ארכיון תג: ריצה

ריצה הביתה דרך הים (כולל וידאו)

בדרך מהעבודה הביתה אני יכול לבחור, האם לחזור בנתיב הקצר ביותר, חמישה וחצי קילומטר בערך, חצייה של העיר דרך שיא הבלגן שלה, יגאל אלון, רחוב המסגר ודרך פתח תקווה, או להאריך את המסלול. עכשיו, כאשר אני מתחיל להתאמן לקראת מרתון תל-אביב הקרוב, בסוף פברואר, אני מנצל את ההזדמנות ומגדיל את המרחק בקפיצות קטנות. העיר מאפשרת את זה.

בימי רביעי אני חוזר הביתה דרך אזור הבורסה ברמת-גן, פארק הירקון וקו החוף המוביל ליפו. זה מסלול נחמד מכיוון שרובו הגדול רצוף ומופרד ממכוניות. למרות שאני אוהב ריצה עירונית, על מדרכות, בין צמתים, כשצריך לדלג על פני מכשולים ולהיזהר נורא, זה גם די כיף כשיש תשתית מותאמת לריצה. לא צריך הרבה, רק שביל או נתיב פנוי ורציף. מהרגע בו אני נכנס לפארק הירקון הריצה מקבלת אופי של אימון ׳אמיתי׳. אני אמנם חגור תרמיל גב אבל פרט לכך אין שום הבדל ביני לבין רצים ורצות אחרים שמשתמשים במסלולים האלו.

הטיילת ושבילי פארק הירקון הם האצטדיון הפתוח של העיר. הם מאפשרים ריצה רצופה של למעלה מעשרים קילומטרים, שניתן כמובן להגדיל על ידי יצירת לולאות או חזרה על מקטעים. ולמרות שיש חלקים בעייתיים במסלול הזה, המזמנים חיכוכים עם ילדי זין ותיירי קקה על קורקינטים, הוא בסך הכל בטוח ונעים.

כיף לרוץ על שביל לצד נחל. זה לא נהר הצ׳ארלס לידו רצתי כשהיינו בקיימברידג׳, אבל גם הוא יפה בדרכו הפרובינציאלית. באזור שבע תחנות יש תנים, ובשעות אחר הצהריים זוגות יוצאים להליכה ואחרים עושים פיקניקים בסוף יום עבודה. חבורת נערים מצלמים את עצמם עושים פוזות ליד גדת הנחל.

החורף מתעכב השנה מאוד, אבל אתמול נשבה רוח קרירה, מפתיעה. אנשים התכרבלו בתוך הבגדים הקלים מדי אתם יצאו מהבית. על הגשר, בפניה לנמל תל אביב, הצללים היו נמוכים והים געש. רסיסי גלים שהתנפצו והרטיבו את טיילת הנמל הצטברו על משקפי. הרוח באה מצפון מערב, ודרכי הביתה הייתה מולה. אני אוהב לרוץ נגד הרוח כל עוד היא לא חזקה מדי, והרוח של אתמול הייתה מצויינת, עקבית ויבשה, מייצרת התנגדות לריצה אבל לא בולמת אותה לגמרי.

אתה בתוך העולם כשאתה רץ, מרגיש אותו ומתאים את עצמך אליו. זה הגוף שלך, שם, בחוץ, זז, מתנועע, ללא כל מכשיר מתווך. רק אתה שולט בו. הגוף הזה מוביל אותי הביתה. הריצה הזו היא לא רק אימון אלא גם זמן להרגע אחרי העבודה, לחשוב על דברים, להרהר. הרבה פעמים אני שר לעצמי, מזמזם, נהנה מהדרך. אני משתדל להיות נחמד לאנשים שעל פניהם אני עובר, ולצוד רגעים מגניבים לאורך המסלול. הבעת הפנים של מישהו שחובט במטקה. קוי קצף הגלים המתקרבים אל החוף. תינוק מרים ראש מתוך עגלת שכיבה.

לעיתים אני כועס ורב עם רוכבי אופניים חשמליים וקורקינטים שמפרים את האיזון העדין שהופך את המרחב הזה לכיפי. אני לא גאה בזה אבל מתקשה שלא להגיב. זה מעצבן אותי נורא. המזל הוא ששנייה אחר כך, כאשר אני ממשיך הלאה, הכל נשכח. למי איכפת בכלל מכל אלה? הם לא פגעו בי ואני לא בהם. אני תמים, או אולי סלחן כלפי עצמי, ותופס את העימותים הללו כמעין חובה אזרחית שעלי למלא, מטלה, שאם אתמיד בה אולי תהיה לה השפעה טובה על המרחב הציבורי.

ארבעה עשר קילומטר רצתי אתמול, בדרך הביתה, ובתוספת השישה של הבוקר קצת יותר מעשרים במשך היום. בין יפו לגבעתיים מובילות אין ספור דרכים, ולמרות שכבר עברתי כמעט בכולן בכל פעם הן חדשות. אי אפשר לדעת מה אראה הפעם. העיר משתנה כל הזמן, חיה, עובדת, נהרסת ונבנית, ואני חולף דרכה שוב ושוב, כמו מרחף דרך החוויות שהיא מעניקה לי. אני חש בר מזל. שרק ימשך ככה.

אני מתחיל לחזור לכושר

אני חוזר לכושר, מעלה את כמות ואורך הריצות השבועיות שלי. יש נקודת שיא אליה אשתדל להגיע, מרתון תל אביב הקרוב, אי שם בעוד קצת יותר מארבעה חודשים. זה ממש מעבר לפינה. כושר הריצה בו אני נמצא כעת הוא שיקבע כיצד אצליח להתמודד עם העומס בשלבי האימון המתקדמים יותר. מעניין אותי איך זה ילך. אני יודע שיש לי פוטנציאל לא ממומש כרץ, שעלי לנצל את זה שגופי במצב טוב, ושכמעט לא מרגישים שהוא מזדקן. אני מעורב אבל גם עד פאסיבי לתהליכי השינוי המנוגדים הללו, מצד אחד התחזקות ורכישת יכולות, ומצד שני התדרדרות איטית ובלתי נמנעת. יש לי כבוד לשניהם. ההתבגרות מביאה איתה גם נסיון ושלווה. יש אתגרים שכבר אין לי שום יכולת לעמוד בהם, אבל במקום לקנא ולהתאבל אני מאושר מכך שאיני צריך לחוות את התסכול שבכשלון. כבר לא אהיה ספורטאי תחרותי ברמה גבוהה. לא נורא. אבל ארוץ, הנה, אני רץ עכשיו.

הגוף מתרגל שוב לעשות את שאני מורה לו, להוביל אותי אל העבודה בבוקר וממנה חזרה אחר הצהריים, לצאת לספק טיולי ריצה, ספק אימונים, לחוות את העיר, על רחובותיה ומדרכותיה, את מזג האוויר המשתנה, קרירות הסתיו המלטפת והמנחמת שמופיעה פתאום במשב רוח המגיע מהים או בכניסה לצל בניין, זוויות השמש המתנמכת, הצבעים שחוזרים להיות רוויים ומגוונים עם תום הקיץ הארוך. העיר נועדה להיחוות בריצה, זה מוציא ממנה את הטוב שבה. רץ עירוני הוא יצור ביניים עילאי, גם אדם שחווה את סביבתו ללא חיץ וגם בתנועה, גם נוכח ברחוב ומשתתף בחיים בו וגם עוד רגע לא שם, חולף ועובר. כשאני רץ טוב גופי כמו מרחף, קל צעד, מתמזג בחיים שמסביבי, והכל חלק מאוד, זורם. ריצה טובה דומה למדיטציה, הגוף משתלט על המחשבה ובכך משחרר אותה, אתה נוכח מאוד ברגע אבל לא בשליטה מלאה בו. התנועה המתמדת מייצרת שקט פנימי, קצב מתגלגל של צעדים, מראות, תחושות ומחשבות. 

המחשבות הכי טובות באות בריצה, ולמרות שאין דרך לאחוז בהן בכל זאת משהו נשאר איתך. לפני יום עבודה אני מתכנן את שאעשה, מסיק מסקנות ומהרהר על יום האתמול, מגלה כיצד המסלול המוכר והקבוע בכל זאת שונה בכל פעם בה אני עובר בו. בדרכי הביתה אני מעבד ושוכח, נח. אל ריצות אימון אני לוקח איתי לפעמים שאלות או הרהורים, ולעיתים הן פשוט הפסקה, זמן מותרות, משוחרר ממטלות.  

חמישים קילומטרים בשבוע יהפכו בחודשים הבאים לשבעים, תשעים ויותר. אני כבר מכיר את התהליך הזה ומצפה  לו. גבר, כמעט בן חמישים, רץ חובב למרחקים ארוכים. אני גאה בזה. 

בואי תתחילי לרוץ לעבודה

כדי לכסות את כל העניין הזה של דברים שטוב וצריך לומר, תרגמתי ועיבדתי מתוך מדריך המופיע באתר חברה שוודית משובחת, המוכרת תיקים וציוד המיועדים להתניידות בריצה. אלו עצות ותובנות פשוטות ואפקטיביות.

כתובת האתר: https://iamrunbox.com

הם בשבוע האחרון בפרויקט קיקסטארט ומוכרים בו את התרמיל החדש והמשופר שלהם. אני, כמובן, קניתי, ואתם מוזמנים גם: http://kck.st/2kMvtds

בואי ננסה לרוץ לעבודה!

הדרך העיקרית לשמור על כושר היא להיות בתנועה ולעשות בחירות טובות הנובעות מסגנון חיים בריא. קרועים בין עבודה תובענית ומחוייבויות משפחתיות, רבים מאיתנו נאבקים למצוא את הזמן, ההתלהבות והמוטיבציה להתמיד בשגרת הכושר שלהם. החלטות טובות שעשינו ימצאו עצמן בתחתית ארון הבגדים, לצד בגדי הספורט והנעליים החדשות שקנינו. אחת הדרכים הקלות ביותר לשלב את תוכנית האימון שלך בחיי היום יום הוא על ידי התניידות בריצה לעבודה או ללימודים. יותר מעוד טרנד כושר, התניידות בריצה היא בחירה בסגנון חיים אשר סוחפת את העולם בסערה, ולמרות שלונדון נחשבת כעיר הטובה ביותר להתניידות בריצה בעולם כולו, מאות קהילות ריצה אחרות צצות בכל רחבי הגלובוס. קראי עוד על התניידות בריצה בגרמניה, או את הסיפור מעורר ההשראה של מתניידת בריצה משטוקהולם.

יתרונות הריצה לעבודה

אולי היתרון הגדול ביותר של התניידות בריצה, הוא שהשלמת את אימון הבוקר שלך עוד לפני שיום העבודה שלך התחיל. זה גורם לך להיות מלאת אנרגיה ומוטיבציה ומוכנה להתמודדד עם כל דבר שהבוס שלך מחליט להפיל עלייך. זו גם אחת הדרכים הטובות ביותר להתמיד בשגרת כושר יומית. מחקרים מראים שלאנשים שמתאמנים באופן סדיר יש רמות נמוכות יותר של מתחים ושבחירות המזון שלהם בריאות יותר. אם את חיה במרחק התניידות סביר ממקום העבודה שלך, ריצה לעבודה היא דרך מצויינת להוסיף אימון לתוך סדר היום הדחוס שלך. התיידות ברצה היא בחינם, היא קלה והיא ידידותית לסביבה. דרך זו של התניידות ברת קיימא עולה על האפשרויות האחרות כמו תחבורה ציבורית או התמודדות עם התנועה ברכיבה באופניים.

יתרונות ההתניידות בריצה. אני אוהב את האזכור לכבוד שאתה מקבל מחבריך לעבודה.

הדרך הטובה ביותר להתחיל להתנייד בריצה

איך מתחילים להתנייד בריצה? טוב, פשוט עושים זאת. היופי בריצה היא שזה יכול להיות פשוט או מסובך לפי רצונך.

נתחיל עם הדרך הפשוטה ביותר של התניידות בריצה: ריצה מהעבודה הביתה. יש ארבעה שלבים שצריך לעבור לצורך כך:

  1. סעי לעבודה כרגיל, עם המכונית שלך או בתחבורה ציבורית.
  2. אחרי העבודה, החליפי לבגדי הריצה שלך וארזי את הדברים שלך.
  3. רוצי הביתה.
  4. הרגישי תחושת סיפוק.

עכשיו כשהתוכנית הכללית ברורה, עליך לחשוב על הפרטים מאחר ואלו חיוניים להצלחתה. הנה העצות העיקריות שלנו לריצת ההתניידות הראשונה שלך:

  • בחרי יום בשבוע ודבוק בו.
  • מצאי תרמיל גב מתאים.
  • ארזי את בגדי הריצה שלך יום לפני כן.
  • חשבי כיצד לסחוב את הדברים ההכרחיים המשמשים אותך.
  • השארי דברים שאינך צריכה בבית.
  • בדקי את המסלול בו את רוצה לרוץ.
  • זהי נקודות בהן תוכלי לעבור לתחבורה ציבורית אם תזדקקי לכך.
  • תמיד קחי איתך כרטיס אשראי, כרטיס רב קו וטלפון – למקרה צורך.
  • אכלי משהו קל שיושב לך טוב בבטן שעה-שעתיים לפני שאת יוצאת לדרך.
  • המנעי מתוכניות גדולות בלילה של הריצה הראשונה שלך מהעבודה. כך אינך צריכה למהר.
  • הגיעי הביתה, אכלי משהו ותהני מערב נחמד.

רשימת ציוד: מה לארוז

  • נעליים ובגדי ריצה
  • כסף
  • טלפון ואוזניות אם את אוהבת להקשיב למוזיקה
  • דברים שקשורים לעבודה כמו מחשב נייד ומטען
  • מפתחות הבית
  • קופסת אוכל וחטיפים
  • בקבוק מים
  • בימים גשומים מעיל גשם
  • סרטים זוהרים או וסט זוהר לצרכי בטיחות 
  • אם את רצה לעבודה: דברי מקלחת וטואלטיקה, סט בגדי עבודה

התרמיל המתאים

התרמיל המתאים להתניידות בריצה צריך להיות קל משקל וארגונומי. פרט לזה, וודאי שלתרמיל יש איזושהי טכנולוגיה נגד קפיצות ותזוזות, כדי למנוע תנועות מעצבנות. צריך גם לבדוק שכל מה שאת זקוקה לו נכנס לתרמיל. אם את מתכוונת לרוץ גם בגשם, חומר עמיד במים מומלץ. 

כשמצאת את התרמיל המתאים עבורך, שימי לב לארוז אותו באופן חכם! השאירי דברים שאינך זקוק להם בבית מכיוון שהם רק יכבידו עליך. דבר חשוב נוסף הוא איך לארוז את בגדי המשרד שלך. חולצות מתקמטות בקלות, כך שדחיסתן לתרמיל ריצה רגיל כנראה אינן הרעיון הטוב ביותר. 

זה תרמיל הריצה שהם מוכרים. לא רע.

בוסטון, תל-אביב, בית לחם

מחר חוגגת העיר בוסטון את יום המרתון, אחד מאירועי הריצה המרהיבים והאמריקאים ביותר. לרגל זאת מספר הניו יורק טיימס בכתבה יפה על שרה סלרס, החובבנית שזכתה בשנה שעברה במקום השני, בעת שעבדה כאחות מרדימה במשרה מלאה. אף אחד לא שמע עליה לפני המירוץ ההוא, אבל היא לא רק עמדה בתנאי מזג האוויר הקשים אלא גם רצה טוב וקשוח. היא הייתה הגיבורה הלא צפויה, הייצוג של הנחישות האמריקאית כנגד הטבע והקשיים.

השנה היא כבר ספורטאית חסות של חברות ספורט, אבל עדיין שומרת על עבודתה כאחות מרדימה, המסייעת לבעלה, כירורג בבית חולים אוניברסטיאי בטוסון, אריזונה. היא רצה 190 ק״מ בשבוע, לפני ואחרי המשמרות, ועובדת 30 שעות שבועיות. זה מעורר השראה אבל גם קצת מפחיד, מאחר שברור שמעמסה פיזית קיצונית כל כך היא אינדיקציה לכך שיש משהו יוצא דופן באישיותה. הכתבה הזאת לא מזכירה את זה, אבל קראתי עליה קצת בשנה שעברה, ואז סיפרו על האמונה המורמונית החזקה שלה. אני חושד במורמונים האלה. בימי הקולג׳ שלה הייתה רצה מעולה, אבל הפרעות אכילה ואימון יתר אילצו אותה לפרוש. כעת זה הקמבק שלה. מעניין מה יהיה.

גם השנה יהיה מזג אוויר נוראי. הבוסטון גלוב כתבו על זה. עשו שינויים מינוריים בלוח ההזנקות כדי שהרצים האיטיים ביותר לא יאלצו להמתין זמן ארוך מדי בקור ובגשם לפני שיזנקו. אבל מנהל המרוץ הכריז שביטול הארוע לעולם לא היה אופציה. תהליך האימון למרתון, בחורף של ניו-אינגלנד, הוא התמודדות מתמדת וקשה עם מזג האוויר. הוא דורש התמדה, קשיחות וכח סבל. מעריכים את זה בבוסטון. לעיתון, המהווה סמל עירוני ושאת פעילותו מתאר הסרט ׳ספוטלייט׳, יש מדור שלם המוקדש למרתון, המכוסה מכל כיוון וזווית. שבוע אחרי המרתון מצורף אליו מוסף עם שמות כל הרצים. זאת הריצה של העיר, מסורת בת 122 שנים, שקודשה בדם הנפגעים באירועי הטרור של שנת 2013. העיר מחבקת אותה, והעיתון העירוני מוביל זאת. יש גם דברים מאוד יפים באמריקה.

השתתפתי במרתון הזה לפני שנתיים. כך כתבתי על זה, אז: 

שנים של מסורת מעניקות למרוץ הזה אופי וזהות שאין כמותם. יש מיתולוגיה ענפה שעוטפת אותו, והוא משולב ומוטמע בהסטוריה ובזהות, לא רק של העיר אלא של האזור ואפילו האומה. מרתון בוסטון הוא סמל אמריקאי של ממש, וככזה הוא משתדל להיות התגלמות של הפנטזיה האמריקאית אודות אמריקה, מופת של סדר, התלהבות, התגייסות ותחושת קהילה. היחס לרצים מלא בכבוד, הערכה והזדהות. במסלול הריצה יש אלפים רבים של מתנדבים, שוטרים, חיילים מאבטחים וסדרנים, כמו גם מאות אלפי צופים, וכולם משתתפים באירוע, גם אם אינם רצים בו. איש מהם לא מחמיץ פנים, כולם מקצועיים נורא, ממלאים כמיטב יכולתם את התפקיד המיועד להם בתוך התיאטרון הספורטיבי הזה. כך שכל כוס מים או משקה אנרגיה שחטפתי באחת מתחנות השתייה הרבות הוגשה לי בכוונה מלאה ומתוך ניסיון אמיתי לעזור ולתמוך, וכל פלחי התפוזים או שקיות הקרח שחילקו אנשים שגרים ליד מסלול המרתון לרצים נועדו לשרת אותם ובכך לקחת חלק במאמצם ובתהילתם. היה מרומם נפש, וגם קצת מפחיד, לחזות במשחק התפקידים הזה, שכולם מתמסרים לו בכזו חדווה. שום ציניות, שום ביקורת, מירוץ פטריוטי, שמטס נמוך של מטוסי אף 16 קודם לזינוקו.

ילדים שולחים ידיים, מחכים שתטפח בידך על שלהם, עשרות קטועי גפיים, נכי מלחמה שהמרתון הוא כנראה חלק הכרחי במסלול שיקומם. הריצה מאפשרת לחוות את המרחב דרך הגוף, והלם הרשמים, הפרצופים, שלטי העידוד, רעש מחיאות הכפיים, מטלטל. אני מקווה לזכור לפחות חלק מזה.

זו לא הייתה ריצה מוצלחת עבורי, אז. התרסקתי. עברתי להליכה. סיימתי בזמן מאכזב. מרתון תל-אביב האחרון, בו השתתפתי, היה גרוע אפילו יותר. 

אני בשלב מוזר במערכת היחסים ביני לבין הריצה. השימוש העיקרי שלי בה הוא לצורך התניידות עירונית. אימוני הריצה שלי נבנים סביב הריצות הפרקטיות הללו, עם תרמיל, בכל מזג אוויר, בעיקר דרך הרחובות וחוף הים של תל-אביב. הרוב הגדול של הריצות שלי הן לעבודה וממנה, וגופי הסתגל לזה. במהלך חודש ינואר ביקרתי בבית הספר שישה ימים בשבוע, כך שיצא לי לרוץ 13 ריצות שבועיות, שמהן רק אחת היא ריצת אימון, ללא תרמיל ובלי יעד פיזי, מקום שצריך להגיע אליו. זה היה מתיש אבל גם מתגמל, מחדד את תחושת התנועה, הופך את הריצה לטבעית כמו הליכה או ישיבה, אופציה זמינה בכל רגע נתון, כמו להכנס לאוטו או להזמין מונית.

זה לא בהכרח בריא, וזה לא בהכרח טוב או יעיל מבחינה ספורטיבית, בוודאי לא כתוכנית אימונים למרתון. לשלושת השבועות האלה בעבודה, לעומס המתמשך של הריצות הקצרות ולעובדה שהגוף התרגל אליהן ולקצב האיטי בו אני רץ אותן יש כנראה חלק בכשלון הבלתי מפואר שחוויתי במרתון תל-אביב האחרון. 

וגם סתם הייתי טיפש, טעיתי שוב בכל הדברים אותם אני כבר יודע, פתחתי קצת מהר מדי, לא כיבדתי את המשבר שהיה צפוי שיגיע. מתישהו, בעלייה המתונה של רחוב אלנבי אני חושב, נמאס לי, והחלטתי לא להיאבק. הפסקתי לרוץ, עברתי להליכה, ויתרתי. היו לי כמה מטרות שקבעתי לעצמי לפני שהתחלתי את המרתון, ואת כולן פספסתי. לרוץ זמן טוב, בטווח שהגדרתי מראש, לא לעבור להליכה. אבל ככה זה. תכנית אימונים לא טובה מספיק ויום רע התלכדו וגרמו לי לדפוק את העסק. 

אני חושב שחוויתי רגע של אובדן אמונה, ושלאופי המסויים של האירוע הזה בתל-אביב היה חלק בזה. לא הייתה בו התעלות רוח, לא חשתי התמסרות.

בבוקר המוקדם מאוד, כאשר יצאתי מביתי שבגבול יפו לכיוון מתחם הזינוק והסיום בפארק הירקון, נסגרו כבר הכבישים בתוך העיר לתנועת תחבורה ציבורית, כך שנאלצתי לצעוד כמה קילומטרים עד שמצאתי תחנה ארעית, כך שכמעט ואיחרתי. כנראה שאף אחד לא חשב שרצים הגרים בעיר ירצו להגיע לזינוק. מסלול הריצה עבר במקומות יפים, אותם אני אוהב, אבל בו עצמו היה משהו מנוכר, שפע בזבזני של בקבוקי מים, פועלי פינוי אשפה זרים שמשרתים את הרצים הלבנים והזחוחים, עומר אדם מושמע בקולי קולות מעמדות עידוד מלאכותיות, חוסר טעם מוחלט. לא היה בזה שום דבר מרומם נפש. הדרך חזרה הביתה, ברכבת ישראל העמוסה והבהמית, הייתה חוויה מדכאת ומייאשת. למה זה היה טוב בכלל? איזה בזבוז מיותר.

אבל אני אוהב לרוץ ויודע שרגעי משבר כאלה עוברים, ושההתגברות עליהם היא אתגר כשלעצמו. המרתון הבא יהיה טוב יותר. 

במרתון פלסטין, לפני מספר שבועות, רצתי רק את חצי המרחק. השתתפתי בארוע הזה לפני שלוש שנים, וכתבתי על זה קצת. זה אירוע ריצה מעניין, שהחל כיוזמה של מתנדבות ומתנדבים אירופאים, תחת הכותרת ׳הזכות לתנועה׳, במטרה לחשוף ולפרסם בעולם את מגבלות התנועה החמורות מהן סובלים הפלסטינים. לפני שנתיים האירוע הולאם על ידי הועד האולימפי הלאומי של הרשות הפלסטינית ובשנה שעברה נמנע מאזרחים ישראלים להשתתף בו. השנה הרישום התנהל דרך אתר חיצוני והיה קל ופשוט. 

הריצה היא במובלעת בית לחם, כאשר הזינוק והסיום הם בכיכר כנסיית המולד. הכל היה, כצפוי, לאומי מאוד, אבל נראה היה שזו בעיקר רטוריקה לאומית, ושנזהרים מפני ביטוי מוגזם שלה בכדי לא לסכן את עצם קיום האירוע. הקורבנות הפלסטינית שימשה בעיקר כאמצעי קידום מכירות של האירוע התיירותי, שהביא אליו רצים זרים לא מעטים ובכך יצר פרנסה נחוצה. ונראה שהלאומיות היא גם כותרת הכרחית של כל אירוע פנאי פנים פלסטיני. הגרפיטי על חומת ההפרדה הנוראית, לידה עובר המסלול, הוא גם אטרקציה המאפשרת פרנסה בעיר העולם השלישי העלובה והמוכה הזו. השער בצורת המפתח, דרכו נכנסנו למחנה הפליטים עאידה, הוא תפאורה שמייצגת פנטזיות שברור שלא יתגשמו של שיבה לעבר שכבר לא קיים. נקודת הסיבוב במסלול היא במחסום הדרומי בכניסה לבית לחם, מקום בו נורה ונהרג, רק יומיים לפני כן, צעיר פלסטיני שלא סיכן איש. אחד מהמתנדבים הרבים והאדיבים שחילקו מים ליד מחנה הפליטים דהיישה היה נער שנורה ונהרג ימים אחר כך, בלי שסיכן איש, אבל בריצה העבר והעתיד, האלימות והמוות, לא היו נוכחים באמת ונראו רחוקים נורא.

אני הייתי אחד מאותם תיירי הריצה הרבים. נבלעתי בהמון. נראה היה שעצם קיום הריצה, נשים וגברים יחד, פסטיבל עממי שנחוג במקום עני ואלים, בחסות משטר דורסני, הוא הישג שגורם לאנשים קשי היום אושר. הגעתי לבית לחם באוטובוס, ובמושב שמאחורי שוחחו פועלים ששבו מעבודתם על קשיי התנועה שיגרום. הם קיטרו אבל לא כעסו, ובוודאי שלא הפגינו את הבוז לרצים בו נתקלתי פעמים רבות מישראלים שתוכניותיהם השתבשו בעקבות אירוע ריצה. 

הריצה מלמדת אותי דברים. גם על הגוף שלי, על רצונותיו, יכולותיו ומגבלותיו, וגם על המרחב בו אני נע. בוסטון, תל-אביב, בית לחם. רצתי בשלוש הערים האלה. הן חלק מעולמי. אני אוהב לרוץ, אבל מגבש לעצמי מסלול אישי בתוך זה, שבו תוצאות מעניינות אותי הרבה פחות מאשר החוויות הנצברות במהלך התהליך המוביל אליהן. 

זו הכרה שרק לכאורה ברורה מאליה. לא אגשים את הפוטנציאל שלי בריצה. יש דברים שחשובים לי יותר. לא נורא. אגשים את חלקו. אהנה מהדרך. אעריך ואעקוב אחרי ספורטאים וספורטאיות שדוחקים את גבולותיהם ואחווה זאת באמצעותם. בהצלחה שיהיה לשרה סלרס מחר במרתון בוסטון, בהצלחה לכל הרצים והרצות, הלוואי שתהיה לכולם חוויה טובה ומשמעותית.

טייפר

אני בטייפר. זאת מילת ז׳רגון בעולם הריצה והספורט, שמשמשת לתיאור הורדת עומס והתכוונות לקראת תחרות מטרה. ואכן יש לי כזו בעוד מספר ימים, מרתון תל אביב, בהצלחה באמת שיהיה לי.

הטייפר הוא לא רק בעל משמעות פיזית. זאת אינה מנוחה, אלא תקופה מסובכת בה הגוף והנפש חושפים קשיים שבזמן האינטנסיבי הקודם, שיא תקופת האימונים, לא היו ברורים. זה זמן של פקפוק עצמי וחוסר בטחון.

לא צפויה לי ריצה מזהירה במיוחד. יש לי כבר לא מעט נסיון, ואני יכול להעריך את גבולות היכולת הנוכחית שלי. לא יהיה שיא אישי או משהו, אשיג תוצאה שנחשבת טובה אבל לא מעולה, כראוי לתהליך ההכנה שביצעתי. זה אחד הדברים הנחמדים בהשתתפות במירוצים. התוצאה משקפת ומגלמת, באופן מספרי ברור, תהליך ארוך וגם יכולת עדכנית. אני רץ מהיר יחסית, אבל לא מוביל. בסדר לי עם זה.

כמעט שבע שנים עברו מאז המרתון הראשון שהשלמתי. זאת היתה משימה מופרכת שלקחתי על עצמי, דרך לעבד את מות אבי, לעמוד באתגר פיזי שנראה לי אז כמעט בלתי אפשרי במקום להיכנע לאבל ולרצון לשתות ולשכוח. תוך פחות מארבעה חודשים מאפס לארבעים ושניים קילומטרים. זה לא דבר מומלץ לעשות אבל הצלחתי, הראיתי לעצמי שהגוף המתבגר שלי זוכר איך רצים. לא הפסקתי אחר כך כי גיליתי שאני אוהב את זה. מרתון תל אביב הקרוב יהיה האחד עשר שלי, זה הפך לחלק משמעותי בחיי ובזהותי.

לא המרתונים או ה-׳מרתוניסטיות׳. בזה דווקא יש משהו קצת מגוחך, לטעמי. סליחה, אין צורך ללכלך, אבל זה פשוט פחות מתאים לי. קבוצות ריצה, דיבורי ריצה, חברים לריצה, כל אלה דברים שיש מי שנהנה מהם, אבל לא אני. בשנה שעברה, כששהיתי בארצות הברית, הצטרפתי למועדון ריצה מקומי, שבעזרתו התכוננתי להשתתפות במרתון בוסטון. זה היה מעניין אבל לא אחזור על זה, ריצה לעבודה זה הקטע שלי, סגנון החיים שגיליתי שמתאים לי ולחיים שאני אוהב לחיות.

לקראת המרתון הזה רצתי לא מעט, אבל לא התאמנתי מספיק. יש הבדל ברור בין שני המושגים. בחודש האחרון רצתי כ- 50 פעם, סך הכל של כמעט 450 קילומטר, אבל הרוב הגדול של הריצות היו קצרות יחסית, עם תרמיל, לעבודה וממנה, ורק ארבע או חמש ריצות היו ארוכות ואיטיות למדי, כהתכוננות וכאימון למרתון המתקרב. בוודאי שיכולתי להתאמן יותר, אם זה היה חשוב לי מספיק. לפני כמה חודשים, כאשר דמיינתי ותכננתי את תהליך ההכנה, חשבתי שאצליח לעמוד בכך, לרוץ גם אימוני מהירות שהיו, כמשתמע מכינויים, הופכים אותי למהיר יותר. בסוף לא עשיתי זאת. דברים אחרים בחיי היו חשובים לי יותר. זאת לא התפשרות אלא בחירה, הבנה שבדמיון הריצה חשובה לי יותר מאשר במציאות ושבסדר העדיפויות הנוכחי שלי משפחתי ועבודתי קודמים לה בכל.

ריצה לעבודה. את זה אני עושה כבר למעלה משש שנים. בשנה שהייתי בארצות הברית לא עבדתי, ולכן לא היה לי לאן לרוץ, והייתי יוצא לריצות אימון במקום. זה היה כיף אבל לא לגמרי בשבילי. השנה חזרתי לזה בשמחה. כמעט בכל מזג אוויר, כמעט לכל מקום, הרגליים שלי הם אמצעי התחבורה העיקרי שלי, ובסך הכל זה כיף גדול.

וגם לא מאוד מסובך, בעצם. רוב הדברים שאנשים שואלים לגביהם, מקלחת, בגדים, גשם, לסחוב דברים, הם לא בעיות כל כך גדולות, לפחות עבורי. מצאתי פתרונות. אני מעדיף להתמודד עם הקשיים במקום להשתמש בכל צורת תחבורה אחרת.

לפני שהתחלתי לרוץ הייתי רוכב אופניים. גם זה היה אז חלק מזהותי ומסגנון חיי. הייתי רוכב עירוני אגרסיבי, שנאבק ושורד על הכביש מול האויב הרשע והגדול, המכוניות. חשבתי, אז, שרכיבה על אופניים בוודאי הופכת אותך למודע יותר לסביבתך, ושזו לא רק בחירה באמצעי תחבורה אלא שהיא בעלת משמעויות מוסריות, שהפגיעות שלך כרוכב משנה אותך לטובה. כמובן שטעיתי, ודמיינתי שתהליך פרטי שאני עברתי נכון גם לאחרים. לא היו אז הרבה רוכבים, והיה קל לחשוב על עצמי כיוצא דופן. לא הייתה כמות של רוכבי מדרכות כמו היום, לא היו אופניים חשמליים.

מעציב ומפחיד אותי שמדרכות תל אביב היום מסוכנות יותר מהכבישים של אז. אני מקפיד לא להשתמש במסלולי אופניים בריצותי, ובכל זאת מוצא את עצמי, כמעט בכל ריצה, מאוים על ידי רוכבים ורוכבות שלא מכבדים את זכויותי ומתעלמים מהחוק ומהסכנה שהם מהווים. איני מסוגל להבין את היהירות הזו. כדי להתמודד ולהרתיע אותם סיגלתי לעצמי תנועות מאיימות וברורות, הנפת היד לפנים כאשר אופניים מתקרבים עלי, להגן מפגיעה אפשרית אבל גם לסמן שאני מוכן לקרב. אני צועק כשצריך, אפילו מקלל לעיתים. אין לי רצון לריב אלא רק לשרוד, ובשביל זה צריך שיראו אותך וצריך להיות מפחיד. הבריונות של רוכבי האופניים בעיקר מעציבה אותי, כי רובם אפילו לא מודעים אליה, ומכיוון שהיא משקפת קלקול תרבותי בסיסי ומתפשט. רוכב שחושב שהולך רגל נחות לו, ושעליו לפנות לו את הדרך או להסתכן בפגיעה, הוא אדם פגום, ויש המונים כאלה.

אני חושב שריצה לעבודה תהיה תופעה רחבה. אני שם לב שיש יותר רצים לעבודה עכשיו מאשר היו כשהתחלתי, וזה מזכיר לי את ראשית ימי כרוכב עירוני. עם זאת, ברור לי שמי שירוץ לעבודה יהיה דומה מאוד למי שרוכב על המדרכות, שדומה מאוד למי שנוהג במכוניות. מבאס קצת, אבל ככה זה. סגנון החיים שלי הוא לא רק הריצה, והיא לא רק משפיעה עליו אלא גם מושפעת ממנו. הריצה לעבודה עזרה לי מאוד, במהלך השנה הזאת, שמתגלה כקשה ומסובכת. היא מחייבת ועוזרת לי לחוות את הרחוב, ואת המרחב בו אני רץ, מביתי אל העבודה, במלואו. זה מעניין וחשוב עבורי. התקופה האחרונה הייתה מאתגרת מאוד, לא פשוטה שכזו, בבית הספר בו אני עובד, והריצה אפשרה לי הפוגה, זמן מחשבה ושיכחה. היא הצילה אותי, שוב. אז לא תהיה לי תוצאה מעולה במרתון תל אביב. למי איכפת. עכשיו, הטייפר הזה, שהגוף זקוק לו, מאיים עלי קצת. שייגמר כבר.

בסוף הטייפר הזה מצפה מרתון תל אביב. הוא יהיה ויעבור. שבוע יכאבו לי הרגליים ואחר כך אתאושש.

אני חולם הלאה. עוד לא נגמרה השנה. נרשמתי לכמה קורסים באוניברסיטה בסימסטר הבא, וזה אומר שבחודשים הבאים ארוץ עוד יותר מעכשיו. אולי אצליח, אם ירד קצת הלחץ בעבודה, לעשות כמה אימוני מהירות. אולי ארוץ עוד מרתון השנה, בסוף מאי. מרתון ליידן, רצתי בו פעם,  היה כיף אבל לא חשבתי שאחזור.  למה לא, בעצם? קדימה, פנטזיות על מהירות, קדימה, בלאגן! אולי אז תוצאתי תהיה טובה יותר. בהצלחה שיהיה לי.

בוסטון, המרתון העשירי שלי

היום השני אחרי ריצת מרתון הוא זמן שיא כאבי השרירים. קשיי קימה מהכיסא, הליכת ברווז מגוחכת ברחוב, התכופפות קשה, כמעט בלתי אפשרית, כדי להרים משהו מהרצפה. מכאן זה רק ישתפר, עד שבעוד ימים ספורים כבר לא ישאר סימן, רק עייפות קהה והצטננות קלה. בעוד פחות משבוע כבר אוכל לחזור לרוץ, לאט ומעט בהתחלה ומהר יותר אחר כך. אז אתחיל לתכנן, לקוות, לפנטז, לקראת המירוצים הבאים בהם אשתתף, בזמן שנותר לי כאן, באמריקה, ואחר כך, כשאשוב לישראל. הריצה שלשום תהפוך לחלק מרצף של ריצות בעברי, מרתון מספר עשר, ברשימה שאני מאמין שתתארך עוד.

כרגיל כמעט, כמו בשלושת המרתונים הקודמים לזה, לא הצלחתי לעמוד בזמן המטרה שקבעתי לעצמי. נכשלתי, והסיבות לכך ברורות, חלקן היו בשליטתי ולכן ניתנות לתיקון וחלקן קשורות בתנאי הריצה הקשים. זה לא היה היום שלי, אבל אין מה לעשות. אסיק את מסקנותי ואנסה לישמן, למרות שאיני בטוח שאצליח, מאחר ורוב המסקנות הללו הם דברים שכבר ידעתי, שהיו ברורים לי לחלוטין ובכל זאת לא ביצעתי. איני מכה על חטא אלא מודה בעובדות, לא היו בי השנה את הרצון והיכולת להתמסר כולי לריצה. זה היה תחביב ותו לא, לא חלק מהותי ומרכזי מספיק מהגדרתי העצמית ומאורחות חיי. לא נורא, יש מקום גם לרצים כמוני, בעלי פוטנציאל שאינו מגיע למיצוי, והריצה מייצרת לי לא רק אתגרים להיכשל בהם אלא גם שפע של חוויות אחרות, שמעשירות את עולמי ומרחיבות אותו. מרתון בוסטון הוא אחת החוויות האלו, והוא היה יוצא דופן, מפעים ומרגש, אירוע הריצה השלם והמיוחד בו השתתפתי עד כה.

מאה עשרים ואחת שנים של מסורת מעניקות למרוץ הזה אופי וזהות שאין כמותם. יש מיתולוגיה ענפה שעוטפת אותו, והוא משולב ומוטמע בהסטוריה ובזהות, לא רק של העיר אלא של האזור ואפילו האומה. מרתון בוסטון הוא סמל אמריקאי של ממש, וככזה הוא משתדל להיות התגלמות של הפנטזיה האמריקאית אודות אמריקה, מופת של סדר, התלהבות, התגייסות ותחושת קהילה. היחס לרצים מלא בכבוד, הערכה והזדהות. במסלול הריצה יש אלפים רבים של מתנדבים, שוטרים, חיילים מאבטחים וסדרנים, כמו גם מאות אלפי צופים, וכולם משתתפים באירוע, גם אם אינם רצים בו. איש מהם לא מחמיץ פנים, כולם מקצועיים נורא, ממלאים כמיטב יכולתם את התפקיד המיועד להם בתוך התיאטרון הספורטיבי הזה. כך שכל כוס מים או משקה אנרגיה שחטפתי באחת מתחנות השתייה הרבות הוגשה לי בכוונה מלאה ומתוך ניסיון אמיתי לעזור ולתמוך, וכל פלחי התפוזים או שקיות הקרח שחילקו אנשים שגרים ליד מסלול המרתון לרצים נועדו לשרת אותם ובכך לקחת חלק במאמצם ובתהילתם. היה מרומם נפש, וגם קצת מפחיד, לחזות במשחק התפקידים הזה, שכולם מתמסרים לו בכזו חדווה. שום ציניות, שום ביקורת, מירוץ פטריוטי, שמטס נמוך של מטוסי אף 16 קודם לזינוקו.

ילדים שולחים ידיים, מחכים שתטפח בידך על שלהם, עשרות קטועי גפיים, נכי מלחמה שהמרתון הוא כנראה חלק הכרחי במסלול שיקומם. הריצה מאפשרת לחוות את המרחב דרך הגוף, והלם הרשמים, הפרצופים, שלטי העידוד, רעש מחיאות הכפיים, מטלטל. אני מקווה לזכור לפחות חלק מזה.

המרתון העשירי שלי בתוך שש שנים. מעניין מה יהיה הבא. אמסטרדם? טבריה? תל אביב? בקרוב, אחרי שהגוף יחלים, אחליט.

גן עדן פה

זה גן עדן. אחרי ריצת בוקר לצד הנהר, במסלול נוח ויפה, שאף פעם לא עמוס מדי וכל הזמן נעים בו, רצים מחייכים אחד לשני כשהם חולפים זה מול זה, ותחושת ההתעלות שאחרי, ציפה עדינה על כרית אוויר, ממשיכה ללוות אותי. התגעגעתי לזה, לריצה ולטשטוש הנעים שהיא מעניקה, לשביעות הרצון שאחריה. בחצר אוניברסיטת הארוארד, סטודנטים צעירים הולכים בשבילים המחברים בין הבניינים השונים. הם נראים חכמים וסקרנים. השיעור בו הייתי אתמול, שומע חופשי המנותק מחובות, היה מרתק, רציני ומבודח, מקיף אבל לא טרחני. אני יודע שגם השיעור שאשמע היום יהיה כזה, שיהיו בו רגעים שימלאו אותי עונג. גם לתחושה הזו התגעגעתי. איזה כיף ללמוד. גן עדן פה.

הגוף שלי חלוד אחרי יותר מחצי שנה של פציעה עקשנית ומעצבנת. יש דברים שנראה ששכח לגמרי, מיומנויות שיכול להיות שאבדו. אתגר התבגרותו אינו פשוט. זה תהליך שולי בינתיים, אבל כבר ניתן לזיהוי, כמו שערות השיבה בשולי זקני. זה כבר לא גוף צעיר, ועלי להתייחס אליו בכבוד ובזהירות הראויים. אבל הוא עדיין מסוגל להביא לי עונג ולהפתיע במה שהוא יכול לעשות ולהשיג. אני רץ כמעט כל יום עכשיו ומרגיש איך המכונה החורקת משתחררת קצת, איך הכאב שליווה כל צעד מתפוגג. הקרסול החלים כמעט לגמרי, ולראשונה מאז הנפילה אני חושב שכפי הנראה יהיה בסדר.

יש כאן יותר רצות מרצים, וחלק גדול מהן יותר מהירות ממני. זה נפלא וטבעי, והופך את סביבת הריצה לתחרותית פחות עבורי. יכול להיות שזה בגלל שזה מאפשר לי להשתחרר מהנחות יסוד שלא יכולתי אלא להפנים לגבי גופי הגברי והצורך שלו לענות על דרישות הנובעות מכך. אני לא צריך לנצח את מי שרץ לצדי, גבר או אישה. חוויות הריצה שלי עוזרות לי להבין ולהעריך את חוויות הריצה שלהם. גוף הגבר שלי יכול לסייע לי בזה, אם אוותר על הצורך להגדיר גבר כלא אישה, או אישה כלא גבר. מזל שכל זה כבר מובן מאליו.

אני כאן בזכות בת זוגי, תלוי בה לכל דבר ועניין. שתי קרנות אמריקאיות יוקרתיות מממנות את שהייתנו כאן, וחלק מתנאי המלגה היה להצהיר כי אני, הנתמך על ידה, איני צריך להתפרנס. אני יכול לבקש היתר עבודה, אבל אז יהיה עלי לומר כי הסיבה לכך היא צורך בתעסוקה בכדי לא להשתעמם. איני ממהר לעשות זאת. זו חוויה מוזרה, לא לעבוד, ואני מצפה שיהיו בה חלקים בעייתיים עבורי. העבודה הגדירה אותי במשך רוב חיי. הייתי בעיקר מורה. האם אני ממשיך להיות כזה גם בזמן שבתון? ובמה משתנה התפקיד המשפחתי שלי כעת, כשאני נטול משכורת? האם השנה הזו תשנה או תערער חלקים בי ובמשפחתי? האם אני מוכן לשינוי הזה?

זה גן עדן פה, אבל לא באמת. את שכר הלימוד המופקע משלמים בני ובנות אליטה, ומלגות נדיבות דואגות לכך שהסביבה תהיה עתירת כישרון ומגוונת, ולכן גם מעניינת ומאתגרת עבור אותם בני עשירים. זו עיסקה שלכאורה אין בה מפסידים אבל בעצם מסייעת בקיבוע הסדר הקיים. זו האוניברסיטה הטובה בעולם כי זו האוניברסיטה הטובה בעולם, ושאר הסטודנטים, העשירים או המוכשרים קצת פחות, בשאר האוניברסיטאות, בשאר המקומות והארצות, צריכות להסתפק בחינוך טוב פחות. והמצוינות פירושה גם תחרותיות. צפוף על חוד המחט, והנפילה כואבת. אני רוצה לדמיין שאנשים מחפשים אחרי ידע בעוד שלמעשה רובם רוצים הצלחה. חלקם הגדול יכשל, ובמובן זה גן העדן שלי הוא כור המצרף שלהם.

וגם עבורי זה אינו באמת גן עדן, בעיקר מכיוון שאין לי כל רצון לחיות בכזה. איני רוצה להיות מנותק מהעולם בו אני חי וליהנות ממנעמיו אלא לנסות ולהשפיע עליו, למנוע בו סבל ככל שרק ניתן.

השנה ארוץ, אלמד, אכתוב, אהנה מהפוגה שהרווחתי ביושר ממאבקי ההוראה, הפרנסה והחיים. לא גן עדן אבל כמעט, לפחות עד בוא החורף.

הזכות לתנועה

לפני שלושה חודשים הגוף הרגיש טוב. הייתי מהיר ומאומן, בשלב המעבר בין אימוני בסיס להכנה ספציפית למרתון תל אביב. חצי שנה בניתי את זה, מאז מרתון אמסטרדם שאותו סיימתי עם תחושת פספוס. המטרה שלי, כמו בשלושת המרתונים האחרונים בהם השתתפתי, הייתה לרדת משלוש שעות. הרגשתי שכשלונותי הקודמים הכינו אותי להצלחה הפעם. הייתי מוכן להתפשר גם על שבירת שיא אישי, או אפילו על ריצה טובה, כזו עם תחושת הישג בסופה.

זה לא שאיכפת לי כל כך מתוצאות. אבל הן עוזרות בכדי להפוך את האימון, ולמעשה את החיים, את התהליך המתמשך של בניית הקשר ביני לגופי ולתנועה שאנו מפיקים יחדיו, למעניין יותר, למאתגר. להיות במקום בו עוד לא הייתי, לחוות זאת באמצעות גופי, לגלות משהו. אני אוהב לרוץ.

ואז נפלתי, בריצה יומיומית, בדרך חזרה מהעבודה, ליד פארק צ׳ארלס קלור, במקום בו שתי מדרכות מחוברות ברשלנות ותאורת הרחוב מחורבנת. עיקמתי את הרגל, התעופפתי באוויר והתרסקתי על הריצפה. חתיכת נפילה זאת הייתה, וכבר בדרך הביתה הבנתי שאמנם לא שברתי את הקרסול אבל דפקתי אותו טוב טוב, ושכנראה הלך המרתון.

זה היה מבאס אבל לא נורא. פציעה מאלצת אותך לטפל בה, אבל גם להניח לה להחלים. היא עימות בינך לגופך, גם היא תהליך. פציעות הן דבר מעניין, בריצה. הפציעה הזו, להבדיל מקודמות איתן התמודדתי, נבעה מטראומה פיזית ולא מכשל הנובע ממאמץ יתר. זה הפך אותה לאחרת עבורי ואיפשר לי להרפות מאותו אתגר שמלווה את הריצה שלי כבר שנתיים. השנה כבר לא ארד משלוש שעות. לא נורא.

כנראה שהייתי צריך להפסיק לרוץ לחודש וחצי, ללכת לאורטופד, לעשות צילומים ופיזיותרפיה. הייתי קצת טיפש, ולא הערכתי נכונה את חומרת הפציעה. כך שחזרתי לצלוע בריצה לעבודה וחזרה אחרי שבועיים, ומצאתי אתגר חדש, השתתפות במקצה החצי מרתון במסגרת מרתון פלסטין.

זה אירוע ריצה מעניין, שהתקיים בפעם הרביעית השנה. אני מודע לקיומו מתחילתו, אבל רק השנה אזרתי אומץ להרשם מתוך מחשבה שאולי כן ואולי לא, ומקסימום לא אגיע ואפסיד את דמי הרישום. הוא מתקיים בבית לחם, עיר שהצבא אוסר כניסת ישראלים אליה, כך שההשתתפות בריצה היא עבירה על החוק הצבאי. מרגש. לא מסוכן, לא באמת, והחוק הזה טיפשי ובלתי ניתן לאכיפה, אבל כן, מרגש. רציתי לראות איך זה בצד השני.

הפציעה סירבה להחלים. כל ריצה לעבודה וממנה הייתה על כאב. רק לפני פחות מחודש עשיתי את המעשה המתבקש והתחלתי טיפול אצל פיזיותרפיסט אותו אני מכיר כבר שנים, ושאליו הייתי צריך להגיע מייד אחרי הנפילה. הוא עזר בהחזרת העצמות שזזו למקומן ובשחרור מנגנוני התנועה שהסתיידו והצטלקו.

נפלתי בחניון של פארק צ׳ארלס קלור, שהוא שכונת מנשייה, שנכבשה, פונתה מתושביה ונהרסה ב- 48. אותן הריסות פונו בשניות ה- 70, נערמו ונדחפו לים, כדי ליצור את המדשאות ואת הטיילת. אני יודע ומודע לזה, אבל רק מסיפורים. למדתי להסתגל לחיים ברקמת הצלקת המחברת בין תל אביב ליפו. אני גאה ביכולתי להיות בן המקום, כפי שאני מבין אותו, בלי להיות יליד מובהק שלו. באזור שבו אני גר ובו אני זז אפשר לדמיין איך היו הדברים לפני הפצע הגדול של המלחמה ההיא.

הטיפול, ותהליך ההחלמה הטבעי, עזרו. הגוף איפשר לי לרוץ. בית לחם רחוקה 57 ק״מ מביתי, אבל צריך לחשוב על איך לעבור את הגבול. זה לא מסובך. ניסיתי לברר, בהודעה פרטית מנומסת למארגנים, מנוסחת בלשון מתלהבת של רץ, אם הגעתי להשתתף במרוץ תהיה בעיה, להבהיר שאיני מתכוון ליצור בעיות משלי. לא נעניתי ולכן הסקתי שהכל בסדר. צדקתי.

פעם ראשונה שלי בעיר פלסטינית, כזר. הייתי בערים כאלה קודם, בהפגנות, וגם, מזמן, כחייל, אבל כעת הישראליות שלי לא שיחקה תפקיד. אני יודע מספיק ערבית בכדי להבין ולנהל שיחה פשוטה. כולם יודעים אנגלית. זו עיר תיירות בעולם השלישי, ענייה ודחוסה. היא יפה וחיה מאוד. הכל מאוד מבולגן ומאוד מסודר. לא דיברתי הרבה, בעיקר הסתכלתי והקשבתי. למי ששאל אמרתי שאני מתל אביב.

יש זן של תיירים, אירופים ואמריקאים, שלא הבחנתי בו באופן כה מובהק עד עכשיו. הם צעירים רוצי טוב, מגניבים מדי, לא מבינים כלום בעצם. חלקם מתנדבים בארגונים שונים, חושבים שהם משנים או עוזרים במשהו, אבל הם בעצם משתתפים בגרסא מעודכנת של ׳הטיול למזרח׳ של סבי סביהם, אותו מסע לאוריינט שהיה מסורת של אינטלקטואלים מערביים בראשית המאה שעברה. בסוף יחזרו למקום ממנו באו וישאירו אותנו לאכול את כל החרא.

אנשים כאלה הם שיזמו את אירוע הריצה הזה, המחבר בין שתי הצהרות, ספורטיבית ופוליטית, הזכות לתנועה.

אני מכבד את הזכות הזו ומאמין בה בכל ליבי. ואני חושב ששלילת הזכות הזו, והפצע של 48, הם במרכז הסכסוך הישראלי פלסטיני. הזרים המעצבנים מבינים משהו.

כי זה לא רק עניין של זרים אלא בעיקר גם אירוע עממי, פנים פלסטיני, וכנראה שבמקום תחת כיבוש הכל חייב להיות פוליטי. ומשתתפים בו המון צעירים, שחלקם ממש לא מאומנים אבל זאת הריצה הראשונה שלהם והם יראו לכולם מה זה. ויש המון נשים, גם מקומיות, גם דתיות, וישראל, והחיילים או המתנחלים לא קיימים בכלל, ההתנחלויות הן סתם בנייני שיכונים כעורים במרחק והכיבוש חומת בטון מכוסה ציורים.

והריצה קשה ומעניינת, מזנקת מכיכר כנסיית המולד, בירידה תלולה דרך העיר עד שפתאום מופיע מגדל השמירה של קבר רחל, ואז לתוך מחנה פליטים, בועה דחוסה של רצון שיבה ועוני, ואז דרך רחוב רחב שכולו סגור עבורנו, הרצים, ואנשים מעודדים, וכולם שמחים, גם אלה שמתאמצים. טיפוס מתון עד אמצע הדרך ואז ירידה בדרך חזרה.

אז הרגשתי שהרגליים חוזרות לחיים, שהתנועה משתחררת. הרשיתי לעצמי לרוץ קצת מהר כשהתקרבנו חזרה לעיר, יודע שאין ספק שאצליח לסיים. ארגון הריצה היה חובבני אבל מסור. הכיכר הייתה מלאת חוגגים בסיום. המדליה עשויה עץ זית חרוט. היה מקסים.

בדרך חזרה עברתי במחסום 300, המעבר בין בית לחם לירושלים. היה תור של גברים, נשים, ילדים, תיירים ומקומיים. עמדנו 45 דקות בלי שהתור יתקדם אלא רק יתארך. הרמקולים פלטו מדי פעם שברי מילים או משפטים. אי אפשר היה להבין אם אלו הוראות פנימיות או סתם בדיחות שהחיילים מספרים זה לזה כדי להעביר את הזמן. בסוף התקדמנו ואז הראיתי את תעודת הזהות שלי למישהי מאחורי זכוכית שרוטה. היא לא אמרה מילה ונתנה לי לעבור. אם הייתי צריך לעבור במחסום הזה דרך קבע הייתי משתגע. מי שמצליח לעמוד בזה ולא להשתגע הוא גיבור.

אין לי דרך להבין את חוויית החיים הפלסטינית. גם אני באותו ׳מסע למזרח׳ בו האשמתי את חברי ארגוני זכויות האדם והתיירים שבאו לחוות את המלחמה לעצמאות הפלסטינית. אבל אני מסוגל להזדהות עם הקשיים ולהעריך את המאבק לבניית חברה תחת כיבוש. בזכות המרתון הזה ירוצו יותר אנשים, ואולי חייהם הקשים יהיו מעט טובים יותר. בזכות המרתון הזה יותר ויותר אנשים, בארץ ובעולם, ילמדו ויהיו מודעים לקשיי התנועה הפלסטינית. שני האתגרים האלה ראויים בעיני, ואני גאה בריצה הזו מאוד. עכשיו אוכל לנוח, שנת הריצה שלי מסתיימת טוב.

IMG_1134

סרטון שצילמתי תוך כדי הריצה ואחריה

לרדת הפוך במדרגות

היו לי שתי מטרות לקיץ הזה, שכמעט נגמר: לכתוב סיפור שתקוע לי בראש, יומיים בעתיד אפשרי ואפוקליפטי, ולהתאמן לקראת מרתון אמסטרדם, בו קיוויתי לרוץ בפחות משלוש שעות. לא עמדתי בשתיהן. נתקעתי עם הסיפור, לא מצליח לאלץ את עצמי לשבת ופשוט לכתוב, לעשות את העבודה השחורה ולהתעלם מהפקפוקים והספקות. לא רצתי מספיק, לא הקפדתי על משמעת אימון ועל תוכנית מסודרת. זה כישלון, אבל איני מבכה אותו, מבכר להיות סלחן כלפי חולשותי.
הסיפור עוד יכתב, אני מקווה. לפחות יש התחלה.
והריצה, בקשר אליה אני מעדיף לא לדאוג. היה חם מדי בקיץ הזה, ועשיתי מה שיכולתי.
זה היה המרתון השמיני שלי, שלישי אחרי המהיר ביותר אותו רצתי. אז, במרתון תל אביב שלפני שנה וחצי, הייתי בטוח שאמשיך להשתפר, אבל יכול להיות שהשיא האישי שקבעתי אז ישאר התוצאה הטובה ביותר שלי במרתון ושלעולם לא אהיה מהיר כפי שהייתי סביב תקופה זו. זה בידיים שלי, או אולי מוטב להגיד ברגליים שלי. אם אסיק את המסקנות ואיישמן אין סיבה אמיתית שכך יהיה. קצב ההזדקנות שלי אינו מהיר מיכולתי להתגבר עליו.
מרתון נחמד, אמסטרדם. אפשר להבין למה הוא פופולרי, ונראה שהוא מצליח להיות מקומי ובינלאומי בו בזמן. אומנם זה אינו מסלול עירוני טהור, והחלק היפה ביותר שלו הוא דווקא הריצה לצד נהר האמסטל, אבל הוא מאורגן למופת, ואמסטרדם היא עיר פשוטה ונוחה. התחושה היא שהעיר מחבבת ומכבדת את המרתון הזה, ושאין סתירה ועימות בינה ובין תושביה לבינו. מי שצריך לחצות את מסלול הריצה עושה זאת בזהירות, אנשים מעודדים, סתם ככה, כי זה כיף, אין כמעט שוטרים או סדרנים ובכל זאת הכל עובד. הזינוק הוא בשעת בוקר סבירה והתחבורה הציבורית מתפקדת היטב. תחנות השתייה מסודרות ונוחות, עם המוני מתנדבים שמגישים בדיוק מה שהובטח. אירופה.
אירופה זה לא כאן, כמאמר השיר, לא רק מבחינת תרבות ומסורת אלא גם במזג האוויר. היה קר מדי, וגשם ירד כמעט ללא הפסקה, זרזיף שהפך מטריד ככל שהתמשכה הריצה. ידעתי שכך יהיה, אבל טעיתי בבחירת הבגדים ולא לבשתי מכנסי טייץ ארוכים שאולי היו מגינים עלי יותר.
באקספו, יריד הספורט המקדים, בו אוספים את מספרי החזה, מישהו התחיל לדבר איתי כשבחנתי תיק ריצה נחמד, תוספת לאוסף הגדל שלי. לא הייתי בטוח אם הוא מנסה למכור לי משהו או באמת מתעניין. כששאלתי אותו מה ציפיותיו לריצה אמר שירוץ בערך שעתיים וחמשים ותשע דקות. אחר כך סיפר שזכה פעמיים במרתון ניו יורק, ושגם במקסיקו, המדינה ממנה בא, חם מאוד בקיץ. הסתבר ששמו ג׳רמן סילבה, ושהוא אגדת ריצה, שיש לו חברה מצליחה שמוכרת מדרסים (אותם הציע לי תוך כדי השיחה, בלי ללחוץ שאקנה, בלי להפגע מכך שלא רציתי בהם), שהוא גר כעת בהולנד ושהוא מוביל את קבוצת המנסים לרדת משלוש שעות. הוא היה חביב וצנוע.
בבוקר המרתון ראיתי אותו, לובש וסט אליו נקשר בלון, וסביבו קבוצת רצים לא קטנה אך גם לא ענקית, ובה, להערכתי, כשלושים רצים ורצות. רציתי להיות בינהם, אבל כבר מההתחלה היה ברור שלא אצליח. את זמן המטרה לריצה הזו עדכנתי כבר לפני מספר שבועות כשהבנתי שלא הצלחתי להתאמן כראוי. חשבתי שריאלי שאצליח לרדת מזמן השיא האישי שלי, שלוש שעות וארבע דקות, אבל שמהר יותר יהיה קשה מאוד עד בלתי אפשרי. לא עשיתי מספיק אימוני מהירות איכותיים הקיץ, בין השאר מכיוון שתוכניתי להשתמש במזגן חדר הכושר ובמסילת ריצה כתחליף מלא לריצות מהירות בחום הקיץ הסתברה ככושלת. רצתי כמה פעמים בחדר הכושר ואני מקווה שזו חוויה שלא תחזור על עצמה לעיתים תכופות מדי. הזעתי כל כך הרבה עד שהיה לי לא נעים מהמתאמנים האחרים. זה היה משעמם ומלחיץ.
שלושים הקילומטרים הראשונים היו סבירים. רצתי במסגרת הקצב אותו תכננתי, יציב ובטוח. זה לא היה קל מספיק, והרגליים היו קצת כבדות, אבל גם לא קשה מאוד, מאמץ קצוב ומנוהל. בשני חלקים במסלול, כאשר עוברים זה על פני זה, ראיתי את קבוצת הרצים אליה לא הצטרפתי, מובלת על ידי סילבה נמוך הקומה ובטוח הצעד, רק דקות ספורות לפני. אחר כך באו קילומטרים קשים. חשבתי שרצתי מספיק ריצות ארוכות כהכנה למשבר הצפוי הזה אבל כנראה שלא. ויכול להיות שהקור השפיע. השעון החכם שלי סיפר לי שדווקא כאן הטמפרטורה צנחה בשתי מעלות, ואני הרגשתי איך הרגליים מסרבות לשמור על הקצב, איך טווח התנועה שלהן מוגבל יותר ויותר. מהר מאוד אחרי שהתחיל המשבר הזה הבנתי שלזמן המטרה שלי כבר לא אגיע. במקביל החלטתי לא להתבאס.
הנקודה בה הייתי בדבוקה היא מעניינת, בין החמישה לעשרה האחוזים המהירים מהרצים. מי שרץ או רצה סביבי היו מנוסים ומאומנים אבל לא עילויים ספורטיביים, אנשים רגילים לגמרי שהריצה היא חלק משמעותי מחייהם. בשלב הזה לכולם, לא רק לי, היה קשה, והתחושה הייתה של קו פרשת מים, כאשר לא מעט מאיטים ואפילו עוצרים ועוברים להליכה וחלק דווקא מגבירים לקראת המאמץ האחרון. אני שרדתי, עוקף קצת, נעקף אחרי קצת. החלטתי שלסיים בזמן טוב יותר מהזמן בו רצתי את המרתון הזה לפני שנתיים יהיה הישג מספיק שבו אצליח לעמוד. הצלחתי לגמור את הריצה בשלוש שעות ושתיים עשרה וחצי דקות, זמן סביר אך נטול כל הילה של מצויינות. מרשים אך לא יוצא דופן. מכובד. מתסכל קצת, לדעת שבזה מסתכם המאמץ שעשיתי.
אני יודע מה אני צריך לעשות, כמובן. עוד אימוני מהירות מובנים, עוד קילומטרים. שנת הלימודים התחילה, ואיתה השגרה המבורכת של ריצה לעבודה וחזרה, צורת האימון המועדפת עלי. אתמול בלילה בחנתי את יומן האימונים שלי מלפני שנתיים כדי לראות מה עשיתי נכון אז, ואחר כך נרשמתי למרתון תל אביב, בעוד מאה עשרים וכמה ימים. יש לי קצת יותר מארבעה חודשים, זמן מספיק לתקן ולחדד, לפתח יכולות שבסיס שלהן יש לי.
כמעט חמש שנים עברו מאז שחזרתי לרוץ. אני יודע את זה בגלל הקשר הברור למות אבי, שאת יום השנה החמישי לו העברתי כך, באמסטרדם. זו לא הייתה ריצה לזכרו אבל הוא היה נוכח בה, איתי ואצלי. אני חושב שהיה גאה בי ושהיה מבין שכך אני קושר בין היעדרו לחיי. רק חמש שנים. זה עוד טרי, וכמו שעם האבל יש לי עוד דרך לעבור כך גם עם הריצה, צעד צעד ויהיה בסדר.
עכשיו, יומיים אחרי המרתון, וכאבי השרירים המוכרים בנקודת השיא שלהם. כמה ימים לא ארוץ ואז אתחיל מחדש.

בתחילת הריצהבסוף הריצה

מרתון ליידן מעולה אך רוחני, וסיכום עוד שנת ריצה

אבקש להמליץ על מרתון ליידן, שלא מצאתי עליו כל מידע בעברית. זה אירוע ריצה הכולל חמישה מקצים, בינהם חצי מרתון בו רצים כמה אלפים, ומרתון בו משתתפים כחמש מאות רצים. ליידן היא עיר עתיקה ויפה, רוויית תעלות, במרחק של כחצי שעת נסיעה ברכבת מאמסטרדם, ומתחם הזינוק והאקספו במרחק הליכה מתחנת הרכבת. רצתי את המרתון, כך שרק על מסלולו אני יכול להעיד, והוא עובר בין כפרים קטנים דרך שדות ירוקים עד מאוד. יש חלקים בהם אתה כמעט לבד אבל הם לא ארוכים. הריצה והרצים מתקבלים יפה על ידי האנשים שדרך בתיהם, רחובותיהם, שדותיהם ותעלותיהם היא חולפת. הם צופים בה וגם משתתפים בעידוד מתמיד, קולני ואישי. שם הרץ כתוב על מספר החזה והם לא מהססים להשתמש בו. כשעברתי על פני קבוצת המעודדים הראשונה לא הבנתי למי הם מוחאים כפיים. חיפשתי מישהו בסביבתי אליו הם מתייחסים, כי לא יכול להיות שהם מתכוונים אלי. אבל זה מה שהיה. מאות רבות של אנשים ניצבו בצד המסלול, ליד ביתם, או ישבו ושתו קפה, או הציבו שולחנות וחילקו כוסות מים ופלחי תפוזים. זה היה בילוי יום ראשון שלהם, והם היו בלתי מסוייגים ולא ציניים, וצעקו כל הכבוד והיו מאוד נחמדים. זו הייתה חוויה מרוממת נפש, שהאינטימיות הפכה אותה לשונה ממרתונים גדולים בהם השתתפתי.

הנוף הוא באמת יפה מאוד, לחובבי הז׳אנר כמובן. שדות, תעלות, בתים ופרות, כולם מטופחים ונקיים כל כך עד שכמעט לא נעים. וגם תחנות רוח, ביניהן אחת שכנפיה המסתובבות ממש לחכו את השביל. כל המסלול הוא על דרכים סלולות, עם חלקים של רחוב סלול אבנים בהתחלה ובסוף, ויש תחנות שתייה כל 5 ק״מ, בהם הגישו מים ומשקה ספורט. יש גם לא מעט תחנות ספוגים בהם מגישים לך ספוג בצורת אדם רץ, טבול במים קרים. הכל מאורגן לעילא. הסיום הוא ממש במרכז העיר, ברחוב השוק, והמדליה מעולה.

רק הרוח שנשבה היום מנעה מהמרתון הזה להיות חוויה מושלמת. היא הייתה חזקה, משהו לא בלתי רגיל באזור הזה בעונה הזו ובכלל, כפי שמעידות תחנות הרוח הרבות. בחלק השני של המסלול היו חלקים ארוכים ומתישים של ריצה מולה, על הסוללה שמקיפה את השדות. זה היה לא קל, ושינה את כל תוכנית הריצה שלי. איני יודע כמה זמן איבדתי, אבל אני בטוח שלא פחות מחמש דקות, וכנראה שקרוב לעשר. כך שהמרתון הזה, מבחינת התוצאה אותה השגתי, אמת מידה חשבונית וברורה, היה כשלון. לא הצלחתי לשפר את השיא האישי שלי וודאי שלא ירדתי מגבול שלוש השעות, ואלו היו מטרות שחשבתי לריאליות לפני הריצה. אבל רצתי טוב, ונהנתי נורא, וגם השיא האישי וגם שלושת השעות לא הולכים לשום מקום. ניפגש שוב במרתון סתיו.

אז זאת הייתה המלצה, כמעט בלתי מסוייגת, על מרתון שמצליח להיות מקומי ואינטימי ובכל זאת, כראוי לאירוע שמתקיים כבר 25 שנים, להיות ידידותי לזרים ומאורגן באופן מושלם. נותני החסויות הם עסקים מקומיים ולא חברות ריצה (או אלקטרוניקה) ענקיות, וגם זה היה עבורי חוויה ראשונית ומצוינת. פחות מסחרה. איזה כיף. ומעכשיו זה סיכום אישי יותר של שנת הריצה שלי, שפחות או יותר הגיעה לסופה.

בקיץ הקודם נפצעתי, לא משהו חמור או יוצא דופן אבל בכל זאת מספיק כדי להשבית אותי לחודש ולגרום לי לוותר על תוכנית לרוץ במרתון ברלין. ניסיתי לנצל את הפגרה הכפויה שגרמה הפציעה בכדי לאתחל את תוכנית האימונים, ולבנות מחדש בסיס וכושר. את מרתון תל אביב בשנה שעברה סיימתי בתוצאה של כשלוש שעות וחמש דקות, והרגשתי שבעבודה נכונה אני יכול לשפר את התוצאה הזו. חשבתי להתמקד בכושר אירובי ובעומס מתמשך, וביצעתי את רוב הריצות שלי לעבודה וממנה, מעלה בהדרגתיות את המרחק והקושי.

אבל טעיתי, והזנחתי מרכיבי כושר והכנה קריטיים. מרתון תל אביב האחרון היה זוועה.

לא התאמנתי מספיק על ריצה בקצב מרתון, היו לי פחות מדי ריצות ארוכות, הייתי חולה בשבועות שלפני הריצה ולכן תקופת הטייפר לא הייתה תקופת חידוד אלא סתם הפסקה כפויה ומייאשת, ובריצה עצמה פתחתי מהר מדי, אחרי עשרה קילומטרים הירכיים שלי בערו וידעתי שזה לא יגמר טוב.

קראתי פעם, באחד מספרי הריצה, שזו תופעה ידועה, שתוקפת רצים יהירים, שבטוחים שהם כבר מכירים את המרתון, שקטן עליהם. טעות. באתי לא מוכן, רצתי בפזיזות ושילמתי את המחיר. חמישה עשר הקילומטרים האחרונים היו איטיים, מייאשים וכואבים. מתישהו במהלכם הבנתי שזה ׳הקיר׳ ממנו מזהירים כולם. הרגליים לא זזו. זו הייתה הריצה הקשה ביותר שהייתה לי, גרועה וחשובה. גמרתי אותה בכשלוש שעות ועשרים, רחוק מאוד משתי המטרות שסימנתי. הגיע לי לסבול. הייתי זקוק לתזכורת הזו, לכבד את המרחק, לכבד את התהליך. מרתון ליידן, שהשתתפות בו השתלבה עם נסיעת עסקים שהייתי צריך לערוך, היה אמור לספק חוויה מתקנת ולאפשר לי לממש את המטרות שהתפספסו, שיא אישי ואם אפשר לרדת משלוש שעות אז בכלל טוב.

הזמן בין המרתונים לא איפשר לי הכנה מקיפה כשרציתי. פחדתי מפציעה, ולכן הקפדתי על תהליך הדרגתי של התאוששות ובניית עומס. צמצמתי את תקופת הטייפר לשבועיים ושילבתי בו יותר ריצות מהירות. עוד חודש היה עוזר לי, אבל לא היה. חשבתי שאני כמעט מוכן.

כדי לרוץ מרתון בפחות משלוש שעות צריך לרוץ כל קילומטר בפחות מארבע דקות ושש עשרה שניות. המספר הלא עגול ולא אסתטי הזה, 4:16, רק מבהיר כמה כל העניין המתמטי הזה, לרדת משלוש שעות, הוא דבילי. ובכל זאת. זו מטרה פשוטה ומדידה, אתגר בגבול האפשרי. רציתי לעשות את זה, חשבתי שאני מסוגל.

כבר מהזינוק הבנתי שזה יהיה קשה, לא בלתי אפשרי אבל קשה. הרוח עדיין הייתה נסבלת אבל הרגליים לא היו רגילות מספיק לקצב, ומשכו או מהר יותר, על גבול השריפה המוקדמת, או לאט מדי. התחלתי מאחור, והקצב התייצב רק אחרי כחמישה קילומטרים. הייתי בשליטה, מעט לאט אבל עדיין לא בתחום הבלתי הפיך. שמרתי כוחות. השמיים היו בהירים והשדות יפים ורחוצים. הגוף התגלגל מעצמו, אני רק רוכב עליו. כמו שצריך. החלטתי שאסתפק בשבירת שיא אישי, ואנסה לרוץ את החלק השני של הריצה מהר יותר מהראשון.

אבל אז באה הרוח, ומהר מאוד הבנתי שזה לא ילך. רוח פנים קשה, יציבה, קרה ומייאשת. כשהבנתי שאין מה לעשות, שהמחיר הפיזי של לרוץ נגדה גבוה מדי, שאני מאט, החלטתי לא להתבאס, לתת כבוד לריצה, למרחק ולקושי. למרות הסבל, לא סבלתי. למדתי משהו, עוד משהו, על עצמי ועל הריצה. גמרתי אותה בשלוש שעות ושתיים עשרה דקות, אבל אני מרגיש שבתנאים המסוימים של הריצה המסוימת הזו רצתי טוב ככל שיכולתי. כך שאין לי תחושת פספוס אלא להיפך. יותר טוב ככה.

אני כבר רשום למרתון אמסטרדם הקרוב, אי שם באוקטובר, אחרי הקיץ. רצתי בו כבר, לפני שנה וחצי, כך שהוא מוכר לי, ומאחר ושוב עלי לבקר בהולנד זה משתלב טוב. הקיץ אנסה לשלב ריצות מהירות על מסילה בחדר כושר עם ריצות נפח בחוץ. נראה איך ילך.

מאבד את השפיץ

בקיץ הזה דברים לא קורים כפי שהיו אמורים.

לפני קצת פחות משלושה שבועות, ביום שישי בערב, יצאתי לריצה. תכננתי שזו תהיה ריצה ארוכה יחסית, קרוב לשלושים קילומטר, כחלק מאימונים לקראת מרתון ברלין הקרוב, אליו אני רשום. אני אוהב לרוץ בלילה בקיץ, ואפילו בזיעה השוטפת יש משהו מהנה כאשר מתמסרים אליה, כמו בריצה בגשם, הכל רטוב, אין דרך להימנע מזה.

בחודשים הקודמים רצתי באופן רציף, מהר יחסית, ומאז שהתחיל החופש הגדול איני צריך להתמודד עם המשקל המגביל של התרמיל בריצות לעבודה וממנה. משהו התחדד בי ובגופי. האימונים עשו את מה שהיו אמורים ושינו אותי, וחשתי שלצעדי נוסף איזה בטחון, איזו תנופה וקלות. הרגשתי כספורטאי, חובב כמובן, כזה שמתחרה רק עם עצמו, כמובן, לא צריך להגזים פה. ובכל זאת, סוף סוף, חשתי שאני רץ בלי תירוצים, בלי צורך להתחשב בעובדת היותי מעשן לשעבר או בערך הטיפולי של הריצה, פשוט, כי זה מה שגופי יודע לעשות. זו תחושה מתנשאת, של לדעת משהו שאחרים לא קרובים להבין, אבל הרווחתי אותה ביושר, כך חשבתי, הרגליים רק מלטפות את המדרכה, מחליק דרך אוויר הלילה הלח.

רצתי את אלנבי, ואז את בן יהודה, ואז, דרך הנמל, אל הטיילת החדשה שבצד שדה דוב. אני מאלתר על בסיס מסלולים אותם אני מכיר, מוסיף מדי פעם קטעים חדשים. בגלל המלחמה, שעוד נראתה אז קצרת מועד, כמו עניין שיגמר אוטוטו, עסק של טייסים, טילים וכיפת ברזל, הרחובות היו ריקים יחסית, שלווים. האזעקה שנשמעה כאשר עליתי לכיוון רמת אביב הפחידה אבל גם שעשעה אותי. בגלל שהבטחתי לבת זוגי שאזהר ואתפוס מחסה בלמתי במהירות ונכנסתי אל מתחת קומת עמודים של בניין הקרוב לכביש, ממשיך לזוז מרגל לרגל. צמד נערים על קורקינט חשמלי, צווחים מאושר, סוף כל סוף קורה כאן משהו, חיפשו ומצאו את הכניסה לחניון. בשמיים, מעל תל אביב, ראיתי את כדור האור של התפוצצות טילי היירוט וספרתי, עשרים ואחת, עשרים ושתיים, ככה עד שעברו יותר מעשר שניות, כדי להבין כמה רחוק זה היה ממני. והמשכתי לרוץ.

כאב קטן, חדש, ניקר בשוק שמאל. צריך להזהר מכאבים חדשים, למרות שלרוב הם חולפים מאליהם, שלב שצריך לעבור דרכו, מהמורה. היה לילה חם, ובמרכז המסחרי של רמת אביב ג׳ עצרתי לרגע שוב, מול מאוורר גדול שהפיץ לחות לרחבת בית קפה ריקה מלקוחות. מתחתי קצת את הרגל והמשכתי. זה בטח שום דבר. הסתבכתי קצת ברחובות השכונה הגובלת באיילון. הכל היה ריק ומת. הבתים המפוארים הסתגרו מאחורי גדרות ושערים. הכאב לא חלף. הכל בסדר כל עוד מכניקת הריצה לא נפגעת, צריך לעבור את זה. מצאתי את היציאה מהשכונה וחציתי את דרך קק״ל, את איילון, לתוך שכונת תל ברוך, אותה אני דווקא מחבב. הכאב התגבר. צלעתי. עצרתי. הבנתי שנפצעתי.

טילפנתי לבת זוגי, שבדיוק סיימה ארוחה עם משפחתה, וביקשתי ממנה לאסוף אותי. המשכתי לצלוע עד הלונה פארק, עד תחנת הדלק שלידו, שם קניתי שתיה ממוכר צעיר, שפירורי כריך שאכל נצמדו לזוויות פיו, וששאל אותי אם בנוסף למיץ ולמים אני מעוניין גם לקנות טלוויזיה עם מסך שטוח, במבצע. גלגלתי את בקבוק מיץ האננס הקר על השוק הכואבת, מעריך את הנזק בעודי ממתין. מתיחה, כלומר קרע קטן בשריר, כבר היו לי פציעות גרועות יותר ובכל זאת, יכול להיות שהלך המרתון. לא הייתי עצוב אלא מהורהר.

את המרתון הזה לא היה לי חשוב במיוחד לרוץ. כבר השתתפתי בו, כמרתון השני אותו השלמתי, לפני שלוש שנים, וזו הייתה חוויה מצויינת, אבל לא הייתי משוכנע שכדאי להתחייב למרתון סתיו בשנה הזו, או שאולי עדיף שאתמקד בבניית בסיס לטווח ארוך ושאשקיע את המרץ והמחויבות שדורשים אימונים למרתון כזה בדברים אחרים, כמו כתיבה ומשפחה. טים נוקס, כותב הספר עב הכרס ׳תורת הריצה׳ (Lore of Running) טוען שקשה לשלב בין מאמץ אינטלקטואלי אמיתי לאתגר פיסי משמעותי, וששני הדברים מתנגשים. ריצה יכולה לתמוך בכתיבה, אבל לא כאשר היא רצינית, לא כאשר אתה מתעקש לדחוק את גבולותיך. ובקיץ הזה רציתי לכתוב.

אולי לא הייתי צריך להרשם למרתון הזה מלכתחילה, אבל הרצון לרוץ מרתון מהיר, והידיעה שבמרתון ברלין אפשר לרוץ מהר, והפחד שאם לא ארוץ מרתון סתיו הקיץ שלי יהיה ריק ממטרה, כי אולי לא אצליח לכתוב, גרם לי להרשם להגרלה שהוכרזה השנה בנסיון לסנן בין כל מי שרצה לרוץ בו, שבעים אלף נרשמו ורק שלושים וחמישה אלף זכו ואני בינהם, כך שהמזל הוא שקבע. הפציעה אפשרה לי להשתחרר מהרודנות הזו, אולי אני לא חייב.

נחתי, קיררתי את השריר הפגוע בקרח, כמו שצריך. החלטתי לא להתעקש בכל הכוח, לא לעשות פיזיותרפיה או לרוץ במים, לטפל בעצמי בעצמי ולראות איך הגוף מגיב. חזרתי לרוץ אחרי כמה ימים אבל בעדינות, בלי לאתגר כלום. המלחמה הסתבכה בינתיים והיה טוב לדעת שאין לי תוכניות חשובות, מטרות אימון שאי אפשר לדחות. ככל שממדי הסבל והזוועה התבררו עוד כך רציתי להיות קרוב לבת זוגי ולבתי ולא לרוץ רחוק, והפציעה אפשרה את זה, שחררה אותי ממשמעת האימונים, לרוץ כל יום, לא משנה מה, אם לא קשה זה לא שווה. במפתיע, דווקא הגישה הזו עזרה לי להחלים מהר יחסית. תוך שבוע וחצי כבר חזרתי לרוץ כמעט כמו קודם. טוב שלא ביטלתי את ההשתתפות במרתון או הזמנת המלון. ידעתי שהמלחמה תגמר בקרוב. רציתי לשוב לרוץ מהר. יהיר מדי.

בין דירתנו לבניין השכן יש רווח ברוחב שלושה מטרים ובו מרפסת גג גדולה, בה אנו מטפחים גינת עציצים. ציפורים שונות מקננות בתווך הזה, המוגן יחסית, ואנו נהנים מתחושה של טבע ומציוציהן, וחווים את הדרמות המלוות את הקינון, מאבקי הטריטוריה, בניית הקן, הדגירה, בקיעת הגוזלים, טיפוחם עד שהם עוזבים. מדי פעם נופל גוזל מהקן ולרוב אין מה לעשות. ככה זה בטבע, חיות מתות. אבל אנחנו מנסים ככל יכולתנו להתמודד מול גזירת הגורל הזו, וכאשר הבחנו בגוזל מיינה, גמלוני וגרמי, נראה כגרסה מיניאטורית של דינוזאור קדמוני, מקרטע על הרצפה, הכשרנו לו קן חלופי מקופסת קרטון בתקווה שבכל זאת ישרוד. זו הייתה הפתעה משמחת לראות שהוריו, שצווחו בחוסר אונים כאשר אבד להם, גילו את הקן המלאכותי, האכילו ושמרו על הגוזל. היה בזה מעט תקווה ונחמה בתוך הייאוש שרק הלך והתגבר עם התגלגלות והעמקת המלחמה והסבל.

אבל הגוזל, שבתחילה לא נתנו לו שם, אבל עכשיו הפך בפינו לדינו, קיצור של דינוזאור, לא מסכים להשאר בקופסת הקרטון, ומדי פעם מטפס על שוליה, מנופף קצת בכנפיו שעדיין אינן מוכשרות לתעופה וצונח שוב אל הקרקע. עכשיו אנחנו כבר מתורגלים, איך לתפוס אותו בעדינות, שלא יפגע, איך להרחיק משם את הכלבה והחתול, ויודעים שכנראה סופו כבר נגזר ואנחנו רק דוחקים אותו עוד קצת, אבל בבוקר אחרי שהשבנו אותו לראשונה לקן שהכשרנו עבורו, כאשר הבחנתי שנפל, מיהרתי ולא נזהרתי. הצלחתי לתפוס אותו, לטפס על השרפרף שמתחת לקופסת הקרטון, להניח אותו בתוכה, אבל מיהרתי מדי לרדת, ונחתתי לא טוב על הרגל הפגועה, שעדיין לא החלימה לגמרי.

הפציעה הפעם, ככל פציעה חוזרת, הייתה חמורה יותר, והיא חיסלה את האפשרות שאחלים במועד בכדי לחזור לתוכנית אימונים שתאפשר לי לרוץ את מרתון ברלין בתוצאה סבירה. במישוש ניתן להרגיש את הקרע, כואב לי ללכת, וכדאי שלא ארוץ, שאתן לשריר זמן ואפשרות להחלים לגמרי. זו פציעה שאופיינית לרצים מתבגרים, ובזה כשלעצמו יש משהו כמעט מעליב. הגוף שלי מוכיח לי שאני כזה, מתבגר, אחרי שיאי הפיזי. עלי להכיר במגבלותיו ובמגבלותי.

ועכשיו, אחרי שתי הפציעות, אחרי אובדן משמעת האימון, כשאיני רץ, גופי קהה, הקלות והיוהרה שבו דוהים ועוד מעט יעלמו לגמרי. אני מקווה לשקם אותו אבל יודע שזה יקח זמן ושהרץ שאהיה יהיה שונה מזה שדמיינתי. שישה שבועות הוא זמן ההחלמה הצפוי לפציעה ברקמה רכה, אבל הצלקת נשארת. לא נורא, ככה זה. אם אהיה זהיר, אם הגוף יתן לי, ארוץ במרתון טבריה, בינואר הקרוב, ושם אולי תהיה לי תוצאה טובה, כאשר את שיא האימונים אעשה במקביל להוראה. זה כיף, לרוץ וללמד, זה עובד טוב ביחד. בקיץ הזה אתעמק עוד בכתיבה, ואקווה שהמלחמה תגמר כבר, ושנזקיה לא יהיו בלתי הפיכים.

דינו

דינו, גוזל המיינה, צופה מחוץ לקן אל העולם אותו כנראה לא יזכה להכיר

יסודות

רשימה רביעית בסדרה. הרשימה הראשונה פה.

לא רחוק מביתי חופרים יסודות לבניין בית ספר חדש, שנבנה במקום בו היית עד לפני חודש גינה ציבורית. מנכ״ל העירייה החליט שכך יהיה ושום דבר, לא נימוקים טובים, לא מאבק תושבים עיקש, לא הצליח לשנות את ההחלטה הזו. עצים שניצבו שם עשרות שנים נכרתו ונוסרו, גבעת הדשא הקטנה, שאני ראיתי כיצד נערמה על מגרש העפר שהיה שם לפני כחמש עשרה שנים, גולחה ושוטחה, מתקני המשחקים נעקרו וכל היקף הגינה גודר בלוחות מתכת לבנים, מהסוג שיתקמט ויתלכלך ויפצע. פנסים שהיו בגינה ובשוליה נעקרו גם הם, כמובן, ואיש לא טרח להכשיר תאורת רחוב חלופית, כך שבלילה הכל חשוך ועגום, וסימטאות אזור התעשייה הגובלות באתר הבנייה חדלו להיראות ציוריות והן עגומות ומסוכנות, זירה אפשרית למעשים אפלים. המדרכה המקיפה, מסלול הטיול הקבוע שלי עם כלבתי, כבר אינה נעימה או בטוחה מאחר ולא הוקדשו שום תכנון או מאמץ כדי לצמצם את ההפרעה לתנועת הולכי הרגל. כנראה שהמחשבה היא שזה יהיה ככה רק לכמה שנים, עד שיגמרו לבנות, אז לא נורא.

המקדח שחופר את הבורות שבהם יוצקים את עמודי הדיפון המסמנים את שולי הבניין המיועד גבוה ומוזנח, רעוע. אני משער שהוא אינו מטופל כראוי מאחר והרעש שהוא עושה בחופרו בקרקע גבוה וצורם הרבה יותר מזה שזכור לי מחפירה זהה, שהתרחשה מול חלוני לפני פחות משנה. זו חריקה בכיינית שמנסרת וחודרת גם לתוך הבתים, שבחוץ צריך לדבר בקול רם בכדי להתגבר עליה. יש מרכז לבריאות הנפש במעלה הרחוב בו אני גר, ולפני שלושה ימים ראיתי את אחד המטופלים, שהמתין ליד הדלת, אוחז בראשו וצועק לשקט. הבנתי וקצת קינאתי בו, על שהביע את זעמו ונלחם בהפרעה המיותרת הזו. הרעש הזה הוא זיהום, אתר הבנייה הזה הוא פשע מול השכונה בה הוא ממוקם ושאותה, לכאורה, הוא בא לשרת. מישהו פה לא יודע איך להתנהג.

מישהו פה חושב שאני, וכלבתי, ומטופלי מרכז בריאות הנפש, והילדים הלומדים בגן הילדים שגובל באתר הבנייה, שהגדר שלו צופתה בלוחות גבוהים של עץ דחוס שלא ימנע מאבק החפירה להכנס פנימה, שרווחת כולנו משנית לצורך לבנות, מהר ובזול, שעלינו להתאים את עצמנו לאילוצים ולרצונות של מקבלי ההחלטות ונותני האישורים, שהנזק למרקם הרחוב הקיים, למרחב העירוני, הוא מחיר ששווה לשלם תמורת השיפור שצפוי בעתיד. ומובן שמי שמחליט אינו גר בשכונה או באזור אותו הוא משנה בהחלטותיו. המסקנות, מה להרוס ומה להשאיר, מה לבנות ובמה להשקיע מתקבלות משיקולים פוליטיים וכלכליים, מי לוחץ יותר ואיפה הכסף, ועל פי עיון בהדמיות מחשב בהן מצוירים בני אדם בתבניות קבועות, לובשים חליפות. מקבלי ההחלטות והמתכננים אולי רוצים בטוב, איני מאמין שמישהו גורם לנזק במכוון מאחר וזה כבר פשע, אבל הם מונעים מתוך תודעה כוזבת ויהירות. סולם הערכים שלהם והדרך בה הם מבינים את המרחב העירוני שבאחריותם שונים לגמרי מאלו של המשתמשים במרחב הזה. בדיוק כמו במדרכות עליהן אני רץ, שם סולם הערכים הזה מתבטא בתכנון, בביצוע ובמדיניות האכיפה שמגבירה את החיכוך בין הולכי הרגל, האופניים והכלים החשמליים ונמנעת מלפגוע בזכויות היתר של המכוניות, כך גם כאן. הדבר העיקרי המפריע לקיום עיר שלווה, נקייה ומסודרת הוא התושבים, והרחוב היה הרבה יותר נעים בלי מי שחולף ומשתמש בו. התכנון לטווח בינוני, כזה שאפשר להתגאות בתוצאותיו העתידיות, הוא פשוט ומספק יותר לביצוע מאשר לטווח הארוך, שם נדרשים חזון וסבלנות, ובוודאי מחיפוש אחרי פתרון פרטני והתייחסות לצרכים העכשוויים והמציאותיים. תכנון כזה, צריך להרוס ולבנות מחדש, לא לתחזק אלא לחשוב על מה לעשות במקום, מעניק למקבלי ההחלטות תחושת שליטה, אם לא בהווה אז לפחות בעתיד הקרוב. יותר נוח לחשוב שפעם יהיה טוב מאשר לשקוע בסיזיפיות המייאשת של הכאן והעכשיו, נראה הגיוני להכפיף את ההיום למחר.

חוסר הסדר מפחיד את מקבלי ההחלטות והמתכננים, ודווקא לכן הם מעודדים ויוצרים חוסר סדר בהחלטות שהם מקבלים. אשליית השליטה יוצרת כאוס. זה די מצחיק אם מתעלמים ממי שנפגע בדרך.

אני לא יודע אם פעם היה יותר טוב אבל ברור שדברים משתנים, גם ברחוב, גם במי שמשתמש בו וגם במערכות השיקולים וההכרות שמשפיעות על המתכננים ומקבלי ההחלטות. מיזוג אוויר, טלפונים סלולריים, מחשבים שכל הזמן מחוברים לרשת, כלי תחבורה אישיים, עולם של נדל״ן בו לכל דבר מוצמד תג ערך. אתה יכול להיות פה ולא פה בעצם, פה ובעוד מקומות במקביל, נוכח רק בגוף שהתחושות שלו גם הן מושפעות ונקבעות על ידי הטכנולוגיה. הדברים הכי מסובכים הם בעצם פשוטים, ולהפך. הניכור מהמציאות, מהחוויה הפיזית והבלתי מתווכת שלה, הוא כמעט ברירת מחדל. זה לא ישתנה אלא רק יקצין. קל להתבלבל, ככה, לחשוב או שהגוף חסין מפגיעה או שהוא שביר בצורה מוגזמת.

בקיץ אני בחופש גדול, ואני עושה עבודות בבית, כותב ורץ. כמעט בכל ערב אני יורד למטה, ערום ככל שאני יכול, מחכה שהשעון המתוחכם יבין אילו לוויינים מרחפים מעל ואז יוצא לסיבוב ריצה של יותר משעה. רגל אחרי רגל, על מדרכות, על שבילים וכבישים, זז דרך אוויר העיר הלח. המוח אורח בגוף, שמכיר ושולט לבד בתנועה ובקצב. זה קצת אימון, קצת טיול וקצת מדיטציה, ואני חוזר רטוב ומסופק. לרוב שקט עכשיו, בשכונה שלי, בלילה, בין אתרי הבנייה השונים שנמים את שנתם. אני משתדל להתעלם מהמפגעים ולהתנחם באמונה שאסתגל לשינויים שעוד יבואו, שיסודותי שלי עמוקים מספיק בכדי לא להתערער. אני משתדל לא להתעצבן יותר מדי מהדברים אותם איני יכול לשנות.

רשימה חמישית ואחרונה בסדרה פה.

איך לעשות שזה לא ידבק

רשימה שלישית בסדרה. רשימה ראשונה פה.

איך לעשות שזה לא ידבק בי, שלא אהפוך לרעל שאני מנסה להתמודד עם השפעתו?

אתמול, בעוברי ברחוב, ראיתי גבר שבור, נרקומן עטוף בשמיכה, שקילל צעיר שחור שאסף אשפה, זאת עבודה לכושים, בחרא, בחרא תעבוד כי כולכם חרא. עצרתי. אמרתי משהו לצעיר, שנד בכתפיו, הבטתי אחרי הגבר המקלל, שעבר לצד השני של הרחוב, ממשיך למלמל ולצעוק דברי שנאה.

בדרך לכאן, לבית הקפה בו אני כותב, מכונית לבנה כמעט ולא נתנה לי זכות קדימה כשחציתי את אחד הרחובות הקטנים המתפצלים מדרך אילת. גבר צעיר, לבוש היטב, בעל זיפי זקן מסוגננים, סימן לי בתנועת כף יד להמשיך ללכת, להתנחם בזה שבכלל עצר, ואני עניתי לו, מייד ובלי לחשוב, בתנועה מגונה.

כל זה חלק מחיי, חלק ממני. זה עובר מהחוץ פנימה, אין שום דרך אחרת.

סבא שלי, שלמה יואלי, אבי אימי, היה איש טוב, הקרוב ביותר למודל חיקוי שאני יכול לאמץ.

הוא נולד בעיר שדה בינונית בגליציה שבפולין, טרנופול, ערש ההשכלה, מקום של עוני וכבוד. משפחתו השתייכה לשכבת בעלי הבתים בעיר, כאשר משמעות הדבר אינה כלכלית בלבד. בעלות על רכוש ועל עסק הייתה קשורה באוסף מחויבויות חברתיות ובעולם ערכים שמרני ומתון. אין לדעת מה קדם למה, הצורך ביציבות כלכלית וחברתית או המנגנונים הקהילתיים שניסו לקיים את היציבות הזו בעולם אלים ומשתנה. אמינות, שיקול דעת ועקרונות מוסריים יציבים היו כלי וגם מטרה, והרכוש היחיד שעבר בסופו של דבר בירושה לסבי. יש אפילו כותרת לזה, למה שהיה סבי, לאיך שהתנהל בעולם, מענטש, בערבית אאדמי, אנושי, בן אדם, איש.

כך שהוא היה שקול, ואדיב, וכמעט אף פעם לא התעצבן לחינם. והוא היה ישר כסרגל, וניסה שלא להפר את הבטחותיו, וידע להפריד בין עיקר וטפל, לתכנן לטווח ארוך ולהתאים את עצמו לתנאים משתנים, בלי להתנשא או לכפות עצמו, תוך ידיעה ברורה מה טוב ונכון. והוא היה חם ואוהב, מוכן לשמוע לפני שישמיע, מקשיב. הייתי רוצה להיות כזה, הייתי רוצה להאמין שחלק ממהות זו עברה ממנו אלי. אבל המודל הזה רחוק ומתרחק ממני. זה אינו אני אפשרי וההכרה בכך כרוכה באבל. את חלק מהיכולות האלו איבדתי, רובן אף פעם לא היו שלי באמת.

כשאני מגיב באלימות לאלימות המופנית אלי זה לא עוזר לכלום, זו פעולה אוטומטית, אינסטינקט. ואולי, כמו ניעור פרווה של כלב שנרטב במפתיע, כך אני מנסה להרחיק אותה ממני מבלי שתיספג בי. זה לא עובד. מנגנון התגובה מזין את את התגובה שמנגד, והחייתיות היא בעצם ויתור על שליטה שעלול להיות מסוכן כשלעצמו. כשאני מגיב באלימות אני משחרר אלימות חדשה ויוצר עימות שאין לדעת לאן יוביל.

לפני כמה שבועות רצתי הביתה מהעבודה, כרגיל, ביום שישי בצהריים. בדרך חזרה אני מאלתר, בוחר בלי לתכנן מראש ועל פי התחושה מתוך מגוון מסלולים אפשרי. הפעם זה היה רחוב ז׳בוטינסקי, המוביל אותי עד לטיילת. בחלק מהדרך המדרכה צרה ומלאה במכשולים, והתעכבתי מאחורי חבורת נערות שחסמו את דרכי, ממתין להזדמנות לעקוף אותן. רוכב אופניים שעט לצדי, הכידון שלו כמעט נוגע בי, עושה רוח בעוברו. קרוב מדי, צעקתי אחריו כאשר המשיך להתפתל על המדרכה, כועס, בצדק. עצרתי לידו בצומת הבאה. גבר מלא במכנסיים קצרים, בן גילי בערך. אמרתי לו שאופניים לא צריכים לנסוע על המדרכה. הייתי תקיף אבל לא מעליב. הוא התעצבן. איני יודע איך, מהר מאוד, הוא ניסה לדרוס אותי באופניו, רדף אחרי גם כשעברתי לצד השני של הרחוב, ניסה להכות אותי באגרוף שבלמתי. לא החזרתי לו מכות, לא הקצנתי את העימות המגוחך. המשכתי לרוץ. הכנתי את הגוף לכך שיתנפל עלי שוב, לספוג. כאשר הגעתי לצומת עם רחוב בן יהודה הוא עצר בצד השני. צעקתי עליו, נעזר בביטחון שהעניקו לי האנשים ברחוב. עכשיו עלבתי בו, השבתי לו כגמולו, זיהמתי את הרחוב בצעקותי, בוודאי נראיתי מוזר ואלים, איש מזיע בבגדי ריצה, נושא תיק, שצורח על רוכב אופניים שבכלל לא קרוב אליו. שום טוב זה לא עשה, רק רעש ובלאגן, וההישג היחיד הוא שלא נפגעתי ולא פגעתי.

למרות שהוא טועה ואני צודק האיש הזה, שבלי לרצות לפגוע, בלי לרצות להכליל, ההשמצה חזקה ממני, האיש השמן הזה הוא בן דמותי. אני מבין את שורש פעולתו, אני יכול לראות איך מבחינתו הוא זה שהגיב לתוקפנות שלי ואיך התגובה הזו התדרדרה בלי שתהיה לו שליטה עליה. על פי האופן השגוי בו הוא תופס את הרחוב אני הוא זה שפלש למרחב שלו ופגע בזכויותיו ולא להפך. הנסיון שלו להכות אותי היה, לכן, הגנה עצמית מוצדקת. הייתי קרוב להיות קורבן של ההכרה הכוזבת הזו.

לכאורה היה יותר טוב אם הייתי סותם את הפה הגדול שלי. מה זה עניינך בכלל ואת מי באת לחנך, תמשיך לרוץ, יש ילדה שמחכה לך בבית. אני לא מצליח. כשאני זז בעיר, נוכח בעולם, אני חש צורך שאיני מצליח לדכא להגיב אל הפרת כללים, אל חוסר צדק. אני מקווה שזה נובע מרגש שייכות ולא מהתנשאות.

כשאני רץ הרחוב שלי, לפחות בחלקו. אני שולט בו, אני בעליו. אומרים את זה יפה באנגלית, I own the street. כבעלים זמני, יש לי לא רק תחושת ערך אלא גם אחריות. כאשר פח שנפל חוסם את הכביש ומסכן את התנועה אזיז אותו. כאשר מכונית עולה באש אעזור לכבות את הדלקה. כשזקנה תמעד אסייע לה לקום. זה ברור מאליו, אלה חובות בסיסיות שאסור להתעלם מהן.

לא אעיר לאיש סתם, אכבד את מי שמכבד אותי. אשתדל לזכור שהבעלות הזו, אותה אני חש, היא בעצם שקרית, שאני רק אורח לרגע ושיש ברחוב רבדים רבים שאני כלל איני מודע אליהם. אשתדל, לא תמיד אצליח.

איני יכול לנער הכל מעלי, איני רוצה. אני מוכן להראות מגוחך ונמהר. אני מקווה שאני שולט ברמת הסיכון שאני לוקח על עצמי. אם לא אדבוק בעקרון של תגובה ובקורת, של נכונות למאבק מתמיד ומתמשך במי ומה שפוגע, מפריע ומסכן אותי ואחרים אהפוך להיות זר ואדיש. המחיר של זרות כזו יכול להיות כבד מדי. אני חי כאן, עכשיו, לא בגליציה ולא בעבר. המאבק ברחוב, המאבק בעיר, הם חלק מהחיים האלה, הם חלק משותפות מוגבלת בתהליכי העיצוב של הכאן והעכשיו. כמו צעקות על מי שצועק עליך, כמו חיוך למי שמחייך, וכך גם הכתיבה הזו, תגובה למה שקורה, שאני יכול לנסות לשלוט בה אבל לא לגמרי. מה שאיני שולט בו מגדיר אותי ואת מה שחשוב לי.

הרשימה הרביעית בסדרה פה.

קצת מפחיד

רשימה שנייה בסדרה. הרשימה הראשונה פה.

להיות קצת מפחיד עוזר. לא לצורך ההפחדה אלא כדי לזכות בתשומת לב.

כאשר רכבתי הרבה הייתה לי מסיכה, שמטרתה העיקרית הייתה לסנן את עשן כלי הרכב אבל בנוסף הייתה מרתיעה מאוד, כמו מחסום פה מחורר של כלב מסוכן. כאשר שלחתי מבט אל מכוניות שהתקרבו אלי, בתנועת ראש חדה שסיגלתי, שייראו ויבחינו, אפשר היה להרגיש את הבהלה הרגעית, כמו שיהוק קטן של הרגל על דוושת הגז. אנשים שמים לב לאיומים. המסיכה הגדילה אותי, יצרה אשליה שמשהו רע יקרה למי שיתקרב, שאני יותר מגוף רזה ועייף על אופניים. אבל אי אפשר לחבוש מסיכה כזו כשרצים.

אני לובש בגדים שמושכים את העין, תמיד עם מחזירי אור בחושך. אני מאותת, משתמש בידי בכדי לסמן להיכן אני פונה, להודיע למכוניות המתקרבות למעבר החצייה שאני עובר עכשיו ועליהן לעצור ולתת לי זכות קדימה. כשאני על אופני, עם ילדתי בכיסא לפנים, בדרך לגן, אני מרים לפעמים את יד שמאל במרפק מכופף, אומר למכוניות המגיעות מאחור לתת לי מקום, לא להתקרב מדי. לעולם לא ארכב עם אוזניות ולריצות ארוכות במיוחד יש לי אוזניה בודדת, שמאפשרת לשמוע את רוב העולם. אני מביט סביבי, מנסה להבין מי מגיע מאיפה, לתכנן את הרגע הבא, לצפות את הסכנה המתקרבת. כל הדברים האלה כבר לא דורשים ממני מאמץ מיוחד. התרגלתי. זו הפכה לצורת התנועה הטבעית שלי, קורבן אפשרי שמנסה להלחם בגורלו.

ואני צועק ומקלל, עושה הרבה רעש מתי שרק אפשר. איני מאיים, רק מודיע, מגיב וכועס. פעם הייתי פונה לנשים אחרת, לא מצליח לדכא ניצוץ מיזוגני חבוי, אבל זה עבר לי, לשמחתי. אני אמנם לא יוצר את האלימות ברחוב אלא רק מגיב אליה, אבל איני מעוניין שהתגובה הזו תהווה הטרדה או תלבה את האווירה הסקסיסטית גם כך. אז גם נהגים וגם רוכבות אופניים חשמליים הם והן מטומטמים, אפסים ואפסיות, יש שם שביל, תשתמשו בו. כשאני זה המגיע מאחור להולך רגל אני מקפיד להיות אדיב, להודיע על כך ולהתנצל. קול טפיפות הרגליים של איש רץ המתקרב אליך יוצר בהלה אצל מי שחש רדוף, אבל אני לא טורף אלא טרף פוטנציאלי בדיוק כמו מי שמפחד ממני.

לא הגיוני לפגוע באחר סתם, בלי שעשה לך כלום. אם ראו אותי, אם שמו אלי לב, כבר הגנתי על עצמי מפני הרוב הגדול של האיומים עלי. חוסר תשומת לב, שקיעה בטלפון, ניתוק מהסביבה, התעלמות מהרחוב במקום השתלבות בו, כל אלה סכנות ידועות שהצגת האיום שלי מנסה לנטרל. מי שלא רואה אותי עיוור או בלתי מוכשר לחלוטין לתנועה בעיר. אני דואג להיות גלוי ונוכח ככל הניתן וחש שהדבר מעניק לי את הזכות לכעוס על מי שלא רואה אותי.

וכשרואים אותי ומתעלמים, כשנהג או נהגת, רוכב או רוכבת, מסכנים אותי בכוונה, אז אני נהיה זועם, אז מתפרץ לי רצון לפגוע חזרה, לריב, להכניע. זה זעם כבישים שאני לומד לשלוט בו, משהו שלא אמור לקרות. אני נזהר מאוד, זוכר שכל הפחד והאיומים האלו שאני משרה סביבי הם בסך הכל כלי הישרדות, כי אני הרי לא מפחיד באמת ולא מאיים באמת, להפך, וברוב הזמן אני מחייך ואדיב, נחמד ומוכן לסייע לכל מי שזקוק לעזרה. אם אנשים היו יודעים להתנהג, יודעים לזוז, כל זה לא היה נחוץ.

הכלל הזה, לא לפגוע באחר סתם, להיזהר בכבודו ובשלומו של הנקלע בדרכך, הוא חוק יסוד, שבלי קבלה מוחלטת שלו נעלם הבסיס לקיום משותף. כל חוקי וסימוני התנועה, כל כללי ההתנהגות בכביש, בדרך ובמדרכה הם רק הרחבה של עקרון זה. כולם שווים, גם הולך הרגל וגם המכונית, גם זקנה נתמכת במקל וגם ילד על רולר בליידס, בזכות שלהם להגיע ממקום למקום, לזוז בעיר, בשלום ובבריאות. זכויות יתר למשתמשים מסויימים בעיר ניתנות רק בחלקים מוגבלים מהמרחב ואינן נובעות ממהותם אלא מאמצעי התחבורה בו הם משתמשים. מכוניות זוכות לעדיפות בכבישים מהירים, הולכי רגל על המדרכה, כשנהג מסויים אינו עדיף על פני הולך רגל מסויים, מאחר ושניהם בני אדם, וכל בני האדם נולדו שווים. ככה זה אמור להיות.

שטויות. זה לא הולך ככה. רוכב האופנוע שרואה אותי מתקרב, לא מאט וחותך את מסלולי, תזוז למה מה קרה, נהגת הג׳יפ שלא עוצרת במעבר חצייה, ברך מורמת על המושב, משקפי שמש וסיגריה, למה מי אתה, נער טס על שביל הולכי רגל בקורקינט חשמלי, אוזניות גדולות, סלאלום בין עגלות תינוקות, תזוזו או תמותו, אני עובר כאן. הם לא יודעים אחרת ובכל זאת אני לא סלחני כלפיהם, הייתי רוצה שילמדו להתנהג.

אני חושב שהמצב נהיה גרוע יותר ושזה לא רק בגלל השינויים הטכנולוגיים והצפיפות המתגברת אלא קשור בבורות כללית ומתפשטת בחוקי התנהגות ומוסר. השיוויון בין אדם לרעהו הוא הרי אשליה שהמאמינים בה תמימים וטועים. יש מאזן אימה, יש שותפויות אינטרסים, יש מערכות מובנות ומוסכמות של כוח וניצול. איש בג׳יפ גדול שווה יותר מאיש בלי מכונית. ככה זה בעולם וככה זה ברחוב, זה רק אני שמתעקש אחרת.

לא רק אני, זה רק נראה ככה לפעמים. רוב האנשים יודעים להבדיל בין חוסר השיוויון באפשרויות ובתנאי החיים ובין הכבוד וההתחשבות ההדדיים הדרושים בכדי לא לפגוע ולהיפגע. יוצאי הדופן מבולבלים וטועים וכשאיני כועס אני מרחם עליהם כי הם חיים רע.

הרכיבה על אופניים לימדה אותי לנהוג רגוע יותר במכונית. הריצה לימדה אותי לרכב רגוע יותר. זו בחירה שלי, לא בהכרח תוצאה טבעית. ראיתי רוכבי אופניים שמתנשאים על סביבתם, שהרכיבה לא לימדה אותם ענווה אלא להפך. אני רואה רצים שזזים ברחוב כאילו הם בחדר כושר, שחצנים וטווסיים. חבל עליהם, הם מפסידים הרבה. כיף יותר להיות קשוב לסביבתך, לנהל איתה דיאלוג ולא לכפות עצמך עליה. טוב לי להיות קצת מפחיד. זה עוזר כדי שהדיאלוג הזה לא יתקיים מעמדת נחיתות.

הרשימה הבאה בסדרה פה.

אני זז בעיר

אני זז בעיר ברגל, בריצה, באופניים, באוטובוס ולעיתים במכונית שאולה. זו גם, כמובן, דרך להגיע למקומות וגם חלק משמעותי בחיי. העיר היא הסביבה שלי ובאמצעות תזוזה בה אני מספק לעצמי את כל מה שחיה כמוני זקוקה לו. עיר זה לא טבע אבל גם לא מקום לגמרי מוסדר ומתוכנן, ובכדי לשרוד צריך קצת מזל, הגיון בריא והבנה של חוקי המשחק וכללי ההתנהגות. כי התזוזה בעיר מסוכנת, לא פשוטה בכלל, וזה רק מסתבך והולך.

כשהייתי בצבא קנו לי מתנה, מכונית קטנה, סיטרואן מדגם ׳דיאן׳, יפה, קטנה, עגלגלה ומוזרה בעיני מי שלא מכיר אותה. אהבתי לנהוג בה מאוד. זה דרש תיאום והבנה ביני למכונה, טלטולי הגוף ורעש המנוע הגבוה איפשרו להבין בדיוק מה היא רוצה ולמה היא מסוגלת. היה לה גג נפתח שאיפשר אשליית חוץ כמעט מושלמת. הפשטות הטכנית של המכונית הזו הפכה את גבולות הקשר ביני, לבינה, לעולם שבתוכו היא נעה, למובדלים פחות ממכוניות אחרות בהן נהגתי מאז. אנשים חייכו אליה והיא, ירוקה וקופצנית כצפרדע, נעה ברכות אלגנטית, לא מאיימת, משתלבת.

אבל מדי פעם היו לה תקלות שהיה קשה יותר ויותר לתקן, והגג הנפתח והחוסר במזגן הפכו את הנהיגה בה בקיץ לקשה מנשוא כך שבמקביל השתמשתי באופניים שמצאתי זרוקות במחסן הבית בו גרתי בפלורנטין ושיפצתי. גם הן היו ירוקות, בעלות הילוך אחד מקובע, מהירות למדי, נעימות מאוד לרכיבה. אין לי דרך לכתוב או לחשוב על אופניים שלא בלשון נקבה. פעם תפשתי מישהי גונבת אותן ממרפסת הבניין התעשייתי בו התגוררתי. רצתי אחריה והצלחתי להשיג אותה ולהציל את האופניים.

אף פעם לא רכבתי על מדרכות. היה לי ברור לגמרי שאופניים הן כלי תחבורה, ושהמדרכות מיועדות להולכי רגל. הייתי גם כזה. טיילתי המון, עם הכלב שאימץ אותי ובלעדיו, שיכור ופיכח. גיליתי חצרות אחוריות וקיצורי דרך, מקומות נסתרים שרק אני ידעתי להגיע אליהם. הליכה בעיר, מתוך בחירה, לא במתחם אחד אלא בין אזורים ומקומות, שיטוט שאינו מכוון מטרה, הוא מעשה חתרני כמעט. שיטוט מגלה רבדים סמויים, שלעיתים סותרים את הגלויים. גיליתי שחצרות אחוריות מעניינות אותי יותר מהחזיתות.

יום אחד נשברו האופניים תחתי כשהשלדה שלהם, שכבר תוקנה והולחמה מספר פעמים, התקמטה וקרסה. קניתי אופניים חדשים וגיליתי שאיתן אני יכול לנסוע עוד יותר מהר, להיות נינג׳ת כבישים, להיות חכם, זריז ואלגנטי הרבה יותר מהמכוניות הטיפשות והכבדות, שיודעות רק קדימה ואחורה, תופסות כל כך הרבה מקום ועושות כל כך הרבה עשן ולכלוך. באופניים אתה שווה ערך למכונה, מחובר אליה פיזית, והיא מתרגמת את תנועותיך האנושיות, רגליים זזות, גוף משנה שיווי משקל, לסיבוב גלגל, לתנועה בחלל. ברוב המכוניות הקשר הזה אינו קיים אלא להפך. הנהג הוא פאסיבי ככל הניתן. המאמץ נחסך ממנו, רק שיהיה לו נוח, שירגיש כמה שפחות. מפלצות ששוקלות יותר מטון נושאות גופות רופסים המבודדים מסביבתם באמצעות אקלים ומוזיקה פרטית. הנהג לא באמת ברחוב, הוא במכונית. אני חושב שמכוניות הן יצירות מופת של ייצור המוני ושלו היו נדירות ומוערכות יותר היה נחסך רוב הנזק האדיר שהן גורמות. ומכוניות שאינן נוסעות וסתם חונות, תופסות מקום שאפשר היה להשתמש בו אחרת, זה טמטום שלא יאומן, זה בזבוז משווע שאין שום דרך לתרץ אותו.

בערך אז גנבו את המכונית הירוקה, שהייתה כבר כמעט גרוטאה, וחנתה במגרש עפר ליד הבית בלי שאצליח לגייס את המשאבים או המוטיבציה לשפץ אותה שוב. כנראה שגרר של מוסך שמוכר חלפים הוא שלקח אותה, אבל לא טרחתי לחפש יותר מדי. הבנתי שפרידה מהבעלות על מכונית היא צעד טוב ונכון עבורי, ושבחיי, שכבר קיבלו צורה ואופי, אין צורך אמיתי בעלות על רכב.

רכבתי לעבודה, רכבתי למסיבות, הובלתי דברים על האופניים. זה לא היה מקובל כל כך, אז, ונדרשתי ללמוד לבד איך לעשות מה, איך להיות רוכב עירוני, מה זה דורש ואיך כדאי. למדתי איך להזהר מהולכי רגל, מזה שהם, שלא כמו מכוניות, זזים לכל הצדדים באופן לא ממש צפוי. לעולם לא פגעתי או סיכנתי הולכי רגל, שלהם, לדעתי, זכות קדימה ברורה ובלתי מעורערת מעצם היותם החלשים ביותר. כמה פעמים נפצעתי בעצמי, לרוב אחרי שנטלתי סיכונים מיותרים. האמנתי שהרכיבה משפרת אותי כאדם, המכונה מרחיבה את יכולותי הפיזיות והשליטה בה דורשת דיוק וריכוז. חשבתי שכל מי שרוכב שותף להכרות הללו, שהאופניים מעניקות חופש ואחריות, ושיום אחד כולם יבינו זאת.

יצאתי לטיול על אופניים באירופה. חודש, אלפיים וחמש מאות קילומטר על שבילים וכבישים בין וינה לאמסטרדם ובין קופנהגן להמבורג. כשלמדתי באוניברסיטה רכבתי לשם ובחזרה בכל מזג אוויר. זה היה כיף. זה לימד אותי דברים. נלחמתי עם המכוניות על מקום וכבוד. דאגתי שיוכלו לראות אותי וקיוויתי לא ליפול קורבן לחוסר תשומת לב פושע של נהגים מוסחי דעת. רכבתי מהר ותקיף. ידעתי בדיוק כמה דקות יקח לי להגיע לכל אחד מהיעדים הקבועים שלי ואת הדרך חוויתי כמו מירוץ, כמו משחק, מתמרן בין מכוניות, קופץ מעל מכשולים, שומר על שיווי משקל בעמידה על הדוושות כאשר צריך לעצור, תמיד צעד אחד לפני התנועה, מאתר את הסיכונים האפשריים, חכם יותר מהרחוב.

כשהתחלתי לרוץ היה נראה שהעניין הזה עם האופניים מתחיל לתפוס והופך לאופנתי. המון אנשים התחילו לרכב פתאום, גם כספורט, גם כאמצעי תחבורה וגם כהצהרה וביטוי אופנתי. קצת זילזלתי ברוכבי האינסטנט האלה, שמעתיקים דפוסים קיימים במקום לחפש אחרי דרך משלהם. פחדתי שהם חסרים את הנסיון שמעניק יכולת שליטה באופניים ושלא ישתלבו כראוי ברחוב העירוני. שבילי האופניים המוזרים שצוירו על מדרכות העיר לא סייעו לחנך את הרוכבים ולשלב בינהם לבין שאר הנעים ברחוב אלא להפך, העניקו לגיטימציה לרכיבה על המדרכה ורתיעה של הרוכבים משימוש בכביש. גם נהגי המכוניות הבינו שמקומן של אופניים הוא על המדרכה ולכן אין צורך להתחשב בהן תוך כדי נהיגה. סגנון הרכיבה שלקח לי זמן רב לפתח הפך למסוכן יותר. הכלים החשמליים התחילו כקוריוז משעשע לפני מספר שנים והתרבו מאז כנגיף. מדרכות העיר הפכו לזירת עימות גלוי ומתמיד.

האופניים החשמליים, מהירים מדי למדרכה ואיטיים מדי לכביש, הם יצור כלאיים מוזר. אתמול, בעת ריצת לילה, חלפתי על פני חבורת נערים ונערות במפגש שיטוט של חופש גדול. איזה כיף זה אופניים חשמליות, אמרה נערה אחת לכולם, הכל אפשר לעשות איתם. בקול שלה שמעו התרגשות. כמה חופש, ובלי שום כללים, ובלי שום אחריות. מסוכן נורא עכשיו, לזוז בעיר.

אני רץ לעבודה וממנה, אני רץ לסידורים. יש לי עגלת ריצה ומדי פעם אני רץ עם בתי התינוקת לגן המשחקים, לסבתא או סתם לריצת אימון. ואני רץ גם כספורט, זה חלק משמעותי מחיי שהופך אותם לטובים יותר. ריצה עירונית היא עמדת ביניים מעניינת, לא הליכה אבל בלי כלי מכני שמתרגם רצון לתנועה, כשאתה שולט על הכל. יש לי תחושת גילוי. מצאתי חופש וגילתי יכולות שלא ידעתי שיש לי. אני בטוח שכמו עם האופניים כך גם פה, וריצה כתחבורה, כאמצעי הגעה ותנועה, תהפוך לאופנתית הרבה יותר. בכלל, אני חושב שהתנועה בעיר תעבור מהפכה שאנו רק בתחילתה ושבעוד דור או שניים רחובותיה יראו ויתנהגו אחרת לחלוטין. כלי תחבורה בניהוג אוטומטי יהיו, אני מקווה, מה שיאפשר להרחיק את רוב המכוניות מהערים ובכך לפנות מקום ליותר אמצעי תנועה אישיים, הולכים ורצים. אבל בינתיים יש מהומה, והתרופפות כללי ההתנהגות וההפרדה, כלי תחבורה לכביש, הולכי רגל למדרכה, עדיין לא מלווה ביצירת כללים חדשים וברורים.

יהיה יותר רע עד שיהיה יותר טוב. התשתיות העירוניות, תכנון הכבישים והמדרכות, נקודות המפגש והתחזוקה שלהם אינם מותאמים למציאות התנועה בעיר ובודאי שלא לשינויים שעוד יבואו. רוב הקורבנות יהיו מקרב הולכי הרגל, אבל גם רוכבי אופניים וכלים חשמליים יסבלו. אני מקווה להיות חכם יותר, צריך קצת מזל ומשתדל להיות זהיר ומודע. העיר היא הסביבה שלי. אני זז בה. אני זז איתה ומשתדל להתאים את עצמי לשינויים שהיא עוברת.

רשימה ראשונה בסדרה. הרשימה השניה פה.

כמעט פודיום – עוד מחשבות על ריצה

במרתון תל אביב האחרון הגעתי במקום ה- 34, רביעי בקבוצת הגיל שלי. 2047 אנשים רצו את המרחק המלא, מתוכם 435 גברים בין גיל 40 ל- 45, כך שיחסית רצתי טוב, הרבה יותר טוב ממה שחשבתי שארוץ. אבל רצתי לאט ממה שהאמנתי שאני מסוגל. תוצאת הסיום שלי, שלוש שעות, ארבע דקות ועשרים ותשע שניות, נמוכה מזו שדמיינתי ושאליה שאפתי. היא מעידה שלמרות שהתקדמתי כרץ עדיין לא מיציתי את יכולתי ושלמרתון הזה לא הגעתי מוכן מספיק. כך שתחושתי מעורבת, מצד אחד גאווה, כי אני רץ מהר יותר מהרוב, ומצד שני אכזבה, כי איני רץ די מהר בשבילי. התחושה הזו מדרבנת אותי הלאה.

אם יש קהילת ריצה, הרי שאני, טיפוס לא קהילתי בעליל, שותף בה באופן חלקי. אני מתאמן לבד, איני חבר במועדון ריצה ואף אחד מהאנשים הקרובים אלי לא רץ. אבל אני עוקב באמצעות המחשב אחרי רוב מה שנכתב על ריצה בארץ, והשתתפתי במספיק אירועי ריצה כדי להכיר את הפנים של חלק גדול מהרצים והרצות, שתמיד נראים לי הרבה יותר חבריים וחברותיים ממני. איני מתוסכל מכך. העמדה הזו מתאימה לי. אני שמח לדבר על ריצה עם כל מי שרק מוכן להקשיב ולדבר איתי על כך אבל לא הייתי רוצה שהיא תהפוך למרכז חיי. מתאים לי שהריצה היא בעיקרה עניין פרטי, ביני לבין גופי, אתגר שלי מול עצמי. אני חושב שההנאה שלי מהריצה אינה קשורה לנקודת מבט חיצונית עלי, או למיקומי היחסי בתוך אותה ספק קהילה.

כנראה שבקרוב, אם אתמיד להתאמן ולהשתתף במירוצים, אזכה באחד מהמקומות הראשונים בקבוצת הגיל שלי. יש אינפלציה בפרסים ובהוקרה, וכמעט כל אירוע ריצה קטן מחלק גביעים למכביר, מזמין אנשים להישאר ולמחוא כפיים למקומות אחת שתיים שלוש בקטגוריות רבות מדי של גיל ומין. ראיתי את הגביעים הללו מסודרים למסירה בשורות ארוכות, בצד הפודיום המחכה למנצחים. באף אחד מאירועי הריצה בהם השתתפתי לא נשארתי לטקס, אבל ראיתי תמונות, אנשים מחייכים בגאווה ובמבוכה. עבור רובם זו רק מזכרת, לא יותר, הוכחה להישג שברור שחשיבותו משנית. אני מקווה שמי שזוכה בגביעים הללו עושה זאת ביושר, כי אחרת מה הטעם, אבל יודע שזה לא כך. יש מי שמרמה.

בימים האחרונים היה באלגן מכוער ועצוב סביב רמאות כזו שנחשפה. נתן אופן, רץ עתיר זכויות, בן 74, סבא לעשרה נכדים, שהשתתף במאות אירועי ספורט במהלך חייו וזכה במקומות גבוהים בלא מעט מהן, נתפס מרמה בחצי מרתון ירושלים. כנראה שקיצר את המסלול ובוודאי שלא רץ את כולו בכדי להגיע ראשון בקבוצת הגיל שלו. זו אינה הסתבכותו הראשונה. לפני שלוש שנים נתפס כשהוא מסייע לרצה אחרת, ירדנה ליב, לזייף נצחון בקטגוריית הגיל שלה במרתון טבריה, כשנשא עבורה את שבב המדידה המאפשר ביקורת על הריצה. אז הגנו עליו חבריו להנהלת ’איילות‘, מועדון הריצה הגדול שהוא ממייסדיו, אבל הפעם הגדיש את הסאה, תוצאתו נפסלה והוא סולק מהמועדון.

בסרט וידאו שצילמה וביימה נכדתו (’לחזור בריצה‘/ עמית לרנר), נראים מדפי הגביעים העמוסים בביתו, מצולמים מהצד כי אין מקום אחרת. הוא לובש חולצה של מרתון תל אביב כשהוא נוסע לביקור קצר ועצוב אצל אימו הקשישה, שכמעט אינה זוכרת כלום. הוא בן של רב שהפסיק להאמין באלוהים אבל עדיין עורך קידוש בסעודה משפחתית רבת משתתפים. הוא השתתף בתחרות איש ברזל, הוא איש ברזל, אתלטי וקל תנועה, ילדותי כמעט. ועכשיו נתפס כרמאי. איזו בושה. מעשיו דרשו תכנון, אם כי גם זה היה ילדותי, של מי שלא מודע לכך שיש מי שיבדוק, שישים לב לחוסר היושרה, למלאכת הרמייה הבלתי מובנת. למה היה כל כך חשוב לו הניצחון? הגביע? את מי זה מעניין? המדפים הרי כבר עמוסים, כמעט אין בהם מקום. מה ערכו של נצחון שנקנה בשקר?

הריצה הצילה אותי. איני מגזים. יכול להיות שיכולתי להנצל גם אחרת, ויכול להיות שמה שנראה לי שנצלתי ממנו אינו איום כל כך אבל בכך אני מאמין. והריצה מלווה כעת את חיי, כאתגר מתמשך הבנוי מסדרה של מטרות קטנות. הריצה אינה המרוצים בהם אני משתתף, היא אינה התוצאות אותן אני משיג, היא לא כמות הקילומטרים שאני רץ. היא שיתוף הפעולה ביני לגופי, היא שמירה על איזון בכדי לא להפצע, בכדי להמשיך לרוץ, בכדי לגלות וללמוד עוד עליה ובעזרתה. אני מקווה לרוץ טוב יותר, לדעת יותר. הייתי רוצה שלא יהיה לי אכפת באיזה מקום הגעתי ובאיזו תוצאה.

ריצה זה לא הכל בחיים

הרגע המשמעותי ביותר במרתון הזה, עבורי, אירע בכלל לפני חודש וקצת.

עד אז התאמנתי בסדר, על פי תוכנית כללית שחשבתי שיכולה לעבוד. מאתיים, שלוש מאות, ארבע מאות, חמש מאות. הייתי אמור לרוץ בסך הכל את הקילומטראז׳ הזה בחודשים שעד הטייפר בחמש עד שש ריצות שבועיות, תוך שמירה על סבב דו שבועי של סוגי ריצות שונים: משחקי קצב, עליות, אינטרוואלים ארוכים, ריצה ארוכה או חצי ארוכה. זה הלך טוב, והצלחתי כמעט ולעמוד בזה, למרות שמחלה טורדנית גרמה לי לפשל ולהפסיד שבוע של אימונים. בנוסף, לא העליתי מספיק מהר את אורך הריצה הארוכה, והספקתי רק אחת מעל 30 קילומטר עד המחלה. חזרתי לאט, בודק את יכולת הגוף לעמוד בעומס. נשאר לי זמן לשלוש או ארבע ריצות ארוכות, וקצב הריצות המהירות שלי השתפר. הייתי בדרכי למרתון טוב, מהיר יותר משרצתי עד עכשיו. למי ששאל אמרתי שאנסה לרדת משלוש שעות. חשבתי שאם הכל יסתדר, תהליך אימון רציף וטוב, גוף בריא, תנאים טובים ביום המרוץ, אוכל אולי לעמוד בזה. ריאלית, כיוונתי לתוצאה שבין שלוש שעות לשלוש שעות וחמישה.

בבוקר היום בו אירע מה ששיבש את תוכניותי ירדתי לטייל עם הכלבה, נושא עמי את ילדתי התינוקת במנשא לפנים. הלכנו למכולת ובדרך חזרה חצינו רחוב שאין בו מעבר חצייה. מכונית פנתה לתוך הרחוב אותו חצינו. ראיתי את פניו של הנהג. המכונית לא האטה. צעקתי. הוא לא עצר. הסתובבתי כשפני אל מכסה המנוע, עזבתי את הרצועה וחיבקתי את בתי בזמן שהפגוש פגע בשוקי, מפיל אותנו אל הכביש.

היא לא נפגעה. בלמתי אותה בגופי, והיא נבהלה קצת אבל לא יותר. המכונית עצרה כשהיא מעל רגלי, אנשים מיהרו אלינו בבהלה. כן, זה היה מבהיל.

הנהג, איש מבוגר אך לא זקן, ישר ניסה להצטדק. השמש סינוורה אותו. זו הייתה מכונית חשמלית של בטר פלייס, וכנראה שהתבלבל בדוושות. לא יכולתי לכעוס עליו כמו שצריך, כי הייתה לי תינוקת לבדוק ולהרגיע. עדיין על הכביש, בדקתי כל דבר, רואה שקרה נס, שהיא שלמה ובריאה לגמרי, ושאסור להתעצבן עכשיו.

למזלי גם אני לא נפצעתי כמעט, בהתחשב בכך שנדרסתי. מכות יבשות, שפשופים בשוקיים, נקע באחת מאצבעות כף הרגל. שטויות, בהתחשב במה שיכול היה לקרות, נס גלוי, הנדסה טובה של הפגוש, מזל לא נורמלי. גם הכעס שלי היה בתוך המסגרת הזו.

אבל נפצעתי קצת, מספיק כדי להשבית אותי לכמה ימים, שבוע כמעט, ומייד אחר כך, איני יודע אם זה קשור אבל אני מרגיש שכן, חליתי שוב, ובכל החודש האחרון לפני הטייפר הייתי כשיר אולי שבוע, וידעתי שמרתון טוב זה כבר לא יהיה.

המרתון נקבע ליומיים אחרי יום השנה השלישי למות אבי. החזרה לעיר אליה היגר ושממנה חזר, למקום אותו אני פוקד בקביעות בכדי לנהל את הרכוש שהוריש לנו, הנסיעה לכאן כדי לרוץ לא הייתה אמורה להיות סגירת מעגל אלא עוד שלב בדרך, בתהליך הפרידה הארוך ממנו ובשינוי שאני עברתי מאז מותו, הפיכתי לרץ. לא רציתי לוותר למרות שידעתי שאיני מוכן. התחלתי את הטייפר בלי שום ריצה ארוכה, חליתי שוב, בשפעת שלא הייתה לי כמותה שנים. לרוץ ככה, לגמור ככה מרתון, הפך לאתגר השרדות, ככה לא עושים את זה.

החלטתי, עם עצמי, לא לוותר מראש על הריצה, כי היה לי כרטיס ומועד הביטול כבר עבר, ופשוט לרוץ לאט. זה היה אמור להיות האתגר, להיות שקול, מרוסן ומחושב, להתעסק באווירה ולא בהישג הצפוי, ואם יהיה קשה מדי פשוט לפרוש, ולהשתמש בתחבורה הציבורית כדי לחזור לנקודת הזינוק והסיום. כל הזמן הייתי מסויג. זה לא היה המרתון שרציתי לרוץ.

האקספו, מקום איסוף ערכת ההרשמה ותערוכת ציוד הספורט, היה צנוע ולא חגיגי. בריצת הבוקר טוב, מסלול תיירותי שהובל על ידי רצים מתנדבים יום לפני המרתון, סיבוב ריצה קלה ברחובות העיר, בין התעלות, זה מנהג לחפון את השד העירום של פסל הזונה המשובץ באבני המדרך שליד הכנסיה הישנה, היו יותר מארגנים ממשתתפים. אבל היה נחמד. דיברתי עם רצים הולנדים. הם היו אדיבים ואמפטיים, קרים.

הזמן הצפוי שלי הביא לשיבוצי בקבוצת הזינוק השנייה, מיד אחרי רצי העילית. הקבוצות התמקמו זו אחרי זו על מסלול הריצה של האצטדיון האולימפי. גם הוא צנוע ומופנם. ראיתי את רצי העילית נכנסים אל המתחם שיועד להם. הם זזים אחרת, ובכל זאת קצת דומה. התמלאתי גאווה בזה שאני יכול להיות קרוב אליהם ככה, לרוץ בעקבותיהם. היה קר בבוקר. את כל האימונים שלי עשיתי בחום הקיץ, בערב ובלילה. ספירה לאחור, זינוק.

הבנתי מהתחלה שלא אצליח להיות איטי כמו שחשבתי. תכננתי לרוץ בקצב של חמש דקות לקילומטר, אבל הרגליים לא נתנו יותר מאשר ארבע וחצי, ארבע ארבעים. ויתרתי ישר על התכנון המוקדם, ומה שיהיה יהיה.

אחרי כמה קילומטרים, כשהקצב התייצב, הבנתי שאני נמצא עם הפייסר, קובע הקצב, המכוון לזמן סיום של שלוש ורבע שעות. חבורת הרצים והרצות בתוכה התמקמתי הייתה מורכבת מרצים רציניים אבל לא ממש, אנשי ונשות ברזל, לא חומר של אלופים אבל גם לא רצים מזדמנים או מתחילים. גם אני כזה. ידעתי שהבעיה שלי אינה המהירות אלא הסיבולת. ציפיתי לקושי שיבוא. ידעתי שאאט בהמשך הדרך וקיוויתי שלא אצטרך לעצור.

הקילומטרים עברו. לא חשבתי על הרבה, רק על תנוחת הריצה ואיך הגוף מרגיש, נתתי לפיסות הנוף החדות שהריצה מעניקה, לרגעים הצלולים שהיא נותנת, למלא אותי. קולות: רגליים רצות יחד, טופפות, תופים בסירה השטה ליד הנהר, צעקות עידוד. מראות: פרצופים, כל הירוק הזה, בתים צבעוניים. אני חושב שחייכתי רוב הדרך. זה כיף, לרוץ, והרגשתי שהעיר הזאת, אמסטרדם, היא גם קצת שלי, שהיא יותר שלי עכשיו שאני רץ בה, שאני לומד משהו חדש עליה, ועלי, ועל הריצה.

ואחרי עשרים וחמישה קילומטרים נהייה קשה, וחשבתי על אבא שלי, ועל זה שעברו שלוש שנים, המון זמן אבל שום כלום בעצם, לא רצתי בכלל לפני שהוא מת. ועל בתי התינוקת, שלא תכיר אותו ולכן לא תדע למה להתגעגע, ועל אהובתי, על המשפחה שבנינו יחד. איזה מזל, איזה נס.

הקצב שלי ירד אבל המשכתי לרוץ, עובר על פני מי שהפסיקו, שמתחו שריר, שנגמר להם הכוח. איבדתי שתיים וחצי דקות בקילומטרים האחרונים. לא נורא. יכולתי להתאמץ יותר, עד אפיסת כוחות, אבל העדפתי שלא.

כשני קילומטר מהכניסה לאצטדיון האולימפי, ממנו זינקנו ובו גם מסתיימת הריצה, התחלתי לשמוע סירנות, אמבולנס שמנסה להתקרב. אחרי כמה מאות מטרים ראיתי, בצד המסלול, את הסיבה למהומה: גבר צעיר שמוטל על הכביש, עירום חזה, כשצוות חובשים מנסה להחיות אותו. הסבתי במהירות את מבטי. לא הגברתי קצב לקראת הסוף, לא מתחתי עוד את גבולות גופי.

3:17:40. זה התרגום של המאמץ לתוצאה. שמונה דקות איטי יותר משיאי האישי, יותר מרבע שעה ממה שחשבתי שתהיה תוצאת הסיום שלי לפני המחלות, לפני תאונת הדרכים. זה היה מרתון טוב, בהתחשב בנסיבות, בלי לשכוח שזו רק תוצאה, מספר, ושהתהליך הוא מה שמשנה. לפני חודש וקצת ניצלתי, ולמדתי משהו, עלי, על הריצה. עוד ארוץ מרתון מהיר יותר, לא ארוץ עוד מרתון כזה.

לכתוב על שתייה בלי לשתות

לקראת סוף לימודי בתיכון, בזמן בחינות הבגרות של כיתת י״ב, מתה דודתי, אחות אמי, אחרי שנים ארוכות של סרטן מוח ארור ועיקש. זה היה צפוי, ובכל זאת זעקותיה של אמי, מוקדם בבוקר, אחרי שהתקשרו להודיע לה, היו קורעות לב. קורעות לב כל כך עד שאני, חלש שכמותי, שהתעוררתי מהן, פחדתי להקשיב, קיוויתי שיפסקו. ידעתי שלא אצליח לעמוד במה שחשבתי שהבכי הזה אומר. יכולתי להיות שותף באבל אבל לא לשקוע אליו לגמרי. והיה לי תירוץ נפלא לזה כי כמה ימים אחר כך הייתה קבועה בחינת בגרות, ולא סתם אחת אלא בפיזיקה, ועם בגרות אסור לשחק.

אז הייתי חצי באבל וחצי לא, מבלה את הבקרים בבית דודתי, שם ישבו שבעה, תומך ומשתתף כמה שיכולתי, את אחרי הצהריים והערב בלימוד ושינון של נוסחאות ותרגילים ואת הלילה בפאב שנפתח זמן קצר לפני כן מתחת לפיצריה השכונתית. אני חושב שימי השבעה האלה, אבל, לימודים, שתייה עד שכחה וחוזר חלילה, שינו אותי. גיליתי את הכוח האפל של האלכוהול, את ההנאה מזה שהמוח מפסיק לעבוד, נותן מנוח, את איך אפשר להיות שני אנשים שונים.

אני לא בטוח איך קראו לפיצריה, כנראה דו רה מי. היא הייתה ברחוב הראשי של רמת השרון, ליד קולנוע כוכב. פרט לפיצות מכרו שם גם עוגיות שוקולד מצויינות. ובקומת המרתף, אליה הובילו מדרגות עץ צרות, היו כמה שולחנות ובר קטן, ושם אפשר היה לשתות בירה ולהקפיץ טקילה ומה לא. לאף אחד לא היה אכפת בן כמה אתה או אם הכל בסדר. יכולתי לשתות המון ותמיד היה עם מי לדבר, בפני מי להתוודות ועל מה להסתכל. זה היה במרחק הליכה קצרה מהבית, רק לרדת באחד הרחובות למטה, ואז שמאלה ימינה וימינה, בניין שני ולמעלה במעלית, אבל אני לא זוכר הרבה מהדרך, רק התנדנדויות, ואיך הגוף סוטה מהדרך לגמרי מעצמו, רגל אחרי רגל, בסוף אגיע.

ובבוקר הייתי קם כאילו כלום, רק קצת כאב ראש, אבל גם בו היה משהו נעים, כמו צלקת שמזכירה פציעת קרב הרואי, אתמול בלילה הייתי שיכור לגמרי ועכשיו אני לא, אף אחד לא יכול לדעת, אף אחד לא יכול לדמיין, הייתי פרוע ולא כאב לי בכלל, או אולי דיברתי על הכאב שלי, אולי סיפרתי אותו, מי זוכר בכלל. הסוד נתן לי כוח לעבור עוד יום, השכחה שסיימה את אתמול בלילה, לתוכה צללתי באמצעות השתייה, איפשרה לי לשרוד ולתפקד, מתוך ידיעה שתמיד אוכל לצלול אליה שוב.

לשתות עד שזמן הולך לאיבוד, לשתות עד שלא בטוח מה קרה, לשתות עד שדברים שאסור לדבר עליהם יצאו החוצה. ולגלות, בדיעבד, ששום דבר רע באמת לא התרחש בחסות אבדן הזמן והשליטה, שהסודות האפלים שלי הם בסך הכל סיפור טוב למי ששומע אותם ושבשרפה העצמית, עד אפר, עד לא להיות, יש משהו מטהר.

אף פעם לא הייתי אלכוהוליסט, גם בתקופות בהן שתיתי כבד. עברתי על הסימנים ובדקתי את עצמי. נראה שתמיד היה חשוב לי מדי לתפקד ולחיות בעולם הלא שותה, ושזה עצר אותי מהתמכרות מלאה והרסנית. אבל בהחלט יש לי בעיית שתייה, שמתבטאת בעיקר בחוסר רצון ויכולת לעצור איפה שצריך, שנייה לפני הרגע של השכחה. אני נאבק בכדי לשמור על הבעייה הזו בשליטתי ויודע שהדרך היחידה לעשות זאת היא לכבד את המקור שלה, ובעיקר את הצורך שמתמלא בעזרתה.

ראיתי אנשים שותים. צפיתי בהם כשותף וכמשרת. יש בשכרות רגעים יפים ומעוררי השראה. האלכוהול מדכא מעצורים. לפעמים זה טוב. חלק מהאנשים משתחררים משריון שמגביל אותם ומה שמתחת, נפשם השיכורה והלא מוגנת נחשפת. זה מעניין. לעתים נוצר דיאלוג אוהב בינם לבין עצמם ובין הסביבה. ולעתים זה מכוער מאוד.

ראיתי אנשים בוגדים זה בזה בחסות האיסורים שהתרופפו, ראיתי אנשים שוכחים הבטחות שהיה חשוב שיקיימו. ראיתי איך הם מתגלים בחולשתם, מוכנים לפגוע ולא רק להפגע. וגם זה, גם הכיעור, מעניין. כי בכל מקרה, כמעט תמיד, יש שינוי, תהליך מתגלגל בעל קצב משתנה.

תקופות ארוכות ניסיתי לשתות עד וסביב נקודת איזון, גמישה וחמקנית, בה המוח כבר חופשי אבל גבולות המותר והאסור ברורים. אבל גיליתי שמה שהגן עלי יותר מכל הוא חוסר הרצון שלי להיות תלוי באחרים. השיכורים העגומים ביותר הם אלה שצריך לטפל בהם, ואני תמיד רציתי להגיע הביתה על רגלי, לבד ובלי עזרה. רציתי להשאיר את אני השיכור מאחורי, בבר, ולהתעורר חדש וחופשי ממנו. כיבדתי את אותו אני שיכור, אהבתי להיות הוא לזמנים קצובים אבל לא כל הזמן.

היו תקופות ארוכות בחיי בהן ידעתי מה מטריד אותי על פי הדברים עליהם דיברתי רק כששתיתי. רגשות אשמה, חרטות וגעגועים. יש תשוקות בהן הודיתי רק כך. אני חושב שהתבגרתי ושכבר איני זקוק לשתייה ככלי עזר כדי להכיר בחולשותי.

בשנים האחרונות אני נזהר מאוד. ברור לי שאחת הסיבות בגללן התחלתי לרוץ אחרי מות אבי הייתה כי שמירה על שגרת ריצה ואימונים מגינה משתייה מופרזת. כבר קשה לי לעמוד במחיר הפיזי של שתייה כזו, וכבר אין לי רצון להמציא עצמי מחדש. אני השותה ואני הפיכח הם אותו אדם, ואני מעדיף להתעמת עם אשמת היותי שניהם ולא לעמעם אותה. לראשונה בחיי אני מסוגל לכתוב על שתייה בלי לשתות.

מאיפה בא הזעם

הריצה של אתמול בערב היתה מלאה בכעס. דברים שבדרך כלל מחליקים עלי, לא משתפשפים אפילו, דקרו והרגיזו אותי. בגשר שמעל שפך הירקון רוכב קורקינט חשמלי גרם לי לסטות ממסלולי, טס בפזיזות בין הרצים האחרים, המשפחות, עגלות הילדים והאופניים שתמיד הופכים את הנקודה הזו למסוכנת במיוחד. הרמתי יד לפנים, להגן על עצמי מפגיעה, והיא התחכחה בכתפו. צעקתי אחריו, קיללתי, לא בשפה מטונפת ממש אבל בכל זאת קיללתי. אני מתבייש באיך שהתנהגתי, צודק אבל מטומטם, אבל אתמול היתה ריצה כזו. ואני מתבייש וחושש מכך שאחר כך קצב הריצה שלי התגבר והיא הפכה קלה יותר, מכך שהזעם, שאתמול חוויתי רק מופע קטן ומוגבל שלו, הוא עדיין מניע וכוח משמעותי כל כך עבורי.

אני לא רק מתבייש בזעם הזה אלא גם מפחד ממנו. הוא מסכן אותי. אני אדם אחר בשליטתו. הוא אלים ואני עדין. הוא חושף שיניים ואני מחייך. הוא קיצוני ובלתי מתחשב בעוד אני מלא סבלנות. אני מנסה לבייתו, להכניסו לשליטתי, אבל זה לא תמיד הולך.

בערב יום כיפור האחרון, מעט לפני שנולדה בתי, טיילתי עם בת זוגי והכלבה. הייתי שיכור קצת. בפנייה לרחוב בו אנו גרים מישהו צילם בפלאפון את הכלבה שלו על רקע קיר מלא בגרפיטי. היא הבחינה בנו ורצה אלינו בלי לעצור, מנסה לתקוף את כלבתי, פוגעת בי בברך בכוח רב, מפילה אותי ארצה. חשבתי ששברתי משהו. הבעלים של הכלבה אפילו לא שאל לשלומי. בת זוגי הייתה, כאמור, בהריון מתקדם ונורא דאגתי. איזה קללות יצאו לי מהפה, אילו איומים. הייתי מפחיד מאוד, הייתי מוכן להרביץ לו אם לא יהיה מנומס ויבקש סליחה. בסוף, אחרי שנרגעתי, וחזרנו הביתה, והבנתי שאולי גם הוא היה קצת מבוהל, ובטח קצת זקוק להבנה, ושהגזמתי, בת זוגי היא שהלכה אליו וביקשה ממנו סליחה על התפרצותי.

מישהו התעצבן עלי ככה לא מזמן. זה היה בריצה מהעבודה הביתה, והוא בא מולי, מהר על המדרכה, רוכב על אופניים חשמליים. אני שונא אותם. זה לא אופניים בכלל ורוב המשתמשים בהם לא יודעים לרכב. הם סכנה ומטרד, ומשום מה בטוחים שלא רק שמותר להם לנסוע על המדרכה אלא גם שהם בעלי זכות קדימה בה. הרוכב הזה עבר אלי ממש קרוב. הרמתי יד לפנים, אולי התכוונתי לפגוע בו אם לא יסטה מדרכו אבל אני לא בטוח בזה, ונראה לי שניסיתי דווקא לחמוק מפגיעה. בכל מקרה, הוא פגע בי, הופתע נורא ונפל מהאופניים. עצרתי לראות אם הוא בסדר ולכעוס עליו. הוא היה בן גילי בערך, לבוש בסדר, מלא בזעם על שנפל בגללי. ביד היה לו פלאפון, הוא התקרב אלי ונתן לי אגרוף בצלעות, כשהשפיץ של המכשיר בולט אל מחוץ לאגרוף. ראו שהוא יודע להרביץ. אולי היה שוטר או חייל. אחר כך שלף צרור מפתחות, סידר אותם כך שמפתח משונן אחד ישמש כאגרופן. הוא התחנן שאלך משם, שאמשיך הלאה, שלא אגרום לו להתעצבן עוד, כי אז הוא לא יודע מה יעשה. ראיתי את עצמי בו. גם אני הייתי קרוב מדי למצב של קרב, של אין מחר ומישהו ישכב בסוף מדמם על הרצפה. אבל התרחקנו זה מזה, והכאב בצלע שנסדקה שימש לי תזכורת לכך שריבי רחוב הם מיותרים ושצריך להימנע מהם בכל מחיר, עד שנעלם אחרי מספר חודשים.

אני חושש להכיר בכך שהזעם הזה, האלימות המוכנה להתפרץ, הם חלק משורש הגבריות שלי. אמי סיפרה לי שכשחיינו בדימונה, בילדותי המוקדמת, אבי הסתבך במכות עם שכן, או אולי נהג, איני זוכר בדיוק, ושהמשטרה הייתה מעורבת, ושזה היה סיפור עצוב ורע. ידעתי שיש בו חלק כזה, אבל נתקלתי בו רק לעתים רחוקות. הזעם שלו היה לרוב מחושב, גם אם רק למראית עין. אבל ראיתי גם את אמי כועסת בצעירותה ומאבדת בשל כך שליטה. תיוג מגדרי הוא פתרון קל מדי.

פעם, לפני שנים, בעת מערכת בחירות שנראתה אז, כמו כל מערכות הבחירות, חשובה וגורלית, מילאו את כל כיכר מגן דוד, צומת הרחובות של קינג ג׳ורג׳ ואלנבי, בכרזות של ביבי ושל הליכוד. שתיתי אז לא מעט בבר הקבוע, סמוך לצומת, וכשגמרתי לשתות לאותו היום והלכתי הביתה הייתי לעתים מתגרה במזלי ותולש את הכרזות הללו, שבכל מקרה לא היו חוקיות. שלוש פעמים זה לא נגמר טוב.

בפעם הראשונה עצר לידי בחריקת בלמים אוטובוס ׳דן׳, והנהג פתח את הדלת וקילל אותי נמרצות. כשעניתי לו עזב את כיסאו, ירד לרחוב, אחז באופני וזרק אותם בכוח הצידה. הגשתי תלונה והובטח לי שהוא ננזף.

בפעם השנייה בעל חנות נעליים מבוגר התחיל להתווכח איתי, קורא לי בוגד. משום מה הייתי מעוניין בוויכוח הזה, כי אני הרי לא בוגד וקל מאוד להסביר את זה, ולכן נכנסתי איתו לתוך חנותו, אבל שם פתאום הוא לקח את זה יותר מדי ברצינות וניסה להרביץ לי. אחזתי בידיו, מנסה להרגיעו בעזרת שותפו לחנות, מסביר לו שאני לא רוצה, לא לריב ולא להכאיב לו. זה רק עצבן אותו עוד, והוא גרר אותי איתו לרצפה, מנסה לדקור אותי באמצעות מתלה נעליים מפלסטיק. זה היה די מגוחך, עלוב ועצוב. נתתי לשותף לטפל בו, להשקות אותו מים, אתה לא צריך להתרגז ככה, כלום לא שווה את זה, בשעה שיצאתי.

בפעם השלישית העימות היה עם מי שנשכר לתלות ולשמור על השלטים. הם היו צעירים ועצבניים. הייתי עם חבר, אז, ועמדנו ברמזור שעוד איפשר אז לפנות מאלנבי לקינג ג׳ורג׳. זו הייתה מכונית ה- ׳דיאן׳ הירוקה והאהובה שלי, אוטו מצחיק עם גג נפתח. נצלתי את זמן ההמתנה ברמזור בכדי לרדת רגע ולתלוש כרזת פלסטיק ארוכה, נתניהו טוב ליהודים או משהו, שהייתה מחוברת באזיקונים למעקה הבטיחות. מישהו מהשומרים היה מהיר ממני, והוא תפס אותי והדף אותי לאחור, עד שפגעתי באוטובוס שעמד גם הוא בצומת. למישהו אחר היה מוט ברזל ארוך, אותו תלש ממעקה הבטיחות, והוא הניף את הצד המחודד שלו לעברי. הצלחתי לזוז והמוט שפשף את בטני והשמיע קול חלול כשפגע בדופן המתכת של האוטובוס עליו נשענתי. די מזל שזה נגמר ככה. יכול היה להיות יותר גרוע.

המצחיק בפעם הזו, האחרונה, היא שכמה חודשים אחר כך התפרסמה כתבה בעיתון, ראיון עם פעילי הימין שניסו להרוג אותי, ובו הם סיפרו בדיוק את אותו הסיפור, רק הפוך, איך הם אלה שהותקפו בצומת הזו במוט ברזל על ידי פעילי שמאל אלימים וחסרי מעצורים. אני יודע את האמת אבל לא בטוח ששיקרו במודע. העימות ביננו היה דו צדדי, ודברים מתבלבלים.

אני לא אדם אלים. אני שונא עימותים, ותמיד מכה על חטא, לעיתים עוד במהלכם. ראיתי אנשים הולכים מכות ברצינות, מכל הלב, בהנאה. איני כזה. אני מתאר את הרגעים האלה מתוך תחושת כישלון. האלכוהול, המעורב בחלק גדול מהם, אינו תירוץ. אנשים צריכים לדעת לשתות, גם אני. אסור לפגוע באדם אחר, תחושת הצדק שמעניקה לגיטימציה לפגיעה כזו היא אשליה.

כשהייתי נער צעיר רצתי. התכוננתי לתחרות חשובה בקיץ, למכביה. היה לי סיכוי לנצח בקבוצת בני גילי, הייתי לא רע.

בחטיבת הביניים בה למדתי הייתה כיתה טיפולית. נכנסתי לעימות טיפשי עם אחד מתלמידיה, איני זוכר על מה. אני צדקתי. אני חושב שהרביץ לי ולא נתנו לי להחזיר. אני צדקתי. ניפצתי באגרופים תמונות שהיו תלויות במסדרון שמול חדר המנהלת וברחתי, יחף, לרוץ בשבילי העפר שבפרדסים, לא רחוק מבית הספר. האדמה להטה וידעתי שאני גורם לעצמי נזק. אני צדקתי, ונגזלה ממני היכולת לנקום. רצתי עד התשה, בוכה מתסכול, לא חש בכאב. כשחזרתי לבית הספר כפות רגלי היו מכוסות שלפוחיות כוויה עמוקות. לקח להן זמן רב להחלים ואני הפסדתי את התחרות. כל הצדק הזה, כל הזעם הזה, כל מה שהביא לי הוא כאב. נקמתי בעצמי.

לפני שנים, כשאזור התעשייה בו אני גר היה פראי יותר, חזרתי הביתה ביום חמישי בלילה, שיכור וטוב לב. מכונית שרק אחד מהאורות הקדמיים שלה פעל הגיחה במעלה הרחוב. כשנכנסתי למגרש החנייה, קיצור דרך לכניסה לבניין בו אני גר, המכונית הזו, טנדר מסחרי שהיה שייך לחברת סימון כבישים שפעלה שם, ושראו שנפגע בתאונת דרכים, נכנס אחרי. מי שנהג בו לא ידע מה הוא עושה, ביצע רברס פראי במהלכו פגע בי. התעצבנתי נורא.

בתוך האוטו היו שני זוגות, שני פועלים בחברת סימון הכבישים ובנות זוגם. אחת מהן הייתה בהריון מתקדם, חודש תשיעי, והבילוי אליו יצאו הסתבך לאחר שבעלה השתכר נורא והתנגש ברכב של חברה מתחרה בצומת לא רחוק. כעת באו לנטוש את הרכב ליד העבודה, לברוח משם לפני שתבוא משטרה.

אבל זה לא עניין אותי. הטנדר פגע בי, סתם, ואני ציפיתי להתנצלות. כשלא קיבלתי אותה התעצבנתי יותר, וכדי לצאת צודק הכיתי במראת הצד של הרכב, מתכוון ללכת משם וזהו.

הנהג התנפל עלי מאחור, מפיל אותי אל הקרקע ומטיח את ראשי בבסיס בטון יצוק שנמצא שם. האגודל שלו היה בתוך פי, ויכולתי לנשוך אותו, אבל לא עשיתי את זה. נתתי לחברו להפריד, הקשבתי לתחנונים, אשתו בהריון, חודש תשיעי. לא ממש הבנתי, אז, מה זה אומר.

כשעליתי הביתה ראיתי שהגבה השמאלית שלי חתוכה לגמרי. זה לא הגיע לי. היה לי מוט ברזל, לקחתי אותו וירדתי שוב למטה. למזלי הם כבר ברחו משם, נוטשים את הטנדר הפגוע מאחור. טיפסתי על מכסה המנוע המעוקם, הנפתי את מוט הברזל וניפצתי את החלון הקדמי, בנקמה קרה ומטופשת. הרגשתי טיפש ומובס כבר בזמן אמת, לא בגלל שחטפתי מכות אלא בגלל שבכלל נכנסתי לעימות הזה. הגאווה היחידה שלי היא על כך שאחרי שהתחיל הצלחתי להימנע מלהחמירו.

הזעם הוא בעצם חולשה. הכוח שהוא נותן הוא שקרי, הוא אשליה. כוח חזק יותר קיים ונחשף באמצעות התמדה, העמקה והרגל. זה בסוף מה שלמדתי, זו המסקנה מכל העניין הזה, מזכרון כשלונותי. אני לא רוצה לריב, אני לא רוצה לכעוס, וברור לי שהצדק, שלי או של אחרים, הוא תמיד יחסי ולכן נטול ערך. ההבנה הזו עוזרת לי, וכך גם הריצה, שסתום שחרור של רגשות שאיני מצליח לעבד במלואם.

אבל לפעמים יש לי ריצות מלאות בכעס. צריך להיזהר.

אין דרך יפה – רשימה אחרונה בסדרה

אין דרך יפה לספר את זה. סרטן הוא דבר מכוער.

בעצם, זה היה צפוי. אדם שמעשן שתי קופסאות סיגריות ביום יחלה בסוף, זו רק שאלה של זמן. ולכן, הדבר המוזר באמת הוא כמה כל זה היה מפתיע.

אספתי אותו משדה התעופה, בלילה. דיברנו בטלפון, לפני זה, והבנתי שהוא לא ממש בסדר. חשבתי שקיבל שבץ קטן. הוא נסע לבקר את בת הזוג שלו ואת ילדו הקטן בברלין, ואחר כך לאמסטרדם. כנראה ששם כבר היה דפוק לגמרי, לא מצליח לדבר ברור, צולע, כמעט משותק בחצי גוף. חשבתי שהכנתי את עצמי לקראת המפגש איתו, וכשיצא מהדלתות החלביות באולם קבלת הפנים ידעתי בדיוק מה לעשות. משהו קרה לו במוח, ידעתי. הוא נראה עלוב כל כך, זקוק לרחמים, עקום, חבוש כובע צמר, לא מגולח. יד אחת שלו הייתה תלויה לפנים, מעוותת. רציתי להרים אותו על הידיים, לערסל אותו כמו תינוק.

וכמו תינוק, הוא התמסר לי, נותן לי אחריות מלאה על גופו. במשך חודשי המחלה למדתי להכיר את הפרשותיו, את צבע הליחה, את הרכב הדם שלו, את גושי הגידול. הם היו שלי כמו שהיו שלו. מאותו רגע ראשון בו ראיתי אותו, חולה ומושפל, הרגשתי במבחן, ושהכל עומד להשתנות.

בזכות מחלתו של אבי הפסקתי לעשן, אני כבר לא אוכל חיות מתות, התחלתי לרוץ. מחלתו ומותו שינו את חיי לטובה. זה עצוב מאוד. קשה לי לספר על זה. אני חש אשמה על זה שנשארתי בחיים.

לא הייתה לי ברירה אלא לחוות את משבר גיל ה- 40 הזה במלואו. השינויים שעברתי, ההרגלים הרעים עליהם ויתרתי, זה מה שאיפשר לי לשרוד את הזמן הזה. כך נפרדתי ממנו.

באותו לילה ראשון של מחלה לקחתי אותו משדה התעופה ישר לאיכילוב. חדר המיון היה עמוס, ואבי, עם הדיבור הלא ברור שלו והסיפור הזה, הגיע בטיסה מאמסטרדם, מבולבל, קצת מסריח, קיבל יחס של נרקומן, עד שסיפרתי לרופא הצעיר, היחיד שהיה קצת נחמד, שהוא גם משתעל דם. אז שלחו אותו לצילום ריאות, שאחריו הכל היה ברור. סרטן ריאות מתקדם, שכבר שלח גרורות, בין השאר למוח. גזר הדין היה ברור וחד, תוחלת החיים הצפויה קצרה וקצובה. אבל היה צריך לשחק את התקווה, את האמונה בנס, את חוסר הידיעה.

אבי היה צריך את ההדחקה הזו. כבר בהתחלה, אחרי שהוציאו בניתוח מסובך את גרורת הגידול שצמחה בתוך מוחו, והוא התאושש ומצבו השתפר זמנית, הכריז שהוא לא מכיר אף אחד שמת מסרטן ריאות. אני חושב שזה היה משחק, הכל, אני חושב שידע בדיוק אבל חשב שאולי חוקי הטבע, הרפואה והסטטיסטיקה יוותרו לו. פעם אחת התייפח בזרועותי, כשקילחתי אותו לפני ניתוח הראש שעבר. הבטחתי לו שאם יהפוך לצמח, אם יפסיק להיות בן אדם, כמו אבא שלו הלוקה בשיטיון שפתאום היה לו חשוב להזכיר, אני אהיה זה שיהרוג אותו. זה היה משמעותי עבורו, מרגיע, לדעת שאני מסכים לקחת אחריות על מותו.

בנסיעה ארוכה שהייתה לי אז, להביא דברים מהבית ביבניאל לתל אביב, שרתי לעצמי פזמון, שלא התפתח לשיר שלם: ולכאורה הכל היה טוב, והאמנו בשקר הלא נורא. יכול היה להיות יותר גרוע. אבל ידענו שהגרוע בא.

אני שונא את הסרטן. זו מחלה טיפשה ואלימה, שאכלה את גופו של אבא שלי מבפנים עד שכילתה אותו. אני שונא את הסיגריות שגרמו למחלה הזו. כל כך מהר אבי נגמל מהן כשחשב שזה מה שיאריך את חייו. טיפש. מכור. קורבן. אני שונא את המוות, את אשליית השליטה בו.

איני יודע מה לספר ומה לא. אני לא רוצה לזכור את אבי במחלתו, אני לא רוצה שכך יזכר, כאיש חולה, מריר ועלוב, שההישג היחיד שלו היה שליטה ברגע מותו. אני מסרב להתייחס לסופו כאל רגע השיא של מערכת היחסים בינינו, של הקשר בין אב לבן.

באוקטובר הקרוב ימלאו שלוש שנים לזמן פטירתו. אהיה באמסטרדם בזמן הזה, יומיים לפני המרתון בו אני מתכוון לרוץ, החמישי שלי. אימונים לקראת מרתון סתיו, בחום ובלחות התל אביבית, דורשים יכולת התמדה שחורגת מהרגיל. זה לא טבעי או נוח לרוץ בתנאים האלה, ובכל זאת בקיץ הזה אני רץ הרבה. אני בכושר הטוב ביותר שהייתי בו בחיי. האבהות הטרייה מרגשת אותי מאוד. טוב לי. סדרת הרשימות הזו, סביב זכרון אבי, נסיון להשלים איתו, עכשיו שכבר אי אפשר, מסתיימת כאן.

רשימה אחרונה בסדרה. מעין המשך ל- "אי אפשר לחזור מהגלות". אין צורך לקרוא ע"פ סדר.