הגדודים העבריים בפיקוד פאטרסון איבדו שלושה לוחמים בקרב. שניים עשר נוספים מתו מפצעיהם או ממחלות. אבל כיבוש ארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה עלה לבריטים במחיר כבד. יותר משניים עשר אלף בני האימפריה מתו במהלך מסע המלחמה. למעלה מעשרת אלפים בריטים, למעלה מחמש מאות אוסטרלים, למעלה משבע מאות בני היבשת ההודית. אני כותב את זה כך ולא במספרים, 12,197, כדי להשתהות עוד על גודל הקורבן. כל אחד מהמתים האלה הוא טרגדיה אישית, בזבוז של חיים. אבדות הצד השני היו נוראיות עוד יותר, והאוכלוסיה האזרחית, שגרה במקום האומלל הזה, סבלה יותר מכולם. אבל הבריטים, המנצחים, זכרו מן הסתם קודם כל את קורבנותיהם שלהם.
בתי הקברות של חללי המלחמה נועדו לשמש כמצבות הזכרון העיקריות אליה. בשנת 1917, תוך כדי המלחמה, הוקמה ועדה אימפריאלית לקברי מלחמה, שקבעה כללים מחייבים לעיצוב מצבות החללים, בתי הקברות והמונומנטים שיוצבו בהם. הכלל הראשון היה אחידות, וטיפול שווה בכל אחד מהחללים. נאסרה שליחה של גופות לקבורה חזרה למקום ממנו באו והקמת קבר אישי.
קורבנו של הפרט הוא רעיון גדול וראוי לאזכור, אבל קהילת הקורבן, השירות של מטרה משותפת, אחוות הלוחמים שאיחדה בין גברים מכל הדרגות והמעמדות – אלו ערכים נעלים יותר, אשר צריכים להיות מוזכרים בבתי הקברות בהם הם טמונים יחדיו, הנציגים של ארצם בארצות בהן שירתו.
הקברים סודרו בשורות אחידות ומסודרות, כמו גדודים ערוכים לקרב, כאשר בראש כל מצבה גולף באבן סמל היחידה בה שירת החלל ונחרטו שמו, תפקידו הצבאי, דרגתו ותאריך מותו. סמל המייצג את דתו של החלל נחרט בחלק המרכזי של המצבה, ומתחתיו היה מקום לכיתוב אישי קצר שהועבר על ידי המשפחות ועבר אישור. רוב החללים היו, כמובן, נוצרים, ומצבותיהם סומנו בצלב, אבל היו גם מצבות שסומנו בסמלים יהודים ומוסלמים. גופותיהם של ההינדים נשרפו בהתאם למסורת דתם, ושמם נחרט על מציבה משותפת.
פולחן ההקרבה התבטא בשני מונומנטים שהוצבו בבתי הקברות, אבן זיכרון גדולה, דמוית מזבח, שעליה נחרט פסוק מספר בן סירא שאותו בחר רודיארד קיפלינג, ששכל את בנו היחיד במלחמה: שמם יחיה מדור לדור (Their Name Liveth for Evermore).
כמזבח, האבן תייצג צד אחד של רעיון הקורבן, קורבן הנוער שהקריבה האימפריה, בשם המטרה הגדולה שאותה נשלח לבצע. היכן שתמצא אבן כזו, זה יהיה סימן, לבני כל הדורות, לבית קברות בריטי של המלחמה הגדולה.
אבל אבן זו לבדה לא מספיקה:
חסר בה מה שרבים (כפי הנראה רוב גדול) רוצים, אופי נוצרי מובהק; והיא לא מייצגת את הרעיון של הקורבן העצמי. עבור זה סמל הכרחי הוא הצלב; ואין לי כל ספק שמצוקה רבה תורגש אם בתי הקברות שלנו ימנעו מהכרה בעובדה כי אנו אימפריה נוצרית, ולא יוצג בהם סמל זה של הקרבה עצמית בידי מי שטמון בהם. היהודים בהכרח מעורבבים ברעיהם הנוצריים לנשק; אבל אנו מאמינים שרגשותיהם יסופקו על ידי הכללת הסמל הדתי שלהם (המשולש הכפול, או ״כוכב דוד״) בעיצוב המצבה שלהם, ושהם לא יפגעו מנוכחות הצלב בבית הקברות… במעמד גדול וחשוב אחד יש להתחשב בנפרד. ניתן להבין שבמקום בו הנתינים המוסלמים, ההינדים, ולא נוצרים אחרים טמונים (והם תמיד נקברו בנפרד), היחס לקבריהם יהיה בהתאם לאמונותיהם ומנהגיהם הדתיים, וסמל הדת שלהם יחרט מעליהם. בנקודה זו חיוני לקבל הנחייה ממי שבקי באימפריה ההודית והאפריקאית שלנו.
חרב ברזל צלבנית, משולבת בצלב גבוה, ניצבת במרכז בית הקברות הבריטי שבהר הצופים. זה אינו בית הקברות הגדול ביותר בארץ, אבל הוא המטופח והשמור שבהם. קבורים בו כאלפיים וחמש מאות חללים, והוא יפה ומעורר הוד. אין לטעות בזהותו הדתית או התרבותית. צלב שבילים גדול מחלק אותו, בראשו יש מבנה קפלה שמעליו קבוע פסל סנט ג׳ורג׳, הקדוש המגן של אנגליה, נלחם בדרקון. זאת אגדה, כמובן, כי אין דרקונים, אבל אנשים צריכים אגדות, וגיאורגוס הקדוש, יליד העיר לוד, היה כנראה דמות היסטורית של חייל רומי שהקריב עצמו בשם אמונתו הנוצרית. פסל חייל גיבור וקדוש מתאים לבית הקברות הזה, הצופה על העיר העתיקה. עשרים וארבע מצבות של חללים יהודים מקובצות בו יחדיו, בשולי אחת מהחלקות. יצא לי לבקר שם כמה פעמים, לשוטט ולתהות, בשביל מה, לעזאזל, הקריבו האנשים האלו את חייהם, למה זה טוב בכלל.
לויד ג׳ורג׳ היה ראש ממשלת בריטניה בזמן ועידת פריז, שעסקה בחלוקת השלל וגיבוש הסכמי השלום אחרי המלחמה. הוא היה מי שהציע להרצל את תכנית אוגנדה כשהיה שר מושבות. ריצ׳רד מיינרצהגן, קצין הצבא שביצע פשעי מלחמה במזרח אפריקה הבריטית והפך לקצין המודיעין של אלנבי, כתב לו כך, במכתב ששלח לו בזמן שהותו בועידה:
ועידת השלום הזו הטילה שתי ביצים – לאומיות יהודית ולאומיות ערבית; הן עלולות להתפתח לשני גוזלים מטרידים; היהודי גברי, אמיץ, מוחלט ואינטיליגנטי; הערבי מתנוון, טפשי, לא-מהוגן ומרשים רק את התמהונים המושפעים מהרומנטיקה והשתיקה של המדבר…
בית לאומי ליהודים חייב להתפתח מוקדם או מאוחר לריבונות; אני מבין שהתפתחות טבעית זאת נראית לכמה מבין חברי ממשלת הוד מלכותו. הלאומיות הערבית גם כן תתפתח לריבונות ממסופוטמיה עד מרוקו… אין אנחנו יכולים להיות ידידותיים גם ביחס ליהודים וגם לערבים. הצעתי מתבססת על ידידות עם העם אשר יש לצפות שיהיה ידיד לויאלי – היהודים: הם חייבים לנו הרבה מאוד והרי הכרת טובה היא ציון אפייני של הגזע הזה. אע״פ שעשינו הרבה למען הערבים, הם אינם יודעים את משמעותה של הכרת טובה; יתר על כן הם יהפכו התחייבות לנו; היהודים יהוו לנו רכוש… היהודי הוכיח שיש לו כושר של לוחם. הערבי הוא לוחם דל, הגם שהוא מומחה לביזה, חבלה ורצח.
זה אוסף הכללות גזעניות דוחות, הנאמר על ידי מי שבטוח בעליונותו. אני מתעב את מיינרצהגן, הפסיכופת, הרמאי והשקרן שמונצח בצומת המובילה לבית הקברות הבריטי. בין השאר בהמלצתו הבריטים בחרו צד. ההנחה שהובילה לבחירה הזו הייתה שהיהודים דומים לבריטים יותר מהערבים, מעורבבים בתוכם, כפי שהדבר מנוסח בהמלצות העיצוב של בתי הקברות הצבאיים, ושלכן גם תכונותיהם של היהודים נעלות על אלה של הערבים.
בית הקברות בירושלים נחנך רק עשור אחרי כיבוש הארץ, בשנת 1927, בנוכחות לורד אדמונד אלנבי, המצביא שפיקד על הכוחות הבריטיים. זו כבר תקופת המנדט, שלטון החסות שהוענק לאימפריה בארץ ישראל על ידי חבר הלאומים כתוצאה מועידת פריז. כתב המנדט כלל בתוכו את הצהרת בלפור, ההבטחה הבריטית מזמן המלחמה להקים בארץ ישראל בית לאומי לעם היהודי, שהפכה כאן לתוכנית פעולה. תושבי הארץ הערבים קיבלו הבטחות לשמירה על זכויותיהם, אבל לא הכרה מפורשת בלאומיותם. המנדט, בודאי בתחילתו, גייס את הדפוסים האימפריאליסטים ואת הנסיון שנצבר באימפריה כדי לעזור להגשים את השאיפות הלאומיות הבדלניות הציוניות.
ההתנגדות הערבית להגירה היהודית ולשלטון הבריטי הביאה לצמיחת הלאומיות הפלסטינית. פלסטינה/ א״י הייתה יצור כלאיים מוזר, כור מצרף שהוביל למלחמה שבסופה תקום מדינה לעם אחד, בעוד על העם השני נגזרים חיי פליטות ודיכוי. המתים שטמונים בהר הצופים לא ידעו שזה מה שיקרה. הם היו חיילים, וחיילים לפעמים מתים.
פאטרסון היה דמות מפתח לשער צדדי אך חשוב בהיסטוריה של הציונות.
הוא היה המפקד הראשון והעיקרי של כוחות הצבא היהודיים שפעלו במסגרת הצבא הבריטי במהלך מלחמת העולם הראשונה. הוא פיקד והיה שותף להקמתו של ׳גדוד נהגי הפרדות׳ המיתולוגי שפעל בגזרת גליפולי בשלבים הראשונים של המלחמה, ומונה כמפקדו של ׳הלגיון היהודי׳ שהשתתף בשלבים המאוחרים של הקרב על ארץ ישראל. הקולונל פאטרסון, המפקד פאטרסון, כך נודע.
לעמדה שמילא לא הייתה רק משמעות צבאית. תרומת שתי היחידות האלו למאמץ הצבאי הבריטי הייתה מוגבלת. הן היו שוליות וחלשות, כוח עזר בלבד. אבל ערכן לא היה סמלי. היה להן תפקיד חשוב בהכשרת מי ששירתו בהן ומשמעות גדולה במיתוס המכונן החדש, שהיה בלתי נתפס עד אז, של מיליטריזם ציוני. הן הוכיחו שדבר מוזר כמו כוח יהודי לוחם יכול להתקיים. מדינת ישראל הכירה לו כבוד מאוחר על כך. ב-׳טקס השקת מדליה ע״ש ג׳ון הנרי פטרסון׳, שנערך במשרד ראש הממשלה ב-2017 ניצבה על כן ליד דוכן הנאומים תמונת פאטרסון, מצולם לצד זאב ז׳בוטינסקי בעת סיור משותף שערכו בתל אביב בשנת 1929. כך אמר בנימין נתניהו בפתיחת נאומו:
אני מאוד מתרגש, יחד עם אחי עידו, משפחתי, משום שזה אירוע שהוא לא רק לאומי אלא גם אישי.
לאומי זה ברור, אני חושב שהתקומה של עם ישראל לא הייתה מתאפשרת בלי בניית כוח צבאי שקדמה להשבת הריבונות, ובניית הכוח הצבאי המאורגן והשיטתי אחרי דורות התאפשרה תודות למעמד של ז’בוטינסקי וטרומפלדור, והשילוב עם פאטרסון, זה ברור כשמש.
הדבר הזה יצק את היסודות של הכוח הלוחם העברי החדש בזמן החדש, בלעדי זה כמובן לא ניתן לחזות את תקומת העם היהודי, כי בסופו של דבר בלי צבא היינו נמחקים. היום הדבר ברור, פעם הדבר לא היה ברור. כשז’בוטינסקי אמר את הדברים האלה, או שהרצל אמר את זה לפניו, חשבו שאלה אמירות אבנטוריסטיות, פרובוקטיביות, מיותרות. היום אתם מסתכלים סביבנו, ולא רק סביבנו, ואתם רואים – החלש נעלם, החזק שורד.
לפני שנדבר על דברים אחרים, אם אין לך את הכוח הצבאי להגן על עצמך – לא תשרוד, פשוט מאוד, ודאי לא היהודים. לכן התמונה הזאת של שני האנשים הדגולים הללו, השילוב של החזון של ז’בוטינסקי והפיקוד של פאטרסון יצרו את הכלים לתקומה הלאומית, זה דבר ראשון, מבחינה לאומית זה ברור לנו כהוגן.
מבחינה אישית, אנחנו גדלנו בבית שבו הייתה כוסית, נדמה לי מכסף, ויש לנו אותה עדיין, וכתוב עליה: “To my god son Jonathan, from your god father John Henry Patterson“
כמה שנים לפני כן, נאם נתניהו בטקס הטמנת עפרם של פאטרסון ושל רעייתו בבית הקברות באביחיל, מושב ליד נתניה שהוקם על ידי יוצאי הגדודים העבריים ושבו ניצב ׳מוזיאון בית הגדודים׳, המוקדש ל׳ההתנדבות היהודית לצבא הבריטי בשתי מלחמות העולם׳. הוא פנה אל אלן, נכדו של פאטרסון, אשר נכח בטקס, וכינה את סבו ‘סנדק הצבא הישראלי’. כך תיאר את השפעתו של פאטרסון על הלוחמים שסרו לפקודתו, וכיצד הצליח להפוך אותם מיהודים גלותיים ללוחמים עזי נפש:
הוא עצמו נטע בהם את הרוח, הוא אמר להם: אתם צאצאיו של יהושוע, אתם צאצאי המכבים. כך הוא אמר, והוא היה בקיא בתנ”ך, הוא היה בקיא בארץ העתיקה, הוא היה בקיא בעברנו ההירואי, והוא אמר: אתם יכולים ליצור מחדש את אותו עבר היסטורי בהווה. העתיד הוא שלכם אם רק יהיו לכם את כוח הרצון, האמונה והמשמעת.
טקס זה עורר התעניינות מסויימת גם באנגליה, אשר בה פאטרסון נזכר כהרפתקן קולוניאלי צבעוני, שולי ונשכח. בראיון שהעניק נתניהו לכתב ה-BBC לרגל העברת עפרם של הזוג פאטרסון מקליפורניה לקבורת קבע בארץ, הרחיב עוד על קשר הגורל המשפחתי:
ג׳ון הנרי פאטרסון היה הסנדק של אחי, אשר שלושים שנה מאוחר יותר יפקד על אחד ממבצעי החילוץ הצבאיים הגדולים בכל הזמנים באנטבה, בו מאה ושלושים בני ערובה יהודים הוצלו מידיהם של טרוריסטים פלסטינים וגרמנים. אני חושב שיש כאן השתלשלות אירועים הרת גורל, שאיש זה אשר שישים שנה קודם ייסד את הכוח היהודי הלוחם הראשון הוא הסנדק של אחד המפקדים הגדולים שצמחו בצבא היהודי שהוא עזר להקים.
ככה זה אצל ביבי, האישי והלאומי תמיד מחוברים אצלו. גם בנו של ראש הממשלה, יאיר נתניהו, הזכיר את פאטרסון בנאום שנשא בכנסייה אוונגליסטית באלאבמה, ביוני 2019. בנאום מייגע זה, אשר נקרא מהדף, הדגיש נתניהו הצעיר, הבור והטיפש, את היותו של פאטרסון חלק משושלת של ׳נוצרים ציוניים׳, וסיפר גם הוא, תוך הנחת יד על חזהו במחווה שודאי תורגלה רבות מול המראה, על כך שפאטרסון היה הסנדק גם של הצבא היהודי הראשון מזה אלפיים שנים וגם של יוני נתניהו, דודו הגיבור.
בנימין נתניהו לא הכיר אישית את פאטרסון, שנפטר לפני שנולד. אבל הוא היה חלק מהסיפור המשפחתי, נוכח תמיד, כמו גביע הכסף על המדף. לאביו, ההיסטוריון בן-ציון נתניהו, היתה היכרות קרובה איתו. השניים התחברו כאשר סיירו יחדיו ברחבי ארצות הברית, במסע גיוס כספים ואהדה לטובת בית״ר וקידום רעיון הקמת צבא עברי, בראשית מלחמת העולם השניה. שניהם גם היו מהאנשים הקרובים לז׳בוטינסקי. כאשר נפטר בניו-יורק, בשנת 1940, היו שניהם, בן ציון נתניהו ופאטרסון, מנושאי ארונו.
* *
הכניסה של פאטרסון להיסטוריה היהודית אירעה כתוצאה מצירוף מקרים. תחנות חייו עד אז, ילדותו באירלנד הכפרית, השירות הקולוניאלי בהודו ובאפריקה, מסעות הציד וחברותו עם שועי עולם, כל אלה לא סיפקו הזדמנויות להיכרות עם יהודים בני זמנו. אבל פאטרסון היה פרוטסטנטי וקורא תנ״ך נלהב. הוא האמין שהכרותו עם יהודי התנ״ך וסיפורי הקרבות המתוארים בו מאפשרת לו הבנה על זמנית של מהות היהודים והיהדות.
שערוריית מותו המסתורי של אודלי בלית׳ והשמועות על הבגידה שהובילה אליו המשיכו לרדוף אחרי פאטרסון אחרי חזרתו לאנגליה. בנו היחיד, בריאן, נולד כשנה לאחר שובו. יש שתהו אם היה פרי הרומן בינו לאת׳ל בלית׳, אבל אין לכך כל הוכחה. פרנסס, אישתו של פאטרסון, הייתה אימו לכל דבר ועניין, והיא שחינכה ולימדה אותו. פאטרסון נסע לארצות הברית כאורחו של הנשיא רוזוולט ידידו, ערך עוד מסע הרפתקני בדרום אפריקה, השתתף בעוד ועוד ארוחות ערב שבהן חזר על סיפורי ציד האריות, כשעננת המוניטין המפוקפק מרחפת מעל ראשו. רב המכר שכתב על הרפתקאות צאבו המשיך לפרסם את שמו.
פרוץ מלחמת העולם טילטל את אירופה. לאנשי צבא זאת הייתה שעת מבחן, וגם הזדמנות שלא תחזור להוכיח את יכולתיהם ולקנות לעצמם מקום בהיסטוריה. קצין מוכשר כמו ליוטננט קולונל פאטרסון היה אמור להשתלב בלי קושי במאמץ המלחמה. החזית המערבית במלחמה דרשה בשר תותחים. אבל הצבא לא מיהר להעניק לו מינוי פיקודי. לפאטרסון לא הייתה סבלנות, המלחמה קראה לו. הוא החליט לנקוט יוזמה, מחשש שיאחר את הרכבת.
הוא הפליג, על חשבונו, למצרים, שהייתה אז מדינת חסות בריטית. מפקד כוחות הצבא בה, ג׳ון מקסוול, היה מפקדו הישיר בעת מלחמת הבורים ולכן הכיר את כישוריו. גם אם לא היו בצבא עמדת פיקוד פנויה עבורו, ניתן היה ליצור כזו בגדוד חדש שהוא יהיה מפקדו. במצרים היו מועמדים אפשריים לגיוס לגדוד מתנדבים כזה. אלה היו היהודים, אזרחי רוסיה, בת בריתה של בריטניה ושותפתה למדינות ההסכמה, בני העלייה השנייה, שגורשו מארץ ישראל על ידי הטורקים למצרים בתחילת המלחמה.
הצעירים הגולים רוכזו במחנה פליטים צפוף. תנאי החיים היו קשים והתנדבות לצבא הבריטי הייתה דרך לסייע בנקמה בטורקים וגם לשפר את תנאי חייהם. הם התאגדו תחת הנהגתם של יוסף טרומפלדור, קצין צבא רוסי מוערך בעברו, וזאב ז׳בוטינסקי, עיתונאי ומנהיג ציבור, במטרה ליצור כוח צבאי שישתתף בכיבוש הארץ.
אבל הפיקוד הצבאי היה אנטישמי, לא סמך על יכולותיהם של המתנדבים היהודים והיה חסר יכולת להכשיר אותם ללחימה. כך נקבע שאם יוקם כח יהודי יהיה זה גדוד תובלה, שיקח חלק במערכה המתוכננת בגליפולי. בראשו היה חייב לעמוד קצין בריטי. ז׳בוטינסקי התייחס להצעה שהיהודים ישרתו כמובילי פרדות משא כאל עלבון ועזב את מצרים ללונדון, שם האמין שיצליח לשכנע את הפיקוד הבכיר של הצבא הבריטי להקים את הלגיון היהודי שדמיין. זה קרה מעט לפני בואו של פאטרסון.
שילוב האינטרסים בין פאטרסון המחפש לעצמו תפקיד לבין הכוח שהתאסף סביב טרומפלדור, ותיק המלחמה הרוסי, עתיד לשנות את מהלך חייו. הוא התייחס לכך כאל הגשמה של רצון אלוהי:
דבר מה כמו כוח צבאי יהודי היה בלתי ידוע בדברי ימי העולם במשך כאלפיים שנים – מאז ימי המכבים, אותם גיבורי ישראל שלחמו באבירות כה גדולה, ובמשך זמן מה בהצלחה כה גדולה, כדי לשחרר את ירושלים מאחיזת הלגיונות הרומאיים.
קרה המקרה ולמצרים הגיעו מפלסטינה כמה מאות אנשים שהיו חייבים לברוח מנחת זרועם של הטורקים. אנשים אלה היו בעלי אזרחות רוסית אבל מבני האמונה היהודית, ורבים מהם השתוקקו להתאגד יחדיו לכוח לוחם ולהפקיד את חייהם בידי אנגליה, אשר היהודים הכירו כידידם ומגינתם מאז ומעולם. ואומנם, בעיני רבים נראה שהעם הבריטי הוא לא אחר מאשר חלק מהשבטים האבודים; יותר מזה, אנו הפכנו כה הרבה מהחיים הלאומיים היהודיים לשלנו, בעיקר בגלל ההשענות הגדולה שלנו על התנ״ך, עד שהיהודים לעולם לא יכולים להרגיש לגמרי זרים בחברתנו.
[…]
כאשר, כילד, קראתי בשקיקה את תיאורי המעשים המפוארים של מפקדי צבא יהודים כמו יהושע, יואב, גידעון ויהודה המכבי, לא חלמתי שיום אחד אני, בעצמי, אהיה, למצער, מפקדם של חבורה מבני ישראל!
טרומפלדור אמיץ הלב מונה לסגנו של פאטרסון, והגדוד התנהל למעשה תחת פיקודם המשותף. הדרישות של הקצין האירי לסדר ולמשמעת וסגנון הפיקוד הקשוח שלו לא התקבלו תמיד בשמחה על ידי פקודיו. בסך הכל, ובהתחשב בתנאים הקשים, הגדוד תפקד היטב בזירה הנוראית, מלאת הסבל והמוות, של גליפולי. לאחר מספר חודשי שירות במערכה הכושלת חלה פאטרסון בצהבת ופונה לאנגליה. טרומפלדור המשיך לפקד על הגדוד, מסתייע בקצין זוטר כמתורגמן, עד הנסיגה הסופית.
פאטרסון כתב, ממיטת חוליו, ספר על חוויותיו, ׳עם הציונים בגליפולי׳ (With the Zionists in Galipoli). הספר נכתב ופורסם בבהילות. הוא הודפס בטכנולוגיה מסורתית, שלא איפשרה לכלול בו צילומים, ופנה לקהל מצומצם הרבה יותר מאשר ספריו הקודמים. הוא כולל, בין השאר, הערות והצעות להמשך ניהול המלחמה, וניכר שזו הסיבה העיקרית להופעתו, בעוד המערכה עדיין מתנהלת, כספר אקטואלי. גדוד מובילי הפרדות סיפק שירותי תובלה ליחידות שונות, מה שאיפשר לפאטרסון לקבל תמונה רחבה של המערכה. הוא מספר לקוראיו על התנאים הנוראים בחצי האי, על שגרת החיים המייאשת של הפגזות בלתי פוסקות, על הקרבות בהם הוא צופה ממרחק, משתוקק להצטרף אל הלוחמים אבל מכיר בחשיבות תפקידו העורפי. לפקודיו היהודים הוא מתייחס בחיבה ובריחוק. הוא דורש שהיחס אליהם יהיה כמו לכל חייל אחר, מעריך אותם ומשועשע ממוזרויותיהם. אבל הוא מודע לכך שעבורם מדובר ביותר משירות צבאי. על שער הספר מופיע מגן דוד, סמלו של הגדוד, ובנספח שבסופו (פאטרסון אוהב נספחים) מצורפים מכתבי ההערכה שדרש שיינתנו ללוחמיו, וגם תעתיק מאידיש, תרגום לאנגלית ותזמור של המנון גדוד נהגי הפרדות, ׳התקווה׳ (The Song of Hope).
כשנסוגו הכוחות הבריטיים מגליפולי פורק גדוד נהגי הפרדות, אבל 120 לוחמים וקצינים מתוכו הצטרפו לז׳בוטינסקי בלונדון. הם היו מיועדים להיות שלד הפיקוד ללגיון היהודי שז׳בוטנסקי חלם שיכבוש את ארץ ישראל. החזון שלו היה הקמת כוח צבאי עצמאי שבו 50,000 לוחמים. המתנדבים הראשונים היו אמור להיות המהגרים היהודים הרבים מרוסיה, שהתקבצו בעיקר בשכונת העוני איסט אנד בלונדון. זו היתה יוזמה מקבילה ולעיתים מנוגדת למאמץ הדיפלומטי הציוני שהביא להצהרת בלפור שניתנה בראשית נובמבר 1917, וז׳בוטינסקי היה צריך להתמודד עם התנגדות חלק מההנהגה הציונית ועם האנטישמיות הגלויה והנפוצה בתוך הפיקוד הצבאי הבריטי. גם בקרב קהילת המהגרים הענייה ההתלהבות לא הייתה רבה, והם חששו שאם יתנדבו לשירות ישלחו לשמש בשר תותחים בחזית המערבית. רק החלת גיוס חובה על מהגרים בעלי אזרחות זרה והבטחה שישרתו בחזית ארץ ישראל איפשרה את גיוס והקמת ׳הגדוד ה-38 של קלעי המלך׳. זה אמור היה להיקרא ׳הגדוד היהודי׳, אבל שמו שונה עקב התנגדות שבאה מתוך הקהילה היהודית הבריטית המכובדת, שלא רצתה להיות מזוהה עם המהגרים העניים שהכתימו את תדמיתה.
תוך כדי מאמציו של ז׳בוטינסקי, פאטרסון היה באירלנד. הוא פיקד על גדוד מתנדבים פרוטסטנטי שהוצב באזור בלפסט ועסק בפעולות שיטור ושמירת סדר. עלילותיו שם מפוקפקות. כנראה שסייע בצבירת נשק מוברח ובלתי חוקי, כהכנה לעימות המתקרב עם הקהילה הקתולית הבדלנית. הוא שמח לשוב ללונדון ולקבל את הפיקוד על הגדוד היהודי החדש.
הגדוד נוסד באוגוסט 1917, ולאחר תקופת אימונים והכשרה, בתחילת פברואר, צעד בסך ברחובות לונדון, ברובים מכודנים, כאשר פאטרסון וז׳בוטניסקי, שהיה עד אז טוראי פשוט וכעת מונה לקצין, רוכבים בראשו. כך תיאר פאטרסון את הגעת המצעד הצבאי לשכונת איסט אנד:
כאשר התקרבנו לדרך מייל אנד ההתלהבות בקהל גברה, והגטו של לונדון רטט ממש מלהט צבאי ושאג את קבלת הפנים שלו לאלו שבאו ממנו. דגלים יהודים נתלו בכל מקום, וזו בהחלט הייתה התרחשות חסרת תקדים בהיסטוריה של כל גדוד בריטי קודם. ז׳בוטינסקי (אשר באותו יום מונה לסגנות בגדוד), וודאי עלץ לראות את הפירות לכל מאמציו.
את עצמו ראה פאטרסון כמשה, לא פחות, מי שעתיד להוביל את בני ישראל ממצרים אל הארץ המובטחת.
גדוד נוסף, הגדוד ה-39 של קלעי המלך, גויס מקרב יהודי ארצות הברית ביוזמת פנחס רוטנברג, אבל רק חלק ממנו הספיק להשתתף בלחימה. גדוד יהודי אחרון, הגדוד ה-40 של קלעי המלך, שבו שרתו כטוראים בין השאר יצחק בן-צבי, דוד בן-גוריון וברל כצנלסון, גויס מקרב תושבי ארץ ישראל היהודים לאחר שנכבשה, ושימש בעיקר למשימות שיטור. בסך הכל שירתו בגדודים העבריים כ-5000 חיילים, כשפאטרסון אמנם לא מפקד בפועל על כולם אבל משמש כדמות המפקד העליון של הכח היהודי, ׳הקולונל פאטרסון׳. הוא נאלץ להתמודד עם האנטישמיות והזלזול מצד אלנבי ורוב החיילים והקצינים הבריטיים, עם הציוד הבלתי מספק שהונפק לחייליו, עם מאבקים על אוכל כשר ותנאים שיאפשרו גם לחיילים דתיים לבצע את משימתם.
בגלל שגויסו מאוחר תרומתם של הגדודים למאמץ המלחמתי בכיבוש ארץ ישראל הייתה בעיקר סמלית, למרות שהגדוד בפיקודו של פאטרסון וחלק מהגדוד ה-39 נטלו חלק במתקפה הצבאית שמוטטה את שרידי ההתנגדות הטורקית, בחום הקיץ של שנת 1918 בבקעת הירדן. בעקבות קרב זה, שנחשב לטבילת האש שלהם, קיבלו הגדודים את השם ׳Judaean Regiment׳ שתורגם לעברית כ-׳מחנה יהודה׳, והותר להם לצרף למדיהם את סמל המנורה שהמילה ׳קדימה׳ טבועה בבסיסו. אין להמעיט בחשיבות הסמליות הזאת. אבל לאחר תום המלחמה הם פורקו במהירות, וחלומו של ז׳בוטינסקי, שחשב שצבא יהודי יהיה זה שיפקח ויבטיח את קיומה בפועל של הצהרת בלפור, נגוז.
בין ז׳בוטינסקי לפאטרסון שררה הערצה הדדית. כך תיאר אותו, כאשר כתב את עלילות הגדוד:
כשאנו נפגשים, בלונדון או בפאריז, ואני מוסר לו, כמו לאח (וכזה הוא לי באמת), את אכזבותי ודאגותי, הרי עולה על שפתיו אותו החיוך האירי שעלה אז, אחר ההתנגשות עם הגנראל-אדיוטאנט, או בעמק-הירדן אחר יום קשה ביותר: חיוך המבטל ביטול גמור גם את הגנראלים, גם את הקדחת וגם את תותחיו של האויב; חיוך של אדם המאמין רק בכוחם הכביר של עקשנים. הוא מרים כוס ומברך את הברכה האהובה עליו:
Here is to trouble!-
איני יודע, כיצד לתרגם trouble. אי-סדר? אי-נעימויות? “היסטוריה”? יותר מכל היתה מתאמת המלה העברית “צרות”. פאטרסון שותה לכל דבר המפר את השקט והשלוה הדלוחים-האפורים של חיי יום-יום. הוא מאמין, כי trouble הוא תמצית כל החיים, הקפיץ העיקרי של הקידמה.
ז׳בוטניסקי האמין שיכולתו של פאטרסון לעמוד בקשיי היומיום, להתענג ולהתעלות עליהם היא שהופכת אותו לדמות גדולה מהחיים, המבטאת בעצם קיומה את הרצון האלוהי. כך תאר אותו בהקדמה למהדורה העברית של ספרו האחרון של פאטרסון, ׳עם הגדודים העבריים בארץ ישראל׳ (With the Judaeans in the Palestine campaign):
מימי לא פגשתי דמות רומנטית כדמותו.
[…]
פאטרסון אינו משורר ואיננו אמן. סגנונו פשוט ומעשי, כמעט כסגנונו של ריפורטר [עיתונאי] דייקן, הרושם עובדות ומחשבות. לפני שלושים שני כתב את אוכלי האדם על נהר צאבו, ספר מפורסם בזמנו וגם עד עתה, ספר המרעיד את לב הקורא. אבל גם הספר הזה כתוב בלי התפעלות, ואלמלא ההומור שבו והרעננות החיה שבדברי האדם המספר את אשר ראו עיני באמת, היה נדמה כיבש; אלמלא יחסו הרומנטי של המספר אל תוכן סיפורו, בכל מה שצפו עיניו בנהר צאבו, לא ראו אף פרט אחד שהוא ׳חול׳. על הכל הביטו העיניים האלה בתימהון כעל קורטוב של קודש מקודשי אלוהים; הארי הטורף והכושי מוג-הלב – שניהם פליאה.
זהו גם יחסו של פאטרסון ליהודים ולציונות.
בספרו של פאטרסון, שהתפרסם באנגלית בשנת 1922, ניכרת ההזדהות הגוברת שלו עם היהודים הציונים. הוא תיאר את האנטישמיות הגלויה והסמויה עימה היו צריכים חייליו להתמודד, בין השאר בעת תחרויות הספורט שנערכו בין הגדודים השונים בצבא הבריטי. בסיכומו הוא פורש חזון אופטימי בקשר לסיכויי ההצלחה של מפעל הקמת הבית הלאומי לעם היהודי בארץ ישראל, עכשיו כאשר בריטניה אוחזת במנדט עליה הכולל את עקרונות הצהרת בלפור:
פלסטינה תתגלה כבעלת חשיבות עולמית גדולה יותר ויותר כשיעברו השנים. ראינו שהיא אבן היסוד של מדיניותנו במזרח הקרוב והרחוק וכאשר תיושב על יד בני עם ידידותי, העובדים יד ביד עם אנגליה, אז השאלה הקשה בדבר האינטרסים שלנו באזורים אלו תיפתר.
במשך שנים רבות היהודים והערבים עבדו יחדיו ללא צל של חיכוך, ואיני רואה סיבה לכזה בהמשך. לא יהיו כל צרות כלשהן בפלסטינה בין שני עמים אלה כאשר הארץ תישלט בצורה ראויה, וממלאי התפקידים המקומיים ימלאו בנאמנות את המדיניות של הממשל האימפריאלי. עם ממשל יעיל וישיר, האוחז במאזני הצדק בצורה שווה, ועובד בשיתוף פעולה עם יהודי וערבי, שחר של עידן שגשוג מובטח לארץ הקודש והשאיפות עתיקות היומין של ישראל יתמלאו סוף סוף.
חלקה של אנגליה בהגשמת הנבואה חייב, בכל זאת, לא להישכח, ואני בטוח כי שמותיהם של מר לויד ג׳ורג׳ ומר בלפור, שני אנשים אשר התעלו ונהגו בצדק עם ישראל, ישמרו לנצח בלבבותיהם של היהודים. תודות לעידוד שניתן על ידי הצהרת בלפור לנשמת היהודים בכל רחבי העולם אנו רואים כעת את החזיון הנפלא הנפרש אל מול עיננו, של בני ישראל החוזרים לארץ שהובטחה לאברהם ולזרעו לעולם. בעתיד תמיד יזקף לתהילתה של אנגליה שבאמצעות מנגנוניה התאפשר לעם היהודי לחזור ולהקים בית לאומי בארץ המובטחת.
׳בערב ילין בכי, ולבקר רנה׳ (תהילים, פרק ל׳, פסוק ו׳)
אותה אנגליה לא הכירה טובה לפאטרסון על שירותו במהלך המלחמה. הוא היה אחד הקצינים היחידים שלא הועלו בדרגה במהלכה ונותר לוטננט קולונל למרות שנות שירותו הארוכות. ההזדהות שלו עם היהודים והביקורת שלו על האנטישמיות הציבה אותו בשולי השוליים של הקצונה הבריטית. אירלנד קיבלה בינתיים עצמאות מבריטניה, כך שהאיריות שלו הרחיקה אותו עוד יותר מעמדת השפעה בחברה הבריטית. עברו והכתם שנשא מאז פרשת מותו של אודלי בלית׳ סימנו אותו כקוריוז, כדמות הרפתקן צבעונית ששייכת לעולם נעלם. מעתה והלאה, עד יום מותו, יהיה מזוהה עם התנועה הציונית ועם הפלג שאימץ אותו בה, התנועה הרוויזיוניסטית.
בינתיים, ומכיוון שאני חושב שהטקסט הזה חשוב בזמן הזה, בכך שהוא חושף צד מרתק ורלוונטי בדמותו ובשורשיו המשפחתיים של הנבל העכשווי המושלם, בנימין נתניהו, כמו גם את הקשר העמוק בין הציונות בראשיתה והאוריינטאליזם הבריטי הישן והטוב, הרי גרסת פידיאף מלאה (בחינם!!! בעל הבית השתגע). יש יתרון לקריאה בגרסה זו, מאחר והיא כוללת הערות שוליים אותן לא הצלחתי לכלול לצערי בגרסת הבלוג.
הערות השוליים הללו כוללות מראי מקום, הפניות וגם תודות עליהן כדאי לחזור. הטקסט הזה החל כעבודה במסגרת הסמינר ׳אוריינטליזם יהודי: פרדיגמות ושברן בהיסטוריוגרפיה ובתרבות׳, בהנחיית ד״ר נח גרבר, במסגרת החוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת ת״א. הספר העיקרי בו השתמשתי הוא: The Seven Lives of Colonel Patterson, מאת Denis Brian, היסטוריון ימני והגון.
הסנדק
צייד האריות שהוביל יהודים לקרב
באדיבות מכון ז׳בוטיסקי בישראל, תצ-2458
שני גברים מצולמים זה לצד זה. הם לבושים באופן דומה, מגבעות מהודרות, חליפות ועניבות. הנמוך מבינהם, זאב ז׳בוטינסקי, בן 49 בזמן הצילום. אתם מכירים את שמו וכנראה שגם יש לכם עמדה לגביו, אבל הצילום הזה הוא מפברואר 1929, וז׳בוטינסקי עדיין לא מי שאתם חושבים שהוא. לפניכם אדם רב פעלים ותארים, בדרך למעלה, סופר, עיתונאי, פובלציסט ומוציא לאור. הצילום הוא במהלך מסע יחסי ציבור, גיוס תרומות ותמיכה לסיעה הרוויזיוניסטית שבהנהגתו, שפועלת עדיין במסגרת ההסתדרות הציונית. רק בעוד כמה שנים יפרוש מההסתדרות ויהפוך את תנועתו לאופוזיציה לוחמת ודחויה.
היום בא לסייע לו שותף השונה ממנו כמעט בכל. ניתן לראות בצילום כמה הם אחרים, ובכל זאת קרובים, מחבבים ומעריכים זה את זה. האיש גבה הקומה ומשועשע המבט, לובש חליפת שלושה חלקים, אדם שלא יאומן שהיה בכלל, ג׳ון הנרי פאטרסון, הוא הגיבור של הטקסט שלפניכם.
כך תיאר אותו ז׳בוטינסקי, במדריך ׳כל-בו לתלמיד׳, שפרסם שנתיים קודם לכן במסגרת ההוצאה לאור שהיה שותף בה, ושמטרתו המוצהרת היה להיות ׳בן-לויה לתלמיד העברי בלמודיו ובשעשועיו׳:
ג׳ון הנרי פאטרסון, המפקד של הגדוד העברי בגאליפולי ואחרי כן גם בארץ-ישראל. נוצרי פרוטסטנטי; נולד באירלאנדיה. הצטיין גם במלחמת אפריקה הדרומית בין האנגלים וה״בורים״. ספרו על דבר ציד-האריות באוגאנדה מקובל בתור מורה-דרך לכל ספורטסמאן אנגלי; יתר ספריו: ״עם הציונים בגאליפולי״ ו״עם גדוד-יהודה בארץ-ישראל״.
(כל-בו לתלמיד (ספר כיס לשנת תרפ״ז), בעריכת פ״ז, הוצאה מקורית: הוצאת ׳הספר׳, לונדון תל-אביב ה׳תרפ״ז, שחזור בהוצאת מולדת, מכון ז׳בוטינסקי, כנרת, זמורה -ביתן, דביר, 2005)
כל מילה אמת. הוא היה נוצרי, אירי, קולוניאליסט, קצין צבא בריטי, מהנדס וציד אריות. התמונה שלו, לבוש מדי קצין, מעוטר אותות לחימה, ודאי הרשימה מאוד את הקוראים הצעירים. הוא הלא-יהודי היחיד שתמונתו והביוגרפיה שלו מופיעים במדריך הכיס. בהקדמה של ההוצאה המחודשת מספר מנחם בגין, אשר קרא בו בימי נערותו: ׳מהספר הקטן הזה למדתי רבות בשנות נעורי… אמרנו אז על הספר כי זה מועט המחזיק את המרובה…׳. מופיעים בו פרקי גיאוגרפיה, היסטוריה, מתמטיקה, פיזיקה ושפות, כולם בדגש לאומי מובהק, וגם תרגילי צופים, כמו סימון כתב מורס בדגלים ושדאות. בסופו יש מדריך נימוסי שולחן מאויר ומשעשע, בו מצוין, בסעיף כ״ג המופיע תחת כותרת המשנה ׳לחם וחמאה׳: ׳אסור לגלול כדורי-לחם אף אם תראה ג׳נטלמן אנגלי עוסק במלאכה זו׳. עבור קהל היעד של המדריך, נערים ציוניים המחפשים דמויות להזדהות איתם וסיפורי גבורה ללמוד מהם ולחקותם, פאטרסון היה הג׳נטלמן האנגלי הזה, מישהו להעריץ.
לגדודים היהודיים שפעלו במסגרת הצבא הבריטי יש מעמד מיוחד בזמן זה. הקמתם היא אירוע מיתי עכשווי, ההוכחה ליכולת הצבאית היהודית ואבן דרך חשובה בהבניית הזהות הלאומית. המדריך מציין בגאווה: ״השתתפות הגדודים העברים בנצחון נזכרת בידיעות הרשמיות, ובדין והחשבון הצבאי הזכיר הגנרל אלנבי את היהודים ׳הלוחמים המעולים והמוכשרים׳׳׳.
הגדודים עדיין משמעותיים בתוך הסיפור הלאומי הישראלי על בניית הכוח הצבאי הציוני. בחוברת המחולקת לצד תערוכת הצילומים ׳120 שנות ציונות׳, שהוצגה בטרמינל הנוסעים היוצאים בשדה התעופה בין גוריון, תחת שלט הצילומים שכותרתו ׳הגנה ובטחון׳, מוצגים מקימי הגדודים, טרומפלדור וז׳בוטינסקי, בראשית השרשרת המובילה ליוני נתניהו, המוצג בתערוכה, בחוסר דיוק שמעיד על מי שהיא באה לשרת כ-״מפקד מבצע אנטבה״.
פאטרסון משמעותי בתולדות הגדודים כי הוא העניק להם את חסותו ועזרתו בזמן שאף אחד אחר לא עשה זאת, ובכך ששיתף פעולה עם מנהיגיהם. פאטרסון היה המצביא של הגדודים, איש המלחמה שהוביל לקרב את לוחמיו היהודים. ז׳בוטינסקי העריץ אותו ותיאר את אופיו כפי שרק חייל יכול לתאר מפקד:
בשעות קשות, היה מחייך את אותו חיוך אירי, והיית שוכח מייד מהגנרלים, המלריה ותותחי האויב. זה היה חיוך שמאמין בנצחון המתבקש של הנחישות הבלתי מתפשרת. הוא היה מרים כוס ואומר ׳זה יהיה בסדר בסוף. היהודים הם עם גדול, לחיי הצרות (Here’s to trouble)׳. הוא האמין כי הצרות היו מהות החיים, המניע לכל התקדמות.
אני מאמין שפאטרסון היה משמעותי משנדמה כיום בתולדות הציונות. הוא כמעט ונשכח, בין השאר בגלל קרבתו הגדולה לז׳בוטינסקי בתקופה בה זה איבד את מעמדו המרכזי בתנועה הציונית. נכתבה ופורסמה ביוגרפיה מלאה אדותיו באנגלית: Denis Brian, The seven lives of colonel Patterson, how an Irish lion hunter led the jewish legion to victory, Syracuse University Press, New York, 2008, אבל היא לא זכתה לתהודה (אני מסתמך רבות על ספר זה בטקסט שלפניכם. הערות שוליים מלאות בגרסת הפידיאף). אני חושב שהמורשת שהנחיל, תפיסותיו הכורכות בין אמונה דתית ופעולה צבאית, ודמותו המורכבת נוכחים ומשמעותיים בהווה יותר משנדמה. האיש המוזר הזה משפיע על חיינו גם כיום.
אני אוהב את פאטרסון, למרות שאיני מקבל את ההתנשאות, הקשיחות והגזענות הטבועים בו, שהיו תוצר של קשיי חייו והמערכת הקולוניאלית שהכשירה אותו, שאת כלליה ותפישות היסוד המעוותות שלה קיבל ללא הסתייגות. הוא היה בן זמנו המובהק, בעל תפישה מוגבלת של המציאות. אני סלחן כלפיו, בין השאר כיוון שאומץ הלב שלו מעורר הערכה, אבל איני מסוגל לסלוח כך לבני זמננו. הבנת דמותו ההיסטורית יכולה לסייע בהבנת המקומות שבהם התלכדו תפישות משיחיות נוצריות וקולוניאליות עם הלאומיות היהודית.
משפחת נתניהו, המשמרת, מטפחת ומשתמשת בזכרו של פאטרסון, היא המייצגת המובהקת של הלך הרוח הזה. הם ממשיכי דרכו, במובן הרע ביותר האפשרי.
*
עותק גדול של הצילום אשר הוצג כאן קודם הוצב על כן לצד דוכן הנאומים ששימש את בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל, ב- ״טקס השקת מדליה ע״ש ג׳ון הנרי פטרסון״, שנערך במשרד ראש הממשלה בספטמבר 2017. כך אמר נתניהו בפתיחת נאומו:
אני מאוד מתרגש, יחד עם אחי עידו, משפחתי, משום שזה אירוע שהוא לא רק לאומי אלא גם אישי.
לאומי זה ברור, אני חושב שהתקומה של עם ישראל לא הייתה מתאפשרת בלי בניית כוח צבאי שקדמה להשבת הריבונות, ובניית הכוח הצבאי המאורגן והשיטתי אחרי דורות התאפשרה תודות למעמד של ז’בוטינסקי וטרומפלדור, והשילוב עם פטרסון, זה ברור כשמש.
הדבר הזה יצק את היסודות של הכוח הלוחם העברי החדש בזמן החדש, בלעדי זה כמובן לא ניתן לחזות את תקומת העם היהודי, כי בסופו של דבר בלי צבא היינו נמחקים. היום הדבר ברור, פעם הדבר לא היה ברור. כשז’בוטינסקי אמר את הדברים האלה, או שהרצל אמר את זה לפניו, חשבו שאלה אמירות אבנטוריסטיות, פרובוקטיביות, מיותרות. היום אתם מסתכלים סביבנו, ולא רק סביבנו, ואתם רואים – החלש נעלם, החזק שורד.
לפני שנדבר על דברים אחרים, אם אין לך את הכוח הצבאי להגן על עצמך – לא תשרוד, פשוט מאוד, ודאי לא היהודים. לכן התמונה הזאת של שני האנשים הדגולים הללו, השילוב של החזון של ז’בוטינסקי והפיקוד של פטרסון יצרו את הכלים לתקומה הלאומית, זה דבר ראשון, מבחינה לאומית זה ברור לנו כהוגן.
מבחינה אישית, אנחנו גדלנו בבית שבו הייתה כוסית, נדמה לי מכסף, ויש לנו אותה עדיין, וכתוב עליה: “To my god son Jonathan, from your god father Jon Henry Patterson“
(ראש הממשלה נתניהו השתתף בטקס השקת מדליה ע”ש ג’ון הנרי פאטרסון, משרד ראש הממשלה, הודעה לעתונות, 04.09.2017. טעויות הניסוח במקור)
יוני נתניהו נקרא על שם ג׳ון פאטרסון, סנדקו. נתניהו הזכיר זאת גם בטקס הטמנת עפרם שלו ושל רעייתו בבית הקברות באביחיל, מושב ליד נתניה שהוקם על ידי יוצאי הגדודים העבריים ושבו ניצב מוזיאון בית הגדודים, המוקדש ל: ׳התנדבות היהודית לצבא הבריטי בשתי מלחמות העולם׳. הוא פנה אל אלן, נכדו של פאטרסון, אשר נוכח בטקס, וכינה את סבו סנדק הצבא הישראלי. הוא תיאר את השפעתו על הלוחמים שסרו לפקודתו, וסיפר כיצד הצליח להפוך אותם מיהודים גלותיים ללוחמים עזי נפש:
הוא עצמו נטע בהם את הרוח, הוא אמר להם: אתם צאצאיו של יהושוע, אתם צאצאי המכבים. כך הוא אמר, והוא היה בקיא בתנ”ך, הוא היה בקיא בארץ העתיקה, הוא היה בקיא בעברנו ההירואי, והוא אמר: אתם יכולים ליצור מחדש את אותו עבר היסטורי בהווה. העתיד הוא שלכם אם רק יהיו לכם את כוח הרצון, האמונה והמשמעת.
דברי ראש הממשלה נתניהו בטקס הטמנת אפרו של מפקד הגדודים העבריים לוטננט-קולונל ג’ון הנרי פאטרסון, משרד ראש הממשלה, הודעה לעתונות, 04.12.2014
טקס זה נערך בשנת 2014 ועורר התעניינות מסויימת גם באנגליה, אשר בה פאטרסון נתפס כדמות קולוניאליסטית צבעונית, שולית ונשכחת. בראיון שהעניק נתניהו לכתב ה-BBC לרגל המאורע, בו הועבר עפרם של הזוג פאטרסון מקליפורניה לקבורת קבע בארץ, הרחיב נתניהו עוד על קשר הגורל המשפחתי:
ג׳ון הנרי פאטרסון היה הסנדק של אחי, אשר שלושים שנה מאוחר יותר יפקד על אחד ממבצעי החילוץ הצבאיים הגדולים בכל הזמנים באנטבה, בו מאה ושלושים בני ערובה יהודים הוצלו מידיהם של טרוריסטים פלסטינים וגרמנים. אני חושב שיש כאן השתלשלות אירועים הרת גורל, שאיש זה אשר שישים שנה קודם ייסד את הכוח היהודי הלוחם הראשון הוא הסנדק של אחד המפקדים הגדולים שצמחו בצבא היהודי שהוא עזר להקים.
(Briton hailed as’Godfather’ of Israeli army reburied, BBC News, 04.12.2014)
בנו של ראש הממשלה, יאיר נתניהו, הזכיר את פאטרסון בנאום שנשא בכנסייה אוונגליסטית באלאבמה, ביוני 2019. בנאומו המייגע הדגיש נתניהו הצעיר את היותו של פאטרסון חלק משושלת של ׳נוצרים ציוניים׳, וסיפר גם הוא, תוך הנחת יד על חזהו בתנוחה שודאי תורגלה רבות מול המראה, על כך שהוא היה הסנדק גם של הצבא היהודי הראשון מזה אלפיים שנים וגם של יוני נתניהו, דודו הגיבור.
מנהיג הכנסייה בה הופיע נתניהו הבן, ג׳ון קילפטריק, הוביל ביוני 2019 תפילה משותפת של למעלה מ-250 כוהני דת אונגליסיטיים למען דונלד טראמפ, נשיא ארצות הברית, אותו כינה ׳מגן אלה שלא נולדו, ישראל וירושלים׳. הוא ציטט פסוק מהתנ״ך, המתאר את מלחמת בני ישראל שיצאו ממצרים בעמלק, ואיך משה, מטה האלוהים בידו, הצליח לא לשמוט אותו רק באמצעות הסיוע שקיבל: ׳ואהרן וחור תמכו בידיו מזה אחד ומזה אחד׳ (ספר שמות, פרק י״ז, פסוק י״ג). הלקח ברור. תפקיד הנוצרים האוונגליסטים לתמוך בטראמפ ובישראל, מכיוון שהם זוכים בחסד האל. פאטרסון הוא מבטא קודם של התמיכה הזו, בעם ישראל המנהל מלחמה נצחית בעמלק.
בנימין נתניהו לא הכיר אישית את פאטרסון, שנפטר לפני שנולד. אבל הוא היה חלק מהסיפור המשפחתי, נוכח תמיד, כמו גביע הכסף על המדף. לאביו, ההיסטוריון בן-ציון נתניהו, היתה היכרות קרובה איתו. השניים סיירו יחדיו במסעות גיוס כספים ואהדה לטובת בית״ר וקידום רעיון הקמת צבא עברי בארצות הברית, בראשית מלחמת העולם השניה, והיו שניהם מהאנשים הקרובים לז׳בוטינסקי. כאשר זה נפטר בניו-יורק, בשנת 1940, היה פאטרסון אחד מנושאי ארונו.
בן-ציון נתניהו ודאי שמע מספר פעמים על המאורעות ששינו את חיי פאטרסון והפכו אותו, הרבה לפני שהפך לציוני נלהב, לדמות ידועה ונערצת. כולם רצו לשמוע על כך, על איך צד אריות אוכלי אדם באפריקה, ונאומי גיוס הכספים באירועים בהם הכירו מתחילים תמיד בסיפור אישי.
*
ההתרחשויות המסעירות שהובילו לפרסומו של פאטרסון, ושתוארו בספר שכתב בעקבותיהם: ״אריות ׳אוכלי אדם׳ על נהר צאבו״, ארעו בעת הקמת מסילת הרכבת בין קניה לאוגנדה, הנראית במפה זו משנת 1910, נתיב התחבורה הממונע היחיד במזרח אפריקה..
מסילת הברזל הזו הייתה אחד משיאיו של המפעל הקולוניאלי הבריטי במזרח אפריקה והייתה לה חשיבות אסטרטגית בכך ששאפה לחבר בין מומבסה, עיר הנמל המרכזית במזרח אפריקה הבריטית, British East Africa, לבין המישורים הגבוהים של אגם ויקטוריה ובכך לאפשר הובלת חומרי גלם וחיזוק השליטה והניצול הבריטי של הקולוניות שבשליטתה. היא השפיעה רבות על התפתחותה של קניה. עיר הבירה שלה, ניירובי, בה גרים היום שלושה מליון אנשים, נוסדה כתחנה במסילה זו.
סלילת מסילת הברזל, שהחלה ב-1896, כשנה אחרי הכרזת הפרוטקטוראט, כלומר השליטה הרשמית הבריטית על האזור, נוהלה כמערכה צבאית, האימפריה הבריטית נגד הטבע, כאשר האבידות משרתות את המטרה. 32,000 עובדים הובלו בספינות לאפריקה מהודו, פועלים קשי יום שהיחס אליהם היה קרוב ליחס לעבדים. קציני צבא שהועסקו על ידי החברה הלאומית שביצעה את הפרוייקט פיקחו עליהם במהלך עבודתם. כ- 2500 מהפועלים מתו במהלך חמש השנים שנדרשו על מנת להשלים את הפרויקט ההנדסי והלוגיסטי האדיר הזה, הנחת מסילה לאורך יותר מ- 1000 ק״מ, דרך מדבר, נהרות, שטחי ערבה ויערות, טבע פראי שעתיד להשתנות לנצח בעקבות כך. מסלול קו הרכבת מסומן כדרך היחידה, בשחור, מחבר בין האוקיאנוס לאגם ויקטוריה במפת מזרח אפריקה הבריטית משנת 1909. צאבו, בה עבר נהר גדול מעליו היה צריך לבנות גשר מסובך, היא אחת התחנות בו.
גם פאטרסון הגיע מהודו, שם היה קצין זוטר שהוכשר כמהנדס. לא הרבה ידוע על חייו לפני המעבר הזה. עד אז היה אחד מני רבים, בורג במכונת השליטה הקולוניאלית. אפריקה תהיה המקום בו יתבלט ויעשה לעצמו שם.
הוא נולד בשנת 1867 במחוז כפרי באירלנד, והיה כפי הנראה בנו של כומר פרוטסטנטי, אם כי דבר, אפילו לא שם משפחתו, אינו בטוח וידוע, מאחר שכפי הנראה זייף חלק מהפרטים בכדי להתגייס, בהיותו רק בן 17, לצבא הקולוניאלי. בכך דן עצמו לחיי בדידות וזרות. מאז, כמעט ולא דיבר על ילדותו, אפילו לא עם בני משפחתו הקרובים, אבל האיריות שלו, הפרוטסטנטיות האדוקה שלו, אמונתו בשליחות האלוהית המתגשמת בעולם הזה, והתנ״ך כספר שמנחה ומלווה את חייו, היו חלקים מרכזיים בדמותו. האם יכול להיות ששמו, פאטרסון, הוא בעצם המצאה בעלת משמעות, מעין סמל להיותו בנו של האב, עליו לא דיבר?
הוא היה נטול כל ייחוס משפחתי ולכן נחות בחברה המעמדית הבריטית, והאיריות שלו הייתה סימן של שונות שאי אפשר למחוק. אבל תפקידו הצבאי, שנקנה באמצעות כישוריו, העניק לו מעמד מיוחס, קצין קולוניאלי. ממעמד זה נגזרו זהות והרגלי חיים עליהם שמר בקפדנות. הוא אימץ גינונים של קצין כזה, שיחק אותם עד הסוף.
הוא היה מופת של שליטה עצמית, יציר מוחלט של המערכת הקולוניאלית שהעניקה לו מעמד של שליט ועליון על כל הנחותים לו. במהלך שהותו באפריקה, כאשר לא היה במסעות ציד, נהג לקום עם שחר, לאכול ארוחת בוקר הכוללת תה נטול סוכר, בשר קר וצנימים. לאחר מכן נהג להתרחץ באמבטיה ניידת שניפק הצבא הבריטי לקציניו, שאותה מילא המשרת במים חמים. באמבטיה גם היה מתגלח באמצעות תער, וקורא מעט בתנ״ך כהכנה ליום שיבוא. זה היה הספר היחידי שהעריך, והוא התעניין במיוחד בתיאורי המלחמות והקרבות שבו, וכיצד עם ישראל, בסיוע האל, הצליח לנצח את אויביו.
ציד היה חלק מתוך מתוך העיסוקים הראויים לקצין ולכל גבר בעל מעמד. זה נחשב לספורט ולעיסוק שמפתח גבריות ואומץ. פרוות החיות שהרג הקנו לצייד כבוד רב והיו אות לכישוריו. פאטרסון התנסה, בקצין צבא, בציד בהודו, אבל זה לא היה דומה לטבע האפריקאי. האריות אוכלי האדם היו משהו אחר לגמרי, והריגתם לא הייתה אתגר ציד אלא משימה הכרחית ומסוכנת.
שני האריות שהקנו לפאטרסון את פרסומו הטילו אימה על עובדי הרכבת ועל בני השבטים בהם עברה המסילה. העובדים ובני המקום האמינו שזה סימן רע, שהטבע עצמו מתנגד לבנייתה. בכך עכבו את העבודה על הקמת הגשר הגדול על פני נהר צאבו, עליה היה אחראי. הוא ואחרים העריכו שהאריות הרגו וטרפו 135 קורבנות. ודאי הגזימו קצת, אבל לא בהמון. אריות אכלו וצדו בני אדם. הם התגנבו בלילות לתוך מחנות האוהלים של הפועלים, מדלגים בקלות מעל הגדרות, וחטפו קורבנות תמימים מדרגשי השינה. נדרש אומץ אדיר על מנת לצוד את האריות הטורפים ולעצור את מסע ההרג הזוועתי הזה. עלילותיו של פאטרסון, כפי שסופרו על ידיו בספר שיצא לאור בשנת 1907, עדיין מסמרות שיער. כך כותב יוסף נדבה, ההסטוריון והבית״ריסט, בהקדמה למהדורה העברית של הספר, אותו תרגם ועיבד:
ספורו של פאטרסון יקסום תמיד לבני הנעורים בעלי הנפש היוקדת ומבקשי התעוזה. פרשת הרפתקאותיו של הצייד המופלא הזה היא רבת-עלילות ומאלפת. דומה, שלקח אחד במיוחד יכולים אנו ללמוד מספורו המלבב והמרתק: אומץ לב וקליעה מדוייקת בלבד אינם מספיקים; הלוחם המובהק חייב לסגל לעצמו קור רוח, שיקול צלול וסבלנות. תכונות אלו אופייניות הן לכל מעשי-גבורותיו. לא אחת ניצל פאטרסון ממוות הודות לשליטה מופלאת על רוחו בשעות סכנה. מעולם לא איבד את עשתונותיו. תמיד ערך את תכניותיו בשלוות נפש, שעמדה לו גם ברגעים שנדמה היה, כי שוב אין תקווה לחייו.
( ג׳. ה. פאטרסון, אריות ׳אוכלי אדם׳ על נהר צאבו, תרגם ועיבד יוסף נדבה, מסדה, תל-אביב, תשי״ב: משם כל ציטוטי הקטעים הבאים)
פאטרסון מתאר את ההתמודדות לא רק עם חיות הפרא אלא גם עם העובדים שסרו למרותו, אליהם התייחס בקשיחות בלתי מתפשרת. כך הוא מספר על זמן בו התחמק ממזימת רצח של הפועלים בעת שביקר במחנה העבודה שלהם:
מיד כשהגעתי לקבוצת-הפועלים הראשונה הודיעני ה׳ג׳ימאדאר׳, בן-בליעל בעל קלסתר-פנים בוגדני, כי האנשים העובדים במורד העמק מסרבים לציית להוראותיו, והוא שאלני אם נכון אני ללכת לראותם. הבנתי מיד, כי זו אינה אלא תחבולה למשכני לפינה הצרה של העמק, שבה – לנוכח קבוצות האנשים מפנים ומאחור – לא יהיה לי מפלט. אף על פי כן, אמרתי בלבי, אתנסה בהרפתקה עד תומה, יבוא עלי אשר יבוא.
פאטרסון נכנס לגוב האריות, מחנה הפועלים השוחרים רע, כשהוא מוכן לכל, ולא מהסס לרשום בפנקסו שמות של פועלים המתרשלים בעבודתם.
והנה הסתער עלי איש אחד, אחז בידי וצעק שהוא עומד ׳להתלות ולמות ביריה בגללי׳ – דרך-ביטוי מוזרה למדי, אך כך בדיוק התבטא. על נקלה שיחררתי את ידי מעליו והדפתיו מעלי; אולם באותו פרק זמן סגרו עלי האחרים מקרוב, ולכל אשר נפניתי לא יכולתי לראות דבר זולת פני רשע מזרי-רצח. איש חסון ואכזר אחד, שנתיירא להנחית עלי מהלומה ראשונה, הדף אלי את חברו שעמד לידו. אילו הצליח הלז להפילני, כי אז מובטחני, ששוב לא הייתי קם חי על רגלי. אך צעדתי במהירות הצידה והאיש שנתכוון להפילני הושלך בעצמו בכוח כנגד הסלע וצנח לארץ בכל כובד גופו.
פאטרסון מצליח לצאת מהסכנה לאחר שהוא קופץ לראש סלע ומתחיל לנאום בפני הפועלים המתמרדים. הוא מצליח לשכנע אותם, בכוח ההגיון והמוסר, לוותר על מזימתם:
סיפרתי להם שידעתי על הקשר שהם קשרו להרגני, ושבוודאי יש לאל ידם לעשות כן, אם רצונם בכך, אולם אם אמנם ירצחוני, הרי מובטח לרבים מהם להתלות בגלל פשעם, כי כן ה׳סירדאר׳ (הממשלה) תגלה עד מהרה את האמת ולא תאמין לסיפורם, שהייתי טרף בידי אריה. כן אמרתי, כי יודע אני שרק בן בליעל אחד או שנים בינהם הסיתו אותם להתנהג בדרך נואלה כזאת, והפצרתי בהם שלא ישתטו בדרך זו. אף אם יעלה בידם להפיק זממם ולרצחני נפש, כלום לא יושם עליהם ׳סאהיב׳ אחר, וכלום אינו עשוי הלה להיות אף נוקשה עוד יותר ממני? הם ידעו כולם כי אני מתנהג ביושר ובצדק לפועלי-אמת; רק לבני הבליעל ולנרפים יש ממה להתיירא מפני; וכי יסכימו בני שבט פאתאן, ישרי הלב והמכבדים את עצמם, שאנשים כאלה יוליכום בדרך-לא-דרך?
כוח השכנוע של פאטרסון מלווה, כמובן, גם בכוח הזרוע. משטרת מסילת הברזל נקראת לעזרתו, ראשי המרד נעצרים ונשפטים למאסר עם עבודת פרך.
כך הספר מתאר ומלמד לא רק איך לצוד אריות באומץ, אלא גם איך לפקד ואיך לשלוט בטבע ובנתינים הנחותים של גזע האדונים הבריטי. תמונת העולם המשתקפת בו היא בת זמנה, נטולת כל ספקות באשר לצורך למלא את המשימה בכל מחיר, ברורה לגמרי בחלוקה שהיא עורכת בין לבנים בעלי זכויות ויכולת בחירה לבין הודים ואפריקאים אשר לעולם לא יהיו אנושיים לגמרי, ובמיטבם יתגלו כבעלי מזג טוב המסוגלים למלא בהצלחה מטלות פשוטות. הגזענות הדוחה מוצגת באופן טבעי ומשעשע, כמו בתיאור זה על הסבלים המלווים את השיירות:
אין לך דבר שידכדך אי-פעם את רוחו של הסבל הסוהילי. יהיו חייו קשים כאשר יהיו ומטענו כבד כאשר יהיה, ברגע שהוא פוטר עצמו מן העול והוא מסיים את סעודתו, הוא שוכח מיד את כל צרותיו ומתחיל לצחוק, לשיר ולהתלוצץ עם חבריו, כאילו היה האדם המאושר ביותר בין בני תמותה. כזה היה טבחי, מברוקי, ושחוקו המלבב היה מדבק למדי. זכורני שיום אחד טרח הלה לפתוח קופסת-פח של ביסקוויטים בשבילי, וכשלא עלה בידו להסיר את המכסה באצבעותיו, אחז את קצה הפח בפיו ומשכו בשיניו הנהדרות. צעקתי אליו שיפסיק, כי כן חששתי שמא ישבור שן, אך הוא לא הבין את חרדתי כהלכה, ועל כן הבטיחני נאמנה, שהוא לא יקלקל את הקופסה!
פאטרסון היה גזען מתנשא ויהיר, וגם אמיץ ומשעשע. כך תיאר את המפגש שלו עם האריה השני שצד, אחרי שהצליח לפצוע אותו ביריה ויצא לחפש אחריו, בלויית עוזרו ההודי, מהינה:
לא הרחקנו יותר מאשר רבע המיל בין סבכי השיחים, כשלפתע שמענו נהרת-אזהרה חדה. כשהסתכלתי בזהירות מבעד לשיחים יכולתי לראות את ״אוכל-האדם״ כשהוא נועץ בנו מבטים ומנופף לעומתנו בכפות-ידיו תוך רטינת-זעם. מיד כיוונתי אליו את רובי ויריתי. הוא קפץ ממקומו בבת אחת והסתער עלינו במלוא התנופה. יריתי בו שנית וגרמתי לו שיתהפך, אך תוך שניה אחת הוא קם שוב על רגליו ורץ לעומתי בכל המהירות שניתן לרוץ בהיותו פצוע. נדמה לי, כי היריה השלישית היתה ללא תוצאות, ועל כן הושטתי את ידי לקבל את המרטיני [הרובה החלופי] בתקווה שבעזרתו יעלה בידי לעצור את האריה. אך לחרדתי הנוראה לא היה הרובה במקום. אימת ההסתערות הפתאומית היתה מבחן קשה מדי בשביל מהינה, ועל כן באותה שעה כבר היה הוא, ועמו הרובה הקצר שבידו, בדרכו אל העץ. באותן הנסיבות לא היה לי מה לעשות אלא ללכת בעקבותיו, ואמנם נחפזתי לרוץ אל העץ, מבלי לאבד דקה.
פרסום הספר הפך את פאטרסון לכוכב בינלאומי. הקצין הזוטר יחסית הפך למפורסם, עד שאפילו תיאודור רוזוולט, נשיא ארצות הברית וציד חובב, שכתב לבקש ממנו עצות לגבי שיטות הרג ומקומות אליהם כדאי לו לצאת לציד. בהקדמה למהדורה העברית של הספר מצוטט ז׳בוטינסקי כאומר כך:
״… (ספרו של פאטרסון) נהיה לתנ״ך-של-כיס, למורה-דרך לכל יורשי נמרוד בתבל האנגלית. על הטופס של ספרו ׳אוכלי-אדם׳ הנמצא ברשותי כתוב: ׳מהדורה 26׳. יש אנגלים, שבצאתם לדרך רחוקה הם לוקחים עמהם רק שני ספרים קטנים: את התנ״ך ואת ׳אוכלי-אדם על נהר צאבו׳.״
פאטרסון היה מודל לחיקוי. החייל והצייד חובב התנ״ך, שבשל מוצאו לעולם נשאר נחות וזר בחברה המעמדית הבריטית, ושהמשך עלילותיו באפריקה הכתים אותו בספק מוסרי עמוק, נתפס על ידי ז׳בוטינסקי וקוראיו כיורשו וכממשיך דרכו של נמרוד, הדמות התנ״כית של הצייד הגיבור שמלך בארצות בבל ושנער. הם, שהיו זרים לתרבות הבריטית, לא יכלו להבין את גווניה, ובעיני המהגרים שלהם פאטרסון יכול היה להחשב כמייצגה.
*
את ההסתבכות של פאטרסון, ואיך נחשד בכך שהוא נואף האחראי למותו של בן אצולה, תיאר יפה העיתונאי הותיק והבית״ריסט נתן ברון במאמר שהתפרסם בעיתון ׳הארץ׳ (נתן ברון, הקולונל ג’ון פאטרסון: גיבור ציוני או נואף ורוצח?, הארץ, 10.05.2018)
לפני גועל הנפש, קצת רקע: קו הרכבת שפאטרסון עבד בהקמתו ושהקנה לו את פרסומו, שמטרתו הראשונית הייתה מסחרית, הקל את הכניסה לפנים הארץ גם למטרות ציד. בעקבות כך, ציד חיות פרא גדולות בערבות אפריקה הפך לפופולארי יותר ויותר בקרב בני החברה הגבוהה. ניתן לראות בפרסומת מרשימה משנת 1908 כיצד המסילה מוצגת כגרם מדרגות המוביל, צעד אחרי צעד, דרך אפריקה, ׳גן החיות של הטבע׳. האצילים הבריטיים, כמו גם בני המעמד העליון האמריקאים העשירים, רצו לפגוש בטבע הזה, העשיר והפראי, להכניע אותו ולצוד את חיותיו. בעצם השתוקקו לתלות על קירות חדרי האירוח שלהם ראשים מפוחלצים וכך להציג לראווה את האומץ שהפגינו. פאטרסון אמנם לא היה אציל, אבל פרסום ספרו הפך אותו לצייד מפורסם שאותם בני אצולה ישנה וחדשה חפצו בקרבתו.
הוא הספיק לצבור בינתיים נסיון קרבי, כקצין ביחידת פרשים במלחמת הבורים, העימות בין המתיישבים המערביים לכוחות האימפריה הבריטית בדרום אפריקה. תפקודו המוצלח ואומץ ליבו הביאו לכך שקיבל אות הצטיינות וקודם בדרגה, עד שהגיע לדרגת ליוטננט קולונל, סגן אלוף, הדרגה הצבאית הגבוהה ביותר שישא.
בשנת 1907 הצבא העביר אותו למרות משרד המושבות, כאשר נבחר לשמש כפקח ציד, שעליו לסמן אזורים המתאימים לציד חיות גדולות במזרח אפריקה הבריטית. הוא נשלח לניירובי, ממנה היה עליו להוליך מסעות חקר וציד בערבה האפריקאית. זו הייתה הזדמנות גדולה עבורו.
לפני שעוברים להאשמתו בניאוף כדאי לספר עוד משהו, על אישתו, פרנסס הלנה גריי. היא ופאטרסון התחתנו בשנת 1895, בהודו, זמן קצר לאחר שארוסה, שהיה רופא, חלה ומת ביום בו עמדו להינשא. היא הייתה ילידת בלפסט שבאירלנד, עבדה כמורה, ובשיא הקריירה שלה מנהלת בית ספר מוערכת. פרנסס הייתה אישה משכילה מאוד, ודאי במונחי הזמן: היה לה תואר ראשון במדעים ודוקטורט במשפטים. זה אומר שהייתה ודאי מוכשרת ועצמאית מאוד. כעת, כשפאטרסון שירת באפריקה, היא נותרה באנגליה, בהריון מתקדם. בתם הראשונה מתה כשהייתה תינוקת, עוד כשחיו בהודו.
זה סיפור מלוכלך. בני זוג אריסטוקרטים, אודלי ג׳יימס בליית׳, בנו של הברון בליית׳, ואשתו הבלונדינית וכחולת העיניים את׳ל ג׳יין, הצטרפו למסע סקר וציד שהוביל פאטרסון מצפון לניירובי, מתעקשים ומשכנעים למרות סירובו הראשוני לקחת אותם איתו, עד שהסכים לבסוף. הם היו זוג צעיר, וזו הייתה הייתה אמורה להיות כנראה חוויה רומנטית משותפת, מסע אל הטבע הפראי של אפריקה. סבלים שהביאו איתם סחבו עבורם את הציוד ופאטרסון הוביל את השיירה כשהוא רוכב על סוסו, אלאדין. הם צדו קרנף, איילות, ואפילו פיל, שעל גוויתו מצולמת את׳ל בליית׳ בתמונה המצורפת, המופיעה בספר השני שפרסם פאטרסון, ׳באחיזת הניקיה, עוד הרפתקאות ממזרח אפריקה׳, אבל המתח בין בני הזוג החמיר כל העת. אודלי ג׳יימס בליית׳ חלה יותר ויותר ככל שהמסע התקדם ואתל ג׳יין הצליחה בציד יותר ממנו. בסוף התאבד ביריה בראשו בשעה שאישתו ישנה באוהלו של פאטרסון.
למרות הטרגדיה ואולי כי לא הבין את עומק משמעותה פאטרסון החליט להמשיך במשימה ולא לחזור מייד לניירובי. בן האצולה נקבר ליד המחנה והמשלחת המשיכה בדרכה. פאטרסון והאלמנה הצעירה המשיכו לישון באותו האוהל במשך יותר מחודש, מתמודדים עם מרד בקרב הסבלים שליוו אותם, התקלויות עם שבטים עוינים ומחלה שתקפה אותו. כאשר חזרו לבסוף לניירובי רכב פאטרסון על פרד, אחרי שאלאדין סוסו נהרג על ידי פיל שצדו. הוא היה חולה עד כדי כך שהיה חשש לחייו, ונשלח להחלים באנגליה. הוא ואת׳ל בליית׳ לא נפגשו עוד לעולם.
כל הסיפור היה שערוריה של ממש, פיסת רכילות עסיסית שכולם שמחו להתלחשש אודותיה. חקירה רשמית אמנם זיכתה את פאטרסון מאשמה, אבל אנשים דיברו בכל זאת. ווינסטון צ׳רצ׳יל, אשר הכיר גם את פאטרסון וגם את הזוג בליית׳, כינה אותו בשיחה פרטית בוגד ורוצח, ואוים על ידו בתביעת דיבה. כאשר נולד בנו היחיד, שלושה חודשים אחרי שחזר לאנגליה, חשש פאטרסון ששמו עלול להיות מוכתם לנצח, ולכן דאג שירשם תחת שם משפחה אחר, מה שהתגלה במקרה רק שנים לאחר מותו.
*
בסוף מאי בשנת 2015 נערך טקס מוזר ברחוב תעשייתי בבלפסט, בירת צפון אירלנד. אתר הנצחה חדש נחנך במקום שעברה בו פעם ׳חומת השלום׳ שהפרידה בין חלקיה של העיר, והייתה, בזמן מלחמת האזרחים הארוכה, קו הגבול בין הצד הקתולי והפרוטסטנטי.
תזמורת מצעדים צבאית ניגנה שירי לכת, ותהלוכה גדולה צעדה בסך, כאשר משתתפיה נושאים רובים עתיקים, לובשים מדים היסטוריים ונושאים את דגלי ׳כוח המתנדבים של אולסטר׳, גדוד חיילים יוניוניסטים-לויאליסטים, כלומר מצדדי המשך הקשר עם אנגליה ופרוטסטנטים ברובם, שנוסד בעיר לפני מלחמת העולם הראשונה ואשר שירת במהלכה בשדות הקטל בצרפת. קבוצת נשים, לובשות מדי אחיות לבנים ואדומים, ייצגה את המתנדבות הרבות ששירתו במלחמה הגדולה. אוהדי איחוד אנגליה ואירנלד, הפרוטסטנטים ושונאי הקתולים, הם ממשיכי דרכם של החיילים ההם. זה לא היה אירוע גדול. המשתתפים במצעד ובמפקד שנערך אחריו היו רבים מקהל הצופים. לאחר נאום ארוך, באנגלית אירית כבדת מבטא, נחשף שלט חוץ גדול, מעין כרזה מודפסת, המפארת את דמותו של פאטרסון. תמונתה מתוך מפות גוגל מופיעה כאן.
דיוקנו במדי צבא, על רקע הדגל הבריטי, מוצב בצד אחד של הכרזה, חיילת ישראלית על רקע דגל ישראל מצדיעה מעל קברו בצד השני, ובתווך יש תמונות וטקסטים קצרים המוקדשים לתחנות חייו. כותרת בעברית עילגת מתנוססת מעל: ״העתיד הוא שלך אם יש לך את הרצון אם יש לך את האמונה״. הנואם, אשר ביטא את שמו של של ז׳בוטינסקי כ-׳יאבוטינסקי׳, התגאה בתחילת דבריו שמוקדם יותר באו לראות את השלט שני אנשים מהקהילה היהודית, ואפילו דיפלומט ישראלי. הוא הזכיר עוד פריט מידע שעוד לא סיפרתי, משתהה קצת כדי להדגיש את הדרמה, ששלושה סרטים הוליוודיים מבוססים על דמותו של פאטרסון, כשבאחרון מבינהם מגלם את דמותו ואל קילמר.
ההקשר המקומי של פאטרסון הובלט כמובן בטקס, היותו אירי, היותו פרוטסטנטי, זה שאשתו ילידת בלפסט, והעובדה שלפני פרוץ המלחמה היה המפקד של גדוד המתנדבים של מערב בלפסט. נוסף לכך עוד מידע בלתי יאומן: איך כפי הנראה היה מעורב, בשנת 1914, ערב המלחמה, במבצע הברחת נשק גדול לכוחות המיליציה היוניוניסטית-פרוטסטנטית, במהלכו נרכשו במחתרת וחולקו למתנדבים 25,000 רובים ושלושה מליון כדורים, כהכנה למלחמת אזרחים בין נאמני אנגליה ומתנגדי השליטה שלה באירלנד, עימות שפרץ בסיכומו של דבר שנים אחר כך. על פי הנואם בטקס, מבצע ההברחה כונה ׳מבצע אריה׳, מתוך כבוד לפאטרסון, אשר העלמת העין שלו איפשרה אותו. הנואם הציג אותו כפטריוט אירי ואנגלי, וחיבר בין זה לבין התמיכה בישראל.
טוקבק אנונימי באתר אינטרנט שמציג את צילומי שלט הזיכרון מסביר עוד על האווירה הפוליטית שאתר ההנצחה והטקס הם חלק ממנה.
האהדה החד-צדדית המוזרה למדינת ישראל בכמה חוגים יוניוניסטים, במיוחד הקיצונים יותר מבינהם, היא מעט סוראליסטית בהתחשב ב-׳מאבק המזוין׳ שנוהל על ידי כוחות גרילה יהודיים נגד המנדט הבריטי בפלסטינה בשנות ה-30 וה-40. זאת בלי להזכיר את האנטישמיות שהיתה נפוצה בין פוליטיקאים וכותבים יוניוניסטים בראשית המאה ה-20, והקשרים לימין הקיצוני ולקבוצות נאו-נאציות בבריטניה בקרב לויאליסטים מיליטאנטים מאז שנות ה-70 ועד היום הזה. אני משער שאמונות ההבל סביב השבטים האבודים של ישראל תומכות באופן חלקי באובססיה העכשווית.
מאז הצבתו כבר ספג השלט שתי התקפות. בראשונה ניסו אלמונים להצית אותו בכמה מקומות, ובשניה נכתבו עליו המילים ׳חלאה׳ (scum) ו-׳נאצים׳, במה שנתפס כמעשה אנטישמי וכפשע שנאה על ידי המשטרה המקומית. נראה שפאטרסון וסיפורו ההיסטורי נתפסים בבלפסט של ימינו כמייצגים של מדינת ישראל, ולכן גם של היהודים, ושההתנגדות למדיניות הישראלית והאנטישמיות מוצאים פורקן משולב בפעולות אלה.
*
הכניסה של פאטרסון להיסטוריה היהודית אירעה כתוצאה מצירוף מקרים. תחנות חייו עד אז, הצבא הבריטי, אירלנד, הודו ואפריקה, לא היו מקום להכיר בו יהודים אמיתיים. אבל האמונה שלו, לפיה התנ״ך הוא תיאור של המציאות בימי קדם ומקור החוכמה כולה, גרמה לו לחשוב שהוא מכיר ומבין את מהותם.
פרוץ מלחמת העולם טילטל את אירופה, לאנשי צבא זאת הייתה שעת מבחן, הזמנות שלא תחזור להוכיח את יכולתיהם ולקנות לעצמם מקום בהיסטוריה. פאטרסון אמנם פרש מהשירות, אבל היה מוכן להתגייס מחדש. קצין מוכשר כמוהו היה אמור להשתלב ולמצוא לעצמו מקום במאמץ המלחמה האדיר ללא קושי. אבל, אולי בגלל אותה מעורבות עלומה בהברחת הנשק הבלתי חוקית, ואולי בגלל שמו שהוכתם בפרשת מותו של ג׳יימס בליית׳, הוא התקשה לקבל מינוי כמפקד.
כך הגיע למצרים, שהייתה אז מדינת חסות בריטית. מפקד כוחות הצבא בה היה מפקדו הישיר בעת מלחמת הבורים ולכן הכיר את כישוריו. גם אם לא היתה בצבא עמדת פיקוד פנויה עבורו, ניתן היה ליצור כזו בגדוד חדש שהוא יהיה מפקדו. ובמצרים היו מועמדים אפשריים לגיוס לגדוד כזה, היהודים ואזרחי המדינות הזרות שגורשו מארץ ישראל על ידי הטורקים למצרים בתחילת המלחמה.
הצעירים הגולים, שרובם היו בעלי אזרחות רוסית, רוכזו במחנה פליטים צפוף. תנאי החיים היו קשים והתנדבות לצבא הבריטי הייתה דרך לסייע בנקמה בטורקים וגם לשפר את תנאי חייהם. הם התאגדו תחת הנהגתו של יוסף טרומפלדור, קצין צבא רוסי מוערך בעברו, ויצרו גדוד שהיה זקוק למפקד בריטי. הפיקוד הצבאי לא סמך על יכולותיהם הקרביות של המתנדבים והיה חסר יכולת להכשיר אותם ללחימה, ולכן קבע שזה יהיה גדוד תובלה. ז׳בוטינסקי, שהיה אחד ממובילי התארגנות הפליטים, התייחס לאפשרות שהיהודים ישרתו כמובילי פרדות כעלבון ועזב את מצרים מעט לפני שפאטרסון הגיע אליה.
שילוב האינטרסים המקרי בין פאטרסון המחפש לעצמו תפקיד וקופץ על ההזדמנות לבין טרומפלדור שמוכן לקבל את מרותו, עתיד לשנות את מהלך חייו. הוא התייחס לכך כאל הגשמה של תכנית אלוהית:
דבר מה כמו כוח צבאי יהודי היה בלתי ידוע בדברי ימי העולם במשך כאלפיים שנים – מאז ימי המכבים, אותם גיבורי ישראל שלחמו באבירות כה גדולה, ובמשך זמן מה בהצלחה כה גדולה, כדי לשחרר את ירושלים מאחיזת הלגיונות הרומאיים.
קרה המקרה ולמצרים הגיעו מפלסטינה כמה מאות אנשים שהיו חייבים לברוח מנחת זרועם של הטורקים. אנשים אלה היו בעלי אזרחות רוסית אבל מבני האמונה היהודית, ורבים מהם השתוקקו להתאגד יחדיו לכוח לוחם ולהפקיד את חייהם בידי אנגליה, אשר היהודים הכירו כידידם ומגינתם מאז ומעולם. ואומנם, בעיני רבים נראה שהעם הבריטי הוא לא אחר מאשר חלק מהשבטים האבודים; יותר מזה, אנו הפכנו כה הרבה מהחיים הלאומיים היהודיים לשלנו, בעיקר בגלל ההשענות הגדולה שלנו על התנ״ך, עד שהיהודים לעולם לא יכולים להרגיש לגמרי זרים בחברתנו.
[…]
כאשר, כילד, קראתי בשקיקה את תיאורי המעשים המפוארים של מפקדי צבא יהודים כמו יהושע, יואב, גידעון ויהודה המכבי, לא חלמתי שיום אחד אני, בעצמי, אהיה, למצער, מפקדם של חבורה מבני ישראל!
(ג’ון פטרסון, עם הגדודים העבריים בארץ ישראל, מאנגלית: ח. ולי, מבוא זאב ז’בוטינסקי, מצפה, ירושלים תל אביב, תרפ”ט)
טרומפלדור אמיץ הלב היה סגנו של פאטרסון, והגדוד התנהל במחנה האימונים ובשדה הקרב תחת פיקודם המשותף, כאשר למרות ההערכה ההדדית בינהם הדרישה של הקצין האירי לסדר ולמשמעת לא עלתה לעתים בקנה אחד עם התשוקה לסכנה ולפעולה של משנהו, וחוסר הנסיון והמוטיבציה הירודה של חלק גדול מהחיילים. אבל בסך הכל, ובהתחשב בתנאים הקשים, הגדוד תפקד היטב בזירה הנוראית, מלאת הסבל והמוות, של גליפולי. כאשר, לאחר כחצי שנה של לחימה, חלה פאטרסון בצהבת ופונה לאנגליה, המשיך טרומפלדור לפקד על הגדוד כאשר הוא מסתייע בקצין זוטר כמתורגמן.
כשנסוגו הכוחות הבריטיים מגליפולי פורק גדוד נהגי הפרדות, אבל 120 לוחמים וקצינים מתוכו הצטרפו לז׳בוטינסקי בלונדון. שם, מאז שעזב את מצרים, ניסה המנהיג הצעיר והכריזמטי לארגן הקמת צבא יהודי של ממש, כוח לוחם שיצטרף לקרב בזירת ארץ ישראל. פאטרסון, שהחלים בינתיים, היה המועמד הטבעי לפקד על כוח כזה.
החזון הראשוני של ז׳בוטנסקי היה הקמת לגיון, כוח צבאי עצמאי שבו 50,000 לוחמים, שיכבוש לבדו את ארץ ישראל. זה היה מאמץ מקביל ולעיתים גם מנוגד למאמץ הדיפלומטי שהביא להצהרת בלפור שניתנה בראשית נובמבר 1917. הקמת הגדוד ה-38 של קלעי המלך, שהיה אמור להיקרא תחילה ׳הגדוד היהודי׳, אבל שמו שונה עקב התנגדות שבאה מתוך הקהילה היהודית, הייתה הישג אדיר של המהגר הרוסי שהצליח להתמודד מול האופוזיציה הפנים יהודית והאנטישמיות ושנאת הזרים הבריטית. הגדוד נוסד באוגוסט 1917, ולאחר תקופת אימונים והכשרה, בתחילת פברואר, צעד בסך ברחובות לונדון, מובל על ידי תזמורת צבאית, כאשר רובי החיילים היהודים מכודנים, ופאטרסון רוכב בראש הטור.
בתמונה שלמעלה רואים את הגעת המצעד הצבאי לשכונת ׳איסט אנד׳, שכונת עוני שבה התגוררו מהגרים יהודים רבים, ואשר רוב המתגייסים לגדוד באו ממנה. פאטרסון יושב זקוף ומנוסה על סוסו, רגליו פשוטות בנינוחות בארכופות. הוא מנותק ואחר מכולם, המצביא. כך תיאר רגע זה:
כאשר התקרבנו לדרך מייל אנד ההתלהבות בקהל גברה, והגטו של לונדון רטט ממש מלהט צבאי ושאג את קבלת הפנים שלו לאלו שבאו ממנו. דגלים יהודים נתלו בכל מקום, וזו בהחלט הייתה התרחשות חסרת תקדים בהיסטוריה של כל גדוד בריטי קודם. ז׳בוטינסקי (אשר באותו יום מונה לסגנות בגדוד), וודאי עלץ לראות את הפירות לכל מאמציו.
הגדוד הפליג למצרים יומיים אחר כך, ושם המשיך את אימוניו. גדוד נוסף, הגדוד ה-39 של קלעי המלך, גויס מקרב יהודי ארצות הברית ביוזמת פנחס רוטנברג, אבל רק חלק ממנו הספיק להשתתף בלחימה. גדוד יהודי אחרון, הגדוד ה-40 של קלעי המלך, שבו שרתו כטוראים בין השאר יצחק בן-צבי, דוד בן-גוריון וברל כצנלסון, גויס מקרב תושבי ארץ ישראל לאחר שנכבשה, ושימש בעיקר למשימות שיטור. בסך הכל שירתו בגדודים כ-5000 חיילים, כשפאטרסון אמנם לא מפקד בפועל על כולם אבל משמש כדמות המפקד העליון של הכח היהודי, ׳הקולונל פאטרסון׳. מאחר וגויסו מאוחר תרומתם של הגדודים למאמץ המלחמתי הייתה בעיקר סמלית, למרות שהגדוד בפיקודו של פאטרסון וחלק מהגדוד ה-39 נטלו חלק במתקפה הצבאית שמוטטה את שרידי ההתנגדות הטורקית, בחום הקיץ של שנת 1918 בבקעת הירדן. בעקבות קרב זה, שנחשב לטבילת האש שלהם, קיבל הגדוד את השם ׳Judaean Regiment׳ שתורגם לעברית כ-׳מחנה יהודה׳, והותר להם לצרף למדיהם את סמל המנורה שהמילה ׳קדימה׳ טבועה בבסיסו. אין להמעיט בחשיבות הסמליות הזאת.
אבל לאחר תום המלחמה פורקו הגדודים במהירות, וחלומו של ז׳בוטינסקי, שחשב שצבא יהודי יהיה זה שיפקח ויבטיח את קיומה בפועל של הצהרת בלפור, נגוז.
בשנת 1922 פרסם פאטרסון את האחרון בארבעת ספריו, ׳עם היהודאים במערכה בפלסטינה׳ (With the Judeans in the Palestine Campaign). כולם התפרסמו באותה הוצאה ניו-יורקית, ׳חברת מקמילן׳, שהייתה האחראית גם להוצאת ספריו של ג׳ק לונדון ואפטון סינקלר. נראה שלהרפתקאות הקולוניאליות באפריקה היה קהל קוראים משמעותי גם באמריקה. אך חוויותיו בעת המלחמה לא היו מסמרות שיער כאלה בעת ציד האריות. במקום זה הופיעו שם חוויות טריוויאליות, המתמקדות ביהדותם של חייליו ובמשמעויותיה. בספרו תיאר את האנטישמיות הגלויה והסמויה עימה היו צריכים הוא וחייליו להתמודד, בין השאר בעת תחרויות הספורט שנערכו בין הגדודים השונים בצבא הבריטי. יהודי לוחם נחשב לדבר בלתי נתפס בעת ההיא.
בסיכומו של הספר הוא פורש חזון אופטימי בקשר לסיכויי ההצלחה של מפעל הקמת הבית הלאומי לעם היהודי בארץ ישראל:
פלסטינה תתגלה כבעלת חשיבות עולמית גדולה יותר ויותר כשיעברו השנים. ראינו שהיא אבן היסוד של מדיניותנו במזרח הקרוב והרחוק וכאשר תיושב על יד בני עם ידידותי, העובדים יד ביד עם אנגליה, אז השאלה הקשה בדבר האינטרסים שלנו באזורים אלו תיפתר.
במשך שנים רבות היהודים והערבים עבדו יחדיו ללא צל של חיכוך, ואיני רואה סיבה לכזה בהמשך. לא יהיו כל צרות כלשהן בפלסטינה בין שני עמים אלה כאשר הארץ תישלט בצורה ראויה, וממלאי התפקידים המקומיים ימלאו בנאמנות את המדיניות של הממשל האימפריאלי. עם ממשל יעיל וישיר, האוחז במאזני הצדק בצורה שווה, ועובד בשיתוף פעולה עם יהודי וערבי, שחר של עידן שגשוג מובטח לארץ הקודש והשאיפות עתיקות היומין של ישראל יתמלאו סוף סוף.
חלקה של אנגליה בהגשמת הנבואה חייב, בכל זאת, לא להישכח, ואני בטוח כי שמותיהם של מר לויד ג׳ורג׳ ומר בלפור, שני אנשים אשר התעלו ונהגו בצדק עם ישראל, ישמרו לנצח בלבבותיהם של היהודים. תודות לעידוד שניתן על ידי הצהרת בלפור לנשמת היהודים בכל רחבי העולם אנו רואים כעת את החזיון הנפלא הנפרש אל מול עיננו, של בני ישראל החוזרים לארץ שהובטחה לאברהם ולזרעו לעולם. בעתיד תמיד יזקף לתהילתה של אנגליה שבאמצעות מנגנוניה התאפשר לעם היהודי לחזור ולהקים בית לאומי בארץ המובטחת.
׳בערב ילין בכי, ולבקר רנה׳ (תהילים, פרק ל׳, פסוק ו׳)
אותה אנגליה לא הכירה טובה לפאטרסון על שירותו במהלך המלחמה. הוא היה אחד הקצינים היחידים שלא הועלו בדרגה במהלכה. ההזדהות שלו עם היהודים הציבה אותו בשולי השוליים של הקצונה והחברה הבריטית, האנטישמית בבסיסה. אירלנד קיבלה בינתיים עצמאות מבריטניה, כך שהאיריות שלו הרחיקה אותו עוד יותר מעמדת השפעה. עברו והכתם שנשא מאז פרשת מותו של ג׳יימס בליית׳ סימנו אותו כקוריוז, כדמות צבעונית אבל חסרת חשיבות ממשית. מעתה והלאה הזדהה לחלוטין עם התנועה הציונית ועם הפלג שאימץ אותו בה, התנועה הרוויזיוניסטית. את בריטניה יתפוס כמי שבגדה באירלנד וביהודים להם הבטיחה לבנות בית לאומי, כמי שלא מנצלת את גדולתה, ומחמיצה, עקב האנטישמיות וחולשתה הפנימית, את ההזדמנות ההיסטורית למלא את יעודה. בסופו של דבר יתמוך באצ״ל, המיליציה המחתרתית שניהלה מלחמת טרור כנגד השלטון הבריטי.
*
תנועת בית״ר, ״ברית הנוער העברי על שם יוסף תרומפלדור״, נוסדה לאחר פירוק הגדודים העבריים וההבנה שלא תהיה מסגרת צבאית יהודית נפרדת כחלק ממוסדות השלטון הבריטי. ההמשכיות הברורה שלה לגדודים מתבטאת בכך שמסגרת הנוער הראשונה של בית״ר שהוקמה בארץ ישראל נקראה גדוד מספר 41, כממשיך סדר הגדודים העבריים, ומספר החבר הראשון בגדוד זה היה 5687, כהמשך למספר חברי הגדודים במהלך המלחמה. מדי התנועה עוצבו בהשראת המדים הבריטיים, ושפת הפקודות בה, כמו גם בתנועת ה׳הגנה׳ המשיכה את המסורת שנקבעה בגדוד מתנדבי ארץ ישראל. בשמה משולב שם סגנו ושותפו של פאטרסון, ומיתוס העיר המורדת, המבצר האחרון של בר-כוכבא.
הצילום המופיע בראשית טקסט זה צולם בביקור שערך פאטרסון בארץ, אשר נועד גם לקדם את מכירת המהדורה העברית של הספר שכתב על הגדוד עליו פיקד. הוא הוזמן לסקור מפקד של חברי תנועות הנוער העבריות. כך תיאר זאת העיתון ׳דאר היום׳:
אתמול בשעה 10 בבוקר התאספו על המגרש שלפני עירית ת״א חברי ההסתדרויות: ברית טרומפלדור, מכבי, קהילת הצופים, הסתדרות הצופים הקשישים והעברי הצעיר.
הנוער עבר בשורות מסודרות ברחוב אלנבי עד למגרש המכבי.
קהל בן אלפים איש בערך התאסף במגרש וסביבו פלוגות פלוגות עם מפקדיהן בראש הסתדרו על המגרש כשדגלים בידי נושאיהם. בשעה עשר וחצי הגיעו למגרש הקול. פטרסון וה׳ ז. ז׳בוטינסקי, שנתקבלו במחיאות כפיים סוערות. במגרש היו נוכחים עסקני ת״א, באי-כח החילים המשוחררים וסופרי העתונות המקומית וחוץ-לארץ הרבה צלמים התרוצצו על המגרש וצלמו את המפקד עם האורחים בראש.
בשעה 11 לפי אות המפקדים עמדו השורות דום והקו. פטרסון בלוית מר ז׳בוטינסקי עבר את כל השורות ולאחר מכן נאם נאום קצר למפקד:
״תודה רבה לכם – אמר הקולונל, בעד קבלת הפנים החמה הזו. היה לי נעים מאוד לראות נוער עברי ולהרגיש בו שבעל משמעת הנהו. אנגליה משמשת דוגמא מה יכולה לעשות אומה בעלת משמעת, תודות למשמעת הזו, אנגליה הקטנה לפני 200 שנה נהפכה לאנגליה הגדולה של היום״
(מפקד הנוער לכבוד הקולונל פטרסון בתל-אביב, דאר היום, 24.2.1929)
בצילום ניתן לראות את השניים, באותם בגדים ומגבעות בהם הצטלמו קודם, חולפים על פני שורת הצעירים לובשי המדים הקולניאלים. הפעם, שתיים עשרי שנים אחרי שהובילו את הגדוד העברי, ז׳בוטינסקי צועד בראש ופאטרסון עוקב אחריו. שניהם מלאי משמעת, כבוד, הוד והדר. אבל האיש שמאחור כבר הפנה אחריהם את מבטו, וזה שמאחוריו הרפה את עמידת הדום המתוחה. זה לא צבא בריטי, גם אם הוא מנסה להראות כמוהו.
ז׳בוטינסקי היה עורך ׳דאר היום׳ בתקופה זו, ומאמר המערכת של העיתון מתאר עוד את ביקורו של פאטרסון, ומנצל אותו לצורך תעמולה פוליטית. מתגלה כאן הקונפליקט המתעצם בין ז׳בוטינסקי ותנועתו לתנועת הפועלים והמחנה האזרחי, אשר שתפו פעולה עם השלטון הבריטי ונמנעו מהכרזה על כורח קיומו של כח יהודי לוחם. ז׳בוטינסקי משתמש כאן בדמותו של פאטרסון כסמל, ובכך הופך אותו למזוהה לחלוטין עם הצד הרוויזיוניסטי:
חמש הסתדרויות של הנוער הלאומי הגישו אתמול מתנה יפה לידידנו, לקולונל פטרסון. מתנה הכי-יפה ונעימה, שאפשר להגיש לחייל נאמן ולאישיות בהירה. המפקד, שסודר על הככר של עירית תל-אביב, השורות המאורגנות שעברו לפני הקולנל ה׳ציוני׳ משמשים בשבילו הוכחה בולטת: לא טעה פטרסון בזמן המלחמה, לא במקרה קמו מקרבו של ׳עם הספר׳ חיילים ישרים ומסורים מוכנים לקרבנות בעד שאיפות נשגבות, ולא פגה הרוח החיה מלב הנוער היהודי. בעומק נפשו היתה וישנה הרגשת כבוד לאומי ונחוץ היה רק לטפח אותה. המלחמה בצדדיה השליליים פתחה במפתח פשוט את ההרגשה הזאת, הוציאה את הנוער החוצה, זרקה אותו למוקד המלחמה וההרגשה הזאת ניצחה. היא השאירה לא רק זכרונות יפים, היא הכניסה שינויים חשובים בכל המבנה של הנוער הלאומי והטביעה עליו באופן נכר את חותמה. הקולונל פטרסון ראה זאת בחזית המלחמה וסיפר ע״ז בספרו המענין, אולם עברו שנים מאז, ואפשר היה לחשוב, שאותה התלהבות נעלמה; וההרגשה שבה להתחבא בקליפתה.
אפשר ומותר היה לחשוב ככה. חלק ניכר מהנוער, שבזמן המלחמה במעשיו או במחשבותיו היה עם קולונל פטרסון וחייליו סר באמת מהדרך הזו, ומבליט הוא לעתים קרובות יחס של בוז לאותו המפעל הגדול, הבלתי נשכח לעתיד לבא. אולם לא כולם, יש עוד במחנה יהודה החדשה נוער, הקשור בקשר מוצק באותה שלשלת הזהב, שקולונל פטרסון אחד מיוצריה ושומריה עד עתה.
השורות, אשר הוא ראה בתהלוכה, בתל-אביב, אינן אלא באי כחם של אותם החוגים הרחבים בדור הצעיר בגולה ובארץ ישראל, שלמרות המכשולים הרבים, והשנאה הגלויה והנסתרת, מוכנים הם תמיד… הזכרונות ההיסטוריים אינם סתם זכרונות בשבילם. הם רואים דוגמה חיה, שיעור והדרכה ממשית בזכרונות האלה. בתנאים קשים, בלי עזרה של ההסתדרות הציונית ולפעמים למרות התנגדותה לומד הנוער הזה להיות חייל ישר ונאמן, הראוי למפקד פטרסון.
(הנוער לקולונל פטרסון, שם)
כתגובה למאמר, המבטא את מהות ה׳תגר׳ במשנתו של ז׳בוטינסקי, התפרסם בעיתון ׳דבר׳, יומיים אחר כך, מכתב למערכת, ׳בשם ה׳מכבי׳ והסת׳ הצופים הקשישים׳, המבהיר כי הכבוד לפאטרסון אין פרושו הזדהות עם ז׳בוטינסקי :
בהקשר עם המפקד של הנוער שנערך לכבוד הקול׳ פטרסון בשבת על מגרש המכבי ולרגלי המאמר שהופיע בהזדמנות זו בדואר היום ביום א׳, הננו מוצאים חובה לעצמנו להצהיר, שהשתתפותנו במפקד הנ״ל באה אך ורק מתוך אהדתנו לקול׳ פטרסון ואין ליחס לנו שום כונות מפלגתיות או פוליטיות אחרות.
(מכתב למערכת, דבר, 26.2.1929)
*
חייו של פאטרסון המשיכו להתנהל בינתיים גם במנותק מפלסטינה והתנועה הציונית. בשנת 1924 מכר את עורות וגולגלות האריות אוכלי האדם, ששימשו עד אז כשטיחים בביתו, למוזיאון הטבע בשיקאגו, תמורת 5000 דולר. הם עברו רסטורציה ומוצגים בתצוגת הקבע, ציידים שתנועתם הוקפאה, מספרים FMNH 23969 ו-FMNH 23970 באוסף הזואולגי. שנתיים אחר כך דאג שבנו היחיד, בראיין, שהיה אז בן 17, הגיל בו הוא עצמו עזב את מולדתו, יתקבל לעבודה כשוליה במוזיאון זה, במחלקת תצוגת המאובנים. הצעיר, שנשלח לחפש את מזלו בארץ אחרת, התגלה כמוכשר במיוחד, והפך, בזכות חריצותו, סקרנותו והידע שצבר בעבודת שטח, לפלאונטולוג ידוע.
אבל את עיקר מרצו השקיע פאטרסון בתנועה הציונית, ובעיקר בשותפות האמיצה שפיתח עם הפלג הרוויזיוניסטי שלה. הוא הפך לביקורתי מאוד כלפי הערבים ומשטר המנדט, והאופן שבו הוא אינו ממלא את ייעודו. באספות גיוס הכספים לבית״ר ולתנועה הרווזיוניסטית בהן השתתף סיפר, כמובן, על הרפתקאותיו באפריקה, אבל גם חלק את התרשמויותיו מהערבים הפלסטינים, וכינה אותם ׳עצלנים, בורים, קיצוניים באופן נורא, ומוסתים בקלות על ידי מנהיגיהם המתוחכמים למעשים רצחניים׳. כשביקר שוב בפלסטינה בשנת 1937, סקר פעמיים מסדר חיילי אצ״ל, פעם אחת מהן בחצות הלילה לאור לפידים. יומן חדשות צילם אירוע יוצא דופן זה, אבל הסרט נפסל על ידי הצנזורה הבריטית ולעולם לא הוקרן לציבור. זה כבר גבל בבגידה, והיה התנתקות מוחלטת מהזדהות עם בריטניה. מעט אחר כך עבר להתגורר בארצות הברית.
דמותו של פאטרסון המשיכה לשמש עבור ז׳בוטינסקי מודל, דוגמה חיה לאיש מופת. ציטוט מתוך מאמרו ׳המפקד פאטרסון׳, שנכתב בשנת 1930, מופיע בחוברת שהוציא מכון ז׳בוטינסקי תחת הכותרת ׳ההדר הז׳בוטינסקאי ומקומו בחברה הישראלית כיום׳. ז׳בוטניסקי מעלה זכרונות מימיהם המשותפים בשדה הקרב ותוהה בדבר היות פאטרסון גדול מהחיים עצמם, מי שאינו נכנע למוסכמות וקשיי היום-יום:
אני זוכר ערבים, בהם ראיתי את פאטרסון אחר יום-מרי מעלות השחר ועד דמדומי הערב רווה עלבונות מפי המפקדה הראשית ואכזבות מצד חייליו, ניני יהושע בן-נון. אבל ישב עמנו לסעודת-הקצינים הדלה ואותה בת-צחוק על שפתיו ואותו ניצוץ של הומור בעיניו, ודבריו הם אותם דברי-אמון: בחורינו הם ׳אול-רייט׳, ומה שנוגע להמן וויזתא – עוד תראו שקוטננו עבה ממותניהם!
לפעמים שאלתי את עצמי: וכי באמת אינו רואה דבר-חול – או רק עושה עצמו כלא רואה? עד היום – איני יודע. אבל מי שיש בו האומץ ׳לעשות את עצמו׳ יום אחרי יום, ארבע-עשרה שנה רצופות, ובמשך הזמן הזה ניהלנו באש, ורב עם מתבוללינו, ונתקל באיוולת של מנהיגינו, וגם הושיט יד לנדבנינו וביקש פרוטות לקרן-היסוד, לא שמע ׳חן-חן׳ ולאחר כל אלה עודנו ׳עושה את עצמו׳- חי נפשי, ראוי ׳עושה׳ כזה, שיקנא בו אבינו שבשמים, ש׳עשה׳ את כולנו והצליח פחות.
ולפעמים אני שואל, וזה חשוב יותר: מהו אדם זה – חזיון יחיד במינו או טיפוס? בתשובה על כך תלוי גורלנו. כי אין תקווה למפעל רומאנטי כתחיית ציון בתוך עולם ודור, שטחה עינם מלהכיר תמצית של קדושה תחת מסווה של חולין.
מי הוא פאטרסון – קוריוז יוצא מן הכלל או מופת המעיד על הכלל? – רשאי כל אחד להשיב על שאלה כזו תשובה אישית, כל אחד כראות עיניו שלו; ואני את תשובתי מפאטרסון למדתי. יום-חולין של אומות-העולם הוא כיעור ושנאה. אבל גם אני איני רוצה להסתכל בחולין.
תמצית-רוחו של עולם הוא קודש; קודש זה הוא היש, היש היחידי שיכריע.
(ההדר הז׳בוטינסקאי ומקומו בחברה הישראלית כיום, מכון ז׳בוטינסקי בישראל, תשע״ד)
מובן שפאטרסון הוא קוריוז. הביוגרפיה שלו ייחודית ולא תאומן. אבל הדמות שלו יוצרת גשר בין תפיסות קולוניאליות בריטיות לבין ציונות צבאית ובמובן זה הוא בעל חשיבות רבה. הקשר המיסטי שמתאר כאן ז׳בוטינסקי בין מי שחי בעולם התנ״ך ובין שדה הקרב והעולם הצבאי ממשיך ללוות את ישראל של ימינו ומתח זה, בין המיתי לממשי, עדיין מהותי בקשרי האהבה שאינה תלויה בדבר בין ישראל ובין המאמינים בנצרות האוונגליסטית.
*
גם לאחר מותו של ז׳בוטינסקי, בראשית מלחמת העולם השניה, המשיך פאטרסון לפעול למען הקמת צבא יהודי נפרד. כעת גר באורח קבע בקליפורניה, יוצא וחוזר אליה במסעות גיוס הכספים והתעמולה. היו לו קשיים כספיים שנבעו מכך שהממשלה הבריטית לא העבירה אליו את הפנסיה שהגיעה לו תמורת שירותו בצבאה. באירועים הרבים אליהם הוזמנו ובהם נאמו שניהם התחזק הקשר שלו עם בן ציון נתניהו, ההיסטוריון הצעיר, הרוויזיוניסט הגולה, שבנו הבכור בדיוק נולד. זוהי האפיזודה שמתאר בנימין נתניהו, כיצד קיבל יוני את שמו, וכיצד סנדקו הוא גם סנדק הצבא היהודי כולו.
אבל באווירה האמריקאית בעת העימות של בריטניה מול הנאצים פאטרסון, והרוויזיוניזם כולו, הפכו לפחות רלוונטים. פאטרסון היה חסר סבלנות לכל מי שלא חשב כמותו, והישירות שלו וחוסר היכולת שלו להתגמש הפריעו למאמץ גיוס הכספים. בערב גאלה שנערך בהוליווד גרם בנאומו לנזק של ממש:
[פאטרסון] נראה נפלא במדיו ובעיטוריו הצבאיים, עומד גבוה ומלא כבוד… הוא פנה לקהל שמרני אמריקני שהיה מאוד פרו-בריטי. אבל פאטרסון פתח במתקפה אנטי-בריטית כבדה, כשהוא מבליט את האנטישמיות ואת הכשלון לכבד את הצהרת בלפור. הנאום התקבל כמו בלון מעופרת… קריאות בוז ושריקות באו מהקהל. סאם גולדווין עמד וצעק ׳שב! שב!׳ אנשים יצאו החוצה ואחד מהם צלצל ל-FBI לומר כי יש התרחשויות מוזרות בפוקס המאה העשרים ושפאטרסון הוא כפי הנראה סוכן נאצי.
(מצוטט אצל בריאן, שבעת החיים של קולונל פאטרסון)
בסוף האירוע גויסו רק תשעת אלפי דולרים, בעוד שהמטרה הראשונית הייתה מאה אלף. הקהל האמריקאי לא הצליח לקבל את המורכבות של דמותו של פאטרסון ושל העמדות שייצג. בריטניה הרי הייתה בת ברית במלחמה בנאצים, כמו גם ברית המועצות הסובייטית, האויבת של בית״ר. בן ציון נתניהו ודאי הרגיש קרבה גדולה אל המפקד המזדקן. שניהם היו בלתי מוערכים מספיק.
תראו את התמונה שלו בערוב ימיו, בחליפת שלושת החלקים, מגולח ומסופר למשעי, יושב זקוף בכורסה, מישיר מבט חצוף כמעט אל המצלמה. הוא יודע משהו שכל השאר עדיין לא, רואה את התנ״ך אל מול עיניו, חי בתוך ההיסטוריה. הוא הרג אריות שאכלו בני אדם. הוא בנה גשר רכבת. הוא הוביל יהודים אל הקרב. הוא כתב ספרים. זה הקולונל פאטרסון, ׳המפקד׳!
את תקופת חייו האחרונה, אחרי שאשתו אושפזה במוסד סיעודי, העביר בבית משפחה יהודית עשירה, שהסכימה לארח אותו מתוך כבוד למורשתו, ומאחר ששנים לפני כן, כאשר היו בני הזוג המארח פרודים, היה לפאטרסון רומן עם אם המשפחה. זה גורם לי להעריך אותו, דווקא. אם מאהבת ישנה הסכימה לטפל בו בזקנתו זה אומר שהיה בו משהו ראוי לאהבה.
אבל כאשר התכוונה המשפחה המארחת לצאת לחופשת הקיץ, לא היה מי שיטפל וידאג לו. הוא היה אדיב, ומת בשנתו לפני כן. אישתו מתה שישה שבועות אחר כך, וגופות שניהם נשרפו. הוא נפטר פחות משנה לפני הקמת מדינת ישראל.
*
בסוף נאומו, בטקס הקדשת המדליה לפאטרסון, מודה בנימין נתניהו להסטוריונים ׳שלנו׳ שמקפידים להזכיר אותו.
אני חייב להגיד שיש פה חסר, יש פה דפיציט גדול, בכלל בהיסטוריוגרפיה של התקומה הציונית. החלק של התנועה שלנו הוא בחוסר מובהק מכל הבחינות. אבל בוודאי יש פה חסר גדול, והחסר של ג’ון הנרי פטרסון במקומות שלנו זה חסר שפשוט זועק לתיקון.
איני חלק מהמחנה שנתניהו רואה כשלו. אני חותם את הטקסט הזה ומתכוון לפרסמו מעט לפני בחירות שאולי ירחיקו, את נתניהו, סוף סוף, מהשלטון. משמח אותי שזמנו קצוב, כי אני מתעב אותו, חושב שהוא מושחת באופן עמוק ורואה בו אחראי ישיר לסבל רב, גם כעת וגם בעתיד. השפעתו עלי ועל האנשים שאני אוהב תישאר, לצערי, גם לאחר שהוא עצמו יישכח מדעת. פאטרסון גרם לי להבין משהו עליו ועל הרקע שבא ממנו, במה צריך להילחם, על מה צריך להתעקש.
נתניהו באמת ובתמים תופש את ישראל של ימינו כיורשתה של ממלכת יהודה. הוא רואה עצמו כממשיך דרכם של גדעון, דוד ושלמה, וגם של פאטרסון, סנדק אחיו הגיבור, האיש שאביו העריץ.
אבל פאטרסון אינו גיבור תנ״כי. הוא קולוניאליסט בריטי, גזען, נוגש בכפופים לו, יהיר ואטום, גם אם במקביל אמיץ ומבריק. הקשר של נתניהו, של ז׳בוטינסקי ובן גוריון אליו מבהיר עד כמה הציונות ותפישת הצבאיות הישראלית כוללת את האלמנטים הללו. אני מאמין לביבי. זהו הסנדק של צה״ל.
אני מקווה שיבוא זמן בו יתקיים דיון ביקורתי בדמותו ובמעשיו, בקרבה הברורה וביחסי הגומלין בין תפישותיו לבין התפישות הישראליות העכשוויות. פאטרסון, הצייד חובב התנ״ך, רלוונטי גם היום, לא רק כחלק מהמיתולוגיה של הימין הלאומני אלא גם בכדי להבין את שורשי התרבות הישראלית.
*
במהדורה העברית של הספר ״אריות ׳אוכלי אדם׳ על נהר צאבו״ שהתגלגלה לידי לפני מספר שנים, בעותק שהיה ברשות ספריית קיבוץ סעד, ומדבקת גור אריות הודבקה על כריכתו, משכנעת ההקדמה כי כל המאורעות המתוארים בו אכן התרחשו:
אילו רציתם הוכחה לאמת הצרופה בספוריו המרתקים, כי אז מצאתם אותה בתערוכת עורות-החיות שהופשטו על-ידיו. הן מוצגות לראווה, ב׳מכון ז׳בוטינסקי׳ בתל-אביב. עוד בחייו הוריש ידיד זה של היהודים את ׳רכושו׳ היקר הזה למוסד הזה.
זאת נראתה לי אגדה, לא האמנתי שזה אכן כך. עורות חיות שנצודו באפריקה? ברחוב קינג ג׳ורג׳? כאשר חיפשתי חומרים לטקסט זה ביקרתי בארכיון מכון ז׳בוטינסקי, העזתי ושאלתי על כך. הסתתבר שאכן, עד לפני כמה שנים, היה בארכיון ארגז ובו עורות חיות, וכל זמן קצוב היה צריך להוציאם ממנו ולנער מהם את האבק. סיפרו לי שפעם אחת מהעובדות המתנדבות פתחה בטעות את הארגז ונבהלה נורא. הם הועברו, אחר כבוד, למוזיאון הגדודים באביחיל, והוצגו שם זמן מסוים. אבל כשעודכנה התצוגה הוחלט שלעורות האלה אין בה מקום, והם נשלחו לשימור במעבדות אגף המוזיאונים של משרד הבטחון. דמותו של פאטרסון מוצנעת כעת במוזיאון, הערת שוליים בסיפור הגדול של תקומת הלאומיות היהודית. הוא מוצג באמצעות סרטון קצר, בו מופיע שחקן המחופש לו. הוא מספר במבטא מוזר, אירי לכאורה, ש-׳אפילו צדתי אריות!׳.
בקיץ 1942 פירסם איליה אהרנבורג, עיתונאי סובייטי, מאמר בעיתון הצבא האדום. כמה משפטים מתוך מאמר זה הפכו למצוטטים ביותר שלו:
עכשיו אנו יודעים. הגרמנים אינם אנושיים. המילה “גרמני” נעשתה עתה קללה איומה ביותר. הבה לא נדבר. הבה לא נזעם. הבה נהרוג. אם לא תהרוג את הגרמני, הוא יהרוג אותך… הרגת גרמני אחד, הרוג עוד אחד. אין דבר משמח יותר מגופות של גרמנים. ֿ
אלו מילים נוראיות, קיצוניות ופשטניות בכל קנה מידה. וזו הייתה רוח התקופה. בקיץ נורא זה פרצו כוחות הצבא הנאצי במתקפה אדירה לכיוון דרום רוסיה. ניצחון של גרמניה הנאצית על ברית המועצות נראה אפשרי, ודאי כמעט. ההגיון אומר שניצחון כזה היה מכריע את המערכה. היטלר היה מנצח במלחמת העולם השניה, והנאצים היו שולטים באירופה.
כן, הנאצים יכלו לנצח. הצבא הגרמני היה חזק, מקצועי ומאומן יותר, וברית המועצות הייתה שבורה ומוכה, ועדיין לא הספיקה להתאושש מהאבדות העצומים שגרמה לה מתקפת הפתע הגרמנית, שנה לפני כן. אבדות אלו היו בשטח, בכושר ייצור, ובעיקר בכוח אדם: אנשים, חיילים ואזרחים, פצועים, הרוגים, שבויים או חיים תחת משטר כיבוש אכזרי.
רוב הצבא שספג את המתקפה הגרמנית בקיץ, בסתיו ובחוקף שעבר הושמד. החיילים היו צעירים ובלתי מנוסים, בשר טרי שעתיד להפוך לבשר תותחים. סיפורי הזוועה שהגיעו מהמקומות אותם כבשו הגרמנים, על כוחם הצבאי האדיר, על רצח ועינויים, על רשע בלתי אנושי, רק חיזקו את תחושת הכל, וכולם היו מעורבים במלחמה, כלוחמים וכקורבנות, כי זו לא דומה לאף מלחמה ‘רגילה’, בה צבאות מתנגשים עד הכרעה, וכי זהו עימות טוטאלי והרה גורל.
ורוב האנשים לא הבינו מה באמת קורה. דבר באידיאולוגיה ובמיתוסים עליהם חונכו לא הכין אותם לזה. כל הדיבורים הקומוניסטים על מלחמת מעמדות, ועל תהליך דיאלקטי וכל זה, לא התאימו או הספיקו בכדי להסביר את המציאות, בכדי להרגיע את הפחד האדיר מפני התבוסה שנראתה בלתי נמנעת, וממה שתביא איתה.
זה גודל הרגע. זו הדרמה הגדולה ביותר במאה ה- 20.
ובסוף, כפי שאנחנו, בני המזל שלא חיו אז, יודעים, ברית המועצות ניצחה. רוסיה הסובייטית, הנשלטת על ידי רודן אכזר, היא שהצילה, במחיר אדיר של כ 28 מליון הרוגים, את העולם.
הסיבות לנצחון הסובייטי הן רבות, ואף אחת מהן לא הייתה ברורה מאליה או בלבדית. הצבא האדיר, המצוייד, המקצועני והאכזר שכבש את גרמניה לא דמה בדבר לזה שהתמוטט אל מול מתקפת הצבא הגרמני, שלוש שנים לפני כן. בין הסיבות העיקריות ניתן למנות סיבות טכניות וצבאיות: גודלה העצום של רוסיה ועתודות כח האדם אותם נכון היה המשטר האכזרי להקריב, נס השיקום הכלכלי בעיצומה של מלחמה נוראה, העזרה המוגבלת ממדינות המערב, הטעויות הגרמניות. וגם את איליה אהרנבורג.
אהרנבורג היה אחת ממכונות המלחמה היעילות ביותר. הוא כתב במהלכה כ 2000 מאמרים ושירים, רובם ב”כוכב האדום”, עיתון הצבא, וחלקם לעיתונים מערביים. הוא היה בן 50, סופר ועיתונאי מנוסה, שנולד ברוסיה אבל בילה את רוב שנות בגרותו בפאריס. הוא זה שהסביר לקוראיו למה הם נלחמים, למה עלים להרוג ולהיהרג.
עוד מעט אביא כאן תרגום של מאמר שלם שפורסם ב’קרסניה זבזדה’, העיתון הצבאי, ב 5 במאי, 1942, חודשים ספורים לפני הקטע שציטטתי קודם. זהו מקור ארוך יחסית (אותו תרגמתי מאנגלית, ולא משפת המקור. איתכם הסליחה). אביאו במלואו על מנת שניתן יהיה להתרשם מיצירת תעמולה ‘שלמה’.
כן, זוהי תעמולה, מניפולטיבית ופשטנית. היא משרתת את מטרות המשטר, אבל היא גם יוצרת וכופה עליו פרשנויות ודרכי ההתמודדות עם הבלתי נתפס. קיראו את המאמר הזה כאילו הייתם חיילים בצבא מוכה, המנסים להבין מה פשר המלחמה הזו, מי נגד מי, ולמה.
אהרנבורג מאויר על ידי פיקאסו, חברו
על השינאה
בוז בלתי ניתן לפיוס הוא הניצוץ שבלב הפאשיזם.
זהו הבוז של אילי ההון מחבל הרוהר שבשנות העשרים של מאה זו הפכו מפוחדים משחר הבוקר, מבגרותן של אומות, ומרעיון הצדק. זהו הבוז של קרופ, של ווגלר, של הבעלים של פיאט ושל שניידר שקראו לקבוצה של הרפתקנים ושל רוצחים חסרי מצפון לעזרתם. זהו הבוז של הברונים הפרוסיים, של הרוזנים האנדלוסיים, של הבויארים הרומניים ושל הגבירים ההונגריים, השרידים חסרי הכשרון וצרי המוחין של עולם ישן נפלא, בו מדינות הן שדות צייד בעזרת כלבים, והאיכרים האוספים בלוטים בשדות האדון הם הטרף. זהו הבוז של הבורגנים הזעירים והבורים, זה שמתעורר מול גיוונה של התרבות, תעוזת המחשבה והקידמה. זהו הבוז של הכשלונות, של קיסרים פרובינציאליים, נפוליונים מפגרים הצמאים להיכנס להיסטוריה, ולו גם בדלת האחורית. זה הבוז של בוגדים החפצים לחלל את כל מה שפעם אהבו. זהו הבוז של הזיקנה, של השיעמום, של המוות.
כאשר עלו על הבמה הפאשיסטים האיטלקיים, לבושים בחולצות שחורות, הקימו את כת האישה זאב, ואימצו מלהקת הזאבים את הקריאה “אלאלה”. הפלנחיסטים הספרדיים הציגו את טקס ה “אירוסין עם המוות”, נושאים את דגליהם לבתי קברות, עורכים תהלוכות עם גיבנים עירומים, שוטים וחופרי קברים – תהלוכות הדומות לחזיונות האימים של גויה. הקגולארים הצרפתיים חובשים מצנפות שמקורן בזמן המגפות בימי הביניים. אנשי ה- ס.ס. הגרמניים לובשים גולגולת ועצמות צלובות על שרווליהם. גרינג החייה את דמות התליין במעיל הארוך, נושא הגרזן. הימלר העביר לחדר העינויים שלו את מכשירי העינויים שנשמרו במוזיאון נירנברג. אפילו האופנה הפאשיסטית מעידה על בוז שחור ונואש.
פאשיזם הוא ניסיון מונומנטלי לעצור את מהלך ההיסטוריה.
הוא החייה טקסים ודמיונות שווא מסויימים מימי הביניים, אבל אנשי ימי הביניים לא חיו רק לאור טקסים ואמונות טפלות אלה; בתוכם בערה אמונת אמת; הם יצרו קתדרלות נפלאות, שירים אפיים ראויים לציון; בעבודתם, בהתלהבותם, ואפילו בבורותם הם הכינו את הקרקע לעידן הרנסאנס. אין להשוות בין הפאשיסטים לאנשי ימי הביניים. הם חיים בתקופה אחרת. הם ניסו לנטוש את תפישת הזמן. זה מסביר את העקרות שלהם. כמובן שהגפנים באיטליה ממשיכות לבכר יין גם תחת מוסוליני; כמובן שמפעלי גרמניה ממשיכים לתפקד אפילו תחת היטלר. אבל הפאשיסטים לא יצרו כלום. הם רק משתמשים בטכנולוגיה בת הזמן על מנת להיאבק ברוח הזמן. הם מפנים את כל הישגיה של הציוויליזציה כלפי החורבן.
איטליה נחשבה בצדק לארץ האומנויות. הפאשיזם לא הוליד אף אמן, הפאשיזם הרג אומנים.
האם העם האיטלקי יכול להיות גאה בכיבושה של חבש, שלאחר מכן אבד, גאה בשימוש בגז חרדל כנגד רועים בלתי חמושים, גאה בהריסתה של מלגה, ביריות ביוון ובגרדומים באוקראינה? האם רוחם של לאונרדו דה וינצ’י, דנטה, פטרארקה, לאופרדי, גריבאלדי מביעה עצמה בפשעים אלה? כאשר קוראים את הספרים העילגים והדלים של רוזנברג, את מאמריהם של גבלס ושל שטרייכר, האם ניתן למצוא בהם צל של הרוח הגרמנית, הבהירות של גטה, המורכבות של הגל, אהבת החופש של הרומנטיקנים? הרס מאות ערים, הפיכת אירופה למדבר – זוהי הפעילות היוצרת של הפאשיזם. מדינות נקיות מאנשים והראש האנושי נקי ממחשבה – זהו האידיאל של היטלר.
אין זה מפתיע כי הפשיזם מושך את הפסולת של האנושות, אנשים עם ביוגרפיה מפוקפקת, סדיסטים, חולי נפש, בוגדים.
הצייר הבלתי מוכשר היטלר, הסופר הבלתי מוכשר גבלס, המחזאי הבלתי מוכשר מוסוליני – האין זה מפתיע שבראש המדינות הפאשיסטיות עומדים אנשים שחלמו על זרי דפנה אומנותיים ושהוקעו כנוכלים? הפאשיזם מושך את כל הבוגדים. יהודה איש קריות תלה את עצמו מתוך צער, הפאשיסט הבוגד מעדיף לתלות אחרים. מוסוליני סיפק את הבוז שלו על ידי הריגת רעיו לשעבר – סוציאליסטים. בצרפת היטלר מצא שני חסידים, שני שליחים, לאוואל ודוריוט. סטיות מיניות, ובמקום הראשון סאדיזם הפכו לנקודות אחיזה לפאשיזם. גרינג המכור למורפיום, גבלס שטוף הזימה, הימלר הסאדיסט, ליי ה’דוקטור’, המומחה בפיתוי קטינים, אנשים מנוונים שהיו צריכים להיות בבתי סוהר או בתי חולים, מצאו את עצמם בעמדה של שרים.
בוז הוא רגש עלוב ואכזר. במהלך חיינו אנו מתביישים בצדק מהבעת בוז. המשורר הבלתי מוכשר מסתיר את הטינה כלפי עמיתיו המוכשרים יותר. איש חמדן ינסה לא להפוך את החשש לכספו לאידיאולוגיה. איש זקן, המקנא בעלומיו של מישהו אחר, ירטן, אבל לא יאמר דבר. הפאשיסט הפך את הבוז לדת. אין מקום לאחווה אנושית בפאשיזם. הפאשיסט הגרמני בז לפאשיסט האיטלקי, והפאשיסט הרומני חולם כיצד לחנוק את הפאשיסט ההונגרי. אין מקום לצדק בפאשיזם: עבור האיכר הגרמני, המלחמה פירושה הקבר, או במקרה הטוב קביים; בשביל רייכסמארשל גרינג פירושה של המלחמה הוא רווחים עצומים אותם הוא מעביר לחו”ל בלי כל בושה. בפאשיזם אין מקום לנכון: גחמותיו של היטלר האפילפטי החליפו את כל החוקים בגרמניה. מאה אחרי מאה האנושות נאבקה על מנת להשלים את הגנת האדם מפני שרירותיות השלטון; אבל ב 1942 התליין הימלר מענה מדענים צרפתיים ואמנים נורבגיים, פועלים צ’כים וחקלאים פולנים. חוק בינלאומי, חוק פלילי, חוק אזרחי, כולם מוחלפים בטפשות החולנית של כל איש ס.ס.. אין מקום למחשבה יצירתית בפאשיזם: ספרים מוחלפים בעלוני תעמולה, אוניברסטאות נסגרות או הופכות למוסדות המעבירים קורסים מיוחדים לתליינים; אירופה, אשר רק לאחרונה חיפשה, והביאה לידי מימוש, חקירות מסובכות כמו פיתולי המוח האנושי, הפכה למדבר אחיד תחת מגפי הפאשיזם.
בוז מניע כל חייל של הפאשיזם. הפסד שלהם בקרב גורם להם לתלות נשים ולענות ילדים. אחרי שהוא נכנס לבית ולא מוצא דבר לבזוז, החייל הפאשיסטי הורג את עקרת הבית. טוראי ראשון גרמני כתב ביומנו שעינויים “מעודדים ואפילו מרגשים” אותו. בנאומיו של היטלר אין אהבה לעם הגרמני, נאומיו מביעים דבר אחד: בוז. אפילו קולו של היטלר דומה לנבחה צרודה של צבוע. היטלר משתדל לחמם את את לב החיילים הגרמניים בעזרת בוז: שירפו, שדדו, הרגו! הוא שולח את הדיויזיות שלו לארצות רחוקות כמו חיצים בעלי חוד מורעל. ומה יכול להנחות יליד בוואריה או ווסטפאלייה אשר נשלח להרוג ילדים אוקראינים ורוסים פרט לבוז חסר טעם ועיוור?
האומה הרוסית עברה זמנים קשים וגדולים; דרכה לאושר ולשלמות לא הייתה סוגה בשושנים. אבל אפילו במשך השנים הקשות ביותר בהיסטוריה שלנו, הרוסי הגן על עצמו מפני הבוז האפל. הפאטריוטיזם הרוסי מבוסס לא על בוז כלפי אומות אחרות, אלא על אהבת האומה שלו. החייל הרוסי ריחם על שבויי המלחמה ולעולם לא פגע באלו שלא נשאו נשק. הספרות הרוסית של המאה התשע עשרה תפשה מקום בתודעת כל האנושות המתקדמת; אין סופר אירופי שלא למד אנושיות מהי מהרומן הרוסי. המאבקים הלאומיים, הפוליטיים והחברתיים שלנו – מהדצמבריסטים ועד זויה קוסמודמינסקיה – זעזעו את העולם בחוסר האנוכיות וברוממות הרוח שלהם.
תחושת הבוז אינה קוסמת לנו אפילו עכשיו. רעיון הנקמה אינו מספק את הגיוננו הזועם. אנו לא מדברים על בוז אלא על שינאה; לא על נקמה אלא על צדק. זה אינו משחק מילים – אלו רגשות אחרים לגמרי. שינאה, כמו אהבה, היא תוצאה של לב טהור וחם. אנחנו שונאים את הפאשיזם כי אנחנו אוהבים אנשים, ילדים, את האדמה, עצים, סוסים, צחוק, ספרים, את חום ידו של חבר, בגלל שאנו אוהבים את החיים. ככל שהאהבה לחיים חזקה יותר בתוכנו, כך גם מתעצמת שנאתנו.
בעיתון ניתן למצוא את הביטוי “כוחות האוייב”. עבורנו ההיטלראים אינם בפשטות אוייב; עבורנו ההיטלראים אינם אנשים, עבורנו הם רוצחים, מוציאים להורג, סוטים מוסריים, פאנטיים אכזריים, ולכן אנו שונאים אותם. בתחילת המלחמה הבלתי רגילה הזו רבים מאיתנו לא הבינו מה מזהם את אדמתנו. אנשים התבלבלו וחשבו כי הצבא של היטלר הוא צבא של מדינה עויינת אך תרבותית, שהוא מורכב מקצינים מחונכים ומחיילים ממושמעים. התמימים האמינו כי מולינו צועדים אנשים, אבל מולינו צעדו מפלצות שבחרו בגולגולת כסמלם, שודדים צעירים וחסרי בושה, ואנדאלים שהיו צמאים להשמיד כל דבר בדרכם.
כמה פעמים במהלך האביב הזה הודעות מהחזית דיווחו על התקפות בידי חיילים גרמנים שיכורים. אבל ההיטלראים באו אלינו שיכורים לא רק משנאפס, אלא שיכורים מדמם של פולנים, צרפתים, סרבים, מדמם של זקנים, נערות צעירות, תינוקות הנישאים על כפיים.
והם הביאו איתם מוות לאדמתנו. איני מדבר על מותם של חיילים: אין מלחמה ללא קורבנות. אני מדבר על עמודי התלייה עליהם מתנדנדות נערות רוסיות, על השוחה הנוראית ליד קירש בה קבורים ילדים רוסים, טאטארים ויהודים. אני מדבר על האופן בו ההיטלראים מחסלים את פצועינו ושורפים את בתי איכרינו. כעת כולם יודעים על כך: ממגיני סווסטופול לנשים החברות בחוות הקולקטיביות הסיביריות. כל פשע של הגרמנים ליבה את שנאתנו. כל האנשים הסובייטים הבינו לבסוף כי מולינו לא עומד צבא רגיל, וכי הסכסוך אינו על שטח או על כסף אלא על זכותו של אדם לחיות, לדבר בשפתו שלו, לטפל בילדיו, הזכות להיות בן אדם.
אנו איננו חולמים על נקמה: האם נקמה יכולה להשקיט את זעמנו? בגלל שהעם הסובייטי לעולם לא ידמה לפאשיסטים, הוא לא יענה ילדים ויתעלל בפצועים. אנו מבקשים משהו אחר: רק צדק יכול להקל על כאבנו. איש לא יקים לתחייה את ילדי קירש, איש לא ימחוק מזכרוננו מה שכבר חווינו. החלטנו להשמיד את הפאשיסטים: הצדק דורש זאת. הבנתנו את הקירבה בין בני אדם, את טוב הלב, את האנושיות, דורשת זאת. אנו יודעים כי אנשים בעלי שפות שונות, מנהגים שונים, אמונות שונות, יכולים להסתדר יחדיו על פני הארץ. אם החלטנו להשמיד את הפאשיסטים זה בגלל שאין מקום על הארץ לפאשיסטים ולאנשים – או שהפאשיסטים יימחו את האנושות, או שהאנשים ישמידו את הפאשיסטים. אנו יודעים כי המוות אינו יכול להביס את החיים, ולכן אנו משוכנעים שנכחיד את הפאשיסטים.
עבורינו חייל גרמני עם רובה בידו אינו יצור אנושי, אלא פאשיסט. אנו שונאים אותו. אנו שונאים כל אחד מהם על מה שעשו יחדיו. אנו שונאים את פריץ בהיר או שחור השיער, מאחר ובשבילנו הוא היטלר קטן, מטמא את האדמה, מי שאחראי לצערם של הילדים; מפני שעבורינו הוא פאשיסט. אם חייל גרמני ישמוט את נשקו ויכנע, לא נפגע בו – הוא יחיה. אולי בעתיד גרמניה תחנך אותו מחדש, תהפוך רוצח מטומטם לאדם, אבל זו בעיה של המחנכים הגרמניים. לנו יש משהו אחר לחשוב עליו; אנו חושבים על אדמתנו, על עבודתנו, על משפחתינו. למדנו לשנוא כי אנחנו יודעים איך לאהוב.
לאחרונה בחזית הצפון מזרחית שבעה חיילים בפיקודו של סגן דמנטייב הגנו על גבעה קטנה. הגרמנים תקפו בכוחות גדולים. ארבעים מפציצים, אש תותחים ומרגמות כנגד שמונה גברים אמיצים. הגיבורים נפלו, אבל צלעות הגבעה כוסו בגופות גרמניות.
יותר משלוש מאות פאשיסטים מתו בהסתערות כנגד שמונה גיבורים. סגן דמנטייב ושבעה חיילים – איני יודע את שמותיהם – נתנו את חייהם למען חבריהם, קרוביהם, למען ביתם ולמען ביתנו המשותף – רוסיה בת האלמוות.
הם חיסלו מאות פאשיסטים; לכן הצילו את חייהם של אנשים הגונים רבים. איכרה סרבית זקנה יכולה לומר תפילה למען סגן דמנטייב ושבעת החיילים, והרחק מעבר לים אנשים יגידו, “מי יתן והם ייזכרו לעולם!”.
במשך הדקות האחרונות לחייהם שמונת הגיבורים היו תחת השראת אהבה גדולה ובלתי ניתנת להריסה כמו הדמדומים המוזהבים, והשנאה הקדושה האירה את פניהם כמו שמש השקיעה האדומה כדם. מי שאוהב בכוח שונא בכוח. הדגל האדום של הגדודים והחטיבות, אל שדה הקרב אתה נושא את דם קורבן האהבה, אתה נושא את הזעם ואת השנאה שלנו, אתה נושא את שבועתנו! רוסיה תחיה, הפאשיסטים לא יחיו!
איזה יופי, מה? כמה להט. זו יצירת תעמולה מושלמת, ומטרתה היא לגרום למי שקורא אותה להרגיש צודק ואמיץ, מוכן למות. אהרנבורג מעמיד זה מול זה שני מחנות, כרוכים במאבק מיתולוגי: בני החושך השטניים, המונעים ע”י דחפים הרסניים, כוחות המוות, העבר והשכול, ומולם בני האור, המייצגים את אהבת האדם, החופש והנאות החיים הקטנות, שאר האנושות. רוסיה היא חוד החנית במאבק ההישרדות אל מול כוחות האופל. זה יעודה ההיסטורי. העבר, על קשייו ותהפוכותיו, היה הכנה למאבק זה. אהרנבורג מעניק לקוראיו ייעוד. הוא הופך את מאבק ההישרדות שלהם לבעל משמעות.
אהרנבורג מציג את רוסיה כחלק בלתי נפרד מאירופה. הסבל שמביא הפאשיזם הוא משותף לפולנים, לצרפתים, לסרבים, לספרדים, ואפילו לגרמנים. התרבות האירופית היא משותפת. הציורים של גויה והרומן הרוסי הם חלק מאותה שלמות. הזהות הרוסית, אותה הוא מציג וגם יוצר, היא רוסית, כלומר סובייטית, כלומר אירופאית, כלומר אנושית. אין ספק שהוא מסתמך כאן על חווייתו האישית. הוא עצמו נותר קשור כל כך לזהותו הצרפתית עד שסירב ללבוש תחתונים סובייטיים, ואשתו תיקנה את תחתוניו הצרפתיים הארוכים שהתבלו.
יש לזכור שאהרנבורג לא רק מצטט דימויים תרבותיים. הוא יוצר אותם מחדש, גואל אותם מהשיכחה שנכפתה עליו על ידי הקומוניזם המתבדל. רוב קוראיו אינם יודעים מיהם גויה או גטה המוזכרים במאמר זה, ואינם מכירים את המיתולוגיה היוונית עליה הוא מסתמך במאמרים אחרים. אהרנבורג הוא סוכן המעביר אליהם את הידע, ובכך גורם לעומק התרבותי והמיתולוגי הזה להפוך לחלק מעולמם. הם הופכים להיות חלק מהמיתולוגיה. סגן דמנטייב וזויה קוסמודמינסקיה, הצעירה הפרטיזנית שנתלתה כרותת שדיים על ידי הנאצים, הם הגיבורים המיתיים החדשים.
אין ספק שניתוחו את הפאשיזם מעניין: הפאשיזם הוא תגובה ריאקציונרית לשינויי המודרנה. האידאה העומדת בבסיסו היא של שובניזם לאומי דורסני. הוא מתעלם, מן הסתם, מהקוים המשיקים בין פעולות המשטרים הפאשיסטיים ופעולות המשטר תחתיו הוא וקוראיו חיים. נכתב רבות אודות נקודות הדמיון והשוני בין המשטר הסטלינסטי והנאצי. הפילוסופית חנה ארנדט הגדירה את שתיהן כחוסות תחת כותרת ה’טוטאליטריזם”. ההיסטוריון איאן קרשו בוחן טענה זו ומגיע למסקנה כי הדמיון המסוים באופן התפקוד של שתי המדינות מאפשר רק אנאלוגיה מוגבלת וחלקית, וכי השוני באתוס בין שתי האידיאולוגיות הוא גורם שאי אפשר להתעלם ממנו. השוני הזה באתוס הוא המהותי עבור אהרנבורג. המחשבה המיתית מאפשרת לו להביע אמונה עצמית מדבקת כל כך. בעולם מיתולוגי תפקיד ההווה הוא לשרת כוחות גדולים ממנו.
אהרנבורג לא רק מנתח את הפאטריוטיות הרוסית, הוא יוצר אותה מחדש, מרכיב אותה מזכרונות היסטוריים לאומיים ואירופיים, עקרונות מוסריים נעלים ותודעת שליחות היסטורית משותפת. ושוב, הדבר נעשה אל מול המודל השלילי, הפאשיסטים, ההיטלראים. הבוז הפאשיסטי יוצר את השנאה הרוסית. מעשי הזוועה של הגרמנים מובילים אל הרצון בעשיית צדק, כלומר בנקמה. החיים מוגדרים על פי המוות. באופן אירוני, כך הוא מקדש את הקורבן שהוא מצפה מקוראיו להציע. סגן דמנטייב הוא שמשון מודרני, גיבור מאחר שהקריב את חייו, מאחר שהרג בבני האופל. הוא מודל החיקוי עבור קוראיו.
החיילים הצעירים שקראו את המאמר הזה הם אלה שבלמו בגופם את התקדמות הצבא הגרמני. בגופם ובנפשם, מאחר וללא אמונה בצדקתם, ללא הנכונות להתגבר על הפחד, התוצאה הייתה אחרת לגמרי. קולו של אהרנבורג הוא שהזין את הנפש הזו. מאמריו התקבלו ככתבי קודש בקרב החיילים, עד כדי פרסום פקודות שאסרו לגלגל סיגריות מהנייר עליו הודפסו.
קולו היה ייחודי, אם כי לא בודד. גם כותבים אחרים, כמו ואסילי גרוסמן וקונסטנטין סימונוב, היו חלק מאותה מכונת תעמולה. יחדיו הצליחו להזין, ובמידה רבה להמציא, דת ומיתולוגיה חדשה, דת הפאטריוטיות, אהבת המולדת. אין זה פלא שמלחמת העולם השנייה נקראה בברית המועצות “המלחמה הפאטריוטית הגדולה”.
העבר של אהרנבורג, ניסיונו וחוויותיו, הם שאיפשרו להיות לו יעיל ומשכנע כל כך. הוא היה ציניקן שהתפקח, אוהב תענוגות שהבין את מלוא הרשע הנאצי והפאשיסטי. אי אפשר היה שלא להאמין לו. והוא הבין מה עובר על קהל קוראיו, את זה שאותו מאבק הישרדות שלהם, נורא ומר, היה גם נקודת שיא בחייהם.
לסיכום מאמר זה, אותו ארחיב במידה ותעלה דרישה לכך, ואשר אורכו כבר חורג מכל גבול סביר של רשימת אינטרנט, אצטט שיר שכתב בצעירותו, על מלחמת האזרחים ברוסיה. כמה גדול ונורא היה הרגע!
הנכדים שלנו
הנכדים שלנו יתפלאו למראה עברנו,
כאשר יעלעלו בספרי הלימוד:
“ארבע-עשרה… שבע-עשרה… תשע-עשרה…
איך חיו הם, המסכנים! איך התקיימו!…”
ילדי המאה החדשה יקראו אודות שדה הקרב,
הם ילמדו שמות המנהיגים, שמו של כל נואם ידעו,
את מספר המתים,
את התאריכים
לעולם לא ידעו הם מה מתוק היה בשדות הקטל
ריחם של פרחי הורד.
איך צייצו ציפורי שיר בעליצות בעד קול התותחים,
מה יפים היו בשנים אלה
החיים.
מעודה, מעודה לא הצטחקה בשמחה שכזו השמש,
כמו מעל העיר הנהרסת,
כאשר בני אדם זחלו מתוך מרתפים,
הביטו בפליאה: ראו, השמש עודה קיימת!…
נאומים רעמו בזעם,
בלהט הלכו ומתו הגייסות,
אבל, החיילים נוכחו לדעת טעם-ריח פירחי תת-שלג,
שעה אחת בטרם הקרב.
הובילום עם בוקר, ירו בהם,
אבל הם שיננו מראה יום אפריל עם שחר.
בעליות הגג – נשרפו בלשונות אש אלכסונית.
והרוח הייתה מלחשת תפילה: רגע! עוד רגע!
לא יכלו להינתק הנאהבים מנשיקת שפתים עצובות
באין לפרוש יד מאוגרפת עד פקע,
הם אהבו – אמות! אמות!
הם אהבו – בערי אישי ברוח!
הם אהבו – איך? איה? איה?
הם אהבו – כפי שרק יודעים לאהוב על זה כוכב הלכת,
העדין והלוהט.
בשנים ההן לא היו בפרדסים פרות זהב בשלים.
רק הצבע של הרף עין – מאי יחיד במינו – ומוכרע!
בשנים ההן לא ידעו – “להתראות” – מה היא.
רק – “שלום” – המילה הקצרה הרועמת.
קיראו אודותינו – התפעלו!
לא חייתם עימנו – התעצבו!
אנו אורחי האדמה הזאת באנו אך לערב אחד.
אהבנו. הרסנו. חיינו משך שעה אחת אשר למוות שלנו.
אבל מעלינו עמדו כוכבי נצח,
ותחתם החילונו את בריאתכם.
העצב בוער מתוך העיניים שלנו,
ובתוך הנאומים שלכם אנחנו בוערים עדיין בלהט ליבנו.
הרחק, מה הרחק פיזרנו אל תוך הלילה, אל תוך המאה,
מעבר למאה
את חיינו הכבויים. ֿֿ
המאמר “על השנאה” מתורגם מתוך הספר:
Ilya Ehrenburg, Konstantin Simonov, In one newspaper, Sphinx Press, New York, pp. 143 – 150
השיר “הנכדים שלנו”, בתרגומו של יעקב בסר מתוך:
איליה ארנבורג, שירים, עקד, ת”א תשכ”ח, עמ’ 12 – 13
רב מכר המציג את המאבק הגורלי של קיץ 1942:
אנטוני ביוור, סטלינגרד, יבנה, ירושלים, 2000
ספר מצויין על חוויות המלחמה של החיילים הסובייטיים:
Catherine Merridale, Ivan’s War, life and death in the red army, 1939 – 1945, Metropolitan Books, New York, 2006
אוסף מכתביו של אחד מהכותבים המוכשרים והמרגשים ביותר בזמן המלחמה:
Antony Beevor & Luba Vinogradova (ed. &trans.), A Writer at War, Vasily Grossman with the Red Army, 1941 – 1945, Pantheon Books, New York, 2005
