ארכיון תג: שכונת צריפי פלורנטין

צריך לדבר על הרבי: שני רבנים ומלך

בפארק החדש שמקימים על מגרש החניה שהיה פעם שכונת מכבי יהיו שתי גבעות. מגביהים אותן עכשיו, וצפצופי הטרקטור העורם את אדמת החמרה האדומה שהובלה לכאן במשאיות עולים מהחלון בכל פעם שהוא נוסע לאחור. כף ועוד כף. בתחתיתה ממתינים, מבוישים וקטומי ענפים, עצי צאלון בוגרים שנעקרו במקום אחר והועתקו לכאן. הם מכונסים, צפופים, גומה נושקת לגומה, ענף גדום צבוע לבן כמעט נוגע בענף גדום אחר. כשהטרקטורים יגמרו לעצב את הטופוגרפיה ישלפו את העצים מהקרקע וישתלו אותם שוב במקומות שנקבעו בתכנית. עוד כמה שנים, אחרי שיחנך ויתיישן, הפארק והעצים הללו יראו כאילו היו פה תמיד, ורק הוותיקים עוד יזכרו שלא ככה.

תאונה ברחוב קומפרטבשבוע שעבר, בזמן שלא הייתי פה, למזלי, הייתה תאונה נוראית באתר הבנייה שבמעלה הרחוב, בו חופרים כעת את בור היסודות של אחד מהפרוייקטים שנבנים על חורבותיו של מרכז וולובלסקי. משאית נסעה לאחור, ופגעה בשופל שהעמיס עליה עפר, מפילה אותו ואת המפעיל שלו לתוך הבור, כך שנפצע קשה. ׳ICE TEL AVIV הוא אייקון מגורים חדש ויוקרתי, הממוקם בשכונת פלורנטין על גבול נווה צדק, ומציג סטנדרט בנייה גבוה וחזון אדריכלי פורץ דרך לאזור׳, מכריז אתר הפרוייקט, אשר פונה לקהל יעד שאוהב את תל-אביב, ׳אנשים שנהנים לנוח לחופה ולהתרענן בטבילה בים שלה. אנשים שמחפשים איכות חיים גבוהה, סטנדרט בניה ועיצוב מלוטש , יוקרתי וחדשני.׳ בטח ייקח שלוש שנים עד שיגמרו לבנות את המבנים המגעילים האלה, אשלייה צפופה של יוקרה עשויה בטון, מתכת וזכוכית, עילגת כמו הטקסט שמפרסם אותה. הפועל שנפצע, המחפר ההפוך, בור היסודות המרושל, מרכז וולובלסקי עצמו, כבר לא יראו קשורים לשום דבר. בסדר, פעם קרו דברים, היה פה אחרת, תתקדם.

לפי שנתיים נסעתי בעקבות אהובתי לשנת שהייה בארצות הברית, רחוק מאוד מהרבי מבכרך. כשעזבנו הבניין שלידינו היה גמור, אבל עדיין לא אוכלס. היה מוזר לגלות שיש בו חן מסוים, שגווני האפור, השמנת, ונגיעות הצהוב-כתום בהם נצבע מעניינים לעין. זו הייתה תקופת שיא סיורי הגרפיטי. קבוצות קבוצות הם עברו כאן, מדריכים ומדריכות מובילים אוספים תמוהים של אנשים, וועדי עובדים, תיירים, קבוצות ׳תגלית׳, מסבירים בהתלהבות על אמנות הרחוב המשתלטת ומייפה את אזור התעשיה האפור. כמה סיורים מגוחכים כאלה נערכו כל יום, כאשר אחת מנקודות העצירה הקבועות היתה בגינה הקהילתית שאני סייעתי לבנות. נערות בגיל בת מצווה, שמכינות אלבום צילומים לרגל המאורע, הצטלמו בשביל הכניסה אל הבית שלנו, ליד שער המתכת אותו הזמנתי אצל קלוד, המסגר המבוגר, שהיה לו פעם בית מלאכה מהצד השני של דרך אילת. כמה הכל אותנטי, ישן כזה, מקומי. עוד לפני שנסענו הרגשתי קצת זר ברחוב שלי.

חיינו שנה בקיימבריג׳, עיר קטנה ליד בוסטון, גרים בקומתו השנייה של בית בנוי עץ ברחוב הערמון, Chestnut Street, חמש דקות הליכה מנהר הצ׳ארלס, בשכונה שהייתה פעם של מעמד הפועלים וכעת היא מהמקומות היקרים ביותר בארצות הברית. היינו זרים במקום שידע איך מתמודדים עם שכמותינו, דיירים זמניים ממדינה רחוקה. לקחנו איתנו את כלבתנו, ובמהלך הטיולים איתה חקרתי את רחובות השכונה, ושכללתי את יכולות החלפת ברכות השלום המנומסות עם האנשים אותם פגשתי, הנחמדים והאדיבים כל כך. הרחוב הזה עדיין חי בזכרוני, אני יכול לדמיין אותו כאילו הוא מתחת לביתי כעת.

לא להיות כאן שנה הייתה חוויה חשובה ומעניינת. התגעגעתי מאוד. פחדתי שבזמן העדרותינו דברים ישתנו כך שלעולם לא נשוב להיות מקומיים, אבל מובן שלא היה לזה שום ביסוס. חזרנו, והכל שב להיות ממש אותו דבר, עם שינויים קטנים. תעשיית הביגוד קורסת, כך שחנויות ועסקים רבים נסגרו, ויש הרבה פחות תנועה ברחוב. דיירי הבניין החדש הם בדיוק כפי שציפיתי שיהיו, עירוב מוזר של תושבי חוץ ושוכרים שמתוסכלים מזה שהם חיים בשולי העיר ובכל זאת משלמים כל כך הרבה, לא מתערבבים עם המקומיים. חלק גדול מהדירות משמש להשכרה לזמן קצר, דרך אייר בי אנד בי, וקולות גלגול מזוודות על המדרכה בשעות מוזרות נוספו לרעשי הרחוב הקבועים. למדתי לא לראות את התיירים האלה, להתעלם מהם כאילו היו שקופים, לא לבזבז עליהם שום יחס. פעם בשבוע אנחנו עובדים בגינה. יש לנו חברים בבניין ובשכונה. גן הילדים בו למדה ביתי השנה נמצא במרחק שלוש דקות הליכה מביתנו, בבניין בית הספר שנלחמתי נגד בנייתו.

לפני כמה שנים, כאשר עוד לא ידענו שניסע ונחזור, רצינו שביתנו תלמד במסגרת הגן הדו לשוני, בו לומדים בעברית ובערבית, שמפעילה עמותת ׳יד ביד׳. הסתבר שאיזור הרישום שלו מוגבל לתושבי יפו בלבד, וכי רחוב הרבי מבכרך, כתובתינו, מחולק בין יפו לתל-אביב, כאשר אנו נמצאים מצדו התל-אביבי של הגבול. ניסינו למחות ולהתעקש, בילינו יומיים במסדרונות מחלקת החינוך בעיריה, ללא כל תוצאות. כששבנו לארץ גילינו כמה בית ספר קרוב לבית הוא קל ונוח. ביתנו עולה לכיתה א׳ ותתחיל ללמוד בו בעוד מספר ימים. היא דו לשונית כעת, אבל יודעת אנגלית, לא ערבית. לא נורא, תמיד תוכל ללמוד את השפה בהמשך.

*

בית הספר הזה, בו תלמד בתי, שיהפוך להיות חלק מזהותה מאחר ורק פעם אחת בחיים הולכים לכיתה א׳, וכי מה שם בית הספר היסודי בו למדת זו אחת משאלות הזיהוי הנפוצות, נוסד בגלל התעקשות של איש אחד, רב שכונת פלורנטין, יצחק ידידיה פרנקל.

הרב פרנקל היה מחברי ומנהיגי ועד השכונות העבריות, הגוף שניהל את ענייני השכונות היהודיות של יפו לפני מלחמת 1948. בישיבה שנערכה ביום כניעת העיר, ה- 13.5.1948, כאשר גורלה וגורל שכונותיה העבריות עדיין לא היה ברור, אמר: ׳בשום פנים אין אנו מסכימים שיפו תחזור למדינה הערבית ואנו נהיה אזרחיה, אנו לחמנו זמן ממושך כדי להשתחרר מיפו ויש למצוא את הדרך שאנו לא נחזור בשום פנים להיות אזרחי המדינה הערבית׳. שלושה שבועות אחר כך התבהרה התמונה, כשתל-אביב סיפחה אליה את השכונות. אז העלה הועד חשש שהסתבר כמוצדק:

א. הנהלת הועד רואה משום מעילה בשליחותה אם לא תשלים את ספוח השכונות לתל-אביב ע״י נתינת פה ונציגות לצרכי התושבים בשכונות, ומאמינה כי כך גם יבינו את הדבר כל הגורמים בעירית תל-אביב.

ב. כדי שהנציגות תהיה הולמת את זכות התושבים משלמי המיסים ומושכי בעול הוראותיה של עירית תל-אביב צריכות השכונות להיות –

1. מיוצגות על ידי הועד שלהן במועצת העיריה.

2. במספר הנציגים המגיע לפי מספר התושבים בשכונות

3. – בהתחשב עם שעת החרום העוברת עלינו גם – להיות מיוצגות ע״י בא כח בועדת המצב.

ג.  הנהלת ועד השכונות נוכחה כי לא הועד ולא שום ועדת-צל בעירית תל-אביב לא יוכלו ליצג את צרכי השכונות וזכויותיה, אלא אך ורק נציגות מלאה במוסדות המכריעים בעיר.

[ועד השכונות העבריות לכבוד ראש העיריה, 6.6.48, אעת״א, א׳2211]

העיריה לא התייחסה להסתייגויות האלה. השכונות נבלעו בתל-אביב, כאשר ההתייחסות לתושביהן הייתה כאל עול ואליהן כאל משגה שיש לתקנו. זה בא לידי ביטוי בתכנית האב של הורביץ שהוזכרה בפרק הקודם. הרב פרנקל היה חלק מהמנגנון הדתי העירוני, ודבר זה הקנה לו מעמד מסוים, בו השתמש בכדי לנסות ולשפר את תנאי החיים של אנשי קהילתו. הוא שלח פניות רבות לעיריה, וגם נפגש עם בעלי תפקידים בה, כאשר אחד האנשים שגייס לצדו היה מאיר איכילוב, סגן ראש העיריה ונציג סיעת ׳חירות׳ במועצת העיר. כך כתב איכילוב במזכר לראש העיריה, שהעתק ממנו נשלח גם לרב פרנקל : 

מחובת העיריה לעזור לדיירי שכ׳ פלורנטין על ידי רכישת מגרש מתאים עבור גן צבורי, בית -כנסת ומוסדות אחרים.

אל לנו לשכוח ששכונה זו מאוכלסת ע״י 70-80.000 נפש, ללא גן ומקום בלוי לילדים ומרגע לעמלים. מאז שצורפה שכונה זו לתל=אביב, כמעט ולא נהנתה במאומה מטפולנו הממשי. אינני סבור כי כל מאמצינו חייבים להיות מכוונים למרכז העיר ולצפונה, עלינו להתפנות גם לשכונות ולהקדיש להן תשומת לב נאותה.

[שכונת פלורנטין – הקצאת שטח לגנים ומוסדות תרבות, 29.4.1954, אעת״א, ג׳2211]

בתקופה זו היה הרב פרנקל כבן 40, צעיר יחסית, אבל בעל ותק רב בשכונה. הוא היה יוזמו של מנהג שהפך להיות מזוהה מאוד איתה, חגיגת ׳הקפות שניות׳ בשמחת תורה, מסורת אותה התחיל בשנת 1942 בכיכר שליד בית הכנסת הקטן שייסד, ׳אהבת חסד׳. חגיגות אלה הפכו לסמל עירוני והשתתפו בהן אישי ציבור וחוגגים שהגיעו מכל רחבי העיר. ׳ביחוד רבתה ההילולא והחינגא בשכונת פלורנטין בה נערכות ״הקפות״ מדי שנה בשנה בהשתתפות אישי צבור, חברי כנסת וקהל רב׳, נכתב בעיתון ׳חרות׳ בשנת 1953. פרנקל ניצל את המוניטין הזה, כמו גם איומים מרומזים על יכולת השפעתו הפוליטית במכתב המצוין כ-׳אישי׳ שהפנה לראש העיר ושמתוארך ל- ג׳ תשרי תשט״ו, מעט לפני סוכות.

אל

ראש העיר מר חיים לבנון המכובד!

הואיל והענין שאדבר עליו אינו ענין פרטי שלי, מרגיש אני חובה בנפשי לומר לכב׳:

1. נכנסתי לשמש ולשרת את השכונות העבריות בשנת 1935 כשעדיין היו בכל האזור בתים בודדים – עד שהשכונות התפתחו למה שהן כיום: אוכלוסיה של שישים אלף נפש ורוב התעשיה מרוכזת בה.

2. התושבים הללו שסבלו שנים רבות מידי עריצים ערביים וכו׳ היו הראשונים שהכריזו על מרי אזרחי נגד יפו הערבית ולא נסוגו גם כשמושל המחוז והמזכיר הראשי איימו עלינו במאסר. עד אשר בא הסיפוח המקווה (שאותו אנו חוגגים ביום שמחת תורה).

3. בטבת תש״י- חדשיים לפני הבחירות לע.ת.א. קיבלתי מכתב ממר רוקח ראש העיר, שבו הוא מתחייב לבצע את העבודות הדרושות לשכונות ולפתור את הבעיות המיוחדות (הפירוט במכתב שבידי) ומר י. ר. מסיים את המכתב ש״סגנו מר לבנון יהיה אחראי לביצוע הדברים״.- פירסמתי את המכתב בעתונות (והציונים הכלליים [המפלגה ממנה באו רוקח ולבנון] קיבלו יותר מששת אלפים קול בבחירות לע.ת.א. יותר מכפלים של הקולות שקיבלה רשימת ההסתדרות).

והנה אנו עומדים עתה בסוף 1954 והרי התוצאות:

א) אין אף בית ספר בכל השטח. חמשת אלפים ילד מכתתים רגליהם למרחקים בשעה שקיים מגרש הפועל לשעבר שהופקע לשם כך. ב) אין אף מגרש משחקים אחד. ג) אין אף גינה אחת ולא עצים מצילים בודדים (למרות שבידי מכתב ממר שושני על נטיעת עצים) ד) לא כביש ולא מדרכה לבד מה שנעשה ע״י שלטון יפו הערבית. ה) עשן בתי יציקה, בתיח״ר לסבון ומכבסות וכו׳ מחניקים את האוכלוסיה כולל ילדים. לא זכינו להגיע לדרגת שכונת התקוה, הואיל ואין לנו ״מלאכי״ בעיריה, וגם לדרגת יפו לא – הואיל ואין לנו מנהל כמו מר גפן – ובכך הפכנו לבנים חורגים.

4. לפני תקופה קצרה ביקרתי אצל כב׳ ופרטתי בפניו את כל הבעיות וכב׳ אמר לי שבימים הקרובם אשמע ממנו. עד כה טרם קבלתי כל ידיעה נוספת.

5. במקום זה קבלתי תשובה לפנייתי אצל מזכיר העיר. פניתי אליו בהסתמך על מכתב שכתב לי לפני שנה שבשנת תשט״ו תדאג העיריה לסדר את כל הסדורים הדרושים בהביאו כנראה בחשבון כי תושבי השכונות ראויים לפחות פעם אחת בשנה לגמול שמקבלים תושבי המרכז והצפון בכל שני וחמישי (תזמורת בגן מאיר וגן העצמאות ורמי קול והופעות שונות בכל הזדמנות שהיא)- בתשובה כותב כב׳ כי אינו יכול להקציב מאות לירות לחגיגה המסורתית במוצאי שמחת תורה הבאה למעשה להבליט את קשרינו עם תל אביב העיר.

מובן שאשתדל לקיים את החגיגה בכל אופן ואקוה שכב׳ ישתתף בה.

אולם, אולי בכל זאת כדאי לשנות את יחסה של העיריה כלפי הראשונים לסבל והאחרונים לתיקון.

בכבוד רב ובברכת שנה טוב וגמח״ט

הרב י. י. פרנקל

[אעת״א, 13.10.1954, שכונות כללי, ג׳2212]

בנובמבר נשלח מזכר פנימי לראש העיריה, המפרט את התשובות לטענות שהעלה הרב פרנקל:

1. מגרש משחקים:

מאחר ואין מקום פנוי ומתאים, היכול לשמש כעת כמגרש משחקים, הרי עד לתכנון מחדש של שטח השכונה, לא קיימת כל אפשרות להקצאת שטח למטרה הנדונה.

בזמן התכנון ייעשו מאמצים להקצבת שטח למגרש משחקים.

2. נטיעות:

אין לצערנו שטחים פנויים בהם אפשר יהיה לנטוע גנות וכד׳. באשר למדרכות – מפאת רחבן הבלתי מספיק אין כל אפשרות, למרות הרצון הטוב, לנטוע בהם עצים.

3. כבישים ומדרכות:

לצערנו מפאת חוסר תקציב אין אפשרות של בצוע עבודות סלילת כבישים ורצוף מדרכות.

4. מפגעים:

אין כל אפשרות חוקית למנוע מבעלי בתי החרשת השונים, הקיימים ברשיון, מלעבוד; אולם ישנם סדורים טכניים, שעל בעלי המפעלים לסדרם והיכולים למנוע סבל מהתושבים והטפול בקביעת סדורים אלה – בידי משרד הבריאות.

[14.11.1954, אעת״א, שכונת פלורנטין, 2220]

ראש העיריה, בתשובתו לפרנקל, עידן את הניסוחים הללו, אבל לא את התשובה השלילית לבקשות. הוא כתב כי: ׳אנחנו מחפשים דרך לתכנון השכונה מחדש, כדי שנמצא את השטחים הללו הדרושים למטרות החשובות האמורות׳. פרנקל המשיך לנדנד, להזכיר את ההבטחות שניתנו ולא קוימו. מגרש הפועל הנטוש הפך בינתיים למפגע תברואתי של ממש, העיריה ניסתה לטעון כי ׳האשפה המצטברת והולכת על מגרש זה מובאת למקום ע״י תושבי השכונה׳, אבל האחראים לדבר היו עובדי בתי המלאכה במרכז וולובלסקי, שהתלוננו כי מחלקת התברואה בעירייה אינה דואגת לפינוי האשפה מאיזור התעשייה, ולכן הם משליכים אותה שם. טרדות חדשות החליפו טרדות ישנות, כפי שמשתקף במכתב זה, עליו מתנוססות שלושים חתימות של תושבי שכונת צריפי פלורנטין. חלק גדול מהם לא חותמים בעברית, וכתב היד של אחרים מראה עד כמה השפה קשה להם. אלו מהגרים עניים, הממשיכים לגור באזור שהעיריה מחשיבה כבלתי מתאים לכך:

ברחוב 366 מס. 21 היה במשך שנים רבות בית חרושת לסבון על שם מסרנו, אשר היה מפריע לא במעט לחיי התושבים ברחוב ובסביבה הקרובה. כאשר פנינו בתלונה על המצב הזה, נתנה לנו תשובה כי הרחוב נמצא באזור תעשיתי ולכן אין ביכולתם של המוסדות להתערב לתקון המצב.

השלמנו עם המצב, אם כי לא ברצון. לפני כשנה חל שנוי, ובמקום מפעל לסבון נפתח במקום מחסון למספוא. במשך החדשים הראשונים, לא הפריע המפעל החדש – הובאו למקום סחורות שונות בלבד. אולם, ב- 3 החדשים האחרונים התחילו להתמלא הבתים הסמוכים למחסן כנמת הגורמת ללכלוך חמור ולמצב בלתי נשוא. יתושים וזבובים למינהם עפים ועוקצים אותנו.

אנו פונים אל כב׳ בפניה נמרצת לפעול בהקדם האפשרי למען לתקן את המצב ולאפשר לנו לחיות בסביבה נקיה ומסודרת.

[לכבוד מר א. בויאר, סגן ראש העיריה, 8.10.1956, שם]

תושבים אחרי, אשר הגדירו עצמם כ- ׳נציגי שכונת פלורנטין׳, כינוי כללי שמרמז על כך שמדובר בגוף בלתי נבחר של פעילים, פנו לעיריה במכתב נוסף ומפורט, בו חוזרות אותן תלונות תוך שינוי מסוים בטון, ההופך למאשים וכועס. אין יותר אשליה של סולידריות או רצון טוב מטעם העיריה. במקום זה, מאמץ המכתב זהות קהילתית מתבדלת, מעמיד דרישות ומסתמך על זכויות בכדי להעלות טיעונים:

במשך שנים רבות נסינו, בכל הדרכים, להביא את בעיותינו בפני הנהלת העיריה ודרשנו טפול מידי ומעשי באותן השאלות המהוות יסוד לחיים רגילים, אותם רשאים לדרוש כל האזרחים בעיר תל – אביב יפו.

למרות מאמצים אלה, נשארו כל פניותינו ללא תשובה. העיריה הזניחה בזדון את שכונתנו והפכה אותה לגיטו של שכונת עוני וסבל.

עירית תל – אביב שירשה את שכונת פלורנטין מעירית יפו הערבית קבלה ברצון את השכונה המאוכלסת על מנת להפיק תועלת כספית – במסים גבוהים כנגד הוצאות והשקעות אפסיות במקום.

מדי שנה, עומדת שכונתנו בפני סכנה חמורה של שטפונות. ובכל שנה מבקרים גבאי העיר בשעת המצוקה לפזר הבטחות, ואנו עומדים תמיד באותו המצב. אנו דורשים מהעיריה לא הבטחות והפעם בצורה ברורה, להגיד לנו מה היא חושבת לעשות ומתי אומרת לבצע עבודות הכרחיות לפי הבא:

א. בתי ספר: עירית יפו הערבית לא דאגה לבתי ספר במקום לאחר תשע שנות קום מדינת ישראל וצרוף השכונה לעיר העברית הגדולה – עירית תל – אביב לא הקימה בית ספר אחד במקום כך לא קיימים בתי ספר בשטח של 2 קילומטרים בין רחוב לילינבלום לבין כביש ירושלים – ילדינו חייבים בגשם שוטף ובחום לוהט ללכת רגלי גם מחוסר תחבורה עירונית במקום לבתי ספר מרוחקים – או לנוטשם.

ב) גני ילדים עירוניים: לא בנמצא בשכונה שלנו – כאילו לא ידעה מועצת העיריה שחלק זה מהעיר מטופל בילדים מרובים ומבורך בילודה מוגברת.

ג) מגרש משחקים וגנים צבוריים: למרות ששכונות עוני אחרות זכו במגרשי משחקים וגנים צבוריים (שפירא והתקוה) זכתה שכונתינו בשתוק כל מפעל עירוני וצבורי – ההבטחות בנדון זה לא הוגשמו למרות רבוי אדמות מהרכוש הנטוש בקרבתינו.

[לכבוד ראש עירית תל – אביב, 16.10.1956, שם]

רשימת הדרישות ממשיכה: סלילת כבישים, טיפול בתחבורה הציבורית הלקויה, בניית שיכונים חדשים על אדמות הנפקדים הרבות הסמוכות לשכונה, טיפול במפגעי התעשייה והורדת מיסים. עירית תל-אביב מוצגת במכתב זה כיורשתה של עירית יפו שהפלתה וניצלה את שכונותיה העבריות: ׳הגיע הזמן לשבור את חומות הגיטו שכפו עלינו שתי העיריות יחד ולקבל אותנו כבנים שווים בעיריה עברית במדינת ישראל. הגיע הזמן שנקבל תמורה תמורת המסים שאנו משלמים לעירה במקום להוציאם כדי לפאר מקומות אחרים בעיר׳. הפעילים דורשים הקמת ועדת חקירה צבורית ועירונית, ושולחים העתקים מהמכתב לשרי הפנים, החינוך והתחבורה, וגם, כפי שהם מוסיפים בכתב יד, לסיעת הפועלים, היריבים הפוליטיים של ראש העיר.

הלחץ פעל, ובשעה טובה, כמעט תשע שנים לאחר ששכונת פלורנטין סופחה לתל-אביב, אושרה בניית מגרש משחקים, מועדון נוער ובית ספר חדש על שטח מגרש הפועל. שרטוט המגרש על נייר פרגמנט מצורף להודעה על כך שנשלחה לראש העיריה. מגרש הפועל הופך לבית ספר

*

זה היה מאבק תושבים מוצלח, אבל לא נצחון. נכון, הוקם בית ספר לילדי שכונת פלורנטין, אבל הוא היה בלב אזור תעשיה שהמצב בו רק הלך והתדרדר. לא הוצע כל פתרון לבעיות האחרות שהעלו התושבים ותנאי החיים בשכונה הוסיפו להיות קשים. דירתו של הרב פרנקל הייתה ברחוב אבראבנל, משקיפה על שכונת צריפי פלורנטין. ביקרתי בדירה הצנועה הזו, בה גר בשכירות, לא פעם, מאחר ומובילת המאבקים השכונתיים האחרונים, מי שמטפחת ואחראית כמעט לבדה על הגינה הקהילתית, הילה הראל, היא חברה טובה, וגם היא מתגוררת בה בשכירות כבר שנים רבות. מהמרפסת, בה יש כמעט תמיד רוח נעימה, ניתן לראות את בית הספר ואת הגגות הנמוכים של שכונת הצריפים.

למרות, ואולי אף בגלל הצניעות הזו, זכה הרב פרנקל להכרה ציבורית רבה. חגיגות שמחת תורה המשיכו להתקיים כסדרן והמסורת היתה ברורה כל כך עד שהעיתון ׳מעריב׳ יכול היה לתאר אותן בפרוטרוט עוד לפני שהתרחשו:

שמחת ׳הקפות׳ מסורתית, בהשתתפות אלפי אנשים, תיערך במוצאי שמחת תורה בניצוחו של הרב יצחק ידידיה פרנקל בכיכר המרוצפת שליד ביתו – בקרן הרחובות אבראבנל-עמק-יזרעאל בתל-אביב. תזמורת הכבאים ו׳להקת האש׳ בניצוחו של ׳סוליימן הגדול׳ יתרמו לשיתופם של ההמונים הצפויים בשמחה זו.

הרב פרנקל, ׳רבן של השכונות׳ בתל-אביב מקיים כבר 29 שנים מסורת עממית זו להקיף בשמחת החג אלפי אנשים. בדרך כלל מתרכז ברחבה שליד ביתו קהל הנאמד בעשרת אלפים אנשים. משפחת בוכמן מעמידה תמיד את ביתה לקליטתם של ׳האושפיזין׳ המכובדים ודואגת להם במאכל ובמשקה. מעל מרפסת הבית משדר הרב פרנקל את דברי ברכתו בכמה שפות לקהל המצטופף למטה.

שמחת ה׳הקפות׳ תתחיל במוצאי החג, בשעה 6.30, בקריאת ׳סיום התורה׳ על ידי נערי כמה עדות – בסימן מיזוג הגלויות בישראל. החזן הראשי של בית-הכנסת הגדול בת״א, מר בנימין אונגר, יתכבד בפסוקי ׳אתה הראית לדעת׳ – ואחריו יתכבדו בכך גם חזני העדות האחרות. התהלוכה, ובראשה ספרי תורה עתיקים, תסובב ברחובות הסמוכים לצלילי תזמורת הכבאים. התכנית כוללת גם מחולות-עם מסורתיים של בני העדה התימנית.

עד כה כבר הבטיחו את השתתפותם ראש העיר מר נמיר, סגן שר הבטחון מר שמעון פרס, שר המשטרה מר בכור שטרית והמפקח הראשי של המשטרה מר יוסף נחמיאס, חברי כנסת, נציגים דיפלומאטיים ועוד.

[שאול הון, אלפים ייצאו ל׳הקפות׳ בת״א, מעריב, 8.10.1963, עמ׳ 8]

איזה יופי, מה? מתואר פה אירוע שתכניו ואופן התנהלותו נוצרו כתוצאה ותגובה לתנאים בשכונת פלורנטין בת הזמן, המשלב בין הדתי לאזרחי ויוצר קרנבל מקומי בעל חשיבות אזורית ולאומית. העירוב בין מנהגי העדות השונים, בין העירוני ובין הארצי, והמשמעות הפוליטית הברורה של כל זה: יש פה סלט נחמד מאוד. אני מכיר את הכיכר המעט עלובה הזו, שנקראת היום על שם שרה בוכמן, שממרפסת דירתה נאם הרב פרנקל, לובש גלימה בוכרית. אני חושב שזה היה צריך להיות אתר מורשת לאומי.

באותה שנה היה מעורב הרב פרנקל עוד בשני עניינים שמקמו אותו במרכז תשומת הלב הציבורית. הוא ניסה לתווך בין הצדדים המעורבים בפרשת חטיפתו של הילד יוסל׳ה שוחמכר, לו מונה כאפוטרופוס, כדמות שהייתה מקובלת גם על דתיים וגם על חילוניים, והוא דאג להבאתם לקבורה, בטקס פומבי וגדול, של עצמות נספים במחנה ההשמדה טרבלינקה, אותן אסף בעצמו כאשר השתתף במשלחת הישראלית לציון 20 שנים למרד גטו וארשה. טקס קבורה רב רושם זה, אשר בו השתתפו אלפי אנשים, יצא מבית הכנסת הגדול בתל-אביב לבית הקברות בנחלת יצחק בסוף חודש מאי. כשבועיים אחר כך הוא פונה אל ראש העיריה בענינים פרוזאים הרבה יותר:

מוצא אני לחובתי להביא לתשומת לבו את הפרטים הבאים הנוגעים לצרכיו החיוניים של האיזור פלורנטין והסביבה.

      1. כבעיה דחופה שאינה סובלת דיחוי, יש לראות את בעית מגורים עם בתי מלאכה של נגרות הנמצאים בכפיפה אחת, כלומר, בצריף אחד של עץ, שוכנים ביחד בית מלאכה של נגרות עם מגורים של משפחה מרובת ילדים. בשנה האחרונה כבר קרו פעמיים מקרים של שריפות בלילה, שרק בנס נצלו נפשות של ילדים קטנים אשר רק קיר של דיקטים הפרידה בינם לבין מוקד השריפה, יש גם לציין שבשנה האחרונה הלכו ורבו המקרים של הפיכת צריפי מגורים לנגריות, וכל זה באישור המחלקות המתאימות של העיריה.

      1. בעית העשן והארובות בגדלים שונים, מהווים בעיה בריאותית צבורית הדורשת את פתרונה.

      1. אין להתעלם גם מהבעיה של רעש ומריטת עצבים, כל האיזור הזה נמצאים בכפיפה אחת מפעלים מרעישים ומטרידים מנוחת הציבור, מעורבים ביחד עם בתי מגורים. היה פעם סיכום בין הח״מ לבין סגני ראש העיר, לבקר במקום כד לקבוע עדיפות למפעלים אשר צריכים לעזוב הראשונים תחומי מגורים ולצאת למרום רכוזי מלאכה מחוץ לעיר, עד היום טרם נעשה הדבר.

    1. גם בעית בית כנסת מרכזי בסביבה טרם בא על תקונו. ממשיכים להתפלל בחנויות שכורות או במקומות לא מתאימים אחרים, יש גם לשפר את התאורה ואת הנקיון.

      [11.6.1963, אעת״א, ב׳2212]

סגן ראש העיריה ניסח תשובה לפנייתו של הרב פרנקל, ובה טען כי: ׳קשה לאמר שלא נעשה דבר, או שלא חלה התקדמות בפעולותיה של העיריה׳. לראיה ציין את מספר הכבישים שנסללו, את ׳ביה״ס ע״ש דרויאנוב שנפתח באותה שכונה והספסלים שהותקנו ברחובות שונים׳. ובכל זאת, הוא הסתייג: ׳נכון, אמנם, שבעית הבעיות, הלא היא הפרדת המלאכה מהמגורים, לא נפתרה עדיין׳. כדי להוכיח שכוונות העיריה ופעולותיה חיוביות צורף למזכר פירוט הוצאותיה על סלילת רחובות, תיעול, הוספת פנסי רחוב (בשנים 1955-1956 נוספו 4 פנסים!) וכו׳. זה מגוחך.

*

שער ספר הבדיחה והחידודלמה קראו לבית הספר על שם דרויאנוב? אלתר דרויאנוב, בשבילכם, שהיה סופר, עורך ועיתונאי, אשר מת בתל אביב בשנת 1938. יש לו חשיבות בתולדותיה של העיר מאחר והוא ערך וכתב את רובו של ספר ההיסטוריה המוסכם הראשון שלה, ׳ספר תל-אביב׳, אבל הוא זכור בעיקר בגלל ׳ספר הבדיחה והחידוד׳, שלושה כרכים בהם קיבץ יותר משלושת אלפים הלצות ומעשיות מצחיקות, המתעדים ומשמרים את ההומור היהודי במזרח אירופה. לספר זה יש מספר מהדורות, כאשר לנו בבית יש את זו משנת 1951, עם העטיפה היפה שצוירה על ידי צילה בינדר, עליה מופיע ציור שלושה גברים המתגודדים יחדיו, אשר זוויות שפמיהם מצביעות על מצב רוחם המשועשע. אחד, כנראה בעל מלאכה, שמטפחת אדומה קשורה לצווארו, מספר משהו, תוך תנועות ידיים, לזקן הדור השעון על מקל. אדם נוסף, ברקע, מאזין ונהנה. זאת סצנה יפה, אבל היא מאוד לא מקומית. כאשר היינו בפגישת היכרות עם מנהלת בית הספר בו תלמד ביתנו, אישה מבריקה ונעימה, היו על המדף בחדרה כרכי ההוצאה האחרונה, משנת 1991, שאיוריו של דני קרמן על שעריהם. הוא בחר לצייר מעין קריקטורות של בדיחות מתוך הספר, איש שמן מרמה אדם עני ורזה, גבר המביא דג צבוע ירוק למשפחתו. המנהלת ציינה בפנינו את מה שברור לכל מי שמעיין כעת בספר, שזה לא כל כך מצחיק. אולי פעם, כאשר מציאות החיים הזו הייתה קרובה ואפשרית, אבל לא כעת. העולם הזה נעלם. 

שמו של דרויאנוב ניתן לבית הספר מאחר והיה דמות חשובה, ולכן בחרה העיריה להנציח ולציין אותו, לא בגלל שום הקשר מקומי. זו זכותה המלאה, כמובן, היא בנתה את המבנה ולכן רשאית לתת לו שם, המבטא ומשקף ערכים שהיא חפצה לקדם. כאשר נבנה מחדש בחרה העיריה לשמור את שמו הישן ולא לשנותו. בכך, כמו גם בכוונותיהן הטובות של אדריכליות המבנה, אורית אורנת ורות שפירא, מתבטא רצון להמשכיות, להשתלבות ולהבנה של הסביבה בה ממוקם בית הספר. שמות הרחובות ביפו הם סיפור מסובך יותר.

כך מתואר בעיתון העיריה התהליך הכושל של מתן השמות לרחובות העיר הכבושה:

עם כיבוש יפו על-ידי צבא ההגנה לישראל, הוחלפו בהוראת-שעה גם השמות המעטים של הרחובות ביפו במספרים, נוסח ערים גדולות באמריקה (בפרט בניו-יורק). צורתם המפותלת והבלתי-מתוכננת של הרחובות והסימטאות ביפו, ברובם לא-סלולים, ובחלקם אזורי-הריסה הצפויים לתכנון ובנייה מחדש – לא איפשרה קביעת סדר מספרים נוח ברחובות, וכך נקבעו בלי כל שיטה מספרים גדולים ליד קטנים, אשר הכניסו בלבול ואנדרלמוסיה בעיר. מתוך הרגל ולשם נוחיות הוסיפו להשתמש התושבים הותיקים, ובהשפעתם גם העולים החדשים, שהם רוב מנינה של יפו, בכמה מן השמות הערבים לרחובות הראשיים שנתכוונו להשכיחם. גם מוסדות ממשלתיים וצבאיים הוסיפו להשתמש בשמות אלה, כדי למנוע אי-דיוקים.

[שמות הרחובות ביפו הישראלית, ידיעות תל-אביב-יפו, חוברת 1-2 (השנה העשרים ושלש), 1955, עמ׳ 25]

הסתירות הפנימיות בטקסט הזה מצחיקות קצת. שמות רחובות ניו-יורק הם מודל לחיקוי, שלא צלח בגלל חוסר התכנון הבסיסי, אפילו מוסדות השלטון ממשיכים להשתמש בשמות הישנים שיש כוונה מוצהרת להשכיחם. הפתרון לכשלון הזה הוא מתן שמות חדשים, שישמשו ככלי לחינוך האוכלוסיה:

בסוף תשי״ד (אבגוסט 1954) נקבעו סופית, לאחר הרבה שיקולים, מאה השמות הראשונים לרוב הרחובות החשובים ביפו, מבין ארבע מאות הרחובות, הסימטאות, הככרות והמבויים שיש בעיר זו – רובם צרים, לא סלולים, צפויים להריסה ולתכנון חדש.

בקביעת מאה השמות הראשונים – שאחריהם יבואו בהמשך הזמן, שמות נוספים – הובאו בחשבון כל סגולותיה ומשאלותיה של יפו הישראלית, ההיסטוריה הקדומה, האגדה והמיתוס, ההיסטוריה העברית החדשה, הנוף והחוף, וגם ה׳בינלאומיות׳ של המעוטים ביפו. שמות אלה באו לטבוע על יפו חותם עברי-יהודי-ישראלי, לשים בפי האוכלוסיה המגוונת שלה שמות ברורים במקום מספרים לא-ברורים, שמות עבריים במקום לועזיים, להקל על האורינטציה של תושב יפו עצמו ושל המבקש את מעונו, וגם לעורר את התושב היפואי, הרחוק מידיעת היהדות, לבקש הסבר לשם רחוב זה או אחר ולהוסיף על-ידי כך משהו על ידיעתו את הסביבה. על שמות אלה יתחנך הנוער היפואי, החי ביפו ומריח את ריחה ונושם את אוירה.

[שם, עמ׳ 26]

שם הרחוב שלי, ׳הרבי מבכרך׳, משתלב בעקרונות אלו, ולכאורה הוא אחד מתוך יותר מרבע משמות הרחובות בעיר הקרויים על שם ׳אישים יהודיים מתקופות קדומות (רבנים וחז״ל)׳, כמו רחוב הרבי מפשסיחא או שדרות הבעש״ט. בפועל, הרחוב רק מתחזה לכזה ולמעשה קרוי על שם יצירה ספרותית בלתי גמורה של היינריך היינה. אני חושב שזה בגלל עקשנותה של אישה אחת, ציירת חובבת ומעריצה של התרבות הגרמנית בהקשרה היהודי בשם אסתר קלינמן.

היא מתארת את השתלשלות העניינים במכתב למערכת העיתון ׳הבקר׳:

בקום המדינה, כשהחלו לקרוא לרחובות העיר בשמות חדשים לכבד בהם את זכרם של אישים יהודיים, הצעתי אנכי, לאור שייכותו של היינה לעם היהודי, לקרוא רחוב על שמו.

פניתי לשם כך לעיריה וכן מעל גבי מכתבים לעתונות היומית, אולם לדאבוני – עד כה ללא תוצאות.

הצעתי הנ״ל היתה כדלקמן:

׳בין השמות לרחובות החדשים, שבהם אומרת תל-אביב לכבד את זכרם של גדולי הרוח היהודיים, ראוי היה שיונצח גם השם היינריך היינה.

עצמות הליריקן הגדול טמונות באדמה צרפתית, מפני שעם ׳המשוררים וההוגים׳ מרר מדי את חיי הקולגה היהודי מכדי שיכול היה לחיות ולמות בארץ מכורתו.

מגיע לו למשורר הנעלה, שהיה כולו יהודי – אם גם דרכונו הכחיש זאת, שתנתן לו כמאה שנה אחרי מותו זכות מולדת סימלית במדינת ישראל׳.

[אסתר קלינמן, רחוב ע״ש היינה, מכתבים אל העורך, הבקר, 16.8.1953, עמ׳ 2]

מאחר ופנייתה לא נענתה, שלחה את המכתב הזה, כמו גם העתק מכתב שכתבה בעניין לראש הממשל דוד בן-גוריון, לועדת השמות לרחובות בעיר. היא כתבה: ׳האם לא נהיה מגוכחים בעיני כל העולם התרבותי אם לא ייקראו רחובות ע״ש היינה בערי ישראל לפחות לרגל יובל ה- 100…׳. הפעם זכתה לתשובה מהירה ומפורטת מראש העיר חיים לבנון, הכוללת גם הטפת מוסר ושיעור בערכים יהודיים ועירוניים:

קראתי בשים-לב את מכתבך מיום 17.2.1956, וגם את העתק מכתבך לראש הממשלה מר ד. בן-גוריון, שבהם את מציעה לקרוא על שם המשורר היינריך היינה, שהשנה מלאו 100 שנה למותו, רחובות בערי ישראל.

אינני יודע מה תהיה תגובתם של כל אלה אשר פנית אליהם בהצעתך, אך מה שנוגע לתל-אביב עלי להשיב לך את הדברים הבאים:

א) בתקנות של עירית תל-אביב למתן שמות לרחובות יש סעיף מפורש האוסר לקרוא בעירנו בשמות מומרים. יהודי שפנה עורף ליהדות ורכש לעצמו תעודת טבילה כדי לחדור לחיי התרבות של אירופה״ (אני משתמש בנוסח מכתבך), או לשם כל מטרה אחרת שהיא – אינו ראוי שינציחו את שמו בעיר העברית. שמות יהודים חפשים-בדעות, שלא ניתקו את הפתיל האחרון עם היהדות – כן, חסידי אומות העולם וגדולי תרבות העולם שלא מישראל – כן, מומרים – לא!

ב- 1600 הרחובות בתל-אביב שיש להם כבר שמות לא יזכרו ולא יפקדו שמות אישים, ואפילו מגדולי-העולם הם, שהוציאו את עצמם מכלל ישראל. גם בעתיד ננהג לפי תקנות אלו.

ב) במה שנוגע להיינה ״יהודי זה, שהיסורים מרקו את עונו ומותו הטיל שלום בינו ובין אלהי ישראל״ (כדברי משוררנו ביאליק על היינה), שיצירתו היתה ספוגה רוח ישראל,, ובכמה מיצירותיו הביע דברי-חרטה מפורשים על מעשה-ההמרה הנואל, הזדהות עם צער ישראל והתרסה ודברי גנאי ותוכחה לעמים הנוצרים אויבי ישראל וכן הערצה לספר-הספרים, עד שגם כמה משלומי אמוני המסורת ראו בו בעל-תשובה – נהגה עירית תל-אביב לפנים משורת הדין, והחליטה לפני כמה שנים לקרוא רחוב על שם אחת מיצירותיו, ״הרבי מבכרך״ (ספור על נושא יהודי לאומי מימי מסעי הצלב). על השלט, כשייקבע לרחוב זה בשנה זו, תהיה נוסף לשם ״הרבי מבכרך״ גם כתובת הסבר בסוגריים ״יצירתו של ה. היינה״ כל אדם יבין את הסבה, שבגללה לא נקבע לרחוב שמו המפורש של היינה. 

[קריאת רחוב בתל-אביב על שם היינריך היינה, 17.2.1956, אעת״א, שמות לרחובות (ועדת השמות), 2630 – 04]

תשובתה של אסתר קלינמן לדרשה המלומדת משעשעת:

לאחר שכב׳ הואיל בטובו להסביר לי את העקרונות החמורים של עירית תל-אביב ביחס למתן שמות לרחובות העיר, אינני רשאית להיות בלתי שבעת-רצון בהצלחת מאמצי לראות את שמו של היינה על גבי שלט רחוב תל-אביבי בשנת היובל הזאת (אם גם בכתב קטן).

ההישג הזה מעודד אותי לקוות, שבעקבות השם של היינה בכתב קטן יופיע עם הזמן על שלט רחוב בתל-אביב שמו של היינה בכתב גדול. כי אילו לא היו סיכויים שהעיריות תשנינה את תקנותיהן במרוצת הזמן, לא היתה כלל באה התקדמות לעולם.

[אסתר קלינמן לראש העיר, לא צוין תאריך, שם]

היא צדקה, כמובן. רח׳ על שם היינה נמצא לא רחוק מכאן, בהמשך רחוב אליפלט ודרך שלבים. עוד בשנת 1956 נקראה כיכר על שמו בחיפה. ׳הרבי מבכרך׳, אגב, הוא יצירה לא גמורה ולא טובה לטעמי, לפחות בתרגום אותו אני קראתי. היא מגוללת מעין סיפור אגדה מיתי מבולבל, על רב צעיר שלו אישה יפה, אשר מגלה בערב פסח כי גופת תינוק הוסתרה מתחת לשולחן החג כחלק מעלילת דם נגד יהודי העיר הקטנה בה הוא מכהן, בכרך, שעל נהר הריין. ביקרתי בעיירה הזו במהלך מסע אופניים שערכתי לפני כ- 15 שנים, ויש לי איפשהו צילום ליד שלט הכניסה אליה. זה איזור יפה אבל קצת משעמם. היינה נטש את הסיפור בלי לסיים אותו אחרי פרק ארוך בו הוא מתאר את הגעת הזוג, שבורח ונוטש את קהילתו ומשפחתו מאחור, לפרנקפורט של המיין, והמפגש שלו עם הקהילה היהודית המושחתת, המסוכסכת והמסתגרת בתוך הגטו של העיר. הערת הסיכום המוזרה שלו היא: ׳(הסיום והפרקים הבאים אבדו, ולא באשמת המחבר)׳. לא ברור לי אם יש סיבה אובייקטיבית ההופכת אותו לבעל ערך. אין בו הרבה, פרט לרומנטיקה מוסרנית ומעט הברקות, אבל יכול להיות שבגרמנית זה משהו משהו. השיקולים בגללם דווקא רחובי נושא את השם הזה יכולים להיות קרבתו למושבה האמריקאית-גרמנית, כמו גם שוליותו. למי איכפת בכלל מהרחוב הזה, אז שיהיה על שם מומר, בסדר. אבל יכול להיות שמדובר בהמשך של העקרון לפיו פעלה ועדת השמות, של נסיון לתת כותרת נושאית לשמות הרחובות באזור או בשכונה. הרחובות המצטלבים עם ׳הרבי מבכרך׳ (הגרים או העוברים בו אמורים להתעניין בשם, ולגלות שזה למעשה ספר של היינה, גיבור התרבות הגרמנית) נקראו על שם סופרים יהודים-גרמנים אחרים: ארתור שניצלר, ליאופלד קומפרט ויעקב וסרמן.

בשנות חיי פה גיליתי שזה שם קשה להגייה ולאיות וקוריוז משעשע.

*

האם שכונת מכבי בוערת?בשנת 1971 פרסם מנחם תלמי, עיתונאי בעיתון מעריב, כתבה שעסקה בשכונת מכבי. כותרתה צוירה במיוחד, באופן הממחיש ומדגים את התעלומה שהיא באה לגולל: האם שכונת מכבי בוערת? ציור שמו של תלמי, בתחתית הכותרת הזו, מדגיש את היותו כותב ייחודי, המייצג לכאורה קול עממי ופשוט. הכתבה מתארת דיוקן עגום של השכונה ושל האיזור בתוכו היא ניצבת:

שכונת מכבי […] מצוייה בדרומה של תל-אביב, מאחורי שכונת-פלורנטין, נושקת למה שהיה קרוי פעם המושבה הגרמנית.

רואים אותה ממרפסת ביתו של הרב ידידיה פרנקל, כמוה שרואים משם את מרבית השכונות הדרומיות של תל-אביב. לא רק מפני שהבית גבוה ודירתו של הרב נעים-ההליכות מצוייה בקומה ג׳, אלא משום שהוא קרוי רב-השכונות והוא חייב לראות תמיד את צאן מרעיתו.

מהמרפסת של הרב פרנקל, החולשת, בין היתר, על נוף יפואי מקסים, רואים היטב את הדליקות הפורצות מפעם לפעם בשכונת מכבי. וכל דליקה כזו מבשרת שעוד צריף, ישן נושן, הלך לעולמו.

ובזמן האחרון הולכים שם הצריפים אחד אחרי השני ואיש אינו יודע איך ועל שום מה. וחרושת השמועות עובדת. והפחד הטמיר מקנן בלבבות אנשי העמל הפשוטים המתגוררים שם.

גם ״הבית הערבי״ נשרף

שכונת מכבי בוערת. שבעה צריפים בחודש אחד. על אנשי האזור הזה לא עושה הדבר רושם מיוחד. הם רגילים לשריפות, אחרי ככלות הכל, בתי המלאכה של פלורנטין ומרכז-וולובלסקי ממש נושקים לשכונה זו וסביבה זו נותנת תעסוקה נכבדה מאוד לצותות הכיבוי של תל-אביב. מאז ולתמיד.

אנשי האזור אינם מתרגשים במיוחד. הנה, לפני כמה ימים עלה בלהבות ״הבית הערבי״ המזדקר מתוך אזור המלאכה של פלורנטין. זה בנין המתגבה מעל צי הצריפים האפורים והנמוכים, עשוי אבן, שהיה ניכר למרחוק בגג הרעפים האדום שלו. היה רכושה של משפחה ארמנית מיפו ושימש כדירות מגורים ליהודים. לאחר קום המדינה – נעשה משכן לבתי מלאכה ומחסנים למינהם. לילה אחד עלה באש והאדים את שמיה של יפו. היום הוא ניצב כמו מצבה – שחור, נטול גג וחלונות.

אז אם הבית הזה, האבני, הגדול, לא נמלט מגורל האש, מה יתרגשו אנשי האזור למראה צריף קטן במכבי, הנכלה בלהבות?

אבל אנשי מכבי מתרגשים מאוד. כי שם ביתם. בית לא יפה, בלתי מרנין, לא מצלמים אותו בשקופיות צבעוניות. אבל בלתו אין

עץ מרקיב ופח מחליד

אף פעם לא היתה שכונת מכבי שכונה גדולה. משהצטמקה עד למימדיה הנוכחיים, הריהי שכונה זעירה, גוססת לאיטה. אף אחד לא דוחק בה שתמות ואף אחד אינו עושה משהו כדי שתחייה.

היא משתרעת על שטח של פחות מעשרה דונאם שעליהם ניצבו בעבר שבעים וכמה צריפים. היום מתגוררות שם 15 משפחות בלבד. חלק מן הצריפים נטוש. וצריפים אלה, שתריסי העץ שלהם מסומרות אל המסגרות, נראים כמו גוויות שקפאו.

הצריפים שעדיין גרים בהם אינם נראים טוב יותר.

לפחות בצורתה החיצונית מכבי היא אחת משכונות העוני הנכפשות ביותר של תל-אביב. היא נראית כמו תפאורה זדונית לסרט עוני ניאוריאליסטי. צריפיה הנרקבים עטופים ב״טול״ שחור, שאיבד זה שנים את עמידותו וניחוחו העיטרני. גגות הצריפים עשויים פח מחליד וכפי שסחו לנו התושבים: ״בקיץ זה תנור. בחורף זה פריג׳ידר״. סימטאות החול של השכונה ספוגים מדמנה ושיחי-סרפד אורבים לבלתי-זהיר בכל פינה.

חשודים ומפחדים

מי היה זוכר שעוד קיימת שכונה כזו, מי היה יודע שעדיין חיים בני אדם באותם צריפי מגורים לשעבר, שכבר אינם יפים אפילו להחסנת סחורות – אלמלא מכת הדליקות והזעקה שהקימו אותם תושבים.

אימת הדליקות ניבטת ממבטיהם של דרי שכונת מכבי. הם אינם יודעים מהיכן באה האש ומדוע. הם יודעים כי ברגע שיעלה צריפם בלהבות, לא יהיה גג מעל ראשם, אלא כיפת הרקיע.

למראה אדם המרחרח בשכונתם, המתעניין בגורלם, הם גחים מצריפיהם ונקבצים סביבו. רובם נשים. הגברים יצאו למלאכת יומם. ובכל צריף מן הצריפים שעדיין גרים בהם נשאר מישהו. סכנה לעזוב צריף ללא השגחה.

״הנה, האשה הזקנה משם עזבה את הצריף שלה בלי שמירה. הלכה רק לכמה שעות. עד שחזרה כבר לא היה ממנו כלום״.

[מנחם תלמי, האם שכונת מכבי בוערת?, מעריב, 12.3.1971, עמ׳ 13]

לכתבה מצורפות שתי תמונות. באחת ניתן לראות את הצריפים הצפופים, שילדים משחקים בחצרותיהם, ובשניה אישה מבוגרת, שראשה עטוף מטפחת, מצביעה לעבר משקוף חרוך. הכיתוב אומר: ׳כאן היה הצריף של האלמנה. הלכה לכמה שעות, חזרה ומצאה צריף שרוף׳. דיירי השכונה מוצגים על ידי תלמי כקורבנות מושלמים, שננטשו בתוך תוהו ובוהו עירוני מאיים. תלמי לא מנסה לפתור את התעלומה שהציג, אלא רק להעצים את מימדיה ולהציגה כמעין קללה מיתית. השכונה מוצגת על ידו כנוף של סרט, כאשר הרב טוב הלב ונעים ההליכות הוא אחת הדמויות.

אותו עיתון, בכתבה מוקדמת יותר, מציג דמות נבל, בן-נון, אשר גר בבית עליו השתלט בשכונת מכבי ב׳, מעבר לכביש. מסגרת הכתבה היא עדות על המצב העגום של הנוער ביפו ובשכונות הדרום של תל-אביב, וכותרת המשנה שלה, ׳תל אביב בשחור לבן׳ מבהירה מה נקודת המבט. השחור הוא העוני, הפשע, הסמים וכמובן גם מזרחיות הדמויות המתוארות כאן:

בשכונות ובפרברים צומח, כאמור, נוער עבריין. גם יפו לא נוקתה. ״הנוער היפואי ממורמר, ובצדק, על היותו כה לא-מטופל וכה מקופח. לדעתי נוער השכונות, ויפו בכללן, מהווה יורה רותחת שתופעה כמו האיש בן-נון היא סימפטום שלה, סימפטום הרסני ומרתיע כאחד״ – כותבת מדריכת נוער במועדון נערים עירוני ביפו, בדו״ח מסכם שהגישה בעקבות גילוי ׳פרשת בן-נון׳.

מי הוא האיש בן-נון? המדובר ב׳מלך שכונתי׳, אלילם של נערים ביפו, בסביבה הנמצאת לא הרחק מ׳מגדל השעון׳. מעניין לספר את פרטי אותה פרשה, כי באמצעותה ניתן לשפוך מעט אור על המתרחש בעולמם של הנערים שאינם עובדים ואינם לומדים.

בנימין בן-נון מכונה ׳המלך שלנו׳ או ה׳קינג שלנו׳ על-ידי חלק גדול מנערי יפו. הוא בעל דירה קטנה הנקראת ׳החדר׳. הכניסה אליו חופשית לכל המעונין ולכל השייך לג׳מעא (החבר׳ה). זאת, בתנאי אחד: הנכנס לחדר מוטלת החובה לחתום באצבעו בספרו של ׳המלך׳. בחתימה זו מתחייב הנער, כי מהיום ועד עולם בן-נון הוא מלכו ועליו לציית לו אם יידרש. תמורת חתימה זו מקבל הנער זכות לכניסה חופשית ל׳חדר׳ ולהסתופף במחיצתו של ה׳מלך׳.

בתוך ה׳חדר׳ מעשנים חשיש, לוקחים כדורי ל.ס.ד. ומאזינים לתקליטים. ילדים אחדים נשלחים על-ידי ה׳מלך׳ לביצוע גניבות (כייסות ופריצות) בקנה מידה קטן (סיגריות מקיוסקים, סכומי כסף מקופות שונות). את השלל מביאים הם ל׳מלך׳ המפריש להם חלק קטן מן הריווח (זוכרים את פייגין?).

משנודע על קיומו של ׳מוסד׳ זה ביפו, הצליח לחדור לתוכו מדריך צעיר, המטפל בבעיות נוער. הרי תיאורו: ״ביקרתי בחדר ביום ששי [.] בשעה 20:00 עד שעה 21:30. החדר הוא מבנה חימר קטן בעל 2 חדרים קטנים. המקום היה מלוכלך ומוזנח מאוד. החדר הראשון היה ריק כולו והשני כלל ספה, ארון בגדים, שולחן קטן ומספר כסאות ורדיו. בן-נון עצמו הוא גבר בן 45, נאה למדי ובעל מראה מוזנח. הוא גרוש ואב לשלושה ילדים בוגרים ואינו עובד. במשך השעה ששהיתי במקום היו שם כ-12 נערים (6 בני 16-15 ו-6 אחרים בני 24-22) כעבור דקות אחדות יצאו שני נערים להביא ׳כיף׳ (חשיש) מרחוב 60, הם חזרו מהר (מסתבר שאין בעיה להשיג חשיש במקום זה) והחל העישון בצוותא. אחד הבוגרים אף לקח חצי כדור ל.ס.ד. בתוך קפה. (הערבוב בקפה מבטיח השפעה חזקה של הסם על המעשן אותו). אני סירבתי לעשן בטענה שכבר לקחתי סם. אחד הנערים הציע לבן-נון להחתים אותי. כששאלתי לשם מה החתימה, הוסבר לי, שעלי לחתום לבן-נון שהוא המלך שלי כמו של כולם״.

[אברהם רותם, בן-נון – ״המלך״ של נערי יפו, מעריב, 3.8.1970, עמ׳ 13]

אפילו המדריך, אותו סוכן סמוי על דעת עצמו, מודה שהנערים חותמים כי: ׳הם עושים לו כבוד כי הוא אדם מבוגר וכי ׳זה לא עולה להם בבריאות׳׳, אבל הכתבה לא מטילה ספק בשליטה המלאה והשטנית שמפעיל אותו יורש מזרחי של דמות היהודי הגנב מהספר ׳אוליבר טוויסט׳. שולי העיר מוצגים כאן כמקום זר, המתנהל בחוקיות שונה מזו המוכרת לקוראים. השימוש בסמים, ההאזנה לתקליטים וההזנחה אמנם נובעים מהקיפוח על ידי הרשויות, כפי שמציינת מדריכת הנוער, אבל זה לא הופך אותם למאיימים פחות. בן-נון הוא דמות ספרותית בכתבה הזו, בדומה לרב פרנקל בכתבה הקודמת. הסטראוטיפים בהם הם מתוארים משקפים את הדימוי של שכונות הגבול בין תל-אביב ליפו. 

כמה שנים אחר כך, כתבה נוספת עוסקת בבן-נון. הפעם ההקשר הוא נדל״ני, השתלטותו על שטח בבעלות המדינה. זו כתבת תחקיר ולא סיפור צבע מובהק, כפי שמציינת כותרת המשנה, ׳מעריב חוקר׳:

השתלטות של עבריין על אחת מרזרוות הקרקע הציבוריות המעטות והיקרות, שנותרו עדיין בתל-אביב, חושפת מחדש את מידת חוסר האונים של מוסדות עירוניים וממלכתיים במאבקם על שמירת קרקעות מפני פלישות ותפיסות זדוניות.

יעקב בנימין, בן 50, הקורא לעצמו בנימין בן-נון והידוע גם בכינויו ׳המלך׳ מתגורר זה שמונה שנים במרכזה של שכונת מכבי ב׳ הישנה, הגובלת בשכונת נווה צדק.

שטח הממלכה שלו משתרע על 1,124 מ״ר והוא התנחל בה לאחר שפונה בשנת 1967 ממקום מגוריו הקודם בגוש 70/14 במנשיה.

כיום, אין יודעים בחברות ׳עמידר׳, ׳חלמיש׳ ובמינהל מקרקעי ישראל כיצד הגיע יעקב בנימין למקום מגוריו החדש בגוש 7041 חלקה 2.

בתקופה האחרונה אירעו באיזור שריפות ב- 8 צריפים, שדייריהם נמלטו, או פונה מן המקום לאיזורי דיור אחרים בתל-אביב. גורם השריפות לא אותר.

עתה נותרו בחלקה זו שני בתי-אבן בבעלותו של יעקב בנימין ובבעלות בתו וכלתו, מבנה בבעלות אחותו ובעלה ושלושה צריפים נוטים ליפול, שדייריהם מצפים זה שנים להסדר שיאפשר הם להעתיק את מקום מגוריהם הנוכחי לדירה אחרת באיזור אחר.

בעוד שהדיירים המעטים רוצים לעזוב את המקום, שהוא כרבים אחרים באיזור, ננטש על-ידי תושביו הערביים עם פרוץ מלחמת העצמאות, קונה עליו יעקב בנימין חזקה.

״כל השטח בשליטתי״, – הוא אמר לסופר ׳מעריב׳ שהתחזה כקונה – ״ואף אחד לא יכול למכור ולקנות כאן מבלי לשלם לי דמי תיווך״.

הכתבה מתארת כיצד הרשויות אינן מסוגלות לתבוע בעלות מחודשת על השטח או לפנות את הפולשים, בין השאר מכיוון שאין בינהן תיאום והם אינם מטפלות או מטפחות את הנכסים שבבעלותן. עבריינותו של יעקב בנימין, ׳המלך׳, אינה מוטלת לרגע בספק, והרמזים על כך שהוא גרם לשריפות ולגנבות עבים וגסים.

גליון ההרשעות של יעקב בנימין, אשר עלה ארצה ב- 1942, כולל 6 תיקים על התפרצויות וגניבות, ארבעה תיקים על החזקת סמים וכלי עישון ושני תיקים על החזקת רכוש גנוב ביודעין. בין היתר הורשע גם בדיג בעזרת חומר נפץ.

האיש הצנום והשרירי, המדבר 6 שפות – נוהג לשבת בבתי-קפה בשדרות ירושלים ויפו ושם הוא מנהל את עסקיו.

כך, למשל, חלק מן השטחים והמבנים הגובלים בחלקה שבבעלותו של יעקב בנימין נמצאים באחריות ׳עמידר׳. גם כאן מתברר שלבעלי עסקים הגובלים בשטחו של יעקב בנימין, קל יותר לנהל עניינים עם ׳המלך׳ מאשר עם חברה ציבורית. מה עוד, שחברת ׳עמידר׳, במקרה זה פקידי הסניף המקומי, אינם מפעילים את סמכותם, ואף חוששים מפני ׳המלך׳. כתוצאה מכך, חלק מבעלי העסקים מעדיף לשלם ליעקב בנימין דמי שמירה. אכן, זוהי שמירה יעילה: אין הם חוששים עוד ממכת השריפות שהיכתה את המקום שנים מספר לפני כן ואף גל הפריצות והגניבות פסק.

מסביר יעקב בנימין: ״אתה רואה פה את הנגריות האלה? אז בגלל שאני גר פה ונמצא פה ביום ובלילה הם משלמים לי קצת בשביל זה שאני שומר על הרכוש שלהם. אם תרצה להקים פה עסק, אז זה לא ענין של הרבה כסף לשמור עליו. זו לא בעיה. אתה יודע, באיזור הזה יכולים לקרות כל מיני דברים״.

[רוני אשל ויהושע כהנא, עבריין השתלט על קרקע-הציבור בתל-אביב גובה דמי-שמירה ומוכר מיבנה שהוקם ללא-רשות, מעריב, 4.3.1976, עמ׳ 17]

המלךכמובן שבעיני הכותבים, ה-׳מלך׳ הוא שאחראי לאלימות ולפשעים שבאמצעותם הרחיב את נחלתו. דיוקנו מצורף לכתבה, והכותרת שמתחתיו קובעת: ׳למדינה אין כאן אחיזה׳. אין כמעט התייחסות לכך שלמדינה אין שליטה בשטח בגלל הכשלון המתמשך שלה בטיפול ברכוש הרב שנפל לידיה כשלל מלחמה, ושיעקב בנימין, תיאטרלי ככל שיהיה, ממלא פונקציות הכרחיות בתוך מצב ביניים מטושטש, שבו הידיעה של שם ומספר הגוש והחלקה אינם מספיקים בכדי להבין את המציאות בשטח. פקיד בכיר ב-׳עמידר׳ המצוטט בכתבה מגדיר את האיזור כ-״שטח הפקר״, למעשה זהו שטח מופקר, שהמדינה והעיריה בחרו לא לטפל בו, אולי מכיוון שלא היו מסוגלות להתמודד עם המורכבות שנוצרה בו כתוצאה ממלחמת 1948. דמויות כמו הרב פרנקל, שנבחר בשנת 1973 לרבה האשכנזי הראשי של תל-אביב, עזב בעקבות זאת את שכונת פלורנטין ועבר לגור ברחוב בלפור, או יעקב בנימין, שאיני יודע מה עלה בגורלו, היו משמעותיות באיזור, אבל לא היה להם כוח אמיתי, רק סימני כבוד ותארים ריקים. רב השכונות לא הצליח להציל אותן מלהתרוקן בעקבות ההתדרדרות המתמדת בתנאי החיים בהן, והמלך נחשף כעבריין המשתלט על שטח שאינו שלו.

שמו של רחוב ׳עמק יזרעאל׳, אחד הרחובות הראשיים של שכונת פלורנטין, ואשר בית הכנסת ׳אהבת חסד׳ מיסודו של הרב פרנקל שוכן בראשיתו, שונה לפני מספר שנים לרחוב ׳פרנקל׳, על שמו. לקח לי כמה שנים להתרגל לכך, כשבהתחלה התעקשתי, כמקומי גאה, להמשיך ולהשתמש בשם הישן, ואחר כך נכנעתי לזמנים המשתנים. הגיוני ויפה ששמו מונצח בשכונה, שבתושביה טיפל. נחלתו של ׳המלך׳ הופכת כעת לתחנת הרכבת התחתית ׳אליפלט׳. אני מחבב אותו דווקא, למרות שכפי הנראה יש לי מזל שכבר לא היה באיזור כשהגעתי לשכונה.

+++++++++

חשבתי, בחיי, שזו תהיה הרשימה האחרונה, אבל נראה לי שאצטרך עוד אחת לסיכום.

אלו באו קודם:

צריך לדבר על הרבי – הקדמה

צריך לדבר על הרבי – התחלות

צריך לדבר על הרבי – גן הברון

צריך לדבר על הרבי – לשוא – לחינם – אלמלא!

צריך לדבר על הרבי – בצריפים

צריך לדבר על הרבי – מעין תריס

צריך לדבר על הרבי – רחוב 306

והרי: צריך לדבר על הרבי: לקראת פרידה החלק האחרון, מה אתם יודעים.

תהיה גרסה סופית בסוף, ובה אכליל את כל הערות השוליים שאני אוסף במרץ (יש יותר מ- 200 עד עכשיו, והן משעממות בדיוק כמו שצריך), וגם ביבליוגרפיה שתתן כבוד למי שקראתי כדי שאוכל לספר את הסיפור הזה. תודה אמיתית לכל מי שקורא את הגרסא הגולמית הזו.

צריך לדבר על הרבי: רחוב 306

השנים האחרונות נראות לי כתקופת חיים שלמה. קרו בדירה שלי דברים שהפכו אותה למשתתפת במאורעות שאני מקווה לא לשכוח לעולם. הכלב הזקן שלי, שנזרק כשהיה רק גור על גג הבניין, שאימץ אותי ועזר לי לצלוח את משברי התבגרותי, מת בה בשעה שאני מלטף את ראשו. אחר כך קברתי אותו בפינה נסתרת של מגרש החנייה החולי שלמטה. כשאבי חלה הוא ישן בחדר העבודה, ושם אכלה הגורה הצעירה שאימצנו חפיסה שלמה מהכדורים שקיבל במסגרת ניסוי רפואי שהשתתף בו, אולי תרופה ביולוגית שתבלום את סרטן הריאות המתקדם שהתגלה בגופו ואולי פלצבו, הכל עניין של מזל. צירי הלידה של אהובתי החלו בה, וישבתי ליד שולחן הפורמייקה העגול, שקיבלתי בירושה מסבי וסבתי האהובים, בשעה שרשמתי ביד שמנסה להיות יציבה למרות ההתרגשות, את הזמנים ומשכם המדוייק, כדי לדעת מתי לנסוע לבית החולים. חדר העבודה הפך לחדרה של ביתי התינוקת, והכלבה ישבה, זקופה, מתוחה ושומרת על הפתח בכל הלילה הראשון שלה בבית. זה בית משפחתי. אני מרגיש שהוא שלנו לא רק בגלל שאנו הבעלים שלו אלא מתוקף הזכרונות המשותפים והחוויות המשמעותיות שחלקנו בו.

כך גם הרחוב והשכונה. אותו ליל צירים ארוך, כשאהובתי התפתלה מכאב, היה ערב שישי, ומהרחוב למטה עלה רעש מסיבה שערכו שם כמה צעירים בצד מכונית חונה. ירדתי להשקיט אותם ובודאי נראיתי מאיים, כך שאחד מהם התחיל לריב איתי, אבל חברתו היסתה אותו. כשביתי הייתה בת חצי שנה, בעת שנשאתי אותה במנשא, דרסה אותנו מכונית בפינת הרחוב, אבל נפלתי בין הגלגלים כך שכמעט לא נפגענו.

שם הרחוב הקטן שלי הופיע פעם בעיתון, כאשר פורסם ש׳ציאניד בכמויות חריגות׳ התגלה במפעל ציפויי מתכת קטן, אחד האחרונים ששרדו, ממש ליד ביתנו. זה נשמע מדאיג מאוד כשקוראים את זה בעיתון, עם כל ההפחדות והכל, אבל הכרתי את המפעל הזה ואת הנגרייה הקטנה והמועדת לשריפות שהייתה צמודה אליו, ושבה בניתי חלק מרהיטי ביתי, כך שהצטערתי כאשר נסגרו. יום אחד הופיעו טרקטורים גדולים והרסו במהירות מפתיעה את כל המבנים בבלוק שנשקף ממרפסת דירתי. במשך שלוש שנים צפינו בתהליך בנייתו של מבנה עצום שהחליף את מבני התעשייה. בור הבנייה גבל בבינין שלנו, כך שיכולנו לצלם מהמרפסת סרט יפה על יציקת היסודות. הסרט נמצא כאן.  כאשר החל לטפס לגובה, קומה מאסיבית אחרי קומה מאסיבית, המון בטון ומתכת, כמו בונקר מבוצר שנבנה לגובה, נעלם פתאום, ברגע אחד של יציקת בטון לתבניות קירות, הנוף הפתוח שהיה לנו ליפו, ואחר כך השמיים היפים שנשקפו מחלון הסלון. פיסת ים בודדה עדיין נראית במרחק, אבל הבניין הזה מיתמר מעלינו, ומרפסותיו משקיפות עלינו.

זה לא רק רע, כמובן. חישוב סיכונים בוודאי יוכיח שהבניין הזה מאיים עלינו פחות מאשר הציאניד שהיה בשימוש המפעל שהיה שם קודם, והוא גם מסוכך עלינו, בולם וממתן את רוחות הים הסוערות ואת מטחי הגשם העזים שהיו מכים ומרעידים את חלונותינו בימות החורף. אין לנו ברירה אלא לקבל את השינויים הללו, כי בכל מקרה אין שום דרך להתנגד.

ביתנו היא אחת מהרבה ילדים שהתווספו בשנים האחרונות באזור, למשפחות צעירות המתגוררות בשכונת פלורנטין ובמבואות הצפוניים של יפו. כשעברתי לשכונה כמעט לא היו בה ילדים אבל כעת יש, ונוצר צורך מחודש בבית ספר שישרת אותם. העירייה החליטה לבנות כזה במקום מבנה בית הספר הישן, שנסגר בשנות השבעים, שבו שכנו כעת סדנאות אומנים, ושגינתו שימשה כגינה שכונתית. מילאתי חלק שולי במאבק תושבים נגד הכוונה הזו, לא במטרה לעצור את בניית בית הספר אלא בכדי שיבנה על שטח מגרש החנייה הגדול מבלי להרוס את הגינה הקיימת. המאבק, שהובל על ידי הילה הראל, יונתן לברינגר והדר פלדמן, כשל במטרתו המוצהרת אבל הוביל להישגים רבים. אחד מהם היה העברת הגינה הקהילתית הוותיקה, שהייתה בצד מבנה בית הספר הישן, אל שטח מגרש החנייה הקטן והמאולתר ליד ביתי. מצאתי עצמי מעורב בתהליך הקמתה מחדש, בונה ערוגות מעצי ארגזי אריזה שמצאתי, שותל עצים. אהובתי הובילה קבוצה ממפעל השיקום במרכז בריאות הנפש שברחוב, שנפגשו ועבדו בגינה. היא הפכה לפינת חמד בה מבקרים עובדי מחסני הבדים ובתי המלאכה הספורים שעוד נותרו ברחוב.

*

שכונת מכבי לא נכללה בקו הגבול עליו הגנה ה׳הגנה׳ בזמן פרוץ המלחמה. בכך אימץ הארגון את קו הגבול שנקבע על ידי הבריטים, מגרש ׳הפועל׳. ועד השכונה התלונן על כך במכתב שמיען לראש עירית תלאביב:

אנו תושבי שכ׳ מכבי הגרים בגבול יפו עזבנו מחוסר בטחון את המקום וחלק גדול מתושבינו נמצא תחת כפת השמים. כעת נודע לו מתוך העתונות ששכונתנו אינה נכללת בתוך איזור הבטחון היהודי, אי לזאת אנו מודיעים לכב׳ שהחלטתנו נחושה, שבאם נשאר מחוץ לתחום הבטחון של תלאביב, אנחנו לא נחזור בשום פנים לשכונה, מתוך שאין לנו רצון להפקיר את נפשותינו בידי עירית יפו.

[מכתב מועד שכונת המכבי לי. רוקח, 12.12.1947, עאת״א, תיק שכונות כללי, ג׳ 2209]

מצחיק שהקבצנים פונים כעת בדרישה, כאילו טיעונם הקודם, בדבר היותם אזור חיץ בין הערים, התקבל במלואו, וכאילו עירית תלאביב אחראית לגורלם. בני הפליטים, הצעירים שגדלו בשכונה, ושהיו חלק מהמחתרות שפעלו בה, היו מהלוחמים במלחמה הקשה. אחיה ואחותה של שרה בוכמן שירתו בפלמ״ח. כרמלה, אחותה, הייתה ספורטאית וכנערה שיחקה כדורסל בהפועל תלאביב והייתה אלופת הארץ בקפיצה לגובה. היא התחתנה בשנת 1947 עם גרשון פרס, אחיו של שמעון, ששירת לצידה, והזוג הצעיר התגורר בפלורנטין, בדירה אותה חלקו עם עוד שתי משפחות. עם התהדקות המצור על ירושלים גויסו השניים לכוחות שליוו את השיירות שפרצו את המצור, ומשפחת קרייר השתמשה בדירתם במקום הצריף שנטשו:

אנחנו גרנו בשכונת פלורנטין בדירת חדר הזאת של אחותי. ואבי, על מנת לא לאבד את הפרנסה שלו, ברחנו מהשכונה והמכולת נשאר סגורה. הוא המשיך לחלק חלב. הוא איתר את האנשים שהיו אנשים מהשכונה שלנו שהם גם כן ברחו לכל מיני מקומות בתלאביב. היה נוסע על תלתאופנים, היה לו תלתאופנים, לחלק חלב בכל תלאביב כמעט.

הפליטים עזרו לעצמם בזמן המשבר ושימרו את רשת הקשרים הכלכליים והחברתיים שסייעה להם במהלך תקופת הגלות. עירית תלאביב הגישה להם סיוע מוגבל, כאשר קטע מזכר זה, אשר נכתב לממלא ראש העיריה על יד המפקח העירוני הראשי משקף את גישתה:

בעיית הפליטים אינה חדשה בעירנו, היא קיימת מיום פרוץ מאורעות על גבול העיר בשנות 1921, 1929, 1936, ואוגוסט 1947. עם התחדדות היחסים בין ישראל וישמעאל מתחילה מנוסת יהודים מיפו ומהרחובות הגובלים עם יפו לרחובות הפנימיים של עירנו. הם מתפרצים לבתי הספר, לבתי הכנסת, לחצרות ולגנות. אולם לצערנו לקח השנים שעברו נשכח עד מהרה. חומר אנושי זה המהווה את הבעיה הכאובה ביותר אינו מהווה בעיה כל זמן שהוא חי בסימטאות הספר בתנאי דיור ירודים, רחוק ממנהגים תרבותיים בבתים ערבים ואינו מתערבב בחיי העיר, אולם  עם התפרצו לתוך עירנו הוא מפר את סדר החיים ויוצר מצבים הדורשים פתרון אחת ולתמיד.

[מחיים אלפרין, המפקח העירוני, לממלא מקום ראש העירייה, בעיית הפליטים בתל אביב, 18.1.1948, אעת״א, 4/20, מצוטט אצל משה נאור, בחזית העורף, תל אביב והתגייסות היישוב במלחמת העצמאות, יד יצחק בןצבי, ירושלים, 2009, עמ׳ 197]

הו, ההתנשאות. והגזענות הגלויה, מאחר וחלק גדול מהפליטים עליהם הוא מדבר אינם אשכנזים, ומעצם כך ׳רחוק ממנהגים תרבותיים׳. איזה גועל נפש. העיריה אמנם גאה בעזרה הסוציאלית שהיא מעניקה לנזקקים שאינם תושביה, אבל בה בעת מאשימה אותם במצבם, ומחכה לשעת הכושר למצוא פתרון לבעייה שהם מהווים. נוכחותם בעיר מפריעה לסדר החיים הנורמלי שהם אינם חלק ממנו. אין פלא שהפליטים דואגים לעצמם. שרה בוכמן ממשיכה לתאר את שארע בזמן שגלו בדירת אחותה:

כשגרנו אצלה אז יום אחד פתאום אנחנו רואים שריפה. אני מסתכלת לכיוון השכונה, אני רואה שריפה. חשבנו שכל השכונה שלנו נשרפה. למחרת נגשנו לראות, אז הסתבר לנו שחצי שכונה נשרפה. ה׳הגנה׳ שרפה חצי שכונה על מנת שהערבים לא יוכלו להסתנן מיפו לאזור תלאביב, לשכונות של תלאביב כמו פלורנטין שפירא וכל המקומות האלה. חצי שכונה נשרפה. הצריף שלנו לא. הצריף שלנו היה, כפי שאמרתי לך קודם, היה ברחוב הראשי. חלק אחד של השכונה היה כאן וחלק בצד הזה. אנחנו היינו ממש בצד הזה והצריף שלנו לא ניזוק ולא נשרף.

ואחר כך חזרנו לשכונה, ואחי אז נהרג. זה היה ב– 1948. בדיוק ב– 15 במאי אחי נהרג במלכיה.

ב– 13 במאי נחתם הסכם הכניעה של יפו, ב– 14 בחודש הוכרזה הקמת מדינת ישראל, וב– 15 בו נהרג שלמה קרייר, נער יפה ועדין שפתיים, בן שבע עשרה וחצי, בוגר ׳מקוה ישראל׳, שהתגייס לגדוד הראשון של הפלמ״ח ונהרג שבועיים אחר כך מכדור שפגע בבטנו בשעה שחילק מים ואוכל ללוחמים בעמדות בעת הקרב הראשון והכושל בניסיון לכיבוש הישוב מלכיה. גם אחותו, כרמלה, נפצעה קשה מפגז תותח, אבל היא שרדה. אימם תנסה להפוך לחקלאית כמעין הגשמה של צוואת בנה, והוריו יקימו בית כנסת על שמו במקום זה שנשרף יחד עם חצי השכונה. חצי זה, כל חלק השכונה אשר ממערב לרחובה הראשי, לא יבנה מעולם מחדש, והוא מירב השטח עליו מוקמת כעת הגינה החדשה. בחיפוש שטחי שערכתי בארכיון ה׳הגנה׳ לא מצאתי עדויות תומכות לכך שלוחמיה הם שאחראים על הצתת השריפה, אבל זה צעד הגיוני בסיכומו של דבר, ברוח ההחלטות שהתקבלו קודם, שפישט את מלאכת ההגנה על קו הגבול. שכונת מכבי שילמה, כמו תושביה וילדיהם, את המחיר שנדרש על מנת לנצח במלחמה.

*

רכושם של מי שהפסידו במלחמה היה אחד מפירותיה העיקריים.

חורבנה של יפו הערבית הוא טרגדיה נוראית. מתוך כ– 70,000 תושבים מוסלמים ונוצרים נותרו עם כניעת העיר כ– 4,000, והם רוכזו בשכונת עג׳מי, שהייתה קודם לכן שכונת יוקרה בה התגוררו בעיקר נוצרים עשירים וכעת הפכה למחנה פליטים מוקף גדרות תיל, אשר נקרא בידי החיילים השומרים עליהן ׳הגטו׳. אחיה של יונה קריסטל, שהיה חבר אצ״׳ל, היה אחד מהלוחמים שהשתתפו בכיבוש העיר, והיא מתארת, בגאווה בחינוכו הטוב, את סירובו להשתתף בביזה שליוותה זאת:

אחי היה ממשחררי יפו. את רוצה לדעת מה שהוא הביא. את תגידי ממש לא נורמלי. הוא אמר לאמא שלי: ככה גידלת אותי. הוא הביא ערימה כזו של כפתורים, זוג נעלי בית מפלסטיק (שאז עוד לא ידענו מה זה פלסטיק), כתונת לילה מסטן, וצמר. זה לא צמר היה, חלילה, זה ויסטרה. סרגתי לאמא שלי תשעים עיניים אז זה נהיה ככה. ויסטרה זה צמר מלאכותי כזה. אמא שלי אמרה לו: זה מה שהבאת? אז הוא אמר: יכולת ללמד אותי קודם להיות גנב, אני לא. אבל זה הרי נפקדים. זה לא של אף אחד. הוא אמר: שיקחו. אני לא לוקח.

בעלי היוזמה מיהרו להשתלט על הרכוש הנטוש, אבל בגלל שחלק ממנו היה בבעלות יהודית נוצרו מצבים מסובכים. כך מתארת יונה קריסטל את בריחת משפחתה משכונת מכבי ב׳:

פשוט ברחנו. קודם כל הצילו את החיים, עלינו יותר למעלה, ולאט לאט

ש. התחלתם לרוץ?

ת. לא, לא לרוץ, כי זה עוד היה די רחוק מאצלנו. אספנו את הדברים ובאנו לגור, היה שם ברחוב אילת 42, היו כמה דירות ריקות. היו דירות מלאות רהיטים. ואמא שלי עם ההגינות שלה, היא לא נכנסת, אולי הערבי יבוא מחר ויקח. אבל גברת מקלר, מי יבוא? לא לא, היא לא נכנסת.

ש. דירות של ערבים שברחו?

ת. כן. היא נכנסה לדירה, ולמזלנו הרע הדירה הזאת היתה שייכת ליהודי, ואנחנו לא ידענו. והאחיות שלי הנשואות אתנו ביחד. ואמא שלי התחננה: בית מלא דירות, לכו לדירה אחרת. כולנו נתקענו בדירה הזאת. תבעו אותנו למשפט, ושילמנו, וזה סיפור מההפטרה.

גם הבנין שליד ביתי, בית משפחת חינאווי, ננטש על ידי בעליו. בבואי לתאר בפני עצמי את שאירע לרכוש משפחה זאת אני מגדיר זאת כמו גברת מקלר, כגנבה וגזל. איני יכול להבין או לקבל את ההגיון העומד מאחורי ׳חוק נכסי נפקדים׳ ואני חושב שעד שלא יתוקן העוול הנוראי שגרם הוא מכתים מוסרית את מדינת ישראל, והופך אותה לישות שראשית עושרה מבוססת על פשע שרירותי

ד״ר צבי אלפלג, שהערבית שלמד בשכונת מכבי שימשה אותו בקריירה הצבאית שפיתח, מתאר מפגש שהיה לו עם אחד מבעלי האדמות שרכושם נגזל, שהפך לפליט ברצועת עזה:

כשאני התמניתי פעם ראשונה כמושל עזה אחרי מבצע ׳קדש׳ ונסעתי ברכב מוקף אנשי צבא וראש העיריה וכו׳ וכו׳. והבחנתי בתוך הקהל שהלכו ברחוב באדם שהלך עם המסבחה, עם המחרוזת הכחולה. פגשתי, ראיתי את, נדמה לי שקראו לו מחמוד אבוחאדרה. אבוחאדרה הוא היה איש עשיר, בתים ברחוב יפותלאביב היו שייכים לו, וגם שכונה שנקראה על שם המשפחה שלו. אבוחאדרה זה השכונה שהיתה, אם את הולכת מיפו לתלאביב, ברחוב יפותלאביב, איפה שמתחיל רחוב לוינסקי, שזה ממש מול רחוב שלוש, טיפה הלאה, מול וגנר. שם היתה שכונת אבוחאדרה, גם כן שכונה של צריפים. שמה גרה משפחת מונק, שאפשר עד היום הזה, לפעמים אני שומע ורואה אותם. ואז אני ראיתי את האיש הזה, ושאלתי: מי זה? אמרו לי: פליט. הם התפלאו מה. אני ביקשתי לדבר אתו כדי לוודא שזה האיש. שאלתי אותו: האם אתה לא אבוחאדרה מיפו? הוא אמר: כן. אנחנו שהיינו ילדים והיינו מנסים לעבור את הכביש משכונת מכבי מול מכבי, או שהיינו משחקים ברחוב, הוא היה לו קורבן [שומר ראש פרטי] שהוא היה רץ אחרינו ומכה אותנו. היה לעתים קרובות גם שיכור, עם תרבוש אדום. ופתאום הוא הולך שמה. הילד הזה שברח ממנו כשראה אותו מרחוק הפך להיות פה מושל והוא הפך להיות הפליט. ואז התקיים דיאלוג של כמה דקות בינינו. ואני שאלתי אותו: ממה אתה מתקיים? והוא אמר לי: כל שבועיים אנחנו מקבלים מזון, זאת אומרת, המזון מהאונר״א, על זה קיומו.

זה לא בסדר. אדם עשיר לא אמור להפוך לפליט עני ונתמך סעד בעקבות מלחמה שלו לא היה חלק בה. זכויות בעלות פרטית לא צריכות להיגזל בתירוצים חוקיים מפוקפקים, תוך ניצול של בירוקרטיה על מנת להצדיק זאת. ואם הנכבה, אסונו של העם הפלסטיני ב– 1948, היא מושג גדול ומעורר התנגדות, מאחר ולכאורה נטבע כמשקל נגד לשואה, הרי שכאן יש משהו פשוט הרבה יותר להבנה, לא מסובך בכלל. נדל״ן. יום אחד בתים ואדמה שייכים למישהו, אפילו הרחוב קרוי על שם משפחתו, ופתאום לא, בלי שום פיצוי או הכרה. הבתים עדיין עומדים, הרחוב עדיין מוביל מפה לשם, אבל למי שהקים אותם על אדמתו כבר אין שום זכות מוכרת אליהם. זה לא בסדר.

*

הרחובות והשכונות ביפו נקראו על ידי בעלי העניין בהם. כך נקרא רחוב אלאמריקאן על שם המתיישבים האמריקאים, חסידיו של אדאמס, רחוב אבוחודרה על שם המשפחה בעלת האדמות ומרכז וולובלסקי על שם היזם שהקים בו את מבני התעשייה. תושבי שכונת מכבי בחרו בעצמם בשם שכונתם, אבל גם זה ניתן מסיבה גיאוגרפית, עקב קרבתם לנקודת ציון מוכרת. כעת, עם כיבוש יפו, ובמקביל להיעלמות הכמעט מוחלטת של תושביה המקוריים, נמחקו שמות רחובותיהמפת תל אביב 1949

במפה זו, שפורסמה בשנת 1949 על ידי עירית תלאביב, ניתן לראות איך קו הגבול בין שתי הערים משתקף בשמות הרחובות העדכניים. שמות הרחובות של שכונת פלורנטין, אשר סופחה לתלאביב בסוף שנת 1948, נשמרו, גם מאחר ותושביה המשיכו לחיות בה ובעיקר בגלל שהיו עבריים במקורם. רחוב אלאמריקאן הוא כעת רחוב 306. שרטוט רשת הרחובות באזור מגורי, בין שכונת פלורנטין לרחוב 1, שעתיד להפוך לשדררות ירושלים, הוא שילוב של מציאות ומשאלת לב, כפי שמתבטא בדרך החוצה את שטחה של שכונת מכבי, שבתקופה זו עדיין אינה קיימת במציאות.

על יפו העיר הושת, לאחר כיבושה, משטר צבאי, כאשר האפוטרופוס לנכסי נפקדים, מוסד שהוקם בחופזה במסגרת משרד האוצר, נעזר בצבא על מנת לרכז את הרכוש הנטוש, רהיטים, מכונות, חפצי ערך, ספרים, חומרי גלם, בגדים וטקסטיל, במחסנים גדולים בגבעת הרצל. גל העלייה המתגבר, שחרור חיילים מהצבא ונסיונות מקומיים להשיג פיצוי על רכוש ובתים שאבדו במלחמה, יצרו מצב של כמעט תוהו ובוהו בערים הגדולות. כך מתואר, בדו״ח של האפוטרופוס לנכסי נפקדים, הנסיון הכושל לשלוט בחלוקת השלל:

עם גבור העליה בקיץ 1948 החלו המוסדות המטפלים בעליה וכן העולים עצמם לתבוע שישחררו חלקי עיר שהיו שטחים כבושים ועוד היו בהם מחסנים, חנויות, שהסחורה טרם הוצאה מהם וכן מפעלי תעשיה ומלאכה.

בחיפה החל משרד המפקח למסור דירות למדור הקליטה של הסוכנות עוד בחודש יולי. הכונה היתה למסור את הדירות ובתי העסק איזור אחרי איזור, במדת [היותם] פנויים מסחורות. הסדר שנקבע לא נשמר. מאות משפחות עולים הופלשו לדירות וזה גרם לאנדרלמוסיה הן באסוף הסחורות והן בחלוקת הדירות.

ביפו היה המצב חמור פי כמה. פתיחת חלק מהעיר נקבע ל– 10 בספטמבר ואף נקבעה חלוקה מסוימת של הבתים למחלקת הקליטה, למוסדות הצבא, לפקידי הממשלה שהועברו מירושלים ולידי המשקים המפונים שגרו עד אז בבתי הספר בת״א ולמשפחות חיילים. מחלקת הקליטה הפרה את הסדר וארגנה פלשה של מאות משפחות בעזרתו של מפקד חילות יפו לפני התאריך שנקבע לפתיחת העיר לקליטת תושבים אזרחים. הממשלה הטילה על ועדה לטפל בחלוקת דירות ביפו וזו אף התכנסה לישיבות והגיעה למסקנות מוסכמות, אולם הסדר הטוב שוב הופר והפעם ע״י קציני הסעד שהפלישו מאות משפחות חייליםוכך אוכלסה יפופלישות ופלישות שכנגד.

[…]

בהעדר שלטון יציב מבחינת הסדר האזרחי ביפו, נמשכים יום יום מעשי הפקרות מראשית כבושה של העיר ואיכלוסה בתושבים יהודים. ידי עובדי משרדנו קצרו מלהלחם בתופעות של פלישות לדירות חכורות שגרים בהם, לדירות בלתי גמורות, לחנויות שהושכרו ועומדו להחכר, גניבת חמרים מבנינים לא מתוקנים להקמת קיוסקים במקומות שונים בלי רשיון. עזרת המשטרה מעטה והמשטרה הבצאית [הצבאית] באין. […]

אנו תולים תקוה מרובה מבטול הממשל הצבאי משטח יפו כולו, העברת השרותים לידי עירית תלאביב והקמת משטרה ומוסדות שלטון אזרחיים ראויים לשמם.

[האוצר, האופוטרופוס לנכסי נפקדים, דו״ח על הפעילות עד 31/3/49, עמ׳ 5-6, ארכיון המדינה, ג-5434/3]

בקומת הקרקע בבנין הסמוך לביתי, זה שהיה לפני המלחמה בית משפחת חינאווי, היה מזנון בבעלות יהודית. בפברואר 1949 פנה בעליו, זלמן, במכתב רצוף שגיאות עברית חינניות המצוטט בספרה היפה של תמר ברגר, בבקשה לפקיד עירוני, על מנת שלא ייפתח עסק מתחרה בבנין בחסות חלוקת הביזה:

כפי שנודע לי השבוע זה החרימה משרד של רחוש הניתוש חנות רייקה בא נימצא בית קפה ומסעדה שלי, ברחוב דרך יפו תלאביב בית חנווי (בית ערבי), קדי למסור לאיזה בן אדם בשביל לפתח בה בית קפה מסעדה. בזה אני מודיע לכ. שאני מחזיק כבר באותו הבית זה עשר (10) שנים את העסק שלי, ואחרי כל המאורעות שעברו אל המשפחה שלי והעסק גם סבל מהפצצת ויריות של ערבים ואנגלים יחד, וקמה פעמים היינו מוכרחים בגלל סכנת נפש לאזוב את המקום. ואחשו כשתיקנתי את העסק שלי שאלה בהוצאות מרובות אז פתיחת באתו הבית עוד מסעדה או בית קפה או באר מה שיכל להרוס את העסק וגם של פרנסה של שתי משפחות בנות 8 אנשים שהייתי מרויח בקשי את קיום. בזה הנני מבקש את כבודו מר נדיבי להיתנין ולו לתת רשות לפתיחת עסק דמה לבית קפה ומסעדה באותו הבית.

[מצוטט אצל תמר ברגר, דיוניסוס בסנטר, הקיבוץ המאוחד, 1998, עמ׳ 46-47]

עירית תלאביב לא היתה מעונינת בלקיחת אחריות על יפו. תוכניות ההתפשטות שלה היו צפונה, ובני עדות המזרח, העניים והמהגרים החדשים שהשתלטו על העיר הנטושה נתפשו, אולי בצדק, כנטל שעלול לעכב את התפתחותה. ממשלת ישראל הפעילה את סמכותה והבהירה שהיחס האוטונומי כמעט לו זכתה העיריה עד עכשיו, כמעין ׳עירמדינה׳, פקע, וכפתה עליה לעשות זאת. כך נוצרה תלאביביפו, שם חדש לעיר חדשה, מאוחדת רק לכאורה. האזור בו אני גר, שהיה בשולי שתי הערים, הפך למרחב תפר בין שני חלקי הישות המוזרה הזו.

*

תושבי שכונת מכבי ניסו להתמודד עם המציאות החדשה, אבל מערכת היחסים בינם לבין העיריה הגיעה מהר מאוד לנקודת עימות, עד שהתנהלה באמצעות התקשורת. במכתב למערכת העיתון ׳דבר׳ מאמץ ועד השכונה טון לוחמני בעת שמתוארת השתלשלות העניינים:

שכונת מכבי הישנה היא אגודה שיתופית שלפני 26 שנה רכשו חבריה את אדמתה של השכונה מידי ערבים בדמים תרתי משמע. מאז עברו תלאות רבות על חברי האגודה. בכל המאורעות היו תמיד קיר מגן לתלאביב ולכן סבלו ברכוש ובנפש. במלחמת השחרור נשלחה אש בכל השכונה ורוב השכונה נשרפה. לאחר שהמצב חזר קצת למסלולו, התחלנו לפעול במשרד לנפגעי המלחמה להקים הריסותנו. נתקלנו באבני נגף מטעם המחלקה הטכנית של ע. ת. א. שרצתה להרשות לבנות רק בנינים בני שתי קומות, למרות שמטרים אחדים ברחוק מהשכונה בונים בתים של חמש קומות. לפי תכנית זאת יש לקחת מאדמתנו קרוב ל– 40%. לכבישים וכו׳.

הודענו לעיריה כי בגלל ההכרח לבנות לחברים את הריסותיהם אנו מסכימים לכל תכנית שתהיה ורק שיתנו לנו אפשרות לבנות לכל חברי האגודה. ואז הוחלט שהעיריה רוכשת מהאפוטרופוס שטח אדמה ותעמידו לרשותינו למטרת בניה, בכדי לפצות אותנו בעד השטח שהם מנכים לכבישים, ובעד הסכמתנו לבינינים בני שתי קומות. כשהיה מדובר שהעיריה תעמיד את האדמה הנוספת לרשותנו לא הזכירו שנשתתף בהוצאות קנית האדמה, אולם פתאום הודיעו לנו שבגלל יוקר האדמה גם אנו נשתתף בהוצאות. שוב הסכמנו לדרישה זו והעיקר שיתנו כבר אפשרות להתחלת הבניה.

אך הענין לא זז מהמקום ודוחים אותנו בלך ושוב. הצבור שלנו מעוצבן ומרוגז. ראש העיר אין לו זמן להתפנות לכל הפחות לרבע שעה לקבל את אנשינו ולהסדיר את הענינים ורק מפטם אותנו במכתבים המבטיחים רק אושר וכו׳. שלחנו לו מכתב שאם עד 20 ביולי לא יסודרו הענינים אנו מסלקים מאתנו את האחריות לתוצאות. גם למכתב זה לא נענינו. החלטנו לפנות לראש העיר באזהרה מעל דפי העתון.

[שכונת מכבי הישנה, מכתבים למערכת, דבר, 7.8.1951, עמ׳ 2]

האזהרה המופיעה בסוף המכתב אינה ברורה. במה בדיוק הם מאיימים? העיריה מיהרה לנסח ולשלוח מכתב תשובה אל העיתון, אשר כפי הנראה לא התפרסם, בו השיב מנהל מחלקת נכסי העיריה על הטענות והציג את ועד השכונה כמגזים וכמתעלם מחוסר יכולתו שלו.

[…]הריני לקבוע שהפרטים המובאים במכתב זה גורעים מן האמת האוביקטיבית […]

      1. מצבה המשפטי של שכונת הצריפים ׳מכבי׳ מסובך למדי. היא רשומה בתור אגודה לפי החוק העותומני. הקרקע רשומה בשם האגודה ואילו לחברים ישנה רק זכות באגודה או חצי זכות אובכמה מקריםזכות כפולה. חלק ניכר מבעלי הזכויות אינם גרים כלל במקום מזה שנים רבות. ישנם כאלה שקנו זכויות מבלי שגרו איפעם בשכונה, ואין גם בדעתם להתישב שם. צריפים רבים הושכרו מלפני שנים רבות לדיירימשנה (כ-30 במספר).

      2. מספר צריפים נשרפו בתקופת מלחמת השחרור (אין לומר ״רוב השכונה נשרפה״) והעיריה נגשה לתכנון השטח הזה מתוך מגמה לשוות לאיזור זה, המאוכלס בצפיפות, צורה נאה. לפי ההצעה יוקצו גם מגרשים לצרכי ציבור: גןילדים, בית כנסת וגן, וכדי שלא תגדל ע״י כך ההפקעה הממוצעת המקובלת מאדמות השכונה, רוכשת העיריה קרקע נוספת הגובלת בשכונה. כדי לשפר את תנאי הדיור ייבנו בנינים של שתי קומות בלבד. תמוה הדבר כי ועד השכונה מתגעגע לבנינים בני חמש קומות דוקא.

      3. בצוע התכנית החדשה ובנין הבתים מותנה במדה רבה בהסדר היחסים בין בעלי הזכויות באגודה לבין דיירי המשנה, שלהם הם השכירו את צריפיהם. אולם ועד השכונה סרב עד כה לקחת על עצמו אחריות להסדר זה, ולהבטיח פנוי הצריפים ודיירי המשנה מהשטחים המיועדים לצרכי צבור ומהחצרות שתתהוונה בין הבנינים החדשים. מובן שהעיריה לא תוכל להסכים להעמיס על עצמה נטל נוסף לשכון דיירי המשנה בשעה שבעלי הזכויותשבחלקם גם אינם גרים במקוםיפטרו עצמם מכל דאגה לכך.

      4. בתשובה למכתבו האחרון לראש העיריה הוזמן הועד ביום 18.7.51 לפגישה עם מר ח. לבנון סגן ראש העיריה ומנהל מחלקת ההנדסה, אולם הועד לא בא ואף לא הודיע את הסיבה לכך.

        [מתוארך ל– 17.8.1951 עאת״א, שכונות כללי, א׳4-2211]

בארכיון העיריה נשמרה גם טיוטת מכתב זה, שבה מוצג טיעון אשר נמחק מהנוסח הסופי:

ניתן לפקפק אם טובת טובת המעונינים מחייבת להשאיר את השכונה במקומה הנוכחי, בשכנות לאיזורי מלאכה ותעשיה. ואכן הציעה העיריה, בשלב מסוים של המו״מ, להקצות לאגודת הצריפים ׳מכבי׳ שטח מרוכז אחר שיאפשר שכון בבתים בודדים בעלי דירה אחת או שתים לכל היותר. דבר זה עשוי היה להקל ולהחיש את שכונם של הזקוקים ביותר ללא תלות בהסכמת יתר חברי האגודה, אלא שהועד דחה ישום הצעה זו.

סעיף מחוק זה חושף את המחלוקת האמיתית בין העיריה לבין תושבי שכונת מכבי, כאשר השאלה היא אם איזור זה ראוי או מתאים למגורים, או שעליו להיות מיועד לתעשיה. המתח הזה, בין מגורים לתעשייה, השפיע גם על תושבי שכונת ׳צריפי פלורנטין׳, שמעברו השני של מגרש הפועל הנטוש, שהפך כעת לאתר השלכת אשפה של בתי המלאכה במרכז וולובלסקי. ׳ארגון השכנים בצריפי שכונת פלורנטין׳ פנה אל העיריה בתקווה שתבהיר את העניין:

בשם השכונה כולה קרוב ל 200 משפחות בערך 1000 נפשות פונים אליכם בשאלה חשובה ודחופה מאד. אם אנחנו השכונה של דיירים נכנסת יחד עם מרכז ולובלסקי בתור איזור תעשיה כבדה. או רק דיירים. בזמן אחרון גברה התנועה של בעלי הבתים וגם דיירים מקודם הם גרו בתור דיר ועכשיו הם מוסרים הצריפים לתעשיות כבדות לנצל את ההזדמנות לסחוב יותר כסף לכיסם בלי להתחשב אם השכנים וילדים זקנים חולים להפריע את מנוחתנו. אנחנו פנינו לבעלי הבתים בתור ועד השכונה לא להשכיר לתעשיות. התשובה היתה כאן איזור תעשיה וחוץ מזה היתה התשובה אם נותנים יותר כסף אין אנחנו שואלים לאף אחד.

[מתוארך ל– 27.5.1952]

בראש המכתב, הכתוב כתב יד, נכתבה הערת תגובה של מחלקת ההנדסה: ׳מה אפשר לענות להם?׳חוקי הבנייה באזור נותרו על כנם גם כאשר סופח לתלאביב, כך שפעילות תעשייתית הייתה מותרת בו. כיצד מיישבים את הקונפליקט בין האינטרסים השונים של הדיירים ושל יזמי התעשייה והמלאכה? בית חרושת גדול לסבון פעל בסמוך לשכונת צריפי פלורנטין, ותושביה התלוננו על כך בפניה נוספת אל העיריה: ״מודיעים לך שהבי״ח עובד יום ולילה בלי התחשבות לא משפט בשום דבר. את הריח של סבון ושל סודה קאוסטיק מרגישים בכל השכונה רעל לכל אנשים וילדים״. עוד קודם לכן ניסו לפנות למשטרה, בתקווה שהיא תוכל למנוע את המפגע, אולם זכו בתשובה חדה ולאקונית: ״אתכבד להודיעך כי אין בדעתינו לנקוט בצעדים כל שהם נגד בעלי בית החרושת, אשר בידו רשיון בר תוקף. הרשות בידך להגיש תביעה אזרחית בבית משפט השלום אם רצונך בכך.״

תפישת התכנון בת הזמן שאפה להפרדה מוחלטת ככל האפשר בין אזורי תעשייה, מלאכה, מסחר ומגורים. שכונת פלורנטין ואזור קו התפר בינה ליפו הכולל את מרכז וולובלסקי, שכונת מכבי ושכונת צריפי פלורנטין לא התאימו לחזון אותו אימצה העיר באמצעות תוכנית האב שקיבלה בשנת 1953. אהרון הורביץ, מתכנן ערים אמריקאי שהוזמן על ידי עירית ת״איפו, יישם בתכנית זו את העקרונות אשר הובילו בארצות הברית לשקיעתן של מרכזי הערים הגדולות ולתהליכי פרבור הרסניים, ועוררו עקב כך את הביקורת הקשה שהביעה ג׳יין ג׳ייקובס בספרה ׳מותן וחייהן של ערים אמריקאיות גדולות׳ (בבל, תל אביב, 2008), ביקורת אשר שינתה את היחס לתכנון ערים ולתפישת השאלה מהי עירוניות מוצלחתתכנית הורביץ צבעונית ויפה

בהסברים לתכנית מצהיר הורביץ: ׳ערבוב שמושי מגורים באזורי מסחר ותעשיה או שמושי מסחר ותעשיה באזורי מגוריםדרכם ליצור משכנותעוני. תושבי אזורים אלה, ילדים בפרט, נתונים לסכנות התנועה. התעשיות סובלות מטענותיהם החוזרות של התושבים. ההצעה היא: לאסור את ערבוב המגורים עם תעשיה ומסחר.׳ בהתאם לכך מסומן בתוכנית אזור רחב המיועד ל׳תעשיה מלאכה והחסנה׳, המתחבר לאזור מסחרי שמיועד לתכנון מחדש. יפו, אשר רוב בתיה מיועדים להריסה ולבניה מחדש, נמצאת מצד אחד של האזורים הללו, ותל אביב הצפונית, אשר תמונה גדולה של רחובותיה מופיעה בתכנית כדוגמא לכיוון הפיתוח הרצוי, מהצד האחר.

קיום ׳משכנותעוני׳, אשר מוגדרים לאו דווקא באמצעות מצבם הכלכלי של דייריהם, אלא מעצם היותם דלים, בלתי ראויים למגורים על פי ׳סטנדרטים מודרניים׳, חורגים מתוך מה שהורביץ תופס כצורת חיים רצויה, הוא בושה שיש למחוק:

לפעמים שומעים את הדעה: ״משכנותעוני קיימים בכל העולם. תל אביב וישראל אינם יכולים להיות טובים יותר״. דעה זו אינה מתקבלת בחשבון, כי תלאביב נבנתה זה עכשיו, כשהרעות והסכנות של משכנותעוני היו ידועות יפה, ובכל העולם החלו כבר בפעולות לחיסולם. יתירה מזו: היהודים באו לכאן כדי לבנות עולם טוב יותר, כדי ליצור חיים טובים לעצמם ולצאצאיהםולא לחזור לחיי הגיטו שאותו נטשו. במידה שהיתה ברירה, הרי הקמת משכנותעוני היתה משגה חמור ויקר. מבחינת הסכנות החברתיות וההוצאות הכלכליותחיסול משכנותהעוני היא בעית תל אביב הקשה והמסובכת ביותר

[אהרן הורביץ, מה תהיה דמותה של תלאביביפו בעתיד? יעת״א, תשי״ד, חוברת 8-9, עמ׳ 12]

ההתרחקות מחיי הגטו דורשת הרס כל מה שמזכיר אותם. במפת ׳משכנות עוני ושטחי מגורים לקימום׳ המופיעה בתכנית, מסומן כל השטח הבנוי של יפו כמיועד ׳להריסה פרט לחלקים טובים׳. פלורנטין ונווה שאנן הם ׳שטחים שאינם ראויים למגורים. הבנינים ישמשו לעסקים ולתעשיה׳. שכונת מכבי הישנה ושכונת צריפי פלורנטין הם חלק ממספר ריבועים קטנים המסומנים במפה כ׳שכונות צריפים להריסה׳. בסך הכל, על פי התכנית, יש להעביר ממקומם ולישב מחדש 87,800 איש, מתוכם 2750 יושבי שכונות צריפים.

הורביץ פרסם תמצית של תכנית האב בעיתון מקצועי של ארגון מתכנני ערים אמריקאי, ובה ביטא ביתר בהירות את כוונותיו לגבי מה שתפס כ׳משכנותעוני׳:

אזורי עוני ודלות

הצמיחה המהירה וקשיי רכישת האדמות בשנים המוקדמות כמו גם הבנייה הגרועה בהיקף רחב של בתים ערבים ביפו, הם הבסיס לאזורי עוני שבהם גרים יותר מ– 100,000 אנשים. עוד 43,000 אנשים חיים באזורי מסחר ותעשייה שאינם ראויים לשימוש למגורים.

תכנית האב מציעה בניה מחודשת הדרגתית של אזורי העוני לאורך תקופה של כנראה שני דורות. חלקים מאזורי העוני ישמשו מחדש לדיור, חלקים לעסקים חדשים ולתעשייה, וחלקים לפארק, במיוחד כזה ששוכן ליד חוף הים.

בקשר לאוכלוסיה המתגוררת באיזורים בלתי מתאימים של מסחר ותעשייה התכנית מציעה מדיניות ארוכת טווח של איסור על כל גידול במתקני מגורים, והסבה הדרגתית של חללי מגורים לשימושים מסחריים ותעשייתיים כשמשפחות עוברות לאזורי המגורים של העיר.

[Aaron B. Horwitz (1954) The Master Plan for Tel Aviv-Jaffa, Israel, Journal of the American [Planning Association, 20:4, p. 181, DOI: 10.1080/01944365408979203

כשהורביץ מדבר כאן על ׳מתקני מגורים׳ הוא מתכוון למוסדות ציבורבתי ספר, גינות, מרפאות, כלומר כוונתו היא שהעיריה תנצל את כוחה, תימנע מלשפר ובכך תרע את תנאי החיים באזורים שגם ככה סבלו מחוסר במוסדות כאלה, על מנת לעודד הגירה פנימית הדרגתית. זהו המרשם שהוביל את פלורנטין ואת יתר שכונות דרום תל אביב למצבן הנוכחי. אמריקאי דפוק, שחושב שהוא יודע מה טוב בשביל מי שחי כאן, שתושבים מבחינתו הם מספרים שצריך לסדר במקום, שהעיר עבורו צריכה להיות מופת של סדר והפרדה. זאת תכנית דוחה והרסנית.

*

לתכנית אב זו, שלמזלה של העיר ותושביה לעולם לא יושמה במלואה, הייתה השפעה רבה על גורלה של שכונת מכבי. ועד השכונה ניסה להמשיך ולקדם את התוכניות לבנייתה מחדש, אבל זה לא הלך לשום מקום. כך כתבו במכתב מיואש, הממחזר טיעונים שכבר הפכו שחוקים:

בזה אנו מבקשים לתת לנו תשובה בלתי מתחמקת בנידון דלקמן:

עד מתי יש לנו לחכות לקבלת רשות לגשת אל אדמתנו ולנצלה. אדמה שרכשנו בדמים תרתי משמע, ושממנה הוגלנו מהמקום בגלל שהיינו לקיר מגן לעיר תלאביב כעשרים וחמש שנים.

אין אנו מחכים למכתבי הבטחות והתנצלויות. אנו דורשים שיחזירו לנו את רכושנו שנגזל מאתנו ע״י עירית תלאביב בגלל חוש דמיון של מומחה מיוחד שרכשו אותו מארצות הברית.

הסחבת כבר עברה כל גבול ואנו מזהירים על התוצאות בהמשכת שיטה זו.

לתשובה חיובית בהקדם אנו מחכים.

[מתוארך ל– 4.3.1954, עאת״א, שכונות כללי, ג׳2211]

במזכר פנימי של העיריה מסביר מהנדס העיר שהסיבה לעיכוב תכנית שיקום השכונה, שכבר אושרה במועצת העיר, היא התנגדותה של רשות הפיתוח, הישות אשר אליה הועברו אדמות הנפקדים, ושמתנהל איתה מו״מ בכדי שתסכים אליה. אבל כנראה שהמשא ומתן הזה לא צלח, מאחר ולאחר זמן מה כותב מהנדס העיר במזכר נוסף:

[…] באתי לידי מסקנה שקיימת אפשרות להרשות לתושבי שכ׳ הצריפים הנדונה להקים בניני תעשיה על חלק מאדמתם בהתאם לתכנית בנוי מיוחדת שעליהם יהיה להגישה לאשור הועדה המקומית. באם תקבל תכנית כזאת את אשור הועדה המקומית, נוכל להמליץ בפני הועדה המחוזית לבנייה ולתכנון ערים על מתן הקלה לטובה הקמת הבנינים הנזכרים לעיל לפני אישור התכנית הכללית לשטח זה. אני מציע פתרון זה רק בהתחשב בסבל תושבי השכונה המחכים להסדר ענינם זה זמן רב.

[מתוארך ל– 6.4.1954]

תודה רבה באמת. שכונת המגורים סומנה, עם המלצה זו, כאזור תעשייה עתידי, שאמור להפוך לכזה באמצעות יוזמת תושביה, שכל מה שרצו מלכתחילה היה לבנות לעצמם בתי מגורים. כמובן ששום תכנית לא הוגשה, אבל יותר לא הייתה כל מניעה להתפשטות בתי מלאכה לתוך השכונה, ושום ציפייה אמיתית לשיקומה. דינה נגזר, לגסוס, להיהרס ולהיעלם.

והרחוב שלידה, רחוב 306, שינה בינתיים את שמו. אבל אספר על זה עוד מעט.

*******

זו רשימת המשך בסדרה שכבר הופכת ארוכה למדי. קדמו לה:

צריך לדבר על הרבי – הקדמה

צריך לדבר על הרבי – התחלות

צריך לדבר על הרבי – גן הברון

צריך לדבר על הרבי – לשוא – לחינם – אלמלא!

צריך לדבר על הרבי – בצריפים

צריך לדבר על הרבי – מעין תריס

וזה: צריך לדבר על הרבי: שני רבנים ומלך החלק הבא, והלפני אחרון. מבטיח, כרגיל, שאפרסם ביבליוגרפיה נורמלית בסוף, וגרסה מלאה עם הערות שוליים ראויות. תודה לכל מי שמצליח או מצליחה לשרוד את הקריאה.