קול הרעםבקיץ הזה פרסמתי כאן סדרה של רשימות, שמשתלבות לטקסט שלפניכם.
זה מסע שיטוטים היסטורי סביב שורשי הציונות, הקולוניאליזם הבריטי באפריקה ושאלות של גבריות. בחיי שהתאמצתי שיהיה מעניין.
ספר מודפס יצא בקרוב בהוצאת ׳דפוס בית׳, בלי נדר.
את רשימות היסוד, מהן הטקס בנוי (שאינן מתוקנות או ערוכות) ניתן למצוא בדף הבית של הפרויקט.
תודה לאהובתי, הקוראת הראשונה והחשובה ביותר עבורי. איזה מזל יש לי.
[חלק מסדרת רשימות בכתובים. הסבר, מפות ותוכן עניינים מתעדכן כאן]
הגדודים העבריים בפיקוד פאטרסון איבדו שלושה לוחמים בקרב. שניים עשר נוספים מתו מפצעיהם או ממחלות. אבל כיבוש ארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה עלה לבריטים במחיר כבד. יותר משניים עשר אלף בני האימפריה מתו במהלך מסע המלחמה. למעלה מעשרת אלפים בריטים, למעלה מחמש מאות אוסטרלים, למעלה משבע מאות בני היבשת ההודית. אני כותב את זה כך ולא במספרים, 12,197, כדי להשתהות עוד על גודל הקורבן. כל אחד מהמתים האלה הוא טרגדיה אישית, בזבוז של חיים. אבדות הצד השני היו נוראיות עוד יותר, והאוכלוסיה האזרחית, שגרה במקום האומלל הזה, סבלה יותר מכולם. אבל הבריטים, המנצחים, זכרו מן הסתם קודם כל את קורבנותיהם שלהם.
בתי הקברות של חללי המלחמה נועדו לשמש כמצבות הזכרון העיקריות אליה. בשנת 1917, תוך כדי המלחמה, הוקמה ועדה אימפריאלית לקברי מלחמה, שקבעה כללים מחייבים לעיצוב מצבות החללים, בתי הקברות והמונומנטים שיוצבו בהם. הכלל הראשון היה אחידות, וטיפול שווה בכל אחד מהחללים. נאסרה שליחה של גופות לקבורה חזרה למקום ממנו באו והקמת קבר אישי.
קורבנו של הפרט הוא רעיון גדול וראוי לאזכור, אבל קהילת הקורבן, השירות של מטרה משותפת, אחוות הלוחמים שאיחדה בין גברים מכל הדרגות והמעמדות – אלו ערכים נעלים יותר, אשר צריכים להיות מוזכרים בבתי הקברות בהם הם טמונים יחדיו, הנציגים של ארצם בארצות בהן שירתו.
הקברים סודרו בשורות אחידות ומסודרות, כמו גדודים ערוכים לקרב, כאשר בראש כל מצבה גולף באבן סמל היחידה בה שירת החלל ונחרטו שמו, תפקידו הצבאי, דרגתו ותאריך מותו. סמל המייצג את דתו של החלל נחרט בחלק המרכזי של המצבה, ומתחתיו היה מקום לכיתוב אישי קצר שהועבר על ידי המשפחות ועבר אישור. רוב החללים היו, כמובן, נוצרים, ומצבותיהם סומנו בצלב, אבל היו גם מצבות שסומנו בסמלים יהודים ומוסלמים. גופותיהם של ההינדים נשרפו בהתאם למסורת דתם, ושמם נחרט על מציבה משותפת.
פולחן ההקרבה התבטא בשני מונומנטים שהוצבו בבתי הקברות, אבן זיכרון גדולה, דמוית מזבח, שעליה נחרט פסוק מספר בן סירא שאותו בחר רודיארד קיפלינג, ששכל את בנו היחיד במלחמה: שמם יחיה מדור לדור (Their Name Liveth for Evermore).
כמזבח, האבן תייצג צד אחד של רעיון הקורבן, קורבן הנוער שהקריבה האימפריה, בשם המטרה הגדולה שאותה נשלח לבצע. היכן שתמצא אבן כזו, זה יהיה סימן, לבני כל הדורות, לבית קברות בריטי של המלחמה הגדולה.
אבל אבן זו לבדה לא מספיקה:
חסר בה מה שרבים (כפי הנראה רוב גדול) רוצים, אופי נוצרי מובהק; והיא לא מייצגת את הרעיון של הקורבן העצמי. עבור זה סמל הכרחי הוא הצלב; ואין לי כל ספק שמצוקה רבה תורגש אם בתי הקברות שלנו ימנעו מהכרה בעובדה כי אנו אימפריה נוצרית, ולא יוצג בהם סמל זה של הקרבה עצמית בידי מי שטמון בהם. היהודים בהכרח מעורבבים ברעיהם הנוצריים לנשק; אבל אנו מאמינים שרגשותיהם יסופקו על ידי הכללת הסמל הדתי שלהם (המשולש הכפול, או ״כוכב דוד״) בעיצוב המצבה שלהם, ושהם לא יפגעו מנוכחות הצלב בבית הקברות… במעמד גדול וחשוב אחד יש להתחשב בנפרד. ניתן להבין שבמקום בו הנתינים המוסלמים, ההינדים, ולא נוצרים אחרים טמונים (והם תמיד נקברו בנפרד), היחס לקבריהם יהיה בהתאם לאמונותיהם ומנהגיהם הדתיים, וסמל הדת שלהם יחרט מעליהם. בנקודה זו חיוני לקבל הנחייה ממי שבקי באימפריה ההודית והאפריקאית שלנו.
חרב ברזל צלבנית, משולבת בצלב גבוה, ניצבת במרכז בית הקברות הבריטי שבהר הצופים. זה אינו בית הקברות הגדול ביותר בארץ, אבל הוא המטופח והשמור שבהם. קבורים בו כאלפיים וחמש מאות חללים, והוא יפה ומעורר הוד. אין לטעות בזהותו הדתית או התרבותית. צלב שבילים גדול מחלק אותו, בראשו יש מבנה קפלה שמעליו קבוע פסל סנט ג׳ורג׳, הקדוש המגן של אנגליה, נלחם בדרקון. זאת אגדה, כמובן, כי אין דרקונים, אבל אנשים צריכים אגדות, וגיאורגוס הקדוש, יליד העיר לוד, היה כנראה דמות היסטורית של חייל רומי שהקריב עצמו בשם אמונתו הנוצרית. פסל חייל גיבור וקדוש מתאים לבית הקברות הזה, הצופה על העיר העתיקה. עשרים וארבע מצבות של חללים יהודים מקובצות בו יחדיו, בשולי אחת מהחלקות. יצא לי לבקר שם כמה פעמים, לשוטט ולתהות, בשביל מה, לעזאזל, הקריבו האנשים האלו את חייהם, למה זה טוב בכלל.
לויד ג׳ורג׳ היה ראש ממשלת בריטניה בזמן ועידת פריז, שעסקה בחלוקת השלל וגיבוש הסכמי השלום אחרי המלחמה. הוא היה מי שהציע להרצל את תכנית אוגנדה כשהיה שר מושבות. ריצ׳רד מיינרצהגן, קצין הצבא שביצע פשעי מלחמה במזרח אפריקה הבריטית והפך לקצין המודיעין של אלנבי, כתב לו כך, במכתב ששלח לו בזמן שהותו בועידה:
ועידת השלום הזו הטילה שתי ביצים – לאומיות יהודית ולאומיות ערבית; הן עלולות להתפתח לשני גוזלים מטרידים; היהודי גברי, אמיץ, מוחלט ואינטיליגנטי; הערבי מתנוון, טפשי, לא-מהוגן ומרשים רק את התמהונים המושפעים מהרומנטיקה והשתיקה של המדבר…
בית לאומי ליהודים חייב להתפתח מוקדם או מאוחר לריבונות; אני מבין שהתפתחות טבעית זאת נראית לכמה מבין חברי ממשלת הוד מלכותו. הלאומיות הערבית גם כן תתפתח לריבונות ממסופוטמיה עד מרוקו… אין אנחנו יכולים להיות ידידותיים גם ביחס ליהודים וגם לערבים. הצעתי מתבססת על ידידות עם העם אשר יש לצפות שיהיה ידיד לויאלי – היהודים: הם חייבים לנו הרבה מאוד והרי הכרת טובה היא ציון אפייני של הגזע הזה. אע״פ שעשינו הרבה למען הערבים, הם אינם יודעים את משמעותה של הכרת טובה; יתר על כן הם יהפכו התחייבות לנו; היהודים יהוו לנו רכוש… היהודי הוכיח שיש לו כושר של לוחם. הערבי הוא לוחם דל, הגם שהוא מומחה לביזה, חבלה ורצח.
זה אוסף הכללות גזעניות דוחות, הנאמר על ידי מי שבטוח בעליונותו. אני מתעב את מיינרצהגן, הפסיכופת, הרמאי והשקרן שמונצח בצומת המובילה לבית הקברות הבריטי. בין השאר בהמלצתו הבריטים בחרו צד. ההנחה שהובילה לבחירה הזו הייתה שהיהודים דומים לבריטים יותר מהערבים, מעורבבים בתוכם, כפי שהדבר מנוסח בהמלצות העיצוב של בתי הקברות הצבאיים, ושלכן גם תכונותיהם של היהודים נעלות על אלה של הערבים.
בית הקברות בירושלים נחנך רק עשור אחרי כיבוש הארץ, בשנת 1927, בנוכחות לורד אדמונד אלנבי, המצביא שפיקד על הכוחות הבריטיים. זו כבר תקופת המנדט, שלטון החסות שהוענק לאימפריה בארץ ישראל על ידי חבר הלאומים כתוצאה מועידת פריז. כתב המנדט כלל בתוכו את הצהרת בלפור, ההבטחה הבריטית מזמן המלחמה להקים בארץ ישראל בית לאומי לעם היהודי, שהפכה כאן לתוכנית פעולה. תושבי הארץ הערבים קיבלו הבטחות לשמירה על זכויותיהם, אבל לא הכרה מפורשת בלאומיותם. המנדט, בודאי בתחילתו, גייס את הדפוסים האימפריאליסטים ואת הנסיון שנצבר באימפריה כדי לעזור להגשים את השאיפות הלאומיות הבדלניות הציוניות.
ההתנגדות הערבית להגירה היהודית ולשלטון הבריטי הביאה לצמיחת הלאומיות הפלסטינית. פלסטינה/ א״י הייתה יצור כלאיים מוזר, כור מצרף שהוביל למלחמה שבסופה תקום מדינה לעם אחד, בעוד על העם השני נגזרים חיי פליטות ודיכוי. המתים שטמונים בהר הצופים לא ידעו שזה מה שיקרה. הם היו חיילים, וחיילים לפעמים מתים.
הפרק הבא כאן
F. Kenyon, How the Cemeteries Abroad Will Be Designed, London 1918, https://www.cwgc.org/media/qvylruql/the-kenyon-report.pdf
יוסף שופמן, כיכר בירושלים – על שם מי: אלנבי או מינרצהגן? מעריב, 5.1.1970, עמ׳ 13, https://www.nli.org.il/he/newspapers/mar/1970/01/05/01/page/13
רון פוקס, תולדות התכנון של בתי הקברות הבריטיים בארץ ישראל, קתדרה, גליון 79, עמ׳ 114-139
[חלק מסדרת רשימות בכתובים. הסברים, מפות ותוכן עניינים מתעדכן כאן]
ניקח הפסקה קטנה מפאטרסון. נחזור אליו עוד מעט, מבטיח . אני צריך הפוגה ממנו, מזחיחות הדעת בה הוא רואה את העולם, ומפחד שמשהו מזה ידבק בי אם לא אזהר ואתרחק לרגע.
אתמול בלילה קפצתי עם הכלבה ל׳אוגנדה׳, בר פופולארי לא רחוק ממני. זה גלגול והמשך של חנות תקליטים ובר ירושלמית מיתולוגית בעלת שם זהה. אוגנדה. זה מתנגן טוב על הלשון. אידי אמין בא מאוגנדה. לשם נחטף מטוס אל על ששוחרר באנטבה ושם נהרג יוני נתניהו. אבל היא מוכרת במיוחד ככותרת מושג הנמצא בתכנית הלימודים בהיסטוריה, כך שכל בוגר מערכת החינוך אמור לדעת אותו, ׳תוכנית אוגנדה׳.
אני כותב את הטקסט הזה במהלך חופשת הקיץ מעבודתי כמורה. בשנת הלימודים הקודמת הדרכתי תלמידים בזמן שלמדו על כך, כחלק מהמשברים שפקדו את הציונות בראשיתה. סיפור המסגרת שהוצג בפניהם ברור וידוע: הרצל הסכים, משלל סיבות, להצעה הבריטית להתיישבות יהודית באפריקה, יהודי מזרח אירופה התנגדו לכך מאחר ולא היו מוכנים לוותר על חלום השיבה לציון, הכל התפוצץ בקונגרס הציוני השישי (המכונה לכן ׳קונגרס אוגנדה׳) ומעט אחר כך הרצל שבור הלב מת.
אוגנדה מסמלת פנטזיה כושלת, מופרכת ורחוקה. מה היה קורה אם היינו מוצאים את עצמנו באוגנדה? באופן מוזר אוגנדה הוא מקום משא לב, ארץ לעולם לא מיתולוגית. לכן השם מתאים לבר בו שותים עד שיכחה.
בלימודי ההיסטוריה המקובלים ההקשר הקולוניאלי הברור מאליו של התכנית הזאת מצוין כהערת שוליים לסיפור הפנים ציוני והציוני-בריטי. יצא לי להסביר ולהבהיר לתלמידי שלמרות הכינוי, קונגרס אוגנדה התקיים בשוויצריה ולא באפריקה. באמת קשה להבין איך ומדוע 600 יהודים מתווכחים בינהם על שטח במזרח אפריקה ללא הבנה שזה ביטוי של ההגיון הקולוניאלי בשיאו: בריטניה מאמינה שזו זכותה המלאה לחלק או להחכיר אדמות בארץ שחלקה הגדול אפילו לא ממופה לגמרי, ולהגשים כך אינטרסים שונים של האימפריה. פתרון ׳הבעיה היהודית׳ הוא אינטרס אחד כזה, לא גדול במיוחד אבל מטריד.
ג׳וזף צ׳מברלין היה שר המושבות של האימפריה. הוא ערך תהליך מודרניזציה במשרד המושבות, שהתבטא באופן סימלי בהחלפת מנורות השמן שהאירו את המשרד המרכזי בלונדון לנורות חשמל. קידמה ויעילות השתלבו ברצון לחיזוק השליטה הבריטית במושבות והעמקת הניצול שלהן לטובת ארץ האם. עקב כך פרצה מחאה בדרום אפריקה, שם מושבות מתיישבים לבנים ממוצא הולנדי, הבורים, מרדו בהגמוניה הבריטית המתרחבת. זה הוביל למלחמה קשה, ארוכה ואכזרית שנקראה ׳מלחמת הבורים׳ והסתיימה בתבוסת המתיישבים הלבנים הלא בריטים. זה קרה בשנת 1902.
מעט אחר כך יצא צ׳מברלין למסע באפריקה כדי לתכנן את שיקום דרום אפריקה לאחר המלחמה וכדי להעריך את המתרחש בשאר המושבות הבריטיות. ׳הפרוטקטוראט של אפריקה המזרחית הבריטית׳ לא היה עדיין מושבה רשמית, והיה באחריות משרד החוץ הבריטי, כשלב מעבר לקראת העברתו לידי משרד המושבות שתוכננה ל-1905.
מסילת הרכבת אותה אותה עזר פאטרסון להקים הגיעה לאגם ויקטוריה כבר בשנת 1901, והשינוי שהביאה איתה רק התחיל להתברר. ניירובי, שהיתה קודם כפר קטן שניצב על אדמת ביצה, הפכה לעיר הבירה של המזרח אפריקה הבריטית, מרכז של תיירות ציד ומסחר, ושירתה גם את המתיישבים הלבנים שהחלו להגיע אל מזרח אפריקה. אבל הנוף היה עדיין פתוח, ריק לכאורה פרט לחיות וליישובים המקומיים. כנראה שהרעיון להציע להרצל, איתו נפגש בלונדון לפני שיצא לדרך, להתיישב באזור זה עלה בראשו של צ׳מברלין בזמן הנסיעה בקו הרכבת החדש. הוא היה אנטישמי הרואה ביהודים גזע נחות, אבל בשם הגשמת האינטרסים הבריטיים, ובינהם הבאת מתיישבים לאזור שהוא תפס כבלתי מנוצל כראוי, היה מוכן לשתף פעולה עם התנועה הציונית.
תנאי ההצעה הכלליים היו הענקת שטח נרחב ומתאים להתיישבות למהגרים ממזרח אירופה, כדי שיהפכו בו לחקלאים. הובטחה להם אוטונומיה בניהול עינינהם הפנימיים. ההתיישבות תמומן ע״י ׳אוצר התיישבות היהודים׳, שנקרא באנגלית ׳הקרן הקולוניאלית היהודית׳ (Jewish Colonial Trust). ההתנגדות לתכנית החלה מיד כשהוצגה, וכללה לא רק גורמים מתוך התנועה הציונית אלא גם התנגדות נרגשת של המתיישבים הבריטיים ושל רוב אנשי המנגנון האימפריאלי.
לורד דלאמר (Lord Delamere), מי שנחשב לאבי ההתיישבות הלבנה בקניה, תואר מפוקפק מאוד, היה בן אצולה וחובב ציד, שהרג המוני חיות ובמיוחד פילים לפני שהפך לנושא דגל ההגנה עליהם. הוא קיבל את אישור הכתר להתיישב בשטח גדול במרכז הארץ, והמשיך כל חייו לקיים חיים שמשלבים בין הרג חיות ותחושת בעלות על הטבע, תוך אמונה עיקשת בעליונות הלבנה ולוקאל פאטריוטיזם המערב בין אהבת הטבע המקומי לזהות בריטית אליטיסטית. כך כתב על האווירה בקרב המתיישבים הלבנים במכתב לעיתון ה׳טיימס׳:
הרגשות כאן חזקים מאוד נגד הכנסת יהודים זרים. אזור מסילת הברזל מתאים להתיישבות של בריטים. הצעת משרד החוץ [לציונים] מעניקה מרחב של 200 מילין לזרים בלתי רצויים. האם למטרה זו נסללה מסילת ברזל יקרה זו וכספים כה רבים בוזבזו על ארץ זו? אין ספק שזרם של אנשים ממעמד זה יגרום לצרות עם הילידים המתורבתים למחצה שיהיו קנאים לזכויותיהם. פירוש הדבר שיהיה צורך בכוח-אדם נוסף כדי לפקח עליהם. האם משלם המיסים הבריטי, בעליה של אפריקה המזרחית, יסכים לכך שארץ יפה ורבת-ערך זו תמסר לזרים? האם אין לנו מתיישבים מבני הגזע שלנו? הארץ מתאכלסת לאט ובביטחון על ידי מתיישבים בריטים רצויים. האנגלים כאן פונים אל דעת הקהל, בייחוד אל אלה המכירים ארץ זו, שיפעלו נגד המהלכים השירותיים שיעיבו על העתיד המזהיר של הארץ.
בחוברת פנימית שפרסם והפיץ עם נימוקים נגד ההצעה הוא מכנה את היהודים ׳אביונים׳, ׳פרזיטים׳ וגזע לבן נחות. הוא מפחד שהם יהרסו את מה שהוא וחבריו מנסים להקים, מושבה של אדונים לבנים השולטים בנחלות גדולות ומשתמשים בכוח העבודה המקומי והזול. זאת הייתה האווירה השלטת בקרב המתיישבים, שמנו אז כמה אלפים.
ההתנגדות גרמה לשינוי בשטח המיועד להתיישבות הציוני ולהרחקתו ממסילת הרכבת ומהאזורים שהמתיישבים הבריטים לטשו אליהם עיניים. הנציב הבריטי, סר צ׳ארלס אליוט, החליט להציע לתנועה הציונית חבל ארץ מרוחק ומיושב בדלילות בצפון הארץ. גם מקום זה היה בתחומי קניה של ימינו. אוגנדה רק נתנה את שמה לתוכנית, שלעולם לא כללה אותה.
ריצ׳רד מיינרצהגן (Richard Meinertzhagen) היה אז קצין זוטר בכוח הצבאי הבריטי ששמר על בטחון המתיישבים, ׳רובאי המלך האפריקאים׳ (King’s African Rifles). כקרוב משפחה, התארח בביתו של הנציב והם שוחחו על התוכנית. אליוט סיפר לו על התוכניות לפיתוח המושבה באמצעות הבאת עוד אלפי מתיישבים שיקימו חוות בהם יעבדו אפריקאים.
הערתי שהארץ שייכת לאפריקאים ושהאינטרסים שלהם קודמים לאינטרסים של זרים. הוא [אליוט] לא קיבל זאת. הוא הרבה להשתמש במילה ׳עליונות׳ בהתייחסו לתביעות של אירופאים. אמרתי שיום אחד יהיו האפריקאים מחונכים וחמושים. זה יוביל להתנקשות. אליוט סבר שיום זה כה רחוק עד שאין לו חשיבות, ושעד שיגיע כבר יהיה היסוד האירופי חזק דיו לדאוג לעצמו. אבל אני בטוח שבסוף ינצחו האפריקנים ושמדיניותו של אליוט רק תגרום צרות ואכזבה.
נראה עוד מעט כיצד תחזיותיו של מיינרצהגן מתגשמות מוקדם משחשב, ואת החלק הבלתי נתפס באכזריותו שהוא מילא בביצוע המדיניות הבריטית. האיש בעל העמדות המתקדמות לכאורה יתגלה כשטן.
התקדמות ההתיישבות היהודית הותנתה בביקור משלחת בדיקה מטעם התנועה הציונית. מותו של הרצל ושאלות מימון הוצאות הנסיעה עיכבו הקמת משלחת כזו ורק תרומה אנונימית איפשרה את יציאתה לדרך. זו הייתה חבורה קטנה ומוזרה בת שלושה אנשים בלבד. בראשה עמד קצין צבא בריטי מלנכולי, מייג׳ור א. סנט-היל גיבונס, ותחתיו פעלו פרופ׳ אלפרד קייזר, חוקר טבע שוויצרי שהתאסלם ומהנדס יהודי-רוסי צעיר בשם נחום וילבוש. מטרתם הייתה לפרסם דו״ח שיקבע אם וכיצד ניתן להגשים התיישבות יהודית בחבל הארץ המוצע. הם נפגשו בבאזל ויצאו משם לאפריקה.
ספר הזכרונות שכתב, ׳המסע לאוגאנדה׳, נפתח כך:
אוגאנדה הידועה בכל תפוצות הגולה אינה אוגאנדה האמיתית. המדובר הוא בחבל ארץ קטן ודל, שבשום אופן לא יוכל לשמש מרכז ליהדות לפי שאיפת הטריטוריאליסטים. אוגאנדה האמיתית נמצאת מערבה וצפונה מאגם ויקטוריה, והיא ארץ גדולה פי שניים מאנגליה, ארץ חקלאית פורחת ומיושבת בצפיפות… והארץ המוצעת שמה וגאס-נגישו, בקצה הצפוני-מזרחי של קניה של היום (אפריקה הבריטית המזרחית של אז), והיא חבל-ארץ בגודל של 15,000 קילומטר מרובע, שאינו רשום אפילו על מפות רגילות, ארץ ערבה חד-גונית… בלי ישובים ובלי תושבים, בלי יערות ובלי צמחייה עשירה כמו בסביבה. הרמה הזאת, המכוסה עשבי-פרא ומלאה חיות-בר, נראתה כגן-עדן רק בעיני אנגלי חובב-ציד.
וילבוש מתאר את ההכנות החטופות ליציאה לדרך, את הברכות והתקוות התלויות במשלחת. יש לו עין סקרנית ורגישה לפרטים והוא לוקח את תפקידו ברצינות רבה. כך הוא מתאר את רשמיו שלו ושל חבר המשלחת השוויצרי כאשר הרכבת מביאה אותם לניירובי:
קייזר חושב, כי השלטונות לא בדקו קודם את טיב הקרקע לפני שהחליטו לבנות, הקימו את הבירה על בנייניה הרבים בשביל פקידי הממשלה ומסילת הברזל בפעם אחת, ועתה נראה שטיב הקרקע אינו מתאים לנטיעות; הם הביאו כמויות גדולות של פח גלני ועשו הכל מפח זה, הבתים, הצריפים, הגדרות וחביות המים, הבניינים הגדולים של הרכבת והמחסנים, הכל פח גלני.
בכדי להגיע לחבל הארץ המרוחק שיועד להם היה על חברי המשלחת לנסוע לתחנה המרוחקת כ-700 ק״מ מהחוף, ומשם לצאת למסע רגלי מלווים בעשרות סבלים מקומיים. בדרך עוד פגשו במתיישב יהודי בודד, שהבהיר להם שהאיזור אינו מתאים להתיישבות המונית אלא רק לגידול בקר. היה לרשותם זמן מוגבל, כך שהם החליטו להתחלק לשלוש קבוצות, שכל אחת מהן תובל על ידי אדם לבן בודד מלווה במורי דרך משבט המסאי וקבוצת סבלים. השוטטות בערבה האפריקאית הניבה חוויות יפות:
במקום אחד ראינו עדר גדול של מאות ראש איילים ואיילות וצבאים מכל המינים, גדולים וקטנים, עם קרניים ובלי קרניים, וביניהם הרבה דישונים עם קרנייים גליליות. עמדנו להתבונן בהם, וגם הם עמדו על גבעה ממולנו, ערוכים כחיילים בשורה ואלופיהם בראשם, והתבוננו בנו, היצורים הזרים שהופיעו כאן. פתאום נפרד מהעדר עופר קטן ויפה, בקפיצות ובמרץ רב התקרב אלינו, התבונן וברח חזרה. זה היה מחזה נהדר. אך התחלנו לצעוד, פנו כולם וברחו במהירות.
רואים שהוא אוהב חיות. אני מחבב אותו. אבל הוא היה צעיר ובלתי מנוסה, כך שהמסע התארך יותר מהמתוכנן, ואספקת המזון שלקח איתו נגמרה:
…ביום 8 בפברואר, נגמר המזון. נשבה רוח חזקה כל כך, שלא היה אפשר לעמוד על הרגלים. הסבל שהחליף את הנער המשרת שלי הציע שיביא אייל, אם אתן לו את הרובה. הוא טען שהוא יודע לירות ולצוד חיות. אני ידעתי לקלוע למטרה מאקדח, אבל צייד לא הייתי ולהרוג חיות לא היה לפי רוחי. נתתי לו רובה וסבל לעזרה. הם הלכו וחזרו רק בערב עם אייל על שכמם. זה עלה לנו ביותר ממחצית 15 הכדורים שהיו לנו. הם הכריזו שלא את כל הכדורים הוציאו על הציד, אלא פגשו בדרכם קרנף וירו בו.
אדם לבן שמוותר על ציד, שנותן לאדם שחור לצוד עבורו! למה הוא עושה את זה? האם אינו מבין שבכך הוא מוותר על עליונותו? הצעד הזה חותר תחת כל מערכת יחסי הכוח שמשמרים את השליטה הלבנה. וילבוש, שמגיע מתרבות רוסית-יהודית, שהתחנך בתחנת הקמח המכנית שהפעיל אביו ושהפך לאיש תעשייה המסוגל לתכנן ולנהל מפעל גדול (הוא היה ממקימי תעשיית השמן בארץ ישראל), היה עיוור לכללים הבלתי כתובים ביחסי סאהיב ומשרתיו. הוא הניח שמי שמצהיר שהוא יודע לצוד יעשה זאת טוב יותר ממי שאין לו נסיון בכך, ולא מבין שבכך הוא יוצר היפוך תפקידים, והרובה יהפוך את המשרת לאדון. הירי המיותר בקרנף הוא ביטוי להיפוך הזה. כך המשרת מנצל את ההזדמנות לבצע מסע ציד ׳אמיתי׳, כמו של האדונים הלבנים.
כאשר חזרו לבסוף אל תחנת הרכבת, אחרי תלאות נוספות שהוכיחו כמה מיותר היה המסע מלכתחילה ואת חוסר יכולת הארגון של מפקד המשלחת, המתין לו מכתב ארוך מבני משפחתו, ובו גם תוספת מהמורה המשפחתי לעברית, שהכשיר את כל המשפחה לעלייה לארץ:
…ובו הוא מדגיש כי מצב היהודים הוא בכל רע, וכי ארץ-הגירה נחוצה להם, ולכן עלי לחקור את התנאים בלי משוא-פנים מפלגתי, לברר ולהכיר כל דבר לאמיתו, כי עיני כל ישראל צופות אלינו ומחכות לתשועה; אחריות גדולה מוטלת עלינו כלפי העם היהודי כולו, והתפקיד שלנו הוא תפקיד של חשיבות עליונה, ועלינו להיות זהירים ונאמנים למשימה ההיסטורית שהוטלה עלינו.
התרגשתי עד מאוד מהמכתבים. מה מסכן העם, המצפה לישועה מן המרכז השחור הזה. מחבל-ארץ שגם הכושים אינם רוצים בו, ומה מסכן העם, שמנהיגיו מסרו משלחת כה חשובה בידי חוקר כמו המאיור גיבנס. אבל בעצם, מה תוכל להגיד המשלחת, ומה יוכל להיות הדו״ח שלה? במקום שיש ספיקות, יכולות להיות דעות בעד ונגד; אבל במקרה הזה שלנו לא תוכלנה להיות שתי דעות, כי במקום שאין כלום אין לעשות כלום.
הדו״ח השלילי שכתב חיסל את סיכויי תכנית אוגנדה לזכות באישור הקונגרס הציוני. כאשר התכנס הקונגרס השביעי הדבר המרכזי בו עסק היה בחירת הנהגה חדשה שתוביל את התנועה במקום הרצל. התכנית נגנזה והבעיות שגרמה נפתרו מאליהן. נוסחה תודה מנומסת לממשלת בריטניה על ההצעה, אבל הייתה הסכמה גורפת שיש להתמקד בנסיון להגשים את תוכנית בזל, ושיהודים לא מתאימים לאפריקה כמו שאפריקה לא מתאימה ליהודים. קבוצה קטנה, מובלת על ידי הסופר הבריטי ישראל זנגוויל, החליטה לפרוש במחאה מהקונגרס, ולהקים תנועה חדשה, ׳ההסתדרות הטריטוריאליסטית היהודית׳, שהוסיפה לחפש אחרי מקומות התיישבות פוטנציאליים שאינם ארץ ישראל, בה הם חשבו שהסיכוי להצלחה נמוך. תנועה זו המשיכה לבדוק אפשרויות התיישבות יהודים בקנדה, אוסטרליה, ארם נהריים ואנגולה, כמו גם בבוליביה, קולומביה, ברזיל ופרגוואי, רודזיה הצפונית, נבאדה ואיידהו. הצהרת בלפור הפכה אותה ללא רלוונטית.
הצהרת בלפור התבססה על הנסיון שנצבר ועל ההנחות המוקדמות שהובילו לתכנית אוגנדה. אלו שני אירועים שונים בתכלית ובכל זאת יש בינהם קשר. אחד האנשים שמחברים בינהם הוא ריצ׳רד מיינרצהגן, הקצין הזוטר שהוזכר בתחילת הפרק, שחשב שיום אחד האפריקאים יתקוממו נגד הניצול הבריטי. שווה להתעכב על סיפורו כי הוא בלתי יאומן, וכי הוא חשוב ומושתק, מפחיד במה שהוא מגלה על תכונותיהם של בני אדם.
מיינרצהגן היה כאמור איש צבא, בן מעמד עליון חובב ציד שהתשוקה לציד חיות גדולות הובילה אותו לבקש להיות מוצב במזרח אפריקה הבריטית. הוא היה בוגר מלחמת הבורים, בה התחוללה מלחמה מטונפת שכללה לוחמת גרילה ופגיעה באזרחים. הוא היה אנטישמי מושבע על פי עדותו שלו, אבל כאשר שירת כקצין מודיעין בזמן מלחמת העולם הראשונה נוצר קשר בינו ובין אהרן אהרונסון, מקים מחתרת ניל״י. מיינרצהגן היה מי שהפעיל את המחתרת הזאת, ובעקבות כך הפך לחסיד גדול של הציונות. אחרי המלחמה, אותה סיים בדרגת קולונל המקבילה לאלוף, ובה זכה באות כבוד על שירותו המצויין, תמך וליוה את ניסוח כתב המנדט הבריטי על ארץ ישראל. הוא היה גבוה ומרשים מאוד, איש החברה הגבוהה, אקצנטרי ובעל מוניטין מפוקפק, שאהב לפזר סביבו הילה של סכנה ומסתורין. טענו שרצח את אשתו השנייה כדי שיוכל לקיים ללא הפרעה רומן מתמשך עם קרובת משפחתו הצעירה ממנו ביותר משלושים שנה, אבל לא היו הוכחות מספיקות והמשטרה העדיפה לא לחקור את גיבור המלחמה. הוא היה אורניתולוג, חוקר ציפורים מפורסם, בעל אוסף פריטים ענק מכל רחבי העולם. מין ציפור נקרא על שמו, כמו גם חדר במוזיאון הבריטי לטבע. הוא היה גדול מהחיים, אדם חד פעמי, והוא היה לא רק רוצח פסיכופת אלא גם גוזמאי ובדאי, שקרן וגנב שגרם נזק אדיר לטבע, למדע ולמדינה אותה שירת.
חשיבותו בתולדות הציונות הביאה לכל עיריית ירושלים קראה על שמו כיכר, ממוקמת בצומת בצפון-מזרח העיר, ליד כביש הכניסה לבית החולים ׳הדסה׳ ולאוניברסיטה העברית בהר הצופים. אולי השפיעה על ההחלטה גם הקרבה לבית הקברות הבריטי הצבאי הבריטי הגדול, הניצב בשיפולי ההר, בו קבורים כ-2500 חיילים שנפלו בארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה. יש בה פסל חוצות גדול, עשוי צורות גיאמטריות של ברזל ובטון, הנקרא ׳אמונה׳, ומנסה לשקף את המגוון הירושלמי של אמונות וצורות חיים. השם ׳כיכר מיינרצהגן׳ נשמע מסובך וזר, כך שכולם קוראים למקום ׳גן הפסל הלבן׳. במדינות אחרות אולי היו משנים את השם באופן רשמי אבל כאן ההיסטוריה האפלה של מיינצרהגן לא מעניינת אף אחד. הוא היה קצין בריטי וציוני בעל שם מסובך. אין סיבה להעיר שדים מרבצם ועדיף לתת לדברים הרעים להשכח מעצמם.
הוא היה חייל-צייד. בשנים הספורות בהן שירת במזרח אפריקה הבריטית תיעד ביומנו 448 חיות שצד מ-57 מינים שונים, ובינהן 19 אריות, 16 קרנפים, 7 היפופוטמים, ועוד, ועוד. במקביל היה בין הראשונים שהציעו הקמת שמורות טבע וציד, בהן יהנו החיות מהגנה מסוימת וכל הרג יאושר ויפוקח. הוא הבין שהסכנה הגדולה ביותר לחיות הייתה לא הצייד אלא העלמות השטחים הפתוחים בעקבות התפשטות החקלאות וההתיישבות האירופית. לכן הציע לשמור על שטחים נרחבים חופשיים מפיתוח.
הוא היה אכזר בצורה בלתי נתפסת כמעט. ביומנו סיפר איך פעם, בזמן חופשה, יצא לטייל מחוץ לניירובי בליוויית כלבתו האהובה בייבי. באופן יוצא דופן לא לקח איתו רובה. כשהגיע לנהר שזרם שם הבחין בלהקת בבונים והוא וכלבתו החליטו להפחיד אותם לשם הבידור. אבל הקופים לא אהבו את התכנית הזאת, ובמקום לברוח מהכלבה המסתערת עליהם תקפו אותה בתגובה וקרעו את בייבי לגזרים. מיינרצהגן, שהיה קשור מאוד לכלבתו, החליט לנקום. הוא אסף 30 אנשי צבא, וביחד, מצויידים ב-100 כדורים לאדם, הם טבחו במושבת הקופים כולה, לא משאירים אף זכר בבון בחיים. נקמה קרה, עונש חסר תכלית, צדק מוחלט שרק הוא שולט בו.
זוכרים את הדעות שלו בקשר לאפריקאים, וההבנה שלו את התנגדותם לבריטים? בשנת 1905 נשלח לכפות את העברת שבט הנאנדי ממקום מושבם לתוך שטחי שמורות שיועדו להם, בכדי לפנות את השטח עליו ישבו להתיישבות אירופית. לשם כך הוחרמו עדרי הבקר והצאן של השבט ומאות מלוחמיו נהרגו. כאשר קבע פגישה עם מנהיג השבט, קויטלל ארפ סמוי (Koitalel Arap Samoei), בכדי לדון בהפסקת אש, התייחס אליה כמו מעשה רמאות לגיטימי, והזדמנות לצייד. כפי הנראה ירה בו כאשר ניגש אליו ללחיצת יד. איש מחברי משלחת השלום לא נותר בחיים. הוא טבח בכולם באמצעות מכונת ירייה. הדיכוי שלו את ההתנגדות לשלטון היה אכזרי מדי גם במונחים בריטיים והביא לשבר ביחס השבטים לנוכחות הבריטית. הוא נשלח חזרה לבריטניה ורק ייחוסו הגן עליו מחקירה ממצה. בכל זאת המשיך להתגאות בסיפורים האלה כל חייו.
הוא נחשב לאחד מחוקרי הציפורים הגדולים בבריטניה, ומעט לפני מותו בשיבה טובה, בשנת 1969, תרם את האוסף הענק שלו למוזיאון הטבע הבריטי. אבל בשנות ה-90 הסתבר שהאוסף כלל פריטים רבים שהושגו בגניבה או רמאות. חלק מהמוצגים נגנבו מהמוזיאון אליו תרם את האוסף. בשל כך נוצרו שגיאות רבות גם במחקרים שהתבססו עליו. מינים שנחשבו נכחדים בעצם עדיין קיימים, טעויות קשות נכנסו לספרי הלימוד. הוא התגלה כשרלטן מוחלט.
איך אפשר להבין את כל זה? איך אפשר לחיות חיים שלמים של רמייה? האם היה שם משהו שהעניק לו עונג? האם זה אות לקלקול המוסרי העמוק של המעמד העליון הבריטי או שההזדמנויות שהעניקה לו השייכות למעמד הזה, בזמן ובמקום בהם פעל, גרמו לו להתנהג כך? האם חשב שמותר לו, בשם היותו גבר, צייד, לוחם, לבן, להרוג, לנצל, לשקר?
הפרק הבא כאן
תיאור ממצה של פרשת תכנית אוגנדה: משבר ״אוגנדה״ בציונות (משה יגר, דבורה ברזילי-יגר)
על התרמית הגדולה של מיינרצהאגן בספר המטורף The Meinertzhagen Mystery: The Life and Legend of a Colossal Fraud (Brian Garfield)
עוד על ציידים לבנים ושחורים במזרח אפריקה הבריטית בספר המצויין Black Poachers, White Hunters (Edward I. Steinhart)
