Tag Archives: ממלוכים

אבירי האיסלאם מול שליטי העולם

בחלק הקודם סיפרתי לך איך מלך צרפת וצבאו הובסו והושפלו על ידי הממלוכים, שנקנו כעבדים והפכו ללוחמי עילית. ככה תיאר את סיפור עלייתם של הממלוכים אבן חלדון, הסטוריון מוסלמי שכתב כמאה וחמישים שנים אחרי הזמן בו אני מתמקד:

..המאמינים, שקועים בסיפוק רצונותיהם, עסוקים בתענוגות, טובעים במותרות, הפכו למחוסרי כוח וחסרי רצון לצאת לקרב ולהשתתף בהגנה. עור האומץ וסמל הגבריות נפשט מהם – אז, הייתה זו נדיבות האל שהציל את האמונה על ידי החייאתה והשיב את אחדות המוסלמים באמצעות הממלכה המצרית, אשר שמרה על הסדר והגנה על גבולות האיסלאם. הוא עשה זאת כששלח למוסלמים, מהאומה הטורקית ומהשבטים האדירים והגדולים שלה, שליטים שיגנו עליהם ועוזרים נאמנים, אשר הובאו מארצות המלחמה אל ארצות האיסלאם באמצעות העבדות, בה חבויה ברכה אלוהית. באמצעות העבדות הם לומדים את תהילת האל, מקבלים את ברכתו ונחשפים להשגחה האלוהית; העבדות מרפאת אותם, והם נכנסים אל הדת המוסלמית בנחישות של מאמינים אמיתיים, אבל סגולותיהם הנוודיות נותרות ללא רבב, לא מזוהמות בעונג, לא מקולקלות על ידי החיים התרבותיים, ורוחם אינה נשברת תחת שפע המותרות.

אבן חלדון, אצל ברנרד לואיס, איסלאם, עמ׳ 87-88

אמנם לעבדים הצעירים יש ידע בסיסי ברכיבה ובלחימה, שנצבר בשנות ילדותם, בעת חייהם הקודמים, כבני השבטים הנודדים של ערבות אסיה, אבל הנחת היסוד בת הזמן היא שיכולות אלה משמעותיות פחות מתכונותיהם הטבעיות הנובעות מגזעם, ובעיקר ממקום הולדתם. הם אמורים להיות חזקים בגופם, מהירי חימה ומסתפקים במועט, חומר גלם נפלא בידי מדריכיהם ומפקדיהם. הם יהפכו אותם לאנשים חדשים, מעבדים ללוחמי עילית, מעובדי אלילים למאמינים מסורים, מחסרי כל לבני אצולה היכולים להגיע לעושר אגדי ולשלטון. כל תהליך הכשרתם התבצע במחנות ענק מבודדים מהעולם החיצון, בהם נשמרה משמעת קפדנית. זו אקדמיית עילית צבאית שאין ולא הייתה כמותה, תוצר של תהליך התפתחות ארוך.
מי שהיו אחראים בפועל על הנערים הצעירים היו בדרך כלל סריסים. אפריקאים שחורי עור, שכמו העבדים הצבאיים הגיעו ברובם מאזור מסויים במזרח אפריקה, חבש, שלילידיו יוחסו תכונות שהופכות אותם למתאימים לשמש בתפקידים שיועדו להם. זה נורא ואיום, לא? תעשייה שלמה דאגה לחטוף ולשבות נערים וילדים, להוביל אותם למקומות שהתמחו בביצוע הניתוח, סירוס חלקי הכולל כריתה של האשכים או מלא בו חותכים את הזין כולו. מכאיב לי לכתוב את זה. אחוזי המוות כתוצאה מהניתוח היו עצומים. גיל הסירוס קבע את ערכו של העבד והשפיע על תכונתיו. מי שסורסו מוקדם, כילדים ממש, נחשבו לטהורים במיוחד מאחר ולא חוו תשוקה או התפתחות מינית. אלה ששרדו הובלו לשוקי עבדים בתוך עולם האיסלאם, בהם ניקנו על ידי שליטים ומכובדים. שליטים עשירים התהדרו באלפי סריסים ששירתו בחצרם ובביתם, גם במתחם הפרטי והאסור לגברים שאינם בני המשפחה, מקומן של הנשים והשפחות, החארם, הוא ההרמון. והם מילאו גם תפקידים אחרים, בדרך כלל משרות אמון הכוללות אחריות כספית וחינוך של ילדי השליט.
זו לא רק חוסר הזין או האשכים, והעובדה שלכאורה לא יכלו להיות פעילים מינית שהפך את הסריסים לחשובים כל כך. אונס וניצול מיני יכולים להתבצע גם ללא אברי מין ותשוקה יכולה להתממש בדרכים רבות. בפועל יש עדויות על סריסים שניהלו מערכות יחסים ולעיתים סריסים שימשו בעצמם כאובייקט של תשוקה וניצול. מחירם הגבוה קבע גם את ערכם. ייחודם, חוסר היכולת שלהם להתרבות והיותם מבודדים מהחברה הפכו אותם לתלויים לחלוטין באדוניהם, ולכן למסורים אליו. לסריס, כמו לממלוכ, הייתה מסורת לתוכה התחנך, מקום מסויים לתפוס בתוך המבנה החברתי. זה היה מודל חיים במסגרתו ניתן היה להגיע לעושר ולהצלחה. ולמרות החוסר באברי מין גבריים לא הוטל ספק ביכולתם להפגין גבריות בשדה הקרב או במגרש האימונים. כך, במחנות ההכשרה ומתקני האימונים של הממלוכים הסריסים היו אנשי ההדרכה, ההוראה והפיקוד העיקריים.

סריס צעיר

סריס צעיר בארמון הסולטן העות׳מאני, המאה ה- 19

כל כך מוזר. איך דווקא המום הנורא שהוטל בהם הפך אותם לבעלי מעמד ייחודי, ואיפשר להם להיות בקשר גם עם נשים ושפחות וגם עם לוחמים, מעין מתווכים בין מוקדי כוח שונים. האמון הרב שניתן בהם, והתפיסה לפיה נכותם הופכת אותם לטהורים מתשוקה ומחטא מתבטאים בכך שסריסים שימשו כשומרים של הכעבה במכה ושל קברו של מוחמד במדינה. מנהג זה המשיך להתקיים עד ימינו, ועתיד להיכחד עם מותם מזיקנה של הסריסים האחרונים המשרתים בקודש. טוב שכך.

אבל נחזור אל הממלוכים ואל אופן הכשרתם, בסדר? הייתי חייב להרחיב קצת, זה נראה לי מעניין מספיק. השלב הראשון בחינוכם של העבדים הצעירים היה לימוד עיקרי האיסלאם, תפילה, כתב ערבי ושריעה, החוק הדתי. זו הייתה גרסה מצומצמת ותועלתית של הדת, אבל היא הפכה לחלק מרכזי בזהותם החדשה, נדבך יסוד משותף הכרחי בינם לבין עצמם ובינם לבין האוכלוסיה המקומית. האיסלאם שלהם אינו מוטל בספק, הוא אדוק ועמוק דווקא בגלל שנרכש באופן מרוכז, והוא משולב מלכתחילה בגאווה מתנשאת על הישגיה של הדת והתרבות האיסלאמית, שלאליטה שלה עתידים הצעירים האלה להשתייך. כך שגאוות היחידה ואחוות הלוחמים המתחילה להתגבש אצלם כוללת גם את שייכותם הדתית והתרבותית.
ההכשרה הצבאית באה אחר כך, והיא שיטתית ומקיפה, תוצר של מסורת ארוכת שנים של לימוד וחקר תורת הקרב והלחימה. היו ארבעה תחומים בהם היה על הלוחם לשלוט: רכיבה, שימוש בקשת, ברומח ובחרב. מדריכים כתובים, מאוירים להפליא ומפורטים שימשו לשינון ולהתייעצות, תהליך הלימוד היה מדורג וההתקדמות בו הושגה על ידי עמידה במבחנים קשים. כלי נשק שונים שימשו לאימונים, ורק לאחר הוכחת שליטה מוחלטת בהם הותר ללוחמים המתלמדים להתקדם אל הבאים בתור. כך, חרב במשקל קילוגרם בודד בתחילת התהליך הפכה לחרב כבדה השוקלת שניים וחצי קילוגרם בסופו, וכמות מכות החרב שהיה על הלוחם להנחית על גוש חימר מכוסה בד עלתה מעשרים וחמש ביום לאלף. היכולת האישית של כל אחד מהלוחמים הייתה וירטואוזית. הם היו מסוגלים לירות בקשת דרך חישוק במטרה המוצבת מאחוריו, תוך כדי רכיבה מהירה, בדיוק ובקצב, ולהילחם ברומח ובחרב כטובים באבירים האירופים. תרגילים קבוצתיים בוצעו בהיפודרום, איצטדיון ומגרש אימונים לפרשים, והם שמשו כדי לפתח את יכולת התמרון והלחימה המשותפת. יכולת זו, של תמרונים רכובים מתואמים ומורכבים, הייתה יוצאת דופן בקרב הפרשים בני הזמן, והיא אחת מהסיבות להצלחתם של הממלוכים להתמודד הן עם האבירים האירופים והן עם הפרשים המונגולים. משחקי פולו ותחרויות קליעה וקרב היו לא רק אמצעי אימון אלא ספורט של ממש, הכולל קהל צופים, פרסים וכבוד רב למנצחים.
תפישת הלוחמה הזו ואוצר הידע שכללה נקראו ׳פורוסייה׳, מונח עתיק שפירושו מתקרב ל-׳פרשות׳. לאחר שעמד בבחינות הסמכה קשות הפך המתלמד ל- ׳פאריס׳, כלומר פרש אביר. התהליך כולו לקח כארבע שנים, אבל גם לאחר סיומו המשיכו הלוחמים להתאמן ולהתחרות. רובם גם המשיכו לגור בצוותא בתוך מצודת העיר שבקהיר. חברת הלוחמים, החושדאשייה, הייתה למשפחתם. מכונות מלחמה אימתניות נוצרו ככה, תאמיני לי.
לאחר הסמכתם קיבלו האבירים הצעירים מאדוניהם חליפת שריון, נשק וסוס, ולכאורה הפכו לאנשים חופשיים, היכולים לבחור ולקבוע את גורלם. בפועל, הנאמנות והשייכות לחושדאשייה ולאדון שקנה אותם כשהיו נערים היו הגורמים החשובים בזהותם. מסלול התקדמותם הושפע מיכולותיהם האישיות, כאשר המצטיינים קודמו לדרגות פיקוד. לקידום כזה היו גם משמעויות כספיות, מאחר והמפקד היה צריך לממן את הממלוכים ואת חיילי העזר ששירתו תחת פיקודו.
במדינה האיסלאמית הכלכלה כולה נוהלה על ידי מגזר אדמיניסטרטיבי מפותח, נפרד כמעט לחלוטין מהמגזר הצבאי. הפעילות הכלכלית חולקה למקטעים בעלי משמעות כספית, כאשר לעיתים היה מדובר בתנובות החקלאיות של כפרים ולעיתים מיסוי של פעילות מסחרית או תעשייתית. במבנה הפיאודלי האירופי האצילים היו בעלי נחלה, עליה שלטו בפועל, והיה עליהם לממן את צבאם על ידי ניצולה. במדינה האיסלאמית הוענקה למפקדים הצבאיים עם מינויים מעין ׳נחלה כלכלית׳ זמנית, שנקראה ׳איקטע׳. ההכנסה הקבועה מימנה את הוצאותיו הצבאיות של המפקד, שהפך לאמיר, מעין נסיך, ואיפשרה לו לצבור עושר, אבל לא היתה לו כל שייכות קבועה, אחריות או מעורבות בניהולה. השליט העליון יכול היה לחלק מחדש את פרוסות העוגה הכלכלית הזו בכל עת, וכשמפקד נהרג או הודח מתפקידו האיקטע שלו היה מתפנה ומחולק לאחר, בהתאם לנסיבות המשתנות. כך, יכלו האבירים ומפקדיהם להמשיך ולגור בקהיר, בעוד שהמימון לפעילותם מגיע מפעילות כלכלית המתבצעת במרחק אלפי קילומטרים מהם.
למרות הנתק המכוון בין הממלוכים לבין האוכלוסייה המקומית, לצרכים הצבאיים הייתה חשיבות כלכלית וחברתית רבה. כלי הנשק הרבים בהם השתמשו האבירים יוצרו ונקנו בשוק הפרטי וסיפקו פרנסה להמוני בעלי מלאכה וסוחרים. צרכי מותרות וסממני כבוד ויוקרה, ובעיקר בדים ארוגים במלאכת מחשבת, היו סחורה מבוקשת בקרב הממלוכים. הם גם מימנו מכיסם פעילויות בנייה ועבודות ציבוריות, גם של מבצרים ומצודות וגם של מוסדות דת שנועדו להנציח את שמם ולאפשר להם להקים הקדשים באמצעותם יצליחו לשמור ולהעביר רכוש והכנסה לדורות הבאים. זו מערכת כלכלית שונה מזו המערבית אבל הגיונית מאוד, והיא סייעה ביצירת חברה עירונית מפותחת ויציבה. קהיר הייתה לעיר ענק, בה מתגוררים מאות אלפי אנשים, מרכז צבאי, תרבותי וכלכלי. דמשק אמנם לא הייתה גדולה כמוה אבל אני מדמיין כרך שוקק, צבעוני וצפוף. כן, אני חושב על זה אוריינטליסטי, אקזוטי, כי רק ככה אני מסוגל ליצור לעצמי תמונה בראש. העיר העתיקה בירושלים. השוק של עכו. קהיר בה ביקרתי פעם בילדותי, עם סבי וסבתי, בטיול מאורגן של הימים שאחרי הסכם השלום.
אבל אני מזכיר לעצמי, וגם לך, אהובתי, שהם, אז, לא ידעו שהם בני המזרח. קהיר הייתה, באמת ובתמים, מרכז העולם. האיסלאם ותרבותו היו מקור גאווה, סמל של עידון ותחכום. חייהם היו הטובים שאפשר לדמיין, מלאים במסורות ובמנהגים. רק האיום החיצוני הפר את השלווה, הבשורות הרעות המגיעות ממרחק, על תבוסות נוראיות, על מעשי טבח שעוד לא היה כמותם. הטאטארים מתקרבים, ואי אפשר שלא לפחד.

זה באמת מפחיד. בשנת 658 לספירה המוסלמית, כלומר שנת 1260 לספירה הנוצרית, הגיעה לקהיר משלחת מונגולית, נושאת בידה מכתב איום מעורר אימה:

ממלך המלכים במזרח ובמערב, החאן האדיר:

בשמך, אלוהים, אתה שפרשת את הארץ והרמת את השמיים.
הודע לאל-מליכ אל-מוזאפר קוטוז, שהוא מגזע הממלוכים שברחו מפי חרבותינו לארץ זו, שנהנו מתענוגותיה ואז רצחו את שליטיה, הודע לאל-מליכ אל-מוזאפר קוטוז, כמו גם לנסיכי מדינתו ולאנשים תחת שלטונו, במצרים ובמדינות הסמוכות, כי אנחנו צבא האלוהים בארצו. הוא יצר אותנו מזעמו ושולח אותנו כנגד מי שמעורר את כעסו. בכל הארצות יש דוגמאות בכדי לנזוף בכם ולמנוע מכם מלעמוד מול נחישותנו. ראו את גורלם של האחרים כאזהרה ומסרו לנו את כוחכם, לפני שהצעיף יקרע ואתם תצטערו כאשר טעויותיכם יתנקמו בכם. כי אנחנו לא מרחמים על מי שבוכה, ואנו לא עדינים עם מי שמתלונן. אתם שמעתם שכבשנו את את הארצות וטיהרנו את הארץ משחיתות והרגנו את רוב האנשים. עליכם לברוח, עלינו לרדוף. ואיזו ארץ תסוכך עליכם, איזו דרך תציל אתכם, איזו מדינה תגן עליכם? אין לכם ישועה מהחרבות שלנו, אין דרך לברוח מהפחד שמפילים כלי נשקנו. סוסנו מהירים במרדף, חיצינו חודרים, החרבות שלנו כמו מכות ברק, הלבבות שלנו קשים כאבן, אנו רבים כחול. מבצרים לא יכולים לעמוד בפנינו, צבאות אינם יכולים להתמודד איתנו. תפילותיכם כנגדנו לא ישמעו, כי אכלתם דברים אסורים ודיבורכם מגונה, בגדתם בשבועות ובהבטחות, וחוסר ציות ופלגנות שולטים בכם. דעו כי גורלכם יהיה בושה והשפלה. ׳היום אתם מפוצים בעונש ההשפלה, מאחר ואתם גאים ללא הצדקה׳ (קוראן, סורה 46, 20). ׳הטועים ידעו לצורך מה הם נענשים׳ (קוראן, סורה 27, 227). מי שנלחם בנו מצטער, מי שמבקש את חסותינו מוגן. אם תמלאו את פקודותיו ותנאינו, אז זכויותיכם וחובותיכם יהיו זהות לשלנו. אם תסרבו תושמדו. לכן, אל תהרסו את עצמכם במו ידיכם. מי שמוזהר צריך להיות דרוך. אתם משוכנעים שאנו כופרים, ואנו משוכנעים שאתם עושי רעות. אלוהים, אשר קובע הכל, עודד אותנו לצאת נגדכם. מולינו, הרבים שלכם הם מעטים והעצומים קטנים, למלכים שלכם אין כל דרך אלינו פרט לבושה. אל תדונו ארוכות, מהרו לתת לנו תשובה לפני שמדורות המלחמה יוצתו והגיצים יגיעו אליכם. אז תגלו לא כבוד, לא נחמה, לא מגן, לא מפלט. תסבלו מידינו את הגזרה המפחידה ביותר, וארצכם תהיה ריקה מכם. בכך שכתבנו לכם התייחסנו אליכם באופן הוגן והערנו אתכם באמצעות אזהרתכם. שלום יהיה איתנו, אתכם, ועם כל מי שעוקב אחרי ההנחייה האלוהית, שמפחד מתוצאות הרשע, ומציית למלך העליון.
אמור למצרים, הולגו הגיע,
עם חרבות שלופות וחדות
העצומים באנשים יהפכו צנועים,
הוא ישלח את ילדיהם להצטרף לאבותיהם.

אל-מרקיזי, מופיע שם, עמ׳ 84-85

מטורף, לא? והדבר הכי מטורף הוא שאלו אינם איומים ריקים. לפני פחות משנתיים כבש צבא הפלישה המונגולי את בגדד. העיר, שהייתה הבירה המפוארת של העולם המוסלמי, מקום מושבו של החליף, מחליפו ומיצגו של מוחמד, המנהיג הדתי העליון, חרבה. אוכלוסייתה המוסלמית, כנראה למעלה ממאתיים אלף איש, נטבחו. זה לא היה סתם טבח אלא השמדה שיטתית, מאורע זוועתי שאחת ממטרותיו היה להטיל אימה ולמנוע כל התנגדות עתידית. החליף עצמו, מספר שלושים ושבע בשושלת עתיקה, ששלטה במשך חמש מאות ושמונה שנים, הוצא להורג בבעיטות, לאחר שנעטף בשטיח שספג את דמו המלכותי.
לאחר מכן כבשו המונגולים את חלב, וטבחו גם את תושביה. הכוח שהגן על דמשק ברח ממנה בפחד, והעיר נכנעה ללא קרב וסבלה מכיבוש אכזרי. היה ברור שקהיר היא הבאה בתור.
צבא הפלישה, שהיה רק חמישית מגודלו של הצבא המונגולי, ושהובל על ידי הוגלו חאן, אחיו של החאן הגדול, כלל בצאתו לדרך כמאה ושלושים אלף לוחמים, ואליהם התלוו בני משפחותיהם, קרונות בהם נשאו את ביזתם, עדרי סוסי פוני (מאחר ובבעלות כל לוחם היו חמישה סוסים שונים) ועדרי בקר וצאן ששימשו אותם למזון. זה היה מעין שבט נודד לוחם, ענקי באופן שקשה לתפוס, שאין כל דרך לעצרו. שובל ההרס שהותיר מאחוריו היה בלתי יאומן.
אמונתם הבסיסית של המונגולים הייתה כי העולם ניתן להם כשדה מרעה אין סופי, על מנת שישלטו בו, וכי לכן כל התנגדות אליהם היא הפרה של הסדר האלוהי. לא ברור אם תפיסה זו הובילה להצלחתם או שהצלחתם היא שיצרה אותה אבל התוצאה הייתה זהה, נכונות לבצע זוועות שלא יאומנו בשם שמירה על איזון ושלום אלוהי. הם דרשו נאמנות וכניעה או מוות, ואוי למי שימרה את פיהם.
קוטוז, הסולטן הממלוכי, הגיב באופן מהיר והחלטי לאולטימטום שהוצב לו. הוא התכונן לקרב וכדי להבטיח שאיש לא יפקפק ברצינותו הורה על הוצאתם הפומבית להורג של השליחים המונגוליים. ארבעה שליחים בותרו בחרב בארבעה מקומות שונים בקהיר, וראשיהם הכרותים ניתלו לראווה בשער הכניסה הראשי לעיר, על מנת שכמה שיותר אנשים ידעו שכך נעשה. זה היה תיאטרון זוועות שמטרתו תעמולה ודרבון לפעולה, צעד שמבהיר שכעת אין דרך לסגת מהעימות המתקרב. קוטוז אסף את צבאו ויצא צפונה, למה שנתפס, בצדק, כקרב שיקבע את עתיד האיסלאם והעולם כולו.

המטרה הנסתרת של מכתב האיום המונגולי לא הייתה לדרבן את הממלוכים לפעולה, אלא להפך, לטעת בהם אימה כזו שתגרום להם להשתהות ולהסס, לפלג בין מי שמבינים שאין ברירה אלא להילחם לבין המפקפקים בסיכויי ההצלחה ומעדיפים להיכנע ולקוות לטוב. עדות לכך היא בעובדה שכשהגיע המכתב לקהיר הוגלו חאן כבר חזר עם מרבית צבאו למונגוליה, אחרי שאחיו הגדול מת וכדי להשתתף, להשפיע ולהתערב בתהליך הירושה. הוא הותיר מאחור, כמפקד על כוח של כעשרים אלף פרשים, את גנרל צבאו כיתבוקה [אני בוחר לקרוא לו כך, כתעתיק אפשרי של Kitbuqa. יכול להיות שאני עושה כאן פאדיחת על, ואם ככה, קבלי, מראש, את התנצלותי. ככה זה כשלא היסטוריונים מנסים לספר היסטוריה, הם טועים הרבה), מפקד צבאי מוכשר ממוצא שבטי טורקי, נוצרי נסטוריאני. על פי כנסייה זו, ישו היה בן תמותה, ומריה אימו ילדה אותו לגבר, ולא לרוח הקודש. תפישה זו גרמה לכנסייה הקתולית לנדות את המאמינים הנסטוריאנים ולהאשמתו במינות, אבל בעיני המוסלמים נוצריותו, שהתבטאה בין השאר בכך שבבגדד חס על הנוצרים, והם ניצלו מהטבח, הייתה הוכחה לכך שמדובר בעצם במלחמת דת ושהמאבק במונגולים הוא לכן מלחמת קודש, ג׳יהאד.
קוטוז היה זקוק לכל נימוק וצידוק אפשרי בכדי לשכנע את האמירים, נסיכי המדינה ומנהיגי צבאה, שחייבים לצאת לקרב. אל-מליכ אל-מוזאפר סייפ א-דין קוטוז, זה שמו המלא, והפירוש הוא המלך המנצח, חרב הדת קוטוז. הוא היה ממלוכ שניקנה על ידי ממלוכ, רכושו ולאחר מכן חלק מצבאו הפרטי של אייבאק, מי שהפך לסולטן לאחר שנשא לאישה את שג׳ר א-דור. זוכרת אותה? היא אמנם העניקה לו את השלטון אבל ניסתה להמשיך ולשמור על כוחה ועצמאותה. כשמנע ממנה זאת רצחה אותו, בעודו טובל באמבט. קוטוז נקם בשם אדונו לשעבר, דאג לכליאתה, ומעט אחר כך גם לרציחתה. גופתה נמצאה מוטלת בתעלות ניקוז השפכים של מצודת העיר. בנו הקטין של אייבאק הוכתר לסולטן, כשקוטוז הוא שמנהל בפועל את ענייני המדינה. אבל לאחר שהגיעו למצרים הידיעות על נפילת בגדד הכריז שכעת נחוץ מפקד צבאי מוכשר כמוהו להיות הסולטן, והאמירים של ממלכתו הדיחו את הנער והכתירו תחתיו את קוטוז. הוא הכריז שלאחר שיובסו המונגולים יוכלו הנסיכים לבחור כל שליט אחר שיחליף אותו, אבל בודאי לא התכוון לכך. כעת, כאשר הגיע הרגע לצאת לקרב, נאלץ לגייס שילוב של עלבונות ואיומים כדי לדרבן לפעולה את מפקדי הצבא שאסף, שחלקם היו יריבים פוליטיים מרים, גם שלו וגם זה של זה.
אל-מרקיזי, ההסטוריון הגדול והחשוב של האימפריה הממלוכית, שם בפיו את הדברים הללו, אותם אמר לכאורה לאמירים, נסיכיו, שנמלכו בדעתם וסרבו לצאת לקרב:

נסיכי המוסלמים! זמן רב שאתם אוכלים את כספי אוצר המדינה, וכעת אינכם רוצים להילחם. אני, בעצמי, אצא לקרב. מי שבוחר במלחמת קודש, ג׳יהאד, ילווה אותי; מי שלא יכול ללכת הביתה. אלוהים בוחן אותו, והאשמה של מי שמחללים את נשי המוסלמים תיפול על ראשי המשתהים.

אל-מרקיזי, מצוטט שם, עמ׳ 86

האיום וההשפלה הפומבית עזרו. אזכור כבודן של הנשים הופך את היוצאים לקרב לא רק ללוחמי מצווה אלא למגיני הכבוד המוסלמי כולו. הנסיכים נשבעו שלא לנטוש את המערכה. הצבא יצא לדרך.
ובייברס, מה קורה עם בייברס? אין מה לדאוג, הנה הוא מגיע.

האמת היא שהשנים האחרונות לא היו טובות עבור ביייברס ועבור חיל הממלוכים הבחריים, החושדאשייה שלו. הסולטן אייבאק לא בא משורותיהם, ועם עלייתו לשלטון רצח את מפקדם, בו ראה יריב פוליטי ומכשול להשתלטות מלאה על המדינה. הוא זימן את אותו מפקד, אקטאי, לפגישה במצודת העיר, ושם חבורת הממלוכים האישיים שלו, בראשות קוטוז מיודענו, התנפלה וגברה עליו. ראשו הכרות נזרק מעבר לחומת המצודה, אל שאר מפקדי הבחרייה שהמתינו בחוץ. בייברס עתיד לנקום, אבל בינתיים הבין שעליו לברוח.
הוא נדד לדמשק, שם שירת את אל-נאסיר יוסוף, בן נכדו של צלאח א-דין, שהשתלט על מדינה איובית באזור א-שאם, כלומר סוריה, לבנון וישראל של ימינו. אל-נאסיר יוסוף היה טיפוס בוגדני ורדוף פחדים, שקוע בקונפליקטים פוליטיים קטנים ומקומיים, ובייברס, שהבין שהאתגר האמיתי, שפירושו עימות עם המונגולים, מתקרב, לא הצליח להשתלב כראוי בחצרו. במשך זמן מסויים הוביל קבוצת אבירים, כראש כנופייה שביצעה מעשי שוד וביזה בשטח ההפקר שבין הממלכה הממלוכית שבמצרים לארץ ישראל ומדינת הפראנקים. גלותו הסתיימה לאחר שקוטוז עלה לשלטון וניסה לגבש צבא גדול ככל האפשר. כעת, התקבץ שוב חיל הבחרייה המוכה, אביריו ומפקדיו מוכנים להשהות את נקמתם עקב הכורח להתמודד עם הפולשים.
יכולותיו הצבאיות של בייברס לא היו מוטלות בספק, קוטוז העמיד אותו בראש חיל החלוץ של הצבא המצרי, שביצע פשיטה מקדימה אל תוך שטחי ארץ ישראל. בעזה נתקל כוח זה בכוח מונגולי קטן והביס אותו. כעת הקרב בין שני הצדדים הפך לבלתי נמנע, כשהשאלה היחידה היא היכן ומתי יתחולל.
בממלכת ירושלים, שעכו בירתה, הדעות היו חלוקות באשר לדרך הנכונה להתמודד עם הפלישה המונגולית. המדינות הפראנקיות בצפונה של רצועת החוף, ממלכת טריפולי ונסיכות אנטיוכיה, בחרו לשתף איתם פעולה, אבל למנהיגי ממלכת ירושלים, שצידון, אחת מעריה, נכבשה ונהרסה על ידי המונגולים, היה ברור שהם לא יסתפקו בדבר פרט לכניעה מלאה, ושהתקווה היחידה בהתמודדות מולם היא הצבא המצרי. הם העדיפו לא לשתף פעולה באופן מלא עם המוסלמים, אך העניקו להם זכות מעבר ואפשרות חנייה והתארגנות במישור שליד עכו. כמה ממפקדי הצבא המוסלמי, ובייברס בינהם, אף הוזמנו לסיור בתוך העיר. הוא ניצל זאת על מנת לבחון את ביצוריה, צופה את העימות שיבוא אחרי שהמלחמה הנוכחית תסתיים. כשיהפוך לסולטן רוב מלחמותיו יהיו בפראנקים. בייברס אמנם לא יכבוש את עכו, אבל הוא ינסה.
המונגולים, שעיקר צבאם שהה באזור סוריה ולבנון של ימינו, עדיין לא השתלטו על ארץ ישראל. כוחות פשיטה וסיור שלהם, כמו זה שהובס על ידי בייברס בעזה, תרו את הארץ בכוונה להכין השתלטות כזו, אבל ההענות המצרית לאתגר ההתמודדות הצבאית הייתה מהירה ומפתיעה, כך שקיטבוגה [כלומר כיתבוקה, אולי] נאלץ לקבץ את צבאו במהירות לשטח כינוס שיאפשר מרעה ומים. אלה היו ימי סוף הקיץ, סוף אוגוסט, ועמק המעיינות שלמרגלות הגלבוע מילא את הצרכים הללו. מרכז המחנה נקבע סמוך לנביעת המים המתוקים היחידה באזור, מעיין חרוד, הוא עין ג׳אלות. מעיין זה, בו בחר על פי המסורת השופט גדעון שלוש מאות לוחמי עילית על ידי בחינת מוכנותם התמידית לקרב, יהיה זירת העימות הנוכחי.
שני הצבאות שקולים פחות או יותר מבחינת מספרם וכוחם. אפילו הרכבם האתני דומה, ילידי ערבות שמשרתים כעת אדונים שונים, אנשי מלחמה. לכעשרת אלפים הפרשים המונגולים התלוו כוחות עזר מוסלמיים ונוצריים, שהגיעו מהערים והממלכות שבחרו להיכנע ולשתף פעולה עם הפולשים. כוחות אלה הוצבו באגפי הצבא המונגולי. אי אפשר היה לסמוך לגמרי על נאמנותם.
טקטיקת הלחימה המונגולית נועדה ליצור אימה ולהתיש את המותקפים. גל התקפה של פרשים רכובים היה דוהר בגוש צפוף לעבר קו החזית, יורה חיצים מדויקים בקצב מהיר, ואז מתפצל לכיוון שני האגפים ושב לאחור, שם היו הפרשים מחליפים סוסים ומצטיידים, מתכוננים לצאת להתקפה נוספת. גל שני בא אחרי הראשון, ולכאורה היה אפשר להמשיך ככה עד אין סוף, התקפה אחרי התקפה, במחזור מעגלי שאינו פוסק, עד שהאויב היה מובס או נכנע.
הניצחון המוסלמי הושג מאחר וטווח הקשת הממלוכית היה גדול יותר, והם היו מסוגלים ליצר מכת אש שעצרה את התקדמות גל ההתקפה המונגולי ויצרה מעין פקק תנועה אותו ניתן היה לתקוף. ברגע מפתח בקרב, כאשר היה צריך לצאת להתקפת נגד, ולאחר שקוטוז נפל מסוסו שנפגע מחץ, הוא הוריד מראשו את קסדתו, נופף בה והטיח אותה בקרקע תוך זעקת ׳יא איסלאם!׳. לאחר מכן עלה על סוס אחר והוביל את ההסתערות. יכולת השימוש ברומח ובחרב של הממלוכים הבטיחה נצחון בלחימה בטווח קצר, והצבא המונגולי הושמד כמעט לגמרי. הכוחות המוסלמיים ששירתו בו בחרו, שלא במפתיע, לערוק ולהצטרף אל הממלוכים ברגע שהסתמן שהם עתידים לנצח. כיתבוקה [או קיתבוגה] נהרג. בייברס הוביל כוח שטבח בבני משפחותיהם של המונגולים המובסים שניסו להימלט על נפשם. יום הקרב הסתיים בהכרעה מלאה וסופית. הממלוכים, כלומר האיסלאם, ניצח, ניצל מהשמדה. השלישי בספטמבר בשנת 1260, העשרים וחמישי בחודש הרמדאן המבורך בשנת 658, יא איסלאם, אלה הם אביריך.

נותר עוד עניין קטן, היריבות הישנה בין קוטוז לבחרייה, נקמת רצח מפקדם האהוב.
חבורת קושרים, שבייברס אחד מהם, החליטה לרצוח את הסולטן בעת שהצבא המנצח עשה את דרכו חזרה לקהיר. יכול להיות שהאמינו שהוא מבקש להיפטר מהם, כעת, כשהאיום המונגולי כבר לא היה מיידי. היה ברור לכולם שהסכנה לא חלפה, ושהוגלו עתיד לשוב ולנסות ולנקום במי שנלחמו וניצחו את צבאו. היה צריך לפעול במהירות.
בעשרים ושניים באוקטובר, כחודש וחצי אחרי הניצחון בעין ג׳אלות, בעת שהצבא היה במרחק מספר ימי רכיבה בלבד מקהיר, הבחין הסולטן בארנבת הבורחת במרחק, ויצא במרדף אחריה בכדי לצוד אותה. הקושרים ניצלו את ההזדמנות והצטרפו אליו. סוף המעשה ברור. קוטוז נרצח. גרסאות שונות מספרות כיצד ועל ידי מי. אני מעדיף לדמיין סצנה דרמטית, כאשר בסוף הציד בייברס מתקרב אל קוטוז המשולהב, הגאה בשללו. הוא פונה אליו בעניין כלשהו, מבקש את ברכתו אולי, ומבקש לנשק את ידו בכבוד ובתודה. כשקוטוז מושיט אליו את היד הוא אוחז בה ובכך מונע ממנו מלשלוף את חרבו בשעה שהוא דוקר אותו. מבטיהם מצטלבים ברגע קולנועי וקלאסי, הסולטן ורוצחו, שעתיד לרשת אותו. מחיאות כפיים. אולי זה קרה ככה. אין לדעת.
באספת הנסיכים שלאחר הרצח דנו בשאלת ירושת הסולטן המת. אחד מהנכבדים טען שעל פי חוק טורקי עתיק, במידה ואין לשליט בן שיכול להחליף אותו, רוצחו הוא שתופס את מקומו. אז קם בייברס ממקומו והכריז שהוא הרוצח. לאחר מכן התיישב על כרית הסולטן. כהונתו עתידה להימשך שבע עשרה שנים, בהן תהפוך המדינה הממלוכית לאימפריה אדירה. אספר לך על זה בקרוב, אני מבטיח.

* * *

כבר הבטחתי שאנסה לצרף רשימת המלצות קריאה כשאגמור לכתוב את סדרת הרשימות הזו. אני מזכיר, איני הסטוריון, ואני מסתמך כאן בעיקר על מקורות משניים ומעובדים. למזלי הידע הזה רב ונגיש מאוד. שני ספרים שפתוחים מולי כל העת הם:
Peter Thorau, The Lion of Egypt, Longman, 1992
James Waterman, The Knights of Islam, Greenhill Books, 2007
אני נעזר רבות בחומרים שנכתבו על ידי חוקרים ישראלים, במיוחד על ידי ראובן אמיתי ודוד איילון. שוב – מבטיח להרחיב בקרוב. אני ממליץ על קריאת ערכי הוויקיפדיה הרלוונטים ועל הפרק המוקדש למונגולים בסדרת הטלוויזיה ׳והארץ הייתה תוהו ובוהו׳.

המלך הקדוש מושפל בעיר המנצחת

בשנת 1249, יותר משישים שנה אחרי קרב קרני חיטין ונפילת ממלכת ירושלים הראשונה, נחת בשפך הנילוס צבא פלישה אדיר, מצויד ומאומן יותר מכל כח נוצרי קודם שהגיע אל המזרח. זה היה מסע הצלב השביעי, ומי שיזם אותו ופיקד עליו היה לואי ה- 9, מלך צרפת, שאמונתו היוקדת באל, צניעותו ומסירותו היו ידועים לכל. לואי, שהוכתר למלך בגיל 12, האמין שכמלך עליו לשרת קודם כל את האל ואת הכנסייה הקתולית, וניסה להיות מודל של שליט נוצרי מושלם. כך, בכדי להדגים את אדיקותו ושפלות רוחו, דאג שכולם ידעו כי הוא נוהג להאכיל ולארח בארמונו מאה עניים מרודים, ולמרות מוצאו האצילי רוחץ את רגליהם ומגיש להם את האוכל בעצמו. יפה מאוד, באמת, אין מה לומר.  הצד השני של האדיקות הזו היה מלחמה בלתי מתפשרת באויבי האל והכנסיה. לכן במצוותו נרדפו יהודי צרפת, ואלפי ספרי תלמוד הועלו באש. אין מה לעשות, צריך לנקום ברוצחיו של ישוע. הוא עינה את עצמו בשוט כעונש על חטאיו, והקים כנסיות, בתי חולים ומוסדות צדקה בכל רחבי צרפת. כעת, כשהוא באמצע שנות השלושים לחייו, לאחר שהחלים, כנגד כל הסיכויים, ממחלה קשה, החליט לנטוש את ממלכתו ולשרת את האל באמצעות מסע מלחמה יקר ושאפתני.

אבל מסע הצלב לא פנה לממלכה הלטינית שבארץ הקודש, למרות שזו הייתה זקוקה נואשות לסיוע. לואי החליט, בצעד יהיר המבשר את המדיניות האימפריאלית בה תנקוט צרפת בעתיד, שהמטרה תהיה להשתלט על מצרים, לכבוש אותה, ובכך להפוך אותה מיריבה צבאית לעורף כלכלי שיעזור בשיקום ממלכת ירושלים.

לואי ה- 9, הוא ׳לואי הקדוש׳, בדרכו למצרים, כשמלאכים חמושים מעופפים לפני ספינותיו. תחריט מהמאה ה- 19, גוסטב דורה פלישת נפוליון למצרים בשנת 1798 הושפעה רבות ממסע זה

לואי ה- 9, הוא ׳לואי הקדוש׳, בדרכו למצרים, כשמלאכים חמושים מעופפים לפני ספינותיו.
תחריט מהמאה ה- 19, גוסטב דורה
פלישת נפוליון למצרים בשנת 1798 הושפעה רבות ממסע זה

הנחיתה על החוף וכיבוש עיר הנמל החשובה דמייטה שבשפך הנילוס עברו בשלום, וכוחות הצבא המוסלמי העדיפו לברוח ולא להתמודד עם צבא הפלישה הצרפתי החזק מהם. בכדי להעצים את הפחד ממנו שלח לואי מכתב לשליט מצרים, אל מלכ א-סאליח נג׳ם א-דין איוב. מעניין לראות כיצד בפנייה הזו השליט הנוצרי רב החסד בוחר לצייר עצמו כאכזר ותקיף:

אתה יודע שאני שולט במאמינים בדתו של ישוע הנוצרי, כפי שאתה שולט במי שמצייתים לחוקיו של מוחמד. הכוח שלך לא משרה עלי שום פחד. למה שאפחד? אני מי שגורם למוסלמים באל-אנדלוס (ספרד) לרעוד! אני רודה בהם כפי שרועה מוליך עדר כבשים. הרגתי את האמיצים מבינהם, ושיעבדתי את נשותיהם וילדיהם. הם משתדלים לפייס אותי על ידי מתנות, ולגרום לי לפנות למקום אחר. החיילים הצועדים תחת דגלי רבים לעין ספור, והפרשים שלי מטילי אימה. יש לך רק דרך אחת להימנע מהסערה המאיימת עליך. קבל כמרים, אשר ילמדו אותך את הדת הנוצרית, אמץ אותה, והערץ את הצלב. אחרת ארדוף אותך בכל מקום, ואלוהים הוא שיחליט אם אתה או אני נשלוט במצרים.

א-סאליח איוב, המלך ההגון והדבק בדת, על פי פירוש שמו, השתמש גם הוא בתשובתו בקביעה כי האל מעורב במלחמה בין הצבאות:

בשם האלוהים הכל יכול ורב החסד, המושיע של נביאנו מוחמד וחבריו! קיבלתי את מכתבך העמוס בנאצות, שבו אתה מתפאר במספרם הגדול של חיילך. האם אתה בור ואינך יודע שאנו שולטים בשימוש בנשק, ושאנו יורשי אבותינו בני החיל? איש לא תקף אותנו מעולם בלי לחוש בעליונותנו. היזכר במה שכבשנו מהנוצרים, כיצד סילקנו אותם מהאדמות בהם החזיקו, איך עריהם החזקות ביותר נפלו תחת מכותינו. דמה בעיני רוחך את הפסוק מהקוראן האומר, ׳אלה היוצאים למלחמה בלתי צודקת יובסו׳, וגם פסוק אחר, ׳לעיתים קרובות הצבאות האדירים ביותר מושמדים על ידי קומץ לוחמים!׳. אלוהים מגן על הצודקים, ולנו אין כל ספק בכך שהוא מגן עלינו, ובכך שיפר את תוכניותך היהירות.

Makrisi, Essulouk li Mariset il Muluk [The Road to Knowledge of the Return of Kings], in Chronicles of the Crusades, ed. H.G.B. (London: Henry G. Bohn, 1848: reissued New York: AMS Press, 1969)

http://sourcebooks.fordham.edu/halsall/source/makrisi.asp

שני הצדדים צדקו בהצהרות הפתיחה הללו. הצבא הצלבני-צרפתי היה באמת הכוח הצבאי העדיף, כמעט על פי כל אמת מידה, אבל ההיסטוריה הוכיחה שאין לזלזל בכוחם של המוסלמים. בנוסף, בידי א-סאליח איוב היה נשק ייחודי, שעתיד לקבוע את גורל המערכה כולה, חיל פרשי עילית מעולים שבמעולים, שיכולתיהם עולות על כל מי שקדמו להם.

כוח זה, חיל הממלוכים הבחריים, כאלף לוחמים בסך הכל, עתיד לשנות את העולם. איני מגזים, תאמיני לי. תוצאות פעולתו יקבעו את מהלך ההיסטוריה. מתוך שורותיו יצמח מנהיג של אימפריה אדירה. הממלוכים יצליחו לסלק את הצלבנים מארץ הקודש ולעצור את תנופת התפשטות האימפריה המונגולית. זה סיפור של הצלחה צבאית מופלאה, שכמו כל האירועים ההיסטוריים אינה מובנת מאליה. ויש כאן משהו שסותר את ההגיון המקובל, מאחר והממלוכים היו כולם עבדים משוחררים, שנולדו רחוק מאוד מהמקום בו חיו ונלחמו.

*

חיל הממלוכים הבחריים היה צבאו הפרטי, פרי יצירתו ובן טיפוחיו של א-סאליח איוב. בהתאם לכך נקראו גם הממלוכים הסאליחיים. הלוחמים בו נקנו על ידיו כשהיו נערים, והוכשרו באקדמיה צבאית שהקים על אי במרכז הנילוס, סמוך לקהיר. הנהר הגדול נקרא בערבית גם בחר, ים, וזה מה שהעניק לחיל את שמו.

עצם השימוש בלוחמים שנקנו כעבדים, ׳ממלוכים׳, כלומר – בבעלות, לא היה חדש. כבר במאה התשיעית, יותר משלוש מאות שנה לפני הזמן עליו אני מספר לך, נהגו שליטים מוסלמיים להשתמש בחיילים כאלה בצבאותיהם. הייתה קיימת מסורת צבאית, חברתית וכלכלית למוסד הזה, שהיה טבעי ומקובל לבני הזמן.

הלוחמים הממלוכים לא היו שייכים לאדוניהם מאחר ובסיום תקופת הכשרתם ולאחר שהתאסלמו כבר לא היו עבדים אלא מחוייבים בקשר הנובע בעיקר מתלות כלכלית וחברתית בו. אז גם הוענק להם תשלום והיה ביכולתם לצבור רכוש, מעמד עצמאי ואפילו לרכוש עבדים צבאיים ולבנות כוח לוחם משל עצמם. היו בהם מפקדים בדרגות שונות, אנשים עשירים ובעלי השפעה. הם יכלו להוריש רכוש שצברו לילדיהם, אבל לא את משרותיהם הצבאיות או את מעמדם החברתי. במובן זה, וכפי שניסח לראשונה דוד איילון, החוקר הישראלי החשוב, מייסד תחום חקר הממלוכים, היו מעין ׳אצולה בת דור אחד׳, כאשר זרותם, הנובעת ממקורם כעבדים שאינם בני המקום, היא שמעניקה להם אפשרת קידום והצלחה.

גורלם וכוחם נבעו מקרבתם לאדוניהם והושפעו מגורלו שלו. כאשר נכשל או מת היה עליהם לחפש אדון או צבא אחר להסתפח אליו, מתוך עמדת התחלה פחותה, מאחר וכעת כבר לא היו בני ביתו של שליטם החדש.

האימפריה האיובית, שהשאיר אחריו צלאח א-דין אל איובי, חולקה עם מותו בין ילדיו ובני משפחתו. מה שנוצר הוא מעין אימפריה, ולמעשה אוסף נחלות בעלות מבנה פדראטיבי גמיש, כאשר היורשים ובעלי השליטה, שסמכותם נובעת מהיותם בני משפחת איוב, הכורדית במוצאה, מנהלים מאבקים בלתי פוסקים בינם לבין עצמם. צבאות ממלוכים פרטיים היו כלים מרכזיים במאבקים הללו, בהם השתנו השותפויות והיריבויות כל העת. כוחות צלבניים היו מעורבים גם הם בחיכוכים הצבאיים ובקרבות המקומיים, לעיתים קרובות כבעלי ברית של כוחות מוסלמיים. בתקופה זו אינטרסים מקומיים, כלכליים ופוליטיים היו חשובים יותר מעקרונות דתיים, מה שאפשר את המשך הנוכחות הפראנקית במרחב.

א-סאליח היה נין אחיו של צלאח א-דין, ואחד מהשחקנים המרכזיים בתיאטרון מאבקי הכוח האזוריים. כינויו היו אבו אל-פותוח, אב הנצחונות, והוא אכן נלחם רבות ואף בגד לא מעט בבני משפחתו הענפה. הסכסוכים בהם היה מעורב היו מגוונים כל כך עד שבעת שעלה לשלטון במצרים, בשנת 1240, לא היו בעלי ברית עליהם יכול היה לסמוך לחלוטין. בתקופה זה התערער שיווי המשקל האזורי העדין עקב עליית כוח חדש ומאיים בצפון הרחוק, האימפריה המונוגולית בהובלת ג׳ינגיס חאן ויורשיו. התפשטותם המהירה של המונגולים הובילה לגל הגירה של פליטים מאסיה שהציפו את ארצות האיסלאם. מסעות הפלישה המונגוליים יצרו תוהו ובוהו באזורי המוצא של העבדים הצבאיים, כך שהיצע הנערים למכירה גדל ומחירם ירד. א-סאליח ניצל זאת ורכש מספר גדול של עבדים. בצורה זו הצליח להקים לעצמו צבא פרטי גדול יחסית, המחוייב רק לו. זו הייתה ראשיתו של חיל הממלוכים הבחריים.

כעת, עשר שנים מאוחר יותר, עתיד חיל הממלוכים הזה לעמוד במבחן.

*

רגע, רגע, זה רץ מהר מדי, אני יודע. עוד קצת וכל ההיסטוריה הזאת תהפוך לבליל, פירה גושי של מאבקים בלתי פוסקים בין גברים שונים אבל דומים להחריד. אני צריך להסביר עוד פעם, בעיקר לעצמי וגם לך, איך הגענו לכאן, לעימות המסוים הזה, ומה מיוחד בו פרט ל-׳גורליותו׳. כי זו שלעצמה אינה מספיקה, הרי הכל גורלי, מאחר ואף רגע, אף התרחשות, אינם מובנים מאליהם.

קרב קרני חיטין, זוכרת? התבוסה הצלבנית המוחלטת, שאחריה פותח צלאח א-דין במסע כיבושים שכמעט ומחסל לחלוטין את הנוכחות הפראנקית בארץ הקודש. ויש להזכיר מיהו צלאח א-דין, נסיך שעלה לגדולה, ממשפחת איוב הכורדית, שהצליח לאחד תחת שלטונו ובשם הג׳יהאד מדינות וטריטוריות שונות, הרחוקות זו מזו אלפי קילומטרים. זו אימפריה יבשתית, אשר דרכי שיירות מחברות בין חלקיה השונים. התנועה בדרכים מתנהלת במסעות מתישים שרק מתי מעט יכולים לעמוד בהם. כשמסתכלים על האימפריה הזו במפה קשה להאמין, היא ענקית יותר משאפשר לתפוס וברור לחלוטין שאין דרך לשלוט עליה באופן ריכוזי ואחיד.

האימפריה האיובית בשנת מותו של צלאח א-דין, שיא כוחה

האימפריה האיובית בשנת מותו של צלאח א-דין, שיא כוחה

צלאח א-דין מת בשנת 1193, כשהיה רק בן 56. המסורת מספרת כי בקופתו לא היה כסף מספיק בכדי לשלם על קבורתו. כמה צנוע היה, כמה כסף נתן לעניים, כמה טובתו האישית לא עניינה אותו, את הכל עשה לשם האיסלאם. זיכרו, והקשר המשפחתי אליו, הופכים להיות מרכזיים תוך כדי התבססות המשטר החדש, המציג עצמו כמגן ומוביל את רוח האמת של האיסלאם הסוני. בפועל, הזהויות השונות הקיימות באימפריה לא מתאחדות לאחת, והשושלת השלטת נשארת זרה, כורתת בריתות עם כוחות מקומיים ומנצלת את מנגנוני הפיקוח וגביית המיסים שקדמו לה. גם כאשר מעמד השליטים מתחלף ומתעדכן, מעמד המנהלנים נשאר על כנו. עבור רוב האנשים לא הרבה משתנה עם חילופי שלטון, זה הולך וזה בא. וכמו מעמד השליטים, כך גם הצבאות הלוחמים, מנותקים חברתית מרוב האוכלוסיה, אשר מממנת אותם באמצעות המיסים הנגבים על ידי המדינה ובאמצעות ביזה הנגזלת במסעות פשיטה מזדמנים. בכל פעם שמת שליט באחת הטריטוריות המרכיבות את האימפריה מתנהל מאבק כוח על ירושתו. זה יוצר מצב של חוסר נחת מתמיד, של יציבות פוליטית על תנאי, כשהידיד היום הוא האויב של מחר, ולהפך.

בגלל הבלאגן הזה המדינות הפראנקיות שורדות את השנים הקשות שלאחר נפילת ממלכת ירושלים. נותרות שלוש מדינות חוף, אנטיוכיה בצפון, נסיכות טריפולי בלבנון של ימינו והממלכה הלטינית של ירושלים, שעיר בירתה עכו. המסדרים הצבאיים משקמים את כוחם ובאמצעות הכסף הזורם אליהם מנחלותיהם האירופיות בונים מבצרים חזקים בנקודות מפתח בארץ, אבל הפראנקים מוותרים על היומרה לשלוט בה לחלוטין. יוזמות מסחר ותעשייה מקומיות מנצלות את יתרונותיה של ארץ הקודש והקשר המתמשך שלה לאירופה. מטעי ומפעלי עיבוד סוכר מוקמים ליד ערי החוף, ותעשיית תיירות של עולי רגל מתפתחת. ספינות סחר איטלקיות וצרפתיות מובילות לארץ וממנה סחורות ואנשים. האידיאולוגיה הצלבנית של מלחמת קודש בשם האל מפנה את מקומה לתועלתנות ולמאבקי כוח שלאמונה הדתית יש בהם מקום מוגבל.

האיפריה המונגולית צומחת באופן פלאי כמעט מראשית המאה ה- 13. צבא פשיטה ענק, רכוב על סוסי פוני נמוכים, פורץ מפינה נידחת בערבות שמצפון לסין ומכניע כל כוח שעומד בדרכו. במפה אפשר לראות את מסלול התקדמות הצבא המונגולי מערבה, וכיצד הוא כובש ומשעבד את האימפריה   הח׳ואריזמית – מדינה מוסלמית סונית המונהגת על ידי שושלת ממוצא טורקי. פליטי הצבא של המדינה הזו הם שיערערו את שיווי המשקל הפוליטי והצבאי באימפריה האיובית. מסע הפלישה המונגולית צפונה, לכיוון קיפצ׳אק, דרום רוסיה ואוקראינה של ימינו, הוא שאחראי לשפע העבדים הזולים המגיעים לארצות האיסלאם. כך שהעימות בין האימפריה האיובית למונגולית החל כבר, למעשה, למרות שבינתיים אינו מתנהל באופן ישיר.

התפשטות האימפריה המונגולית בימי שלטון ג׳ינגיס חאן 1207 - 1227

התפשטות האימפריה המונגולית בימי שלטון ג׳ינגיס חאן
1207 – 1227

בשנת 1244 הצבא הח׳וארזימי, נחוש להפגין את דבקותו הדתית וצמא לשלל ולביזה, כובש את ירושלים, שהייתה באותה עת בשליטה צלבנית חלקית, הורס אותה כמעט לחלוטין, וטובח בתושביה הנוצרים והיהודים. העיר לא תתאושש בקלות ממכה זו ותישאר דלת אוכלוסייה ושולית עוד מאות שנים. כמה חודשים מאוחר יותר מביס צבא משולב ח׳וארזימי ומצרי, בפיקודו של אחד מהממלוכים של א-סאליח נג׳ם א-דין מיודענו, צבא מוסלמי וצלבני משותף בקרב הירביה. זה מתרחש ליד עזה, במקום שנקרא חירביה והיום הוא קיבוץ כרמיה. בקרב הזה מובס הצבא הצלבני, מושמד כמעט כליל, ומאבד למעשה את היכולת לשמש ככוח התקפי, ומעתה והלאה יסתפק בנסיונות להגן על המבצרים והערים הקיימות. מסע הצלב שיוביל לואי ה- 9 הוא גם תגובת עונשין מאוחרת למאורעות האלה וגם ניסיון להשתלב מחדש בתיאטרון הכוח האזורי.

ציור קרב הירביה, מתוך כתב יד מהמאה ה- 13 כוח פרשים מוסלמי מביס את האבירים הנוצרים, אשר חלקם בורחים משדה הקרב, וחלקם מובלים לשבי

ציור קרב הירביה, מתוך כתב יד מהמאה ה- 13
כוח פרשים מוסלמי מביס את האבירים הנוצרים, אשר חלקם בורחים משדה הקרב, וחלקם מובלים לשבי

עברו כ- 150 שנים מאז מסע הצלב הראשון, אשר צעד ברגל מאירופה עד לארץ הקודש. כעת התחבורה הימית מפותחת הרבה יותר, ומסע הצלב השביעי חוצה את הים באמצעות 36 ספינות ענק שנבנות במיוחד, ושעל כל אחת מהן יש מקום לכ- 400 אבירים ולוחמים, על סוסיהם וציודם. הסוסים האירופים גבוהים וחזקים, מסוגלים לשאת את האבירים לובשי השריון. תפקיד חיילי הרגלים, כמו בימי קרב חיטין, הוא לגונן ולהעניק גיבוי לחיל הפרשים הכבד.

בצבא המוסלמי הפרשים הפכו משמעותיים הרבה יותר משהיו בעת קרב חיטין. בקרב העמים הטורקים ואנשי ערבות אסיה הייתה קיימת מסורת של מסעות רכובים ארוכים, ציד בקשת ולחימה רכובה. הפרשים הטורקים הקלים היוו כוח מסייע חשוב, והם שירתו בצבאות המוסלמים והנוצרים. הסוסים עליהם רכבו הפרשים האלה היו זריזים ומהירים, והתאימו למתקפות בזק ולמרדפים ולא להתקפות חזיתיות. אבל בידי חיל הממלוכים הבחריים עמדו סוסים שהשתוו בגודלם לסוסים האירופים, שגדלו וטופחו באורוות שהתמחו בכך. הם היו כבדים וגבוהים וגם זריזי תנועה ומאומנים מאוד. כך, היו הלוחמים הממלוכים מסוגלים לירות בקשת תוך כדי רכיבה כמו הפרשים הטורקים, אבל גם להסתער ולהתמודד חזיתית עם האבירים האירופים. הם לא היו זקוקים לחיפוי מתמיד של חיילי רגלים וידעו לבצע תמרוני קרב מורכבים.

והיה להם עוד משהו, חשוב אולי אפילו יותר, רוח וזהות משותפת למי שהיו עבדים ועברו את תהליך הכשרתם יחד. בכל קבוצת לוחמים כזו התפתחו קשרים כמו משפחתיים, אחווה חזקה של שותפות גורל ותלות הדדית, שהתגבשה במהלך השנים הארוכות של החיים המשותפים והקשים. ח׳ושדאשיה, כך נקראה המשפחה האלטרנטיבית הזו, שכל פרט בה הכיר והבין את משנהו כפי שלוחמים מכירים זה את זה, עמוק וקרוב. בעת קרב לוחם ממלוכי ידע שהוא יכול לסמוך לגמרי על חברי הח׳ושדאשיה שלו, והתיאום בינהם היה טבעי ופשוט.

עבדים. המילה הזו מלוכלכת בעינינו. אנו מבינים אותה כרוע מוחלט. איך אדם יכול לשעבד אדם אחר? איך אפשר לקנות ולמכור אנשים? כדי לנסות להבין את התקופה צריך להשהות חלקית את הביקורת הזו, להבין שהעבדות שאנו מדמיינים היא תוצר העוול האיום של סחר העבדים האפריקאי-אמריקאי. העבדות והשעבוד בעולם העתיק בכלל, ועולם האיסלאם בפרט, הם סיפור שונה, ובחינה של המוסד הזה מגלה בו גווני אפור הסותרים את הנחותינו הקדומות.

בתמונת העולם האיסלאמית עבדים ושפחות יכלו להגיע רק מבחוץ, מארצות המלחמה, דאר א-חרב, להבדיל מארצות האיסלאם, דאר אל איסלאם. לכן, אי אפשר היה לשעבד מוסלמי, וילדיה של שפחה נולדו חופשיים ואי אפשר היה להפריד אותם ממנה. עבדים היו קבוצה נבדלת, שולית במהותה, קטגוריית קיום ואפילו מגדר עצמאית. חלו עליהם התנייות ומגבלות שונות מאשר אלה שהושתו על מי שנולדו מוסלמים. יכולת הבחירה והעצמאות שלהם הייתה, מן הסתם, מוגבלת, אבל מנהגים וכללי מוסר הגנו עליהם משרירותיות מוחלטת של אדוניהם. בהתאם ליכולותיו ולמזלו, עבד יכול היה לעלות לגדולה. וכפי שאספר לך, שפחה יכלה להפוך למלכה.

כך שהעבדות הייתה, לעיתים, דרך לחיים טובים יותר עבור מי שנמכרו אליה, וכנראה שבחלק מהמקרים מקור העבדים לא היה חטיפה או ציד אדם אלא משפחות שמכרו לסוחרים את ילדיהם. גם זה מזעזע, מה? ושוב צריך להשהות את הבחילה, כי בארצות המוצא של העבדים והשפחות החיים היו קשים יותר משנוכל לדמיין, ועצם השרידה דרשה פשרות שחיינו הנוחים אינם מאפשרים לנו להבין. ועדיף מוקדם מאשר מאוחר, להגיע אל השבי ולהימכר כנערים ונערות צעירים אשר מסוגלים לדאוג לעצמם, וגם ללמוד ולהסתגל לדרישות אדוניהם. עבדות עדיפה על מוות ברעב. זו יכולה להיות עסקה טובה לכל הצדדים.

*

לואי ה- 9 מולך בחסות האל. הוא מקור סמכותו ובשמו הוא פועל. כבר בעת הכתרתו, כשהיה נער צעיר, הוכרז כ-׳סגנו של אלוהים על פני הארץ׳. מוצאו האציל, היותו בן ויורש של המלוכה, הם הצידוק והסיבה לתואר הזה. כשרונותיו מסייעים לו לבצע את מה שהאל מצפה ממנו, אבל הם אינם מקור כוחו. מפקדי צבאו הם בני משפחתו ואציליו, הקשורים אליו בקשרי חובה פיאודליים. המחוייבות שלהם אליו נובעת גם ממעמדו הדתי.

א-סאליח נג׳ם א-דין איובי מולך בזכות מוצאו, כנצר ובן משפחת איוב, כמו צלאח א-דין. הוא משרתו של האל ופועל לשם חיזוק הדת והאמונה, אבל שילטונו הוא תוצאה של הצלחתו האישית להתגבר על יריביו. לכן עליו לשמור ולתחזק את הבריתות שלו, כאשר המאבק הבין דתי משמש ככלי פוליטי לגיוס מחנה שיראה בו מנהיג. הוא יכול לסמוך רק על צבאו הפרטי ועל בני ביתו, התלויים בו למען שרידתם בשלטון. וכעת, כאשר העימות עם הצבא נמצא בעיצומו, הוא חולה מאוד ונוטה למות.

צבא הפלישה הצלבני התעכב במשך חצי שנה לאחר נחיתתו לפני שיצא לדרכו במעלה הנילוס, בכוונה להכות את הצבא האיובי ולכבוש את מצרים כולה. השתהות זו מצביעה על בטחונו הגדול של לואי ה- 9 בכוחו, ועל כך שהאמין שהזמן פועל לטובתו. הוא היה כנראה מודע למצבו הבריאותי של א-סאליח, אשר חייו היו תלויים על בלימה. גסיסת שליט ומותו הם משבר קשה במדינה שדפוסי השלטון בה מבוססים על נאמנות אישית. רק הקריאה לג׳יהאד ולהתמודדות גאה כנגד הפולשים הצליחה לכנס כוח מצרי משמעותי ליד העיר המבוצרת אל-מנצורה.

פירוש שם זה בערבית הוא העיר המנצחת, והוא ניתן לעיר לאחר שבה נכנע מסע הצלב החמישי, ונכשל ניסיון הפלישה והכיבוש הפראנקי הקודם של מצרים, בשנת 1221. מסע הצלב הנוכחי, של לואי ה-9, השתמש בנסיון ובלקחים שנצברו במסע הצלב ההוא. אין מה למהר, כי חולשת היריב, תכנון קפדני וביצוע שקול יבטיחו את הניצחון.

ואמנם, א-סאליח מת בימים בהם החל הצבא הפראנקי לנוע. נראה שאלוהים בחר למי לסייע. הניצחון הצלבני התקרב.

כדי למנוע את התפוררות הצבא המוסלמי נדרש תהליך ירושה מהיר והחלטי, אבל בנו הבכור של השליט המת, אל-מלכ אל-מועזם, המלך המפואר על פי משמעות שמו, נמצא רחוק מאוד, לאחר שאביו הגלה אותו למחוז גבול בטורקיה של ימינו. התקווה היתה שיוכל להחליף ולרשת את א-סאליח, ולזכות באהדת ובתמיכת חיל הממלוכים. נדרש זמן, תחבולה, על מנת לאפשר לו לעשות את המסע הארוך למצרים בלי שהכל יתמוטט לפני כן.

*

הפתרון למשבר היה הסתרת המוות של א-סאליח. שג׳ר א-דר, עץ הפנינים על פי פירוש שמה, הייתה אישתו המועדפת של השליט המת. היא הייתה שפחה במקורה, כנראה ממוצא טורקי, ולאחר שילדה לסולטן בן השתחררה מעבדות והוא נשא אותה לאישה. בערוב ימיו ולאורך מחלתו הארוכה הייתה יד ימינו וסייעה לו בענייני ניהול הממלכה. הוא הותיר לה במותו דפים ריקים, חתומים בכתב ידו, והיא השתמשה בהם בכדי להמשיך ולהוציא פקודות בשמו. מפקדי צבא המלך וחיל הממלוכים קיבלו עליהם את סמכותה וסייעו בהעברת גופתו של המלך המנוח למקום מסתור ובשמירת הסוד. אחד מנסיכי הממלוכים נשלח להודיע לאל-מועזם על הפיכתו לסולטן וללוות אותו למצרים. ובינתיים המשיך הצבא הפראנקי להתקדם, וכעת כבר ניצב מעברו השני של הנילוס, מול אל-מנצורה, מחפש דרך לצלוח את הנהר ולתקוף את העיר, המחסום האחרון בדרך לקהיר.

׳יפהפיה מזרחית׳ - המערב מדמיין הנאות אסורות לאון הרבו - צייר בלגי (1850 - 1907)

׳יפהפיה מזרחית׳ – המערב מדמיין הנאות אסורות
לאון הרבו – צייר בלגי (1850 – 1907)

לפני מותו הורה א-סליח להקים מלכודת ארטילרית לצבא הפלישה, והציב מול מקום הצליחה המשוער מרגמות המטילות פצצות תבערה, תערובת מבושלת ודליקה שלאחר שהוצתה אין דרך לכבותה, עשויה זפת, שרף, גופרית ושומן. כלי הנשק האימתני הזה, שניתן היה גם לירות בחיצים ולהשליך באמצעות רימוני יד עשויים זכוכית, נקרא אש יוונית, או נאפט, יורק האש, בערבית. הוא הטיל אימה וגרם לנפגעים רבים בצד הצלבני, והכשיל את הנסיונות לבנות גשר סירות מעל הנילוס. בדואי מקומי הסכים, לאחר קבלת תשלום מכובד, להנחות כוח פרשים אל קטע נהר רדוד, בו אפשר לחצות את הנהר ולפתוח במתקפת פתע על המרגמות המוסלמיות.

מי שפיקד על כוח הפרשים הזה היה אחיו של המלך, רובר הראשון, רוזן ארטואה, כשאליו מצטרפים האבירים הטמפלרים. התקפתם הראשונה, על מחנה הצבא שמחוץ לעיר, הייתה הצלחה גדולה. מפקד הצבא המצרי נהרג, והמרגמות הארורות הושמדו. שיכור ניצחון, החליט רוברט להמרות את פי אחיו המלך ולבצע מתקפת המשך על העיר המבוצרת עצמה בלי להמתין לתגבורת. שעריה היו פתוחים בפניו, והיה נראה שהוא עתיד להיזכר כגיבור שיוזמתו הכריעה את המערכה.

אבל זו הייתה מלכודת, ובתוך העיר המתין לו כוח פרשים ממלוכים בחריים, בפיקודו של האמיר, כלומר הנסיך, בייברס אל-בונדוקדארי, מי שיהיה בעתיד סולטן אדיר, וכעת מבצע את הופעתו המשמעותית הראשונה על בימת ההיסטוריה. כולם אוהבים, או לפחות מעריכים, את בייברס.

בייברס, האריה המנהיג, זה השם שנתנו לו הוריו, עת נולד בערבות שמצפון לים השחור, בן לעם הקיפצ׳קי, הדובר שפה טורקית ומאמין באלים ובמזל. זו הייתה עת הפלישה המונגולית, והחיים היו קשים. בגיל 14 היה לעבד, לאחר מלחמת שבטים כושלת. סוחרי עבדים בולגרים העמידו אותו למכירה בסוריה.

פסל פולחני בערבות דרום רוסיה המאה ה- 11

פסל פולחני בערבות דרום רוסיה
המאה ה- 11

בייברס היה גבוה, שחרחר וכחול עיניים. אבל בתוך אחת מעיניו הייתה נקודה לבנה קטנה, ניתנת לגילוי רק בבדיקה מדוקדקת. יופיים של עבדים ושלמותם השפיעו על מחירם, ובייברס הוחזר פעמיים למוכריו לאחר שהקונים גילו את הכתם הזה, שהיה פגם הרומז על כך שאולי דבקה בו עין הרע. מחירו הסופי היה נמוך למדי, 40 דינאר.

קונהו היה נסיך מצרי שסרח, ונשלח על ידי הסולטן המצרי, א-סאליח נג׳ם א-דין מיודענו, לגלות בעיר חמה שבסוריה. שמו היה עלא אל-דין איידאכין אל-סאליחי אל-בונדוקרדי, וכשהפך לאדון של בייברס קיבל זה עליו את סיומת שמו, כתוספת קבועה המצביעה על שייכותו התמידית אליו. הוא הפך לבייברס אל-בונדוקרדי.

בייברס שירת את אדוניו נאמנה, אבל זמן מה אחר כך זה נתפס ממרה את פיו של הסולטן. הוא הודח ממעמדו ורכושו הוחרם. כך התגלגל בייברס לשורות חיל הממלוכים הבחריים. ומאחר שהיה מוכשר, אמיץ ונאמן צירף אותו הסולטן אל משמרו האישי שאף נקרא על שמו, הסאליחיה. זו הייתה יחידת העילית של הממלוכים הבחריים, והיא הפכה להיות אחוות הלוחמים לה השתייך בייברס, הח׳ושדאשיה שלו. חבריו לנשק יהפכו למנהיגי האימפריה שיקים, וא-סאליח יהיה עבורו לא רק שליט ואדון אלא גם דמות אב נערץ. בייברס יתפוס עצמו כממשיך דרכו וכיורשו האמיתי.

בעת העימות באל-מנסורה בייברס כבן 27, מפקד בדרג הביניים של הסאליחיה. המשמר האישי של הסולטן ממשיך להתקיים גם אחרי מותו, וכעת הוא נלחם בשם האיסלאם, בכדי להבטיח את שרידת מורשתו.

כוח הפשיטה הצלבני דוהר לתוך העיר המבוצרת, שנראית נטושה, שעריה פעורים לרווחה. הטמפלרים הזהירו את רובר, אחיו של המלך, מלנהוג באופן פזיז כל כך, אבל הוא לא שמע לעצתם. משהחל להסתער לא הייתה להם ברירה, והם ממהרים להוכיח שאינם מוגי לב ומצטרפים אליו. כ- 300 אבירים אירופיים אצילים, וכ- 80 אבירים טמפלרים, שועטים לתוך העיר.

שג׳ר א-דר, האלמנה והשליטה בפועל, אישרה את תוכנית המארב שהכין בייברס. שער העיר נחסם מייד אחרי שהסוסים נושאי האבירים הצלבנים חלפו דרכו, כך שדרך הנסיגה שלהם נחסמה. הפרשים הכבדים התקשו לתמרן ולא הצליחו להתארגן להתקפה בתוך הסמטאות. הלוחמים בפיקודו של בייברס צדו אותם בלא קושי, מוכיחים יכולת לחימה מופתית. בודדים מהפולשים נותרו בחיים, והמלך לואי, שצלח בינתיים עם כוח הצבא העיקרי את הנילוס, לא הצליח לעצור את הטבח. המלך איבד אח, תנופת ההתקדמות של הצבא הצלבני נעצרה, והצבא המצרי התאושש. המגמה התהפכה, ומסע הצלב נכשל למעשה, למרות שייקח עוד חודשיים עד תבוסתו הסופית של צבא הפלישה, ונפילתו בשבי של המלך, בקרב פארסכור. הוא נפדה משביו רק לאחר שהתחייב לשלם כופר נפש בסכום עצום 800,000 מטבעות זהב, פי 20,000 מהמחיר ששולם עבור בייברס. מגיע לו, למלך הקדוש. היהירות שהפגין בראשית מסע הצלב התנקמה בו. האל הוכיח באיזה צד בחר. כל זה לא היה קורה ללא הצלחתו של בייברס.

המלך לואי ה-9, הלא הוא לואי הקדוש, נופל בשבי תחריט מהמאה ה- 19, גוסטב דורה אתה לא כל כך יהיר עכשיו, מה?

המלך לואי ה-9, הלא הוא לואי הקדוש, נופל בשבי
תחריט מהמאה ה- 19, גוסטב דורה
אתה לא כל כך יהיר עכשיו, מה?

* * *

יורש העצר והמיועד לשלטון, אל-מועזם, הגיע לאל-מנצורה כעבור שבועיים. הצבא נשבע לו אמונים והוא הוכתר לסולטן, אבל הוא התקשה לסמוך ולהכיר תודה לחייליו של אביו. בלילות, נצפה מסתובב בארמון, מכבה באמצעות חרבו נרות דולקים ונשבע שכך יעשה לכל הממלוכים הבחריים. חודש אחרי הניצחון הסופי על הפולשים הצלבניים תקף אותו בייברס במטרה להקדים ולהרגו, אבל הוא הרים את ידו וחסם את מכת החרב, כך שאצבעותיו נקטעו. מדמם וכואב, נמלט אל-מועזם למגדל עץ מבוצר בקצה המחנה. הממלוכים הציתו את המגדל ושרפו אותו חיים.

שג׳ר א-דר הייתה באופן רשמי לסולטנה, שליטת האימפריה, ובכך קבעה שני תקדימים. לראשונה שלטה אישה על המדינה, לראשונה שלטה מי שלא נולדה מוסלמית אלא הייתה שפחה. לאחר שלושה חודשים, ובעקבות סירוב החאליף שבבגדד, יורש הסמכות המסורתית והדתית העליונה, להכיר בשלטונה, נאלצה להתחתן עם מי שהממלוכים בחרו לעמוד בראשם, גנרל בשם עז א-דין אייבק. זו הייתה הפעם הראשונה שממלוכ שימש כסולטן, ולמעשה ראשית האימפריה הממלוכית, עליה ישתלט בייברס בעוד שנים ספורות.

למי יש זכות לשלוט, ובשם איזו סמכות או כישורים? על מי לעזאזל ניתן לסמוך, ומדוע ולשם מה אנשים מוכנים להרוג ולהיהרג? האיום המונגולי מתעצם בינתיים בצפון. אספר לך על זה בקרוב.

[זו רשימת המשך לקודמותיה, אודות קרב חיטין וממלכת ירושלים ועל רנו משאטיון. אוסיף רשימת מקורות נבחרים והמלצות קריאה בעתיד. בינתיים אני ממליץ מאוד על צפייה בפרק המוקדש לממלוכים בסדרה התיעודית בהפקת ערוץ 1 ׳והארץ הייתה תוהו ובוהו׳. המקורות הבסיסיים לתקופה – ערכי ויקיפדיה וכו׳, זמינים וטובים בעברית. עוד אשוב, סיפורו של בייברס מעניין אותי מאוד.]