהו. 

אני מבין שפנינה אלפי, שהייתה המזכירה הראשית במקומה של יוטה אלטר שפרשה מבית הספר, מכהנת כיום כמנהלנית של בית הספר. 

 כן. 

בהקשר זה, הערה נוספת. שנה לפני שפרשתי הבנתי שלידע האדיר שלי, כמעט בלעדי, בנושא הניהול הכספי של בית הספר, שהוא קריטי לעצמאותו התקציבית ובעיקר הפדגוגי, לאחר שצברתי ניסיון עשיר בנדון, נודעת חשיבות עצומה. מעל הכול: איך בונים תקציב על כלל סעיפיו, הלוא כי כן, תקציבו של כל ארגון מבטא ומשקף את תכנית העבודה השנתית שלו. ללא תקציב מתוכנן כהלכה, בית הספר יתקשה לעמוד במכלול התחייבויותיו ומטלותיו. זיהיתי את הכישורים של פנינה אלפי בכל הקשור לנושאים הכספיים ולהפעלת מחשבים, ומצאתי לנכון לשלוח אותה לקורס שנתי של מנהלני בתי ספר במימון בית הספר, ובכך להכשירה לניהול הכספי של בית הספר לאחר פרישתי. היא עשתה זאת בשמחה, כי ההשתלמות המקצועית משדרגת אותה באופן משמעותי בבית הספר.  פנינה המשיכה לעבוד בבית הספר כאשר יום אחד בשבוע היא הלכה לקורס המנהלנים. לקראת סיומו היא התייעצה אתי לגבי נושא פרויקט הסיום של הקורס שהיא צריכה להציג כדי לקבל את תעודת הגמר. הצעתי לה שהפרויקט יהיה בניית תקציב לתלמה ילין לשנת הלימודים הבאה. היא עשתה את זה מצוין, והרי מאז יש לכם מנהלנית,  משמע שהיא עושה עבודה טובה. אני יודע שהיא עובדת בצורה מאוד טובה. 

אם אנחנו כבר בענייני תקציב, נדמה לי שתקופת הניהול שלך בבית הספר היא התקופה היחידה בחיי בית הספר בו לא נכנס לגירעונות גדולים. 

אתה צודק. בית הספר מאז ומתמיד נאלץ להתמודד עם גרעון תקציבי וזו הייתה, לעניות דעתי, אחת ההצלחות הגדולות שלי בניהול בית הספר. לא רק שלא היו גירעונות, אלא במהלך השנים השכלתי לצבור יתרות כספים משמעותיות שנועדו הן לקדם את פיתוח בית הספר והן ליום סגריר. בספר הביוגרפיה החינוכית, שאני שוקד על כתיבתו, הקדשתי פרק גדול לדרכים שנקטתי בהן כדי להתגבר על הגרעון הכספי הכרוני של בית הספר ולהעבירו לארגון מאוזן, ולמעלה מכך, מבחינה תקציבית. מה עושים עם היתרות הכספיות? עמותה היא אורגן שלא למטרות רווח. יתרות כספיות גבוהות עלולות להניע את רשות מס ההכנסה לדרוש מס עליהן ואזי ייצא שכרנו בהפסדנו. לצורך זה נעזרתי במשרד רואי חשבון.  

הוצאתי את הנושא של הנהלת החשבונות של בית הספר ואת ראיית החשבונות  במיקור חוץ למשרד רואי החשבון “עצמון את שיצר”. הם קיבלו על עצמם את ניהול חשבונות הבנק של בית הספר, את הדו”חות הכספיים, את תשלומי המשכורות של המורים והעובדים בהתאם להסכמי העבודה, ואת הנהלת החשבונות השוטפת של בית הספר. כעמותה נדרשנו להמציא אחת לשנה את הדו”חות הכספיים המבוקרים לרשם העמותות, למשרד החינוך, למס הכנסה ולגופים אחרים שדרשו אותם על פי חוק. טרם פרסומם, האסיפה הכללית של חברי העמותה היו צריכים לאשר את הדו”חות הכספיים רק לאחר שקיבלו הסברים נאותים מרואה החשבון משה שיצר. 

ככל שהצטברו יתרות כספיות, שהלכו וגדלו משנה לשנה, הציע לנו רואה החשבון לייעד את היתרות לקרנות מלגות ולמימוש מטרות העמותה כדי להימנע מתשלומי מס על היתרות, שלכאורה הציגו רווחים. כך למשל בדו”חות הכספיים המאושרים לתאריך 31 בדצמבר, 2002, שנת פרישתי מתלמה ילין, מפורטים הנכסים שיועדו למטרות אלה כדלקמן:

קרן להקמת אודיטוריום: 400000 ₪

קרן מלגות:                 100000 ₪

קרן תזמורות בית הספר: 50000 ₪

קרן לפיתוח הספרייה: 100000 ₪

סה”כ:                      650000 ₪

בנוסף לקרנות אלו מפורטות עוד 3 קרנות של תורמים שהשגתי עבור בית הספר:

קרן פאולה לבשינסקי: 50000 ₪

קרן יהודית ברטור:    20000 ₪

קרן חיים ברוקר:        30000 ₪

סה”כ:                       100000 ₪

במילים אחרות, סכום של 750000 ₪ היה חסום מפני שימוש בו לצרכים שוטפים. בנוסף לקרנות אלו  הותרתי יתרה של עוד כמה מאות אלפים ₪ להרחבתו של התקציב השוטף.  

איך אתה תופס את תפקיד המנהל? 

ההגדרה המקובלת היא שהמנהל הוא המנהיג, אבל מנהיג זה דבר מופשט, מה זה מנהיג? זה אחראי? זה מעצב המדיניות? איך הוא מנהיג את בית הספר? גוף חינוכי זה מנהיגות אחת, גוף צבאי זה מנהיגות אחרת, יש כל מני מנהיגויות. תלמה ילין הוא ייחודי, הוא לא רק בית ספר תיכון שהמנהל הוא המנהיג הפדגוגי, הוא אחראי על כל הפיתוח הפדגוגי והמערך הפדגוגי של בית הספר. זה בכל בתי הספר. בתלמה ילין יש מטרות נוספות. איך קוראים לזה היום, היום יש לזה מילה מודרנית: “לתכלל”. אני חשבתי שזו המילה הנכונה. המנהל של תלמה ילין, וככה תפסתי את תפקידי, עוד לפני שאפילו הכרתי את המילה הזאת, הוא בעצם מנהיג מתכלל. זאת אומרת, המנהל חייב לתפוס את ניהול בית הספר בראייה כוללת, על כל המורכבות, ולא להגיד תחום זה או אחר אני לא מבין ואני לא יכול לנהל, את זה יעשה מישהו אחר. הוא חייב, לדעתי, להכיר את כל התחומים ולדעת איך לחלק סמכויות ובעיקר איך לשתף את הצוותים  בהתייעצות ובתהליך קבלת ההחלטות. 

אחד התפקידים החשובים של המנהל, של המנהיג, של המתכלל, הוא קודם כל להתוות, לעצב, ואפילו לנסח את החזון של בית הספר, את “האני מאמין” של בית הספר.  לכל בית ספר צריך להיות  “האני מאמין” שלו, הרי לכל בית ספר יש את האופי המיוחד שלו, את הייחודיות שלו, לעיתים ההבדלים בין אחד לשני הם בניואנסים בלבד.  תלמה ילין  היה שונה מתחילתו, הוא היה בית ספר חלוץ, ולא כמילה בעלמא, אלא במובן האמתי של המילה, הוא היה חלוץ החינוך האמנותי במדינת ישראל, ראשון וחלוץ. זה לא רק תואר, סטטוס, זה מחייב. כי אם אתה נשאר רק ב-”תואר” הזה של חלוץ וראשון , אזי, מה קורה הלאה? איך ממשיכים הלאה? נתתי את הדוגמה של התנועה הקיבוצית, התנועה הקיבוצית קפאה על שמריה אל מול המציאות הישראלית החדשה ולקח לה הרבה מאוד שנים להיחלץ מהחזון הישן שלה שהביא אותה לעברי פי פחת בגלל החלטות כאלו ואחרות, וכתוצאה מכך הייתה עזיבה המונית, קיבוצים התמוטטו, ויש מהם שנעזבו לחלוטין. הקאמבק החדש, שמאפיין קיבוצים רבים היום, בא כתוצאה מכך שהקיבוצים פיתחו חזון חדש, משלב  ונפתחו לציבורים חדשים, לזוגות צעירים ולמשפחות שלא גדלו בתוככי התנועה הקיבוצית, אלא באו מרקעים אחרים של הפסיפס הישראלי. ההרחבה והבנייה החדשה נתנו תנופה מחודשת למבנה ולחברה הקיבוצית, כמו למשל בשדה  החינוך. זאת אומרת, אתה לא צריך להסתפק בראשוניות, בתואר, במחמאה, אלא מה אתה עושה עם זה הלאה? אם אתה לא עושה עם זה שום דבר, אתה קופא על המקום, אתה בעצם תלך ותתנוון. החיים הם דינמיים, הם זורמים…  לכן גם חזון צריך להתעדכן לאור המציאות המתפתחת. אני ראיתי לנגד עיניי תמיד את הצורך של המשך השמירה על האופי החלוצי של בית הספר בד בבד עם ההכרח להתחדש; לשמור על הייחודיות של בית הספר בתוך המציאות המשתנה בחברה הישראלית הדינאמית כל כך, דווקא משום העובדה ששמו של תלמה ילין הלך והתפרסם.   

אחת מנקודות המפנה החשובות של בית הספר הייתה בשנת תשנ”א, 1991. משרד החינוך החליט להעניק פרסי חינוך ארציים לבתי ספר שאכן יש בהם משהו ייחודי ותרומתם משמעותית ביותר למערכת החינוך הישראלית, וזאת על יסוד  הרבה מאוד קריטריונים מוגדרים. משרד החינוך מינה צוותים חינוכיים שסיירו בבתי ספר שונים על פי המלצות של מפקחים. וכך אחד הצוותים שכלל אנשי מקצוע מהשורה הראשונה בשדה החינוך ובהם ד”ר מתתיהו דגן ראש מנהל החינוך הדתי במשרד החינוך, ד”ר אליעזר מרכוס יו”ר המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך, יהושע ידלין, אף הוא חבר המזכירות הפדגוגית ואנשי חינוך נוספים, הגיע לסיורי עומק בתלמה ילין. 

נאמר לנו: “אתם הומלצתם לבחינת האפשרות לקבלת פרס החינוך הארצי מידי שר החינוך בבית נשיא המדינה. באנו לבדוק אתכם  האם אכן מגיע לכם הפרס היוקרתי”. במפגשם הראשון  עם בית הספר קיבלו כל חברי הועדה שוק למראה החיצוני של בית הספר: מבנה מיושן של חברת “יובל גד” וכל מיני מבנים טרומיים לא תקניים ומסביבם רק חול וחול. הם עוד לא ראו כדבר הזה: תלמידים עובדים ויוצרים בצריפים בחוץ. תחשוב על זה. חברי הועדה תמהו: איך אתם מתפקדים בתנאים כאלה?  הייתי צריך לגייס את כל כישורי הרטוריים כדי להסביר להם ולהראות להם את “התוך” החינוכי האמתי בתוך “הקנקן” המכוער. הם השתאו בעצמם לפגוש תלמידים מאושרים, תוססים ומתפקדים בהתלהבות נעורים. הם ביקשו להיפגש עם תלמידים וחברי מועצת התלמידים ללא נוכחותנו. לא מספיקים להם הסיפורים שהמנהל מספר, הרי המנהל תמיד ישבח. לכן הם ביקשו להיפגש עם חברי מועצת התלמידים כדי לשמוע באופן בלתי אמצעי את התלמידים. הם נפגשו גם עם מורים, ורצו לראות את פניו המיוחדים של בית הספר. הם אמרו לי: אנחנו מניחים ששיעורי ההיסטוריה והמתמטיקה הם טובים, יש לכם תוצאות טובות מאוד בבחינות הבגרות, לא על זה אתם מועמדים לקבל פרס, אלא על מערכות פיתוח ייחודיות שלכם המשלבות את הלימודים העיוניים עם לימודי האמנויות בתמהיל ייחודי ואת הפועל היוצא החינוכי שלהן, את המוצר ואת התוצר החינוכי שלהן. 

אחת מגולות הכותרת של הסיור הייתה כאשר לקחתי את חברי הועדה אל מחוץ לבית הספר, אל “בית אלון” בגבעתיים לצפות בחזרה השבועית של התזמורת הסימפונית הגדולה של בית הספר בהנחייתו ובניצוחו הווירטואוזיים של המאסטרו מנחם נבנהויז (הזכור, לצערי הרב, לשמצה). מה פירוש “לקחתי אותם”? הם נדהמו לנוכח רכב המיניבוס, שהיה בבעלות בית הספר. אתה יודע שלבית הספר היה מיניבוס?

כן. 

נסביר בהערת סוגריים. זה היה הרעיון שלי. היה לנו עובד ותיק, מסור מאד, שהיה אחראי על כל המשק של בית הספר, ציון ונונו. הכרת את ציון?

בטח.

היו לו ידי זהב ובמובנים רבים, לוגיסטיים בעיקרם, הוא עמד לימיני והיה לעזר נאמן בהתפתחותו של בית הספר. הוא ביצע עבודות תחזוקה ובנייה, שחסכו הון רב לבית הספר. במו ידיו למשל הוא התקין את משטחי הפרקט המקצועיים באולמות המחול. בית הספר היה זקוק להובלות ציוד רבות, לשינוע כלי המוסיקה הגדולים לחזרות התזמורת שהתקיימו באולמות מחוץ לבית הספר, להובלות תפאורה להצגות וכל הציוד הנדרש להפקות כל המגמות באולמות ובאתרים שונים ברחבי גוש דן, להסעת הרכבי ג’אז והרכבי מוסיקה קאמרית עם כלי הנגינה למקומות הופעה וכיוצא באלה. היות שציון גר ברמלה, העמדתי את רכב המיניבוס לרשותו. רכב בית הספר חסך לנו הוצאות כספיות גבוהות. זמינותו המידית בכל שעה משעות היום חסכה לבית הספר הון וזמן יקרים. 

אפרופו הפקות, ברוב השנים נאלצנו להוציא את רוב ההפקות ואירועים חינוכיים בהשתתפות כלל התלמידים והמורים כמו פתיחת שנת הלימודים, מסיבות, טקס סיום כתות י”ב ועוד – אל אולמות מחוץ לבית הספר. ריצוף החזית הצפונית של בית הספר יצר מעין אמפיתיאטרון פתוח שאפשר את רוב הפעילויות החינוכיות-החברתיות בהשתתפות כל קהיליית בית הספר. עם זאת, עדיין היה לנו צורך באולם שייתן מענה להפקות קאמריות ולכינוסי שכבות תלמידים. ההזדמנות נקרתה לידיי כאשר נבנתה הקומה השלישית על גבי חלק מהבניין המרכזי של בית הספר. משרד החינוך אישר תקציב לבניית 5 כתות אם נוספות. נדברתי עם האדריכל וביקשתי ממנו לבנות רק כתת אם אחת ולהשאיר שטח המיועד לעוד 2 כתות אם כל אחת ללא מחיצה פנימית. אף ביקשתי שהגג מעליהם יהיה בגובה רב. כתוצאה מכך קיבלנו 2 חללים גדולים. חלל אחד שודרג על ידי לאולם לחזרות, להפקות ולכינוסים. האולם השני הפך לספרייה חדשה, מרוהטת, מאובזרת וממוחשבת במערכות החדישות ביותר. 2 האולמות מוזגו כהלכה. באולם הראשון הותקנה תאורת תיאטרון מקצועית ובירכתיו מוקמה טריבונה מתקפלת שהכילה כ-150 כסאות מתקפלים עבור הצופים. המקום הפך לאולם הבית של מגמת התיאטרון והוא נוצל כמובן לחזרות, להפקות, לכינוסים, להקרנת סרטים של מגמת הקולנוע וכדומה.    

אני מקווה שהספרייה מתפקדת יפה גם היום.

עדיין מתפקדת. 

היא מוכרחה לתפקד. אני זוכר שהספרייה הפכה למקום שהתלמידים אהבו להגיע אליו ולשהות בו בגלל מגוון השירותים שהספרייה סיפקה להם. באשר להפקות, האולם החדש העניק תנופה מחודשת ותרם תרומה משמעותית להפקות, כמו אף לחיסכון כספי ניכר, כי לא הצטרכנו יותר לשכור אולמות להפקות תיאטרון כמו למשל את “בית ציוני אמריקה”. 

מאידך גיסא הגופים הביצועיים של מגמות המוסיקה, הקלאסית והג’אז (התזמורת הסימפונית, המקהלה, תזמורת הביג בנד), הלכו וגדלו והיינו צריכים להעמיד לרשותם אולמות גדולים. נתייחס לדוגמה לתזמורת הסימפונית. היא לא נבנתה ביום אחד, אלא טפח על גבי טפח עד שהפכה להיות תזמורת סימפונית שאין לה אח ורע במערכת החינוך במדינת ישראל. אין בית ספר תיכון שיכול להעמיד תזמורת סימפונית, כמותית ואיכותית, בעוצמה כזו, שמנגנים בה 80-85 תלמידים ושנשמעת כמו התזמורת הפילהרמונית. הוצאנו את התזמורת בתקופתי להיכלי התרבות כמו  היכל התרבות בכפר סבא, בראשון לציון ובמקומות אחרים. את הקונצרט החגיגי במלאת 30 שנה לבית הספר הפקנו בהיכל התרבות בתל אביב במעמד נשיא המדינה דאז, חיים הרצוג, שכבר הכיר את בית הספר בטקס שהתקיים בביתו עם הענקת פרס החינוך הארצי. האולם היה מלא עד אפס מקום עם אלפי בוגרים, תלמידים, מורים ואורחים.  האירוע שהתקיים  ברוב עם, הפגין  עוצמה מקצועית אדירה. איפה עשו את החזרות של התזמורת? אין מקום לחזרות בתלמה ילין. אז בהתחלה התקיימו החזרות ב”בית אלון” בגבעתיים. למרות שהמקום היה בבעלות  עיריית גבעתיים, נאלצנו לשאת בהוצאות השימוש באולם. אחר כך העברנו את החזרות בימי רביעי לאולם האקדמיה למוזיקה באוניברסיטת תל אביב. נחזור לביקור הועדה מטעם משרד החינוך. הם הגיעו ליומיים. הצעתי שיום אחד יוקדש לסיור במגמות האמנות. יום רביעי היה היום המתאים לכך. כל כולו היה גדוש בלימודי האמנויות. לא התקיימו ביום זה לימודים עיוניים כלליים והוא היה המתאים להציג את בית הספר במיטבו ככל שמתייחסים ללימודי האמנויות.

עדיין.

גם זה תהליך שבנינו לאט, יום שכולו מגמות. חברי הועדה סיירו בסדנאות הציור, הרישום והפיסול, בשעורי המשחק והתנועה, שהתקיימו בבית הספר עצמו, שוחחו עם התלמידים והתרשמו באופן בלתי אמצעי מהנעשה בבית הספר גם בתנאים פיזיים קשים. כאמור, השיא של הביקור היה בחזרת התזמורת בבית אלון בגבעתיים. הסברתי להם שהתלמידים הגרים במרחבי גוש דן ובערים וישובים אחרים, מגיעים לאולם החזרות ישירות מבתיהם עם כלי הנגינה הפרטיים. ציון הוביל את כלי הנגינה הגדולים (קונטרבסים, כלי הקשה, עמודי תווים) מבית הספר לאולם בבוקרו של כל יום רביעי והחזיר אותם לאכסון בבית הספר בסיום יום החזרות. באולם עצמו היה דרך קבע  פסנתר כנף. חברי הועדה לא רצו לעזוב. אתה יודע, מנחם נבנהויז במיטבו, עם רוח טובה, הצליח להוציא מהתלמידים את המרב ואת המיטב. כשיש ביקור תמיד מוציאים עוד יותר. הם חוו חזרה אמתית, כולל הפסקות מתודיות והערות מצד המנצח, ולבסוף נחשפו לביצוע היצירה המוסיקלית במלואה. 

חלפו שבועות אחדים. נמצאנו בישיבת מחנכים בחדר המורים כאשר נכנסה פנינה, המזכירה הראשית, לחדר מורים ומסרה לי פתק. קראתי את הכתוב בפתק והתקשתי לעצור את התרגשותי: “התקשרו ממשרד החינוך ורצו להודיע לך שבית הספר זכה בפרס החינוך הארצי והטקס יהיה בבית נשיא המדינה.” הטקס המרגש היה במעמד הנשיא חיים הרצוג ושר החינוך זבולון המר. נתבקשנו גם להכין את התכנית האמנותית שתעטר את הטקס.  

בבית הנשיא, מקום מכובד מאוד ויוקרתי מאוד, קיבלו אותנו עם אורחים נכבדים וכיבוד מפנק. הידיעה שתלמה ילין זכה בפרס, שהוענק לי כמנהל בית הספר, פורסמה בתקשורת. הפרסום נתן דחיפה חזקה לבתי ספר שונים בארץ לרענן את תכנית הלימודים שלהם. עוד מתמטיקה, עוד אנגלית, יש בגרות, הכול מצוין, אז יש ציונים טובים, אבל קצת יותר… משהו לנשמה. התרבו הפניות מצד אנשי חינוך מבתי ספר רבים לבקר בבית הספר, ללמוד מאתנו את נוסחאות ההצלחה. בהתחלה נטיתי לשתף פעולה, אפילו התלהבתי והתגאיתי בהישגי בית הספר, אך בהדרגה התברר לי כי יותר ויותר  בתי ספר פותחים מגמות לאמנות ובעצם מאיימים על המשך הכמעט בלעדיות של תלמה ילין ומקבלים תלמידים שהיו מלכתחילה באים אלינו. 

אספר לך סיפור אמיתי. ברמת השרון היה בית ספר תיכון אחד, תיכון רוטברג. בעקבות גידול האוכלוסייה, החליטה העירייה לפתוח  תיכון נוסף  על שם יגאל אלון. כדי לייחד את התיכון החדש מהתיכון הוותיק רצו לפתוח בתיכון יגאל אלון מגמות לאמנות. סוף מעשה במחשבה תחילה. הא כיצד?  

באותה עת היה לנו צורך במורה לתיאטרון. וקיבלנו מורה מוכשר מאוד לתיאטרון. הוא הגיע להישגים יפים עם תלמידי מגמת התיאטרון. הוא העז והצליח להעלות עם התלמידים בפעם הראשונה את המחזה הרגיש והמורכב למדי לנוער מתבגר, “האביב מתעורר“. המורה הרבה להיכנס אלי, להרבות שיח בנושאי חינוך והיה גדוש ברעיונות יפים ויצירתיים. כך למשל הוא התנדב ללוות את תלמידי י”ב בטיול השנתי לאילת. הוא יזם מעשה חינוכי מקורי ומלהיב: לנצל את הכוחות האמנותיים של התלמידים במהלך 4 ימי הטיול. בערב תלמידי מגמת המוזיקה ניגנו במרכז העיר אילת, תלמידי האמנות הפלסטית ציירו בגירים צבעוניים ציורי רחוב, תלמידי התיאטרון ביצעו תרגילי משחק ותנועה לעיני הצופים המשתאים. במהלך ימי הטיול בהרי אילת התאפשר לתלמידי האמנות בשעות המנוחה לרשום ולצייר את הנופים הנהדרים. לטפס במעלה “הר צפחות”, להגיע לפסגתו המשקיפה על הנוף הנפלא, מפרץ אילת והרי אדום ובתווך אילת ועקבה, להתיישב למנוחה ולצייר את המראות הנפרשים לנגד עיניהם – היה בגדר חוויה מרגשת ביותר. ראיתי כי המורה מבריק ותורם רבות הן למגמת התיאטרון והן לחברת התלמידים. המורה יזם רעיונות חינוכיים ופרויקטים בינתחומיים שהשביחו את המפגש בין התלמידים מהמגמות השונות. הטיולים השנתיים קיבלו ערך מוסף נוסף. יצאנו לטיולים עם ציוד מוזיקלי, חומרים לציור ולרישום, צבעי איפור בנוסף לכל הציוד הנדרש לטיולים. התלמידים התלהבו וחוו ריגושים נוספים מעבר לחוויות המאפיינות את הטיולים. זה היה נפלא. המורה עבד אצלנו  שנתיים שלוש, ואזי הוא הפתיע אותי כשהודיע לי: “אני פורש, נהניתי מאד, אבל יש לי תכניות אחרות.”  

נדהמתי להיווכח שתוך פרק זמן קצר אחרי הפרישה שלו מבית הספר, נפתחו מגמות לאמנות בתיכון יגאל אלון ברמת השרון בניהולו של המורה הזה. ”וואלה”, אמרתי לעצמי, הכניסו לי סוס טרויאני מוכשר. המורה הגיע לתלמה ילין, למד היטב את אופיו של בית הספר ואת המסורות שפיתחנו. קוראים לזה  בשפה המקצועית “ריגול תעשייתי”. 

הבעיה היא לא רק לפתוח מגמות אמנות, אלא גם לדעת ולהבין את “הבפנוכו”, את רוח הפנימיות של לימודי האמנויות בהקשר של בית ספר תיכון. לא מזמן פנו אלי אנשי חינוך מירושלים, הם ביקשו לפתח שם בית ספר מאוד מיוחד, בעל אופי שונה מתלמה ילין, שיכלול לימודי אמנויות. הזמינו אותי להתייעץ איך פותחים, מה עושים, הרבה מאוד שאלות מעמיקות. הם התקשו ללמד באותו בית ספר גם לבחינות בגרות עם כל הלחצים והמתחים, וגם ללמד אמנויות עם כל המתחים והלחצים, איך מתקיימת הדואליות הזו? ביקשתי להבין איך מאורגנת שם מערכת השעות. נתנו לי דוגמה. ביום שישי יש שיעורי חינוך גופני, בכתה מסוימת למשל לומדים שיעור שני התעמלות, אחר כך צריכים לרוץ לשיעור באמנות, בציור. לאחר מכן עוברים לשיעור מתמטיקה ומסיימים בשיעורי צילום בקולנוע. הסברתי להם, כי לכאורה זוהי מערכת שעות שהם הצליחו מבחינה טכנית לארגן ולשלב שיעורים עיוניים עם לימודי האמנויות, אבל בפועל הם ערבבו מין שלא במינו. רוצה לומר. אנרגיות הריכוז והמאמץ שנדרשות ללימודי מתמטיקה שונות לחלוטין מהאנרגיות הנדרשות לסדנה מעשית במשחק. קשה מאד לעבור משיעורי המחול התובעניים כל כך מבחינה פיזית ונפשית לשיעורים עיוניים בתנ”ך וכיוצא באלה דוגמאות לרוב.   

תלמידים המרוכזים ביום לימודים עיוניים מתקשים, לעיתים כמעט עד בלתי אפשרי, בו ביום לעבור לשיעורי פיסול הדורשים ריכוז נפשי שונה. שבירת מהלך יום הלימודים לטובת שיעורי אמנות ולהפך עושה שירות חינוכי רע גם למקצועות העיוניים וגם למקצועות האמנות. על כן, ייעצתי להם, שעליהם לחשוב מחוץ לקופסא. הסברתי להם כיצד פתרתי את הבעיה בתלמה ילין. שברנו את המבנה הקלסי של מערכת השעות. קבענו והחלטנו שהימים הלא-זוגיים, ראשון, שלישי וחמישי יוקדשו ללימודים עיוניים, והימים הזוגיים, שני, רביעי ושישי יוקדשו ללימודים אמנותיים. כמובן שהיו פה ושם, בגלל אילוצי מערכת השעות, “פריצות” של שיעורים עיוניים לימי המגמות ולהפך, אבל כיוצא מן הכלל.  את יום רביעי הפכנו ליום בלעדי רק ללימודי האמנויות.  ביום רביעי לא היו כלל לימודים עיוניים כלליים בבית הספר. אתה מסכים איתי?

כן.

אני זוכר שבימים  הרגילים, היו חיסורים, איחורים, אבל בימי רביעי משום מה(…) התלמידים היו כולם בריאים. ה”פלא” הזה אפשר לתלמידים לחלק נכון יותר את האנרגיות הלימודיות. 

מאוחר יותר הגיתי רעיונות חדשים, ששינו באורח דרמטי את כל המערכת השנתית של מכלול הלימודים והפעילויות בתלמה ילין. 

כחלק מהפעילות החברתית של תלמידי בית הספר, חשפנו אותם לצעירים בני גילם בערי הפיתוח בדרום ובצפון, בדימונה ובקריית שמונה. חשבנו שדווקא תלמידי תלמה ילין שעוסקים באופן אינטנסיבי באמנויות ולא פעם “סבלו” מכינויים ומדימויים מוטעים לחלוטין של “ילדי שמנת”, “צפון-בונים” עם שמץ של התנשאות ויהירות, כמובן שלא בצדק – ידרימו או יצפינו לאזורי הפריפריה, יפגשו עם בני גילם ויעסקו בסדנאות חברתיות ואמנותיות בצוותא בהדרכת המורים של תלמה ילין והתיכונים המקומיים. הפרויקט בדימונה נמשך 3 ימים רצופים ותלמידי תלמה ילין ומוריהם התארחו בבתי התלמידים והמורים בדימונה. אף אני התארחתי בביתו של אחד מהמורים המקומיים. בסיום היום השלישי התכנסנו כולנו עם מארחינו באולם המתנ”ס בדימונה להופעות משותפות, שכללו קטעי מוסיקה, מחול ותיאטרון. החוויה הייתה נפלאה. המחיצות בין תלמידי תלמה ילין לתלמידי דימונה נשרו מן הרגע הראשון ונוצרו חיבורים חזקים. נעזרנו מבחינה תקציבית וארגונית בעמותת “אמנות לעם” כדי להוציא לפועל את הפרויקט הגדול והמורכב. 

בדרכנו חזרה נסענו בצוותא במיניבוס, אני ומרכזי המגמות האמנותיות בתלמה ילין. במהלך הנסיעה הארוכה עלתה סוגיה קשה שהטרידה אותנו שוב ושוב בתלמה ילין. בית הספר התאפיין בשפע רב של פעילויות העשרה, ימי עיון, סמינרים, סיורים לימודיים, טיולים שנתיים. אירועים אלה מאפיינים במינון כזה או אחר כל בית ספר תיכון. על אלה נוספו ההפקות של כל מגמות האמנות, שהתפרשו על פני שנת הלימודים וקטעו שוב ושוב את הרצף הלימודי למורת רוחם של המורים העיוניים. כמעט מידי חודש העלתה אחת ממגמות האמנות הפקה שנתנה ביטוי ללימודיהם האינטנסיביים של התלמידים. פעם זה הצגת תיאטרון ופעם זה קונצרט מוסיקה קאמרית. פעם זה תערוכת עבודות אמנות פלסטית ופעם זה קונצרט הרכבי ג’אז. פעם זה ערב דיאלוגים ופעם זה קונצרט מקהלה. פעם זה קונצרט של התזמורת הסימפונית ופעם זה קונצרט של תזמורת הביג בנד. ועוד כהנה וכהנה מופעי אמנות, אם זה קונצרט מחול או הקרנת סרטי קולנוע. ככל שרמת ההפקות הייתה גבוהה וקיבלה משובים נהדרים, נקלעו המורים העיוניים והתלמידים למצוקת זמן לנוכח ההכרח להספיק את החומר הנדרש על ידי משרד החינוך לקראת בחינות בגרות.

כאמור, דנו בסוגיה כבדה זו שוב ושוב בישיבות מורים והיא חזרה והטרידה אותנו בנסיעה חזרה מדימונה. נהנינו מאד משלושת הימים בדימונה, שהעניקו רבות לכולנו, התלמידים והמורים כאחד, אך שוב נגרעו מלוח שנת הלימודים 3 ימי לימודים סדירים בבית הספר. מנכ”ל “אמנות לעם” אותה עת, ארנון פורת, שנסע אתנו, שאל אותנו בפליאה ובחיוך: “מתי יש לכם זמן ללמד בתלמה ילין”? ואזי הפתעתי את עמיתיי ברעיון נועז, שעיקרו: לרכז את כלל ההפקות בבית הספר לתקופה אחת, של כשבועיים, שבהם כל התלמידים והמורים יתרכזו רק בתוצרים האמנותיים וייפסקו כמעט לחלוטין הלימודים העיוניים. קראתי לנוסחה החדשה: “פסטיבל האמנויות השנתי של תלמה ילין”. החלפנו את השם במהלך השנים ל”חגיגת האמנויות השנתית”. כל המרכזים והמורים קיבלו את המיזם בהתלהבות. במקום להפסיק שוב ושוב את המהלך הסדיר של הלימודים, הקדשנו שבועיים-שלושה לחזרות ולהפקות בלבד. כך יכלו המורים לתכנן את לימודי התלמידים בכל המקצועות ברצפים של הוראה בהתאם למועדי הפסטיבל שפורסמו מראש בתחילת השנה. 

בדומה יזמתי גם את ביצוע הפעילויות החינוכיות-החברתיות האחרות באופן שלא ישבשו את הלימודים הסדירים. במקום לפזר את הטיולים השנתיים לאזורי הארץ השונים של ארבעת השכבות בנפרד במועדים שונים, ריכזנו את כל הטיולים השנתיים בשבוע אחד, בעת ובעונה אחת. כך אף עמד מספר מקסימלי של מורים ללווי הטיולים מבלי ששכבה או כתה זו או אחרת נפגעה ממהלך הלימודים הסדירים מעבר לשבוע מרוכז שבו התקיימו הטיולים השנתיים. כך אף נהגנו לגבי פרויקטים חינוכיים חברתיים אחרים ולגבי מחנות האמנות של המגמות השונות, שהיו הפרולוג לחגיגת האמנות השנתית.  

בהקשר של הפסטיבל, אני זוכר את התגובות הנלהבות של ההורים והמוזמנים הרבים לאחר הפסטיבל הראשון. למראה כרטיסי ההזמנה לפסטיבל, התכנייה והפירות האמנותיים, נשמע מכל עבר “וואו” אחד גדול. פסטיבל האמנויות היה ראשוני כל כך והמפגש החוזר ונשנה עם ההורים, האורחים, בוגרי בית הספר, שהקפדתי להזמינם, היה מוצלח וחסר תקדים במערכת החינוך והיה מרגש כמעט מידי ערב, כל פעם במקום אחר; פה בהצגת תיאטרון, שם  בקונצרט מוסיקה או מחול. בדרך כלל תערוכת עבודות אמנות במגוון טכניקות חתמה את הפסטיבל העשיר. 

מילים אחדות לגבי תערוכות העבודות של תלמידי האמנות החזותית. במהלך השנה יכולנו להציג תערוכות של שכבה זו או אחרת. אבל, התקשינו להציג את תערוכת הגמר של תלמידי האמנות בכיתות י”ב באופן שיכבד את עבודותיהם בין כתלי בית הספר. מרכזי מגמת האמנות בעבר, ריטה אלימה ויוסי אשר זיכרונם לברכה, הצליחו משנה לשנה להציע לי אתר הולם מחוץ לבית הספר, שניתן יהיה לאצור בו בדרך מכבדת והולמת את תערוכת עבודות הגמר. לא חסכתי מאמץ וממון ללכת לקראת תלמידי המגמה והמורים, שתמיד חשו עצמם מקופחים לעומת המגמות האחרות. אי לזאת שכרתי את אתרי התצוגה שהומלצו על ידי המרכזים, כולל הסידורים הלוגיסטיים ההכרחיים, כמו תאורה מקצועית, שינוע העבודות, ביטוח וכל שנדרש, ממש כמו שנהגנו לגבי מופעי המחול או הקונצרטים של מגמות המוסיקה. אף אישרתי פרסום קטלוג מקצועי של עבודות הגמר, שהפך להוצאה יקרה ויוקרתית, שהוענקה גם לכל בוגרי כתות י”ב בטקס הסיום.

רק בתחילת שנות ה-2000, במסגרת השדרוג והפיתוח של כל מערכות בית הספר, כולל פיתוח החצר הגדולה, הצלחתי להגשים את אחד מהחלומות של המגמה ולהעמיד לרשותה גלריה ייחודית. במרכז החצר של בית הספר פעלה הנגרייה של עיריית גבעתיים, שבה תיקנו רהיטים של בתי ספר וייצרו הזמנות שונות של עיריית גבעתיים שהצריכו נגרות-עץ. גם ציון, מנהל המשק של תלמה ילין הצליח להיעזר בנגרייה לצרכים של בית הספר. בנגריה עבדו 2 נגרים ותיקים שכירים של העירייה במשך שנים רבות. קיימתי עם הנגרים יחסי שכנות טובה, אבל מפעם לפעם הייתי “עוקץ” אותם בהערה, שאני מייחל בקוצר רוח שייצאו לפנסיה מטעם העירייה. אזי יתפנה המבנה הישן, שהיה למעשה שריד מתקופת משק הפועלות בשכונת בורוכוב בגבעתיים בדומה למגדל המים ההיסטורי. הייתי זקוק לכל מבנה מתפנה בשטח בית הספר כדי להעמידו לרשות התלמידים. הזדמנות-הפז נקרתה לי, כאמור רק בשנת 2000 כאשר העירייה, מטעמי חיסכון, החליטה לסגור את הנגרייה ולהוציא את עובדיה לגמלאות. עוזי שחורי אביהם של שני בוגרי בית הספר, ציפי שחורי ז”ל ויוסי שחורי יבל”א, שכיהן כמשנה לגזבר עיריית גבעתיים, נפגש איתי והציע תרומה כספית צנועה להפיכת הנגרייה המפונה לגלריה לאמנות, שתנציח את זכרה של בתו ציפי שחורי. ציפי סיימה בהצטיינות את לימודיה בבית הספר במגמת האמנות החזותית. היא הצטיינה גם במוסיקה וניגנה בפסנתר ובבסון ולאחר סיום לימודיה האקדמיים כיהנה כסגנית מנהל הקונסרבטוריון בגבעתיים. היא נקטפה בדמי ימיה בגיל 32 לאחר מחלה אנושה והותירה אחריה בעל ובן. התרומה הכספית הייתה חלק מההשקעה הכספית הגדולה שהשקענו בהפיכת המבנה הישן והמיושן לגלריה מקצועית עם כל האביזרים ואפשרויות התאורה המגוונות להצגת עבודות אמנות.  

לגלריה הייחודית היה כוח משיכה מיוחד. אף אמנים בעלי שם קיבלו אפשרות להציג את עבודותיהם בגלריה. כך למשל יאיר גרבוז, ששתי הבנות שלו למדו במגמת האמנות בתלמה ילין, הציע מיוזמתו, מתוך הערכה לבית הספר, להציג תערוכה  מעבודותיו  בתלמה ילין ללא תמורה כספית, זולתי ביטוח העבודות. הוא אצר בעצמו את התערוכה בבית הספר והיא עמדה לרשות התלמידים והמבקרים מבחוץ כשלושה שבועות. אמנם ביטוח היצירות היה יקר מאד, אך כשבא אלי אומן מהשורה הראשונה, כמו יאיר גרבוז ומציע את הצגת עבודותיו המוערכות ביותר בבית הספר, ראיתי זאת לא רק כתעודת כבוד לתלמה ילין, אלא גם ובעיקר כאירוע חינוכי-אמנותי ממדרגה ראשונה. 

אינני יודע איך מצבה של מגמת האמנות החזותית היום בתלמה ילין. אני יודע שבשנים האחרונות נבנה אגף שתוכנן במיוחד לאכלוסן של הסדנאות לאמנות, אבל תמיד, כאמור חשו תלמידי ומורי המגמה, שהם מקופחים גם מבחינת התנאים הפיזיים וגם מבחינת הפרויקטים וההפקות האמנותיים בהשוואה למגמות האחרות. 

האמת ניתנת להיאמר. באופן אובייקטיבי לא ניתן להשוות את האימפקט של הקונצרטים, מופעי המחול וההצגות שזכו לתהודה גדולה מצד הקהל הרב שמילא את האולמות, עם תערוכות עבודות האמנות המגוונות והאיכותיות, שניצבו דומם על קירות בית הספר או בגלריות חוץ. לכן עשיתי כל מאמץ כדי להיטיב את תנאי העבודה של תלמידי המגמה, כמו רכישת ציוד וחומרים לתת ביטוי להרחבת אפשרויות הביטוי האמנותי והחזותי. לא רק בתחומי הרישום, הצבע והפיסול “הקלאסיים”, אלא אף בתחומי המיצג, הצילום האמנותי (סטילס) ווידאו-ארט, ולצרכים חדשנים אלה בנינו עבור המגמה 2 מעבדות ייחודיות. בכל הזדמנות שנקרתה לי עם בניית אגפים נוספים לבית הספר, ראיתי קודם כל לנגד עיניי את צרכי מגמת האמנות ושיפור מרבי של תנאי העבודה בסדנאות. לא עוד רק בתוככי המבנים הטרומיים הישנים, אלא כתות לימוד חדשות ומעל הכול הגלריה על שם ציפי שחורי ז”ל. גם פרסום הקטלוגים המקצועיים לעבודות הגמר של בוגרי המגמה היה בגדר חידוש גדול וייחודי למגמת האמנות החזותית. תערוכות מתחלפות על קירות בית הספר זכו במהלך השנים לתנאי תצוגה משופרים עם התקנת קבע של תאורה מתאימה.  

כבר בראשית שנות ה-80 יזמתי את יזמתי את הרעיון הייחודי של מחנות האמנות הבלעדיים לתלמידי המגמה. היות שכאשר כל המגמות האחרות התרכזו באמנויות הבמה (מוסיקה, ג’אז, תיאטרון, מחול) והיו בטראנס של חזרות ובהכנות קדחתניות לקראת העלאת ההפקות על הבמה, מצאו עצמם תלמידי האמנות הפלסטית ממשיכים בשגרת שיעורי הרישום, הצבע, הפיסול וכדומה.  

וכך העליתי את הרעיון של ארגון מחנה אמנות מחוץ לכותלי בית הספר. אמרתי למורי האמנות: אתם תצאו לשלושה ימים, או לשבוע, לא זוכר כמה זה היה בהתחלה, למחנה אמנות, לאתר מאוד מיוחד, ושם תנשמו עם התלמידים 24 שעות אמנות. שם תביאו את כל היכולות שלכם ובעיקר של התלמידים לידי ביטוי. הייתה התלהבות בלתי רגילה. מחנה האמנות הראשון יצא לפועל כבר בראשית שנות ה-80. מרכז המגמה, שהיה גם מייסדה, הצייר והמורה צבי תדמור ז”ל, היה בעיר צפת, ברובע העתיק. צבי  אמר לי אני רוצה את צפת, כי בצפת יש לי שם לא רק נופים, יש גם בתי כנסת העתיקים, עוד מהמאה ה-16, מיוחדים בעיצובם הפנימי, שהפכו לאתרי תיירות. היינו צריכים לקבל אישור מיוחד לכניסתם של התלמידים לתוך בתי הכנסת על מנת שיוכלו לשהות שעות רבות בתוך בתי הכנסת כדי לרשום ולצייר את עיצובם וצבעיהם המיוחדים. כמובן שהתלמידים נהנו עד מאד לצייר את הנופים הנפלאים שנשקפו מצפת העתיקה בסמוך לקריית האמנים המפורסמת. תערוכת העבודות של מחנה האמנות בצפת, שנפרשה לנגד עינינו בבית הספר, לעיני כל תלמידי בית הספר ומוריו, בסיום המחנה, הייתה מרשימה ביותר לחדוות ליבם של תלמידי מגמת האמנות. 

המחנה השני היה בעין כרם בירושלים. תראה איזה פזורה של מחנות האמנות. במשך שנים אחדות נערכו מחנות האמנות בקמפוס גבעת חביבה, שהעניק תנאים אופטימליים לקיומם. בשנת הלימודים תשס”א, 2001, יזם עדי יקותיאלי, מרכז מגמת האמנות באותה עת, מחנה אמנות בהאנגרים ענקיים במצפה רמון. העמסנו חומרים מכל סוג שהוא, כולל גרוטאות וכל מה שדמיונם של המורים והמורים העלה על דעתם, על 2 משאיות גדולות. אני לא יודע איפה בית הספר מקיים היום  את מחנות האמנות.

בדרך כלל זה בנורדיה. השנה עשו אותו בבית הספר. 

הצלחות הפסטיבלים השנתיים רק הגבירו את תאבונם של מרכזי המגמות לאמנות. אתה יודע כי האויב של הטוב הוא הטוב מאוד. ככל שהתפתחו המגמות הם שאלו: למה לא נעשה מיני פסטיבל נוסף אחרי פסח. מירי זמיר-קפסוטו, מרכזת מגמת המוסיקה הקלאסית, ביקשה לאשר קונצרט קונצ’רטי, שיוקדש לנגינת הסולנים בכתה י“ב עם התזמורת הסימפונית, וקונצרט מוזיקה קאמרית. עופר ברייר, מייסד מגמת הג’אז, ואחריו יוסי רגב, ביקשו לקיים קונצרט הרכבי ג’אז בנוסף לקונצרט הביג בנד. כל אחד מהמרכזים משך לעוד ועוד פרויקטים. אתה צריך איכשהו כמנהל, נקרא לזה המנהיג, בעצם לאזן בין רצונותיהם של מרכזי האמנויות לבין הלחצים של מורי המקצועות העיוניים, במיוחד המורים שהכינו את התלמידים לבחינות הבגרות. זה לא היה בלתי אפשרי. 

ההחלטות שלי כמנהל, התקבלו בדרך כלל בעקבות ישיבות הצוות הבכיר של בית הספר. ישבנו סביב השולחן הקטן שלי, חצי אליפטי, בחדר המנהל. היינו 12 חברים מצטופפים, דנים ומתווכחים עד לגיבוש ההחלטות. לעיתים החלטות התקבלו פה אחד ולפעמים מתוך חילוקי דעות. כמנהל הייתי צריך לחתוך לכאן או לכאן ולהכריע. כמעט כל החלטה הייתה כרוכה גם בסוגיות תקציביות כבדות משקל.  

למשל, הבנתי מהר מאוד, ואני לא מתבייש בזה, כי לא יכול להיות שמורים שנושאים בעומס אדיר של משימות, מעל ומעבר לשעות העבודה הרגילות שלהם, לעיתים סביב השעון, במיוחד לפני ובזמן ההפקות לא יבואו על גמולם. שווה בנפשך את המאמצים, הכוחות והשעות, שצריך להשקיע לקראת הקונצרט השנתי של התזמורת הסימפונית בהיכל התרבות בכפר סבא, או לקראת  היציאה של תלמידי התזמורת לחוץ לארץ על כלל הלוגיסטיקה המורכבת כל כך. זוהי הפקת ענק, שקשה, למי שעומד מהצד, להבין אותה. נוסעים 80 תלמידים לחו”ל מכיתה ט’ עד כיתה י”ב, עם כלי מוזיקה. לפעמים צריך לשלם כרטיסים מיוחדים במטוס עבור כלי הצ’לו והקונטרבס,  שחייבים להקפיד בשמירה קפדנית עליהם. הם צריכים כיסא נפרד במטוס, ולא לסכן אותם בתא המטען הכללי של המטוס. צריך להשיג כספים, תרומות, אנשי ביטחון של משרד החוץ, ליווי, בתי מלון, אירוח קהילות, אולמות, קונצרטים, תחבורה שמובילה אותם לא רק בתוך המדינה אלא מארץ לארץ. אני אישית נלוויתי לשתי נסיעות של התזמורת לחו”ל. בראשונה התחלנו בהולנד, באמסטרדם, עברנו דרך בלגיה, אנטוורפן, הגענו לצרפת. חוויות נהדרות ומעצימות, אבל הן תבעו  ארגון אדיר. הייתי צריך לשלוח  את מירי זמיר ואת מנחם נבנהויז לסיור מוקדם חודש חודשיים לפני כן לחו”ל, לארצות היעד, להיפגש עם נציגי הקהילה, להיפגש עם אנשים, לטפל בסידורי האירוח, להזמין אולמות כדי להכין כהלכה את הפרויקט  המורכב כל כך. 

מעין זה היה מנת חלקם של מרכזי מגמת הג’אז, שארגנו את סיורי תזמורת הביג בנד והרכבי ג’אז לחו”ל. הם העזו והצליחו בגדול להגיע לארצות הברית. גם ההפקות של המגמות האחרות דרשו שעות רבות. כמנהל, ראיתי לצודק ולנכון להעניק גמולים כספיים, בונוסים, לאחראים על הפרויקטים, שהקדישו שעות מעל ומעבר למתחייב מהיקפי משרתם. 

היום לא נהוג לתת בונוסים.

דוגמה נוספת הייתה בתקופת ההרשמה. היה לנו לחץ אדיר. המזכירות כרעה תחת עומס העבודה. החלטתי להעניק למזכירות מענק, נקרא לזה מענק פסח, בכל זאת הן יושבות משעה מוקדמת בבוקר והולכות בשש, שבע בערב.  אתה צריך גם לתגמל. אם בן אדם יוצא מגדרו אתה נותן לזה ביטוי. זה התאפשר כמובן הודות ליכולת הכספית של בית הספר.  

אני חושב שזה היה אחד מסודות ההצלחה של תלמה ילין, שהפך להיות רלוונטי שוב ושוב. היותו עצמאי מבחינה תקציבית-פיננסית,  אפשר להעניק  את המרב ואת המיטב לתלמידים. 

לקראת פרישתי בסוף שנת הלימודים תשס”ב, הצלחתי סוף סוף להגשים את הנדבך הפיזי של החזון שלי לגבי תלמה ילין: להפוך את בית הספר לקמפוס חינוכי-אמנותי משגשג באתר מפותח עם חניות מסודרות, מדשאות, גינון מוריק ושובה את העין. 

האלפים שהתכנסו לחגוג 40 שנה לבית הספר לא האמינו למראה עיניהם, במיוחד 20 המחזורים האחרונים שלמדו כבר בגבעתיים. המפגש שלי עם אלפי הבוגרים היה מרגש ביותר. היו אלפים. היו שם התלמידים של כיתת החינוך הראשונה שלי משנת 1966-7.   

מכל מקום, זה היה סוד ההצלחה של בית הספר, עצמאות תקציבית, שאפשרה כמובן עצמאות פדגוגית. כמובן בשביל עצמאות אתה צריך מנהיגות עם צוות מוביל איכותי. יחד עם זאת, צריך כל הזמן לעמוד על המשמר, להיות ערני ולהגיב בזמן ונכון לכל שינוי או תנודה. אחרת אתה יכול, חס ושלום, לאבד את העצמאות וליפול. זו אחריות בלתי רגילה. 

כן.

הקפדתי שכל מורה ועובד יקבל את משכורתו באופן מסודר, מידי חודש בחודשו, בדיוק לפי היקף משרתו (וותק, דרגה, גמולים, השתלמויות וכדומה). הקפדתי לא פחות מכך על העברה בזמן של הניכויים לקרנות הפנסיה, קרנות ההשתלמות, וקופות הגמל כדי לשמור על הזכויות הרציפות של כל המורים והעובדים, כמו אף התחייבויות בית הספר, על פי חוק, למס הכנסה, למס ערך מוסף ולביטוח לאומי. זוהי אחריות בלתי רגילה של מנהל בית הספר בתלמה ילין שחייב לחלוש על כל תחומי הניהול.  

מנהיגות של מנהל נבחנת גם בפרהסיה, בציבור, בהופעה לפני קהל, לפני התלמידים. אני מודה שהשקעתי הרבה שעות ומחשבה בהופעתי ובדבריי בטקסים בבית הספר ובאירועי חוץ לפני הקהל. אתה לא יכול להסתפק בברכות או באמירות שגרתיות, כמעט מובנות מאליהן. השתדלתי בכל נאום לתרום אמירות משמעותיות, לתת לתלמידים ולקהל השומעים ערך מוסף חדש, לתת ביטוי רעיוני רלוונטי למאורע, להציג השקפה. לא כולם צריכים להסכים אתך על דברים שאתה אומר אותם ומאמין בהם, אבל אתה תורם את תרומתך הסגולית למערכת. מנהל צריך להיות  בעל ידע רב והשכלה עשירה, איך אומרים בארמית, “רבת אנפין”. 

אחת המסורות שהנהגתי הייתה בפתיחת הקונצרט השנתי החגיגי של התזמורת הסימפונית של בית הספר, אחד משיאי חגיגת האמנויות השנתית מעל הבמה בהיכל התרבות בכפר סבא או בכל אולם מכובד אחר בגוש דן. הנהגנו מסורת: התזמורת הייתה פותחת בנגינת “התקווה”, מרגשת תמיד, לפני הקהל הרב שנעמד נרגש ומלא ציפיות.  לאחר שהקהל התיישב, עליתי לבמה. ביקשתי מראש לא להזמין אותי ולא להציג  אותי לפני הקהל. כולם מכירים אותי ואין צורך לסרבל את מהלך הערב. אני עולה באופן ספונטאני. גם בטקסים בתלמה ילין ביקשתי מהתלמידים, שהנחו את הטקסים לוותר על הטקסט הפורמלי: “אנחנו מזמינים את מנהל בית הספר מר יצחק נתן לשאת דברים”. זה מיותר, הסברתי להם שהטקס  “צריך לקלוח“. קבענו רק באיזה שלב אני עולה ופונה לתלמידים או לקהל, ואזי אני עולה לבמה ופוצח בדבריי. 

בהקשר זה, אני זוכר את אחת החוויות המרגשות ביותר. העזנו לציין 30 שנה לתלמה ילין במרס 1992, בקונצרט חגיגי של התזמורת הסימפונית בהיכל התרבות בתל אביב,”המקדש” של התזמורת הפילהרמונית הישראלית, במעמד נשיא המדינה חיים הרצוג ורעייתו ונכבדים רבים נוספים ובהם שגריר ארצות הברית בישראל וראש עיריית גבעתיים, יצחק ירון. הייתה זו הפקת ענק של בית הספר שהצריכה תקציב גבוה במיוחד. גם כאן באה לידי ביטוי עוצמתו ועצמאותו של בית הספר.

לרוע מזלנו, הקונצרט, שתוכנן בקפידה חודשים רבים לפני כן, נפל ביום השלישי לשלושה ימי האבל הלאומי, שהוכרזו על פטירתו של מנחם בגין. בין היתר בוטלו אירועים רבים במדינת ישראל. מה עושים?  

כבר השקענו במהלך החודשים האחרונים מאמצים אדירים, כולל הזמנת אלפים, בהם כל בוגרי תלמה ילין. הנהלת “היכל התרבות” דרשה מראש את הסכום העתק לשכירת האולם ומכלול שירותיו, שהסתכם בחמש ספרות… הכל  שולם, הנשיא אישר את נוכחותו וכל ההכנות הושלמו במועד. אף פרסמתי מודעת ענק ב”ידיעות אחרונות”, העיתון של המדינה, הנפוץ ביותר, כדי לא להחמיץ בוגרים רבים, ששינו את כתובתם במהלך השנים. אתה לא יכול פתאום לדחות או לבטל את זה. התייעצתי עם גורמים שונים, כולל לשכת נשיא המדינה, ואמרו לי: “אתה יכול לקיים את הקונצרט, תמצא לך את הדרך הנכונה לקיים את הקונצרט”.

הקדמתי את בואי עם רעייתי ואחדים מילדיי להיכל התרבות. מנהל היכל התרבות סיכם אתי מראש, כי בהתאם לפרוטוקול, אני אארח עם אסתר רעייתי את נשיא המדינה ורעייתו גב’ אורה הרצוג בחדר המאסטרו עד לפתיחת הקונצרט. אתנו יתארחו גם ראש העיר גבעתיים ורעייתו ושגריר ארה”ב בישראל. המפגש הלא פורמאלי הזה כבר גרם לנו להתרגשות רבה. אין זה עניין של מה בכך למנהל בית ספר תיכון להיפגש עם נשיא המדינה ולספר לו, כשאנו מרווחים על הכורסאות עם כיבוד קל, על תלמה ילין, הגם שהוא כבר קיבל חומר רקע מוקדם לפני שאישר את בואו. מנהל היכל התרבות אמר לי, שנכונותו של כבוד נשיא המדינה להעניק חסותו לקונצרט היא תעודת כבוד נדירה ומחמיאה ביותר לבית הספר. בתוכי פנימה היו לי פרפורי בטן: האם נצליח למלא את אלפי המושבים באולם וביציע של היכל התרבות. אחרת המעמד יכול לאבד מעוצמתו. נאמר לי, כי עלינו לרדת אל האולם ולהיכנס אליו דרך הכניסה הצדדית הנמצאת בירכתי האולם בואכה אל השורה הראשונה. המתנתי בקוצר רוח להתחלת האירוע הגדול.

ממש לפני השעה היעודה, 20:30, קיבלנו את האות לרדת אל האולם. נשיא המדינה מלווה על ידי, אורה הרצוג מלווה על ידי רעייתי, פסענו אל עבר האולם, כשמאחורינו צועדים ראש העיר גבעתיים ורעייתו, שגריר ארה”ב והמאבטחים של הנשיא. המתח העצום שהיה עצור בתוכי, התחלף בתדהמה. עם כניסתנו, נשמעה מעל הבמה תרועת הכבוד המסורתית, שבקעה מחצוצרות נגני התזמורת, שקידמה את כניסת הנשיא ומולנו קהל אלפים, שגדש את האולם, נעמד על רגליו וקיבל אותנו במחיאות כפיים רועמות וממושכות. התקשיתי להאמין למראה עיניי ולמשמע אוזניי. התיישבנו בשורה הראשונה. אזי אני החוצפן, “הקטן  באלפי מנשה” (כדברי המשורר נתן יהונתן כפרפרזה לאמירתו של השופט גדעון בספר שופטים), עליתי לבמה לאחר נגינת “התקווה” וביקשתי מכל הקהל, לאחר שהתיישב, לעמוד 2 דקות דומיה ולהתייחד עם זכרו של מנחם בגין ז”ל. 

 הבחנתי מצדודית עיני, לשבריר שניה, שהנשיא הרצוג מחליף מבט עם ראש העיר יצחק ירון לפשר בקשתי לעמוד, שניהם מפא”יניקים, מהססים כלשהו לעמוד. ברם, האצילות מחייבת וכולם נעמדו. זה היה הרעיון שלי לכבד בדרך הנאותה את פטירתו של מנחם בגין בד בבד עם קיום הקונצרט החגיגי. 

לאחר הנאום שלי, הזמנתי את יצחק ירון, ראש עיריית גבעתיים ויו”ר הועד המנהל של תלמה ילין לשאת את דבריו. הוא נורא התרגש. הוא פתח דבריו כמקובל: “כבוד נשיא המדינה,  וכבוד… נשיא ארה”ב…” הקהל פרץ בצחוק ויצחק ירון, שנבוך מהחלפת ״כבוד שגריר ארה“ב״ ל-״כבוד נשיא ארה“ב״, התעשת ואמר בגילוי לב חייכני: “תעמדו אתם במקומי על הבמה מול קהל האלפים ונראה אם לא תתרגשו…”. אכן, ראש העיר גבעתיים נורא התרגש. מעולם הוא לא עמד בפני קהל גדול כל כך. בגבעתיים היה לו את “בית ראשונים” או “בית יגאל אלון”, שהכילו כמה מאות מושבים בלבד. ככל שיצחק ירון היה בעל ניסיון רב, הוא סמך על עצמו כמי שרגיל לדבר ולנאום מתוקף מעמדו כראש עיר וכפוליטיקאי, בפני הציבור בגבעתיים. אני נהגתי תמיד אחרת. הקפדתי תמיד, ביני לבין עצמי, להכין את דברי, אף לנסח אותם כהלכה ולהעלותם על הכתב. ייחסתי חשיבות רבה לדבריי בכל פורום. השתדלתי תמיד גם לומר את דברי באיטנטונציה הנכונה לנסיבות. עברתי חוויות רבות בתלמה ילין ואני יכול למלא אותך באין סוף סיפורים כאלה או אחרים.

כן. רציתי לדעת איך נוסדו מגמות הג’אז, המחול והקולנוע. 

בסדר גמור. המגמה הראשונה שהחלטתי לפתוח אחרי שלוש המגמות המבוססות מזה שנים, מוזיקה קלאסית, תיאטרון ואמנות פלסטית, שהסבנו את שמה למגמת האמנות החזותית בגלל תוספת הסדנאות החדישות לצילום אמנותי ווידאו ארט – הייתה להפתעת כולם: מגמת המחול. המנהל הקודם, יוסף יזרעאלי אמר לי: “אני לא מאמין, אני לא העזתי לפתוח מגמת מחול, אתה, כיהודי שומר מצוות, מעז לפתוח מגמת מחול?“ השבתי לו: “מדוע לא, איך נגמרת שירת הים? מרים יוצאת בתופים ובמחולות ושרה עם כל נשות ישראל!” אמת?

אמת.

התייעצתי רבות עם אנשי מקצוע במחול. אשת המחול שהרשימה אותי יותר מכל הייתה רנה שיינפלד. אמנות המחול היא אמנות מאוד מאוד תובענית וחותרת לסטנדרטים מאד גבוהים ולאימונים אין סופיים, בדומה למוזיקה הקלאסית. עם זאת היא גם יצירתית מאוד. רנה שיינפלד ביקשה לראות את התנאים הפיזיים שיאפשרו את פתיחת המגמה. הראיתי לה את המקום היחיד, שבו אפשר להתחיל: “האורווה” בחצר בית הספר. היא חייכה קלות והסבירה לי בנועם, שאצטרך להשקיע ממון רב כדי להפוך את האורווה לסטודיו ראשוני עבור המגמה בראשית צעדיה. המקום שימש גם כ”אולם” לשיעורי החינוך הגופני. הצעתי לה לקבל על עצמה לפתוח את המגמה על כל הכרוך בכך. היא סירבה בנימוס, אך ציידה אותי בהרבה עצות והעריכה מאד את שאיפתי, הכמעט חלוצית, לפתוח את המגמה למחול בתנאי פתיחה קשים. התייעצתי גם עם ידידי, מהלימודים המשותפים באוניברסיטה העברית בראשית שנות ה-60, עודד שור ז”ל, שהיה מנהל התיכון למוסיקה ולמחול ליד האקדמיה בירושלים. ערכתי, על פי הזמנתו, סיור לימודי מעמיק בתיכון בירושלים, שהיה, למיטב ידיעתי, התיכון הראשון והחלוץ בלימודי המחול. 

עודד שור, במפתיע, לא עודד אותי לפתוח את המגמה בעיקר בגלל ההשקעות הכספיות הגדולות הכרוכות בהקמת  2 אולמות סטודיו מקצועיים הדרושים לייסוד המגמה. יתרה מכך, מגמת המחול “זוללת” שעות לימוד מעל ומעבר למגמות אחרות. כל שיעור, במיוחד בבלט קלאסי ובמחול מודרני, מצריך 2 מורים/מורות במקביל: המורה הראשי/ת, איש/ אשת מחול מקצועי/ת, והמורה המלווה בפסנתר, וזאת בנוסף למקצועות נוספים כמו כוריאוגרפיה וקומפוזיציה. קושי גדול נוסף היה שהמועצה להשכלה גבוהה עדיין לא הכירה בשנות ה-80 במקצוע המחול כמקצוע מוגבר על כל המשתמע מכך בתנאי הקבלה לאוניברסיטאות, בניגוד למקצועות המוגברים האמנותיים האחרים, מוסיקה, אמנות פלסטית ותיאטרון, שכבר היו מוכרים כמקצועות מוגברים ברפרטואר של תעודת הבגרות, שאף הקנו בונוסים בתנאי הכניסה לכל האוניברסיטאות, כולל הטכניון.

לאחר שבדקתי באופן מעמיק את נושא התקציב המשמעותי הנוסף הדרוש לפתיחת המגמה למחול ואת יכולת בית הספר להתמודד מכל הבחינות עם מגמה חדשה שלא תיפול ברמתה המקצועית מהמגמות האחרות, אם לא מעבר לכך, קיבלתי את ההחלטה הנועזת לפתוח את מגמת המחול בתלמה ילין.

מגמת המחול נבנתה בהדרגה, עקב בצד אגודל. מרכזת המגמה הראשונה הייתה נטע בלומנטל, שעליה המליץ ד”ר בן ציון אורגד, המפקח הכולל על הוראת המוסיקה במשרד החינוך. התחלנו במחזור הראשון בשנת הלימודים תשמ”ו, 1985-6, עם קבוצת מחול אחת בכתה ט’, וכל שנה הוספנו כיתת מחול נוספת עד שהשלמנו 4 כיתות, מט’ ועד לי“ב. כעבור 4 שנים שחררתי את מרכזת המגמה, שמיצתה את יכולותיה בהנחת היסודות הראשונים למגמה החדשה, ומיניתי את דוד דביר, בעל רזומה עשיר במחול, לניהול המגמה והיתר היסטוריה. 

עם השלמת האגף החדש בבית הספר, “הבניין האדום”, העמדנו לרשות המגמה אולם סטודיו חדש, מקצועי מכל ההיבטים, ובצמוד אליו נבנו מערכות שירותים, מקלחות ומלתחות לרווחת תלמידי המגמה שסיימו סחוטים עד לשד עצמותיהם לאחר 3 שעות של מחול מודרני או בלט קלאסי.           

המקלחות עדיין קיימות?

אני עדיין משתמש במקלחת של תלמה ילין. 

גם בבניין האחרון שנבנה בבית הספר בתקופתו של חיים דייטשמן, שהועמד בעיקר לרשות מגמת האמנות החזותית, אך גם לשימושה של מגמת המחול, נבנו  מקלחות.  

ככל שהתפתחו והתרבו מגמות האמנות במערכת החינוך הישראלית, התגברה גם ההתעניינות של מערכת החינוך הדתית בפתיחת מגמות אמנות. התרבו הפניות אליי מצד מוסדות חינוך דתיים לבקר בבית הספר ולהכיר מקרוב את האפשרויות הגלומות בשילוב האמנויות במערכת הלימודית והחינוכית בבתי ספר דתיים. אירחתי בשמחה מנהלי רשתות דתיות כמו רשת האולפנות “צביה”, רשת “אמי”ת” ומנהלי תיכונים דתיים אחרים. כמובן הם בקשו לבקר בתלמה ילין לא רק משום פרסומו הרב, אלא גם בגלל המפגש עם מנהל  דתי שמנהל את בית הספר ויכול לענות להם על שאלות רבות הכרוכות במפגש שבין אמנות להלכה ולמסורת היהודית. לי יש משנה סדורה במפגש שבין יהדות ואמנות. כתבתי על כך מאמר גדול ולא כאן המקום לפרט. 

אגב, באופן אישי, לאחר שפרשתי מתלמה ילין, המשכתי עוד שנים אחדות לעבוד במערכות החינוך בישראל. בתי ספר דתיים ביקשו לרתום את ניסיוני הרב לצורך פיתוח מגמות אמנות. בתוך כך קיבלתי על עצמי לנהל את הישיבה התיכונית “מדרשית נועם” בפרדס חנה, שנחשבה במשך עשרות שנים לישיבה התיכונית היוקרתית ביותר, שבוגריה בולטים בכל תחומי החיים בישראל, ועמדה בפני משבר ניהולי קשה. עיריית תל אביב ביקשה ממני לנתח את מצבו של בית הספר לאמנויות בתל אביב לאחר מותה של יעל העליון בנסיבות טראגיות ולהגיש דו”ח והמלצות, שהתקבלו על ידי עיריית תל אביב ומשרד החינוך, בעיקר לכל מה שנוגע לשינויים דרמטיים בהנהלת בית הספר. עסקתי בפרויקטים חינוכיים נוספים. מכולם אני גאה על תרומתי לכינונן של מגמות לאמנות בישיבה התיכונית “בר אילן” של עיריית תל אביב, הפועלת בבניין בית הספר “בילו” לשעבר, בשדרות רוטשילד בתל אביב, סמוך למרכזי התרבות (הבימה, היכל התרבות, מוזיאון תל אביב). עבדתי שם 5 שנים עד להתבססותן של מגמות המוסיקה והאמנות החזותית שקלטו אל תוכן צעירים דתיים שבקשו לפתח את כישוריהם האמנותיים בד בבד עם לימודים תורניים וכלליים לקראת קבלת תעודת בגרות. המהלך בשדרות רוטשילד יכול להתבונן בשלט הלא שגרתי הנמצא בחזית בית הספר: “הישיבה התיכונית לאמנויות ולמדעים בר אילן – עיריית תל אביב“.

מה לגבי  פתיחת מגמת הג’אז בתלמה ילין?  

גם מאחורי פתיחת מגמת הג’אז, המגמה החמישית בתלמה ילין, קיים סיפור מעניין ואפילו דרמטי. במחצית שנות ה-80 הפנתה מרכזת מגמת המוסיקה, מירי זמיר-קפסוטו, את תשומת ליבי, כי לומדים במגמה בכל שכבה מספר תלמידים מוכשרים מאד, שמביעים בדרכים שונות את אי-שביעות רצונם מתוכנית הלימודים במוסיקה. מנקודת מבטם חלק מהשיעורים, בתורת המוסיקה (תיאוריה, סולפג’, הרמוניה) ובידיעת המוסיקה (תולדות וספרות המוסיקה) היו “משעממים” כיון שהם עסקו במוסיקה הקלאסית בלבד. הם הביעו גם את התמרמרותם לגבי הרפרטואר של ההרכבים הקאמריים המגוונים ושל התזמורת הסימפונית והמקהלה, שכל כולו הורכב מהיצירות של המלחינים הקלאסיים. הם נטו באישיותם המוסיקלית למוסיקת ג’אז על כלל מרכיביה ולא פעם הם היו למטרד משמעתי, תוסס ומפריע בשעורי המוסיקה. קיבלתי את הצעתה של מירי להוסיף הרכבים נוספים במסגרת מגמת המוסיקה, לראשונה בתולדות בית הספר, הרכבים של מוסיקת ג’אז.

דני גוטפריד, פסנתרן ג’אז ומוותיקי אמני הג’אז בישראל, היה הראשון שהניח את התשתית ללימודי ג’אז בתלמה ילין. דני עצמו הקים את המחלקה ללימודי ג’אז באקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים. הוא יזם גם את הפסטיבל הבינלאומי השנתי ג’אז בים האדום, בעיר אילת, ועמד בראשו במשך 22 שנה. פסטיבל הג’אז באילת מיצב את עצמו כאחד מפסטיבלי הג’אז החשובים בעולם. לאחר שדני גוטפריד פרש מניהולו של הפסטיבל נבחרו כמנהלים האמנותיים, החל משנת 2009, בוגרי מגמת הג’אז של תלמה ילין: אבישי כהן ואלי דג’יברי. לימים, תלמידי מגמת הג’אז בצוותא עם מורי המגמה, ידרימו בסופה של חופשת הקיץ, בשלהי אוגוסט, בכל שנה, לאילת, ליטול חלק באירוע הג’אז הגדול בישראל.

ברם, הקדמתי את המאוחר. סדנת הג’אז הראשונה בהדרכתו של דני גוטפריד, התקיימה עדיין תחת כנפיה של מגמת המוסיקה הקלאסית בניהולה של מירי זמיר. דני נאות להדריך בתלמה ילין גם לטובת בנו ירון גוטפריד שלמד במגמת המוסיקה הקלאסית. בעקבות סדנת הג’אז הראשונה בהדרכתו של דני גוטפריד, הצטרף המוסיקאי עופר ברייר. הוא ניחן בכישורים מוסיקליים ופדגוגיים נדירים משולבים באישיות כריזמטית וסימפטית ששובה את ליבם של תלמידיו. 

מנחם נבנהויז, המנצח על התזמורת הסימפונית של מגמת המוסיקה, אף הוא חובב ג’אז, חבר לעופר ובצוותא ביקשו ממני לאשר מחנה ייחודי-חדשני, שיוקדש למוסיקת ג’אז, בחופשת סוכות בין כותלי בית הספר. המשוב הנלהב שקיבלתי מעשרות תלמידים שהשתתפו במחנה שנמשך 3 ימים רצופים מבוקר עד ערב, הבהיר לי את הצורך לפתח את הנתיב המוסיקלי החדש, שהווה פוטנציאל למשיכת גוון אחר של תלמידים כישרוניים ומוכשרים, שהעדיפו את לימודי מקצועות הג’אז על פני מוסיקה הקלאסית.

לא חלף זמן רב ועופר ברייר פנה אלי בהצעה מפתיעה: “להפקיע” את התלמידים המבקשים להתרכז במקצועות הג’אז בלבד, מחסות מגמת המוסיקה הקלאסית ולייסד מגמת מוסיקה חדשה, מקבילה לקלאסית, מגמת ג’אז. היוזמה החדשנית, חסרת התקדים במערכת החינוך בישראל, אפיינה את דרכי חשיבתו פורצות הדרך, “מחוץ לקופסה”, של עופר ברייר. הרעיון היה דרמטי ומרחיק לכת. מירי ומנחם שוחחו עמי רבות בנושא וביקשו בכל לשון של בקשה, שלא להיענות למשאלתו של עופר. הם טענו, כי פתיחת מגמת מוסיקה חדשה תיפגע קשות במגמת המוסיקה הקיימת, שהיא הייתה הרציונל לייסוד תיכון תלמה ילין. המגמה החדשה “תגזול” נגנים מוכשרים מהתזמורת הסימפונית ומההרכבים הקאמריים לטובת גופים מוסיקליים חדשים כמו תזמורת “ביג בנד” ומגוון הרכבי ג’אז. אף מדובר בהוצאות כספיות גדולות , מעל ומעבר לתקציבה של מגמת המוסיקה הקלאסית, לצורך רכישת מערכות כלי מוסיקה חדשות, שישרתו את צרכי הג’אז, ולצורך העסקת מורים ומדריכים חדשים שילמדו את המקצועות העיוניים והמעשיים במקביל לאלה הנלמדים במגמה הקלאסית.

קושי גדול נוסף, שניצב בפני, היה העובדה שלא היה תקדים במערכת החינוך הישראלית ללימודי מוסיקת ג’אז במסגרת מסלול לימודי נפרד. משמעות הדבר הייתה העדר תכניות לימודים ופיקוח מקצועי ממוסדים במשרד החינוך ללימודי הג’אז וממילא אף אין בחינות בגרות ייחודיות לתחום מוסיקלי זה. אף שתי האקדמיות למוסיקה בתל אביב ובירושלים לא לימדו את מקצועות הג’אז בחוג נפרד. המוסד המוסיקלי העל-תיכוני היחיד בישראל שעוסק בלימודי ג’אז הוא בית ספר “רימון” ברמת השרון, שלא קיבל הכרה אקדמית מהמועצה להשכלה גבוהה.

התלבטתי קשות בסוגיה מורכבת זו של פתיחת מגמת ג’אז עצמאית. מירי זמיר, שהבינה משיחותיי הרבות עמה, כי אני בוחן ברצינות את ייסודה של המגמה החדשה, הודיעה לי באופן חד משמעי, כי אם אכן ייפול הפור לטובת הצעתו של עופר ברייר, היא תתפטר מתפקידה כמרכזת מגמת המוסיקה הקלאסית. הצטרף אליה מנחם נבנהויז. הבטחתי לה שאשקול בכובד ראש את הנושא ואתן לה את תשובתי בתוך פרק זמן קצר. ישבתי, ביני לבין עצמי, שעות רבות על המדוכה. לאחר ניתוח של כל האספקטים הכרוכים בהקמת מגמת מוסיקה נוספת, כמו שאלות פרסונאליות, תכניות לימודים ומשאבים כספיים ולוגיסטיים, קיבלתי את ההחלטה הדרמטית לאשר את פתיחתה של מגמת הג’אז, מגמת אמנות חמישית בבית הספר. כמו שהערכתי, מירי קיבלה את החלטתי בחריקת שיניים ולא ממשה את איומה להתפטר. אדרבה, החלטתי שהתפרסמה ברבים, אך המריצה את מרכזת מגמת המוסיקה הקלאסית ואת מוריה למאמצים מוגברים לפיתוח ולטיפוח המגמה הקלאסית, בבחינת קנאת מוסיקאים תרבה עשייה ויצירה. הבטחתי למירי שמגמת המוסיקה הקלאסית לא תפגע בשום פנים ואופן, לא מבחינת המשאבים ולא מבחינת הפרויקטים של המגמה ואמנם בפועל מגמת המוסיקה הקלאסית המשיכה להתפתח וללכת מחיל אל חיל, ובוגריה יעידו על הצלחתה לתרום לחיי המוסיקה בישראל ובעולם.

לאמיתו של דבר, העמדתי את משרד החינוך והפיקוח על המוסיקה בפני עובדה מוגמרת. הם אישרו בדיעבד את תכנית הלימודים המפורטת של מגמת הג’אז ואת תכניה, שהיו מקבילים לתוכנית הלימודים המאושרת של מוסיקה קלאסית, ותלמידי הג’אז ניגשו לבחינת בגרות בג’אז ברמה מוגברת בדומה ובמקביל למגמת המוסיקה הקלאסית.

מגמת הג’אז התפתחה ופרחה במהירות והצדיקה, מעל ומעבר לכל הציפיות, את החלטתי להעניק לה מעמד של מגמת אמנות עצמאית. קשה לתאר היום קונצרט ג’אז או פסטיבל ג’אז בארץ ובעולם ללא השתתפות בוגרי המגמה בתלמה ילין. אחד החידושים החשובים שהתחדש בהם בית הספר בעקבות פתיחת המגמה היה הקמת אולפן הקלטות מקצועי, שהפך לנדבך חשוב לקידום לימודי המוסיקה, כמו אף להקלטות הנדרשות לקונצרטים של המחול ולהפקות מגמת התיאטרון.

אחד מפירות ההצלחה של מגמת הג’אז היה הגילוי המפתיע של הרג’יסטראר (הרשם) של האקדמיה היוקרתית לג’אז “ברקלי” בבוסטון שבארה”ב. הוא שם לב שבכל שנה מגיעים סטודנטים מצטיינים מישראל ללימודי ג’אז. הוא בדק את צור-מחצבתם וגילה שרובם הם בוגרי מגמת הג’אז בתלמה ילין. הוא החליט לבקר בתלמה ילין אחת לשנה כדי לבחון את תלמידי המגמה, שהומלצו על ידי מרכזי המגמה, עופר ברייר ויוסי רגב שהחליף אותו, והעניק מידי שנה מלגות לימוד וקיום לבוגרי תלמה ילין כאשר יגיעו ללימודים גבוהים בג’אז במוסד האקדמי היוקרתי בארה”ב.      

ומגמת הקולנוע?

בהתאם לתכנית האב שהתוויתי לבית הספר ביקשתי לפתוח את מגמת הקולנוע, המגמה הששית. רק לאחר התבססותן של כל המגמות האחרות הגיעה שעתה של מגמה זו. הגעתי לכך רק בשנת 2000. בניגוד למגמת הג’אז, מגמות קולנוע כבר היו קיימות בבתי ספר אחרים:  בעירוני א’ בתל אביב,  בתיכון “יגאל אלון” ברמת השרון ועוד.  אתה יודע היטב מהי אמנות הקולנוע. היא טוטאלית: צילום, משחק, תסריטאות, עריכה, מוסיקה, תפאורה, תלבושות, בימוי, עלילה, דרמה, קומדיה, תיעוד וכל מה שעולה על הדעת. לא בכדי הצפייה בסרטים זוכה לרייטינג הגבוה ביותר בעולם. 

אתה יודע, האזרחים הוותיקים, ה”שלייקסים”, נהנים כיום מסטטוס מכובד. אחד הריטואליים הפופולריים ביותר בישראל בקרב אוכלוסיית האזרחים הוותיקים, הוא ההליכה בימי שלישי לאולמות הקולנוע כדי לצפות בסרט תמורת הסכום המצחיק של 10 ₪ לכרטיס. הולכים לסרט, וסרטים נהדרים לא חסרים. אני גר  בכפר סבא שהפכה להיות עיר הסרטים. יש לנו בשני קניונים אולמות קולנוע למכביר, גם ב”סינמה סיטי, וגם ב”הוט סינמה”. רק תבחר ואתה יכול לצפות בסרט בתנאים נהדרים.  אנחנו יכולים לראות סרטים גם  בימים אחרים, אבל בימי שלישי  יש אווירה מיוחדת, באים הרבה אזרחים וותיקים, נפגשים, מחליפים חוויות בכל שעה משעות היום בעשרות אולמות קולנוע שעומדים לרשותנו. משלבים פגישה בבית קפה או במסעדה. חווית הקולנוע תורמת מאד לאיכות החיים בגיל מבוגר. בחודשים האחרונים חשנו בחסרונה ביתר שאת. 

כדרכי, הקדמתי מחשבה למעשה. התייעצתי עם אנשי קולנוע וחינוך מהמעלה הראשונה, ביניהם ניסים דיין, שאחת מבנותיו למדה בבית הספר, נפתלי אלטר, שגם בתו הייתה בוגרת ביה”ס, דני מוג’ה ואחרים. בנו של דני מוג’ה, גל, היה בוגר המחזור הראשון של המגמה ובתוך שנים ספורות זכה בפרסים על עבודות הקולנוע שלו. כמו כן שוחחתי ארוכות עם ד”ר דורית באלין, שהייתה המפקחת הכוללת על לימודי הקולנוע והתקשורת במשרד החינוך ושתי בנותיה למדו בתלמה ילין. היא סייעה לי בעצות טובות בכל הקשור להטמעת לימודי הקולנוע במסגרות החינוך. הייתי צריך לגייס, והצלחתי לגייס, תקציב אדיר במונחי בית הספר, שהגיע למאות אלפי שקלים, לצורך הקמת התשתית לפתיחת מגמה.

מקרב המועמדים שהציעו עצמם לריכוז המגמה, בחרתי באביב טלמור, שהיה בעל השכלה רחבה ומגוונת. הוא סיים בהצטיינות הן את התואר הראשון בחוג הרב-תחומי באמנות והן את התואר השני בספרות באוניברסיטת תל אביב. הוא קיבל תעודת הוראה בתקשורת ממכללת דוד ילין בירושלים והיה בעל ניסיון הוראה של מקצועות הקולנוע במערכת החינוך.

כאמור עשיתי כל מאמץ כדי להעמיד לרשות המגמה החדשה את התשתית והכלים המרביים והמיטביים להבטחת הצלחתה מראשיתה. הייתי צריך להכשיר חללים בבית הספר, שסבל תמיד ממצוקת חדרים, ללימודי הקולנוע. חדר גדול במיוחד, ששימש עד כה את שיעורי המשחק והתנועה של מגמת התיאטרון, הוסב לאולם רב תכליתי לצפייה בסרטי קולנוע כדי לאפשר לימוד איכותי של תולדות וספרות הקולנוע. הותקנו בו מקרן, מסך מתרומם, מיזוג אויר וסידורי האפלה ואקוסטיקה נאותים. לאולם הוצמד חדר עריכה, שנבנה במיוחד עם דלת פנימית מחברת לאולם. חדר העריכה צויד במחשבים ובתוכנות לעריכת סרטים ווידאו-קליפים. חדרון נוסף הותאם למחסן לאפסון בטיחותי, מחשש “עינא בישא”, של ציוד קולנועי יקר, כולל מצלמות, אביזרי תאורה וקול וציוד נלווה חיוני.

בשנה הראשונה קלטנו שתי קבוצות של תלמידים למגמה החדשה, האחת לכתות ט’ והשנייה לכתות י’ – לבוגרי מגמת הקולנוע של בית הספר לאמנויות בתל אביב וחטיבות ביניים אחרות. כמו במגמות אחרות, התלמידים החדשים נבחרו בקפידה רבה ולאחר שעמדו בהצלחה בבחינות כניסה.

לצערי הרב, עקב בעיות תקשורת עם התלמידים ועם צוות ההנהלה, נאלצתי לשחרר את אביב טלמור ממשרתו כבר בתום השנה הראשונה לעבודתו. במקומו בחרתי ביורם שפירא, בעל ניסיון עשיר ומוצלח בהוראת הקולנוע בבתי הספר התיכוניים ובעל השכלה רחבה בתחום חובק עולם זה. ליוויתי את מגמת הקולנוע בשנותיה הראשונות ושמחתי לשמוע על התבססותה בבית הספר ועל הישגיה המקצועיים.     

אגב, הצורך לבטח את הציוד היקר של מגמת הקולנוע כמו כל נכסי דניידי של בית הספר חייב כל שנה פרמיות כספיות גבוהות. המבנים עצמם בוטחו על ידי עיריית גבעתיים. לפחות פעם אחת נזקקנו בדחיפות לשיפוי חברת הביטוח.

ומעשה שהיה כך היה. בשבת, 25.2.1995, התדפק על דלת ביתי שכן, אחיה החורג של יעל ברמן ז”ל, חברת הנהלה בכירה בתלמה ילין, שכיהנה באותה שנה כממלאת מקום סגנית המנהל, תמר אלפר, שיצאה לשנת שבתון, וסיפר לי, כי יעל צלצלה אליו וביקשה ממנו לידע אותי בדחיפות, כי לפנות בוקר התלקחה שריפה בבית הספר, רובה ככולה בחדרי, חדר המנהל. שכנים הזעיקו את מכבי האש ואת המשטרה. למזלנו לוחמי האש הצליח להשתלט על השריפה ולמנוע את התפשטותה, חלילה וחס, לחדר המזכירות של בית הספר. יעל ידעה כי כשומר שבת, אינני מאזין למהדורות החדשות בשבת ואף נמנע מלענות לצלצולי טלפון. במוצאי שבת מיהרתי לבית הספר. לשם הגיעו כבר מורים ועובדים, וגם תלמידים והורים, כדי לסייע בניקיון בית הספר ולהכשיר את בית הספר ללימודים סדירים כבר מיום ראשון. כמויות המים האדירות שהותזו על ידי מכבי האש, הציפו את קומת הקרקע והקומה התחתונה והיה צריך בעמל רב לאסוף אותם. ריח חריף של שריפה עמד באוויר, שליווה אותנו עוד ימים אחדים. עיקר הנזק היה בחדרי. חומר דליק נזרק מהחלון הפתוח של חדרי. נהגתי להשאיר את החלון פתוח קמעא לצרכי אוורור כשסורגים בלבד מונעים פריצה פנימה. הנזק בחדרי היה פגיעה קשה בריהוט, שריפת מסמכים ומקצת מהתיקיות. גם חדר המרכזים מול חדרי הוצת, אך למרבה המזל האש כבתה מיד ללא גרימת נזק של ממש. זה היה בגדר נס, כי ארונות החשמל והתקשורת היו בחדר המרכזים וקשה להעלות על הדעת איזה נזק כבד עלול היה להיגרם לבית הספר אם הם היו מתלקחים.

למחרת, ביום ראשון הקדמתי את בואי לבית הספר. הידיעה על השריפה בבית הספר הייתה כבר נחלת כולם, כל התלמידים, ההורים והתלמידים, שרובם כבר התוודעו אליה במהלך השבת באמצעות מהדורות ערוצי התקשורת. היה קשה לפתוח את יום הלימודים. התלמידים התקהלו חבורות בפינות שונות ושמועות שונות ומשונות התגלגלו בבית הספר, רבים מהם הגיעו אליי וביקשו מענה לפשר זהות השורפים. משטרת גבעתיים נכחה בבית הספר, לקחה טביעות אצבע נוספות וחיפשה ממצאים שיצביעו על העבריינים. גם עיתונאים הסתובבו וניסו “לצוד” ידיעות מכל מי שנקרה בדרכם. סימן השאלה הנוסף והמציק לכולנו היה פתיחת פסטיבל האמנויות השנתי, שאמור היה להתחיל למחרת, ביום שני, 27.2.95, במופעי המחול במרכז “סוזן דלל”. מאות רבות של הזמנות לחגיגת האמנויות, “חורף 95”, כבר נשלחו להורים, לבוגרים ולמוזמנים הרבים שכיבדו אותנו כל שנה בנוכחותם. אמנם רוב המופעים אמורים היו להתקיים באולמות שונים מחוץ לבית הספר, ולא הייתה בעיה להעלותם על הבמות, אך האווירה הקודרת העיבה על כולם. במיוחד נקלעו למצוקת אמת תלמידי ומורי מגמת האמנות הפלסטית, שהיו צריכים להציג את תערוכת העבודות הגדולה בין כתלי בית הספר. לפי לוח הזמנים התערוכה הייתה אמורה להיפתח באופן חגיגי במוצאי שבת, 11.3.95, שבועיים מאירוע השריפה. ההכנות לתערוכה ותהליך האוצרות שלה מצריכים ימים רבים לפני פתיחת התערוכה. קירות בית הספר היו מפויחים ובית הספר היה זקוק לשיפוץ דחוף.

קיבלתי החלטה מנהיגותית. כינסתי את כל תלמידי בית הספר בשעה 09:00 ברחבת בית הספר. האווירה הייתה טעונה מתח רב. סיפרתי להם כל הידוע לי ושיתפתי אותם בהבטחת מפקד משטרת גבעתיים לגלות את העבריינים. אף ביקשתי מכל מי שיש לו מידע כלשהו בנדון לשתף אותי במידע. אבל עיקר השיחה שלי יועד להחזיר את כל התלמידים והמורים לשגרת הלימודים. חתמתי את דבריי בהתחייבות חד-משמעית: כל אירועי פסטיבל האמנויות, מופעי המחול, הקונצרטים של התזמורת הסימפונית ותזמורת הביג בנד, מופעי התנועה והצגות התיאטרון יתקיימו במועדם ומעל הכול תערוכת תלמידי האמנות הפלסטית תפתח בבית הספר בתאריך הנקוב בהזמנה. יתרה מזו, אני “תורם” את החדר שלי, שיעבור שיפוץ מידי כמו יתר קירות בית הספר, לטובת מיני גלריה לתצוגת עבודות של תלמידי י”ב. אכן שיחתי גלויית-הלב עם כל התלמידים השיגה את מבוקשה והצלחנו להחזיר את התלמידים לסדר היום המתוכנן של בית הספר מהר ככל האפשר.

צריך להבין, חגיגת האמנויות באותה שנה, בדומה לשנים אחרות, הייתה עשירה, מגוונת ואף אירחה כאורחי כבוד 2 שרים שחלשו על המשרדים  החשובים לענייננו: פרופסור אמנון רובינשטיין, שר החינוך התרבות והספורט היה אורח הכבוד של הקונצרט השנתי של התזמורת הסימפונית של בית הספר ב”היכל התרבות” בכפר סבא, וגב’ שולמית אלוני, שרת התקשורת, המדע והאמנויות, הייתה אורחת הכבוד של מופע המחול במרכז “סוזן דלל” בנווה צדק. גם אירועי המגמות האחרות זכו לבימות נכבדות: מופעי תיאטרון תנועה התקיימו באולם “ירון ירושלמי” במרכז “סוזן דלל”, 3 הצגות תיאטרון (“חתונת דמים” מאת פדריקו גרסיה לורקה, “גן ריקי” מאת דוד גרוסמן “בית מלאכה” מאת ז’אן קלוד גרימברג) התקיימו במקביל באולמות של “בית ציוני אמריקה” בתל אביב. קונצרט הג’אז של תזמורת הביג בנד התקיים ב”בית ראשונים” בגבעתיים.      

בהערת אגב, אני מבקש לציין, כי לא סיפרתי לתלמידים באותה עת, כי המשטרה משוכנעת כי סוחרי סמים עומדים מאחורי הפשע במגמה להעביר אליי מסר סמוי: ראה הוזהרת. אירועים דומים פקדו מספר בתי ספר תיכוניים בתל אביב. בשבועות שקדמו לאירוע הצלחתי לאתר תלמידים שהתפתו לצרוך סמים על ידי “פושרים” שפגשו אותם ליד בית הספר, כפי שקרה גם לבתי ספר אחרים. שיתפתי את מפלג הנוער של המשטרה במידע שהגיע אלי. המשטרה חקרה את התלמידים המעורבים ומהם היא הגיעה אל סוחרי הסמים. הסיפור על תלמידים מתלמה ילין, שמעורבים בסמים התפרסם גם בתקשורת.

וכאן אני מבקש לעלות על נס את חברות הביטוח של בית הספר ושל עיריית גבעתיים. בו ביום, הגיעו שמאים לבית הספר, העריכו את הנזקים ונתנו את המלצותיהם לשיפוצים ולשיפוי הנזקים. עוד באותו יום הגיעו עובדים שנשלחו על ידי עיריית גבעתיים והחלו במרץ לטפל בכל הנזקים. אני אישית “נדדתי” באופן זמני לחדר המרכזים, כדי לנהל משם את בית הספר. המאמצים הגדולים של עיריית גבעתיים לשפץ במהירות את בית הספר נשאו פרי. קיבלנו מבנה נקי, מסויד ומאיר פנים מחדש לכולנו. כמה שמחנו לפתוח במועד ובחגיגיות את תערוכת העבודות השנתית בחסות ראש העיר גבעתיים, מר אפי שטנצלר, בין כותלי בית הספר. 

במהלך השנים פקדו את בית הספר אירועים טראגיים, שמפעם לפעם חייבו אותי עם כל צוות המורים לשנס מותניים ולמצוא כוחות להתמודד אתם ובעיקר לתמוך בתלמידים רבים שנקלעו למצוקות אישיות בעטיים: התאבדות 2 תלמידים בשנים שונות, פטירת מורים מרכזיים ומוערכים מאד כתוצאה ממחלה ממארת. אירועים מעין אלה פוקדים מוסדות אחרים ונדרשת תמיד התערבות נכונה של כולנו. אף בכך נבחן בית הספר.

הבחינה העקרונית

איך הפך תלמה ילין מתיכון מוזיקלי לתיכון לאמנויות

תיכון תלמה ילין, בית הספר שבו אני מלמד, ושאיתו אני מנהל יחסי אהבה-שנאה, נמצא במשבר עמוק. ביטויו המיידי של המשבר כספי וניהולי, אבל אי אפשר להפריד בין אלה ובין עניין ה-׳חינוך׳, אותו מושג חמקמק שאין לדעת איפה הוא קורה בכלל. קשה לי במשבר הזה. תפסתי בו צד. אני נאבק על הישרדותו של מה שאני תופס כחשוב, והוא אחר לחלוטין ממה שמאמינים בו מקבלי ההחלטות.

שמה של העמותה השולטת בבית הספר, ׳מרכז חינוכי וקהילתי לאמנויות ולמדעים ע”ש תלמה ילין׳, מעצבן אותי, כי הוא מסמן סדר עדיפויות ומגדיר זהות ששונה לגמרי מזו שאני מכיר. אני מלמד בתיכון ארצי לאמנויות, שאמנם לומדים בו מדעים, ויש בו קהילה, אבל הם לא בשורש קיומו. לימודי האמנות, לדעתי, הם הסיבה והתירוץ לקיומו של בית הספר. איני יודע מי נתן את השם ומתי בדיוק אבל משער שזה קרה בעת משבר כספי קודם שפתרונו היה כרוך בשינוי מנגנון הניהול של בית הספר. בסופו של המשבר ההוא הפך הועד המנהל של בית הספר לגוף עירוני השייך לעיריית גבעתיים. נראה שתפישתה את המוסד אותו היא מארחת שונה ואחרת משלו את עצמו. 

אני מורה לקולנוע. נקלעתי לעבודה הזאת בגיל צעיר מאוד וכמעט ללא נסיון מעשי, והיא הפכה לי למקצוע. אני חונך ומלווה תלמידים תוך כדי תהליכי עשיית סרטים ומלמד איך לעבוד וליצור. זה מאוד נחמד ואינטנסיבי, ולרוב אני מרגיש בר מזל. השכר שאני מקבל אמנם נמוך, אבל חיי מאפשרים זאת, ואני נהנה מדברים שאין בעבודות אחרות. חופשים ארוכים מאפשרים לי זמן להתעסק בדברים שאינם קשורים לבית הספר, המפגש עם התלמידים תמיד מעניין ומסעיר אותי. צוות המחלקה לקולנוע מעולה. אני עובד עם הבוס הישיר שלי, ראש המגמה, כבר למעלה מעשרים שנים, ואנחנו מסתדרים מצויין, משלימים זה את זה לא רע ודי טובים במה שאנחנו עושים. אבל בנוסף לשנינו, בשנים האחרונות התגבשה במגמה לקולנוע חבורת מורים ומורות מצויינת, חד פעמית כמעט בהרכבה וביכולתיה. המשבר הנוכחי מאיים על הצוות הזה, על קולגות שהפכו לחברים. תוכניות לימוד שנדרשו שנים של עבודה כדי לגבש הפכו פתאום שוליות. הכל נזנח בשם הכורח לקצץ בהוצאות.  

אני לא אובייקטיבי. כבר אמרתי בתחילה, אני אוהב את בית הספר הזה, למרות היותי מודע מאוד לבעיותיו. אולי זה מכיוון שאני מעורב במתרחש בו כבר זמן רב כל כך. לעולם לא תפשתי את ההוראה כעבודה שאפשר להיות מנותקים ממנה רגשית. העבודה הזאת דורשת ניתוק אחר, הכרחי, בינה ובין חיי הפרטיים, אבל עמדת המורה, לפחות עבורי, מחייבת נוכחות רגשית מלאה בכיתה ומול התלמידים. 

בית הספר אינו בית, כמו שהתלמידים והצוות אינם משפחה. אנחנו, ואני, חלק ממוסד, פועלים בתוך מסגרת עמומה של כוחות וגופים שקשה אפילו למנות את כולם. כמו הפיל שהעיוורים מנסים לתאר, בית הספר הוא ישות שחורגת מסך חלקיה. שלא כמותו, בית הספר הוא רעיון ערטילאי שמתקיים ומתבטא בשיעורים, בתוכניות לימודים, בהצגות תיאטרון, קונצרטים וסרטים. הוא קיים בזכרונות ובידע, גם הממשי וגם הסימבולי, שהוטבע במי שעבר דרכו. במובן זה הוא גם חלק ממני.

השנה ציין בית הספר 60 שנים להקמתו. או לפחות התכוון לציין, מאחר שהכל נשכח בלהט המשבר המדובר. אני נותרתי כטרחן כמעט יחיד המבקש להסתכל ולבחון את עברו ולחפש שם רמזים וסימני דרך ליציאה מהמבוך. משהו הרי גרם לבית הספר הזה לשרוד זמן רב כל כך, משהו הוביל לכך שחלק גדול מבוגריו זוכרים אותו כבעל משמעות במסלול חייהם. משהו בשילוב בין לימודי אמנות, לימודים עיוניים וחיי תיכון מצליח להיות מעניין וגם מסוכן, טוב וגם רע. נוח לי יותר להביט אחורה דווקא בגלל שזה מאפשר להתעלות מעל הקונקרטיות של הרגע. אני מחפש אחרי העקרונות שצריכים ללוות את השינוי ההכרחי שבית הספר צריך לעבור בעברו.

*

בארכיון המדינה מצאתי תיק מסמכים סרוק המוקדש ל-׳גימנסיה ע״ש תלמה ילין ע״י האקדמיה הישראלית למוזיקה ת״א׳. הוא מוקדש לשנים 1961-1969 וכולל מכתבים ומסמכים שנצברו במשרד החינוך בשנים אלה, דברים שנראה היה חשוב לשמור. מהכותרת ניתן להבין מה הייתה זהות בית הספר בשנת פתיחת תיק המסמכים: הוא גימנסיה, כלומר מוסד חינוכי על יסודי, המתיימר להעניק השכלה רחבה ברמה גבוהה לתלמידיו, הוא נקרא על שמה של מוזיקאית מפורסמת, והוא נמצא על יד, ולכן גם עובד בשיתוף פעולה מלא עם האקדמיה הישראלית למוסיקה שבתל אביב.  

עלון פרסום לבית הספר לקראת שנת הלימודים תשכ״ג, שנשמר בארכיון עיריית תל-אביב, מספר לנו כיצד בית הספר הצעיר מציג את עצמו לציבור. בדף השער שלו הכותרת העליונה מתהדרת בשם ׳גמנסיה תלמה ילין׳, אבל בכותרת המשנה יש צמצום ופירוט:

בית-הספר התיכון

במגמה מוזיקלית

היחיד

בפיקוח משרד החינוך והתרבות

כלומר לא גימנסיה אלא תיכון השואף להיות גימנסיה, המתמקד בלימודי מוסיקה, ואשר ייחודו הוא בהיותו מפוקח על ידי משרד החינוך. פנים העלון ממשיך ומשיב על תהיות אפשריות. בעמוד הראשון מופיעות השאלות הכלליות, הקשורת לזהותו, למטרותיו ולמה שהוא מעניק לתלמידיו:

בית הספר התיכון במגמה מוסיקלית הוא מוסד תיכון, אשר בתוספת לתכנית הלימודים של בי״ס תיכון רגיל, משולבים בתוכו לימודי המוסיקה. ביה״ס נמצא בפיקוח משרד החינוך והתרבות ותכניתו מאושרת ע״י המשרד.

מהי מטרת בית הספר?

בית הספר מכוון לטפח מיזוג בין השכלה כללית ובית השכלה מוסיקלית (בדרגה תיכונית), באווירה חינוכית-אמנותית, ולהקל על התלמידים מעומס עבודתם – הן בלימודים והן במוסיקה.

מהו בית-הספר?

מהן הזכויות שמקנה ביה״ס?

  • א. ביה״ס מקנה תעודת בגרות מאושרת ע״י משרד החינוך והתרבות, המאפשרת לתלמיד הרוצה בכך להמשיך בלימודיו בכל בי״ס גבוה.
  • ב. בוגר בית הספר יתקבל לאקדמיה הישראלית למוסיקה בתל-אביב.

_______

תלמידים שלמדו כבר לימודים תיאורטיים (תיאוריה, סולפג׳, הרמוניה) ואשר במסגרת בית הספר יצטיינו בלימודיהם המוסיקליים ויצליחו להגיע לרמת ידיעות מקבילה לאקדמיה – יוכלו להיכנס לאחר בחינות הבגרות לאקדמיה ב׳ (ובמקרים מיוחדים ג׳) בהתאם לרמתם האישית ובתנאי שיעמדו בבחינות מתאימות.

_______

מה בדבר שכר לימוד מדורג?

תלמידי סקר הנרשמים לגימנסיה תלמה ילין, נהנים משכר לימוד מדורג כמו בכל יתר בתי הספר התיכוניים במדינה.

בסיכום העלון, לאחר פירוט תחומי הלימודים המוסיקליים והכלליים, דרישות הקבלה והתנייתם בנגינה בכלי וביכולת מוסיקלית, מפורט עושר הפעילות המוסיקלית שכבר מתקיימת בבית הספר הצעיר. בתיאור בולטת ההפרדה בין מה שמרוכז על ידי מורי האקדמיה, הפעילות האמנותית ה-׳טהורה׳, לבין הפעילויות הבית ספריות. המוזיקה חודרת ויוצרת את האווירה בבית הספר:

נוסף לשעורים המיוחדים למקצועות המוסיקה שבמסגרת תכנית הלימודים – מתנהלת בבית הספר פעילות מוסיקלית-אמנותית ענפה ומגוונת, המתרחבת ומתפתחת משנה לשנה.

  • מקהלה נבחרת של בית הספר
  • תזמורת תלמידים (במסגרת האקדמיה)
  • מוסיקה קאמרית (ע״י מורי האקדמיה)
  • מסיבות מוסיקליות
  • שעות חינוך מוקדשות לנושאי מוסיקה ואמנות
  • קונצרטים של תלמידים
  • לימוד פסנתר-צדדי לתלמידי כלי מיתר ונשיפה
  • עבודות בית מיוחדות בנושאים מוסיקליים
  • מגע חינוכי עם המורים לנגינה
  • נגינת תלמידים במסגרת כיתתית
  • ביקורים קיבוציים במפעלי מוסיקה ואמנות

וכן מפעל יחיד במינו בארץ

  • הופעת תלמידינו בנגינה בקונצרטים מאורגנים לתלמידי בתי הספר בתל-אביב ובסביבה הקרובה

אבל בבית הספר לא מסתפקים בכך. יש להם שאיפות גדולות:

לקראת השנה הבאה תורחב מסגרת הפעילות המוסיקלית-האמנותית באפיקים מגוונים, כלפי פנים וכלפי חוץ:

  • שידורים מוסיקליים יומיומיים ברמקולים לכיתות
  • חוגים להשתלמות חופשית בכל שטחי המוסיקה והאמנות
  • מועדון מוסיקלי-אמנותי בערבים לתלמידינו ולאורחיהם
  • תחרויות מוסיקליות בלווית פרסים
  • שידורים מיחודים ברדיו של תלמידינו (נגינה, מקהלה)
  • עתון תלמידים בעל אופי מוסיקלי-אמנותי

קהל היעד של בית הספר הוא מי שרואים במוסיקה מקצוע עתידי וגם חובבנים החפצים בהשכלה רחבה, כפי שמבהירה פסקת הסיום של העלון. שוב מודגש כאן, שיהיה ברור לגמרי, ייחודו של בית הספר וזיקתו לשני המוסדות, האקדמיה למוסיקה ומשרד החינוך:

תלמידים שוחרי אמנות, הלומדים נגינה – 

  • המוצאים את סיפוקם הנפשי בעולם האמנות
  • הרואים את עתידם בתחום המוסיקה
  • הרוצים למזג השכלה כללית והשכלה מוסיקלית
  • המשתוקקים למנוע את הקשיים שבלימוד מפוצל בשני מוסדות נבדלים (בי״ס תיכון וקונסרבטיון)
  • המבקשים את האווירה האמנותית-המוסיקלית
  • המתכוננים לעשות במוסיקה למעשה (כמגנים, כמורים וכדומה) 

או

  • המעוניינים בכלל להשתלם בהבנת המוסיקה דרככם היא

בית-ספר תיכון במגמה מוסיקלית

(תעודת בגרות מלאה, עם תעודה לאקדמיה)

גמנסיה תלמה ילין

ליד האקדמיה הישראלית למוסיקה, תל-אביב

היא בית-הספר התיכון היחיד בפיקוח משרד החינוך המקנה תעודת בגרות מוכרת, שהמוסיקה כלולה בה!

מי שכפי הנראה כתב וניסח את העלון הזה היה מרדכי קשתן, מנהל בית הספר. קשתן היה עתיר כשרונות ובעל חוש לשפה ולדרמה. בצעירותו עבד ברדיו המנדטורי, שם הגיש פינות ותסכיתים, ביניהם חידונים מוסיקליים שהסתמכו על יכולת הנגינה שלו במפוחית. הוא אף הגיש והדריך תוכנית רדיו שנערכה על ידי בני נוער. לאחר מכן הפך למורה לעברית ולעורך בעיתונות, ובמיוחד של עיתוני ילדים ונוער. הוא היה העורך הראשון והמייסד של שבועון הילדים החשוב ׳הארץ שלנו׳, ולמרות שפרש מעמדת העורך לאחר זמן קצר, כפי הנראה בעקבות מחלוקת על תנאי העסקתו, היה לו חלק מרכזי בקביעת אופיו. מעניין שקהל היעד של העיתון הזה, ילדי הבורגנות, שבאים בעיקר מהשכבה ה-׳אזרחית׳ בעם, חופף במידה רבה את קהל התלמידים של תלמה ילין. קשתן, שבמקביל לעבודתו בבית הספר יזם הקמת איגוד מורים לעברית בבתי הספר העל-יסודיים, כתב ופרסם ספרי לימוד לעברית ולחיבור. מחזה שכתב, בשם  ׳בעיה אישית׳, שעסק ב-׳בעייתו של צעיר, אשר בתקופת מלחמת השחרור חייב לברור בין התנדבות לצבא ושליחות חינוכית׳, זכה בפרס בשנת 1964. הוא היה רהוט ורחב אופקים, ודמותו משמעותית מאוד בהתוויית דרכו של בית הספר.

הוא היה מנהלו השני של בית הספר, ומונה לתפקיד לאחר שיצחק אורנשטיין, המנהל הראשון, ששימש בתפקיד פחות משנה, פרש והקים מוסד חינוכי מתחרה לתלמה ילין, ׳בית הספר לאמנויות רננים׳. על סיפור זה אולי ארחיב בהזדמנות אחרת. שתי היוזמות החינוכיות הללו, שני המוסדות, תלמה ילין ורננים, היו מהפכניים במונחי הזמן. אמנות וחינוך נחשבו לשני תחומים נפרדים, שיש להגביל את המפגש בינהם לשיעורים ייעודיים. תפקיד החינוך נתפס כיצירת תודעה לאומית והכשרת הנוער לחיי עבודה. הלגיטמציה להקמת בתי ספר תיכוניים לאמנויות הייתה הקלה בעומס על מי שלא הייתה לו ברירה אלא לעסוק באמנות, ובראשם מוסיקאים  צעירים, החייבים להשקיע זמן רב בלימודי נגינה ותיאוריה של המוסיקה במקביל ללימודים הרגילים.

עדן פרטוש, ממייסדי בית הספר

תלמה ילין נוסד כתוצאה מפעילותו של אדם מרשים ומשמעותי נוסף, ד״ר עדן פרטוש, מנהל האקדמיה למוסיקה, מוזיקאי מבצע, מלחין, מורה נערץ למוזיקה והחתן הראשון של פרס ישראל למוזיקה. הוא הכיר את החיים הקשים והבודדים של בני נוער השואפים להפוך למוזיקאים מקצועיים וביקש להקל עליהם, כמו גם להרחיב את בסיס המוסד האקדמי שהוביל על ידי יצירת בית ספר שיהיה גם מעין מכינה לקבלה אליו. השידוך בינו לבין אורנשטיין, בעל הנפש החופשייה והחיבה לתרבות פופולרית, לא עלה יפה. קשתן הקפדן והסדור התאים יותר לתפקיד. שניהם, קשתן ופרטוש, חלקו את מנייות היסוד של בית הספר, שנוהל כחברה פרטית בבעלות משותפת. עבור פרטוש זה היה חלק שולי מתוך פעילות מוזיקלית ענפה, עד כדי כך שאינו מוזכר כלל בביוגרפיה המקיפה שכתב עליו חוקר המוזיקה אבנר בהט. עבור קשתן זו היתה פסגה מקצועית. הוא הבין את החשיבות של ההכרה והתמיכה הממסדית בבית הספר והשקיע בכך מאמצים רבים. במכתב למנכ״ל משרד החינוך הוא מתאר בקצרה את אופיו המתגבש של בית הספר הצעיר ואת הצורך שהוא ממלא אצל תלמידיו:

[מכתב מתאריך 24.12.1961]

נסיון מספר השנים בעבודתו של בית הספר כבר מתחיל להצביע על הערכים וההישגים המיוחדים לו – באווירתו הספציפית, בערכים החינוכיים הסגוליים שלו, בפתרון מועקת הזמן של תלמידים הרוצים לרכוש השכלה כללית יחד עם, ותוך כדי, התמסרותם לעולם המוסיקה, ובמיוחד – בשבירת המתח שבהתרוצצות בין שני עולמות אלו.

על עובדה זו במיוחד מצביעים ההורים, כפי שניסח זאת נציגם בסימפוזיון שערכנו זה לא כבר על דרכה של המגמה המוסיקלית: ״בנינו זקפו את קומתם. הם נעשו רגועים״.

קשתן מנסה להפוך את התיכון לגימנסיה שש שנתית, אבל לא מצליח לקבל לכך את אישור עיריית תל אביב או את תקציבי משרד החינוך. אך בית הספר זוכה להערכה, העירייה בונה עבורו מבנה חדש ביד אליהו, והוא מקבל את חסותו של יהודי מנוחין, הכנר המפורסם. זה: 

… תרם לבית-הספר מערכת של כלי-הקשה, ביניהם תופים, מצילתיים וקסילופונים.

… בדבריו אמר מנוחין: זה רגע גדול בשבילכם ובשבילי עוד יותר. זה זמן רב אני חושב על עידודו של החוש המוסיקלי המפותח, שאותו הראה העם היהודי במשך דורות. קיוויתי, שכאן בישראל תגדל ותתרחב ההשראה שהיתה לנגנים יהודים בחו״ל.

מנוחין קושר כאן בין לימודי המוזיקה לבין המטרות הלאומיות. חשיבות תמיכתו אינה חומרית, אלא בלגיטימציה הנוספת ובפרסום שהוא מעניק לבית הספר. אבל בכך אין די. בית הספר מומן ברובו על ידי שכר הלימוד ששילמו ההורים ותשלומים שהעבירה לו עיריית תל אביב והרשויות השונות מהם באו התלמידים. בתיק המסמכים שבארכיון המדינה מופיעים מספר מכתבי תחינה של הורים להנחה או השתתפות בשכר הלימוד. בארכיון עיריית תל אביב נשמר דו״ח של מחלקת הגזברות העירונית, הבוחן בפירוט את תקציב בית הספר ומגיע למסקנה כי הוא גרעוני, וכי העיריה תאלץ לממן גרעון זה, שצפוי להתרחב עוד. מתוך 153 תלמידי בית הספר בשנת הלימודים תשכ״ה רק 61 באים מתל-אביב והיתר בעיקר מרמת-גן, חולון, גבעתיים ופתח תקווה. לאור זאת קובע הדו״ח כי:

  1. לדעתנו לא צריכה העיריה ליטול על עצמה החזקת בי״ס תיכון מוסיקלי שבו למעלה ממחצית התלמידים אינם בני תל-אביב. רצוי יותר שהגוף ימשיך להתנהל כגוף עצמאי.
  2. באופן אלטרנטיבי יש להקים אגוד ערים שיהיה מורכב מהרשויות תל-אביב, רמת-גן, גבעתיים ופתח-תקוה.

המתח בין מיקומו של בית הספר וזהותו העירונית לבין היותו מוסד הפתוח להרשמה לכל, ממשיך ללוות את בית הספר גם במשבר הנוכחי. עיריית גבעתיים ורן קוניק בראשה טוענים לחוסר צדק בכך שהעיר נאלצת לממן תלמידים שאינם תושביה. וכמו היום, גם אז, המתח בין ההוצאות המרובות הנובעות, בראש ובראשונה, מכוונות טובות ומנסיון אמיתי ליצור חינוך איכותי לבין ההכנסות המוגבלות הביא ליצירת הגרעון שהתפתח למשבר קשה. קשתן מצטדק ומסביר במכתב שהוא מפנה ליו״ר ארגון המורים התיכוניים, בעניין חוב שבגינו מאיים הארגון להשבית את בית הספר:

[מכתב מתאריך 28/6/1966]

אנו יודעים על חובנו, ואנו מחפשים כל הזמן דרכים לסילוקו, לפחות תחילה באופן חלקי.

אך עלי להדגיש לפניכם, כי מצבו הכספי של ביה״ס תלמה ילין הוא חמור, כשהמוסד נושא בחובות מצטברים של עשרות אלפי ל״י. ואינני יודע אם אמנם נוכל למצוא דרך לסלוק החוב כבר בימים הקרובים.

אין בית-ספרנו לא מוסד עסקי ולא מוסד נתמך, לצערנו הרב. הוא בנוי כולו על הכנסות משכר לימוד, ובמוסד קטן וסלקטיבי כשלנו (לומדים בו רק תלמידים מנגנים שעמדו בבחינה ברמה נדרשת) אין זה פשוט לכסות את ההוצאות. 

הדרך היחידה לצאת מהמשבר היא על ידי שינוי והרחבה של בית הספר. קשתן פונה למנכ״ל משרד החינוך במכתב מנוסח לעילא, בבקשה לדיון ולהתייעצות שהיא למעשה קריאה לעזרה:

[מכתב מתאריך 30.9.66]

אדוני המכובד,

בדעתנו את התעניינותך בדרכו המיוחדת של בית-ספרנו ואת יחסך לבעיותיו ולהישגיו – מבקשים אנו לשתפך, בדיון ובעצה, על המשך דרכו ועל עתידו.

בתשכ״ו הגענו לחמישה מחזורי בוגרים, והרי זו תחנה נכבדה בשבילנו ל״חשבון נפש״.

המכתב מחולק לארבע סעיפים שהראשון בהם מונה את הישגי בית הספר:

א. הישגים ראשונים

  1. בהישגי לימודים הגענו לרמה ראויה (הכרה במוסד נתנה כבר בתשכ״ה). הצלחנו ליצור לנו מעמד של בי״ס עיוני רציני.
  2. הישג מיוחד שלנו הוא בתחום החינוכי-חברתי. גיבשנו רוח, אוירה חינוכית, והגענו להישגים רציניים, חלקם אף יחידים בארץ (כגון בחינות ללא השגחה בכל הכיתות ובכל המקצועות, משמעת עצמית של התלמידים ע״י מוסדותיהם ונציגיהם, ״שעת התלמיד״ – במקביל ל״שעת המחנך״, תקנון חינוכי מיוחד, עבודת-בית במערכת מתוכננת, ועוד).
  3. בתחום המוסיקלי התקרבנו לפתרון הדילמה החמורה של התלמידים: תיאום ואיזון בין נגינה ללימודים. אנו מפקחים על נגינתם האישית של התלמידים; גבשנו תכנית יסוד של לימודי המגמה המוסיקלית, שנתקבלה ע״י המשרד (מחייבת את יתר המגמות המוסיקליות בארץ), פיתחנו חיים מוסיקליים ערים ביותר ובכלל זה: תזמורת סימפונית של התלמידים, צוותות קאמריים המביאים את המוסיקה לבתה״ס היסודיים בתל-אביב ובפרבריה (עשרות קונצרטים בשנה!), ועוד.

כבר בשלב זה, שבע שנים אחרי היווסדו, יש לבית הספר תפישה עצמית מגובשת. הוא רואה עצמו כמוסד איכותי, המטפח וגאה במוסריות ועצמאות תלמידיו, ולו תפישות חינוכיות מתקדמות ואליטיסטיות. בית הספר מאפשר לתלמידיו, באמצעות מגוון פתרונות אישיים המשולבים בפיקוח הדוק, לשלב בין שאיפותיהם הלימודיות לצרכי לימודיהם. את המחוייבות החברתית שלו הוא מגשים באמצעות הבאת המוזיקה אל העם. זו תפישה בטוחה בעצמה עד כדי התנשאות.

ב. הכרח בהתרחבות ובהתגוונות

עם כל זאת ברור, שבית-הספר איננו יכול להישאר במתכונתו ובמימדיו:

  1. מצינו כמעט את מלוא הפוטנציאל הגלום במגמה המוסיקלית, – והכרח להתפתח עוד.
  2. מימדנו הקטנים מצמצמים בהכרח הן את האפשרויות והן את הרמה (כמות היא איכות!).
  3. במוסד קטן קשה להרכיב חבר מורים יציב ומעולה. כל המורים הם חלקיים, ובמשרות קטנות. אין קביעות בעבודתם וחסר להם במדה רבה המרחב.
  4. גם מבחינה משקית-תקציבית בי״ס קטן הוא בעייה חמורה, שכן כל הפונקציות שלו, ובכלל זה מנגנון וציוד, חייבות להתבצע במלואן – בפרופורציות יקרות מאד.

יש כאן התייחסות מעניינת למורים. רווחתם הכרחית בכדי לשמור אותם בצוות. זוהי מסקנה המבוססת על נסיון. צוות מורים יציב ומעולה הכרחי כדי לשמור על הרמה הגבוהה שבית הספר שואף אליה, ולכן הוא חייב לגדול. הגירעון התקציבי אינו מוזכר מפורשות במכתב, מאחר והפתרון שלו הוא תוצר של תהליכים הכרחיים גם ללא קשר אליו.

סיבות אלו ורבות אחרות מביאות אותנו להכרה בהכרח דחוף של התפתחות המוסד בכמה כיוונים.

ג. תכניות להתפתחות

  1. לאחר שביססנו את המגמה המוסיקלית – אנו מתכוונים לפתח מגמות אמנותיות נוספות כגון תיאטרון, מחול, יצירה ספרותית – (CREATIVE WRITING)
  2. אנו משוכנעים שהכרח להרחיב את בית-ספרנו לתיכון שש-שנתי.
  3. יש מקום לחשוב על מסלולים מקצועיים מתאימים במסגרת בית-הספר.
  4. כדי למשוך גם תלמידים לא-הומניסיטים טובים – אנו סבורים שחשוב לפתוח מגמה מוסיקלית-ריאליסטית (שתשנה גם את הפרופורציה הבלתי מאוזנת בין בנים לבנות).

מגמות האמנות הנוספות, הנמנות פה כלאחר יד, אמורות לשרת את מטרות העל של המוסד, גדילה והתבססות, תוך המשך קיום המגמה המוזיקלית. חלק זה של המסמך שטחי וכללי מאוד, אולי במתכוון. לא כן הסעיף האחרון, הקונקרטי והביצועי מאוד, וקשור במערכת היחסים בין בית הספר ובין עיריית תל אביב:

ד. הפיכת בית הספר לעירוני

הגענו מכבר למסקנה, שעתידו של בית-הספר מבחינת הרחבתו, פיתוחו, ואף עצם קיומו – יובטח בכל המובנים רק אם הוא יהיה לעירוני. המגע עם העיריה הגיע לשלב מתקדם, ובנקודה זו יש לקבל החלטות מכריעות.

בשלב זה בחייו של בית-הספר, אנו מבקשים אפוא, כאמור, את שיתופך בדיון ובעצה בשאלות חשובות אלו לעתידנו.

ואכן, בהמשך שנת לימודים זו הפך תלמה ילין למוסד עירוני. כתוצאה מכך יכלה העיריה לכפות עליו מהלך שישנה לחלוטין את אופיו. לקראת סוף השנה קלט תלמה ילין את רוב תלמידי בית הספר רננים, שנסגר במפתיע לאחר שנקלע גם הוא למשבר כספי קשה. רננים פנה לקהל יעד רחב יותר של שוחרי אמנות ולא רק למי ששואפים להפוך למוזיקאים מיקצועיים. פרט למגמת מוסיקה פעלו בו מגמות תיאטרון, אמנות פלסטית ומחול. קהל התלמידים בתלמה ילין השתנה והתגוון מייד, באופן בלתי צפוי או מתוכנן. זו הייתה מעין חתונה כפויה שנערכה בחופזה. קשתן טען כי מספר תלמידי בית הספר ומוריו הוכפל, וכי ארגונו מחדש של בית הספר היה עבורו טרדה רבה.

כך שבית הספר נאלץ לגבש ולאשר תוכנית לימודים למגמות החדשות בעת שאלה כבר פעלו במסגרתו. במכתב למשנה למנכ״ל משרד החינוך מסכם קשתן את מסקנותיו, ומנסח בתחילתו כתב סנגוריה על לימודי האמנות לנוער. כאן הוא מכיר ומנסה לשכנע במה שנראה היום ברור מאליו, כי בין לימודי אמנות ולימודים כלליים יכולה וצריכה להתקיים סינרגיה:

[מכתב מתאריך 30.4.1968]

הצעת תכניות למגמות ציור ודראמה בבית-ספרנו

בעקבות המגע המוקדם בע״פ – אתכבד בזה להעביר אל כב׳ את פרטי הצעתנו באשר למבנה ולתכניות בחינות בגרות במגמות המוצעות.

הצעתנו מבוססת על נסיוננו והישגינו משך תשע שנים של קיום המגמה המוסיקלית.

בתקופה זו נוכחנו לדעת כי:

  1. קיום לימודי אמנות איננו פוגע בהשכלה התיכונית הכללית למרות שינויים חלקיים בהרכב המקצועות ובאופיים.
  2. ולהיפך – התלמידים השיגו אחוז יחסי גבוה של תוצאות חיוביות בבחינות הבגרות. אחוז גבוה של בוגרינו לומד באוניברסיטאות – וכבר יש מורים תיכוניים (לאנגלית ולספרות) מבוגרינו.
  3. שלוב למודי המגמה האמנותית עם לימודים כלליים הוכיח את עצמו גם מבחינה פסיכולוגית-חברתית. האווירה הספציפית, המשמעת, הנתונים החינוכיים המיוחדים.
  4. עליה בהישגים האמנותיים ובלימודים באקדמיה. בוגרינו מגיעים לאקדמיה ברמה מוסיקלית (מעשית ותיאורטית) גבוהה ביותר והם מהמצטיינים באקדמיה.

קשתן קובע כי בית הספר הצליח לעמוד במטרות שהציב לעצמו בתחילת דרכו, וכי שני סוגי של תלמידיו, מי שהאמנות הופכת לו למקצוע ומי שעבורו היא רק תחביב ותשוקה, יוצאים נשכרים מהלימודים בו. כעת יש להרחיב זאת גם לתחומים אחרים פרט למוזיקה. תוך כדי כך הוא מתאר את האופי ואת הצורך שממלאת האמנות, ולא רק המוזיקה, עבור תלמידיו. בכך הוא מסתמך, כפי הנראה, על מה שלמד מתלמידי ומורי רננים, שהפכו לתלמידיו ומוריו.

הבחינה העקרונית

נקודת המוצא המרכזית שעליה מבוססת הצעתנו היא, שהפיכת תחום אמנותי למגמה במסגרת הלימודים התיכוניים מעניקה לתלמידים לא הכשרה מקצועית – אלא דווקא השכלה מעמיקה יותר ואופקים רחבים יותר.

העובדה שהתלמיד בעל הנטיות והדחפים האמנותיים מוצא את פורקנו האמנותי במסגרת הלימודים הכלליים שלו ובצורה שיטתית ממושמעת – מעניקה לו את השלווה הפנימית ומעוררת בו את הנכונות הנפשית להתמסרות רצינית גם ללימודים הכלליים.

כמעט הייתי מגדיר זאת כתהליך של שחרור מתחים פסיכולוגיים והבראה נפשית של תלמידים רגישים, המוטרדים על-ידי צורך ההתבטאות האמנותית שלהם.

מבחינה זו אין הבדל מהותי בין תחומי האמנות השונים. דחף המוסיקה איננו חזק מדחף התיאטרון, וצורך ההתבטאות בציור איננו נופל מזה של הדראמה.

ואין זה כלל שאלה של תוספת מגמות במובנן הדידקטי-המקצועי המקובל. במהותן הפנימית כל המגמות האלו הן ביסודן הומניסטיות. ובהבדלה הפנימית ביניהן וכן בינן לבין מגמה הומניסטית פורמאלית, היא בעיקרה באיזון שונה של המקצועות, תוך קומפונסציה פנימית.  

זה סעיף יפה, ואני מוכן לחתום עליו ולאמצו גם היום, כאני מאמין שצריך להשאר בבסיסו של בית הספר. 

תוכנית הלימודים הכללית במגמות החדשות, שעתידות לשנות לגמרי את אופיו של בית הספר, המופיעה אחר כך, ותוכניות הלימודים המפורטות לשתי המגמות, האירופוצנטריות והמקיפות, שהוגשו שלושה חודשים מאוחר יותר, מסתמכות על עקרונות אלה: אמנות היא צורת ביטוי הומניסטית, והדחף אליה צריך ויכול לשמש להרחבת אופקים ולאו דווקא להכשרה מקצועית. יש לי ביקורת על תוכניות הלימודים הללו, על הנחרצות והפירוט המוגזם שלהן, על כך שאז, כמו גם היום, חסרה בהן התייחסות לשאלת המחוייבות וההקשרים החברתיים של האמנות והחינוך ולצורך לפרוץ את גבולות האליטה וקהל היעד הצפוי של בית הספר. הן דורשות מהתלמידים מחוייבות טוטאלית ולא שמות מספיק סייגים לקשר המסוכן בין תלמידים למורים. מטריד אותי מה הערך החברתי של לימודי האמנות ומה המחיר, האישי והחברתי, של האליטיזם, השאיפה למצויינות אידיבידואלית והתחרותיות שבית הספר מטפח, מהיווסדו ועד ימינו.

היה צריך להתמודד עם שאלות אלו כבר אז, אך הן נותרו פתוחות.

*

מנהל טוב נמדד בין היתר ביכולתיו לגייס צוות שידע להגשים את המדיניות שהוא מתווה ולהמשיך את דרכו. במובן זה אחד מהשגיו הגדולים של מרדכי קשתן היה צירופו של יצחק נתן לצוות, כבר בשנת 1966, כשהיה מורה צעיר בן 22. הוא הפך למנהל תלמה ילין בשנת 1979, וניהל אותו ביד רמה משך 23 שנים. בראיון שהעניק לעיתון ׳מקור ראשון׳ לאחר חשיפת פרשת ההתעללות המינית של מנחם נבנהויז בתלמידיו והתאבדותו של בועז ארד לאחר שנתגלה שקיים יחסים עם תלמידתו, ניכר שהוא רואה עצמו כממשיך דרך ולא כחדשן. ניהולו של ׳מר נתן׳ את בית הספר היה קפדני, לעיתים עד הגזמה. הוא מילא את התפקיד תוך מסירות, כבוד, והערכה אמיתית לתלמידיו ולמוריו. זהותו, והיותו דתי ושמרן, לא הפריעה, ואולי אף סייעה לו במידת מה. הוא לא היה חלק מתוך קהל היעד של בית הספר אלא אחר. זה העניק לו כח. הסמכותיות שלו התאימה לתלמה ילין בתקופת המעבר מתל אביב וההתבססות בגבעתיים, אבל בחסותה אירעו דברים נוראים, ונחצו גבולות חוקיים ומוסריים. הוא זה שקיבל אותי לעבודה, וראיון הקבלה הזה זכור לי כמעמיק ומענג. הרגשתי שהוא, ומזמן הצטרפותי לבית הספר גם אני, חלק ממקום בעל מסורת והיסטוריה שבה רבדים רבים. 

אולי, אם ירצה השם, אם יסתדרו הכוכבים, אם נצליח ללמוד בעזרת העבר את שעלינו לנסות לעשות בעתיד, בית הספר ישתנה, וישרוד, ויהפוך לטוב ומייטיב יותר, או אולי לרע ומסוכן פחות. משבר הוא הזדמנות, אומרים כולם, ואני מקווה שהם צודקים. 

ריצה על גבולות העיר (כולל וידאו)

בשרב ראשון, של שלהי חורף, יצאתי לרוץ, להקיף את תל אביב, לרוץ על גבולותיה, כפי שהיו פעם, כאשר רק התחילה לדמיין עצמה כעיר גדולה. יש לי צילום של מפה הסטורית, אותו הכנסתי לניילון, תל-אביב: תכנית כללית. ארוץ על שולי השטח האפור עד שאחזור לנקודה בה התחלתי.

תל אביב היא עיר בצד ים, לא עיר-חוף, אבל בטיילת אפשר לדמיין שזה לא כך. יפו הייתה עיר הנמל, ולתל אביב היה טוב עם זה. כך שימשו הים והחוף כקו גבול, מעין שטח הפקר שבו קורים דברים שלא יכולים להתרחש במקום אחר. פה הלכו לטייל, פה ישבו בצוותא, מביטים על הגלים, פה מותר היה להתפשט, לראות ולהראות את הגוף בציבור. 

זאת חופשת פורים, ובני נוער הולכים לפה ולשם, גאים ומתביישים במה שהם מציגים לראווה. הפחד מהמגפה באוויר. בכל שנה אחרת יום כזה, חם ויבש לאחר חורף ארוך, בפורים, היה הופך למסיבה דחוסה ומגעילה. עכשיו לא ריק, אבל אנשים נמנעים מקרבה או לפחות מודעים אל סכנותיה. במובן מסוים זה הופך את הריצה לקלה יותר, מאחר וההולכים מודעים יותר לסביבתם, זהירים וחששניים. 

נמל תל אביב הוא פוחלץ של נמל. הוא נבנה מהר מהר, כתגובה למרד הפלסטיני הגדול בשנת 1936. הבריטים דיכאו את המרד הזה, שהיו לו סממנים של התקוממות לאומית אנטי קולוניאליסטית, ושיכול היה להפוך למלחמת העצמאות הפלסטינית, באכזריות ובכוח רב.     

יפו, המרכז האינטלקטואלי של ההתקוממות, ספגה נזקים אדירים במהלך המרד. העיר העתיקה שלה הוחרבה כמעט לגמרי, הכלכלה שלה רוסקה. להקמת נמל בתל-אביב היה חלק בזה. האינטרס הבריטי והציוני השתלב. הראינו להם מה זה. 

הירקון תוחם את תל אביב של גדס מצפון. מעבר לו הייתה אדמת הכפר שייח׳ מואניס, שהיה במעלה הגבעה עליו נמצאת עכשיו אוניברסיטת תל-אביב. כשימנים מאשימים שמאלנים בצביעות, בכך שהם מדברים על כיבוש אבל לא על רמת אביב הם צודקים, כמובן. שייח׳ מואניס הייתה פה, וכך גם הכפר סומייל, ששרידיו האחרונים נהרסים כעת, וכך גם המושבה שרונה. במפה שאני רץ לפיה כל השטח הזה מופיע בלבן, כאילו ריק שם, כאילו העיר היא אי.

במפה הכל ברור, יש פה ושם, יש גבול. הרחוב, והמציאות, מסובכים.

ברחוב אבן גבירול, באחת מתחנות האוטובוס, איש מבוגר עומד לפני אוטובוס, מחזיק במגב שלו בידו, חוסם את דרכו. הוא מחכה שתבוא משטרה, הוא רוצה להתלונן. אני בודק שהוא בסדר, שולט בעצמו, לא צריך סיוע ומודע למעשיו, וממשיך הלאה. אני אוהב את הרחוב בעיר ואת זה שהוא חי ויכול תמיד להפתיע אותך. אני אוהב את זה שלא ברור מי טוב ומי רע, מי משלנו ומי מהאחרים. 

ליד דרך בגין מסומנת במפה בליטה קטנה, שפיץ שבולט לכיוון רחוב המסגר. זוהי שכונת העגלונים, שכונת עוני שנוסדה עוד בשנות העשרים של המאה שעברה, שהייתה, כמובן, מחוץ לתחום תוכנית גדס. אבל מה לעשות, אם רוצים פרבר גנים צריך גם עגלונים וכדי שיהיו עשירים צריך עניים שיעשו בשבילם את העבודה. 

החום כבר מתחיל להקשות עלי. גופי עדיין לא רגיל אליו. יש לי תחושה שהקיץ הזה יהיה מזעזע. החורף הרי היה קר וגשום מהצפוי, וברור לגמרי שזה לא יעבור בשקט ושהשרב הזה הוא רק ההתחלה. לפחות בינתיים עדיין יבש, והזיעה לא ניגרת אלא מתייבשת על הגוף, משאירה כתמים לבנים של מלח.

זה כבר קו הגבול עם יפו, מוזר ומפותל יותר מכל צד אחר של העיר. זה אינו גבול לאומי. שכונת שפירא הייתה יהודית תמיד. מרכז חייהם של חלק גדול מתושביה היה בתל אביב, בה עבדו, קנו ולמדו, אבל הם גרו ביפו. 

שתי הערים היו חלק ממטרופולין אחד, רב לאומי ותרבותי. בריטים, גרמנים, יהודים שהגיעו ממקומות שונים, ערבים. עשירים, עניים, משכילים ובורים, איזה בלאגן. אני מת על זה. 

קביעת גבולות העיר והמפה שמבטאת זאת מנסים לעשות סדר במשהו שאי אפשר להפריד לגמרי, כי אנשים הם תמיד יותר מדבר אחד, והם זזים, עוברים ממקום למקום ומזהות לזהות בהתאם לצורך ולנסיבות.  

במערכת היחסים בין שתי הערים, תל אביב ויפו, יש מנצחת ומפסידה ברורות. מרגישים את זה הכי טוב בקו הגבול עם שכונת אל-מנשייה. היא הייתה מעורבת לגמרי, יהודים וערבים שחיים זה לצד זה. זה אינו סיפור של אידיליה, להפך. החיכוך הלאומי התפרץ באלימות פעם אחרי פעם, יוצר גלי פליטים שהציפו את העיר. כאשר כבש ארגון האצ״ל את השכונה עשה זאת תוך פיצוץ חלק גדול מבתיה. חורבותיה האחרונות שוטחו על ידי דחפורים ונדחפו לים, כדי ליצור את הגבעות המלאכותיות של פארק צ׳ארלס קלור. זה עצוב, כי בנקודה הזאת בעיר הכתם הלבן במפה, שהשם ׳יפו׳ במרכזו, נראה כמו מובלעת, כמו רמז למה שעתיד לבוא. כשבעים אלף פלסטינים עזבו את יפו ב-1948, והפכו לפליטים. כלום טוב לא יקרה במקום הזה אם לא תהיה הכרה בכך.

חזרתי לנקודת ההתחלה. שמונה עשר קילומטר וקצת. אני אוהב את העיר הזאת ושמח שאני חי בה, דווקא בגלל שגבולותיה מטושטשים. 

מרתון תל אביב, תשע שנים מהפעם הראשונה (כולל וידאו)

אתמול בבוקר נסגר אחד הכבישים הראשיים שליד ביתי, וכל איזור פלורנטין נותק מתחבורה ציבורית. ניסיתי לא להילחץ. היה לי מרתון להגיע אליו. לבשתי בגדים של בני אדם מעל בגדי הריצה, הגוף הרגיש טעון. לא רציתי לאחר.

על אופניים שיתופיים לתחנת הרכבת, הרגליים מתאמצות קצת אבל לא נורא. ההתרגשות מניעה אותי. עוד מעט, פחות משעה, תתחיל הריצה. אשתתף בה. אני גאה בכך. זו הוכחה וסיבה לכך שגופי מסוגל לעמוד בזה. אימנתי והכנתי אותו יפה בחודשים האחרונים. זה לא היה תהליך אימון מושלם, אבל הוא היה טוב כפי שיכולתי.  

רוב מי שנמצא ברכבת הזאת, מי שצועד על הרציף עכשיו, שותה עוד קצת מים, בודק בהליכתו כיצד הגוף מרגיש, עשה תהליך דומה. אי אפשר לרוץ מרתון בלי להתכונן. זו ריצה שגובה מחיר ממי שרוצה לעמוד בה, זמן, מאמץ, שינוי באורח החיים, אבל מעניקה דברים בתמורה. מי שנמצא כאן איתי, מי שאזנק לצידם, יהיו אנשים שהסכימולתנאי העסקה הזו. אני רואה בהם את שאני חש בעצמי. הריצה היא טובה. 

הריצה מלמדת אותי ענווה. גופי יכול להשתפר רק עד רמה מוגבלת. כעת הוא גם מזדקן. הנה, השנה אני כלול, לראשונה, בקטגוריית גיל שנשמעת בכלל לא מתאימה לי. גבר, בן 50 – 54, זה אני, מסתבר. כנראה שכבר לא אהיה מהיר כשהייתי לפני כמה שנים, אז סדרה של פציעות גרמה לי להבין את גבולותי. אבל אני במצב יותר טובמשהייתי לפני שנה, ובודאי מזה בו הייתי לפני תשע שנים, בפעם הראשונה בה השתתפתי במרתון הזה. 

חזרתי לרוץ קצת אחרי שאבא שלי מת. אני חושב שידעתי שאעשה זאת כבר תוך כדי המחלה שלו. במהלכה הישלתי מעצמי אוסף של הרגלים שלא הייתי שלם איתם. הפסקתי לאכול חיות מתות והפכתי לצמחוני, נגמלתי מעישון. זה גרם לי להרגיש שאני שולט על חיי בזמן שחייו שלו התקרבו אל קיצם. תהליך האימון שלי למרתון הראשוןשרצתי היה כולו תהליך של אבל.

עשר שנים בדיוק מאז שהתגלתה המחלה שלו. שבע שנים וחצי מאז הפכתי אני לאבא. יצא לי טוב. האבהות טובה לי. 

ביום רביעי האחרון לקחתי את תמר לריצת מיני מרתון ילדים, מין אירוע מוזר שמשלב אלמנטים שיווקיים עם רצון טוב, ובו חבורת אבות בבגדי ספורט ואמהות נושאות תיקים גדולים רדפו אחרי ילדיהם הלובשים חולצות בוב ספוג, ברחובות המרוצפים אבני מדרך מחליקות של מתחם שרונה המפוחלץ. 

היא רצה יפה, והמסע לשם ובחזרה באוטובוס היה נחמד. ההתרגשות שלה לקראת הריצה הייתה משמעותית יותר מההשתתפות בה. הריצה עצמה הייתה קצרה נורא, רק מתחיל ותכף נגמר, היא לא רצתה לקחת את המדליה כי חשבה שלא התאמצה מספיק. 

האם עשה זאת כדי לרצות אותי, כדי שאחשוב שהיא ילדה טובה?

בחרתי לא לקחת אתי את המצלמה לריצת המרתון, ולהשאיר אותה בתיק שהפקדתי בשמירת החפצים. הייתה ריצה טובה בסך הכל, לא התרסקות כמו בשנה שעברה ולא התעלות יוצאת דופן. הייתי מסוגל ליותר, כמובן, אבל תמיד זה כך. 

מתחם סיום המרתון נפרד ופנימי, והיציאה ממנו היא לתוך אירוע ריצה עממי והמוני, סותר בקצב שלו את זה של הגוף המותש. אחרי הריצה הארוכה שרירי הרגליים מאובנים, הצעדים עציים. זה נהייה קצת קל יותר, מפעם לפעם, אני יודע למה לצפות. הכאבים הללו הם חלק מהעניין, הם עדות לנזק שנגרם לשרירים, שאחריו יבנו מחדש, חזקים יותר. ככה זה להתאמן, לרוץ, לחיות. שמירה על איזון בין נזק לתיקון, לא קו רציף אלא תנודות. אני אוהב את זה, זה מתאים לי.

פגשתי את אהובתי ובתי פעמיים, בדרך הלוך וחזור, בכיכר השעון, ליד הבית. זה היה כיף גדול. אני חושב שהיא תזכור לטובה את הפעמים שבהם באה לעודד את אבא. 

האירוע הזה מוזר. הוא מייצר כל כך הרבה טינופת ובלגן, תוקע עיר שלמה בשם איזה דימוי של מסיבת כושר צעקנית. אני, כמשתתף בו, שותף לכל הטעם הרע הזה שמשתולל ברחובות. לא נורא, עשיתי כבר דברים גרועים יותר. 

אחרי הריצה, בדרך הביתה, דרך הרכבת הדחוסה ופקקי התנועה הבלתי אפשריים, אני נושא את המדליה בגאון על חזי. לא איכפת לי ממנה אחר כך, והיא הופכת לעוד אחת באוסף ששייך לבתי, אבל את הטקס הזה אני אוהב לעשות, משום מה.

הריצה עושה לי טוב. אני קצת מתבייש בזה, אבל לא נורא.

הקילומטרים הקשים (כולל וידאו)

מרתון תל אביב מתקרב, וכמו כמעט תמיד אני מגיע אליו לא מוכן. שפעת מעצבנת, קשה, השביתה אותי מאימונים ופגעה בכושרי. כשאני סוקר את גרף המעקב באפליקציית הריצה שהשתמשתי בה בקנאות בחודשים האחרונים ניתן לראות כיצד העמודות מטפסות בקצב יפה משבוע לשבוע, איך בניתי את הגוף ואת הסיבולת למרחקולמאמץ בצורה של אלכסון מטפס בקצב קבוע, כמו שצריך, ופתאום באה המחלה הזאת והכל התחרבש. נסיגה במקום התקדמות, החמצה של הזדמנות. אני צריך להשלים עם זה. 

זאת ריצה לא פשוטה, מרתון תל אביב הזה, עם מסלול שיוצר אתגרים גופניים ומנטליים. ביום שבת, פחות משבועיים לפני שארוץ שם כאחד המשתתפים, יצאתי אל החלק הקשה ביותר שלו עבורי, בתקווה שזה יעשה את ההתמודדות לקלה יותר. רציתי להיזכר ולהזכיר לעצמי ממה עלי להיזהר, מאחר ובמצב הכושר הנוכחי שלי כל דבריכול לעזור. 

מקום המפגש הקבוע שלי עם משפחתי הוא ליד כיכר השעון. ׳האיש הזה שרץ, זה אבא שלי׳, אמרה בתי בגאווה בשנה שעברה, לכל מי שרצה לשמוע. אני מרגיש ויודע שגם אהובתי גאה בי, וזה עושה לי טוב. וכיף לי שהן באות מהבית, מרחק עשר דקות הליכה, ושכל החצי הראשון של המרתון הוא בעצם מסע לכיוונן. 

ההתחלה של המרתון הזה, או בעצם של כל מרתון בו השתתפתי, משקרת. תקופת המנוחה והחידוד שלפניו, ההתרגשות, ויותר מכל, היוהרה, מביאים לכך שקצב הפתיחה נוטה להיות מהיר מדי. בהתחלה זה קל, ואתה רוכב על רגליך שרק רוצות לשעוט קדימה. הסכנה היא שפתאום, מוקדם מדי, זה הופך לקשה. אני כבר מכיר את זה, אבל נופל למלכודת הזאת שוב ושוב. 

את המחיר על פתיחה מהירה מדי משלמים בחצי השני של הריצה, כשהרגליים עייפות והשרירים מרוקנים. אז עליות וגבעות קטנות מרגישות כמו הרים והרגליים הופכות כבדות. העליה ברחוב אלנבי, מהים ועד ביאליק, מייאשת אותי בכל פעם מחדש. כאשר המסלול חוזר דרכה זו ירידה שמאבנת את שרירי הירך. הריצה, אחר כך, היאדשדוש כואב, שיגמר כבר, ומה הטעם בכלל.

בדרך כלל מתגבר אצלי בשלב זה משבר אמונה בעצמי ובכל העניין הזה של הריצה. הניכור שלי מהגוף הדואב שבוגד בי מצטרף לתחושת ניכור מהרחוב, מהעיר, ומכל האירוע המופרך הזה. מוזיקה רועשת מדי. עוברי אורח שמביטים בך בזלזול. אני, וכל הרצים האחרים, הם הפרעה להתנהלות העיר, מיטרד. מה הטעם בכלל, למה זהטוב, כמה בזבוז של אנרגיה ומאמץ. לפעמים אני מפסיק לרוץ ועובר להליכה, מוותר כמעט לגמרי. 

נחיל הרצים שזינק כשעתיים לפני כן כקבוצה אחת דחוסה ליד הלונה-פארק הופך עכשיו לאוסף פרטים שכל אחד מהם מנסה לשרוד לבדו. אנשים עוקפים אותך. אתה עוקף אחרים. מה המשמעות של כל זה. ברחוב דיזינגוף מסלול המרתון עובר במקביל למסלול ריצת העשרה קילומטרים. אלה שני מקצים שונים בתכלית והמפגש שלהםמשעשע. רצי עשרת הקילומטרים נהנים מהחיים, רצי המרתון סובלים. אלה מצטלמים למזכרת ואלה רק רוצים שייגמר. זה כבר כמעט הסוף, ואני מחשב את המרחק שנותר לאחור, משווה אותו למסלולים הקבועים שלי. הנה, זה כמו הדרך מהבית לבית הספר, בכל יום ובכל מצב אוכל לעמוד בזה, לא נשאר הרבה.

אימא שלי גרה ליד כיכר רבין, והמפגש האפשרי איתה ועם בן זוגה הוא שאלה פתוחה. האם יהיו שם, בפנייה לרחוב אבן גבירול? במבט מבחוץ אני יכול להבין מדוע הם טורחים לעשות זאת. הרי רק לפני עשור הייתי מעשן כבד, שתיין שלא היה מסוגל לרוץ יותר מכמה דקות ברציפות. אמי גאה בי ושמחה בשמחתי מכיוון שהיאיודעת שהעובדה שאצליח לסיים את המרתון המתקרב אינה מובנת מאליה. יותר טוב ככה. 

כן, כפי הנראה אגמור את המרתון המתקרב. אחצה את קו הסיום, אדע שלמרות שהתוצאה שאשיג הייתה יכולה להיות יותר טובה היא עדיין עדות לכך שאעמוד באתגר. הריצה הופכת אותי לבן, אב ואהוב טוב יותר. בעוד פחות משבועיים אחגוג את זה. 

תאונה ברכבת מרכז (כולל וידאו)

בתוך ההנאה הגדולה של הריצה לעבודה יש אזור אחד מחורבן, רכבת מרכז. זה מקום מסוכן של אנרכיה בלתי נתפסת ורשלנות תכנונית מתמשכת. 

עבודות ההכנה לקו הירוק של הרכבת הקלה חוסמות חלקים מרחוב ארלוזרוב, והמדרכות תחומות ברשתות מתכת שהופכות אותן למעברים צרים. בני אדם מתקשים לעבור שם כשהם באים זה מול זה, אבל גם אופניים וקורקינטים משתמשים בהם, מתעקשים לעקוף את הולכי הרגל האיטיים שמעכבים אותם, כי יש להם לאן להגיע. 

בצמתים, המכוניות והאוטובוסים לא מהססים לחסום את מעברי החצייה, נדחקים לפקק שתמיד שם בשעות האלה, פגוש לפגוש, גז ברקס. זאת תחנת אוטובוסים ורכבת ראשית, המוני אנשים עוברים שם ברגל, אבל נראה שאף אחד לא חשב על טובתם אורווחתם. סככות ההמתנה פרוצות לרוח ולגשם ולא מצלות מהשמש. המדרכה תוכננה כך שאין בה שום התחשבות בתנועת אנשים עוברת, ומכיוון שגם כאן היא הפכה לנתיב תנועה של אופניים וקורקינטים היא מקום מאיים שבו כל הזמן צריך להזהר. כשאנירץ שם אני יורד לכביש, ומשתמש בנתיב משל עצמי. בכל שנותי כרץ עירוני מעולם לא פגעתי באדם. אני אורח בעולמם של הולכי הרגל, ודווקא בגלל שאני מהיר יותר מהם אני נותן להם זכות קדימה תמידית. תמיד אעצור או אאט ליד תחנת אוטובוס, אפנהדרך למי שצריך לעבור, אשתדל לא להפתיע או לסכן, לא אותם ולא אף אחד אחר, מכונית או אופניים. על פרקי ידי אני לובש מעין צמידים שמחוברים להם סרטי בד זוהר מתנפנפים, ואני מאותת בעזרתם כשאני חוצה כביש או משנה נתיב. זה נראה קצתמגוחך אבל לא ממש איכפת לי. ככה רואים אותי ושמים אלי לב, ועצם זה מגן עלי, כי קשה לי להאמין שיש מי שיבחר לפגוע בי בכוונה, לאחר שהבחין בי. 

דרך הולכי הרגל הראשית מתל אביב, לרמת גן ולגבעתיים עוברת דרך הצומת הזאת, שבה מוקמת תחנת הרכבת הקלה. לפני שבועיים בערך סגרו את שביל המעקף שהיה שם מאז תחילת העבודות ויצרו מעקף אחר. השביל הקודם היה נוראי, עם פניותצרות, תחום בלוחות מתכת אטומים. רק מראות פנורמיות שהותקנו שם אחרי תלונות חוזרות ונשנות המעיטו מעט מסכנת המעבר בו. 

המעבר החדש עדיין לא מוסדר לגמרי. הוא מאריך עוד את הדרך, ובתכנונו, עם האספלט היפה הזה ובלי שום שילוט, הוא ממש מזמין אליו את האופניים והקורקינטים בלי ליצור כל הפרדה, לא בינם לבין הולכי הרגל ולא בין כיווני התנועה. הפניות בוחדות כך שאין בהן כל שדה ראייה פתוח. עברתי שם כבר מספר פעמים וידעתי שזה תכנון וביצוע שמייצרים תאונות. 

אתמול באמת ראיתי תוצאות של תאונה כזו, קטנה וללא נזק רב אבל בכל זאת. שני קורקינטים התנגשו זה בזה, אחד הגיע מהמעקף החדש, השני מדרך בגין, הם לא ראו זה את זה ובום.

הגעתי לשם זמן קצר אחרי שהתרחשה, כאשר שני הקורבנות ישבו על המדרכה, מנסים להתעשת. אני שמח שלא נפגעו קשה, ומקווה שהם למדו את הלקח, אבל יודע שזו לא התאונה האחרונה במקום הזה. עזרתי להם במה שיכולתי, ואז המשכתי בדרכי. צריך להזהר, להזהר מאוד, והלוואי שמתכנני התחבורה, הדרכים, השיפוצים והעבודות לא היו כל כך מטומטמים. הייתי רוצה לראות את המהנדס שאישר את המדרכה והמעקף הזה מוטל כואב על המדרכה. אולי אז היו נמנעות התאונות הבאות. 

אמרתי כבר שצריך להיזהר?

תלאביביפו: מה עניתי במבחן

בראשית השנה שעברה החלטתי, סוף סוף, להשלים, אחרי הפסקה של יותר מדי שנים, תואר שני בהיסטוריה של עם ישראל.

כאשר נקטע, לפני כמעט עשור, מסלול לימודי, הייתי לכאורה בדרך לאיזשהו מקום, דוקטורט או משהו. חשבתי אז שכשאהיה גדול אכתוב מחקרים בעלי חשיבות, ויכולתי לדמיין את עתידי באקדמיה. כל זאת לא נכון כעת, וכפי הנראה גם אז היה רק אשליה וחלום שוא. איני מתאים לאקדמיה והיא לא מתאימה לי. לא נורא. זו לא אכזבה אלא מסקנה.

עכשיו, כשהתפכחתי, הייתי זקוק לתואר מסיבות ענייניות לגמרי, בכדי שאוכל להגיש מועמדות לתכנית מצטיינים בתחום החינוך שתואר שני הוא תנאי הסף עבורה. אני מורה טוב וחשבתי שזה, להבדיל, מאוד מתאים לי. הייתי מוכן לעבוד קשה כי  מאוד רציתי בזה.

נרשמתי לאוניברסיטה, אבל לא עשיתי כלום בסמסטר הראשון. רותי, מזכירת החוג, שהרוויחה בצדק את התואר ׳המיתולוגית׳ שמוצמד תמיד לשמה, הבהירה לי שמאחר שחלפו שנים מאז שזנחתי את לימודי זו ההזדמנות האחרונה בהחלט, והזהירה כי כל ציוני הקודמים ימחקו ולא יוכרו אם לא אתעשת במהירות. אבל זה היה גדול עלי. פחדתי להשאב לעולם שיצאתי ממנו כבר, והעבודה בה הייתי שקוע באותו זמן, הוראת קולנוע בבית ספר תיכון, דרשה ממני יותר מדי מכדי שאוכל להתמסר לכל דבר אחר. 

התעשתתי ברגע האחרון, מעט לפני תחילת הסמסטר השני, והגעתי לאוניברסיטה. ספגתי את נאום התוכחה של רותי, ונרשמתי לשלושה סמינרים, מה שנותר לי, שבאורח פלא הסתדרו עם לוח הזמנים שלי כמורה. רותי איחלה לי בהצלחה והרגשתי שהיא מאמינה בי. לא רציתי לאכזב אותה שוב. החלטתי שאני מתכוון לעמוד באתגר, כתיבת שלוש עבודות קטנות, מבחן סיכום וזהו, כי די כבר לסבך הכל.

כן סיבכתי קצת, בסוף. 

במשך שנים רציתי לכתוב על הרחוב שבו אני גר. הרגשתי שאיני רק תושב בו אלא מוגדר על ידו. בצעד יהיר ובלתי אחראי החלטתי לשלב בין דרישות הלימודים לשאיפה הזו, ולנסות לעמוד בשני האתגרים במקביל, כלומר לכתוב מחקר עצמאי, לא קשור בכלל לאוניברסיטה, על נושא שמעניין אותי, ובמקביל שלוש עבודות קטנות שישתלבו בזה איכשהו.

רוב חומרי המחקר היו ברשותי עוד מהזמן בו היה לי עתיד אקדמי. אספתי ולמדתי עוד במהלך הסמסטר ואחריו. למזלי הגדול אחד מהסמינרים בהם למדתי, ׳על יהודים וערים: מה בין היסטוריה עירונית לבין היסטוריה קהילתית׳, אותו לימד ד״ר סקוט אורי, התגלה כמשמעותי במיוחד עבורי, והעניקו לי מסגרת שבלעדיה, כפי הנראה, הייתי הולך לאיבוד. תרומתו של ד״ר אורי ניכרת בספר ואני אסיר תודה על כך. 

איך שנגמר הסמסטר ויצאתי לחופש הגדול בבית הספר שאני מלמד בו התישבתי לכתוב, בקצב קדחתני, פרק אחרי פרק. הייתי צריך למהר כי החופש הגדול כמעט נגמר, הקיץ עמד להסתיים, ולא הייתי מוכן לוותר על השלמת המשימה הכפולה. ספר, שלוש עבודות קטנות, מבחן אחד וזהו. 

הצלחתי במשימה. העבודות הוגשו אחרי בקשת דחייה בודדת. הספר הושלם. יכולתי להתפנות ולחזור אל העבודה האמיתית שלי, ההוראה. נותרה לי רק מטלה יחידה כדי לעמוד בחובות התואר. 

זה היה מבחן גמר, שגם אותו ערך לי ד״ר סקוט אורי, ונשאלתי שאלה שעליה היה עלי לענות בכתב תוך זמן מוגבל, תוך שימוש ברשימת ספרות שהוגדרה מראש. 

בכתיבת הספר התמקדתי בהקשר מקומי מאוד.  נקודת המבט שלי הייתה של מי שבגובה הרחוב, מי שחי, עובד או עובר בו. הרבי מבכרך, הרחוב הקטן בו אני גר עם אהובתי ובתנו, מחבר בין תל-אביב ויפו. הוא שימש, עוד שהיה שביל עפר לא סלול, מרחב ביניים משותף לשתי הערים. 

נקודת המבט המקומית, שאימצתי באופן טבעי כמי שחי ברחוב הזה ואוהב אותו, גרמה לי להרגיש כיצד הדיכטומיה המקובלת, תל-אביב מצד אחד ויפו בשני, על כל מה שלכאורה משתמע מכך, כמעט אינה מתקיימת באזור הזה. שאלות של מרכז ושוליים, עוני ועושר, שמרנות וחדשנות, אידאולוגיה ופרגמטיזם, אינדיבידואליות וקהילתיות, מקבלות תשובות שונות כאשר הן נבחנות בקנה מידה קטן מאשר בגדול. בשאלת המבחן נדרשתי להרחיב את ההקשר ולהסיק מסקנה.

חיי ברחוב שלי, בעיר שלי, עם המשפחה שלי, הם מה שמעניק להם טעם ומהות. המקומי והאישי הוא גם הכללי והפוליטי. החיים העירוניים, במרחב ביניים מטושטש קצוות, הם לא פשוטים, אבל זה מה שהופך אותם למעניינים. כל רובד שמתגלה בהם מוביל לרובד נוסף, וזה כיף. במבחן הסיום ניסיתי להראות את זאת בקנה מידה מעט רחב יותר מזה של רחוב קטן בשוליים.

אז הטקסט המצורף כאן הוא השאלה והתשובה, בשינויים קלים והרחבות מסוימות. זה במידה רבה סיכום לספר, ׳צריך לדבר על הרבי׳, אותו הדפסתי בשתי מהדורות מוגבלות, גם זה מהר מהר. 

חילקתי אותו חינם בחנויות ספרים עצמאיות בתל-אביב ובירושלים ולמי שרצה, עותקיו אולי עוד מסתובבים. נשארו אצלי כמאה עותקים, נכון לעכשיו, ובטח אשתחרר מהם בקרוב. גרסת חינם שלו נמצאת באתר שלי, ׳קול הרעם׳. 

כבר עשיתי אותו דבר גם עם ספר קודם, ׳פעם, פה: אני מספר לך על צלבנים וממלוכים׳. כתיבה ופרסום של ספרים המחולקים חינם זה לא תחביב מאוד יקר, וגיליתי שהענקתם לאחרים מסבה לי הנאה. אבל ספרון זה, הנמצא בידיך, הקורא או הקוראת, הוא נסיון לפתח את התחביב ולמצוא עוד דרכים להתמיד בו. גם זה, אם תרצו, מקומי ואישי אבל גם פוליטי. אבל לא צריך להיות רציני כל כך פתאום.

לא התקבלתי בסוף לתכנית המצטיינים ההיא, אגב. אני שמח על זה, עכשיו, אבל זאת הייתה אכזבה מרה. כתוצאה ותגובה לכשלון שיניתי דברים בחיי המקצועיים. יכול להיות ש׳דפוס בית׳, אשר בו ידפס ויכרך טקסט זה ממש בקרוב, המשותף לאהובתי ולי, ישתלב במסלול החדש והמרגש הזה. בהצלחה שיהיה. 

השאלה:

האם תל-אביב ויפו היו עיר אחת או שתי ערים נפרדות בתקופת המנדט? תאר את התהליך ההיסטורי של ייחוד או פירוד בין שתיהן.

התשובה:

בפתיחת מאמר שכתבו אנדרה אליאס מזאוי ומכרם ח׳ורי-מח׳ול, המבכה את המדיניות המוחקת את ההיסטוריה של יפו הערבית, הם מצטטים את דוד בן-גוריון, שכתב ביומנו האישי בשנת 1936:

… חורבנה של יפו, העיר והנמל בוא יבוא. וטוב שיבוא. עיר זו שהשמינה מהעלייה וההתיישבות היהודית ראוי לה להיחרב כשהיא מניפה גרזן על ראש בוניה ומפרנסיה. אם היא תרד שאולה לא אשתתף בצערה.

מזאוי וח׳ורי מח׳ול טוענים שהנבואה הזו הגשימה את עצמה לאחר כיבוש יפו והתבטאה במדיניות וביחס של מדינת ישראל ושל עיריית ת״א-יפו לעיר. אותו ציטוט מופיע גם במאמר של דניאל מונטרסקו, בו הוא בוחן את היחס האמביוולנטי לעיר כמייצגת של עבר רחוק מפואר ועבר קרוב ספוג אלימות ועוינות לאומית. תגובתו הרגשית של בן-גוריון לפרוץ המרד הערבי, ולצעדי הדיכוי הקיצוניים שהפעיל השלטון הבריטי ביפו כתגובה לכך, מבטאת בעיקר את הניכור המוחלט והכפול שחש כלפי יפו. בהיותה גם עיר וגם ערבית, הייתה בעיניו לא רק מרכז לאומי של האויב אלא גם מקום טמא מעצם עירוניותו. תל-אביב עצמה לא הייתה אהובה עליו, ונראה שחשב שהיא מעין רוע הכרחי, מרכז כלכלי, תרבותי ודמוגרפי רק בלית ברירה.

גישתי הרגשית ליפו ולתל-אביב הפוכה, לא מנוכרת אלא אוהבת, כשל בן המקום. במשך הקיץ האחרון פרסמתי סדרה של רשימות סביב ההיסטוריה של הרחוב שבו אני גר, הנמצא בגבול בין שתי הערים. אנסה לנצל את ההזדמנות של כתיבת מבחן זה בכדי לבחון את השאלה הרחבה יותר של הזהויות העירוניות השונות שהתקיימו במרחב המשותף לשתי הערים.

*

טענתי הבסיסית היא כי המרחב המשותף לשתי הערים היה גם פיזי וכלכלי, גם פוליטי ושלטוני, וגם לאומי ואידיאולוגי. לתפישתי, תל-אביב ויפו היו, עד 1948, מטרופולין דו-לאומי אחד, בו חיו  בעלי זהויות נבדלות ומגוונות בתוך מרחב משותף. משנת 1936 התקיים במטרופולין הזה קונפליקט לאומי גלוי, שהיה מעין מלחמת תושבים. הוא התבטא במרחב העירוני וככל שהעצים הוגדרו קוי החלוקה בין שני הפכים לכאורה, ונוצר קו גבול פיזי ולאומי. עם התבוסה הערבית וחורבנה הכמעט שלם של יפו אבד למטרופלין המשותף חלק עיקרי מזהותו. 

שני הצדדים נטו, גם בזמן אמת, ובמיוחד בדיעבד, להבליט את השוני בין שתי הערים ובין שתי הזהויות הלאומיות. דבר זה איפשר ומאפשר להגדיר קורבן ומקרבן בהתאם להשקפה הפוליטית של המתאר. אבל בפועל הן היו קשורות זו בזו יותר משנדמה. 

בין שתי הערים ובין שתי האוכלוסיות, הערבית והיהודית, התקיימו יחסים מסובכים שכללו בין היתר ניצול הדדי, שיתופי פעולה של פרטים ושל מוסדות והגדרה עצמית המתעצבת זו כנגד רעותה. המחקר המקובל ודעת הציבור נוטים להבליט את ההבדלים בין הערים. כותרת ספרו החשוב של שרון רוטברד, ׳עיר לבנה, עיר שחורה׳, משקפת את הגישה הזו. אבל אני בוחר לאמץ את עמדתו של תמיר גורן במאמר שפרסם לאחרונה בו הוא מאתר את הקשרים האמיצים בינהן. בעקבותיו אמשיך ואטען שגם בשנים 1936-1948 העימות בין שתי הערים מבליט את הקשר הגורדי שרק אבחת החרב של המלחמה הייתה מסוגלת להתיר.

עיר נמל מתפתחת

נמל הדייגים הקטן של יפו היה הבסיס לצמיחתה המהירה בחצי השני של המאה ה-19. אירופה והמערב לא היו המניעים הראשיים של התהליך הזה, אבל ביפו, עיר הנמל שהייתה ראש גשר אירופי בארץ, נוכחותם הפיזית והכלכלית הייתה מורגשת וחשובה. 

כיבוש הארץ על ידי מוחמד עלי באשה, שמונה לשליט מצרים על ידי הסולטאן העות׳מאני, מרד באימפריה ונחשב לאבי מצריים המודרנית, הניע תהליכי שינוי מקומיים רבים, ובהם פיתוח חקלאי והגירה. ההשתלטות המחודשת של האימפריה העות׳מאנית על הארץ והשינויים שזו עברה בזמן הזה, כולל נסיון עיקש לההתחדשות ורפורמות באימפריה, הובילו לכך שיפו צמחה במהירות, והפכה מכפר דייגים המשמש כשלוחה של המרכז השלטוני ברמלה למרכז יצוא הדרים  וסחורות אחרות ולעיר סחר ויבוא חשובה. האירופים היו המשתמשים העיקריים בנמל הזה, הן לצורך סחר דו-צדדי והן לתנועת נוסעים. שיפור הדרך המובילה בין יפו לירושלים וסלילת קו הרכבת המחבר בין שתי הערים הפך אותה לשער הכניסה הראשי לתיירים ולמהגרים אל הארץ. התפתחה בה קהילה יהודית משמעותית שחלקה הגדול בעל שורשים עות׳מאניים, כמו משפחות שלוש ורוקח, שעסקה בעיקר במסחר, וגם קהילת מתיישבים אירופית קטנה, ברובה גרמנית טמפלרית, שהייתה לה חשיבות רבה בהתפתחות הכלכלית של הארץ.  

כל הדרכים שיצאו מיפו והובילו אליה נפגשו בנמל, וההתפתחות העירונית והחקלאית הייתה לאורכן, אבל הנמל הזה היה מיושן ומוגבל, ולא איפשר עגינה של ספינות מודרניות. תוכניות לפיתוחו ולהרחבתו, כולל יוזמה לחפירת נמל פנימי שהיה אמור להיות ממוקם באזור הבאסה, הביצה, אצטדיון בלומפילד של ימינו, נדונו על ידי השלטונות העות׳מאניים אבל לא הגיעו לידי ביצוע. השכונות היהודיות של יפו, נווה-צדק, נווה שלום ואחוזת בית, נבנו בשולי העיר וכחלק מתוך צמיחתה הטבעית, תוך התייחסות ברורה ליפו כאל המרכז העירוני שלהן. זה לא השתנה משמעותית גם עם ייסוד תל-אביב, שנתפסה והתפתחה בתחילתה כפרבר אירופי של עיר הנמל העות׳מאנית. 

יפו כעיר מחוז ומרכז מטרופוליני

לאחר הכיבוש הבריטי והחלת המנדט זכתה יפו למעמד של עיר מחוז. הבריטים התכוונו לבנות בחיפה את נמל המרכזי של הארץ, אבל בתקופת הביניים עד חניכתו (בשנת 1933) המשיך הנמל המיושן של יפו לשמש כנקודת הכניסה הראשית לארץ, והיה ראש גשר לגלי העלייה הגדולים שתרמו רבות להתפתחותה של תל-אביב. 

תל-אביב אמנם זכתה במעמד של יישות נפרדת מיפו – רובע עיר בעל ייחוד (Township), בשנת 1921, אבל המשיכה להיות כפופה, גם מנהלית, גם תכנונית, וגם מבחינת תפיסתם העצמית של מירב מנהיגיה ותושביה, לעיר הוותיקה והבכירה ממנה. זה התבטא באופן ברור בפסקת המבוא של תכנית בניין העיר שהציג פטריק גדס לתל-אביב, שנקראה במקורה ׳תכנית בניין ערים יפו-תל-אביב׳: 

עם כל הכבוד לייחודה האתני והאזרחי של תל-אביב כיחידה עירונית, הרי מצבה הגיאוגרפי, החברתי ואף הכלכלי מותנה בראש ובראשונה במיקומה ובהגדרתה כיפו הצפונית…

העיר העתיקה והיחידה העירונית החדשה חייבות לצמוח ולהשתלב אחת בפעולות רעותה. הקמתן של יחידות עירוניות חדשות דוגמת סרונה (אשר לא ירחק היום ואליה יתוספו אחרות) מבהיר שעל כל היחידות הללו להכיר ולפעול לאישוש התפיסה של ״יפו הגדולה״. ואף כי מפעלי הפיתוח והתעשיות המקומיות של שתי הערים אינם חסרי ייחוד, הרי מצבן הבסיסי זהה – שגשוגה של האחת הוא ערובה מובהקת לפריחתה של האחרת.

תפיסת ׳יפו הגדולה׳ זיהתה אותה, ובמיוחד את הנמל ואת האזור המסחרי שבסביבתו, כמרכז המטרופולין המתפתח. גדס מזהה גם את שרונה, המושבה החקלאית הטמפלרית, כחלק מהמטרופולין הזה. בנוסף לכך היו באזור גם יישובים ערביים לא מעטים שהסתמכו על יפו כמרכז העירוני שלהם, ושתנופת התפתחותם החלה עוד לפני ימי המנדט. גם המושבות העבריות שהקיפו אותה, בית הספר מקווה ישראל, ראשון לציון ופתח תקווה, היו חלק מהמטרופולין והקמת תל-אביב חיזקה את המרקם האזורי המגוון בו יישובים כפריים, ערבים, יהודים וטמפלרים, היוו עורף, שוק וספקי כח עבודה זול עבור מרכז עירוני מתפתח. 

ווליד חאלידי, בספר המונומנטלי שערך, ׳כל מה שנותר׳, מזהה 23 כפרים ועיירות ערביים במחוז יפו, שכולם חרבו בעקבות מלחמת 1948, ביניהם גם 6 בתחומי תל אביב של ימינו. יש ביניהם יישובים כמו סלמה (6,782 תושבים ב-1945), יאזור (11,807 תושבים ב-1945) ואל-שייח׳ מואניס (1,930 תושבים ב-1945), כאשר עבור כולם יפו הייתה המרכז העירוני המשמעותי אשר בו היו תלויים לצרכי מסחר, תרבות, שירותי בריאות ועוד. כל היישובים האלה חוו צמיחה משמעותית בתקופת המנדט, וברובם הבעלות על הקרקע הייתה בחלקה יהודית. 

כאמור, גם לתל-אביב היה עורף, שהורכב מיישובים שהיו תלויים בה לצרכים דומים, ושכלל את המושבות שסביבה, כמו ראשון לציון ופתח תקווה הוותיקות ורמת השרון והרצליה שנוסדו בשנות ה-20. קשרי תחבורה קבועים שיצאו מכיכר המושבות, שבהמשך הדרך המובילה ליפו, סייעו לחיזוק מעמדו של המטרופולין היהודי, שהתקיים במקביל ובחפיפה למטרופולין הערבי. צרכי החקלאות והמסחר הסיטונאי היו משותפים באופן כללי, כך שבדרך יפו-תל-אביב צמח מרכז מסחרי שבו נמכרו משאבות, מנועים וכלי עבודה, ארגזים וחומרי בניה. בעיתונות התקופה ניתן למצוא פרסומות לבתי מסחר בבעלות ערבית, יהודית ובריטית, גם בעיתונים עבריים וגם בעיתונים ערביים. 

שרידים לכך קיימים עדיין ברחוב אילת של ימינו, כאשר שלטי חלק מהחנויות הוותיקות כתובים גם בערבית ויש להם קשרי מסחר ארוכי שנים עם לקוחות ערביים. חנות ומפעל המשאבות הוותיק ׳אמיתי׳, השוכן בדרך יפו 8, מתגאה בכך שהוקם בשנת 1934, וברור לגמרי שגם פרדסני יפו היהודים וגם הערבים השתמשו אז בשירותיו. הרחוב הזה היה, ובמידה רבה נותר, ציר התנועה המרכזי המחבר בין מי שהיו לכאורה שתי ערים נפרדות. 

ארנון גולן, גיאוגרף היסטורי, מגדיר את תל-אביב בזמן המנדט כעיר מתיישבים אירופית, ואת יפו כעיר קולוניאלית, כשהוא מוצא קווי דמיון בינן לבין מערכות עירוניות קולוניאליות אחרות, כמו ערי המתיישבים החדשות שהוקמו על ידי השלטונות במושבות הצרפתיות בצפון-אפריקה. הפרברים האירופים נועדו לנצל את הערים העתיקות שבצידן קמו, ולספק תנאי חיים נוחים ומוכרים למהגרים האירופים. ההבדל המרכזי, לדעתו, הוא שתל-אביב לא הוקמה כפרויקט יזום על ידי השלטון המרכזי אלא צמחה מתוך יוזמות פרטיות ולאומיות מגוונות. 

שלטון המנדט היה רגולטור בעל העדפות יותר מאשר יזם. מוסדות השלטון העיקריים: משרדים, דואר ומשטרה, מוקמו במרכז העירוני הברור בראשית ימי המנדט, ביפו, ובעיקר ליד תחנת הרכבת וסביב ראשית שדרות המלך ג׳ורג׳ ודרך יפו תל-אביב. שכונת נגה של ימינו היא שריד מעניין לאופן שבו הבריטים דמיינו את המרחב העירוני. זה לא רע, בנייה בורגנית דחוסה, עם גוון אוריינטלי. בספר הצילומים היפה שערכה והוציאה לאחרונה ורד נבון, ׳השדרה׳, מופיע תיעוד מרהיב של חלק מהבתים והאזור הזה.  

השלטון הבריטי סיפק מסגרת חוקית וקבע כללי משחק עירוניים. חוקי בנייה ותכנון הגדירו פרוצדורות וכללים להתפתחות העירונית ומחלקת המדידות של המנדט סיפקה שירותי מיפוי ורישום בעלות וזכויות בקרקע. 

עידוד ההתיישבות היהודית בארץ ישראל בראשית תקופת המנדט לא היה בהכרח קונספירציה מתוכננת לנישול הערבים וניצולם, אבל הגדרת חוקי משחק שסייעו למי שהיטיב לנצל אותם אפשרה לצד היהודי יתרון גדול בתוך מה שעתיד להפוך לעימות גלוי ואכזרי.

הגבול המטושטש בין הערים

קביעת הגבול בין שתי הערים הייתה שאלה מסובכת, שהוכרעה בתיווך בריטי. כך תיאר ישראל רוקח, מי שהיה ראש העיר בשנים 1936-1952, את התהליך:

כידוע, מחולקות הטריטוריות העירוניות לגושים ולבלוקים, והשלטונות עמדו על כך שבלוק אשר רוב שטחו אינו בידי יהודים – ואפילו אם אוכלוסיתו צפופה ביותר – אי אפשר יהיה להעבירו לתחום העירוני תל-אביב. מכאן סבת הפיגור בהרחבת הגבולות. לפי עקרון זה לא הועברו לתחום תל-אביב גושים יהודיים שלמים ובהם תעשייה יהודית, אף כי גושים אלה קשורים בתל אביב בכל המובנים – הלאומי, הפוליטי, הסוציאלי והכלכלי. ויש מקומות שהגבול בין תל אביב ויפו מטושטש ביותר. ומעשה בבית שגם עירית תל-אביב וגם עירית יפו תבעו מבעליו מסים, ורק לאחר שעירית תל-אביב הוכיחה למושל שהגבול עובר דרך חדר השינה של אותו בית, אבל רובו של חדר זה שייך לתל-אביב ועל כן עליה לקבל את המיסים – פסקו את המסים לזכות תל אביב.

התשובה לשאלות הבעלות על הקרקע, המגורים או השימוש בה ומקום העבודה לא הייתה אחידה. אדם יכול היה להיות בעל נכס בעיר אחת, להתגורר בעיר אחרת ולעבוד באחת מהערים האלה או במקום שלישי. יהודים היו בעלי קרקע ועסקים ביפו, וערבים היו בעלי קרקע ונכסים בתל-אביב. יהודים התגוררו בבתים בבעלות ערבית ולהפך. רחל הרט, שמשפחתה חיה ביפו, מתארת בספר ׳קרובים-רחוקים׳ את היחסים המסובכים בין הקהילות הלאומיות והפרטים המרכיבים אותן וכיצד גורלותיהם היו שלובים זה בזה.

בסוף שנת 1926 נערך במועצת עיריית תל-אביב דיון סביב שאלת השתתפות תושבי תל-אביב בבחירות לעיריית יפו. לכאורה, בהיותה של תל-אביב כפופה מוניציפלית לעיר האם, היה מקום לדרוש ייצוג במוסדותיה, אבל זה התנגש עם הרצון להתבדלות הדדית שהתחזק בינתיים. השלטונות קבעו כי אמנם יהיה ייצוג במועצת יפו ליהודי העיר אבל זכות הבחירה תינתן רק למשלמים מיסים בה. ישראל רוקח התרעם על כך:

יפו היא ערש ת״א מכמה שנים. כמה מרץ, הון וכח הושקעו בה ע״י היהודים. בבוקר ובערב אנו רואים את מאות ואלפי היהודים הזורמים לשם וחזרה. ומה הוא הצד הבלתי מוסרי אם נדרוש את זכות הבחירה ביפו? כמה זמן מבלים אנו בת״א וכמה ביפו! וזה לא רק ביחס לאנשי המסחר והחרושת אלא גם ביחס למאות ואלפי פועלים. 

בן-ציון מוסינזון תיאר את עמדת השלטון הבריטי:

ה׳ קמפבל אמר לנו: לפני שנתיים הייתי בעד אחוד יפו ות״א ויצירת דבר משותף של שתיהן יחד, אבל לאחר שאתם הקדמתם את יפו, בניתם מרכז מסחרי, לשכת מסחר ומזמן נבדלים ופועלים כל אחד בפני עצמו, ובו בזמן כשיש איזה עינין משותף אתם מוצאים דרך להבנה הדדית ולפעולה משותפת, רואה אני שזו דרך יותר טובה.

דוד רמז טען כי העניין הפוך, וכי העיר הראשית היא תל-אביב ולא יפו. ׳צריך לומר שיפו גרה בת״א׳:

ת״א עיר היא כמו יפו. ולא נכון כי רק ת״א קשורה ביפו כ״א גם להיפך. יפו מקבלת חשמל מת״א ועוד בדומה לזה בדברים של תעשיה וכו׳. יש סוחרים ביושבים בת״א וגרים הם ביפו. אנו שתי ערים צמודות ולאו דוקא שכנות. יש לנו ענינים עם יפו אבל לא ביפו. יש יהודים שיש להם ענינים ביפו, גרים שם ולהם עלינו לעזור, הם צריכים להשפיע שם לפי כחותיהם אבל אין למשוך למשחק את תושבי ת״א. 

רמז טוען פה לזהות ואינטרסים עירוניים שקודמים לזהות הלאומית ואולי אפילו מגדירים אותה. אלה הם שורשי תפיסת תל-אביב כעיר מדינה המתנהלת כמנהיגת היישוב.  

תמיר גורן, החוקר את ההיסטוריה של הסכסוך היהודי-ערבי בהיבטים פוליטיים וגאוגרפיים, מתאר איך בשנותיו הראשונות של המנדט התקיים שיתוף פעולה בין שתי הערים בשלושה תחומים עיקריים: במישור המוניציפלי, כאשר במוקד זה היחסים הקרובים בין דיזינגוף, ראש עירית תל-אביב, ובין אל-סעיד, ראש עירית יפו, בקשרי המסחר והכלכלה, ובתנועת תושבים בין שתי הערים, לא רק לצורך פרנסה אלא לצרכי פנאי ובידור. דוגמאות מעניינות שהוא משתמש בהן הוא שיתוף פעולה בנושא ביוב, מים וחשמל, ונוכחות רבה של מבקרים מיפו בחגיגות פורים ובחופי הרחצה של תל-אביב. כותרות הפרקים בספר שכתב על ההתפתחות העירונית של יפו מתארות את מסגרת התהליך שהוא מתאר: שגשוג, 1921-1929; צמיחה,1933-1929; גאות,  1933-1936. החלק השני של הספר משרטט תמונה הפוכה. שפל, 1936-1939; התפכחות,1939-1945; דמדומים, 1945-1947. שם הספר, גאות ושפל, מחדד עוד את נקודת המהפך בין שתי המגמות הסותרות, שנת 1936, מועד פרוץ המרד הערבי.

דיכוי המרד הערבי ביפו כמבשר התבוסה הפלסטינית

כשלון המרד הערבי הגדול בישר את הכשלון הפלסטיני בשנת 1948. במהלך שלוש שנות המרד נוצרה במידה רבה והתגבשה הלאומיות הפלסטינית, אבל הדיכוי האכזרי שלו על ידי הבריטים, כשלי ההנהגה הפנימיים בציבור הערבי והיכולת של היישוב העברי לנצל את הנסיבות על מנת לשפר את מעמדו לקראת העימות הלאומי הגדול שבפתח הובילו לכך שהלאומיות הפלסטינית הייתה נכה וחסרת יכולת התמודדות אל מול הלאומיות היהודית. 

דיכוי המרד ביפו היה אכזרי וחסר פשרות. העיר, שבז׳רגון הלאומי הערבי כונתה ׳כלת פלסטין׳ כאות לחשיבותה, זוהתה על ידי הבריטים כמרכז הלאומיות הפלסטינית וטופלה במהירות, כחודשיים אחרי פרוץ המרד. תוך שימוש ברטוריקה של שיפור עירוני של הדרכים בעיר העתיקה של יפו פונו ממנה התושבים בהתראה של יום, ונהרסו 237 בתים, במה שנקרא ׳מבצע עוגן׳, על שם צורת הדרך הרחבה שיצרו ההריסות. העיר העתיקה, המרכז ההיסטורי של יפו, לא התאוששה לעולם מההרס הזה, ודמותה הנוכחית נקבעה במידה רבה אז. 

השכונות העבריות שנבנו בתחומה של יפו, ובעיקר שכונות שפירא ופלורנטין, בהן חיו כ- 20,000 תושבים, מצאו עצמן עקב המרד מנותקות מהעיריה שחדלה לספק להם שירותים בסיסיים כמו ניקיון. תושביהן הכריזו על מרד משלהם וסירבו לשלם מסים לעירית יפו עבור השירותים שלא קיבלו. הם הקימו הנהגה מקומית, ודרשו להסתפח לתל-אביב, שקיבלה בינתיים מעמד של עיר עצמאית, או לקבל מעמד של רובע מיוחד, בדומה לזה שקיבלה תל-אביב לפני עצמאותה. סוגיית היחס לשכונות הללו ומעמדן תמשיך להיות משמעותית עד סוף תקופת המנדט.

ועדת פיל, שהוקמה כדי לבדוק את הסיבות לפרוץ המרד, הציעה חלוקה של הארץ בין שני הלאומים, כאשר יפו הערבית נועדה להיות חלק ממסדרון שמוביל ממנה עד לירושלים, שכולו היה אמור להישאר בשליטה בריטית. מפת הגבול המוצע בין תל-אביב ליפו, שהוגשה כחלק ממסקנות הועדה, סימנה כקו גבול חדש כביש רחב שגדר במרכזו. כביש זה נועד להיפרץ תוך התעלמות מהבתים שיהרסו לצורך כך או מקו הגבול המפותל שהוחלט עליו בהסכמה ותוך עמל רב שנים מספר לפני כן. התכנית לא התקבלה על ידי הצד הערבי אבל מצביעה לכאורה על שאיפה להפרדה מוחלטת בין שתי הערים תוך סימון קו גבול ברור וסופי בינהן. 

בפועל, גם במהלך שנות המרד וגם לאחריהן, תחום ביניים מסויים המשיך להתקיים בין הערים ובין האוכלוסיות הלאומיות. 

באזור קו הגבול שאת סיפורו תיארתי ב-׳צריך לדבר על הרבי׳ המשיכו לגור ולעבוד זה לצד זה יהודים, ערבים גרמנים ובריטים עד מלחמת העולם השניה (בעקבותיה גורשו הגרמנים), סוף המנדט (בו עזבו הבריטים) ומלחמת 1948 (כאשר מאוכלסייתה הערבית של יפו וסביבותיה נותרו רק 3,800 תושבים). אלפי הפליטים היהודיים שנאלצו לנטוש את שכונת אל-מנשייה עם פרוץ הקרבות בתחילת מלחמת 1948 הם עדות לכך שגם שם המשיכו להתקיים עד אז חיים משותפים. המרחב נותר אחד, והסכסוך הלאומי התבטא בו במעין מלחמת אזרחים בעצימות נמוכה, שהתפרצה במלוא עוזה לאחר ההחלטה על סוף המנדט וחלוקת הארץ בנובמבר 1947.

יפו כמובלעת ערבית 

תכנית החלוקה שהתקבלה על ידי האו״ם והביאה להקמתה של מדינת ישראל סימנה את יפו כמובלעת ערבית בתוך שטח המדינה היהודית כשהיא קובעת את גבולותיה כך:

שטח מובלעת יפו מורכב מאותו חלק של שטח בניין ערים של יפו הנמצא ממערב לשכונות היהודיות היושבות מדרום לתל-אביב, עד למערבו של המשך רחוב הרצל עד לצומת כביש יפו-ירושלים עד לדרום-מערב חלק הכביש יפו-ירושלים, המשתרע מדרום-מזרח לאותו צומת, ממערב לאדמות מקוה-ישראל, מצפון-מערב למועצה המקומית חולון, מצפון הקו המחבר את הקצה הצפוני-מערבי של חולון עם הקצה הצפוני-מזרחי של שטח המועצה המקומית של בת-ים ולצפון שטח המועצה המקומית של בת ים. שאלת שכונת קרטון תוחלט ע”י וועדת הגבולות בשים לב בין השאר, לכך שרצוי לכלול את המספר האפשרי הקטן ביותר של תושבים ערבים ואת המספר האפשרי הגדול ביותר של תושבים יהודים במדינה היהודית.

סיכויי התוכנית הזו להתממש היו מתחילה נמוכים מאוד. עיר מטרופולין אינה יכולה להתקיים ללא עורף שתומך בה וניתוק יפו מסביבותיה גזר עליה כלייה. 

המרד הערבי ותוצאותיו השתלבו בשינויים שהביאה על המרחב והאזור מלחמת העולם.  הקמת חולון ובת-ים, וההתפתחות הניכרת שלהן במהלך שנות המלחמה עקב אזורי התעשייה שהוקמו בהם, שסיפקו את צרכי הצבא הבריטי, יצרו טבעת כיתור סביב יפו. קריסתה וכניעתה, יום לפני הכרזת המדינה, בישרו את קריסת ההתנגדות הפלסטינית כולה. 

הבריחה ההמונית והגירוש של תושבי יפו וסביבותיה וההרס הכמעט מיידי של רוב הכפרים שהקיפו אותה הם משיאיה של הנכבה הפלסטינית. הטיהור האתני שהתרחש במחוז כולו, במסגרת מבצע ׳חמץ׳, באפריל-מאי 1948, היה גורף וכמעט שלם. הערבים שנותרו ביפו היו שריד מוכה של קהילה מפוארת. מרחב שהיה מזמן ראשית הציונות דו-לאומי הפך לחד לאומי כמעט לחלוטין. האסון הפלסטיני נחשב ודאי לנס ולהתגשמות משאלה בעיני חלק גדול מהאוכלוסיה היהודית. אבל ברור לי שהיו לא מעט מהם שהבינו את העוול הגדול עוד בזמן אמת. מלאכת טשטוש הזכרון, גם של הנוכחות הערבית וגם של שיתוף הפעולה שהתקיים בעבר  והמקור המשותף, החל כמעט מייד. הוא ממשיך להתנהל במלוא עוזו גם כעת, למרות שלכאורה הכל הוכרע מזמן ולאף אחד לא איכפת. 

האזכור הפאבלובי של שייח׳ מואניס, שעל אדמותיה הגזולות וחורבותיה הוקמו האוניברסיטה העירונית ושכונת רמת אביב כהוכחה לצביעות השמאל ולחוסר הרלוונטיות של זכות השיבה הפלסטינית, הוא בעצם אות למשהו שונה לגמרי. שייח׳ מואניס לא נשכחה, להפך. העבר לא נמחק, הוא עדיין כאן, מלווה את החברה הישראלית וכמובן שגם הפלסטינית, ממתין להכרה רשמית ולעיבוד. אני משוכנע שגם אם יתמהמה, בוא יבוא.

עיר ושמה גוש-דן

בעקבות השינוי של 1948 וההעלמות הכמעט מוחלטת של הפלסטינים מהמטרופולין נוצר צורך לכנותו בשם חדש, ומעניין מדוע הפך ׳גוש דן׳ לשם הזה. 

מקורו לאומי דתי, כאיזור נחלתו של שבט דן הקדום. זאת הייתה הנחלה הראשונה שהוענקה לשבט עם כיבוש הארץ, אבל הוא נאלץ לנטוש אותה ולנדוד לאזור אצבע הגליל לאחר שלא עמד בעימות עם הפלישתים ששלטו בערי החוף הגדולות. 

בחיפוש בארכיון עיתונות יהודית היסטורית ניתן לראות כיצד השימוש ראשון בכינוי זה במובנו המקובל מופיע רק בזמן מלחמת העולם השנייה, הופך לפופולארי בזמן שנות ה- 60 וה- 70, ואז מאבד את הבכורה לכינויים עדכניים יותר. גוש דן מהדהד את העבר הרחוק, המיתולוגי והתנ״כי. שימוש בשם מהווה מעין נקמה מאוחרת בפלישתים, ובפלשתינאים שהם לכאורה ממשיכיהם. 

כאשר מכנים אזור ׳גוש דן׳ קל לדמיין אותו ריק מערבים, קל לראות את יפו העתיקה וההרוסה, השונה כל כך מתל-אביב המודרנית, כיורשת עירו של יונה הנביא ולא כעיר הדו-לאומית, כלת הים הפלסטינית הגאה והיפה, שהייתה באמת. 

המיתוס של תל-אביב, כעיר העברית הראשונה שצמחה מהחולות, ממעיט ומצמצם בכוונה את המקום שהוא מותיר ליפו, בעוד שבמציאות, כפי שניסיתי להראות כאן, המרחב המשותף יצר ופיתח את שתי הערים, ובו גם התגלם, ואולי אפילו הוכרע, העימות הלאומי עוד לפני שהתפרץ במלוא עוזו גם בשאר הארץ. 

*

כמי שחי בגבול בין תל-אביב ליפו, ומחפש בהיסטוריה של המקום הזה גם נחמה, שנות המנדט הן זירה שיש מה ללמוד ממנה. שלא כמו בן-גוריון, אני מבכה את מותה של יפו הקולוניאלית, כלת הים ופלסטין. אני חושב שיש לה חלק משמעותי משנדמה בבניין התרבויות  המקומיות, הפלסטינית והעברית. אולי שרידיה של העיר המשולבת יוכלו לאפשר להחיות משהו מדמותה. 

על פי תפישותי הפוליטיות, המרחב הישראלי פלסטיני הוא משותף ושני הצדדים כרוכים זה בזה אפילו אם אינם מודעים לכך. אמנם רוב גדול של שתי האוכלוסיות חי בתודעה של הפרדה, אבל היא כוזבת במידה רבה. אנו קשורים אלה באלה, ואנו אלה וגם אלה. זו אחת הסיבות שמושכות אותי לקשר הבלתי מפוענח עד הסוף בין העיר בה הוכרזה מדינת ישראל לבין העיר בה הובסה הלאומיות הפלסטינית. אם תצליח תל אביב-יפו לקבל את עברה וללמוד ממנו אולי תצליח להשפיע בכך גם על הסיכוי של הישראלים והפלסטינים לחיים משותפים. 

אולי. הלוואי. לו יהי.

[זוהי הפנייה לגרסת פי. די. אף מלאה של הטקסט הזה , כולל הערות שוליים והפניות למקורות. העיצוב של הקובץ המצורף מעט מוזר – הוא מיועד להיקרא כמעין פנקס. לקוראים בפורמט הדיגיטלי: הערות השוליים נותנות כבוד והפניות לחומרי מחקר ומקורות שהסתמכתי עליהם לצורך החיבור הזה. חבל לי שלא מצאתי פתרון להצגה דיגיטלית שלהן. קבלו את התנצלותי.]

בוסטון, תל-אביב, בית לחם

מחר חוגגת העיר בוסטון את יום המרתון, אחד מאירועי הריצה המרהיבים והאמריקאים ביותר. לרגל זאת מספר הניו יורק טיימס בכתבה יפה על שרה סלרס, החובבנית שזכתה בשנה שעברה במקום השני, בעת שעבדה כאחות מרדימה במשרה מלאה. אף אחד לא שמע עליה לפני המירוץ ההוא, אבל היא לא רק עמדה בתנאי מזג האוויר הקשים אלא גם רצה טוב וקשוח. היא הייתה הגיבורה הלא צפויה, הייצוג של הנחישות האמריקאית כנגד הטבע והקשיים.

השנה היא כבר ספורטאית חסות של חברות ספורט, אבל עדיין שומרת על עבודתה כאחות מרדימה, המסייעת לבעלה, כירורג בבית חולים אוניברסטיאי בטוסון, אריזונה. היא רצה 190 ק״מ בשבוע, לפני ואחרי המשמרות, ועובדת 30 שעות שבועיות. זה מעורר השראה אבל גם קצת מפחיד, מאחר שברור שמעמסה פיזית קיצונית כל כך היא אינדיקציה לכך שיש משהו יוצא דופן באישיותה. הכתבה הזאת לא מזכירה את זה, אבל קראתי עליה קצת בשנה שעברה, ואז סיפרו על האמונה המורמונית החזקה שלה. אני חושד במורמונים האלה. בימי הקולג׳ שלה הייתה רצה מעולה, אבל הפרעות אכילה ואימון יתר אילצו אותה לפרוש. כעת זה הקמבק שלה. מעניין מה יהיה.

גם השנה יהיה מזג אוויר נוראי. הבוסטון גלוב כתבו על זה. עשו שינויים מינוריים בלוח ההזנקות כדי שהרצים האיטיים ביותר לא יאלצו להמתין זמן ארוך מדי בקור ובגשם לפני שיזנקו. אבל מנהל המרוץ הכריז שביטול הארוע לעולם לא היה אופציה. תהליך האימון למרתון, בחורף של ניו-אינגלנד, הוא התמודדות מתמדת וקשה עם מזג האוויר. הוא דורש התמדה, קשיחות וכח סבל. מעריכים את זה בבוסטון. לעיתון, המהווה סמל עירוני ושאת פעילותו מתאר הסרט ׳ספוטלייט׳, יש מדור שלם המוקדש למרתון, המכוסה מכל כיוון וזווית. שבוע אחרי המרתון מצורף אליו מוסף עם שמות כל הרצים. זאת הריצה של העיר, מסורת בת 122 שנים, שקודשה בדם הנפגעים באירועי הטרור של שנת 2013. העיר מחבקת אותה, והעיתון העירוני מוביל זאת. יש גם דברים מאוד יפים באמריקה.

השתתפתי במרתון הזה לפני שנתיים. כך כתבתי על זה, אז: 

שנים של מסורת מעניקות למרוץ הזה אופי וזהות שאין כמותם. יש מיתולוגיה ענפה שעוטפת אותו, והוא משולב ומוטמע בהסטוריה ובזהות, לא רק של העיר אלא של האזור ואפילו האומה. מרתון בוסטון הוא סמל אמריקאי של ממש, וככזה הוא משתדל להיות התגלמות של הפנטזיה האמריקאית אודות אמריקה, מופת של סדר, התלהבות, התגייסות ותחושת קהילה. היחס לרצים מלא בכבוד, הערכה והזדהות. במסלול הריצה יש אלפים רבים של מתנדבים, שוטרים, חיילים מאבטחים וסדרנים, כמו גם מאות אלפי צופים, וכולם משתתפים באירוע, גם אם אינם רצים בו. איש מהם לא מחמיץ פנים, כולם מקצועיים נורא, ממלאים כמיטב יכולתם את התפקיד המיועד להם בתוך התיאטרון הספורטיבי הזה. כך שכל כוס מים או משקה אנרגיה שחטפתי באחת מתחנות השתייה הרבות הוגשה לי בכוונה מלאה ומתוך ניסיון אמיתי לעזור ולתמוך, וכל פלחי התפוזים או שקיות הקרח שחילקו אנשים שגרים ליד מסלול המרתון לרצים נועדו לשרת אותם ובכך לקחת חלק במאמצם ובתהילתם. היה מרומם נפש, וגם קצת מפחיד, לחזות במשחק התפקידים הזה, שכולם מתמסרים לו בכזו חדווה. שום ציניות, שום ביקורת, מירוץ פטריוטי, שמטס נמוך של מטוסי אף 16 קודם לזינוקו.

ילדים שולחים ידיים, מחכים שתטפח בידך על שלהם, עשרות קטועי גפיים, נכי מלחמה שהמרתון הוא כנראה חלק הכרחי במסלול שיקומם. הריצה מאפשרת לחוות את המרחב דרך הגוף, והלם הרשמים, הפרצופים, שלטי העידוד, רעש מחיאות הכפיים, מטלטל. אני מקווה לזכור לפחות חלק מזה.

זו לא הייתה ריצה מוצלחת עבורי, אז. התרסקתי. עברתי להליכה. סיימתי בזמן מאכזב. מרתון תל-אביב האחרון, בו השתתפתי, היה גרוע אפילו יותר. 

אני בשלב מוזר במערכת היחסים ביני לבין הריצה. השימוש העיקרי שלי בה הוא לצורך התניידות עירונית. אימוני הריצה שלי נבנים סביב הריצות הפרקטיות הללו, עם תרמיל, בכל מזג אוויר, בעיקר דרך הרחובות וחוף הים של תל-אביב. הרוב הגדול של הריצות שלי הן לעבודה וממנה, וגופי הסתגל לזה. במהלך חודש ינואר ביקרתי בבית הספר שישה ימים בשבוע, כך שיצא לי לרוץ 13 ריצות שבועיות, שמהן רק אחת היא ריצת אימון, ללא תרמיל ובלי יעד פיזי, מקום שצריך להגיע אליו. זה היה מתיש אבל גם מתגמל, מחדד את תחושת התנועה, הופך את הריצה לטבעית כמו הליכה או ישיבה, אופציה זמינה בכל רגע נתון, כמו להכנס לאוטו או להזמין מונית.

זה לא בהכרח בריא, וזה לא בהכרח טוב או יעיל מבחינה ספורטיבית, בוודאי לא כתוכנית אימונים למרתון. לשלושת השבועות האלה בעבודה, לעומס המתמשך של הריצות הקצרות ולעובדה שהגוף התרגל אליהן ולקצב האיטי בו אני רץ אותן יש כנראה חלק בכשלון הבלתי מפואר שחוויתי במרתון תל-אביב האחרון. 

וגם סתם הייתי טיפש, טעיתי שוב בכל הדברים אותם אני כבר יודע, פתחתי קצת מהר מדי, לא כיבדתי את המשבר שהיה צפוי שיגיע. מתישהו, בעלייה המתונה של רחוב אלנבי אני חושב, נמאס לי, והחלטתי לא להיאבק. הפסקתי לרוץ, עברתי להליכה, ויתרתי. היו לי כמה מטרות שקבעתי לעצמי לפני שהתחלתי את המרתון, ואת כולן פספסתי. לרוץ זמן טוב, בטווח שהגדרתי מראש, לא לעבור להליכה. אבל ככה זה. תכנית אימונים לא טובה מספיק ויום רע התלכדו וגרמו לי לדפוק את העסק. 

אני חושב שחוויתי רגע של אובדן אמונה, ושלאופי המסויים של האירוע הזה בתל-אביב היה חלק בזה. לא הייתה בו התעלות רוח, לא חשתי התמסרות.

בבוקר המוקדם מאוד, כאשר יצאתי מביתי שבגבול יפו לכיוון מתחם הזינוק והסיום בפארק הירקון, נסגרו כבר הכבישים בתוך העיר לתנועת תחבורה ציבורית, כך שנאלצתי לצעוד כמה קילומטרים עד שמצאתי תחנה ארעית, כך שכמעט ואיחרתי. כנראה שאף אחד לא חשב שרצים הגרים בעיר ירצו להגיע לזינוק. מסלול הריצה עבר במקומות יפים, אותם אני אוהב, אבל בו עצמו היה משהו מנוכר, שפע בזבזני של בקבוקי מים, פועלי פינוי אשפה זרים שמשרתים את הרצים הלבנים והזחוחים, עומר אדם מושמע בקולי קולות מעמדות עידוד מלאכותיות, חוסר טעם מוחלט. לא היה בזה שום דבר מרומם נפש. הדרך חזרה הביתה, ברכבת ישראל העמוסה והבהמית, הייתה חוויה מדכאת ומייאשת. למה זה היה טוב בכלל? איזה בזבוז מיותר.

אבל אני אוהב לרוץ ויודע שרגעי משבר כאלה עוברים, ושההתגברות עליהם היא אתגר כשלעצמו. המרתון הבא יהיה טוב יותר. 

במרתון פלסטין, לפני מספר שבועות, רצתי רק את חצי המרחק. השתתפתי בארוע הזה לפני שלוש שנים, וכתבתי על זה קצת. זה אירוע ריצה מעניין, שהחל כיוזמה של מתנדבות ומתנדבים אירופאים, תחת הכותרת ׳הזכות לתנועה׳, במטרה לחשוף ולפרסם בעולם את מגבלות התנועה החמורות מהן סובלים הפלסטינים. לפני שנתיים האירוע הולאם על ידי הועד האולימפי הלאומי של הרשות הפלסטינית ובשנה שעברה נמנע מאזרחים ישראלים להשתתף בו. השנה הרישום התנהל דרך אתר חיצוני והיה קל ופשוט. 

הריצה היא במובלעת בית לחם, כאשר הזינוק והסיום הם בכיכר כנסיית המולד. הכל היה, כצפוי, לאומי מאוד, אבל נראה היה שזו בעיקר רטוריקה לאומית, ושנזהרים מפני ביטוי מוגזם שלה בכדי לא לסכן את עצם קיום האירוע. הקורבנות הפלסטינית שימשה בעיקר כאמצעי קידום מכירות של האירוע התיירותי, שהביא אליו רצים זרים לא מעטים ובכך יצר פרנסה נחוצה. ונראה שהלאומיות היא גם כותרת הכרחית של כל אירוע פנאי פנים פלסטיני. הגרפיטי על חומת ההפרדה הנוראית, לידה עובר המסלול, הוא גם אטרקציה המאפשרת פרנסה בעיר העולם השלישי העלובה והמוכה הזו. השער בצורת המפתח, דרכו נכנסנו למחנה הפליטים עאידה, הוא תפאורה שמייצגת פנטזיות שברור שלא יתגשמו של שיבה לעבר שכבר לא קיים. נקודת הסיבוב במסלול היא במחסום הדרומי בכניסה לבית לחם, מקום בו נורה ונהרג, רק יומיים לפני כן, צעיר פלסטיני שלא סיכן איש. אחד מהמתנדבים הרבים והאדיבים שחילקו מים ליד מחנה הפליטים דהיישה היה נער שנורה ונהרג ימים אחר כך, בלי שסיכן איש, אבל בריצה העבר והעתיד, האלימות והמוות, לא היו נוכחים באמת ונראו רחוקים נורא.

אני הייתי אחד מאותם תיירי הריצה הרבים. נבלעתי בהמון. נראה היה שעצם קיום הריצה, נשים וגברים יחד, פסטיבל עממי שנחוג במקום עני ואלים, בחסות משטר דורסני, הוא הישג שגורם לאנשים קשי היום אושר. הגעתי לבית לחם באוטובוס, ובמושב שמאחורי שוחחו פועלים ששבו מעבודתם על קשיי התנועה שיגרום. הם קיטרו אבל לא כעסו, ובוודאי שלא הפגינו את הבוז לרצים בו נתקלתי פעמים רבות מישראלים שתוכניותיהם השתבשו בעקבות אירוע ריצה. 

הריצה מלמדת אותי דברים. גם על הגוף שלי, על רצונותיו, יכולותיו ומגבלותיו, וגם על המרחב בו אני נע. בוסטון, תל-אביב, בית לחם. רצתי בשלוש הערים האלה. הן חלק מעולמי. אני אוהב לרוץ, אבל מגבש לעצמי מסלול אישי בתוך זה, שבו תוצאות מעניינות אותי הרבה פחות מאשר החוויות הנצברות במהלך התהליך המוביל אליהן. 

זו הכרה שרק לכאורה ברורה מאליה. לא אגשים את הפוטנציאל שלי בריצה. יש דברים שחשובים לי יותר. לא נורא. אגשים את חלקו. אהנה מהדרך. אעריך ואעקוב אחרי ספורטאים וספורטאיות שדוחקים את גבולותיהם ואחווה זאת באמצעותם. בהצלחה שיהיה לשרה סלרס מחר במרתון בוסטון, בהצלחה לכל הרצים והרצות, הלוואי שתהיה לכולם חוויה טובה ומשמעותית.

צריך לדבר על הרבי: לקראת פרידה

האיזור בו אני גר כבר אינו בשוליים, ואולי אף פעם לא היה כך באמת.

בעוד יומיים אני צריך להסביר בראיון ברדיו עמדה המתנגדת להרחבה המתוכננת של רחוב אליפלט, אשר חוצה את רחוב הרבי מבכרך ומחלק בין חלקו הכלול ביפו וזה השייך לתל אביב. העיריה ומשרד התחבורה מעוניינים להפוך אותו לדרך אימתנית, מפלצת שתיצור קו גבול בלתי עביר כמעט, שתפריד בין בית הספר ושכונת פלורנטין לגינה החדשה שאמורה לשרת אותם. מירב מורן כתבה על זה יפה בשבוע שעבר, ותיארה את התהליך ואת הכשלים שהובילו למצב הנוכחי, בו צריך להתניע עוד מאבק תושבים, מי יודע כמה במספר. תגובת העיריה המסכמת לטענותינו היא: ׳כל פניות התושבים לגורמי התכנון השונים היו לעצירת התוכנית ולתכנון מחדש. מאחר ומדובר בתוכנית מאושרת סטטוטורית, לא מצאנו לנכון לקיים מפגש שכזה על מנת לא לייצר ציפיות שווא. ברגע שמטרת המפגש תהיה הצגת התכנון הקיים, תשמח העירייה לקדם את הנושא׳. זה מעצבן ומתנשא, אבל נראה לי שהם רק מחפשים סולם בכדי לרדת מהעץ, ויש סיכוי להשפיע על תכנון הדרך כך שיהיה הגיוני יותר. באשר לאישור הסטטוטורי המדובר, אני יודע שמדובר במעין מעשה טלפון שבור בו תכנית אחת הופכת לאחרת. המקור הוא תכנית עתיקה ומיושנת, לפיה הייתה אמרה להיסלל ׳דרך אשדוד׳, כביש מהיר ורחב שיחבר בין עיר הנמל המתפתחת ואיזורי הייצור והתעסוקה שבתל-אביב וביפו. התשריט, כלומר שרטוט תכנית בנין העיר המפורטת שנקבעה לאיזור, מראה עד כמה הייתה מופרכת ויהירה.תשריט 1367

רוחב הדרך המוצעת כאן, צבועה באדום כשהבנינים המיועדים להריסה צבועים בצהוב, הוא 72 מטר. היא אמורה לדרוס חלקים משכונת המושבה אמריקאית-גרמנית ולעבור ממערב לרחוב אליפלט של ימינו, אשר בעת שרטוט התכנית עדיין לא היה סלול במלואו, והגיע עד שוליה הדרומיים של שכונת מכבי העלובה. התקנון שלה קובע יעד ושיטת פעולה. המטרה היא: ׳… לאפשר סידור דרך מהירה, מלווה ע״י דרכי שירות עיליים וסדור רמפות חבור בין הדרך המהירה והדרכים הראשיות של הסביבה׳, ולצורך כך יש לבצע ׳שינוי תואי ורוחב הרחובות בחלק משטח התכניות הראשיות כד להתאימם לתנאים החדשים׳. באשר למבנים הקיימים בשטח, קובע התקנון כי ׳כל בנין או חלק ממנו שהוא בניגוד לתקנות התכנית ייהרס׳ וכי לצורך כך ׳הדרכים ורצועות הקרקע להרחבת דרכים תופקענה כחוק ותרשמנה ע״ש העיריה׳. הזמן המוקצב לביצועה הוא 5 שנים מיום אישורה, 11.9.1975.

רשת הרחובות המוצעת בתכנית, אותם דרכי שירות לכביש הראשי, יוצרת איים שמיועדים ברובם למבני תעשיה. אין שום הוספה של שטחים פתוחים או מבני ציבור, כי מה צריך כאלה בכלל. כשמסתכלים על התכנית הזו היום היא נראית כבדיחה לא מוצלחת, ומזל גדול שלא קודמה כמעט, למרות שהיא זו שהובילה להפקעת שטחה של שכונת מכבי, ובכך אפשרה את חיבורו של רחוב אליפלט לרחוב אילת, תוך אימוץ התכנית הקודמת של האיזור, אשר הייתה אמורה להיות מבוטלת מרגע כניסת תכנית זאת לתוקף. זה קצת מבלבל, הכל, איך המתכננים קובעים כל פעם בנחרצות מה בדיוק הולך להיות ואיפה, משתמשים בשפה המדוייקת והברורה הזאת שלהם, כדי שלא יהיה שום ספק. זה נעשה תוך התעלמות כמעט מוחלטת ממה שקיים בפועל ומהצרכים המקומיים, ואז, בגלל שהיא לא מתאימה למציאות, התכנית מתפוגגת ומאבדת את תוקפה, משאירה אחריה הרס, אבל גם יוזמות חדשות שצומחות מלמטה, תוך התמודדות עם המגבלות החדשות, ואז באה תכנית חדשה, וחוזר חלילה.

אני מתאר לעצמי שזה קורה בהרבה מקומות, אבל נדמה לי שבאיזור מגורי אפילו יותר מכרגיל, מכיוון שהוא מרחב תפר גיאוגרפי ותרבותי, מרכזי מאוד למרות שהוא נדמה שולי. כי השוליים של תל-אביב הם למעשה לב המטרופולין, והרבי מבכרך שוכן בנקודת חיבור מובהקת בין חלקיו השונים. הסיפור שפרשתי כאן, כל האנשים שהסתובבו פה, האמריקאים, הגרמנים, הערבים, היהודים, אלו שבאו מאירופה ואליו שבאו מארצות האיסלאם, פועלי התעשייה ותושבי צריפי העוני, מי שבילה כאן, מי שגר ומי שעבד, הוא מספר גם קצת על זה, על מה קורה כשהכל מתערבב. ועל כך שאין דרך לדעת מה יקרה. אנשים מביאים בתים מאמריקה, ובסוף אחרים גרים בהם. אדם בונה בית מפואר למשפחתו, אבל נרצח, וכמה שנים אחר כך כל רכושו נגנב ועובר לידי מי שמגדיר אותו, משום מה, כאויב. נער צעיר הולך ללמוד חקלאות, מת במלחמה, ומונצח בצריף שנהרס כדי לפנות מקום לכביש. בלאגן, בו הנדל״ן אמנם מקובע בקרקע אבל הבעלות עליו, ערכו ושימושיו משתנים בהתאם לנסיבות פוליטיות, והכל יציב רק לכאורה.נספח בינוי 492 לתכנית קודמת של שכונת מכבי, אשר התקבלה בשנת 1957, ואישרה בניית מבני תעשייה על שטחה, מצורף נספח, שרטוט דוגמת מבנה התעשייה המיועד. אני אוהב את השרטוט הזה, המרושל מעט, את האסתטיקה הנזירית של המבנים הללו, ואת זה שהתרשים סרוק וניתן לעיון חפשי, כמו רוב מסמכי התכנון והבנייה. כל ההחלטות שמתקבלות בנושאי תכנון ובנייה אמורות להיות שקופות וברורות, כדי להפחית את האפשרות של עירוב שיקולים זרים בהליך. לכן גם יש מקום להצגת התנגדויות והסתייגויות תוך כדי תהליך התכנון, אבל מדובר כל העת במשחק מסובך, מאחר וההתנגדויות גם יכולות לעכב ולפגוע באינטרסים של בעלי כוח.  אני זוכר את הדיון במשרדי הועדה המחוזית לתכנון ובניה בו ייצגתי את עמדת תושבי שכונת פלורנטין בעת המאבק שניהלנו נגד תוכנית ׳מתחם החרש והאומן׳, שבסופה אושרה בניית שכונת מגורים במקום מבני התעשייה של מרכז וולובלסקי. דיברתי יפה, העליתי טיעונים של טעם, אבל ראיתי כיצד עבור חלק גדול ממקבלי ההחלטות שישבו ליד השולחן הגדול כל זה היה בעיקר הצגה, וכי תוצאות הדיון, והעובדה שרובן הגדול של ההתנגדויות נדחה, הייתה בעצם ידועה מראש.נספח בינוי מנחה מכבי צריפין

בשנת 1997 אושרה תכנית חדשה לשכונת מכבי וסביבותיה. בשלב זה כבר נהרסו צריפיה הנותרים של השכונה והיא היתה לא יותר ממגרש אספלט מגודר. התכנית נקראה משום מה ׳מכבי צריפין׳, אולי כי ׳צריפים׳ לא נראה שם כל כך טוב, ומטרתה הראשית היתה ׳קביעת יעוד איזור תעשיה עתירת ידע ומלאכה נקיה לשם הקמת בניינים בגובה של עד 5 קומות כולל קומת קרקע לאולמי תצוגה, מלאכה נקיה ומסחר ומעל מרתפי חניה, שייבנו על פי תכנית מתאר מקומית ״ע״׳. גם לתכנית זו צורף נספח בינוי מנחה. היא מזכירה במקצת מבנים ופרויקטים שהוקמו באיזור בתקופות קודמות, כמו ׳קריית המלאכה׳ באזור רחוב שוקן, ׳בניין מרכזים׳ שעמד בפינת הרחובות קיבוץ גלויות ושלבים, ואשר נשרף ברובו בשנת 2003, או ׳בית פנורמה׳ בדרך בן צבי, אשר עתיד הנכסים בו מוטל כעת בספק. בכך, הומשכה המסורת של התייחסות לאיזור כאל כזה שאמור לשמש בעיקר למלאכה ולתעסוקה. הבנין המתוכנן היה אמור להיות מבנה גדול המקיף חצר פנימית המאפשרת פריקה וטעינה של סחורות ובו מרתפי חניה גדולים וחמש קומות המיועדות  לשימושים מגוונים אם כי מוגבלים:

לא תותר הקמת מפעלים לשימושים הבאים:

תחנת כח, תעשיה כימית ואחסנה הכרוכה בה, תעשיה פטרוכימית ואחסנה הכרוכה בה, תעשית דשנים ואחסנה הכרוכה בה, ייצור אריזה ואחסנה של חומרי הדברה, בתי יציקה ומפעלים למתכות וציפוי מתכות, משחטות ומפעלים לטיפול בפסולת, ייצור חומרי בנין ומפעלים ליצור מזון.

למרות זאת באותה תקופה אושרה גם בנייה חדשה למגורים מצידו השני של רחוב הרבי מבכרך. תוך התחשבות בכך מדגישה התכנית כי:

בתחום הבניינים הגובלים ברח׳ הרבי מבכרך לא יותרו אולמות שמחה ובידור, מפעלים הצורכים שטח לאחסנה פתוחה, מפעלים שנדרשים בהם מתקנים למניעת זיהום אויר לצורך עמידה בתקנות, מפעלים אשר פעילותם מעבר לשעות הרגילות 07:00 – 19:00. הפעילות התעשייתית תהיה חייבת לעמוד בתקן רעש לאיזור מגורים. כמו כן לא תותר פתיחת מוסכים ונגריות לכוון הרבי מבכרך.

זו תכנית גרועה, כמובן. הגשמתה הייתה מובילה לבניית פיל לבן ענקי שמיועד לתעשייה ולייצור, בדיוק כאשר אלה הפסיקו להיות רלוונטיים, אבל דווקא בגלל זה יש לי אמפטיה אליה, ואפילו קצת צער על כך שפיספסה את זמנה. המבנה הפשוט המשורטט בנספח הבינוי המנחה יכול היה להפוך למקום מעניין כאשר היה נוצר צורך למלא את חלליו בתחליפים למוסכים ולנגריות. היו יכולים להתפרנס, ואולי גם לבלות, לגור וללמוד שם, לא מעט אנשים.

במקום זה שונה הייעוד של השטח, בין השאר בגלל המאבק שניהלנו נגד תכניות הבינוי האחרות באיזור, והוא הפך משטח שמיועד לתעסוקה לכזה המיועד לשטחי ציבור, בכדי למלא חלק מהחוסר בשכונת פלורנטין וסביבותיה. בעיסקה סיבובית מוזרה ומופרכת שילמה העירייה לעצמה 45 מליון ש״ח עבור השינוי הזה, וזאת מקרן שהקימה בכדי לרכוש שטחי ציבור בדרום תל-אביב. הפארק החדש מוקם שם עכשיו.

מצידו השני של הרבי מבכרך, בין רחוב אליפלט, דרך אילת והמושבה האמריקאית-גרמנית, אושר כעת פרויקט עצום בהקפו, המיועד להיבנות על פני שטח של כ- 10 דונם, במקום בו עמד פעם מגרש הכדורגל של קבוצת מכבי. כיאוי לשינוי הזמנים, וכמצופה מהעליה הגדולה של ערך הקרקע באיזור, אין בו שום מלאכה או תעשיה, למה מה קרה. מתוכננים בו מגדל מגורים בגובה של 90 מטר הכולל כ- 200 דירות ובסיס רחב המיועד בעיקר למסחר. הדמיות הפרוייקט אינה מבשרת טובות, בעיקר מכיוון שאני אוהב את בינין התעשיה הפשוט שניצב שם עכשיו, שבתחתיתו יש חומוסיה סבירה לגמרי, ׳רוני פול׳, שבה אנו קונים את ארוחת צהרי שישי שלנו, ושבקומה השלישית שלו יש סטודיו ליוגה ולפילאטיס אליו אני מנוי. אני אמנם לא מנצל את המנוי הזה כראוי אבל עדיין אוהב שיש לי אופציה להשתמש בו כשארצה, ויודע שהמחיר הזול שלו ושל החומוס נובעים גם מכך שמצבו הירוד של הבינין אינו מאפשר לגבות שכר דירה גבוה. דבר זה ישתנה ודאי כאשר יוקם הפרויקט החדש. אני יודע גם שהמגדל המאסיבי יטיל צל על הפארק החדש בזמן השקיעה, ושדייריו, איתם אולי אפגש בשבילי הפארק, יהיו בטוחים שהם חלק מהתחדשות האיזור ולא ידעו שיש להם חלק בחורבן של משהו שהיה יפה ומעניין.הדמיית אילת אליפלט

*

בשפה המשפחתית הפנימית שלנו אנו קוראים לבינין החדש שנבנה לידנו, פרויקט ׳אליפלט 26׳, ׳הבינין המכוער׳. ההסבר שהענקתי לבתי, ששאלה אותי מדוע ולמה, הוא שאינו קשור לכאן, ושמי שגר בו לא רוצה להיות חבר שלנו. כשהיא מבקשת, כמו הילדה בת החמש ועשרה חודשים שהיא, דוגמאות והבהרות, אני מסביר לה איך הוא גדול, בעוד שהבנינים האחרים קטנים, איך מי שגר בו מגיע הביתה במכונית ולא ברגל, ואיך אף אחד מהם לא אומר לנו שלום. הרעיון שעומד מאחוריו מכוער ונצלני, כמו שמבהיר הטקסט שליווה את אתר האינטרט באמצעותו נמכרו הדירות שנבנו בו במחיר מופקע:

כידוע, בשנים האחרונות זכו אזורים רבים בדרום תל אביב לתנופת פיתוח אדירה שהפכה אותם למבוקשים ופופולאריים. בקנדה ישראל זיהו את המגמה בזמן ואיתרו את אחת הנקודות האסטרטגיות באזור בסמוך לשכונת נווה צדק, למתחם התחנה ולחוף הים – והקימו שם קומפלקס מגורים צעיר וחדשני.

אליפלט 26 תוכנן על מנת להעניק לדייריו לייפסטייל אורבני עדכני. התכנון הנועז בניצוחו של האדריכל גידי בר אוריין מעניק פרשנות מודרנית ויוקרתית לסגנון התל אביבי קלאסי. הבניין מתנשא לגובה 13 קומות וכולל דירות 2-3 חדרים ודופלקסים בעלי חלל תקרה כפול. דירות הבניין נהנות מתכנון עשיר במיוחד הכולל קירות זכוכית, תקרות גבוהות ומפרט פנימי יוצא דופן, ולרווחת הדיירים הוקמו בתחומי הקומפלקס בריכת שחייה, ספא ושטחי מסחר.

הוא בנוי מגוש של שני אגפים בצורת האות ׳ר׳, המונח על בסיס מסיבי שבקומת הקרקע שלו יש מבני חנויות שנבנו כדי לשרת את תעשיית האפנה, ושכעת, עם קריסתה, עומדות רובן ריקות. דירות המגורים מוקמו כך שמרובן יהיה נוף אל הים, כדי שאפשר יהיה לגבות עליהן מחיר בהתאם. מגג הבינין שלנו ניתן להציץ אל חלק מהדירות הללו. לא נראה לי שאף אחד מאושר גר שם.

בקומה שמעל קומת המסחר היה אמור להיות, לפי ההבטחות, ספא. כשחזרנו לארץ משנת השהות בארצות הברית גילינו שבמקום זה נפתח שם חלל עבודה משותף, אשר נקרא בשם המגוחך ׳AYEKA׳, יעני ׳אייכה׳. טקסט המכירה המופיע באתר מציג את מיקומו כשיקול המשמעותי ביותר לבחירה דווקא בו מתוך כל חללי העבודה השיתופיים האופנתיים כל כך כעת:

הלוקיישן של בניין אייכה הוא לא פחות ממושלם: רחוב אליפלט סמוך לפינת דרך יפו.

מצד אחד פלורנטין שמשנה את פניה אבל שומרת על אותנטיות ועל השילוב המשמח בין מלאכת כפיים לאמנות, בין יזע ליצירתיות ובין אוכלוסיה ותיקה לצעירה; מצד שני נווה צדק על האדריכלות המרשימה שבה והקהל האנושי שובה הלב כמו גם אינספור מקורות ההשראה; מצד שלישי הים במרחק הליכה נינוחה; יפו הייחודית נמצאת אף היא בקרבת מקום וגם אל שדרות רוטשילד ניתן להגיע חיש מהר מהבניין של אייכה – כך שהמיקום שלו הוא בדיוק בלב ההוויה האורבנית של תל אביב, בנקודת מפגש בין חדש לבין ישן ובין טכנולוגיה ואמנות ועסקים ותרבות.

מרכז העניינים, מה? ואני ידעתי והרגשתי את זה, אבל לא יכולתי לנסח ככה. האתר משכנע מדוע חלל עבודה משותף הוא בחירה נכונה במיוחד בעת הזו, וכיצד סביבת העבודה הזו מזמינה את משתמשיה להיות מי שהם באמת:

כאמור עבור הקונספט המוצלח של חללי עבודה משותפים תל אביב היא האכסניה המושלמת. העיר שצמחה מן החולות התאפיינה מאז ומתמיד, וביתר שאת בימינו, בעידוד יזמות, אפשור שיתופי פעולה מפרים, העלאת רעיונות חדשניים ובעיקר היא מאפשרת לכל אחד להיות בדיוק מי שהוא רוצה להיות – המרחב של אייכה עושה אותו דבר בדיוק: מאפשר לכל יזם, פרילנסר, סטארטאפיסט, מעצב ובעצם לכל מי שזקוק לסביבת עבודה מהנה ומעצימה להיות בדיוק מי שהוא רוצה להיות.

אייכה קרמבואיםבתמונות פרסום שהועלו לרשת ניתן לראות שהעיצוב משתדל ליצור תחושת מסורת וחיספוס. הקרמיקה החדשה קולפה מהקירות בכדי לחשוף את הדבק שחיבר אותה אל הבטון, תמונות הודפסו על הקירות, הרבה עץ, אלומיניום וחוטי חשמל יוצרים תחושה שמישהו מאוד התאמץ פה. בתמונה אחת כזו רואים כיצד נכתב השם אייכה באנגלית באמצעות קרמבואים על שולחן הקפה המשותף, ודאי כדי לחגוג איזה אירוע. אני לא חושב שגם אם ישלמו לי כסף אהיה מוכן לעבוד במקום שכזה, שנראה לי מזויף עד כדי תחושת כאב. לא הצלחתי להביא את עצמי לבקר שם לצורך תחקיר לכתיבת הספר הזה, שעוד מעט נגמר. אולי זה בגלל שאני אליטיסט ומתנשא, איש אתמול שאינו מבין איפה הוא חי.

הרי אם אבדוק את עצמי אגלה שיש משהו מאחורי הצהרות המכירה הללו, ושכיוון שהייצור הפיזי הולך ונעלם, והסיכוי להחיותו קטן, הרי שאייכה, עם כל ההגזמות הללו שאי אפשר עכשיו בלעדיהן, הוא בכל זאת נסיון, שבא מלמטה ומתוך תגובה לדרישה האילמת של העיר ושל החיים בה לשמור משהו מהאופי היצרני של האיזור הזה, עוד חוליה בשרשרת של דרכי התנגדות למשטור, סדר והגדרה מדוייקת. אולי יווצרו שם דברים נפלאים (למרות שקשה לי להאמין בכך).

*

בכרך המוקדש לשנים 1974-1993 בסדרת הספרים ׳ההיסטוריה של תל- אביב׳, מצוין כי בשנים האלה היו חלקים בעיר שעברו תהליך של: ׳התברגנות (ג׳נטריפיקציה), כלומר, מגמה שבעקבותיה הפכו שכונות מידרדרות ומפגרות מבחינה פיזית לשכונות עם אוכלוסיה בעלת סטטוס מבוסס חברתי׳. ֿ[יעקב שביט וגדעון ביגר, ההיסטוריה של תל-אביב, עיר מטרופולין, רמות, תל-אביב 2002, עמ׳ 159]

זאת הגדרה מעט בעייתית למונח שמתורגם ומתואר אחרת במילון מונחי סוציולוגיה שהוציאה האקדמיה ללשון עברית:

עִילוּת – ג’נטריפיקציה, תהליך שבו אוכלוסייה במִיצב חברתי־כלכלי בינוני וגבוה נכנסת לשכונות חלשות, מעלה את רמת השכונה ומייקרת את החיים בה ובכך גורמת לדחיקת האוכלוסייה המקורית. המילה עִלּוּת נגזרה מן המילה עילית (=אליטה), והיא הצעתה של הוועדה למונחי גאוגרפיה אנושית הפועלת בשיתוף בין האקדמיה לאוניברסיטת בן־גוריון.

הגרסה של שביט וביגר מתארת תהליך שהוא חיובי בסך הכל, שיקום שכונות שכזה, אז קצת מתברגנים, למה מה קרה. אבל אני זוכר את נווה צדק של לפני 27 שנים, כשכבר החלה להתייקר אבל עדיין לא איבדה את כל תושביה המקוריים. היא הייתה מקום מסובך, אז. כשגרתי שם ראיתי קרב בין שני דרי רחוב שיצאו הלומי אלכוהול מתוך מבנה המתנ״ס שנבנה אז, ואחד קטע לשני את האוזן באבחת מוט ברזל ששימש כחרב. לאמבולנס לקח עשרים דקות להגיע, שמענו אותו מקיף את השכונה ומחפש איפה לעזאזל נכנסים אליה. היום דבר כזה לא יקרה שם. זה מקום מת, עשיר ומשעמם. תהליך העילות שעבר גזל ממנו את נשמתו.

האיזור שלי עבר תהליך דומה, שעדיין לא הושלם. המניע העיקרי לשינוי בו הוא לא כניסת אוכלוסיה חדשה במקום כזו שעוזבת אלא מות התעשייה ותהליך ההתברגנות וההתעשרות שעברה תל-אביב. יש כאן הרס על מנת לבנות מחדש משהו אחר ובמובן זה משהו קיצוני יותר, מאחר ומדובר לא רק בחילופי דיירים אלא בשינוי גורף גם של המבנים ואפילו של הטופוגרפיה ורשת הרחובות. מה שהיה לא יחזור. הספר הזה הוא מצבה לכך.

הטיולים עם הכלבה, ולפניה עם הכלב, פיפי קקי פיפי קקי, כפו עלי קיום שגרה של סיבובים שמתחילים ומסתיימים בביתי. מסלוליהם השתנו לאורך השנים, מגיבים לשינויים באיזור ובי. כשעישנתי זה היה סיבוב קניית סיגריות, שהוביל אותי כמעט תמיד במעלה הרחוב, דרך מרכז בריאות הנפש ומרכז וולובלסקי, בית הכנסת של פרנקל ורחוב אבראבנל עד ל-׳מאנציז׳, הקיוסק שגם שימש לי כמכולת במשך מספר שנים. כשהקיוסק הזה החליף בעלות ושינה את שמו עברתי לקנות במכולת של משפחת אברהם בפינת ויטל וקורדברו, וכשהפסקתי לעשן ונמאס לי מפלורנטין גם הסיבוב השתנה, והתחלתי לערוך אותו ברחובות אילת וקומפרט, או מסביב לגינת דרויאנוב. ההרגל הכפוי הזה יוצר בהכרח גם הכרות אינטימית עם הסביבה, איפה יש פח, היכן ניתן לקשור את הכלבה כשנכנסים לקנות משהו, למה כל כך מלוכלך פה, איך דואגים לא להידרס, מי נפגוש היום, למי נאמר שלום. אינני אוהב גינות כלבים ומעדיף לטייל. הבנתי שאחת הסיבות בגללן היה לי חשוב כל כך שניקח איתנו את כלבתנו לארצות הברית, היתה כי סדר היום והמפגש התכוף הזה עם הרחוב תוחמים את יומי ומעניקים לו מסגרת, בבוקר ובסוף היום, שהיא גם פיזית ומרחבית. השכונה שלי, המקום בו אני מרגיש שייך ומקומי, היא המקום בו אני מטייל באופן קבוע עם הכלבה. היא מרחרחת, ויודעת איפה מפזרים לחם ישן כדי למשוך יונים שתוכל לנשנש, אני מתבונן. פה נוסף ציור רחוב חדש, שמה זרקו משהו מעניין, והנה עוד אתר בנייה, עוד בית מלאכה או חנות שנסגרו.

שבוע שעבר, כשירדתי לטיול בלוויית בתי, שאוהבת להצטרף אלי מדי פעם, נתקלתי בעוד סיור אמנות רחוב, הפעם ממש בשביל הגישה לבית. המדריכה, שרמקול היה מחובר לחגורתה, הסבירה משהו על תבליט בצורת פרצוף, שמישהו עשה פעם על גבי קיר הבנין. זה היה קצת מפתיע, להתקל בחבורה הזו ככה, כולם מביטים בנו כאילו אנו חלק מהמוצגים מהם באו להתרשם, וקצת חצוף. למה צריך רמקול, מדוע להיכנס לשטח פרטי ככה ומה אתם מסתכלים עלי, אני לא הבידור שלכם אלא חי פה. בסיור אחר, ליד ציור שבצד אחת מהחנויות בבניין, שמעתי את המדריך אומר שציורי הרחוב הם הדרך של האמנים להתפרסם, כי אז יוכלו למכור את ציוריהם האמיתיים בהרבה כסף. קבוצות ׳תגלית׳ עברו פה כל הקיץ, נפרקות מהאוטובוסים בגינת הטרקטור בפינת רחוב אליפלט והרבי מבכרך, מקבלות הסברים משוכפלים על יצירות נבחרות, נערות ונערים זרים וסמוקי הורמונים, מלווים על ידי חיילים נושאי נשק.

זה זמני. איזור התעשייה הזה הפך לאתר תיירות ממוסד באותו זמן שבו נגזרה עליו כליה. הבניינים החדשים שיבנו ברחוב לא רק יחסלו את ציורי הרחוב אלא גם ישנו לחלוטין את אופיו. תחושת השוליים, וההגנה שהם העניקו למי שלא התאים בדיוק למרכז, לעניים, לפועלים וליזמי התעשייה, לאמנים, לעבריינים, עומדת להתפוגג. מרכז העניינים יהיה פה, יקר ומסודר.

כשיהיה פה יקר יהיו גם יותר מגבלות, חס וחלילה לא להפריע, והשוליים יצטרכו לנדוד למקום אחר. זה קצת עצוב אבל כורח המציאות כפי הנראה. סוד המרכזיות של המקום הזה היה חייב להתגלות. פגשתי ברחוב לפני זמן מה אדם שאני מכיר כבר חמש עשרה שנים בערך, שגר בשכירות באחד מהבנינים הישנים ברחוב אליפלט. הוא היה שותף בהקמת הגינה הקהילתית, ותמך בכל המאבקים שהתנהלו פה בזמן הזה. ניסיתי לעניין אותו במאבק החדש, נגד הרחבת רחוב אליפלט, אבל הוא העדיף לא לשמוע. כבר עכשיו שכר הדירה גבוה מדי, וברור שיצטרך לעבור מפה, אולי לנתניה. גם שם יש חוף ים קרוב, לידו אפשר לשבת. יהיה לי חבל, לא לפגוש בו יותר. בטח גם אנחנו נזוז מפה מתישהו, אולי לגבול בין יפו לבת-ים. אתגעגע לרבי.

+   +   +   +

זהו, זה היה חלק אחרון ודי, לפחות לכעת. עלי להתפנות לכתיבה אחרת, ולגייס כוחות לקראת שנת הלימודים המתקרבת. הרי החלקים הקודמים:

צריך לדבר על הרבי – הקדמה

צריך לדבר על הרבי – התחלות

צריך לדבר על הרבי – גן הברון

צריך לדבר על הרבי – לשוא – לחינם – אלמלא!

צריך לדבר על הרבי – בצריפים

צריך לדבר על הרבי – מעין תריס

צריך לדבר על הרבי – רחוב 306

צריך לדבר על הרבי – שני רבנים ומלך

אערוך עוד מעט גרסה מלאה, עם הערות שוליים וביבליוגרפיה, כמו גם תיקונים והרחבות שהצטברו אצלי. כבר גיליתי טעויות, כמובן, ואנסה לתקן מה שאמצא. אם ירצה השם אולי אצליח להגיע לגרסה מודפסת להפצה, יעני ספר, בעת חנוכת הגינה. בינתיים אתם מוזמנים ומוזמנות להתעדכן במאבק המתפתחלחתום על העצומה נגד הרחבת רחוב אליפלט, הידוע בשם ׳המפלצת מאליפלט׳. מפחיד!!!!

תודה למי שקרא וקראה. מי היה מאמין שאפשר לכתוב כל כך הרבה על רחוב כל כך קטן.

צריך לדבר על הרבי: רחוב 306

השנים האחרונות נראות לי כתקופת חיים שלמה. קרו בדירה שלי דברים שהפכו אותה למשתתפת במאורעות שאני מקווה לא לשכוח לעולם. הכלב הזקן שלי, שנזרק כשהיה רק גור על גג הבניין, שאימץ אותי ועזר לי לצלוח את משברי התבגרותי, מת בה בשעה שאני מלטף את ראשו. אחר כך קברתי אותו בפינה נסתרת של מגרש החנייה החולי שלמטה. כשאבי חלה הוא ישן בחדר העבודה, ושם אכלה הגורה הצעירה שאימצנו חפיסה שלמה מהכדורים שקיבל במסגרת ניסוי רפואי שהשתתף בו, אולי תרופה ביולוגית שתבלום את סרטן הריאות המתקדם שהתגלה בגופו ואולי פלצבו, הכל עניין של מזל. צירי הלידה של אהובתי החלו בה, וישבתי ליד שולחן הפורמייקה העגול, שקיבלתי בירושה מסבי וסבתי האהובים, בשעה שרשמתי ביד שמנסה להיות יציבה למרות ההתרגשות, את הזמנים ומשכם המדוייק, כדי לדעת מתי לנסוע לבית החולים. חדר העבודה הפך לחדרה של ביתי התינוקת, והכלבה ישבה, זקופה, מתוחה ושומרת על הפתח בכל הלילה הראשון שלה בבית. זה בית משפחתי. אני מרגיש שהוא שלנו לא רק בגלל שאנו הבעלים שלו אלא מתוקף הזכרונות המשותפים והחוויות המשמעותיות שחלקנו בו.

כך גם הרחוב והשכונה. אותו ליל צירים ארוך, כשאהובתי התפתלה מכאב, היה ערב שישי, ומהרחוב למטה עלה רעש מסיבה שערכו שם כמה צעירים בצד מכונית חונה. ירדתי להשקיט אותם ובודאי נראיתי מאיים, כך שאחד מהם התחיל לריב איתי, אבל חברתו היסתה אותו. כשביתי הייתה בת חצי שנה, בעת שנשאתי אותה במנשא, דרסה אותנו מכונית בפינת הרחוב, אבל נפלתי בין הגלגלים כך שכמעט לא נפגענו.

שם הרחוב הקטן שלי הופיע פעם בעיתון, כאשר פורסם ש׳ציאניד בכמויות חריגות׳ התגלה במפעל ציפויי מתכת קטן, אחד האחרונים ששרדו, ממש ליד ביתנו. זה נשמע מדאיג מאוד כשקוראים את זה בעיתון, עם כל ההפחדות והכל, אבל הכרתי את המפעל הזה ואת הנגרייה הקטנה והמועדת לשריפות שהייתה צמודה אליו, ושבה בניתי חלק מרהיטי ביתי, כך שהצטערתי כאשר נסגרו. יום אחד הופיעו טרקטורים גדולים והרסו במהירות מפתיעה את כל המבנים בבלוק שנשקף ממרפסת דירתי. במשך שלוש שנים צפינו בתהליך בנייתו של מבנה עצום שהחליף את מבני התעשייה. בור הבנייה גבל בבינין שלנו, כך שיכולנו לצלם מהמרפסת סרט יפה על יציקת היסודות. הסרט נמצא כאן.  כאשר החל לטפס לגובה, קומה מאסיבית אחרי קומה מאסיבית, המון בטון ומתכת, כמו בונקר מבוצר שנבנה לגובה, נעלם פתאום, ברגע אחד של יציקת בטון לתבניות קירות, הנוף הפתוח שהיה לנו ליפו, ואחר כך השמיים היפים שנשקפו מחלון הסלון. פיסת ים בודדה עדיין נראית במרחק, אבל הבניין הזה מיתמר מעלינו, ומרפסותיו משקיפות עלינו.

זה לא רק רע, כמובן. חישוב סיכונים בוודאי יוכיח שהבניין הזה מאיים עלינו פחות מאשר הציאניד שהיה בשימוש המפעל שהיה שם קודם, והוא גם מסוכך עלינו, בולם וממתן את רוחות הים הסוערות ואת מטחי הגשם העזים שהיו מכים ומרעידים את חלונותינו בימות החורף. אין לנו ברירה אלא לקבל את השינויים הללו, כי בכל מקרה אין שום דרך להתנגד.

ביתנו היא אחת מהרבה ילדים שהתווספו בשנים האחרונות באזור, למשפחות צעירות המתגוררות בשכונת פלורנטין ובמבואות הצפוניים של יפו. כשעברתי לשכונה כמעט לא היו בה ילדים אבל כעת יש, ונוצר צורך מחודש בבית ספר שישרת אותם. העירייה החליטה לבנות כזה במקום מבנה בית הספר הישן, שנסגר בשנות השבעים, שבו שכנו כעת סדנאות אומנים, ושגינתו שימשה כגינה שכונתית. מילאתי חלק שולי במאבק תושבים נגד הכוונה הזו, לא במטרה לעצור את בניית בית הספר אלא בכדי שיבנה על שטח מגרש החנייה הגדול מבלי להרוס את הגינה הקיימת. המאבק, שהובל על ידי הילה הראל, יונתן לברינגר והדר פלדמן, כשל במטרתו המוצהרת אבל הוביל להישגים רבים. אחד מהם היה העברת הגינה הקהילתית הוותיקה, שהייתה בצד מבנה בית הספר הישן, אל שטח מגרש החנייה הקטן והמאולתר ליד ביתי. מצאתי עצמי מעורב בתהליך הקמתה מחדש, בונה ערוגות מעצי ארגזי אריזה שמצאתי, שותל עצים. אהובתי הובילה קבוצה ממפעל השיקום במרכז בריאות הנפש שברחוב, שנפגשו ועבדו בגינה. היא הפכה לפינת חמד בה מבקרים עובדי מחסני הבדים ובתי המלאכה הספורים שעוד נותרו ברחוב.

*

שכונת מכבי לא נכללה בקו הגבול עליו הגנה ה׳הגנה׳ בזמן פרוץ המלחמה. בכך אימץ הארגון את קו הגבול שנקבע על ידי הבריטים, מגרש ׳הפועל׳. ועד השכונה התלונן על כך במכתב שמיען לראש עירית תלאביב:

אנו תושבי שכ׳ מכבי הגרים בגבול יפו עזבנו מחוסר בטחון את המקום וחלק גדול מתושבינו נמצא תחת כפת השמים. כעת נודע לו מתוך העתונות ששכונתנו אינה נכללת בתוך איזור הבטחון היהודי, אי לזאת אנו מודיעים לכב׳ שהחלטתנו נחושה, שבאם נשאר מחוץ לתחום הבטחון של תלאביב, אנחנו לא נחזור בשום פנים לשכונה, מתוך שאין לנו רצון להפקיר את נפשותינו בידי עירית יפו.

[מכתב מועד שכונת המכבי לי. רוקח, 12.12.1947, עאת״א, תיק שכונות כללי, ג׳ 2209]

מצחיק שהקבצנים פונים כעת בדרישה, כאילו טיעונם הקודם, בדבר היותם אזור חיץ בין הערים, התקבל במלואו, וכאילו עירית תלאביב אחראית לגורלם. בני הפליטים, הצעירים שגדלו בשכונה, ושהיו חלק מהמחתרות שפעלו בה, היו מהלוחמים במלחמה הקשה. אחיה ואחותה של שרה בוכמן שירתו בפלמ״ח. כרמלה, אחותה, הייתה ספורטאית וכנערה שיחקה כדורסל בהפועל תלאביב והייתה אלופת הארץ בקפיצה לגובה. היא התחתנה בשנת 1947 עם גרשון פרס, אחיו של שמעון, ששירת לצידה, והזוג הצעיר התגורר בפלורנטין, בדירה אותה חלקו עם עוד שתי משפחות. עם התהדקות המצור על ירושלים גויסו השניים לכוחות שליוו את השיירות שפרצו את המצור, ומשפחת קרייר השתמשה בדירתם במקום הצריף שנטשו:

אנחנו גרנו בשכונת פלורנטין בדירת חדר הזאת של אחותי. ואבי, על מנת לא לאבד את הפרנסה שלו, ברחנו מהשכונה והמכולת נשאר סגורה. הוא המשיך לחלק חלב. הוא איתר את האנשים שהיו אנשים מהשכונה שלנו שהם גם כן ברחו לכל מיני מקומות בתלאביב. היה נוסע על תלתאופנים, היה לו תלתאופנים, לחלק חלב בכל תלאביב כמעט.

הפליטים עזרו לעצמם בזמן המשבר ושימרו את רשת הקשרים הכלכליים והחברתיים שסייעה להם במהלך תקופת הגלות. עירית תלאביב הגישה להם סיוע מוגבל, כאשר קטע מזכר זה, אשר נכתב לממלא ראש העיריה על יד המפקח העירוני הראשי משקף את גישתה:

בעיית הפליטים אינה חדשה בעירנו, היא קיימת מיום פרוץ מאורעות על גבול העיר בשנות 1921, 1929, 1936, ואוגוסט 1947. עם התחדדות היחסים בין ישראל וישמעאל מתחילה מנוסת יהודים מיפו ומהרחובות הגובלים עם יפו לרחובות הפנימיים של עירנו. הם מתפרצים לבתי הספר, לבתי הכנסת, לחצרות ולגנות. אולם לצערנו לקח השנים שעברו נשכח עד מהרה. חומר אנושי זה המהווה את הבעיה הכאובה ביותר אינו מהווה בעיה כל זמן שהוא חי בסימטאות הספר בתנאי דיור ירודים, רחוק ממנהגים תרבותיים בבתים ערבים ואינו מתערבב בחיי העיר, אולם  עם התפרצו לתוך עירנו הוא מפר את סדר החיים ויוצר מצבים הדורשים פתרון אחת ולתמיד.

[מחיים אלפרין, המפקח העירוני, לממלא מקום ראש העירייה, בעיית הפליטים בתל אביב, 18.1.1948, אעת״א, 4/20, מצוטט אצל משה נאור, בחזית העורף, תל אביב והתגייסות היישוב במלחמת העצמאות, יד יצחק בןצבי, ירושלים, 2009, עמ׳ 197]

הו, ההתנשאות. והגזענות הגלויה, מאחר וחלק גדול מהפליטים עליהם הוא מדבר אינם אשכנזים, ומעצם כך ׳רחוק ממנהגים תרבותיים׳. איזה גועל נפש. העיריה אמנם גאה בעזרה הסוציאלית שהיא מעניקה לנזקקים שאינם תושביה, אבל בה בעת מאשימה אותם במצבם, ומחכה לשעת הכושר למצוא פתרון לבעייה שהם מהווים. נוכחותם בעיר מפריעה לסדר החיים הנורמלי שהם אינם חלק ממנו. אין פלא שהפליטים דואגים לעצמם. שרה בוכמן ממשיכה לתאר את שארע בזמן שגלו בדירת אחותה:

כשגרנו אצלה אז יום אחד פתאום אנחנו רואים שריפה. אני מסתכלת לכיוון השכונה, אני רואה שריפה. חשבנו שכל השכונה שלנו נשרפה. למחרת נגשנו לראות, אז הסתבר לנו שחצי שכונה נשרפה. ה׳הגנה׳ שרפה חצי שכונה על מנת שהערבים לא יוכלו להסתנן מיפו לאזור תלאביב, לשכונות של תלאביב כמו פלורנטין שפירא וכל המקומות האלה. חצי שכונה נשרפה. הצריף שלנו לא. הצריף שלנו היה, כפי שאמרתי לך קודם, היה ברחוב הראשי. חלק אחד של השכונה היה כאן וחלק בצד הזה. אנחנו היינו ממש בצד הזה והצריף שלנו לא ניזוק ולא נשרף.

ואחר כך חזרנו לשכונה, ואחי אז נהרג. זה היה ב– 1948. בדיוק ב– 15 במאי אחי נהרג במלכיה.

ב– 13 במאי נחתם הסכם הכניעה של יפו, ב– 14 בחודש הוכרזה הקמת מדינת ישראל, וב– 15 בו נהרג שלמה קרייר, נער יפה ועדין שפתיים, בן שבע עשרה וחצי, בוגר ׳מקוה ישראל׳, שהתגייס לגדוד הראשון של הפלמ״ח ונהרג שבועיים אחר כך מכדור שפגע בבטנו בשעה שחילק מים ואוכל ללוחמים בעמדות בעת הקרב הראשון והכושל בניסיון לכיבוש הישוב מלכיה. גם אחותו, כרמלה, נפצעה קשה מפגז תותח, אבל היא שרדה. אימם תנסה להפוך לחקלאית כמעין הגשמה של צוואת בנה, והוריו יקימו בית כנסת על שמו במקום זה שנשרף יחד עם חצי השכונה. חצי זה, כל חלק השכונה אשר ממערב לרחובה הראשי, לא יבנה מעולם מחדש, והוא מירב השטח עליו מוקמת כעת הגינה החדשה. בחיפוש שטחי שערכתי בארכיון ה׳הגנה׳ לא מצאתי עדויות תומכות לכך שלוחמיה הם שאחראים על הצתת השריפה, אבל זה צעד הגיוני בסיכומו של דבר, ברוח ההחלטות שהתקבלו קודם, שפישט את מלאכת ההגנה על קו הגבול. שכונת מכבי שילמה, כמו תושביה וילדיהם, את המחיר שנדרש על מנת לנצח במלחמה.

*

רכושם של מי שהפסידו במלחמה היה אחד מפירותיה העיקריים.

חורבנה של יפו הערבית הוא טרגדיה נוראית. מתוך כ– 70,000 תושבים מוסלמים ונוצרים נותרו עם כניעת העיר כ– 4,000, והם רוכזו בשכונת עג׳מי, שהייתה קודם לכן שכונת יוקרה בה התגוררו בעיקר נוצרים עשירים וכעת הפכה למחנה פליטים מוקף גדרות תיל, אשר נקרא בידי החיילים השומרים עליהן ׳הגטו׳. אחיה של יונה קריסטל, שהיה חבר אצ״׳ל, היה אחד מהלוחמים שהשתתפו בכיבוש העיר, והיא מתארת, בגאווה בחינוכו הטוב, את סירובו להשתתף בביזה שליוותה זאת:

אחי היה ממשחררי יפו. את רוצה לדעת מה שהוא הביא. את תגידי ממש לא נורמלי. הוא אמר לאמא שלי: ככה גידלת אותי. הוא הביא ערימה כזו של כפתורים, זוג נעלי בית מפלסטיק (שאז עוד לא ידענו מה זה פלסטיק), כתונת לילה מסטן, וצמר. זה לא צמר היה, חלילה, זה ויסטרה. סרגתי לאמא שלי תשעים עיניים אז זה נהיה ככה. ויסטרה זה צמר מלאכותי כזה. אמא שלי אמרה לו: זה מה שהבאת? אז הוא אמר: יכולת ללמד אותי קודם להיות גנב, אני לא. אבל זה הרי נפקדים. זה לא של אף אחד. הוא אמר: שיקחו. אני לא לוקח.

בעלי היוזמה מיהרו להשתלט על הרכוש הנטוש, אבל בגלל שחלק ממנו היה בבעלות יהודית נוצרו מצבים מסובכים. כך מתארת יונה קריסטל את בריחת משפחתה משכונת מכבי ב׳:

פשוט ברחנו. קודם כל הצילו את החיים, עלינו יותר למעלה, ולאט לאט

ש. התחלתם לרוץ?

ת. לא, לא לרוץ, כי זה עוד היה די רחוק מאצלנו. אספנו את הדברים ובאנו לגור, היה שם ברחוב אילת 42, היו כמה דירות ריקות. היו דירות מלאות רהיטים. ואמא שלי עם ההגינות שלה, היא לא נכנסת, אולי הערבי יבוא מחר ויקח. אבל גברת מקלר, מי יבוא? לא לא, היא לא נכנסת.

ש. דירות של ערבים שברחו?

ת. כן. היא נכנסה לדירה, ולמזלנו הרע הדירה הזאת היתה שייכת ליהודי, ואנחנו לא ידענו. והאחיות שלי הנשואות אתנו ביחד. ואמא שלי התחננה: בית מלא דירות, לכו לדירה אחרת. כולנו נתקענו בדירה הזאת. תבעו אותנו למשפט, ושילמנו, וזה סיפור מההפטרה.

גם הבנין שליד ביתי, בית משפחת חינאווי, ננטש על ידי בעליו. בבואי לתאר בפני עצמי את שאירע לרכוש משפחה זאת אני מגדיר זאת כמו גברת מקלר, כגנבה וגזל. איני יכול להבין או לקבל את ההגיון העומד מאחורי ׳חוק נכסי נפקדים׳ ואני חושב שעד שלא יתוקן העוול הנוראי שגרם הוא מכתים מוסרית את מדינת ישראל, והופך אותה לישות שראשית עושרה מבוססת על פשע שרירותי

ד״ר צבי אלפלג, שהערבית שלמד בשכונת מכבי שימשה אותו בקריירה הצבאית שפיתח, מתאר מפגש שהיה לו עם אחד מבעלי האדמות שרכושם נגזל, שהפך לפליט ברצועת עזה:

כשאני התמניתי פעם ראשונה כמושל עזה אחרי מבצע ׳קדש׳ ונסעתי ברכב מוקף אנשי צבא וראש העיריה וכו׳ וכו׳. והבחנתי בתוך הקהל שהלכו ברחוב באדם שהלך עם המסבחה, עם המחרוזת הכחולה. פגשתי, ראיתי את, נדמה לי שקראו לו מחמוד אבוחאדרה. אבוחאדרה הוא היה איש עשיר, בתים ברחוב יפותלאביב היו שייכים לו, וגם שכונה שנקראה על שם המשפחה שלו. אבוחאדרה זה השכונה שהיתה, אם את הולכת מיפו לתלאביב, ברחוב יפותלאביב, איפה שמתחיל רחוב לוינסקי, שזה ממש מול רחוב שלוש, טיפה הלאה, מול וגנר. שם היתה שכונת אבוחאדרה, גם כן שכונה של צריפים. שמה גרה משפחת מונק, שאפשר עד היום הזה, לפעמים אני שומע ורואה אותם. ואז אני ראיתי את האיש הזה, ושאלתי: מי זה? אמרו לי: פליט. הם התפלאו מה. אני ביקשתי לדבר אתו כדי לוודא שזה האיש. שאלתי אותו: האם אתה לא אבוחאדרה מיפו? הוא אמר: כן. אנחנו שהיינו ילדים והיינו מנסים לעבור את הכביש משכונת מכבי מול מכבי, או שהיינו משחקים ברחוב, הוא היה לו קורבן [שומר ראש פרטי] שהוא היה רץ אחרינו ומכה אותנו. היה לעתים קרובות גם שיכור, עם תרבוש אדום. ופתאום הוא הולך שמה. הילד הזה שברח ממנו כשראה אותו מרחוק הפך להיות פה מושל והוא הפך להיות הפליט. ואז התקיים דיאלוג של כמה דקות בינינו. ואני שאלתי אותו: ממה אתה מתקיים? והוא אמר לי: כל שבועיים אנחנו מקבלים מזון, זאת אומרת, המזון מהאונר״א, על זה קיומו.

זה לא בסדר. אדם עשיר לא אמור להפוך לפליט עני ונתמך סעד בעקבות מלחמה שלו לא היה חלק בה. זכויות בעלות פרטית לא צריכות להיגזל בתירוצים חוקיים מפוקפקים, תוך ניצול של בירוקרטיה על מנת להצדיק זאת. ואם הנכבה, אסונו של העם הפלסטיני ב– 1948, היא מושג גדול ומעורר התנגדות, מאחר ולכאורה נטבע כמשקל נגד לשואה, הרי שכאן יש משהו פשוט הרבה יותר להבנה, לא מסובך בכלל. נדל״ן. יום אחד בתים ואדמה שייכים למישהו, אפילו הרחוב קרוי על שם משפחתו, ופתאום לא, בלי שום פיצוי או הכרה. הבתים עדיין עומדים, הרחוב עדיין מוביל מפה לשם, אבל למי שהקים אותם על אדמתו כבר אין שום זכות מוכרת אליהם. זה לא בסדר.

*

הרחובות והשכונות ביפו נקראו על ידי בעלי העניין בהם. כך נקרא רחוב אלאמריקאן על שם המתיישבים האמריקאים, חסידיו של אדאמס, רחוב אבוחודרה על שם המשפחה בעלת האדמות ומרכז וולובלסקי על שם היזם שהקים בו את מבני התעשייה. תושבי שכונת מכבי בחרו בעצמם בשם שכונתם, אבל גם זה ניתן מסיבה גיאוגרפית, עקב קרבתם לנקודת ציון מוכרת. כעת, עם כיבוש יפו, ובמקביל להיעלמות הכמעט מוחלטת של תושביה המקוריים, נמחקו שמות רחובותיהמפת תל אביב 1949

במפה זו, שפורסמה בשנת 1949 על ידי עירית תלאביב, ניתן לראות איך קו הגבול בין שתי הערים משתקף בשמות הרחובות העדכניים. שמות הרחובות של שכונת פלורנטין, אשר סופחה לתלאביב בסוף שנת 1948, נשמרו, גם מאחר ותושביה המשיכו לחיות בה ובעיקר בגלל שהיו עבריים במקורם. רחוב אלאמריקאן הוא כעת רחוב 306. שרטוט רשת הרחובות באזור מגורי, בין שכונת פלורנטין לרחוב 1, שעתיד להפוך לשדררות ירושלים, הוא שילוב של מציאות ומשאלת לב, כפי שמתבטא בדרך החוצה את שטחה של שכונת מכבי, שבתקופה זו עדיין אינה קיימת במציאות.

על יפו העיר הושת, לאחר כיבושה, משטר צבאי, כאשר האפוטרופוס לנכסי נפקדים, מוסד שהוקם בחופזה במסגרת משרד האוצר, נעזר בצבא על מנת לרכז את הרכוש הנטוש, רהיטים, מכונות, חפצי ערך, ספרים, חומרי גלם, בגדים וטקסטיל, במחסנים גדולים בגבעת הרצל. גל העלייה המתגבר, שחרור חיילים מהצבא ונסיונות מקומיים להשיג פיצוי על רכוש ובתים שאבדו במלחמה, יצרו מצב של כמעט תוהו ובוהו בערים הגדולות. כך מתואר, בדו״ח של האפוטרופוס לנכסי נפקדים, הנסיון הכושל לשלוט בחלוקת השלל:

עם גבור העליה בקיץ 1948 החלו המוסדות המטפלים בעליה וכן העולים עצמם לתבוע שישחררו חלקי עיר שהיו שטחים כבושים ועוד היו בהם מחסנים, חנויות, שהסחורה טרם הוצאה מהם וכן מפעלי תעשיה ומלאכה.

בחיפה החל משרד המפקח למסור דירות למדור הקליטה של הסוכנות עוד בחודש יולי. הכונה היתה למסור את הדירות ובתי העסק איזור אחרי איזור, במדת [היותם] פנויים מסחורות. הסדר שנקבע לא נשמר. מאות משפחות עולים הופלשו לדירות וזה גרם לאנדרלמוסיה הן באסוף הסחורות והן בחלוקת הדירות.

ביפו היה המצב חמור פי כמה. פתיחת חלק מהעיר נקבע ל– 10 בספטמבר ואף נקבעה חלוקה מסוימת של הבתים למחלקת הקליטה, למוסדות הצבא, לפקידי הממשלה שהועברו מירושלים ולידי המשקים המפונים שגרו עד אז בבתי הספר בת״א ולמשפחות חיילים. מחלקת הקליטה הפרה את הסדר וארגנה פלשה של מאות משפחות בעזרתו של מפקד חילות יפו לפני התאריך שנקבע לפתיחת העיר לקליטת תושבים אזרחים. הממשלה הטילה על ועדה לטפל בחלוקת דירות ביפו וזו אף התכנסה לישיבות והגיעה למסקנות מוסכמות, אולם הסדר הטוב שוב הופר והפעם ע״י קציני הסעד שהפלישו מאות משפחות חייליםוכך אוכלסה יפופלישות ופלישות שכנגד.

[…]

בהעדר שלטון יציב מבחינת הסדר האזרחי ביפו, נמשכים יום יום מעשי הפקרות מראשית כבושה של העיר ואיכלוסה בתושבים יהודים. ידי עובדי משרדנו קצרו מלהלחם בתופעות של פלישות לדירות חכורות שגרים בהם, לדירות בלתי גמורות, לחנויות שהושכרו ועומדו להחכר, גניבת חמרים מבנינים לא מתוקנים להקמת קיוסקים במקומות שונים בלי רשיון. עזרת המשטרה מעטה והמשטרה הבצאית [הצבאית] באין. […]

אנו תולים תקוה מרובה מבטול הממשל הצבאי משטח יפו כולו, העברת השרותים לידי עירית תלאביב והקמת משטרה ומוסדות שלטון אזרחיים ראויים לשמם.

[האוצר, האופוטרופוס לנכסי נפקדים, דו״ח על הפעילות עד 31/3/49, עמ׳ 5-6, ארכיון המדינה, ג-5434/3]

בקומת הקרקע בבנין הסמוך לביתי, זה שהיה לפני המלחמה בית משפחת חינאווי, היה מזנון בבעלות יהודית. בפברואר 1949 פנה בעליו, זלמן, במכתב רצוף שגיאות עברית חינניות המצוטט בספרה היפה של תמר ברגר, בבקשה לפקיד עירוני, על מנת שלא ייפתח עסק מתחרה בבנין בחסות חלוקת הביזה:

כפי שנודע לי השבוע זה החרימה משרד של רחוש הניתוש חנות רייקה בא נימצא בית קפה ומסעדה שלי, ברחוב דרך יפו תלאביב בית חנווי (בית ערבי), קדי למסור לאיזה בן אדם בשביל לפתח בה בית קפה מסעדה. בזה אני מודיע לכ. שאני מחזיק כבר באותו הבית זה עשר (10) שנים את העסק שלי, ואחרי כל המאורעות שעברו אל המשפחה שלי והעסק גם סבל מהפצצת ויריות של ערבים ואנגלים יחד, וקמה פעמים היינו מוכרחים בגלל סכנת נפש לאזוב את המקום. ואחשו כשתיקנתי את העסק שלי שאלה בהוצאות מרובות אז פתיחת באתו הבית עוד מסעדה או בית קפה או באר מה שיכל להרוס את העסק וגם של פרנסה של שתי משפחות בנות 8 אנשים שהייתי מרויח בקשי את קיום. בזה הנני מבקש את כבודו מר נדיבי להיתנין ולו לתת רשות לפתיחת עסק דמה לבית קפה ומסעדה באותו הבית.

[מצוטט אצל תמר ברגר, דיוניסוס בסנטר, הקיבוץ המאוחד, 1998, עמ׳ 46-47]

עירית תלאביב לא היתה מעונינת בלקיחת אחריות על יפו. תוכניות ההתפשטות שלה היו צפונה, ובני עדות המזרח, העניים והמהגרים החדשים שהשתלטו על העיר הנטושה נתפשו, אולי בצדק, כנטל שעלול לעכב את התפתחותה. ממשלת ישראל הפעילה את סמכותה והבהירה שהיחס האוטונומי כמעט לו זכתה העיריה עד עכשיו, כמעין ׳עירמדינה׳, פקע, וכפתה עליה לעשות זאת. כך נוצרה תלאביביפו, שם חדש לעיר חדשה, מאוחדת רק לכאורה. האזור בו אני גר, שהיה בשולי שתי הערים, הפך למרחב תפר בין שני חלקי הישות המוזרה הזו.

*

תושבי שכונת מכבי ניסו להתמודד עם המציאות החדשה, אבל מערכת היחסים בינם לבין העיריה הגיעה מהר מאוד לנקודת עימות, עד שהתנהלה באמצעות התקשורת. במכתב למערכת העיתון ׳דבר׳ מאמץ ועד השכונה טון לוחמני בעת שמתוארת השתלשלות העניינים:

שכונת מכבי הישנה היא אגודה שיתופית שלפני 26 שנה רכשו חבריה את אדמתה של השכונה מידי ערבים בדמים תרתי משמע. מאז עברו תלאות רבות על חברי האגודה. בכל המאורעות היו תמיד קיר מגן לתלאביב ולכן סבלו ברכוש ובנפש. במלחמת השחרור נשלחה אש בכל השכונה ורוב השכונה נשרפה. לאחר שהמצב חזר קצת למסלולו, התחלנו לפעול במשרד לנפגעי המלחמה להקים הריסותנו. נתקלנו באבני נגף מטעם המחלקה הטכנית של ע. ת. א. שרצתה להרשות לבנות רק בנינים בני שתי קומות, למרות שמטרים אחדים ברחוק מהשכונה בונים בתים של חמש קומות. לפי תכנית זאת יש לקחת מאדמתנו קרוב ל– 40%. לכבישים וכו׳.

הודענו לעיריה כי בגלל ההכרח לבנות לחברים את הריסותיהם אנו מסכימים לכל תכנית שתהיה ורק שיתנו לנו אפשרות לבנות לכל חברי האגודה. ואז הוחלט שהעיריה רוכשת מהאפוטרופוס שטח אדמה ותעמידו לרשותינו למטרת בניה, בכדי לפצות אותנו בעד השטח שהם מנכים לכבישים, ובעד הסכמתנו לבינינים בני שתי קומות. כשהיה מדובר שהעיריה תעמיד את האדמה הנוספת לרשותנו לא הזכירו שנשתתף בהוצאות קנית האדמה, אולם פתאום הודיעו לנו שבגלל יוקר האדמה גם אנו נשתתף בהוצאות. שוב הסכמנו לדרישה זו והעיקר שיתנו כבר אפשרות להתחלת הבניה.

אך הענין לא זז מהמקום ודוחים אותנו בלך ושוב. הצבור שלנו מעוצבן ומרוגז. ראש העיר אין לו זמן להתפנות לכל הפחות לרבע שעה לקבל את אנשינו ולהסדיר את הענינים ורק מפטם אותנו במכתבים המבטיחים רק אושר וכו׳. שלחנו לו מכתב שאם עד 20 ביולי לא יסודרו הענינים אנו מסלקים מאתנו את האחריות לתוצאות. גם למכתב זה לא נענינו. החלטנו לפנות לראש העיר באזהרה מעל דפי העתון.

[שכונת מכבי הישנה, מכתבים למערכת, דבר, 7.8.1951, עמ׳ 2]

האזהרה המופיעה בסוף המכתב אינה ברורה. במה בדיוק הם מאיימים? העיריה מיהרה לנסח ולשלוח מכתב תשובה אל העיתון, אשר כפי הנראה לא התפרסם, בו השיב מנהל מחלקת נכסי העיריה על הטענות והציג את ועד השכונה כמגזים וכמתעלם מחוסר יכולתו שלו.

[…]הריני לקבוע שהפרטים המובאים במכתב זה גורעים מן האמת האוביקטיבית […]

      1. מצבה המשפטי של שכונת הצריפים ׳מכבי׳ מסובך למדי. היא רשומה בתור אגודה לפי החוק העותומני. הקרקע רשומה בשם האגודה ואילו לחברים ישנה רק זכות באגודה או חצי זכות אובכמה מקריםזכות כפולה. חלק ניכר מבעלי הזכויות אינם גרים כלל במקום מזה שנים רבות. ישנם כאלה שקנו זכויות מבלי שגרו איפעם בשכונה, ואין גם בדעתם להתישב שם. צריפים רבים הושכרו מלפני שנים רבות לדיירימשנה (כ-30 במספר).

      2. מספר צריפים נשרפו בתקופת מלחמת השחרור (אין לומר ״רוב השכונה נשרפה״) והעיריה נגשה לתכנון השטח הזה מתוך מגמה לשוות לאיזור זה, המאוכלס בצפיפות, צורה נאה. לפי ההצעה יוקצו גם מגרשים לצרכי ציבור: גןילדים, בית כנסת וגן, וכדי שלא תגדל ע״י כך ההפקעה הממוצעת המקובלת מאדמות השכונה, רוכשת העיריה קרקע נוספת הגובלת בשכונה. כדי לשפר את תנאי הדיור ייבנו בנינים של שתי קומות בלבד. תמוה הדבר כי ועד השכונה מתגעגע לבנינים בני חמש קומות דוקא.

      3. בצוע התכנית החדשה ובנין הבתים מותנה במדה רבה בהסדר היחסים בין בעלי הזכויות באגודה לבין דיירי המשנה, שלהם הם השכירו את צריפיהם. אולם ועד השכונה סרב עד כה לקחת על עצמו אחריות להסדר זה, ולהבטיח פנוי הצריפים ודיירי המשנה מהשטחים המיועדים לצרכי צבור ומהחצרות שתתהוונה בין הבנינים החדשים. מובן שהעיריה לא תוכל להסכים להעמיס על עצמה נטל נוסף לשכון דיירי המשנה בשעה שבעלי הזכויותשבחלקם גם אינם גרים במקוםיפטרו עצמם מכל דאגה לכך.

      4. בתשובה למכתבו האחרון לראש העיריה הוזמן הועד ביום 18.7.51 לפגישה עם מר ח. לבנון סגן ראש העיריה ומנהל מחלקת ההנדסה, אולם הועד לא בא ואף לא הודיע את הסיבה לכך.

        [מתוארך ל– 17.8.1951 עאת״א, שכונות כללי, א׳4-2211]

בארכיון העיריה נשמרה גם טיוטת מכתב זה, שבה מוצג טיעון אשר נמחק מהנוסח הסופי:

ניתן לפקפק אם טובת טובת המעונינים מחייבת להשאיר את השכונה במקומה הנוכחי, בשכנות לאיזורי מלאכה ותעשיה. ואכן הציעה העיריה, בשלב מסוים של המו״מ, להקצות לאגודת הצריפים ׳מכבי׳ שטח מרוכז אחר שיאפשר שכון בבתים בודדים בעלי דירה אחת או שתים לכל היותר. דבר זה עשוי היה להקל ולהחיש את שכונם של הזקוקים ביותר ללא תלות בהסכמת יתר חברי האגודה, אלא שהועד דחה ישום הצעה זו.

סעיף מחוק זה חושף את המחלוקת האמיתית בין העיריה לבין תושבי שכונת מכבי, כאשר השאלה היא אם איזור זה ראוי או מתאים למגורים, או שעליו להיות מיועד לתעשיה. המתח הזה, בין מגורים לתעשייה, השפיע גם על תושבי שכונת ׳צריפי פלורנטין׳, שמעברו השני של מגרש הפועל הנטוש, שהפך כעת לאתר השלכת אשפה של בתי המלאכה במרכז וולובלסקי. ׳ארגון השכנים בצריפי שכונת פלורנטין׳ פנה אל העיריה בתקווה שתבהיר את העניין:

בשם השכונה כולה קרוב ל 200 משפחות בערך 1000 נפשות פונים אליכם בשאלה חשובה ודחופה מאד. אם אנחנו השכונה של דיירים נכנסת יחד עם מרכז ולובלסקי בתור איזור תעשיה כבדה. או רק דיירים. בזמן אחרון גברה התנועה של בעלי הבתים וגם דיירים מקודם הם גרו בתור דיר ועכשיו הם מוסרים הצריפים לתעשיות כבדות לנצל את ההזדמנות לסחוב יותר כסף לכיסם בלי להתחשב אם השכנים וילדים זקנים חולים להפריע את מנוחתנו. אנחנו פנינו לבעלי הבתים בתור ועד השכונה לא להשכיר לתעשיות. התשובה היתה כאן איזור תעשיה וחוץ מזה היתה התשובה אם נותנים יותר כסף אין אנחנו שואלים לאף אחד.

[מתוארך ל– 27.5.1952]

בראש המכתב, הכתוב כתב יד, נכתבה הערת תגובה של מחלקת ההנדסה: ׳מה אפשר לענות להם?׳חוקי הבנייה באזור נותרו על כנם גם כאשר סופח לתלאביב, כך שפעילות תעשייתית הייתה מותרת בו. כיצד מיישבים את הקונפליקט בין האינטרסים השונים של הדיירים ושל יזמי התעשייה והמלאכה? בית חרושת גדול לסבון פעל בסמוך לשכונת צריפי פלורנטין, ותושביה התלוננו על כך בפניה נוספת אל העיריה: ״מודיעים לך שהבי״ח עובד יום ולילה בלי התחשבות לא משפט בשום דבר. את הריח של סבון ושל סודה קאוסטיק מרגישים בכל השכונה רעל לכל אנשים וילדים״. עוד קודם לכן ניסו לפנות למשטרה, בתקווה שהיא תוכל למנוע את המפגע, אולם זכו בתשובה חדה ולאקונית: ״אתכבד להודיעך כי אין בדעתינו לנקוט בצעדים כל שהם נגד בעלי בית החרושת, אשר בידו רשיון בר תוקף. הרשות בידך להגיש תביעה אזרחית בבית משפט השלום אם רצונך בכך.״

תפישת התכנון בת הזמן שאפה להפרדה מוחלטת ככל האפשר בין אזורי תעשייה, מלאכה, מסחר ומגורים. שכונת פלורנטין ואזור קו התפר בינה ליפו הכולל את מרכז וולובלסקי, שכונת מכבי ושכונת צריפי פלורנטין לא התאימו לחזון אותו אימצה העיר באמצעות תוכנית האב שקיבלה בשנת 1953. אהרון הורביץ, מתכנן ערים אמריקאי שהוזמן על ידי עירית ת״איפו, יישם בתכנית זו את העקרונות אשר הובילו בארצות הברית לשקיעתן של מרכזי הערים הגדולות ולתהליכי פרבור הרסניים, ועוררו עקב כך את הביקורת הקשה שהביעה ג׳יין ג׳ייקובס בספרה ׳מותן וחייהן של ערים אמריקאיות גדולות׳ (בבל, תל אביב, 2008), ביקורת אשר שינתה את היחס לתכנון ערים ולתפישת השאלה מהי עירוניות מוצלחתתכנית הורביץ צבעונית ויפה

בהסברים לתכנית מצהיר הורביץ: ׳ערבוב שמושי מגורים באזורי מסחר ותעשיה או שמושי מסחר ותעשיה באזורי מגוריםדרכם ליצור משכנותעוני. תושבי אזורים אלה, ילדים בפרט, נתונים לסכנות התנועה. התעשיות סובלות מטענותיהם החוזרות של התושבים. ההצעה היא: לאסור את ערבוב המגורים עם תעשיה ומסחר.׳ בהתאם לכך מסומן בתוכנית אזור רחב המיועד ל׳תעשיה מלאכה והחסנה׳, המתחבר לאזור מסחרי שמיועד לתכנון מחדש. יפו, אשר רוב בתיה מיועדים להריסה ולבניה מחדש, נמצאת מצד אחד של האזורים הללו, ותל אביב הצפונית, אשר תמונה גדולה של רחובותיה מופיעה בתכנית כדוגמא לכיוון הפיתוח הרצוי, מהצד האחר.

קיום ׳משכנותעוני׳, אשר מוגדרים לאו דווקא באמצעות מצבם הכלכלי של דייריהם, אלא מעצם היותם דלים, בלתי ראויים למגורים על פי ׳סטנדרטים מודרניים׳, חורגים מתוך מה שהורביץ תופס כצורת חיים רצויה, הוא בושה שיש למחוק:

לפעמים שומעים את הדעה: ״משכנותעוני קיימים בכל העולם. תל אביב וישראל אינם יכולים להיות טובים יותר״. דעה זו אינה מתקבלת בחשבון, כי תלאביב נבנתה זה עכשיו, כשהרעות והסכנות של משכנותעוני היו ידועות יפה, ובכל העולם החלו כבר בפעולות לחיסולם. יתירה מזו: היהודים באו לכאן כדי לבנות עולם טוב יותר, כדי ליצור חיים טובים לעצמם ולצאצאיהםולא לחזור לחיי הגיטו שאותו נטשו. במידה שהיתה ברירה, הרי הקמת משכנותעוני היתה משגה חמור ויקר. מבחינת הסכנות החברתיות וההוצאות הכלכליותחיסול משכנותהעוני היא בעית תל אביב הקשה והמסובכת ביותר

[אהרן הורביץ, מה תהיה דמותה של תלאביביפו בעתיד? יעת״א, תשי״ד, חוברת 8-9, עמ׳ 12]

ההתרחקות מחיי הגטו דורשת הרס כל מה שמזכיר אותם. במפת ׳משכנות עוני ושטחי מגורים לקימום׳ המופיעה בתכנית, מסומן כל השטח הבנוי של יפו כמיועד ׳להריסה פרט לחלקים טובים׳. פלורנטין ונווה שאנן הם ׳שטחים שאינם ראויים למגורים. הבנינים ישמשו לעסקים ולתעשיה׳. שכונת מכבי הישנה ושכונת צריפי פלורנטין הם חלק ממספר ריבועים קטנים המסומנים במפה כ׳שכונות צריפים להריסה׳. בסך הכל, על פי התכנית, יש להעביר ממקומם ולישב מחדש 87,800 איש, מתוכם 2750 יושבי שכונות צריפים.

הורביץ פרסם תמצית של תכנית האב בעיתון מקצועי של ארגון מתכנני ערים אמריקאי, ובה ביטא ביתר בהירות את כוונותיו לגבי מה שתפס כ׳משכנותעוני׳:

אזורי עוני ודלות

הצמיחה המהירה וקשיי רכישת האדמות בשנים המוקדמות כמו גם הבנייה הגרועה בהיקף רחב של בתים ערבים ביפו, הם הבסיס לאזורי עוני שבהם גרים יותר מ– 100,000 אנשים. עוד 43,000 אנשים חיים באזורי מסחר ותעשייה שאינם ראויים לשימוש למגורים.

תכנית האב מציעה בניה מחודשת הדרגתית של אזורי העוני לאורך תקופה של כנראה שני דורות. חלקים מאזורי העוני ישמשו מחדש לדיור, חלקים לעסקים חדשים ולתעשייה, וחלקים לפארק, במיוחד כזה ששוכן ליד חוף הים.

בקשר לאוכלוסיה המתגוררת באיזורים בלתי מתאימים של מסחר ותעשייה התכנית מציעה מדיניות ארוכת טווח של איסור על כל גידול במתקני מגורים, והסבה הדרגתית של חללי מגורים לשימושים מסחריים ותעשייתיים כשמשפחות עוברות לאזורי המגורים של העיר.

[Aaron B. Horwitz (1954) The Master Plan for Tel Aviv-Jaffa, Israel, Journal of the American [Planning Association, 20:4, p. 181, DOI: 10.1080/01944365408979203

כשהורביץ מדבר כאן על ׳מתקני מגורים׳ הוא מתכוון למוסדות ציבורבתי ספר, גינות, מרפאות, כלומר כוונתו היא שהעיריה תנצל את כוחה, תימנע מלשפר ובכך תרע את תנאי החיים באזורים שגם ככה סבלו מחוסר במוסדות כאלה, על מנת לעודד הגירה פנימית הדרגתית. זהו המרשם שהוביל את פלורנטין ואת יתר שכונות דרום תל אביב למצבן הנוכחי. אמריקאי דפוק, שחושב שהוא יודע מה טוב בשביל מי שחי כאן, שתושבים מבחינתו הם מספרים שצריך לסדר במקום, שהעיר עבורו צריכה להיות מופת של סדר והפרדה. זאת תכנית דוחה והרסנית.

*

לתכנית אב זו, שלמזלה של העיר ותושביה לעולם לא יושמה במלואה, הייתה השפעה רבה על גורלה של שכונת מכבי. ועד השכונה ניסה להמשיך ולקדם את התוכניות לבנייתה מחדש, אבל זה לא הלך לשום מקום. כך כתבו במכתב מיואש, הממחזר טיעונים שכבר הפכו שחוקים:

בזה אנו מבקשים לתת לנו תשובה בלתי מתחמקת בנידון דלקמן:

עד מתי יש לנו לחכות לקבלת רשות לגשת אל אדמתנו ולנצלה. אדמה שרכשנו בדמים תרתי משמע, ושממנה הוגלנו מהמקום בגלל שהיינו לקיר מגן לעיר תלאביב כעשרים וחמש שנים.

אין אנו מחכים למכתבי הבטחות והתנצלויות. אנו דורשים שיחזירו לנו את רכושנו שנגזל מאתנו ע״י עירית תלאביב בגלל חוש דמיון של מומחה מיוחד שרכשו אותו מארצות הברית.

הסחבת כבר עברה כל גבול ואנו מזהירים על התוצאות בהמשכת שיטה זו.

לתשובה חיובית בהקדם אנו מחכים.

[מתוארך ל– 4.3.1954, עאת״א, שכונות כללי, ג׳2211]

במזכר פנימי של העיריה מסביר מהנדס העיר שהסיבה לעיכוב תכנית שיקום השכונה, שכבר אושרה במועצת העיר, היא התנגדותה של רשות הפיתוח, הישות אשר אליה הועברו אדמות הנפקדים, ושמתנהל איתה מו״מ בכדי שתסכים אליה. אבל כנראה שהמשא ומתן הזה לא צלח, מאחר ולאחר זמן מה כותב מהנדס העיר במזכר נוסף:

[…] באתי לידי מסקנה שקיימת אפשרות להרשות לתושבי שכ׳ הצריפים הנדונה להקים בניני תעשיה על חלק מאדמתם בהתאם לתכנית בנוי מיוחדת שעליהם יהיה להגישה לאשור הועדה המקומית. באם תקבל תכנית כזאת את אשור הועדה המקומית, נוכל להמליץ בפני הועדה המחוזית לבנייה ולתכנון ערים על מתן הקלה לטובה הקמת הבנינים הנזכרים לעיל לפני אישור התכנית הכללית לשטח זה. אני מציע פתרון זה רק בהתחשב בסבל תושבי השכונה המחכים להסדר ענינם זה זמן רב.

[מתוארך ל– 6.4.1954]

תודה רבה באמת. שכונת המגורים סומנה, עם המלצה זו, כאזור תעשייה עתידי, שאמור להפוך לכזה באמצעות יוזמת תושביה, שכל מה שרצו מלכתחילה היה לבנות לעצמם בתי מגורים. כמובן ששום תכנית לא הוגשה, אבל יותר לא הייתה כל מניעה להתפשטות בתי מלאכה לתוך השכונה, ושום ציפייה אמיתית לשיקומה. דינה נגזר, לגסוס, להיהרס ולהיעלם.

והרחוב שלידה, רחוב 306, שינה בינתיים את שמו. אבל אספר על זה עוד מעט.

*******

זו רשימת המשך בסדרה שכבר הופכת ארוכה למדי. קדמו לה:

צריך לדבר על הרבי – הקדמה

צריך לדבר על הרבי – התחלות

צריך לדבר על הרבי – גן הברון

צריך לדבר על הרבי – לשוא – לחינם – אלמלא!

צריך לדבר על הרבי – בצריפים

צריך לדבר על הרבי – מעין תריס

וזה: צריך לדבר על הרבי: שני רבנים ומלך החלק הבא, והלפני אחרון. מבטיח, כרגיל, שאפרסם ביבליוגרפיה נורמלית בסוף, וגרסה מלאה עם הערות שוליים ראויות. תודה לכל מי שמצליח או מצליחה לשרוד את הקריאה.

צריך לדבר על הרבי: מעין תריס

הלימודים באוניברסיטה לא שינו אותי, קשה להשתנות באמת, אפילו כשצריך, אבל הכניסו קצב חדש לחיי. איים של מידע וידע הופיעו פתאום בים המציאות הרחב שהקיף אותי. נהנתי מזה, במפתיע, להרגיש שהמוח עובד. הייתי שונה מהסטודנטים האחרים, מבוגר ביותר מעשור מרובם, לא מחפש חברה או עסוק בשאלות של ראשית חיים בוגרים. זה די התאים לי. סביבתי המשפחתית, אימי, אבי שעוד גר אז בחו״ל, אבל היה בשלבי חזרה ארצה, תמכו בי, בתקווה שאולי עכשיו אתחיל לממש איזה פוטנציאל נסתר שגלום בי, לעשות משהו עם החיים שלי במקום לגור על מקרר, לשתות ולכתוב ספרים והגיגים שאף אחד לא קורא. גם אני לפעמים חשתי ברצון כזה, קטן, לפרוץ את גבולותי, למצוא לי זהות שאינה מסתגרת, שתהיה לי משפחה משלי. אבל פחדתי לאבד את מה שחשבתי שנותן לי את הכוח לשרוד, המנהגים המקובעים שאימצתי, ההיכרות האינטימית שפיתחתי עם סביבתי הקרובה, שגם היא כבר הפכה למעין משפחה, הבית הקטן והיפה שלי, שאין בו באמת מקום לאף אחד אחר, הדחוס כולו בחפצים וספרים, המרפסת והנוף הנשקף ממנה, הרחוב, השכונה.

התחיל כל העניין של הגרפיטי. כבר כמעט ולא ייצרו כלום באזור התעשייה. מעט בתי מלאכה עדיין שרדו, כמה מפעלי עיבוד מתכת, גלף עץ מומחה, נגריות בודדות. מחסני בדים ובגדים מיובאים השתלטו על החללים הפנויים, והקירות ברחובות התמלאו ביותר ויותר ציורים. אנשי הבגדים אומנם היו מועטים מהפועלים שקדמו להם, אבל לכל אחד מהם היתה מכונית בה נסע ואותה רצה להחנות, ומהמגרש הקטן הגובל בביתי, שהיה חניון בלתי מוסדר, עלו כל היום צפצופים וצעקות. בקומות העליונות של מבני התעשייה גרו עכשיו אנשים. מחירי השכירות טיפסו, אבל אני שילמתי עדיין על פי אותו חוזה ישן שחתמתי עם בעל חנות הדגים. הוא נפטר בינתיים, שבע שנים, ובנו, איש עבודה וכבוד כמוהו, לא דחק בי להעלות את הסכום. הפער בין מה ששילמתי לבין מחיר השוק הפך גדול כל כך עד שאני העליתי לעצמי את שכר הדירה כדי לא להרגיש נצלן.

כנראה שהייתי בדרכי למבוי סתום, אבל לא הבנתי את זה עד שלא יצאתי ממנו. התאהבתי, סוף סוף, במי שאיתה אני עדיין חולק את חיי. איזה מזל היה לי. היא בחרה בי ואני בה. השינוי בא בעקבות זה.

היא גרה לא רחוק, בדירה שכורה קטנה ברחוב היכל התלמוד, מהצד השני של דרך יפו. היה לה חתול פחדן, ארוך גוף ושיער, בגווני אפור, שידע לקבל יפה את הכלב הזקן שלי. הם נהיו חברים. כדי שלא יהיה בודד ישנו ברוב הימים בבית שלה, כשמדי פעם חזרתי לבקר בביתי הישן, לו קראנו, ביננו, ׳הרבי׳. לה היה יותר כסף ממני, אבל כשהחלטנו, בעקבות יוזמה שלה, לחפש דירה משותפת לקנייה, הסתבר שגם משפחתי תהיה מוכנה לסייע, ושבכלל, מסתבר, אני עשיר ובעל פריבילגיות.

חיפשנו בכל מיני מקומות, לא הרבה אבל מספיק כדי להבין ששפת המתווכים, המון פוטנציאל, במרכז העניינים, אזור מתפתח, לא מתאימה לנו. ואז גילינו שבעל מפעל התיקים והארנקים שהיה פעם מול דלת ביתי רוצה למכור את מה שהיה פעם אולם הייצור שלו. מכיוון שהכרתי אותו והייתה ביננו שכנות טובה סגרנו עניין מהר. חבורת פועלים, מהגרים מברית המועצות לשעבר שהתאגדו לחברת שיפוצים, בנתה לנו בית יפה יותר מכל מה שיכולתי לדמיין שיהיה שלי. את הרהיטים בניתי אני בבית הישן, הרבי, שעוד המשיך לשמש כסטודיו במשך זמן מה.

לבית החדש, מהצד השני של חדר המדרגות, היה נוף אחר. בינו לבין הבניין הסמוך, ששנת ראשית בנייתו, 1936, צוינה בראש שער המתכת שהוביל לחדר המדרגות שלו, הייתה מרפסת גג גדולה, שמאחת מפינותיה אפשר היה לראות פיסה קטנה של ים. מחלונות הסלון נשקפו שמיים יפים. מסגרייה אותה הפעיל הנכד של מי שייסד אותה, ובה עבדו דודיו המבוגרים, הייתה מהצד השני של הרחוב הקטן שנשקף ממרפסת הגג, ועלו ממנה קולות השחזה וברקי אורות ריתוכים. אז עוד לא ידעתי שהרחוב הזה הוא בעצם חלק ממה שהיה הרחוב שלי פעם. לא היה לו שם, רק מספר, 3319.

*

כל הזמן הזה חשבתי שאני גר בתלאביב. יפו הייתה המקום הרחוק, מהצד השני של רחוב אליפלט ומעבר לגבעה, בו מדברים ערבית. כשהתחלתי ללמוד ולהבין את השפה, לאט לאט, בהתאם למגבלותי, התחלתי גם להיות מודע לנוכחותה סביבי, לכתובת הקדשה הכתובה בה, על קיר בניין קרוב, לכך שהיא כתובה, נשמעת ומדוברת מכל עבר. וכשהבנתי שפלורנטין היא יפו, ואזור התעשייה לשעבר בו אני גר הוא יפו, שיערתי שדווקא בגלל זה אני מעדיף אותם על פני תלאביב.

זה לא שאיני אוהב את תלאביב. היא מעניינת ומגוונת, ואני נהנה לחלוף דרכה ולהשתמש בשירותיה. אבל ברוב רחובותיה איני חש מקומי אלא תייר או מבקר. אני מרגיש בה תחושת זרות בלתי מוסברת, חוסר נחת מתמשך, שאין לו שובע. זו בעיה שלי, כמובן, לא של העיר. לי נוח יותר בשוליים, לא במרכז.

דרום תלאביב הוא מושג, אזור וזהות העומדים בפני עצמם. התחנה המרכזית, שכונת שפירא, שכונת התקווה, המציאות שם שונה מזו כאן, למרות נקודות ההשקה. אני בן הרחוב שלי, וזה מקום מסויים מאוד, אחר מכל אלה. השינויים שעבר הרחוב הזה בזמן בו אני חי בו ליוו והשפיעו על השינויים שעברתי אני.

זמן מה אחרי שעברנו לביתינו החדש הייתי צריך לפנות את הבית הישן. עזבתי את הרבי, וזה היה פחות עצוב משחשבתי שיהיה. העברת החפצים הייתה קלה, מצד אחד לשני של חדר המדרגות. המקרר פורק ונזרק, לא נורא. אני אוהב את מי שגר שם עכשיו, שכנינו, בנו של מי ששכרתי ממנו את האולם בזמנו. גם השכנים מלמעלה הפכו לחברים. כעת זהו בניין מגורים נחמד, עם עבר תעשייתי.

*

׳ההיסטוריה של תלאביב׳, סדרת הספרים בעריכתם של יעקב שביט וגדעון ביגר, נועדה להביא ׳סקירה כוללת ושלמה של תולדות העיר תלאביביפו על כל היבטיהמראשיתה, כ״עיר העברית הראשונה״ ה״צומחת מן החולות״ בראשית המאה העשרים, ועד להיותה לעיר מטרופולינית ו״לעיר עולם״ לקראת סופה׳. היא יצאה לאור בין השני 2001-2013, וחולקה לארבעה כרכים, על פי נקודות מפנה שזוהו בתולדות העיר. המעבר בין שני הכרכים הראשונים, ׳משכונות לעיר׳ (2001), ו׳מעירמדינה לעיר במדינה׳ (2007) הוצב בשנת 1936, כקו פרשת מים שמעבר אליו העיר משתנה במהותה: ׳בתקופה הזאת עברה תלאביב תמורות רבות ששינו את האופי האורבני והאנושי שלה. התמורות חלו בעקבות האירועים הדרמטיים שהתרחשו בזירה הביןלאומית בכלל, ובזירה הארץישראלית בפרט׳. לאירועים הגדולים, משני סדרי העולם האלה: המרד הערבי הגדול, מלחמת העולם השנייה, הקמת מדינת ישראל והעלייה הגדולה, היו גם משמעויות מקומיות. הם באו לידי ביטוי באופן דרמטי ברחוב ובאזור שלי, מעצם היותו קו תפר ונקודת מפגש בין אנשים בעלי זהות שונה. יהודים, בריטים, ערבים, גרמנים, עניים ועשירים, פועלים, חיילים ואנשים שגרים פה, מבוגרים וילדים, אורחים לרגע העוברים מפה לשם או מי שנטע כאן שורשים. כולם כאן, מסביב, וחייהם מטלטלים כתוצאה מהמפגש עם המציאות. האזור הזה עומד לעבור מהפכה אדירה שתשנה אותו לחלוטין, וחלק גדול מהגיוון שאפיין אותו, כמו גם קהילות שלמות שראו בו בית, יעלמו לבלי שוב.

צבי אלפלג, שהגיע לשכונת ׳מכבי׳ כילד שהיגר עם משפחתו מפולין, הפך להיות אחד החוקרים המובילים של המרד הערבי הגדול, והראה הבנה למניעים ולמקורות מהם צמחה הלאומיות הפלסטינית. בשירותו הצבאי, בסדיר ובמילואים, שימש כמושל צבאי בזירות שונות: בעזה, בגדה, בלבנון ובמצרים. הוא ייחס זאת לחוויות שעבר בילדותו ולידע שצבר בעקבותיהן:

אגב, כל הסיפור של מושל צבאי, חמש פעמים אחרי כל מלחמה, הכל מתחיל בשכונת מכבי. מהסיבה הפשוטה שהילדים שחיו בסמוך לצריף שלנו היו ילדי בידואים שנטו את אוהליהם באותו מגרש ריק שבין שכונת מכבי לסלמה, איפה ששכונת פלורנטין. פשוט לא היה עם מי לדבר חוץ מאשר ילדים ששפתם היחידה היתה ערבית, ואני התחלתי לדבר ערבית אז, וזה מה שהביא אותי אחר כך לעבודות בצבא שהן היו תמיד בתוך אוכלוסיות ערביות, ובעצם, אפילו למקום הזה [אוניברסיטת תלאביב, בה התקיים הראיון], הספרים שכתבתי שהם כולם בתחום הערבי.

הידידות התמימה בין הילדים העניקה לאלפלג כלים שאיפשרו לו לשלוט ולחקור את דוברי השפה. גם שרה בוכמן מתארת את השכנות הטובה, חוזרת על כך שוב ושוב, כדי להדגיש, שיהיה ברור:

בהתחלה היו לנו יחסים מאד טובים עם הערבים. היה לנו אפילו הועד של השכונה, היה לנו בשכונה ועד, כי השכונה נרשמה כאגודה שיתופית. היה ועד לשכונה, והועד רכש בית של ערבים. הבית הזה צמוד אליו היתה בריכת שחיה. לא בריכה, אולי הערבים איחסנו שם מים או משהו כזה. אבל גם אפשר היה להתרחץ שם. המבנה הזה היתה שייכת לו בריכה. למטה גרו ערבים, המשיכו לגור ערבים בבנין הזה, ולמעלה היה בית כנסת. ואנחנו היינו ביחסים טובים מאד עם הערבים. היו באות ערביות לעשות כביסה אצלנו בבית.

ש. בתחומי השכונה הבנין הזה היה?

ת. כן, זה היה בשטח של השכונה. כי בזמנו כשקנו את זה מהערבים, חלק היה בכלל אדמה חקלאית, לא היו מבנים. אבל החלק הזה קנו את זה, זאת אומרת לפי המדידות ראו שהמבנה הזה שייך לשכונה שלנו. הוא בנוי על השטח. ואז הקימו שם בית כנסת. ולמטה המשיכו לגור ערבים, כי אי אפשר היה כנראה להוציא אותם. היינו ביחסים טובים. היה בית כנסת למעלה ולמטה היו ערבים, והם לא הפריעו לנו לעלות. ההיפך, היינו אתם ביחסים מאד טובים. אני זוכרת שהם היו עושים חוביזה וכל מיני דברים כאלה, והיינו ממש בידידות אתם, והיו ערביות שהיו באות לעשות אצלנו כביסה, והיו כמה ערבים שהתיידדו כל כך, אפילו למדו לדבר יידיש. היו מביאים ירקות על חמורים לשכונה למכור. היינו אתם ביחסים מאד טובים, עם הערבים.

כל זה הוא כמובן הקדמה למה שיבוא אחר כך. בוכמן מציינת את היחסים הטובים כרקע לעימות הבלתי נמנע. הערבים שהיא מתארת משתלבים בחיי השכונה מכיוון שאי אפשר לסלק אותם, הם מסתפחים אליה כמשהו שבא עם השטח עליו נבנתה, כדיירי בית הבאר שמסתבר ככלול בה. בית הכנסת השכונתי ממוקם בקומה השנייה בבית הבאר כי זהו שטח ציבורי, שבגלל שלא היה חלק מתכנון השכונה הראשוני אינו בבעלות איש. מצחיק איך הערבים שבוכמן מזכירה לומדים יידיש ומוכרים ירקות לתושבי השכונה, בעוד שאצל אלפלג הוא זה שלומד ערבית, אבל כנראה שבאמת מתקיים באזור מרחב משותף, תקשורת רציפה ומערכת יחסים של שכנות מסובכת.

בתקופה זו מוקמת שכונת צריפים קטנה נוספת, מצידה השני של דרך יפותלאביב, אשר נקראת ׳שכונת מכבי ב׳, או ׳מול מכבי׳׳. היא נבנית כהמשכה של ׳ולהאלה׳, שכונת הבנים הטמפלרית, ובסמוך למחנה הצבא הבריטי שבצד תחנת הרכבת. כך מתארת יונה קריסטל (לבית מקלר), אשר גדלה בשכונה, את מיקומה וגבולותיה:

מכביש יפו תלאביב, פנינו ימינה. הבניין הראשון שתחם זה היה בית על שלוש קומות שלא היה מקובל כל כך במקומותינו בשכונה. בית על שלוש קומות שהיה נקרא ׳בית חיות׳. מהצד השני היתה תחנת דלק, בדיוק מעבר לכביש.

ש. שהיתה אז?

ת. כן. גם עכשיו היא תחנת דלק. וסובחי היה מנהל את תחנת הדלק. אני זוכרת אותו מצוין. היה מגן עלינו מפני השבאב. אחרי סובחי גובל מוסך ׳קדר׳. היו כמה אחים. הגענו עד לסוף הכביש הקטן, שבערך מאה מטר, היה כביש לימינה ושמאלה. ימינה היו נגריות ובתי מלאכות. בצד שמאל הבנין הפינתי היה בנין דפוס של ׳קול העם׳, של הקומוניסטים. ובהמשך לרחוב, לפני הדפוס, בסוף הרחוב, למעשה, היה מחנה צבאי.

[ראיון עם יונה קריסטל לבית מקרל על שכונת מכבי ב׳ (מול מכבי), תיק 30-1-13, מיכל 1620, אעת״א. כל ציטוטיה מעכשו הם מראיון זה]

השכונה הייתה בנויה צריפים דלים שנבנו על ידי הדיירים, כמו שכונת מכבי, אבל בשונה ממנה הבעלות על הקרקע נותרה בידי בעל האדמה, שהחכיר להם אותה על בסיס שנתי:

ערבי בשם אבולבן. זה לא שמו האמיתי, אבל היות והוא היה לבקן אז כונה בשם אבולבן. ולעוד אינפורמציה, אם תצטרכו, היה לו אח בשם רפה. הוא היה מטורף, לא היה מזיק, היה צועק כמו טרזן.

ש. אמרת לי שהאדמות היו של אבולבן.

ת. של אבולבן. ו׳מוחראם׳, זה פעם בשנה, אנחנו היינו משלמים כסף, כמו שפה לקרן קימת. הוא היה אדם מאד נחמד, שמר עלינו. וזה לא יאמן, השכונה היתה פתוחה, חלונות פתוחים. ואם נגנב אז קראו לו, והוא הביא הביתה את הדברים שנגנבו.

גם תושבי ׳מכבי ב׳ היו מהגרים ממזרח אירופה, בעלי מלאכה עניים, חלקם בני משפחה של תושבי שכונת מכבי הותיקה יותר. סמיכות השכונה למחנה הצבא הבריטי השפיעה על אופייה. אשה יהודיה שהייתה נשואה לאנגלי גרה עם ילדיה בבית בנוי ליד הכניסה לשכונה, ותושבי השכונה היו מסוגלים לקבל זאת:

והיתה מרגלית בשכונה, היתה בחורה טובה, לא חלילה זנזונת. פשוט התאהבה באנגלי. השכונה שלנו, הנאגלה הראשונה, נקרא בשפה פשוטה, היו אנשים הגונים וטובים. היו המון בנות, לא היו לנו שום מקרים נניח שללא רוצה להגיד הפלה, אבל רומנים סוערים. היתה שכונה ישרה הגונה ולא פנאטית.

ש. לא יצאו לרקוד עם החיילים?

ת. לא, אצלנו לא, בשום פנים ואופן לא. אצלנו בבית ניגשו לאמא שלי, ואמא שלי אמרה: לא, אני מאד מצטערת. וכיבדו את הרצון שלה. אמרה: תראו, אני לא מדברת על אויבים, אתם נוצרים, אנחנו יהודים, לא, ואני מבקשת. איך הם דיברואם אתם הייתם רואים את המימיקה, הייתם מתעלפיםעם הידיים ועם הרגליים.

בין הקהילות הנפרדות מתקיימים קשרים שאינם סותרים, ואולי אף מתקיימים בגלל הדגשת השוני בינהן. קיימת שפת ביניים המאפשרת תקשורת וקיימים כללי התנהגות ומוסר מקומיים שהצדדים שומרים עליהם. חלונות השכונה פתוחים מכיוון שאין גניבות ובדיוק לכן כאשר יש גניבות הרכוש הגנוב מוחזר לבעליו. כולם אנשים טובים.

לאורך דרך יפותלאביב, דרך אילת של ימינו, נבנו בתקופה זו בתי דירות, בעלי קומת מסד מסחרית. קירו האחורי של בנין כזה גובל במרפסת הגג שלי, מרחק מטרים מהשולחן לידו אני יושב כעת. מספרה של תמר ברגר למדתי כי הוא נבנה על ידי אדיב חינאווי, בן למשפחה יפואית מכובדת ועשירה, בעל אדמות שכונת נורדיה, שהיה גם בעל רכוש רב בדרך יפותלאביב, בנינים שאת חלקם בנה בעצמו והשכיר לדיירים. אבל בית זה, שנבנה בין השנים 1936-39, נועד לשמש את משפחתו שלו. רמת הבנייה שלו גבוהה בהרבה מהבנינים שנבנו באותה עת בשכונת פלורנטין. זה ניכר בכל, המעקות המסוגננים ורצפות השיש בחדר המדרגות, דלתות הכניסה המהודרות, גודל הדירות, משכנות המיועדים לעשירים. חינאווי דאג שהבית הזה יבנה טוב ככל שניתן. כשתכנן זאת לא יכול היה לדעת שבקרוב יימצא הבניין מחוץ למרותה של יפו, אך גם לא בגבולה של תלאביב. במהלך שנות המרד הגדול קו הגבול הרשמי בין הערים נשאר בעינו, אבל חלוקת השליטה והאחריות במרחב התערערה, וחופש התנועה בינהן נפגע קשות.

המרד הערבי הגדול, שנקרא גם מאורעות תרצ״ותרצ״ט, ובערבית ת׳אורת פלסטין אלכוברה, התקוממות פלסטין הגדולה, היה הזמן בו נולדה הלאומיות הפלסטינית, בעיקר אל מול התגובה הקשה ואמצעי הדיכוי האכזריים בהם השתמש שלטון המנדט הבריטי. בזירה העירונית הוא הוביל לנתק בין שתי ערים שהיה נראה עד אז שמשלימות זו את זו ואינן חפצות להסתגר האחת בפני רעותה. תושבי השכונות העבריות של יפו, ובראשן שכונת פלורנטין ושכונת שפירא, ניהלו מאבק עיקש במטרה שיסופחו לתלאביב, אבל שלטונות המנדט לא נענו להם, כך שהם נאלצו להקים מנגנון משטר עצמי שמילא את הואקום שנוצר.

קו הגבול בין הקהילות היהודית והערבית נקבע בשטח על פי הזהות הלאומית, בהתאם לתכנית מגירה שהוצאה לפועל:

קווי ההגנה באזורי הספר הגובלים עם יפו הותוו ונקבעו לפי פיתולי המשכנות של האוכלוסיה היהודית. זמן רב לפני המאורעות סייר כל מפקד איזור יחד עם מפקדי הנקודות (כפי שנקראו אז מפקדי העמדות) באזורו, וציין על גבי מפות את הבתים והדירות, בהם גרו משפחות בודדות של יהודים. על מפקדהאיזור הוטלה האחריות לבטחונם, אם על ידי הכללתם בתוך המתוה של קוי הגנה, או על ידי פינוים.

עוד בשנת 1935 נשלחו לאזוריהספר סליליתיל, עמודים ועצים. ואמנם, מספר ימים לאחר פרוץ המאורעות היה קוהגבול משפת הים בדרום לאורך הגבול הדרומי והדרומי מערבי עד שכונת שפירא ברובו גדור וחסום עלידי גדרות ו׳חמורים ספרדיים׳. פעולות ההגנה בחלק זה של תלאביב הצטמצמו, איפוא, בישיבה בעמדות ״מבוצרות״ ומוסוות מאחורי גדרותהתיל. דרכיהגישה אל העמדות ומהן, היו נסתרות מעין האויב, והתנועה התנהלה דרך בתים, חלונות, עליות גג, פרצות בקירות וכדומה.

כך שהאינטרס של ׳ההגנה׳ היה הפרדה מוחלטת וברורה, תוך פינוי של מי שאינו כלול בתחום המוגדר, במידת הצורך. עקרון זה יושם בעיקר באזור כרם התימנים, שכונת ׳קרטון׳ (חארת׳ אל טאנאק בערבית, שכונת הפחים), אלמנשייה ונווה שלום. פליטים משכונות אלה גדשו את רחובותיה של תלאביב במשך התקופה הראשונה של המרד והשביתה הכללית של המסחר ביפו שליוותה אותו. יפו הייתה בתחילה המרכז האידיאולוגי של ההתקוממות, ויחס השלטונות אליה היה בהתאם. כחודשיים אחרי שהתלקח, ביוני 1936, פרצו כוחות צבא בריטיים לעיר העתיקה וביצעו בה מבצע הרס ופעולת עונשין נרחבת, בו פוצצו ונחרבו בתים רבים בכדי לפנות מקום לדרכים רחבות. יום לפני כן דיווח העיתון ׳דבר׳ על הפעולה המתקרבת תחת הכותרת: ׳הריסת המבואות הצרים בעיר העתיקה ביפו׳:

הבוקר ב-5.45 חג אוירון מעל העיר העתיקה ביפו מ-20 עד 30 דקה והפיץ הודעות לתושבי העיר העתיקה בשפה הערבית (נדפסו בדפוס הממשלה בירושלים).

״הודעה

הממשלה מתכוננת לבצע תכנית לשם פתיחת דרכים ועשית שיפורים בעיר העתיקה ביפו. תכנית זו מכילה הריסת מספר בנינים, שישולם בעדם פיצוי מתאים, כלומר: בכל מקרה ידונו לפי הראוי. את ההריסה יבצעו כוחות צבאיים.

תושבי העיר העתיקה שומרי החוק לא ייפגעו בשום נזק, אולם, אם תהיה התנגדות, ישתמש הצבא בכוח, כדי לבצע את המלאכה״.

מוסרים לנו כי בין תושבי העיר העתיקה נפוצה שמועה, שעד הערב שעה 7 עליהם לפנות את הבתים, הואיל וממחר בבוקר ב-7 יתחילו בהריסת הבתים בדינאמיט. רבים מתושבי העיר העתיקה נגשו מהבוקר למלוי הפקדה ואחרים מחכים, כנראה, לפקודה מ״הועד העליון״ בירושלים.

עם זה רואים מהבוקרהעברת חפצים של אנגלים לצד המושבה הגרמנית ותל אביב.

ב-11 נתאספו תושבי העיר על יד בית הממשלה למחות על פקודת ההריסה. כוחות צבא היו מוכנים לפזר אותם.

בסופו של דבר נהרסו 237 בתים, והפיצוי עליהם ניתן באיחור רב, ועל פי תקנות שחוקקו בדיעבד. מתכננים בריטים אכן ראו בהרס הזדמנות להפיכת העיר העתיקה ממקום מגורים דחוס לרובע תיירותי, אבל המניע הראשי לפעולה היה הטלת עונש קולקטיבי שירתיע את האוכלוסיה העירונית ביפו ובערים הגדולות האחרות. העיר העתיקה לא התאוששה מאז, ודמותה העגומה היום, כולל כיכר קדומים הריקה תמיד והמדכדכת וגן הפסגה נטול ההדר, הם תוצאה של הפעולה הקיצונית ההיא. [ראו: דב גביש, מבצע יפו 1936 – שיפור קולוניאלי של פני עיר, ארץ ישראל, יז, החברה לחקירת ארץישראל ועתיקותיה, תשמד]

בקיץ 1938, לאחר יותר משנה של הפוגה, התחדשה האלימות בקו התפר בין תלאביב ליפו. גזר הדין והוצאתו להורג של שלמה בן יוסף, שנתפס לאחר שזרק רימון על אוטובוס נוסעים, ושקרא ׳יחי ז׳בוטיסקי!׳ רגע לפני שהועלה לגרדום, הביא איתו גל של מעשי נקם. בבוקר ה-4 ליולי התפוצצה פצצה שכוונה נגד רוכלים ערבים בשוק הכרמל. מעט אחר כך

בפינה שניה בתל אביב בגבול יפו, במרכז וולובלסקי, ליד נגרית זיידמן, נשמעו ב-7.12 יריות אחדות. ערבי אחד נהרג במקום ואחד נפצע קשה והובא במצב אנוש לביהח״ו הממשלתי ביפו. כעבור זמן מה קמה מהומה בשוק הירקות ברחוב סלמה, בגבול שכונת פלורנטין. שנים מרוכלי הירקות היהודים נתקפו ע״י ערבים באבנים ובסכינים. שני הפצועים נחבשו בבית המרקחת הסמוך. אוריאל בן יהודה בא פצוע למגן דוד אדום, נחבש ונשלח לביתו. בדיקת ראשו הראתה, לדעת הרופא, סימנים של רסיסי פצצה.

[השתוללות דמים בירושלים ובגבולות יפו תלאביב, דבר, 4.7.1938, תוספת ערב]

שמו של ההרוג, אחמד קאסם, אמנם מוזכר בהמשך הכתבה, אבל בכל מקרה אין פה כל נסיון לאובייקטיביות. העיתון תופס עצמו כאחד מהמשתתפים במאבק הלאומי. גם ביקורת שהוא מפגין כלפי האלימות יום אחר כך מתייחסת בעיקר אל הקלקול המוסרי שהיא מבטאת: ׳שוב איננו יכולים להכריז במצפון שקט וללא כל צביעות ואונאה עצמית כי ידי ישראל נקיות, כי כל יהודי באשר הוא יהודי מתעב שפיכות דמים, כי אין יהודי משתמש בנשק בלתי אם להתגוננות מפני המרצח ולהדיפת המתקיף.׳ ׳דבר׳ חושש מהפגיעה בעליונות המוסרית העברית, המזוהה כאן כיהודית במהותה. הוא מפנה אצבע מאשימה אל הרוויזיוניסטים, אשר קיצוניותם גורמת לגבולותיהם המוסריים להיטשטש.

׳קול העם׳, עתון המפלגה הקומוניסטית, שבתקופה זאת יצא עדיין באופן בלתי סדיר וללא אישור מהשלטונות, מגיב אחרת:

הבנה המוצא היחידי!

הארץ טובעת בדם, בדם יהודים וערבים, הישוב היהודי מרגיש את זה על בשרו. יום יום נהרגים אנשים. אנו נמצאים במצב מלחמה.

יש ״מנחמים״ האומרים: הערבים סובלים יותר מאתנו, הם נתלים, נהרגים, בתיהם נהרסים, כפריהם נחרבים, נשיהם נאנסות.

נכון. אבל האם דם ערבים מחיה את חללינו? המשיב הוא אבות לילדים ובנים להוריהם? המרפא את פצעינו?

הארץ טובעת בדם. אין זאת פראזה ריקה, זאת היא עובדה מזעזעת.

המשבר הכלכלי אוכל את הישוב. הבנין והתעשיה משותקים, סוחרים פושטים את הרגל, חסר עבודה המוני שכמותו לא ידע הפועל היהודי בארץ.

עני, נוון, התאבדויות מחלות הם תופעות היום.

מי סובל מהמלחמה והרעב? מי הם הקורבנות הנופלים יום יום? מי נשלח לחניתה ולגדר התיל? מי שומר על קו הנפט והרכבת?

הפועל, חבר הקבוץ והמושבה, דלת העם בעיר ובכפר!

[קול העם, בטאון המפלגה הקומוניסטית פלשתינאיתהסקציה היהודית, מס׳ 15, ינואר 1939, עמ׳ 5]

זה דבר תעמולה, הכתוב ב׳בטאון המפלגה הקומוניסטית פלשתינאיתהסקציה היהודית׳, אבל אין לפסול את תמונת המצב ותודעת המציאות שהוא מתאר ככוזבת. הכותב מקבל על עצמו את ההפרדה הלאומית ל׳הם׳ ו׳אנחנו׳, והוא מכיר במה שכנראה היה ברור לכל מי שחווה את האירועים, שלא היתה כל סימטריה ביחס השלטון לאוכלוסיות השונות, ושפעולתם של הבריטים כלפי הערבים היתה אגרסיבית פי כמה מאשר כלפי היהודים. כמובן שהאשמים במצב, בעיני ׳קול העם׳, הם בעלי ההון המושחתים ותאבי הבצע, המשתפים פעולה עם השלטון האימפריאליסטי הבריטי. הבנה בין העמים והסתמכות על מוסר אוניברסאלי, המתעלה על פני רגשות הנקם והשמחה לאד, הנובעים מההבדלים הלאומיים, היא הפתרון. החלום הזה לא יתגשם, כפי שאנו יודעים עכשיו, אבל גם אז הוא היה בלתי אפשרי. האלימות והדם יצרו והגדירו את הגבולות הפיזיים והמוסריים של הקהילות הלאומיות השונות, כפו לבחור צד בתוך מציאות שהפכה ליותר ויותר דיכוטומית. ההרג הסתמי לכאורה במרכז וולובלסקי סימן שזה כבר אינו מקום בטוח לערבים, בדיוק כפי שההרג במרכז יפו הפך אותה למקום שיהודים אינם נכנסים אליו. ובאשר למשבר הכלכלי שמתאר ׳קול העם׳? הוא היה אמיתי וכואב. בחסות משבר זה צמחה שכונת ׳מכבי ב׳׳ אשר תוארה קודם. הכל היה תקוע.

חלק גדול מהקורבנות הערבים במהלך שנות המרד הגדול היו תוצאה של חיסולים פנימיים. כזה היה כנראה גם מותו של אדיב חינאווי, מי שבנה את הבנין הסמוך לשלי. הוא נרצח בערב שבת, בתחילת נובמבר 1939, קצת אחרי שסיים סיבוב גבייית שכירות מתושבי הצריפים שעל אדמתו בשכונת נורדייה. אמנם לא היה משתף פעולה עם ארגוני המחתרת היהודיים, אבל כנראה שהעובדה שחי משני צידי הגבול בין שתי הערים והקהילות הובילה להתנקשות. ילדיו ואלמנתו עברו אל הבית, שבנייתו רק הסתיימה, בלעדיו.

*

באזור של הרחוב שלי, ובמיוחד בדרך יפותלאביב המקבילה לו, קביעת קו גבול קשיח ובלתי עביר הייתה משימה מסובכת. רצף מוסדות שלטוניים חיוניים היו לאורכו והוא שימש כנקודת המעבר הראשית בין שתי הערים. כך שמחסומים הוצבו בו, אבל התנועה כמעט אף פעם, פרט למקרים של עוצר כללי, לא נעצרה לחלוטין. גם האוטובוסים המשיכו בפעולתם. ׳דבר׳ מתאר את המצב בבוקר שאחרי מהומות יוני 1938:

הרגעה בגבולות ת״איפו

מכוניות ׳המעביר׳ בקו מס׳ 3 (ת״איפו) חידשו הבוקר את תנועתן הרגילה. העוצר בגבולות תלאביב ויפו הופסק משעות הבוקר, והערב ב-7 יחודש. תנועת המסחר בשוק הכרמל התחדשה, אולם מספר הקונים והמהלכים ברחובמועט. ברחובות העיר ובעיקר בגבולות מושטטים משמרות שוטרים ונוטרים.

[דבר, 5.7.1938, תוספת ערב]

קו האוטובוס הזה יצא מפינת שדרות המלך ג׳ורג׳, שדרות ירושלים של ימינו, והוביל עד התחנה המרכזית. חצה אותו קו מס׳ 2, אשר יצא מפינת הרחובות הרצל וסלמה והוביל עד כיכר הרברט סמואל, מפגש רחוב אלנבי ורחוב הירקון של ימינובימים שבהם פעלו כתיקונם הייתה לתושבי יפו היהודים שיכלו להרשות לעצמם רכישת כרטיס נגישות מהירה ונוחה לכל מקום בעיר ובארץ.

קו 3 עבר בדרכו על פני אחד מהמרכזיים והמאיימים במוסדות השלטון: בנין הבולשת הבריטית, מחלקת החקירות הפליליות (CID), שפעלה במסגרת משטרת המנדט. בנין זה ניצב בפינת הרחוב המטפס מדרך יפותלאביב לגבעת המושבה האמריקאיתגרמנית, במקום בו עמד קודם בית הספר של המסיון האמריקאי, מוסד שהוקם כבר בעת ייסוד מושבות הטמפלרים ואשר בו התחנכו נוצרים, מוסלמים ויהודים. שלטונות המנדט רכשו את השטח, הרסו את מבנה העץ הישן, שנקרא גם ׳בית הדקלים׳ בגלל שני עצי הדקל הגבוהים שצמחו מצידיו, ובנו במקומו בניין משרדים מאסיבי, בעל שלוש קומות, שהיה המטה האזורי של מה שהיה מנגנון הבטחון החשוב ביותר שהפעילה ממשלת המנדט. הבולשת ניהלה הן את החקירות הפליליות החמורות, בתיקי אונס, רצח ועבירות אלימות קשות, והן את חקירות פעולות הטרור והמעקב אחרי הארגונים הפוליטיים והמחתרתייםהיא הפעילה בלשים, סוכנים סמויים ומלשינים וניהלה פעולות חקירה סבוכות. ציוותה הורכב משלד פיקוד בריטי, בעיקר כזה אשר צבר ניסיון במושבות האימפריה באסיה, ומשוטרים מקומיים, ערבים ויהודים. בנין ה– CID היה קרוב ומשמעותי מאוד עבור תושבי שכונות הצריפים שלמרגלותיו. הבריטים היו אויב, ובשכונת ׳מכבי׳ היה, בסמוך לאחת מחנויות המכולת, צריף מוסווה של ה׳הגנה׳. כנער בן 14, צבי אלפלג התגייס לארגון:

היו שני שלבים. בשלב הראשון אם היית מתקבל לדבר המסתורי והאטרקטיבי מאד הזה שקוראים לו ׳הגנה׳, קודם כל היית הופך להיות בעל מעמד בין החברים שלך. שייך ל׳הגנה׳, זה שייך למשהו מסתורי של הגדולים, וכו׳. שנית, זה היה כרוך בהיעדרויות, בנסיעות וכך הלאה. התפקיד בשלב הראשון היה של מקשרים, שצריך היית להעביר פשוט מכתב, שבדרך כלל נראה לנו סודי מאד, אף פעם לא ידענו מה הוא מכיל בפנים, ממקום למקום. והיו גם בין המקשרים בעלי מעמדות. היה מקשר של מפקד ה׳הגנה׳ של שכונה, הוא היה אחד שלא התחבר עם מקשרים אחרים שהיו סתם מקשרים או מקשרים של סתם אנשים. אחר כך היה שלב נוסף, שכבה שעסקה בקשר, באיתות. האיתות זה היה איתות בכלים או במורס. וגם את זה למדנו. המקשרים בדרך כלל עשו את דרכם ברגל. אבל היו מצבים כאלה שהתקדמו יותר וקבלו גם אופניים. אני זוכר את עצמי עומד למשפט על שימוש באופניים לצרכים פרטיים.

התיאור הזה של אלפלג מדגיש את הצדדים המשעשעים ואת טובות ההנאה הנלוות לפעילות המחתרתית, אבל חשוב לזכור שהיא הייתה גם מסוכנת:

ש. אני חוזרת עוד טיפה לילדות שלך. נעצרת פעם בבנין ה– CID שהיה מולכם, ולימים סגרת מעגל. מה קרה?

ת. כשאני נעצרתי שם, זה היה לילה אחד ששלחו אותנו, זאת אומרת, אותי ואת מרים נוישטאט, האבא שלה היה נראה לי גם כן כמו אחד מה׳הגנה׳. הוא היה מנהל המשרד הארץ ישראלי בפולין פעם. אבל היא נולדה בארץ והם גרו ברחוב הירקון בבית של ממשגרו בשורה של ראשי מפא״י. זו היתה אליטה של ממש. היא ואני נשלחנו להעביר מברק שהודיע על החלטות שהתקבלו. והמברק היה כתוב ביידיש, והשוטר הערבי, שכמובן היה נראה לי כמו

ש. מתי הוא עצר אתכם, באיזה שלב?

ת. ממש בכניסה לדואר. איפה שהדואר זה מול ׳נגה׳ היום, בשדרות ירושלים.

ש. מה, נראתם לו חשודים?

ת. נראנו לו חשודים, ובא השוטר, ולקחו אותנו לצריף שלנו והעירו את כל המשפחה, וערכו חיפוש מדוקדק בתוך הבית בשעה שכבר היתה קרוב לחצות, כולם ישנו. ואחר כך נחקרתי ב– CID שהפך להיות בית המשפט המחוזי תחת שלטון ישראל. ואני חזרתי לשם כשופט בבית דין צבאי שדן מסתננים, אז סגרתי עוד מעגל.

החברות ב׳הגנה׳ מאפשרת לאלפלג, בן העניים, לשהות בחברתה המרגשת של בת אליטה, ילידת הארץ, שגרה בבית אמיתי. והעובדה שהפך מנחקר לשופט היא סגירת מעגל, שמוכיחה איך הנרדף הפך לאדון, ובה בעת מצביעה על הקרבה בין המנגנונים והשיטות שהפעיל המנדט לבין אלה שהפעילה מדינת ישראל הצעירה.

*

אחד השינויים העיקריים שגרמה מלחמת העולם באזור מגורי הייתה העלמותם של הגרמנים, אשר לחלקם היו שורשים בני שבעים שנים בארץ, והחרמת רכושם. התמיכה הגדולה לה זכתה המפלגה הנאצית בקרב הטמפלרים, דגלי צלב הקרס שהתנופפו מעל בתיהם, והעובדה שרבים מצעירי הקהילה נסעו לגרמניה והתגייסו לצבא הנאצי, הייתה ידועה כבר בזמן אמת. ההתייחסות לטמפלרים היתה כאל הנאצים המקומיים, גיס חמישי של ממש. בפועל, ופרט לכמה ממנהיגי הקהילה, ובינהם גוטהילף וגנר, בנו של מייסד בית החרושת ׳וגנר׳, שהיה תומך ומעריץ נלהב של היטלר ומפלגתו, היה כנראה הנאציזם הטמפלרי בעיקר ביטוי של פאטריוטיות גרמנית בתקופה ובמקום שהפכו לאומניים יותר ויותר. בתמונה המצורפת נראה הבית בפינת דרך אילת ורחוב פינס של ימינו, שם שכן הבנק הטמפלרי. הבנק פרסם דרך קבע מודעות בעיתונות המקומית, בעברית, ערבית ואנגלית, בתקופה בה התנוסס בחזיתו דגל צלב הקרס. וגם שני דגלים בריטיים תלויים שם, כדי להצהיר על הנאמנות לשלטון המנדט ומכיוון שבזמן בו צולם המלחמה בין בריטניה לגרמניה הנאצית לא נתפסה כבלתי נמנעתדרך אילת הבנק הטמפלרי

אך לאחר שהמלחמה פרצה, בספטמבר 1939, היחס לטמפלרים, ולשאר האזרחים הגרמניים בארץ, היה כאל נתיני מדינת אויב. השלטונות פרסמו את ׳פקודת המסחר עם האויב׳, שהעבירה לידי ׳הממונה על רכוש האויב׳ את כל רכושם בארץ ישראל של אזרחי גרמניה שחיו בגרמניה. למרות שרכושם עדיין לא הוחרם, מגבלות חמורות הוטלו על הטמפלרים שחיו בארץ, והם רוכזו במושבותיהם שהפכו למחנות מעצר.

ביולי 1941, כשהצבא הגרמני התקדם בצפון אפריקה וכיבוש הארץ נראה אפשרי, גורשו 665 טמפלרים לאוסטרליה, במסע ארוך וקשה שהחל ברכבת והוביל דרך נמל סואץ במצרים, שם הועמסו על סיפון אוניית נוסעים ישנה, ׳המלכה אליזבת׳׳, בחברת שבויי מלחמה איטלקיים ופצועים אוסטרליים. לאחר שהמסע הגיע ליעדו, שלחו המגורשים לקונסול השוויצרי, אשר ייצג את האינטרסים של אזרחי גרמניה באוסטרליה, מכתב המפרט את תלונותיהם לגבי הקשיים שחוו. הן מנו שבעה חלקים למסע, שבכל אחד מהם היחס אליהם היה מפלה ואכזרי. כך תיארו בסעיף הראשון את שארע בתחנת הרכבת בלוד, נקודת היציאה לדרך:

    • הפרדת משפחות, למרות שהובטח להן שישארו יחדיו. זה גרם לכמה בני משפחות להיוותר ללא אוכל ומים.

דחייה קרת לב של כל תלונה.

    • שפה מרושעת של השומרים.
    • מצב הקרונות.
    • העמסת יתר והדוחק בקרונות והתנאים המחניקים ללא איוורור.
    • הצמא הכבד של העצורים עקב חוסר במי שתייה ומצוקת הילדים והתינוקות.

המשפט האחרון בחלק זה מסכם את נקודת המבט של העצורים: ״אפילו אם לוקחים בחשבון את חוסר הארגון של כוח המשטרה הפלסטינית, אי אפשר להתעלם מהכוונות המרושעות מאחורי זה.״

[מתוך סיכום של מכתב התלונה שהופיע במאמר בעיתון האגודה הטמפלרית באוסטרליה: Helmut Glenk, An official catalogue of complaints, Templer Reflections, Then & Now, 2013, p. 46-52 https://www.templesociety.org.au/pdf/TRDec2013_Final.pdf]

זה נשמע קטנוני, ובמובנים רבים זה אכן כך, אבל יש לזכור שהמגורשים לא היו באמת אשמים בדבר, פרט להיותם אזרחים גרמנים, וכי הם אולצו להשאיר מאחור את בתיהם ואת רכושם, כאשר לכל אחד מהם הותר לקחת רק מזוודה אחת במשקל של עד 40 ק״ג. שרה בוכמן מספרת על החפצים שמכרו הגרמנים לפני שגורשו:

ואחר כך בעיצומה של המלחמה, אני זוכרת שהיו מכירות פומביות של כל התכולה של הבתים שלהם לפני שהם עזבו את הארץ, בבית חרושת ׳וגנר׳, שהיום זה ׳נחושתן׳. שם היו מרכזים את הדברים. […]

ש. מה מכרו הגרמנים, את זוכרת? רהיטים כבדים?

ת. בתכולה שלהםמשהו. אם היה לי את זה היוםאני זוכרת כל מיני רהיטים עתיקים יפים, ושטיחים, וקריסטלים, וכל מיני נברשות. ממש פאר, ממש פאר. אני לא כל כך זוכרת אולי את ההיסטוריה. אני יודעת שזה היו הטמפלרים.

ש. הבנים של הטמפלרים שכבר לא יודעים למה ההורים שלהם באו.

ת. אבל ממה הם התפרנסו פה הגרמניםאני לא יודעת.

גוטהילף וגנר, הנאצי המובס, שנשאר בארץ עם אחרוני הקהילה, בכדי לפקח על חלק מהרכוש והשדות שעדיין עובדו, חוסל ביריות על ידי חוליית התנקשות של חברי פלמ״ח כאשר עבר עם מכוניתו ברחוב לוינסקי בשנת 1946. בכך שילם לא רק על פשעיו אלא גם על אלה של בנו, כפי שדיווח ׳דבר׳:

בנו של ואגנר ברח ב-1938 מארץישראל לגרמניה ולפי ידיעות שונות השתתף בהשמדת היהודים באוסטריה ובחבל הסודאטים. מתוך פרוטוקול שנמצא במאי 1943 בתוניס מתברר, שבנו של ואגנר היה אחד המועמדים לכהונת ״גאולייטר״ בארץישראל, במקרה כיבוש הארץ בידי הגרמנים.

[נרצח ואגנר משרונה, דבר, 24.3.1946]

הרצח חיסל כל אפשרות של חזרה של המגורשים לארץ. לקראת עזיבתם שלהם, בסוף שנת 1947, הרחיבו הבריטים את ׳פקודת המסחר עם האויב׳, והחילו אותה גם על ׳נתינים אויבים׳, כך שהרכוש הטמפלרי הופקע מבעליו ועבר לידי שלטונות המנדט, בתקווה וציפייה שיהיה חלק מהסדר הפיצויים שיחתם בין גרמניה לבריטניה. מאז אין יותר גרמנים ואין יותר רכוש גרמני באזור. העלמותם, והגזל השרירותי של מה שהיה שלהם על פי דין וצדק, היא קדימון להעלמות והגזל הגדולים הרבה יותר שיבואו בעקבות מלחמת 1948. הטמפלרים, שלא כמו הנפקדים הערבים, עתידים לקבל פיצוי מסויים על הרכוש שנלקח מהם, במה שהוא פרשה היסטורית מרתקת העומדת בפני עצמה, אבל מפאת קוצר היריעה לא אטפל בה כאן.

*

אתמול יצקו את הרפסודה, משטח הבטון הגדול שבתחתית הבור ממנו יצמח פרויקט ׳המחוגה 13׳, בנין המגורים הראשון הנבנה כעת על שטח מה שהיה פעם מרכז וולובלסקי. עברתי שם אחרי חצות בטיול לילה עם הכלבה. משאיות בטון עמדו בתור, מזרימות את תכולתן למשאבה בעלת זרוע מפרקית שהובילה אותו, בפעימות יניקה קצובות, אל רשת הברזל שהוכנה שם מראש. יציקה כזו היא מבצע לוגיסטי והנדסי לא פשוט הדורש תיאומים מסובכים והכנות מדוקדקות, ואין בה כל מקום לטעות. החברה הבונה את הבנין הזה, ׳קבוצת וגר׳, מתגאה בשלושת העקרונות המובילים אותה, חוסן פיננסי, מקצועיות ומוניטין, כאשר הכל נובע מתוך ההיסטוריה המשפחתית:

מסורת משפחתית של יזמות ותעוזה, היא הבסיס לחוזקה של הקבוצה. משפחת וגר עמדה בחזית העשייה בתל אביב כבר בתחילת שנות השלושים, ימי טרום קום המדינה ועסקה רבות בהתפתחות התעשייה בארץ.

 1935- מר שמואל וגר עולה ארצה מגרמניה ומקים בית מסחר למתכות, הוא לא נשבר מול טלטלות הארץ והמאבק הקיומי, ומצליח להגדיל ולהרחיב את העסק.

 1942 – נוסדה החברה הראשונה בקבוצהאירונמטלבית מסחר למתכות, שהפך למפעל לזיקוק מתכות אלברזליות ועבד במשך עשרות שנים מול התעשייה הביטחונית בישראל.

בצד גאווה בשורשים הגרמניים׳בוגר גרופ ישנה מסורת של עבודהייקיתמסודרת, יסודית ומקצועית׳ נראה שהתפישה היא שהפעילות היזמית בתחום הנדל״ן היום היא המשך ישיר ליוזמות התעשייה שהובלו על ידי הדורות הקודמים של המשפחה. המשכיות ברורה אחת היא בכך שהבנין נבנה על השטח בו עמד מפעל עיבוד המתכת.הדמיית המחוג 13

הדמיית הבנין (הלקוחה מתוך אתר ׳קבוצת וגר׳) חושפת בנין נאה, יוקרתי למראה, בעל מרפסות מסוגננות וגגוני הצללה מעניינים מעל חלונות הדירות, שאדניות רבות מוצבות בהם. העיצוב מזכיר את בניני פלורנטין, רק יותר טוב מהם, נקי ומרווח, מעודכן על פי מעמדה הנוכחי של השכונה, כמקום מגורים לגיטימי גם למשפחות עשירות. מגדל נווה צדק ברקע משמש לו השראה וממקם אותו במרחב. האנשים המופיעים בהדמייה הם אירופאים למראה, גברים בחליפות, דיירים מצביעים אל האופק, נהנים מהאוויר הצח. לא מופיעים כאן הבניינים הסמוכים, אשר בור הבנייה שלהם כבר חפור, שיסתירו לגמרי את המגדל שברקע, לא ברור מההדמיה כמה דחוס יהיה המתחם הזה כאשר יהיה בנוי לחלוטין, למעלה מ– 300 דירות על פני 9 דונם של מה שהיה פעם איזור תעשייה.

מלחמת העולם הביאה לגידול דרמטי בפעילות התעשייתית בארץ. הזמנות הצבא הבריטי גדלו פי עשרה תוך שנה אחת, ומספר המפעלים ועובדי התעשייה יותר מהכפיל עצמו. המפעל של וגר נוסד באותה תקופה. בתי חרושת גדולים פעלו באיזורי תעשייה חדשים שהוקמו בבתים ובאזור דרך פתח תקווה, אבל גם למרכז וולובלסקי, על אולמות התעשייה הקטנים יחסית שלו ובעלי המלאכה המתמחים שאיכלסו אותם, היה חלק חשוב בצמיחה הזו. בתקופת השיא של הביקוש עבדו הפועלים והמכונות מסביב לשעון, במשמרות כפולות ומשולשות. דווקא לחוסר התחכום ולגמישות הגדולה של מבני המלאכה הפשוטים היה יתרון, מאחר ובתי המלאכה יכלו להתאים עצמם במהירות לדרישות המשתנות של כלכלת המלחמה.

ב-1947, לאחר שגל התיעוש נרגע, ומעט לפני פרוץ נחשול האלימות המתקרב, התפרסמה בעיתון ׳הד המלאכה׳, שהוצא לאור על ידי ׳התאחדות מרכז בעלי המלאכה ותעשיה זעירה׳, כתבה מלווה תמונות המתארת את מרכז וולובלסקי. הטון שלה הוא רומנטי, כתיעוד של משהו, לא רק אזור תעשייה אלא גם מלאכה בכלל, ומעמד פועלים ואנשי עבודה, שהוא בה בעת בעל חשיבות ומשמעות עכשווית ועל זמני, מיתולוגי:

מרכז וולובלסקימרכז של עמל, מלאכה ותעשיה

המלאכה העומדת בסך

בפינה מוצנעת ורחוקה מקו ראייתה של תלאביב הגדולה נערמו כמה רחובות משובצות בשתי וערב. מעונות גדולים וקטנים יותר, שסגנונם ׳הארכיטקטוני׳ מזכיר את הימים העותמניים בארץ ישראל, עומדים בסך מסודרים שורות שורות בצד דרכים בלתי סלולות. צעדי נעלים מסומרות, פרסות סוסים ופסי צמיגים של מכוניות משא הכפישו את החול שהתקשה והיה לכבישי חול מוצקים. ובתוך המעונות הללו ועל פני כבישי חול אלה רוחשת בכל תנופתה הוד מעלתה המלאכה. מלאכה על כל פירושיה: עמל ויגיע כפיים, עבודה מפרכת של ידים עובדות ותנועת מזורזות של גלגלי מכונות מודרניות וייצור בלתי פוסק של מצרכים החיוניים ביותר ליישוב תרבותי החי חיים אינטנסיביים, הבונה ומתפשט ומפרה את הארץ ומיישב אותה ואת אוכלוסיהאלה שגרים בה ואלה שבאים אליה חדשות לבקרים בדרכים הסלולות ובדרכי ההעפלה הנעלמות מעין רואים. הכל, הכל עושים כאןבבית יוצר זה, המספק את מרבית האינוונטרים לתלאביב הגדולה ולכל הארץ כולה: רהיטי בנין ורהיטי בית, עבודות מכניקה ותחבורה, מוצרי טכסטיל וגרביים, יציקות פלדה ומתכת, הכל, הכל, הכל

בשעה שאתה מטייל בינות רחובות אלה ומבית מלאכה אחד לבית מלאכה שני רואה אתה תמונה המוכרת לך היטב, היטב, זוהי תמונה עתיקה שאפשר לראות אותה בכל מקום ומקום בעולם והיא היתה קיימת בכל הדורות: אותם העובדיםבעלי המלאכה שארשת פניהם הצעירים מקומטים, אך בריאים וערניםכיאות לעובדים שרוב ימיהם עברו עליהם בעמל מפרך. אפס יצירה מרננת היתה רצופה לעמלם זה. ודאיהתמונה כיום שונה בהרבה מזו שהיתה זמן רב לפני כן: בתי המלאכה הומים במכונות, ודוקא במכונות המודרניות ביותר והם נהפכו מזמן לבתי תעשיה זעירה, אך מראה העובד נשאר אותו מראהבשעה שעבד בסדנתו עם הקורנס והפטיש כמו בשעה שהוא תקוע בין גלגלי המנועים המסתובבים והוא חולש עליהם בידיו הנוקשות, והמיובלות. הקורנסים השתנוהופחו בהם רוח חיים של מנועים, אך האדם לא השתנה. החיים מפעמים בו תמיד.

במרכז עמל זה, כבכל המרכזים האחריםבבתי המלאכה ובסדנאות ליד שולחן העבודה וליד גלגלי המכונהחי, עובד ויוצר איש העם הישר והפשוט, הלא הואבעל המלאכה, איש העמל.

[מרכז וולובלסקימרכז של עמל, מלאכה ותעשיה, הד המלאכה, מס. 3, 1947. מצאתי רק צילום של כתבה זו, והוא מפורסם באתר תל אביב 100 באדיבות אוסף משפחת האוזר (https://sites.google.com/a/tlv100.net/tlv100/florentin/volobalski)]

התמונות היפות המלוות את הכתבה ומקיפות את הטקסט צולמו ע״י בנו רותנברג, ומתועדות בהן שלל סצנות מחיי המקום. עגלה רתומה לסוס, על רקע צריפים ועץ דקל, נגרים צעירים חובשי כובעי קסקט, מפעילי מכונות אריגה מרוכזים במלאכת תיקונן, פועלים בשעת יציקת מתכת, ערימת קרשים מסודרת ברחוב, חומר גלם הממתין לעיבודו. אני מזהה את המקומות המצולמים כאן, אבל לעולם לא ראיתי אותם כך. בתקופה בה הכרתי את איזור התעשייה הזה כמעט ולא היו בו צעירים. גם אני, כמו כותב המאמר, רומנטי, אבל עבורי זו גם נוסטלגיה, כי כל זה עבר ונגמר, חלק מתקופה שלא תחזור, בודאי שלא למקום הזה. לאחר שיגמרו לבנות את פרויקט ׳המחוגה 17׳ לא יהיה ברחוב מקום לפועלים או לרעש קורנסים. זה עלול להוריד את ערך הנכס.

*

עוד לפני שהסתיימה מלחמת העולם השנייה חידש האצ״ל את המאבק בבריטים. בניין הבולשת היה סמל ומטרה חוזרת להתקפה, קרבת שכונת מכבי אליו הפכה אותה למקום המושלם להתארגנות להתקפה, כפי שמספרת שרה בוכמן:

האצ״ל פוצץ פעמיים את הבנין. אנחנו היינו שוכבים בצריף שלנו בבית, וכבר שמענו את הקולות, והודיעו לנו שאנחנו צריכים לא לצאת מהצריפים. היינו מסתתרים מתחת למיטות. ממש שכבנו מתחת למיטות. והיינו שומעים את הפקודות של אנשי האצ״ל, כי הם הסתתרו בין הצריפים לפני שהם הסתערו, להגיע לשם, להניח את חומר הנפץ.

ש. ידעתם שהם יוצאים לפעולה?

ת. הודיעו לנו, לא אמרו לנו מה ומי, אמרו לנו רק לא לצאת משעה זאת וזאת עד שעה זאת וזאת, לא לצאת מהצריפים. ואז אנחנו היינו למודי ניסיון, כי היו לנו גם כן עמדות של ה׳הגנה׳. ממש אנחנו היינו בחזית. העמדות של ה׳הגנה׳ ממש היו אצלנו בשכונה, ששמרו על תל אביב. מפני שאנחנו היינו על הגבול. אז היינו שומעים את הפקודות של האצ״ל ואת הפיצוצים של האצ״ל שפוצץ את ה– C.I.D..

בשכונת מכבי ב׳ שמעבר לכביש היחסים עם הבריטים היו קרובים יותר ומסובכים מאוד. חלק מנשות השכונה עבדו בחנות המזון הצבאית שהייתה צמודה לשכונה, והחיילים מהמחנה הסמוך עברו בקרבתה. אחיה של יונה קריסטל היה חבר אצ״ל, והיא מתארת את הקרבה וגם את העימות הלאומי הרוחש מתחת לפני השטח:

הצריף שלנו היה, הפתח שלו גם לכיוון הצבא הבריטי, כי היה רחוב לא סלול, חלילה, מה פתאום סלול? היו לנו סמרטוטים תמיד לנגב את הנעליים מהחול. לא סלול. החזית שלנו היתה לכיוון הרחוב הזה. אצלנו בבית אנחנו היינו שש בנות ושני בנים, שתים היו נשואות. היו יחסים נהדרים. יכלנו לעשות הרבה כסף. אבל היות שזה אנגלים וזה אצ״ל.

ש. למה כסף?

ת. החבר׳ה רקדו, ופתאום הבריטים שומעים, באים לחלון ורוצים. אז אחי אמר: אנחנו נמשיך, ברגע שאנחנו רואים שהם באים, לסגור את הפטיפון ולשבת ולשיר שירי מולדת. פעם, פעמיים, שלוש הם הבינו, יותר הם לא באו. את לא יכולה להגיד להם: תסתלקו מפה! הם הרי אנשים. רק כדי לא להכנס אתם לקירבה. אז מפקד המחנה בא לאמא שלי ואמר לה: תעשי מזיקה, תתני לחבר׳ה הבודדים האלה המסכנים האלה. בסך הכל החייל הוא די מסכן, די בודד. תמכרי להם את הבירה, תתני להם בית חם, רק לשבת לרקוד את השעתיים, תרוויחי הרבה כסף. אז אמא שלי אמרה: אני מאוד מצטערת. אני מבקשת לכבד את הרצון שלנו, שלא יבואו, שלא יתווכחו איתנו, שלא יבואו. נראה אתכם ברחובתודה רבה, אם אתם זקוקים לעזרהבבקשה. אבל לא, יש לי שש בנות. ואז היתה קבוצה שנקראת ׳בני פנחס׳. אם תפסו בת הולכת עם בן אנגלי, היו עושים לה קרחת. אבל לא קרחת לאורך כל הראש, אלא פשוט פס. פס נניח של חמישה שישה ס״מ קרחת. ומי זה רצה את זה? אז לא. אבל לנו הם עזרו המון. מדוע לנומשום שאמא שלי היתה אשה מבוגרת, היתה יושבת בחוץ ומתקנת גרביים. הוא היה צועק לה מרחוק: מאמא, מאמא, מאמא.

לחיילים הבריטים, המוצבים בארץ זרה, בה שונאים אותם, יש רצון וצורך לבלות, להרגיש רצויים ואהובים. בקפה לורנץ, הטמפלרי בעברו, הוקם מועדון חיילים וקצינים. הוא כנראה היה יקר מדי עבור החיילים הפשוטים, שרצו, על פי מפקדם, רק לשבת, לרקוד, להרגיש בבית. זאת היתממות. אחד מזקני האיזור, שהיה ילד בזמן ההוא והפעיל עד לפני כמה שנים מסעדת שיפודים לא רחוק מביתי, סיפר לי פעם בקול נמוך שבניין שלם ברחוב שימש כבית זונות צבאי. איני יודע אם אני מאמין לו, אבל ברור שמין היה אחד מהדברים שהחיילים רצו. האיום בגילוח הראש, בהשפלה פומבית שכולם יודעים מה משמעותה, היה מן הסתם כלי אפקטיבי למדי בכדי להגן על תומתן של נערות השכונהשכונת מכבי בתקופת מלחמת העולם השנייהp-4911

בתמונה זו נראים חיילים ברחובות שכונת מכבי, אוכלים משהו, כשהנשים צופות אליהם מבעד לחלון שתריסיו פעורים. ילדה בשמלה קצרה למידותיה שולחת אל הצלם מבט דואג, אף אחד לא נראה ממש נינוח. הצילום מתעד רגע שכמו לא היה אמור להילכד, לא אסור לחלוטין אבל בכל זאת מפוקפק במקצת. שרה בוכמן מספרת למראיינת עוד על הקשרים המסובכים הללו:

תראי, היו שתי בחורות בשכונה שלנו שהיו להן יחסים עם בריטים. אבל אחת מהן היתה גם כן, שרה לדרמן קראו לה, היו לה יחסים טובים מאד עם ערבים עשירים. היא היתה נוסעת כל פעם לביירות ולדמשק. ועוד אחת, ואני לא יודעת אחר כך מה היה, אם כן התחתנו עם אנגלים או לא התחתנו עם אנגלים. אבל אנחנו, שאר אנשי השכונה ראו את זה בעין מאד לא יפה, מאד לא אהבנו את זה. הן היו מנודות, כי לא אהבו את זה בשכונה. למרות שהבריטים, ׳הכלניות׳ קראו להם אז, הצנחנים הבריטים, היות ואנחנו היינו שכונת ספר ממש על הגבול, כל פעם שהיה עוצר הם היו מתמקמים אצלנו.

ש. היו אוכלים אצלכם?

ת. כן, היינו מתחברים איתם, היינו ילדים. כשהיה עוצר אנחנו היינו חופשיים להסתובב, ואנשים בתלאביב היו בעוצר. זה היה הייחוד של השכונה שלנו.

קו הגבול שסימנו הבריטים היה לאורך מגרש הפועל, שתחם את השכונה ממזרח. בימי העוצר שהוטל על תלאביב, שתכיפותם הלכה והתגברה, נמתחו לאורכו גדרות תיל, ואנשי השכונה שרצו לחזור לבתיהם נאלצו לזחול תחתיהן. המצב לא היה יציב, והלך והסלים. באוגוסט 1947 נעצר ישראל רוקח, ראש עירית תלאביב, עם עוד מספר אישי ציבור, ונשלח למחנה המעצר בלטרון. כמה ימים אחר כך, במה שכבר נראה כמהלך מוכר החוזר על עצמו, פרצו עימותים בין ערבים ויהודים בשכונת אלמנשייה, וגל פליטים משכונות הגבול בין תלאביב ויפו הציף את העיר. הפעם, למרות הקרבה למוסדות הבריטים, גם שכונת ׳מכבי׳ הותקפה. בעקבות זאת נשלח מכתב זה לממלא מקום ראש העיר:

31 לאוגוסט 1947

לכבוד

עירית תלאביב

לידי מר פרלסון ראש העיר,

כאן.

א.נ.

היות ושכונתנו שכונת הצריפים ״מכבי״ אגודה שתופית הנמצאת על גבול יפו ובה גרים שמונים משפחות שהם חברי האגודה, נוסף לזה כעשרים משפחות שכנים דיירים. השכונה קיימת זה 22 שנה כעין תריס לתלאביב גלי הפחדים והמאורעות שעברו על ארצנו במשך הזמן הנ״ל לקחה שכונתנו חלק היותר גדול, יען כי היא עומדת על הספר, בכל פעם שקרו מאורעות היינו נמצאים בסכנה בחיינו ורכושנו הדל ובפרט במאורע האחרון שהיה ב-14 לחודש דנא בשעה 2 בצהרים בזמן שהגברים היו נמצאים בעבודה שהתנפלו עשרות ערבים באבנים, בסכינים, גם לא חסר להם נשק חם. רק בנס נצלנו בלי קורבנות. במקרה האחרון שהיה בולט בו חוצפה היותר גדולה מצד הערבים, ושהפיל אימה ופחד על כל תושבי השכונה אילץ אותנו לחפש מוסד שיבא לעזרתנו בענין השכון שלנו שנהיה לכל הפחות בטוחים בחיי נשותינו וטפנו בזמן שאנו הולכים לעבודה ועוזבים אותם לנפשם.

אל מי נפנה אם לא לכב׳ עירית תלאביב העומדת תמיד על המשמר לעזור לשכונות הנמצאות סביב העיר.

אנו מוכרחים להרוס את הצריפים ולבנות במקומם בתים, זה דבר חיוני בכדי שנהיה בטוחים מתבערות ומהתנפלויות, ולדאבוננו אין באפשרות כספנו לעשות דבר כזה.

לכן אנו פונים בבקשה נמרצה להצילנו ממצבנו הנוכחי ולבא לעזרתנו הן בהשגות כסף והן בסדרו הענין בכלל. תושבינו יכולים להשתתף בסכומים ידועים לפי מצבם. העזרה שלכם מלבד שהיא תביא תועלת למאה משפחות גם היא תביא תועלת רבה באופן פוליטי, אנו משתוקקים מזמן להתחבר לת״א.

בלי עזרתכם יכולה שכונתנו להתפרק.

אדמת השכונה המכילה 1/2 9 דונם רשומה בטבו על שמנו ז.א. על שם האגודה שכונת הצריפים ״מכבי״ ויש בידנו קושנים על כל האדמה.

בתקוה שתשימו לב למצבנו ותמלאו את בקשתנו אנחנו חותמים:

  יו״ר האגודה: בנימין גולדמן

חבר הועד: יעקב ברוק

המזכיר: צבי אינדמן

[אעת״א, שכונות כללי, 2210א]

הנהגת השכונה אינה מבקשת כאן פינוי או דיור חלופי, אלא עזרה כספית כדי להבטיח את שרידת השכונה, להחליף את הצריפים בבתים מבוצרים, במטרה שזו תמשיך להיות גבול, ׳מעין תריס׳, בין תלאביב ויפו. העניים מחפשים פטרון, והם משתמשים במליצות חורקות וחנופה, ובהבלטת ההבדלים בינהם ובין תושבי שכונות הגבול האחרות: היותם אנשים עובדים, בעלותם על הקרקע ואשכנזיותם, הברורה משמותיהם. כל זה לא עוזר, כמובן. בכתב יד משורבטת בתחתית המכתב צורת הטיפול בו: ׳לאולגה: להודיע להם שעליהם לפנות לזליקוביץ והוא יפעל בהתאם להחלטות ועדת השכון׳. כלום לא קורה עם זה.

*

המלחמה מתקרבת. גם אם הבלגן נרגע לזמן מה הכל תלוי על בלימה. לאחר קבלת החלטת האו״ם על החלוקה מתגבר המתח, ובראשית דצמבר מותקפת שכונת הגבול נווה שלום בפצצות ובירי כבד. כוחות ה׳הגגנה׳, המבוצרים בעמדותיהם, מצליחים להדוף את המתקפה.

נסיון דומה היה באותו הזמן לחבר המגינים היהודים בשכונת המכבי. כאן החלה ״הפנטזיה״ סמוך לחצות. לראשונה הושלכה עליהם פצצה והיא התפוצצה בשטח ריק, אך מיד הבחינו אנשינו בקבוצת ערבים, המנסה לפרוץ מאחת הסימטאות שבשכונה. בלי שהיה נתכבדו באש הגונה ונהדפו. ושוב ניסתה קבוצה שניה להסתנן לשכונה בדרך אחרת, ואף פה נתקלו באש המגינים ונסוגו.

מעתה שימשה שכונת המכבי מטרה קבועה לערבים ולמשטרה הבריטית שחנתה בסביבה. איתרע מזלה של שכונת צריפים אומללה זו, שבגבולה הדרומי נמצאו בניני סי.אי.די., לאורך כל השכונה הגרמנית ביפו, כ-600 מטר. מתוך בנינים אלה היו שוטרים וחיילים בריטים יורים על השכונה כמעט מדי לילה בתואנות שוא, שיורים עליהם מעמדות ההגנה שבשכונת המכבי. יתר על כן, על אחד הבנינים שבשכונה הגרמנית הציבו הבריטים זרקור, שאורותיו כוונו לעבר עמדות היהודים, בכוונה ברורה, להפכן מטרה גלויה לערבים, שהתבצרו בבתיהם ממזרח לבניני סי.אי.די ובפרט בבנין טחנת הקמח המפורסמת של שחאדה עטאללה, מעלה מחמש קומות גבהה. מכאן היו הערבים ממטירים אש בלתי פוסקת ואנשי ההגנה נמנעו מלהגיב מחשש התערבות בריטית.

כבר ביום הראשון למאורעות ידעה ההגנה לסכל את נסיונות הערבים לפרוץ לשכונה. וכן הוסיפה. ובמשך הימים הוקפה השכונה חגורת עמדות, שחסמה כל גישה בפני מתקיפים ערביים ובריטיים.

[יוסף אוליצקי, ממאורעות למלחמה, פרקים בתולדות ההגנה על תלאביב, הוצאת מפקדת ההגנה בתלאביב, 1949, עמ׳ 38-39]

הבריטים, שידעו שהנסיגה קרובה, ניסו להגן על עצמם באמצעות הסתגרות בבסיסיהם, ותנועה במכוניות משוריינות בין מוקדי השליטה שהשאירו בינתיים בידיהם. כמה ימים אחרי המתקפה על השכונה, נהרגה נערה צעירה, בדרכה לבית הספר:

מכונית משוריינת של המשטרה, שיצאה אתמול ב-8 בבוקר משרונה ליפו, נאלצה להיעצר בכיכרהמושבות בתלאביב, ושם הותקפה ב״בקבוקמולוטוב״. מתוך צריח המכונית עלו עשן ולהבות אש. הנהג הסיע את המכונית לעבר רחוב העליה; בינתיים באה מכונית משוריינת שניה, ושתיהן פתחו באש בלי הבחנה. לשמע היריות במרכז העיר נתעוררה בהלה, האנשים חיפשו להם מחסה ממאות הכדורים שנורו. מכונית משוריינת אחת המשיכה דרכה ליפו, ובדרך נסיעתה פגעה בחלונות ראוה והוסיפה לזרוע כדורים. ליד בית המסחר גליקמן נהרג סוסהעגלון הספיק להימלט; כמה כדורים פגעו במכוניתטכסי, ובנס לא נפגע אדם. המכונית המשוריינת נכנסה אחר כך לרחוב הרצל, וליד התחנה של מכוניות ״דן״ נהרגה מכדור צפורה פסמאני.

כיצד נרצחה צפורה פסמאני

ילדה בת השלושעשרה, תלמידת כיתה ח׳ של בית החינוך ברחוב בצלאל משכ׳ ״מכבי״ נכנסה לאוטובוס לנסוע לביתהספר. אל המכונית נורו עשרות כדורים. שמשות החלונות והדלת נופצו. כדור אחד פגע בצוארה של הילדה. מיד הובאה אל סניף קופ״ח הנמצא בקרבת מקום, ובדרך משם אל בית החולים יצאה נשמתה.

[השתוללות ״משוריינים״ בלב ת״א לאחר פרובוקציה של הפורשים, דבר, 10.12.1947, עמ׳ 1-2]

עצוב נורא. שרה בוכמן זוכרת שקראו לה ציפה, וש: ׳היתה ילדה יפיפיה, רקדנית, למדה לרקוד בלט וכל זה׳. סביב חודש זה ננטשו השכונה והבתים הסמוכים לה. גם הבנין הצמוד לביתי, בית משפחת חינאווי, נעזב, על תושביו היהודים והערבים. שרה בוכמן מספרת על הפינוי:

ברחוב סלאמה היתה טחנת קמח, והערבים היו צולפים על שכונת פלורנטין, על השכונה שלנו. אפילו בצריף נתקעו כמה כדורים. ואז החליטו לפנות אותנו. אני זוכרת שאני לקחתי את סבתא שלי. לא היו לנו מכוניות. לקחתי את סבתא שלי וברחנו דרך מגרש הפועל הזה. מגרש הפועל כבר היה מגרש ריק. בהתחלה היו בו טריבונות מעץ, כי שיחקו. אבל ב– 1947 כבר הטריבונות נהרסו וזה היה מגרש ריק, ואני שומעת כדורים ממש מעל הראש. אני אומרת לסבתא שלי בובא, קראתי לה: בובא, תתכופפי! שתינו היינו כפופות ככה, עד שהגענו למרכז וולוולסקי וכבר הסתתרנו.

התושבים ישובו למה שיישאר מהשכונה רק אחרי שיפו תפסיק להתקיים כעיר ערבית. האזור עומד להשתנות שוב, באופן דרמטי. הרחוב שלי, רחוב אלאמריקאן, יאבד את שמו ואז יקבל אחד חדש, לא קשור לכלום, הרבי מבכרך. אספר על זה בחלק הבא.

****

זו רשימת המשך בסדרה. קדמו לה:

צריך לדבר על הרבי – הקדמה

צריך לדבר על הרבי – התחלות

צריך לדבר על הרבי – גן הברון

צריך לדבר על הרבי – לשוא – לחינם – אלמלא!

צריך לדבר על הרבי – בצריפים

וזה: צריך לדבר על הרבי: רחוב 306 החלק הבא. אני מודה לקוראים ולקוראות, מבטיח שאנסה לגמור את הדבר הזה, ושבסוף אפרסם גרסה הכוללת הערות שוליים מסודרות (כלומר קרדיטים ראויים וחשובים למקומות מהם אני לוקח את האינפורמציה אותה אני מביא כאן) וביבליוגרפיה.

צריך לדבר על הרבי: לשווא – לחינם – אלמלא!…

מתישהו התחילו לבנות, ולא עצרו מאז.

אני זוכר שעליתי לגג הבניין, ממנו נשקף נוף פתוח ומרהיב, קו החוף שליד פארק צ׳ארלס קלור, גבעת יפו, צריח הכנסייה של המושבה הגרמנית, אופק השיכונים ומבני התעשייה בכיוון בת ים וחולון, מרבד הבניינים של פלורנטין, אבו כביר והכנסייה הרוסית במרחק, תל אביב, מגדל שלום, ופתאום שמתי לב שאני מוקף במנופי בנייה. עשרה, חמישה עשר, פסלי חוצות קינטיים, מעלים ומורידים דברים, זזים בעדינות ובהתמדה. 

גם בבניין שלי השתנו דברים. מפעל התיקים והארנקים הפך ליבואן, ופינה את הקומה ששימשה לו לייצור. היא הפכה, אחרי שיפוץ ארוך ורועש, ללופט מגורים מעוצב, דירת מגזינים של זוג שכספם קנה להם פנטזיה אורבאנית בחלק המוזר הזה של העיר. זה היה נראה לי מוזר, לא קשור לכאן, כי פה זה איזור תעשייה, כאן עובדים, לא הבנתי שאני נתלה בדימוי שכבר אין לו אחיזה במציאות, שזהו, נגמר. 

סדנאות התעשייה הזעירה נסגרו זו אחרי זו, ודיירים חדשים עברו אליהם. מועדון הופעות נפתח לא רחוק מביתי, ובלילות סוף השבוע צעירים חנו בצידי הרחוב, משמיעים מוסיקה ושותים וודקה לפני, ולפעמים במקום, הכניסה למועדון, פותחים בר בגאז׳. לפעמים התעצבנתי עליהם, אבל להם היה ברור שככה זה כאן, בדרום העיר, שפה מותר לשתות ולהרעיש ולהשתין ולרקוד ברחוב ומה אני רוצה בכלל, יאללה סע. 

הייתי תקוע. אנשים שהכרתי התקדמו בחייהם, ילדו ילדים, עברו דירות, שינו עבודות, ואני המשכתי לגור באותה כתובת, לישון על מקרר, להיות עני. חלק מהאנשים שפגשתי ברחוב היו צעירים ממני. הפכתי להבטחה שהכזיבה, שומר חומות מיושן ומקובע במקום מוביל שינוי. לא אהבתי את עצמי ככה. בדיעבד, אני חושב שהמשבר הזה היה הכרחי, ושיצאתי ממנו אחר. 

*

מלחמת העולם הראשונה הייתה דרמה אדירה ששינתה סדרי עולם, לא רק באירופה ובמזרח התיכון בכללותו אלא גם כאן, בפינה הקטנה והספציפית הזו. המעבר בין השלטון העות׳מאני לבריטי לא היה עוד כיבוש אחד מני רבים אלא מהפכה של ממש. שותפות הגורל בין הקיסרות הגרמנית ובין האימפריה העות׳מאנית הייתה ארוכת שנים, כפי שהדגים ביקור הקיסר שתואר קודם, והמלחמה חרצה את דין שתי הישויות הללו לאבדון. בזמן שפרצה, אופי המלחמה, תוצאותיה וזהות המנצחים בה לא היו בשום פנים צפויים או ברורים מאליהם. האימפריה הבריטית סבלה אבדות וכשלונות רבים בשנים הראשונות של המלחמה, והאימפריה העות׳מאנית ניצלה את יכולת שליטתה באוכלוסייה המקומית על מנת לגייס את כל משאבי הארץ לצורך המאבק. חסן בק, מושל יפו, השתמש ביכולת שלו לגייס עובדי כפייה על מנת לסלול את השדרה שתוארה קודם ולהקים את המסגד שיקרא על שמו בשכונת אל-מנשייה. לא עושים דברים כאלה אם חושבים שהקרב אבוד. חלק גדול מבעלי האדמות והרכוש ביפו ובסביבותיה היו ממשפחות שהיו משולבות באופן עמוק במנגנוני המדינה העות׳מאנית, ולכן לתבוסה ולהתפרקות האימפריה הייתה גם משמעות מקומית כבדה. רבים מהם עזבו בזמן המלחמה ובעקבותיה ורכושם נעזב או הוזנח. 

על פי הערכה, עד כרבע מהאוכלוסיה באזור סוריה הגדולה, א-שאם, מתה במהלך ארבע שנות המלחמה, כתוצאה מהקרבות, הרעב והמגפות שהביאה איתה. רבע. אחד מכל ארבעה. קשה לתפוס זאת. השטח שנכבש על ידי הבריטים היה מוכה לאחר טראומה קשה. כאשר התקרבו לארץ ישראל הוציא ג׳מאל פאשה, המושל הצבאי של מחוז סוריה, פקודת פינוי לתושבי ערי החוף עזה ויפו. 40,000 תושבי עזה גורשו מבתיהם והעיר הפכה לזירת לחימה עיקשת בין הצבאות. ביפו, גירוש היהודים היה כמעט מלא, בעוד שחלק מהאוכלוסיה הערבית הצליח להתחמק ממנו באמצעות בריחה לבתי הבאר והכפרים שהקיפו את העיר או ניצול פרצות שהותירו למי שעבד כחקלאי להישאר בביתו. חלק מהיהודים חשו שבהיותם ׳תרבותיים׳ הם אינם מתנהגים כפי שצריך במקום זה. כך כתב ביומנו מרדכי בן הלל הכהן, אחד ממייסדי תל אביב:

הנה אנחנו מהרנו, והערבים ויתר בני הנכר, שגם עליהם חלה הפקודה הזאת, אינם ממהרים, אינם נחפזים לברוח. בדרך אחד הם יוצאים ובדרך אחר הם שבים העירה, נתרוקנה יפו היהודית, אבל יפו הערבית כמו עוד על תלה יושבת. מכריזה הממשלה, ושוב מכריזה, וקובעת זמן ומודיעה ע״ד [על דבר] עונשין וקנסות למפגרים, – ורוב החנויות של הערבים פתוחות והערבים יושבים להם בבתי הקהוה, ומעשנים את הנרגילות במנוחה. 

[…]

בני המזרח אמרו גזרה עבידא דבטלא […] יודעים[הם] את הסוד הזה ומתאימים את מעשיהם למצב כזה. הם ממהרים להבטיח, אבל מאחרים לקיים […] ג׳מל פחה מבטיח ואינו מקיים, אינו שומר את הבטחותיו לעולם […] היום הוא גוזר, ומחר יבטל, אבל אנחנו – אירופים לויאלים, הרגילים לשמור על הפקודות ולמלאותן בדיוק ובזמנן. הלא ג׳מל פחה גזר, ואיך לא יקיים?

קל להאמין לקול שמביע בן הלל הכהן, ולראות את היהודים כקורבנות תמימותם. ג׳מאל פאשה עצמו טען כי החלטתו הייתה מבוססת על שיקולים צבאיים טהורים וכי לא הייתה בה כל אפלייה. בכל מקרה, חוויית המלחמה הייתה קשה ולאחריה נדרש לא רק שיקום של הקיים אלא אתחול של ממש, הסתגלות למצב שהשתנה מהיסוד. ה-׳אירופיאיות׳ של היהודים, שהייתה סיבה להפלייתם בעיני בן הלל הכהן, הפכה לאחד הדברים שקירבו בינם לבין השלטון החדש. ואחת הדרכים להתקרב, להוכיח את התרבותיות הזו, הייתה באמצעות ספורט.

גם האזור שסמוך לביתי סבל תוך כדי המלחמה ואחריה. בית החרושת למנועים שבמושבת וולהאלה הופגז פעמיים מהים. הפרדסים ניטשו והתייבשו. תחנת הרכבת לירושלים הייתה מרכז צבאי משמעותי, כך שחיילים חנו באזור. בסוף המלחמה הוגלו הטמפלרים, שהיו אזרחים גרמנים ולכן נתיני מדינת אויב מובסת, למצרים, והורשו לחזור רק בשנת 1921. זה אומר שבמשך שלוש שנים רכושם עמד נטוש ועזוב. גן הברון בוודאי נבל לגמרי. המסיון האנגליקני – ׳החברה הלונדונית להפצת הנצרות בקרב היהודים׳ רכש מאלמנתו את ׳מלון דו פארק׳ ואת שטח הגן, ושם נמצא היום ׳בית עמנואל׳, אכסנייה ומרכז מסיונרי.

באזור השטוח שמתחת למושבה, התחום בין המשך רחוב אל אמריקאן ודרך שכם, נותר כעת שטח פתוח. מישהו הציב בו שערי כדורגל, הוא הפך למגרש ספורט, שכונה ׳מגרש הדקלים׳, בגלל עצי התמר שהקיפו אותו. 

הצילום הבא, משנת 1926, צולם על ידי אברהם סוסקין, ׳הצלם של תל אביב׳, אשר התגורר בעבר במושבה הגרמנית. מתואר בו מסדר של משטרת תל אביב שנערך במרכז המגרש הזה. בתי העץ האמריקאים וחומת המושבה נראים ברקע, מאחורי השער. מדי השוטרים מעוצבים בסגנון מדי צבא בריטיים. ויש פה משהו מוזר מאוד, כי זו אמנם משטרת תל אביב, אבל הם ניצבים למעשה ביפו.  Screen Shot 2018-07-11 at 10.47.47 AM

תל אביב קיבלה מעמד של מועצה עירונית נפרדת בשנת 1921, כתוצאה ותגובה מהירה למעשי האלימות המזעזעים שפרצו ב- 1 במאי ביפו, ושנודעו בשם ׳מאורעות תרפ״א׳. אך תהליך קביעת הגבולות המדוייקים בין תל אביב ליפו נמשך זמן רב, כאשר בעלויות על קרקע וחוסר הרצון של הגרמנים להשתלב בתל אביב משפיעים עליו. מפת קו הגבול לוותה בתיאור מילולי. את הצד הדרומי שלו אביא כאן, מכיוון שזה מצחיק נורא, ומכיוון שזה מבהיר כמה מסובך הכל זה בזה, ועד כמה הבעלות האישית משפיעה על המציאות הפוליטית:

דרום: משם מערבה מחוצה לפרדסו של עטאל אך נמשך הוא לאורך גדר משוכת השטים ומשוכת הצבר המשמשת גבול צפוני לפרדס. משם חוצה הקו את השביל בואכה משוכת הצבר המשמשת גבול מזרחי לפרדסו של חסן אפנדי עלי מחמוד שאינו נכלל בזה, משם צפונה עד לקרן הצפונית מזרחית של פרדס זה, משם מערבה לאורך הגדר ומשוכת הצבר המשמשת גבול צפוני לאותו פרדס עד לקרן הצפונית המערבית שלו, משם דרומה לאורך משוכת הצבר המשמשת גבול מערבי לפרדס הנ״ל עד למקום שבו הוא גובל עם פרדסו של שיך עלי אבו זלאף ועד לקרן הצפונית מערבית שלו. משם דרומה לאורך משוכת הצבר המשמשת גבול מערבי של אותו הפרדס עד לקרן הדרומית מערבית של אותו הפרדס בדרך המלך יפו-סלאמה. משם מערבה לאורך הגבול הצפוני של כביש זה עד לרחוב העליה, משם בכיוון מערבי כללי לאורך הגבולות של המרכז המסחרי של תל אביב עד לכביש יפו-תל אביב, משם בכיוון צפוני מזרחי לאורך הגבול הדרומי של דרך יפו-תל אביב עד לקרן הדרומית מערבית של שכונת ולהלה, משם בכוון צפוני לאורך הגבול המזרחי של שכונת ולהלה עד לקרן הצפונית מזרחית שלה. משם בכיוון דרומי מערבי לאורך מרכז מסלות הברזל עד לגשר הרכבת. ומשם צפונה-מערבה דרך רחוב שלוש עד לנקודת ההצטלבות שלו עם רחוב אברבאנל, משם דרומית מערבית לאורך הגבול הצפוני של רחוב אברבאנל עד לרכבת, משם צפונית מערבית דרך רחוב ברנט בואכה נקודת ההצטלבות שלו עם רחוב המנשייה, משם בכיוון צפוני מזרחי דרך רחוב המנשייה, אך לא בית עקאד, עד לתחנת זכריה ולא עד בכלל. מכאן בכיוון מזרחי מחוצה לטחנת ג׳בר, מכאן צפונה בואכה נכסיהם המשותפים של דבאס וחומצי אך בלעדיהם. מכאן צפונה לביתו של אל עיש ומשם הוא פונה מערבה, משם צפונה לאורך הגבול המערבי של מעבר כביש סומיל אך אין הקו כולל את ביתו של יחיה אבו סית. מכאן בכוון מערבי לגבול הצפוני של בית חג׳ זוהדי עבדו, משם בכיוון דרומי לאורך כביש מסעודייה, משם בכיוון מערבי לאורך נכסי אמין ביי נציף עד לקרן הצפונית-מערבית של הנכסים הנ״ל על שפת הים.

[גבולותיה של תל-אביב כיום הזה, ידיעות עירית תל-אביב, חוברת 8-9, 1934, עמ׳ 373]

משוכות הצבר והפ