ארכיון תג: סבתא יודית

העיר של הפיהרר

08/12/2023 – 1:27 pm

כמו אחותה הצעירה ושאר בני המשפחה פרט להוריה, גם רות דונט, אחותה של סבתי, עזבה את וינה לאחר האנשלוס. אבל שלא כמו סבתי, רות נשארה באירופה. הדה אימה אסרה עליה להצטרף לקבוצה שהתכוננה לעליה בצ׳כוסלובקיה.

רות סיימה את לימודיה באוניברסיטה ימים ספורים לפני הפלישה הנאצית לאוסטריה. זו הייתה פתיחה לקריירה אקדמית שנקטעה והמשיכה רק אחרי המלחמה כחוקרת ומרצה ליוונית עתיקה. כדי להתרחק מהעיר הצליחה להשיג אישור לנסוע לאיטליה, שם גר אחיה של אימה. הוא ואשתו, שהייתה ממוצא איטלקי-יהודי, ברחו לשם קודם מגרמניה, וב-1938 ניהלו פנסיון בפירנצה. רות התארחה אצלם, וניצלה את ההזדמנות בכדי לפרוק מעט את עול משפחתה. היא והתקרבה לחברי קבוצת בח״ד (ברית חלוצים דתיים), תנועת נוער דתית יהודית, שחבריה שהו באותו זמן בעיר בהכשרה לעלייה. חלקם הגדול היו ממוצא מזרח אירופי, האוסטיודן שמשפחתה סלדה מהם. רות גילתה שקסם ושמחה מלווים את אדיקותם הדתית.

אחיה של אימא ואשתו ניסו למצוא דרך לעזור להדה ולארנולד להשיג אשרת הגירה. הם חשבו שנישואים של רות לאמריקאי מבוגר, שהתארח בפנסיון, יכולים להפוך אותה לאזרחית אמריקאית, ושכך תוכל לסייע להוריה לברוח מוינה. אבל היא לא הסכימה להיות מסורסרת כך.

במקום זה, וכדי להתחמק ממרות משפחתה, הצטרפה לקבוצת החלוצים הדתיים, שחיה יחד, כקיבוץ. איתם עזבה את איטליה ועברה להולנד. היא המשיכה לכתוב להוריה, אבל כמובן שלא יכלה לסייע להם, כך שהם היו אלה שדאגו לה. בסופו של דבר עברה את המלחמה וניצלה בגלל נדיבותם וגבורתם של הולנדים שהסתירו אותה עד השחרור.

אני שונא לכתוב על השואה. זה אוסף טרגדיות וסיפורי אובדן שכרוכים יחד באופן שאני חש שפוגע בייחודם של הקורבנות. וזה מבאס רצח: הנסים הספורים, כמו השרדותה של רות, הם שוליים אל מול ההשמדה ההמונית. השואה היא רוע טהור, חור שחור בתרבות האירופית שמקשה עלי עד היום לאמץ אותה לגמרי. אבל צריך לספר את הסיפור עד תום.

כמובן שהדה וארנולד דונט לא ידעו שמה שעובר עליהם זה השואה. הם עשו מה שצריך, התמודדו עם הקשיים וקיוו לטוב. לאחר שמאמציהם להגר נכשלו היו כלואים למעשה בוינה, בחסות הקהילה היהודית שהמשיכה לשתף פעולה עם השלטון הנאצי בחיסולה המוחלט שלה עצמה. הקהילה ריכזה את היהודים שנותרו בעיר לבניינים בהם חיו בהמתנה לגירוש, וכך עזבו הדה וארנולד את הדירה בה גידלו את שתי בנותיהם ועברו לגור לא רחוק, קרוב לתחנת הרכבת ממנה יצאו המשלוחים.

הנאצים העבירו לקהילה דרישות למספרי מגורשים וקבעה את היעדים לגירוש, והקהילה היא שדאגה לרשימות הנוסעים ולכך שיתייצבו בזמן ובמקום שנקבעו. כמו מנגנון ההגירה שהפעילה קודם לכן, גם הגירוש נוהל באופן מסודר ויעיל. הסדר נשמר בין השאר מכיוון שרובם של המגורשים האמינו שזוהי באמת הגירה לצורך עבודה.

בסדר השיבוץ למשלוחים וביעד הגירוש הייתה התחשבות מסויימת בעברם ובזכויותיהם של המגורשים. אחיה המתים של הדה, ושירותו של ארנולד בצבא האוסטרי אולי עזרו בכך שהיו באחד מהמשלוחים האחרונים שעזבו את העיר, באוקטובר 1942. אולי זו גם הסיבה בגללה לא נשלחו ישירות להשמדה אלא לגטו טרזיינשטט (Theresienstadt), לא רחוק מפראג. 

טרזיינשטט היה שונה מגטאות אחרים בכך שלא נבנה לצד או כחלק מעיר אלא היה עיירת מבצר עתיקה, מוקפת חומה, שכולה  הפכה למחנה ריכוז ועבודה יהודי. הצפיפות הייתה נוראית, היו בו רעב ומחלות, אבל הוא היה גרוע פחות מגטאות אחרים. במשך תקופה מסויימת שימש כ׳גטו לדוגמא׳, הוקם בו מחנה משפחות של מגורשים מדנמרק והוא אירח ביקור של נציגי ׳הצלב האדום׳ כדי להוכיח שתנאי המאסר של היהודים טובים מכפי שנטען. זה היה, כמובן, מנגנון הונאה שטני, אבל בזכותו האסירים רעבו פחות. 

הצייר הצ׳כי פרנטישק מוריץ נאגל היה אסיר במחנה, וצייר את הדרגשים הצפופים במגורי הגברים. הצפיפות והתנאים הקשים ברורים. אבל רואים גם שאנשים ניהלו את חייהם, ניסו לשמור על פרטיות, תלו בגדים לאיוורור, חיו. המזוודות שהביאו איתם מסודרות ומשמשות לאכסון חפציהם, השמיכות עטופות ציפות צבעוניות. בראש הדרגש העליון מה שנראה כמרפסת מאולתרת, שכיסא ניצב עליה. אני מתאר לעצמי שבסוף ימי העבודה המפרכים, לפני השינה, נשמעו במקום הזה לא רק קולות בכי אלא גם רכילות בטלה וצחוק.

מעט אחרי ביקור משלחת הצלב האדום, שהמחנה שופץ ויופה לכבודה, צולם בטרייזנשטט סרט קולנוע, שהתיימר להציג את החיים בו. שמו הרשמי היה ׳טרזיינשטט: סרט תיעודי מאזור ההתיישבות היהודית׳, אבל האסירים כינו אותו ׳הפיהרר מעניק ליהודים עיר במזרח׳. 

אורכו המקורי של הסרט היה כ-90 דק׳, אבל עותקיו וחומרי הגלם שלו אבדו, פרט לסצנות ספורות. נשמרו גם התסריט המקורי ועדויות על הפקתו. 

בסצנות ששרדו רואים את בתי המלאכה בגטו, פועלים עובדים במרץ בסדנת מתכת, פועלות עסוקות בייצור כלי קרמיקה, ועוד מלאכות, שאת כולן הם עושים בעליצות ובחדווה. זו הגשמה כפויה של הדרישה האנטישמית מהיהודים, שישנו את אופיים הטפילי ועסקו במקצועות מועילים לחברה במקום בעסקי אוויר מיותרים. 

בסיום יום העבודה כולם מגיעים לחצר המבצר העתיק, כדי לצפות במשחק כדורגל. קבוצה במדים כחולים משחקת מול קבוצה בלבן. מגן דוד תפור לתלבושות השחקנים והשופט. 

הסרט מתאר את המשחק כנמרץ וקצבי. כאשר אחד השחקנים יוצא מתחומי המגרש הוא מועד לתוך קבוצת נערות, הצופות בו משוליו. הן מצחקקות בבושה והתרגשות. שתי הקבוצות משחקות בלהט. הקהל מעודד את השחקנים הצעירים והחסונים. הקבוצה הכחולה היא שמבקיעה לבסוף.

זו תעמולה, כמובן, אבל גם תיעוד. המשחק הזה התקיים, ואסירי המחנה צפו בו. גם משלחת הצלב האדום צפתה במשחק ליגת הכדורגל של טרייזנשטט. הספורט היה חלק מפעילויות התרבות שארגנה מועצת היהודים שניהלה את המחנה. הוא בוודאי היה הסחת דעת נחוצה. כשצפיתי בסצנה חשבתי שאני מצליח לזהות את הדה, יושבת על ספסל, פניה כהים וזוויתיים, דומים לשל סבתי בזקנתה. איני חושב שזו היא, אבל אולי, מדוע לא? אני מקווה שהזמן שבו הייתה אסורה במחנה לא היה כלל רק חיי סבל.

הסרט הוא פנטזיה נאצית על עיר דמיונית, שבה חיים רק יהודים, מבודדים מהסביבה הארית אותה הם מזהמים בנוכחותם. זה מקום אוטופי, מכיוון שבו נפתרת הבעיה היהודית באופן פלאי. זו לא ממש תעמולה אלא יותר אליבי שמיועד למי שהפעילו את המנגנון. הקרנותיו היחידות היו לסגל המחנה ולנכבדים נאצים, שבודאי חשו גאווה על ההישגים שהשתקפו בו. זה מקסם שווא ורמייה, מכיוון שלא רואים בסרט את הסבל, הרעב והמוות, ולא כלולים בו המשלוחים למחנות ההשמדה, בהם נרצחו רוב האסירים, האימה הנוראית שבודאי ליוותה את חיי כל מי ששרד בו. המוות היה קרוב, והחרב הייתה תלויה מעליהם כל העת. קשה לדמיין את הקושי.

הדה וארנולד דונט חיו בטרייזנשטט כמעט שנתיים שלמות. העיר של הפיהרר הייתה ביתם. הם אמנם ישנו בנפרד, אבל המשיכו להיות רשומים כמשפחה. בטח היו להם עבודות ועיסוקים. אולי, חוץ מאירועי הספורט, הלכו לראות הצגות או לשמוע מוזיקה. בודאי נפגשו עם אנשים רבים שהכירו. היו במחנה קרובי משפחה שלהם, בעיקר מהצד של ארנולד. זה היה מחנה המעבר והריכוז של יהודי מורביה ובוהמיה, המחוזות בהם נולדו צבי יוסף דונט וברטה ג׳ייטלס. הם בטח סיפרו להם על בתם האחת שהגרה לפלסטינה, ועל השנייה, שסיימה את אוניברסיטת וינה וחיה בהולנד. הם ראו את הקרובים האלה מגורשים ליעד עלום במזרח, נפרדו מהם לפני שעזבו והמשיכו הלאה.

 אולי זכויות היתר של הדה, כבת למשפחה שכולה, המשיכו להגן עליה מפני גירוש מוקדם גם כאן. הם נשלחו לאושוויץ יחדיו, באחת מהרכבות האחרונות, ב-1 באוקטובר 1944. אני מתאר לעצמי שנרצחו מעט אחר כך.

אבי, נכדם הבכור, נולד בבית חולים ברחובות כחצי שנה לפני שעלו על הרכבת שהובילה אותם למותם. אין סיכוי שידעו על כך, או שסבתי ידעה על גורלם. 

לכאורה לא נותר להם כל זכר. אבל משהו מהם חי בי, ובאחותי, ובילדינו, ובילדיה ובני משפחתה של רות נויברגר, אחותה של סבתי, שנקראה כך על שם בעלה, ניצול ברגן בלזן, אותו פגשה אחרי סוף המלחמה. 

זו לא רק גנטיקה אלא גם מורשת, זכרון כלשהו שאנו משמרים בעצם היותנו. זה הסיפור המשפחתי שגם אהובתי וגם בתי הם חלק ממנו. כתבתי אותו בשבילן.

פריס, דצמבר 2023

רשימה זו מסכמת את ׳הצד של יודית׳, שהוא חלק מפרויקט המשפחה

הרשימה הקודמת

הקטעים ששרדו מתוך הסרט הנאצי על טרייזנשטט

מאת Uri Yoeli | פורסם בפרוייקט המשפחה | גם בתגים , , , , , | לכתוב תגובה

משפחת דונט עוזבת את וינה

24/11/2023 – 12:26 pm

ההיסטוריה המשפחתית שהכרתי לפני שיצאתי למסע הזה התחילה לאחר שסבתי הייתה כבר בארץ. לא ייחסתי שום חשיבות לוינה, או לקרובי המשפחה של סבתי. היא הרי לא סיפרה על כך כלום, ואני לא שאלתי. ידעתי שהיא וסבא שלי, שנקרא אז גינטר אפקטמן, נפגשו בזמן ששניהם שירתו ב׳הגנה׳, שהתאהבו והתחתנו. זה סיפק אותי כנקודת התחלה לסיפור שעניין אותי באמת, שאבי היה מרכזו. מבחינתי היא הייתה דמות אחת בתוך דרמה משפחתית שסקרנה אותי תמיד ושאותה עדיין לא הצלחתי להבין עד הסוף. איך נולד, דווקא לשני ההורים האלה, השונים כל כך, הרחוקים ומנותקים זה מזה. כיצד זה קרה? מה חיבר אותם ומה הפריד בינהם? הנחתי שהבדידות המשותפת, הניתוק של שני הצעירים שסבי וסבתי היו אז ממשפחותיהם היא חלק מהתשובה.

כיצד נשמר קשר משפחתי ומתי הוא מתרופף? מה מבדיל בין קשר קרוב לרחוק? האם קרבת דם היא בעלת משמעות כלשהי? זה כבר כמה שנים שאני מנוי לאתר My Heritage, שמאפשר לחקור ולחלוק את ההיסטוריה המשפחתית ולבנות עץ משפחה. רוב המסמכים והתמונות שהשתמשתי בהם עד כה הגיעו אלי כך. בארצות הברית ובמדינות רבות אחרות כלי מחקר עיקרי של אנשים הרוצים להתחקות על עברם המשפחתי הוא בדיקות DNA, המאפשרות זיהוי של מקור וקרבה גנטיים. אבל בישראל ובצרפת בדיקות DNA ביתיות אסורות. אני שמח על כך. ידע גנטי הוא מסוכן, ויכול לחשוף סודות שכדאי שיישארו כמוסים. אבל גם ידע מסורתי הוא כזה. העבר הוא פעמים רבות תיבת פנדורה.  

מחקר גנאולוגי מתעסק במוצא ובייחוס. ראשיתו בחקר שושלות אצולה ושושלות הורשה בעלות משמעות דתית ומעמדית. שורשים נאצלים בעבר העניקו וביססו זכויות יתר בהווה. קשרי דם ונישואים הם מנגנון העברה בין דורי ובין משפחתי שמאפשר המשכיות ושינוי, והבנת הקשרים הללו משמעותית, מסתבר, גם לפשוטי עם. הפופולריות העכשווית של המחקר הגנאולוגי היא תוצר של מהפכת המידע ומסתייעת בהתפתחויות שונות, זמינות שלא הייתה כמותה של חומרי ארכיון ורישומים בירוקרטיים. מדינות הלאום והאימפריות תיעדו את אזרחיהן וכך ניתן להתחקות על עקבותיהם. אנשים נרשמו בלידתם ובמותם, במהלך מפקדי אוכלוסין, כאשר חצו גבול מוסדר, כאשר רכשו נכס, כאשר זכו בתואר אזרחי כמו רופא או עורך דין או בדרגה צבאית.  גם עניים נולדו ומתו, גם נשים, גם יהודים פשוטים. וגם להם יש כעת היסטוריה משפחתית. השילוב בין טכנולוגיות סריקה, זיהוי טקסט ופנים ומחקר אוטומטי של תצלומים וסרטים, חיפוש והצלבת מידע ארכיוני והיכולת לזיהוי גנטי עוד צפויים להוביל להתפתחות אדירה ביכולות המחקר המשפחתי. יש לזה הצדקה כלכלית. השוק מלא באנשים שרוצים לדעת כמה שיותר על עברם המשפחתי. זה צפוי גם ליצור בעיות חדשות, של שימוש לרעה במידע ופגיעה בפרטיות. לא רק סודות אפלים אלא גם פרטים טריוויאליים שטוב שישכחו יכולים להתגלות תוך כדי כך. 

קשה להבין את העבר ללא ידע אודותיו. הפרטים הטכניים, שנות לידה, הגירה, נישואים ומוות, חסרי משמעות ללא הקשר. אלו נקודות ציון, אבל הדרך ביניהן ואליהן היא שמעניינת. המרחק הפעור בין עולמנו לבין העולם שהיה ואינו רק גדל עוד. לפעמים נראה שאי אפשר לתפוס את האתגרים איתם התמודדו אז, פעם, ובפעמים אחרות הכל נראה קרוב וברור. כל אותם אנשים שאני מנסה להכיר, בני משפחתי הרחוקים, הם שונים ממני אבל גם דומים לי מאוד.

*

עץ המשפחה מתעד לידה, מוות, נישואים וגירושים. אבל אלו לא המאורעות המשמעותיים היחידים. עבור משפחת דונט ההגירה לוינה בשנת 1887 הייתה צעד ששינה את חייהם. יותר מ-50 שנים המשפחה התגוררה בעיר שהייתה מרכז עולמם, מקום בטוח, בית. זה השתנה בבת אחת, באופן אלים וקיצוני.

גורל יהדות וינה היה שונה מזה של יהודי גרמניה. מי שחי תחת השלטון הנאצי חש באופן ישיר את השפעותיו, והיה לו זמן להבין שהגיע הזמן לעזוב ולתכנן זאת. האנשלוס, הפלישה הגרמנית לאוסטריה ב-12 במרץ 1938, הפתיע את היהודים, והיה התגשמות מלאה של הסיוט הגדול ביותר שלהם. זה היה כיבוש מלא ללא קרב, מהפכה מוחלטת שאירעה כהרף עין. הזהות הגרמנית-אוסטרית הייחודית, בעלת השורשים הקוסמופוליטיים והאימפריאליים, שמשפחת דונט הייתה חלק ממנה, חדלה להיות רלוונטית. המדינה, שהייתה המגן של היהודים, הפכה לאויב שלהם. לאנטישמיות הממוסדת התווספה אנטישמיות פראית ווולגרית, בפוגרום שהובל על ידי הפולשים אבל השתתפו בו גם שכנים ומכרים. היהודים, העשירים, השמאלנים, האינטלקטואלים, המתנשאים והגאוותנים, הנשים המפורכסות, החסידים המלוכלכים, הגיע זמן לנקום ולהשפיל, להוכיח עד כמה נחותים הם באמת. כך תיאר זאת שטפן צווייג, הסופר האוסטרי-יהודי המפורסם והאהוב:

סבור הייתי כי חזיתי מה יקרה כשחלום השנאה של היטלר יתגשם, והוא יכבוש כמנצח את וינה, העיר שדחתה אותו בנעוריו בהיותו עני ונכשל. אך כמה מהוסס, כמה קטן, כמה עלוב התגלה דמיוני, וכל דמיון אנושי, לעומת אי-האנושיות שהתפרצה ב-13 במרס 1938, יום נפילתה של אוסטריה שלל בידי האלימות הגסה! עתה נשמטה המסכה.

לא זו בלבד ששדדו וגנבו, אלא קראו דרור לכל רגשי הנקם של יחידים. פרופסורים אולצו לשפשף בידיהם את הרחובות, יהודים אדוקים צחורי זקן נגררו לבית הכנסת ואולצו על ידי נערים מריעים לכרוע ברך ולצעוק במקהלה “הייל היטלר”. עוברי אורח נתפסו ברחוב כארנבות ונלקחו לנקות את המחראות בקסרקטינים של האס-אה. כל מה שהזה דמיון השנאה החולני והמזוהם בלילות מופקרים רבים השתולל עתה לאור יום. פריצה אל דירות ותלישת עגילים מאוזניהן של נשים רועדות, מעשים כאלה כבר קרו כשנבזזו ערים לפני מאות שנים במלחמות ימי הביניים. חדשה היתה התאווה חסרת הבושה לענות אנשים בפומבי, להביא עליהם ייסורי נפש, להשפילם בהמצאות מרושעות. כל המעשים האלה נרשמו לא על ידי יחיד, אלא על ידי אלפים שהתנסו בזה.

אוסטריה הייתה הכיבוש הראשון של גרמניה הנאצית. זו הייתה הצלחה פנומנלית של היטלר, הוכחה לגאונותו. נאום הניצחון שנשא בכיכר הלדנפלאץ (Heldenplatz – ׳כיכר הגיבורים׳)  שימש השראה לנאומו של צ׳רלי צ׳פלין בסרט ׳הדיקטטור הגדול׳. הוא מחק את זכרון ההשפלה האישית שעבר בעיר שדחתה אותו לפני המלחמה, וההשפלה הלאומית הגרמנית שבאה אחריה. קול המוני האדם שגדשו את הכיכר והריעו לפיהרר ודאי הדהד בכל העיר.

ההמון מתאסף בכיכר הגיבורים לשמוע את נאומו של היטלר

לכל יהודי בר דעת היה ברור שהרע מכל קרה. כ-170,000 יהודים חיו בעיר עם הכיבוש הנאצי. רובם הגדול הבינו מהר מאוד ששום עתיד לא צפוי להם תחת השלטון החדש. זה גם היה האינטרס הגרמני. המטרה המוצהרת של הנאצים הייתה לטהר את וינה מיהודים מהר ככל האפשר והדרך לעשות זאת הייתה באמצעות הפעלת טרור, שימוש ביכולות הארגוניות והכלכליות של הקהילה עצמה ועידוד הגירה. 

הנאצים אפשרו את פתיחתה מחדש של הנהלת הקהילה היהודית שנסגרה והפכו אותה לגוף שנועד להוציא לפועל את מדיניותם. כל הארגונים והמוסדות היהודיים פעלו תחת הנהלה זו, וכל משאבי הקהילה גויסו עבור כך. אדולף אייכמן הקים וניהל את ׳הלשכה המרכזית להגירת יהודים׳ (Zentralstelle für jüdische Auswanderung) שהפעילה את הנהלת הקהילה  היהודית כקבלן משנה. שיתוף הפעולה בין הארגון הנאצי והארגון היהודי נבע מהפירוש השונה שנתנו לאותו מושג. הגירה הייתה מילה נרדפת לגרוש ולגזל, אבל גם להצלה בכל מחיר.  

רשיונות הגירה ניתנו לאחר תהליך בירוקרטי שרירותי שנועד לנשל את היהודים מנכסיהם, ורק למי שהחזיק באשרת כניסה למדינת היעד. השגת אשרה כזו הייתה אתגר מסובך בפני עצמו. זה היה עידן של פחד ממהגרים. הקהילה היהודית ארגנה קורסים להכשרה מקצועית שאפשרו ליהודים להוכיח שיש בידם מקצועות נדרשים ושיוכלו לתרום לכלכלת המדינות אליהן שאפו לברוח. יעד ההגירה המבוקש ביותר היה ארצות הברית, אבל זו העמידה תנאים קשים בפני המבקשים להגיע אליה. הייתה מכסה מצומצמת של ויזות הגירה, והן ניתנו רק למי שיכול היה להוכיח יכולת כלכלית ולהציג תצהיר חתום על ידי אזרח אמריקאי המאשר שהוא לוקח תחת חסותו את המהגר ושזה לא יהווה נטל על החברה האמריקאית. השגת תצהיר כזה דרשה הכרות מוקדמת או קרובי משפחה באמריקה, שלב הכרחי ראשון שאחריו נדרשה המתנה לאישור סופי, שהתקבל בהתאם למכסות הפנויות ולמקום הבקשה בתור המתארך. זה היה תהליך מסורבל, מייגע, מתסכל ויקר.

ברטה דונט, אם המשפחה המנוחה, היא שאחראית בדיעבד לכך שחצי מילדיה הצליחו לעמוד באתגר הזה והפכו לאמריקאים. פנקס הכתובות הישן שלה נשמר אצל הדוויג, ביתה, שטיפלה בה לפני שמתה. הופיעו בו כתובותיהם של בני אחיה, שהיגר לסינסינטי שבאוהיו כשעוד הייתה צעירה. לא נשמר שום קשר בין חלקי המשפחה לאורך השנים, אבל הסתבר שאחד מבניו הוא רב רפורמי, אדם טוב לב שהגיב בחיוב לבקשת עזרה שנשלחה אליו. כך זכו הדוויג, פרי ולודוויג בתצהיר המבוקש. 

את זמן ההמתנה לויזה המיוחלת העבירו פרי ולודוויג בציריך שבשוויץ. לודוויג שיחק שם בתיאטרון שלקח תחת חסותו גולים פוליטיים מאוסטריה ומגרמניה. משפחתו של פרי, הכוללת את אשתו אנני ושני ילדיהם הקטנים, הגיעה לציריך בטיסה, בכדי להימנע מביקורת הגבולות המשפילה. הוריה המבוגרים של אנני נותרו מאחור, בתקווה שיצטרפו אליהם מאוחר יותר. בעדותה המוקלטת היא מתארת את זמן הפרידה, בנמל תעופה בשולי העיר. גם ארנולד נוכח בה.

פרי דונט, אנני שניצלר-דונט, לודוויג דונט

פרי, הרופא, במכנסיים מגוהצים ועניבה גם ביום חופש קיצי, מחבק את אנני אשתו ואת לודוויג, השחקן הבוהמייני. יש אהבה אמיתית בין השלושה האלה, הם חבורה נחושה. התמונה צולמה כנראה בציריך, בשנת 1939. הרע מכל מאחוריהם, הם הצליחו למלט את עצמם ואת ילדיהם ועכשיו הגיע הזמן לבנות הכל מחדש. הם יצליחו גם בזה, אין מה לדאוג להם. ככה נראים אנשים שיודעים להסתדר.

גם שאר המשפחה מצליחה לברוח במהירות.

אשתו של רוברט דונט, האח הבכור, הייתה אזרחית בריטית, כך שהם עזבו לשם. הדוויג הצטרפה אליהם, ממתינה שם לויזה האמריקאית שלה. היא לקחה איתה את אלבום התמונות המשפחתי, ממנו הגיעו רוב הצילומים בהם השתמשתי כאן. 

גרטה ושני ילדיה עברו לפינלנד. איני חושב שהיה להם כל קשר למדינה הסקנדינבית, אבל היא העניקה להם אישור הגירה. בהתחלה הייתה ענייה מרודה, אבל אחר כך הצליחה להתחיל ולמכור מטליות רחצה שתפרה וצעצועי עץ שייצרה.

רק ארנולד והדה דונט נשארו מאחור, היחידים ממשפחתם.

הקהילה היהודית היא זאת שארגנה את ההגירה מהעיר, ועל מנת לקבל היתר היה צריך להרשם להגירה ולבחור יעדים מועדפים. ארנולד עשה זאת מאוחר, רק בינואר 1939, אחרי ליל הבדולח, כאשר המצב התדרדר עוד. הבקשה המשפחתית שהגיש הייתה מספר 47,775, ויעד ההגירה היחיד שבחר היה פלסטינה.

מדוע ארנולד והדה חיכו כל כך הרבה? האם לא חשו את החבל מתהדק על צווארם? אולי הרגישו שהקורבן האישי שהקריבו במהלך מלחמת העולם הראשונה מגן עליהם? מתוך כלל יהודי וינה הגרו 126,445. 28,700 מהם הגיעו לארצות הברית ו-9150 לארץ ישראל. מי שנשאר מאחור היו העקשנים, הזקנים והחלשים, חסרי המזל ומי שטעו בהערכת הסיכון. מספר ויזות ההגירה, הסרטיפיקאטים, לארץ ישראל היה מצומצם, ןבחלוקתם שלטה הסוכנות הציונית, שהעדיפה מהגרים צעירים ובעלי יכולת. האם לא יכלו להתחשב ב-35 שנות הפעילות הציונית של ארנולד? איך קרה שדווקא הם ננטשו?

בספטמבר 1939 פלשה גרמניה לפולין. הידע שנצבר בוינה ובאוסטריה שימש את הנאצים כאשר השתלטו על הקהילות היהודיות במזרח אירופה. הנסיון שנצבר בוינה, על ידי אייכמן ואחרים, בגיוס הקהילה לעזרה בחיסולה שלה, בהפעלת מנגונני הונאה וטרור, הוביל להקמת הגטאות ומועצות היהודים. הכרזת המלחמה ההדדית בין גרמניה לבריטניה הפכה את ההגירה לארץ ישראל שבחסות המנדט הבריטי לקשה עוד יותר.

לקראת סוף השנה שלח ארנולד מכתב לאחיו שבאמריקה. זוהי תשובה למכתב שקיבל ממנו, בו כנראה הציע עזרה ושאל לשלומו. רות, אחות סבתי, העתיקה ותרגמה אותו. הוא מעט עילג ומוזכרות בו דמויות משפחתיות שאיני מכיר. הוא גם עצוב מאוד.

7.12.1939

לפרי היקר,

תודה על מכתבך ששמח אותי מאוד.

אם אקבל צרטיפיקאט? אין אני יודע. הילדה [בת דודה שחיה בפראג] אמנם משתדלת מאוד. אך בקרוב אצא. לו יכולתי לקבל צרטיפיקאט מאמריקה, זה היה נהדר. אני מצרף לך את קורות חיי. על הדה ניתן לומר שהיא מנעוריה חברה בבר-כוכבא, ברלין, היא עזרה ל-6 אחיה בעבודה בתנועה. היא עוזרת גם לי והשקפתה ידועה.

בשורה טובה לך: את הנסיעה משלמת הקהילה. אך למזוודות נחוצים דולרים. פיפי [אחותה של הילדה] הציעה עזרה, כך אני מגיע עד טריאסט. וממך הייתי מבקש 110 דולר ל-

Silberstein’s Orient Transport Co. Tel-Aviv

ab Triest, Brasch und Rothenstein

על שמי; זה הכל. אם תוכל לשלוח מעט יותר, זה מכסה את ההוצאות בתל-אביב.

אני חוזר, אני נוסע גם ללא צרטיפיקאט, אל לילי. בדצמבר אקבל את האישור ממס ההכנסה שאינני חייב כספים, ואשלח אח״כ מיד את המזוודות, כאשר יש לי הכסף.

משפ׳ בלום [בני משפחה] מתנהגים בצורה יוצאת מהכלל. בכל זאת חסרים לי עדיין 500 מארק, אך אקווה להשיג אותם מפראג או בצורה אחרת.

הזמנים קשים.

חוץ מזה שלומנו טוב, בעזרת השם. מגרטה [האחות שבפינלנד] אני שומע. הילדה נסעה מזמן ובוודאי כבר הגיעה. רות כותבת כל שבוע, גם מלילי אנחנו מקבלים מכתבים. לעומת זאת אין אנו שומעים כלום מרוברט, הדוויג, לודוויג.

כתוב נא על ילדיך; אנו שומעים אמנם לעיתים מגב׳ הופרראט [אם אשתו של פרי] עליכם, הדה מטלפנת לה.

היו בריאים, בתודה ובדרישת שלום, נשיקות

ארנולד

אני לא יכול לסלוח להדוויג, רוברט ולודוויג. האח הדתי, הבלתי משכיל, עם האישה הכהה, מוכת היגון שלו, נשאר מאחור. ככה זה החיים. ובכל זאת. אני לא יכול לסלוח להם מכיוון שאיני רוצה לשמור על המרחק הנדרש ואין בי בדל של אובייקטיביות. הם הפקירו אותו והמשיכו הלאה.

אבי עזב את הארץ בסוף שנות  השמונים. הבריחה שלו מישראל הונעה מסיבות כלכליות, אבל הוא היה בטוח שהכשלון האישי שלו הוא חלק מתוך קריסה קולקטיבית של המדינה. כדי להכין את עצמו ואותנו לקטסטרופה שידע שמתקרבת קבע עם אחותי ואתי נקודת מפגש אליה יגיע בכדי לחלץ אותנו. זו הייתה בריכת צפירה, בראש המפל הגדול בנחל צאלים, בצד הכביש המוליך בין ערד, המקום האחרון בו התגורר לפני שנמלט מהארץ, למצדה.

זה היה רעיון מופרך, כמובן, אבל הוא חושף את הפחדים, שאולי עברו אליו בירושה.  זו הייתה דרכו להתמודד עם חרדת הקיום, אהבה הורית  בתחפושת של תכנית השרדות. כך לקח עלינו אחריות והוכיח לעצמו ולנו שאנו חשובים לו. אני מעריך אותו על כך בדיוק כפי שאני מזלזל באחיו של ארנולד, סבו של אבי.

זו עת סיכום ופרידה מהם, מכיוון שהעזיבה את וינה היא פיצול ושבר בעץ המשפחה. נוצרו בה ענפים נפרדים לבני משפחת דונט, שכבר לא יפגשו. בעיני מי ששייכים לכל ענף הוא רק המשך של מה שהיה לפניו, גזע עיקרי ולא פיצול. מי ממשיך את המסורת המשפחתית ומי סוטה ממנה? אני מתקשה לתפוס את עצמי כחלק מתוך המורשת הבלתי ברורה של משפחת סבתי, אבל יכול לזהות את אבי בה, ולהבחין היכן הטביעה בו את חותמה. אם כך, חלק ממנה גם טבוע בי. אני בן משפחת דונט, וההיסטוריה של חבריה היא גם ההיסטוריה שלי. אהובתי, שקוראת את שאני כותב, אומרת שזו גם משפחה שלה, והיא צודקת. אני שמח לחלוק אותה עמה. ההרהור על שורשי עוזר לי בהתמודדות עם המציאות המוזרה והבלתי מובנת. כל ההתפצלויות האלו, כל האפשרויות וההזדמנויות שהוחמצו, האקראיות של הכל. זה בלתי נסבל, לפעמים, השרירותיות של הגורל, אבל ככה זה, החיים נמשכים.

בני המשפחה הסתדרו לא רע באמריקה. פרי היה רופא טוב מספיק כדי לצלוח את המעבר בקלות, והפך לקרדיולוג מפורסם, ראש מחלקה בבית חולים בסינסינטי. ילדיו השתלבו במהירות בחברה האמריקאית ובתו התחתנה עם בן אצולה יהודית של ממש. אנני, אשתו, בת אחיו של הסופר הידוע ארתור שניצלר, המשיכה בנסיונות לחלץ את אימה מוינה, לאחר שאביה נפטר בשנת 1939 ונקבר באחוזת הקבר המשפחתית. היא הצליחה לדאוג לה לויזה ברגע האחרון ממש, והיא עלתה על ספינה לכיוון ארצות הברית ימים לפני הצטרפותה למלחמת העולם. היא מתה במהלך המסע והשתיים לא נפגשו.

הדוויג, שהייתה בת 51 בעת שהגרה, הצליחה לעבור את בחינות ההסמכה לרפואה בארצות הברית, והתמחתה באנדוקולוגיה. בנה אמנם נפטר צעיר, אבל ילדיו זכרו אותו לטובה. אחת מהם היא זו שחקרה את ההיסטוריה המשפחתית והעלתה לאתר My Heritage את הצילומים מתוך האלבום הישן של סבתה. ניסיתי ליצור איתה קשר אבל הסתבר שמתה לפני שנים ספורות, לאחר התמודדות עם מחלת הסרטן. משפחתה תרמה והקדישה אולם תיאטרון באוניברסטית שיקגו לזכרה.

לודוויג הפך לשחקן קולנוע. כתבתי עליו בחלק הראשון של ׳פרויקט המשפחה׳. היו לו חיים מעניינים, והדמויות שגילם מספרות הרבה על היחס לגרמנים וליהודים בארצות הברית. הוא הואשם בקומוניזם והיה לזמן מסוים כלול ברשימה השחורה המפורסמת. הוא סירב, מסיבות  מוסריות, לנקוב שמות ולהלשין על חבריו למפלגה.

אשתו של רוברט, שלשיעורי האנגלית שהעבירה היה כנראה חלק גדול בהשתלבות החלקה של בני המשפחה בחברה האמריקאית, נפטרה, והוא הצטרף לאחיו בארצות הברית. הוא נותר קתולי נאמן. 

*

גינטר ולילי אפטקמן, 1941

בראשית ספטמבר 1941 הגישו סבי וסבתי בקשה לקבלת אזרחות פלסטינית. תמונות הפספורט שלהם מודבקות באלכסון עדין על גבי תעודת ההתאזרחות, שניתנה להם בנובמבר. כמה שהם יפים וצעירים. המלך הבריטי הוא שמעניק את הנתינות הזו ומגדיר את משמעותה:

הנני נותן למבקש(ת) הנ״ל את תעודת ההתאזרחות הזאת ומצהיר שהוא (שהיא), בהתחשב עם הוראות דבר המלך הנזכר לעיל, יהנה (תהנה) מכל הזכויות המדיניות והזכויות האחרות, הכח וההנחות, ויהא (ותהא) חייב(ת) בכל החובות והאחריות, ממש כנתין(ה) פלשתינאי(ת) (א״י) מלדה בכל המובנים.

סבי היה חסר אזרחות עד אז, סבתי ויתרה על אזרחותה הגרמנית. המלך הבריטי הפך מרגע זה למלכם, והם לנתיניו, הזכאים לחסותו. אולי אלו היו נישואי תועלת, כד להסדיר את מעמדם? אני מקווה שלא, כי אני מאמין באהבה, כי כך הייתי רוצה לחשוב: הנה שני צעירים יפים ומאוהבים שבחרו לחיות יחד בארץ חדשה, לייסד משפחה חדשה משל עצמם. 

האם סבתי יכלה לעשות יותר כדי לחלץ את אביה ואמה מוינה? איני יודע ויכול רק לשער שחשה אשמה. תמיד אפשר לעשות יותר ואשמה אף פעם לא חסר. באוקטובר 1941 נפסקה כליל ההגירה מוינה. באותו חודש גם החלו הגירושים השיטתיים מהעיר.

סטפן צווייג היה מהראשונים שברחו מוינה, אבל הגירתו לא עלתה יפה. הוא ניסה לחיות בניו יורק, אבל חש בה כזר. הוא היה נשוי בשנית לאישה הצעירה ממנו ב-27 שנים, שהייתה מזכירתו, אבל הרגיש שהוא מזדקן ועקור ממקומו. הוא הכתיב לה את ספר זכרונותיו המפורסם ׳העולם של אתמול׳. הם ניסו להגר לברזיל, אבל התחושות הקשות ליוו אותם גם לשם. רק הוא חתום על מכתב ההתאבדות המשותף שלהם, כפי שהוא מתורגם בבלוג של הספרייה הלאומית:

בטרם אפרוש מן החיים מרצוני החופשי ובצלילות הדעת. אני מרגיש צורך למלא חובה אחרונה: להודות מקרב לב לארץ הנפלאה הזאת, ברזיל, שהעניקה לי ולעבודתי אכסניה טובה כל כך. בכל יום למדתי לאהוב יותר ארץ זו, ולא הייתי מבקש לבנות את חיי מחדש בשום מקום אחר, לאחר שעולמה של לשוני שלי שקע ואבד לי ומולדתי הרוחנית, אירופה, איבדה את עצמה לדעת.

אולם כדי להתחיל הכל מחדש, אחרי שנת הששים בחייו של אדם, נחוץ כוח מיוחד, וכוחי שלי כלה לאחר שנים של נדודים בחוסר בית. לכן מעדיף אני לסיים את חיי בזמן הנכון ובקומה זקופה, כאדם שעבודה רוחנית היתה תמיד שמחתו הזכה ביותר והחרות האישית – המעולה שבנכסים על פני האדמה הזאת.

אני מברך את כל ידידי: ולוואי ויזכו הם לראות את עלות השחר אחרי הלילה הארוך. אני, שחסר סבלנות הנני ביותר, מקדים ללכת לפניהם.

סטפן צווייג

פטרופוליס 22.2.1942

זו קינה נרקסיסטית המראה מה עמד אז על הפרק. צווייג ביקש להגר, באופן סופי ומוחלט, מהמציאות אל ההיסטוריה והזכרון. לוטה, אשתו הצעירה, וודאי עזרה לו לבלוע את התרופות המרדימות ולשכב במיטה, ואז לקחה את מנתה, ונשכבה חבוקה לצדו. זה נורא ואיום. אבל החיים המשיכו, הם תמיד ממשיכים. 

חלק מפרויקט המשפחה

הרשימה הקודמת

הרשימה הבאה והמסכמת את חלק זה

הסיפור של לודויג, שחקן הקולנוע ההוליוודי רודף הצדק

https://www.myheritage.co.il/site-1118237081/yoeli

הציטוט הראשון של צווייג מתוך:

שטפן צווייג, העולם של אתמול, עמ׳ 308

מכתב ההתאבדות שלו מתוך:

“מולדתי איבדה עצמה לדעת”: מכתב ההתאבדות של שטפן צווייג, הספרנים, הבלוג של הספרייה הלאומית, 17.2.2019, https://blog.nli.org.il/zweig-2/

 עוד על שואת יהודי אוסטריה ופעולותיה ההרואיות של הקהילה היהודית: https://www.yadvashem.org/odot_pdf/Microsoft%20Word%20-%203519.PDF

ביוגרפיה יפה מאת ג׳ורג׳ פרוצ׳ניק שעוקבת אחרי ימי גלותו האחרונה והטרגית של צווייג:

George Prochnik, Impossible Exile: Stefan Zweig at the End of the World, Granta Books, 2014

מאת Uri Yoeli | פורסם בUncategorized, פרוייקט המשפחה | גם בתגים , , , , , | לכתוב תגובה

עליז, אמיץ, ואינו נופל ברוחו

22/11/2023 – 11:13 am

ארנולד דונה ושתי בנותיו, לילי (משמאל) ורות

אני מביט בתמונת ארנולד נפתלי דונט, ששתי בנותיו נשענות על כתפיו. אני חושב שצולמה ב-1935, כך שהוא בן 49 בערך כאן, צעיר ממני. אולי מוטב לומר שאני כעת מבוגר ממנו. גם אני מקריח אבל לא באופן כל כך בולט. איני דומה לו. הוא נראה זקן מגילו ומובס אבל שלוו, לפחות ברגע זה, בו הוא עטוף באהבה. 

סבתי, מצד שמאל שלו, מביטה, כמוהו, ישירות למצלמה. היא ירשה את עיני אימה הכהות ואת יופיה. היא עדיין נערה פה, בת 17. שיערה אסוף לבלורית בסיכה. היא אינה מחייכת אבל גם לא מנסה להראות רצינית. השמלות שלה ושל אחותה בת ה-21, רות, עשויות מאותו הבד, בדוגמת מעוינים מנוקדים. מבטה של אחות סבתי תלוי במרחק, וחיוכה חסוד. לשתי האחיות אין חורי עגילים. 

הן גדלו והתבגרו בתקופה מעניינת, של מתחים פוליטיים וחברתיים גדולים, על רקע התפתחויות טכנולוגיות ומשברים חברתיים. האסון הגדול של המלחמה הגדולה היה נוכח תמיד, וודאי עבורן. האובדן שחוותה אימן, הדה, שאיבדה שלושה מאחיה במלחמה, השאיר בה עקבות, הפך אותה לחרדה ומגוננת יתר על המידה. חוויית השירות הצבאי של ארנולד, והטראומה שכנראה עבר, השפיעו על מהלך חייו. הזוג חי חיים שמרניים וצנועים, נטולי שמחה. בנותיהם היו צריכות ללכת בתלם, לעשות מה שצריך, לא להיות קלות דעת, לשמור על כבודן וכבוד המשפחה.

וינה הפכה ליהודית יותר בשנים שאחרי המלחמה. כמות היהודים שחיו בה עלתה, בין השאר בגלל הגירה ממדינות הלאום החדשות שקמו על שטחי האימפריה האוסטרו-הונגרית שהתמוטטה. פולין, צ׳כיה, הונגריה: מדינות אלה ואחרות היו עסוקות בגיבוש וחיזוק זהותן הלאומית הנבדלת, שהייתה מבוססת על אמונה דתית והיסטוריה תרבותית, שהיהודים היו זרים לה. חלק מהאליטה של וינה לפני המלחמה הגדולה הייתה מורכבת מבני הלאומים האלה, שחזרו לארצותיהם כדי להיות שותפים בפרוייקטים הלאומיים החדשים. כך שאוכלוסייתה של העיר הצטמצמה, ושיעור היהודים בה גדל.

וינה שימרה אופי רב תרבותי, לפחות למראית עין. הרפובליקה האוסטרית הייתה דמוקרטית והשוויון האזרחי בה היה מוחלט. 97% מהיהודים שחיו בה התגוררו בוינה, שבה היהודים היוו יותר מ- 10% מהאוכלוסיה. היא נותרה אחת הערים הגדולות באירופה, אבל לעולם לא תשוב למעמד שתפסה לפני המלחמה. גם היום האוכלוסיה בה עדיין לא הגיעה למספרה בימי הזוהר שחלפו. השוני בינה לבין יתר המדינה האוסטרית, הכפרית, ההררית, הקתולית והשמרנית, ברור היום אבל היה קיצוני עוד יותר אז. 

׳וינה האדומה׳, כפי שכונתה העיר בזמן ששלטה בה מפלגת השמאל הסוציאליסטית, הייתה מקום קוסמופוליטי, בה יהודים נהנו מחופש לפתח זהות שאינה דתית, לאומית או מכירה בנחיתות המובנית של היהודים אל מול התרבות והזהות הגרמנית. אגודות הספורט היהודיות, שנולדו לאחר שיהודים נדחו ולא התקבלו לאגודות גרמניות, וברקע הקמתן עמד תסביך נחיתות גופני יהודי, הפכו בוינה שבין מלחמות העולם למקור לגאווה ולהוכחה ניצחת שיהודים יכולים להתחרות ולהוביל בכל ענף ספורט. קבוצת הכדורגל של ׳הכח וינה׳, מועדון הספורט היהודי המוביל בעיר, זכתה באליפות אוסטריה, והייתה בין קבוצות הכדורגל הראשונות שיצאו לסיבובי משחקי ראווה בינלאומיים, שמשכו אלפי צופים. 

נבחרת השחייה של ׳הכח וינה׳

בצילום המשעשע הזה נראית קבוצת השחייה של הכוח וינה. איני חושב שמיקום מגיני הדוד על בגדי הים הוא רק בחירה עיצובית מוזרה. זו הפגנה כמעט קריקטורית של זכריות, של גוף גברי, יהודי, גאה בעצמו, לא נחות  בשום צורה. 

הדי ביננפלד בפרסומת לסיגריות

הדי ביננפלד, שחיינית הכח וינה, זכתה במדליה באליפות אירופה בשחייה עבור אוסטריה, והייתה דוגמנית בגדי ים שהצטלמה למגזינים אוסטרים. צילומה כאן הוא דווקא מפרסומת לסיגריות. המגן דוד שמופיע על בגד הים שלה הוא הסמל שהיא, כוכבת השחייה, האישה היפה והמשוחררת, מזוהה עמו. זו אינה התרסה כנגד מוסכמות אלא מציאות קיימת, עובדת חיים: אישה יהודית יכולה להיות אובייקט להערצה. וינה האדומה קידמה זכויות נשים ושחררה אותן מחלק מהמגבלות שפגעו בהן לפני המלחמה. מספר הסטודנטיות באוניברסיטה עלה, הבנייה הציבורית התאימה עצמה לצרכי הנשים, והן זכו לייצוג בגופים עירוניים וממלכתיים. את כל  זה ליווה גם חופש מיני גדול יותר, ומבט חדש על מערכות יחסים ומבנים משפחתיים.

איני חושב שהרבה מזה הגיע אל סבתי ואל אחותה. הן גדלו בלאופולדשטאט, בחסות סבתן והוריהן, כילדות יהודיות טובות. הדרך להצלחה שסומנה עבורן הייתה באמצעות עבודה ולימודים. שתיהן היו בודדות, עטופות ושמורות. הדה, אימן, לא הרשתה לרות, הבכורה, להצטרף לתנועת נוער יהודית, כי פחדה ממה שעלול להתרחש בזמן הטיולים, במפגש עם המדריכים הצעירים. באותה עת גם נקבע שהאחות הבוגרת והחכמה תמשיך בלימודיה, ותעבור ללמוד בגימנסיה מחוץ לרובע היהודי, בעוד שלילי, סבתי, תלך רק לבית ספר למסחר ותתחיל אחר כך לעבוד בחנות. החלטה זו קבעה את גורלן ואת מסלול חייהן.

המשבר הכלכלי העולמי שהחל בשנת 1929 הכה בכוח גם באוסטריה ובוינה, וקטע את תהליך ההתאוששות מהמלחמה הגדולה. האבטלה זינקה. מתחים חברתיים שנראה שהתמתנו שבו והתפרצו. הפריפריה האוסטרית, שלא הייתה מיוצגת באליטה העירונית המתוחכמת, מאסה בהתנשאות התרבותית של השמאל ופחדה מהקצב המהיר של השינוי החברתי. מנהיג הימין היה אנגלברט דולפוס, גיבור מלחמה נמוך קומה, שכונה בשל כך בכינוי המזלזל ׳מילימטרניך׳, הלחם של ערך המידה ושל שמו של המדינאי האוסטרי שהוביל את הרסטורציה האירופית אחרי מלחמות נפוליאון. הוא השתלט על עמדת הקנצלר האוסטרי בשנת 1932 והנהיג בה גרסא אוסטרית של הפאשיזם האיטלקי, שהייתה מבוססת על הזהות הקתולית ועל זכר העבר האימפריאלי המפואר. בשנת 1934 פרצה מלחמת אזרחים באוסטריה. ׳וינה השחורה׳, הכינוי שניתן לכוחות שצמחו בתגובה ובמקביל לשלטון השמאל בעיר, ניצחה. כ-1000 אזרחים נרצחו בוינה, חלקם בירי ארטילרי חסר אבחנה של כוחות הצבא הנאמנים לממשלה לתוך רובע הפועלים של העיר. 

שלושה מנהיגים סמכותניים – דולפוס, מוסוליני ודיולה גמבש (ראש ממשלת הונגריה)

דולפוס נרצח כמה חודשים אחר כך, במהלך נסיון הפיכה של חברי המפלגה הנאצית. כוחות הממשלה הצליחו להשתלט על הקושרים והמפלגה הנאצית הוצאה מחוץ לחוק. זה שמר על השוני בין המשטר הגרמני לאוסטרי: הפאשיזם האוסטרי לא היה אנטישמי באופן מוצהר ובוטה כמו זה הגרמני, למרות שהדבר אינו נכון בהכרח לגבי אוהדיו. האנטישמיות האוסטרית  הייתה מבוססת ומאורגנת ככוח פוליטי עוד מימין של קרל לואגר, ראש העיר המיתולוגי של וינה. היטלר העריץ את לואגר, והאנטישמיות הפוליטית הנאצית היא פיתוח של תורתו. אבל לזמן מוגבל היה נראה ששתי המדינות צועדות בנתיב נפרד, ושליהודים יש מקום כשותפים פאסיביים בלאומיות האוסטרית המתגבשת, ובודאי שבתרבות ובחיי התרבות והכלכלה הוינאים והאוסטרים גם תחת המשטר הפאשיסטי. האנטישמיות של לואגר הייתה בעיקרה דבק פוליטי שהשלכותיו בפועל היו מצומצמות. יהודי וינה הבינו את המציאות החדשה באמצעות זכרונות העבר של הקהילה, והעיר הייתה עבורם מולדת שהרגישו שייכות אליה. הם ציפו והאמינו שהמשבר הנוכחי יחלוף ושהעולם ישוב אל מכונו. כמו שהסתדרנו אז, נסתדר גם היום, ועובדה שהכל בסדר. העיר והמדינה הרי חייבת את יהודיה: יותר ממחצית מהרופאים בעיר היו יהודים, ותעשיות שלמות היו בבעלותם. היה ברור לגמרי שעולם ללא יהודים יהיה דל ועלוב.

בני משפחת דונט עברו בזמן הזה תהפוכות רבות.

בעלה של הדוויג, האחות המבוגרת, הרופאה, מת בגיל צעיר. היא נותרה מטופלת בבן יחיד. כאשר אימה, ברטה, חלתה, הציעה שתעבור לגור בביתה, כדי שתוכל לסעוד אותה. ברטה עזבה את בית המשפחה וסגרה את החנות. היא העבירה אל הדוויג את כל חפציה לפני שמתה, בשנת 1936.

גרטה, האחות הצעירה, התגרשה מבעלה, השחקן הגאליציאנר, למרות שאמו המשיכה להתגורר בדירתה. היא התנהגה באופן מפוקפק, לפחות בעיני אחת מבנות משפחתה, אנני שניצלר, אשתו גבוהת המעמד של האח פרי, הרופא המוכשר. 

מצאתי עדות מוקלטת שלה, בארכיון ספריית מוזיאון השואה האמריקאי, בה היא מתארת בקולה עמוק המבטא את חייה בעת ההיא. היא אישה סרקסטית ומתנשאת, זקנה אבל עדיין חדה, שמכירה מאוד בערך עצמה. ניכר שמי שמשוחחת איתה מעריצה אותה, ולא מבקשת להקשות עליה בעת הראיון. אנני שניצלר-דונט מלכלכת, כמובן, על משפחת בעלה, כלומר על משפחתי שלי, ומזלזלת הכי הרבה בארנולד והדה, בני משפחתי הקרובה. כך שלמרות ששאבתי פרטים מעדותה איני אוהב אותה ואיני מזדהה עמה. היא הייתה בת התרבות הגרמנית שנבגדה על ידי מי שהחשיבה כבעלי בריתה. ארנולד, אישתו ובנותיהן לעולם לא היו חלק מהמעמד שראתה את עצמה משתייכת אליו. היא זלזלה בדת, במנהגים המפגרים שלהם, בשמרנות ובקרתנות שחשבה שבה הם לוקים. לפי תפיסתה הליברלית הם לא שווים לה ברמתם. אני מכיר את הזלזול שלה כי גם אני לוקה בו לפעמים, ומשתדל אז להזכיר לעצמי שזוהי התנשאות ריקה הנובעת מבורות. איני רוצה להיות היא ואיני רוצה לאמץ את נקודת מבטה. 

לה ולפרי כבר היו שני ילדים. הם תפסו עצמם כיהודים מתקדמים, משוחררים ממגבלות הדת אבל גאים במוצאם. בנם הצעיר לא עבר את המנהג הברברי של ברית מילה. פרי שימש זמן מסוים כמרצה זוטר באוניברסיטת וינה. זה היה כבוד גדול לרופא צעיר. אחר כך עבר לעבוד בבית החולים העירוני, שם הפך לפרופסור לקרדיולוגיה, תוך שהוא מפתח טכניקות חדשניות בשימוש במכשיר ה-א.ק.ג., המצאה מסעירה שעתידה לשנות את תחום רפואת הלב. הם גרו ברובע האופנתי של העיר, רחוק מספיק מרובע היהודים הרועש והצפוף. בראיון סיפרה איך בחרו לנתק את הקשר עם גרטה. היא רומזה שהיו לה חברות איתן גרה, ושעשתה דברים שאין עליהם סליחה. אולי קיימה קשרים לסביים. 

גרטה, הגרושה והענייה, למדה יוונית עתיקה כדי לפצות על כך שלא זכתה בהשכלה בנערותה. היא גם עסקה במלאכת יד, תפירה, עבודה בעץ, וניסתה למכור דברים שיצרה, בהצלחה חלקית. בדירה הקטנה ברחוב הראשי גידלה שני ילדים. הבכור, פיטר, התעניין מילדותו בבעלי חיים פראיים. ליזה, אחותו, הייתה מוזיקאית ונגנה בחליל. המשפחה חיה באותו בניין ובשכנות לסבתי אבל המרחק נשמר. לאחר מות אמה גרטה עזבה את היהדות והפכה, בעקבות אמונתה האנטרופוסופית, לנוצריה פרוטסטנטית. 

לודוויג, צעיר האחים ממשפחת דונט, חזר לוינה. כשחקן, כבר לא יכול היה להופיע בתיאטרון בגרמניה תחת המשטר הנאצי. הוא התגרש בינתיים, וכעת התחתן שוב עם מריה, נוצריה במוצאה. זה היה חסר חשיבות עבורו, כותרת ריקה וחסרת משמעות. גם רוברט חי בעיר והמשיך לעבוד בעיתון ה׳נוֹיֶה פְרַייֶה פְּרֶסֶה׳, שהיה בעת השלטון האוסטרו-פאשיסטי קול אופוזיציוני חשוב. אישתו האירית לימדה אנגלית. לודוויג ואחרים מבני המשפחה למדו אצלה.

ארנולד היה היחיד באחים ששמר על זהות יהודית דתית. הוא הניח תפילין כל בוקר ובבית שמרו על כשרות, אבל לא על כל ההלכות המדוקדקות. בימי שבת היה מתפלל בבית הכנסת ואחר כך הולך לעבודה. הם לא היו חלק מקהילת היהודית האדוקים, שרובם היו מהגרים או בני מהגרים מגליציה, חסידים שלבשו מעילים שחורים וגידלו זקנים פרועים. ביהודים כאלה, אוסטיודן, הממלמלים יידיש, בני משפחת דונט זלזלו תמיד. ארנולד המשיך ללכת בעקבות אביו, להיות נאמן למסורת משולשת, דתית, גרמנית ולאומית-יהודית. 

הציונות של ארנולד הייתה קשורה תמיד לזהותו היהודית. היה לו מעמד ותפקיד בתוך הקהילה הציונית הקטנה והמסורה של העיר. הוא המשיך לגייס תרומות, להיות פעיל בתנועת ׳מכבי הצעיר׳, היה יושב ראש ארגון סיוע לתלמידים ללימודי יהדות, סייע בארגון ומימון טקסי סדר פסח ציוניים, ועוד. לגאוותו הגדולה הוצג בפני פרופסור חיים וייצמן, ראש התנועה הציונית, כאחד מהחברים החרוצים ביותר בתנועה. 

בשנת 1936 מתה, כאמור, ברטה, אם המשפחה והדבק ששמר אותה יחדיו. החנות נסגרה עוד קודם. סבתי הייתה אז בת 18. איזה עתיד ציפה לה באוסטריה?

ההחלטה שלה להגר נראית מובנת מאליה אבל היא אינה כזו. בתקופה זו רוב יהודי אוסטריה חשו בטוחים למדי, או לפחות בטוחים מספיק כדי לא להתחרות על הסרטיפיקאטים, רשיונות ההגירה שניתנו על ידי ממשלת המנדט. פחות מ-1800 מתוך אוכלוסייה של כמעט 200,000 יהודים עזבו את אוסטריה משנת 1934 ועד ההשתלטות הנאצית עליה. עזיבת העיר והמשפחה, מעבר למדינה אחרת, שהייתה שקועה בעימות אזרחי אלים, למה לעשות דבר כזה?

כאשר לילי ורות התבגרו אימן כבר לא יכלה לאסור עליהן להשתתף בפעילות תנועת הנוער הציונית. אביהן אמנם לא עודד אותן לכך אבל לא הייתה לו ברירה אלא לקבל זאת. ׳מכבי הצעיר׳ הייתה התנועה שהיה שותף בהקמתה, ואליה הצטרפו בנותיו. היא מבוססת על מודל תנועת הצופים, ועקרונותיה, הדיברות המחייבות את חניכיה, מבוססות על ׳עשר מידות הצופה׳:

עשר דיברות ה׳מכבי הצעיר׳:

    • ה׳מכבי הצעיר׳ איש אמת ודברו אמונה.
    • ה׳מכבי הצעיר׳ נאמן לארצו, עמו ושפתו.
    • ה׳מכבי הצעיר׳ חבר מועיל בחברה, עוזר לזולת.
    • ה׳מכבי הצעיר׳ אח לכל רע ולכל אדם.
    • ה׳מכבי הצעיר׳ אדיב ומנומס.
    • ה׳מכבי הצעיר׳ חובב את החי והצומח ומגן עליהם.
    • ה׳מכבי הצעיר׳ איש המס״ד (משמעת, סדר, דייקנות).
    • ה׳מכבי הצעיר׳ חסכן ואינו קמצן.
    • ה׳מכבי הצעיר׳ חושק לחדש ולייצר, אוהב עבודה ומוקיר את פרי עמלו ועמל אחרים.
    • ה׳מכבי הצעיר׳ תמיד עליז, אמיץ ואינו נופל ברוחו.

זה צבר עקרונות שאמנם מעמיד דרישות מוסריות וערכיות גבוהות מאוד ממי שמקבל אותו, אבל יש בו מקום לכיף, להקלת עול המסורת בלי פריקה מלאה שלה. אדם לא נשפט על פי השכלתו אלא בהתאם לתכונותיו, וליכולת השליטה העצמית שלו. זאת הדרך בה בחרה סבתי. 

תנועת הנוער אפשרה לה להסב את מסלול חייה. אני מניח שזו לא הייתה בחירה קלה. היא הצטרפה ל׳הכשרה׳ ציונית, ובחודש מאי 1937, כשהייתה בקושי בת 19, הגיעה לנמל חיפה, על סיפון האוניה ׳גליל׳. היא לא פגשה שוב את הוריה, או את כל בני משפחתה האחרים פרט לאחותה. אני הכרתי אותה כסבתא יודית, והשם לילי דונט שייך לעולם שהשאירה מאחור, בצעד שאיני יודע אם הייתה שלמה איתו. היא עזבה כדי להציל את עצמה ממשפחה פגועה וכובלת, אבל גם נטשה אותם, ויתרה על שורשים ויציבות, על נאמנות, על שייכות. מובן שבחרה נכון, כי הרי הוריה מתו והיא לא, אבל זה משהו שהסתבר רק בדיעבד. אני מתאר לעצמי שחשה אשמה גדולה, ובדידות תהומית. אדם ללא משפחה הוא עלה נידף, אין שום דבר יותר חשוב, והיא ויתרה עליה. 

חלק מפרויקט המשפחה

הרשימה הקודמת

הרשימה הבאה

תמונות ספורטאי ׳הכח וינה׳ מתוך המאמר המעניין:

Bowman, William D. “Hakoah Vienna and the International Nature of Interwar Austrian Sports.” Central European History, vol. 44, no. 4, 2011, pp. 642–68. JSTOR, http://www.jstor.org/stable/41411642. Accessed 22 Nov. 2023.

הראיון עם אנני דונט נערך בשנת 1981, ואנני נולדה בשנת 1900. הוא הוקלט כחלק מתוך תיעוד היסטוריה אוראלית של נשים ששרדו את המשטר הנאצי וחיות בסינסנטי, אוהיו. https://collections.ushmm.org/search/catalog/irn511371

דיברות ה׳מכבי הצעיר׳ מעובדות מתוך:

עמיחי אלפרוביץ, 80 השנה הראשונות, תנועת הנוער ׳המכבי הצעיר׳, 2009, עמ׳ 103, https://mtz.org.il/wp-content/uploads/2021/03/ספר-ה80.pdf

נעזרתי ב:

Ilana Fritz Offenberger, The Jews of Nazi Vienna, 1938-1945: Rescue and Destruction, Palgrave Studies in the History of Genocide, 2017

https://a.co/d/7GDGGfp

מאת Uri Yoeli | פורסם בפרוייקט המשפחה | גם בתגים , , , , , | לכתוב תגובה

יוליוס מת במלחמה

04/11/2023 – 3:49 pm

שיוויון הזכויות שהוענק ליהודים במערב אירופה הניע מספר תהליכים בתוך הקהילות היהודיות. הוא אפשר את השתלבותם המהירה בחברה הכללית כחלק מהלאום החדש שהמדינות השונות שאפו לכונן, ובכך שינה גם את האפשרויות שנפתחו בפני היהודים וגם את תרבותם וזהותם. יהודים שחיו בגרמניה הפכו לגרמנים. יהודים שחיו בבריטניה הפכו בריטים. מדינות הלאום דרשו הזדהות מוחלטת ושותפות גורל מאזרחיהן, והיהודים היו חלק מהאזרחים הללו. עבור רובם זה היה מובן מאליו. כשארצך במלחמה אתה תומך בה והאויב של ארצך הוא תמיד גם האויב שלך. אידיאולוגיות קוסמופוליטיות וזהויות חוצות לאום כמו דת או מעמד התגלו כמשניות לפטריוטיות. הסוציאליזם ואחוות מעמד הפועלים לא מנעו מפרולטרים בני אומות שונות להרוג אלה באלה. כך גם האחווה היהודית והרעיון הציוני. הכל נדחק הצידה למען ניצחון המולדת. פטריוטיות, רגש מסמא, בסיסי ואוטומטי, הייתה הדלק שהניע את מכונת המלחמה.                       

יהודים שירתו בצבאות המדינות השונות שהשתתפו במלחמה הגדולה, ושיעורי ההתנדבות והגיוס מקרבם עלה על שיעורם באוכלוסייה. 

כל אחיה של הדוויג היו בגיל גיוס. יוליוס, אחיה הבכור, היה בן 35 עם פרוץ המלחמה. הוא היה עורך דין. לפי עדות אחות סבתי סירב להיות מוכר כדוקטור מאחר שחשב שיותר מדי ׳טיפשים׳ נשאו תואר זה. מעט לפני המלחמה התחתן עם אלמנה צעירה, שלה היו שני בנים קטנים להם שימש כאב חורג. אימו התנגדה לנישואים ולא השתתפה בחתונה. בעת שגויס הייתה רוזה, אשתו, בהריון, נושאת את בנם המשותף. 

תוכנית המלחמה הגרמנית, ׳תוכנית שליפן׳, התבססה על איגוף הביצורים הצרפתיים דרך בלגיה הנייטרלית. המטרה הייתה הבסת הצבא הצרפתי במהירות האפשרית, כדי להפנות את מירב הכוח לאימפריה הרוסית ולא להסתבך במלחמה בשתי חזיתות. אבל המהלכים המתוכננים לא בוצעו במלואם, ההתנגדות הבלגית לכיבוש הגרמני הייתה חזקה מהצפוי ובריטניה, שלה הייתה ברית עם בלגיה וצרפת, הצטרפה למערכה. הצבא הצרפתי בשיתוף חיל המשלוח הבריטי הצליח לבלום את התקדמות הצבא הגרמני, כך שבמקום מלחמה של תנועה וכיבוש החל להתבסס קו חזית שבו התחפרו הכוחות אלה מול אלה. עוד ועוד כוח אדם, בשר תותחים, גויס, הוכשר במהירות ונשלח להילחם ולמות.

יוליוס, שהיה בעל הכשרה צבאית, גויס לדיוויזיית המילואים השישית, שהייתה חלק מצבא המילואים השלישי. חיילה באו מפרובינציית ברנדרבורג שבפרוסיה, בה נמצאת ברלין. הוא שלח לאשתו ההרה מכתב וסדרה של גלויות המתארות את חוויותיו. הן תורגמו על ידי רות, אחותה של סבתא יהודית, וצורפו לתיאור תולדות משפחתה. אביא אותם כאן, בתיקוני לשון קלים. הם עדות למה שעבר על חייל יהודי-גרמני אחד, בדרכו לקרב. בוודאי נקראו שוב ושוב על ידה ועל ידי בני משפחתו, כמזכרת אחרונה. הם כוללים דיווח על התנאים בחפירות ועל התנהלות החיילים בה, על הציפייה המתמשכת והתקווה לבשורות טובות. אין במה שכתב יוליוס ביקורת או היסוס. הוא שלם עם התפקיד שהוא ממלא, מאמין ומזדהה לחלוטין עם הצד בו הוא נלחם. 

אי שם על שפת הים הצפוני, 30.10.14, השעה 12:10

אהובתי,

למזלי הכניסו אותי לגדוד מס׳1, שמשמש כרזרבה. אספר על מה שקדם.

1000 מ׳ לפנינו משתולל מאז הלילה קרב עז, לגדוד 2 שבחזית עמדה מוגנת מול הבלגים, מאחורי פסי רכבת מוגבהים. אנחנו בשוחות מלאות קש שלמזלנו טרי. בעמדות אלה שכב הלילה גדוד 3. כאשר אנחנו שוכבים, עוברים פצועים, בעיקר מיריות בידיים. ביניהם חיילים מהמשלוח שלנו, שהוכנסו לגדוד 2 ויצאו אתו לקרב. רק מעטים נהרגו. כרגע מעבירים שתי קבוצות שבויים בלגיים, בנות 30 ו-60 אנשים. ביניהם כמה קצינים. וכך נשב כאן כמה שעות, אולי כל היום. 

אתמול בבוקר מוקדם קבלנו קפה מן המטבח הצבאי; יכולנו לאכול ארוחת בוקר ולנקות את הרובים. מפקד הגדוד, שהגיע עם המשלוח שלנו, סא״ל הולצקי (Oberlt. Holtzkey) ברך אותנו קצרות, הבטיח את עזרתו לכל אחד, ודרש משמעת מוחלטת. אני הרי במדים מאז גיל 12 ומשמעת היא בעצמותי. אין אני יודע דבר אחר אלא לציית לפקודה. רק כך מנצחים במלחמות. 

…ב-11:00 נערך מפקד. רס״ן קלרמן, רווק לא צעיר עם זקן קטן אפור, ומקל נצחי ביד, ברך את המילואים. בין היתר סיפר, שגנבו בלילה את שמיכתו, כאשר שתה מרק, וביקש שלא יגנבו עוד.

קשה להתקדם, מפני שבשטח תעלות רבות אותן הבלגים ממלאים מים וכל אחת ואחת צריך לכבוש לחוד: אנחנו במלחמת ביצורים. האויב שלפנינו הם חיל מצב באנטוורפן; המורל שם נמוך; קרה, שהבלגים עצמם הניחו מעברים בלילה, כדי שנוכל להתקדם ביתר קלות. כאשר אנחנו מתקרבים, הם נכנעים בהמוניהם. הם לא יכולים לסגת בגלל האנגלים, ששוב ושוב תופסים עמדות חדשות ודוחפים את הבלגים קדימה תוך יריות. על כך סיפרו שבויים. בכלל שמענו, שהתושבים שינו את דעתם על האנגלים, כי הם מתחילים להבין שהם רק בשר תותחים עבורם. לכן בגנט היחס אלינו מצוין, באשר לאספקה ואיכסון, כפי ששמענו מחיילים שעברו שם.

לא צעדנו מרחק רב… 2-3 ק״מ מעבר לגשר צף שכוחות חלוץ בנו מעבר לאחת התעלות. שם היו שוחות שתפשנו. לימיננו הייתה חווה הרוסה. היו שיכלו להשתמש בשוחה כפי שהיא, אני ו-2 חיילים הצטרכנו להכין חדשה. היית צריכה לראות אותי כעובד אדמה, וכאשר אני סוחב אלומות. מצאתי מריצה אותה מילאתי והובלתי למקום. זה קל יותר מאשר לסחוב אלומה אלומה. השוחה נבנתה כ-1.50 מ׳ לתוך גדה משופעת של תעלה קטנה; בדופן האחורי עומקה היה 1 מ׳; בצד שמאל וימין נשארו דפנות דקים מאדמה. לגג שימשו מוטות וקרשים מתוך החווה; מי ששיחק מזלו מצא דלתות שלמות או מדפים מארונות. מעל זה שמים עשב, גושי אדמה, קש; תמיד מערימים קש כמה שאפשר גבוה יותר. את הכניסה סוגרים באלומות. לעיתים קרובות חיילים גומרים עבודה זו – ואז מגיעה הפקודה: לעזוב, קדימה! הפעם גורלנו היה טוב יותר. לאחר שבנינו את מאורת הלילה יכולנו להתרחץ הודות למשאבה שעדיין פעלה בבאר ובעזרת קערה חלודה. כותונת תמימה של ילד קטן שמשה מגבת. המים לא היו ראויים לשתיה, הם סרחו. למי באר תמיד יש טעם של מלח. את המים למטבח מביאים בכמויות גדולות במשלוח, ולנו היה מזל: לא הצטרכנו לחכות לזה. קרוב לעמדתנו, פצצות גרמו לבורות עמוקים עגולים באדמת החמר הרכה ובאחד מהם נאספו מי שתיה רעננים, מהם שאבנו בשמחה. אנחנו זהירים מאוד בקשר לשתיית מים.

ברגע זה עפה יונה מעלינו גבוה בשמים – מראה שובה לב. 

אחרי שמצאנו מים, צליתי על תנור בחווה שומן במכסה של סיר והכנסתי חתיכות נקניק ולחם – היה טעים מאוד!

כרגע עפו מעלינו פגזים – ד״ש מהאנגלים. הם התפוצצו 1000 מ׳ מאחורינו. על ידינו מוצבים תותחים העונים כפי שצריך. תוך יומיים התרגלנו לרעש הירי עד כדי כך, שכבר אין שמים לב. 

עבודת הבישול הצטרכה להתבצע בזהירות מירבית, כדי שזוהר האש לא יגלה אותנו לאויב. כיסינו את חלון המטבח ושמנו קרש לפני התנור. שני חברי לשוחה היו אסירי תודה על שהזמנתי אותם לארוחה, אחרת לא היה להם מה לאכול לארוחת ערב אלא לחם יבש. בצהרים, כשנכנסנו לעמדות, קבלנו מהמטבח מרק עם אורז טעים, עבה; בערב שלחו קפה. ואח״כ הגיע הזמן לישון. שמנו את האלומות לפני המשכב, עבות ככל האפשר; אח״כ קיבל כל אחד סיגריה והתעטפנו שלושתנו ב-2 השמיכות ששני חברי הביאו; כך ישנו צמודים וחמים. בלילה ב-01:30 התעוררתי מיריות עזות מרובים ותותחים; עד אז ישנתי היטב, אך לאחר מכן פחות. בבוקר, ב-04:30, עזבנו את המקום במנוסה: כאשר מי הים עלו בגאות, הבלגים פתחו את שערי המים, המים בתעלות עלו ונכנסו גם לשוחתנו. טיפסנו על הגג ובנינו משכבים אחרים מן האלומות. יקירתי, כאשר קוראים על זה, הדבר נשמע יותר מסוכן בהרבה מאשר במציאות. המים לא היו עמוקים, רק ברחנו מפני הלחות. הבוקר קבלנו שוב קפה טוב, ואח״כ התקדמו דרך של רבע שעה. אני מסיים, כי אני רעב. בבקשה, אל תדאגי, המצב אינו מסוכן, כפי שאתם בבית עלולים לחשוש. רק דרוש מאמץ גופני, וככל שידוע לכם, זה לא איכפת לי. אני מקווה שהמכתב יגיע אליכם בקרוב, ושקיבלתם גם את שורותי מאתמול. אם ברצונכם לשלוח חבילה – קוניאק בבקבוק לא שביר…

ד״ש לבבית, הרבה, הרבה נשיקות

יוליוס

חביבתי, תכתבי גם מה שלומך; את רואה, אין אני מסתיר שום דבר, כי זה מדאיג אותך פחות, מאשר אם אני לא מוסר דבר. ד״ש לאבא ולאמא, לבנים, ולאמך.

יוליוס 

הגלויה הבאה מתוארכת שלושה ימים אחר כך. ניכר שנכתבה תוך כדי תנועה, כעדכון חטוף. 

2.11.14

רעייתי האהובה,

אתמול – 24 ק״מ מסע, שעברו עלי ללא סבל מיוחד. בדרך – מנוחה בצהרים. בערב לינה באחד הכפרים. לאחר זמן רב שוב ישנתי במיטה, אך לבוש, כי אם אנו נקראים לפעולה בלילה, אין פנאי להתלבש, וודאי לא לי. אחה״צ יכולתי להתרחץ, להתגלח. חבר נהדר ידע לבשל מרק תפוחי אדמה ומכיוון שיכולתי לתרום שומן, קיבלתי כמה תוספות. יש להניח שלפנינו ימי מסע אחדים. יום יום אנו רואים מטוסים, ולראות איך יורים עליהם, גורם סיפוק רב. אתמול בלילה והיום אנו שומעים ירי תותחים ללא הפוגה. כאן מספרים שננסי (עיר בצפון מזרח צרפת) נפלה עם 70,000 שבויים. האם זה נכון? את תדעי. נא לשלוח לעיתים עיתון. מה שלומך, יקירתי? אני מקוה בקרוב לשמוע ממך. אולי בסביבות ה-10. 

ד״ש והרבה נשיקות

יוליוס

יום אחר כך הוא כותב שוב. כנראה שקיבל בינתיים מכתב או גלויה ממנה, והוא עונה על השאלות שהפנתה אליו.

בעורף.

3.11.14

יקירתי, 

אני מקוה שמכתבי מגיעים אליך, כי את ודאי מודאגת מאוד; אם לא תקבלי מכתב, תתחשבי בכך, שהמכתבים שלנו עוברים לעיתים דרכים עקלקלות ולכן הם זמן רב בדרך. טרם השתתפתי בקרב.

את שואלת, מה לשלוח לי. ראשית כל – לא יותר מדי, כי התרמיל לוחץ למרות שאני משתדל להכניס מעט ככל האפשר. הכי חשוב לי שומן אווזים, כי אנו חיים בעיקר מלחם צבאי. אולי תוכלי לשלוח את השומן בקופסאות פח שטוחות. אני מבקש גם שוקולדה וסוכריות מנטה, ולעתים עיתון, אולי מהדורת סוף שבוע עם סיכומים על מהלך המלחמה. בכל מקרה אין הרבה זמן לקרוא. אתמול עוד שהינו בשקט יחסי באחד הכפרים, בערב שמרתי ובשעה 24:00 היתה אזעקה. אח״כ יצאנו למסע עד 04:00 ובנינו בורות, כדי שהאויב לא יוכל לירות עלינו במרוכז. אנחנו שוב ברזרבה ויכולתי להתרחץ 3 ימים רצופים! זה מזל גדול. אתמול, בכפר, גם יכולנו לאכול לשובע.

ד״ש לבבית, אהובתי, הרבה נשיקות; ד״ש להורים ולבנים ולידידים

יוליוס

למחרת הוא מפרט מעט יותר על שתיאר בקצרה. אולי הוא חושש שרק חלק ממכתביו יגיעו ליעדם ולכן חוזר על דבריו. הבקשה לשומן האווזים המותך (׳שמאלץ׳) מבהירה את חשיבות העורף בדאגה לאספקה לחיילים. ברלין אמנם במרחק 900 ק״מ אבל החבילות הנשלחות ממנה מסייעות בתזונתם. הקשר הדו-כיווני הוא גם בעל משמעות רגשית, כמובן. רוזה היילברון, אשתו, נמצאת עם יוליוס בשוחה בבלגיה, והוא איתה בברלין. הקרב, שהוא שב ואומר שעדיין לא השתתף בו, הוא גם הקרב שלה. 

בשוחה, 4.11.14

ידידתי,

אתמול יום רגיל. ביום שלפניו יצאנו לדרך ב-24:00 בלילה, צעדנו עד 04:00, תפשנו עמדות נוחות, בהן שכבנו כל היום. בערב: ״הכון״ ובמקום לבלות את הלילה בוילה הנאה התקדמנו עד לשוחה מסוימת שכוסתה מהר לשם אבטחה – אך אין מה להשוות עם המקום הקודם. ובמיוחד קשה היה, כי שרר קור עז וסבלנו מאי-נוחות. שמחנו כשיצאנו משם למחרת, לאחר שתיית כוס קפה שהיינו זקוקים לו מאוד ושהצטרכנו לקחת ממקום במרחק חצי שעה הליכה. כעת חפרנו בורות ובהרגשה של בטחון אנו יושבים בהם ומחכים לבאות. טרם השתתפתי בקרב.

כבר בקשתי לשלוח לי שומן, ואני זקוק גם לגלויות ומעטפות, אך לא יותר מדי בגלל המשקל. אין פנאי לחשיבה נורמלית. אם אני לא כותב, כמו עכשיו, אני ישן או חוטף תנומה ביושבי על התרמיל ולועס טבק. אני מקווה ששלום כולכם טוב ומברך את כולכם מקרב לב; כאשר אני שוכב בבורות, אני חושב לפעמים על החדר שלנו המרוהט במהגוני אדום – ועליך, המלכה שבו. כאן מסתפקים במועט. נשים כמעט אין רואים.

ד״ש חמה ונשיקות

שלך יוליוס

האם הכתובת של אריך נכונה? האם אינה דיוויזיית המילואים ה-44?

בזמן ההמתנה יוליוס כותב אליה ולשאר בני משפחתו. לכן הוא מברר את כתובתו הצבאית של אחיו הצעיר, המגוייס גם הוא. העפרונות שלקח עמו מתקצרים. שדה הקרב קרוב. שמועות בקרב החיילים עוזרות להתמודד עם הפחד שהוא בוודאי חש. האם הוא מרגיש שאלו דברי פרידה?

9.11.14

חביבתי,

זה יומיים אנו שוכבים פה בשוחה בקו השני ואין לנו מה לעשות. נמים, קוראים, כותבים. בערב ובבוקר, בדמדומים ובערפל, חיילים הולכים להביא אוכל וקפה, חבילות סיגריות ודואר. לצערי עדין לא היה יכול להגיע מכתב מכם. אני מקוה שלפחות את תקבלי את מכתבי.

כאשר שוכבים בבור זה, 2 מ׳ אורך, 1.25 מ׳ רוחב, 1 מ׳ גובה, חושבים רבות – ומה יפה יותר מאשר זיכרון השעות היפות הרבות שעברו עלי. כאן חיים שנית את העבר ולעיתים קרובות את בזרועותי הריקות.

אם שוב תשלחי דבר מה, הוסיפי בבקשה עפרונות עם מכסה. אין לי כבר ואין אני יודע איך אוכל להשיגם.

הארץ שוממה, עזובה כמעט לגמרי, הרוס הכל. מאחורינו בוער אסם, מירי הצרפתים. אמש קבלנו בשורה טובה מהחיילים, שהביאו אוכל: לפי הודעה מטעם חיל האוויר, האנגלים יוצאים מכאן; זה יקל עלינו; אולי לאפריקה, למצרים. העיתונים האחרונים שלנו הם מ-1.11. מה שקרה בינתיים אין אנו יודעים.

ד״ש לכולם, תבקשי נא שיכתבו לי, עם כרטיס תשובה, אחרת אין באפשרותי להשיב; תכתבי לי גם, בבקשה, למי במיוחד עלי לכתוב.

ד״ש חמה לך והרבה נשיקות

שלך יוליוס

יוליוס הוכרז כנעדר ב-10.11.14. משפחת היילברון ציינה את יום הזיכרון בתאריך העברי של ההודעה על העדרותו, כ״א בחשוון.

הוא היה אחד מכ-20,000 הרוגים ונעדרים גרמנים שנמנו במסגרת ׳קרב איפר הראשון׳. כלל האבדות של הצבאות השונים שהיו מעורבים בו, הבריטי, הצרפתי, הבלגי והגרמני, עלה על 200,000. הקרב הסתיים עקב ההתשה של כל הכוחות המעורבים, ללא הכרעה ברורה. הוא הביא להתקבעות קו חזית מחופר בין שני הצדדים, שלא ישתנה משמעותית עד סוף המלחמה.  

בנו של יוליוס, ארתור, נולד כחודשיים וחצי לאחר מותו. סבתו, אם אביו, המשיכה להתנכר לו עד יום מותה. גם הוא שינה את שמו לאחר שעלה לארץ והפך מארתור היילברון לאטה מירון. הוא חי ומת בקיבוץ גבעת חיים איחוד. בנו הצעיר, יעקב (ינקי) מירון, נפל  בעת כיבוש העיר אל-עריש במלחמת ששת הימים.

*

הדוויג חנה דונט מציגה לראווה את ביתה רות, 1915

בתמונה שנשמרה באלבומה של רות, אחותה של סבתי, נראית הדוויג חנה דונט, אימה, מציגה את ביתה הבכורה לראווה. היא אוחזת בתינוקת שעדיין לא יכולה לשבת לבדה. שתיהן מביטות לאותה נקודה. אולי זה חפץ שמנופף הצלם, כדי למקד בו את תשומת לב התינוקת. הדוויג לובשת חולצה מהודרת וחצאית ארוכה וכהה. שיערה הכהה והשופע אסוף. מבטה עצוב ומהורהר, החיוך שלה קפוץ, מלאכותי קצת. כף ידה של התינוקת, הלבושה כותנת לבנה, פשוטה לפנים. היא נושכת את שפתיה. בלורית מזדקרת בשערה. ברקע, צילום או ציור מטושטש, ובו נראים עצים ואחו. הדמיון בין הדיוקן המצוייר ובין הצילום ברור עד כדי כך שאני יכול לדמיין שהדוויג המצולמת, בת ה-26, מנסה לחקות את הבעתה ותנוחתה של בת דמותה המצויירת. צילום הסטודיו הזה בוודאי לא היה זול, בזמן מלחמה. הוא נועד לשמש מזכרת, ואולי נשלח להוריה בברלין. איזה יפה הבת שלנו, הם ודאי אמרו לעצמם בגאווה. אבל הקמטים בצדי הפה והעיגולים השחורים מתחת לעיניים מספרים שלא קל לה.  

אני מנסה לפענח את גיל התינוקת. כנראה שצולמה לפני שנודע להדוויג על מות אחיה הצעיר, אותו אריך שבכתובתו התעניין יוליוס, אחיה הבכור, באחת מהגלויות האחרונות שכתב. הוא נהרג בראשית יולי 1915, מעט לפני שמלאו לבתה שנה. קצת אחר כך גויס ארנולד, בעלה, לצבא האוסטרי. הוא שירת שם כשנה וחצי ושב הביתה כאדם שבור. אח נוסף שלה, אלכס, שהיה מבוגר ממנה בפחות משנתיים, נהרג בשנת 1917. כך ששלושה מאחיה נהרגו במלחמה, נפלו בשם המטרה הכושלת והאמונה בכוחה של הקיסרות הגרמנית לנצח כל אויב. זו טרגדיה שלא תאומן, לאבד שלושה אחים במלחמה מיותרת וכושלת, והדוויג כנראה לא התאוששה ממנה, וחיה בחרדות נוראיות ועצב גדול. אח נוסף, חמישי מתוך שבעה שהיו לה, מת בשנת 1924 מגידול במוח. 

משני הנותרים, אחד, פליקס, התאהב, עוד לפני המלחמה, בזמרת אופרה איטלקיה, יהודיה ממוצא ספרדי. היא הפסיקה לשיר לאחר שהתחתנו. לא היו להם ילדים. האח האחרון, גאורג, התחתן עם אישה נוצרית. אימו נידתה אותו מהמשפחה, אבל כאשר נפצע במלחמה מקליע שחדר לריאתו טיפלה בו עד שהחלים. גם לזוג זה לא נולדו צאצאים. אימה של הדוויג מתה בשנת 1930, ואביה בשנת 1935. ממשפחת היילברון, שהיה נראה לרגע שתהפוך למשפחת סוחרים גדולה ועשירה, כמעט לא נשאר זכר.

בכתיבת חלק זה נעזרתי בספרו של טים גריידי, A Deadly Legacy: German Jews and the Great War   (אוניברסיטת ייל, 2017) : https://www.amazon.com/Deadly-Legacy-German-Jews-Great/dp/0300192045

חלק מפרויקט המשפחה

הרשימה הקודמת

הרשימה הבאה

מאת Uri Yoeli | פורסם בפרוייקט המשפחה | גם בתגים , , , , , | לכתוב תגובה

התקוות הנכזבות של הדוויג היילברון

04/11/2023 – 3:37 pm

דיוקן ׳סבתא חנה מהשואה׳ התלוי בבית אחותי

לאימה של סבתי קראו הדוויג, והיא נולדה בשנת 1891 בברלין. שמה העברי, שצורף כשם שני לשמה הרשמי, היה חנה. הוא כתוב ׳חנה בת-יעקב היילברונר׳, בראש ציור שמן שלה, בו היא עונדת עגילים, ותכשיט מגן דוד תלוי בפתח צווארון התחרה, מלאכת המחשבת, שלצווארה. היא צעירה, שחומה ויפה, מבטה תלוי בעתיד. ציור זה היה תלוי בביתנו כשהייתי ילד. אני זוכר שאהבתי להעביר אצבע על פיתולי המסגרת הזהובה ומסוגננת. חשבתי שהעצב שמביע מבטה הוא שלווה. כילד, נראתה לי כמו דמות אצילית מעולם אחר. לא ידעתי שמתה בשואה כי לא חשבתי על זה. 

היא נוכחה בחיינו גם באופן נוסף. כאשר נולדה אחותי, חמש שנים אחרי, ביקשה סבתי שיקראו לה על שם אימה, וכדי לרצות אותה נוסף לה השם חנה כשם שני. 

סבתא יהודית נתנה את הציור לאבי, ולאחר הגירושים הוא לקח אותו אליו. מאחר שלא היה לו בית משלו תלה אותו בגלריית התכשיטים שהקים ביפו. היא צפתה בעסק גדל ומתמוטט. כשברח להולנד לקח איתו את הציור לשם, והחזיר אותו עמו לארץ לאחר שהצליח לחסל את חובותיו. ימים ספורים לפני שמת נתן אותו לאחותי ׳בהשאלה׳, והוא תלוי כעת בביתה. משפחתה קוראת לדמות המצוירת ׳סבתא חנה מהשואה׳. סבתא יהודית סיפרה לאחותי שכאשר עלתה לארץ הביאה איתה את הציור הזה, מגולגל ונטול מסגרת, שניתן לה במתנה על ידי אימה, ושהוא, וגם כמה תכשיטים שהיו חלק מהנדוניה שלה, היו המזכרת היחידה ממנה. חנה מונצחת כעת בשם ביתה של אחותי. בעת שרשמה אותה במשרד הפנים החליטה אחותי לשנות גם את שמה שלה, להוריד את שמה השני ולהעניק אותו לביתה.

הדוויג חנה הייתה בת יחידה ולפני אחרונה מבין שמונת ילדיהם של הוריה. אביה הגיע לברלין כילד עני, ובזכות עבודה קשה וחתונה עם ביתו של הבוס הפך לבעלים של בית חרושת משגשג לכובעים. ברלין הפכה בשנת 1871 לבירת הקיסרות הגרמנית, מה שהביא לשגשוג כלכלי ולצמיחתה המהירה. אחד מאחיה מת כאשר הייתה נערה עקב דלקת תוספתן, שהייתה, בימים שלפני גילוי האנטיביוטיקה, נטולת מרפא. זה בוודאי היה כרוך בייסורים קשים. משפחתה הייתה יהודית שומרת מסורת ופטריוטית גרמנית. בבית שמרו על כשרות, אבל לא דיקדקו בכל מצוות הדת. האב חינך את בניו להיות סוחרים מוצלחים ולשם כך שלח אותם למסעות ונסיעות שירחיבו את אופקיהם. כך הגיע אחד מאחיה לוינה, הכרך הגרמני הגדול ביותר באותה תקופה ובירת האימפריה האוסטרו-הונגרית. שם הכיר את ארנולד דונט, צעיר יהודי בן העיר. כאשר הגיע ארנולד לביקור בברלין, בשנת 1912, לרגל כינוס ארגון המתעמלים הציוני ׳מכבי׳ שנערך בעיר, הזמין אותו האח לארוחה בבית המשפחה. כך נפגשו הוריה של סבתי. 

היא היתה בת 21, הוא בן 25. הם התאהבו והתחתנו. ציור השמן היה בוודאי חלק מהנדוניה שלה, הרכוש שהביאה עמה לתא המשפחתי החדש. רואים בו אישה צעירה שעתידה לפניה. כפי שמצופה מאשת איש עזבה את משפחתה שבברלין ועברה לוינה. זו הייתה אמנם מדינה שונה, והמבטא של הגרמנית שדיברו בה היה אחר, אבל אפשר היה להסתדר. לאימו של ארנולד, ברטה, הייתה חנות למוצרי בית ברובע היהודי של העיר. העסקים היו טובים. וינה הייתה בירה אימפריאלית שוקקת, בעלת חיי תרבות סוערים, מרכז העולם. הדוויג התחילה לעבוד בחנות המשפחתית, תחת חמותה. בתם הראשונה של הזוג, רות, נולדה ב-21 ביולי 1914, שלושה שבועות אחרי ההתנקשות ביורש העצר האוסטרו-הונגרי, שבוע לפני שהאימפריה יצאה למלחמה שבסופה תפסיק להתקיים. גרמניה הצטרפה אליה בראשית אוגוסט, ופתאום העולם כולו היה במלחמה. הכל השתנה בעקבות זה. מהלך חייה הופר באופן חסר תקנה.

אבי היה אדם יוצא דופן, מוכשר ומבריק, אבל פגום בצורה עמוקה. חלפו 13 שנים מאז שמת וכבר מחלתי לו על פגמיו. כתבתי על זה אז ואין לי צורך להעמיק בכך יותר. חלק מהם התגלגל אליי, כמו חלק ממעלותיו. אני חי בשלום עם מי שהנני, גאה בכך שאני אב טוב ממנו. הוא הוריש לי, בין היתר, סיפור משפחתי שאני חש חובה לחקור ולהבין.

לא היה אדם שאהב והעריץ את אבי יותר מאמו, סבתא יהודית, שאנחנו קראנו לה סבתא יודית. הוא היה משוש לבבה ובבת עינה והיא תמכה בו בכל. כשהתגרשו הורי בחרה להתנכר לאמי ולהאשים אותה בהתפרקות הנישואים, למרות שבגידותיו של אבי היו בוודאי ידועות לה. כשנאלץ לברוח מהארץ עקב שקיעה בחובות והתמוטטות רשת חנויות התכשיטים שהקים ופתח חנות לתכשיטים ומתנות באמסטרדם שימשה כאשת הקשר לכל הספקים שהכיר. היא הייתה נוסעת למפעלי הייצור, אישה נכה הנעזרת במקל הליכה, וארזה לו חבילות בסלון ביתה הצופה על הר הזבל חירייה. היא הצילה אותו, אז, הקריבה את כל זמנה ואת כל יכולתיה עבורו.

המבטא הגרמני של סבתי היה ברור ומודגש, אבל עורה היה כהה. את אותו גוון עור הורישה גם לאבי. הוא והיא נראו כמזרחים בתקופה בה חזות כזו תייגה אותך כנחות. היא הייתה אישה פרגמטית ולא אינטלקטואלית באופן כמעט אידיאולוגי, אבל התגאתה מאוד בכך ששני בניה  מהנדסים וסייעה רבות לאמי בלימודיה באוניברסיטה בראשית נישואיה לאבי. היא ידעה לפנק באוכל הטעים שהכינה, בתחושה שנתנה לי, כנכדה, של אהבה נטולת תנאי. היא הייתה מעשנת כבדה, אישה פעילה ונמרצת שהפכה לנכה כשהייתה בת פחות משישים, ומאז סבלה מכאבים נוראים ובלתי פוסקים. היא שלטה בביתה ללא מצרים, והייתה אישה חזקה, בעלת דיעות נחרצות. היא הייתה מרירה וקשת יום. היה בה משהו מתעתע.

היא הייתה חסרת מזל ובת מזל. נכותה נגרמה עקב רשלנות רפואית במהלך ניתוח אורטופדי פשוט יחסית. סכין המנתח החליקה, וכך נחתך העצב הראשי ברגלה. כשהייתה מבוגרת זכתה בפרס הראשון בלוטו, והסכום הספיק כדי לקנות בית בכפר סבא לה, ודירה בפתח תקווה לבנה הצעיר. לאבי, שאותו אהבה יותר מכל, נתנה סכום כסף גדול, שכנראה סייע בחיסול חלק מחובותיו. היא שמרה את הזכייה בסוד ממני ומאחותי, ובמשך שנים חשבתי שנהגה כך כיוון שהדבר אפשר לה להמשיך ולהציג עצמה כקורבן של הנסיבות. אבל הסבר זה רק מעיד עד כמה הפכתי לשיפוטי כלפיה כשבגרתי. אולי פחדה שאמי, שאבי תמיד איחר בתשלום מזונותיה, תנצל זאת לטובתה.

היא עישנה בשרשרת, מדליקה סיגריה בסיגריה, ממלאת מאפרות. בזיקנתה חלתה עקב כך בנפחת ריאות, אבל סרטן הלבלב הוא זה שהרג אותה לבסוף. היא הייתה אישה חזקה וקשה, אבל רגשנית לעיתים. על עברה סיפרה רק שברי סיפורים שחזרו על עצמם, ועל חלקים ממנו לא אמרה דבר. אני לא שאלתי מחוסר עניין. בחברתה הייתי הנכד הבכור והאהוב, שאותו צריך לפנק ועליו צריך לשמור. פעם, כשהייתי קטן ועדיין גרנו בדימונה, קיבלתי סקטים כמתנת יום הולדת. היא פחדה שאפול ואפצע, כמו בנה הצעיר ששבר כך את ידו, ולכן, בעת שבאה לבקר אותנו, גנבה אותם מהארון וזרקה אותם.

ידעתי שנולדה בוינה, עיר גדולה בה מדברים גרמנית, שהוריה נשארו שם כאשר עלתה לארץ, עוד לפני מלחמת העולם השנייה, ששירתה ב׳הגנה׳ וכך פגשה את סבי, ואז אבי נולד.

היא לא סיפרה איך ומדוע נפרדו, אבל ידעתי שבזמן מלחמת השחרור, בזמן שאבי היה בן ארבע, הייתה אם חד הורית, נצורה איתו בירושלים, מחולצת משם בשיירת משוריינים, מבשלת במחנות צבא. היא סיפרה איך פעם החזיקה רימון יד בינה לבין אבי בזמן שחיבקה אותו, והבטיחה לעצמה שלפני שיפגעו בה תפוצץ אותם יחדיו, כדי שלא ישאר לבד בעולם. אני לא חושב שניתן להתאושש לגמרי מחוויה כזו. זו הייתה, אולי, הטראומה המכוננת שלה, שהורישה גם לאבי.

חלק מפרויקט המשפחה

הרשימה הקודמת

הרשימה הבאה

 

מאת Uri Yoeli | פורסם בפרוייקט המשפחה | גם בתגים , , , , , | לכתוב תגובה

הבן של סבתא יודית

04/11/2023 – 3:31 pm

אבי היה אדם יוצא דופן, מוכשר ומבריק, אבל פגום בצורה עמוקה. חלפו 13 שנים מאז שמת וכבר מחלתי לו על פגמיו. כתבתי על זה אז ואין לי צורך להעמיק בכך יותר. חלק מהם התגלגל אליי, כמו חלק ממעלותיו. אני חי בשלום עם מי שהנני, גאה בכך שאני אב טוב ממנו. הוא הוריש לי, בין היתר, סיפור משפחתי שאני חש חובה לחקור ולהבין.

לא היה אדם שאהב והעריץ את אבי יותר מאמו, סבתא יהודית, שאנחנו קראנו לה סבתא יודית. הוא היה משוש לבבה ובבת עינה והיא תמכה בו בכל. כשהתגרשו הורי בחרה להתנכר לאמי ולהאשים אותה בהתפרקות הנישואים, למרות שבגידותיו של אבי היו בוודאי ידועות לה. כשנאלץ לברוח מהארץ עקב שקיעה בחובות והתמוטטות רשת חנויות התכשיטים שהקים ופתח חנות לתכשיטים ומתנות באמסטרדם שימשה כאשת הקשר לכל הספקים שהכיר. היא הייתה נוסעת למפעלי הייצור, אישה נכה הנעזרת במקל הליכה, וארזה לו חבילות בסלון ביתה הצופה על הר הזבל חירייה. היא הצילה אותו, אז, הקריבה את כל זמנה ואת כל יכולתיה עבורו.  

המבטא הגרמני של סבתי היה ברור ומודגש, אבל עורה היה כהה. את אותו גוון עור הורישה גם לאבי. הוא והיא נראו כמזרחים בתקופה בה חזות כזו תייגה אותך כנחות. היא הייתה אישה פרגמטית ולא אינטלקטואלית באופן כמעט אידיאולוגי, אבל התגאתה מאוד בכך ששני בניה  מהנדסים וסייעה רבות לאמי בלימודיה באוניברסיטה בראשית נישואיה לאבי. היא ידעה לפנק באוכל הטעים שהכינה, בתחושה שנתנה לי, כנכדה, של אהבה נטולת תנאי. היא הייתה מעשנת כבדה, אישה פעילה ונמרצת שהפכה לנכה כשהייתה בת פחות משישים, ומאז סבלה מכאבים נוראים ובלתי פוסקים. היא שלטה בביתה ללא מצרים, והייתה אישה חזקה, בעלת דיעות נחרצות. היא הייתה מרירה וקשת יום. היה בה משהו מתעתע.

היא הייתה חסרת מזל ובת מזל. נכותה נגרמה עקב רשלנות רפואית במהלך ניתוח אורטופדי פשוט יחסית. סכין המנתח החליקה, וכך נחתך העצב הראשי ברגלה. כשהייתה מבוגרת זכתה בפרס הראשון בלוטו, והסכום הספיק כדי לקנות בית בכפר סבא לה, ודירה בפתח תקווה לבנה הצעיר. לאבי, שאותו אהבה יותר מכל, נתנה סכום כסף גדול, שכנראה סייע בחיסול חלק מחובותיו. היא שמרה את הזכייה בסוד ממני ומאחותי, ובמשך שנים חשבתי שנהגה כך כיוון שהדבר אפשר לה להמשיך ולהציג עצמה כקורבן של הנסיבות. אבל הסבר זה רק מעיד עד כמה הפכתי לשיפוטי כלפיה כשבגרתי. אולי פחדה שאמי, שאבי תמיד איחר בתשלום מזונותיה, תנצל זאת לטובתה. 

היא עישנה בשרשרת, מדליקה סיגריה בסיגריה, ממלאת מאפרות. בזיקנתה חלתה עקב כך בנפחת ריאות, אבל סרטן הלבלב הוא זה שהרג אותה לבסוף. היא הייתה אישה חזקה וקשה, אבל רגשנית לעיתים. על עברה סיפרה רק שברי סיפורים שחזרו על עצמם, ועל חלקים ממנו לא אמרה דבר. אני לא שאלתי מחוסר עניין. בחברתה הייתי הנכד הבכור והאהוב, שאותו צריך לפנק ועליו צריך לשמור. פעם, כשהייתי קטן ועדיין גרנו בדימונה, קיבלתי סקטים כמתנת יום הולדת. היא פחדה שאפול ואפצע, כמו בנה הצעיר ששבר כך את ידו, ולכן, בעת שבאה לבקר אותנו, גנבה אותם מהארון וזרקה אותם. 

ידעתי שנולדה בוינה, עיר גדולה בה מדברים גרמנית, שהוריה נשארו שם כאשר עלתה לארץ, עוד לפני מלחמת העולם השנייה, ששירתה ב׳הגנה׳ וכך פגשה את סבי, ואז אבי נולד.

היא לא סיפרה איך ומדוע נפרדו, אבל ידעתי שבזמן מלחמת השחרור, בזמן שאבי היה בן ארבע, הייתה אם חד הורית, נצורה איתו בירושלים, מחולצת משם בשיירת משוריינים, מבשלת במחנות צבא. היא סיפרה איך פעם החזיקה רימון יד בינה לבין אבי בזמן שחיבקה אותו, והבטיחה לעצמה שלפני שיפגעו בה תפוצץ אותם יחדיו, כדי שלא ישאר לבד בעולם. אני לא חושב שניתן להתאושש לגמרי מחוויה כזו. זו הייתה, אולי, הטראומה המכוננת שלה, שהורישה גם לאבי.

חלק מפרויקט המשפחה

הרשימה הקודמת

מה שכתבתי על אבי לפני שנים

מאת Uri Yoeli | פורסם בUncategorized, פרוייקט המשפחה | גם בתגים , , , , , | לכתוב תגובה

משפחת דונט מגיעה לוינה

31/10/2023 – 9:54 am

הרי משפחת דונט, מצולמת בדיוקן משפחתי, המציג לראווה את כל מה שיש להם להתגאות בו. זו עדיין לא המשפחה כולה. האח האחרון יוולד רק בעוד שנתיים-שלוש. מבטי כולם רציניים מאוד, קפואים. איש לא מחייך. לא נראה שכיף להם, או שאולי הנחישות הזו היא חלק ממה שהם רוצים להראות לעולם? משפחת דונט מכוונת למעלה. הם רוצים להתקדם בחיים. 

אב המשפחה, יוסף צבי דונט, בעל זקן שופע ושפם מטופח, שקצוותיו גולגלו ונזקרו, לובש חליפה מהודרת. הוא נולד בשנת 1846, כך שהוא בערך בן גילי בתמונה, קצת למעלה מ-50. אני לא דומה לו בכלל, או אולי כן? הרי חלק מתוך הגנים שלו עברו אלי. מבטו תלוי בנקודה אחרת מאשר כולם, גופו מוטה קצת. הוא כאילו מנותק מהם. יוסף צבי בא ממשפחה דתית, שמוצאה מחבל מוראביה, במזרח צ׳כיה. אביו היה רב ותעשיין זעיר. 

במרכז התמונה, הדמות המרשימה ביותר בה, ברטה, האימא. היא לובשת שמלה מסוגננת, בעלת כתפיים נפוחות וצווארון קשיח, שערה אסוף בתסרוקת גבוהה. נראה שהיא השולטת והקובעת בכל, מרכז המשפחה. ממבטה ניתן להבין שהיא אישה חזקה ודעתנית. היא צעירה מיוסף צבי ב-14 שנים. משפחתה באה מפראג, כך שבאה מרקע עירוני וחונכה בגרמנית. הייתה לה ילדות קשה. אימה נפטרה צעירה והיא הייתה צריכה לטפל באחיה הקטנים. אביה התחתן אחר כך שוב, נוספו לה עוד אחים ואחיות, ואז מתה אימה החורגת והיא הייתה צריכה לטפל גם בהם. גם שתיים מאחיותיה מתו. היא נותרה חרדה תמיד, רדופת פחדים, ולא יכלה לישון לבדה. עם אחיה שמרה בבגרותה על קשר רופף. אחד מהם היגר לארצות הברית והשתקע שם בעיר סינסינטי. ברטה הייתה משכילה יחסית ולמדה לפני נישואיה בסמינר למורים. היא אפילו ידעה לשחות, דבר יוצא דופן לנשים בתקופתה. 

איני יודע איך נפגשו ברטה ויוסף, שבאו מרקע תרבותי שונה. אולי בפראג, אליה הגיע בעקבות עסקיו. כנראה שלא הייתה לה נדוניה גדולה, כך שאלו לא היו נישואי תועלת. ברטה לא הייתה אדוקה מספיק לטעם משפחת בעלה. כשהתחתנו, בשנת 1881, סירבה לגלח את שיערה, ואביו של יוסף לא בא לחתונה. אני רוצה להאמין שהקשר ביניהם בוסס על אהבה וכבוד הדדי, ושהיא הסתגלה אליו וקיבלה אותו כפי שהוא קיבל אותה. המשפחה שגידלו יחדיו הייתה יצירתם המשותפת, ההחלטות שקיבלו והמעשים שעשו נועדו להבטיח את עתידה. שני ילדיהם הראשונים, רוברט והדוויג, נולדו בעיר ברטיסלבה, בירת סלובקיה בימינו, אליה עברה ברטה בעקבות בעלה. השמות הללו, חסרי סממן יהודי, מראים שלבני הזוג היה רצון לאפשר את השתלבות ילדיהם בחברה הכללית, מחוץ לגבולות ומגבלות הקהילה היהודית. 

בצילום הם מופיעים משני צדי הוריהם. רוברט, חולני ושדוף, חנוט בעניבת פפיון, בצווארון גבוה. החליפה שהוא לובש גדולה ממידתו ותלויה על גופו הצנום. פניו זוויתיות ומבטו רדוף. שערותיה של הדוויג שזורות לצמות המהודקות לראשה. היא נראית כועסת. 

בנם השלישי של יוסף וברטה, ארנולד, אביה של סבתי, כבר נולד בוינה, בשנת 1887. הם היגרו לעיר הבירה האימפריאלית, כמו רבים אחרים, בעקבות האפשרויות הכלכליות והתרבותיות שהעניקה. הם היו חלק מתוך גל הגירה עצום שעבר על העיר, שגדלה פי 10 במהלך המאה ה-19 והפכה מעיר גדולה בת 200,000 תושבים לכרך עצום שבו גרים למעלה משני מליון. יוסף צבי וברטה נעזרו בקרובי משפחה שהיגרו לוינה לפניהם, אבל התנתקו מהקהילה שהכירו, בצעד שהיה בו גם סיכון. הגירה יכולה להיות גם כושלת. היא יכולה להביא להתדרדרות לעוני, היא משבר שיש להחלים ממנו, והשנים הראשונות שלה אף פעם לא קלות.

התמונה צולמה בשנת 1898, להערכתי. ארנולד הוא בן עשר או אחת עשרה, גילה של בתי. מבנה פניו עגלגל, דומה יותר לזה של אמו מאשר של אביו. הוא עדיין לא בוגר מספיק כדי להזדקק לעניבה, והצווארון הלבן מזהה אותו כילד, כמו את אחותו, גרטה. שערה פרוע. נראה שאיש לא עזר לה להתכונן לצילום. פניה מביעים עלבון, קרובים לבכי. פרדיננד, או פרי, התינוק, גוזלי ומתוק. הוא אוחז זר פרחים. 

אין בתמונה כל רמז לכך שזוהי משפחה יהודית, אבל היא כזו. הם היו דתיים אבל לא אדוקים, שומרי כשרות ומצוות ללא הקפדה יתרה. המשפחה התגוררה ברובע השני של וינה, לאופולדשטאדט (Leopoldstadt), הרובע היהודי ביותר של וינה, חצי אי שמחובר בגשרים החוצים את תעלת הדנובה למרכז העיר. הכינוי הלועג שלו בפי הוינאים היה ׳אי המצות׳ (Mazzesinsel), מאחר וכמעט מ-40% מתושביו היו יהודים. לאופולדשטאדט היה האזור שקלט את רוב המהגרים היהודים החדשים שהגיעו מרחבי האימפריה, ובו היה הריכוז הגדול ביותר של בתי כנסת וחנויות כשרות. 

שנה אוכלוסיה יהודים אחוז
1869 607,510 40,227 6.6%
1890 827,567 99,441 12.0%
1890 (לאחר סיפוח פרברים לעיר) 1,364,548 118,495 8.7%
1910 2.031,498 175,318 8.6%

הטבלה המצורפת מראה את צמיחת האוכלוסיה בעיר בכלל, ואת הגידול היחסי באוכלוסיה היהודית, שמתגוררת בעיקר במרכז העיר. ליהודים היה ייצוג גדול מחלקם באוכלוסיה בענפי המסחר, הרפואה ועריכת הדין בעיר. יהודים השתלבו גם בתעשייה, בין אם כפועלים או כבעלי מפעלים. רובם השתייכו למעמד הבינוני של העיר, לא עשירים מופלגים, אבל גם לא עניים מרודים. חיי הכלכלה, החינוך והתרבות של הקהילה היהודית חפפו כמעט לגמרי את אלה של שאר האוכלוסיות והקבוצות האתניות והדתיות שהרכיבו את העיר, שבה היהודים היו אמנם מיעוט גדול, אבל לא יחיד, וגם לא הומוגני. הקהילה היהודית הייתה מגוונת, ומחולקת בתוך עצמה למעמדות ותתי-קהילות. מי שהשתלב בתרבות העירונית ושלט בשפה הגרמנית היה במעמד גבוה יותר מהמהגרים הטריים, וממי ששפת אימם הייתה פולנית או יידיש. משפחת דונט הייתה צ׳כית, והשפה המדוברת בביתם הייתה גרמנית. ברובע לאופולדשטאדט גרו גם מהגרים יהודים רבים מגליציה, המחוז העני והמפגר ביותר באימפריה. למשפחת דונט היה חשוב לבדל את עצמם מאותם ׳גליציאנרים׳’ או ׳אוסטיודן׳ (יהודי המזרח, Ostjuden), ביטוי גנאי שמבטא את נחיתותם. הם היו ׳וסטיודן׳ (יהודי המערב, Westjuden), חלק אינטגראלי מהתרבות הגרמנית, לא זרים שבאים לנצל אותה. גם את הדבר הזה מבטא הצילום המשפחתי. העיר הייתה בליל וזירת מאבק של לאומים ומעמדות, ובני משפחת דונט היו צריכים להילחם על מקומם.

כאשר היגר לעיר ניסה יוסף צבי דונט להקים בית חרושת קטן, כמו אביו, אבל זה לא הספיק לפרנסת המשפחה והוא פנה למסחר. הוא פתח חנות שנקראה על שמו, ׳JOSEPH DONATH׳. היא שכנה ב׳סמטת הדרורים הגדולה׳ (Große Sperlgasse), בשולי הרחוב המרכזי של הרובע השני, לא רחוק מהגשר שחיבר אותו למרכז העיר. זה היה מקום טוב למסחר, נגיש לתחבורה ציבורית ועם הרבה תנועת הולכי רגל. בחנות נמכרו חומרי ניקוי וכלי בית, בסיטונאות וליחידים. המשפחה גרה מרחק דקות הליכה מהעסק. הבן הצעיר והאחרון, לודוויג, נולד בשנת 1900. 

משפחת דונט עשתה ככל שביכולתה כדי להשתלב בחברה ולשפר את מעמדה. הכנסות החנות שימשו כדי לממן השכלה לילדי המשפחה, שלמדו במוסדות העירוניים וקיבלו חינוך גרמני משובח. בעיר הקוסמופוליטית ניתן היה לעשות זאת במקביל לשמירה על זהות יהודית. רבים מיהודי העיר התרחקו משמירת מצוות, והיהדות שלהם הייתה ילק מזהותם התרבותית, אבל ברטה הפכה לאדוקה יותר משהייתה לפני ההגירה. רוברט, בנה הבכור, סבל ממחלה קשה בילדותו, והיא נדרה שאם יחלים תקפיד שלא להסתרק לעולם בשבת, הלכה שכנראה לא הייתה רגילה אליה. בבית גם הקפידו על כשרות, למרות שהחנות הייתה פתוחה למסחר גם בשבת. אני רוצה להאמין שהחיים היו טובים, ושזה הרקע לתצלום המשפחתי.

אבל זה לא סיפור שמח. יוסף צבי דונט מת בשנת 1903, רק בן 57, מותיר אלמנה ושישה ילדים. כך נכתב באקרוסטיכון על מצבתו:

ימיו היו מועטים

ומעשיו היו מרובים

סבל יסורים רבים

פרחה נשמתו באחד

צדק רדף כל ימיו

בניו גדל באמונה

ינוח בשלום על משכבו

איני יודע ממה מת, אבל הגיל הצעיר ואזכור הייסורים הקשים מרמז על סרטן. המחלה הארורה הזו מלווה את הגנטיקה המשפחתית, תלויה כחרב דמוקלס מעל ראשנו. ארנולד היה אז בן 16. שנתיים קודם, אולי עקב תקופה קשה שעבר, נכשל בלימודיו ונשאר כיתה. כעת החליטה אימו, שנלחמה על השרדות המשפחה לאחר אובדן המפרנס הראשי שלה, שהיא אינה מוכנה לממן עבורו שכר לימוד בגימנסיה ושבמקום ללמוד יסייע לה בעבודה בחנות. ארנולד, שחלם להיות עורך דין, נשא כל ימיו את הצער על כך. גם את אחותו הצעירה, גרטה, שלחה האם לא לגימנסיה אלא לבית ספר למסחר, מסגרת לימודים מקצועית, שמסתיימת בגיל 16. 

ברטה קיבלה החלטה, להשקיע את משאבי המשפחה המוגבלים במי שחשבה שסיכוייו להצליח גדולים יותר. רוברט, הבכור, סיים את הגימנסיה והמשיך ללמוד באוניברסיטה. הדוויג, האחות המבוגרת, טיפלה באחיה הקטנים ובמקביל סיימה את לימודיה בגימנסיה בציונים גבוהים והתקבלה ללימודי רפואה באוניברסיטת וינה. למשפחת דונט לא הייתה ברירה אלא לצלוח ולהשתקם מהמשבר. הקורבן ששילם על כך ארנולד לא זכה להערכה.

אוסף מאמראים רחב יריעה על וינה: רינה פלד, שרון גורדון (עורכות), וינה 1900, פריחה על ספה של תהום, כרמל, 2019, https://www.e-vrit.co.il/Product/18143/וינה_1900

הטבלה והנתונים הססטיסטיים מתוך:

הטבלה והנתונים הסטטיסטיים מתוך: Steven Beller, Vienna and the Jews, 1867-1938, A cultural history, Cambridge University Press, 1991, p.44 

חלק מפרויקט המשפחה

הרשימה הקודמת

הרשימה הבאה

מאת Uri Yoeli | פורסם בהיסטוריה וכל זה, טון מלומד, כאילו שאני יודע משהו, פרוייקט המשפחה | גם בתגים , , , , , | לכתוב תגובה

פרוייקט המשפחה – מפורקת אבל לא שבורה לגמרי

24/10/2023 – 7:30 pm

כשהייתי בן תשע, בשנת 1979, התגרשו הורי. אני לא זוכר הרבה מהזמן הזה או ממה שקדם לו. המשפחה המשותפת, אבא אמא בן בת, התפרקה, ואבי ואמי הפכו משותפים לאויבים. אבל היא לא נשברה לגמרי. אני וגליה אחותי המשכנו להיות חלק משני צדדיה. 

היו ההורים של אמא, שלמה וצילי יואלי מירושלים. סבא שלמה היה איש כפוף גב ומלא הדר. הוא שימש כמנהל האספקה של בית החולים ׳הדסה׳, היה ישר כסרגל ואהוב על הכל. היה לו מבטא פולני נעים וקול ענוג. סבתא צילי הייתה אחות בית ספר, מבריקה, אסקצנטרית ומקסימה. הם גרו בדירה קסומה, בקומה העליונה בבניין המרכזי בגן רחביה שבירושלים. אמי הייתה בתם הצעירה מתוך שלוש, והם דאגו לה נורא.

והיו ההורים של אבא. ראשית, אביו, פנחס יואלי, ואשתו השנייה, אגי. סבא פנחס היה פרופסור באוניברסיטה והיה איש חשוב וקפדן, גרמני ייקה, שאהב לספר אנקדוטות מעברו. לאגי, אשתו, לעולם לא קראתי סבתא. היא הייתה פסלת וקרמיקאית והיה לה מבטא הונגרי מודגש. היא בישלה אוכל שכולם אמרו שהוא מצויין ונהנו ממנו נורא אבל אני לא. לא אהבתי לבוא לביתם שברחוב מאזה בתל אביב, כי היו בו יותר מדי כללים ופחות מדי אהבה.

אולי שמתם לב ששם המשפחה של אבי ואמי זהים. זו אינה טעות אלא סיבת הכרותם. יואלי הוא שם נדיר יחסית. מקורו בשם האבות של סבותיי, שנרצחו בשואה. אביו של סבא שלמה מירושלים נקרא יואל, ואביו של סבא פנחס נקרא יוליוס. שניהם שינו את שמות משפחתם המקוריים, ובכך הנציחו אותם. אבי למד הנדסת ייצור בטכניון, ולאחר סוף לימודיו בחר לעבוד בכור האטומי שליד דימונה. יום אחד הגיעה אל הכור חיילת צעירה, ששם המשפחה שלה היה זהה לשלו. הוא ביקש להכיר אותה והרומן ביניהם התפתח במהירות אחר כך. אמי היפה והחכמה התאהבה מייד בגבר החתיך, המוכשר והכריזמטי. הם התחתנו במהירות, ואני נולדתי עוד טרם מלאו לה 20. כאשר התגרשו לא הייתה צריכה להתלבט אם לחזור לשם נעוריה.

לאמו של אבי, סבתא יהודית, היה שם משפחה אחר, איתן. שלט הדלת הנושא אותו היה מוזר עבורי. גם שם זה נוצר בארץ, והיה שייך לבעלה השני, סבא שלמה, פקיד מכס חסכן ומחושב. לא הייתי קרוב אליו למרות שהוא השתדל, אולי בגלל שאבי לא העריך אותו מספיק. חשתי שחייהם המשותפים היו נטולי חדווה. הם דיברו זה עם זה בגרמנית כועסת, במשפטים קצרים שלא הבנתי. כדי להבדיל בין אביה של אמי לבינו קראתי לו סבא שלמה מחיפה. הם גרו על מורדות הכרמל, בדירת שיכון שמרפסתה צפתה לים. מדרגות תלולות חיברו את הבניין לרחוב עבאס. לסבתא יהודית היה גן ילדים קטן באחד מחדרי הבית. היו בו ילדי הבניין, יהודים וערבים, וכשהייתי מגיע לביקור הצטרפתי אליהם. היינו משחקים בחצר סבוכת הצמחייה. סבתא יהודית בישלה אוכל מצויין שילדים אוהבים ופינקה אותי מאוד. אותה אהבתי יותר מכל הסבים והסבתות.

כך, היו לי שלושה סבים ושתי סבתות. 

הייתי הנכד הראשון, הבכור, גם של הורי אבי וגם של הורי אמי, וביליתי הרבה אצל הסבים והסבתות מירושלים או מחיפה, ברוב חופשות הקיץ והלימודים. אני מתאר לעצמי שזו גם הייתה דרך שלהם להקל ולסייע בשנים הקשות שאחרי משבר הגירושים, עד שחייהם של אבי ואמי התייצבו שוב. לסבא פנחס הוזמנו לביקורים קצובים וקצרים, כאחד מהבילויים עם אבי, דרך להעביר את הזמן שהוקצב לו עם ילדיו, כל יום שבת מ-11:00 עד 18:00.

הזמן שאחרי הגירושים היה קשוח. אני זוכר ריב צעקות על סף הדירה שבה גרנו בין אבי לסבי, הרבה כעס, הרבה עצב. אבל זמן עובר, ככה זה. דברים השתנו. סבא שלמה מירושלים יצא לפנסיה, והם עברו לדירה אחרת בירושלים. סבתא יהודית נפגעה בניתוח כושל והפכה לנכה. היא לא יכלה יותר לטפס במדרגות שהובילו לדירתה, ובעקבות כך עברה לתל אביב, לדירה דחוסה בבניין עם מעלית בדרום מזרח העיר, שמחלון הסלון שלה אפשר היה לראות ולהריח את מזבלת חירייה. אני התבגרתי.

גרנו באותו זמן ברמת השרון. זה היה המקום שאליו הורי עברו מדימונה לפני הגירושים, ושם נשארנו לגור אחריהם. במונחים מקומיים היינו עניים, ואמי עבדה קשה כדי לפרנס אותנו. הייתי היחיד בכיתתי שהוריו התגרשו, ילד מוזר ודחוי. הרביצו לי בבית הספר ולא היו לי חברים. זכיתי להערכה מסויימת על חוכמתי ועל זה ששרתי יפה אבל לא הייתי חלק משום קבוצה או חבורה. קראתי המון. 

כשהייתי בכיתה ז׳ למדתי במחזור הראשון בחטיבת ביניים שנפתחה בקצה הרחוק של העיר. לרוב הגעתי אליה באוטובוס, לעיתים בטרמפ עם דוד, מי שהיה אז חברה של אמי. אז כבר עברנו להרצליה, אבל כתובתנו הרשומה המשיכה להיות ברמת השרון כי מערכת החינוך שלה הייתה טובה יותר. בית הספר שילב תלמידים משכונות שונות של העיר, ניסוי של אינטגרציה. ילדים נטולי גב חברתי, כמוני, נפגעו בניסוי הזה. הרביצו לי והתעללו בי, ולקח זמן עד שהצלחתי למצוא לעצמי מקום. הגוף הצומח שלי היה גמלוני ומוזר. פעמיים באותה שנה מעדתי, נפלתי ושברתי את פרק כף יד ימין. גובסתי ולא יכולתי לכתוב. הייתי יושב בשיעורים, קורא בספרים ששאלתי מהספרייה ובוהה.

בית הספר החדש רצה גם להיות חדשני. אחד הביטויים לכך היה בשאיפה שהלימוד יעשה דרך פרוייקטים ועבודות ולא דרך שיעורי בית, כאשר הפרוייקט המסכם של כיתה ז׳ היה ׳פרויקט המשפחה׳, במסגרתו היינו אמורים לתעד את ההיסטוריה המשפחתית, תוך התמקדות בדרך שבה משפחתנו תרמה למדינה ולמפעל הציוני. זאת הייתה גרסה ראשונית למה שהתפתח להיות ׳עבודת שורשים׳ בימינו. היום עבודה זו היא חלק מתוכנית הלימודים, ומשולבת בתבנית רחבה יותר של ׳שנת בר מצווה׳. בתי הספר קובעים מטרות ודרכי ביצוע, בהתאם להנחיות כלליות של משרד החינוך. יש לעבודה דפוסים ומסורות, ובתי הספר מפיצים חוברות הנחייה שמסבירות בדיוק מה לכתוב ואיפה. זאת תעשייה של ממש, כאשר חברות פרטיות מציעות להפיק ולהדפיס אלבומי תמונות ועץ משפחה שילווה את העבודה או יחליף אותה, ויהיה גם מזכרת משפחתית.

״עבודת שורשים – למשפחה ולזכרונות״, מכריזה הכותרת בראש הדף שמוקדש לכך באתר אינטרנט המציע הפקה והדפסה של אלבומי תמונות דיגיטליים, ״מתעדים את העבר בשביל העתיד עם אלבום עבודת שורשים. בואו נצא למסע בזמן ונגלה את הסיפור המשפחתי והזיכרונות מחדש״. הנחת המוצא היא שמטרת זכרון העבר היא לשרת את העתיד ושלשימור הזכרון המשפחתי יש ערך משמעותי. זה לא רק עבודת בית ספר אלא מטרה שראוי להשקיע בה כסף: ״עבודת השורשים שהתחילה בפרויקט ביה”ס תשמר את הזיכרונות והסיפור המשפחתי מדור לדור״. שני הדברים לא סותרים, להפך: ״כך תכתוב המורה בתעודה: אלבום לעבודת שורשים מעוצב ומרשים, מרגש וניכרת בו האהבה למורשת המשפחתית. עבודת השורשים הזו תהווה מזכרת נצח משמעותית לכל המשפחה ולדורות הבאים״. זו בהחלט הערה יפה, ואני בטוח שהמוני מורות השתמשו בניסוח זה כאשר עמדו בפני המשימה הקשה של כתיבת הערכה מסכמת לתלמידיהם. מזכרת נצח משמעותית, לא פחות. בתחתית הדף מוזמנים ההורים, שבודאי השתכנעו, גם כי כולם בכיתה עושים אלבום כזה, ובמה נשקיע אם לא במשפחה, לבקש הצעת מחיר למינימום של 15 עותקים. אלפי אלבומים כאלה וודאי הודפסו, חולקו לכל בני המשפחה הקרובה והמורחבת, ניצבים כעת בהמוני ארונות ומדפי ספרים וצוברים אבק. 

איני סוציולוג, אבל יש לי השערה מרחיקת לכת, לפיה להפיכת כתיבת עבודת שורשים לפרקטיקה מחייבת יש משמעות גדולה בשינוי אופן גיבוש הזהות האישית והמשפחתית. אני חושב שהכנסתה לתוכנית הלימודים חייבהאנשים רבים, שאולי לא היו עושים זאת אחרת, איפשרה להם להתוודע לסיפור המשפחתי המסויים שלהם ולאופן בו הוא מושפע אך גם חורג מהסיפור הלאומי. אבל בראשית שנות ה-80, הזמן התמים בו הוטלה העבודה הזו עלי, כל הדפוסים והמשמעויות הללו עדיין לא היו מנוסחים וברורים. לא ידעתי שמוטלת עלי אחריות כבדה כל כך, הייתי צריך לעשות את העבודה הזאת כי ככה אמרו לי. אבל ידי השבורה לא איפשרה לי לכתוב. זה היה עידן נטול מקלדות, ולא יכולתי להחזיק בעט. 

כנראה שמורתי לא ויתרה לי. היא הייתה צריכה שאגיש משהו כדי שתוכל לתת לי עליו ציון והערכה. איני זוכר של מי היה הרעיון שבמקום לכתוב אקליט ראיונות עם בני משפחתי, ובמקום טקסט כתוב אגיש למורה קסטה שאערוך. המילה קלטת עוד לא הייתה מוכרת אז. אני זוכר רק חלקים מתוך החוויה הזו, איך ישבתי ליד טייפ הדאבל קאסט, לוחץ פליי בצד אחד ורקורד בשני. אני חושב שהפרוייקטים השונים הוצגו במעין תערוכה אליה הוזמנו ההורים, ושאליה הבאתי, פרט לקלטת הערוכה, גם מזכרות משפחתיות ותמונות, וזוכר במעומעם שיטוט בין שולחנות שעליהם הונחו העבודות השונות. אני זוכר שהעבודה שלי הוגשה בתיקיית קרטון חומה, עליה שרבטתי באותיות דפוס, כנראה לאחר שהגבס כבר הורד, ״פרויקט המשפחה״.

רשימת השאלות שהפניתי אז לששת בני המשפחה אותם ראיינתי, הורי וסבותי הביולוגיים, הוכתבה על ידי המורה, ואני לא סטיתי ממנה. כמעט ואין בראיונות התייחסות לשאלות שמעניינות אותי היום, הנוגעות בבחירות הקשות ובסודות הבלתי מדוברים. 

הקלטות נותרו בבית אמי, שהמירה אותם לקבצים לפני כמה שנים. כאשר ערכנו, לפני שנה, אזכרה לאבי, שמענו את הראיון שערכתי עמו בדרך לבית הקברות בכפר סבא.  זו הייתה עדות רחוקה, הזדמנות לבתי ולילדיה של אחותי לשמוע את קול סבם, שמת לפני שחלקם נולדו ושאותו לא הכירו. 

*

אבי היה אדם יוצא דופן, מוכשר ומבריק, אבל פגום בצורה עמוקה. חלפו 13 שנים מאז שמת וכבר מחלתי לו על פגמיו. כתבתי על זה אז ואין לי צורך להעמיק בכך יותר. חלק מהם התגלגל אליי, כמו חלק ממעלותיו. אני חי בשלום עם מי שהנני, גאה בכך שאני אב טוב ממנו. הוא הוריש לי, בין היתר, סיפור משפחתי שאני חש חובה לחקור ולהבין.

לא היה אדם שאהב והעריץ את אבי יותר מאמו, סבתא יהודית. הוא היה משוש לבבה ובבת עינה והיא תמכה בו בכל. כשהתגרשו הורי בחרה להתנכר לאמי ולהאשים אותה בהתפרקות הנישואים, למרות שבגידותיו של אבי היו בוודאי ידועות לה. כשנאלץ לברוח מהארץ עקב שקיעה בחובות והתמוטטות רשת חנויות התכשיטים שהקים ופתח חנות לתכשיטים ומתנות באמסטרדם שימשה כאשת הקשר לכל הספקים שהכיר. היא הייתה נוסעת למפעלי הייצור, אישה נכה הנעזרת במקל הליכה, וארזה לו חבילות בסלון ביתה הצופה על הר הזבל חירייה. היא הצילה אותו, אז, הקריבה את כל זמנה ואת כל יכולתיה עבורו.  

המבטא הגרמני של סבתי היה ברור ומודגש, אבל עורה היה כהה. את אותו גוון עור הורישה גם לאבי. הוא והיא נראו כמזרחים בתקופה בה חזות כזו תייגה אותך כנחות. היא הייתה אישה פרגמטית ולא אינטלקטואלית באופן כמעט אידיאולוגי, אבל התגאתה מאוד בכך ששני בניה  מהנדסים וסייעה רבות לאמי בלימודיה באוניברסיטה בראשית נישואיה לאבי. היא ידעה לפנק באוכל הטעים שהכינה, בתחושה שנתנה לי, כנכדה, של אהבה נטולת תנאי. היא הייתה מעשנת כבדה, אישה פעילה ונמרצת שהפכה לנכה כשהייתה בת פחות משישים, ומאז סבלה מכאבים נוראים ובלתי פוסקים. היא שלטה בביתה ללא מצרים, והייתה אישה חזקה, בעלת דיעות נחרצות. היא הייתה מרירה וקשת יום. היה בה משהו מתעתע.

היא הייתה חסרת מזל ובת מזל. נכותה נגרמה עקב רשלנות רפואית במהלך ניתוח אורטופדי פשוט יחסית. סכין המנתח החליקה, וכך נחתך העצב הראשי ברגלה. כשהייתה מבוגרת זכתה בפרס הראשון בלוטו, והסכום הספיק כדי לקנות בית בכפר סבא לה, ודירה בפתח תקווה לבנה הצעיר. לאבי, שאותו אהבה יותר מכל, נתנה סכום כסף גדול, שכנראה סייע בחיסול חלק מחובותיו. היא שמרה את הזכייה בסוד ממני ומאחותי, ובמשך שנים חשבתי שנהגה כך כיוון שהדבר אפשר לה להמשיך ולהציג עצמה כקורבן של הנסיבות. אבל הסבר זה רק מעיד עד כמה הפכתי לשיפוטי כלפיה כשבגרתי. אולי פחדה שאמי, שאבי תמיד איחר בתשלום מזונותיה, תנצל זאת לטובתה. 

היא עישנה בשרשרת, מדליקה סיגריה בסיגריה, ממלאת מאפרות. בזיקנתה חלתה עקב כך בנפחת ריאות, אבל סרטן הלבלב הוא זה שהרג אותה לבסוף. היא הייתה אישה חזקה וקשה, אבל רגשנית לעיתים. על עברה סיפרה רק שברי סיפורים שחזרו על עצמם, ועל חלקים ממנו לא אמרה דבר. אני לא שאלתי מחוסר עניין. בחברתה הייתי הנכד הבכור והאהוב, שאותו צריך לפנק ועליו צריך לשמור. פעם, כשהייתי קטן ועדיין גרנו בדימונה, קיבלתי סקטים כמתנת יום הולדת. היא פחדה שאפול ואפצע, כמו בנה הצעיר ששבר כך את ידו, ולכן, בעת שבאה לבקר אותנו, גנבה אותם מהארון וזרקה אותם. 

ידעתי שנולדה בוינה, עיר גדולה בה מדברים גרמנית, שהוריה נשארו שם כאשר עלתה לארץ, עוד לפני מלחמת העולם השנייה, ששירתה ב׳הגנה׳ וכך פגשה את סבי, ואז אבי נולד.

היא לא סיפרה איך ומדוע נפרדו, אבל ידעתי שבזמן מלחמת השחרור, בזמן שאבי היה בן ארבע, הייתה אם חד הורית, נצורה איתו בירושלים, מחולצת משם בשיירת משוריינים, מבשלת במחנות צבא. היא סיפרה איך פעם החזיקה רימון יד בינה לבין אבי בזמן שחיבקה אותו, והבטיחה לעצמה שלפני שיפגעו בה תפוצץ אותם יחדיו, כדי שלא ישאר לבד בעולם. אני לא חושב שניתן להתאושש לגמרי מחוויה כזו. זו הייתה, אולי, הטראומה המכוננת שלה, שהורישה גם לאבי.

*

לאימה של סבתי קראו הדוויג, והיא נולדה בשנת 1891 בברלין. שמה העברי, שצורף כשם שני לשמה הרשמי, היה חנה. הוא כתוב ׳חנה בת-יעקב היילברונר׳, בראש ציור שמן שלה, בו היא עונדת עגילים, ותכשיט מגן דוד תלוי בפתח צווארון התחרה, מלאכת המחשבת, שלצווארה. היא צעירה, שחומה ויפה, מבטה תלוי בעתיד. ציור זה היה תלוי בביתנו כשהייתי ילד. אני זוכר שאהבתי להעביר אצבע על פיתולי המסגרת הזהובה ומסוגננת. חשבתי שהעצב שמביע מבטה הוא שלווה. כילד, נראתה לי כמו דמות אצילית מעולם אחר. לא ידעתי שמתה בשואה כי לא חשבתי על זה. 

היא נוכחה בחיינו גם באופן נוסף. כאשר נולדה אחותי, חמש שנים אחרי, ביקשה סבתי שיקראו לה על שם אימה, וכדי לרצות אותה נוסף לה השם חנה כשם שני. 

סבתא יהודית נתנה את הציור לאבי, ולאחר הגירושים הוא לקח אותו אליו. מאחר שלא היה לו בית משלו תלה אותו בגלריית התכשיטים שהקים ביפו. היא צפתה בעסק גדל ומתמוטט. כשברח להולנד לקח איתו את הציור לשם, והחזיר אותו עמו לארץ לאחר שהצליח לחסל את חובותיו. ימים ספורים לפני שמת נתן אותו לאחותי ׳בהשאלה׳, והוא תלוי כעת בביתה. משפחתה קוראת לדמות המצוירת ׳סבתא חנה מהשואה׳. סבתא יהודית סיפרה לאחותי שכאשר עלתה לארץ הביאה איתה את הציור הזה, מגולגל ונטול מסגרת, שניתן לה במתנה על ידי אימה, ושהוא, וגם כמה תכשיטים שהיו חלק מהנדוניה שלה, היו המזכרת היחידה ממנה. חנה מונצחת כעת בשם ביתה של אחותי. בעת שרשמה אותה במשרד הפנים החליטה אחותי לשנות גם את שמה שלה, להוריד את שמה השני ולהעניק אותו לביתה.

הדוויג חנה הייתה בת יחידה ולפני אחרונה מבין שמונת ילדיהם של הוריה. אביה הגיע לברלין  כילד עני, ובזכות עבודה קשה וחתונה עם ביתו של הבוס הפך לבעלים של בית חרושת משגשג לכובעים. ברלין הפכה בשנת 1871 לבירת הקיסרות הגרמנית, מה שהביא לשגשוג כלכלי ולצמיחתה המהירה. אחד מאחיה מת כאשר הייתה נערה עקב דלקת תוספתן, שהייתה, בימים שלפני גילוי האנטיביוטיקה, נטולת מרפא. זה בוודאי היה כרוך בייסורים קשים. משפחתה הייתה יהודית שומרת מסורת ופטריוטית גרמנית. בבית שמרו על כשרות, אבל לא דיקדקו בכל מצוות הדת. האב חינך את בניו להיות סוחרים מוצלחים ולשם כך שלח אותם למסעות ונסיעות שירחיבו את אופקיהם. כך הגיע אחד מאחיה לוינה, הכרך הגרמני הגדול ביותר באותה תקופה ובירת האימפריה האוסטרו-הונגרית. שם הכיר את ארנולד דונט, צעיר יהודי בן העיר. כאשר הגיע ארנולד לביקור בברלין, בשנת 1912, לרגל כינוס ארגון המתעמלים הציוני ׳מכבי׳ שנערך בעיר, הזמין אותו האח לארוחה בבית המשפחה. כך נפגשו הוריה של סבתי. 

היא היתה בת 21, הוא בן 25. הם התאהבו והתחתנו. ציור השמן היה בוודאי חלק מהנדוניה שלה, הרכוש שהביאה עמה לתא המשפחתי החדש. רואים בו אישה צעירה שעתידה לפניה. כפי שמצופה מאשת איש עזבה את משפחתה שבברלין ועברה לוינה. זו הייתה אמנם מדינה שונה, והמבטא של הגרמנית שדיברו בה היה אחר, אבל אפשר היה להסתדר. לאימו של ארנולד, ברטה, הייתה חנות למוצרי בית ברובע היהודי של העיר. העסקים היו טובים. וינה הייתה בירה אימפריאלית שוקקת, בעלת חיי תרבות סוערים, מרכז העולם. הדוויג התחילה לעבוד בחנות המשפחתית, תחת חמותה. בתם הראשונה של הזוג, רות, נולדה ב-21 ביולי 1914, שלושה שבועות אחרי ההתנקשות ביורש העצר האוסטרו-הונגרי, שבוע לפני שהאימפריה יצאה למלחמה שבסופה תפסיק להתקיים. גרמניה הצטרפה אליה בראשית אוגוסט, ופתאום העולם כולו היה במלחמה. הכל השתנה בעקבות זה. מהלך חייה הופר באופן חסר תקנה. 

*

שיוויון הזכויות שהוענק ליהודים במערב אירופה הניע מספר תהליכים בתוך הקהילות היהודיות. הוא אפשר את השתלבותם המהירה בחברה הכללית כחלק מהלאום החדש שהמדינות השונות שאפו לכונן, ובכך שינה גם את האפשרויות שנפתחו בפני היהודים וגם את תרבותם וזהותם. יהודים שחיו בגרמניה הפכו לגרמנים. יהודים שחיו בבריטניה הפכו בריטים. מדינות הלאום דרשו הזדהות מוחלטת ושותפות גורל מאזרחיהן, והיהודים היו חלק מהאזרחים הללו. עבור רובם זה היה מובן מאליו. כשארצך במלחמה אתה תומך בה והאויב של ארצך הוא תמיד גם האויב שלך. אידיאולוגיות קוסמופוליטיות וזהויות חוצות לאום כמו דת או מעמד התגלו כמשניות לפטריוטיות. הסוציאליזם ואחוות מעמד הפועלים לא מנעו מפרולטרים בני אומות שונות להרוג אלה באלה. כך גם האחווה היהודית והרעיון הציוני. הכל נדחק הצידה למען ניצחון המולדת. פטריוטיות, רגש מסמא, בסיסי ואוטומטי, הייתה הדלק שהניע את מכונת המלחמה.                       

יהודים שירתו בצבאות המדינות השונות שהשתתפו במלחמה הגדולה, ושיעורי ההתנדבות והגיוס מקרבם עלה על שיעורם באוכלוסייה. 

כל אחיה של הדוויג היו בגיל גיוס. יוליוס, אחיה הבכור, היה בן 35 עם פרוץ המלחמה. הוא היה עורך דין. לפי עדות אחות סבתי סירב להיות מוכר כדוקטור מאחר שחשב שיותר מדי ׳טיפשים׳ נשאו תואר זה. מעט לפני המלחמה התחתן עם אלמנה צעירה, שלה היו שני בנים קטנים להם שימש כאב חורג. אימו התנגדה לנישואים ולא השתתפה בחתונה. בעת שגויס הייתה רוזה, אשתו, בהריון, נושאת את בנם המשותף. 

תוכנית המלחמה הגרמנית, ׳תוכנית שליפן׳, התבססה על איגוף הביצורים הצרפתיים דרך בלגיה הנייטרלית. המטרה הייתה הבסת הצבא הצרפתי במהירות האפשרית, כדי להפנות את מירב הכוח לאימפריה הרוסית ולא להסתבך במלחמה בשתי חזיתות. אבל המהלכים המתוכננים לא בוצעו במלואם, ההתנגדות הבלגית לכיבוש הגרמני הייתה חזקה מהצפוי ובריטניה, שלה הייתה ברית עם בלגיה וצרפת, הצטרפה למערכה. הצבא הצרפתי בשיתוף חיל המשלוח הבריטי הצליח לבלום את התקדמות הצבא הגרמני, כך שבמקום מלחמה של תנועה וכיבוש החל להתבסס קו חזית שבו התחפרו הכוחות אלה מול אלה. עוד ועוד כוח אדם, בשר תותחים, גויס, הוכשר במהירות ונשלח להילחם ולמות.

יוליוס, שהיה בעל הכשרה צבאית, גויס לדיוויזיית המילואים השישית, שהייתה חלק מצבא המילואים השלישי. חיילה באו מפרובינציית ברנדרבורג שבפרוסיה, בה נמצאת ברלין. הוא שלח לאשתו ההרה מכתב וסדרה של גלויות המתארות את חוויותיו. הן תורגמו על ידי רות, אחותה של סבתא יהודית, וצורפו לתיאור תולדות משפחתה. אביא אותם כאן, בתיקוני לשון קלים. הם עדות למה שעבר על חייל יהודי-גרמני אחד, בדרכו לקרב. בוודאי נקראו שוב ושוב על ידה ועל ידי בני משפחתו, כמזכרת אחרונה. הם כוללים דיווח על התנאים בחפירות ועל התנהלות החיילים בה, על הציפייה המתמשכת והתקווה לבשורות טובות. אין במה שכתב יוליוס ביקורת או היסוס. הוא שלם עם התפקיד שהוא ממלא, מאמין ומזדהה לחלוטין עם הצד בו הוא נלחם. 

אי שם על שפת הים הצפוני, 30.10.14, השעה 12:10

אהובתי,

למזלי הכניסו אותי לגדוד מס׳1, שמשמש כרזרבה. אספר על מה שקדם.

1000 מ׳ לפנינו משתולל מאז הלילה קרב עז, לגדוד 2 שבחזית עמדה מוגנת מול הבלגים, מאחורי פסי רכבת מוגבהים. אנחנו בשוחות מלאות קש שלמזלנו טרי. בעמדות אלה שכב הלילה גדוד 3. כאשר אנחנו שוכבים, עוברים פצועים, בעיקר מיריות בידיים. ביניהם חיילים מהמשלוח שלנו, שהוכנסו לגדוד 2 ויצאו אתו לקרב. רק מעטים נהרגו. כרגע מעבירים שתי קבוצות שבויים בלגיים, בנות 30 ו-60 אנשים. ביניהם כמה קצינים. וכך נשב כאן כמה שעות, אולי כל היום. 

אתמול בבוקר מוקדם קבלנו קפה מן המטבח הצבאי; יכולנו לאכול ארוחת בוקר ולנקות את הרובים. מפקד הגדוד, שהגיע עם המשלוח שלנו, סא״ל הולצקי (Oberlt. Holtzkey) ברך אותנו קצרות, הבטיח את עזרתו לכל אחד, ודרש משמעת מוחלטת. אני הרי במדים מאז גיל 12 ומשמעת היא בעצמותי. אין אני יודע דבר אחר אלא לציית לפקודה. רק כך מנצחים במלחמות. 

…ב-11:00 נערך מפקד. רס״ן קלרמן, רווק לא צעיר עם זקן קטן אפור, ומקל נצחי ביד, ברך את המילואים. בין היתר סיפר, שגנבו בלילה את שמיכתו, כאשר שתה מרק, וביקש שלא יגנבו עוד.

קשה להתקדם, מפני שבשטח תעלות רבות אותן הבלגים ממלאים מים וכל אחת ואחת צריך לכבוש לחוד: אנחנו במלחמת ביצורים. האויב שלפנינו הם חיל מצב באנטוורפן; המורל שם נמוך; קרה, שהבלגים עצמם הניחו מעברים בלילה, כדי שנוכל להתקדם ביתר קלות. כאשר אנחנו מתקרבים, הם נכנעים בהמוניהם. הם לא יכולים לסגת בגלל האנגלים, ששוב ושוב תופסים עמדות חדשות ודוחפים את הבלגים קדימה תוך יריות. על כך סיפרו שבויים. בכלל שמענו, שהתושבים שינו את דעתם על האנגלים, כי הם מתחילים להבין שהם רק בשר תותחים עבורם. לכן בגנט היחס אלינו מצוין, באשר לאספקה ואיכסון, כפי ששמענו מחיילים שעברו שם.

לא צעדנו מרחק רב… 2-3 ק״מ מעבר לגשר צף שכוחות חלוץ בנו מעבר לאחת התעלות. שם היו שוחות שתפשנו. לימיננו הייתה חווה הרוסה. היו שיכלו להשתמש בשוחה כפי שהיא, אני ו-2 חיילים הצטרכנו להכין חדשה. היית צריכה לראות אותי כעובד אדמה, וכאשר אני סוחב אלומות. מצאתי מריצה אותה מילאתי והובלתי למקום. זה קל יותר מאשר לסחוב אלומה אלומה. השוחה נבנתה כ-1.50 מ׳ לתוך גדה משופעת של תעלה קטנה; בדופן האחורי עומקה היה 1 מ׳; בצד שמאל וימין נשארו דפנות דקים מאדמה. לגג שימשו מוטות וקרשים מתוך החווה; מי ששיחק מזלו מצא דלתות שלמות או מדפים מארונות. מעל זה שמים עשב, גושי אדמה, קש; תמיד מערימים קש כמה שאפשר גבוה יותר. את הכניסה סוגרים באלומות. לעיתים קרובות חיילים גומרים עבודה זו – ואז מגיעה הפקודה: לעזוב, קדימה! הפעם גורלנו היה טוב יותר. לאחר שבנינו את מאורת הלילה יכולנו להתרחץ הודות למשאבה שעדיין פעלה בבאר ובעזרת קערה חלודה. כותונת תמימה של ילד קטן שמשה מגבת. המים לא היו ראויים לשתיה, הם סרחו. למי באר תמיד יש טעם של מלח. את המים למטבח מביאים בכמויות גדולות במשלוח, ולנו היה מזל: לא הצטרכנו לחכות לזה. קרוב לעמדתנו, פצצות גרמו לבורות עמוקים עגולים באדמת החמר הרכה ובאחד מהם נאספו מי שתיה רעננים, מהם שאבנו בשמחה. אנחנו זהירים מאוד בקשר לשתיית מים.

ברגע זה עפה יונה מעלינו גבוה בשמים – מראה שובה לב. 

אחרי שמצאנו מים, צליתי על תנור בחווה שומן במכסה של סיר והכנסתי חתיכות נקניק ולחם – היה טעים מאוד!

כרגע עפו מעלינו פגזים – ד״ש מהאנגלים. הם התפוצצו 1000 מ׳ מאחורינו. על ידינו מוצבים תותחים העונים כפי שצריך. תוך יומיים התרגלנו לרעש הירי עד כדי כך, שכבר אין שמים לב. 

עבודת הבישול הצטרכה להתבצע בזהירות מירבית, כדי שזוהר האש לא יגלה אותנו לאויב. כיסינו את חלון המטבח ושמנו קרש לפני התנור. שני חברי לשוחה היו אסירי תודה על שהזמנתי אותם לארוחה, אחרת לא היה להם מה לאכול לארוחת ערב אלא לחם יבש. בצהרים, כשנכנסנו לעמדות, קבלנו מהמטבח מרק עם אורז טעים, עבה; בערב שלחו קפה. ואח״כ הגיע הזמן לישון. שמנו את האלומות לפני המשכב, עבות ככל האפשר; אח״כ קיבל כל אחד סיגריה והתעטפנו שלושתנו ב-2 השמיכות ששני חברי הביאו; כך ישנו צמודים וחמים. בלילה ב-01:30 התעוררתי מיריות עזות מרובים ותותחים; עד אז ישנתי היטב, אך לאחר מכן פחות. בבוקר, ב-04:30, עזבנו את המקום במנוסה: כאשר מי הים עלו בגאות, הבלגים פתחו את שערי המים, המים בתעלות עלו ונכנסו גם לשוחתנו. טיפסנו על הגג ובנינו משכבים אחרים מן האלומות. יקירתי, כאשר קוראים על זה, הדבר נשמע יותר מסוכן בהרבה מאשר במציאות. המים לא היו עמוקים, רק ברחנו מפני הלחות. הבוקר קבלנו שוב קפה טוב, ואח״כ התקדמו דרך של רבע שעה. אני מסיים, כי אני רעב. בבקשה, אל תדאגי, המצב אינו מסוכן, כפי שאתם בבית עלולים לחשוש. רק דרוש מאמץ גופני, וככל שידוע לכם, זה לא איכפת לי. אני מקווה שהמכתב יגיע אליכם בקרוב, ושקיבלתם גם את שורותי מאתמול. אם ברצונכם לשלוח חבילה – קוניאק בבקבוק לא שביר…

ד״ש לבבית, הרבה, הרבה נשיקות

יוליוס

חביבתי, תכתבי גם מה שלומך; את רואה, אין אני מסתיר שום דבר, כי זה מדאיג אותך פחות, מאשר אם אני לא מוסר דבר. ד״ש לאבא ולאמא, לבנים, ולאמך.

יוליוס 

הגלויה הבאה מתוארכת שלושה ימים אחר כך. ניכר שנכתבה תוך כדי תנועה, כעדכון חטוף. 

2.11.14

רעייתי האהובה,

אתמול – 24 ק״מ מסע, שעברו עלי ללא סבל מיוחד. בדרך – מנוחה בצהרים. בערב לינה באחד הכפרים. לאחר זמן רב שוב ישנתי במיטה, אך לבוש, כי אם אנו נקראים לפעולה בלילה, אין פנאי להתלבש, וודאי לא לי. אחה״צ יכולתי להתרחץ, להתגלח. חבר נהדר ידע לבשל מרק תפוחי אדמה ומכיוון שיכולתי לתרום שומן, קיבלתי כמה תוספות. יש להניח שלפנינו ימי מסע אחדים. יום יום אנו רואים מטוסים, ולראות איך יורים עליהם, גורם סיפוק רב. אתמול בלילה והיום אנו שומעים ירי תותחים ללא הפוגה. כאן מספרים שננסי (עיר בצפון מזרח צרפת) נפלה עם 70,000 שבויים. האם זה נכון? את תדעי. נא לשלוח לעיתים עיתון. מה שלומך, יקירתי? אני מקוה בקרוב לשמוע ממך. אולי בסביבות ה-10. 

ד״ש והרבה נשיקות

יוליוס

יום אחר כך הוא כותב שוב. כנראה שקיבל בינתיים מכתב או גלויה ממנה, והוא עונה על השאלות שהפנתה אליו.

בעורף.

3.11.14

יקירתי, 

אני מקוה שמכתבי מגיעים אליך, כי את ודאי מודאגת מאוד; אם לא תקבלי מכתב, תתחשבי בכך, שהמכתבים שלנו עוברים לעיתים דרכים עקלקלות ולכן הם זמן רב בדרך. טרם השתתפתי בקרב.

את שואלת, מה לשלוח לי. ראשית כל – לא יותר מדי, כי התרמיל לוחץ למרות שאני משתדל להכניס מעט ככל האפשר. הכי חשוב לי שומן אווזים, כי אנו חיים בעיקר מלחם צבאי. אולי תוכלי לשלוח את השומן בקופסאות פח שטוחות. אני מבקש גם שוקולדה וסוכריות מנטה, ולעתים עיתון, אולי מהדורת סוף שבוע עם סיכומים על מהלך המלחמה. בכל מקרה אין הרבה זמן לקרוא. אתמול עוד שהינו בשקט יחסי באחד הכפרים, בערב שמרתי ובשעה 24:00 היתה אזעקה. אח״כ יצאנו למסע עד 04:00 ובנינו בורות, כדי שהאויב לא יוכל לירות עלינו במרוכז. אנחנו שוב ברזרבה ויכולתי להתרחץ 3 ימים רצופים! זה מזל גדול. אתמול, בכפר, גם יכולנו לאכול לשובע.

ד״ש לבבית, אהובתי, הרבה נשיקות; ד״ש להורים ולבנים ולידידים

יוליוס

למחרת הוא מפרט מעט יותר על שתיאר בקצרה. אולי הוא חושש שרק חלק ממכתביו יגיעו ליעדם ולכן חוזר על דבריו. הבקשה לשומן האווזים המותך (׳שמאלץ׳) מבהירה את חשיבות העורף בדאגה לאספקה לחיילים. ברלין אמנם במרחק 900 ק״מ אבל החבילות הנשלחות ממנה מסייעות בתזונתם. הקשר הדו-כיווני הוא גם בעל משמעות רגשית, כמובן. רוזה היילברון, אשתו, נמצאת עם יוליוס בשוחה בבלגיה, והוא איתה בברלין. הקרב, שהוא שב ואומר שעדיין לא השתתף בו, הוא גם הקרב שלה. 

בשוחה, 4.11.14

ידידתי,

אתמול יום רגיל. ביום שלפניו יצאנו לדרך ב-24:00 בלילה, צעדנו עד 04:00, תפשנו עמדות נוחות, בהן שכבנו כל היום. בערב: ״הכון״ ובמקום לבלות את הלילה בוילה הנאה התקדמנו עד לשוחה מסוימת שכוסתה מהר לשם אבטחה – אך אין מה להשוות עם המקום הקודם. ובמיוחד קשה היה, כי שרר קור עז וסבלנו מאי-נוחות. שמחנו כשיצאנו משם למחרת, לאחר שתיית כוס קפה שהיינו זקוקים לו מאוד ושהצטרכנו לקחת ממקום במרחק חצי שעה הליכה. כעת חפרנו בורות ובהרגשה של בטחון אנו יושבים בהם ומחכים לבאות. טרם השתתפתי בקרב.

כבר בקשתי לשלוח לי שומן, ואני זקוק גם לגלויות ומעטפות, אך לא יותר מדי בגלל המשקל. אין פנאי לחשיבה נורמלית. אם אני לא כותב, כמו עכשיו, אני ישן או חוטף תנומה ביושבי על התרמיל ולועס טבק. אני מקווה ששלום כולכם טוב ומברך את כולכם מקרב לב; כאשר אני שוכב בבורות, אני חושב לפעמים על החדר שלנו המרוהט במהגוני אדום – ועליך, המלכה שבו. כאן מסתפקים במועט. נשים כמעט אין רואים.

ד״ש חמה ונשיקות

שלך יוליוס

האם הכתובת של אריך נכונה? האם אינה דיוויזיית המילואים ה-44?

בזמן ההמתנה יוליוס כותב אליה ולשאר בני משפחתו. לכן הוא מברר את כתובתו הצבאית של אחיו הצעיר, המגוייס גם הוא. העפרונות שלקח עמו מתקצרים. שדה הקרב קרוב. שמועות בקרב החיילים עוזרות להתמודד עם הפחד שהוא בוודאי חש. האם הוא מרגיש שאלו דברי פרידה?

9.11.14

חביבתי,

זה יומיים אנו שוכבים פה בשוחה בקו השני ואין לנו מה לעשות. נמים, קוראים, כותבים. בערב ובבוקר, בדמדומים ובערפל, חיילים הולכים להביא אוכל וקפה, חבילות סיגריות ודואר. לצערי עדין לא היה יכול להגיע מכתב מכם. אני מקוה שלפחות את תקבלי את מכתבי.

כאשר שוכבים בבור זה, 2 מ׳ אורך, 1.25 מ׳ רוחב, 1 מ׳ גובה, חושבים רבות – ומה יפה יותר מאשר זיכרון השעות היפות הרבות שעברו עלי. כאן חיים שנית את העבר ולעיתים קרובות את בזרועותי הריקות.

אם שוב תשלחי דבר מה, הוסיפי בבקשה עפרונות עם מכסה. אין לי כבר ואין אני יודע איך אוכל להשיגם.

הארץ שוממה, עזובה כמעט לגמרי, הרוס הכל. מאחורינו בוער אסם, מירי הצרפתים. אמש קבלנו בשורה טובה מהחיילים, שהביאו אוכל: לפי הודעה מטעם חיל האוויר, האנגלים יוצאים מכאן; זה יקל עלינו; אולי לאפריקה, למצרים. העיתונים האחרונים שלנו הם מ-1.11. מה שקרה בינתיים אין אנו יודעים.

ד״ש לכולם, תבקשי נא שיכתבו לי, עם כרטיס תשובה, אחרת אין באפשרותי להשיב; תכתבי לי גם, בבקשה, למי במיוחד עלי לכתוב.

ד״ש חמה לך והרבה נשיקות

שלך יוליוס

יוליוס הוכרז כנעדר ב-10.11.14. משפחת היילברון ציינה את יום הזיכרון בתאריך העברי של ההודעה על העדרותו, כ״א בחשוון.

הוא היה אחד מכ-20,000 הרוגים ונעדרים גרמנים שנמנו במסגרת ׳קרב איפר הראשון׳. כלל האבדות של הצבאות השונים שהיו מעורבים בו, הבריטי, הצרפתי, הבלגי והגרמני, עלה על 200,000. הקרב הסתיים עקב ההתשה של כל הכוחות המעורבים, ללא הכרעה ברורה. הוא הביא להתקבעות קו חזית מחופר בין שני הצדדים, שלא ישתנה משמעותית עד סוף המלחמה.  

בנו של יוליוס, ארתור, נולד כחודשיים וחצי לאחר מותו. סבתו, אם אביו, המשיכה להתנכר לו עד יום מותה. גם הוא שינה את שמו לאחר שעלה לארץ והפך מארתור היילברון לאטה מירון. הוא חי ומת בקיבוץ גבעת חיים איחוד. בנו הצעיר, יעקב (ינקי) מירון, נפל  בעת כיבוש העיר אל-עריש במלחמת ששת הימים.

*

בתמונה שנשמרה באלבומה של רות, אחותה של סבתי, נראית הדוויג חנה דונט, אימה, מציגה את ביתה הבכורה לראווה. היא אוחזת בתינוקת שעדיין לא יכולה לשבת לבדה. שתיהן מביטות לאותה נקודה. אולי זה חפץ שמנופף הצלם, כדי למקד בו את תשומת לב התינוקת. הדוויג לובשת חולצה מהודרת וחצאית ארוכה וכהה. שיערה הכהה והשופע אסוף. מבטה עצוב ומהורהר, החיוך שלה קפוץ, מלאכותי קצת. כף ידה של התינוקת, הלבושה כותנת לבנה, פשוטה לפנים. היא נושכת את שפתיה. בלורית מזדקרת בשערה. ברקע, צילום או ציור מטושטש,  ובו נראים עצים ואחו. הדמיון בין הדיוקן המצוייר ובין הצילום ברור עד כדי כך שאני יכול לדמיין שהדוויג המצולמת, בת ה-26, מנסה לחקות את הבעתה ותנוחתה של בת דמותה המצויירת. צילום הסטודיו הזה בוודאי לא היה זול, בזמן מלחמה. הוא נועד לשמש מזכרת, ואולי נשלח להוריה בברלין. איזה יפה הבת שלנו, הם ודאי אמרו לעצמם בגאווה. אבל הקמטים בצדי הפה והעיגולים השחורים מתחת לעיניים מספרים שלא קל לה.  

אני מנסה לפענח את גיל התינוקת. כנראה שצולמה לפני שנודע להדוויג על מות אחיה הצעיר, אותו אריך שבכתובתו התעניין יוליוס, אחיה הבכור, באחת מהגלויות האחרונות שכתב. הוא נהרג בראשית יולי 1915, מעט לפני שמלאו לבתה שנה. קצת אחר כך גויס ארנולד, בעלה, לצבא האוסטרי. הוא שירת שם כשנה וחצי ושב הביתה כאדם שבור. אח נוסף שלה, אלכס, שהיה מבוגר ממנה בפחות משנתיים, נהרג בשנת 1917. כך ששלושה מאחיה נהרגו במלחמה, נפלו בשם המטרה הכושלת והאמונה בכוחה של הקיסרות הגרמנית לנצח כל אויב. אח נוסף, חמישי מתוך שבעה שהיו לה, מת בשנת 1924 מגידול במוח. משני הנותרים, אחד, פליקס, התאהב, עוד לפני המלחמה, בזמרת אופרה איטלקיה, יהודיה ממוצא ספרדי. היא הפסיקה לשיר לאחר שהתחתנו. לא היו להם ילדים. האח האחרון, גאורג, התחתן עם אישה נוצרית. אימו נידתה אותו מהמשפחה, אבל כאשר נפצע במלחמה מקליע שחדר לריאתו טיפלה בו עד שהחלים. גם לזוג זה לא נולדו צאצאים. אימה של הדוויג מתה בשנת 1930, ואביה בשנת 1935. ממשפחת היילברונר, שהיה נראה לרגע שתהפוך למשפחת סוחרים גדולה ועשירה, כמעט לא נשאר זכר. 

* *

סבתי, לילי (יהודית) דונט, נולדה בחורף האחרון למלחמה, בחודש פברואר 1918. וינה, עיר הבירה האימפריאלית, הייתה מורעבת ואומללה. שדות ההרג של המלחמה היו אמנם רחוקים, אבל היא הורגשה בעיר בכל זאת. היוהרה הריקה של הקיסרות האוסטרו-הונגרית, שחשבה שתצליח למחוץ את סרביה ופתחה במלחמה, הובילה אותה אל סופה. אינפלציה של מלמעלה מ-1000% חיסלה את חסכונות המעמד הבינוני והחוסר במזון ובמצרכים בסיסיים פורר כל סולידריות חברתית. שמיכת הטלאים הלאומית והאתנית ממנו הייתה מורכבת האימפריה נפרמה. האימפריה התפוררה למרכיביה עוד לפני סוף המלחמה. בקיץ 1918 הכתה בעיר מגיפת השפעת הספרדית, והפילה בה עוד אלפי מתים. בנובמבר הסתיימה סוף סוף המלחמה, וזה היה גם סוף הקיסרות האוסטרית. בהסכם שהביא להקמת הרפובליקה האוסטרית החדשה ב-1919 נאסר עליה להתאחד עם גרמניה. וינה הפכה ממרכז משגשג של אימפריה ענקית לעיר בירה גדולה מדי של מדינה בינונית ושולית. מלחמת העולם השנייה הייתה באוויר, זה היה זמן של התאוששות מטרגדיה גדולה והכנה לקטסטרופה גדולה ממנה. 

איזה עתיד יש לך, כאשר אתה נולד ומתבגר בזמן כל כך דרמטי, של אכזבות ואבדן וסבל, איך אפשר לתת לזה משמעות? משפחת אביה יכלה לעזור, להקל על המשפחה הקטנה והאומללה בה גדלה סבתי, אימא, אבא ושתי בנות. אבל המשפחה הזאת בגדה בהם. 

משפחת דונט שרדה, אבל סבתי ואחותה התנתקו ממנה. אמן ואביהן, ארנולד והדוויג דונט, נפתלי וחנה בשמם העברי, ננטשו למוות, הופקרו. כיצד אתה חי, בצד גזירות גורל שאין קשה מהן, בחירות בלתי אפשריות, גורל עיוור שמכה בכוח? 

*

בזמן הזה אני מנסה להיעזר בנסיונה של סבתי, להבין את שעבר עליה ועל משפחתה, כדי להבין את מה שעובר עלי ועל הקרובים לי. למרות שאנחנו שונים ממנה בכל אנחנו גם קרובים. אהובתי, בתי ואני נמצאים בשהות זמנית בפריס, בזמן השתוללות הסופה בישראל, ביתינו, אליו אנו חוזרים בעוד כחודשיים. זו המשפחה שלי, עכשיו ותמיד, ומנחם אותי לחשוב שהיא יכולה לצלוח הכל. הזמן שנותר הוא עת חסד, לפני שאצלול לגל הצונאמי שממשיך לעלות ומטלטל את הכל. אני מנסה להשלים את עבודת השורשים מפעם, להתאים אותה לזמן הזה כי בדור הבא תהיה כבר חסרת משמעות, עבר רחוק מתקופה אחרת, מיתולוגיה משפחתית רחוקה ונשכחת, חלק מהזמן שלפני. 

בכתיבת חלק זה נעזרתי בספרו של טים גריידי, A Deadly Legacy: German Jews and the Great War   (אוניברסיטת ייל, 2017) : https://www.amazon.com/Deadly-Legacy-German-Jews-Great/dp/0300192045

מאת Uri Yoeli | פורסם בUncategorized, היסטוריה וכל זה, טון מלומד, כאילו שאני יודע משהו, פרוייקט המשפחה | גם בתגים , , , , , | לכתוב תגובה