ארכיון תג: מסע

ברוכים הבאים לספארי

[חלק מסדרת רשימות בכתובים. הסברים, מפות ותוכן עניינים מתעדכן כאן]

כשהייתי צעיר וטיפש הצטרפתי פעם לחבורת צעירים וטיפשים כמוני להרפתקה לילית. טיפסנו מעבר לגדר של הספארי ברמת גן ובילינו מספר שעות בטיול שיכורים סביב האגם המלאכותי שנמצא שם, משתדלים לא להתגלות. היה כיף, אבל כמובן שלא אחזור על החוויה הזו לעולם, גם כי החיות המסכנות ראויות לזמן הפוגה ומנוחה, וגם כי החוויות שמציע הספארי עומדות למכירה ולא יפה להתפלח. אירוע סוף השנה של כיתה ד׳ 3, בה למדה השנה בתי, התרחש גם הוא בלילה בספארי. הילדים נסעו ברכבת מיניאטורית שעוצבה כ׳רכב ספארי׳, המדריכה סיפרה להם דברים מעניינים על החיות, עליהן האירה בפנס גדול, כדי שיוכלו לצלם בטלפונים שלהם תמונות מטושטשות. הספארי ברמת גן הוא אשליית טבע אפריקאי, סביבה מלאכותית, דיאורמה ענקית, גן חיות שמציג עצמו כטבע. 

משאית ספארי בלבנון, 1985

המילה ׳ספארי׳ נמצאת בשימוש נרחב. אני זוכר את משאית הספארי שהובילה חיילים בכבישי  לבנון הכבושה, משורינת ומוגנת לכאורה אבל מאפשרת מבט החוצה, אל הג׳ונגל המאיים אותו היא צולחת. מקורה סוואהילי, והיא מתארת את שיירת הסחר עצמה, מהשורש ס.פ.ר. בערבית (سفر) שפירושו נסיעה, או מסע. הספארי הוא מוסד וותיק שהקדים בהרבה את הנוכחות האירופית באפריקה.

זו שיירה גדולה מספיק כדי שתוכל להגן על עצמה במידת הצורך ולא גדולה עד כדי שאי אפשר יהיה לשלוט בה ויהיה קשה לספק לה אוכל ומים. לעיתים מספר שיירות מתלכדות לאחת ענקית, אבל גם אז נשמרת עצמאותן של השיירות שמרכיבות אותה. התנועה שלה היא ברגל, בדרכים גדולות וקטנות, מנקודת עצירה אחת לשניה. הולכים בין 20 ל-30 ק״מ ביום. הכפרים והתושבים המקומיים, בני שבטים שונים, מתקיימים בצד המחנות  והנתיבים הללו, ומודעים לקיומן ולכך שהן עוברות דרך נחלותיהם: אי אפשר באמת להסתיר את תנועת השיירה. זה גם מה שמגן על השיירה, מי שלא רוצה להיתקל בה יזוז מדרכה. במחנות ובכפרים מתנהל סחר הדדי, שיוצר כלכלה משותפת. חלק מהשבטים מגדלים מזון שמשמש את השיירות, יכולים למכור לה שנהב (או שבויים, במקרה של שיירת עבדים), ויכולים לקנות ממנה בדים, תכשיטים וכלים. 

המשא נישא ברובו על ראשם של הסבלים, בחבילות גדולות ארוזות בבד ובחבלים, השוקלות כ-30 ק״ג. אני מתקשה להבין איך זה מרגיש, מדמיין את עצמי מאזן צרור גדול על קודקודי. קראתי שנשיאת עד 20% ממשקל הגוף על הראש אינה גובה תוספת אנרגיה מנשים, שעדיין  מובילות כך מים במקומות רבים באפריקה. אני יכול להבין את ההגיון בצורה כזו של סחיבת משא, ומתאר לעצמי שהיא הופכת לטבע שני. היא ודאי מקבעת את המבט לפנים, מאפשרת לגוף לאזן את המשקל תוך כדי תנועה. הידיים פנויות לעזרה, להזזת ענפים או לנשיאת נשק, וניתן להשליך את החבילה הצידה במהירות במידת הצורך. הסבלים אינם בהמות משא. הם כוח עבודה לכל צרכי השיירה. חיות, בעיקר גמלים, משמשות בדרכים הרחבות יותר ובמדבר, שם צריך לשאת מים. 

מגלי הארצות האירופים והציידים שבאים בעקבותיהם השתמשו במוסד הקיים הזה והתאימו אותו לצרכיהם. המסע הפך לתכלית התנועה של השיירות, והסחר נדחק לעמדה משנית. מטרת שיירת הספארי האירופית היא לספק את צרכיו וגחמותיו של האדון. את מקום הסחורות תופשים צרכי המחנה, חפצי המותרות ומזכרות הציד. זה יוצר תעשייה שלמה חדשה, אפריקאית-אירופית.

לספר ׳אריות אוכלי אדם׳ הוסיף פאטרסון שני נספחים. אחד מהם הוא שיר ההלל שכתב לו בהינדית ראש הפועלים בצאבו, והשני מדריך קצר לצייד, איש הספורט, שחושב ׳לבקר במזרח אפריקה הבריטית למסע ירי׳. אני אוהב את רעיון הנספח. הוא מאפשר לכותב לכלול ולא לכלול בטקסט עליו הוא חתום דבר מה בעל חשיבות, להציג אותו כעצמאי לכאורה בעוד שבפועל הוא נסמך על הטקסט המרכזי ומרחיב אותו. בספר זה המדריך לצייד הוא משמעותי כי הוא כמו קורא לצאת בעקבות המחבר, מנגיש עוד את חוויותיו. גם אם אינך מתכוון לנסוע לצוד באפריקה המדריך מאפשר לך לדמיין שיכולת לעשות זאת, ושזה בעצם לא כל כך מסובך, רק יקר.

פאטרסון אינו קמצן בנכונותו לחלוק את הידע שצבר. הוא מפרט את סוג הרובים וכמות התחמושת שיש לקחת, נותן רשימת ציוד אישי ולבוש ראוי ומתאים, ממליץ על חנות הצילום של וו. די. יאנג בניירובי, אליה כדאי לשלוח את סרטי הצילום לפיתוח עוד במהלך המסע. הוא אינו איש מקצוע מוכר שירותים השומר את סודותיו לעצמו אלא קצין מכובד ומהנדס שקול, מישהו שאפשר לסמוך עליו.

באשר לציוד מחנה, כל מה שצריך לקחת מאנגליה הוא אוהל בעל סגירה כפולה קטן, שלוש שמיכות צמר, אמבטיה מתקפלת, תרמיל קנווס ומסנן מים טוב; ואפילו את אלה ניתן להשיג באיכות טובה במקום. ארגזים לאוכל וציוד מחנה נוסף יש להשיג במומבסה או ניירובי היכן שהסוכנים ידאגו בדיוק למה שצריך. בערך חודש לפני ההפלגה מאנגליה יש לשלוח מכתב לסוכנים, להצהיר על זמן ההגעה ואילו סבלים וכו׳ יידרשו. אז ימצא איש הספורט את הכל מוכן עבורו, כך שניתן יהיה להתחיל מייד.

אלא אם כסף אינו בעיה, איני ממליץ לאיש לשכור סבלים במומבסה, מאחר ואנשים טובים באותה מידה ניתן להשיג בניירובי, ובכך לחסוך 20 רופי לראש, תעריף הרכבת למסע חזרה. יש לזכור שלצורך עבודת תחבורה אנשים עדיפים באופן מוחלט על חמורים, מאחר והאחרונים איטיים באופן מתסכל ובעייתיים, במיוחד בשטח קשה או בחציית ערוצי נחלים, שם יש לפרוק כל מטען, לשאת אותו אל מעבר לנחל, ולהעמיס אותו שוב על גב החיה. 

הוא מונה את גודל השיירה המתאים, עם שינויים והתאמות, לצרכי צייד אחד, ואת התשלום הצפוי:

1 ראש הפועלים (Headman) 50 רופי לחודש [1]

1 טבח 35  ״    ״

1 נושא נשק 20  ״    ״

1 ״נער״ (משרת אישי) (“Boy”) 20  ״    ״

2 אסקאריז (סבלים נושאי נשק) (Askaris) 12  ״    ״  לכל אחד.

30 סבלים 10  ״    ״  לכל אחד.

[1] הרופי במזרח אפריקה הבריטית הוא על בסיס 15 ללירה שטרלינג.

הכסף ההודי היה בשימוש באזור זה עוד לפני הבריטים. זה היה המטבע הנפוץ והמקובל למסחר. אבל כעת ערכו מוצמד לערך הלירה הבריטית. קשה לאמוד את ערכו בזמן ובמקום זה במונחי ימינו. על פי מחשבון ערך קנייה היסטורי לירה אחת היה בערך שכר העבודה לשלושה ימים של עובד באנגליה באותו הזמן. במונחי אינפלציה טהורים פאונד של אז שווה היום כ-350 ש״ח. בכל מקרה זה השכר המקובל, וכל חריגה ממנו היא גם חריגה מהסדר הטוב. לשכר מתווספים תנאים והטבות:

הסבלים כולם רשומים על ידי הממשלה, הגובה על כך עמלת רישום קטנה; ובהתאם לנוהג חצי מהשכר המיועד לכל המסע ניתן כמקדמה לאנשים לפני תחילתו. איש הספורט מחויב לספק לכל סבל חולצה, שמיכה ובקבוק מים, בעוד נושא הנשק וה״נער״ מקבלים זוג מגפיים בנוסף. יש לספק אוהל מחסה עשוי כותנה וסיר בישול לכל חמישה אנשים.

האוכל עבור השיירה הוא ברובו אורז, ממנו ראש הפועלים מקבל שני קיבאבה (קיבאבה היא בערך חצי ק״ג) ליום, הטבח, נושא הנשק, ה״נער״ והאסקריז קיבאבה וחצי והסבלים הרגילים, קיבאבה אחת ליום.

כל אחד בשיירה בעל תחומי אחריות ברורים ויודע את המצופה ממנו:

תפקיד ראש הפועלים לשמור על משמעת בספארי (שיירת המסע), גם במחנה וגם תוך כדי הצעידה, לדאוג לחלוקה ולבטיחות של המשא, ההקמה והקיפול של המחנה, חלוקת הפושו (אוכל) לסבלים, וכו׳. הוא מנהיג את החלק האחורי של השיירה, ובו תלויה באופן ניכר רווחתו של איש הספורט. למסע שלנו, בתחילת 1906, הצלחנו להשיג ניאפרה מעולה, ולעולם לא היו לנו שום צרות עם הסבלים באף עת. החסרון היחיד שלו היה שלא יכל לדבר אנגלית, אבל הוא אמר לי כשעזבנו שהוא מתכוון ללמוד. כל מי שישכור אותו כראש פועלים יהיה בר מזל; שמו הוא מוניאקי בין דוואני, וניתן למצוא אותו בקלות במומבסה. 

ראש הפועלים הוא הראיס, במונחים המוכרים לנו, מי שאחראי לביצוע העבודה כולה, והוא כמעט, אם כי אף פעם לא באמת, בעל מעמד המתקרב לזה של האדון. מצופה ממנו שיפעיל כוח וסמכות על פועליו ושישמש כגורם מתווך עיקרי בין התנאים המקומיים לצרכים ולרצונות של האדון. שאר התפקידים גם הם מעין גילדות או קאסטות, המאופיינות לעתים באופן גזעי, חלק ממכונה משותפת שעל כל חלקיה לעבוד בהרמוניה.

הטבח גם הוא חבר חשוב בשיירה, וכדאי להבטיח מראש כזה טוב, אם הדבר אפשרי. זה נפלא לראות מה מפישי (טבח) מקומי מנוסה יכול לארגן כארוחה, רק כמה דקות אחרי שהמחנה מוקם.

כנושא נשק, רוב הציידים מעדיפים סומלי. לעולם לא ניסיתי אחד, אבל נאמר לי שהם נוטים להיות בעייתיים; הם בוודאי תופשים את עצמם כבעלי ערך רב, ודורשים פי ארבע שכר מסוואהילי לא פחות טוב. 

במחנה, חובותיהם של האסקאריז הם לשמור על האש ולשמור בלילה, ולהקים ולקפל את אוהל הבוואנה (האדון). בזמן הצעידה אחד מוביל את השיירה והאחר הולך בסופה; הם מסייעים  במקרה של בעייה עם המשא, בודקים שאין עריקות, לא מאפשרים ריבים ועושים באפן כללי כל שביכולתם להגן על השיירה. כל אחד מהם מצוייד ברובה עתיק, ובאופן כללי אדם מסוכן מאוד לחבריו כאשר עולה בדעתו לירות.

הסבלים הרגילים יסחבו את המשאות בני 30 הק״ג שלהם יום אחרי יום ללא תלונות, כל עוד הם מואכלים היטב; אבל קמץ באורז שלהם, ומייד יהפכו למרדנים וזועפים. בנוסף לנשיאת חבילותיהם, הם מקימים ומקפלים את המחנה, מלקטים עץ הסקה ומביאים מים, ובונים בקתות עשב אם יש כוונה להישאר במקום יותר מיום. באופן כללי, הסבל הסוואהילי הוא אחד מהטיפוסים העליזים והנוחים ביותר בעולם, ואין לי דבר פרט לשבחים כלפיו.

כמה בודד תפקידו של האדון, מי שבשבילו מתרחש כל התיאטרון הזה. איזה בזבוז מטורף של זיעה ומשאבים. פאטרסון ממשיך לסקור את עלויות המסע הימי והמשלוח מאנגליה וחזרה אליה, ומסכם את העלות הכוללת:

על פי חישובי אני מניח ש-400 לירות צריכות להספיק כדי לכסות את העלות המלאה של שלושה חודשי טיול ירי למזרח אפריקה, כולל נסיעות בשני הכיוונים. איש הספורט החסכן יוכל ללא ספק לעשות זאת בפחות, בעוד שבזבזן יוציא כפי הנראה הרבה יותר. 

400 לירות של אז הן כ-33,000 במונחים אינפלציוניים היום, ששווים כ-135,000 ש״ח. באנגליה ניתן היה לקנות בסכום כזה עדר בן למעלה מ-40 פרות. זה היה השכר של עובד בריטי במשך כארבע שנים. אבל עובדים פשוטים לא היו קהל היעד של מסעות כאלה. 

* *

פאטרסון היה כעת בן 40, וזכה במשרת חלומותיו: פקח הציד של מזרח אפריקה הבריטית. תפקיד חדש זה במנגנון השלטון היה אמור למלא שתי מטרות: תיעוד הטבע והגנה על אוכלוסיית החיות שכבר החלה להידלדל וסימון שמורות ציד רשמיות שבהן יתאפשר ציד ברשיון ולא יותר פיתוח. פאטרסון היה המועמד המושלם. הצבא השאיל אותו למשרד המושבות, והוא עזב שוב את אנגליה, נישא על גלי פרסומו. 

הוא שלח עותק מספרו לתיאודור רוזוולט, נשיא ארצות הברית, חובב צייד וטבע ידוע, אשר קרא אותו בשקיקה. כך התחילה חליפת מכתבים בינהם. פאטרסון סיפר על חוויותיו והזמין את רוזוולט לבוא לצוד ולטייל במושבה הבריטית, הנשיא הזמין אותו לעיר הבירה האמריקאית. ׳נחמד מצדך לומר שתקבל אותי בברכה בוושינגטון. הלוואי שיהיה סיכוי כי אגיע לשם. אך, אבוי, אני חושש שנדונתי לחיים בטבע הפראי׳, ענה לו פאטרסון, מעט לפני שיצא למסע הספארי שעתיד לשנות את חייו. 

הפרק הבא כאן

ממיר מטבע: https://www.nationalarchives.gov.uk/currency-converter/#currency-result

יש בצורת, התחלנו.

יש בצורת במסצ׳וצסט (עדיין ללא הצלחתי להגיד את זה נכון, ואני מתעקש לכתוב את זה לא נכון. אני עדיין זר, אין כל ספק בזה), הקיץ היבש ביותר מאז ומעולם, כנראה. זה אומר שגשם יורד רק מדי פעם, במפתיע, תוך כדי סופות רעמים שמתרקמות ומתפזרות במהירות. הכל ירוק ונקי נורא, אבל כנראה שלא מספיק על פי המציאות המקובלת שכאן, וזה לא לגמרי מופרך, כי רואים שהדשא, במקומות שבהם לא מקפידים להוציא ממטרות ניידות שנרכשו לעיתות חירום כאלה, באמת קצת צהוב, מסכן כזה. ובעיתון כתבו שחקלאים שמגדלים עצי כריסמס מתלוננים שכל היבול הלך. באמת חם ולח, אבל לא ממש הביל, בודאי לא במימדים של האוגוסט המוכר לי, זה שאני יודע שמתקרב עכשיו לסופו ברחוב הרבי מבכרך. ואין פה אבק. בכלל. האוויר צלול לגמרי. חפצים לא משאירים סימן במקום בו הונחו. שונה כאן.

אתמול היה יום הגעת התלמידים החדשים להרוארד. אין הרבה מהם, רק כ- 2500, אבל שלטים המאחלים הצלחה למחזור 2020, השנה בה יסיימו את התואר, כבר נתלו לכבודם, ובכלל, נראה שזה אירוע משמעותי בלוח השנה המקומי. המעונות בהם יגורו במהלך שנת הלימודים הראשונה נמצאים בתוך חצר האוניברסיטה, מטר מהספרייה המדהימה, ושיירת מכוניות פאר פרקה את בני ובנות האליטה בדרכם ללילה ראשון בלי אימא. אני ראיתי רק את הפקק בדרך, מכוון על ידי שוטרים אדיבים, אבל ננה אומרת שאי אפשר היה לראות את ההתרגשות על פניהם של הסטודנטים לעתיד. אפגוש חלק מהם כבר בשבוע הבא, בקורסים שאקח. מעניין אם הם בורים משכילים כמו שאני מדמיין.

אנחנו פה, משפחה בגלות, ששורשיה ברבי מבכרך, בין תל אביב ויפו, אבל מרכז חייה בשנה הקרובה יהיה כאן, בקיימבריג׳. בינתיים הכל בסדר, ואנחנו פה רק לשנה, תודה רבה, לא רוצים יותר. זו צריכה להיות חוויה משמעותית, אבל אנחנו לא רוצים להשתנות יותר מדי, מסרבים לסכן את הבטחון שלנו בכך שנחזור. אני בטוח שבשנה הזו יהיו רגעים שבהם כל זה יתערער. צפויים געגועים. צפוי רצון להאריך את השהייה, לשקול מחדש, צפויה תחושת החמצה. טוב לדעת את זה עכשיו, כשזכר האבק עדיין טרי, בעוד פחות משנה ננשום אותו שוב.

הכל בסדר כאן, כמו שצריך להיות. זה מקום מתוקן יותר מכל מה שהכרתי. כללי ההתנהגות ברורים, אנשים מחייכים. יש כבוד להולכי אופניים. אנשים רצים לעבודה וללימודים. התחבורה הציבורית לא מאוד זולה אבל טובה. אתה לא חייב להיות חלק מהאליטה בכדי להינות מזה (לא נכון, כל מי שפה אליטה, כל האמריקה הזאת היא המוט העליון בלול, וכאן על אחת כמה וכמה), מספיק לגור בעיר כדי להיות זכאי לכל הטוב הזה.

הצטרפנו לספריה הציבורית כי אמרו לנו שמקבלים ככה כניסה חינם למוזיאונים. העירייה מוציאה בערך 200 שקל לשנה עבור כל אזרח העיר על הספרייה הזו, ויש כאן כמאה אלף תושבים. רואים לאן הולך הכסף. הבניין ההיסטורי, בו נוסדה הספריה מתישהו לפני כמעט 200 שנים, נראה כמו בית פלאות, ארמון ממתקים, ואליו צמוד הבנין החדש, מלבן זכוכית ואלומיניום בגובה שש קומות, שגינה ציבורית מטופחת ומגרשי טניס (שגם הם כמובן פתוחים לציבור) מקיפים אותו. הוצאת כרטיס ספרייה זה עניין רציני, וצריך להראות מסמכי זיהוי וחוזה שכירות שמוכיח כתובת מגורים, לקבל הדרכה מהפקיד, להבין את המשמעות. מותר לקבל כרטיס מגיל חמש, וזה חינם, כמובן. בדלפק לידנו אבא אחד בא להחזיר ספר ששאל וניסה לברר אם ביתו בת השמונה מתעכבת בהחזרת ספרים ששאלה בעצמה. הפקיד היה אדיב מאוד אבל סירב לחלוק איתו את המידע. האב, שהיה זר, איני יודע מאיזה מוצא, חשב שזה בגללו, אבל הבין לבסוף שכרטיס הספריה, גם של ילדה בת שמונה, הוא עניינה הפרטי, ושהפקיד אינו רשאי לחשוף את המידע שבו, מה השאילה, מה קראה, ללא הסכמתה. כך, לכאורה, כל הידע שקיים בספריה פתוח בפניה, כשכל מה שהיא צריכה זה לחפש ולבחור. באגף הילדים, הנמצא בקומה השישית, היה מונח ליד פינת המשחקים ספר איי בי סי שמאלני, איי איז פור אקטיביזם, שג׳ודית׳ באטלר ונעמי קליין ממליצות על תוכנו בכריכה האחורית. ככה צריך להיות.

צפוי חורף קשה. פורסמה תחזית שנתית לפיה יהיה גם קר וגם מושלג במיוחד, פיצוי של הטבע על החורף הקל יחסית שהיה בשנה שעברה. כנראה שהבצורת הזאת, הקיץ החם והלח, הם שלב מעבר שאין להסיק ממנו על החוויה הכוללת הצפויה לנו. עיר מעניינת, שנה מעניינת. התחלנו.