ארכיון תג: רכוש

איבה נצחית. גלגולי הרכוש הטמפלרי בארץ.

ההתיישבות הגרמנית, ובמיוחד זו של אנשי ׳אגודת ההיכל׳, הידועים בשם ׳הטמפלרים׳, בארץ, הייתה קשורה קשר הדוק ליחסים בין השלטון בארץ, שהתחלף מספר פעמים במהלך נוכחותם כאן, לבין גרמניה. אתאר כאן את התגלגלות הרכוש הטמפלרי, אשר נצבר בתקופה העות׳מאנית, הוחרם על ידי שלטונות המנדט בעת ולאחר מלחמת העולם השניה, עבר לידי מדינת ישראל לאחר הקמתה באמצעות ׳חוק נכסי גרמנים׳, עד ששולם עליו פיצוי מסויים בהסכם שכרוך בהסכם השילומים. אשתדל להדגים כיצד הדיון הציבורי והפוליטי על חוק נכסי גרמנים היווה מבוא לפולמוס השילומים, וכיצד הפער בין הרטוריקה בה נעשה שימוש במהלך הדיונים במהלך חקיקתו לבין הפיצוי שניתן על אותו רכוש שנים ספורות אחר כך משקף את השינוי ואת הפשרות המוסריות שנדרשו על מנת לאפשר את הסכם השילומים.

אני מסתמך בעיקר על מאמרו המרתק של יוסי כץ, של מי המושבות הגרמניות, חוק נכסי גרמנים ופיצוי הטמפלרים על רכושם בישראל, עיונים בתקומת ישראל, כרך 17 (2007).

אגודת ההיכל, Tempelgesellschaft בגרמנית, הייתה קבוצה פרוטסטנטית שמקורה במדינת וירטמברג. הם שאפו להקים בארץ קהילות אידיאליות שישפרו את מצב תושביה ויזרזו את תחייתו של ישו. בשעת התנחלותם הראשונית בארץ, בשנים 1868 – 1875, ועקב כשלון בניהול המשא והמתן עם הממשלה שבברלין והשער העליון העות׳מאני לא הצליחו לקבל את חסות הממשלה הפרוסית, והמעמד שלהם בארץ היה של בני חסות גרמניים ללא מעמד מועדף או ייחודי. דבר זה הוא אחד הגורמים לכך שמהלך ההתנחלות הזה קרטע ולא הגשים את הפוטנציאל המלא שהיה טמון בו. חוסר תכנון מוקדם, החיכוכים הפנימיים בקהילה, והתפצלותה בעקבות הריב בין מנהיגיה הם גורמים משמעותיים נוספים. למרות זאת בסוף תקופה זו התנחלו בארץ כ- 750 מתיישבים, ב- 4 מושבות שונות, חיפה, יפו, שרונה וירושלים. האדמות והנכסים שקנו בתקופה זו עתידות להפוך למרכזיות מאוד ובעלות ערך רב, ממוקמות סמוך למרכזים העירוניים העתידיים של הארץ. לאחר תקופה של התבססות כלכליתת ומאבקי שרידה קשים בא גל של התרחבות בהתיישבות הטמפלרית. בעשורים שלפני מלחמת העולם הראשונה הוקמו עוד 3 מושבות, בוילהלמה, וולדהיים ובית לחם הגלילית, ובמקביל לו התרחבו המושבות הקיימות.

הלהט הדתי שהוביל את הטמפלרים בתחילה נשחק במהלך הזמן, ויוזמות כלכליות אישיות וקבוצתיות היו המניע העיקרי לצמיחת קהילת המתיישבים, שבחרה להסתגר תרבותית בתוך עצמה, ושמרה על זהות גרמנית מובחנת. המטרה האידיאלוגית הראשונית, בדבר כוונתם לקדם ולסייע לתושבי הארץ, התגשמה בחלקה מסיבות כלכליות גרידא, והתבטאה בתרומתם הגדולה של הטמפלרים להתפתחות התעשייתית והחקלאית בארץ.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה חלק גדול מבני המתיישבים התגייסו לצבא הגרמני, שהאימפריה העות׳מאנית הייתה בת הברית שלו. בשלבים האחרונים של המלחמה, לאחר כיבוש הארץ, ביולי 1918, גורשו הנשים והילדים מיפו, שרונה, ווילהלמה וירושלים, 850 במספר, למבנה מלון נטוש ששימש כמחנה מעצר בעיר חלואן שליד קהיר. הגברים נאסרו עוד קודם במחנה מעצר לשבויי מלחמה ליד אלכסנדריה. המתיישבים במושבות בצפון הארץ הורשו להישאר במקומם, וכך נפגעו פחות. רכושם של המתיישבים  שהוגלו הוחרם על ידי הצבא הבריטי שהשתמש במבנים לצרכיו.

גירוש זה נמשך יותר משנתיים, כאשר לקראת סופו גורשה קבוצה בת 270 עצורים לגרמניה. מעט אחר כך הורשו הגולים לשוב ליישוביהם, ורכושם, שניזוק רבות במהלך הזמן הזה, הושב להם.

לאחר החלת המנדט השתלבו הטמפלרים בצמיחה המהירה של היישוב. ׳הבנק של אגודת ההיכל׳ – ׳Bank of the Temple Society׳, שהוקם ב- 1924, תמך ועזר בהתפתחות המשק העברי, כפי שניתן ללמוד ממכתב המלצה שנכתב ע״י יו״ר הבנק לטובת תעשיין יהודי, שהיה כפי הנראה מבין לקוחותיו. בנק זה המשיך להיות מוסד חשוב להתפתחות היישוב העברי גם לאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, מאחר והיה הנציג של הרייכסבנק, הבנק המרכזי הגרמני, לצורך העברת כספים במסגרת הסכם ההעברה, שאפשר ליהודים גרמנים  שעזבו את גרמניה הנאצית להעביר חלק מכספם ורכושם לפלסטינה.

דרך אילת הבנק הטמפלרי

הבנק הטמפלרי בדרך יפו – תל-אביב, עם דגל צלב הקרס שמעליו הדגל הבריטי.

שחיקת הזהות ותחושת השליחות הדתית בקרב הטמפלרים לוותה בתהליך מקביל של התחזקות הזהות הלאומית והלאומנית. הרוב המוחלט של חברי הקהילה המשיכו להחזיק באזרחות גרמנית, ומוסדות החינוך של הקהילה היו כפופים לתכנית הלימודים הגרמנית, שאימצה בחום את האידיאולוגיה הנאצית. חלקים גדולים מצעירי הקהילה הזדהו עם השלטון הנאצי. דגלי צלב הקרס ניתלו על המבנים שבבעלותם, וכבר בשנת 1938 היו 330 מחברי הקהילה, 17% ממנה, אחוז גבוה מזה שמבין תושבי גרמניה, חברי מפלגה. ערב פרוץ המלחמה גויסו צעירי הקהילה לצבא הגרמני, וכ- 550 איש, הכוללים אותם ובני משפחה שהחליטו ללוות אותם, עזבו את הארץ.

לאחר פרוץ המלחמה היחס אל הטמפלרים היה כאל נתיני מדינת אויב. בשלב הראשון הפכו מושבותיהם למחנות מעצר. ׳פקודת המסחר עם האויב׳ (Trading with the Enemiy Ordinance) פורסמה על ידי ממשלת המנדט עם פרוץ המלחמה, ועל פיה הועבר לידי ׳הממונה על רכוש האויב׳ – תפקיד וגוף שהוקם לצורך כך – הרכוש בארץ שהיה שייך לאזרחי גרמניה ובעלות בריתה שישבו בגרמניה. פקודה זו העבירה לידי השלטון לא רק את רכושם של הטמפלרים שעזבו את הארץ אלא גם את הרכוש בארץ של יהודים שלא הצליחו לעזוב את גרמניה, או שחיו במדינות שנכבשו על ידה. על פי פקודה זו הוחרם רכושו של הבנק הטמפלרי, כמו גם כשליש מהרכוש הקרקעי הרב, כ- 11,000 דונם מתוך 44,000 דונם שהיו בבעלותם לפני פרוץ המלחמה.

בקיץ 1941, עם התקרבות החזית לארץ ישראל, גורשו 665 טמפלרים למחנה מעצר באוסטרליה. תנאי הגירוש והמעצר לא היו קלים, אבל בסיכומו של דבר גרעין מתיישבים זה נקלט באוסטרליה, והוא אחד משני מרכזים של הקהילה הטמפלרית שמתקיימים עד היום, כאשר השני נמצאא בשטוטגארט שבגרמניה, בירתה ההיסטורית של וירטמברג. כ- 1000 טמפלרים נותרו בארץ, כלואים במושבות שהפכו למחנות מעצר, כאשר הצבא הבריטי משתמש בחלק מהמבנים לצרכיו. כמעט כל סחר ברכוש, ולו הטריוואילי ביותר, דוגמת מכירת תרנגולות ופרות, דרש את אישור השלטונות. במהלך המלחמה טמפלרים גם שימשו לצורך ׳סחר חליפין׳ בין גרמניה הנאצית לבריטניה, במסגרתו הוחלפו כ- 550 יהודים בכ- 1000 גרמנים, מארץ ישראל ומדרום אפריקה.

בסוף שנת 1947 הפקיעו הבריטים גם את רוב הרכוש של הטמפלרים שנשארו בארץ או גורשו ממנה על ידם, שהוגדרו כעת כ- ׳נתינים אויבים׳. זה נעשה ברוח ועידת פריס שהתכנסה אחרי המלחמה וקבעה שהרכוש הגרמני שנמצא מחוץ לגרמניה, כולל רכוש פרטי, ישמש לתשלום פיצויים על נזקי המלחמה. הון כספי היה חשוב ומועיל יותר לשלטונות מקרקעות, כך שאדמות המושבה שרונה, שהיו עתודת קרקע משמעותית להתפתחות תל-אביב, נקנו על ידיה מהממונה על רכוש האויב מעט לפני סוף המנדט בסכום גדול, שלושה מליון לירות ארץ ישראליות. השליטה והבעלות העירונית באדמות אלה אפשרה את התפתחות העיר בתקופה שאחרי קום המדינה.

עוד לפני מלחמת העולם השניה נחשבו הטמפלרים ביישוב העברי כמייצגים המקומיים של הנאצים. היה בזה, כמובן, גרעין של אמת. לאחר המלחמה הייתה שאיפה לנקום בהם כתוצאה מכך. ההתנקשות בגוטהילף וגנר, בנו של מי שייסד את מפעל המנועים הראשון בארץ, שהיה נאצי פעיל, על ידי חולית חיסול של הפלמ״ח בשנת 1946, מבטאת זאת. הרכוש הטמפלרי בארץ היה אמור, על פי דרישת ראשי הישוב, לשמש לפיצוי עבור הפשעים שביצעו הנאצים, כפי שצוין במכתבו של ויצמן אל בעלות הברית בספטמבר 1945: ׳בחלק השילומים המגיע לעם היהודי יש לכלול גם את נכסי המתיישבים הגרמנים שבארץ ישראל׳.

בעקבות הקמתה של מדינת ישראל וכיבוש המושבות בצפון הארץ עזבו הטמפלרים האחרונים את הארץ. הם גורשו לקפריסין ומשם יכלו לבחור לאן להמשיך, גרמניה או אוסטרליה. רובם בחרו להצטרף לבני הקהילה ששוחררו ממעצר ונקלטו באוסטרליה. זו זיהתה בהם קבוצה שיכולה לתרום לה, שאפה לעודד את הגירתם אליה, והשקיעה משאבים כספיים ניכרים בסיוע לקהילה כדי שתוכל להשתקם ולהתבסס. הטמפלרים גם הורשו לשמור על זהותם הקהילתית תוך כדי תהליך התיישבותם במלבורן. הממשלה האוסטרלית הפכה להיות בעקבות זאת לבעלת עניין בכך ששאפה לפיצוי כספי עבור השקעותיה וכן לפיצוי אישי עבור הרכוש האבוד של מי שהפכו לתושביה.

׳חוק נכסי גרמנים׳ אושר בסוף יולי 1950, לאחר דיונים סוערים בכנסת. מטרתו הייתה להסדיר את מעמד הרכוש הגרמני, כהמשך לפקודת המסחר עם האויב ולתקנות הפקעת הרכוש בהן השתמשו הבריטים. הקרבה הלשונית בין כותרתו לבין ׳חוק נכסי נפקדים׳ שנחקק במרץ 1950, אינה מקרית. למעשה חוק נכסי נפקדים הסתמך על העקרונות שהתוותה פקודת המסחר עם האויב, והאפוטרופוס המוגדר בשני החוקים החליף את הממונה על רכוש האויב מהתקופה הבריטית. אבל לחוק נכסי גרמנים הייתה עוד מטרה מוצהרת, לקדם ולהתניע תהליך של פיצוי מסודר לנפגעי השלטון הנאצי. בדברי המבוא בעת הצגתו לקריאה ראשונה בכנסת אמר שר האוצר קפלן:

תכליתו הבלתי-אמצעית של החוק שלנו היא: הקפאת הרכוש וריכוז ההנהלה ביד אחת, עד אשר יבוררו די צרכן תביעותיהם השונות של תושבי ישראל מאת גרמניה ומאת גרמנים. למותר ציין כי שיעור התביעות האינדיבידואליות  – להבדיל מהתביעות הקולקטיביות של העם היהודי ושל קיבוצי יהודים בגולות שונות – עולה בהרבה על שווי הרכוש הגרמני הנמצא בארץ, ותביעות אלה צריכות לבוא על סיפוקן בראש ובראשונה מתוך הנכסים הגרמנים בגרמניה גופה ובארצות אירופה השונות.

לעומת היקף תביעותינו, הרי הרכוש הגרמני בארצנו כמוהו כטיפה מן הים; אך בכל זאת חושבת הממשלה לנכון להקפיא את החלק הזה, כדי שחלק – ויהא קטן ביותר – מן התביעות המוצדקות שלנו יובטח בדרך זו.

ניתן להבחין פה בטיעונים רטוריים שיחזרו בדיונים על הסכם השילומים ומהווים למעשה מעין מבוא אליו, כפי שטוען כץ:

… חוק נכסי גרמנים (ולפני זה הצעת החוק מנובמבר 1949) הציגו את תביעת השילומים – אמנם לא באופן ישיר ומפורט, אבל כן באופן פורמלי (שכן מדובר בחוק) הן כלפי פנים והן כלפי חוץ, וזה לפני שמדינת ישראל פנתה בתחילת שנת 1951 באיגרות אל המעצמות בסוגיית השילומים. לכן אין זה מופרך לטעון שהחוק שימש מעין ׳יריה ראשונה׳ של ישראל בסוגיית השילומים…

גם דברי ההתנגדות הנרגשים לחוק של אורי צבי גרינברג, המשורר הידוע, חבר הכנסת מטעם תנועת החרות, מהווים מעין פרולוג לפולמוס שיתפתח בכנסת השניה בדבר הסכם השילומים. הוא מתייחס כאן להסתייגות בחוק, שנועדה להחריג מהחרמה את נכסי הכנסיות הגרמניות, לכך שנציגי הכנסייה, בינהם חסידי אומות העולם, התארחו בארץ וניהלו משא ומתן על ההחרגות בחוק, ובכלל, לחובה המוסרית לחוסר קשר כלשהו אל גרמניה ואל הגרמנים:

בתור פרט, כאחד משארית הפליטה, אני מודיע לממשלה: כי יימצאו בארץ הזאת יהודים אשר לא יתנו להעביר כל חוק בנוגע לנכסי הגרמנים לטובת איזה שהם גרמנים תחת מחסה לותראניות. אם תחזירו רכוש כזה יקומו יהודים עם המספרים של מחנות הריכוז על זרועותיהם ובלי מספרים, והם לא יאפשרו העברת רכוש כזה – שהוא כולו צריך להיות שלהם – של היהודים. והם לא יתנו שתערכנה קבלות פנים לכבוד אלה שבאים מן החוץ לייצג את הגרמנים הנעדרים אצלנו ולדרוש זכות בעלות על רכוש גרמני בישראל. הממשלה הזאת כפי כל התנהגותה איננה אדון הדמים היהודים.

התגובה לדבריו של אצ״ג הייתה מזלזלת. דוד-צבי פנקס, חבר הכנסת מתנועת החזית הדתית המאוחדת, שהיה יו״ר ועדת-המשנה לענייני נכסי גרמנים שהכינה את החוק, אף אמר כי ׳כולנו היינו נהנים יותר, אילו היה מקריא לנו משיריו היפים׳. אבל נראה שבמהלך תהליך החקירה נחשף בבירור כמה כל פעולה המעלה אפשרות כלשהי לפיצוי על הזוועות שחוללו הנאצים וחדוש הקשרים איתם היא בעלת פוטנציאל נפיץ.

פנקס הצהיר, כאשר הציג את החוק לקריאה שנייה ושלישית כי:

המעשים האכזריים שעשה העם הגרמני כלפי העם היהודי, שמו איבה נצחית בין העם הגרמני ובין עם ישראל. לעוונו של העם הגרמני אין כפרה. חוק זה אינו מכוון להביא לידי מגע באיזו צורה שהיא עם מדינת גרמניה, כי אם – כפי שאסביר  – לנסות להשתמש באותם הנכסים המוגדרים כ״נכסי גרמנים״, לשם השגת פיצויים המגיעים, או יכולים להגיע, לתושבי ישראל, על תביעותיהם הצודקות כלפי מדינת גרמניה והעם הגרמני.

הסתירה הפנימית בהצהרה הזו ברורה, כי הרי לשם השגת השגת הפיצויים נדרש משא ומתן עם ממשלת גרמניה, כפי שהוכיח הסכם השילומים. אבל בנוסף, לא חוק נכסי גרמנים הוביל לנכונות הגרמנית לשילומים. למעשה קרה דבר הפוך – הסכם השילומים הוביל לפיצוי לטמפלרים על הרכוש שהוחרם מהם על ידי הבריטים.

הסיבה לכך היתה בעיקר לחץ של הממשלה האוסטרלית על ממשלות גרמניה וישראל, בין השאר על ידי השגרירי האוסטרלי בישראל, שהיה ממוצא גרמני, אוטו קרל וילהלם פורמן. כץ מתאר במאמרו כיצד ממשלת אוסטרליה הפעילה שורה של אמצעי לחץ ואיומים הן על ישראל והן על גרמניה. בעקבות כך הפכה סוגיית הפיצוי על הרכוש הטמפלרי לעקרונית עבור הגרמנים, ולמען הצלת ההסכם החליט שרת לוותר על העקרונות הנחרצים שעליהם הצהיר פנקס. במהלך המשא ומתן, בשלבים האחרונים לקראת חתימת הסכם השילומים, הייתה שאלת הפיצוי לטמפלרים, הסכום שלו, והאם צריך לשלב אותו בהסכם השילומים, מרכזית. בסיכומו של דבר, ובכדי לא לטרפד את ההסכם כולו, נחתם, באותו היום והמקום של חתימת הסכם השילומים, הסכם נפרד לעניין הפיצוי על הרכוש הגרמני. בהסכם זה, שנשמר בסוד מהציבור הישראלי בזמן חתימתו, נקבעו עקרונות למשא ומתן מפורט לפיצויים, ובינהם נקבע כי ממשלת גרמניה תהיה הנציגה היחידה של כל האזרחיים הפרטיים שנפגעו, וכי סכום הפיצויים ינוקה מכספי השילומים. 

המשא ומתן על ההסכם המפורט היה ארוך ונמשך כעשור, משנת 1953 ועד שנת 1962. בסיכומו של גבר ניתן פיצוי על 33,193.090 דונם, כשהפשרה על סכום הפיצוי הייתה פי אחת וחצי מהערכותיה המוקדמות של ישראל, וכ- 43% מסכום התביעה הגרמנית המינימלית ובסה״כ 54 מליון מרק, כ- 1.8% מכספי השילומים. הפשרה העיקרית שערכה ישראל היא בקביעה שהפיצוי ניתן על פי ערך הקרקע בזמן ראשית המשא ומתן.

רק ב- 1965 נסתיים ניכוי הסכום מכספי השילומים, ונחתם הסכם בין ממשלות גרמניה ואוסטרליה לחלוקת הכסף בין התובעים פיצוי. התשלומים הסופיים הגיעו אל התובעים בגרמניה בשנת 1969, ובאוסטרליה בראשית שנות השבעים.

הדמיון בין חוק נכסי גרמנים ובין חוק נכסי נפקדים חושף את השוני הגדול בהתייחסות הנוכחית לפלסטינים ולרכושם המוחרם, מול הגרמנים. הקשר בין הטמפלרים לשלטון הנאצי הפך לנוסטלגיה, בעוד הפלסטינים מוצגים כיורשיהם האמיתיים של הנאצים. כץ, שהיה בעבר חבר מועצת אפרת שבגוש עציון, מצביע על כך שהתקדים שנקבע בעת חתימת הסכם הפיצויים, לפיו ערך הרכוש עליו ניתן הפיצוי יקבע על פי שוויו בעת המשא ומתן ולא בעת החרמתו יכול להעמיד את ישראל בעמדה מסובכת במידה ותדרש לתת פיצוי לפלסטינים. עצם העובדה שלגרמנים ניתנו פיצוי והכרה בבעלותם על רכוש שנלקח מהם מעוררת זעם ותסכול בקרב חוקרים ופעילים פלסטינים. ברור שזו פרשה סבוכה ומעניינת, המצביעה על הפשרות המוסריות שנאלצה לעשות מדינת ישראל הצעירה על מנת לקבל את כספי השילומים להם נזקקה כל כך, כמו גם על כך שהצהרות נחרצות ושנאה יוקדת של היום יכולות להתגלות כלא רלוונטיות בהתאם לנסיבות ולתפישות עולם משתנות. נכדי וניני הטמפלרים, שבאים בסיורים מאורגנים לבקר במושבות שייסדו אבותיהם, מתקבלים כאן בברכה ובהערכה לתרומה המשמעותית של המושבות והמתיישבים הללו להתפתחות היישוב, ולהיותם חלק משמעותי מההיסטוריה של הארץ הזו. זה מעורר בי אופטימיות מסויימת ביחס לסיכוי להשלמה והכרה גם בחלקם של הפלסטינים במקום זה.

זה נספח והרחבה לסדרת רשימות על האזור בו אני גר, שגם בו נמצא רכוש טמפלרי רב. ניתן למצוא את הרשימות הללו כאן.