קול הרעם

במאה ה- 16 השתנתה תפישת העולם האירופית מהקצה אל הקצה. תהליכים שהחלו עוד קודם, בהמצאת הדפוס ובחיפוש אחרי ארצות “חדשות”, הבשילו. חומר מודפס, ספרים ומפות, הפכו לנפוצים ונגישים. הידע הגאוגרפי והקרטוגרפי פרץ את מסגרת המיתוסים הדתיים ותפישות העולם הרומיות והימי ביניימיות. היחס לחיות, ובמיוחד לחיות בר, השתנה במקביל. את היצורים המיתיים והבדיוניים שאיכלסו את שולי העולם הימי ביניימי החליפו חיות קונקרטיות שדימויהן הפכו לנפוצים ולמייצגים של העולם הלא אירופי.
במאמר קצר זה אסקור את ההתפתחות של ייצוגים אלה, דרך בדיקה וניתוח של מספר מפות עולם מהמאה ה – 16. מפות עולם בנות התקופה הן גוף ידע מוגבל, בן כמאה פריטים, ודווקא לכן ניתן להבחין בהבדלים ובקווי הדימיון בינהן. טענתי הבסיסית היא כי השינוי שעוברות מפות העולם במהלך מאה זו מלווה את השינוי בהכרת העולם האירופית, וכי האופן בו מיוצגות חיות במפות אלו לא רק מצביע אלא גם משפיע על היחס התרבותי המשתנה אליהן.

אירופה, על פי תפישת העולם הימי ביניימית, לא הייתה מרכז העולם, אלא בשוליו. העולם נתפס כמחולק לשלוש יבשות, המאוכלסות ע”י צאצאי בניו של נוח שם, חם ויפת, ומסודרות בדוגמת האות T, כאשר אותן מקיף האוקיאנוס, בדוגמת האות O. מפות עולם על פי תפישה זו, הנקראת T-O, הן הנפוצות ביותר בתקופה זו, למרות שבמקביל התקיימו גם תפישות אחרות. המיתוסים הדתיים היו נוכחים במפות בנות הזמן, כאשר תפקיד הקרטוגרפיה היה יצירת תמונת עולם שמתאימה אל אותם מיתוסים. מיפוי החופים – המפות הפורטולניות – הגיע לרמות דיוק מרשימות. אגן הים התיכון מופה באופן מלא, בתהליך מתמשך של צבירת ידע שימושי על ידי ספנים וציירי מפות, אבל הסטנדרטים הללו של דיוק לא יושמו לגבי שאר העולם. דוגמא יפהפיה למפת עולם כזו ניתן לראות במפת הקתדרלה של הרפורד, המתוארכת לשנת 1285. מפה זו, הדוגמא היחידה ששרדה ממפות העולם (mappae mundi) של תקופה זו, מציגה תפישת עולם מורכבת, המערבת בין המיתולוגיה הנוצרית והעממית. 32 שמות ואיורים של חיות, אשר 13 מהן אגדתיות, מופיעים במפה. מתוכן, 22 שמות חיות מופיעים באסיה (5 מהן אגדתיות) ו- 4 באפריקה (2 מהן אגדתיות). באירופה מצויינים שמות 5 חיות, ללא חיות אגדתיות. בים מצויינות 6 מפלצות . אסיה שבמזרח נמצאת בחלק העליון של המפה, תופסת את רוב שטחה, ובה מתרחשות רוב האגדות בעלות הבסיס הדתי המתוארות ומסופרות במפה. ערכה ושימושה של זו היה כנראה בעיקר חינוכי, ככלי ממחיש וכאמצעי לאיזכור, לימוד, הנצחה והמחשה של המיתוסים והאגדות הללו, ובכדי למקם את הצופה בה במרחב שאינו רק פיסי, אלא גם מנטלי. מיקום אירופה, בתחתית, בפינה הצפון מערבית של העולם, הוא גם הכרה בנחיתות דור זה, דור החימר לעומת דור הזהב של נוח ובניו, וגם, במקביל, בשורה מנחמת: המפלצות קיימות, אבל רחוק מכאן. עבור מי שמרכז עולמו הפרטי נמצא באותה פינת עולם טוב לדעת את מיקומו בהקשר למרכז הבלתי מעורער, ירושלים, המקום בו הקריב האל את בנו, ולגן העדן הסגור לעד, הרחק בפינה העליונה. ציורי הערים הם איקוניים, מגדל חומה או ארמון, למרות שבאירופה קיים דיוק מסויים בשמות המקומות ובמיקומם במרחב (אם כי לא בשם היבשת. טעות הצייר המפורסמת ביותר במפה זו היא בהחלפת שמות יבשות אירופה ואפריקה).
ציורי החיות, לעומת זאת, מפורטים ושונים זה מזה. במקטע זה מתוך המפה יניתן לראות את מסלול חציית בני ישראל את ים סוף, הלא הוא הים האדום, המצוייר, כראוי, באדום, את קבלת לוחות הברית על ידי משה ואת מסעם חסר התכלית והמפותל במדבר (מתואר בקו). בסוף המסע הם עוברים על פני אשת לוט, המביטה מעבר לכתפה אל חורבות סדום. הציפור הצבעונית צופה על המסע הזה, אשר חולף גם על פני צבי גדול קרניים. הציפור מייצגת אולי את השליו שאכלו במהלך נדודיהם, והדיוק בפרטיה מצביע על שצוירה בהתאם לציפורים אותם הכיר הצייר והכירו הצופים במפה. דבר זה הבטיח כי תזוהה על ידם ככזו, כחלק אפשרי מעולמם. הצבי, בעל הפנים המחוייכות, הוא זר, לצייר ולצופים. ציורו רחוק מלהיות ריאליסטי, והוא מייצג של המדבר, של האחר והשונה. ייצוגי שתי החיות מתקשרים לנראטיב המיתי, הנע בין האפשרי למופלא, בין המוכר למוזר.

חלק מהקונבנציות של צייר מפת הקתדרלה של הרפורד מופיעות במפת העולם הראשונה המציינת את חופי מה שיקרא אמריקה הדרומית, המאוחרת ממנה יותר ממאתיים שנה. גם במפת “קאנטינו”, המתוארכת לשנת 1502  ירושלים נמצאת במרכז העולם, והיא מצויירת באופן דמיוני ומיתי. וגם במפה זו ים סוף צבוע אדום. כמו המפה הקודמת, גם מפה זו מצויירת ביד, על קלף. אבל היא מבוססת על העתקה קפדנית ועל עידכון של מפות קודמות בהתאם לידע המצטבר, כאשר שושנות הרוחות המצויירות בה מאפשרות שיעתוק מדוייק של הידע הקרטוגרפי. הדיוק בציור החופים של הים התיכון ושל אפריקה מרשים, אבל היבשות נטולות פרטים. במקום זה מצויירות עליהן סצנות המהוות חלק מתוך מיתולוגיה חדשה, אירופה מגלה את העולם. חלק מתוך הגילוי הזה הוא איפיון ויזואלי של השטח החדש, תוך שימוש באותה שניות של מוכר – מוזר. החיות המצויירות על חופי אפריקה וברזיל, פונות אל הים, אל הספנים הפורטוגזים החלופים בו, הן ציפורים. הגיוני שציפורים היו חלק מהמזכרות שהביאו איתם הספנים ממסעותיהם ושצייר המפה ראה אותן או היה בעל ידע ויזואלי עליהן. כנראה שהידע הקרטוגרפי על הארץ החדשה במערב עבר אליו באמצעות פגישה עם אמיריגו וספוצ’י, מי שלימים תיקרא על שמו יבשת אמריקה. התוכים הצבעוניים הם חלק מידע זה, והם משמשים כמייצגים של אותה ארץ חדשה.
הידע הקרטוגרפי העניק כוח לאוחזים בו. העונש לקברניטים שמסרו או מכרו דפי מפות לזרים היה מוות. צו של מלך פורטוגל משנת 1504 אסר עשיית מפות וגלובוסים המתארים את קו החוף המדוייק של אפריקה. אבל הידע עקף את האיסורים. מרכז ייצור וסחר המפות עבר בראשית המאה ה- 16 לארצות השפלה, בהן התרכזו אומנים ובעלי מלאכה ששיכללו את הידע הקרטוגרפי, תוך שימוש וצבירה של מפות ממקורות שונים. התפתחות טכניקות הדפוס איפשרה יצירת מפות מפורטות בייצור המוני, וכך הופץ הידע הזה והפך לנחלת הכלל.

המפה של מרטין וואלדסימולר משנת 1507 היא הישג מרהיב של הקרטוגרפיה בת הזמן, והיא בעלת חשיבות היסטורית מרחיקת לכת. וואלדסימולר העריץ את אמריגו וספוצ’י, והוא העניק את השם “אמריקה” ליבשת החדשה במערב. המפה מודפסת על 12 גליונות דפוס נפרדים, כך שגודלה הכולל לאחר חיבור הקטעים הוא 236 על 132 ס”מ. היטל העולם בו היא משתמשת לקוח מהספר הרומי “גיאוגרפיה” מאת פרוטולמיאוס, שהודפס לראשונה בשנת 1472, והפך לבסיס ידע עליו הסתמכו הקרטוגרפים בני הזמן. מפה זו הודפסה ב 1000 עותקים, וכפי שירשה קונבנציות קודמות כך גם הייתה לה השפעה אדירה על קונבנציות מיפוי עולם מאוחרות יותר. גם היא כוללת, פרט לשמות מקומות ותיאורים גאוגרפיים, אגדות ומיתוסים, וגם בה בולטות שתי חיות איקוניות – הפיל הממוקם במרכזה של קרן אפריקה, ותוכי על חופי ברזיל, מעל לאותו איזכור ראשון של השם אמריקה. הפיל ניצב מעל קבוצה של שחורים פראיים, מנותק מהם. ציורו אינו מדוייק, וודאי שאינו עומד בסטנדרטים של המיפוי הקפדני של החוף הסובב אותו. וואלדסימולר כנראה הסתמך על ציורי פילים שהכיר, בלי לראות את החיה בפועל. זהו שיעתוק של דימוי ויזואלי חלקי, ומטרתו לייצג את פראיותה וסודותיה של אפריקה. גם התוכי מוצג כחיה בודדת, כנציג של עולם החי המוזר כולו, אבל הוא מצוייר בדיוק יחסי, שוב, כנראה בגלל שציפורים היו הנציגות הראשונות של עולם החי האמריקאי שהגיעו לאירופה.
חריטת לוחות הדפוס למפות הייתה אומנות עדינה, איטית ויקרה, ולכן עושי המפות השתמשו בלוחות הבסיס שוב ושוב, תוך עדכון פרטים בהתאם לגילויים הגיאוגרפיים החדשים. דוגמא לכך ניתן לראות במפה שהודפסה ע”י וואלדסימולר ב – 1526. פרטים גאוגראפיים כמו תוספת של איים באסיה ושמות מקומות עודכנו, נוסף עוד מקום למידע כתוב, אבל ציורי החיות, הפיל והתוכי, נשארו זהים.

מידע, סיפורים, ציורים וחיות המשיכו לזרום מהעולם החדש אל אירופה. דוגמא לכך ניתן לראות במפת דרום הים האטלנטי מ- 1519, המפה היחידה שאציג המתארת קטע מתוך העולם. ערכה הגיאוגרפי של מפה זו מוגבל. היא מונה את שמות המקומות לאורך החוף הדרום אמריקאי, ומתארת בצורה כללית את קווי המתאר שלו. אבל על שטח היבשת מצויירים חיות ובני אדם, בסצנות מפורטות ואינטראקטיביות. הפראים וחיות הפרא עוסקים בשלהם – האינדיאנים אוספים עצים להסקה, הציפורים הרבות מתעופפות בשמיים, קוף יושב ובוהה באנשים העמלים. במעבה היער פוער את פיו דרקון מכונף, אבל הוא החיה המיתית היחידה במפה זו. תיאור שאר החיות ריאליסטי למדי, ומסתמך כנראה על שילוב בין מראה עיניים לציורים שהביאו איתם מגלי הארצות. החיות כאן מוצגות בתוך הקשר, כחלק מתוך הטבע והסביבה האנושית הפראית בה הן חיות. מטרתה הגיאוגרפית העיקרית של המפה היא להציג את עולם הטבע האמריקאי , המערב בין המציאותי למיתי, לצופים בה. החיות כאן אינן ניצבות ייצוגיות אלא שחקניות ראשיות, שוות ערך לדמויות הילידים. זה מצביע קודם כל על כך שעולם הטבע והחי מעורר עניין אצל קהל היעד של עושי המפות, ושחיות בר נתפסות כחלק אינטגראלי מעולם זה. תהליך זה, של צימוד בין חיות בר לבין סביבת הגידול שלהן, יבשיל רק במפנה המאה ה- 20, אבל כאן ניתן לראות ניצנים שלו. הטבע הפראי אינו מאיים, למרות הסכנות המגולמות באותה מפלצת שבשוליים, הוא הרמוני ומושך. במובן זה, זהו מקור סותר ומשלים לגישה המוצגת ברוב המפות בנות התקופה.

במפת העולם של דיוגו ריביירו מ- 1529 ניתן לראות עד כמה התעשרו המידע הגיאוגראפי והזואולוגי במקביל. מגוון החיות המוצג בה הוא עצום – ציפורי פלמינגו, אריות ונמרים, קופים, פילים ועוד. גם תמונת העולם הגיאוראגרפית מדוייקת מכל מפה קודמת. בדרום אמריקה מצויירת סצנה של קאניבליזם בחלק הקרוב לאוקיאנוס האטלאנטי, ואוסף של חיות שונות העוסקות בשלהן, פונות לכיוון ההפוך, במרכז היבשת. באפריקה ניצב פיל במקום שכבר הפך לקונבציה – קרן אפריקה. חיות נוספות מקיפות אותו – פיל אחר, קטן יותר, אריה, גמל ועוד. דווקא אפריקה מצויירת כעשירה בציפורים, וגם כאן הדיוק בפרטיהן עולה על הדיוק בציורי החיות האחרות. ציורי החיות מנותקים זה מזה, והן מייצגות של השטח הבלתי ממופה, הפראי. אירופה ריקה מחיות. באסיה ניתן לראות, שוב, פילים, ציפורים ספורות ועוד חיה רובצת ובלתי מזוהה. ככלל, ניתן לומר שככל שהאזור מיושב ומוכר יותר הוא כולל פחות ציורי חיות וכי אפריקה כוללת את עיקר ציורי החיות, שהם ספק עיטורים שתפקידם למלא את השטח הריק וספק ייצוגים של הפראי והמוזר, תוך הסתמכות על מאגר הידע הקיבוצי של קהל היעד.

מפת עולם שונה מאלה שהוצגו קודם היא של האנס לופט מוויטנברג, המתוארכת לשנת 1530. זו מפת עולם קטנת מימדים, והיא כוללת שלוש יבשות, אירופה, אפריקה ואסיה. מטרתה ללוות את דרשותיו של מרטין לותר על חזון דניאל, והיא אף הודפסה בתנ”ך המפורסם של לותר משנת 1534. תמונת העולם המוצגת בה אינה שונה בהרבה מתמונת העולם של ימי הביניים, למרות הידע החדש, וזאת מאחר והיא באה לשרת מטרות דתיות. תמונת העולם המפושטת הזו המשיכה להתקיים לצד תמונת העולם המעודכנת. ציור המפלצות המופיעות בה מסתמך על ציורי חיות המוכרים לצייר ולקהל היעד, תוך הוספת ווארייציה ההופכת אותן לפלאיות: כינוף האריה, הוספת הראשים ללביאה. הן אילוסטרציה למפלצות המופיעות בחזון דניאל, ומטרתן, בין השאר, חינוכית דתית: הן מאפשרות להסביר את החזון ואת ניתוחו של לותר אותו גם למי שאינו יודע לקרוא. הצייר מוותר על הצורך להיות כפוף לחוקים של ייצוג מהימן של העולם ושל החיות. בכך נחשפת מגמה אנטי מדעית (או אנטי פרוטו מדעית) של הרפורמציה.

מפת העולם של סבאסטיאן מונסטר והנס הולביין (?) המתוארכת לשנת 1532, מחילה סטנדטים שונים, “מדעיים”, על תמונת העולם שהיא מציגה. אין בה ציורי חיות על היבשות, עליהן מופיעים רק ציורי רכסי ההרים. לראשונה יש שימוש ברשת של קוי אורך ורוחב. אבל בכל זאת מופיעות בה חיות. בים מצויירות מפלצות, ובשולי המפה, סצנות סנסציוניות ואלימות מערבות חיות כאילוסטרציה לחיי הפראים. הסצנה הקניבלית המתוארת בפינה השמאלית התחתונה של המפה מפורטת מאוד, פורנוגראפית כמעט. סוס עבודה, נציג של המוכר לקהל היעד, נושא שבויים בדרך למדורה לידה יבותרו ועליה ייאכלו. בפינה השמאלית העליונה, המשוייכת לאמריקה, מופיע פיל, הלופת בחדקו פרא בעוד פרא אחר מכוון אליו חץ וקשת. כנראה שאין זה משנה שבאמריקה אין פילים, ושגם את הסוסים הביאו אליה המתיישבים האירופיים. אבל ציורי החיות, גם אם לא תיפקודם, ריאליסטים מאוד. חוסר ההתאמה הזו בין הדיוק בציור לטעויות הגסות, מצביעה על תיאבון קהל היעד אל המוזר והאלים, ועל כך שציורי החיות, כדימויים אייקוניים, לוטשו בהתאם לציורים מדעיים, כאלה שיהפכו אח”כ לבסיס לחקר השיטתי של הזואולוגיה.
דוגמא משעשעת מראה כיצד משועתקים ציורי החיות, ומשנים הקשר בהתאם לצורך של המשתמש בהם. במפה של אותו אומן המתוארכת לשנת 1540  מופיע אותו פיל, רק שהפעם הוא אינו עסוק באכילת אנשים, והבעת פניו שלווה דווקא. הוא מתואר כנציג של “ארץ הפילים” באפריקה. השוואה בין הציורים מובילה להשערה כי שניהם העתקה ועיבוד של מקור חיצוני אחד, ששימש כחומר יעץ מקצועי וקיבע את הדימוי הויזואלי של הפיל.

במפת העולם של סבאסטיאן קאבוט המתוארכת לשנת 1544 ניתן לראות את העירוב בין המיתולוגי והאילוסטרטיבי לעדכני ולמדעי. קאבוט, הנחשב לספן הראשון שמיפה את חופי צפון אמריקה, טיפח והשתמש בתדמיתו כמגלה ארצות. אבל ניתן לראות איך קונבנציות עתיקות משפיעות על המפה שלו, מה שמתבטא קודם כל בכך שהים האדום, כמו במפות מימי הביניים, הוא אדום. גם כאן קיים עירוב בין המיתי, המוגזם והשטחי ובין הידע הבדוק . באמריקה הדרומית מצוייר תוכי, כהד לקונבנציות של ראשית המאה, אבל כאן הוא קטן ושולי, והעיקר הוא חיות הפרא והסוס האצילי המקיפים אותו. באפריקה מוצב הפיל מוזר החדק במקומו הקבוע, וליד הנילוס מצוייר תנין. באמריקה הצפונית יגואר עצום מימדים צופה מעל כתיפהם של שני אינדיאנים. בנוסף מוצגים במפה דובי קוטב וגמל נושא רוכב.

השימוש בחיות במפה זו מבהיר את חשיבותן בגיבוש תמונת העולם המתגלה לאירופה. כל איזור מקבל את החיה או החיות המתאימות לו, ההופכת למייצגת של האזור הזה. חיות הבר הן חלק משמעותי בדימוי הארצות החדשות, והאקזוטיות וההגזמה בפירטיהן מאפשרות להן להיות מצד אחד ייצוג נאמן לכאורה של המציאות בספר העולמי (כי הרי אירופה היא כעת המרכז הבלתי מעורער של העולם) ומצד שני מפלצות בנות הזמן, משהו שטוב שהוא רחוק.
אברהם אורטיליוס פירסם בשנת 1570 את האטלס המודרני הראשון, ונחשב לאחת הדמויות החשובות ביותר בגיאוגרפיה והקרטוגרפיה המודרנית. את מפה זו יצר כשהיה צעיר יחסית, והיא עדיין משתמשת בחלק מהקונבנציות שניתן למצוא אצל וואלדסימולר. במפה מצויירת סצנה של קאניבליזם באמריקה הדרומית, כמו גם תוכים. באפריקה מצויירת שיירת גמלים. הפעם מופיעים במפה שני פילים, ולידם חיה אקזוטית נוספת, הייחודית לאפריקה – קרנף. אבל המיפוי הפנימי של היבשות מפורט יחסית ומתרחק לאיטו מהקונבנציות המיושנות, וציורי החיות, פרט למפלצות הים כמובן, ריאליסטים וספציפיים.

דימויי חיות הבר היו חלק בלתי נפרד מתמונת העולם המתגבשת בתקופת התגליות. עדויות לכך ניתן למצוא בכתבי ההוגים בני הזמן, המשתמשים בדוגמאות ובאגדות על עולם החי, בספרות הביסטיארית (המתארת את תכונותיהן ומעלותיהן של החיות השונות), וגם במפות העולם המשתנות, כפי שניסיתי להדגים ולסקור במאמר זה. תפקידן אינו חד משמעי, וצורת הופעתן מושפעת מטיב המידע שהיה קיים בידי יוצרי המפות, מהקונבנציות שהשפיעו עליהם, ומאופי החווייה שביקשו להעביר לצופה/ קורא בה. הדואליות בין המוכר למוזר קיימת כל העת בצורה ובאופן בו משתמשים יוצרי המפות השונים בדימויי החיות. תהליך שינוי התפישה האירופית, והפיכתה בעיני עצמה למרכז העולם יכול להיות מודגם גם דרך ייצוגי החיות. שורשיו במפות העולם הימי ביניימיות, בהן הוגדר מרכז עולמם הפרטי של הצופים במפות על ידי הריחוק הפיזי מהמיתי והמאיים, ואת סיומו ניתן לראות באיור בשולימפת עולם המתוארכת לשנת 7 – 1606. אמריקה, אסיה ואפריקה מיוצגות ע”י ילידים הבאים להקריב את מנחתם לאירופה, היושבת על כסא המלכות. חיות פרא מוזרות למראה, טפיר אמריקאי, גמל אסיאתי ומעין ארמדילו אפריקאי, הן שנושאות עבור הילידים את המתנות. דימוייהן ודימויי היבשות השונות משולבים זה בזה. מפה ייחודית המתוארכת לשנת 1616, ואשר מוקדשת למריה דה מדיצ’י, המלכה האם ואימו של לואי ה – 14, מתארת את העולם כגן אירופי. הפיל האיקוני מופיע בה, ניצב ביבשת אגדית, “ארץ האש”. אבל הוא כבר אינו חיית בר אלא חיית מחמד אירופית, שעשוע בלתי מאיים בתוך עולם שגבולותיו ידועים וברורים. חיית הבר הפראית והפלאית הפכה למייצגת של העליונות האירופית.

רוב צילומי המפות מתוך הספר:
Rodney W. Shirley, The Mapping of the World, New Holland, London 1993

ביבליוגרפיה

J. B. Harley, Silences and Secrecy: the Hidden Agenda of Cartography in Early Modern Europe, Imago Mundi, Vol. 40, 1988 , pp. 57-76
Scott D. Westrem, Making a Mappamundi: The Hereford Map, Terrae incognitae, Vol 34, 2002, pp.19 – 33
J. H. Parry, The Discovery of the Sea, The Dial Press, New York 1974
LLoyd A. Brown, The Story of Maps, Little, Brown and Company, Boston 1950
Lorraine Daston, Katharine Park, Wonders and the Order of Nature 1150 – 1750, Zone Books, New York 1998
Nigel Rothfels, Savages and Beasts, The Birth of the Modern Zoo, The John Hopkins University Press, Baltimore 2002
David Freedberg, The Eye of the Lynx, Galileo, his friends, and the beginnings of modern natural history, The University of Chicago Press, Chicago 2002
Frank Lestringant, Mapping the Renaissance World, The Geographical Imagination in the Age of Discovery, University of California Press, Berkeley, Los Angeles 1994
Evelyn Edson, Mapping Time and Space: How Medieval Mapmakers Viewed Their World, The British Library 1999
בנימין ארבל, יוסף טרקל, סופיה מנשה (עורכים), בני אדם וחיות אחרות באספקלריה היסטורית, כרמל, ירושלים 2007