ארכיון תג: רוויזיוניסטים

שיני בנים

[חלק מסדרת רשימות בכתובים. הסבר, מפות ותוכן עניינים מתעדכן כאן]

מעניין אותי איך דברים מתגלגלים מדור לדור, איך תכונות אופי מוצאות דרכי ביטוי שונות בזמנים שונים וכיצד ערכים אישיים וחברתיים שהתאימו לזמן אחד מתיישנים והופכים לנטל בזמן אחר, עד שלעיתים אין ברירה אלא להדחיק ולשכוח אותם. הורשה אינה שרשרת מסירה ושכפול מסודרת אלא תהליך מתמיד של הסתגלות והתאמות. אני נושא עמי חלק מתוך תכונותיו של אבי, שמת כבר לפני שתיים עשרה שנים, אבל שונה כמעט לגמרי ממנו. אני יודע שבתי תהיה שונה ממני ומאהובתי, למרות שהעברנו אליה חלק מתכונותינו ותפישות עולמנו, ושמח על כך.

בנו של פאטרסון, שנולד מעט אחרי ששב מהספארי הטראגי שבו התאבד אודלי בלית׳, היה שונה ממנו לחלוטין, ובכל זאת נשא תכונות דומות. פאטרסון האב היה איש צבא ומהנדס, מעשי ויהיר. הבן היה מדען מוערך, איש רעים. שניהם היו מבריקים, אמיצים ובודדים.

בראיין פאטרסון זכה למעמד מיתולוגי בקהילת הפלנאוטולוגים אליה השתייך. הוא מת צעיר, בגיל 70, ומההספדים שנכתבו עליו ניכר שפרט להיותו איש מדע מבריק, בעל ידע רחב, בלתי נתפס כמעט, על מאובנים וחיות שנכחדו הייתה לו גם נדיבות רבה בחלוקת ידע זה עם הקהילה המדעית. אישיותו הייתה יוצאת דופן, מסובכת להבנה. גם תהליך ההכשרה שלו כחוקר היה בלתי מקובל. עד גיל 12 חונך בבית, על ידי אימו, פרנסס גריי פאטרסון. הספק בדבר היותה אימו הביולוגית ליוה אותו כל חייו. זו הייתה תעלומה, שאלה שאסור לשאול. יכול להיות שנשא את המטען הגנטי של את׳ל בלית׳, אבל פרנסס הייתה האם היחידה שהכיר. היא הייתה משכילה ומבריקה, בעלת תואר אוניברסיטאי במדעי הטבע ודוקטורט במשפטים. כנראה שבסיס הידע שהעניקה לו היה רחב ושהאמינה ביכולתיו אבל לא ידעה או לא הייתה מסוגלת להעניק לו אהבה. אביו לא נכח הרבה בבית. בילדותו, בזמן מלחמת העולם הראשונה, שירת בצבא, ואחרי שהשתחרר היה עסוק בנסיונות עסקיים כושלים והרפתקאות במקומות שונים בעולם. הוא חלם להתעשר אבל לא הצליח. הצורך להבטיח הכנסה מתאימה למעמד החברתי שראה את עצמו משתייך אליו הוביל את בחירותיו. בגיל 13 נשלח בראיין לפנימיית מלברן, בית ספר פרטי מצויין ויקר, אבל בגיל 17 הוציא אותו אביו מבית הספר. לא ברור מה הוביל לכך, אולי משבר כלכלי, אולי אכזבה מכך שבנו לא הראה רצון בקריירה צבאית כמוהו, ואולי החלטה שהגיע הזמן שימצא את עתידו בעצמו. 

הקולונל ארז את הגולגלות ואת עורות האריות שצד בצאבו, ששימשו עד אז כשטיחים בבית הגדול והיקר מדי בו גרה משפחת פאטרסון, ולקח אותם ואת בנו למוזיאון פילד להיסטוריה של הטבע בשיקגו. את מנהל המוזיאון הכיר באחד ממסעותיו הקודמים לארצות הברית, כאשר היה אורחו של רוזוולט. תמורת שרידי טורפי האדם, שהועברו לשימור ולפחלוץ, קיבל 5000 דולר. את בנו, בעל המוח האנליטי והחוש לפרטים, הפקיד בידו של מנהל המוזיאון, שמצא לו משרה זוטרה כעוזר במחלקת מאובני היונקים. המוזיאון היה מקום טוב לצבור בו ידע, ובראיין הצעיר והמוכשר פרח בסביבה הזאת ומצא בו בית. תוך כמה שנים קודם בדרגה, הפך לאוצר מחלקת מאובני היונקים, ואחר כך לאחראי על כל תחום הפלאונטולוגיה במוזיאון. הוא התחתן עם בת שיקגו, ונולד להם בן, אלן, שיהיה בנו היחיד. בזמן מלחמת העולם השנייה התנדב והתגייס לצבא, שם לא התבלט כלוחם ונפל בשבי הגרמני. אחרי המלחמה חזר לשיקגו ולמוזיאון. 

בשנת 1955 מונה לפרופסור לפלאונתולוגיה של בעלי חוליות באוניברסיטת הארווארד, אחת מהמשרות החשובות ביותר בתחומו. המשפחה עברה לגור בבוסטון. פרט למחקר במעבדה פאטרסון היה מעורב בחיפושי מאובנים וביצע עבודת שטח רבה בארצות הברית, בדרום אמריקה ובאפריקה. הוא כתב ופרסם מחקרים רבים, שכולם פונים ומיועדים לקהילה המדעית. אבל היה לו גם צד תיאטרלי ומוחצן. בכנסים מדעיים היה ידוע בהופעתו האקצנטרית, בסיפורים שאהב לספר על הרפתקאותיו, בכך שיכול היה להיות איש מדע רציני ברגע אחד ומלא ברוח שטות במשנהו. עולמו היה של מישהו שלא התבגר לגמרי. כך ניתן להבין את ׳מתיחת התולעת הרוקדת׳ שביצע.

מתיחות הן דבר מוזר. לגרום למישהו אחר להאמין בבדייה, לבחון כיצד הוא מתמודד עם השקר שאותו הוא חווה כאמת, לראות מה נחשף כך. הכרתי אנשים שעבדו על אנשים אחרים בטלפון, והתענגו על המבוכה שעוררו כשנחשפו כפתאים. זה נחות בעיני. המתיחה של פאטרסון היא בדרגה אחרת לגמרי. זאת יצירת אמנות, מעשה גאוני ומופרך. צירפתי כנספח תרגום שלי למאמר שחשף אותה בפני הציבור (שהצחיק אותי עד דמעות). 

זה קרה בשנת 1967. עיתון מוזיאון פילד פרסם מאמר שתיאר חיה פרה היסטורית דמויית תולעת גדולה שמאובנים שלה הגיעו למוזיאון. חיה זה הייתה יוצאת דופן כיוון שאיש מהחוקרים לא הצליח למקם אותה בתוך מארג הידע הפלאונטולוגי הקיים. היא הייתה מוזרה כל כך עד שהוענק לה כינוי: ׳המפלצת של טולי׳, על שם האיש הראשון שהעביר מאובן שלה אל החוקרים. כולם אוהבים מפלצות, והסיפור היה מעניין דיו כדי לפרוץ את גבולות הקהילה המדעית ולהתפרסם גם בעיתונות הכללית. 

כמה חודשים אחר כך הגיעו אל המוזיאון מספר מכתבים, שנשלחו ממקומות שונים בקניה. המדינה הייתה מושבה בריטית עד שנת 1963, וכעת ניסתה למצוא את דרכה העצמאית. הכותבים השונים למוזיאון שיקפו את הפסיפס האנושי במדינה הצעירה: אחד היה קצין  צבא בריטי, לוטננט קולונל בגמלאות, שני סוחר ומתווך ממולח ממוצא הודי, שלישי מורה בית ספר חדור אידיאלים ורביעי בן שבט נידח, תלמידו הצעיר והנלהב. כולם סיפרו על שמועה שהגיעה אליהם, בעקבות פרסום גרסה של המאמר על ׳המפלצת של טולי׳ בעיתון מקומי. הם תיארו יצור דומה מאוד, זהה ממש, ל׳מפלצת של טולי׳ הפרה היסטורית שחי בביצות הנידחות שבגבול קניה-סודן. לפי דבריהם זו תולעת, שהמקומיים קוראים לה ׳איקורוט לאודונקאקיני׳, שנוהגת לרקוד על זנבה בלילות ירח מלא, שמניבה חלב ושנשיכת פיה חד השיניים רעילה ויכולה להרוג אדם.

המכתבים למוזיאון נשלחו כולם על ידי פאטרסון, ששהה באותו זמן במשלחת חקר בקניה. הוא המציא את כל הדמויות, פיתח לכל אחת מהן ביוגרפיה וזייף להן כתב יד שונה. במכתבים שזר בין תיאורים פרוזאים של קשיי היומיום וסיפורי אגדה שנראו כמבוססים על עובדות כלשהן. החוקרים בצוות המוזיאון נפלו בפח. זאת הייתה פנטזיה מסעירה, לא בלתי אפשרית לחלוטין, כי הרי דברים מוזרים מתגלים כל הזמן. הם השתוקקו לגלות ולתעד את התולעת הרוקדת. הם הראו לפאטרסון, שהגיע לביקור רעים במקום עבודתו הישן, את המכתבים, ושאלו בעצתו. הוא הצליח לאמת עבורם חלק מהפרטים שסיפרו הכותבים, אבל לא את עצם קיום היצור המוזר. האפשרות להוצאת משלחת לקניה לשם חיפוש אחרי התולעת עלתה לדיון. 

לפאטרסון היה שותף פנימי למתיחה, שדאג שלא תצא משליטה. הוא פוצץ אותה רגע לפני שגרמה לבזבוז משאבי מחקר על ידי שליחת איגרת ברכה לחג המולד לחוקר האחראי, שעליה התנוססה תמונתו, לבוש כציד קולוניאלי, מחזיק  רובה בידו האחת ותולעת רוקדת אותה לכאורה צד בידו האחרת. 

מטרת המתיחה הזו לא הייתה השפלה. זו הייתה התרחשות פנים קהילתית, בין חברים וקולגות. היא הפכה לפומבית רק מכיוון שהנמתחים בחרו לפרסם אותה. הנמתח הראשי, ג׳ין ריצ׳ארדסון, אפילו כתב ספרון על הפרשה, והוציא אותו בהוצאה ודפוס זעירים בשם ׳הדפוס הנעלם׳ (Vanishing Press) שהפעיל בעצמו. נראה שאי אפשר היה שלא לסלוח ואפילו להתגאות בכך שנמתחו כך, ושהקורבנות הבינו שזהו בעצם מעשה של אהבה. 

המתיחה חושפת גם את הרצון העז, הגובר על כל הגיון, של בני אדם להאמין באגדות וגם משהו על בראיין פאטרסון. הדמויות שהמציא משקפות את דמותו ואת ההיסטוריה המשפחתית שלו. לוטננט קולונל (בדימוס) קלאודסלי, הקצין הבריטי הזקן השקוע בזכרונות מהתקופה הקולוניאלית, הוא הדהוד ברור של דמות אביו. הצילום של בראיין לבוש כצייד נועז הוא בוודאי מחווה אליו. קניה היא מקום שבו גם הבלתי אפשרי הגיוני. אבל ההנאה הילדותית מהמעשה חסר התכלית גם מכמירת לב. רק אדם בודד מאוד, זר ומוזר, ישקיע כל כך הרבה זמן ותשומת לב כדי לרקום עלילה בדויה מדוקדקת כל כך. 

אלן פאטרסון, בנו של בראיין פאטרסון, נכדו של ג׳ון פאטרסון, הוא הנצר האחרון למשפחה. באחרית הדבר שכתב לביוגרפיה שפורסמה על סבו הוא מצטייר כדמות מלנכולית ומהורהרת, רחוקה באופיה מהפעלתנות ההרפתקנית המשפחתית. הוא מנסה לפענח את מורשת משפחתו, מודה בכך שיש דברים אותם אף פעם לא ידע בבירור או יבין לגמרי. הדבר שמובן לו פחות מכל הוא מדוע הקדיש ג׳ון פאטרסון חלק מרכזי כל כך מחייו אחרי מלחמת העולם הראשונה להמשך הקשר עם ז׳בוטינסקי ולקידום חלום הציונות הצבאית. נראה שהוא שמח שיש מי שבכל זאת זוכר ומעריך את חשיבותו של סבו הנשכח. לכן כנראה גם הסכים שאפרם של ג׳ון ופרנסס פאטרסון, שהופקד אחר מותם בקבורת עניים בבית קברות בלוס אנג׳לס, יועלה לקבורה מחודשת בישראל. כשהתוכנית הפכה למעשית נבהל וניתק מגע. התעקשותו של ראש האגודה האמריקאית יהודית לשימור היסטורי הניבה פירות והוא הצליח להחתים אותו על יפוי כוח שאפשר את הוצאת מבצע ההנצחה לדרך. 

הכל בוצע בחופזה, כדי שהנכד לא יתחרט שוב, חלילה. חבילות האפר עטופות הנייר הוצאו מתאי המתכת בהם אוחסנו ונשלחו ארצה. בימה מוגבהת ובה שני מבני קבר הוקמה בשולי בית הקברות במושב אביחיל שליד נתניה, שהוקם על ידי יוצאי הגדודים, פקודיו של פאטרסון. 

למרגלות חלקת הקבר הזוגית ממוקם קברו של גיבור נשכח אחר, שלום שווארצבארד, ׳הנוקם׳, מי שהתנקש בחיי המנהיג האוקראיני סימון פטליורה בשנת 1926 כנקמה על הפרעות שערכו אנשיו ביהודי אוקראינה בימי המאבק בקומוניסטים. זה סיפור טראגי ומדהים, על אומץ, יוהרה והזדמנויות מוחמצות, אבל לא אעמיק בו עוד, לא כעת. הסיפור שאני מספר נמתח לכיוונים רבים מדי, ואני רוצה להוליכו אל הסיום. אולי אחזור אליו בהזדמנות.

אלן, נכדו של פאטרסון, הוזמן והגיע להשתתף בטקס הקבורה. שיער השיבה הארוך שלו נאסף לקוקו, הוא לבש חולצה מקומטת ונראה זר ונרגש שעה שהוא ובנימין נתניהו חשפו יחד שלט שעליו תואר סיפורו של סבו. פרט אליו ולבני הזוג נתניהו היו רוב המשתתפים חניכי תנועת הנוער ׳בני המושבים׳ שישבו על כסאות עץ שסודרו בשורות והקשיבו  בפנים חתומות לראש הממשלה. הם היו ניצבים, קהל במה שנראה כאירוע משפחתי בעיקרו. 

כך סיכם נתניהו את נאומו, בו סיפר על חשיבותו של פאטרסון ותיאר את הקשר שנרקם בערוב ימיו בינו לאביו:

הוריי דיברו בהערצה, בהערכה ובחום רב על סבך ועל עומק מחויבותו לעמנו, על אופיו הייחודי. הם היו כה קשורים אליו שהם החליטו לקרוא לבנם הבכור, אחינו, יונתן, על שמו של ג'ון הנרי פאטרסון ועל שם סבי, הרב נתן מיליקובסקי. סבך העניק לאחי גביע כסף, ששמור עד היום במשפחתנו. הייתי צריך להביא אותו לכאן. חקוקות עליו המילים: "לבן הסנדקות היקר שלי, יונתן, מהסנדק שלך, ג'ון הנרי פאטרסון." יש כאן חוליה המקשרת את גורלנו, ואין זה במקרה. אבי הצבא הישראלי היה נוכח בלידתו של מי שיהיה לימים אחד ממפקדיו הנועזים של צבא זה. שניהם כבר אינם איתנו. סבך נפטר שנה אחרי הולדת אחי ולפני הקמת המדינה היהודית, ואחי נפל כ-30 שנה לאחר מכן כאשר הוביל את מבצע החילוץ של בני הערובה היהודים באנטבה, אוגנדה שבאפריקה.

ישנה חוליה גדולה המקשרת את גורלנו וישנו חוב גדול. סבך ביקש להיקבר לצד חייליו האהובים, כאן באביחיל שבארץ ישראל, ואני חש כי זוהי חובתו של עמנו, חובתה של מדינתנו וחובה אישית שלי למלא את צוואתו. רציתי לומר זאת לך אישית, אלן. […]

אנו מצדיעים לך, ג'ון הנרי פאטרסון.

הקשר בין בנציון נתניהו וג׳ון הנרי פאטרסון היה באמת אמיץ. הם נדדו יחד ברחבי ארצות הברית, אליה היגרו בני הזוג פאטרסון בזמן זקנתם, במסעות גיוסי כספים לתנועה הרוויזיוניסטית תוך כדי מלחמת העולם השנייה. סיפורי ציד האריות של פאטרסון כבר התיישנו, והתנגדותם המשותפת למדיניות הבריטית בארץ ישראל נתפסה כגובלת בבגידה בזמן בו הבריטים היו בראש המאבק בנאצים. כך ששניהם היו דחויים ובלתי מובנים. נתניהו היה מעין תחליף בן לפאטרסון הבודד, ויונתן הקטן מעין תחליף נכד. שמו היה הלחם מייצג של הציפיות שנתלו בו, להיות גם גיבור חיל וגם אידיאולוג נחוש, איש חרב וספר. הוא יועד לגדולות כבר מינקותו. 

בשנת 2020 פורסם במגזין המדעי ׳מדע הגבורה׳ (Heroism Science) מאמר שנכתב על ידי שלושה חוקרים מאוניברסיטת בן גוריון שכותרתו ׳תוגת האריה: גבורה, ייצוגי גבורה, ומצוקה רגשית בחייו ודמותו של יונתן (יוני) נתניהו׳. גרסה עברית מקוצרת פורסמה כשנה אחר כך. זהו ניתוח פסיכולוגי של המתח המתמיד, הקשה מנשוא, בו היה נתון נתניהו הצעיר עקב הציפיות הבלתי אפשריות שלו מעצמו. 

קשה לאדם רגיש וחושב להיות אריה. גבורת האריה שעליו לאמץ היא לא אנושית מטבעה. מאחר שהיא כורח, אין בה הנאה אמיתית. החיים הם סדרה של אתגרי שליטה עצמית, שאי אפשר לעמוד בכולם. רק במוות ובנצח יש מנוחה. יוני נתניהו, כפי שמצטייר במכתביו, שכונסו על ידי אחיו לספר רב המכר ׳מכתבי יוני׳, היה נתון בחרדה מתמדת, ושרוי בתחושת זרות שרק תודעה היסטורית מיתית וזהות משפחתית חזקה יכלו להרגיע. הוא היה מוכשר ולא מאושר.

תהליך הקנוניזציה שעבר יונתן נתניהו, הגיבור הציוני האולטימטיבי, וההשפעה הגדולה שהייתה לו ולמותו על חייו של אחיו הצעיר בנימין, הופכת כל דיון ביקורתי בדמותו לפוליטי. אותי מעניינת המלכודת בה מצא את עצמו, וכיצד מרכיביה ממשיכים ללוות את הישראליות, מעוררים השראה ובמקביל גורמים לעוד סבל והרס. 

הפסוק ׳אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה׳ (ירמיהו, ל״א, כ״ח, יחזקאל, י״ח, ב׳) מופיע בתנ״ך כביקורת על המציאות בת הזמן, אשר בה חטאי ההורים התגלגלו לילדיהם. הנביאים קוראים לשינוי וטוענים שאנשים אמורים להישפט אך ורק על מעשיהם שלהם. אבל האמת היא שזה טבע העולם. הזיכרון, המשותף והאישי, מחבר ביננו לבין מי שקדם לנו בקשרי חובה ואשמה. למרות ההדחקה והשכחה אי אפשר, וגם לא כדאי, למחוק את כל העקבות. 

ההתנשאות והיוהרה הקולוניאליסטית של פאטרסון התגלגלו אל התנשאות והיוהרה הישראלית. שיננו קהות כי אנחנו נושאים את אשמת התרבות שהוא היה מייצגה. למרות שאיני גיבור נועז, שרשרת החוליות שתיאר נתניהו בנאומו מגיעה עד אלי. אני מקווה שהכרה בכך תעזור לי להשתחרר מכבליה.

הפרק הבא (והאחרון!) כאן

הספד לבראיין פאטרסון

נאום נתניהו בטקס קבורת בני הזוג פאטרסון באביחיל

תוגת האריה: גבורה, ייצוגי גבורה, ומצוקה רגשית בחייו ודמותו של יונתן (יוני) נתניהו

אורי קציר על שלום שווארצבארד באייל הקורא

כאדמה למולדת

[חלק מסדרת רשימות בכתובים. הסבר, מפות ותוכן עניינים מתעדכן כאן]

גם בי יש חלק שאוהב צרות, מתענג על סכנה. אני שומר אותו בשליטה, מרגיע אותו, נותן לו דרור רק לעתים רחוקות. ויש לי גם צורך להוכיח את עצמי ואת יכולותי, להיות טוב יותר מאחרים. איני גאה בזה, אבל מה לעשות. להרבה אנשים שאני מכיר יש צדדים כאלה, שמניעים אותם ומאיימים עליהם. אני נושא עמי אשמה כפולה וסותרת, גם על עצם קיום הרגשות האלו וגם על כך שאיני נותן להם ביטוי מלא. 

יכול להיות שזה מה שהוביל אותי, בנערותי, לבחור בשירות צבאי קרבי, ממנו יכולתי להמנע בקלות. התגייסתי תוך החלטה שאשחק את המשחק עד תומו, כמו שחשבתי שצריך, אלך לאן שישלחו אותי, ואנסה להיות החייל הטוב ביותר שאוכל. מצאתי את עצמי כלוחם וצלף בסיירת גבעתי. זה היה בתחילת שנות התשעים. יצחק שמיר היה אז ראש הממשלה. האינתיפאדה הראשונה עדיין נמשכה. ברצועת הבטחון בלבנון נלחמו ונהרגו חיילים, ובינהם גם חברי. למזלי הגדול לא הרגתי ולא נהרגתי. כאשר הגוף שלי קרס ונאלצתי לעזוב את צוות הלוחמים הפכתי למש״ק סיור. 

בבסיס הסיירת במשמר הנגב, מקום משכנה ההסטורי של סיירת שקד, הייתה ספרייה קטנה. אני חושב ששם מצאתי את ספרו של פאטרסון על האריות אוכלי האדם, בעותק שהיה שייך פעם לספריית בית הספר בקיבוץ סעד. על עטיפתו כתוב השם בכתב יד ילדותי, ומודבקת מדבקת גור אריות חמוד על רקע קשקוש המדמה מי נהר. מישהו אהב את הספר הזה. עמודיו מוכתמים מעט בשוליהם. ניכר שדפדפו וקראו בו. הוא פורסם בשנת תשי״ב, 1952, ונפתח בהקדמה יפה, שכתב המתרגם והמעבד, המשפטן וההיסטוריון הרוויזיוניסט יוסף נדבה:

את פאטרסון הציוני איננו צריכים להציג כאן; אחד הפרקים הרומנטיים ביותר בתולדות הציונות קשור בשמו – הוא עמד, כידוע, בראש ״גדוד נהגי הפרדות״ בגליפולי ב-1915, ולאחר מכן היה מפקד אחד הגדודים של הלגיון העברי. עד מותו בשנות מלחמת העולם השניה עמד לימין הציונות, רתם את עצמו בעגלתה וסייע להגשמתה כמיטה יכולתו. הוא לא זכה לראות בתרומתה של מדינת ישראל, אך למן היום בו קרא לראשונה את פרקי התנ״ך שלנו והתלהב מגבורינו – גדעון ושמשון, דוד והחשמונאים, בר כוכבא וצאצאי העברים עד דור אחרון, – האמין האירלנדי הפרוטסטנטי הזה ביעוד מלכות ישראל המחודשת.

כאן רוצים אנו להציג לפניכם פאטרסון שונה לחלוטין, שרק מועטים בינינו שמעו על אודותיו – את פאטרסון כאחד מגדולי הציידים שבכל הדורות. 

תשאלו – מה טעם להביא ספר כזה לפני הקורא העברי כיום? כלום עם של ציידים אנו?

על כך אשיבכם, כי טעות גדולה היא בידכם. אין נושא ספרו של פאטרסון על ציד האריות במזרח יבשת אפריקה רחוק מאתנו. מאז שחרר צבא ישראל את הנגב המדברי ואף הגיע עד לאילת לתקוע יתד נאמנה בחוף ים-סוף, בעציון גבר ההיסטורית, כבר הגיעו לאזנינו ספורים רבי ענין על האריות המשוטטים בין גבעות החול ועל נמרים המשחרים לטרף, ובחניתה – בצפון – ניתן לראות צבועים לעתים קרובות למדי, והתנים והשועלים חזון נפרץ הם בהרי יהודה ובשאר מקומות בארץ.

נדבה יודע, כמובן, שהתירוץ הזה לנחיצות הספר קלוש למדי. הוא חוגג את מלכות ישראל המחודשת, גדולה כל כך עד שיש בה טבע פראי עליו צריך להשתלט. הקוראים מוזמנים  לדמיין שגם הם עצמם חלק משרשרת גיבורי החיל המיתולוגיים. אולי אפילו נעודו להם עלילות ציד משלהם. אבל פאטרסון מלמד דברים נוספים, איך להיות לוחם ובן תרבות:

ספורו של פאטרסון יקסום תמיד לבני הנעורים בעלי הנפש היוקדת ומבקשי התעוזה. פרשת הרפתקאותיו של הצייד המופלא הזה היא רבת-עלילות ומאלפת. דומה שלקח אחד במיוחד יכולים אנו ללמוד מספורו המלבב והמרתק: אומץ לב וקליעה מדוייקת בלבד אינם מספיקים; הלוחם המובהק חייב לסגל לעצמו קור רוח, שיקול צלול וסבלנות. תכונות אלו אופייניות הן לכל מעשי-גבורותיו. לא אחת ניצל פאטרסון ממוות הודות לשליטה מופלאת על רוחו בשעות סכנה. מעולם לא איבד את עשתונותיו. תמיד ערך את תכניותיו בשלוות נפש, שעמדה לו גם ברגעים שנדמה היה, כי שוב אין תקווה לחייו. 

ולא לשם ציד סתם יצא פאטרסון ליערות-בראשית של אפריקה. הוא יצא לבצע משימת-תרבות גדולה: כמהנדס הוטל עליו להקים גשרים ולסלול מסילת-ברזל כדי להחדיר את ערכי-הרוח של אירופה גם למחשכי היבשת הבלתי נודעת.

אלה תכונות הלוחם, המהנדס והגבר הרצויות: אומץ לב, מקצועיות, שליטה עצמית. אמונה מלאה שאתה מגשים בפעולתך ערכים שאינם ניתנים לערעור. הסתפקתי בזה פעם, בידיעה שאני ממלא תפקיד. האמנתי שככה זה בחיים ופחדתי מתחושת הכישלון שמלווה את הפקפוק באמיתות הנצחיות האלו. רציתי להיות פאטרסון. הוא לא היה סופר, שמדמיין עלילות בדויות ופנטסטיות, הוא הדבר עצמו, עד מהימן:

אלו רציתם הוכחה לאמת הצרופה בספוריו המרתקים, כי אז מצאתם אותה בתערוכת עורות-החיות שהופשטו על-ידיו. הן מוצגות לראווה ב״מכון ז׳בוטינסקי״ בתל-אביב. עוד בחייו הוריש ידיד זה של היהודים את ״רכושו״ היקר הזה למוסד הזה.

פרט זה, העורות המוצגים לראווה בבית ז׳בוטינסקי שברחוב קינג ג׳ורג׳, סקרן ולא הרפה ממני. הייתי אחד מהקוראים היחידים בספריית הבסיס, שהורכבה מספרים שנתרמו או נזרקו ונאספו. לאף אחד לא היה איכפת. לקחתי הביתה את העותק. הוא הפך לחלק אהוב מספרייתי. מתישהו מצאתי עוד עותק, שנעטף בניילון כך שעטיפתו המקורית השתמרה. עותק זה היה שייך פעם לספריית בית הספר הממלכתי הדתי ׳מקור חיים׳ בבני ברק. חותמת יפה מגלה כיצד הגיע לשם.

החותמת מתארת סצנה של קריאה. ילדים, בני עולים מתרבויות שונות, בכיפות וכובעים מסורתיים, מתקבצים מעבר לכתפיה של ילדה לא גדולה בהרבה מהם, הקוראת להם מתוך ספר עב כרס שהיא חובקת. שערה אסוף בקוקיות. היא יפה ומרוכזת, שפתיה אסופות בחיוך בזמן קריאתה. פעוט שעון על השולחן מימין, שקוע בסיפור, מדמיין. ילד אחר, משמאל, מניח על הקוראת את מרפקו, מעריץ. עוד יצא משהו מהילדים האלו, הם העתיד, והספרים יעצבו את גורלם.

״הספר הוא ידידו הטוב והמועיל ביותר של האדם״, מימרא קדמונית זו שלא נס ליחה, היא המנחה את ״קרן הספריות לילדי ישראל״, שהוקמה ביזמתה של רעית נשיא המדינה, רחל ינאית בן צבי.

באמצעות הספר המובחר והקניית הרגלי קריאה נאותים מבקשת הקרן לתרום להעלאת רמתם התרבותית של ילדי העולים, ילדי משכנות העוני ואזורי הפתוח המרוחקים ולהחיש את קליטתם החינוכית בחברה הישראלית.

זו פתיחת הצהרת הכוונות של הקרן, שגם תורגמה לאנגלית ובודאי שימשה לגיוס תרומות. בגרסה קודמת של טקסט זה מופיע משפט יפה: ׳כאדמה למולדת כן הספר לחינוכו של העם׳.

הספרים שאנו קוראים, הסיפורים שאנו מספרים ולהם אנו בוחרים להאמין, הגיבורים שאנו מבקשים להנציח. האם ההתעקשות המוזרה שלי לכתוב, להדפיס, לכרוך ולהפיץ את הספר הזה, בו אולי יקראו אנשים כאשר אסיים, קשורה לכך שאני מזדהה עם חלק ממה שמניע את קרן הספריות? ספרים יכולים להיות ידידים למרות שהם אובייקטים, חפצים קיימים במציאות, המנציחים את זמן יצירתם. אני אוהב לכתוב ולעשות ספרים כי זה גורם לי להרגיש בעל משמעות.

עורות החיות שצד פאטרסון כבר אינם נמצאים בארכיון ז׳בוטינסקי שבמצודת זאב. כאשר ביקרתי שם העזתי ושאלתי על כך. הסתתבר שאכן, עד לפני כמה שנים, היה בארכיון ארגז ובו עורות חיות, וכל זמן קצוב היה צריך להוציאם ממנו ולנער מהם את האבק. סיפרו לי שפעם אחת מהעובדות המתנדבות פתחה אותו בטעות ונבהלה נורא. הם הועברו, לאחר כבוד, למוזיאון הגדודים באביחיל, והוצגו שם זמן מסוים. כשעודכנה התצוגה הוחלט שלעורות האלה אין בה מקום, והם נשלחו לשימור במעבדות אגף המוזיאונים של משרד הבטחון. הנצחתו העיקרית של פאטרסון היא באחוזת הקבר שהוקמה עבורו ועבור אישתו, בתמיכת בנימין נתניהו, בה טמון אפרם. דמותו מוצנעת כעת במוזיאון, הערת שוליים בסיפור הגדול של תקומת הלאומיות היהודית. הוא מוצג באמצעות סרטון קצר, בו שחקן המחופש אליו מספר במבטא מוזר, אירי לכאורה, ש-׳אפילו צדתי אריות!׳.

הפרק הבא כאן