אתיקה של משבר. המובן מאליו. מיפוי פריבילגיות ודרכי השימוש בהן.
בזמן הזה. האם זה זמן ביניים? או שככה זה יהיה מעכשיו? משבר מתמשך, אין סופי? החלטות. עקרונות פעולה.
לא לקנות הרבה. לחשוב על הכסף שיש כאילו לא היה. לחסוך.
אבל בכל זאת לקנות, דברים שצריך וטוב לקנות, ולהשתדל שזה יהיה מאנשים טובים שאתה מכיר. לדאוג שהכסף שאתה מכניס למערכת ימשיך להתגלגל בה, ויעזור לכמה שיותר אנשים.
*
כמעט שנה ל׳דפוס בית׳, ההוצאה לאור הזעירה של ננה ושלי, שהקמנו מתוך גחמה בקיץ שעבר. בית מלאכה קטנטן לספרונים נחמדים, שנמכרים במחירי הפסד בחנויות ספרים ספורות. אנחנו מייצרים אצלנו, בבית עצמו, או במרפסת בעצם, מדפיסים, כורכים ומגמרים, מהדורות קטנות וממוספרות. זה יוצא יפה מאוד. אני גאה.
הוצאנו דברים שאני כתבתי, שננה כתבה, ספרון ציטוטים, ספר צילומים, חוברת צביעה, וכעת אנו מוציאים ספר ילדים. עשינו דברים.
נפצעתי בתאונת גליוטינה טפשית וכמעט איבדתי פיסת אגודל. הצלקת נותרה מתחת לציפורן, מוסתרת לגמרי, אבל מרגישה מוזר. כאשר אני מעביר עליה אצבע אני חש בכאב עמום ובזכרון של רגע החתך. חסכתי, כשהקמנו את הדפוס, וקניתי גיליוטינה זולה, מועדת לתאונות. אחרי הפציעה וכחלק מההחלמה ממנה ננה קנתה גיליוטינה חדשה, גרמנית. היא מדויקת, יעילה ובטוחה. למדתי משהו, נראה לי, והיה לי מזל שהפציעה לא הייתה חמורה. סתם חתך באצבע, מה אתה עושה עניין.
(מה למדתי? שלא שווה לקנות בזול? לא בטוח. שפציעות הן חלק מהעניין? לא בטוח. למדתי להיזהר, למדתי לחתוך ספרונים. אני די טוב עכשיו, זה לוקח לי פחות זמן משלקח כשהתחלנו ויוצא יותר מדויק. התנסיתי. למדתי לעבוד)
השבוע התחדשנו במדפסת. זו שעבדנו איתה עד היום, שרכישתה הספונטאנית הניעה את הקמת ההוצאה, הייתה ממודל ביתי מתקדם, ולמרות שהצליחה להוציא תוצאות יפות היו לה מגרעות רבות. היא דרשה יחס וטיפול מתמיד. היה לה מסך מגע מעצבן ובעיות התחברות לרשת. העמדנו אותה במשימות קשות, שמתחו את גבולותיה, היא התחממה ועכבה אותנו. בכל מקרה, אנחנו מדפיסים עכשיו ספר, ולאחר שהחלפתי במדפסת מיכלי דיו, אחד מהחדשים התגלה כפגום. תוך כדי הדפסה התחילה המדפסת לזעוק בקול, לבכות ממש, ולצבוע דפים שלמים בצבע ורוד מג׳נטה. זאת הייתה הזדמנות נהדרת. אז כעת יש מדפסת חדשה, טובה יותר, והקודמת הוגלתה לחלק אחר של המרפסת, לשמש כגיבוי. התקדמנו. אנחנו ממשיכים הלאה.
התחלנו את זה לפני המשבר. אנחנו ממשיכים כעת. למה שנפסיק? דברים שהיו בגדר אינטואיציה, אפשרות היפותטית, התגלו כפשוטים. אפשר להדפיס ספרונים בבית, אפשר להגיע לתוצאות לא רעות באמצעים פשוטים, והעבודה עצמה נעימה ברובה ומספקת. זה כיף, לעשות ספרים.
*
בשנה הבאה, פרט לעבודתי הרגילה כמורה לקולנוע בתיכון לאמנויות, אלמד גם חצי משרה כמורה להיסטוריה בתיכון אחר. אני שמח על כך, מתרגש וחושש. אני אמנם מורה עתיר נסיון, אבל לעולם לא לימדתי בכיתה רגילה ולעולם לא היסטוריה כחלק מתוכנית הלימודים. זה אתגר שאני מתכוון לעמוד בו. הפירוש של זה הוא שתהיה לי משרה דחוסה, מלאה ואינטנסיבית, בשנה שאין לדעת בדיוק מה יקרה בה. אני לא חושש אלא נערך, רגשית בעיקר, לכך שזה לא יהיה קל. בבית הספר בו אני מלמד היום יש לי מקום ידוע ומוכר, דרכי התנהלות בדוקות, אנשים שאני מכיר ומכירים אותי. בבית הספר החדש אני זר ויוצא דופן, לפחות בינתיים. זה ידרוש ממני ללמוד, להתאים את עצמי ולהשתלב. אני מקווה שאצליח.
כי אני אוהב לעבוד טוב, ואוהב לעמוד במשימות ואתגרים. וכי אני רוצה להתחדש.
*
זה קורה בשנה בה אהיה בן חמישים, עשר שנים אחרי מות אבי.
אומרים שמשבר הוא הזדמנות? אז אני המצאתי את זה.
הרי מחלתו שלו, אז, בעודי מתקרב לגיל ארבעים, גרמה לי לשנות את עצמי, לוותר על דברים ולהדגיש אחרים, להפוך טוב יותר, פגום פחות. מאוכל שווארמות, מעשן כבד ורוכב על אופניים הפכתי לצמחוני, בריא יחסית, שמתנייד בריצה. סלחתי לאבי ואני מתגעגע אליו בחיבה ולא בתסכול. צמחתי לאחר שהוא חלה ומת, וכך כנראה, היה חייב לקרות. זו דרכו של עולם. אבל המשבר הזה אחר, וההזדמנות כאן שונה.
*
חופש גדול, קיץ. זמן ביניים. טבלת עדכון נתוני הקורונה פתוחה בדפדפן, ומדי פעם אני בודק מה השתנה. לא רצתי בכלל בשבוע האחרון, והגוף מתחיל לאבד יכולות וכושר. צריך להתעקש. אני אוהב לרוץ בקיץ, אחרי שאני מתרגל לזה. לרוץ בקיץ בתל אביב זה כמו לרוץ בחורף בבוסטון, קשה אבל אפשרי, מספק.
אבל לרוץ בזמן מגיפה זה דבר מוזר. המסיכות מסתירות את פני האנשים. מי שלא חובש מסיכה, כמוני בעת שאני רץ, ערום, מסוכן ומנודה. אני שומר על מרחק מאנשים, לא נושם עליהם, משתדל לא לנשום אותם, חולף על פניהם, קל תנועה, משתדל שלא ירגישו בי.
בקיץ אני מטפטף זיעה, ובסוף ריצה נעלי ספוגות בה. זאת תחושת שחרור, כמו לרוץ בתוך גשם, כולך רטוב. אם אצליח להתמיד יהיה לי קל יותר בשנת הלימודים הבאה, בה ארוץ גם לבית הספר החדש וממנו. כושר טוב פירושו הגעה קלה יותר לעבודה, צמצום של האתגר הגופני לרמה סבירה, אפשרית. אם אצטרך, או אוכל בכלל לרוץ לעבודה בשנה הבאה. הלוואי שאצטרך. קשה לי לקבל את ההבנה שכפי הנראה אלמד בעיקר מהבית.
*
ברחוב מגורי בונים שכונה חדשה, במעלה הגבעה. המוני דירות קטנות. המוני שכנים חדשות שישנו פה את הכל.
עסקי הבגדים כבר היו בקריסה לפני הקורונה, ויש המון חנויות ריקות. אין תיירים, ושוכרים ישראלים, מפוקפקים, נכנסים לדירות האייר בי אנ בי שלא נועדו לכך, ושלא מתאימות למגורים. אנשים הולכים וחוזרים מהים. יש פחות שליחי וולט. אולי הבינו שכדאי לחסוך.
קיץ מוזר. דורש אתיקה, החלטות, עקרונות פעולה. אבל אין לי כוח לכל אלה. במקום זה אנסה לכתוב, לנוח, להתכונן למה שלא יהיה, ולידיעה שאי אפשר באמת לדעת.
זו אינה שלווה של שבת או חג. אני מכיר את הרחובות האלו היטב. הרבה ריצות טיול שלי מתחילות ככה, פחות או יותר, לפני שאני פונה למקומות אחרים בעיר ובסביבותיה, אבל הפעם אני נשאר בסביבה, מסתובב במעגלים הולכים ומתרחבים, לא מתרחק יותר מדי מהבית. זאת השכונה שלי, המקום בו אני חי כבר המון שנים. והיא מוזרה עכשיו נורא, באמצע המשבר המבלבל הזה, היא משתנה והופכת למקום אחר.
בניינים חדשים, שתוכננו לפני שכל זה קרה, מפוזרים במקומות שונים. אני חולף על פניהם, משתאה מכך שלא ראיתי אותם קודם. אתרי בנייה גדולים דוממים כעת, אבל אני יודע שהעבודה בהם ממשיכה במרץ. פנטזיות נדל״ן שספק אם ישארו רלוונטיות מסמנות את התקווה והאופטימיות שהמגפה חיסלה. אנשים ישלמו ביוקר על כל זה, על היהירות שנראית עכשיו בלתי נתפסת. הדירות האלה מיועדות לעשירים, למי שיכולים להרשות אותן לעצמם. זה נגמר, וכל מה שנשאר הוא לקוות שהנזק שתגרום התפוצצות הבועה הזו יהיה ניתן לתיקון.
למעלה ולמטה. שתי וערב דרך רשת הרחובות. אזור תעשייה ומלאכה שכבר כמעט אין בו תעשייה ומלאכה, נרקומנים, זונות רחוב, אנשים מטיילים עם ילדים וכלבים. המצלמה תגן עלי אם תעצור אותי המשטרה, כך אוכל להוכיח שלא הפרתי את ההנחיות.
זה לא באמת איכפת לאף אחד, כמובן. אני חסר משמעות, חולף ועובר, אפילו צעדי הריצה הקלים כמעט ואינם נשמעים. אבל האוויר מלטף אותי בעודי נע דרכו, וזכרונות מפעמים קודמות בהן חלפתי כאן מתערבלים ומתערבבים, מנחמים אותי. זאת השכונה שלי. בחרתי לגור כאן ואני אוהב אותה.
יהיה בסדר, כבר בסדר, צעד אחרי צעד, התנועה לא מפסיקה. צריך לשמור את הגוף קליל, לתת לו לעשות את מה שהוא יודע ואוהב. צריך לרוץ כמה שאפשר עכשיו, ולקוות לטוב. כי הריצה נותנת חופש. היא אי הכרחי של בדידות, היא אינה לשם תועלת, היא הדבר עצמו.
מעניין, אלו מין ימים גורליים אלו, איך שום דבר כבר לא יהיה אותו הדבר.
תחושת המגפה המתקרבת משנה את נקודת המבט על הרחוב, על העולם. אנשים הופכים לדבר מאיים, כל אחד הוא מוקד הדבקה אפשרי, כל מפגש אקראי הוא זירת חילופי נגיפים. והנגיף הזה הוא לא מוכר, זר, אין לדעת, אין לדעת.
ביום שבת הרחוב שקט. גם זה ייגמר, כשיגמרו לבנות.
מגדלי בטון צומחים איפה שפעם עמדו מבני תעשייה מטים לנפול. דבר אחד הופך לדבר שני.
ראיתי את זה קורה, בניין אחרי בניין, מטר מרובע אחרי מטר מרובע. אני חי פה מספיק זמן כדי לחוות את התהליך, שכעת נמצא בנקודת המראה, עוד רגע כבר לא ישאר כלום ממה שהיה. איזור שלם שינה את פניו לעיני. לא הייתה לי השפעה אמיתית על זה, הייתי רק עד ומשתתף במשחק של כוחות גדולים ממני.
אבל השינוי עוד לא תם, ואי אפשר לדעת מה יקרה.
שלד הבטון והמתכת הזה יצמח עוד, יגיע עד לגובה המנוף שניצב בראש הגבעה. הוא יהפוך לבתים, בהם יגורו אנשים. כל החלל הריק הזה, האוויר שיש פה עכשיו, יתמלא.
אבל עדיין לא.
עכשיו זה זמן הבטון והברזל.
במשך השבוע משאיות חוסמות את הרחוב הקטן שמחבר בין הבית שלי לשכונה שהייתה פעם מרכז חיי. אני כבר לא כל כך עובר דרכו, כי זה בעצם אתר בנייה שרק מתחזה לרחוב. תבניות היציקה מתנפנפות באוויר, רשתות מתכת מונחות איפה שיהיו ריצפות, קירות ועמודים. משאבת הבטון פועמת. הבניין עדיין נמוך, ואפשר לראות את הפועלים הסינים שעושים את כל זה, שיוצרים את הפלא הנורא הזה, בניין צומח מהקרקע.
מה היה פה קודם, קשה כבר לזכור, ואולי אין טעם. היה פה מפעל ליציקת מתכת, היה פה מחסן עצים שנשרף והפך לחנות בדים, הייתה פה נגריה, ומצבעה לרהיטים, ומקום שעושה חיתוכי לייזר, ועוד בית יציקה, וסטודיו של נגרת נחמדה, ועציץ חמניות שניצב בנקודה היחידה בה קיבל אור שמש. פעם היו כאן מסיבות רחוב ואחר כך היו כאן מועדונים, ואנשים היו משתכרים, ועושים סמים ובבוקר שבת כל הרחוב היה מלא טינופת של אחרי מסיבה.
זה קיים עכשיו רק בזכרון. כלום לא נשאר. כלום להחזיק, כלום בטון ומתכת. למה אני מתגעגע? האם היה בכל המקומות האלה, בכל הרגעים האלה, משהו ששווה לשמור?
זמן בנייה הוא גם זמן הרס. ככה זה.
זה יהיה יפה בסוף. יגורו פה אנשים נחמדים. אולי אתארח אצל מישהו מהם, כשכל זה ייגמר, כשהבטון והמתכת יוסתרו בתוך הקירות, כשרהיטי איקאה יורכבו בהמוניהם, אולי אספר להם מה היה פה קודם והם נורא יתעניינו.
האיזור בו אני גר כבר אינו בשוליים, ואולי אף פעם לא היה כך באמת.
בעוד יומיים אני צריך להסביר בראיון ברדיו עמדה המתנגדת להרחבה המתוכננת של רחוב אליפלט, אשר חוצה את רחוב הרבי מבכרך ומחלק בין חלקו הכלול ביפו וזה השייך לתל אביב. העיריה ומשרד התחבורה מעוניינים להפוך אותו לדרך אימתנית, מפלצת שתיצור קו גבול בלתי עביר כמעט, שתפריד בין בית הספר ושכונת פלורנטין לגינה החדשה שאמורה לשרת אותם. מירב מורן כתבה על זה יפה בשבוע שעבר, ותיארה את התהליך ואת הכשלים שהובילו למצב הנוכחי, בו צריך להתניע עוד מאבק תושבים, מי יודע כמה במספר. תגובת העיריה המסכמת לטענותינו היא: ׳כל פניות התושבים לגורמי התכנון השונים היו לעצירת התוכנית ולתכנון מחדש. מאחר ומדובר בתוכנית מאושרת סטטוטורית, לא מצאנו לנכון לקיים מפגש שכזה על מנת לא לייצר ציפיות שווא. ברגע שמטרת המפגש תהיה הצגת התכנון הקיים, תשמח העירייה לקדם את הנושא׳. זה מעצבן ומתנשא, אבל נראה לי שהם רק מחפשים סולם בכדי לרדת מהעץ, ויש סיכוי להשפיע על תכנון הדרך כך שיהיה הגיוני יותר. באשר לאישור הסטטוטורי המדובר, אני יודע שמדובר במעין מעשה טלפון שבור בו תכנית אחת הופכת לאחרת. המקור הוא תכנית עתיקה ומיושנת, לפיה הייתה אמרה להיסלל ׳דרך אשדוד׳, כביש מהיר ורחב שיחבר בין עיר הנמל המתפתחת ואיזורי הייצור והתעסוקה שבתל-אביב וביפו. התשריט, כלומר שרטוט תכנית בנין העיר המפורטת שנקבעה לאיזור, מראה עד כמה הייתה מופרכת ויהירה.
רוחב הדרך המוצעת כאן, צבועה באדום כשהבנינים המיועדים להריסה צבועים בצהוב, הוא 72 מטר. היא אמורה לדרוס חלקים משכונת המושבה אמריקאית-גרמנית ולעבור ממערב לרחוב אליפלט של ימינו, אשר בעת שרטוט התכנית עדיין לא היה סלול במלואו, והגיע עד שוליה הדרומיים של שכונת מכבי העלובה. התקנון שלה קובע יעד ושיטת פעולה. המטרה היא: ׳… לאפשר סידור דרך מהירה, מלווה ע״י דרכי שירות עיליים וסדור רמפות חבור בין הדרך המהירה והדרכים הראשיות של הסביבה׳, ולצורך כך יש לבצע ׳שינוי תואי ורוחב הרחובות בחלק משטח התכניות הראשיות כד להתאימם לתנאים החדשים׳. באשר למבנים הקיימים בשטח, קובע התקנון כי ׳כל בנין או חלק ממנו שהוא בניגוד לתקנות התכנית ייהרס׳ וכי לצורך כך ׳הדרכים ורצועות הקרקע להרחבת דרכים תופקענה כחוק ותרשמנה ע״ש העיריה׳. הזמן המוקצב לביצועה הוא 5 שנים מיום אישורה, 11.9.1975.
רשת הרחובות המוצעת בתכנית, אותם דרכי שירות לכביש הראשי, יוצרת איים שמיועדים ברובם למבני תעשיה. אין שום הוספה של שטחים פתוחים או מבני ציבור, כי מה צריך כאלה בכלל. כשמסתכלים על התכנית הזו היום היא נראית כבדיחה לא מוצלחת, ומזל גדול שלא קודמה כמעט, למרות שהיא זו שהובילה להפקעת שטחה של שכונת מכבי, ובכך אפשרה את חיבורו של רחוב אליפלט לרחוב אילת, תוך אימוץ התכנית הקודמת של האיזור, אשר הייתה אמורה להיות מבוטלת מרגע כניסת תכנית זאת לתוקף. זה קצת מבלבל, הכל, איך המתכננים קובעים כל פעם בנחרצות מה בדיוק הולך להיות ואיפה, משתמשים בשפה המדוייקת והברורה הזאת שלהם, כדי שלא יהיה שום ספק. זה נעשה תוך התעלמות כמעט מוחלטת ממה שקיים בפועל ומהצרכים המקומיים, ואז, בגלל שהיא לא מתאימה למציאות, התכנית מתפוגגת ומאבדת את תוקפה, משאירה אחריה הרס, אבל גם יוזמות חדשות שצומחות מלמטה, תוך התמודדות עם המגבלות החדשות, ואז באה תכנית חדשה, וחוזר חלילה.
אני מתאר לעצמי שזה קורה בהרבה מקומות, אבל נדמה לי שבאיזור מגורי אפילו יותר מכרגיל, מכיוון שהוא מרחב תפר גיאוגרפי ותרבותי, מרכזי מאוד למרות שהוא נדמה שולי. כי השוליים של תל-אביב הם למעשה לב המטרופולין, והרבי מבכרך שוכן בנקודת חיבור מובהקת בין חלקיו השונים. הסיפור שפרשתי כאן, כל האנשים שהסתובבו פה, האמריקאים, הגרמנים, הערבים, היהודים, אלו שבאו מאירופה ואליו שבאו מארצות האיסלאם, פועלי התעשייה ותושבי צריפי העוני, מי שבילה כאן, מי שגר ומי שעבד, הוא מספר גם קצת על זה, על מה קורה כשהכל מתערבב. ועל כך שאין דרך לדעת מה יקרה. אנשים מביאים בתים מאמריקה, ובסוף אחרים גרים בהם. אדם בונה בית מפואר למשפחתו, אבל נרצח, וכמה שנים אחר כך כל רכושו נגנב ועובר לידי מי שמגדיר אותו, משום מה, כאויב. נער צעיר הולך ללמוד חקלאות, מת במלחמה, ומונצח בצריף שנהרס כדי לפנות מקום לכביש. בלאגן, בו הנדל״ן אמנם מקובע בקרקע אבל הבעלות עליו, ערכו ושימושיו משתנים בהתאם לנסיבות פוליטיות, והכל יציב רק לכאורה.לתכנית קודמת של שכונת מכבי, אשר התקבלה בשנת 1957, ואישרה בניית מבני תעשייה על שטחה, מצורף נספח, שרטוט דוגמת מבנה התעשייה המיועד. אני אוהב את השרטוט הזה, המרושל מעט, את האסתטיקה הנזירית של המבנים הללו, ואת זה שהתרשים סרוק וניתן לעיון חפשי, כמו רוב מסמכי התכנון והבנייה. כל ההחלטות שמתקבלות בנושאי תכנון ובנייה אמורות להיות שקופות וברורות, כדי להפחית את האפשרות של עירוב שיקולים זרים בהליך. לכן גם יש מקום להצגת התנגדויות והסתייגויות תוך כדי תהליך התכנון, אבל מדובר כל העת במשחק מסובך, מאחר וההתנגדויות גם יכולות לעכב ולפגוע באינטרסים של בעלי כוח.אני זוכר את הדיון במשרדי הועדה המחוזית לתכנון ובניה בו ייצגתי את עמדת תושבי שכונת פלורנטין בעת המאבק שניהלנו נגד תוכנית ׳מתחם החרש והאומן׳, שבסופה אושרה בניית שכונת מגורים במקום מבני התעשייה של מרכז וולובלסקי. דיברתי יפה, העליתי טיעונים של טעם, אבל ראיתי כיצד עבור חלק גדול ממקבלי ההחלטות שישבו ליד השולחן הגדול כל זה היה בעיקר הצגה, וכי תוצאות הדיון, והעובדה שרובן הגדול של ההתנגדויות נדחה, הייתה בעצם ידועה מראש.
בשנת 1997 אושרה תכנית חדשה לשכונת מכבי וסביבותיה. בשלב זה כבר נהרסו צריפיה הנותרים של השכונה והיא היתה לא יותר ממגרש אספלט מגודר. התכנית נקראה משום מה ׳מכבי צריפין׳, אולי כי ׳צריפים׳ לא נראה שם כל כך טוב, ומטרתה הראשית היתה ׳קביעת יעוד איזור תעשיה עתירת ידע ומלאכה נקיה לשם הקמת בניינים בגובה של עד 5 קומות כולל קומת קרקע לאולמי תצוגה, מלאכה נקיה ומסחר ומעל מרתפי חניה, שייבנו על פי תכנית מתאר מקומית ״ע״׳. גם לתכנית זו צורף נספח בינוי מנחה. היא מזכירה במקצת מבנים ופרויקטים שהוקמו באיזור בתקופות קודמות, כמו ׳קריית המלאכה׳ באזור רחוב שוקן, ׳בניין מרכזים׳ שעמד בפינת הרחובות קיבוץ גלויות ושלבים, ואשר נשרף ברובו בשנת 2003, או ׳בית פנורמה׳ בדרך בן צבי, אשר עתיד הנכסים בו מוטל כעת בספק. בכך, הומשכה המסורת של התייחסות לאיזור כאל כזה שאמור לשמש בעיקר למלאכה ולתעסוקה. הבנין המתוכנן היה אמור להיות מבנה גדול המקיף חצר פנימית המאפשרת פריקה וטעינה של סחורות ובו מרתפי חניה גדולים וחמש קומות המיועדותלשימושים מגוונים אם כי מוגבלים:
לא תותר הקמת מפעלים לשימושים הבאים:
תחנת כח, תעשיה כימית ואחסנה הכרוכה בה, תעשיה פטרוכימית ואחסנה הכרוכה בה, תעשית דשנים ואחסנה הכרוכה בה, ייצור אריזה ואחסנה של חומרי הדברה, בתי יציקה ומפעלים למתכות וציפוי מתכות, משחטות ומפעלים לטיפול בפסולת, ייצור חומרי בנין ומפעלים ליצור מזון.
למרות זאת באותה תקופה אושרה גם בנייה חדשה למגורים מצידו השני של רחוב הרבי מבכרך. תוך התחשבות בכך מדגישה התכנית כי:
בתחום הבניינים הגובלים ברח׳ הרבי מבכרך לא יותרו אולמות שמחה ובידור, מפעלים הצורכים שטח לאחסנה פתוחה, מפעלים שנדרשים בהם מתקנים למניעת זיהום אויר לצורך עמידה בתקנות, מפעלים אשר פעילותם מעבר לשעות הרגילות 07:00 – 19:00. הפעילות התעשייתית תהיה חייבת לעמוד בתקן רעש לאיזור מגורים. כמו כן לא תותר פתיחת מוסכים ונגריות לכוון הרבי מבכרך.
זו תכנית גרועה, כמובן. הגשמתה הייתה מובילה לבניית פיל לבן ענקי שמיועד לתעשייה ולייצור, בדיוק כאשר אלה הפסיקו להיות רלוונטיים, אבל דווקא בגלל זה יש לי אמפטיה אליה, ואפילו קצת צער על כך שפיספסה את זמנה. המבנה הפשוט המשורטט בנספח הבינוי המנחה יכול היה להפוך למקום מעניין כאשר היה נוצר צורך למלא את חלליו בתחליפים למוסכים ולנגריות. היו יכולים להתפרנס, ואולי גם לבלות, לגור וללמוד שם, לא מעט אנשים.
במקום זה שונה הייעוד של השטח, בין השאר בגלל המאבק שניהלנו נגד תכניות הבינוי האחרות באיזור, והוא הפך משטח שמיועד לתעסוקה לכזה המיועד לשטחי ציבור, בכדי למלא חלק מהחוסר בשכונת פלורנטין וסביבותיה. בעיסקה סיבובית מוזרה ומופרכת שילמה העירייה לעצמה 45 מליון ש״ח עבור השינוי הזה, וזאת מקרן שהקימה בכדי לרכוש שטחי ציבור בדרום תל-אביב. הפארק החדש מוקם שם עכשיו.
מצידו השני של הרבי מבכרך, בין רחוב אליפלט, דרך אילת והמושבה האמריקאית-גרמנית, אושר כעת פרויקט עצום בהקפו, המיועד להיבנות על פני שטח של כ- 10 דונם, במקום בו עמד פעם מגרש הכדורגל של קבוצת מכבי. כיאוי לשינוי הזמנים, וכמצופה מהעליה הגדולה של ערך הקרקע באיזור, אין בו שום מלאכה או תעשיה, למה מה קרה. מתוכננים בו מגדל מגורים בגובה של 90 מטר הכולל כ- 200 דירות ובסיס רחב המיועד בעיקר למסחר. הדמיות הפרוייקט אינה מבשרת טובות, בעיקר מכיוון שאני אוהב את בינין התעשיה הפשוט שניצב שם עכשיו, שבתחתיתו יש חומוסיה סבירה לגמרי, ׳רוני פול׳, שבה אנו קונים את ארוחת צהרי שישי שלנו, ושבקומה השלישית שלו יש סטודיו ליוגה ולפילאטיס אליו אני מנוי. אני אמנם לא מנצל את המנוי הזה כראוי אבל עדיין אוהב שיש לי אופציה להשתמש בו כשארצה, ויודע שהמחיר הזול שלו ושל החומוס נובעים גם מכך שמצבו הירוד של הבינין אינו מאפשר לגבות שכר דירה גבוה. דבר זה ישתנה ודאי כאשר יוקם הפרויקט החדש. אני יודע גם שהמגדל המאסיבי יטיל צל על הפארק החדש בזמן השקיעה, ושדייריו, איתם אולי אפגש בשבילי הפארק, יהיו בטוחים שהם חלק מהתחדשות האיזור ולא ידעו שיש להם חלק בחורבן של משהו שהיה יפה ומעניין.
*
בשפה המשפחתית הפנימית שלנו אנו קוראים לבינין החדש שנבנה לידנו, פרויקט ׳אליפלט 26׳, ׳הבינין המכוער׳. ההסבר שהענקתי לבתי, ששאלה אותי מדוע ולמה, הוא שאינו קשור לכאן, ושמי שגר בו לא רוצה להיות חבר שלנו. כשהיא מבקשת, כמו הילדה בת החמש ועשרה חודשים שהיא, דוגמאות והבהרות, אני מסביר לה איך הוא גדול, בעוד שהבנינים האחרים קטנים, איך מי שגר בו מגיע הביתה במכונית ולא ברגל, ואיך אף אחד מהם לא אומר לנו שלום. הרעיון שעומד מאחוריו מכוער ונצלני, כמו שמבהיר הטקסט שליווה את אתר האינטרט באמצעותו נמכרו הדירות שנבנו בו במחיר מופקע:
כידוע, בשנים האחרונות זכו אזורים רבים בדרום תל אביב לתנופת פיתוח אדירה שהפכה אותם למבוקשים ופופולאריים. בקנדה ישראל זיהו את המגמה בזמן ואיתרו את אחת הנקודות האסטרטגיות באזור בסמוך לשכונת נווה צדק, למתחם התחנה ולחוף הים – והקימו שם קומפלקס מגורים צעיר וחדשני.
אליפלט 26 תוכנן על מנת להעניק לדייריו לייפסטייל אורבני עדכני. התכנון הנועז בניצוחו של האדריכל גידי בר אוריין מעניק פרשנות מודרנית ויוקרתית לסגנון התל אביבי קלאסי. הבניין מתנשא לגובה 13 קומות וכולל דירות 2-3 חדרים ודופלקסים בעלי חלל תקרה כפול. דירות הבניין נהנות מתכנון עשיר במיוחד הכולל קירות זכוכית, תקרות גבוהות ומפרט פנימי יוצא דופן, ולרווחת הדיירים הוקמו בתחומי הקומפלקס בריכת שחייה, ספא ושטחי מסחר.
הוא בנוי מגוש של שני אגפים בצורת האות ׳ר׳, המונח על בסיס מסיבי שבקומת הקרקע שלו יש מבני חנויות שנבנו כדי לשרת את תעשיית האפנה, ושכעת, עם קריסתה, עומדות רובן ריקות. דירות המגורים מוקמו כך שמרובן יהיה נוף אל הים, כדי שאפשר יהיה לגבות עליהן מחיר בהתאם. מגג הבינין שלנו ניתן להציץ אל חלק מהדירות הללו. לא נראה לי שאף אחד מאושר גר שם.
בקומה שמעל קומת המסחר היה אמור להיות, לפי ההבטחות, ספא. כשחזרנו לארץ משנת השהות בארצות הברית גילינו שבמקום זה נפתח שם חלל עבודה משותף, אשר נקרא בשם המגוחך ׳AYEKA׳, יעני ׳אייכה׳. טקסט המכירה המופיע באתר מציג את מיקומו כשיקול המשמעותי ביותר לבחירה דווקא בו מתוך כל חללי העבודה השיתופיים האופנתיים כל כך כעת:
הלוקיישן של בניין אייכה הוא לא פחות ממושלם: רחוב אליפלט סמוך לפינת דרך יפו.
מצד אחד פלורנטין שמשנה את פניה אבל שומרת על אותנטיות ועל השילוב המשמח בין מלאכת כפיים לאמנות, בין יזע ליצירתיות ובין אוכלוסיה ותיקה לצעירה; מצד שני נווה צדק על האדריכלות המרשימה שבה והקהל האנושי שובה הלב כמו גם אינספור מקורות ההשראה; מצד שלישי הים במרחק הליכה נינוחה; יפו הייחודית נמצאת אף היא בקרבת מקום וגם אל שדרות רוטשילד ניתן להגיע חיש מהר מהבניין של אייכה – כך שהמיקום שלו הוא בדיוק בלב ההוויה האורבנית של תל אביב, בנקודת מפגש בין חדש לבין ישן ובין טכנולוגיה ואמנות ועסקים ותרבות.
מרכז העניינים, מה? ואני ידעתי והרגשתי את זה, אבל לא יכולתי לנסח ככה. האתר משכנע מדוע חלל עבודה משותף הוא בחירה נכונה במיוחד בעת הזו, וכיצד סביבת העבודה הזו מזמינה את משתמשיה להיות מי שהם באמת:
כאמור עבור הקונספט המוצלח של חללי עבודה משותפים תל אביב היא האכסניה המושלמת. העיר שצמחה מן החולות התאפיינה מאז ומתמיד, וביתר שאת בימינו, בעידוד יזמות, אפשור שיתופי פעולה מפרים, העלאת רעיונות חדשניים ובעיקר היא מאפשרת לכל אחד להיות בדיוק מי שהוא רוצה להיות – המרחב של אייכה עושה אותו דבר בדיוק: מאפשר לכל יזם, פרילנסר, סטארטאפיסט, מעצב ובעצם לכל מי שזקוק לסביבת עבודה מהנה ומעצימה להיות בדיוק מי שהוא רוצה להיות.
בתמונות פרסום שהועלו לרשת ניתן לראות שהעיצוב משתדל ליצור תחושת מסורת וחיספוס. הקרמיקה החדשה קולפה מהקירות בכדי לחשוף את הדבק שחיבר אותה אל הבטון, תמונות הודפסו על הקירות, הרבה עץ, אלומיניום וחוטי חשמל יוצרים תחושה שמישהו מאוד התאמץ פה. בתמונה אחת כזו רואים כיצד נכתב השם אייכה באנגלית באמצעות קרמבואים על שולחן הקפה המשותף, ודאי כדי לחגוג איזה אירוע. אני לא חושב שגם אם ישלמו לי כסף אהיה מוכן לעבוד במקום שכזה, שנראה לי מזויף עד כדי תחושת כאב. לא הצלחתי להביא את עצמי לבקר שם לצורך תחקיר לכתיבת הספר הזה, שעוד מעט נגמר. אולי זה בגלל שאני אליטיסט ומתנשא, איש אתמול שאינו מבין איפה הוא חי.
הרי אם אבדוק את עצמי אגלה שיש משהו מאחורי הצהרות המכירה הללו, ושכיוון שהייצור הפיזי הולך ונעלם, והסיכוי להחיותו קטן, הרי שאייכה, עם כל ההגזמות הללו שאי אפשר עכשיו בלעדיהן, הוא בכל זאת נסיון, שבא מלמטה ומתוך תגובה לדרישה האילמת של העיר ושל החיים בה לשמור משהו מהאופי היצרני של האיזור הזה, עוד חוליה בשרשרת של דרכי התנגדות למשטור, סדר והגדרה מדוייקת. אולי יווצרו שם דברים נפלאים (למרות שקשה לי להאמין בכך).
*
בכרך המוקדש לשנים 1974-1993 בסדרת הספרים ׳ההיסטוריה של תל- אביב׳, מצוין כי בשנים האלה היו חלקים בעיר שעברו תהליך של: ׳התברגנות (ג׳נטריפיקציה), כלומר, מגמה שבעקבותיה הפכו שכונות מידרדרות ומפגרות מבחינה פיזית לשכונות עם אוכלוסיה בעלת סטטוס מבוסס חברתי׳. ֿ[יעקב שביט וגדעון ביגר, ההיסטוריה של תל-אביב, עיר מטרופולין, רמות, תל-אביב 2002, עמ׳ 159]
עִילוּת – ג’נטריפיקציה, תהליך שבו אוכלוסייה במִיצב חברתי־כלכלי בינוני וגבוה נכנסת לשכונות חלשות, מעלה את רמת השכונה ומייקרת את החיים בה ובכך גורמת לדחיקת האוכלוסייה המקורית. המילה עִלּוּת נגזרה מן המילה עילית (=אליטה), והיא הצעתה של הוועדה למונחי גאוגרפיה אנושית הפועלת בשיתוף בין האקדמיה לאוניברסיטת בן־גוריון.
הגרסה של שביט וביגר מתארת תהליך שהוא חיובי בסך הכל, שיקום שכונות שכזה, אז קצת מתברגנים, למה מה קרה. אבל אני זוכר את נווה צדק של לפני 27 שנים, כשכבר החלה להתייקר אבל עדיין לא איבדה את כל תושביה המקוריים. היא הייתה מקום מסובך, אז. כשגרתי שם ראיתי קרב בין שני דרי רחוב שיצאו הלומי אלכוהול מתוך מבנה המתנ״ס שנבנה אז, ואחד קטע לשני את האוזן באבחת מוט ברזל ששימש כחרב. לאמבולנס לקח עשרים דקות להגיע, שמענו אותו מקיף את השכונה ומחפש איפה לעזאזל נכנסים אליה. היום דבר כזה לא יקרה שם. זה מקום מת, עשיר ומשעמם. תהליך העילות שעבר גזל ממנו את נשמתו.
האיזור שלי עבר תהליך דומה, שעדיין לא הושלם. המניע העיקרי לשינוי בו הוא לא כניסת אוכלוסיה חדשה במקום כזו שעוזבת אלא מות התעשייה ותהליך ההתברגנות וההתעשרות שעברה תל-אביב. יש כאן הרס על מנת לבנות מחדש משהו אחר ובמובן זה משהו קיצוני יותר, מאחר ומדובר לא רק בחילופי דיירים אלא בשינוי גורף גם של המבנים ואפילו של הטופוגרפיה ורשת הרחובות. מה שהיה לא יחזור. הספר הזה הוא מצבה לכך.
הטיולים עם הכלבה, ולפניה עם הכלב, פיפי קקי פיפי קקי, כפו עלי קיום שגרה של סיבובים שמתחילים ומסתיימים בביתי. מסלוליהם השתנו לאורך השנים, מגיבים לשינויים באיזור ובי. כשעישנתי זה היה סיבוב קניית סיגריות, שהוביל אותי כמעט תמיד במעלה הרחוב, דרך מרכז בריאות הנפש ומרכז וולובלסקי, בית הכנסת של פרנקל ורחוב אבראבנל עד ל-׳מאנציז׳, הקיוסק שגם שימש לי כמכולת במשך מספר שנים. כשהקיוסק הזה החליף בעלות ושינה את שמו עברתי לקנות במכולת של משפחת אברהם בפינת ויטל וקורדברו, וכשהפסקתי לעשן ונמאס לי מפלורנטין גם הסיבוב השתנה, והתחלתי לערוך אותו ברחובות אילת וקומפרט, או מסביב לגינת דרויאנוב. ההרגל הכפוי הזה יוצר בהכרח גם הכרות אינטימית עם הסביבה, איפה יש פח, היכן ניתן לקשור את הכלבה כשנכנסים לקנות משהו, למה כל כך מלוכלך פה, איך דואגים לא להידרס, מי נפגוש היום, למי נאמר שלום. אינני אוהב גינות כלבים ומעדיף לטייל. הבנתי שאחת הסיבות בגללן היה לי חשוב כל כך שניקח איתנו את כלבתנו לארצות הברית, היתה כי סדר היום והמפגש התכוף הזה עם הרחוב תוחמים את יומי ומעניקים לו מסגרת, בבוקר ובסוף היום, שהיא גם פיזית ומרחבית. השכונה שלי, המקום בו אני מרגיש שייך ומקומי, היא המקום בו אני מטייל באופן קבוע עם הכלבה. היא מרחרחת, ויודעת איפה מפזרים לחם ישן כדי למשוך יונים שתוכל לנשנש, אני מתבונן. פה נוסף ציור רחוב חדש, שמה זרקו משהו מעניין, והנה עוד אתר בנייה, עוד בית מלאכה או חנות שנסגרו.
שבוע שעבר, כשירדתי לטיול בלוויית בתי, שאוהבת להצטרף אלי מדי פעם, נתקלתי בעוד סיור אמנות רחוב, הפעם ממש בשביל הגישה לבית. המדריכה, שרמקול היה מחובר לחגורתה, הסבירה משהו על תבליט בצורת פרצוף, שמישהו עשה פעם על גבי קיר הבנין. זה היה קצת מפתיע, להתקל בחבורה הזו ככה, כולם מביטים בנו כאילו אנו חלק מהמוצגים מהם באו להתרשם, וקצת חצוף. למה צריך רמקול, מדוע להיכנס לשטח פרטי ככה ומה אתם מסתכלים עלי, אני לא הבידור שלכם אלא חי פה. בסיור אחר, ליד ציור שבצד אחת מהחנויות בבניין, שמעתי את המדריך אומר שציורי הרחוב הם הדרך של האמנים להתפרסם, כי אז יוכלו למכור את ציוריהם האמיתיים בהרבה כסף. קבוצות ׳תגלית׳ עברו פה כל הקיץ, נפרקות מהאוטובוסים בגינת הטרקטור בפינת רחוב אליפלט והרבי מבכרך, מקבלות הסברים משוכפלים על יצירות נבחרות, נערות ונערים זרים וסמוקי הורמונים, מלווים על ידי חיילים נושאי נשק.
זה זמני. איזור התעשייה הזה הפך לאתר תיירות ממוסד באותו זמן שבו נגזרה עליו כליה. הבניינים החדשים שיבנו ברחוב לא רק יחסלו את ציורי הרחוב אלא גם ישנו לחלוטין את אופיו. תחושת השוליים, וההגנה שהם העניקו למי שלא התאים בדיוק למרכז, לעניים, לפועלים וליזמי התעשייה, לאמנים, לעבריינים, עומדת להתפוגג. מרכז העניינים יהיה פה, יקר ומסודר.
כשיהיה פה יקר יהיו גם יותר מגבלות, חס וחלילה לא להפריע, והשוליים יצטרכו לנדוד למקום אחר. זה קצת עצוב אבל כורח המציאות כפי הנראה. סוד המרכזיות של המקום הזה היה חייב להתגלות. פגשתי ברחוב לפני זמן מה אדם שאני מכיר כבר חמש עשרה שנים בערך, שגר בשכירות באחד מהבנינים הישנים ברחוב אליפלט. הוא היה שותף בהקמת הגינה הקהילתית, ותמך בכל המאבקים שהתנהלו פה בזמן הזה. ניסיתי לעניין אותו במאבק החדש, נגד הרחבת רחוב אליפלט, אבל הוא העדיף לא לשמוע. כבר עכשיו שכר הדירה גבוה מדי, וברור שיצטרך לעבור מפה, אולי לנתניה. גם שם יש חוף ים קרוב, לידו אפשר לשבת. יהיה לי חבל, לא לפגוש בו יותר. בטח גם אנחנו נזוז מפה מתישהו, אולי לגבול בין יפו לבת-ים. אתגעגע לרבי.
+ + + +
זהו, זה היה חלק אחרון ודי, לפחות לכעת. עלי להתפנות לכתיבה אחרת, ולגייס כוחות לקראת שנת הלימודים המתקרבת. הרי החלקים הקודמים:
אערוך עוד מעט גרסה מלאה, עם הערות שוליים וביבליוגרפיה, כמו גם תיקונים והרחבות שהצטברו אצלי. כבר גיליתי טעויות, כמובן, ואנסה לתקן מה שאמצא. אם ירצה השם אולי אצליח להגיע לגרסה מודפסת להפצה, יעני ספר, בעת חנוכת הגינה. בינתיים אתם מוזמנים ומוזמנות להתעדכן במאבק המתפתח, לחתום על העצומה נגד הרחבת רחוב אליפלט, הידוע בשם ׳המפלצת מאליפלט׳. מפחיד!!!!
תודה למי שקרא וקראה. מי היה מאמין שאפשר לכתוב כל כך הרבה על רחוב כל כך קטן.
[Aaron B. Horwitz (1954) The Master Plan for Tel Aviv-Jaffa, Israel, Journal of the American [Planning Association, 20:4, p. 181, DOI: 10.1080/01944365408979203
וזה: צריך לדבר על הרבי: שני רבנים ומלך החלק הבא, והלפני אחרון. מבטיח, כרגיל, שאפרסם ביבליוגרפיה נורמלית בסוף, וגרסה מלאה עם הערות שוליים ראויות. תודה לכל מי שמצליח או מצליחה לשרוד את הקריאה.
וזה: צריך לדבר על הרבי: רחוב 306 החלק הבא. אני מודה לקוראים ולקוראות, מבטיח שאנסה לגמור את הדבר הזה, ושבסוף אפרסם גרסה הכוללת הערות שוליים מסודרות (כלומר קרדיטים ראויים וחשובים למקומות מהם אני לוקח את האינפורמציה אותה אני מביא כאן) וביבליוגרפיה.
בשנת 2011 נערךבעבורמחלקתהשימורבעיריתתל–אביבסקרתיעודמקדיםלשימורבתיםבשכונתפלורנטין. המחקרההיסטורי–תכנונינכתבעלידיד״ראדר׳טליהמרגלית, שעבדהבעברבעיריה, והואמציגבאופןמרשיםומפורטאתהתוכניותהשונותואתהאופןבוהושפעווהשפיעועלהמציאותבשטח (טליהמרגלית, סקרתיעודמקדיםלשימורמבניםבפלורנטין, נספחלתוכניתתיקוןבייפו, נערךעבורמחלקתהשימורבעירייתתלאביב, 2012. צילום מפות תוכנית יפו B המעובדות לקוח משם, עמ׳ 19)
מרכזוולובלסקיכללכ– 200 אולמותתעשייהקטנים, שנבנומשניצידירחובאבראבנלועלהגבעהשבראשו, בשטחפרדסשנקנהאוהוחכרממשפחתאבו–ח׳דרה. ניתןלראות, במפהשהצגתיקודם, כיצדביתהבארשהיהבמרכזהפרדסנעטףבמבניםאבלמבנהונשאר. מועדון׳ג׳הפאן׳פעלבתוךביתהבארהזהבראשיתשנותהאלפיים, וקשתותהאבןשתמכובקומתוהשנייההיומרשימותמאוד, למרותשאזלאהבנתימההםבכללעושותשם. שלוםוולובלסקי, סוחרנפטממוצארוסי, הואשיזםאתהקמתו, בשנת 1933, וקלעבכךלצורךאמיתי. התעשייההמקומיתהמתפתחתהייתהזקוקהלבעלימלאכהמומחים, בתחומיהמתכת, הכימיה, ההלבשהוהעץ. עיריתתל–אביבעדייןהושפעהמחזוןתוכניתהאבשלגדסומודל׳עירהגנים׳שדמיין, ולאהייתהמעוניינתלקדםהקמתאזורתעשייהבשטחה. בין מהגריהעלייההחמישית, מגרמניהומפולין, היו לא רק פרוספסורים או פועלים עניים פשוטים אלא גם בעלי מלאכה, והיו גם בעליידעונסיוןתעשייתינדרש.באזורשלידדרךיפו–תל–אביבהייתהקיימתתשתיתחשמלומסורתתעשייתיתשנוצרהעלידיהטמפלריםוביתהחרושת׳וגנר׳. בינגו. הכלהסתדרבמקוםובזמן.
וזה: צריך לדבר על הרבי: מעין תריס החלק הבא. אני מבטיח לספק גרסה מלא בסיום הפרויקט. יש עוד שני פרקים ככה, נראה לי. יהיו אז הפניות כמו שצריך, וקרדיטים ראויים בביליוגרפיה. תודה לעוקבים.
אני זוכר שעליתי לגג הבניין, ממנו נשקף נוף פתוח ומרהיב, קו החוף שליד פארק צ׳ארלס קלור, גבעת יפו, צריח הכנסייה של המושבה הגרמנית, אופק השיכונים ומבני התעשייה בכיוון בת ים וחולון, מרבד הבניינים של פלורנטין, אבו כביר והכנסייה הרוסית במרחק, תל אביב, מגדל שלום, ופתאום שמתי לב שאני מוקף במנופי בנייה. עשרה, חמישה עשר, פסלי חוצות קינטיים, מעלים ומורידים דברים, זזים בעדינות ובהתמדה.
גם בבניין שלי השתנו דברים. מפעל התיקים והארנקים הפך ליבואן, ופינה את הקומה ששימשה לו לייצור. היא הפכה, אחרי שיפוץ ארוך ורועש, ללופט מגורים מעוצב, דירת מגזינים של זוג שכספם קנה להם פנטזיה אורבאנית בחלק המוזר הזה של העיר. זה היה נראה לי מוזר, לא קשור לכאן, כי פה זה איזור תעשייה, כאן עובדים, לא הבנתי שאני נתלה בדימוי שכבר אין לו אחיזה במציאות, שזהו, נגמר.
סדנאות התעשייה הזעירה נסגרו זו אחרי זו, ודיירים חדשים עברו אליהם. מועדון הופעות נפתח לא רחוק מביתי, ובלילות סוף השבוע צעירים חנו בצידי הרחוב, משמיעים מוסיקה ושותים וודקה לפני, ולפעמים במקום, הכניסה למועדון, פותחים בר בגאז׳. לפעמים התעצבנתי עליהם, אבל להם היה ברור שככה זה כאן, בדרום העיר, שפה מותר לשתות ולהרעיש ולהשתין ולרקוד ברחוב ומה אני רוצה בכלל, יאללה סע.
הייתי תקוע. אנשים שהכרתי התקדמו בחייהם, ילדו ילדים, עברו דירות, שינו עבודות, ואני המשכתי לגור באותה כתובת, לישון על מקרר, להיות עני. חלק מהאנשים שפגשתי ברחוב היו צעירים ממני. הפכתי להבטחה שהכזיבה, שומר חומות מיושן ומקובע במקום מוביל שינוי. לא אהבתי את עצמי ככה. בדיעבד, אני חושב שהמשבר הזה היה הכרחי, ושיצאתי ממנו אחר.
*
מלחמת העולם הראשונה הייתה דרמה אדירה ששינתה סדרי עולם, לא רק באירופה ובמזרח התיכון בכללותו אלא גם כאן, בפינה הקטנה והספציפית הזו. המעבר בין השלטון העות׳מאני לבריטי לא היה עוד כיבוש אחד מני רבים אלא מהפכה של ממש. שותפות הגורל בין הקיסרות הגרמנית ובין האימפריה העות׳מאנית הייתה ארוכת שנים, כפי שהדגים ביקור הקיסר שתואר קודם, והמלחמה חרצה את דין שתי הישויות הללו לאבדון. בזמן שפרצה, אופי המלחמה, תוצאותיה וזהות המנצחים בה לא היו בשום פנים צפויים או ברורים מאליהם. האימפריה הבריטית סבלה אבדות וכשלונות רבים בשנים הראשונות של המלחמה, והאימפריה העות׳מאנית ניצלה את יכולת שליטתה באוכלוסייה המקומית על מנת לגייס את כל משאבי הארץ לצורך המאבק. חסן בק, מושל יפו, השתמש ביכולת שלו לגייס עובדי כפייה על מנת לסלול את השדרה שתוארה קודם ולהקים את המסגד שיקרא על שמו בשכונת אל-מנשייה. לא עושים דברים כאלה אם חושבים שהקרב אבוד. חלק גדול מבעלי האדמות והרכוש ביפו ובסביבותיה היו ממשפחות שהיו משולבות באופן עמוק במנגנוני המדינה העות׳מאנית, ולכן לתבוסה ולהתפרקות האימפריה הייתה גם משמעות מקומית כבדה. רבים מהם עזבו בזמן המלחמה ובעקבותיה ורכושם נעזב או הוזנח.
על פי הערכה, עד כרבע מהאוכלוסיה באזור סוריה הגדולה, א-שאם, מתה במהלך ארבע שנות המלחמה, כתוצאה מהקרבות, הרעב והמגפות שהביאה איתה. רבע. אחד מכל ארבעה. קשה לתפוס זאת. השטח שנכבש על ידי הבריטים היה מוכה לאחר טראומה קשה. כאשר התקרבו לארץ ישראל הוציא ג׳מאל פאשה, המושל הצבאי של מחוז סוריה, פקודת פינוי לתושבי ערי החוף עזה ויפו. 40,000 תושבי עזה גורשו מבתיהם והעיר הפכה לזירת לחימה עיקשת בין הצבאות. ביפו, גירוש היהודים היה כמעט מלא, בעוד שחלק מהאוכלוסיה הערבית הצליח להתחמק ממנו באמצעות בריחה לבתי הבאר והכפרים שהקיפו את העיר או ניצול פרצות שהותירו למי שעבד כחקלאי להישאר בביתו. חלק מהיהודים חשו שבהיותם ׳תרבותיים׳ הם אינם מתנהגים כפי שצריך במקום זה. כך כתב ביומנו מרדכי בן הלל הכהן, אחד ממייסדי תל אביב:
הנה אנחנו מהרנו, והערבים ויתר בני הנכר, שגם עליהם חלה הפקודה הזאת, אינם ממהרים, אינם נחפזים לברוח. בדרך אחד הם יוצאים ובדרך אחר הם שבים העירה, נתרוקנה יפו היהודית, אבל יפו הערבית כמו עוד על תלה יושבת. מכריזה הממשלה, ושוב מכריזה, וקובעת זמן ומודיעה ע״ד [על דבר] עונשין וקנסות למפגרים, – ורוב החנויות של הערבים פתוחות והערבים יושבים להם בבתי הקהוה, ומעשנים את הנרגילות במנוחה.
[…]
בני המזרח אמרו גזרה עבידא דבטלא […] יודעים[הם] את הסוד הזה ומתאימים את מעשיהם למצב כזה. הם ממהרים להבטיח, אבל מאחרים לקיים […] ג׳מל פחה מבטיח ואינו מקיים, אינו שומר את הבטחותיו לעולם […] היום הוא גוזר, ומחר יבטל, אבל אנחנו – אירופים לויאלים, הרגילים לשמור על הפקודות ולמלאותן בדיוק ובזמנן. הלא ג׳מל פחה גזר, ואיך לא יקיים?
קל להאמין לקול שמביע בן הלל הכהן, ולראות את היהודים כקורבנות תמימותם. ג׳מאל פאשה עצמו טען כי החלטתו הייתה מבוססת על שיקולים צבאיים טהורים וכי לא הייתה בה כל אפלייה. בכל מקרה, חוויית המלחמה הייתה קשה ולאחריה נדרש לא רק שיקום של הקיים אלא אתחול של ממש, הסתגלות למצב שהשתנה מהיסוד. ה-׳אירופיאיות׳ של היהודים, שהייתה סיבה להפלייתם בעיני בן הלל הכהן, הפכה לאחד הדברים שקירבו בינם לבין השלטון החדש. ואחת הדרכים להתקרב, להוכיח את התרבותיות הזו, הייתה באמצעות ספורט.
גם האזור שסמוך לביתי סבל תוך כדי המלחמה ואחריה. בית החרושת למנועים שבמושבת וולהאלה הופגז פעמיים מהים. הפרדסים ניטשו והתייבשו. תחנת הרכבת לירושלים הייתה מרכז צבאי משמעותי, כך שחיילים חנו באזור. בסוף המלחמה הוגלו הטמפלרים, שהיו אזרחים גרמנים ולכן נתיני מדינת אויב מובסת, למצרים, והורשו לחזור רק בשנת 1921. זה אומר שבמשך שלוש שנים רכושם עמד נטוש ועזוב. גן הברון בוודאי נבל לגמרי. המסיון האנגליקני – ׳החברה הלונדונית להפצת הנצרות בקרב היהודים׳ רכש מאלמנתו את ׳מלון דו פארק׳ ואת שטח הגן, ושם נמצא היום ׳בית עמנואל׳, אכסנייה ומרכז מסיונרי.
באזור השטוח שמתחת למושבה, התחום בין המשך רחוב אל אמריקאן ודרך שכם, נותר כעת שטח פתוח. מישהו הציב בו שערי כדורגל, הוא הפך למגרש ספורט, שכונה ׳מגרש הדקלים׳, בגלל עצי התמר שהקיפו אותו.
הצילום הבא, משנת 1926, צולם על ידי אברהם סוסקין, ׳הצלם של תל אביב׳, אשר התגורר בעבר במושבה הגרמנית. מתואר בו מסדר של משטרת תל אביב שנערך במרכז המגרש הזה. בתי העץ האמריקאים וחומת המושבה נראים ברקע, מאחורי השער. מדי השוטרים מעוצבים בסגנון מדי צבא בריטיים. ויש פה משהו מוזר מאוד, כי זו אמנם משטרת תל אביב, אבל הם ניצבים למעשה ביפו.
תל אביב קיבלה מעמד של מועצה עירונית נפרדת בשנת 1921, כתוצאה ותגובה מהירה למעשי האלימות המזעזעים שפרצו ב- 1 במאי ביפו, ושנודעו בשם ׳מאורעות תרפ״א׳. אך תהליך קביעת הגבולות המדוייקים בין תל אביב ליפו נמשך זמן רב, כאשר בעלויות על קרקע וחוסר הרצון של הגרמנים להשתלב בתל אביב משפיעים עליו. מפת קו הגבול לוותה בתיאור מילולי. את הצד הדרומי שלו אביא כאן, מכיוון שזה מצחיק נורא, ומכיוון שזה מבהיר כמה מסובך הכל זה בזה, ועד כמה הבעלות האישית משפיעה על המציאות הפוליטית:
דרום: משם מערבה מחוצה לפרדסו של עטאל אך נמשך הוא לאורך גדר משוכת השטים ומשוכת הצבר המשמשת גבול צפוני לפרדס. משם חוצה הקו את השביל בואכה משוכת הצבר המשמשת גבול מזרחי לפרדסו של חסן אפנדי עלי מחמוד שאינו נכלל בזה, משם צפונה עד לקרן הצפונית מזרחית של פרדס זה, משם מערבה לאורך הגדר ומשוכת הצבר המשמשת גבול צפוני לאותו פרדס עד לקרן הצפונית המערבית שלו, משם דרומה לאורך משוכת הצבר המשמשת גבול מערבי לפרדס הנ״ל עד למקום שבו הוא גובל עם פרדסו של שיך עלי אבו זלאף ועד לקרן הצפונית מערבית שלו. משם דרומה לאורך משוכת הצבר המשמשת גבול מערבי של אותו הפרדס עד לקרן הדרומית מערבית של אותו הפרדס בדרך המלך יפו-סלאמה. משם מערבה לאורך הגבול הצפוני של כביש זה עד לרחוב העליה, משם בכיוון מערבי כללי לאורך הגבולות של המרכז המסחרי של תל אביב עד לכביש יפו-תל אביב, משם בכיוון צפוני מזרחי לאורך הגבול הדרומי של דרך יפו-תל אביב עד לקרן הדרומית מערבית של שכונת ולהלה, משם בכוון צפוני לאורך הגבול המזרחי של שכונת ולהלה עד לקרן הצפונית מזרחית שלה. משם בכיוון דרומי מערבי לאורך מרכז מסלות הברזל עד לגשר הרכבת. ומשם צפונה-מערבה דרך רחוב שלוש עד לנקודת ההצטלבות שלו עם רחוב אברבאנל, משם דרומית מערבית לאורך הגבול הצפוני של רחוב אברבאנל עד לרכבת, משם צפונית מערבית דרך רחוב ברנט בואכה נקודת ההצטלבות שלו עם רחוב המנשייה, משם בכיוון צפוני מזרחי דרך רחוב המנשייה, אך לא בית עקאד, עד לתחנת זכריה ולא עד בכלל. מכאן בכיוון מזרחי מחוצה לטחנת ג׳בר, מכאן צפונה בואכה נכסיהם המשותפים של דבאס וחומצי אך בלעדיהם. מכאן צפונה לביתו של אל עיש ומשם הוא פונה מערבה, משם צפונה לאורך הגבול המערבי של מעבר כביש סומיל אך אין הקו כולל את ביתו של יחיה אבו סית. מכאן בכוון מערבי לגבול הצפוני של בית חג׳ זוהדי עבדו, משם בכיוון דרומי לאורך כביש מסעודייה, משם בכיוון מערבי לאורך נכסי אמין ביי נציף עד לקרן הצפונית-מערבית של הנכסים הנ״ל על שפת הים.
[גבולותיה של תל-אביב כיום הזה, ידיעות עירית תל-אביב, חוברת 8-9, 1934, עמ׳ 373]
משוכות הצבר והפרדסים שהם תוחמות, על שמות בעליהם המסויימים, הם חלק מרכזי בנוף ובתפישת המציאות הפוליטית, איפה תל אביב ואיפה יפו. באזור אל-מנשייה ההפרדה מתבצעת על סמך בתים בודדים ומסויימים. נקודות האחיזה שלנו כקוראים המבקשים להבין על מה מדובר הן מה שנשאר מאותה תקופה, הדרכים הראשיות, מסילת הברזל והגשר שמעליה, הים. אבל רבדים שלמים במה שהוא למעשה מעין מפה מנטלית, החושפת את המידע המלווה לנוף אותו חוו בני התקופה, של מי הבית הזה, של מי הפרדס הזה, איך קוראים לו, נעלמו כמו אותם פרדסים ומשוכות צבר.
כך תיאר ישראל רוקח, ראש עירית תל אביב, את תהליך קביעת הגבולות, ואת הקשיים שעמדו בפני העיר שחפצה להתרחב:
כידוע, מחולקות הטריטוריות העירוניות לגושים ולבלוקים, והשלטונות עמדו על כך שבלוק אשר רוב שטחו אינו בידי יהודים – ואפילו אם אוכלוסיתו צפופה ביותר – אי אפשר יהיה להעבירו לתחום העירוני תל-אביב. מכאן סבת הפיגור בהרחבת הגבולות. לפי עקרון זה לא הועברו לתחום תל-אביב גושים יהודיים שלמים ובהם תעשייה יהודית, אף כי גושים אלה קשורים בתל אביב בכל המובנים – הלאומי, הפוליטי, הסוציאלי והכלכלי. ויש מקומות שהגבול בין תל אביב ויפו מטושטש ביותר. ומעשה בבית שגם עירית תל-אביב וגם עירית יפו תבעו מבעליו מסים, ורק לאחר שעירית תל-אביב הוכיחה למושל שהגבול עובר דרך חדר השינה של אותו בית, אבל רובו של חדר זה שייך לתל-אביב ועל כן עליה לקבל את המיסים – פסקו את המסים לזכות תל אביב.
[ישראל רוקח, הרחבת גבולות תל-אביב – מה פירושה? ידיעות עירית תל-אביב, חוברת 12, 1943, עמ׳ 150. המאמר פורסם לאחר שגבולותיה של תל-אביב הורחבו באופן משמעותי ונכללו בהן שרונה ושטחים גדולים מעבר לירקון. על התהליך שהוביל לכך, ועל חשיבות מאבק שכונותיה היהודיות של יפו בהתפשטותה צפונה דווקא כתבתי כאן]
רוקח, מתוקף מעמדו, שואף לזיהוי מוחלט בין ההבדלה הלאומית לעירונית. יהודים צריכים להיות בתל אביב, מאחר והם קשורים אליה באופן ׳הלאומי, הפוליטי, הסוציאלי והכלכלי׳. הוא מתעלם, כמובן, מכך שקשריהם של אנשים יכולים בהחלט להיות מסובכים יותר, ומכך שעבור מי שאינו מודע לגבולות או אפילו מודע אליהם אבל אינו מזדהה עם העיריה, הישות העירונית השלטת, הגבול המדוייק כלל אינו רלוונטי. מבחינת הכרתו של אותו אדם בודד תל-אביב היא איפה שאתה מרגיש בתל-אביב, בדיוק כפי שיפו היא איפה שאתה מרגיש יפו. גם האנקדוטה אודות המיסוי שמעלה רוקח מעניינת. המיסוי ביפו היה בדרך כלל נמוך יותר, מאחר והיא סיפקה פחות שירותים עירוניים לתושביה. שיקול כלכלי הגיוני מוביל לכך שמאחר והגבול מטושטש, אין כל סיבה לחיות מצדו היקר.
שמואל קורבמן היה ידידו של סוסקין וחלק איתו את התשוקה לצילום, אבל היה אחר ממנו כמעט בכל. הוא היה צלם חובב, גבר כעור, הומוסקסואל, עני, מהגר חדש לפלסטינה (א״י) שהתפרנס ממתן שיעורי אנגלית פרטיים. הספר שכתבה בתיה כרמיאל בעקבות תערוכה מעבודותיו שאצרה מציג את צילומיו, ומשקף דרכם עיר מרתקת ובלתי צפויה, בה תרבות מתערבבת בתרבות. קורבמן, שאהב לצפות ולתעד אירועי ספורט, הזדמן רבות לקרבת ביתי. ׳מגרש הדקלים׳, אשר הוא קרא לו ׳מגרש מכבי׳, מאחר והוא היה המגרש הקבוע של קבוצת מכבי תל-אביב, היה חלק ברור מעולמו.
אחד האירועים המתועדים בצילומיו הוא משחק שנערך בסוף ינואר 1925 בין מכבי תל אביב לבין קבוצת גדוד לנסרס – גדוד ׳נושאי הרמחים׳, חיילים מהצבא הבריטי שהוצב בארץ.
מכבי תל אביב הוקמה בשנת 1906, ונקראה תחילה אגודת הראשון לציון-יפו, כקבוצת גברים שעסקה בתרבות הגוף, ברוח ׳יהדות השרירים׳. היא לא היתה שונה בהרבה מאגודת הספורט הגרמנית שהוצגה קודם, ובתקופה הראשונה התנדב ׳מורה נוצרי גרמני׳ לשמש כמאמן. התווספות קבוצת כדורגל בעלת זהות מובחנת, קהל אוהדים ושגרת משחקים באה אחר כך. הכיבוש הבריטי היה בוודאי אחד המניעים לפופולריות לה זכה המשחק בקרב האוכלוסייה היהודית. בשנותיו הראשונות של המנדט המשחק שימש כאמצעי ליצירת קירבה בין השליטים החדשים ופלח האוכלוסייה היהודי ההולך וגדל. המצב בחברה הערבית היה שונה. במצרים, שחוותה קולוניאליזם מוקדם יותר, התפתחה מסורת מקומית של כדורגל, אבל בארץ ישראל המשחק היה זר כמעט לגמרי לאוכלוסיה הילידית, וספורט קבוצתי לא נתפס כבעל ערך. צמיחת קבוצות הספורט הערביות פלסטיניות התעכבה, בדיוק כמו השתלבותם בתרבות הבריטית מנדטורית.
המשחק בין מכבי תל-אביב ובין הקבוצה הצבאית הבריטית היה אחד מסדרת משחקי ראווה שהתקיימו במקומות שונים, והוא משך אליו קהל רב. בתמונה שצילם קורבמן בדרך יפו, אותה תיאר ביומנו כ- ׳לוריא עושה סדר על-יד מגרש מכבי תל-אביב׳, ניתן לראות את השוטר העירוני יצחק לוריא, הדור מדים, רוכב על סוס במורד דרך אילת הבלתי סלולה, שאדמתה המחורצת מעידה על תנועת העגלות הרבה העוברת בה בימים כתיקונם. קהל צופים רב גודש את הרחוב, מפנה לו את הדרך. הוא רואה וודאי את קורבמן, המצלם אותו, ומביט ישר אליו. כפי הנראה זהו אותו שוטר שמופיע ראשון משמאל בשורה השניה בצילום של סוסקין שהוצג קודם. הגברים הצעירים הניצבים בשולי הדרך לבושים היטב, וכמעט כולם חובשים כובעים, הרוב כובעי ברט, חלקקטן במגבעות ובכובעי קש. רובם חמורי מבט, רציניים, פרט לילד משועשע אחד מאחור. בצד הכביש קבוע שלט פרסומת בעברית, אנגלית ותמונות, לרהיטים מהודרים, בסגנון מצועצע. במעלה הגבעה ניתן להבחין בעמוד חשמל, המוביל ליפו ותל-אביב, מאז 1923, את החשמל שמיוצר בתחנת ׳חברת החשמל ליפו׳ שבהמשך הדרך. זוהי יפו, אני שב ומזכיר, ואלו תל-אביביים, הרואים במקום זה חלק מעירם.
[כל הצילומים מעתה והלאה הם מהספר : בתיה כרמיאל, קורבמן – צלם תל אביבי אחר, 1919–1936, תל אביב: מוזיאון ארץ ישראל, וירושלים: יד יצחק בן-צבי, 2004]
בהמשך הדרך, ליד שער הכניסה למגרש, רוכלים ערבים, מזוהים על פי תלבושותיהם הלא אירופיות, מוכרים שתייה וכיבוד מעגלות נגררות ביד. יש גם נשים, מסתופפות יחדיו, לבושות בגדי יום טוב, וחבורת ילדים יחפנים הנועצים מבט בצלם. כל הדרך חסומה. זה אפשרי כי זהו יום שבת, שבו, מסתבר, העסקים סגורים. עמדת מכירת הכרטיסים עשויית העץ מזוהה על ידי שלט עם סמל ׳מכבי׳ המוצמד לגגה. אנשים מבלים ביום החופשי שלהם, רואים ונראים.
בכניסה למגרש בודקים את הכרטיסים, שנרכשו בעמדת המכירה שנראית עכשיו מצידה השני. השוטר והסדרן המטורזן נועלים מגפיים גבוהות, שמסמנות כי הם עובדים כעת. הם שומרים על הכניסה ועל הגדר המאולתרת, עשויית שאריות הקרשים, עליה נשען גבר עונד עניבת פפיון. כנראה שנעליים לבנות לגברים אופנתיות עכשיו, ומסמלות פנאי ונינוחות. הן וודאי אינן מתאימות לאדמה החולית. אבק מכסה את נעלי העקב של האישה שבקדמת הצילום, ששערה אסוף במטפחת. כנראה שרוח החלה מנשבת, מאחר וצמרות הדקלים מוטות.
והנה המשחק עצמו, מצולם מהזווית המקבילה לזו בה השתמש סוסקין, מכיוון המושבה הגרמנית מזרחה. עננים יפים של חורף ישראלי במרום. שחקני מכבי בחולצות הבהירות, אולי תכולות לבנות, והבריטים בכהות. לא ברור מי תוקף ומי מגן. ספסלים מקיפים את כל המגרש, וכולם עמוסים בצופים. טריבונה מרכזית ומוצלת נמצאת משמאל, מוסתרת בחלקה בצילום הזה. מתחם הכניסה, עם גדר העץ ודוכן הכרטיסים, מאחורי השער הרחוק. אני חושב שזה בדיוק המקום בו ניצב כעת ביתי.
המשחק הסתיים בניצחון בריטי, 4:2, אבל לא נראה שהדבר העיב על היחסים בין השחקנים, שנאספו אחרי שנגמר לצילום משותף שאחריו אף התכנסו יחדיו לסעודה. אחד ממפקדיהם של החיילים הבריטים נראה עומד בשורה השנייה. שימו לב כמה דומים מדיו לאלה של השוטר לוריא. שוער מכבי,שוורץ, חובש גם הוא כובע מצחייה צבאי. כולם מנסים להיראות קשוחים מאוד, עם הידיים המשולבות האלה, ורק חייל בריטי אחד מחייך חיוך גדול, נבוך.
*
בחול המועד פסח, יותר משנה אחר כך, נערך במגרש כינוס לציון עשרים שנים להקמת אגודת המכבי. כחודשיים לפני כן התפרסם בעיתון ׳דאר היום׳ מאמר שהסביר את חשיבות הספורט ואת מטרתו:
דור מכבים! להעמיד דור מכבים בארצנו, זוהי מטרת הסתדרות ׳המכבי׳. אדישות מכאיבה מצד מנהיגינו, מצד ראשי הישוב להגשמת רעיון פתוח גוף הנוער, עומדת לפנינו כקיר ברזל. אולם בסבלנות עקשנית אנו ממשיכים לעמוד על עמדתנו, קוראים לעם העברי. קוראים למנהיגים שלנו: גוף בריא לנוער העברי! דרכנו קשה היא. אך מאחורנו עומד מחנה-המילואים, צעירים חדשים שכחם רענן, באים להמשיך את העבודה, לישר את הגב-הגלותי ולהכניס חיים בגוף העברי החלש.
[צבי לוי, חגיגת יובל העשרים של ׳מכבי׳ בארץ-ישראל, דאר היום, יום רביעי, 10 לפברואר, 1926, עמ׳ 2]
הפאתוס הנמרץ מגוחך קצת, כמובן, אך גם מדבק ומעורר לפעולה. ביום פתיחת הכינוס יצאה תהלוכה למגרש שביפו ובה אופנועים ומכוניות מקושטות ענפי דקל, וצועדים בסך נושאי דגלים וכרזות, לבושים לבן. על הכרזה הגדולה שהודפס לכבוד החגיגה נראה צילום גברתן זורק דיסקוס.
תזמורת משטרת תל-אביב הובילה את הנכנסים לאיצטדיון, אשר גדרותיו הוגבהו בינתיים, ונוספו סביבו מבנים נוספים. לאחר שהספורטאים והספורטאיות נעמדו דום ברחבת המגרש החולית, אשר מסלול ריצה סומן סביבה באמצעות דגלוני בד, נערך טקס חגיגי, ובו נאמו קולונל פרדריק קיש, איש צבא בריטי ופעיל ציוני, אשר שימש כנשיא כבוד של התאגדות ׳המכבי׳, וממלא מקום ראש עירית תל-אביב. הקהל הריע לכבודה של ביאטריס, רעייתו של סיר הרברט סמואל, מי שהיה הנציב הראשון של שלטון המנדט, שבאה לצפות בתחרויות.
בתמונה שצילם קורבמן בזמן נאומו של קיש, שנישא ללא כל הגברה, כך שקשה מן הסתם לשמוע משהו, ניתן לראות כיצד ענפים מעטרים את טריבונת הצופים המרכזית. ספורטאים וספורטאיות עומדים בצוותא, לובשים מדי תלבושות אחידות, מאחורי ניסים המסמנים את האגודות מהם הגיעו. קהל המכובדים חבוש כמעט כולו במגבעות, אבל ניתן להבחין גם בכומתות ובכובעי מצחייה צבאיים, ואף במה שנראה ככובע של רב, אותו חובש האדם המזוקן היושב מאחורי קולונל קיש. במרחק ניתן להבחין שחלק מהיושבים בצד המגרש נושאים שמשיות.
תחרויות האתלטיקה נמשכו אחר הצהריים ובבוקר היום שאחר כך. רמת התוצאות אינה גבוהה במיוחד, אבל שניים מתבלטים בה, ד״ר סימון מחיפה, הזוכה גם בהדיפת כדור ברזל, גם בריצת 1500 מ׳ וגם בריצת 400 מ׳, והזוכה במקום השני בתחרות הקפיצה למרחק לנערים, המצוין בעיתון כ- שפיק (ערבי), מתל-אביב.
לאחר הפסקת צהריים קצרה ביום השני נערך משחק כדורגל בין שתי הקבוצות המובילות, מכבי יפו והחשמונאי-ירושלים. הנציב העליון, לורד הרברט פלומר ורעייתו הגיעו לצפות במשחק ותזמורת המשטרה ניגנה לכבודם את ההמנונים הבריטי והעברי. במהלך ההפסקה במשחק, כאשר הקבוצה מתל-אביב מובילה 3-1, הגיע גם חיים וייצמן, נשיא ההסתדרות הציונית העולמית, לביקור במגרש:
במשך החצי הזה הופיע הד״ר ויצמן מנהיגנו החביב. כל הקהל קם על רגליו ובתנועות הידד הוא מלוהו עד מקומו ע״י הנציב. שניהם יחד התענינו מאד במשחק והביעו את שביעות רצונם מזריזות המשחקים. הם שוחחו ביניהם על ענינים שונים אגב גמיעת הקהוה וטעימת מגדנות שהגישו לפניהם.
[חגיגות ה- 20 של המכבי בת״א, דאר היום, יום שישי, 2 באפריל 1926, עמ׳ 1]
מעניין לראות שביקורו של וייצמן ושיחתו עם פלומר נתפסים על ידי הכתב והקהל כחלק מתוך המופע הספורטיבי-פוליטי. החצי השני של המשחק מתואר על פי נורמות עיתונות הספורט, כמותח וגורלי:
ת״א מקבלת את השער השני ע״י מכת עונש – המכה רייזי. ההתקפה עוברת שוב לצד החשמונאי. ווילסון מצליח להעביר את השער הרביעי. החשמונאים משיבים מצדם שלישי. אקרמן יוצא לרגעים אחדים מהמשחק ממכה חזקה שקיבל ברגל. ונדמה שת״א הולכת ויורדת. החלוצים שבים, אבל דוקא אז מחזקים את הקשר והכדור אינו חוזר כמעט לשער של המכבים. המכבי מעביר אז את השער החמישי.
התלהבות התל-אביבים עוברת כל גבול, והם מריעים למנצחים, צועקים ומתחילים לשיר – הגביע הוא שלנו… ומסיימים בשירי-עם.
התוצאות הסופיות של המשחק הן:
3:5 לטובת המכבים מתל-אביב
הלורד פלומר מוסר במילים אחדות חמות את הגביע לקבוצה המנצחת ועוזב את המגרש לקול תרועות ההמונים.
[שם]
*
הבריטים והציונים השתמשו בכדורגל ובספורט למטרות פוליטיות, שהיו, מסתבר, חופפות למדי בתקופה זו. הבריטיות הייתה מודל לחיקוי ולהעתקה, כאשר מיתוס הגדודים העבריים שפעלו לקראת סוף המלחמה במסגרת הצבא הבריטי, ואף לקחו חלק שולי בכיבושה, משמש כסיפור מגשר ומכונן בין התרבות הציונית הארץ-ישראלית המתגבשת ובין הבריטים. הגדודים הפכו דוגמא ליכולת של צעירים יהודים שאפילו הגנרל אלנבי הזכיר בתור ׳הלוחמים המעולים והמוכשרים׳.
זאב ז׳בוטינסקי, אחד מיוזמי הקמת הגדודים, אשר שירת תחת פיקודו של ליוטננט קולונל ג׳ון פאטרסון, מפקדם המיתולוגי של הגדודים שהפך למעריצו, גיבש בהשראתו מודל היברידי: יהודי מזרח אירופי ובריטי קולוניאלי, בעל הוד והדר אך גם חוצפה, אומץ, ונכונות יהירה לקרב.
סיפורו של פאטרסון, אירי פרוטסטנטי, צייד אריות באפריקה, שחלק קטן מעורות החיות שצד נמצא כעת במוזיאון הגדודים שבמושב אביחיל, מרתק בכל קנה מידה, ולצערי הוא חורג מחיבור זה. בדעתי לפנות אליו בקרוב. גם הוא ביקר במגרש ׳מכבי׳, לסקור בחברת ז׳בוטינסקי מסדר כבוד של תנועות נוער עבריות, בשנת 1929, וגם ביקור זה תועד ע״י קורבמן, אבל לא אציג זאת כאן.
ז׳בוטינסקי ביקר בארץ ישראל בשלהי שנת 1926, כשהוא מגייס תמיכה לברית הציונים הרוויזיונסטים שבהנהגתו. מפלגה זו ניסתה לגרום לשינוי בעמדה הפייסנית של וייצמן כלפי ממשלת המנדט, כשהיא קוראת בין היתר להקמה מחודשת של הגדודים העבריים כחיל מצב מקומי, שיאפשר הגירה רחבה והקמת קהילה יהודית בעלת רוב משני עברי הירדן.
בראשית אוקטובר צפה במשחק שהתקיים, ביום ראשון הפעם, בין מכבי תל-אביב וקבוצת הכדורגל של ספינת המלחמה הבריטית ׳רויאל אוק׳. קורבמן תיעד אותו בחברת השחקנים לאחר שניצחו את הבריטים 3:0. הוא שאף להפוך את מכבי לארגון פוליטי וצבאי למחצה, שאיפה שיגשים בסופן של דבר באמצעות הקמת בית״ר. לחולצות השחקנים נוספו בינתיים סמלי חזה גדולים. אחד מהם מחייך, גבוה מעל כתפו של ז׳בוטינסקי. הוא אחר מהם, כמובן, אבל נמרצותם, נחישותם וגבריותם מתגלמת בו. ערכי הספורט הם לכאורה גם ערכיו.
עשרים יום אחר כך, ביום שבת, נשא הרצאה פומבית במגרש מכבי, בכינוס אליו הזמינה מפלגת הצה״ר את הקהל הרחב. כותרת הנאום הייתה ׳על דרישותינו הכלכליות והמדיניות׳. כך מתאר זאת כתב ׳דבר׳:
קהל בן אלפים רבים נאסף אתמול אחה״צ על מגרש המכבי לשמוע את נאומו של ז׳בוטינסקי. שוטרים מיפו, רוכבים ורגלים, ערבים ויהודים שמרו על הסדר מחוץ למגרש. בתוך המגרש היה סדר כזה, שהנואם עצמו מצא לו בקושי דרך אל הבמה. המכון לרדיו של ׳חברת העובדים׳ סידר בתשלום את השמעת קול הנואם על פני המגרש. שני מקרופנים הועמדו על השולחן מול פני הנואם וחוברו אל מגביר הקול, שנעשה בחדשים האחרונים במכון ע״י רדיו-טכנאי מ. אברמוביץ. מגביר הקול שעל יד הבמה היה מחובר אל 4 רמקולים שעמדו באמצע המגרש, ומהם נשמע הקול בבהירות במרחק לאלה, אשר קול הנואם לא הגיע אליהם.
הנאום החל ב- 4, בקירוב ונמשך גם בחשכה, כחצי שעה. אחרי הנאום הושרה ׳התקוה׳.
[נאום ז׳בוטינסקי, דבר, 31.10.1926, עמ׳ 4]
באופן משעשע, מעט מתחת לידיעה הזו, המערבבת בין הפוליטי לטכנולוגי, יש מודעה גדולה ל- ׳מכון לרדיו ולאלקטרוטכניקה׳, אבל איני חושב שהסיבה להופעתה בעיתון היא כפרסומת נוספת. בצד המודעה הזו מוצבת גם מודעה פרסום לד״ר יצחק סגל, מומחה למחלות העור והמין, אשר בה מצוין: ׳בשביל גברות חדר קבלה מיוחד׳. הייתי חייב להכניס את הקוריוז הזה, המדגים שאת הצעירים ששמעו וקראו על נאומו של ז׳בוטינסקי עניינו גם דאגות בריאות פרוזאיות.
החידוש הטכנולוגי כאן הוא באמת גם חידוש פוליטי וציבורי, מאחר והוא מאפשר קיום אספת עם בהיקף כזה. נאומו של ז׳בטינסקי משמש פה, כמו משחקי הכדורגל שהוצגו קודם, כפעילות פנאי המונית, בה משתתפים אלפי אנשים ואחרים לומדים עליה באמצעות העיתון.
הרי הוא, מתכונן לנאום, אחרי שכבר תפס את מקומו ליד שולחן הכבוד לצד צמרת מפלגתו שתשמש קהל נוסף לנאומו. על השולחן ניצבים המקרופונים, מבודדים מרעידות וממכות באמצעות בד מקופל ברשלנות. שניהם פונים לנקודת מרכז בודדה, המקום ממנו ידבר. הוא מוזג לעצמו דבר מה ביד יציבה, דפיו מוכנים מולו, למרות שכפי הנראה לא יזדקק להם. הוא הרי נואם בחסד.
וכאן הוא כבר פונה לאותו קהל אדיר, גברים ונשים, צעירים, כולם מביטים אליו ומרותקים למוצא פיו, עומדים צפופים, ממלאים את כל המגרש, עד הגדר ששכונת צריפים חדשה נראית מאחוריה. יש לו מה להגיד להם. [כל הציטוטים מכאן להלאה מתוך: דרישותיו המדיניות והכלכליות של זבוטינסקי, דבר, 31.10.1926, עמ׳ 4]
ז׳בוטינסקי קרא לחיזוק ועידוד תהליך ההתיישבות וההגירה היהודית לארץ, מאחר וכפי שמוכיחה תל-אביב, ׳אחת היצירות היותר נשגבות ומוצלחות, שראה בחייו׳, ׳עם ישראל הראה את עצמו במשך השנים האחרונות קולוניוזאטור יוצא מן הכלל, אך כל מה שנעשה עד היום אינו מוביל ליצירת הרוב העברי בא״י׳. הוא הציג תוכנית הקוראת להלאמת כל האדמות הבלתי מעובדות משני עברי הירדן, וחלוקתן למי שיהיה מוכן ויכול לעבדן על פי עקרונות הצהרת בלפור, כלומר בכדי ליצור בית לאומי לעם היהודי. לכאורה הוא מעודד שיוויון ושותפות בשלטון ובמוסדות הארץ בין ׳תושבי הארץ יהודים וערבים ועם ישראל׳ אבל:
הגנת הארץ יכולה להמסר רק לאלה הנאמנים לקונסטיטוציה שלה, והקונסטיטוציה היא המנדט, הקובע את זכות עם ישראל על א״י, את הגנת ההתישבות הצפופה על אדמות בור של הממשלה ואת העזרה לעליה. אסור לממשלת א״י למסור את הנשק לאותו חומר אנושי בארץ המתנגד לקונסטיטוציה של הממשלה.
תפקיד המוני היהודים, ו- ׳הדיפלומטיה של היום היא מגע המונים בהמונים׳, היא להביא לתמיכה בפעולות אלה של אנגליה, ועל התנועה הציונית לנקוט בצעדים ארגוניים וכלכליים בכדי לעודד את ההגירה וההתיישבות. ׳את עבודת הבנין בארץ צריך להמשיך בכל כוח, לקנות קרקע ולישב בכל מחיר ובכל תנאי, כי אם אין זו קולוניוזציה הריהי קולוניאל-פוליטיק. כל ההתישבות היא עבודה פוליטית׳.
ז׳בוטינסקי מתייחס בהתנשאות לעקרון העומד בבסיס תנועות הפועלים: ׳בראשית ברא אלוהים את הרוב העברי בא״י. על כסא הרעיון הזה הננו יושבים ממעל למלחמת המעמדות׳. לפועלים עצמם מותר אמנם לשגות באשליות: ׳אם לפועלים מנעים את חייהם ומקיל לעבודתם אותו דגל בעל צבע זר לי, יערב להם׳, אבל ׳לנו הרביזיוניסטים, אדישות אריסטוקרטית שאין כמוה כלפימלחמת המעמדות׳. דימויי האצולה משמשים אותו גם כשהוא מסבר את הבדל התפישה העצמית בין חברי תנועתו לבין אנשי תנועת הפועלים:
הטמפרמנט שלנו הוא הטמפרמנט של השמאל, אולם ההבדל שבינינו הוא ההבדל שבין קיסרות ומעמד. כשראיתי את תנועת ההתנדבות בא״י לגדודו העברי ובראשם הפועלים המתנגדים מעיקרם למלחמה ולדיסציפלינה צבאית, קויתי כי תנועת הפועלים בא״י תתפתח לתנועה קיסרית. כל פועל – קיסר בעמו, דואג לעתיד האומה כולה.
תנועה זו מכזיבה כעת בגלל מנהיגותה קצרת הרואה, ובגלל חוסר נכונותה להלחם למען מטרותיה. גם לספקות בקשר ליכולתם של יהודי העולם לתמוך ולממן את מפעל ההתיישבות וההסתה למחלוקת בין בעלי הרכוש לבין הפועלים אין מקום:
שקר הדבר: עם ישראל נדב הרבה בשביל א״י, וינדב עוד יותר. חזק הוא ויש לו השפעה גדולה בעולם. שקר, כי אנגליה גרועה, כולם – אול-רייט, א״י – אול-רייט, עם ישראל – אול-רייט, אנגליה – אול-רייט, אבל המנהיגים אינם אול-רייט. היהודים עשו בא״י דברים נשגבים אבל הכל לשווא, לחינם, אלמלא…
טפש יהודי בא״י, אינך יודע מה יצרת! האנגלים, הצרפתים, הספרדים עם אמצעיהם הענקים לא יצרו בארצות הים התיכון ישובים שכאלה, בזמן כל-כך קצר, כאשר יצרת אתה. רק עם חזק יכול ליצור את אלה. אל יאוש, אתנו הצדק, ויש בנו כוח ועוד ננצח. שלום, תל אביב!
אפשר לדמיין את מחיאות הכפיים, את קריאות הברבו, כיצד, בחשכה שכבר ירדה, אלפי קולות שרו את ׳התקווה׳, כיצד הצעירים המשולהבים חשו שמישהו נתן משמעות לחייהם ולקשייהם. איני מסכים לדבר ממה שאמר ז׳בוטינסקי, זהו מלל לאומני שהמאמינים בו עתידים לשפוך עוד דם רב ולגרום לסבל נורא. אבל אני גאה בכך שהנאום נישא מתחת לחלוני ומנסה למצוא את עצמי ואת בני דמותי בתוך הפרצופים הפונים אל הנואם, בצילום של קורבמן שהצגתי קודם. ׳לשוא – לחינם – אלמלא!…׳, קורבמן כתב על גבי הצילום של ז׳בוטינסקי מנופף בידו מול הקהל. הוא בטח האמין בזה.
הספר העיקרי בו השתמשתי לפרק זה הוא:
בתיה כרמיאל, קורבמן – צלם תל אביבי אחר, 1919–1936, תל אביב: מוזיאון ארץ ישראל, וירושלים: יד יצחק בן-צבי, 2004
וזה: צריך לדבר על הרבי: בצריפים החלק הבא. אני מתנצל שאין הערות שוליים והפניות מסודרות, ומבטיח שאלה קיימות בגרסת הבסיס, אותה אפרסם אם וכאשר אצליח להביא את הפרוייקט הזה לגמר. תודה על התגובות החמות.