תודה למגיבים על הרשימה האחרונה.
מצרף סרטון מימיו האחרונים של פפ. בסופו אפשר לראות איך הוא מחייך.
תודה למגיבים על הרשימה האחרונה.
מצרף סרטון מימיו האחרונים של פפ. בסופו אפשר לראות איך הוא מחייך.
אני מנקה את הבית לקראת פסח, מטאטא את השערות של פפ מהמקום בו היה המרבץ שלו. לא אצליח להיפטר מכולן. הן דביקות ועקשניות.
אתמול בלילה הוא מת כאן, כשהיד שלי המונחת עליו עוזרת לו לוותר, לשקוע. הוא מת יפה, רגוע ושלו, שבע ימים. חפרתי לו קבר בפינה הצופה על הכניסה לבית שבו עברו חייו. יותר מחמש עשרה שנים שאנחנו גרים כאן יחד, וזהו, אין יותר, נגמר.
כלב טוב היית, פפ. נכנסת לתוך חיי במקרה, והיית החלק היציב ביותר בהם. האופטימיות שלך השלימה אותי.
צילמתי אותך קצת בימים האחרונים, ודרך זה גיליתי כמה אתה זקן. עד לפני כמה זמן עוד אפשר היה להתבלבל. היית בלונדיני, ושיערות השיבה השתלבו יפה בפרווה. אפילו בצליעה שלך, שריד לתאונה שעברת לפני יותר מעשר שנים, היה משהו חינני. אבל לקראת הסוף זה הפך קשה. אני חושב שמתת בזמן.
שעון החיים השונה של האדם והכלב, שלי ושל פפ, מתסכל, לא הוגן. אני רגיל מאוד אליך וקשה לי לחשוב על היעדרך.
אני שוטף ומניח לייבוש את קערת האוכל. היא תשמש את הכלב הבא שלי, שלא יהיה כמוך.
זהו המשך לסיפור מרי גרה בחדר כביסה אשר אני מקווה שעומד בפני עצמו.
לילה, אני שרוע מול הטלוויזיה, והמוח קרוע מערבוב של גראס ואלכוהול. הכלב בוהה בי מפינתו, מנסה, בלא הצלחה יתרה, לסדר את בסמרטוטים המשמשים לו כמרבץ כך שיפרידו בינו לבין הרצפה הקרה. הוא בוטש בהם בכפותיו, תוך השלמה שלווה ונתונה מראש עם חוסר ההצלחה הוודאי. במבטו אלי אין תוכחה, אלא רק תהייה והגות. האם שק תפוחי האדמה הזה, המוטל בלא נוע על כיסא הקש המתקלף, בעל הבית, אני, יתנער משרעפיו, ויוציא אותו לטיול?
תעלומה זו תפתר בסוף, וכל מה שדרוש כעת הוא המתנה דרוכה, כך שלא יפספס אף תנועה או רמז, כמו בכל סיפור בלשי טוב. עבורי, מדובר בקונפליקט פנימי לא פשוט בין רגשות האשמה, אשר אותם דווקא קל ביותר לדכא, תחושת האחריות, כי הכלב לא יצא מאתמול, והידיעה הברורה שכל קימה מהכיסא תוביל רק למקום אחד – למיטה.
ובדיוק אז הטלפון מצלצל, יש לך שיחת גוביינא, ואז קולה הרועד, שמבשר לי מי מחכה שאשלם בכדי לדבר איתו.
– אני.
אצבעותי רועדות כשאני מקיש את האישור, מנמיך את קול הטלוויזיה, קם ממקומי.
– מה קרה?
קולה סדוק ולחוץ, על גבול הבכי, אבל היא לא היסטרית.
– יש גופה בחדר מדרגות שלי.
אני לא מופתע. אני קר ויעיל.
– טלפנת למשטרה?
– הם כבר פה. ירדתי לזרוק את הזבל, ופתאום ראיתי אותו. הוא עטוף כולו בניילונים, כאילו מישהו שם אותו שם.
ואחרי שהיא יורה את המשפט הזה ברצף, שטף דיבורה נקטע פתאום, ויש בינינו רק קולות נשימה.
– הוא בבית?
– לא. אני לבד.
והיא נשמעת כמעט נואשת כשהיא אומרת את זה.
– אני בדרך.
הטרנטה מתניעה בקושי, למרות שהמנוע עדיין חם מהנסיעה האחרונה, חזרה מהמנזר. שוב שתיתי כוס אחת יותר מדי. אני מרגיש את זה עכשיו, איך למרות האדרנלין אני בכל זאת לא חד לגמרי, לא צלול מספיק.
אני אצליח להגיע עד אליה. כבר נהגתי במצבים גרועים הרבה יותר. אולם לשם כך עלי להתאמץ. ריכוז נקנה בזיעה. אז אני מחכה בין נסיון ההתנעה הראשון, לשני, לשלישי, מנצל את ההפסקות בכדי לנשום עמוק, לסלק את הצל המכסה על הבהירות, לאזור יכולת מחשבה ופעולה.
טרטור המנוע מנסר לבסוף את השקט של אזור התעשייה, נענה בקול יללת הבכי של הכלב, העולה מדירתי הנעולה. הוא בוכה בכל פעם שאני יוצא מהבית. שוב לא יצא לטייל.
אבל עכשיו אין התלבטות, יש דרך, חמש דקות נסיעה, שצריך לעבור. יש גופה עטופה בניילון שממתינה לי, ויש אותה.
רחוב השפלה. אני נוטה לקרוא את השם כתיאור מצב ולא כחבל ארץ. אמבולנס וניידת משטרה עומדים ליד הכניסה לבית, והזרקורים שלהם מהבהבים בצבעים משלימים, כחול וצהוב, מאירים את הדקלים הנישאים, את הבניינים האפורים והמתקלפים שבשולי התחנה המרכזית.
לפני היציאה מהטרנטה אני נתקף בגל קצר של חרדה, בודק את הבל נשימתי, נושף לתוך כפות ידי ואז מרחי את הלחות, מגלה בה תמהיל של ניחוחות עשן סיגריות וגראס, טוסט עם רוטב עגבניות וברנדי זול. העירוב חמצמץ וכבד, אבל יש בו משהו מוכר, ביתי ומרגיע. כך או כך, צמד השוטרים שעומדים ליד האמבולנס אינו מגלה בי התעניינות כלשהי. אני מצית סיגריה, גם כדי להתחבא מאחורי מסך העשן שלה וגם כי זה נראה לי מתאים, נושם עמוק ופותח את הדלת.
זוג רגליים עירומות, עטופות ביריעת ניילון וקשורות בסלוטייפ, זה כל מה שאני מספיק לראות, מאחר והאלונקה כבר על האמבולנס, ולי ממש לא נעים להתקרב. חובש גבוה נוגע בכתפי ומזיז אותי הצידה, סוגר את הדלת האחורית. תוך דקה הם כבר לא שם, ופרט לניידת ולשני השוטרים הכל רגוע.
איפה היא?
אני מציץ לתוך חדר המדרגות החשוך, סוקר את הרחוב, היא לא שם. השוטרים מתעלמים ממני, מדברים ביניהם.
– בטח מישהו שמת באמצע זיון.
– אבל עטפו אותו יפה, מה?
– כמו מתנה. כמו בשר טרי בסופרמרקט.
אני נכנס אל הבניין, מדליק את האור. בתחתית גרם המדרגות מצויירת הצורה בה נמצאה הגופה, אליפסה מוארכת, נטולת בליטות, כמו זחל גדול. אני נזהר לא לדרוך על הקווים.
דלתות מוגפות תמיד גרמו לי לתחושת חוסר נוחות ועצבנות מצדן האחד, ולביטחון מסויים ביכולת להתעלם מהעולם מהצד השני. בכל מקרה, כרגע אני בצד הלא נכון, וצעקת המי זה שעולה מבפנים רק מגבירה את ההרגשה.
– אני.
אני אומר בקול מהוסה. אחרי הכל, לילה, ולמרות שנראה שבבניין הזה אף אחד לא גר אני יודע שמאחורי חלק מהדלתות הנוספות הפונות אל חדר המדרגות נמים אנשים.
– מי זה?
חזק יותר, ושתזדיין הבושה.
– אני!
– מי?
עם כל הלב, במלוא הגרון.
– אני!!!
הדלת נפתחת, והיא שם, בכלל לא שבורה ובוכייה אלא מחוייכת.
– היה פתוח.
– לא ידעתי.
– אתה לא צריך לצעוק ככה. אנשים ישנים פה.
– הפה שלו היה פתוח.
אנחנו שותים קפה. אני יושב על כורסת העור של החבר שלה, מתחת לסינטיסייזר. שנינו מעשנים.
– השוטרים אמרו שיכול להיות שהוא מת באיזה בית זונות.
– אבל למה הביאו אותו לכאן?
– אולי רק עד כאן הספיק הדלק.
אנחנו מגחכים, לא בגלל שהבדיחה הייתה מוצלחת אלא מתוך כבוד לניסיון. הכלב של החבר שלה, שחור, מכוער ודחוס, בעל ביצה אחת אחרי שהשנייה נקטעה במהלך קרב, לועס אבנים שמוטלות סביב המרבץ שלו ובוהה בנו.
– ואת הראשונה שמצאה אותו?
– כן.
היא מישירה אלי מבט, ואני, כרגיל, משפיל את שלי.
– אבל זה בסדר. כבר שכחתי מזה.
– את מכירה את מרי?
אני נותן לשאלה להיפלט, כאילו סתם, לשבור את השתיקה שנפלה פתאום על שנינו. על השולחן מונחת קערה שעליה פרח גראס מפואר, ואני מתמקד בו בכדי לא להביט עליה.
– תגלגל לך משהו. הוא אומר שזה מצויין.
אני מהנהן. הערפל בתוך ראשי כבר התפזר, וכעת יש בו בעיקר מהפכה, שאריות של מסיבה. הגיע הזמן לחזור אל הבריחה מהמציאות.
– מרי? היא קצת משוגעת, לא? מוזנחת כזאת. למה, נהיה לך משהו איתה?
– כן. היה משהו.
– יופי. שמעתי שהיא חכמה.
אני מפורר את הפרח, מפריד את הזרעים.
– איפה הוא?
– לא יודעת. הפלפון שלו לא זמין.
– הוא צריך לחזור?
– בטח. הוא גר כאן.
היא מתרווחת לאחור בכורסתה, מושכת אליה את רגליה. בגדי הבית שלה, מכנסי טרננינג מהוהים, חולצה דהויה וכפכפי פלסטיק, מצליחים להיראות כהצהרת אופנה. זה הקולב ולא הבגד.
– מה עובר עליך?
קולה קר ומרוחק. אני לא רוצה להיות כאן פתאום.
צד אחד של החדר ממלא בכל המכשירים שלו, ובצד השני יש מיטת ברזל שחורת מצעים ושידת פח עמוסה בגדים. אנחנו באמצע, אבל הראש שלי כבר לא פה. הוא מביט עלינו מגבוה.
כוס קפה שניה, שיחה קטועה, שבכל זאת מתגלגלת.
– אנחנו צריכים לחזור לכתוב ביחד.
– כן. זה היה כיף.
– אנחנו צריכים להמשיך לעבוד.
– כן. אנחנו צריכים.
ההתלהבות היא רק על פני השטח. אין מה לדאוג, איש מאיתנו לא מתכוון לתרגם אותה לפעולה.
– זה יצא טוב. לא גמור, אבל טוב.
– אי אפשר לנסות למכור את זה?
– זה עוד לא גמור.
– טוב, אז בוא נגמור את זה.
– בואי נגמור.
– בוא.
אין מה לדאוג. אני הרי בכל מקרה לא כאן, זו רק קליפת גופי, שם למטה, והמילים הן רצף סתמי ומשומש המתגלגל ללא שליטה, כיסוי חלקי לרצונותי המודחקים.
רעש אוטובוס ראשון עולה מדרך פתח תקווה. הכלב של החבר שלה ישן מתחת למתלה הבגדים, מוקף באבנים שהוא נושא הביתה מטיוליו, נושם בכבדות.
היא מלווה אותי אל הדלת.
– את תהיי בסדר?
– מה נראה לך?
– שכן.
אני כבר במסדרון. היא עוצרת לרגע.
– תיזהר קצת, עם מרי.
– היא חמודה.
– היא משוגעת.
– אני אוהב משוגעות.
– כן. זאת הבעיה שלך.
הדלת כבר פתוחה, וכבר הדלקתי את האור בחדר המדרגות.
– תישני טוב.
– אל תדאג. גם אתה.
אבל לפני שהיא סוגרת את הדלת, שולחת אותי אל המסע אל מעבר לציור הגופה שלמטה, היא בכל זאת מתרככת.
– תודה שבאת. נורא פחדתי לפני זה.
והיא מחייכת אלי, וחם לי כאילו חיבקה אותי.
הביתה, אל הכיסא, אל עוד ג’וינט אחד, אחרון, כדי להמם את נחשול הלבטים שמאיים להתפרץ, אל הכלב שלי, שצריך להוציא לטייל.
זה כבר כמה שנים שאת הקניות שלי אני עורך במכולת השכונתית. היא נטולת שם או הדר, כוך עמוס מדי, גבב של ערמות בקבוקי שתייה, קופסאות שימורים ומקררים דחוסים, שתמיד צריך לבדוק אם לא פג תוקפו של החלב שמוציאים מהם. יש בה דלפק מכוסה פורמייקה, עליו מכינים סנדוויצ’ים בבוקר. מפעילה אותה משפחה שלמה, אימא מזדקנת, דועכת, שאת הצ’קים כותבים על שמה מאז שנפטר בעלה, לפני קצת יותר משנה, בן מבוגר, שהתחתן עם אישה אוקראינית, ושיש לו ילדה ממנה (אבל לא מדברים על זה), שתי אחיות מקסימות שעובדות תמיד יחד ובן צעיר, שהצטרף לצוות רק לאחרונה, לפני שנה או שנתיים, ועדיין נראה קצת מתוסכל מזה.
זה נוח, מכולת. יש מקום קבוע בו אני קושר את הכלב, שמקבל שם ליטופים מכל מי שרק עובר ברחוב. הוא אוהב ללכת לשם. הם מחזיקים את הסיגריות שאני מעשן, מכירים אותי בשמי, רושמים לי. אני מצטייד כל פעם במה שאוכל ואעשן באותו יום, ומחדש את מלאי מצרכי היסוד, קפה, חלב, סבון, כאלה. יותר פשוט כאשר ההיצע מוגבל. ככה גם מתבלט כל שינוי וחידוש. מקרר הקפואים החדש, לדוגמא, שהצליחו איכשהו למצוא לו מקום, שינה לגמרי את התפריט שלי.
ההיכרות השטחית שלי עם מי שמתפרנסים ממה שאני מבזבז יכולה להיות מעיקה לפעמים. לעיתים המכולת מלאה בחלכאי השכונה, שותים בירות, יושבים מול הכניסה על ארגזים. אבל דווקא טוב לי, לרוב, לדעת שאני אחד ממשלמי המשכורות למוסד השכונתי הזה, שהוא מעין שריד לפלורנטין של פעם. מאבק השרידה של משפחת אברהם ושל המכולת שלהם ניראה לי הרואי, דווקא בגלל שהוא יומיומי ומתמשך, ומתנהל דרך סנדוויצ’ים ולחם אחיד פרוס. לאחרונה הוא הפך לנואש.
לפני חודש בערך פתחה רשת AMPM סופרמרקט בסניף הנטוש של בנק מזרחי, מאה מטר מהמכולת. אתם בטח מכירים את הרשת הזו, על הטוב והרע שבה. זה כבר סניף שלישי שלהם שנפתח באזור בחצי השנה האחרונה. נראה שמישהו שם החליט לכבוש את פלורנטין, החלטה עסקית קרה ומנומקת שכזו. אודה, ואבוש, שבארנקי יש כרטיס מועדון שלהם, ושמדי פעם, כשהמכולת סגורה או שמתחשק לי כדורי שוקולד או בייקון, אני זונה בשדותיה. אני מתרץ את זה לעצמי בכך שבסך הכל מדובר על קניות, שהסופרמקט הרבה יותר נוח, ושגם בו יש מוכרות נחמדות, גם אם צעירות ומתחלפות תדיר, שפחות שמחות בחלקן, מרוויחות משכורות מינימום. זאת לא שאלה מוסרית, אני מרגיע את תחושת חוסר הנוחות, עושה עיקוף בדרך הביתה כדי לא לעבור מול המכולת עם השקיות העמוסות עליהן מתנוסס סמל הרשת, ובכלל, נורא התדרדר שם בזמן האחרון.
זה תהליך כלכלי פשוט, בלתי נמנע כנראה. המכולת לא יכולה להתמודד עם ההיצע, המחירים ושעות הפתיחה של הרשת. הלקוחות המשלמים, אלה שלא רושמים או שמשלמים את חובותיהם בסדירות, נוטשים לאט לאט את מה שהופך למפלט האחרון של מי שלא יכול להרשות לעצמו את המותרות הללו. התושבים החדשים של השכונה, הצעירים האופנתיים שחושבים שמגניב וזול בדרום העיר, לא נכנסים אל הכוך המלוכלך. זה מקום של עניים, כאלה שמוכנים להסתפק בהיצע נמוך ובמחירים גבוהים תמורת האפשרות לשלם כשיהיה להם. המכולת תצטרך להסתגל לתנאי התחרות הבלתי הוגנת הזו או להיעלם. אבל ההגיון הקר הזה אינו מרגיע את המצפון.
אני חוזר הביתה, מניח את השקיות על הרצפה, מתחיל לפרוק את תכולתן לתוך המקרר והארונות. הכלב מתיישב לצידי, בוחן בסקרנות את הרכישות. הוא אוהב בייקון, יודע שתמיד אני מבשל אחרי קניות, ושהוא יקבל חתיכה. לא נורא. מחר אקח אותו אל המכולת.
אני מביט על הקופסא. נערה זהובת שיער ותכולת עיניים בכובע מצחייה אדום נועצת בי מבט תמים. לחייה סמוקות ושפתיה משוחות באודם. היא כמו מעודדת אותי, “אתה יכול לעשות את זה, טייגר”. אני מצית עוד סיגרייה, חוכך בדעתי. יכול להיות שהאתגר גדול מדי. אבל ההתלבטות מוכרעת לבסוף, ובידיים רועדות אני מסיר בזהירות את המדבקה, נזהר שלא לפגוע בלוליטה הבלונדינית.
בנות דמותה הממוזערות מציצות אלי מתוך הקופסא הפתוחה, מסודרות בארבע שורות של חמש. אני בוחר להתחיל בפינה השמאלית העליונה. קדימה. עכשיו נותרה רק הספירה לאחור.
העטיפה מתקלפת בקלות, והצורה המושלמת נגלית, תפוחה ונשית. בלי להשתהות אני נוגס בכיפה הכהה, נותן למתיקות להתמוסס בפה. פריכותו של הביסקוויט היא קונטרסט נאה לנימוחות של הקרם הלבן והמתוק. זה קל. קדימה, הלאה.
הוא עטוף מעט ברשלנות, הבסיס מציץ מבעד לנייר האלומיניום הכחול. הפעם אני ממתין לפני אכילת הביסקוויט, בוחן את הציור שעליו, מעין פרח בעל שמונה עלים. זה יכול להיות קעקוע נחמד.
שורה אנכית אחת הסתיימה. אני מנסה לאכול לאט, ומשום מה זה מענג פחות. יכול להיות שלא הייתי צריך לבחור בוניל. חבל שאין בקיוסק אריזות של 40 בטעמים שונים, יכול היה להיות נחמד לגוון קצת.
ביס אחד, וללקק את השאריות מהאצבעות. אני אוהב את השיטה הזו. היא תאוותנית, מתאימה למי שאינו צריך לחסוך. ערימת עטיפות כחולות כסופות כבר מתחילה להצטבר על שולחן העבודה שלי. אני מיישר אותן, אחת אחת. הן יוצרות משטח מרהיב כשהן מונחות זו ליד זו. חידת חשבון קצרה, לגיוון: רוחבה של עטיפת קרמבו הוא 16 ס”מ וגובהה 19 ס”מ. כמה קרמבואים יידרשו בכדי לצפות את קירותיו של חדר שגובהו 2.3 מ’, רוחבו 3 מ’ ואורכו 4 מ’, ויש בו דלת אחת בגובה 2 מ’ וברוחב 90 ס”מ?
הקרמבו הזה עטוף ממש ברישול, עד כדי כך שציפוי השוקולד נסדק. ככה זה לא יכול להיות. אני מרים טלפון לשירות הלקוחות. ורד בעלת הקול הייצוגי לא ממש מבינה מה העניין בהתחלה, ואחר כך מעבירה אותי להמתנה קצרה, תוך הקשבה לשיר דביק המפאר את הקונצרן המעסיק אותה. היא חוזרת עם בשורה מפתיעה. הקרמבו נארז ידנית. לטענתה אין מכונה מספיק עדינה בכדי לעטוף קרמבו. היא מבררת בדאגה כנה אם הפריכות נפגעה, ואני מרגיע אותה כי מדובר בתהייה אסתטית בלבד. אנו נפרדים כידידים.
אי שם, במפעל בעכו, יושבים אנשים עדינים יותר מכל מכונה שעושים דבר אחד: עוטפים קרמבואים. מקצוע ביזארי, אין ספק, אם כי בודאי מרגיע. כל העדינות הזו.
הייחוד בעטיפתו של כל קרמבו כבר אינו מפתיע אותי, אבל הוא עדיין מפעים. כל אחד שונה, כל אחד מיוחד, בעל מגע אישי, תרתי משמע. אני מנסה, לאחר שהורדתי את העטיפה ויישרתי אותה, לעטוף את הקרמבו מחדש. כשאני מוריד את העטיפה בשנית אני מגלה שסדקתי את השוקולד. חוסר בטכניקה או חוסר רגישות? האם יש לי את מה שנדרש או שהייתי נכשל בבחינות הכניסה?
זה מתחיל להיות קשה. רק חמישית מאחורי, וכבר מתוק לי מדי. אבל לא נורא, או, כמו שאמרו כבר מ”כים רבים מדי – קצת קשה אז נשברים? ביסים קטנים אך נחושים, זה הטריק.
לקחתי הפסקה, וטוב שכך. למרות זאת אני נתקף בחילה קלה כבר בעת קילוף העטיפה. המתיקות מוגזמת עכשיו, חולנית. טעם הלוואי מתכתי. אני לא בטוח שאצליח לעמוד במשימה. אולי עדיף להרים ידיים עכשיו, לפני שיהיה מאוחר מדי?
1000 קרמבואים. זה מה שצריך כדי לצפות את החדר. 25 חבילות של 40. המון. יקח לי לפחות חודש לאכול כל כך הרבה. מצד שני, חדר כזה, שאין בו אפילו חלון וכולו מצופה בנייר כסף כחול, יכול להיות אטרקציה מטורפת אצל בחורות. האם שווה לצבור את העטיפות בשביל זה? אני מחליט לוותר, ומכווץ את ערימת העטיפות לכדי כדור אלומיניום נוצץ. חלקים מפניה התמימים של נערת הקרמבו השובבה מציצים אלי ממנו. מה את רוצה? שאוכל עוד אחד? טוב, בסדר. האחריות מוטלת עלייך.
קצת קלישאות, אם לא איכפת לכם. החיים הם כמו קרמבו: ציפוי עדין ושביר שמכסה על קצף מתוק מדי, ובסיס קשה. הם גם נגמרים מהר מדי, בדרך כלל, ואחריהם נשארת רק עטיפה מקומטת. כל זה טוב ויפה, אבל אכילת הקרמבו הזה מתמתחת. הקרמבו הזה הוא חיים ארוכים ומתסכלים. שייגמר כבר.
ועוד חידת חשבון: כל קרמבו מכיל 115 קלוריות, ובכל ארגז יש 40 יחידות. פעילות גופנית מתונה, סקס למשל, שורפת כ- 96 קלוריות לשעה. כמה שעות צריך להזדיין כדי לשרוף את ערכו הקלורי של ארגז קרמבואים?
אני שונא אותו, את גוש קצף הביצים מכוסה השוקולד הנחות שניצב מולי, ממתין לנגיסה הראשונה. אני שונא אותו ולכן אני אוכל אותו, שיראה מה זה.
כשאני מקלף את העטיפה הכלב מתקרב אלי, תוהה ומתעניין. ברגע של שטות אני מקרב אליו את הגוש התפוח והוא לא מתבלבל, ונוגס ממנו. אין לי ברירה, ואני מניח בקערה שלו את מה שנותר. הוא מכשכש בזנב ומלקק את שפתיו. עבורו, זהו רגע של אושר טהור.
חיפוש באינטרנט מניב 1360 איזכורים למילה “קרמבו”. יש שם סיפורים קצרים המשתמשים בממתק כמטאפורה למשהו טוב או רע, ציור קטן של דגל ישראל עם קרמבו במרכזו, ומתכון לקרמבו גורמה, באדיבות השף חיים כהן. זה לא מסובך, ויש שם המון ביצים וסוכר. בא לי להקיא.
זה לא יכול להיות בריא. אני מטלפן שנית למוקד הלקוחות. עמוס שם, כך שאני זוכה להקשיב שוב לשיר המציג את הקונצרן כאבא הגדול האוהב ומחבק את כולנו. לצערי, ורד כבר לא נמצאת, ובת שבע נחמדה פחות, קורקטית. אני שואל אותה כמה קרמבואים מותר לאכול ביום, והיא, לאחר שביררה אם בריאותי תקינה, מרגיעה אותי. אין הגבלה, בתיאבון. חבל שלא הקלטתי את השיחה. מעכשיו הבחילה המתגברת היא באחריותה.
בריא, אך קצת חדגוני. אני מחליט לנצל את אחת העצות המופיעות ברשת, ולחמם את הקרמבו במיקרוגל. הוראות הזהירות מזכירות כי צריך להקפיד להוריד את העטיפה. מייד עם הפעלת המכשיר מתחילה הכיפה הכהה להתנפח, ומהר מאוד פורץ החוצה הקצף הלבן. אני נותן לו להמשיך ולהתנפח, עד שכל המבנה המרהיב קורס על הצלחת. התוצאה, במפתיע, מצויינת, אם מוכנים לפשרות אסתטיות מסויימות. הקצף החמים מאבד מעט ממתיקותו, וחוויית האכילה מתמשכת, כשלכל ביס יש טעם שונה. יפה, הגיעה עת הוואריאציות.
עוד פעם במיקרו, בדרגה נמוכה יותר, בכדי לתת יותר שליטה. אבל עווית מעיים פתאומית שולחת אותי אל השירותים, וכשאני חוזר משם, מותש, תוהה אם אולי בכל זאת בת שבע טעתה, או אולי אכלתי משהו מקולקל לפני שפצחתי באתגר, כבר עולה עשן מתוך הגוויה הנפולה שהייתה פעם מבנה מתוח ומוקפד. כשהיא מתקררת אני מבחין שהמרקם הפך ספוגי אך קשיח, בדומה למרשמלו. גם הטעם דומה. לא רע, אבל לא הטעם שלי. הניסוי הקולינרי מושלך אל הפח.
כדור העטיפות שלי הוא כבר בגודל של כדור מטקות. אני נזהר בעת הוספת כל שכבה, משתפר והולך. פרט לעדינות הסוד הוא בשימוש בכל שטח היד. אולי עוד יש תקווה. חצי כבר עבר.
בקומה התחתונה של הארגז ממתינים לי עוד 20 קרמבואים. שלושה מהם שוכבים על הצד. בוודאי התעייפו. לעוטפי ואורזי הקרמבואים יש כנראה חופש מסויים להביע את היצירתיות שלהם, והכל למען הקונצרן, כמובן.
48 שעות של סקס, עם חמש דקות להפסקה. אני לא בטוח שאני יכול לעמוד בזה, בוודאי לא עכשיו. הראש שלי מסוחרר מדי, הרעלת סוכר, כנראה. אבל אני חייב להודות לעצמי שיש בו משהו ארוטי, בקרמבו, שד זעיר משוקולד בעל פטמה קשיחה וקטנה, אימון אוראלי משובח. מעניין כמה קלוריות שורפות פנטזיות. אני רוצה למעוך לך קרמבו על הבטן וללקק לך אותו מהטבור. איזה משפט מנצח, שצריך להיאמר בקול עוגבני במיוחד, ובסיטואציה מתאימה, כמובן. מעניין אם נערת הקרמבו הבלונדינית עושה דברים כאלה. העיניים התמימות הללו בודאי מסתירות משהו.
הכנסתי קרמבו למקפיא. אני שולף אותו משם. השוקולד הפך פריך יותר, והוא מתנתק בקלילות מהקצף הלבן. לא רע. הטעם והמרקם דומים לזה של גלידה פרווה. טעם הלוואי הזה לא עוזב לי את הפה.
אני מנסה לבנות מגדל מקרמבואים, להעמיד אותם זה על זה. מבנה של שלושה כבר מתחיל לאבד את יציבותו, ולצורה המתקבלת יש קונוטציות פאליות ברורות. ארבע קומות כבר דורשות הנדסה מורכבת, אבל התוצאה מרשימה. זרג כהה ומסוקס זקור בגאון על שולחן העבודה שלי. אבל אז השוקולד קורס והזקפה מתמוטטת. קנאת הפין המתפרצת ללא שליטה גורמת לי לזרוק את כל מרכיביה אל הפח.
גלית, מנהלת המוצר מטעם הקונצרן, סיפרה לי בגאווה כי מדובר בפיתוח ישראלי מקורי, וכי כמאה וחמישים מליון קרמבואים נמכרים בארץ בכל שנה, וכל זאת ללא פרסום מאסיבי. כבעלת סמכות, אני מנסה לברר איתה עוד פרטים על הסוד האקזוטי שנגלה לי, על עוטפי הקרמבו המסתוריים. עוטפות, היא מתקנת אותי מייד, בקול מחוייך. אני בודק אפשרות לראיין אחת מהן, לשאול על העדינות, על הטכניקה, ולמעשה לברר אם היא דומה במשהו לנערה המצודדת המצויירת על העטיפה. היא תוהה אם מישהי מהן מדברת עברית, מבטיחה לברר וחוזרת אלי עם תשובה מגבוה: לא. עוטפות הקרמבו אינן מייצגות את הקונצרן. מותר לדבר איתה, או עם מהנדס המזון. העוטפות הן מחוץ לתחום. טוב, כנראה שיש להן עבודה לעשות. מאה וחמישים מליון קרמבואים לעטוף, תמורת שכר מינימום, מן הסתם. זו חידת החשבון האולטימטיבית, אבל היא מסרבת לספק לי את נתוני היסוד. כמה עוטפות? כמה כסף? כמה עדינות?
לפני הביס הבא אני מצית סיגריה, נח קצת. איני יודע למה, אך אני מוצא עצמי מאפר במרכז הכיפה הכהה. ריח נעים מתפשט בחדר, של קרמל ושל שוקולד נמס. הבדל כבר נתחב פנימה. יש לי מאפרה חדשה.
הוא נמעך נעים בין הידיים, במיוחד כאשר משאירים את העטיפה. לאכול אותו אחר כך זו כבר משימה מלוכלכת, הדורשת יותר ליקוק מאשר נגיסות.
אם מורידים את הביסקוויט, הקרמבו יכול לשמש כנשק בלתי קטלני מושלם, לפיזור הפגנות של אנשי שלומנו, לדוגמא, או כתחליף תעשייתי, ישראלי ומקורי, לעוגת הקצפת במאבקי אנטי גלובליזציה. הוא יושב טוב ביד וקל לכוון אותו. אני בונה לי מטווח, מעמיד את הארגז המתרוקן על צדו כך שפניה של לוליטת הקרמבו משמשים כמטרה. קילוף, תלישת הבסקוויט ביד שמאל, כיוון ואש. פיסות שוקולד וקצף לבן ניתזות על פניה. בחמישי אני מצליח לבסוף לכוון קליעה מדוייקת, ישר לתוך העין. את כבר לא כל כך נקייה עכשיו, מה? הכלב מצליח ללקק חלק מהנתזים. הוא משתעל. מתוק לו מדי.
הנה סצנה בלתי אפשרית מתוך סרט שלא יעשה: עוטפות הקרמבו מחליטות למרוד. חומר הגלם הופך לכלי נשק. בידיהן העדינות כל כך, המתורגלות בליטוף שוקולד, הן משליכות קרמבואים לכל עבר, מפלסות את דרכן מאולם הייצור אל משרדי ההנהלה, משאירות אחריהן שובל של פיסות קצף לבן, חום ותותי פרוטי. קולן יישמע.
זה כבר כמעט הסוף. כדור העטיפות שלי הוא בגודלו של כדור טניס. העטיפה היא הערך המוסף של הקרמבו, היא מה שנשאר בסוף, היא ההוכחה שבכלל היה כאן. הקרמבו הוא זמני, העטיפה נצחית.
ביס אחרי ביס, בנחישות, בהתמדה, עד הסוף. ואז, לפתע, עולה הבחילה בגרון. ברגע האחרון אני מצליח להגיע אל השרותים, ומי האסלה מתמלאים בנוזל צמיג, לבנבן ועכור.
קצת אחר כך, כוס תה ביד, אני מתמודד עם הקרמבו האחרון. שלום לך, נערה צעירה ופתיינית, שלום לך, קצף ביצים, שלום לך, ביסקוויט מעוטר, שלום לכן עוטפות כנועות, שלא ימרדו לעולם. אני לא רוצה לראות אתכם יותר בחיים.