ארכיון תג: פציעה

חצי שנה פצוע (כולל וידאו)

הבעיה היא שאני מתחיל להתרגל שוב אל האופניים, אל תנוחת הרכיבה החצופה והמיומנת, שגורמת לי להרגיש כמו סייבורג, שילוב מוצלח בין גוף אנושי, שמספק כוח ושליטה, ומכונה שהופכת את זה לתנועה זורמת ויפה, מתואמת.

כבר כמעט חצי שנה מאז שרצתי לעבודה בפעם האחרונה. האם אשוב בכלל לעשות את זה? אולי הגוף שלי, המזדקן והחבוט, כבר לא מסוגל לעמוד במאמץ?

אולי זה יהפוך להיות משהו שעשיתי פעם, לפני שויתרתי ועברתי הלאה, אולי אהיה מישהו שפעם, במשך עשר שנים רצופות, רץ לעבודה, מעין ׳עובדה שאתם לא יודעים עלי׳, משהו מוזר שעבר ונגמר.

הגוף שלי מאכזב אותי. הוא לא עומד בציפיותי ממנו. ככה זה יהיה מעכשיו? ככה נראית ההזדקנות? האם אתגעגע למי שהייתי, אחסה בצל הישגים שאבד עליהם הכלח, פעם הייתי איש כזה, שהגוף שלו היה מסוגל לדברים, לא עוד, אבל אני יכול לעמוד בזה, אני יותר חכם עכשיו, נטול יכולת פיזית אבל בעל ניסיון. זה הרבה יותר שווה, שלא יהיה פה שום ספק, ואני לא מתגעגע בכלל.

אני רוכב! תראו כמה מגניב אני. סייבורג.

סייבורגגגגגג

חצי שנה לא רצתי. 

האם ארוץ שוב?

לפני כמה ימים, באחד מהזמנים העייפים והנואשים שהמקום הזה מזמן, צפיתי עם בתי בהקלטת ריצה שהתרחשה זמן קצר לפני כן, תחרות 10,000 מטר, באיצטדיון שהיה כמעט ריק מקהל בגלל הקורונה ובגלל שהריצות האלה, למרחקים הארוכים, נחשבות למשעממות ולכן נדחקות לזמנים שלפני או אחרי הדברים המעניינים.

ראינו יחדיו איך גופו המתורגל של המנצח, שרץ כמעט לבדו, מנותק מהשאר, דוחק את גבולותיו.

כמה זה יפה, רגל אחרי רגל, כמו ריקוד, והפנים צריכות להיות משוחררות כדי ששום מאמץ לא ילך לאיבוד, כדי לייצר ריצה מושלמת, הטובה ביותר האפשרית.

לפעמים הרגשתי ככה. האם תהיה לי עוד חוויה כזאת?

אולי זמני עבר?

אני רוצה להאמין שעוד אחזור לרוץ, וכל חוסר הבטחון הזה יתגלה כתופעת לוואי של התמודדות עם פציעה מעצבנת, אבל אי אפשר לדעת.

אי אפשר לדעת. 

סייבורגגגגג. 

הזכות לתנועה

לפני שלושה חודשים הגוף הרגיש טוב. הייתי מהיר ומאומן, בשלב המעבר בין אימוני בסיס להכנה ספציפית למרתון תל אביב. חצי שנה בניתי את זה, מאז מרתון אמסטרדם שאותו סיימתי עם תחושת פספוס. המטרה שלי, כמו בשלושת המרתונים האחרונים בהם השתתפתי, הייתה לרדת משלוש שעות. הרגשתי שכשלונותי הקודמים הכינו אותי להצלחה הפעם. הייתי מוכן להתפשר גם על שבירת שיא אישי, או אפילו על ריצה טובה, כזו עם תחושת הישג בסופה.

זה לא שאיכפת לי כל כך מתוצאות. אבל הן עוזרות בכדי להפוך את האימון, ולמעשה את החיים, את התהליך המתמשך של בניית הקשר ביני לגופי ולתנועה שאנו מפיקים יחדיו, למעניין יותר, למאתגר. להיות במקום בו עוד לא הייתי, לחוות זאת באמצעות גופי, לגלות משהו. אני אוהב לרוץ.

ואז נפלתי, בריצה יומיומית, בדרך חזרה מהעבודה, ליד פארק צ׳ארלס קלור, במקום בו שתי מדרכות מחוברות ברשלנות ותאורת הרחוב מחורבנת. עיקמתי את הרגל, התעופפתי באוויר והתרסקתי על הריצפה. חתיכת נפילה זאת הייתה, וכבר בדרך הביתה הבנתי שאמנם לא שברתי את הקרסול אבל דפקתי אותו טוב טוב, ושכנראה הלך המרתון.

זה היה מבאס אבל לא נורא. פציעה מאלצת אותך לטפל בה, אבל גם להניח לה להחלים. היא עימות בינך לגופך, גם היא תהליך. פציעות הן דבר מעניין, בריצה. הפציעה הזו, להבדיל מקודמות איתן התמודדתי, נבעה מטראומה פיזית ולא מכשל הנובע ממאמץ יתר. זה הפך אותה לאחרת עבורי ואיפשר לי להרפות מאותו אתגר שמלווה את הריצה שלי כבר שנתיים. השנה כבר לא ארד משלוש שעות. לא נורא.

כנראה שהייתי צריך להפסיק לרוץ לחודש וחצי, ללכת לאורטופד, לעשות צילומים ופיזיותרפיה. הייתי קצת טיפש, ולא הערכתי נכונה את חומרת הפציעה. כך שחזרתי לצלוע בריצה לעבודה וחזרה אחרי שבועיים, ומצאתי אתגר חדש, השתתפות במקצה החצי מרתון במסגרת מרתון פלסטין.

זה אירוע ריצה מעניין, שהתקיים בפעם הרביעית השנה. אני מודע לקיומו מתחילתו, אבל רק השנה אזרתי אומץ להרשם מתוך מחשבה שאולי כן ואולי לא, ומקסימום לא אגיע ואפסיד את דמי הרישום. הוא מתקיים בבית לחם, עיר שהצבא אוסר כניסת ישראלים אליה, כך שההשתתפות בריצה היא עבירה על החוק הצבאי. מרגש. לא מסוכן, לא באמת, והחוק הזה טיפשי ובלתי ניתן לאכיפה, אבל כן, מרגש. רציתי לראות איך זה בצד השני.

הפציעה סירבה להחלים. כל ריצה לעבודה וממנה הייתה על כאב. רק לפני פחות מחודש עשיתי את המעשה המתבקש והתחלתי טיפול אצל פיזיותרפיסט אותו אני מכיר כבר שנים, ושאליו הייתי צריך להגיע מייד אחרי הנפילה. הוא עזר בהחזרת העצמות שזזו למקומן ובשחרור מנגנוני התנועה שהסתיידו והצטלקו.

נפלתי בחניון של פארק צ׳ארלס קלור, שהוא שכונת מנשייה, שנכבשה, פונתה מתושביה ונהרסה ב- 48. אותן הריסות פונו בשניות ה- 70, נערמו ונדחפו לים, כדי ליצור את המדשאות ואת הטיילת. אני יודע ומודע לזה, אבל רק מסיפורים. למדתי להסתגל לחיים ברקמת הצלקת המחברת בין תל אביב ליפו. אני גאה ביכולתי להיות בן המקום, כפי שאני מבין אותו, בלי להיות יליד מובהק שלו. באזור שבו אני גר ובו אני זז אפשר לדמיין איך היו הדברים לפני הפצע הגדול של המלחמה ההיא.

הטיפול, ותהליך ההחלמה הטבעי, עזרו. הגוף איפשר לי לרוץ. בית לחם רחוקה 57 ק״מ מביתי, אבל צריך לחשוב על איך לעבור את הגבול. זה לא מסובך. ניסיתי לברר, בהודעה פרטית מנומסת למארגנים, מנוסחת בלשון מתלהבת של רץ, אם הגעתי להשתתף במרוץ תהיה בעיה, להבהיר שאיני מתכוון ליצור בעיות משלי. לא נעניתי ולכן הסקתי שהכל בסדר. צדקתי.

פעם ראשונה שלי בעיר פלסטינית, כזר. הייתי בערים כאלה קודם, בהפגנות, וגם, מזמן, כחייל, אבל כעת הישראליות שלי לא שיחקה תפקיד. אני יודע מספיק ערבית בכדי להבין ולנהל שיחה פשוטה. כולם יודעים אנגלית. זו עיר תיירות בעולם השלישי, ענייה ודחוסה. היא יפה וחיה מאוד. הכל מאוד מבולגן ומאוד מסודר. לא דיברתי הרבה, בעיקר הסתכלתי והקשבתי. למי ששאל אמרתי שאני מתל אביב.

יש זן של תיירים, אירופים ואמריקאים, שלא הבחנתי בו באופן כה מובהק עד עכשיו. הם צעירים רוצי טוב, מגניבים מדי, לא מבינים כלום בעצם. חלקם מתנדבים בארגונים שונים, חושבים שהם משנים או עוזרים במשהו, אבל הם בעצם משתתפים בגרסא מעודכנת של ׳הטיול למזרח׳ של סבי סביהם, אותו מסע לאוריינט שהיה מסורת של אינטלקטואלים מערביים בראשית המאה שעברה. בסוף יחזרו למקום ממנו באו וישאירו אותנו לאכול את כל החרא.

אנשים כאלה הם שיזמו את אירוע הריצה הזה, המחבר בין שתי הצהרות, ספורטיבית ופוליטית, הזכות לתנועה.

אני מכבד את הזכות הזו ומאמין בה בכל ליבי. ואני חושב ששלילת הזכות הזו, והפצע של 48, הם במרכז הסכסוך הישראלי פלסטיני. הזרים המעצבנים מבינים משהו.

כי זה לא רק עניין של זרים אלא בעיקר גם אירוע עממי, פנים פלסטיני, וכנראה שבמקום תחת כיבוש הכל חייב להיות פוליטי. ומשתתפים בו המון צעירים, שחלקם ממש לא מאומנים אבל זאת הריצה הראשונה שלהם והם יראו לכולם מה זה. ויש המון נשים, גם מקומיות, גם דתיות, וישראל, והחיילים או המתנחלים לא קיימים בכלל, ההתנחלויות הן סתם בנייני שיכונים כעורים במרחק והכיבוש חומת בטון מכוסה ציורים.

והריצה קשה ומעניינת, מזנקת מכיכר כנסיית המולד, בירידה תלולה דרך העיר עד שפתאום מופיע מגדל השמירה של קבר רחל, ואז לתוך מחנה פליטים, בועה דחוסה של רצון שיבה ועוני, ואז דרך רחוב רחב שכולו סגור עבורנו, הרצים, ואנשים מעודדים, וכולם שמחים, גם אלה שמתאמצים. טיפוס מתון עד אמצע הדרך ואז ירידה בדרך חזרה.

אז הרגשתי שהרגליים חוזרות לחיים, שהתנועה משתחררת. הרשיתי לעצמי לרוץ קצת מהר כשהתקרבנו חזרה לעיר, יודע שאין ספק שאצליח לסיים. ארגון הריצה היה חובבני אבל מסור. הכיכר הייתה מלאת חוגגים בסיום. המדליה עשויה עץ זית חרוט. היה מקסים.

בדרך חזרה עברתי במחסום 300, המעבר בין בית לחם לירושלים. היה תור של גברים, נשים, ילדים, תיירים ומקומיים. עמדנו 45 דקות בלי שהתור יתקדם אלא רק יתארך. הרמקולים פלטו מדי פעם שברי מילים או משפטים. אי אפשר היה להבין אם אלו הוראות פנימיות או סתם בדיחות שהחיילים מספרים זה לזה כדי להעביר את הזמן. בסוף התקדמנו ואז הראיתי את תעודת הזהות שלי למישהי מאחורי זכוכית שרוטה. היא לא אמרה מילה ונתנה לי לעבור. אם הייתי צריך לעבור במחסום הזה דרך קבע הייתי משתגע. מי שמצליח לעמוד בזה ולא להשתגע הוא גיבור.

אין לי דרך להבין את חוויית החיים הפלסטינית. גם אני באותו ׳מסע למזרח׳ בו האשמתי את חברי ארגוני זכויות האדם והתיירים שבאו לחוות את המלחמה לעצמאות הפלסטינית. אבל אני מסוגל להזדהות עם הקשיים ולהעריך את המאבק לבניית חברה תחת כיבוש. בזכות המרתון הזה ירוצו יותר אנשים, ואולי חייהם הקשים יהיו מעט טובים יותר. בזכות המרתון הזה יותר ויותר אנשים, בארץ ובעולם, ילמדו ויהיו מודעים לקשיי התנועה הפלסטינית. שני האתגרים האלה ראויים בעיני, ואני גאה בריצה הזו מאוד. עכשיו אוכל לנוח, שנת הריצה שלי מסתיימת טוב.

IMG_1134

סרטון שצילמתי תוך כדי הריצה ואחריה

מאבד את השפיץ

בקיץ הזה דברים לא קורים כפי שהיו אמורים.

לפני קצת פחות משלושה שבועות, ביום שישי בערב, יצאתי לריצה. תכננתי שזו תהיה ריצה ארוכה יחסית, קרוב לשלושים קילומטר, כחלק מאימונים לקראת מרתון ברלין הקרוב, אליו אני רשום. אני אוהב לרוץ בלילה בקיץ, ואפילו בזיעה השוטפת יש משהו מהנה כאשר מתמסרים אליה, כמו בריצה בגשם, הכל רטוב, אין דרך להימנע מזה.

בחודשים הקודמים רצתי באופן רציף, מהר יחסית, ומאז שהתחיל החופש הגדול איני צריך להתמודד עם המשקל המגביל של התרמיל בריצות לעבודה וממנה. משהו התחדד בי ובגופי. האימונים עשו את מה שהיו אמורים ושינו אותי, וחשתי שלצעדי נוסף איזה בטחון, איזו תנופה וקלות. הרגשתי כספורטאי, חובב כמובן, כזה שמתחרה רק עם עצמו, כמובן, לא צריך להגזים פה. ובכל זאת, סוף סוף, חשתי שאני רץ בלי תירוצים, בלי צורך להתחשב בעובדת היותי מעשן לשעבר או בערך הטיפולי של הריצה, פשוט, כי זה מה שגופי יודע לעשות. זו תחושה מתנשאת, של לדעת משהו שאחרים לא קרובים להבין, אבל הרווחתי אותה ביושר, כך חשבתי, הרגליים רק מלטפות את המדרכה, מחליק דרך אוויר הלילה הלח.

רצתי את אלנבי, ואז את בן יהודה, ואז, דרך הנמל, אל הטיילת החדשה שבצד שדה דוב. אני מאלתר על בסיס מסלולים אותם אני מכיר, מוסיף מדי פעם קטעים חדשים. בגלל המלחמה, שעוד נראתה אז קצרת מועד, כמו עניין שיגמר אוטוטו, עסק של טייסים, טילים וכיפת ברזל, הרחובות היו ריקים יחסית, שלווים. האזעקה שנשמעה כאשר עליתי לכיוון רמת אביב הפחידה אבל גם שעשעה אותי. בגלל שהבטחתי לבת זוגי שאזהר ואתפוס מחסה בלמתי במהירות ונכנסתי אל מתחת קומת עמודים של בניין הקרוב לכביש, ממשיך לזוז מרגל לרגל. צמד נערים על קורקינט חשמלי, צווחים מאושר, סוף כל סוף קורה כאן משהו, חיפשו ומצאו את הכניסה לחניון. בשמיים, מעל תל אביב, ראיתי את כדור האור של התפוצצות טילי היירוט וספרתי, עשרים ואחת, עשרים ושתיים, ככה עד שעברו יותר מעשר שניות, כדי להבין כמה רחוק זה היה ממני. והמשכתי לרוץ.

כאב קטן, חדש, ניקר בשוק שמאל. צריך להזהר מכאבים חדשים, למרות שלרוב הם חולפים מאליהם, שלב שצריך לעבור דרכו, מהמורה. היה לילה חם, ובמרכז המסחרי של רמת אביב ג׳ עצרתי לרגע שוב, מול מאוורר גדול שהפיץ לחות לרחבת בית קפה ריקה מלקוחות. מתחתי קצת את הרגל והמשכתי. זה בטח שום דבר. הסתבכתי קצת ברחובות השכונה הגובלת באיילון. הכל היה ריק ומת. הבתים המפוארים הסתגרו מאחורי גדרות ושערים. הכאב לא חלף. הכל בסדר כל עוד מכניקת הריצה לא נפגעת, צריך לעבור את זה. מצאתי את היציאה מהשכונה וחציתי את דרך קק״ל, את איילון, לתוך שכונת תל ברוך, אותה אני דווקא מחבב. הכאב התגבר. צלעתי. עצרתי. הבנתי שנפצעתי.

טילפנתי לבת זוגי, שבדיוק סיימה ארוחה עם משפחתה, וביקשתי ממנה לאסוף אותי. המשכתי לצלוע עד הלונה פארק, עד תחנת הדלק שלידו, שם קניתי שתיה ממוכר צעיר, שפירורי כריך שאכל נצמדו לזוויות פיו, וששאל אותי אם בנוסף למיץ ולמים אני מעוניין גם לקנות טלוויזיה עם מסך שטוח, במבצע. גלגלתי את בקבוק מיץ האננס הקר על השוק הכואבת, מעריך את הנזק בעודי ממתין. מתיחה, כלומר קרע קטן בשריר, כבר היו לי פציעות גרועות יותר ובכל זאת, יכול להיות שהלך המרתון. לא הייתי עצוב אלא מהורהר.

את המרתון הזה לא היה לי חשוב במיוחד לרוץ. כבר השתתפתי בו, כמרתון השני אותו השלמתי, לפני שלוש שנים, וזו הייתה חוויה מצויינת, אבל לא הייתי משוכנע שכדאי להתחייב למרתון סתיו בשנה הזו, או שאולי עדיף שאתמקד בבניית בסיס לטווח ארוך ושאשקיע את המרץ והמחויבות שדורשים אימונים למרתון כזה בדברים אחרים, כמו כתיבה ומשפחה. טים נוקס, כותב הספר עב הכרס ׳תורת הריצה׳ (Lore of Running) טוען שקשה לשלב בין מאמץ אינטלקטואלי אמיתי לאתגר פיסי משמעותי, וששני הדברים מתנגשים. ריצה יכולה לתמוך בכתיבה, אבל לא כאשר היא רצינית, לא כאשר אתה מתעקש לדחוק את גבולותיך. ובקיץ הזה רציתי לכתוב.

אולי לא הייתי צריך להרשם למרתון הזה מלכתחילה, אבל הרצון לרוץ מרתון מהיר, והידיעה שבמרתון ברלין אפשר לרוץ מהר, והפחד שאם לא ארוץ מרתון סתיו הקיץ שלי יהיה ריק ממטרה, כי אולי לא אצליח לכתוב, גרם לי להרשם להגרלה שהוכרזה השנה בנסיון לסנן בין כל מי שרצה לרוץ בו, שבעים אלף נרשמו ורק שלושים וחמישה אלף זכו ואני בינהם, כך שהמזל הוא שקבע. הפציעה אפשרה לי להשתחרר מהרודנות הזו, אולי אני לא חייב.

נחתי, קיררתי את השריר הפגוע בקרח, כמו שצריך. החלטתי לא להתעקש בכל הכוח, לא לעשות פיזיותרפיה או לרוץ במים, לטפל בעצמי בעצמי ולראות איך הגוף מגיב. חזרתי לרוץ אחרי כמה ימים אבל בעדינות, בלי לאתגר כלום. המלחמה הסתבכה בינתיים והיה טוב לדעת שאין לי תוכניות חשובות, מטרות אימון שאי אפשר לדחות. ככל שממדי הסבל והזוועה התבררו עוד כך רציתי להיות קרוב לבת זוגי ולבתי ולא לרוץ רחוק, והפציעה אפשרה את זה, שחררה אותי ממשמעת האימונים, לרוץ כל יום, לא משנה מה, אם לא קשה זה לא שווה. במפתיע, דווקא הגישה הזו עזרה לי להחלים מהר יחסית. תוך שבוע וחצי כבר חזרתי לרוץ כמעט כמו קודם. טוב שלא ביטלתי את ההשתתפות במרתון או הזמנת המלון. ידעתי שהמלחמה תגמר בקרוב. רציתי לשוב לרוץ מהר. יהיר מדי.

בין דירתנו לבניין השכן יש רווח ברוחב שלושה מטרים ובו מרפסת גג גדולה, בה אנו מטפחים גינת עציצים. ציפורים שונות מקננות בתווך הזה, המוגן יחסית, ואנו נהנים מתחושה של טבע ומציוציהן, וחווים את הדרמות המלוות את הקינון, מאבקי הטריטוריה, בניית הקן, הדגירה, בקיעת הגוזלים, טיפוחם עד שהם עוזבים. מדי פעם נופל גוזל מהקן ולרוב אין מה לעשות. ככה זה בטבע, חיות מתות. אבל אנחנו מנסים ככל יכולתנו להתמודד מול גזירת הגורל הזו, וכאשר הבחנו בגוזל מיינה, גמלוני וגרמי, נראה כגרסה מיניאטורית של דינוזאור קדמוני, מקרטע על הרצפה, הכשרנו לו קן חלופי מקופסת קרטון בתקווה שבכל זאת ישרוד. זו הייתה הפתעה משמחת לראות שהוריו, שצווחו בחוסר אונים כאשר אבד להם, גילו את הקן המלאכותי, האכילו ושמרו על הגוזל. היה בזה מעט תקווה ונחמה בתוך הייאוש שרק הלך והתגבר עם התגלגלות והעמקת המלחמה והסבל.

אבל הגוזל, שבתחילה לא נתנו לו שם, אבל עכשיו הפך בפינו לדינו, קיצור של דינוזאור, לא מסכים להשאר בקופסת הקרטון, ומדי פעם מטפס על שוליה, מנופף קצת בכנפיו שעדיין אינן מוכשרות לתעופה וצונח שוב אל הקרקע. עכשיו אנחנו כבר מתורגלים, איך לתפוס אותו בעדינות, שלא יפגע, איך להרחיק משם את הכלבה והחתול, ויודעים שכנראה סופו כבר נגזר ואנחנו רק דוחקים אותו עוד קצת, אבל בבוקר אחרי שהשבנו אותו לראשונה לקן שהכשרנו עבורו, כאשר הבחנתי שנפל, מיהרתי ולא נזהרתי. הצלחתי לתפוס אותו, לטפס על השרפרף שמתחת לקופסת הקרטון, להניח אותו בתוכה, אבל מיהרתי מדי לרדת, ונחתתי לא טוב על הרגל הפגועה, שעדיין לא החלימה לגמרי.

הפציעה הפעם, ככל פציעה חוזרת, הייתה חמורה יותר, והיא חיסלה את האפשרות שאחלים במועד בכדי לחזור לתוכנית אימונים שתאפשר לי לרוץ את מרתון ברלין בתוצאה סבירה. במישוש ניתן להרגיש את הקרע, כואב לי ללכת, וכדאי שלא ארוץ, שאתן לשריר זמן ואפשרות להחלים לגמרי. זו פציעה שאופיינית לרצים מתבגרים, ובזה כשלעצמו יש משהו כמעט מעליב. הגוף שלי מוכיח לי שאני כזה, מתבגר, אחרי שיאי הפיזי. עלי להכיר במגבלותיו ובמגבלותי.

ועכשיו, אחרי שתי הפציעות, אחרי אובדן משמעת האימון, כשאיני רץ, גופי קהה, הקלות והיוהרה שבו דוהים ועוד מעט יעלמו לגמרי. אני מקווה לשקם אותו אבל יודע שזה יקח זמן ושהרץ שאהיה יהיה שונה מזה שדמיינתי. שישה שבועות הוא זמן ההחלמה הצפוי לפציעה ברקמה רכה, אבל הצלקת נשארת. לא נורא, ככה זה. אם אהיה זהיר, אם הגוף יתן לי, ארוץ במרתון טבריה, בינואר הקרוב, ושם אולי תהיה לי תוצאה טובה, כאשר את שיא האימונים אעשה במקביל להוראה. זה כיף, לרוץ וללמד, זה עובד טוב ביחד. בקיץ הזה אתעמק עוד בכתיבה, ואקווה שהמלחמה תגמר כבר, ושנזקיה לא יהיו בלתי הפיכים.

דינו

דינו, גוזל המיינה, צופה מחוץ לקן אל העולם אותו כנראה לא יזכה להכיר