ארכיון תג: פילים

הפיל והאריה

[חלק מסדרת רשימות בכתובים. הסבר, מפות ותוכן עניינים מתעדכן כאן]

כאשר עוזב בן דמותו של נחום גוטמן את אפריקה, לקראת סוף הספר ׳בארץ לובנגולו מלך זולו׳, המלווה מסע שערך המחבר באפריקה, ושפורסם בשנת 1940, עורכים לו רעיו מסיבת פרידה:

יְדִידִי הָאַנְגְּלִי אֵינוֹ מְחַבֵּב אֶת הָעַצְבוּת. קָם וְנָשָׂא נְאוּם לִכְבוֹדִי:

– בָּאנוּ הֵנָּה לְהִפָּרֵד מֵעַל הֶחָבֵר מֵאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל. הוּא הָיָה אִתָּנוּ פֹּה זְמַן לֹא קָצָר, חָבֵר לָנוּ בִּדְּרָכֵינוּ; הִתְעַנַּגְנוּ עַל צִיּוּרָיו; אֲנִי רָאִיתִי בּוֹ פְּעָמִים גַּם מִן הַתּוֹעֶלֶת. לָכֵן – הוֹצִיא יְדִידִי בַּקְבּוּק וְכוֹסוֹת – וְשָׁתִינוּ לְחַיֵּי כָּל אִישׁ מֵאִתָּנוּ. רַק אוּמְגַבַּבָּא הַכּוּשִׁי לֹא שָׁתָּה. תְּמוֹל רָאָה נָחָשׁ – וְלָכֵן אָסוּר לוֹ לִשְׁתּוֹת שְׁלשָׁה יָמִים וּשְׁלשָׁה לֵילוֹת. כָּךְ מִנְהָגָם.

הֲרִיקוֹנוּ אֶת הַכּוֹסוֹת – פַּעַם, פַּעֲמַיִם וְשָׁלשׁ. יְדִידִי הָאַנְגְּלִי הֶעֱלָה מְעַט זִכְרוֹנוֹת מִשֶּׁכְּבָר הַיָּמִים וְצָחַק: – וְהַקַּרְנָף יָשָׁר אֵלֶיךָ! חַ־חַ־חַ! כְּשֶׁרָאִיתִי אוֹתְךָ מִתְגַּלְגֵּל בָּאֲוִיר עַל מַחְבַּרְתְּךָ, צָחַקְתִּי עַד שֶׁנָּפְלָה הַמִּקְטֶרֶת מִבֵּין שִׁנַּי! עָנָה לוֹ חֲבֵרִי מֵאֲמֵרִיקָה: – וַאֲנִי זוֹכֵר שִׁיר שֶׁשַּׁרְנוּ עַל הַנָּהָר זַמְבֶּזִי: יְדִידִי הָאַנְגְּלִי נָפַל לַמַּיִם, נִרְטַב כֻּלּוֹ מִכֻּתֹּנֶת וְעַד מִכְנָסַיִם… – וְהַנָּמֵר – אָמַרְתִּי לַחֲבֵרִי – לֹא נָתַתָּ לוֹ לִגְמֹר אֶת אֲרֻחָתוֹ, כִּמְעַט שֶׁטָּרַף אוֹתִי. בָּרוּךְ הַבֶּנְזִין שֶׁלְּךָ! – שֶׁמָּא – הִצִּיעַ יְדִידִי – נַעֲשֶׂה אֲגֻּדָּה אַחַת וּשְׁמָהּ: אֲגֻדַּת לְקוּקֵי־הָאַף? צָחַקְנוּ וְהִזְכַּרְנוּ זֶה לָזֶה אֶת כָּל פָּרָשַׁת הַמְּאֹרָעוֹת שֶׁעָבְרוּ עָלֵינוּ בְּאַפְרִיקָה. רַק אֶת שְׁנֵי עֲצֵי הַקּוֹקוֹס וְהָאֲרָיוֹת לֹא הִזְכִּיר אִישׁ מֵאִתָּנוּ, כִּי רָצִינוּ אַךְ לִשְׂמֹחַ.

– מַה הַשָּׁעָה? – שְׁאֵלַנִי חֲבֵרִי מֵאֲמֵרִיקָה. – שֵׁשׁ. – וּבְכֵן, נִשְׁתֶּה אִישׁ אִישׁ שֵׁשׁ כּוֹסוֹת! וִידִידִי הָאַנְגְּלִי הוֹסִיף: – וּבְשֶׁבַע נִשְׁתֶּה אִישׁ אִישׁ שֶׁבַע כּוֹסוֹת, וּבִשְׁמוֹנֶה… חַ־חַ־חַ! כַּאֲשֶׁר רָאִינוּ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ בִּשְׁקִיעָתָהּ, עָמַדְנוּ דֹּם וְתָקַעְנוּ אִישׁ יָדוֹ בְּיַד חֲבֵרוֹ. אוֹר אָדֹם הָיָה מִסָּבִיב. כָּל אֶחָד מֵאִתָּנוּ אָמַר מִלִּים אֲחָדוֹת.

חֲבֵרִי מֵאֲמֵרִיקָה: – שְׁלשָׁה הָיִינוּ וְנָתַנּוּ יַד־עֶזְרָה אִישׁ לְרֵעֵהוּ, אִם בְּדִּבּוּר וְאִם בַּמַעֲשֶׂה. טוֹבָה עֶזְרָה בְּעֵת צָרָה!

יְדִידִי הָאַנְגְּלִי: – שְׁלשָׁה הָיִינוּ: אֶחָד יוֹדֵעַ, אֶחָד רוֹאֶה וְאֶחָד רוֹצֶה בְּתוֹעֶלֶת, – וְהוּא – אָנֹכִי.

אֲנִי: – שְׁלשָׁה הָיִינוּ. חֲבַל שֶׁכָּל הַמַּעֲלוֹת אֲשֶׁר לִשְׁלָשְׁתֵּנוּ יַחַד לֹא נִכְלְלוּ בְּכָל אֶחָד וְאֶחָד מֵאִתָּנוּ.

וּפִתְאֹם נִזְכַּרְתִּי: – שְׁלשָׁה, שְׁלשָׁה. וְאֶת אוּמְגַבַּבָּא שָׁכַחְנוּ! מַה אוֹמֵר אוּמְגַבַּבָּא? 

אוּמְגַבַּבָּא: – חֻמָּה בַּלָּה טַבָּה וַלָּה סַנָּה גּוֹלָה.

שָׁאַלְתִּי: מַה פֵּרוּשׁוֹ? – עָנוּ לִי: אַתֶּם כֻּלְּכֶם תֵּלְכוּ מִכָּאן, אֲנִי אֶשָּׁאֵר פֹּה.

לפרק מצורף איור, ובו נראים שלושת הרעים המבוסמים על רקע השמש השוקעת, המטילה את צילם הענק על פני כל הארץ המגומדת למרגלותיהם. זאת אחווה של מי שעברו הרפתקאות משותפות שכבר הפכו לחוויות מעובדות, לכותרות של סיפורים שיסופרו עוד ועוד. ׳הקרנף ישר אליך!׳, ׳אגודת לקוקי האף׳, אלה כותרות של אגדות שיצרו בעצמם. שלושתם בעלי תכונות משלימות, גבריות מאוד: האמריקאי בטוח בעצמו ויודע הכל, הארץ ישראלי סקרן ויצירתי והבריטי יעיל ושקול. זו ברית המחזקת את השותפים בה, וטקס השתייה המשותפת וחיבוק הידיים חותם אותה.

האפריקאי הנלעג, אומגבבא, אינו כלול בציור או בברית הזו. התרבות שלו נטולת הגיון ומוזרה כמו התירוץ שמסביר מדוע אינו שותף לחגיגת השתייה. אבל הוא בן המקום והם הזרים. אפריקה היא תפאורה לעלילות הגבורה האירופיות. עבורו היא מולדת. גוטמן יודע זאת ולמרות הג׳יבריש שהוא שם בפיו נותן למשרת לנבא את מה שאכן יקרה שנים לא רבות אחר כך. 

הקולוניאליזם האירופי באפריקה שעל הרקע שלו מתרחש ׳בארץ לובנגולו מלך זולו׳ יבוא לקיצו כחלק מהתהליך העולמי של הדה-קולוניזציה. בימינו אין אף מדינה ביבשת שנשלטת מדינית על ידי אימפריה זרה. התעצמות השליטה הכלכלית הסינית על היבשת היא תהליך שונה מהאימפריאליזם המסורתי ואין לדעת לאן יוביל. אבל קרוב לאפריקה יש מדינה שעדיין משמרת משהו מהמהות הקולוניאלית, הוילה בג׳ונגל בה אנחנו חיים. כך בראשיתה של הציונות וגם בימינו. 

סיום המנדט הבריטי על ארץ ישראל קשור באופן משמעותי לתהליך הדה-קולוניזציה. בריטניה צמצמה את שליטתה בעולם במקביל וכתוצאה של ההבנה שהיא כבר אינה המעצמה שהייתה. הציונות הייתה אנטי בריטית בתקופה האחרונה של המנדט, אבל לא אנטי קולוניאלית. במובנים רבים מדינת ישראל תפשה את מקומם של הבריטים שעזבו והמשיכה בתהליך בו החלו של שינוי המרחב והכפפתו לשליטת התרבות האירופית. כי, למרות הזהות המקומית הגאוגרפית וההיסטורית שלה, הציונות ראתה את עצמה קודם כל כל כחלק מתוך התרבות האירופית, ולכן גם עליונה על התרבות של בני הארץ. גם זו אחת מהמשמעויות של לחיצת היד המתוארת באיור. גוטמן המצוייר אולי אינו חובש כובע קולוניאלי, אבל הוא אחד מהחבורה. 

זהו, כמובן, הפיל שבחדר. קיים קשר בלתי ניתן להכחשה בין המפעל הציוני למפעל הקולוניאלי. משמעות הקשר הזה והשלכותיו הן שאלות נפרדות ומהותיות, שנגזרות מההכרה הפשוטה הזו. הציונות התבססה בארץ ישראל בחסות המפעל הקולוניאלי, אימצה בפעולתה את הדפוסים הקולוניאלים, ומדינת ישראל עדיין רואה את עצמה במובנים רבים כנטע שונה במהותו, מובחר ותרבותי, שנשתל ומנסה לשגשג בתוך סביבה מפגרת ועוינת. אשליית הקשר אל העבר באמצעות התנ״ך והאדרת ימי התפארת שלפני החורבן והגלות הם מנגנוני הדחקה והצדקה לעוול המתמשך. 

הנחת היסוד הקולוניאלית היא חוסר שיוויון בסיסי ומובן מאליו בין האדם האירופי הלבן לבין היליד. אודלי בלית׳, בן התפנוקים החולני, הטלטל בערסל שנישא בידי שני סבלים. הם, ושאר הסבלים בשיירת הספארי שהוביל פאטרסון, היו נחותים ומשניים, אמנם לא בהמות משא אבל גם לא רחוקים בהרבה מזה. אני מתאר לעצמי שניתן להתרגל לכך, לחשוב שזה סדר הדברים הטבעי, שאת האדון הלבן והעשיר סוחבים כשקשה לו. אבל שני הסבלים הללו היו בני אדם, הם נאבקו בשמש הקופחת בעת חציית מישורי הערבה, כשלו כשנאלצו לסחוב את הערסל למחסה, ועשו זאת עבור משכורת זעומה ותחת תנאים של משמעת קשוחה. אני מרחם עליהם יותר משאני מרחם עליו. 

איני מוכן או רוצה להתכחש לתרבות ממנה באתי. היא השפיעה ומשפיעה עלי ואני בעל חוב אליה וקורבן שלה בה בעת. במסגרת הזו אני מנסה לעשות טוב ככל יכולתי. תיקון שלה הוא משאלה מוגזמת. אסתפק בהכרה במגבלותי שהם גם מגבלותיה.

כמו הפיל, סמל הטבע הפראי והנעלם, יש גם אריה. החיה האצילית הזו היא דימוי וסמל, גם של שבט יהודה הקדום, גם של גבורה, גבריות, אומץ ושליטה. מול אריה אתה חש לא רק פחד, אלא בעיקר יראה. האריות אוכלי האדם שצד פאטרסון היו יריב אולטימטיבי ובהריגתם יצר את המיתוס המכונן של חייו. הצייד הפך לבן דמות החיה שהכניע, וחווית הציד הפכה לזו שדרכה מובנת המציאות. אבל אנחנו לא אריות וזה אינו טבע פראי. 

סיפרתי כבר איך בשנת 2006 פורסם דו״ח רשמי שתיאר את הצמצום במספר האריות בקניה, שנבע בעיקר מציד שלהם על ידי בני שבט המסאי. אחת מהחוקרות שחתומות על הדו״ח הזה, לילה חזה (Leela Hazzah), שמוצאה מצרי-אמריקאי, ניסתה למצוא דרך להתמודד עם המגמה הזו. היא הבינה שהדרך לצמצם את הציד היא לא בהכרח על ידי הגברת הענישה על הציידים אלא באמצעות הפיכתם של הציידים למעורבים בשמירה על האריות. ארגון ׳שומרי האריות׳ (Lion Guardians) שהייתה אחת ממקימותיו משתף פעולה עם הקהילה המקומית ומסייע להגעה ושמירה על איזון בין האריות ובני האדם החולקים את אותה סביבת מחיה. 

זה ארגון ותוכנית פעולה מעוררי השראה. בכתבה שפורסמה באתר ה-BBC מספר מיתרנגה קאמונו סאייטוטי (Meiteranga Kamunu Saitoti), אחד מהציידים הראשונים שגוייסו על ידי הארגון, על המהפך שעבר. את האריה הראשון שלו צד בחנית כבר בגיל 19, כטקס מעבר לבגרות וכאות להפיכתו ללוחם. הציד היה משמעותי, מכיוון שאחריו ניתן לו שם הלוחם שלו. בשבט המסאי מעריצים את האריות, מזדהים איתם ורואים בהם חלק מרכזי מהסביבה בה הם חיים. אבל עלייה במספר בני השבט הגדילה באופן משמעותי את כמות הפרות שהם מגדלים וצמצמה את שטחי הציד הפתוחים של האריות. שלושה אריות נוספים שצד סאייטוטי היו במסגרת המאבק הזה. מאחר וציד אינו חוקי היום בקניה הוא נעצר ונכלא בשל כך. כשהשתחרר וחזר לשבט נקרא שוב להגן על עדרי הבקר, והרג אריה נוסף שחשב שטרף את אחת מהפרות. אבל כשפתח את בטנו גילה שקיבתו ריקה, ושהרג אותו מבלי שפשע. הוא ידע שכמות האריות יורדת והבין שבקרוב יעלמו לגמרי. הפיכתו ל׳שומר אריות׳ אפשרה לו לסייע גם להם וגם לקהילה ממנה בא, בכך שהוא יכול להזהיר את בעלי העדרים מקרבתם של אריות. היותו צייד מנוסה מזכה אותו בכבוד של צעירי השבט וכך ניתן לשנות גם את הנוהג הישן של ציד אריות טקסי. כעת שומרי האריות החדשים מעניקים שמות לאריות אחריהם הם עוקבים ויוצרים קשרי היכרות בינהם לבין בני האדם שבסביבתם. כך מחודשת ההרמוניה בטבע. זה מאוד יפה, לדעתי. 

הרמוניה. האם תהיה פה אי פעם כזו? אני מתקשה להאמין בכך. יותר מדי חוסר הבנה, יותר מדי שאיפות סותרות, יותר מדי עוולות ודם שכבר נשפך. אולי, מתישהו. 

הגיע זמן להיפרד. החופש הגדול מתקרב לקיצו וזמן הכתיבה שלי נגמר. כך עושה זאת גוטמן:

לָחַצְנוּ אִישׁ יַד רֵעֵהוּ וְאָמַרְנוּ זֶה לָזֶה “שָׁלוֹם,” אִישׁ אִישׁ כִּלָשׁוֹן אַרְצוֹ:

הַאֲמֵרִיקָאִי:

– גּוּד בַּאי!

הָאַנְגְּלִי:

– צִ’ירִי־אוֹ!

הַכּוּשִׁי:

– סוֹנוֹבַמַּנַּבָּה!

וַאֲנִי

– שָׁ־לום!

שָׁמְעוּ חֲבֵרַי וְתָמְהוּ: אָכֵן מִלָּה קְצָרָה וְיָפָה

יֵשׁ לָכֶם בְּעִבְרִית לְבִרְכַּת פְּרִידָה. שָׁ־לוֹם! שָׁ־לוֹם!

שָׁ־לוֹם!

כָּל אֶחָד מֵהֶם נִסָּה לְבַטֵּא אֶת הַמִּלָּה כָּרָאוּי: שָׁ־לוֹם, שָׁ־לוֹם! עַד שֶׁלָּמְדוּ אוֹתָהּ. – כֵּן, – אָמַרְתִּי. – שָׁלוֹם! – וּפָנִיתִי לָלֶכֶת. וּפִתְאֹם, בְּבַת אַחַת כְּמוֹ עַל פִּי פְּקֻדַּת־צָבָא, רָעַם כָּל הַיַּעַר: – שָׁלוֹם!

מִכָּל עֵץ קָרְאוּ: שָׁלוֹם, שָׁלוֹם, שָׁלוֹם!… – מַה זֶה, מִי זֶה? הַתֻּכִּיִּים! הַתֻּכִּיִּים קוֹרְאִים שָׁלוֹם! מַה נַּעֲמָה לִי הַמִּלָּה הָעִבְרִית שֶׁנִּשְׁמְעָה עַל פְּנֵי רַחֲבֵי אַפְרִיקָה. – שָׁלוֹם, שָׁלוֹם! עָנִיתִי וְהָלַכְתִּי לְדַרְכִּי. זְמַן רַב מִלְּאוּ עוֹד קְרִיאוֹת שָׁלוֹם אֶת כָּל הַיַּעַר וְהָעֲרָבָה. כָּזֹאת, רַבּוֹתַי, הָיְתָה, הַפְּרִידָה.

לובנגולו מלך זולו בפרויקט בן-יהודה

אוסף מאמרים על היחסים בין היהודים לקולוניאליזם

אירית בק במאמר על היחס לאפריקה בעקבות ספרי ילדים

http://lionguardians.org

הגבול הדק

[חלק מסדרת רשימות בכתובים. הסברים, מפות ותוכן עניינים מתעדכן כאן]

משלחת המיפוי הקנייתית-טנזנית בעת התלבטות

 

בחודש אפריל האחרון נפגשה קבוצת מומחי מיפוי מקניה וטנזניה לסיור על קו הגבול בין שתי המדינות. בתמונה שפורסמה בעיתון ׳המזרח אפריקאי׳ (The EastAfrican) ניתן לראות אותם נאספים סביב עמוד יצוק בטון, שאותיות מוטבעות מסמנות את צדדיו השונים. בידיים מתנופפות הם מצביעים אל האופק, מלאי בטחון וספקות, מנהלים דיון מקצועי שיש לו משמעות אמיתית, כי הרי משני עברי הגבול יש מטבע ומערכת חוק שונה. שאלות לגבי מקומו המדוייק של הגבול באזור זה, פארק סרנגטי ושמורת מסאי מארה, הביאו לחיכוכים בין מפעילי מסעות ספארי מקניה ומטנזניה. זו יחידה גיאוגרפית אחת, סוואנה, ערבה רחבת ידיים, שבה מתרחשת אחת מתופעות הטבע המחזוריות המרשימות ביותר, הנדידה הגדולה של של החיות אוכלות העשב בעקבות השינויים העונתיים בזמינות המזון והמים. עדרי זברות וגאנו אדירים, ובעקבותיהם גם טורפים ואוכלי נבלות הניזונים מהם, נעים במסלול מעגלי העיוור לקו הגבול המתעתע. זו אטרקציה המושכת אליה עשרות אלפי תיירים, ומהווה חלק חשוב בכלכלה המקומית. 

קו הגבול באזור זה ישר לגמרי, סימון בסרגל על גבי מפה שמתעלם מהאופן בו הוא בא לידי ביטוי בשטח. אין לו שום משמעות או הגיון גיאוגרפי והוא תוצר של הסכם פוליטי בין שתי ישויות מדיניות שכבר אינן קיימות היום, מזרח אפריקה הבריטית ומזרח אפריקה הגרמנית. לורד סיילבורי, פוליטיקאי שמרן ששימש כראש ממשלת בריטניה שלוש פעמים בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, היה שר החוץ בזמן חתימת הסכם הלגולנד-זנזיבר, שהעניק לגרמניה את השליטה באיים זעירים אבל חשובים בים הצפוני ליד דנמרק בתמורה להסכמה לשליטה בריטית בשטחים אדירים במזרח אפריקה שנתפסו אז כשוליים ונידחים. כך תיאר את תהליך קביעת קווי הגבול בין המדינות השונות:

היינו עסוקים בשרטוט קווים על מפות במקומות בהן כף רגלו של אדם לבן לא צעדה מעולם; הענקנו הרים ונהרות ואגמים זה לזה, מתעכבים במעט בעקבות חוסר הידיעה השולי, היכן בדיוק נמצאים אותם הרים, נהרות ואגמים.

מצוטט אצל: Herbst, Jeffrey. “The Creation and Maintenance of National Boundaries in Africa.” International Organization, vol. 43, no. 4, 1989, pp. 673–92. JSTOR, http://www.jstor.org/stable/2706803.

מאיפה באה החוצפה הזו? כיצד ומדוע יכלו הכוחות האירופים לשאת לתת, לחלק בינהם ולסחור בחבלי ארץ בהם לא הייתה להם כל שליטה בפועל? כיצד הסבירו לעצמם את העוול והיוהרה? האם לא היה ברור להם כי זהו היבריס, וכי זה למעשה סחר בחבלי טבע שיקבע גורלות של בני אדם? 

גבולותיהן של מדינות אפריקה, כמו הגבולות באיזורינו בין ירדן, סוריה, עירק וערב הסעודית, קוים ישרים ומשורטטים שנמשכים לאורך מאות קילומטרים, משמרים את ההגיון האימפריאליסטי, והם נקבעו בתקופה קדחתנית של השתלטות אירופית, אמריקאית ויפנית על נחלות בכל רחבי העולם, העשורים האחרונים של המאה ה-19 והראשונים של המאה ה-20. זה היה מרוץ על שליטה, כבוד והזכות לנצל ולהשפיע. היו לו מנגוני צידוק אפקטיביים, בעלי הגיון פנימי שנראה אז מוצק. כדי לישמו בפועל נדרשו לא רק ועידות דיפלומטיות ושרטוטים על גבי מפה אלא גם מעשי הקרבה ואומץ של מי שביצעו את העבודה עצמה, שליחי האימפריות ומי שפעלו בשמן.

בשיר ׳משא האדם הלבן׳ מאת רודיארד קיפלינג (באנגלית: The White Man’s Burden), שפורסם בשנת 1899, כאן בתרגומו היפה של צור ארליך, מוצגים בשני הבתים הראשונים הקושי והצידוק אליו: 

עִמְסוּ מַשָּׂא הַלֹּבֶן,

שִׁלְחוּ מֵיטַב בְּנֵיכֶם

אֱלֵי גָּלוּת נִדַּחַת

לִדְאֹג וּלְרַחֵם

וְלַעֲשׂוֹת אֶת חֶסֶד

כּוֹבֵשׁ עִם נְתִינוֹ –

עַם עַגְמוּמִי וּפֶרֶא,

קְצָת שֵׁד וּקְצָת תִּינוֹק.

עִמְסוּ מַשָּׂא הַלֹּבֶן

בְּהִתְגַּבְּרוּת עַצְמִית

אֲשֶׁר תַּכְנִיעַ פַּחַד

וְגַאֲוָה תַּצְמִית;

בְּפֶה שֶׁאֵין בּוֹ כֹּבֶד

וּבְיֹשֶׁר לֵב מֻחְלָט,

שֶׁמַּטְרָתָם תּוֹעֶלֶת

וְרֶוַח לַזּוּלַת.

לבני העור מספרים לעצמם שעליונותם הבסיסית והמולדת, המתבטאת בגוון עורם, על פני הפראים פירושה שחובתם לדאוג להם למרות הקשיים והביקורת, אפילו אם הנעזרים עצמם, אותם פראים כפויי טובה, מתנגדים לכך. כמו בני ישראל, שהתקוממו נגד משה שהוציאם ממצרים, כך גם הביקורת וההתנגדות של המקומיים היא בעצם התקוממות מול תכנית האלוהית. עמידה באתגר הקשה הזה דורשת בגרות וגבריות, כפי שמבהיר הבית האחרון של השיר:

עִמְסוּ מַשָּׂא הַלֹּבֶן,

תּוֹר הַיַּלְדוּת כָּלָה;

יְמֵי חִבּוּק גַּנֶּנֶת

וּתְהִלָּה קַלָּה.

תּוֹר הַגַּבְרוּת הִגִּיעַ,

עֵת לְשַׁמֵּשׁ מוֹפְתִים

בְּאֵין תּוֹדָה וָשֶׁבַח,

כְּשֶׁבְּנֵי גִּילְכֶם – שׁוֹפְטִים.

עבור שליחי האימפריות, החיילים, השוטרים, החוקרים, המהנדסים ואנשי המנגנון שיישם את המדיניות האימפריאליסטית, היה מדובר באתגר אמיתי, במסיכה תמידית של עליונות שלא הייתה אפשרות אמיתית להסיר. הסיפור המבריק ׳לירות בפיל׳ (שפורסם בשנת 1936. באנגלית: Shooting an Elephant) מאת ג׳ורג׳ אורוול מתאר את חוויותיו כקצין משטרה בבורמה, מיאנמר של ימינו, אז מושבה בריטית. אני ממליץ לקרוא אותו במלואו כי זו ספרות מעולה, וכי הוא מצליח לתאר חוויה על זמנית ורלוונטית עד מאוד. אורוול מתאר את העבודה הקשה וכפויית הטובה, את השנאה הקרה שהילידים, ׳צהובי הפנים׳ מפגינים כלפיו. למרות שהוא מזדהה עם הביקורת על עצם השלטון הבריטי ושונא את האימפריאליזם והוא גם שנוא בעקבותיו. אני מכיר את התחושה הזאת מהחוויות שלי כחייל שהשתתף בפעולות השיטור והדיכוי של האינתיפאדה הראשונה. שנאת הכיבוש לא גרמה לי לפחד פחות ממי שרצו לפגוע בי כמייצג שלו. 

אורוול מספר כיצד נקרא לטפל בפיל, חיית משא שברחה מהמוביל שלה, שהשתולל ופגע ברכוש ואף הרג אדם. כך, בתרגומו היפה של אמיר אור, הוא מתאר את הקורבן:

האנשים אמרו שהפיל תקף אותו מעבר לפינת הבקתה, אחז בו בחוזקה בחדקו, הניח עליו את רגלו ורמס אותו לארץ. היתה זו עונת הגשמים, האדמה היתה רכה, ופניו של האיש חרשו בה תלם שעומקו כשלושים סנטימטר ואורכו שני מטרים בקירוב. הוא היה סרוח על בטנו, ידיו מוצלבות, וראשו מעוקם בחדות הצידה. פניו היו מצופים בבוץ, עיניו פקוחות לרווחה ושיניו נחשׂפו בחוזקה בהבעה של ייסורים נוראים.

אורוול יוצא בעקבות הפיל, ובני המקום עוקבים ומלווים אותו בהמוניהם. הוא חש כמשתתף במופע בידור בעל סוף ידוע מראש. הנה, השוטר הלבן הולך לירות בפיל. לצורך כך הוא שולח להביא את רובה הפילים המיוחד מתחנת המשטרה. אבל כשהוא מוצא את הפיל זה כבר נרגע, ואין שום סיבה אמיתית להרגו, פרט לאכזבת הקהל. מה שאורוול מגלה הוא שהציפייה הזו, שיהרוג את הפיל, שיגשים את שמצופה ממנו, והפחד הגדול להתפס כחלש, הם מהות מערכת היחסים האיפריאליסטית בין שולט ונשלט:

באותו רגע הבנתי שכאשר האדם הלבן נעשה לרודן, הוא מבטל רק את חירותו שלו. הוא הופך מין בובת ראווה חלולה שקפאה בתנוחתה, הופך לדמות המקובלת של הסָהיבּ. בכך מותנה שלטונו, שיבלה את חייו בהשתדלות להרשים את “הילידים”. בכל נקודת הכרעה הוא אינו יכול לעשות אלא את מה ש”הילידים” מצפים ממנו. הוא עוטה מסכה, ופניו צומחות להתאים את עצמן אל תוויה.

הייתי מוכרח לירות בפיל; התחייבתי לעשות זאת ברגע ששלחתי להביא את הרובה. סָהיבּ חייב לנהוג כסָהיבּ; הוא צריך להיות החלטי, בעל דעות ברורות, ולעשות דברים מוגדרים. לעבור את כל הדרך הזאת עם רובה ביד ואלפיים איש אחרי, ואז להסתלק משם ברפיון ידיים – לא, זה היה בלתי אפשרי. ההמון יצחק לי, וכל חיי, כל חייו של כל לבן במזרח, היו מאבק מתמשך שלא להיות נושא לצחוק.

ולכן, כדי לא להצטייר כשוטה ולפגוע באשליית השליטה, זו שמאפשרת את התמשכותה, הוא יורה בפיל.

כשלחצתי על ההדק לא שמעתי את הנפץ ולא חשתי במכת ההדף כפי שקורה תמיד כשהקליעה פוגעת, אבל שמעתי את נהמת החדווה השטנית שעלתה ממן ההמון. כהרף עין, תוך זמן שנדמה קצר אף מכדי שיגיע הכדור אל הפיל, חל בו שינוי מסתורי ואיום. הוא לא זע ולא נפל, אבל כל קו בגופו השתנה. הוא נראה לפתע הלום ומכווץ, זקן לאין שיעור, כאילו שיתקה אותו מכת הכדור מבלי להפילו. לבסוף, בתום רגע ארוך, אולי חמש דקות, הוא שקע ברפיון אברים וכרע על ברכיו. פיו הזיל ריר, ישישות מופלגת כמו אחזה בו, ונדמה היה שהוא בן אלפי שנים. יריתי שוב, אל אותה נקודה. הוא לא התמוטט בירייה השנייה אלא התרומם באטיות נואשת והתייצב בלאות, רגליו רופסות וראשו שחוח. יריתי בשלישית, וזאת הייתה הירייה שחיסלה אותו. יכולת לראות את כאב מכתה מזעזע את כל גופו ומסלק את שארית הכוחות מרגליו. אבל בנופלו הוא נראה לרגע כמתרומם, כי כשקרסו תחתיו רגליו האחוריות נדמה היה שהוא מתנשא מצוּק מתנודד, וחדקו שלוח אל השמים כמו עץ. הוא הריע תרועה, בפעם הראשונה והיחידה, ואז נפל כשבטנו כלפי בחבטה שהרעידה את האדמה אפילו במקום שבו שכבתי.

קמתי. הבורמזים כבר חלפו על פני, רצים על הבוץ. היה ברור שהפיל לא יקום עוד, אבל הוא לא היה מת. הוא התנשף קצובות בשימות מקוטעות, כשצדו העצום כהר עולה ויורד בכאב. פיו היה פעור לרווחה ויכולתי להביט עמוק פנימה אל מחילות הגרון הוורדרד חיוור. זמן רב חיכיתי לו שימות, אבל נשימתו לא נחלשה. לבסוף יריתי את שני הכדורים הנותרים אל הנקודה שבה חשבתי שנמצא לבו.

הדם הסמיך ביעבע ממנו כמו קטיפה אדומה, אך הוא עדיין לא מת. גופו אפילו לא הרתיע כשפגעו בו היריות, ונשימתו המיוסרת נמשכה בלי הפסק. הוא גסס לאט מתוך סבל נורא, אבל באיזשהו עולם רחוק שבו גם כדור לא יכול היה לפגוע בו עוד. הרגשתי שאני חייב לשים קץ לקול המזוויע הזה. היה נורא לראות את החיה העצומה שוכבת שם בלי כוח לזוז ועם זאת בלי כוח למות, ולא להיות מסוגל אפילו לשים לזה קץ. שלחתי להביא את הרובה הקטן שלי והמטרתי ירייה אחר ירייה לתוך לבו ולאורך גרונו, אבל לא נראה שהן השפיעו במשהו. ההתנשפויות המיוסרות נמשכו, מתמידות כתקתוקו של שעון.

החיה משלמת בחייה על הצורך לקיים את תיאטרון השליטה והעליונות הלבנה. אורוול, מי שביצע את הרצח, אינו מסוגל לשאת את תוצאות מעשיו ולצפות בגסיסה המתמשכת וחוזר לתחנת המשטרה. הסדר נשמר.

להיות מוכן להרוג כדי לא לצאת טמבל, כי האלים אף פעם לא טועים. זאת מהות האימפריאליזם. לפעול בלי להסס, לשנות ולהזיז מה שמפריע. לסמן גבולות ולקבוע כללים, לפתח, לפתח, לעזור לילידים להגיע לרמתך, תוך ידיעה שאף פעם לא יהיו מסוגלים לכך, לא באמת, ותמיד ישארו פראים במהותם, נחותים. 

במזרח אפריקה הבריטית הרצון והכורח הזה לשלוט ולשנות, שמתעלם מהגיון ופועל כהגשמה של ערכים נעלים, התבטא בסלילת קו הרכבת בין מומבסה לאגם ויקטוריה, ׳הרכבת המשוגעת׳. עוד מעט נגיע אליה.

הפרק הבא כאן.

פיל אי אפשר לפסנתר

[חלק מסדרת רשימות בכתובים. הסברים, מפות ותוכן עניינים מתעדכן כאן]

חט פיל מהתקופה הפליאוליתית שנמצא בחולון.
https://www.imj.org.il/he/collections/355012

סרט הטבע הדוקומנטרי ׳מלכת הפילים׳ (באנגלית: The Elephent Queen),יצירתם של ויקטוריה סטון ומארק דיבל משנת 2018, אשר מוקרן כעת ב-Apple Tv, מתאר את המתרחש במהלך שנה אחת, דרמטית אך גם רגילה לגמרי, בפינה מסויימת של הערבה המזרח אפריקאית. זוהי נחלתה של להקת פילות, המובלת על ידי פילה מבוגרת ומנוסה הנקראת אתנה. מי נתן לה את השם? אולי פקחי השמורה בה צולם, אולי יוצרי הסרט. בכל מקרה הוא מתאים לה, והיא מוצגת כמעין גלגול חייתי של האלה היוונית. הסרט שב ומגדיר את המקום כממלכתה, ואת אתנה כמטריארכית, השולטת ואחראית לכל היצורים הנמצאים תחת חסותה. הוא מייחס לה את כל תכונות ההנהגה הנגזרות מכך. אתנה, הפילה המלכה, נועדה לכך מאחר שהיא באה משושלת מלוכה. היא ירשה את חוכמתה של אימה, הפילה ששלטה בלהקה לפניה, את נסיונה, את הידע שנאצר על ידה. היא מנהיגה את עדר הפילות והגורים הקטן שנאלץ להתמודד עם עונה יבשה שהופכת לשנת בצורת, תוך שילוב של חכמת חיים, הפעלת סמכות שקטה, אהבה וחום. אין אף בעל חיים שמפקפק בה כי היא מעל כל זה. הלוואי שכולנו היינו מונהגים על ידי אתנה.

הפילים הם העליונים בשרשרת ארוכה של חיות אחרות המתגוררות בממלכה. משפחת צבים המפחדת להמעך בבור המים המתרוקן לאיטו, סטיבן, גוזל אווז בעל נשמה חופשית, צפרדעי קצף מגוחכות, חיפושית זבל גיבורה: אלו חלק מדמויות המשנה. למרכזיות בהן ניתנים שמות, מערביים או ספק מערביים, מילי, מימי, וויי ווי. החיות לא מואנשות לחלוטין, אבל המניעים והרגשות שלהן מוצגים כאנושיים. הן רוצות בטוב, הן חומלות, הן אמיצות. למעשה, תכונות החיות בסרט הן גרסא טהורה של התכונות האנושיות. החיות חופשיות ממה שהופך את בני האדם למסוכנים ואומללים. הן חיות לשם החיים, ללא כל רוע. הטבע והחיות אינם נפרדים. המלכה הפילה מקבלת את סמכותה מאלוהים, שסומך עליה לשמור ולפקח על העולם שיצר. 

הסרט, שאני מוצא משעמם ומייגע, למרות הנופים עוצרי הנשימה, למרות הסצנות המעולות והמשעשעות, לא כולל התייחסות לטורפים או אוכלי נבלות, למשבר האקלים שהופך את האזור הזה לצחיח יותר ומאיים על עולם הטבע כולו. יש רגעים מרגשים ויפים למכביר, אבל הכל לעוס ומעובד לכדי סיפור שמתאמץ להיות מיתולוגי. מרגישים את הזיעה. יש בו מוזיקה נפוחה, קריינות עמוסת רגש, מסרים פשטניים ושמרניים שמכתיבים את המהלכים הקולנעיים. עבורי, הטבע יפה, אבל הוא אינו מושלם או טוב מוחלט. ההרמוניה בו הופרה כבר מזמן. 

ובני אדם חיו כאן, בצד וכחלק מהטבע, מאז ראשית היותם ועד היום. הבחירה של יוצרי הסרט להתעלם מהם היא גם גישת יסוד מקובלת בסרטי טבע וגם הצהרה אידיאולוגית, לפיה בני אדם וטבע הם שני הפכים, בני האדם הם סכנה לטבע, והאינטראקציה שלהם איתו תהיה תמיד הרסנית. 

מסע משפחת הפילים, המצולם בשתי שמורות טבע סביב נהר צאבו שבקניה, בין בור המים החרב בבצורת למעיין נובע, בו אפשר לשתות אבל לא להשיג אוכל, בין צמא לרעב, מהדהד את סיבות הנדידה האנושיות הבסיסיות ביותר, חיפוש אחרי מים ואוכל על מנת להבטיח את השרדות הדור הבא. ההומו סאפיינס, האדם, הגזע שלנו, החיה שהיא אנחנו, נוצרה בפינה הזו בדיוק, מזרח אפריקה, ומכאן, לפני כ-300,000 שנים, התפשטו בני האדם לשאר העולם. כולנו ילדיה של אפריקה, כולנו הגענו מהערבות הללו, עליהן שולטת עכשיו אתנה, תחנה אחרי תחנה, דור אחרי דור. הטבע הזה הוא נוף הבראשית שלנו.

ובני האדם צדו פילים מאז ועד היום. הבשר, הפרווה, העצמות, החטים: אלו חומרי הגלם שאיפשרו לגזע האנושי לשרוד ולהפוך לחיה הדומיננטית שהוא. מסורת הציד עצמו, התרבות שהוא יוצר, הכלים שמתפתחים כדי לסייע בו, אני מגזים וקובע כי הציד יצר את התרבות האנושית. 

ובאפריקה תרבות זאת המשיכה להתקיים, להתפתח ולהשתנות, להתאים עצמה לנסיבות, לשינויים באקלים ובטבע. במזרח אפריקה היו שבטים שצדו פילים כחלק מרכזי בתזונה ובכלכלה עד לפני פחות ממאה שנים. שלטונות מושבת קניה הבריטית אילצו את השבטים הללו לוותר על המנהג הזה מתוך אוסף של אינטרסים, שהשמירה על חיי הפילים הוא רק אחד מהם. 

לשבטים היו מסורות ציד שונות. שבט הוואטה (Waata) התמחה בשימוש בקשתות וברעל. ציידים מומחים, שזכו להערצה כבירה, היו מבשלים רעל צמחי מרוכז שגורם לקרישת דם מהירה על פי מתכון שעבר אליהם בירושה. על מנת לוודא שהרעל עובד נהג הצייד לבצע בדיקה פומבית ותיאטרלית. בחוד חץ נקי וחדש היה דוקר את רגלו, עד שזרזיף דם ניגר במורד השוק. אז הניח מעט רעל על טיפת הדם הנוטפת, רואה אותה מתמצקת ואת קרישת הדם מטפסת מעלה בעקבות שובל הדם שנזל. צייד אמיץ היה ממתין עד הרגע האחרון ממש בכדי לנגב את הדם ולמנוע מהרעל להכנס לתוך גופו.

הציד עצמו לא נעשה ממרחק, להפך. הצייד, נושא קשת ענקית ומספר חיצים קטן, היה מסווה עצמו בגללי פילים, ואז חודר לתוך עדר הפילים הזכרים בזמן שהיו עסוקים באכילה. כשבחר קורבן היה מתגנב אל מתחת לבטנו, מותח את הקשת באמצעות רגליו ומשחרר את החץ המורעל לתוך אבריו הפנימיים. מטרת החץ לא הייתה להרוג את הפיל אלא לחדור את שריון העור והעצמות ולהכניס את הרעל לתוך מחזור הדם. הפיל היה מנסה לברוח מכאב הדקירה בריצה, והצייד היה צריך להזהר שלא להרמס, אבל המוות היה מהיר, ברגע שהרעל הגיע אל הלב. אני יכול להעריך את האומץ הנדרש לכך. אני יכול אפילו לראות איך ציד כזה משתלב במערכת האקולוגית בלי לאיים למוטט אותה. 

פנים הארץ היה קשור אל החוף בשיירות סחר שגם נתיביהן היו חלק משמעותי מהתרבות האנושית וממערכת היחסים שלה עם הטבע. סבלים נשאו סחורות מפה לשם, שנהב, עבדים ושפחות מתוך היבשת, שהוחלפו במוצרים וסחורות שהגיעו לנמלי החוף. לאחר שביססו את הנתיב הימי להודו הפורטוגזים הם ששלטו ופיתחו את הסחר הזה, אבל בשנת 1730 השתלטה על חופי אפריקה המזרחית וחצי האי ערב האימפריה הימית הערבית-מוסלמית של עומאן. האימפריה הזו התחרתה ראש בראש בכוחות האירופיים, תוך שילוב של ידע מקומי ונכונות לישם את שיטות העבודה הסחר והשליטה האירופיות. עומאן השתלטה על  האי זנזיבר, והקימו בו מטעים שבהם עבדו עבדים אפריקאים רבים. האימפריה של עומאן סחרה גם עם הודו וגם עם הכוחות האירופים השונים ושימשה כגורם המתווך העיקרי במרחב וכמי שהגבירה את ניצול פנים הארץ. 

בשנת 1840 הגיעה הספינה ׳אל-סולטאנה׳, שנשלחה עלי ידי שליט האימפריה, אימאם עומאן, לנמל ניו-יורק, לאחר מסע שנמשך חמישה חודשים. הספינה נשאה תבלינים, שנהב, שטיחים פרסיים ותמרים, סחורות יוקרה שהוחלפו במתנות שהעניק השלטון האמריקאי. מטרת הביקור, שארך ארבעה חודשים, היה ביסוס קשרים דיפלומטיים שאולי יובילו למסחר ישיר בין שתי המדינות. זה קוריוז היסטורי משעשע, אבל בזמן אמת הוא נתפס כבעל משמעות וערך. עבור האמריקאים, האימפריאליזם הערבי היה דומה לאימפריאליזם האירופי, ולא הייתה כל מניעה לשתף איתו פעולה.

האימפריה של עומאן אחראית גם לכך ששפת התקשורת, הלינגואה פרנקה של מזרח אפריקה היתה הסוואהילית, המשלבת בין תחביר שבטי מפושט ומילים ערביות. שפה זו היא שפת פידג׳ין, שנוצרת מצורך של דוברי שפות שונות לתקשר לצורך מסחר והתנהלות שוטפת. שפות כאלה נוצרו במקומות בהם התהוו קשרים קולוניאליים, בין השאר בהוואי, באוקיאנוס השקט ובאיים הקאריביים, ממזיגה של השפות המקומיות עם אנגלית, יפנית ופורטוגזית, והיא נוצרה בערי הנמל ובשיירות המסחר. היום היא מהשפות הנפוצות ביותר בכל המרחב המזרח אפריקאי. 

סיפור האימפריה של עומאן, שירדה מגדולתה אחרי חלוקתה בין בניו של הסולטן אחרי מותו בשנת 1856, ועליית כוחם של הבריטים, מראה שהאימפריאליזם האירופי לעולם לא פעל באופן מוחלט וחד כיווני ושתמיד היה אחד מתוך מארג כוחות וגורמים, מקומיים וזרים, בעלי אינטרסים שונים, שניהלו יחסי גומלין מסובכים. אין פה רק מנצלים אירופים מול מנוצלים אפריקאים ואסייתיים אלא קשת שלמה של מערכות שליטה וניצול וחילופי תרבות וידע. 

ועדיין, הבריטים הם האחראים המרכזיים לשינויים הגדולים שעברה מזרח אפריקה במהלך המאה ה-20. הנה הם באים.

הפרק הבא כאן

׳מלכת הפילים׳ בשרות Apple Tv 

סיפורי הציד וההקשר המקומי של הציד מתבססי על הספר: Edward I. Steinhart, Black Poachers, White Hunters, Ohio University Press, 2006, במיוחד עמ׳ 24-29

על ביקור ספינת האימפריה של עומאן בניו יורק

סכנה באפריקה

[חלק מסדרת רשימות בכתובים. הסברים, מפות ותוכן עניינים מתעדכן כאן]

׳קטנטנות וקטנטנים, לא ולא, בשום פנים, אל תלכו לאפריקה, השמרו מאפריקה!׳

כך מתריע קורני צ׳וקובסקי בפתיחת ספר הילדים ׳ברמלי׳, שנכתב ברוסית בשנת 1929, ותורגם באופן מבריק לעברית בידי נתן אלתרמן בשנת 1949 (והוצא במהדורה יפה ע״י הוצאת עם עובד בשנת 2015). 

כי אפריקה מאיימת, ובדיוק בגלל זה גם מושכת. שמה מתנגן, כהבטחה להרפתקה. הטבע הפראי שלה, החיות המוזרות והמסוכנות שחיות בה, זה כל כך לא דומה לכל מה שכאן:

באפריקה השפיפונים, 

והקרנף וסוס-המים, 

באפריקה התנינים 

יומם וליל חורקים שינים, 

באפריקה הקוף גורילה 

ירצה לנשוך אתכם חלילה! 

אל תלכו-נא, קטנטנים, 

לאפריקה בשום פנים!

מובן שבדיוק לשם הילדים בספר הולכים, ואני מבין אותם. ביקור באפריקה שווה כל סיכון. אחרי שהתמודדת עם הפחד תוכל לשוב לחייך השלווים והם כבר לא יראו כה משעממים.

אפריקה נתפשה כמקום הפנטסטי, הפראי, מקום התגשמות הההרפתקאות והמשאלות הכמוסות. כך היה ברוסיה בשנות העשרים של המאה הקודמת, כך היה בפלסטינה, בה כתב וצייר נחום גוטמן את סיפור ביקורו שלו באפריקה בסדרת המכתבים המאויירים ששלח משם, שהתפרסמו בעיתון ׳דבר לילדים׳ החל בשנת 1935, והפכו אחר כך לספר ׳בארץ לובנגולו מלך זולו׳. גוטמן הצעיר, המספר, חולק עם הילדים בתחילת הספר: ׳פַּעַם חָלַמְתִּי וְהִנֵּה אֲנִי בְּאַפְרִיקָה, עוֹרֵךְ צַיִד עַל פִּילִים פְּרָאִים, אֲרָיוֹת, קַרְנַפִּים, תֻּכִּיִּים. הֱקִיצוֹתִי וְלִבִּי דָּפַק בְּחָזְקָה: הֲלֹא יָכוֹל אֲנִי לִנְסֹעַ לְשָׁם מַמָּשׁ!…׳. והוא נוסע, במסע שמתחיל בעלייה על קו 5 ליד ביתו בתל אביב, נע בין רשמים ריאליסטים מתחנות הדרך וממסע הספארי אליו הוא יוצא, דרך סיפור הרפתקאות פנטסטי, אוריינטאליסטי (וכנראה גם מועתק), ומסתיים, שוב, באוטובוס האדום, מספר 5, המחזירו הביתה. לאפריקה מפליגים, בדמיון ולעיתים רחוקות גם במציאות, היא רחוקה מרחק הגשמת פנטזיה מכאן ואינה עונה לכללי המציאות הרגילה. 

אפריקה מופרדת מאירופה במדבר שחצייתו מסובכת וקשה, ואירופה גילתה קודם כל את קו החוף שלה. ואסקו דה גאמה, מגלה הארצות הפורטוגלי, הקיף את אפריקה במסע ימי נועז בשנת 1497, ופתח כך נתיב סחר עם הודו ואסיה. כך נסללה  הדרך להשתלטות האימפריליסטית האירופית על העולם. ערי נמל ותחנות מסחר נוסדו והתפתחו לחופי היבשת, סיפקו שירותים והשתתפו ברווחי הסחר הגואה. סחורות אירופיות, בעיקר בדים אבל גם כלי נשק ועבודה, הוחלפו בשנהב, בקרני קרנפים, בעבדים. 

חברות המסחר האירופיות, שהונעו על ידי אינטרסים כלכליים, ללא צורך להתעכב על שאלות של מוסר או השלכות מעשיהן, השתלטו במשך הזמן גם על המסחר בין אסיה לאפריקה, שהיו לו דפוסים ומסורות מקומיות, ששירתו את הקהילות השונות. כאשר החברות הללו, ובראשן חברת הודו המזרחית ההולנדית וחברת הודו המזרחית הבריטית, הבינו שהן יכולות להרוויח גם מייצור חומרי הגלם ולא רק מסחר בהם הקימו מטעי תבלינים, סוכר ותה בארצות עליהם השתלטו, שנוהלו על ידי צוות אירופי זעיר. במטעים הללו, שתנאי העבודה בהם היו נוראים, עבדו עבדים מאפריקה לצד ובמקביל לעובדי כפיים, קוליז (Coolies) מסין ומהודו.  

גליון מתוך מפת העולם של ולדזמילר, 1507

אפריקה עצמה, פנים היבשת, נותרה תעלומה בלתי נחקרת ובלתי ממופה. במפות העולם, שהפכו נפוצות במהלך המאה ה-16 (ושעליהן כתבתי פעם), קו החוף מפורט ומדוייק, תחנות המסחר והנמלים מסומנים בבירור, וברור שהמיפוי מבוסס על ידע. ציור פנים הארץ מבוסס על שמועות ועל אגדות. ניתן לראות זאת כאן, בגליון מתוך מפת העולם שיצר והדפיס  מרטין ולדזֵמילר בשנת 1507. מפה זו מפורסמת בעיקר בכך שהיא זו שנתנה ליבשת אמריקה את שמה (מאחר שולדזמילר העריץ את אמריגו וספוצ׳י), אך הוא יצר בה גם קונבנציות אחרות, ובינהן ציור הפיל, כמייצג של הטבע האפריקאי המכסה את השטח הבלתי ממופה ומסמל את הפראיות של היבשת.  

בתקריב מתוך מפה זו ניתן לראות שהקרטוגרף לא ראה מעולם פיל אמיתי אלא רק ציורי פילים. הוא מדמיין כיצד נראה חדק. קבוצת פראים מצויירים מתחת לפיל, מוכנים לציד, נושאי חנית וקשת. הם עירומים וחלקם אנושיים רק באופן חלקי, שדים מאיימים. אלו האפריקאים, אחרים ושונים. ציור הפיל, במקום הזה, ימשיך להופיע במפות עולם רבות אחרות. 

במאה ה-19, במקביל להפיכתה של אנגליה למעצמה האימפריאלית המובילה, התנהל תהליך של חקר מדעי של סודות העולם בנסיון להבין ולשלוט בו. חלקים גדולים באפריקה היו עדיין ׳טרה אינקוגניטה׳ (בלטינית: Terra incognita), ארץ בלתי נודעת ובלתי ממופה. דייוויד ליווינגסטון הבריטי-סקוטי, חוקר ארצות ומסיונר יצא לחפש אחרי מקור נהר הנילוס ולהפיץ את הנצרות בקרב הפראים, והיה האירופי הראשון שצפה במפלי ויקטוריה. העיתונאי הנרי מורטון סטנלי, אמריקאי ממוצא ולשי, הוביל משלחת שדרשה שיירה בת מאות סבלים ושמומנה ע״י העיתון ׳ניו-יורק הראלד׳ כדי לחפש אחריו כאשר היה נדמה שאבד. המשפט שאמר בזמן המפגש בינהם, בשנת 1871, אחרי שנתיים ארוכות, “ד”ר ליווינגסטון, אני משער?״, הפך למיתולוגי. הנה, כך מתנהגים, באומץ, בשליטה ובתרבותיות. האירופי חייב לשמור על עצמו כזה גם באפריקה.

מימון משלחת גדולה כל כך היה אפשרי מאחר שכוח האדם היה זול דיו וגם כי קהל הקוראים התעניין באפריקה ובסודותיה. רומן ההרפתקאות ׳מכרות המלך שלמה׳ (באנגלית King Solomon’s Mines), רב מכר שנקרא בשקיקה על ידי בני נוער במשך דורות, נכתב על ידי הנרי ריידר הגרד ופורסם בשנת 1885. הספר התבסס על הכרותו של המחבר עם אפריקה בעת ששירת כנציג משרד החוץ הבריטי בדרום אפריקה, אבל אליהן התווסף קו עלילה חדשני בזמנו, גילוי של עולם נעלם, נסתר, ארץ לא נודעת מסוג אחר, מיתולוגית, שהסתגרה בתוך עצמה כדי לשמור על סודותיה, ושיש בה עושר אינסופי שממתין לאמיצי הלב שמוכנים להתמודד עם הסכנות. זהו גם ספר גזעני ושובניסטי, המקדם ומאדיר את הערכים הקולניאליסטיים בני הזמן. קראתי אותו, בילדותי, בתרגום שרגא גפני ובהוצאת שלגי, עם העטיפה הצהובה עליה רואים את הפרא נושא החנית תוקף את הגיבורים האמיצים החמושים ברובים. גם אני פינטזתי על אפריקה, הבדויה, הסודית, הבלתי קיימת. 

כפי שמעירה יפה עופרה עופר אורן בביקורתה על הספר, היחס של הספר לצייד נראה בימינו מקומם במיוחד. הרג החיות בספר הוא אתגר ספורטיבי, מיומנות גברית, אירופית, של ירי מדוייק וקר רוח. כל חיה נצודה היא הישג רשום. רשימת ההישגים היא אישית, משקפת את יכולתו וקובעת את מעמד הצייד. הטבע האפריקאי הוא תפאורה, הזדמנות לניצול, מקום לשוב ממנו הביתה עם עושר גדול, מזכרות ואותות כבוד. הריגת פיל היא סמל מעמדי, והיא הוכחה של עליונות, גם על הטבע וגם על מי שלא הרג פיל. גם זו סיבה לנסוע לאפריקה. איך אפשר בכלל לסלוח על זה?

הפרק הבא כאן.

עופרה עופר אורן על ׳מכרות המלך שלמה׳

מכרות המלך שלמה, מהדורת 1901

לובנגולו מלך זולו

מפת ולדזמילר (1507)