ארכיון תג: קורונה

עדכוני קיץ

אתיקה של משבר. המובן מאליו. מיפוי פריבילגיות ודרכי השימוש בהן.

בזמן הזה. האם זה זמן ביניים? או שככה זה יהיה מעכשיו? משבר מתמשך, אין סופי? החלטות. עקרונות פעולה.

לא לקנות הרבה. לחשוב על הכסף שיש כאילו לא היה. לחסוך. 

אבל בכל זאת לקנות, דברים שצריך וטוב לקנות, ולהשתדל שזה יהיה מאנשים טובים שאתה מכיר. לדאוג שהכסף שאתה מכניס למערכת ימשיך להתגלגל בה, ויעזור לכמה שיותר אנשים.

*

כמעט שנה ל׳דפוס בית׳, ההוצאה לאור הזעירה של ננה ושלי, שהקמנו מתוך גחמה בקיץ שעבר. בית מלאכה קטנטן לספרונים נחמדים, שנמכרים במחירי הפסד בחנויות ספרים ספורות. אנחנו מייצרים אצלנו, בבית עצמו, או במרפסת בעצם, מדפיסים, כורכים ומגמרים, מהדורות קטנות וממוספרות. זה יוצא יפה מאוד. אני גאה.

הוצאנו דברים שאני כתבתי, שננה כתבה, ספרון ציטוטים, ספר צילומים, חוברת צביעה, וכעת אנו מוציאים ספר ילדים. עשינו דברים. 

נפצעתי בתאונת גליוטינה טפשית וכמעט איבדתי פיסת אגודל. הצלקת נותרה מתחת לציפורן, מוסתרת לגמרי, אבל מרגישה מוזר. כאשר אני מעביר עליה אצבע אני חש בכאב עמום ובזכרון של רגע החתך. חסכתי, כשהקמנו את הדפוס, וקניתי גיליוטינה זולה, מועדת לתאונות. אחרי הפציעה וכחלק מההחלמה ממנה ננה קנתה גיליוטינה חדשה, גרמנית. היא מדויקת, יעילה ובטוחה. למדתי משהו, נראה לי, והיה לי מזל שהפציעה לא הייתה חמורה. סתם חתך באצבע, מה אתה עושה עניין.

(מה למדתי? שלא שווה לקנות בזול? לא בטוח. שפציעות הן חלק מהעניין? לא בטוח. למדתי להיזהר, למדתי לחתוך ספרונים. אני די טוב עכשיו, זה לוקח לי פחות זמן משלקח כשהתחלנו ויוצא יותר מדויק. התנסיתי. למדתי לעבוד)

השבוע התחדשנו במדפסת. זו שעבדנו איתה עד היום, שרכישתה הספונטאנית הניעה את הקמת ההוצאה, הייתה ממודל ביתי מתקדם, ולמרות שהצליחה להוציא תוצאות יפות היו לה מגרעות רבות. היא דרשה יחס וטיפול מתמיד. היה לה מסך מגע מעצבן ובעיות התחברות לרשת. העמדנו אותה במשימות קשות, שמתחו את גבולותיה, היא התחממה ועכבה אותנו. בכל מקרה, אנחנו מדפיסים עכשיו ספר, ולאחר שהחלפתי במדפסת מיכלי דיו, אחד מהחדשים התגלה כפגום. תוך כדי הדפסה התחילה המדפסת לזעוק בקול, לבכות ממש, ולצבוע דפים שלמים בצבע ורוד מג׳נטה. זאת הייתה הזדמנות נהדרת. אז כעת יש מדפסת חדשה, טובה יותר, והקודמת הוגלתה לחלק אחר של המרפסת, לשמש כגיבוי. התקדמנו. אנחנו ממשיכים הלאה.

התחלנו את זה לפני המשבר. אנחנו ממשיכים כעת. למה שנפסיק? דברים שהיו בגדר אינטואיציה, אפשרות היפותטית, התגלו כפשוטים. אפשר להדפיס ספרונים בבית, אפשר להגיע לתוצאות לא רעות באמצעים פשוטים, והעבודה עצמה נעימה ברובה ומספקת. זה כיף, לעשות ספרים. 

*

בשנה הבאה, פרט לעבודתי הרגילה כמורה לקולנוע בתיכון לאמנויות, אלמד גם חצי משרה כמורה להיסטוריה בתיכון אחר. אני שמח על כך, מתרגש וחושש. אני אמנם מורה עתיר נסיון, אבל לעולם לא לימדתי בכיתה רגילה ולעולם לא היסטוריה כחלק מתוכנית הלימודים. זה אתגר שאני מתכוון לעמוד בו. הפירוש של זה הוא שתהיה לי משרה דחוסה, מלאה ואינטנסיבית, בשנה שאין לדעת בדיוק מה יקרה בה. אני לא חושש אלא נערך, רגשית בעיקר, לכך שזה לא יהיה קל. בבית הספר בו אני מלמד היום יש לי מקום ידוע ומוכר, דרכי התנהלות בדוקות, אנשים שאני מכיר ומכירים אותי. בבית הספר החדש אני זר ויוצא דופן, לפחות בינתיים. זה ידרוש ממני ללמוד, להתאים את עצמי ולהשתלב. אני מקווה שאצליח. 

כי אני אוהב לעבוד טוב, ואוהב לעמוד במשימות ואתגרים. וכי אני רוצה להתחדש.

*

זה קורה בשנה בה אהיה בן חמישים, עשר שנים אחרי מות אבי.

אומרים שמשבר הוא הזדמנות? אז אני המצאתי את זה.

הרי מחלתו שלו, אז, בעודי מתקרב לגיל ארבעים, גרמה לי לשנות את עצמי, לוותר על דברים ולהדגיש אחרים, להפוך טוב יותר, פגום פחות. מאוכל שווארמות, מעשן כבד ורוכב על אופניים הפכתי לצמחוני, בריא יחסית, שמתנייד בריצה. סלחתי לאבי ואני מתגעגע אליו בחיבה ולא בתסכול. צמחתי לאחר שהוא חלה ומת, וכך כנראה, היה חייב לקרות. זו דרכו של עולם. אבל המשבר הזה אחר, וההזדמנות כאן שונה.

*

חופש גדול, קיץ. זמן ביניים. טבלת עדכון נתוני הקורונה פתוחה בדפדפן, ומדי פעם אני בודק מה השתנה. לא רצתי בכלל בשבוע האחרון, והגוף מתחיל לאבד יכולות וכושר. צריך להתעקש. אני אוהב לרוץ בקיץ, אחרי שאני מתרגל לזה. לרוץ בקיץ בתל אביב זה כמו לרוץ בחורף בבוסטון, קשה אבל אפשרי, מספק. 

אבל לרוץ בזמן מגיפה זה דבר מוזר. המסיכות מסתירות את פני האנשים. מי שלא חובש מסיכה, כמוני בעת שאני רץ, ערום, מסוכן ומנודה. אני שומר על מרחק מאנשים, לא נושם עליהם, משתדל לא לנשום אותם, חולף על פניהם, קל תנועה, משתדל שלא ירגישו בי. 

בקיץ אני מטפטף זיעה, ובסוף ריצה נעלי ספוגות בה. זאת תחושת שחרור, כמו לרוץ בתוך גשם, כולך רטוב. אם אצליח להתמיד יהיה לי קל יותר בשנת הלימודים הבאה, בה ארוץ גם לבית הספר החדש וממנו. כושר טוב פירושו הגעה קלה יותר לעבודה, צמצום של האתגר הגופני לרמה סבירה, אפשרית. אם אצטרך, או אוכל בכלל לרוץ לעבודה בשנה הבאה. הלוואי שאצטרך. קשה לי לקבל את ההבנה שכפי הנראה אלמד בעיקר מהבית.

*

ברחוב מגורי בונים שכונה חדשה, במעלה הגבעה. המוני דירות קטנות. המוני שכנים חדשות שישנו פה את הכל. 

עסקי הבגדים כבר היו בקריסה לפני הקורונה, ויש המון חנויות ריקות. אין תיירים, ושוכרים ישראלים, מפוקפקים, נכנסים לדירות האייר בי אנ בי שלא נועדו לכך, ושלא מתאימות למגורים. אנשים הולכים וחוזרים מהים. יש פחות שליחי וולט. אולי הבינו שכדאי לחסוך. 

קיץ מוזר. דורש אתיקה, החלטות, עקרונות פעולה. אבל אין לי כוח לכל אלה. במקום זה אנסה לכתוב, לנוח, להתכונן למה שלא יהיה, ולידיעה שאי אפשר באמת לדעת. 

500 מטר

זו אינה שלווה של שבת או חג. אני מכיר את הרחובות האלו היטב. הרבה ריצות טיול שלי מתחילות ככה, פחות או יותר, לפני שאני פונה למקומות אחרים בעיר ובסביבותיה, אבל הפעם אני נשאר בסביבה, מסתובב במעגלים הולכים ומתרחבים, לא מתרחק יותר מדי מהבית. זאת השכונה שלי, המקום בו אני חי כבר המון שנים. והיא מוזרה עכשיו נורא, באמצע המשבר המבלבל הזה, היא משתנה והופכת למקום אחר.

בניינים חדשים, שתוכננו לפני שכל זה קרה, מפוזרים במקומות שונים. אני חולף על פניהם, משתאה מכך שלא ראיתי אותם קודם. אתרי בנייה גדולים דוממים כעת, אבל אני יודע שהעבודה בהם ממשיכה במרץ. פנטזיות נדל״ן שספק אם ישארו רלוונטיות מסמנות את התקווה והאופטימיות שהמגפה חיסלה. אנשים ישלמו ביוקר על כל זה, על היהירות שנראית עכשיו בלתי נתפסת. הדירות האלה מיועדות לעשירים, למי שיכולים להרשות אותן לעצמם. זה נגמר, וכל מה שנשאר הוא לקוות שהנזק שתגרום התפוצצות הבועה הזו יהיה ניתן לתיקון. 

למעלה ולמטה. שתי וערב דרך רשת הרחובות. אזור תעשייה ומלאכה שכבר כמעט אין בו תעשייה ומלאכה, נרקומנים, זונות רחוב, אנשים מטיילים עם ילדים וכלבים. המצלמה תגן עלי אם תעצור אותי המשטרה, כך אוכל להוכיח שלא הפרתי את ההנחיות. 

זה לא באמת איכפת לאף אחד, כמובן. אני חסר משמעות, חולף ועובר, אפילו צעדי הריצה הקלים כמעט ואינם נשמעים. אבל האוויר מלטף אותי בעודי נע דרכו, וזכרונות מפעמים קודמות בהן חלפתי כאן מתערבלים ומתערבבים, מנחמים אותי. זאת השכונה שלי. בחרתי לגור כאן ואני אוהב אותה. 

יהיה בסדר, כבר בסדר, צעד אחרי צעד, התנועה לא מפסיקה. צריך לשמור את הגוף קליל, לתת לו לעשות את מה שהוא יודע ואוהב. צריך לרוץ כמה שאפשר עכשיו, ולקוות לטוב. כי הריצה נותנת חופש. היא אי הכרחי של בדידות, היא אינה לשם תועלת, היא הדבר עצמו. 

ריצה בסיבובים

הבת שלי, בת השבע וחצי, קצת משתגעת. אפשר להבין את זה. הזמן מתערבב. הימים דומים זה לזה. דרכה, אני יודע ורואה שגם לי קשה. 

חיים שלמים מתנהלים בבית. אפילו העבודה, אפילו הקשר עם העולם שבחוץ, הכל בפנים, הכל ביחד. זה לא רע, אני חושב שאני טוב בזה, אבל משהו מרכזי בחיי שנותנת לי הריצה חסר.

כמה ימים לא רצתי בכלל, עשיתי תרגילי מדרגה ועבודת משקולות קלה, כי הגוף דרש להמשיך ולזוז. עמדת המחשב שלי היא עמדת עמידה. זה לא מספיק. בשבוע האחרון אני יוצא להסתובב. 

הטווח המותר, מאה מטר, מאפשר מספר מסלולים באזור בו אני גר, שלמזלי ריק למדי. זה מקום בתהליכי שינוי מפליגים, שיראה אחרת לגמרי בעוד זמן מה, כשיגמרו לבנות. אז יגורו פה הרבה אנשים, וחלק מהקסם שהביא אותי לכאן יעלם. בינתיים די ריק, ואיני חושב שאני מסכן איש. 

אני רץ מהר יחסית כדי לא לבזבז את הזמן שאני מקצה לעצמי, המינימום ההכרחי כדי לשמר כושר ריצה, מקפיד על מרחק מהאנשים הבודדים שמוליכים כלבים, שבדרך למקומות שהם חייבים להגיע אליהם. אני מניח שלכולם יש סיבה טובה מספיק להיות כאן. כולם נחמדים, כולם חולקים את האוויר הזה, את החוץ, שיפה מאוד עכשיו, את העול שיש לשאת. בסוף הריצה אני חוזר ישר הביתה. כי החוץ מסוכן ואסור עכשיו, נגוע.

ובכל זאת אני לוקח את בתי כמעט כל יום לסיבוב הבוקר של הכלבה. זה מסלול קבוע, המקיף את בית הספר שלה הקרוב אלינו. הוא סגור כעת, כמובן, ואני מתיר לה לרוץ סיבוב שלם סביבו לבדה. היא נהנית מזה, וגם עושה את זה כדי לרצות אותי, כי היא מבינה שאני נהנה מכך שהיא רצה, ושהיא לבדה, לזמן מוגבל, זמן הסיבוב, זמן הריצה. 

אני חושב שהיא זקוקה לזה, אבל יכול להיות שאני חושב על עצמי. 

בריאות הציבור

האותיות מוטבעות על כריכת הספר. האותיות מעוגלות אבל פינותיהן חדות. צבע הכריכה חום, רציני, ובתחתיתה סימן, לוגו, ציור משולש. בראשו נחש, סמל הרפואה, כרוך סביב גביע. הוא ניצב בראש שמש זורחת, כי עתיד גדול מגיע. את השחר המפציע מובילים מכשירי הקדמה הרפואיים, כלי המעבדה המסודרים על גוף השמש העולה, המצויירת כמעין דלפק בדיקה. מיקרוסקופ במרכז, סטנד מבחנות בצדו האחד, ערמת צלחות פטרי בשני. מישהו אהב את הספר הזה, מישהו חשב על כריכתו. 

הוצאת ׳אחיעבר׳ הוציאה אותו, בשנת 1935, למרות שהשנה הלועזית לא מופיעה בעמוד הפותח של הספר, שם האותיות הלועזיות היחידות הם התארים המופיעים תחת שם המחבר, ד״ר א. י. לוי.  הוא M. D, כלומר רופא, וגם Dr. P.H., כלומר דוקטור לבריאות הציבור, וגם Ph. D,  כלומר בעל דוקטורט. אפשר לסמוך עליו, והוא מנהל המחלקה לחנוך בבריאות הצבור, בבית הבריאות ׳הדסה׳ על שם נתן ולינה שטראוס, ירושלם. 

כותרת הספר רלוונטית לעת הזאת, ולכן נזכרתי בו ושלפתי אותו אתמול מהספריה שליד שולחן העבודה שלי, שם הוא נמצא במדף הספרים הביזאריים, אלה שלא יאומן שנוצרו, שהתגלגלו לידי. בריאות הציבור, ובסוגריים מתחת, דרכים ואמצעי שמור נגד מחלות מדבקות. 

כפי הנראה הספר הזה לא נמכר בחנות ספרים אלא הוענק במתנה ללקוחות חברת ׳יצהר׳, שמפעלה נפתח רק שנה לפני כן בשכונת נחלת יצחק. החברה התמודדה עם חברת ׳שמן׳ החיפאית, הוותיקה והחזקה, ואני מניח שחלוקת הספר הייתה חלק מנסיונות הכניסה שלה לשוק. יכול להיות שזו מדבקה סטנדרטית, שהותאמה למגוון ספרים שחילקה החברה, אבל איני יכול לנתק אותה מהספר שעליו היא מתנוססת. צורתה מסגרת מלבנית מהודרת, עם מוטו, כותרת כללית בראשה, הסבר ופירוט במרכז והקדשה בתחתית. זאת הצהרה שמחברת בין הכלכלה לרוח, ובמקביל, היא מכריזה עד כמה העיסוק בגוף בבריאות וברפואה הוא חלק מרכזי בתרבות העברית המתחדשת.

תרבות כל ארץ היא תפארתה

תפארת ארץ היא תוצרתה

חברת ׳יצהר׳ מעניקה

לקוני תוצרתה לא רק

תוצרת עברית בעבודה

עברית ובהון עברי,

כי אם גם תרבות עברית

הספר הזה הוא שי

של חברת ״יצהר״

לידידיה קוני תוצרתה

ההקדשה שמופיעה בתוך הספר מטלטלת:

מקדש

לכל אלה אשר מדע בריאות הציבור

הוא אידאל להם,

ואשר הקריבו ויקריבו את עצמם

לשם הבראת הצבור.

וואו. אני לא חושב שאלו מילים ריקות. טיפול בחולים מדבקים ובמחלות מדבקות נראה לי כדוגמא אידאלית של אומץ ונכונות להקרבה. רופאים ורופאות המנסים להדביר מגיפה משתוללת הם גיבורים קלאסיים של סרטים הוליוודיים. אנשי רפואה הקריבו ויקריבו עצמם. זה קורה עכשיו. חלק גדול מקורבנות המגפה המשתוללת כעת הם רופאים, רופאות, אחיות ואחים, אנשי ונשות צוות רפואי, אשר מתמודדים עם גרסה עכשווית של משהו שמלווה את הציויליזציה האנושית מתחילתה. 

*

בניין ׳בית הבריאות שטראוס׳ בירושלים, בו שכנה המחלקה לחינוך בבריאות הצבור, הוא בעל חזות הדורה, גרמי מדרגות מטפסים משני צידי כניסה שקשת אבנים בדלתה. זהו מופת אוריינטליסטי. שלוש כתובות קבועות שם, העליונה בעברית ומשני צידיה אנגלית וערבית, ובהן כתוב- ׳בית הבריאות של נתן ולינה שטראוס לכל בני הגזעים והדתות׳. זאת הצהרה יפה, שכיום נראית בלתי מובנת מאליה.

אבל הקדמת הספר היא תמונת מראה של הפתיחות התרבותית הזאת, והיא מבהירה את היחס של כותביו לתרבות המקומית. הטיפול בכל הגזעים והדתות הוא הכרחי, ואינו נובע מעקרונות מוסריים אלא מכורח רפואי. ציונות מתנשאת, המתערבת ומשנה את המציאות ורפואה שמטרתה להיטיב עם הכלל כרוכים כאן זה בזה.

בפתיחת ההקדמה, שנכתבה על ידי הרופא עתיר הזכויות שייסד את מכון פסטר שנלחם בכלבת ובאבעבועות שחורות, ד״ר אריה בעהם, הוא מסתמך על הדת והתרבות העברית כמקור לגיטימציה:

הספר הזה ״בריאות הצבור״ בא ללמד את בני עמנו, בארצנו, פרק בשמירת הבריאות למען ידעו לקיים את המצוה ״ונשמרתם לנפשותיכם״ והוא בבחינת ״דבר בעתו מה טוב ומה מועיל״.

לאחר מכן הוא מתאר את המציאות המשתנה, ואת סכנותיה:

ארצנו מתפתחת בהדרגה ידועה. מיבשים בצותיה מקימים הריסותיה, ומישבים את המקומות העזובים והשוממים, אשר הוזנחו מאות בשנים מאין יושב. מספר תושביה הולך ורב, לא רק לפי הרבוי הטבעי, אלא גם בהתישבות מספר גדול של עולים חדשים מארצות שונות, וכל זה נעשה בהתאם להתפתחות הארץ שנה שנה.

זה הצד המבריק והמקסים של בנין הארץ ע״י בניה השבים אליה. אולם לבנין זה יש גם צד שני. זה מכוון כלפי המחלות המדבקות והלקויים המרובים בשמירת בריאות הצבור והיחיד. מה רבה העזובה בשדה פעולה זה!

הוא מתאר את ההתיישבות הציונית כתהליך של מלחמה בלתי פוסקת במחלות, המתוארות כחלק מהארץ הריקה, מנותקות מנשאים אנושיים:

טרם בואו של המתיישב העברי, חלוץ העליה, היתה הארץ בחלקה הגדול בלתי מיושבת, שוממה ועזובה, ושטחים רחבים ממנה הוו בצות גדולות, אשר קלעו את חצי המות שלהן במתישבים בסביבתן. וכך שלמו תושבי הארץ, וביחוד העולים הראשונים, מס יקר למחלות המדבקות השכיחות בארצנו, כמו מלריה, אבעבועות, כלבת, גרענת, דיסנטריה, טיפוס המעים וכיוצא באלה. בחיים נשארו רק אלו שמטבעם היו מחוסנים, או שאחרי מחלה מדבקת לא קשה גופם התחסן נגד המחלות, ובדרך זו השלימו את מחולליהן.

בהתייחסות לאוכלוסיה הערבית בולט הפער בין האוכלוסיה העירונית, הפגיעה יותר למחלות, לזו הכפרית. הציבור, על פי תפישת המחבר, הוא זה העירוני והעברי, ועליו יש להגן מבני הארץ המזוהמים:

בימים ההם הגיע מספר תושבי הערים רק לאלפים אחדים, ובני דודנו, הערבים, רוב תושבי הארץ, ישבו מפוזרים ומפורדים בכפריהם, בתנאים בלתי סניטריים. כשהתנועה והקשרים בין כפר לכפר, או בין העיר והכפר לא היו מפותחים כ״כ, היתה קיימת הדאגה רק לבריאות היחיד ולא היתה נשקפת סכנה גדולה לבריאות הצבור. לא כן הוא המצב בימינו, לאחר הופעתו של הישוב העברי המתפתח בצעדים ענקיים.

על פי תפישה הזו הקידמה היא גם מסוכנת, והערבות ההדדית אינה ערך מוסרי אלא כורח רפואי. כך טוען המחבר, ד״ר א. י. לוי, במבוא לספר:

האמרה ״טוב קרטוב אחד של מניעת מחלה מתשעה קבין של רפוי״, יפה היא, ואמת רבה צפונה בה. אולם, במה דברים אמורים, כשכל אחד מהציבור ידע ויקיים את הוראות השמירה על הבריאות. כי הלא בדורנו, חיים אנו בחברה, וכל אחד ערב איפוא בעד בריאות חברו. די לאדם אחד בלבד שלא יזהר במחלתו בימי חליתו, או שהוא במצב של נושא טפילים, למען יעבירינה לאחרים הבאים אתו במשא ומתן, הן לחבריו ולידידיו והן לבני משפחתו.

הספר כולל פרקי מבוא המסבירים את מושגי בריאות הציבור ופרקים מפורטים על המחלות השונות על פי קטגוריות. יש בו צילומים ואיורים, העתקי כרזות וטבלאות מיון. ניכר שהעותק שבידי לא נפתח כמעט, ושעיקר חשיבותו של הספר היא בעצם הוצאתו לאור, בכך שהוא מעורר מודעות אל הנושא.

ההמלצות בנוגע ל-׳מחלות המתפשטות באמצעות ליחה מהאף והפה ומניעתן׳ דומות באופן ניכר לאלה המלוות את התפרצות המגפה הנוכחית. הנה, לדוגמא, ההמלצה לגבי נקיון הידיים:

הידיים משמשניות הן. החולה על פי רוב אינו זהיר במיוחד בליחה, שהוא פולט מפיו או מאפו ונוגע בה בהיסח הדעת. בדרך זו מזדהמות הידים והחולה עלול לנגוע בדבר, אשר אחרים יטלטלהו, יאכלו ממנו, או ישתמשו בו, כמו מכשירי אוכל, סכינים, מזלגות, לחם וכדומה; או יושיט יד ביד ידידו הטוב הבא לדרוש בשלומו ובינתים יחלק לו מנה הגונה מהחידקים של מחלתו. בכל המקרים הללו ייטיב החולה אם יזהר: ראשית, לא לברך את חברו בשלום בתקיעת כף יד; שנית, לרחץ את ידיו מדי פעם בפעם, אחרי נגעו בליחה של האף או הפה; ושלישית, להמנע מנגע בצרכי אוכל או משקה, שאחרים עלולים לאכול או לשתות מהם.

גם להמלצה על בידוד מי שאולי נדבקו יש עבר ארוך:

אנשים שבאו במגע עם החולה עוד בתחילת מחלתו, כלומר, עוד בטרם נקבעה האבחנה של המחלה, עלולים גם הם לחלות. מטבע זה, יש להחזיק אותם במקום מיוחד, עד עבור ימי הדגירה של המחלה.

לא הרבה השתנה, מה? רפואת הציבור של ימינו היא המשך של מסורת ארוכה. ובכל זאת חלה התקדמות מסוימת, שאינה בהכרח רפואית אלא מוסרית.

הפרק המסיים את הספר מתעסק באחד הנושאים שנתפסו אז כחלק מבעיות בריאות הציבור, השאיפה להשבחת המין והגזע. יש לזכור, ולהיות סלחנים: שנת הפרסום היא 1935. לא ידעו אז מה שאנו יודעים היום, לא רק מבחינה רפואית אלא גם מבחינת הסכנות שאליהן תוביל צורת המחשבה הזו. הכוונה כאן, אחרי הכל, היא טובה, אבל דרך הביטוי שלה מזעזעת.

כשנבוא לדאוג להשבחת המין האנושי, תעמוד לפנינו השאלה, איזה סוג של אנשים חשוב לנו, ומה היא אמת-המדה, שלפיה אנו יכולים לקבוע את טיבו של האדם הרצוי לנו, או זה שאינו רצוי ביותר. מובן כי כל אדם החי בחברה, מן הראוי שישרת אותה, לפי כוחותיו ולפי יכלתו, ובשכר זה הוא יקבל את שרותו ממנה. מנקודת מבט זו אפשר לחלק את בני האדם לשלשה סוגים, האיש הפעיל והיוצר, המתכן תכניות ומוציא אותן לפועל, הבונה בנינים, המארגן, או במילים אחרות האדם המחונן כח יצירה, שייך ל״סוג הראשון״. ה״סוג השני״ הוא מחוסר כח יצירה, אבל הוא יכול לשמש גלגל פחות או יותר חשוב, במכונה הגדולה המניעה את חיי החברה. ה״סוג השלישי״, על פי רוב אין ממנו כל תועלת לחברה, ולא עוד אלא שהוא מכביד עליה בהוצאות שונות. הסוג הזה הריהו איבר מדולדל, טפיל החי על חשבון אחרים.

הכותב מסיק את המסקנה ההגיונית, וקובע שיש לצמצם את מספר הצאצאים של אותם טפילים חברתיים. הוא מציין את קליפורניה כמקום בו משתדלים לעקר את מי שאינו אחראי למעשיו, ושגם: ׳תורת העקור בהמונים שנתפרסמה לא מזמן בגרמניה נוקטת בעקר ג״כ אותה המטרה.׳

כשהרופא הטוב מתעסק בשאלת השבחת הגזע בארץ המלצותיו ברורות, והגזענות שלו גלויה ובלתי מתנצלת. המשכילים צריכים להתרבות במקביל לצמצום האלמנטים הבלתי מועילים לחברה.

השאלה אצלנו אינה כה חריפה כמו בארצות המרוכזות והמיושבות. בכל זאת, בשנים האחרונות הורגש הצורך בבתי חולים למחלות הרוח, הרבה יותר מאשר בשנים הקודמות. בית הספר לפושעים צעירים הולך ומתמלא. מספר האסורים בבתי-הסהר לפשעים חמורים כמו רציחות או נסיונות לרצח, התנפלויות ודומיהן הולך וגדל. לאשרנו, רוב האנשים מהסוג האחרון אינם מבני עמנו, מפני שרוב הנוער שלנו והקהל בכללו חדור רוח של יצירה ופעילות, מאין רצון להרוס.

שאלת ההתרבות המהירה אצל הסוג הנ״ל מהווה שאלה חמורה. דבר זה עלול להמיט אסון על התיישבותנו, ובפרט בזמן שמכסת התלודה אצלנו הולכת לאחור ולא לפנים, למרות הכוח הצעיר העולה כיום לארץ. אמנם אין אנו מרוצים ממשפחות בנות עשרה או חמשה עשר ילד, כנהוג בארצות המזרח, בו בזמן שאין ביכולת ראש המשפחה להספיק את צרכי משפחתו. על כל פנים, מספר ילדים קטן כמו אחד או שניים במשפחה של משכילים, או אנשים בעלי רמה תרבותית ידועה, עלול להביא כליון על אותה היצירה והבניה שאנו עסוקים בה.

יש לשפר את הגזע גם כדי להתמודד ולשנות את אופיה הבסיסי של הארץ שבתוכה נבנה המפעל הציוני, המאיימת לעצור את התקדמותו:

כיצד הסביבה עלולה להשפיע על גורלו של האדם? את זאת אנו יכולים ללמוד מאת שכנינו, שעמדו פעם על מרום פסגת התרבות וכי אחרי בואם במגע תמידי עם אלימנט וסביבה יותר גרועה התחילו גם הם את נסיגתם לאחור, עד הגיעם למדרגה שבה הם נמצאים כיום. אין ספק, שכל הבא לארץ ותוהה אל אפים של תושבי המקום ומשוה אותם לתושבי עבר הירדן המזרחי ירגיש שיש התקדמות רבה לטובה בין שכנינו בארץ. נצני הפריחה בינהם התחילו הודות לסביבה החדשה שנוצרה במשך הזמן הקצר. אולם אל לנו להסתפק במה שאנו יוצרים, עלינו לשמור על נצוץ ההתקדמות ולהלהיבו מדי פעם בפעם. אחרת יש חשש שהכוח המתנגד יוכל למשוך אותנו אחרונית.

*

כעת, כוחה המתנגד של מגיפת הקורונה מושך את כולנו אחורנית. ההתמודדות איתה ועם תוצאותיה תדרוש סולידריות חברתית שאיני משוכנע שקיימת כאן. הספר הזה, בן השמונים וחמש, מזכיר את פחד המוות הישן, ואת כך שהרצון להביסו יכול להוביל למקומות אפלים. אני מאמין במדע ובבני האדם, אני מקווה לטוב, אבל לא מאוד אופטימי. ואני חושב שחלק מהותי בבריאות הציבור הוא שמירה על תרבות בריאה ומוסרית. 

הלוואי.

הלוואי.