ארכיון תג: מכות

איך לעשות שזה לא ידבק

רשימה שלישית בסדרה. רשימה ראשונה פה.

איך לעשות שזה לא ידבק בי, שלא אהפוך לרעל שאני מנסה להתמודד עם השפעתו?

אתמול, בעוברי ברחוב, ראיתי גבר שבור, נרקומן עטוף בשמיכה, שקילל צעיר שחור שאסף אשפה, זאת עבודה לכושים, בחרא, בחרא תעבוד כי כולכם חרא. עצרתי. אמרתי משהו לצעיר, שנד בכתפיו, הבטתי אחרי הגבר המקלל, שעבר לצד השני של הרחוב, ממשיך למלמל ולצעוק דברי שנאה.

בדרך לכאן, לבית הקפה בו אני כותב, מכונית לבנה כמעט ולא נתנה לי זכות קדימה כשחציתי את אחד הרחובות הקטנים המתפצלים מדרך אילת. גבר צעיר, לבוש היטב, בעל זיפי זקן מסוגננים, סימן לי בתנועת כף יד להמשיך ללכת, להתנחם בזה שבכלל עצר, ואני עניתי לו, מייד ובלי לחשוב, בתנועה מגונה.

כל זה חלק מחיי, חלק ממני. זה עובר מהחוץ פנימה, אין שום דרך אחרת.

סבא שלי, שלמה יואלי, אבי אימי, היה איש טוב, הקרוב ביותר למודל חיקוי שאני יכול לאמץ.

הוא נולד בעיר שדה בינונית בגליציה שבפולין, טרנופול, ערש ההשכלה, מקום של עוני וכבוד. משפחתו השתייכה לשכבת בעלי הבתים בעיר, כאשר משמעות הדבר אינה כלכלית בלבד. בעלות על רכוש ועל עסק הייתה קשורה באוסף מחויבויות חברתיות ובעולם ערכים שמרני ומתון. אין לדעת מה קדם למה, הצורך ביציבות כלכלית וחברתית או המנגנונים הקהילתיים שניסו לקיים את היציבות הזו בעולם אלים ומשתנה. אמינות, שיקול דעת ועקרונות מוסריים יציבים היו כלי וגם מטרה, והרכוש היחיד שעבר בסופו של דבר בירושה לסבי. יש אפילו כותרת לזה, למה שהיה סבי, לאיך שהתנהל בעולם, מענטש, בערבית אאדמי, אנושי, בן אדם, איש.

כך שהוא היה שקול, ואדיב, וכמעט אף פעם לא התעצבן לחינם. והוא היה ישר כסרגל, וניסה שלא להפר את הבטחותיו, וידע להפריד בין עיקר וטפל, לתכנן לטווח ארוך ולהתאים את עצמו לתנאים משתנים, בלי להתנשא או לכפות עצמו, תוך ידיעה ברורה מה טוב ונכון. והוא היה חם ואוהב, מוכן לשמוע לפני שישמיע, מקשיב. הייתי רוצה להיות כזה, הייתי רוצה להאמין שחלק ממהות זו עברה ממנו אלי. אבל המודל הזה רחוק ומתרחק ממני. זה אינו אני אפשרי וההכרה בכך כרוכה באבל. את חלק מהיכולות האלו איבדתי, רובן אף פעם לא היו שלי באמת.

כשאני מגיב באלימות לאלימות המופנית אלי זה לא עוזר לכלום, זו פעולה אוטומטית, אינסטינקט. ואולי, כמו ניעור פרווה של כלב שנרטב במפתיע, כך אני מנסה להרחיק אותה ממני מבלי שתיספג בי. זה לא עובד. מנגנון התגובה מזין את את התגובה שמנגד, והחייתיות היא בעצם ויתור על שליטה שעלול להיות מסוכן כשלעצמו. כשאני מגיב באלימות אני משחרר אלימות חדשה ויוצר עימות שאין לדעת לאן יוביל.

לפני כמה שבועות רצתי הביתה מהעבודה, כרגיל, ביום שישי בצהריים. בדרך חזרה אני מאלתר, בוחר בלי לתכנן מראש ועל פי התחושה מתוך מגוון מסלולים אפשרי. הפעם זה היה רחוב ז׳בוטינסקי, המוביל אותי עד לטיילת. בחלק מהדרך המדרכה צרה ומלאה במכשולים, והתעכבתי מאחורי חבורת נערות שחסמו את דרכי, ממתין להזדמנות לעקוף אותן. רוכב אופניים שעט לצדי, הכידון שלו כמעט נוגע בי, עושה רוח בעוברו. קרוב מדי, צעקתי אחריו כאשר המשיך להתפתל על המדרכה, כועס, בצדק. עצרתי לידו בצומת הבאה. גבר מלא במכנסיים קצרים, בן גילי בערך. אמרתי לו שאופניים לא צריכים לנסוע על המדרכה. הייתי תקיף אבל לא מעליב. הוא התעצבן. איני יודע איך, מהר מאוד, הוא ניסה לדרוס אותי באופניו, רדף אחרי גם כשעברתי לצד השני של הרחוב, ניסה להכות אותי באגרוף שבלמתי. לא החזרתי לו מכות, לא הקצנתי את העימות המגוחך. המשכתי לרוץ. הכנתי את הגוף לכך שיתנפל עלי שוב, לספוג. כאשר הגעתי לצומת עם רחוב בן יהודה הוא עצר בצד השני. צעקתי עליו, נעזר בביטחון שהעניקו לי האנשים ברחוב. עכשיו עלבתי בו, השבתי לו כגמולו, זיהמתי את הרחוב בצעקותי, בוודאי נראיתי מוזר ואלים, איש מזיע בבגדי ריצה, נושא תיק, שצורח על רוכב אופניים שבכלל לא קרוב אליו. שום טוב זה לא עשה, רק רעש ובלאגן, וההישג היחיד הוא שלא נפגעתי ולא פגעתי.

למרות שהוא טועה ואני צודק האיש הזה, שבלי לרצות לפגוע, בלי לרצות להכליל, ההשמצה חזקה ממני, האיש השמן הזה הוא בן דמותי. אני מבין את שורש פעולתו, אני יכול לראות איך מבחינתו הוא זה שהגיב לתוקפנות שלי ואיך התגובה הזו התדרדרה בלי שתהיה לו שליטה עליה. על פי האופן השגוי בו הוא תופס את הרחוב אני הוא זה שפלש למרחב שלו ופגע בזכויותיו ולא להפך. הנסיון שלו להכות אותי היה, לכן, הגנה עצמית מוצדקת. הייתי קרוב להיות קורבן של ההכרה הכוזבת הזו.

לכאורה היה יותר טוב אם הייתי סותם את הפה הגדול שלי. מה זה עניינך בכלל ואת מי באת לחנך, תמשיך לרוץ, יש ילדה שמחכה לך בבית. אני לא מצליח. כשאני זז בעיר, נוכח בעולם, אני חש צורך שאיני מצליח לדכא להגיב אל הפרת כללים, אל חוסר צדק. אני מקווה שזה נובע מרגש שייכות ולא מהתנשאות.

כשאני רץ הרחוב שלי, לפחות בחלקו. אני שולט בו, אני בעליו. אומרים את זה יפה באנגלית, I own the street. כבעלים זמני, יש לי לא רק תחושת ערך אלא גם אחריות. כאשר פח שנפל חוסם את הכביש ומסכן את התנועה אזיז אותו. כאשר מכונית עולה באש אעזור לכבות את הדלקה. כשזקנה תמעד אסייע לה לקום. זה ברור מאליו, אלה חובות בסיסיות שאסור להתעלם מהן.

לא אעיר לאיש סתם, אכבד את מי שמכבד אותי. אשתדל לזכור שהבעלות הזו, אותה אני חש, היא בעצם שקרית, שאני רק אורח לרגע ושיש ברחוב רבדים רבים שאני כלל איני מודע אליהם. אשתדל, לא תמיד אצליח.

איני יכול לנער הכל מעלי, איני רוצה. אני מוכן להראות מגוחך ונמהר. אני מקווה שאני שולט ברמת הסיכון שאני לוקח על עצמי. אם לא אדבוק בעקרון של תגובה ובקורת, של נכונות למאבק מתמיד ומתמשך במי ומה שפוגע, מפריע ומסכן אותי ואחרים אהפוך להיות זר ואדיש. המחיר של זרות כזו יכול להיות כבד מדי. אני חי כאן, עכשיו, לא בגליציה ולא בעבר. המאבק ברחוב, המאבק בעיר, הם חלק מהחיים האלה, הם חלק משותפות מוגבלת בתהליכי העיצוב של הכאן והעכשיו. כמו צעקות על מי שצועק עליך, כמו חיוך למי שמחייך, וכך גם הכתיבה הזו, תגובה למה שקורה, שאני יכול לנסות לשלוט בה אבל לא לגמרי. מה שאיני שולט בו מגדיר אותי ואת מה שחשוב לי.

הרשימה הרביעית בסדרה פה.

מאיפה בא הזעם

הריצה של אתמול בערב היתה מלאה בכעס. דברים שבדרך כלל מחליקים עלי, לא משתפשפים אפילו, דקרו והרגיזו אותי. בגשר שמעל שפך הירקון רוכב קורקינט חשמלי גרם לי לסטות ממסלולי, טס בפזיזות בין הרצים האחרים, המשפחות, עגלות הילדים והאופניים שתמיד הופכים את הנקודה הזו למסוכנת במיוחד. הרמתי יד לפנים, להגן על עצמי מפגיעה, והיא התחכחה בכתפו. צעקתי אחריו, קיללתי, לא בשפה מטונפת ממש אבל בכל זאת קיללתי. אני מתבייש באיך שהתנהגתי, צודק אבל מטומטם, אבל אתמול היתה ריצה כזו. ואני מתבייש וחושש מכך שאחר כך קצב הריצה שלי התגבר והיא הפכה קלה יותר, מכך שהזעם, שאתמול חוויתי רק מופע קטן ומוגבל שלו, הוא עדיין מניע וכוח משמעותי כל כך עבורי.

אני לא רק מתבייש בזעם הזה אלא גם מפחד ממנו. הוא מסכן אותי. אני אדם אחר בשליטתו. הוא אלים ואני עדין. הוא חושף שיניים ואני מחייך. הוא קיצוני ובלתי מתחשב בעוד אני מלא סבלנות. אני מנסה לבייתו, להכניסו לשליטתי, אבל זה לא תמיד הולך.

בערב יום כיפור האחרון, מעט לפני שנולדה בתי, טיילתי עם בת זוגי והכלבה. הייתי שיכור קצת. בפנייה לרחוב בו אנו גרים מישהו צילם בפלאפון את הכלבה שלו על רקע קיר מלא בגרפיטי. היא הבחינה בנו ורצה אלינו בלי לעצור, מנסה לתקוף את כלבתי, פוגעת בי בברך בכוח רב, מפילה אותי ארצה. חשבתי ששברתי משהו. הבעלים של הכלבה אפילו לא שאל לשלומי. בת זוגי הייתה, כאמור, בהריון מתקדם ונורא דאגתי. איזה קללות יצאו לי מהפה, אילו איומים. הייתי מפחיד מאוד, הייתי מוכן להרביץ לו אם לא יהיה מנומס ויבקש סליחה. בסוף, אחרי שנרגעתי, וחזרנו הביתה, והבנתי שאולי גם הוא היה קצת מבוהל, ובטח קצת זקוק להבנה, ושהגזמתי, בת זוגי היא שהלכה אליו וביקשה ממנו סליחה על התפרצותי.

מישהו התעצבן עלי ככה לא מזמן. זה היה בריצה מהעבודה הביתה, והוא בא מולי, מהר על המדרכה, רוכב על אופניים חשמליים. אני שונא אותם. זה לא אופניים בכלל ורוב המשתמשים בהם לא יודעים לרכב. הם סכנה ומטרד, ומשום מה בטוחים שלא רק שמותר להם לנסוע על המדרכה אלא גם שהם בעלי זכות קדימה בה. הרוכב הזה עבר אלי ממש קרוב. הרמתי יד לפנים, אולי התכוונתי לפגוע בו אם לא יסטה מדרכו אבל אני לא בטוח בזה, ונראה לי שניסיתי דווקא לחמוק מפגיעה. בכל מקרה, הוא פגע בי, הופתע נורא ונפל מהאופניים. עצרתי לראות אם הוא בסדר ולכעוס עליו. הוא היה בן גילי בערך, לבוש בסדר, מלא בזעם על שנפל בגללי. ביד היה לו פלאפון, הוא התקרב אלי ונתן לי אגרוף בצלעות, כשהשפיץ של המכשיר בולט אל מחוץ לאגרוף. ראו שהוא יודע להרביץ. אולי היה שוטר או חייל. אחר כך שלף צרור מפתחות, סידר אותם כך שמפתח משונן אחד ישמש כאגרופן. הוא התחנן שאלך משם, שאמשיך הלאה, שלא אגרום לו להתעצבן עוד, כי אז הוא לא יודע מה יעשה. ראיתי את עצמי בו. גם אני הייתי קרוב מדי למצב של קרב, של אין מחר ומישהו ישכב בסוף מדמם על הרצפה. אבל התרחקנו זה מזה, והכאב בצלע שנסדקה שימש לי תזכורת לכך שריבי רחוב הם מיותרים ושצריך להימנע מהם בכל מחיר, עד שנעלם אחרי מספר חודשים.

אני חושש להכיר בכך שהזעם הזה, האלימות המוכנה להתפרץ, הם חלק משורש הגבריות שלי. אמי סיפרה לי שכשחיינו בדימונה, בילדותי המוקדמת, אבי הסתבך במכות עם שכן, או אולי נהג, איני זוכר בדיוק, ושהמשטרה הייתה מעורבת, ושזה היה סיפור עצוב ורע. ידעתי שיש בו חלק כזה, אבל נתקלתי בו רק לעתים רחוקות. הזעם שלו היה לרוב מחושב, גם אם רק למראית עין. אבל ראיתי גם את אמי כועסת בצעירותה ומאבדת בשל כך שליטה. תיוג מגדרי הוא פתרון קל מדי.

פעם, לפני שנים, בעת מערכת בחירות שנראתה אז, כמו כל מערכות הבחירות, חשובה וגורלית, מילאו את כל כיכר מגן דוד, צומת הרחובות של קינג ג׳ורג׳ ואלנבי, בכרזות של ביבי ושל הליכוד. שתיתי אז לא מעט בבר הקבוע, סמוך לצומת, וכשגמרתי לשתות לאותו היום והלכתי הביתה הייתי לעתים מתגרה במזלי ותולש את הכרזות הללו, שבכל מקרה לא היו חוקיות. שלוש פעמים זה לא נגמר טוב.

בפעם הראשונה עצר לידי בחריקת בלמים אוטובוס ׳דן׳, והנהג פתח את הדלת וקילל אותי נמרצות. כשעניתי לו עזב את כיסאו, ירד לרחוב, אחז באופני וזרק אותם בכוח הצידה. הגשתי תלונה והובטח לי שהוא ננזף.

בפעם השנייה בעל חנות נעליים מבוגר התחיל להתווכח איתי, קורא לי בוגד. משום מה הייתי מעוניין בוויכוח הזה, כי אני הרי לא בוגד וקל מאוד להסביר את זה, ולכן נכנסתי איתו לתוך חנותו, אבל שם פתאום הוא לקח את זה יותר מדי ברצינות וניסה להרביץ לי. אחזתי בידיו, מנסה להרגיעו בעזרת שותפו לחנות, מסביר לו שאני לא רוצה, לא לריב ולא להכאיב לו. זה רק עצבן אותו עוד, והוא גרר אותי איתו לרצפה, מנסה לדקור אותי באמצעות מתלה נעליים מפלסטיק. זה היה די מגוחך, עלוב ועצוב. נתתי לשותף לטפל בו, להשקות אותו מים, אתה לא צריך להתרגז ככה, כלום לא שווה את זה, בשעה שיצאתי.

בפעם השלישית העימות היה עם מי שנשכר לתלות ולשמור על השלטים. הם היו צעירים ועצבניים. הייתי עם חבר, אז, ועמדנו ברמזור שעוד איפשר אז לפנות מאלנבי לקינג ג׳ורג׳. זו הייתה מכונית ה- ׳דיאן׳ הירוקה והאהובה שלי, אוטו מצחיק עם גג נפתח. נצלתי את זמן ההמתנה ברמזור בכדי לרדת רגע ולתלוש כרזת פלסטיק ארוכה, נתניהו טוב ליהודים או משהו, שהייתה מחוברת באזיקונים למעקה הבטיחות. מישהו מהשומרים היה מהיר ממני, והוא תפס אותי והדף אותי לאחור, עד שפגעתי באוטובוס שעמד גם הוא בצומת. למישהו אחר היה מוט ברזל ארוך, אותו תלש ממעקה הבטיחות, והוא הניף את הצד המחודד שלו לעברי. הצלחתי לזוז והמוט שפשף את בטני והשמיע קול חלול כשפגע בדופן המתכת של האוטובוס עליו נשענתי. די מזל שזה נגמר ככה. יכול היה להיות יותר גרוע.

המצחיק בפעם הזו, האחרונה, היא שכמה חודשים אחר כך התפרסמה כתבה בעיתון, ראיון עם פעילי הימין שניסו להרוג אותי, ובו הם סיפרו בדיוק את אותו הסיפור, רק הפוך, איך הם אלה שהותקפו בצומת הזו במוט ברזל על ידי פעילי שמאל אלימים וחסרי מעצורים. אני יודע את האמת אבל לא בטוח ששיקרו במודע. העימות ביננו היה דו צדדי, ודברים מתבלבלים.

אני לא אדם אלים. אני שונא עימותים, ותמיד מכה על חטא, לעיתים עוד במהלכם. ראיתי אנשים הולכים מכות ברצינות, מכל הלב, בהנאה. איני כזה. אני מתאר את הרגעים האלה מתוך תחושת כישלון. האלכוהול, המעורב בחלק גדול מהם, אינו תירוץ. אנשים צריכים לדעת לשתות, גם אני. אסור לפגוע באדם אחר, תחושת הצדק שמעניקה לגיטימציה לפגיעה כזו היא אשליה.

כשהייתי נער צעיר רצתי. התכוננתי לתחרות חשובה בקיץ, למכביה. היה לי סיכוי לנצח בקבוצת בני גילי, הייתי לא רע.

בחטיבת הביניים בה למדתי הייתה כיתה טיפולית. נכנסתי לעימות טיפשי עם אחד מתלמידיה, איני זוכר על מה. אני צדקתי. אני חושב שהרביץ לי ולא נתנו לי להחזיר. אני צדקתי. ניפצתי באגרופים תמונות שהיו תלויות במסדרון שמול חדר המנהלת וברחתי, יחף, לרוץ בשבילי העפר שבפרדסים, לא רחוק מבית הספר. האדמה להטה וידעתי שאני גורם לעצמי נזק. אני צדקתי, ונגזלה ממני היכולת לנקום. רצתי עד התשה, בוכה מתסכול, לא חש בכאב. כשחזרתי לבית הספר כפות רגלי היו מכוסות שלפוחיות כוויה עמוקות. לקח להן זמן רב להחלים ואני הפסדתי את התחרות. כל הצדק הזה, כל הזעם הזה, כל מה שהביא לי הוא כאב. נקמתי בעצמי.

לפני שנים, כשאזור התעשייה בו אני גר היה פראי יותר, חזרתי הביתה ביום חמישי בלילה, שיכור וטוב לב. מכונית שרק אחד מהאורות הקדמיים שלה פעל הגיחה במעלה הרחוב. כשנכנסתי למגרש החנייה, קיצור דרך לכניסה לבניין בו אני גר, המכונית הזו, טנדר מסחרי שהיה שייך לחברת סימון כבישים שפעלה שם, ושראו שנפגע בתאונת דרכים, נכנס אחרי. מי שנהג בו לא ידע מה הוא עושה, ביצע רברס פראי במהלכו פגע בי. התעצבנתי נורא.

בתוך האוטו היו שני זוגות, שני פועלים בחברת סימון הכבישים ובנות זוגם. אחת מהן הייתה בהריון מתקדם, חודש תשיעי, והבילוי אליו יצאו הסתבך לאחר שבעלה השתכר נורא והתנגש ברכב של חברה מתחרה בצומת לא רחוק. כעת באו לנטוש את הרכב ליד העבודה, לברוח משם לפני שתבוא משטרה.

אבל זה לא עניין אותי. הטנדר פגע בי, סתם, ואני ציפיתי להתנצלות. כשלא קיבלתי אותה התעצבנתי יותר, וכדי לצאת צודק הכיתי במראת הצד של הרכב, מתכוון ללכת משם וזהו.

הנהג התנפל עלי מאחור, מפיל אותי אל הקרקע ומטיח את ראשי בבסיס בטון יצוק שנמצא שם. האגודל שלו היה בתוך פי, ויכולתי לנשוך אותו, אבל לא עשיתי את זה. נתתי לחברו להפריד, הקשבתי לתחנונים, אשתו בהריון, חודש תשיעי. לא ממש הבנתי, אז, מה זה אומר.

כשעליתי הביתה ראיתי שהגבה השמאלית שלי חתוכה לגמרי. זה לא הגיע לי. היה לי מוט ברזל, לקחתי אותו וירדתי שוב למטה. למזלי הם כבר ברחו משם, נוטשים את הטנדר הפגוע מאחור. טיפסתי על מכסה המנוע המעוקם, הנפתי את מוט הברזל וניפצתי את החלון הקדמי, בנקמה קרה ומטופשת. הרגשתי טיפש ומובס כבר בזמן אמת, לא בגלל שחטפתי מכות אלא בגלל שבכלל נכנסתי לעימות הזה. הגאווה היחידה שלי היא על כך שאחרי שהתחיל הצלחתי להימנע מלהחמירו.

הזעם הוא בעצם חולשה. הכוח שהוא נותן הוא שקרי, הוא אשליה. כוח חזק יותר קיים ונחשף באמצעות התמדה, העמקה והרגל. זה בסוף מה שלמדתי, זו המסקנה מכל העניין הזה, מזכרון כשלונותי. אני לא רוצה לריב, אני לא רוצה לכעוס, וברור לי שהצדק, שלי או של אחרים, הוא תמיד יחסי ולכן נטול ערך. ההבנה הזו עוזרת לי, וכך גם הריצה, שסתום שחרור של רגשות שאיני מצליח לעבד במלואם.

אבל לפעמים יש לי ריצות מלאות בכעס. צריך להיזהר.