ארכיון תג: עזה

מפתח של רובה צלפים

כלי הניקוי הרב שימושי של רובה הצלפים בו השתמשתי בזמן שהייתי בצבא מונח בתוך אחד מתאי הכוורת ליד פינת העבודה שלי, צובר אבק. שלושים שנים כבר עברו מאז, מי היה מאמין. אהבתי את הרובה הזה, M-14 שבכלל לא יועד לשימוש כנשק צלפים, שהיה רובה שירות רגיל של צבא ארצות הברית ורק לאחר שהגיע לארץ, כחלק מהציוד שנכלל ברכבת הנשק האווירית שליוותה את מלחמת יום הכיפורים, גילו שאפשר להצמיד לו טלסקופ ולהשתמש בו לצליפה. זה היה אלתור זול, חכם ואפקטיבי, שהפך את הצלף לאחד מהתפקידים הקבועים בכל כיתת חיילי רגלים. למדתי את הדברים האלה בקורס הצלפים בו השתתפתי, בבסיס שקרוב לעיר שכם. 

אני עדיין יכול לשחזר בדמיוני את תחושת גריפת היד והצמדת הנשק אל תוך הכתף, את פרישת הגוף על הקרקע, את כפות הרגליים הנלחצות הצידה תחת משקל הרגליים המחפשות תנוחה יציבה. לעצור את הנשימה עם הוצאת האוויר, יד שמאל קובעת את נקודת הכיוון, הלחי סחוטה על הקת, הלסת רגועה. פרק אצבע ימין נסחט על ההדק. אני זוכר את תחושת ההדף הנספג בגוף, את הריח המעקצץ והנעים של אבק השריפה, חורך את הריאות כמו שכטה של סיגריה, את הצלצול באוזניים. אני זוכר את הרגע, תוך כדי תרגיל אימונים באש חיה, בו ידעתי שהרעש הזה גרם לי נזק, שהשמיעה שלי נפגעה. 

לא יריתי באיש. רק במטרות עשויות קרטון ומתכת. אני שמח על זה מאוד. יש אמנם דברים בהם אינני רוצה להיזכר, אבל לפחות לא פגעתי באף אחד. הייתי חייל טוב, אהבתי ושנאתי את זה באותו הזמן, והזקתי בעיקר לעצמי. הייתי גבר צעיר וכל הצבא הזה, כל הסיירת הזאת, כל הלהיות לוחם, היו חלק מתהליך התבגרות והבנה שזה לא מי שאני רוצה להיות. 

כמה מזל היה לי שנולדתי והתבגרתי אז, ושהייתי צעיר יחסית לשנתון שלי. שירותי הצבאי היה בשלהי האינתיפאדה הראשונה, כך שלא חוויתי את פריצתה ואת שלבי הדיכוי האכזריים ביותר שלה. ביליתי זמן רב בעזה, והשתתפתי בפעילויות שרובן היו תחזוקה של שגרת הכיבוש, מעצרים ומארבים, במצוד אחרי מחבלים ערטילאיים, רעולי פנים. הייתי אמור לירות בהם כשנתקל, הייתי מוכן לעשות את זה, אבל כאמור, זה לא קרה. כמה מזל. 

האם הייתי הולך באותה דרך גם היום? האם הייתי מוצא עצמי שוכב על סוללת עפר, 300 מטר מהגדר, יורה ומרסק ברך אחרי ברך? יכול להיות שכן. זה מזעזע אותי לחשוב ככה. יכול להיות שכן. אני מקווה שלא. 

אם לא הייתי יודע מה שאני יודע כעת, אם המציאות לא הייתה הופכת לזו שהיא היום, כאשר פקודת ירי כזאת יכולה להינתן, כאשר זה נראה הגיוני, לירות במפגינים, להטיל נכות, להרוג אם צריך, חמושים או לא, כל מי שמתקרב לגדר הוא בן מוות. המפקדים מחליטים, הצלפים מבצעים, דרך הטלסקופ רואים את הפגיעות אבל לא מרגישים את הכאב. הייתי מסוגל לעשות את זה? אני לא חושב, אני לא חושב.

שלושים שנה עברו מאז. זה הרבה, אלו זכרונות נעורים. החיילים האלה, על תלוליות העפר שבגבול הרצועה, כבר אינם בני דמותי. אני סולד ממעשיהם וכועס על החלק בי שעדיין מצליח להבין אותם. כל מי שיורה במפגין לא חמוש הוא פושע, מה לא ברור פה. אני כועס על כך שהמדינה מאפשרת ומעודדת אותם לעשות את הפשעים האלה. אני בצד של המפגינים, לא של מי שמדכאים אותם. הצבא הזה כבר לא שלי, והחיילים האלה לא שלי. השתחררתי. 

אני נושא אשמה. יריתי פעם כדורי גומי על קבוצת נערים שזרקה עלי אבנים. החזקתי פעם ילד בוכה שעצרנו, שהתפתל בזרועותי. נכנסתי לבתים בלילות, עמדתי, מבוייש אך נחוש, בצד אחרים שצעקו והשפילו. היה לי מזל שזה אף פעם לא הגיע רחוק מזה, אבל ראיתי דברים. כיבוש וצבא שפועל בתוך שטח כבוש זה דבר מכוער נורא. שום דבר לא יכול להצדיק את זה, במיוחד מכיוון שכמעט כלום לא השתנה לטובה מאז אלא להפך. עזה המסכנה. המקום הגרוע ביותר בעולם לחיות בו. יש לי חלק ואחריות בכך, הייתי חלק מהמנגנון שאיפשר את זה. איני גאה בכך. 

כלי הניקוי של הרובה הוא אחד מהשרידים מהתקופה הזו. הוא מוזר למראה. גליל מתכת מחורר ומשונה, עם זיז שנע בתוכו ומפתח ברגים בקצהו. איני חושב שמישהו שאינו יודע מה זה יוכל לנחש למה הוא מיועד. הוא יפה, בדרכו שלו, כך, מנותק מהקשר. הוא לא שם כדי להזכיר לי, אני חושב, הנחתי אותו שם פעם כי חשבתי שזה מגניב, כל החפצים האלה, יותר מדי חפצים.