ארכיון תג: מפות

צריך לדבר על הרבי – התחלות

לאולם הקטן בו גרתי היו שתי דלתות מתכת גדולות, שאחת מהן פנתה אל חדר המדרגות והשנייה אל המרפסת שתפסה את תשומת ליבי מלכתחילה. כשבנו את הבניין, באמצע שנות השבעים, הייתה מרפסת זו משותפת לכל המשתמשים בקומה, ונועדה לספק גישה למעלית לצורך פריקה וטעינה. כמו כן מוקמו בצידה האחד שירותים משותפים. אבל בשלב זה של חיי הבניין כל האולמות כבר התקינו להם שירותים מאולתרים פנימיים, כך שאיש לא עבר בחלק המרפסת שהקיף את ביתי והיא הייתה בפועל פרטית לגמרי.

ברוב הזמן שמרתי את דלת המתכת מוגפת והסתגרתי בפנים, צולל יותר ויותר למה שהיה, כפי הנראה, תקופת משבר עמוק. מדי פעם, כשהייתי זקוק לקצת אוויר, יצאתי למרפסת, הסתכלתי על הרחוב, ניסיתי להבין איפה אני נמצא.

הבניין ניצב בנקודה הנמוכה ביותר ברחוב, בצומת המפגש שלו עם רחוב קטן אחר, המחבר בינו לבין דרך אילת. בצומת הזו יש ברחוב עיקול קטן, ושתי זרועות נמתחות לשני כיוונים. מזרחה, הרחוב מטפס במעלה גבעה, לכיוון איזור תעשייה בנוי מבני בלוקים נמוכים, רחוב אברבנאל ושכונת פלורנטין. הצד השני פונה דרום מערבה, לכיוון רחוב אליפלט ויפו. שם נראה מהמרפסת צריח מחודד של מה שגיליתי מאוחר יותר שהוא ׳כנסיית עמנואל׳, שנמצאת במרכז שכונה קטנה, המושבה האמריקאית גרמנית. הרחוב רחב ופתוח בנקודה זו, ומאחר והמבנים שבעברו השני נמוכים ניתן היה לראות צמרות עצי שקמה גדולים המקיפים חצר בית ספר נטוש ואת מגדלי התאורה של איצטדיון בלומפילד. בזמן משחקים היו עולות משם נהמות הקהל, שירי עידוד, שאגות שמחה ואנחות אכזבה. גם קריאות המואזין הדהדו ממרחק בזמנים קצובים. לא היו מדרכות ברחוב, והולכי רגל, אופני משלוחים, אופנועים, מכוניות ומשאיות חלקו בו, במחול משותף, צורם לעיתים, של מי מוותר למי ומתי. סחורות וחומרי גלם הובלו מפה לשם, פלטות עץ, רהיטים בשלבי גימור שונים, גלילי בדים. אנשים הלכו משם לפה, לעבודה וממנה, או בדרך למרכז בריאות הנפש שנמצא בבניין מחופה שיש, זר ומוזר, באמצע איזור התעשייה. זה היה בלאגן מעניין לצפייה.

הרבי מבכרך, כך קוראים לרחוב, מספר 14. אתם מזומנים לבקר אבל לא תראו את אותם דברים. כמעט הכל השתנה. ככה זה, כמובן. דברים משתנים. הגעגועים לעבר אינם מצביעים על כך שהיה יותר טוב, רק אחר.

*

הרחוב שלי מופיע על מפה שהודפסה ב– 1880, ושהוכנה על ידי מישהו שגר לא רחוק מכאן, בבית עץ צבוע ירוק, במושבה האמריקאית גרמנית. הבית צבוע ירוק עכשיו, כמובן, אך אין שום סיבה להאמין שהיה כך כבר אז. והמושבה האמריקאית גרמנית הייתה למעשה גרמנית לגמרי בזמן הזה. זה סיפור מסובך, אבל לא בלתי ידוע, אחד מהקוריוזים של ראשית ההתיישבות המערבית בארץ. הוא קשור בתהליכים פנימיים שעברו חברות נוצריות במקומות רחוקים מאוד מכאן, שהובילו להגירה משיחית לארץ הקודש. רעיונות מופשטים, אמונה, שאפתנות ואומץ הובילו קהילות שלמות להרפתקאות בעלות סוף רע, וכל זה השאיר עקבות קונקרטיות לגמרי, בניינים ורחובות, במרחק שתי דקות הליכה ממרפסתי.

נתחיל באמריקאים. הם באו קודם. מרחבי ניו איגנלנד, צפון מזרח ארצות הברית, ובעיקר משתי עיירות דייג קטנות באזור שנקרא נהר האינדיאנים, Indian River, במדינת מיין, לא פחות, מקום שאין שונה ממנו ומיפו. זו הייתה קהילה שהורכבה ממשפחות של בעלי מלאכה, חקלאים, דייגים וסוחרים. מטרתם המוצהרת הייתה הקדמת הגאולה השנייה, שובו לעולם הזה של ישוע המושיע, וזאת באמצעות עידוד שיבת היהודים אל ארצם. מנהיגם היה מטיף כריזמטי, שחור שיער ועיניים, קפוץ שפתיים, שלרגל המסע אליו הוליך את צאן מרעיתו שינה את שמו, שהיה קודם סתם ג׳ורג׳ אדאמס, לג׳ורג׳ וושינגטון יהושע אדאמס.

העיירות האלה תמיד היו שוליות ומבודדות. היום הם מקומות עניים שאוכלוסיותן, הלבנה ברובה הגדול, מזדקנת. ויכוח עיקרי בישיבות מועצת העיר של אחת מהן היה אם לשפץ, או אולי פשוט לנטוש ולוותר על בית העירייה המתפורר. בסוף הוחלט לשפץ, ואתר האינטרנט העירוני כולל דיווחים מפורטים על התקדמות העבודה. פריט ההיסטוריה המוזר הקשור בהן, הספינה שהובילה את קודמיהם הרחק מזרחה, הוא חלק מהמיתולגיה המקומית. 

[ניתן לראות דוגמא באתר זה, המרכז אתרים היסטוריים מקומיים ויוצאי דופן: https://www.atlasobscura.com/places/nellie-chapin-day-memorial, או בערכי הויקפדיה  והאתרים העירוניים של הערים אדיסון: https://en.m.wikipedia.org/wiki/Addison,_Maine וג׳ואנספורט: https://en.m.wikipedia.org/wiki/Jonesport,_Maine]

מצבת אבן קטנה אך מטופחת מספרת על אותה ספינה שיצאה מכאן, נושאת עליה 157 מהגרים, שלקחו איתם כלי עבודה, מכונות חקלאיות, זרעים, רהיטים ואפילו בתים מוכנים להרכבה שיוצרו במפעל נגרות סמוך. זה היה כוח נחיתה המסוגל לספק את צרכיו בעצמו. המודל אותו חיקו היה של ה׳מייפלאוור׳, הספינה שהביאה את ׳האבות המייסדים׳ מאנגליה לאמריקה. המושבה שהתכוונו לייסד הייתה אמורה להיות מעין מגדלור שישנה את מהלך ההיסטוריה, לא פחותScreen Shot 2018-06-27 at 3.02.15 PM

קל לפטור כל זאת כאמונת הבל של כת מאמינים שנבעה ובאה לשרת את כשלי אישיותו של ג׳ורג׳ אדאמס, השחקן השייקספירי הכושל, השתיין והרמאי. ברור שהוא אחראי במידה רבה לטרגדיה שבאה עליהם, אבל המהגרים, החלוצים בעיני עצמם, לא היו קורבנות פאסיביים, והאמונה והנכונות שלהם לפעול על פיה צמחו במקום ובזמן בהם חיוניו אינגלנד, מעט אחרי מלחמת האזרחים האמריקאית. המלחמה הביאה איתה משבר כלכלי וחברתי, עודדה גל התעוררות רוחנית וערערה תפישות מסורתיות. ניתן היה להבין את המלחמה ולתת לה משמעות כחלק מדרמה אלוהית, הדורשת תיקון מוסרי בעולם הזה על מנת להביא לגאולה. חזרת עם ישראל לארץ הקודש הייתה תיקון שכזה. הטכנולוגיות שהתפתחו בזמן המלחמה, תיעוש ומיכון, היו חלק מכלי הגאולה העתידית. אדאמס הילל את ׳המחרשה הזזה של ג׳והנסון׳, ואת ׳המקדח בעל הפעולה החוזרת הכפולה של סמית׳׳ ככלים שיאפשרו את ההתיישבות ההמונית של בני ישראל בארץ שהובטחה להם על ידי האל. גם הבתים המוכנים שהביאו אותם המהגרים הם חלק מאותו הקשר. השמות שהוסיף אדאמס לשמו המקורי עוזרים להבהרת משמעות מעשה ההגירה: וושינגטון כמייצג של רוח אמריקאית ויהושע כמנהיג בני ישראל המתנחלים מחדש בארצם.

אבל זו לא תקופת התנ״ך, והנחיתה בחוף יפו לא דמתה למעבר הירדן. כל ההכנות והתיאומים לקראת הגעת הקבוצה התגלו כלא רלוונטיים, ולאחר ימים ארוכים בהם נפרק כל ציודם והובל ברפסודות מאולתרות אל חוף הים נטשה הספינה התלת תרנית והמהודרת את המהגרים במחנה זמני שהקימו במה שהיה המזבלה של העיר, סמוך לבית קברות שבו נקברו בחופזה מתי מגפת כולירה שהכתה ביפו לאחרונה. בששת השבועות בהם שהו במחנה זה מתו כעשרה מהם.

הנה צילום המחנה הזה, עגום מאוד למראה, מגודר חביות וחלקי בתים עתידיים. ניתן לראות את בני הקהילה, מכונסים במרכז, חלק מהם נושאים מטריות, ואת האוהלים המאולתרים שהקימו, המשמשים כמחסות. הם מבודדים מסביבתם, מסוגרים במתחם הדחוס. האוהל הגדול ביותר הוא הכנסיה, אשר צלב עץ קטן מוצב על גגה וצלבים גדולים מצויירים על לוחות העץ שבצדדיה. משמאלה נמצא כפי הנראה שער הכניסה, הסגור כעת. סוס בודד, מאוכף, קשור לגדר החיצונית, ופרט לו אי אפשר להבחין בחיות משק. למרות שהמצולמים כאן אולי עדיין מאמינים שיצליחו בדרכם, זהו למעשה מחנה פליטים. כשישים מהם ימותו בשנה הקרובה, שאחריה רובם הגדול יהפכו חסרי כל, ויאלצו להתחנן לסעד ולחילוץ. ארבע ספינות שונות יובילו קבוצות קבוצות מהם חזרה לארצות הברית, כשעל אחת הספינות הללו יהיה מרק טוויין, שהתלווה לטיול תיירותי אל ארץ הקודש וכתב טור סאטירי על חוויותיו לעיתון קאליפורני, שפורסם אחר כך בספר שכותרתו ׳התמימים בחוץ לארץ׳. הוא תיאר בהומור ובלגלוג את קבוצת בני הקהילה האומללים, מוכי הגורל, ובכך קיבע את דימויים בהיסטוריה.

Screen Shot 2018-06-27 at 6.05.31 PM 

פחות משלושים מהם, חלק זעום ממי שיצא למסע, ישארו ביפו. ומאחור ישאר גם לא מעט נדל״ן, נכסי דלא ניידי, כלומר רכוש שאינו ניתן לטלטול, כמו האדמות שרכשו והמבנים שבנו. מצחיק שרוב המבנים הללו טולטלו בעצם לכאן, 10,000 קילומטר מהמקום בו יוצרו.

וישאר זכרון שלהם, טבוע במרחב באמצעות השם שנתנו בני המקום והעיר לרחוב הקטן שתחם את השכונה שנטשו, רחוב האמריקאים, אל אמריקאן.

האמריקאים היו קוריוז מאחר והשפעתם על המרחב העירוני הייתה, בסיכומו של דבר, שולית מאוד. השינויים שעברו העיר והאזור בתקופה זאת, סביב אמצע המאה ה– 19, היו דרמטיים, וההגירה המשיחית אליה הייתה גורם משני ומבוטל.

השינוי העיקרי הייתה התפתחות של חקלאות מסחרית, מבוססת יצוא, בעיקר של תפוזים. אדמת השטחים שהקיפו את יפו התאימה מאוד לכך, ומפלס מי התהום היה גבוה, כך שהיה קל מאוד לחפור בארות שיספקו מים רבים לעצי ההדר הצמאים תמיד. עיבוד השטח נעשה במאות גינות נפרדותיחידות שטח בינוניות, שמשפחה אחת ומספר פועלים קטן מסוגלים לטפל בהן, פרדסים מתוחמים שמבנה באר במרכזם, רובן בבעלות משפחות עשירות מקומיות או מוסדות דת. אוכלוסיית העיר צמחה במהירות, כשהרוב הגדול של המהגרים אליה היו פלאחים, חקלאים ממצרים, כמו גם מחפשי הזדמנויות מאזורים אחרים בסוריה הגדולה, בילאד אשאם. מצד אחד צמחו בה שכונות עירוניות צפופות, שאלמנשייה היא העיקרית שבהן, ומצד שני כפרים חקלאיים קטנים, כמו אבו כביר. לאירופה היה תפקיד חשוב בתהליך הזה, כיעד השוק העיקרי של היצוא החקלאי, אבל אין לטעות ולהתעלם מכך שהוא הובל על ידי יוזמות מקומיות. הזלזול וההתעלמות של אדאמס ובני מושבתו מהתנאים והנסיבות המסויימים, המחשבה היהירה לפיה ניתן ורצוי להסתמך רק על מה שהביאו איתם, גרם לזה שהמקומיים ניצלו אותם ככל שרק יכלו. המשפחות ששרדו ונשארו היו אלה שהצליחו להשתלב בפעילות הכלכלית המקומית תוך ניצול יתרונותיהם היחסיים, בעיקר בענפי התיירות והתחבורה. הן עסקו במלונאות ובאירוח, כמו גם בשירות כרכרות, וכל זה בשוליה של יפו, על גבול רצועת הפרדסים. הסתבר שלגבעה הזו, שנדמתה כמקוללת כאשר בנו עליה החלוצים ממיין את בתי העץ שלהם, היה מיקום לא רע בכלל.

[סיפור המושבה האמריקאית ידוע ומוכר, כשאחד הגורמים המרכזיים לכך הוא פעילותם של בני הזוג ג'יין וריד הולמס, תושבי מדינת מיין, אשר רכשו בשנת 2002 את אחד מהבתים המקוריים של המושבה שהיה מיועד להריסה, שיפצו ושימרו אותו בדקדקנות והקימו במקום את ׳בית ידידות מיין׳: http://www.jaffacolony.com. זה מקרה מרתק של יוזמת שימור ומחקר ׳מלמטה׳, אשר משפיעה על הנראטיב ההיסטורי. גרסה מעניינת של הסיפור, כתובה היטב וכוללת מקורות ראשוניים מרתקים אפשר למצוא כאן: https://downeast.com/strange-pilgrimage/ . מיכאל אורן, שהיה שגריר ישראל בארצות הברית, וכעת משמש כסגן שר במשרד ראש הממשלה וכחבר כנסת מטעם מפלגת ׳כולנו׳, פרסם ספר הסוקר בפרוטרוט את מעורבותה המתמדת והעניין המתמשך של ארצות הברית ותושביה במזרח התיכון:  Michael  B. Oren, Power, Faith and Fantasy, America in the Middle East, 1776 to the Present, W. W. Norton & Company, New York, 2007]

האפיזודה של מושבת אדאמס האמריקאית נמשכה כשנה, בשנים 1866 – 1867. הנוכחות של הטמפלרים, מי שהחליפו אותם על הגבעה, ושבגללם היא נקראת המושבה האמריקנית גרמנית, נמשכה למעלה משבעים שנה.

סיפורם פרוש כולו, ברמת פירוט מפתיעה, בתיק תיעוד שכתב ד״ר איל יעקב איזלר, בהזמנת מחלקת השימור של עירית תלאביב יפו. הכל כתוב שם, על השכונה והבניינים הבודדים, מי שהתגורר או השתמש בהם לאורך השנים, פרטי הבינוי, השינויים וההתאמות שנערכו. יש שם מפות וצילומי אוויר, מסמכים וצילומים אישיים, עדויות עשירות ומגוונות, פרי של מחקר מעמיק. הוא נכתב לפני כעשר שנים, ומהווה תשתית תכנונית למהפכה הגדולה שעברה השכונה, שהשתמשה בסיפור ההיסטורי ובבניינים המשומרים בכדי ליצור תדמית יוקרתית למגוון הפרוייקטים שנבנו ועוד ייבנו בה. חלק מהפרוייקטים הללו כוללים שימור ושחזור של הבניינים הישנים, שמצבם היה בכי רע לפני שהשכונה התגלתה על ידי יזמי נדל״ן. המגוחך בינהם הוא פרויקט של בנייה חדשה הנראית ׳כאילו׳ ישנה, שמותג כ״The Village״, ושאיכלוסו סימן כמה קיצוני הוא מהלך הג׳נטריפיקציה שעבר על השכונה.

אבל רגע, אני קופץ קדימה מהר מדי. הטמפלרים, השם המקובל לקהילה הגרמנית שישבה ביפו ובעוד מספר מושבות ברחבי הארץ, הוא למעשה קיצור של טמפלגזלשאפט, ארגון המקדש. כמובן שהשם מהדהד את שמו של מסדר האבירים שנוסד בירושלים בתקופה הצלבנית. מטרתו הראשונית של המסדר ההוא הייתה להגן וללוות את עולי הרגל הנוצרים במסע המסוכן מיפו לירושלים, ואחד מסמליו היה ציור שני אבירים הרוכבים על סוס בודד, סימן למסירותם וסגפנותם של האבירים הנזירים, אבל הוא הפך מהר מאוד למסדר לוחם, אימתני ועשיר מאוד. הטמפלרים המודרנים היו שונים לגמרי, והיו כת נוצרית פרוטסטנטית שהתנתקה מהכנסייה הלותרנית הלאומית של ממלכת וירטנברג שבדרום גרמניה. אמונתם הבסיסית הייתה בכך שהקמת ׳קהילת מקדש׳ בארץ הקודש תקרב את הגאולה ואת שיבתו של ישוע. הקירבה האידיאולוגית בינם לבין קבוצתו של אדאמס ברורה, אבל אופן הפעולה המסודר והשיטתי שלהם, כמו גם גודל הקהילה ומגנוני הפצת הידע, הניהול והשליטה שהשתמשה בהם הפכו את ההתיישבות הטמפלרית, לפחות בתחילתה, לסיפור הצלחה מרשים.

הגבעה ביפו הייתה המושבה השנייה שהקימו הטמפלרים בארץ הקודש, פחות משנה אחרי שייסדו את הראשונה בחיפה, שמהווה היום את אחד ממתחמי התיירות היפים בעיר. בחיפה המושבה נבנתה מהיסוד, ע״פ תכנית מדוקדקת ובשליטה מלאה. ביפו השתמשה הקהילה במבנים הקיימים אותם רכשה והתאימה לצרכיה. זה נבע גם מצורך דחוף להפריד בין שני מנהיגי הקהילה שהסתכסכו בינהם, וגם משיקולים מעשיים. יפו הייתה נקודת הכניסה הראשית לארץ ונוכחות בה הייתה חשובה להמשך התפתחות התנועה. תוך שנים ספורות הפכה המושבה ביפו למרכז הרוחני והמינהלי של הטמפלרים, כאשר המושבה החקלאית שנבנתה בהמשך דרך שכם, שרונה, משמשת לה כעורף תומך.

תיאודור זנדל היה בנו של הרופא של המושבה, אחד ממנהיגי הקהילה ומי שהקים את בית החולים הגרמני בעיר, שבתקנון שלו נקבע שישרת חולים חסרי אמצעים בחינם, ושיהיה פתוח בפני כל, אבל בפועל שירת בעיקר את המהגרים הגרמנים.  ככלל, הטמפלרים העדיפו לבדל עצמם מבני המקום. ההשתלבות שלהם במרחב הייתה כלכלית, לא חברתית או תרבותית חלילה. המושבה ביפו הוקפה חומה, ושעריה היו ננעלים לעת ערב. זו הייתה בועה במתכוון. הבנת הסביבה הייתה חיונית על מנת לשמור ולאפשר את התרחבות בועה זו. תיאודור זנדל הוכשר כמהנדס ואדריכל בבית הספר המלכותי הטכני הגבוה בשטוטגרט כהכנה להגירתו לארץ. הוא נשא לאישה את ביתו של אחד ממנהיגיה הרוחניים של הכת, וגר בבית שנבנה על ידי המתיישבים האמריקאים, שמרפסת יפה מקיפה את כל צדדיו, ועיטור עץ מסוגנן קבוע בכרכוב גגו. הוא לקח על עצמו משימה חלוצית, מיפוי ראשוני ומדויק של יפו וסביבותיה.

התוצאה הייתה מפה שהיא הישג מרשים, בעיקר בהתחשב באמצעים הפשוטים שעמדו לרשות זנדל. את רוב איסוף המידע עשה כפי הנראה לבדו, בסיורים רגליים ורכובים בעיר ובשטחים המקיפים אותה. היא צורפה כנספח למאמר שפורסם על יפו וסביבותיה ברבעון הקרן הגרמנית לחקירת ארץ ישראל בשנת 1880. מובן שעצם קיום במת פרסום כזו מעיד על העניין הרב שעוררה הארץ בגרמניה. רבעון זה ממשיך להתפרסם עד ימינו באופן כמעט רציף

המיפוי של זנדל מושפע ממה שמעניין אותו. בעיר יפו גופה, שמיפוי המבנים וגושי הבניה בה מדויק כל כך עד שהוא משמש למחקר ארכאולוגי גם בימינו, הוא מציין 64 מבנים ומוקדי עניין מסויימים כמו ׳41. בית בודרוס עכווי וגם משרד דואר וטלגראף תורכי׳, או ׳22. בית וטחנת קיטור של ברייש מקודם מצלר׳. במיפוי סביבותיה של יפו בולטת טבעת הפרדסים המקיפה אותה והבחירה שעשה, להתמקד באזור שמצפונה של העיר, שבו ברור לעין צלב הרחובות של המושבה שרונה, שזנדל היה שותף עיקרי בתכנונה. בין 62 המקומות שהוא מציין במקרא קיימים ׳26. גינה של סלים קאסר המבוגר׳, ׳49. מקום של אוניות טרופות׳ ו׳55. סחנת סומיל (כפר פלאחים)׳. צריך לבקר במקומות האלה בכדי לתאר אותם כך.

מפת סנדל.jpg

בתקריב של אזור מגוריו של זנדל אפשר להבחין בצלב הרחובות של המושבה, בה מצויינים ׳6. מלון ירושלים של א׳ הרדג׳׳, ׳7. בית וגן של הברון אוסטינוב׳ ו׳8. בית החולים הגרמני׳. המושבה מוקפת פרדסים, ושוכנת בצד דרך שכם היוצאת מכיכר השוק שבשולי יפו הצפופה. בכך היא משתלבת במרחב העירוני המתפתח, כאשר אזורי מסחר ומלאכה, כמו גם שכונות קטנות ומבודדות צומחים לאורך הדרכים הראשיות המובילות מהעיר. דרכים משניות מובילות לבתי באר וחוות חקלאיות. מס׳ 11 הוא ׳גינה של המנזר הפרנציסקאני׳, ומס׳ 37 הוא ׳משטח נמוך (נקרא בצת אשאקירה)׳. שם נמצא היום אצטדיון בלומפילד.

מפת סנדל תקריב

והנה הוא, הרחוב שלי, אל אמריקאן, קטן, נחמד ומתעקל, מחבר בין הדרך המוליכה לכפר סלמה לזו הפונה לשכם, תוחם את המושבה הגרמנית מדרום מזרח.   

כאשר פורסמה המפה הזו כבר עקר זנדל לירושלים, למושבה החדשה שהוקמה שם. הוא יהפוך להיות אחד ממנהיגיה הבולטים, ויתכנן מבנים מרשימים בעיר, ביניהם בית החולים ׳שערי צדק׳ ובית הספר ׳למל׳. הוא גם יקבר בירושלים בשנת 1902, ויזכר כאחד מהאדריכלים שהשפיעו רבות על דמותה. אני חש אליו קרבה מרוחקת, הערכה וקנאה. הוא היה שכן שלי, פעם, הלכנו באותן דרכים, בתקופות שונות.

הקמת המושבה בירושלים והעברת המרכז הטמפלרי אליה הפכה את המושבה היפואית למשנית, ראש גשר בלבד בתוך מפעל התיישבות רחב. היא עתידה להפוך שכונה אירופית, מסתגרת ומנומנמת, בתוך העיר הצומחת. עוד מעט מגיעה המאה ה– 20, על כל תלאבותיה. וויי וויי, כמה בלאגן עוד יהיה פה

*

הרשימה הבאה בסדרה כאן.

רשימת המשך ל:צריך לדבר על הרבי – הקדמה

ביבליוגרפיה מלאה תפורסם בהמשך. בתרגומי שמות המקומות המופיעים במפת זנדל השתמשתי ב: רות קרק, יפו, צמיחתה של עיר, 1917-1799, אריאל, ירושלים, 2003

צר לי על החוסר בהפניות מסודרות – לא מצאתי את האפשרות הטכנית ליצור הערות שוליים נוחות לקריאה.

ציורי חיות בר במפות עולם מעידן התגליות

במאה ה- 16 השתנתה תפישת העולם האירופית מהקצה אל הקצה. תהליכים שהחלו עוד קודם, בהמצאת הדפוס ובחיפוש אחרי ארצות "חדשות", הבשילו. חומר מודפס, ספרים ומפות, הפכו לנפוצים ונגישים. הידע הגאוגרפי והקרטוגרפי פרץ את מסגרת המיתוסים הדתיים ותפישות העולם הרומיות והימי ביניימיות. היחס לחיות, ובמיוחד לחיות בר, השתנה במקביל. את היצורים המיתיים והבדיוניים שאיכלסו את שולי העולם הימי ביניימי החליפו חיות קונקרטיות שדימויהן הפכו לנפוצים ולמייצגים של העולם הלא אירופי.
במאמר קצר זה אסקור את ההתפתחות של ייצוגים אלה, דרך בדיקה וניתוח של מספר מפות עולם מהמאה ה – 16. מפות עולם בנות התקופה הן גוף ידע מוגבל, בן כמאה פריטים, ודווקא לכן ניתן להבחין בהבדלים ובקווי הדימיון בינהן. טענתי הבסיסית היא כי השינוי שעוברות מפות העולם במהלך מאה זו מלווה את השינוי בהכרת העולם האירופית, וכי האופן בו מיוצגות חיות במפות אלו לא רק מצביע אלא גם משפיע על היחס התרבותי המשתנה אליהן.

אירופה, על פי תפישת העולם הימי ביניימית, לא הייתה מרכז העולם, אלא בשוליו. העולם נתפס כמחולק לשלוש יבשות, המאוכלסות ע"י צאצאי בניו של נוח שם, חם ויפת, ומסודרות בדוגמת האות T, כאשר אותן מקיף האוקיאנוס, בדוגמת האות O. מפות עולם על פי תפישה זו, הנקראת T-O, הן הנפוצות ביותר בתקופה זו, למרות שבמקביל התקיימו גם תפישות אחרות. המיתוסים הדתיים היו נוכחים במפות בנות הזמן, כאשר תפקיד הקרטוגרפיה היה יצירת תמונת עולם שמתאימה אל אותם מיתוסים. מיפוי החופים – המפות הפורטולניות – הגיע לרמות דיוק מרשימות. אגן הים התיכון מופה באופן מלא, בתהליך מתמשך של צבירת ידע שימושי על ידי ספנים וציירי מפות, אבל הסטנדרטים הללו של דיוק לא יושמו לגבי שאר העולם. דוגמא יפהפיה למפת עולם כזו ניתן לראות במפת הקתדרלה של הרפורד, המתוארכת לשנת 1285. מפה זו, הדוגמא היחידה ששרדה ממפות העולם (mappae mundi) של תקופה זו, מציגה תפישת עולם מורכבת, המערבת בין המיתולוגיה הנוצרית והעממית. 32 שמות ואיורים של חיות, אשר 13 מהן אגדתיות, מופיעים במפה. מתוכן, 22 שמות חיות מופיעים באסיה (5 מהן אגדתיות) ו- 4 באפריקה (2 מהן אגדתיות). באירופה מצויינים שמות 5 חיות, ללא חיות אגדתיות. בים מצויינות 6 מפלצות . אסיה שבמזרח נמצאת בחלק העליון של המפה, תופסת את רוב שטחה, ובה מתרחשות רוב האגדות בעלות הבסיס הדתי המתוארות ומסופרות במפה. ערכה ושימושה של זו היה כנראה בעיקר חינוכי, ככלי ממחיש וכאמצעי לאיזכור, לימוד, הנצחה והמחשה של המיתוסים והאגדות הללו, ובכדי למקם את הצופה בה במרחב שאינו רק פיסי, אלא גם מנטלי. מיקום אירופה, בתחתית, בפינה הצפון מערבית של העולם, הוא גם הכרה בנחיתות דור זה, דור החימר לעומת דור הזהב של נוח ובניו, וגם, במקביל, בשורה מנחמת: המפלצות קיימות, אבל רחוק מכאן. עבור מי שמרכז עולמו הפרטי נמצא באותה פינת עולם טוב לדעת את מיקומו בהקשר למרכז הבלתי מעורער, ירושלים, המקום בו הקריב האל את בנו, ולגן העדן הסגור לעד, הרחק בפינה העליונה. ציורי הערים הם איקוניים, מגדל חומה או ארמון, למרות שבאירופה קיים דיוק מסויים בשמות המקומות ובמיקומם במרחב (אם כי לא בשם היבשת. טעות הצייר המפורסמת ביותר במפה זו היא בהחלפת שמות יבשות אירופה ואפריקה).
ציורי החיות, לעומת זאת, מפורטים ושונים זה מזה. במקטע זה מתוך המפה יניתן לראות את מסלול חציית בני ישראל את ים סוף, הלא הוא הים האדום, המצוייר, כראוי, באדום, את קבלת לוחות הברית על ידי משה ואת מסעם חסר התכלית והמפותל במדבר (מתואר בקו). בסוף המסע הם עוברים על פני אשת לוט, המביטה מעבר לכתפה אל חורבות סדום. הציפור הצבעונית צופה על המסע הזה, אשר חולף גם על פני צבי גדול קרניים. הציפור מייצגת אולי את השליו שאכלו במהלך נדודיהם, והדיוק בפרטיה מצביע על שצוירה בהתאם לציפורים אותם הכיר הצייר והכירו הצופים במפה. דבר זה הבטיח כי תזוהה על ידם ככזו, כחלק אפשרי מעולמם. הצבי, בעל הפנים המחוייכות, הוא זר, לצייר ולצופים. ציורו רחוק מלהיות ריאליסטי, והוא מייצג של המדבר, של האחר והשונה. ייצוגי שתי החיות מתקשרים לנראטיב המיתי, הנע בין האפשרי למופלא, בין המוכר למוזר.

חלק מהקונבנציות של צייר מפת הקתדרלה של הרפורד מופיעות במפת העולם הראשונה המציינת את חופי מה שיקרא אמריקה הדרומית, המאוחרת ממנה יותר ממאתיים שנה. גם במפת "קאנטינו", המתוארכת לשנת 1502  ירושלים נמצאת במרכז העולם, והיא מצויירת באופן דמיוני ומיתי. וגם במפה זו ים סוף צבוע אדום. כמו המפה הקודמת, גם מפה זו מצויירת ביד, על קלף. אבל היא מבוססת על העתקה קפדנית ועל עידכון של מפות קודמות בהתאם לידע המצטבר, כאשר שושנות הרוחות המצויירות בה מאפשרות שיעתוק מדוייק של הידע הקרטוגרפי. הדיוק בציור החופים של הים התיכון ושל אפריקה מרשים, אבל היבשות נטולות פרטים. במקום זה מצויירות עליהן סצנות המהוות חלק מתוך מיתולוגיה חדשה, אירופה מגלה את העולם. חלק מתוך הגילוי הזה הוא איפיון ויזואלי של השטח החדש, תוך שימוש באותה שניות של מוכר – מוזר. החיות המצויירות על חופי אפריקה וברזיל, פונות אל הים, אל הספנים הפורטוגזים החלופים בו, הן ציפורים. הגיוני שציפורים היו חלק מהמזכרות שהביאו איתם הספנים ממסעותיהם ושצייר המפה ראה אותן או היה בעל ידע ויזואלי עליהן. כנראה שהידע הקרטוגרפי על הארץ החדשה במערב עבר אליו באמצעות פגישה עם אמיריגו וספוצ'י, מי שלימים תיקרא על שמו יבשת אמריקה. התוכים הצבעוניים הם חלק מידע זה, והם משמשים כמייצגים של אותה ארץ חדשה.
הידע הקרטוגרפי העניק כוח לאוחזים בו. העונש לקברניטים שמסרו או מכרו דפי מפות לזרים היה מוות. צו של מלך פורטוגל משנת 1504 אסר עשיית מפות וגלובוסים המתארים את קו החוף המדוייק של אפריקה. אבל הידע עקף את האיסורים. מרכז ייצור וסחר המפות עבר בראשית המאה ה- 16 לארצות השפלה, בהן התרכזו אומנים ובעלי מלאכה ששיכללו את הידע הקרטוגרפי, תוך שימוש וצבירה של מפות ממקורות שונים. התפתחות טכניקות הדפוס איפשרה יצירת מפות מפורטות בייצור המוני, וכך הופץ הידע הזה והפך לנחלת הכלל.

המפה של מרטין וואלדסימולר משנת 1507 היא הישג מרהיב של הקרטוגרפיה בת הזמן, והיא בעלת חשיבות היסטורית מרחיקת לכת. וואלדסימולר העריץ את אמריגו וספוצ'י, והוא העניק את השם "אמריקה" ליבשת החדשה במערב. המפה מודפסת על 12 גליונות דפוס נפרדים, כך שגודלה הכולל לאחר חיבור הקטעים הוא 236 על 132 ס"מ. היטל העולם בו היא משתמשת לקוח מהספר הרומי "גיאוגרפיה" מאת פרוטולמיאוס, שהודפס לראשונה בשנת 1472, והפך לבסיס ידע עליו הסתמכו הקרטוגרפים בני הזמן. מפה זו הודפסה ב 1000 עותקים, וכפי שירשה קונבנציות קודמות כך גם הייתה לה השפעה אדירה על קונבנציות מיפוי עולם מאוחרות יותר. גם היא כוללת, פרט לשמות מקומות ותיאורים גאוגרפיים, אגדות ומיתוסים, וגם בה בולטות שתי חיות איקוניות – הפיל הממוקם במרכזה של קרן אפריקה, ותוכי על חופי ברזיל, מעל לאותו איזכור ראשון של השם אמריקה. הפיל ניצב מעל קבוצה של שחורים פראיים, מנותק מהם. ציורו אינו מדוייק, וודאי שאינו עומד בסטנדרטים של המיפוי הקפדני של החוף הסובב אותו. וואלדסימולר כנראה הסתמך על ציורי פילים שהכיר, בלי לראות את החיה בפועל. זהו שיעתוק של דימוי ויזואלי חלקי, ומטרתו לייצג את פראיותה וסודותיה של אפריקה. גם התוכי מוצג כחיה בודדת, כנציג של עולם החי המוזר כולו, אבל הוא מצוייר בדיוק יחסי, שוב, כנראה בגלל שציפורים היו הנציגות הראשונות של עולם החי האמריקאי שהגיעו לאירופה.
חריטת לוחות הדפוס למפות הייתה אומנות עדינה, איטית ויקרה, ולכן עושי המפות השתמשו בלוחות הבסיס שוב ושוב, תוך עדכון פרטים בהתאם לגילויים הגיאוגרפיים החדשים. דוגמא לכך ניתן לראות במפה שהודפסה ע"י וואלדסימולר ב – 1526. פרטים גאוגראפיים כמו תוספת של איים באסיה ושמות מקומות עודכנו, נוסף עוד מקום למידע כתוב, אבל ציורי החיות, הפיל והתוכי, נשארו זהים.

מידע, סיפורים, ציורים וחיות המשיכו לזרום מהעולם החדש אל אירופה. דוגמא לכך ניתן לראות במפת דרום הים האטלנטי מ- 1519, המפה היחידה שאציג המתארת קטע מתוך העולם. ערכה הגיאוגרפי של מפה זו מוגבל. היא מונה את שמות המקומות לאורך החוף הדרום אמריקאי, ומתארת בצורה כללית את קווי המתאר שלו. אבל על שטח היבשת מצויירים חיות ובני אדם, בסצנות מפורטות ואינטראקטיביות. הפראים וחיות הפרא עוסקים בשלהם – האינדיאנים אוספים עצים להסקה, הציפורים הרבות מתעופפות בשמיים, קוף יושב ובוהה באנשים העמלים. במעבה היער פוער את פיו דרקון מכונף, אבל הוא החיה המיתית היחידה במפה זו. תיאור שאר החיות ריאליסטי למדי, ומסתמך כנראה על שילוב בין מראה עיניים לציורים שהביאו איתם מגלי הארצות. החיות כאן מוצגות בתוך הקשר, כחלק מתוך הטבע והסביבה האנושית הפראית בה הן חיות. מטרתה הגיאוגרפית העיקרית של המפה היא להציג את עולם הטבע האמריקאי , המערב בין המציאותי למיתי, לצופים בה. החיות כאן אינן ניצבות ייצוגיות אלא שחקניות ראשיות, שוות ערך לדמויות הילידים. זה מצביע קודם כל על כך שעולם הטבע והחי מעורר עניין אצל קהל היעד של עושי המפות, ושחיות בר נתפסות כחלק אינטגראלי מעולם זה. תהליך זה, של צימוד בין חיות בר לבין סביבת הגידול שלהן, יבשיל רק במפנה המאה ה- 20, אבל כאן ניתן לראות ניצנים שלו. הטבע הפראי אינו מאיים, למרות הסכנות המגולמות באותה מפלצת שבשוליים, הוא הרמוני ומושך. במובן זה, זהו מקור סותר ומשלים לגישה המוצגת ברוב המפות בנות התקופה.

במפת העולם של דיוגו ריביירו מ- 1529 ניתן לראות עד כמה התעשרו המידע הגיאוגראפי והזואולוגי במקביל. מגוון החיות המוצג בה הוא עצום – ציפורי פלמינגו, אריות ונמרים, קופים, פילים ועוד. גם תמונת העולם הגיאוראגרפית מדוייקת מכל מפה קודמת. בדרום אמריקה מצויירת סצנה של קאניבליזם בחלק הקרוב לאוקיאנוס האטלאנטי, ואוסף של חיות שונות העוסקות בשלהן, פונות לכיוון ההפוך, במרכז היבשת. באפריקה ניצב פיל במקום שכבר הפך לקונבציה – קרן אפריקה. חיות נוספות מקיפות אותו – פיל אחר, קטן יותר, אריה, גמל ועוד. דווקא אפריקה מצויירת כעשירה בציפורים, וגם כאן הדיוק בפרטיהן עולה על הדיוק בציורי החיות האחרות. ציורי החיות מנותקים זה מזה, והן מייצגות של השטח הבלתי ממופה, הפראי. אירופה ריקה מחיות. באסיה ניתן לראות, שוב, פילים, ציפורים ספורות ועוד חיה רובצת ובלתי מזוהה. ככלל, ניתן לומר שככל שהאזור מיושב ומוכר יותר הוא כולל פחות ציורי חיות וכי אפריקה כוללת את עיקר ציורי החיות, שהם ספק עיטורים שתפקידם למלא את השטח הריק וספק ייצוגים של הפראי והמוזר, תוך הסתמכות על מאגר הידע הקיבוצי של קהל היעד.

מפת עולם שונה מאלה שהוצגו קודם היא של האנס לופט מוויטנברג, המתוארכת לשנת 1530. זו מפת עולם קטנת מימדים, והיא כוללת שלוש יבשות, אירופה, אפריקה ואסיה. מטרתה ללוות את דרשותיו של מרטין לותר על חזון דניאל, והיא אף הודפסה בתנ"ך המפורסם של לותר משנת 1534. תמונת העולם המוצגת בה אינה שונה בהרבה מתמונת העולם של ימי הביניים, למרות הידע החדש, וזאת מאחר והיא באה לשרת מטרות דתיות. תמונת העולם המפושטת הזו המשיכה להתקיים לצד תמונת העולם המעודכנת. ציור המפלצות המופיעות בה מסתמך על ציורי חיות המוכרים לצייר ולקהל היעד, תוך הוספת ווארייציה ההופכת אותן לפלאיות: כינוף האריה, הוספת הראשים ללביאה. הן אילוסטרציה למפלצות המופיעות בחזון דניאל, ומטרתן, בין השאר, חינוכית דתית: הן מאפשרות להסביר את החזון ואת ניתוחו של לותר אותו גם למי שאינו יודע לקרוא. הצייר מוותר על הצורך להיות כפוף לחוקים של ייצוג מהימן של העולם ושל החיות. בכך נחשפת מגמה אנטי מדעית (או אנטי פרוטו מדעית) של הרפורמציה.

מפת העולם של סבאסטיאן מונסטר והנס הולביין (?) המתוארכת לשנת 1532, מחילה סטנדטים שונים, "מדעיים", על תמונת העולם שהיא מציגה. אין בה ציורי חיות על היבשות, עליהן מופיעים רק ציורי רכסי ההרים. לראשונה יש שימוש ברשת של קוי אורך ורוחב. אבל בכל זאת מופיעות בה חיות. בים מצויירות מפלצות, ובשולי המפה, סצנות סנסציוניות ואלימות מערבות חיות כאילוסטרציה לחיי הפראים. הסצנה הקניבלית המתוארת בפינה השמאלית התחתונה של המפה מפורטת מאוד, פורנוגראפית כמעט. סוס עבודה, נציג של המוכר לקהל היעד, נושא שבויים בדרך למדורה לידה יבותרו ועליה ייאכלו. בפינה השמאלית העליונה, המשוייכת לאמריקה, מופיע פיל, הלופת בחדקו פרא בעוד פרא אחר מכוון אליו חץ וקשת. כנראה שאין זה משנה שבאמריקה אין פילים, ושגם את הסוסים הביאו אליה המתיישבים האירופיים. אבל ציורי החיות, גם אם לא תיפקודם, ריאליסטים מאוד. חוסר ההתאמה הזו בין הדיוק בציור לטעויות הגסות, מצביעה על תיאבון קהל היעד אל המוזר והאלים, ועל כך שציורי החיות, כדימויים אייקוניים, לוטשו בהתאם לציורים מדעיים, כאלה שיהפכו אח"כ לבסיס לחקר השיטתי של הזואולוגיה.
דוגמא משעשעת מראה כיצד משועתקים ציורי החיות, ומשנים הקשר בהתאם לצורך של המשתמש בהם. במפה של אותו אומן המתוארכת לשנת 1540  מופיע אותו פיל, רק שהפעם הוא אינו עסוק באכילת אנשים, והבעת פניו שלווה דווקא. הוא מתואר כנציג של "ארץ הפילים" באפריקה. השוואה בין הציורים מובילה להשערה כי שניהם העתקה ועיבוד של מקור חיצוני אחד, ששימש כחומר יעץ מקצועי וקיבע את הדימוי הויזואלי של הפיל.

במפת העולם של סבאסטיאן קאבוט המתוארכת לשנת 1544 ניתן לראות את העירוב בין המיתולוגי והאילוסטרטיבי לעדכני ולמדעי. קאבוט, הנחשב לספן הראשון שמיפה את חופי צפון אמריקה, טיפח והשתמש בתדמיתו כמגלה ארצות. אבל ניתן לראות איך קונבנציות עתיקות משפיעות על המפה שלו, מה שמתבטא קודם כל בכך שהים האדום, כמו במפות מימי הביניים, הוא אדום. גם כאן קיים עירוב בין המיתי, המוגזם והשטחי ובין הידע הבדוק . באמריקה הדרומית מצוייר תוכי, כהד לקונבנציות של ראשית המאה, אבל כאן הוא קטן ושולי, והעיקר הוא חיות הפרא והסוס האצילי המקיפים אותו. באפריקה מוצב הפיל מוזר החדק במקומו הקבוע, וליד הנילוס מצוייר תנין. באמריקה הצפונית יגואר עצום מימדים צופה מעל כתיפהם של שני אינדיאנים. בנוסף מוצגים במפה דובי קוטב וגמל נושא רוכב.

השימוש בחיות במפה זו מבהיר את חשיבותן בגיבוש תמונת העולם המתגלה לאירופה. כל איזור מקבל את החיה או החיות המתאימות לו, ההופכת למייצגת של האזור הזה. חיות הבר הן חלק משמעותי בדימוי הארצות החדשות, והאקזוטיות וההגזמה בפירטיהן מאפשרות להן להיות מצד אחד ייצוג נאמן לכאורה של המציאות בספר העולמי (כי הרי אירופה היא כעת המרכז הבלתי מעורער של העולם) ומצד שני מפלצות בנות הזמן, משהו שטוב שהוא רחוק.
אברהם אורטיליוס פירסם בשנת 1570 את האטלס המודרני הראשון, ונחשב לאחת הדמויות החשובות ביותר בגיאוגרפיה והקרטוגרפיה המודרנית. את מפה זו יצר כשהיה צעיר יחסית, והיא עדיין משתמשת בחלק מהקונבנציות שניתן למצוא אצל וואלדסימולר. במפה מצויירת סצנה של קאניבליזם באמריקה הדרומית, כמו גם תוכים. באפריקה מצויירת שיירת גמלים. הפעם מופיעים במפה שני פילים, ולידם חיה אקזוטית נוספת, הייחודית לאפריקה – קרנף. אבל המיפוי הפנימי של היבשות מפורט יחסית ומתרחק לאיטו מהקונבנציות המיושנות, וציורי החיות, פרט למפלצות הים כמובן, ריאליסטים וספציפיים.

דימויי חיות הבר היו חלק בלתי נפרד מתמונת העולם המתגבשת בתקופת התגליות. עדויות לכך ניתן למצוא בכתבי ההוגים בני הזמן, המשתמשים בדוגמאות ובאגדות על עולם החי, בספרות הביסטיארית (המתארת את תכונותיהן ומעלותיהן של החיות השונות), וגם במפות העולם המשתנות, כפי שניסיתי להדגים ולסקור במאמר זה. תפקידן אינו חד משמעי, וצורת הופעתן מושפעת מטיב המידע שהיה קיים בידי יוצרי המפות, מהקונבנציות שהשפיעו עליהם, ומאופי החווייה שביקשו להעביר לצופה/ קורא בה. הדואליות בין המוכר למוזר קיימת כל העת בצורה ובאופן בו משתמשים יוצרי המפות השונים בדימויי החיות. תהליך שינוי התפישה האירופית, והפיכתה בעיני עצמה למרכז העולם יכול להיות מודגם גם דרך ייצוגי החיות. שורשיו במפות העולם הימי ביניימיות, בהן הוגדר מרכז עולמם הפרטי של הצופים במפות על ידי הריחוק הפיזי מהמיתי והמאיים, ואת סיומו ניתן לראות באיור בשולימפת עולם המתוארכת לשנת 7 – 1606. אמריקה, אסיה ואפריקה מיוצגות ע"י ילידים הבאים להקריב את מנחתם לאירופה, היושבת על כסא המלכות. חיות פרא מוזרות למראה, טפיר אמריקאי, גמל אסיאתי ומעין ארמדילו אפריקאי, הן שנושאות עבור הילידים את המתנות. דימוייהן ודימויי היבשות השונות משולבים זה בזה. מפה ייחודית המתוארכת לשנת 1616, ואשר מוקדשת למריה דה מדיצ'י, המלכה האם ואימו של לואי ה – 14, מתארת את העולם כגן אירופי. הפיל האיקוני מופיע בה, ניצב ביבשת אגדית, "ארץ האש". אבל הוא כבר אינו חיית בר אלא חיית מחמד אירופית, שעשוע בלתי מאיים בתוך עולם שגבולותיו ידועים וברורים. חיית הבר הפראית והפלאית הפכה למייצגת של העליונות האירופית.

רוב צילומי המפות מתוך הספר:
Rodney W. Shirley, The Mapping of the World, New Holland, London 1993

ביבליוגרפיה

J. B. Harley, Silences and Secrecy: the Hidden Agenda of Cartography in Early Modern Europe, Imago Mundi, Vol. 40, 1988 , pp. 57-76
Scott D. Westrem, Making a Mappamundi: The Hereford Map, Terrae incognitae, Vol 34, 2002, pp.19 – 33
J. H. Parry, The Discovery of the Sea, The Dial Press, New York 1974
LLoyd A. Brown, The Story of Maps, Little, Brown and Company, Boston 1950
Lorraine Daston, Katharine Park, Wonders and the Order of Nature 1150 – 1750, Zone Books, New York 1998
Nigel Rothfels, Savages and Beasts, The Birth of the Modern Zoo, The John Hopkins University Press, Baltimore 2002
David Freedberg, The Eye of the Lynx, Galileo, his friends, and the beginnings of modern natural history, The University of Chicago Press, Chicago 2002
Frank Lestringant, Mapping the Renaissance World, The Geographical Imagination in the Age of Discovery, University of California Press, Berkeley, Los Angeles 1994
Evelyn Edson, Mapping Time and Space: How Medieval Mapmakers Viewed Their World, The British Library 1999
בנימין ארבל, יוסף טרקל, סופיה מנשה (עורכים), בני אדם וחיות אחרות באספקלריה היסטורית, כרמל, ירושלים 2007