ארכיון תג: סמים

צריך לדבר על הרבי: שני רבנים ומלך

בפארק החדש שמקימים על מגרש החניה שהיה פעם שכונת מכבי יהיו שתי גבעות. מגביהים אותן עכשיו, וצפצופי הטרקטור העורם את אדמת החמרה האדומה שהובלה לכאן במשאיות עולים מהחלון בכל פעם שהוא נוסע לאחור. כף ועוד כף. בתחתיתה ממתינים, מבוישים וקטומי ענפים, עצי צאלון בוגרים שנעקרו במקום אחר והועתקו לכאן. הם מכונסים, צפופים, גומה נושקת לגומה, ענף גדום צבוע לבן כמעט נוגע בענף גדום אחר. כשהטרקטורים יגמרו לעצב את הטופוגרפיה ישלפו את העצים מהקרקע וישתלו אותם שוב במקומות שנקבעו בתכנית. עוד כמה שנים, אחרי שיחנך ויתיישן, הפארק והעצים הללו יראו כאילו היו פה תמיד, ורק הוותיקים עוד יזכרו שלא ככה.

תאונה ברחוב קומפרטבשבוע שעבר, בזמן שלא הייתי פה, למזלי, הייתה תאונה נוראית באתר הבנייה שבמעלה הרחוב, בו חופרים כעת את בור היסודות של אחד מהפרוייקטים שנבנים על חורבותיו של מרכז וולובלסקי. משאית נסעה לאחור, ופגעה בשופל שהעמיס עליה עפר, מפילה אותו ואת המפעיל שלו לתוך הבור, כך שנפצע קשה. ׳ICE TEL AVIV הוא אייקון מגורים חדש ויוקרתי, הממוקם בשכונת פלורנטין על גבול נווה צדק, ומציג סטנדרט בנייה גבוה וחזון אדריכלי פורץ דרך לאזור׳, מכריז אתר הפרוייקט, אשר פונה לקהל יעד שאוהב את תל-אביב, ׳אנשים שנהנים לנוח לחופה ולהתרענן בטבילה בים שלה. אנשים שמחפשים איכות חיים גבוהה, סטנדרט בניה ועיצוב מלוטש , יוקרתי וחדשני.׳ בטח ייקח שלוש שנים עד שיגמרו לבנות את המבנים המגעילים האלה, אשלייה צפופה של יוקרה עשויה בטון, מתכת וזכוכית, עילגת כמו הטקסט שמפרסם אותה. הפועל שנפצע, המחפר ההפוך, בור היסודות המרושל, מרכז וולובלסקי עצמו, כבר לא יראו קשורים לשום דבר. בסדר, פעם קרו דברים, היה פה אחרת, תתקדם.

לפי שנתיים נסעתי בעקבות אהובתי לשנת שהייה בארצות הברית, רחוק מאוד מהרבי מבכרך. כשעזבנו הבניין שלידינו היה גמור, אבל עדיין לא אוכלס. היה מוזר לגלות שיש בו חן מסוים, שגווני האפור, השמנת, ונגיעות הצהוב-כתום בהם נצבע מעניינים לעין. זו הייתה תקופת שיא סיורי הגרפיטי. קבוצות קבוצות הם עברו כאן, מדריכים ומדריכות מובילים אוספים תמוהים של אנשים, וועדי עובדים, תיירים, קבוצות ׳תגלית׳, מסבירים בהתלהבות על אמנות הרחוב המשתלטת ומייפה את אזור התעשיה האפור. כמה סיורים מגוחכים כאלה נערכו כל יום, כאשר אחת מנקודות העצירה הקבועות היתה בגינה הקהילתית שאני סייעתי לבנות. נערות בגיל בת מצווה, שמכינות אלבום צילומים לרגל המאורע, הצטלמו בשביל הכניסה אל הבית שלנו, ליד שער המתכת אותו הזמנתי אצל קלוד, המסגר המבוגר, שהיה לו פעם בית מלאכה מהצד השני של דרך אילת. כמה הכל אותנטי, ישן כזה, מקומי. עוד לפני שנסענו הרגשתי קצת זר ברחוב שלי.

חיינו שנה בקיימבריג׳, עיר קטנה ליד בוסטון, גרים בקומתו השנייה של בית בנוי עץ ברחוב הערמון, Chestnut Street, חמש דקות הליכה מנהר הצ׳ארלס, בשכונה שהייתה פעם של מעמד הפועלים וכעת היא מהמקומות היקרים ביותר בארצות הברית. היינו זרים במקום שידע איך מתמודדים עם שכמותינו, דיירים זמניים ממדינה רחוקה. לקחנו איתנו את כלבתנו, ובמהלך הטיולים איתה חקרתי את רחובות השכונה, ושכללתי את יכולות החלפת ברכות השלום המנומסות עם האנשים אותם פגשתי, הנחמדים והאדיבים כל כך. הרחוב הזה עדיין חי בזכרוני, אני יכול לדמיין אותו כאילו הוא מתחת לביתי כעת.

לא להיות כאן שנה הייתה חוויה חשובה ומעניינת. התגעגעתי מאוד. פחדתי שבזמן העדרותינו דברים ישתנו כך שלעולם לא נשוב להיות מקומיים, אבל מובן שלא היה לזה שום ביסוס. חזרנו, והכל שב להיות ממש אותו דבר, עם שינויים קטנים. תעשיית הביגוד קורסת, כך שחנויות ועסקים רבים נסגרו, ויש הרבה פחות תנועה ברחוב. דיירי הבניין החדש הם בדיוק כפי שציפיתי שיהיו, עירוב מוזר של תושבי חוץ ושוכרים שמתוסכלים מזה שהם חיים בשולי העיר ובכל זאת משלמים כל כך הרבה, לא מתערבבים עם המקומיים. חלק גדול מהדירות משמש להשכרה לזמן קצר, דרך אייר בי אנד בי, וקולות גלגול מזוודות על המדרכה בשעות מוזרות נוספו לרעשי הרחוב הקבועים. למדתי לא לראות את התיירים האלה, להתעלם מהם כאילו היו שקופים, לא לבזבז עליהם שום יחס. פעם בשבוע אנחנו עובדים בגינה. יש לנו חברים בבניין ובשכונה. גן הילדים בו למדה ביתי השנה נמצא במרחק שלוש דקות הליכה מביתנו, בבניין בית הספר שנלחמתי נגד בנייתו.

לפני כמה שנים, כאשר עוד לא ידענו שניסע ונחזור, רצינו שביתנו תלמד במסגרת הגן הדו לשוני, בו לומדים בעברית ובערבית, שמפעילה עמותת ׳יד ביד׳. הסתבר שאיזור הרישום שלו מוגבל לתושבי יפו בלבד, וכי רחוב הרבי מבכרך, כתובתינו, מחולק בין יפו לתל-אביב, כאשר אנו נמצאים מצדו התל-אביבי של הגבול. ניסינו למחות ולהתעקש, בילינו יומיים במסדרונות מחלקת החינוך בעיריה, ללא כל תוצאות. כששבנו לארץ גילינו כמה בית ספר קרוב לבית הוא קל ונוח. ביתנו עולה לכיתה א׳ ותתחיל ללמוד בו בעוד מספר ימים. היא דו לשונית כעת, אבל יודעת אנגלית, לא ערבית. לא נורא, תמיד תוכל ללמוד את השפה בהמשך.

*

בית הספר הזה, בו תלמד בתי, שיהפוך להיות חלק מזהותה מאחר ורק פעם אחת בחיים הולכים לכיתה א׳, וכי מה שם בית הספר היסודי בו למדת זו אחת משאלות הזיהוי הנפוצות, נוסד בגלל התעקשות של איש אחד, רב שכונת פלורנטין, יצחק ידידיה פרנקל.

הרב פרנקל היה מחברי ומנהיגי ועד השכונות העבריות, הגוף שניהל את ענייני השכונות היהודיות של יפו לפני מלחמת 1948. בישיבה שנערכה ביום כניעת העיר, ה- 13.5.1948, כאשר גורלה וגורל שכונותיה העבריות עדיין לא היה ברור, אמר: ׳בשום פנים אין אנו מסכימים שיפו תחזור למדינה הערבית ואנו נהיה אזרחיה, אנו לחמנו זמן ממושך כדי להשתחרר מיפו ויש למצוא את הדרך שאנו לא נחזור בשום פנים להיות אזרחי המדינה הערבית׳. שלושה שבועות אחר כך התבהרה התמונה, כשתל-אביב סיפחה אליה את השכונות. אז העלה הועד חשש שהסתבר כמוצדק:

א. הנהלת הועד רואה משום מעילה בשליחותה אם לא תשלים את ספוח השכונות לתל-אביב ע״י נתינת פה ונציגות לצרכי התושבים בשכונות, ומאמינה כי כך גם יבינו את הדבר כל הגורמים בעירית תל-אביב.

ב. כדי שהנציגות תהיה הולמת את זכות התושבים משלמי המיסים ומושכי בעול הוראותיה של עירית תל-אביב צריכות השכונות להיות –

1. מיוצגות על ידי הועד שלהן במועצת העיריה.

2. במספר הנציגים המגיע לפי מספר התושבים בשכונות

3. – בהתחשב עם שעת החרום העוברת עלינו גם – להיות מיוצגות ע״י בא כח בועדת המצב.

ג.  הנהלת ועד השכונות נוכחה כי לא הועד ולא שום ועדת-צל בעירית תל-אביב לא יוכלו ליצג את צרכי השכונות וזכויותיה, אלא אך ורק נציגות מלאה במוסדות המכריעים בעיר.

[ועד השכונות העבריות לכבוד ראש העיריה, 6.6.48, אעת״א, א׳2211]

העיריה לא התייחסה להסתייגויות האלה. השכונות נבלעו בתל-אביב, כאשר ההתייחסות לתושביהן הייתה כאל עול ואליהן כאל משגה שיש לתקנו. זה בא לידי ביטוי בתכנית האב של הורביץ שהוזכרה בפרק הקודם. הרב פרנקל היה חלק מהמנגנון הדתי העירוני, ודבר זה הקנה לו מעמד מסוים, בו השתמש בכדי לנסות ולשפר את תנאי החיים של אנשי קהילתו. הוא שלח פניות רבות לעיריה, וגם נפגש עם בעלי תפקידים בה, כאשר אחד האנשים שגייס לצדו היה מאיר איכילוב, סגן ראש העיריה ונציג סיעת ׳חירות׳ במועצת העיר. כך כתב איכילוב במזכר לראש העיריה, שהעתק ממנו נשלח גם לרב פרנקל : 

מחובת העיריה לעזור לדיירי שכ׳ פלורנטין על ידי רכישת מגרש מתאים עבור גן צבורי, בית -כנסת ומוסדות אחרים.

אל לנו לשכוח ששכונה זו מאוכלסת ע״י 70-80.000 נפש, ללא גן ומקום בלוי לילדים ומרגע לעמלים. מאז שצורפה שכונה זו לתל=אביב, כמעט ולא נהנתה במאומה מטפולנו הממשי. אינני סבור כי כל מאמצינו חייבים להיות מכוונים למרכז העיר ולצפונה, עלינו להתפנות גם לשכונות ולהקדיש להן תשומת לב נאותה.

[שכונת פלורנטין – הקצאת שטח לגנים ומוסדות תרבות, 29.4.1954, אעת״א, ג׳2211]

בתקופה זו היה הרב פרנקל כבן 40, צעיר יחסית, אבל בעל ותק רב בשכונה. הוא היה יוזמו של מנהג שהפך להיות מזוהה מאוד איתה, חגיגת ׳הקפות שניות׳ בשמחת תורה, מסורת אותה התחיל בשנת 1942 בכיכר שליד בית הכנסת הקטן שייסד, ׳אהבת חסד׳. חגיגות אלה הפכו לסמל עירוני והשתתפו בהן אישי ציבור וחוגגים שהגיעו מכל רחבי העיר. ׳ביחוד רבתה ההילולא והחינגא בשכונת פלורנטין בה נערכות ״הקפות״ מדי שנה בשנה בהשתתפות אישי צבור, חברי כנסת וקהל רב׳, נכתב בעיתון ׳חרות׳ בשנת 1953. פרנקל ניצל את המוניטין הזה, כמו גם איומים מרומזים על יכולת השפעתו הפוליטית במכתב המצוין כ-׳אישי׳ שהפנה לראש העיר ושמתוארך ל- ג׳ תשרי תשט״ו, מעט לפני סוכות.

אל

ראש העיר מר חיים לבנון המכובד!

הואיל והענין שאדבר עליו אינו ענין פרטי שלי, מרגיש אני חובה בנפשי לומר לכב׳:

1. נכנסתי לשמש ולשרת את השכונות העבריות בשנת 1935 כשעדיין היו בכל האזור בתים בודדים – עד שהשכונות התפתחו למה שהן כיום: אוכלוסיה של שישים אלף נפש ורוב התעשיה מרוכזת בה.

2. התושבים הללו שסבלו שנים רבות מידי עריצים ערביים וכו׳ היו הראשונים שהכריזו על מרי אזרחי נגד יפו הערבית ולא נסוגו גם כשמושל המחוז והמזכיר הראשי איימו עלינו במאסר. עד אשר בא הסיפוח המקווה (שאותו אנו חוגגים ביום שמחת תורה).

3. בטבת תש״י- חדשיים לפני הבחירות לע.ת.א. קיבלתי מכתב ממר רוקח ראש העיר, שבו הוא מתחייב לבצע את העבודות הדרושות לשכונות ולפתור את הבעיות המיוחדות (הפירוט במכתב שבידי) ומר י. ר. מסיים את המכתב ש״סגנו מר לבנון יהיה אחראי לביצוע הדברים״.- פירסמתי את המכתב בעתונות (והציונים הכלליים [המפלגה ממנה באו רוקח ולבנון] קיבלו יותר מששת אלפים קול בבחירות לע.ת.א. יותר מכפלים של הקולות שקיבלה רשימת ההסתדרות).

והנה אנו עומדים עתה בסוף 1954 והרי התוצאות:

א) אין אף בית ספר בכל השטח. חמשת אלפים ילד מכתתים רגליהם למרחקים בשעה שקיים מגרש הפועל לשעבר שהופקע לשם כך. ב) אין אף מגרש משחקים אחד. ג) אין אף גינה אחת ולא עצים מצילים בודדים (למרות שבידי מכתב ממר שושני על נטיעת עצים) ד) לא כביש ולא מדרכה לבד מה שנעשה ע״י שלטון יפו הערבית. ה) עשן בתי יציקה, בתיח״ר לסבון ומכבסות וכו׳ מחניקים את האוכלוסיה כולל ילדים. לא זכינו להגיע לדרגת שכונת התקוה, הואיל ואין לנו ״מלאכי״ בעיריה, וגם לדרגת יפו לא – הואיל ואין לנו מנהל כמו מר גפן – ובכך הפכנו לבנים חורגים.

4. לפני תקופה קצרה ביקרתי אצל כב׳ ופרטתי בפניו את כל הבעיות וכב׳ אמר לי שבימים הקרובם אשמע ממנו. עד כה טרם קבלתי כל ידיעה נוספת.

5. במקום זה קבלתי תשובה לפנייתי אצל מזכיר העיר. פניתי אליו בהסתמך על מכתב שכתב לי לפני שנה שבשנת תשט״ו תדאג העיריה לסדר את כל הסדורים הדרושים בהביאו כנראה בחשבון כי תושבי השכונות ראויים לפחות פעם אחת בשנה לגמול שמקבלים תושבי המרכז והצפון בכל שני וחמישי (תזמורת בגן מאיר וגן העצמאות ורמי קול והופעות שונות בכל הזדמנות שהיא)- בתשובה כותב כב׳ כי אינו יכול להקציב מאות לירות לחגיגה המסורתית במוצאי שמחת תורה הבאה למעשה להבליט את קשרינו עם תל אביב העיר.

מובן שאשתדל לקיים את החגיגה בכל אופן ואקוה שכב׳ ישתתף בה.

אולם, אולי בכל זאת כדאי לשנות את יחסה של העיריה כלפי הראשונים לסבל והאחרונים לתיקון.

בכבוד רב ובברכת שנה טוב וגמח״ט

הרב י. י. פרנקל

[אעת״א, 13.10.1954, שכונות כללי, ג׳2212]

בנובמבר נשלח מזכר פנימי לראש העיריה, המפרט את התשובות לטענות שהעלה הרב פרנקל:

1. מגרש משחקים:

מאחר ואין מקום פנוי ומתאים, היכול לשמש כעת כמגרש משחקים, הרי עד לתכנון מחדש של שטח השכונה, לא קיימת כל אפשרות להקצאת שטח למטרה הנדונה.

בזמן התכנון ייעשו מאמצים להקצבת שטח למגרש משחקים.

2. נטיעות:

אין לצערנו שטחים פנויים בהם אפשר יהיה לנטוע גנות וכד׳. באשר למדרכות – מפאת רחבן הבלתי מספיק אין כל אפשרות, למרות הרצון הטוב, לנטוע בהם עצים.

3. כבישים ומדרכות:

לצערנו מפאת חוסר תקציב אין אפשרות של בצוע עבודות סלילת כבישים ורצוף מדרכות.

4. מפגעים:

אין כל אפשרות חוקית למנוע מבעלי בתי החרשת השונים, הקיימים ברשיון, מלעבוד; אולם ישנם סדורים טכניים, שעל בעלי המפעלים לסדרם והיכולים למנוע סבל מהתושבים והטפול בקביעת סדורים אלה – בידי משרד הבריאות.

[14.11.1954, אעת״א, שכונת פלורנטין, 2220]

ראש העיריה, בתשובתו לפרנקל, עידן את הניסוחים הללו, אבל לא את התשובה השלילית לבקשות. הוא כתב כי: ׳אנחנו מחפשים דרך לתכנון השכונה מחדש, כדי שנמצא את השטחים הללו הדרושים למטרות החשובות האמורות׳. פרנקל המשיך לנדנד, להזכיר את ההבטחות שניתנו ולא קוימו. מגרש הפועל הנטוש הפך בינתיים למפגע תברואתי של ממש, העיריה ניסתה לטעון כי ׳האשפה המצטברת והולכת על מגרש זה מובאת למקום ע״י תושבי השכונה׳, אבל האחראים לדבר היו עובדי בתי המלאכה במרכז וולובלסקי, שהתלוננו כי מחלקת התברואה בעירייה אינה דואגת לפינוי האשפה מאיזור התעשייה, ולכן הם משליכים אותה שם. טרדות חדשות החליפו טרדות ישנות, כפי שמשתקף במכתב זה, עליו מתנוססות שלושים חתימות של תושבי שכונת צריפי פלורנטין. חלק גדול מהם לא חותמים בעברית, וכתב היד של אחרים מראה עד כמה השפה קשה להם. אלו מהגרים עניים, הממשיכים לגור באזור שהעיריה מחשיבה כבלתי מתאים לכך:

ברחוב 366 מס. 21 היה במשך שנים רבות בית חרושת לסבון על שם מסרנו, אשר היה מפריע לא במעט לחיי התושבים ברחוב ובסביבה הקרובה. כאשר פנינו בתלונה על המצב הזה, נתנה לנו תשובה כי הרחוב נמצא באזור תעשיתי ולכן אין ביכולתם של המוסדות להתערב לתקון המצב.

השלמנו עם המצב, אם כי לא ברצון. לפני כשנה חל שנוי, ובמקום מפעל לסבון נפתח במקום מחסון למספוא. במשך החדשים הראשונים, לא הפריע המפעל החדש – הובאו למקום סחורות שונות בלבד. אולם, ב- 3 החדשים האחרונים התחילו להתמלא הבתים הסמוכים למחסן כנמת הגורמת ללכלוך חמור ולמצב בלתי נשוא. יתושים וזבובים למינהם עפים ועוקצים אותנו.

אנו פונים אל כב׳ בפניה נמרצת לפעול בהקדם האפשרי למען לתקן את המצב ולאפשר לנו לחיות בסביבה נקיה ומסודרת.

[לכבוד מר א. בויאר, סגן ראש העיריה, 8.10.1956, שם]

תושבים אחרי, אשר הגדירו עצמם כ- ׳נציגי שכונת פלורנטין׳, כינוי כללי שמרמז על כך שמדובר בגוף בלתי נבחר של פעילים, פנו לעיריה במכתב נוסף ומפורט, בו חוזרות אותן תלונות תוך שינוי מסוים בטון, ההופך למאשים וכועס. אין יותר אשליה של סולידריות או רצון טוב מטעם העיריה. במקום זה, מאמץ המכתב זהות קהילתית מתבדלת, מעמיד דרישות ומסתמך על זכויות בכדי להעלות טיעונים:

במשך שנים רבות נסינו, בכל הדרכים, להביא את בעיותינו בפני הנהלת העיריה ודרשנו טפול מידי ומעשי באותן השאלות המהוות יסוד לחיים רגילים, אותם רשאים לדרוש כל האזרחים בעיר תל – אביב יפו.

למרות מאמצים אלה, נשארו כל פניותינו ללא תשובה. העיריה הזניחה בזדון את שכונתנו והפכה אותה לגיטו של שכונת עוני וסבל.

עירית תל – אביב שירשה את שכונת פלורנטין מעירית יפו הערבית קבלה ברצון את השכונה המאוכלסת על מנת להפיק תועלת כספית – במסים גבוהים כנגד הוצאות והשקעות אפסיות במקום.

מדי שנה, עומדת שכונתנו בפני סכנה חמורה של שטפונות. ובכל שנה מבקרים גבאי העיר בשעת המצוקה לפזר הבטחות, ואנו עומדים תמיד באותו המצב. אנו דורשים מהעיריה לא הבטחות והפעם בצורה ברורה, להגיד לנו מה היא חושבת לעשות ומתי אומרת לבצע עבודות הכרחיות לפי הבא:

א. בתי ספר: עירית יפו הערבית לא דאגה לבתי ספר במקום לאחר תשע שנות קום מדינת ישראל וצרוף השכונה לעיר העברית הגדולה – עירית תל – אביב לא הקימה בית ספר אחד במקום כך לא קיימים בתי ספר בשטח של 2 קילומטרים בין רחוב לילינבלום לבין כביש ירושלים – ילדינו חייבים בגשם שוטף ובחום לוהט ללכת רגלי גם מחוסר תחבורה עירונית במקום לבתי ספר מרוחקים – או לנוטשם.

ב) גני ילדים עירוניים: לא בנמצא בשכונה שלנו – כאילו לא ידעה מועצת העיריה שחלק זה מהעיר מטופל בילדים מרובים ומבורך בילודה מוגברת.

ג) מגרש משחקים וגנים צבוריים: למרות ששכונות עוני אחרות זכו במגרשי משחקים וגנים צבוריים (שפירא והתקוה) זכתה שכונתינו בשתוק כל מפעל עירוני וצבורי – ההבטחות בנדון זה לא הוגשמו למרות רבוי אדמות מהרכוש הנטוש בקרבתינו.

[לכבוד ראש עירית תל – אביב, 16.10.1956, שם]

רשימת הדרישות ממשיכה: סלילת כבישים, טיפול בתחבורה הציבורית הלקויה, בניית שיכונים חדשים על אדמות הנפקדים הרבות הסמוכות לשכונה, טיפול במפגעי התעשייה והורדת מיסים. עירית תל-אביב מוצגת במכתב זה כיורשתה של עירית יפו שהפלתה וניצלה את שכונותיה העבריות: ׳הגיע הזמן לשבור את חומות הגיטו שכפו עלינו שתי העיריות יחד ולקבל אותנו כבנים שווים בעיריה עברית במדינת ישראל. הגיע הזמן שנקבל תמורה תמורת המסים שאנו משלמים לעירה במקום להוציאם כדי לפאר מקומות אחרים בעיר׳. הפעילים דורשים הקמת ועדת חקירה צבורית ועירונית, ושולחים העתקים מהמכתב לשרי הפנים, החינוך והתחבורה, וגם, כפי שהם מוסיפים בכתב יד, לסיעת הפועלים, היריבים הפוליטיים של ראש העיר.

הלחץ פעל, ובשעה טובה, כמעט תשע שנים לאחר ששכונת פלורנטין סופחה לתל-אביב, אושרה בניית מגרש משחקים, מועדון נוער ובית ספר חדש על שטח מגרש הפועל. שרטוט המגרש על נייר פרגמנט מצורף להודעה על כך שנשלחה לראש העיריה. מגרש הפועל הופך לבית ספר

*

זה היה מאבק תושבים מוצלח, אבל לא נצחון. נכון, הוקם בית ספר לילדי שכונת פלורנטין, אבל הוא היה בלב אזור תעשיה שהמצב בו רק הלך והתדרדר. לא הוצע כל פתרון לבעיות האחרות שהעלו התושבים ותנאי החיים בשכונה הוסיפו להיות קשים. דירתו של הרב פרנקל הייתה ברחוב אבראבנל, משקיפה על שכונת צריפי פלורנטין. ביקרתי בדירה הצנועה הזו, בה גר בשכירות, לא פעם, מאחר ומובילת המאבקים השכונתיים האחרונים, מי שמטפחת ואחראית כמעט לבדה על הגינה הקהילתית, הילה הראל, היא חברה טובה, וגם היא מתגוררת בה בשכירות כבר שנים רבות. מהמרפסת, בה יש כמעט תמיד רוח נעימה, ניתן לראות את בית הספר ואת הגגות הנמוכים של שכונת הצריפים.

למרות, ואולי אף בגלל הצניעות הזו, זכה הרב פרנקל להכרה ציבורית רבה. חגיגות שמחת תורה המשיכו להתקיים כסדרן והמסורת היתה ברורה כל כך עד שהעיתון ׳מעריב׳ יכול היה לתאר אותן בפרוטרוט עוד לפני שהתרחשו:

שמחת ׳הקפות׳ מסורתית, בהשתתפות אלפי אנשים, תיערך במוצאי שמחת תורה בניצוחו של הרב יצחק ידידיה פרנקל בכיכר המרוצפת שליד ביתו – בקרן הרחובות אבראבנל-עמק-יזרעאל בתל-אביב. תזמורת הכבאים ו׳להקת האש׳ בניצוחו של ׳סוליימן הגדול׳ יתרמו לשיתופם של ההמונים הצפויים בשמחה זו.

הרב פרנקל, ׳רבן של השכונות׳ בתל-אביב מקיים כבר 29 שנים מסורת עממית זו להקיף בשמחת החג אלפי אנשים. בדרך כלל מתרכז ברחבה שליד ביתו קהל הנאמד בעשרת אלפים אנשים. משפחת בוכמן מעמידה תמיד את ביתה לקליטתם של ׳האושפיזין׳ המכובדים ודואגת להם במאכל ובמשקה. מעל מרפסת הבית משדר הרב פרנקל את דברי ברכתו בכמה שפות לקהל המצטופף למטה.

שמחת ה׳הקפות׳ תתחיל במוצאי החג, בשעה 6.30, בקריאת ׳סיום התורה׳ על ידי נערי כמה עדות – בסימן מיזוג הגלויות בישראל. החזן הראשי של בית-הכנסת הגדול בת״א, מר בנימין אונגר, יתכבד בפסוקי ׳אתה הראית לדעת׳ – ואחריו יתכבדו בכך גם חזני העדות האחרות. התהלוכה, ובראשה ספרי תורה עתיקים, תסובב ברחובות הסמוכים לצלילי תזמורת הכבאים. התכנית כוללת גם מחולות-עם מסורתיים של בני העדה התימנית.

עד כה כבר הבטיחו את השתתפותם ראש העיר מר נמיר, סגן שר הבטחון מר שמעון פרס, שר המשטרה מר בכור שטרית והמפקח הראשי של המשטרה מר יוסף נחמיאס, חברי כנסת, נציגים דיפלומאטיים ועוד.

[שאול הון, אלפים ייצאו ל׳הקפות׳ בת״א, מעריב, 8.10.1963, עמ׳ 8]

איזה יופי, מה? מתואר פה אירוע שתכניו ואופן התנהלותו נוצרו כתוצאה ותגובה לתנאים בשכונת פלורנטין בת הזמן, המשלב בין הדתי לאזרחי ויוצר קרנבל מקומי בעל חשיבות אזורית ולאומית. העירוב בין מנהגי העדות השונים, בין העירוני ובין הארצי, והמשמעות הפוליטית הברורה של כל זה: יש פה סלט נחמד מאוד. אני מכיר את הכיכר המעט עלובה הזו, שנקראת היום על שם שרה בוכמן, שממרפסת דירתה נאם הרב פרנקל, לובש גלימה בוכרית. אני חושב שזה היה צריך להיות אתר מורשת לאומי.

באותה שנה היה מעורב הרב פרנקל עוד בשני עניינים שמקמו אותו במרכז תשומת הלב הציבורית. הוא ניסה לתווך בין הצדדים המעורבים בפרשת חטיפתו של הילד יוסל׳ה שוחמכר, לו מונה כאפוטרופוס, כדמות שהייתה מקובלת גם על דתיים וגם על חילוניים, והוא דאג להבאתם לקבורה, בטקס פומבי וגדול, של עצמות נספים במחנה ההשמדה טרבלינקה, אותן אסף בעצמו כאשר השתתף במשלחת הישראלית לציון 20 שנים למרד גטו וארשה. טקס קבורה רב רושם זה, אשר בו השתתפו אלפי אנשים, יצא מבית הכנסת הגדול בתל-אביב לבית הקברות בנחלת יצחק בסוף חודש מאי. כשבועיים אחר כך הוא פונה אל ראש העיריה בענינים פרוזאים הרבה יותר:

מוצא אני לחובתי להביא לתשומת לבו את הפרטים הבאים הנוגעים לצרכיו החיוניים של האיזור פלורנטין והסביבה.

      1. כבעיה דחופה שאינה סובלת דיחוי, יש לראות את בעית מגורים עם בתי מלאכה של נגרות הנמצאים בכפיפה אחת, כלומר, בצריף אחד של עץ, שוכנים ביחד בית מלאכה של נגרות עם מגורים של משפחה מרובת ילדים. בשנה האחרונה כבר קרו פעמיים מקרים של שריפות בלילה, שרק בנס נצלו נפשות של ילדים קטנים אשר רק קיר של דיקטים הפרידה בינם לבין מוקד השריפה, יש גם לציין שבשנה האחרונה הלכו ורבו המקרים של הפיכת צריפי מגורים לנגריות, וכל זה באישור המחלקות המתאימות של העיריה.

      1. בעית העשן והארובות בגדלים שונים, מהווים בעיה בריאותית צבורית הדורשת את פתרונה.

      1. אין להתעלם גם מהבעיה של רעש ומריטת עצבים, כל האיזור הזה נמצאים בכפיפה אחת מפעלים מרעישים ומטרידים מנוחת הציבור, מעורבים ביחד עם בתי מגורים. היה פעם סיכום בין הח״מ לבין סגני ראש העיר, לבקר במקום כד לקבוע עדיפות למפעלים אשר צריכים לעזוב הראשונים תחומי מגורים ולצאת למרום רכוזי מלאכה מחוץ לעיר, עד היום טרם נעשה הדבר.

    1. גם בעית בית כנסת מרכזי בסביבה טרם בא על תקונו. ממשיכים להתפלל בחנויות שכורות או במקומות לא מתאימים אחרים, יש גם לשפר את התאורה ואת הנקיון.

      [11.6.1963, אעת״א, ב׳2212]

סגן ראש העיריה ניסח תשובה לפנייתו של הרב פרנקל, ובה טען כי: ׳קשה לאמר שלא נעשה דבר, או שלא חלה התקדמות בפעולותיה של העיריה׳. לראיה ציין את מספר הכבישים שנסללו, את ׳ביה״ס ע״ש דרויאנוב שנפתח באותה שכונה והספסלים שהותקנו ברחובות שונים׳. ובכל זאת, הוא הסתייג: ׳נכון, אמנם, שבעית הבעיות, הלא היא הפרדת המלאכה מהמגורים, לא נפתרה עדיין׳. כדי להוכיח שכוונות העיריה ופעולותיה חיוביות צורף למזכר פירוט הוצאותיה על סלילת רחובות, תיעול, הוספת פנסי רחוב (בשנים 1955-1956 נוספו 4 פנסים!) וכו׳. זה מגוחך.

*

שער ספר הבדיחה והחידודלמה קראו לבית הספר על שם דרויאנוב? אלתר דרויאנוב, בשבילכם, שהיה סופר, עורך ועיתונאי, אשר מת בתל אביב בשנת 1938. יש לו חשיבות בתולדותיה של העיר מאחר והוא ערך וכתב את רובו של ספר ההיסטוריה המוסכם הראשון שלה, ׳ספר תל-אביב׳, אבל הוא זכור בעיקר בגלל ׳ספר הבדיחה והחידוד׳, שלושה כרכים בהם קיבץ יותר משלושת אלפים הלצות ומעשיות מצחיקות, המתעדים ומשמרים את ההומור היהודי במזרח אירופה. לספר זה יש מספר מהדורות, כאשר לנו בבית יש את זו משנת 1951, עם העטיפה היפה שצוירה על ידי צילה בינדר, עליה מופיע ציור שלושה גברים המתגודדים יחדיו, אשר זוויות שפמיהם מצביעות על מצב רוחם המשועשע. אחד, כנראה בעל מלאכה, שמטפחת אדומה קשורה לצווארו, מספר משהו, תוך תנועות ידיים, לזקן הדור השעון על מקל. אדם נוסף, ברקע, מאזין ונהנה. זאת סצנה יפה, אבל היא מאוד לא מקומית. כאשר היינו בפגישת היכרות עם מנהלת בית הספר בו תלמד ביתנו, אישה מבריקה ונעימה, היו על המדף בחדרה כרכי ההוצאה האחרונה, משנת 1991, שאיוריו של דני קרמן על שעריהם. הוא בחר לצייר מעין קריקטורות של בדיחות מתוך הספר, איש שמן מרמה אדם עני ורזה, גבר המביא דג צבוע ירוק למשפחתו. המנהלת ציינה בפנינו את מה שברור לכל מי שמעיין כעת בספר, שזה לא כל כך מצחיק. אולי פעם, כאשר מציאות החיים הזו הייתה קרובה ואפשרית, אבל לא כעת. העולם הזה נעלם. 

שמו של דרויאנוב ניתן לבית הספר מאחר והיה דמות חשובה, ולכן בחרה העיריה להנציח ולציין אותו, לא בגלל שום הקשר מקומי. זו זכותה המלאה, כמובן, היא בנתה את המבנה ולכן רשאית לתת לו שם, המבטא ומשקף ערכים שהיא חפצה לקדם. כאשר נבנה מחדש בחרה העיריה לשמור את שמו הישן ולא לשנותו. בכך, כמו גם בכוונותיהן הטובות של אדריכליות המבנה, אורית אורנת ורות שפירא, מתבטא רצון להמשכיות, להשתלבות ולהבנה של הסביבה בה ממוקם בית הספר. שמות הרחובות ביפו הם סיפור מסובך יותר.

כך מתואר בעיתון העיריה התהליך הכושל של מתן השמות לרחובות העיר הכבושה:

עם כיבוש יפו על-ידי צבא ההגנה לישראל, הוחלפו בהוראת-שעה גם השמות המעטים של הרחובות ביפו במספרים, נוסח ערים גדולות באמריקה (בפרט בניו-יורק). צורתם המפותלת והבלתי-מתוכננת של הרחובות והסימטאות ביפו, ברובם לא-סלולים, ובחלקם אזורי-הריסה הצפויים לתכנון ובנייה מחדש – לא איפשרה קביעת סדר מספרים נוח ברחובות, וכך נקבעו בלי כל שיטה מספרים גדולים ליד קטנים, אשר הכניסו בלבול ואנדרלמוסיה בעיר. מתוך הרגל ולשם נוחיות הוסיפו להשתמש התושבים הותיקים, ובהשפעתם גם העולים החדשים, שהם רוב מנינה של יפו, בכמה מן השמות הערבים לרחובות הראשיים שנתכוונו להשכיחם. גם מוסדות ממשלתיים וצבאיים הוסיפו להשתמש בשמות אלה, כדי למנוע אי-דיוקים.

[שמות הרחובות ביפו הישראלית, ידיעות תל-אביב-יפו, חוברת 1-2 (השנה העשרים ושלש), 1955, עמ׳ 25]

הסתירות הפנימיות בטקסט הזה מצחיקות קצת. שמות רחובות ניו-יורק הם מודל לחיקוי, שלא צלח בגלל חוסר התכנון הבסיסי, אפילו מוסדות השלטון ממשיכים להשתמש בשמות הישנים שיש כוונה מוצהרת להשכיחם. הפתרון לכשלון הזה הוא מתן שמות חדשים, שישמשו ככלי לחינוך האוכלוסיה:

בסוף תשי״ד (אבגוסט 1954) נקבעו סופית, לאחר הרבה שיקולים, מאה השמות הראשונים לרוב הרחובות החשובים ביפו, מבין ארבע מאות הרחובות, הסימטאות, הככרות והמבויים שיש בעיר זו – רובם צרים, לא סלולים, צפויים להריסה ולתכנון חדש.

בקביעת מאה השמות הראשונים – שאחריהם יבואו בהמשך הזמן, שמות נוספים – הובאו בחשבון כל סגולותיה ומשאלותיה של יפו הישראלית, ההיסטוריה הקדומה, האגדה והמיתוס, ההיסטוריה העברית החדשה, הנוף והחוף, וגם ה׳בינלאומיות׳ של המעוטים ביפו. שמות אלה באו לטבוע על יפו חותם עברי-יהודי-ישראלי, לשים בפי האוכלוסיה המגוונת שלה שמות ברורים במקום מספרים לא-ברורים, שמות עבריים במקום לועזיים, להקל על האורינטציה של תושב יפו עצמו ושל המבקש את מעונו, וגם לעורר את התושב היפואי, הרחוק מידיעת היהדות, לבקש הסבר לשם רחוב זה או אחר ולהוסיף על-ידי כך משהו על ידיעתו את הסביבה. על שמות אלה יתחנך הנוער היפואי, החי ביפו ומריח את ריחה ונושם את אוירה.

[שם, עמ׳ 26]

שם הרחוב שלי, ׳הרבי מבכרך׳, משתלב בעקרונות אלו, ולכאורה הוא אחד מתוך יותר מרבע משמות הרחובות בעיר הקרויים על שם ׳אישים יהודיים מתקופות קדומות (רבנים וחז״ל)׳, כמו רחוב הרבי מפשסיחא או שדרות הבעש״ט. בפועל, הרחוב רק מתחזה לכזה ולמעשה קרוי על שם יצירה ספרותית בלתי גמורה של היינריך היינה. אני חושב שזה בגלל עקשנותה של אישה אחת, ציירת חובבת ומעריצה של התרבות הגרמנית בהקשרה היהודי בשם אסתר קלינמן.

היא מתארת את השתלשלות העניינים במכתב למערכת העיתון ׳הבקר׳:

בקום המדינה, כשהחלו לקרוא לרחובות העיר בשמות חדשים לכבד בהם את זכרם של אישים יהודיים, הצעתי אנכי, לאור שייכותו של היינה לעם היהודי, לקרוא רחוב על שמו.

פניתי לשם כך לעיריה וכן מעל גבי מכתבים לעתונות היומית, אולם לדאבוני – עד כה ללא תוצאות.

הצעתי הנ״ל היתה כדלקמן:

׳בין השמות לרחובות החדשים, שבהם אומרת תל-אביב לכבד את זכרם של גדולי הרוח היהודיים, ראוי היה שיונצח גם השם היינריך היינה.

עצמות הליריקן הגדול טמונות באדמה צרפתית, מפני שעם ׳המשוררים וההוגים׳ מרר מדי את חיי הקולגה היהודי מכדי שיכול היה לחיות ולמות בארץ מכורתו.

מגיע לו למשורר הנעלה, שהיה כולו יהודי – אם גם דרכונו הכחיש זאת, שתנתן לו כמאה שנה אחרי מותו זכות מולדת סימלית במדינת ישראל׳.

[אסתר קלינמן, רחוב ע״ש היינה, מכתבים אל העורך, הבקר, 16.8.1953, עמ׳ 2]

מאחר ופנייתה לא נענתה, שלחה את המכתב הזה, כמו גם העתק מכתב שכתבה בעניין לראש הממשל דוד בן-גוריון, לועדת השמות לרחובות בעיר. היא כתבה: ׳האם לא נהיה מגוכחים בעיני כל העולם התרבותי אם לא ייקראו רחובות ע״ש היינה בערי ישראל לפחות לרגל יובל ה- 100…׳. הפעם זכתה לתשובה מהירה ומפורטת מראש העיר חיים לבנון, הכוללת גם הטפת מוסר ושיעור בערכים יהודיים ועירוניים:

קראתי בשים-לב את מכתבך מיום 17.2.1956, וגם את העתק מכתבך לראש הממשלה מר ד. בן-גוריון, שבהם את מציעה לקרוא על שם המשורר היינריך היינה, שהשנה מלאו 100 שנה למותו, רחובות בערי ישראל.

אינני יודע מה תהיה תגובתם של כל אלה אשר פנית אליהם בהצעתך, אך מה שנוגע לתל-אביב עלי להשיב לך את הדברים הבאים:

א) בתקנות של עירית תל-אביב למתן שמות לרחובות יש סעיף מפורש האוסר לקרוא בעירנו בשמות מומרים. יהודי שפנה עורף ליהדות ורכש לעצמו תעודת טבילה כדי לחדור לחיי התרבות של אירופה״ (אני משתמש בנוסח מכתבך), או לשם כל מטרה אחרת שהיא – אינו ראוי שינציחו את שמו בעיר העברית. שמות יהודים חפשים-בדעות, שלא ניתקו את הפתיל האחרון עם היהדות – כן, חסידי אומות העולם וגדולי תרבות העולם שלא מישראל – כן, מומרים – לא!

ב- 1600 הרחובות בתל-אביב שיש להם כבר שמות לא יזכרו ולא יפקדו שמות אישים, ואפילו מגדולי-העולם הם, שהוציאו את עצמם מכלל ישראל. גם בעתיד ננהג לפי תקנות אלו.

ב) במה שנוגע להיינה ״יהודי זה, שהיסורים מרקו את עונו ומותו הטיל שלום בינו ובין אלהי ישראל״ (כדברי משוררנו ביאליק על היינה), שיצירתו היתה ספוגה רוח ישראל,, ובכמה מיצירותיו הביע דברי-חרטה מפורשים על מעשה-ההמרה הנואל, הזדהות עם צער ישראל והתרסה ודברי גנאי ותוכחה לעמים הנוצרים אויבי ישראל וכן הערצה לספר-הספרים, עד שגם כמה משלומי אמוני המסורת ראו בו בעל-תשובה – נהגה עירית תל-אביב לפנים משורת הדין, והחליטה לפני כמה שנים לקרוא רחוב על שם אחת מיצירותיו, ״הרבי מבכרך״ (ספור על נושא יהודי לאומי מימי מסעי הצלב). על השלט, כשייקבע לרחוב זה בשנה זו, תהיה נוסף לשם ״הרבי מבכרך״ גם כתובת הסבר בסוגריים ״יצירתו של ה. היינה״ כל אדם יבין את הסבה, שבגללה לא נקבע לרחוב שמו המפורש של היינה. 

[קריאת רחוב בתל-אביב על שם היינריך היינה, 17.2.1956, אעת״א, שמות לרחובות (ועדת השמות), 2630 – 04]

תשובתה של אסתר קלינמן לדרשה המלומדת משעשעת:

לאחר שכב׳ הואיל בטובו להסביר לי את העקרונות החמורים של עירית תל-אביב ביחס למתן שמות לרחובות העיר, אינני רשאית להיות בלתי שבעת-רצון בהצלחת מאמצי לראות את שמו של היינה על גבי שלט רחוב תל-אביבי בשנת היובל הזאת (אם גם בכתב קטן).

ההישג הזה מעודד אותי לקוות, שבעקבות השם של היינה בכתב קטן יופיע עם הזמן על שלט רחוב בתל-אביב שמו של היינה בכתב גדול. כי אילו לא היו סיכויים שהעיריות תשנינה את תקנותיהן במרוצת הזמן, לא היתה כלל באה התקדמות לעולם.

[אסתר קלינמן לראש העיר, לא צוין תאריך, שם]

היא צדקה, כמובן. רח׳ על שם היינה נמצא לא רחוק מכאן, בהמשך רחוב אליפלט ודרך שלבים. עוד בשנת 1956 נקראה כיכר על שמו בחיפה. ׳הרבי מבכרך׳, אגב, הוא יצירה לא גמורה ולא טובה לטעמי, לפחות בתרגום אותו אני קראתי. היא מגוללת מעין סיפור אגדה מיתי מבולבל, על רב צעיר שלו אישה יפה, אשר מגלה בערב פסח כי גופת תינוק הוסתרה מתחת לשולחן החג כחלק מעלילת דם נגד יהודי העיר הקטנה בה הוא מכהן, בכרך, שעל נהר הריין. ביקרתי בעיירה הזו במהלך מסע אופניים שערכתי לפני כ- 15 שנים, ויש לי איפשהו צילום ליד שלט הכניסה אליה. זה איזור יפה אבל קצת משעמם. היינה נטש את הסיפור בלי לסיים אותו אחרי פרק ארוך בו הוא מתאר את הגעת הזוג, שבורח ונוטש את קהילתו ומשפחתו מאחור, לפרנקפורט של המיין, והמפגש שלו עם הקהילה היהודית המושחתת, המסוכסכת והמסתגרת בתוך הגטו של העיר. הערת הסיכום המוזרה שלו היא: ׳(הסיום והפרקים הבאים אבדו, ולא באשמת המחבר)׳. לא ברור לי אם יש סיבה אובייקטיבית ההופכת אותו לבעל ערך. אין בו הרבה, פרט לרומנטיקה מוסרנית ומעט הברקות, אבל יכול להיות שבגרמנית זה משהו משהו. השיקולים בגללם דווקא רחובי נושא את השם הזה יכולים להיות קרבתו למושבה האמריקאית-גרמנית, כמו גם שוליותו. למי איכפת בכלל מהרחוב הזה, אז שיהיה על שם מומר, בסדר. אבל יכול להיות שמדובר בהמשך של העקרון לפיו פעלה ועדת השמות, של נסיון לתת כותרת נושאית לשמות הרחובות באזור או בשכונה. הרחובות המצטלבים עם ׳הרבי מבכרך׳ (הגרים או העוברים בו אמורים להתעניין בשם, ולגלות שזה למעשה ספר של היינה, גיבור התרבות הגרמנית) נקראו על שם סופרים יהודים-גרמנים אחרים: ארתור שניצלר, ליאופלד קומפרט ויעקב וסרמן.

בשנות חיי פה גיליתי שזה שם קשה להגייה ולאיות וקוריוז משעשע.

*

האם שכונת מכבי בוערת?בשנת 1971 פרסם מנחם תלמי, עיתונאי בעיתון מעריב, כתבה שעסקה בשכונת מכבי. כותרתה צוירה במיוחד, באופן הממחיש ומדגים את התעלומה שהיא באה לגולל: האם שכונת מכבי בוערת? ציור שמו של תלמי, בתחתית הכותרת הזו, מדגיש את היותו כותב ייחודי, המייצג לכאורה קול עממי ופשוט. הכתבה מתארת דיוקן עגום של השכונה ושל האיזור בתוכו היא ניצבת:

שכונת מכבי […] מצוייה בדרומה של תל-אביב, מאחורי שכונת-פלורנטין, נושקת למה שהיה קרוי פעם המושבה הגרמנית.

רואים אותה ממרפסת ביתו של הרב ידידיה פרנקל, כמוה שרואים משם את מרבית השכונות הדרומיות של תל-אביב. לא רק מפני שהבית גבוה ודירתו של הרב נעים-ההליכות מצוייה בקומה ג׳, אלא משום שהוא קרוי רב-השכונות והוא חייב לראות תמיד את צאן מרעיתו.

מהמרפסת של הרב פרנקל, החולשת, בין היתר, על נוף יפואי מקסים, רואים היטב את הדליקות הפורצות מפעם לפעם בשכונת מכבי. וכל דליקה כזו מבשרת שעוד צריף, ישן נושן, הלך לעולמו.

ובזמן האחרון הולכים שם הצריפים אחד אחרי השני ואיש אינו יודע איך ועל שום מה. וחרושת השמועות עובדת. והפחד הטמיר מקנן בלבבות אנשי העמל הפשוטים המתגוררים שם.

גם ״הבית הערבי״ נשרף

שכונת מכבי בוערת. שבעה צריפים בחודש אחד. על אנשי האזור הזה לא עושה הדבר רושם מיוחד. הם רגילים לשריפות, אחרי ככלות הכל, בתי המלאכה של פלורנטין ומרכז-וולובלסקי ממש נושקים לשכונה זו וסביבה זו נותנת תעסוקה נכבדה מאוד לצותות הכיבוי של תל-אביב. מאז ולתמיד.

אנשי האזור אינם מתרגשים במיוחד. הנה, לפני כמה ימים עלה בלהבות ״הבית הערבי״ המזדקר מתוך אזור המלאכה של פלורנטין. זה בנין המתגבה מעל צי הצריפים האפורים והנמוכים, עשוי אבן, שהיה ניכר למרחוק בגג הרעפים האדום שלו. היה רכושה של משפחה ארמנית מיפו ושימש כדירות מגורים ליהודים. לאחר קום המדינה – נעשה משכן לבתי מלאכה ומחסנים למינהם. לילה אחד עלה באש והאדים את שמיה של יפו. היום הוא ניצב כמו מצבה – שחור, נטול גג וחלונות.

אז אם הבית הזה, האבני, הגדול, לא נמלט מגורל האש, מה יתרגשו אנשי האזור למראה צריף קטן במכבי, הנכלה בלהבות?

אבל אנשי מכבי מתרגשים מאוד. כי שם ביתם. בית לא יפה, בלתי מרנין, לא מצלמים אותו בשקופיות צבעוניות. אבל בלתו אין

עץ מרקיב ופח מחליד

אף פעם לא היתה שכונת מכבי שכונה גדולה. משהצטמקה עד למימדיה הנוכחיים, הריהי שכונה זעירה, גוססת לאיטה. אף אחד לא דוחק בה שתמות ואף אחד אינו עושה משהו כדי שתחייה.

היא משתרעת על שטח של פחות מעשרה דונאם שעליהם ניצבו בעבר שבעים וכמה צריפים. היום מתגוררות שם 15 משפחות בלבד. חלק מן הצריפים נטוש. וצריפים אלה, שתריסי העץ שלהם מסומרות אל המסגרות, נראים כמו גוויות שקפאו.

הצריפים שעדיין גרים בהם אינם נראים טוב יותר.

לפחות בצורתה החיצונית מכבי היא אחת משכונות העוני הנכפשות ביותר של תל-אביב. היא נראית כמו תפאורה זדונית לסרט עוני ניאוריאליסטי. צריפיה הנרקבים עטופים ב״טול״ שחור, שאיבד זה שנים את עמידותו וניחוחו העיטרני. גגות הצריפים עשויים פח מחליד וכפי שסחו לנו התושבים: ״בקיץ זה תנור. בחורף זה פריג׳ידר״. סימטאות החול של השכונה ספוגים מדמנה ושיחי-סרפד אורבים לבלתי-זהיר בכל פינה.

חשודים ומפחדים

מי היה זוכר שעוד קיימת שכונה כזו, מי היה יודע שעדיין חיים בני אדם באותם צריפי מגורים לשעבר, שכבר אינם יפים אפילו להחסנת סחורות – אלמלא מכת הדליקות והזעקה שהקימו אותם תושבים.

אימת הדליקות ניבטת ממבטיהם של דרי שכונת מכבי. הם אינם יודעים מהיכן באה האש ומדוע. הם יודעים כי ברגע שיעלה צריפם בלהבות, לא יהיה גג מעל ראשם, אלא כיפת הרקיע.

למראה אדם המרחרח בשכונתם, המתעניין בגורלם, הם גחים מצריפיהם ונקבצים סביבו. רובם נשים. הגברים יצאו למלאכת יומם. ובכל צריף מן הצריפים שעדיין גרים בהם נשאר מישהו. סכנה לעזוב צריף ללא השגחה.

״הנה, האשה הזקנה משם עזבה את הצריף שלה בלי שמירה. הלכה רק לכמה שעות. עד שחזרה כבר לא היה ממנו כלום״.

[מנחם תלמי, האם שכונת מכבי בוערת?, מעריב, 12.3.1971, עמ׳ 13]

לכתבה מצורפות שתי תמונות. באחת ניתן לראות את הצריפים הצפופים, שילדים משחקים בחצרותיהם, ובשניה אישה מבוגרת, שראשה עטוף מטפחת, מצביעה לעבר משקוף חרוך. הכיתוב אומר: ׳כאן היה הצריף של האלמנה. הלכה לכמה שעות, חזרה ומצאה צריף שרוף׳. דיירי השכונה מוצגים על ידי תלמי כקורבנות מושלמים, שננטשו בתוך תוהו ובוהו עירוני מאיים. תלמי לא מנסה לפתור את התעלומה שהציג, אלא רק להעצים את מימדיה ולהציגה כמעין קללה מיתית. השכונה מוצגת על ידו כנוף של סרט, כאשר הרב טוב הלב ונעים ההליכות הוא אחת הדמויות.

אותו עיתון, בכתבה מוקדמת יותר, מציג דמות נבל, בן-נון, אשר גר בבית עליו השתלט בשכונת מכבי ב׳, מעבר לכביש. מסגרת הכתבה היא עדות על המצב העגום של הנוער ביפו ובשכונות הדרום של תל-אביב, וכותרת המשנה שלה, ׳תל אביב בשחור לבן׳ מבהירה מה נקודת המבט. השחור הוא העוני, הפשע, הסמים וכמובן גם מזרחיות הדמויות המתוארות כאן:

בשכונות ובפרברים צומח, כאמור, נוער עבריין. גם יפו לא נוקתה. ״הנוער היפואי ממורמר, ובצדק, על היותו כה לא-מטופל וכה מקופח. לדעתי נוער השכונות, ויפו בכללן, מהווה יורה רותחת שתופעה כמו האיש בן-נון היא סימפטום שלה, סימפטום הרסני ומרתיע כאחד״ – כותבת מדריכת נוער במועדון נערים עירוני ביפו, בדו״ח מסכם שהגישה בעקבות גילוי ׳פרשת בן-נון׳.

מי הוא האיש בן-נון? המדובר ב׳מלך שכונתי׳, אלילם של נערים ביפו, בסביבה הנמצאת לא הרחק מ׳מגדל השעון׳. מעניין לספר את פרטי אותה פרשה, כי באמצעותה ניתן לשפוך מעט אור על המתרחש בעולמם של הנערים שאינם עובדים ואינם לומדים.

בנימין בן-נון מכונה ׳המלך שלנו׳ או ה׳קינג שלנו׳ על-ידי חלק גדול מנערי יפו. הוא בעל דירה קטנה הנקראת ׳החדר׳. הכניסה אליו חופשית לכל המעונין ולכל השייך לג׳מעא (החבר׳ה). זאת, בתנאי אחד: הנכנס לחדר מוטלת החובה לחתום באצבעו בספרו של ׳המלך׳. בחתימה זו מתחייב הנער, כי מהיום ועד עולם בן-נון הוא מלכו ועליו לציית לו אם יידרש. תמורת חתימה זו מקבל הנער זכות לכניסה חופשית ל׳חדר׳ ולהסתופף במחיצתו של ה׳מלך׳.

בתוך ה׳חדר׳ מעשנים חשיש, לוקחים כדורי ל.ס.ד. ומאזינים לתקליטים. ילדים אחדים נשלחים על-ידי ה׳מלך׳ לביצוע גניבות (כייסות ופריצות) בקנה מידה קטן (סיגריות מקיוסקים, סכומי כסף מקופות שונות). את השלל מביאים הם ל׳מלך׳ המפריש להם חלק קטן מן הריווח (זוכרים את פייגין?).

משנודע על קיומו של ׳מוסד׳ זה ביפו, הצליח לחדור לתוכו מדריך צעיר, המטפל בבעיות נוער. הרי תיאורו: ״ביקרתי בחדר ביום ששי [.] בשעה 20:00 עד שעה 21:30. החדר הוא מבנה חימר קטן בעל 2 חדרים קטנים. המקום היה מלוכלך ומוזנח מאוד. החדר הראשון היה ריק כולו והשני כלל ספה, ארון בגדים, שולחן קטן ומספר כסאות ורדיו. בן-נון עצמו הוא גבר בן 45, נאה למדי ובעל מראה מוזנח. הוא גרוש ואב לשלושה ילדים בוגרים ואינו עובד. במשך השעה ששהיתי במקום היו שם כ-12 נערים (6 בני 16-15 ו-6 אחרים בני 24-22) כעבור דקות אחדות יצאו שני נערים להביא ׳כיף׳ (חשיש) מרחוב 60, הם חזרו מהר (מסתבר שאין בעיה להשיג חשיש במקום זה) והחל העישון בצוותא. אחד הבוגרים אף לקח חצי כדור ל.ס.ד. בתוך קפה. (הערבוב בקפה מבטיח השפעה חזקה של הסם על המעשן אותו). אני סירבתי לעשן בטענה שכבר לקחתי סם. אחד הנערים הציע לבן-נון להחתים אותי. כששאלתי לשם מה החתימה, הוסבר לי, שעלי לחתום לבן-נון שהוא המלך שלי כמו של כולם״.

[אברהם רותם, בן-נון – ״המלך״ של נערי יפו, מעריב, 3.8.1970, עמ׳ 13]

אפילו המדריך, אותו סוכן סמוי על דעת עצמו, מודה שהנערים חותמים כי: ׳הם עושים לו כבוד כי הוא אדם מבוגר וכי ׳זה לא עולה להם בבריאות׳׳, אבל הכתבה לא מטילה ספק בשליטה המלאה והשטנית שמפעיל אותו יורש מזרחי של דמות היהודי הגנב מהספר ׳אוליבר טוויסט׳. שולי העיר מוצגים כאן כמקום זר, המתנהל בחוקיות שונה מזו המוכרת לקוראים. השימוש בסמים, ההאזנה לתקליטים וההזנחה אמנם נובעים מהקיפוח על ידי הרשויות, כפי שמציינת מדריכת הנוער, אבל זה לא הופך אותם למאיימים פחות. בן-נון הוא דמות ספרותית בכתבה הזו, בדומה לרב פרנקל בכתבה הקודמת. הסטראוטיפים בהם הם מתוארים משקפים את הדימוי של שכונות הגבול בין תל-אביב ליפו. 

כמה שנים אחר כך, כתבה נוספת עוסקת בבן-נון. הפעם ההקשר הוא נדל״ני, השתלטותו על שטח בבעלות המדינה. זו כתבת תחקיר ולא סיפור צבע מובהק, כפי שמציינת כותרת המשנה, ׳מעריב חוקר׳:

השתלטות של עבריין על אחת מרזרוות הקרקע הציבוריות המעטות והיקרות, שנותרו עדיין בתל-אביב, חושפת מחדש את מידת חוסר האונים של מוסדות עירוניים וממלכתיים במאבקם על שמירת קרקעות מפני פלישות ותפיסות זדוניות.

יעקב בנימין, בן 50, הקורא לעצמו בנימין בן-נון והידוע גם בכינויו ׳המלך׳ מתגורר זה שמונה שנים במרכזה של שכונת מכבי ב׳ הישנה, הגובלת בשכונת נווה צדק.

שטח הממלכה שלו משתרע על 1,124 מ״ר והוא התנחל בה לאחר שפונה בשנת 1967 ממקום מגוריו הקודם בגוש 70/14 במנשיה.

כיום, אין יודעים בחברות ׳עמידר׳, ׳חלמיש׳ ובמינהל מקרקעי ישראל כיצד הגיע יעקב בנימין למקום מגוריו החדש בגוש 7041 חלקה 2.

בתקופה האחרונה אירעו באיזור שריפות ב- 8 צריפים, שדייריהם נמלטו, או פונה מן המקום לאיזורי דיור אחרים בתל-אביב. גורם השריפות לא אותר.

עתה נותרו בחלקה זו שני בתי-אבן בבעלותו של יעקב בנימין ובבעלות בתו וכלתו, מבנה בבעלות אחותו ובעלה ושלושה צריפים נוטים ליפול, שדייריהם מצפים זה שנים להסדר שיאפשר הם להעתיק את מקום מגוריהם הנוכחי לדירה אחרת באיזור אחר.

בעוד שהדיירים המעטים רוצים לעזוב את המקום, שהוא כרבים אחרים באיזור, ננטש על-ידי תושביו הערביים עם פרוץ מלחמת העצמאות, קונה עליו יעקב בנימין חזקה.

״כל השטח בשליטתי״, – הוא אמר לסופר ׳מעריב׳ שהתחזה כקונה – ״ואף אחד לא יכול למכור ולקנות כאן מבלי לשלם לי דמי תיווך״.

הכתבה מתארת כיצד הרשויות אינן מסוגלות לתבוע בעלות מחודשת על השטח או לפנות את הפולשים, בין השאר מכיוון שאין בינהן תיאום והם אינם מטפלות או מטפחות את הנכסים שבבעלותן. עבריינותו של יעקב בנימין, ׳המלך׳, אינה מוטלת לרגע בספק, והרמזים על כך שהוא גרם לשריפות ולגנבות עבים וגסים.

גליון ההרשעות של יעקב בנימין, אשר עלה ארצה ב- 1942, כולל 6 תיקים על התפרצויות וגניבות, ארבעה תיקים על החזקת סמים וכלי עישון ושני תיקים על החזקת רכוש גנוב ביודעין. בין היתר הורשע גם בדיג בעזרת חומר נפץ.

האיש הצנום והשרירי, המדבר 6 שפות – נוהג לשבת בבתי-קפה בשדרות ירושלים ויפו ושם הוא מנהל את עסקיו.

כך, למשל, חלק מן השטחים והמבנים הגובלים בחלקה שבבעלותו של יעקב בנימין נמצאים באחריות ׳עמידר׳. גם כאן מתברר שלבעלי עסקים הגובלים בשטחו של יעקב בנימין, קל יותר לנהל עניינים עם ׳המלך׳ מאשר עם חברה ציבורית. מה עוד, שחברת ׳עמידר׳, במקרה זה פקידי הסניף המקומי, אינם מפעילים את סמכותם, ואף חוששים מפני ׳המלך׳. כתוצאה מכך, חלק מבעלי העסקים מעדיף לשלם ליעקב בנימין דמי שמירה. אכן, זוהי שמירה יעילה: אין הם חוששים עוד ממכת השריפות שהיכתה את המקום שנים מספר לפני כן ואף גל הפריצות והגניבות פסק.

מסביר יעקב בנימין: ״אתה רואה פה את הנגריות האלה? אז בגלל שאני גר פה ונמצא פה ביום ובלילה הם משלמים לי קצת בשביל זה שאני שומר על הרכוש שלהם. אם תרצה להקים פה עסק, אז זה לא ענין של הרבה כסף לשמור עליו. זו לא בעיה. אתה יודע, באיזור הזה יכולים לקרות כל מיני דברים״.

[רוני אשל ויהושע כהנא, עבריין השתלט על קרקע-הציבור בתל-אביב גובה דמי-שמירה ומוכר מיבנה שהוקם ללא-רשות, מעריב, 4.3.1976, עמ׳ 17]

המלךכמובן שבעיני הכותבים, ה-׳מלך׳ הוא שאחראי לאלימות ולפשעים שבאמצעותם הרחיב את נחלתו. דיוקנו מצורף לכתבה, והכותרת שמתחתיו קובעת: ׳למדינה אין כאן אחיזה׳. אין כמעט התייחסות לכך שלמדינה אין שליטה בשטח בגלל הכשלון המתמשך שלה בטיפול ברכוש הרב שנפל לידיה כשלל מלחמה, ושיעקב בנימין, תיאטרלי ככל שיהיה, ממלא פונקציות הכרחיות בתוך מצב ביניים מטושטש, שבו הידיעה של שם ומספר הגוש והחלקה אינם מספיקים בכדי להבין את המציאות בשטח. פקיד בכיר ב-׳עמידר׳ המצוטט בכתבה מגדיר את האיזור כ-״שטח הפקר״, למעשה זהו שטח מופקר, שהמדינה והעיריה בחרו לא לטפל בו, אולי מכיוון שלא היו מסוגלות להתמודד עם המורכבות שנוצרה בו כתוצאה ממלחמת 1948. דמויות כמו הרב פרנקל, שנבחר בשנת 1973 לרבה האשכנזי הראשי של תל-אביב, עזב בעקבות זאת את שכונת פלורנטין ועבר לגור ברחוב בלפור, או יעקב בנימין, שאיני יודע מה עלה בגורלו, היו משמעותיות באיזור, אבל לא היה להם כוח אמיתי, רק סימני כבוד ותארים ריקים. רב השכונות לא הצליח להציל אותן מלהתרוקן בעקבות ההתדרדרות המתמדת בתנאי החיים בהן, והמלך נחשף כעבריין המשתלט על שטח שאינו שלו.

שמו של רחוב ׳עמק יזרעאל׳, אחד הרחובות הראשיים של שכונת פלורנטין, ואשר בית הכנסת ׳אהבת חסד׳ מיסודו של הרב פרנקל שוכן בראשיתו, שונה לפני מספר שנים לרחוב ׳פרנקל׳, על שמו. לקח לי כמה שנים להתרגל לכך, כשבהתחלה התעקשתי, כמקומי גאה, להמשיך ולהשתמש בשם הישן, ואחר כך נכנעתי לזמנים המשתנים. הגיוני ויפה ששמו מונצח בשכונה, שבתושביה טיפל. נחלתו של ׳המלך׳ הופכת כעת לתחנת הרכבת התחתית ׳אליפלט׳. אני מחבב אותו דווקא, למרות שכפי הנראה יש לי מזל שכבר לא היה באיזור כשהגעתי לשכונה.

+++++++++

חשבתי, בחיי, שזו תהיה הרשימה האחרונה, אבל נראה לי שאצטרך עוד אחת לסיכום.

אלו באו קודם:

צריך לדבר על הרבי – הקדמה

צריך לדבר על הרבי – התחלות

צריך לדבר על הרבי – גן הברון

צריך לדבר על הרבי – לשוא – לחינם – אלמלא!

צריך לדבר על הרבי – בצריפים

צריך לדבר על הרבי – מעין תריס

צריך לדבר על הרבי – רחוב 306

והרי: צריך לדבר על הרבי: לקראת פרידה החלק האחרון, מה אתם יודעים.

תהיה גרסה סופית בסוף, ובה אכליל את כל הערות השוליים שאני אוסף במרץ (יש יותר מ- 200 עד עכשיו, והן משעממות בדיוק כמו שצריך), וגם ביבליוגרפיה שתתן כבוד למי שקראתי כדי שאוכל לספר את הסיפור הזה. תודה אמיתית לכל מי שקורא את הגרסא הגולמית הזו.

זכרונות מהעשור האבוד שלי

לפני זמן מה פנה אלי עידו שמי בבקשה שאכתוב תיאור קצר של ה'דבש׳, לצורך ספר אמן שהוא מוציא. זה החמיא לי נורא אבל, אולי כצפוי, לא הצלחתי לעמוד במטלה תוך פרק זמן ראוי. יצא שתוך כדי המחשבות שליוו את תהליך ההתחמקות מהמשימה שלקחתי על עצמי הבנתי כמה הבר הזה, וכמה התקופה ההיא היו משמעותיים עבורי.

בדיוק חזרתי מאמסטרדם. הייתי שם חודשיים וקצת, מנסה חצי ברצינות חיים בארץ זרה, כותב, לראשונה לשם הכתיבה ולא כהכנה לסרט שאולי אביים, מבצע שליחויות ומטלות קטנות עבור אבי שחי שם וניהל מלון קטן ומצ׳וקמק וחנות תכשיטים, מתרגל זוגיות עם אישה צעירה ויפה שהיכרתי בביקור קודם.

שמה היה ח׳. היא הייתה בת גילי בערך, זעירה אך לא שברירית, יפה מאוד, שבדית, והיא עבדה אצל אבא שלי, שלימד אותה להיות צורפת בתמורה להשתלטות מוחלטת על חייה. אני לא זוכר מתי הבנתי שלה ולו היה רומן קצר, שהסתיים עוד לפני שהכרתי אותה, אבל ביום שבו סיפרתי לו עלי ועליה, בחנות הספרים שבדרך לשוק הפשפשים, הוא התעלף ואני לא הבנתי למה ולא קישרתי ורק מאוד דאגתי לו. זאת הייתה הפעם הראשונה שבה נאלצתי לטפל בו ואני זוכר כמה שביר הוא נראה לי אז פתאום.

זה לא עבד, חיים בהולנד, לצד ח׳, בצילו של אבי, אני לא בטוח אם זה היה בגלל שנכנסתי באמצע, ישר לתוך מערכת יחסים בין בוס, מנטור, אבא שלי ומאהב לשעבר לבין חניכתו שהיא גם העבד הנרצע שלו ושליחתו לענייני כל משימה. יכול להיות שזו הייתה העיר, שהפכה קרה יותר ויותר ככל שהתקרב החורף, יכול להיות שזה הייתי אני. יום אחד קניתי כרטיס טיסה וברחתי מחיי החדשים חזרה אל המקום הזמני והבלתי ראוי למגורי אדם אותו שכרתי לפני שנסעתי להולנד, כתעודת ביטוח, במקרה שזה לא ילך, מקום שהפך לביתי למשך 15 השנים שאחר כך, ואני עדיין מתגורר באותו הביניין.

הבית היה באזור תעשייה בשוליה של שכונת פלורנטין. הייתי האדם היחיד שהתגורר ברחוב. זה היה אולם קטן שבמרכזו מקרר תעשייתי גדול, ששימש לי כמיטה. בעל הבית שלי היה הבעלים של חנות דגים מסחרית בקומת הקרקע, והבן שלו, איש גדול, מהורהר ושמח, ניסה לעשן שם דגים כך שלפני שעברתי נאלצתי לנקות את השומן מהרצפה באמצעות חומצה. בקומה שמעלי היה מפעל ליצור ארנקים ותיקים שהמכבש שלו היה מתחיל לעבוד כל יום בשש בבוקר ומרעיד את כל הבניין. בעל המפעל, אדם מחוייך וטוב לב, גידל במרפסת כלב רוטווייל ענקי, ואחד מהעובדים שלו היה אחראי להוציא אותו לטייל, רצועה ביד אחת, מקל גדול בשנייה, למקרה שהכלב יתעצבן.

אהבתי את המקום הזה. הספרטניות והבדידות התאימו לי. הרעש והפעלתנות במשך היום, קולות של עבודה, של דברים שקורים, ובלילה שקט ורק מדי פעם אזעקות עקשניות. הייתי אורח, זר, בסביבה שהמשיכה להתנהל בלי לדעת שהכל זמני ועומד להשתנות.

כתבתי סיפורים שייכנסו בסופו של דבר לספר הראשון שפרסמתי. ולסיכום כל יום הייתי יוצא לשתות קצת, לחשוב, לכתוב טיוטות ולהתכונן ליום הבא, לפעמים פוגש חברים אבל לרוב לבד. שתיתי יותר ויותר. ככה הגעתי ל׳דבש׳.

גם הבר הזה היה בשוליים של פלורנטין, אבל אלה היו שוליים אחרים, מעבר לרחוב סלמה, במרחק של כעשר דקות הליכה מביתי, רחוק מספיק ולא קרוב מדי, כך שהסיכוי להתקל באנשים, ובעיקר באקסית שלי, ממנה נפרדתי לפני שנסעתי להולנד ושהמשיכה לגור בשכונה, היה נמוך יחסית, אבל עדיין הייתה קצת דרך מפה לשם, זמן לסדר את המחשבות.

אז מעבר לסלמה, בר ארוך וצר, במקום שהיה פעם חנות או בית מלאכה, מקום צבעוני, שהוקם באהבה ובהתרסה על ידי שלושה שותפים, מבוגרים רק במעט ממני, אנשי שוליים שלא ידעו שהם כאלה. הייתה שם איזו חוצפה חיננית, לא יהירה רק מכיוון שכל שעמד מאחוריה הוא טעם משובח, כנות וכוונות טובות.

אחד השותפים, אותו עידו שהזכרתי בתחילת הסיפור, עוד לא ידע שיהיה אמן, ושאהבתו לכדורגל תמשיך להיות חלק מרכזי בחייו. השני, אילן, לא ידע שיהפוך למפיק אירועי מוזיקה. איני יודע מה השלישי עושה עכשיו, אבל אני בטוח שגם עבורו זו הייתה תקופה מכוננת. כי הבר הזה היה יצירה משותפת של שלושתם, והם התבטאו בו ובעזרתו.

על הקירות ומתחת לבר היו תלויים שלטי פרסום ישנים. פסלי דבורים צבועות צהוב ואדום היו בכל מקום. אור סגול שטף את המסדרון הארוך ארוך שהוביל לשירותים. התקרה הייתה גבוהה מדי. המוזיקה נבחרה בקפידה ובאהבה. קראתי לזה עד עכשיו ׳דבש׳, אבל הם קראו לזה ׳דבש – מולקו בר׳. לא ידעתי ממה הם מושפעים ומה הם מנסים לחקות. אולי הם המציאו את זה, את השתייה הנינוחה, את הבדידות הטובה ביחד. ככה אני חוויתי את זה, כהמצאה, כחופש שלא ידעתי שניתן לחיות בו. הכל מותר. אפשר היה, סתם ככה, לשבת ליד הבר, לשתות, לכתוב, להקשיב, להסתכל. זה מה שעשיתי.

שתיתי לא מעט. פיתחתי חיבה לברנדי ישראלי זול, ׳גרנד 41׳, אותו לגמתי לאט אבל בעקביות, עד שהשתכרתי מספיק, עד שהפסקתי לחשוב כל כך הרבה. זו הייתה תקופה מבלבלת. עוד לא הייתי מבוגר אבל כבר לא צעיר. ידעתי מה אני לא הרבה יותר מאשר מה כן. הייתי מוכן וחייב להשתנות.

כלב אימץ אותי. זרקו אותו על גג הבניין בו גרתי יחד עם גור חתולים. אחד מהפועלים של מפעל הארנקים סיפר לי על כך, וכשעליתי לבדוק החתלתול נבהל, צלל לתוך פתח ניקוז שמוביל ארבע קומות למטה ומאז נעלמו עקבותיו. הכלב, שועלי ומוצק, ישב כמו כלב טוב ותלה בי עיניים מעריצות. ובלילה, אחרי שנתתי לו לאכול ולשתות, עקב אחרי אל ה׳דבש׳ וכשהתישבתי ליד הבר קפץ על הכיסא שלידי והתיישב גם הוא. מודעת הפרסומת שלידו הייתה למשקה בשם ׳פפ׳, חיקוי שנעלם לפפסי, וזה הפך להיות שמו של הכלב שלי, כי מיד כששאלו אותי הפכתי לבעלים הרשמי שלו, והוא לשותף הקבוע שלי ללילות השתייה שבאו אחר כך.

הייתה לי חברה בהולנד, אותה ח׳, שאותה עדיין חשבתי לאהבתי הגדולה שעליה חבל לוותר, ולכן לא הייתי פנוי, ואני מעדיף לחשוב שבגלל זה לא השתתפתי במשחק החיזור הגדול שהתנהל במקביל. אבל כנראה שאני טועה והתפקיד שלי היה של זה שלא משתתף. ככה הכרתי את ג׳.

היא עבדה שם כמלצרית, ומאחר שאני ישבתי על הבר לא הייתי בעצם לקוח שלה, כך שיכולנו לתקשר כשווים. היא הייתה מגניבה אבל גם קצת זלזלתי בה. לא התייחסתי אליה ברצינות. חשבתי שאחת כזאת תחלוף בחיי, או שאני אחלוף בחייה, בלי להשאיר סימן.

אחת כזאת, יפה מדי, מרשימה מדי, חד פעמית, מאוד שונה ממני. חוץ מלמלצר היא גם ארגנה מסיבות טכנו במועדון ה׳שחיתות׳. את ההזמנות היא וחבריה הכינו בעצמם, באמצעות חותמות שעשו מתפוחי אדמה. פעם היא דגמנה אבל כבר לא. היא שאלה אותי אם אני יכול לארגן לה ג׳וינט כי היא חייבת לרדת כדי לישון. היא סיפרה לה על רעיון שיש לה לתסריט לסדרת טלוויזיה והציעה שנפגש כדי לכתוב ביחד. נפגשנו.

וכתבנו ביחד, למרות שכבר מהתחלה חשבתי שבטח זה סתם שם קוד, ושבעצם נזדיין, ושאיך אפשר אחרת, כי הרי יש עניין הדדי, ומשיכה, ורק רצון או יכולת להתחייב אין. וברגע שכתבנו יחד אז היו בינינו יחסי עבודה, ואז הכל הסתבך והפך לפלונטר של תשוקה לא ממומשת ויחסי חונכות הדדיים.

אני לימדתי אותה לכתוב, לנסח רעיון, להיות ביקורתי אבל גם חבר שלו, להתייחס בכבוד לכללים, למסגרת בתוכה אתה מתפרע, והיא לימדה אותי לפרוץ ממסגרת הציפיות שקיבלתי על עצמי, היא לימדה אותי לחיות.

בדלת המקרר בדירה שלי הייתה מגירה לקוביות הקרח שהיה מייצר פעם, כשהיה צעיר וייצוגי. עכשיו המגירה הזו שימשה כמאפרה לשנינו, מדברים, מרשימים זה את זה, כל כך יצירתיים, כל כך מתוחכמים, כל כך לא דומים לשום דבר שהיה קודם. כותבים, ואני התאהבתי יותר ויותר, והיא הפכה למרכז חיי, אהבה שהדרך היחידה לשמר אותה היא להשאירה בלתי ממומשת.

כתבנו, משתעשעים בנפתולי סדרת טלוויזיה שניסינו לפתח, אשר בה בת דמותה של ג׳ נאלצת להתמודד עם דמות אותה היא הוזה במהלך חוויית סמים, שהופכת לאמיתית, והתאהבנו. אני רוצה להאמין בזה. שמענו ׳פאלפ׳ והתאהבנו. אני התאהבתי. תרגום שם האלבום אותו שמענו שוב ושוב הוא ׳מעמד שונה׳.

היא גרה עם שותפה בדירה המזוהמת ביותר בה נתקלתי עד אז ומאז. היה לה סיפור חיים קשה ומסובך. אבא שלה ישב בכלא, והסעתי אותה פעם לבקר אותו. היא פיזרה רמזים על חוויות נוראיות שעברה. היא העריצה את אוסקר וויילד. הפכתי לעבד נרצע שלה. הייתי מוכן לעשות בשבילה הכל.

והמוזיקה, המוזיקה שלה, טכנו, אלקטרונית, מהירה, מנותקת לכאורה ממסורת הרמונית. גיליתי גם אותה, אז, את היכולת לחוות קצב, לבלבל בינו לבין רגש, לחצות באמצעותו מימדים. היא סיפרה לי איך היא חווה מוזיקה, איך הסמים עזרו לה לגלות את זה, ואני האמנתי לה וניסיתי ללכת בדרכה.

קצת לפני כן התחלתי לצאת לרקוד, בעיקר במועדון ה׳למון׳, שנפתח לא רחוק מאיפה שגרתי. לא ידעתי שזה אופנתי. המוזיקה והחושך שחררו אותי. הגוף השיל מעצמו את העור העבה שעטה בצבא. הרשיתי לעצמי לזוז. גם כשכאב לי הגב עד שהתקשיתי לעמוד, וכאב לי הגב הרבה מאוד, אז, בכל זאת יכולתי לרקוד. זה היה ימי ראשית מוזיקת ההאוס וחשבתי שאני מגלה משהו שלא היה קיים קודם.

בוודאי לא היה קיים קודם עבורי. הרשיתי לעצמי להצמד ולדבוק בקצבים שמטרתם העקרית היא מניפולציה על התנועה. הרשיתי לעצמי להיות כלי של הקצב. נהניתי מזה מאוד. אבל לא הייתי חלק מהחבורה שהתגבשה סביב המקום. הם היו אופנתיים מדי, מהמקובלים, ואני הייתי זה שבצד. אהבתי לא להשתייך ובכל זאת להיות חלק, להשתתף. לא דיברתי עם אף אחד. עגבתי מרחוק על נשים יפות ושונות ממני, שהיו רחוקות נורא, מתוחכמות ויודעות הרבה יותר ממני, שבוודאי לא ירצו בי, שלא היה לי דבר להציע להן.

אני חושב שזה היה סוד הקסם הראשוני של ג׳ בעיני. היא הייתה אחת מאלה שידעתי שלא ירצו בי. במשך כל הזמן בו היינו בקשר שמרתי לה את המקום הזה, שכנראה שהתאים לשנינו.

אבל היא רצתה בחברתי, הסכימה לקבל את כל מה שרק הסכמתי לתת. ההתמכרות שלי אליה נעשתה בהסכמה הדדית. התרגלתי לשרת אותה, למלא את חיי בצרכיה, היא התרגלה לנוכחותי בחייה.

בהתחלה זו הייתה הכתיבה. היום קשה לי להודות בזה, אבל היא הפתיעה אותי. חשבתי שכתיבתה יכולה להיות בעלת ערך ורק צריכה קצת להשתנות, קצת להתפתח. הייתי נפוח ומלא בעצמי, אז, חשבתי שאם אני, היודע, החכם, אשנה את כתיבתה למה שאני חושב שהוא נכון עבורה אגרום גם לה להשתנות, ובסופו של דבר לאהוב אותי. הרווחתי את הערכתה ומקום של שותף ובן לוויה בחייה אבל לעולם לא הפכנו לנאהבים. זו הייתה, בעיני, זוגיות חולנית, מעניינת לעיתים ומייגעת וסוחטת רגשית לרוב, ללא זוגיות בפועל, ללא סיכוי נראה לעין לסקס ביני לבינה, כשאני מלווה וחונך אותה, וכל הזמן עוזר ועוזר.

והיא הזמינה אותי למסיבות שארגנה, וראיתי איך היא מלכה בהרמון שמכרכר סביבה, אנשים שהולכים אחריה ואחרי המוזיקה, ולפעמים נגדה ואחרי המוזיקה, וכולם אחרים, שונים ממי שחשבתי שאפגוש, מעניינים אחרת. זו הייתה חבורה של לא מקובלים, חבורה של מסתכלים מהצד. אנשים שמבינים את ואוהבים את המוזיקה. בהתחלה התבלבלתי בינהן, בין המוזיקה ובין ג׳.

טכנו שונה מהאוס בין השאר בזה שלרוב אינו מנסה לחקות נגינה ׳אמיתית׳ אלא רק משתמש בכלים של נגינה כזו כדי ליצור בתוך עולם צלילים ומקצבים מוגבל וקבוע, פחות או יותר. הקשר אל העולם שלנו, שגם הוא ׳אמיתי׳ רק במרכאות, נוצר רק בזמן השמיעה של המוזיקה, במסיבה, והוא חד פעמי, ומושפע מהמניפולציות אותן מפעיל באותו רגע הדי. ג׳יי., שאפשר רק לנחש, לא תמיד באמת לדעת מה הוא עושה, ממערכת ההגברה, המחורבנת תמיד, וממצב התודעה שלך, כך שאף פעם אי אפשר לדעת איך יהיה.

דווקא בתוך התנאים המגבילים הללו מצאתי חופש גדול. הבנתי את זה כשמצאתי את עצמי רוקד לצלילי אזעקה שהופעלה בטעות, בזמן טיול עם הכלב. הרגשתי שהיכולת להקשיב ולרקוד, להיעלם במוזיקה, להיות היא, מעניקים לי כוח. המוזיקה, מסיבות השוליים והיא, ג׳, כמי שמשום מה קשורה להכל, הפכו לחלק משמעותי מהגדרתי העצמית.

זו הייתה תקופה אלקטרונית. שניים מהשותפים שהקימו את ׳דבש – מולוקו בר׳ פתחו ברחוב הסמוך את ה ׳דינמו דבש׳, מועדון קטן בטעם טוב למסיבות ולהופעות. היום בוודאי הייתי מזלזל במקום כזה מראש, חושב שהיפסטרים מתענגים על חיקוי משהו שאינם מבינים. אבל אז הרגשתי שזה הדבר האמיתי, שהמוזיקה והעולם שסביבה הם יותר מסך חלקיה וחלקיו, שכמוה גם אני יכול לחיות על פי תנאים עצמאיים.

את השם לספר הראשון שפרסמתי, ׳הוא׳, היא נתנה, או לפחות ככה היה לה מאוד חשוב שאדע, ואזכור, ואכיר תודה. אז הקדשתי לה את הספר, מנחה נוספת במקדש שהקמתי סביבה. היה לה בן זוג, אז, ואני הייתי החבר הטוב, הרע. לא הפסקתי להאמין שיום אחד זה ישתנה. לא הפסקתי לנסות ולהאמין שיש עוד סיבות, פרט לתשוקה המתוסכלת שלי אליה לכך שאני חוסה בצילה, מאמץ את נקודת מבטה. היו סיבות כאלו. למדתי הרבה.

לחבר של ג׳ קראו גם ג׳, אבל במבטא בריטי. הוא היה די. ג׳יי. ומוזיקאי, סוחר סמים וגנב. הם היו זוג מלכותי בממלכת ביצה ענייה אך בועטת. המוזיקה שלו הייתה עוד יותר קשה מהטכנו שרק עכשיו התחלתי להכיר. הם קראו לה טקנו כדי להבדיל, והארדקור טקנו כדי להדגיש עוד יותר שכאן לא באנו להינות. יותר מהיר, יותר חזק, ועם סבטקסט מתעתע, שחודר אל הגוף דרך מניפולציות הסאונד והקטעים המסומפלים, אני קיצוני, אל תתעסקו איתי, המוח שלי רץ למקומות שלא יאומנו. החבורה של ג׳, החבר של ג׳, עשתה מסיבות כאלה, בהן הדי. ג׳יי. מנגן מאחורי רשת הסוואה ויש רק פנס מהבהב אחד, והבר הוא פח מלא מי קרח כבשתוכו צפות בירות זולות והכל קורה בחניונים ומקומות מאולתרים, לא חוקי ומסוכן, והרווח היחידי הוא למי שמוכר משהו, אקסטזי או ספידים או חשיש. אלו היו מסיבות מדהימות.

כי לרוב היה קיר רמקולים, והאוויר זז עם המוזיקה, והקצב שלה התאים לי, עזר לי לבטא ולהרגיש כל מה שלא יכולתי אחרת. לפעמים ג׳ הייתה מגיעה ולפעמים לא. זה כבר לא שינה לי בסוף. האכזבה ממנה הייתה כבר ברורה לי לגמרי, נתון יסוד איתו למדתי להשלים. זה רק גרם לי להתנתק מהר יותר.

וכשצפתי גיליתי שבאמת יש לי מקום שאינו קשור אליה. כי הזוגיות של ג׳ וג׳ הייתה חלק ממפגש בין סצנות מוזיקליות שונות שקרה אז, עידן קצר בו המוזיקה האלקטרונית הייתה הבשורה, האזור המעניין ביותר בשדה היצירה המוזיקלית העכשווית. חלק אחר, משיק לעיתים אבל פחות קיצוני, אופנתי, יוצג על ידי ה ׳דינמו דבש׳. יצאתי לרקוד גם שם. רקדתי הרבה.

ושם ערכתי את מסיבת השקת הספר הראשון שכתבתי, המסיבה הראשונה שארגנתי, שהייתה כשלון כלכלי מהדהד, שניבא את הכשלון המסחרי החרוץ של הספר שבא אחר כך. כל מי שבא היה אותם חברים שהזנחתי, שיכלו בקלות להתארח אצלי, אם רק הייתי טורח להזמין אותם.

פרסמתי את הספר על ידי תליית עטיפותיו על דלתות חדרי שירותים של מקומות שחשבתי שהם נחשבים. היה כאן טריק, כי על העטיפה הקדמית צולמתי מאחור על ידי שני צלמים שהסטודיו שלהם שכן בקומת המרתף בבניין בו גרתי, יושב על הכורסא הכתומה שקניתי עם ג׳ בבזאר של ויצ״ו, רק ענן עשן ואחורי פדחת נראים ממני, צילום הפוך לזה שהופיע על הכריכה האחורית, הסופר הצעיר ושופע הבלורית יושב, מעשן ומהרהר. זו הייתה בדיחה נפוחה, התייחסות ל- ״מלפנים דמות המחבר מאחור״ של בן-אמוץ וגם כמובן הדרך שלי לסתור ולהדגיש את צד התפר של שם הספר והבחירה לא להשתמש בשם לדמות הגיבור בסיפורים ולכנותו תמיד ׳הוא׳. חשבתי שאותו ׳הוא׳ הוא אני מאחור בגרסא מוקצנת ושונה, מעוותת קצת.

תליית העטיפות על דלתות השירותים, צד קדמי החוצה, צד אחורי פנימה, בשירותי הבנות על הדלת ובשירותי הבנים על הקיר שממול, הייתה חלק, המשך לאותו עניין. חשבתי, סוטה שכמותי, שמי שייכנס ותיכנס פנימה, אחרי שראו את שער הספר, ייתקלו בצד האחורי, או ייסתובבו וייתישבו ופתאום יראו אותי מביט בהן. חשבתי שמתאים לי להיות דלת בשירותי בנות. הייתי גם שחצן וגם תבוסתן.

אני לא זוכר אם ג׳ כבר הייתה בהריון, אז. זכרונות מעורבבים לי. אני זוכר איך נפגעתי מכך שהילת ההצלחה שלה, הצלחה דמיקולו, פרסום שטחי וחסר ערך, לא דובקים בי. חשבתי שהיא לא מתאמצת מספיק בכדי לעזור לי, בשעה שחלומות ההכרה שטיפחתי מתגלים כאשליות. לאף אחד לא היה אכפת. כלום לא השתנה, מן הסתם, אחרי פרסום הספר. גיליתי את הברור מאליו, את זה שאני כותב שולי הכותב לשוליים.

למזלי כבר הייתה לי אז גאוות שוליים להיות מושפע ממנה, הגאווה של המסיבות, הגאווה של המוזיקה, הגאווה של מי שיודע לצלול אל המוזיקה, אל סגנון החיים, אל האלכוהול ואל הסמים, של מי שהשוליים עבורו הם מטרה ובית חם.

ניהלתי חיים כפולים, או אולי משולשים. עבדתי. לימדתי. הפעלתי תיבת נגינה בהופעות תיאטרון רחוב. חייתי את חיי הלילה. יצאתי לרקוד ולשתות כמעט כל ערב. שירתתי את ג׳, שחייה המשיכו לספק לי שגרה ומשברים, אהבתי אותה בסתר.

ג׳, החבר של ג׳, פתח מועדון של עצמו. זה היה חלק מחזון של השתלטות המוזיקה הקשה, כי אין שום ברירה אחרת. אני עזרתי לבנות את מערכת החשמל. רקדתי שם הרבה. מוזיקה מהירה מתאימה לי. ג׳ ואני ערכנו שם ערבים תרבותיים שנכשלו, כמובן, אבל היו כיף גדול וגרמו לנו להרגיש חכמים וצודקים ויודעים. היא הייתה ביקורתית וסרקסטית, ממהרת לפסול דברים שלא אהבה, מלכלכת חופשי. נדבקתי בזה. ראיתי את העולם רע.

כשנכנסה להריון השמינה מאוד. היה קצת בלגן, המועדון נסגר, עזרתי לשפץ ולהכין דירה זערורית, בה היא הייתה אמורה לגור בנפרד ממנו, כדי לא להפריע עם המוזיקה. אני נסעתי להביא סנדוויץ׳ שיהיה לה לאחר כך ושמעתי אותה צורחת מעבר לדלת הסגורה, כמו חיה שנפצעה. כאבתי איתה. המשפחה שלה לא הבינה מה אני עושה שם.

זמן קצר אחר כך ג׳ ברח מהארץ, ברח ממנה, לאמסטרדם, כדי להשקיע במוזיקה, כי כאן הרי לא היה לו שום עתיד, רק למכור סמים כדי לשרוד, ומה הוא צריך להיות אבא פתאום, הוא הרי בכלל לא רצה את זה. אני לא יודע איך היא הצליחה לשרוד נטישה כזו.

אני עזרתי כמה שרק יכולתי, מרגיש את עצמי במלכודת, מחויב, לפחות בתחושה, לא לחשוף צד חושק מולה, לא להיות עוד אחד שבוגד באמונה, לסייע בשם החברות ולא לצורך תמורה.

מובן שלא הצלחתי להסתיר. ברור לי שכל מי שהביט מבחוץ עלי מתנהל מולה, מול המאבק שלה לשרוד ולבנות את חייה וחיי ביתה, ראה איך אני מנסה לתפוס את מקום בן הזוג הבורח. ומצד שני היה לי ברור, ואפילו שמחתי לעתים, שאני לא הוא, שזו לא באמת הבעיה שלי, שאני לא הוא ולא הייתי רוצה להיות.

עזרתי לה בתהליך השיקום, תוך החזרה לבית עם שותפה, ליד המשפחה, תוך נסיונות להתחיל לעבוד בעיתונות, ככתבת פלילים מכל האפשרויות, ולבסוף ככתבת לילה במקומון, תוך מעבר חזרה לתל אביב, לדירה לא מאוד רחוקה ממני. ידעתי שעוד מעט אצטרך לבחור, האם ללכת על זה עד הסוף, כי הייתי יהיר, כאמור, וחשבתי שזה תלוי רק בי ושאם אחליט כך יהיה. והייתי בטוח שגם היא מגששת אחרי אפשרות כזו, והיא רואה שלמרות שהיא שמנה אני מאמין שתחזור להיות רזה ואלטרנטיבית והכי יפה בעולם, ואני בכלל חושב שהיא יפה גם ככה.

ועזרתי לה לעבור לדירה החדשה ולבנות מיטה שהשיגה, ולחזק אותה טוב, ואחר כך הבנתי שזה היה חשוב לה כל כך כי באותו ערב היה לה דייט עם טבח שרירי, חתיך כזה, והוא שלח לה זר פרחים גדול אחר כך, איזה חמוד.

וזו הייתה הפעם הראשונה שהתנתקתי ממנה, ברחתי מהתסכול ומתחושת הסירוס. נעלמתי מחייה, יום אחד קיים ובמשנהו לא. ואז אחרי זמן לא מוגדר, אחרי שמבהירים מה לא ומה כן חוזרים לאותם דפוסים ישנים. דפוס הפעולה הזה חזר על עצמו עוד כמה פעמים, אחר כך. נעלם וחוזר. החבר הכי טוב עד שזה נהיה כואב מדי, ואז עוקב מרחוק, לפעמים מתקשר ומנתק, לפעמים עובר מתחת לבית עם הכלב, אבל אולי זה במקרה, כי הרי מותר לי לעבור שם, זה רחוב, זה ציבורי, לפעמים הולך למסיבות שגם היא אולי תהיה בהן, זה מותר, זה פתוח לקהל, ואני הרי אוהב את המוזיקה, אני כבר חלק מהעולם הזה בלי קשר אליה.

אח שלה, עבריין לשעבר, איש טוב ומצחיק, שפעם יזמתי דייט כושל בינו לבין אחותי, הזמין אותי לפגישה בחוף הים, להבהיר לי שאני מטריד את ג׳, שכדאי שאבין שהיא לא מעוניינת בי ושאני מפריע לה להמשיך את חייה. אבל גם לה היה חלק וגם היא הייתה אחראית לכך ששוב ושוב היינו מחדשים את יחסינו, כושלים תמיד אל אותה מלכודת. היה לי רע ובלתי נסבל בתקופות שבהם לא הייתי איתה בקשר, מתעדכן בקורותיה דרך הטור המטופש אותו חיברה מקטעי קומוניקטים ויחצ״נות, היה לי רע ובלתי נסבל כשהפכתי שוב למשרת שלה, לבייביסיטר, למעריץ ולשותף לנסיעות לקניות ולסידורים.

ובינתיים השתניתי עוד. משהו חדר מהחוץ פנימה. המוזיקה הפכה לחלק ממני. גיליתי שאני יכול להיות לא רק אגרסיבי ומוחצן אלא גם חושני ומפתה. זה היה נעים. אנשי המסיבות, אנשי הלילה, הכירו אותי. הייתי זה שבא לרקוד.

כבר סגרו את ה ׳דינמו דבש׳ ואני עוד לא ידעתי שכל העניין הזה של המסיבות עומד להתקלקל, ושאשליית החידוש עומדת להתפוגג. החבר החדש של ג׳ היה ט׳, מארגן מסיבות צעיר ממנה, שידע איך לשחק את המשחק, שאהב גם מוזיקה וגם כסף, עוד מלך ביצה.

הייתי חלק מקרקס הטכנו הנודד בין המועדונים הגדולים שנפתחו אז, עבורם זה היה תו של איכות, עלה תאנה לגועל הנפש שהתבסס כצורת ההתנהלות המקובלת במסיבות. וודקה ורדבול הפך למשקה הקבוע של כולם, סם אפקטיבי ומשעמם, היו כבר צעירים עליהם הבטתי מלמעלה, ידעתי כל כך יותר הרבה מהם. הייתי חלק מתוך המסיבות הקטנות יותר, הכושלות, לעיתים. וחוץ מזה גם שתיתי וכתבתי.

ג׳ נפרדה מ- ט׳, ואחרי זמן קצר שוב הייתה בהריון, כך סיפרה לי במסיבה בה נפגשנו במקרה, על חוף הים באשדוד, ואני הייתי כל כך מסטול ואוהב עד שאיני זוכר דבר חוץ מפרכוסים בלתי רצוניים אחרי יותר מדי ערבובים של סמים ואלכוהול. והפעם האבא היה איש סוד, גבר עלום שקנה ממנה את שתיקתה בקצבה חודשית נדיבה ושבעזרת סכום כסף חד פעמי שהעביר לה יכלה לממן ניתוח הגדלת שדיים שהפך אותה לשופעת ונחשקת. היינו בקשר, אז, וביקרתי אותה כשהתעוררה בחדר ההתאוששות. היה לה חבר חדש, טיפוס אלטרנטיבי שאהב מוזיקת אייטיז. ראיתי צילומים של השדיים האלה, שהוסתרו כך שהיה קל למצוא אותם, כשעשיתי, שוב, בייביסיטר על הילדות כשהיא יצאה לבלות.

כל התנתקות הפכה לכואבת פחות. הפכתי ליותר הארדקור ממנה. הזדיינתי פעם עם מישהי שפגשתי זמן לא רב לפני כן בבוידם מיוזע אליו טיפסנו בסולם.

עבדתי בירושלים, ומצאתי שם חנות תקליטים שמכרה מוזיקה קיצונית כמו שאהבתי, הארדקור טקנו צרפתי. הפכתי לכמעט די. ג‘יי. קניתי פטיפונים. ארגנתי מסיבות במועדון קטן שנפתח באזור התעשייה בו גרתי, שהשתנה גם הוא. בתי המלאכה נסגרו. מחסני בדים ובגדים מיובאים תפסו את מקומם. פרסמתי את המסיבות הללו, שקישרו בין פוליטיקה למוזיקה לרצון לקהילה שתעשה משהו עם כל זה, באמצעות מניפסטים שהפצתי והדבקתי על לוחות מודעות. ׳במקרהשלאזעקתאמת׳, ׳מהשלאהורגמחשל׳, ׳מוכרחימליהיותשמח׳, אלה היו הכותרות. י׳, אותה הכרתי כשמלצרה, הפתעה, ב- ׳דבש׳, עזרה לי בארגון המסיבות. היא קישרה ביני לבין די. ג׳יי. שגר בירושלים ושהחיבור הזה, בין מוזיקה לפוליטיקה, התאים לו. כך גם הכירה את מי שיהיה אחר כך בעלה. הם התייחדו לראשונה בתוך המקרר ששימש כבסיס למיטה שלי בזמן אחת המסיבות הראשונות.

אלה היו מסיבות טובות. אפילו ג׳, שאז כבר הייתה עיתונאית חיי לילה מוערכת, פרסמה עליהן אייטם, ואפילו אני, שהכרתי כמה בזויה ופשוטה העבודה שלה, האמנתי לה שהיא מכירה בכך שאני עושה דבר בעל ערך, והיא אפילו שלחה צלם שיתעד אותי בפוזה לוחמנית. אבל בעל הבית של המועדון חשב שזה יותר מדי רעש, וכל מי שבא עני או מסטול ולא שותה מספיק. ומפה לשם, לאט לאט, התחיל קצת לשעמם אותי, ההארדקור, וממש לא נהניתי להיות די. ג‘יי. לפעמים הרגשתי  שהעמדה השולית שתפשתי הפכה למייגעת, לפוזה ומכשול במקום לביטוי של מהות.

החלמתי מההתמכרות לג׳ באמצעות אישה אחרת, ס׳, שלא הסכימה לקבל את המציאות הסוטה שראיתי כטבעית ומובנת מאליה. זה לקח זמן, וזה היה אחד מהגורמים לכך שהקשר עם ס׳ היה מלכתחילה מועד לכישלון. גם איתה הייתי עתיד לנהל מערכת יחסים שתכלול פרידות וחזרות, נתקים וחיבורים סימביוטיים. היא הייתה מעניינת ופגומה לא פחות מ- ג׳ ואיתה ניהלתי קשר אמיתי, זוגיות מתסכלת אבל גם מתגמלת, שלימדה אותי שאני מסוגל ורוצה בזה, להיות חלק ממשפחה שתכלול אותי. אני אסיר תודה על כך, אני כועס ומזלזל ב- ג׳.

ואני כועס על עצמי, איך ידעתי שאני עושה הכל לא נכון, איך בכל זאת עשיתי זאת, מאמין בכך שההתעלמות הנחושה שלי מהמובן מאליו היא בעלת ערך ומשמעות, שעצם הנכונות שלי לוותר על עקרונות והרגלים, להיות מי שתרצה שאהיה, מעניקה לי כוח.

ראיתי איך המשיכה לדרוש מהגברים שחלקו את חייה לוותר לשם כך על חייהם. יודע שזו טעות, נתתי לה להיות המוציאה לאור של הספר השני שפרסמתי. היא אמרה שנחלוק בהוצאות ובהכנסות והסכימה עם הרעיון שלי שלספר יהיה צד א׳ וצד ב׳, כמו לתקליטים, ׳מה עשיתי בחופש הגדול׳ בצד א׳, ׳חתולי המזח׳ בצד ב׳. זה ספר יפה, אבל גם הוא נכשל. אני מעדיף להאשים אותה בזה, ופגוע מכך שלעולם לא הסבירה לי למה לא קיבלתי שום החזר על מה שהשקעתי. אני מרגיש שניצלה אותי פעם אחרונה, שהשתמשה במה שכתבתי לקידום האינטרסים שלה, שרצתה לשחק בבעלות על הוצאת ספרים ואני הייתי חומר הגלם בצעצוע הזה. אנחנו לא בקשר עכשיו, כבר כמה שנים לא, ואני שמח בכך ושלם לגמרי עם עצמי. אני חש תסכול וקצת בושה כשאני נזכר בה, ומשתדל לדכא את אותו כעס, זלזול ורצון לנקמה. בסיכומו של דבר אני לא מרגיש שהזמן שביליתי בשירותה היה מבוזבז. אני יודע שבאמת עזרתי לה, ואני יודע שתוך כדי כך למדתי דברים, השתניתי. אני שמח יותר עם מי שאני היום מאשר עם מי שהייתי, ולה יש חלק בזה.

עשר שנים לקח לי מאז שהכרנו ועד שהשתחררתי ממנה. בזמן הזה היא הולידה שתי ילדות, עברה בין אין ספור דירות, הפכה לידוענית תרבות, או משהו. אני הוצאתי שניים וחצי ספרים, עבדתי פחות או יותר באותה עבודה, גרתי באותו המקום. התבגרתי, לפחות במובן הזה שכבר לא הייתי צעיר. הייתי גאה בחוויות שעברתי, חשבתי שהן מעניקות לי דברים. על חלקן ידעתי שאין לי שום רצון לחזור.

בעשור הזה היו לי אהבות אחרות, אבל רובו הוקדש אל ג׳, שהדמות שבניתי לה בכל מקרה לא השאירה מקום לאף אחת אחרת בחיי. ברור לי שהסיבה העיקרית בגללה לא הפכנו לעולם לזוג היה שלא התאמנו מלכתחילה. אני מעולם לא סיפקתי את הציפיות שלה מבן זוג, והיא לעולם לא סיפקה את שלי. אני לא חושב שאי פעם קניתי באמת את הרהב שלה, אני מקווה שתמיד נשארתי קצת מסוייג. אני שמח שהיא לא אחת מהאקסיות שלי.

אני שונה היום, לא רק ממי שהייתי בשנה ההיא, ב- ׳דבש׳, אלא גם מזה שיצא מתחום השפעתה של ג׳. איני יודע למי מהם אני קרוב יותר עכשיו, לצעיר התמים או לגבר למוד האכזבה. אני מרגיש כאילו אנשים אלה שהייתי קשורים אלי רק חלקית. אני מביט עלי מרחוק כמו על דמות, מגוחכת קצת אבל מעוררת אהדה, לא מזיקה במהותה.

ואני זוכר רע, מערבב בין אנשים ומקומות, זמנים ואירועים. ניתן אפילו לומר שכל קשר בין המאורעות והאנשים שתיארתי כאן למציאות הוא מקרי בהחלט. סיפרתי את סיפור המסגרת, בכנות הגדולה ביותר שאני יכול להרשות לעצמי, אבל מעכשיו זה יהיה לפי אותו זכרון פגום: חלקי, מוטה, שבור.

אני רוצה לספר עוד. נכון לי לעשות את זה עכשיו. טוב לי עם האשה שאני אוהב. עוד מעט אהיה אבא. חיי טובים ומספקים משהיו אי פעם. כך שאני יכול לבחון את קרעי הזכרון בלי צורך להאשים אף אחד, גם לא את עצמי. הכל בסדר. הכל נגמר טוב בסוף. כמעט הכל.

בעד ונגד המלחמה בסמים

לפני מספר שנים הוטל עלי, במסגרת עבודתי כמורה לקולנוע, להנחות את התלמידים בפרוייקט של עשיית סרטי פרסומת "בעד המלחמה בסמים".
לא זכור לי שהגבתי בהתלהבות יתרה. קולנוע מגויס נראה לי תמיד כדבר חסר טעם ומיותר, במיוחד במסגרת מגמת קולנוע בתיכון. לגבי, תיעול של יצירתיות לאפיקים דידקטיים מהווה סתירה.
בנוסף, היה ברור לי שהציפייה של יוזמי הפרוייקט היא לא רק לתוצאה- סרטוני פרסומת ברמה טכנית ירודה, אותם יוכלו להציג כהישג אישי, אלא גם כי במסגרת העבודה ייחשפו התלמידים לערכים פדגוגיים מסוימים, התואמים את גישת ה"בעד המלחמה בסמים". גם כאן, הסתירה הבסיסית בין רצוי למצוי הייתה ברורה וצורמת.
בית הספר בו מדובר שכן במרכז תל אביב, הכיתה עליה הוטלה המשימה הייתה י"א, והתלמידים היו ברובם המוחלט בוגרים ואינטיליגנטים. עובדות אלה לבדן די בהם בכדי להעלות את ההשערה שסמים והשימוש בהם לא היו זרים לפחות לחלק מהתלמידים.
השערה זו לא גובתה אומנם על ידי ידיעה ברורה, אך היא הספיקה בכדי לעורר שאלה- אם מי מהתלמידים השתמש, משתמש או ישתמש בסמים, הרי שהוא הופך למטרת המלחמה, האויב. האם אפשרי לאדם להלחם נגד עצמו?
גורם נוסף לפקפוקים ותהיות היה שאלת היכולת שלי להנחות פרוייקט כזה. האם עלי, כמורה, להזדהות עם הערכים וההנחות שביסודו, השונים כל כך מאלו שלי? הנחת היסוד היא שלא חייב להיות קשר מובהק בין דעותיו הפרטיות של המורה ובין אלו אותן הוא מביע בכיתה מאחר ובמקרה השני הוא פועל כמייצגה של מערכת, לה הוא מחויב לויאלית. כל זה טוב ויפה כהנחת יסוד, אולם מצאתי שהיישום הוא בעייתי יותר.
הצלחתי ללבוש את מסיכת המורה, להפעיל כוח בשם המערכת, לייצג את יתרונותיה ומגבלותיה, אולם לא יכולתי להטיף למטרה בה איני מאמין.

בקיץ שלפני כן הנחיתי סדנה יומית בנושא מניעת השימוש בסמים, בכדי להשלים פרנסה בזמן החופשה. אותן התלבטויות עלו בי גם אז, והצגתי אותן בפני האדם שארגן את הסדנה, איש חינוך ותיק וחכם.
תשובתו הייתה שמטרת הסדנאות היא העברת מידע ושבירת דעות קדומות, תוך שאיפה להיווצרות דיון אמיתי. ההנחיה פירושה עזרה בבירור דעותיהם הפרטיות של משתתפי הסדנה, כאשר עלי להיות זה שמספק את המידע ואת הסדר, הכלים ההכרחיים לצורך בירור שכזה.
קראתי את החומר שהוא חילק למנחים, מידע רפואי על השפעותיהם של הסמים השונים. טיפלתי בבורותי שלי, ניסיתי להתעלם מהשאלות המוסריות הפרטיות. זה היה מספיק, אז, אולם כאשר ניסיתי להשתמש באותם לקחים הפעם מצאתי שאין בהם די.
כי הפעם המטרה הייתה יצירה, מילה גדולה ומפחידה, ומול פחד איני יכול להסתפק בתפקוד פסיבי. עלי ליזום.

ברצוני להסיר ספקות אפשריים בדבר מידת ההתעמקות שלי בטרדות התפקיד. ההתלבטויות שתיארתי קודם לא מנעו ממני מלמהר ולקבל על עצמי את המשימה, מתוך האינסטינקט הגורם לצמית להיכנע לכל משובותיו של הפטרון.
זה בסדר, ניחמתי את עצמי, אינך לבד. כי הרי ברור לחלוטין שקמפיין ה- "מלחמה בסמים" ספוג ונוטף את הנוזל העכור הנקרא לצאת ידי חובה. הסרטים הם שמשנים. עליהם להיות חביבים, לא מתוחכמים מדי, בעלי מסרים פשטניים ובלתי אפקטיביים, כרגיל בתחום הזה. עוד כיסוי תחת, אחד מני רבים, לא הראשון ובודאי שלא האחרון.
נקבע תאריך לתחילת עבודה, תאריך אותו היטבתי להדחיק עד הערב שלפני השיעור המיועד. יהיה בסדר הוא הלך מחשבה מקובל וצפוי, המקל על החיים בכך שהוא מאפשר לחסוך בהכנות מקדימות.

באותו הלילה התכוונתי ללכת לישון מוקדם ולהשלים שעות שינה אותן איבדתי בלילות הילולה קודמים, אולם רגע לפני סגירת היום נתקפתי בגל של צדקנות טורדת שלווה, אשר הפכה את השינה לאופציה בלתי פרקטית. ירדתי אל הבאר שמתחת לבית, הזמנתי "גרנד 41" והתחלתי לחשוב.

מה הופך את "המלחמה בסמים" לכותרת כה קשה לפענוח?
החיבור בין המילה מלחמה למושגים הרחוקים ממנה ומאפיוניה כמרחק מזרח ממערב אומנם מוזר, אך הוא מתחולל תדירות.
הפעילות המהנה הזו מחייבת את קיומם של מספר גורמים, אשר החשובים שבהם הם נפגעים, אויב וצבא. אם נוציא מהמשוואה אפילו גורם אחד, נאבד את כל הכיף.
ובכן, מי הנפגעים, מי האויב, ואיפה לעזאזל הצבא?
נתחיל באויב. מי הוא כאן? האם אלו הסמים? אולי הם, האבקות, הכדורים, העשבים, אולי הם הרוע המוחלט, אולי הם האויב שיש להכחידו?
אבל תשובה זו, משום מה, נראתה לי פשוטה מדי.
ראשית, ההגדרה של מה הוא סם ומה איננו סם היא שאלה רפואית ומוסרית מסובכת למדי, שאלה המזמינה דיון מעגלי ועקר.
היכן עובר הגבול בין אויב לידיד? האם גם אלכוהול הוא סם? וניקוטין? וקפאין? באותו היום השתמשתי בכמויות נכבדות משלושתם, כך שהתקשיתי לנקוט בעמדה השוללת את החומרים הללו, ומגדירה אותי כנרקומן. נראה כי כמעט כל חומר מעורר הנאה נחשב רפואית כסם, כאשר ההגדרה המוסרית מתייחסת לתוצאות השימוש, ולא לחומר עצמו.
שנית, הדמוניזציה של אובייקט דומם עוררה בי סלידה מיידית. חומר, תרכובת כימית, אינו יכול להיות רע או טוב, אלא רק קיים. לא הסכמתי לוותר על הרציונאליות בשם ההתחסדות הממלכתית.
ליל השתייה הסתיים בשתי מסקנות-
ויתור על מושגים המגיעים מתורת הקרב והמלחמה, וזאת לפחות עד שאבין מי האויב.
התמקדות בנזקי הסמים, ולמעשה בהתמכרות, אשר נתפסה אצלי אינסטינקטיבית כאויב הקל ביותר להגדרה.

יום אחר כך, תוך התמודדות מרשימה עם הנגאובר טורדני, העברתי שיעור בנושא.
ביקשתי מהתלמידים לחשוף ולחקור את ההתמכרויות שלהם ושל סביבתם. המסקנה הייתה ברורה מאליה. כולנו מכורים, כאשר השאלה היא רק למה. עבודה, שוקולד, אהבה או סמים, מושא ההתמכרות אומנם משתנה, אך היא עצמה קיימת כמושג עצמאי. זה היה סיכום השיעור. טוב, יפה, מעניין במקצת, לחלוטין לא פרקטי. כי אם כולנו מכורים, מה מבדיל בין התמכרות טובה לרעה?
אולם גם עכשיו העדפתי להסתפק במטרת הביניים, קלושת כוונות ככל שתהיה. סוכם שאחד מהסרטים שייעשו על ידי הכיתה יהיה רצף של וידויים של אנשים שונים על התמכרויותיהם, רצף אשר יוקרן בלופ, ובו ישולבו וידויי שימוש בסמים באופן אקראי וספורדי. האמירה הבלתי ברורה הייתה כי כולנו מכורים, אולם רצוי שנתעל את ההתמכרות לכיוון הרסני כמה שפחות.
אי אפשר להסתכן ולהגדיר אמירה זו כמועילה במיוחד בתור לקח לחיים, אולם היא נשמעת מתוחכמת מספיק בכדי ליצור אשליה של טיפול מעמיק בבעיה.

את השבוע שעד השיעור הבא העברתי בשלוות נפש יחסית. העדפתי להתעלם ממה שידעתי.
ידעתי ששימוש בסמים בפני עצמו אינו בהכרח דבר שלילי.
ידעתי שלעתים שימוש כזה מוביל להתמכרות.
ידעתי שהתמכרות לסמים פירושה סכנה.
ידעתי שעל הסכנה יש להתריע.
ידעתי שהתרעה כזו לא תפגע בערכה העצמאי של הסכנה, ממנו לא יכולתי להתעלם.
כי הסכנה היא מטרת הכל, אם אין סכנה אין עניין, ואם אין עניין אין טעם.
חוץ מבמקרה של סמים, כי כאן "מתים מזה".
וזה המסר הסמוי של רוב מסעות הפרסום בנושא "המלחמה בסמים". סמים הורגים. מתים מזה.
פשוט מאוד, לא? אם מתים מזה זה רע, ואם שורדים אז לא. טיעון אפקטיבי ומשכנע.
אבל רגע, כי הרי להסתכן בצבא זה "טוב", למרות שגם סכנה זו יכולה להוביל למוות. מוות כזה הוא "מות גיבורים", מאחר והוא מתרחש כחלק מאינטרס לאומי, ודבר זה מכשיר אותו, הופך אותו ממוות "רע" ל"טוב", אולם טיעון זה בפני עצמו אינו מספק. הכרתי את תחושת הסכנה הממכרת הכרוכה בחוויה הצבאית וידעתי היטב שבאדרנלין שהיא מייצרת אין ולו מיליגרם ציוני אחד.
וסיגריות? הרי כולם יודעים שמתים מזה, זה כתוב על החפיסה שמוטלת עכשיו מולי, אזהרה, משרד הבריאות קובע כי העישון מזיק לבריאות. מתים מזה, וכולם יודעים. ובכל זאת קיים שיעור מסוים, כמעט בלתי משתנה, אשר ממשיך לעשן. יתרה מזאת, על פי תחושתי הסובייקטיבית יותר בני נוער מתחילים לעשן עכשיו מאשר בזמן בו אני הייתי נער, וזאת למרות שהמודעות לנזקי העישון רק התגברה, ומחירן עלה באופן משמעותי. נראה שלגבי אחוז מסוים מאותם מתבגרים הסכנה לא מהווה גורם מרתיע. ברור היה לי, אינסטינקטיבית, שאותם אנשים הם גם בעלי סיכוי רב יותר להשתמש ולהתמכר לסמים.
לשיעור הבא הגעתי מבולבל וטרוד, בלי שמץ של מושג מה אומר.

מתים מזה. אבל האם טיעון זה אפקטיבי? אולי עצם העלאתו מגבירה את המשיכה אל הסכנה.
כי המוות הוא אירוע מושך, חשוב, ובעיקר משמעותי בעולם שבו סף הגירוי המינימלי עולה בקצב מסחרר כל כך.
"אני מתה עליך" – "אני מת עלייך", ורק אז אהבת הנעורים מתחילה באמת לרגש. במקרה זה הסכנה אינה מבהילה, אלא מאפשרת את ההפרדה בין העיקר והתפל.
משאלת המוות היא חלק בלתי נפרד מההתבגרות של כל האנשים אותם אני מכיר, היכולים להיות מתוארים על ידי שם התואר- מעניינים. אינני מכיר ולו אדם מעניין אחד אשר המוות לא היה קיים ומושך עבורו בדיוק בשנים בהם נקבעים הרגלי ההתמכרות. הטיעון היחידי נגד ההתמכרות הוא שהיא הורגת. איפה פה ההגיון?

ועל זה מצאתי את עצמי מדבר, על חוסר ההגיון בהתייחסות לסמים כאל הבעיה ולא כאל סימפטום, על משאלת המוות הקיימת בכל אחד, מחפשת אפשרות לפרוץ, ועל הצורה בה היא מתגשמת לעתים בצורה הנסתרת של התמכרות לדברים אשר במילא כבר הוגדרו כ- "הורגים"- אהבה, צבא, סמים או סיגריות.
בודאי שזה הורג, אבל זה כל העניין. אומנם המטרה המוצהרת היא הנאה, אבל זו יכולה לנבוע מסבל. כאן כבר אין סתירה. חוויית ההתאהבות הראשונה, ההשתכרות הראשונה, ההקאה הראשונה, ההנגאובר הראשון- חוויות אלו מערבות כמעט תמיד את שני הקצוות- את הטוב ואת הרע, ואולי זה מה שהופך אותן לתחנות מעבר הכרחיות כל כך.

בצורה כזו מקודשות חוויות טריוויאליות, כמו עישון סיגריות או בליעת כדור. מעשים אלו הם צעדים מהם אין חזרה, כי לכאורה אחריהם משתנה הגדרתו של האדם, ונוספים אליו ערכים נלווים, אותו ערך מוסף שמאפשר התעלמות מפשטותו של הרגע.
המוות מושך ומסקרן, דרך נפלאה להפוך את הבנאלי למעניין, במיוחד כאשר לא חייבים ממש למות, ואפילו די נהנים בדרך.

בסוף השיעור הרגשתי קצת פחות מבולבל. יצאתי מהכיתה בכדי לעשן סיגריה ולשתות קפה. אחת מתלמידותיי, בין המוכשרות שבהן, התלוותה אלי. בפנים סמוקות היא שאלה אותי כיצד אני יכול להעביר שיעור נגד סמים בעודי לובש חולצה עליה מצויירת כתובתו של קופישופ באמסטרדם.
לא ידעתי שאני לובש דווקא את החולצה הזו, אשר ניתנה לאחותי על ידי ידיד שלה, בעליו של אותו קופישופ. התעוררתי מאוחר מדי, וחטפתי את החולצה העליונה מהערמה שעל המדף.
אבל לא הצלחתי להסביר לה את הסתירה.

הפרוייקט הושלם בהצלחה חלקית. הסרטים נעשו, והיו, כצפוי, באנאליים עד כלות, מלאי סתירות ומבולבלים כמעט כמוני.
חודשיים אחר כך, ומסיבות אחרות לגמרי, קעקעתי את המילה "חי" על כתפי השמאלית, למען יראו וייראו.