ארכיון תג: מורה

בעד ונגד המלחמה בסמים

לפני מספר שנים הוטל עלי, במסגרת עבודתי כמורה לקולנוע, להנחות את התלמידים בפרוייקט של עשיית סרטי פרסומת "בעד המלחמה בסמים".
לא זכור לי שהגבתי בהתלהבות יתרה. קולנוע מגויס נראה לי תמיד כדבר חסר טעם ומיותר, במיוחד במסגרת מגמת קולנוע בתיכון. לגבי, תיעול של יצירתיות לאפיקים דידקטיים מהווה סתירה.
בנוסף, היה ברור לי שהציפייה של יוזמי הפרוייקט היא לא רק לתוצאה- סרטוני פרסומת ברמה טכנית ירודה, אותם יוכלו להציג כהישג אישי, אלא גם כי במסגרת העבודה ייחשפו התלמידים לערכים פדגוגיים מסוימים, התואמים את גישת ה"בעד המלחמה בסמים". גם כאן, הסתירה הבסיסית בין רצוי למצוי הייתה ברורה וצורמת.
בית הספר בו מדובר שכן במרכז תל אביב, הכיתה עליה הוטלה המשימה הייתה י"א, והתלמידים היו ברובם המוחלט בוגרים ואינטיליגנטים. עובדות אלה לבדן די בהם בכדי להעלות את ההשערה שסמים והשימוש בהם לא היו זרים לפחות לחלק מהתלמידים.
השערה זו לא גובתה אומנם על ידי ידיעה ברורה, אך היא הספיקה בכדי לעורר שאלה- אם מי מהתלמידים השתמש, משתמש או ישתמש בסמים, הרי שהוא הופך למטרת המלחמה, האויב. האם אפשרי לאדם להלחם נגד עצמו?
גורם נוסף לפקפוקים ותהיות היה שאלת היכולת שלי להנחות פרוייקט כזה. האם עלי, כמורה, להזדהות עם הערכים וההנחות שביסודו, השונים כל כך מאלו שלי? הנחת היסוד היא שלא חייב להיות קשר מובהק בין דעותיו הפרטיות של המורה ובין אלו אותן הוא מביע בכיתה מאחר ובמקרה השני הוא פועל כמייצגה של מערכת, לה הוא מחויב לויאלית. כל זה טוב ויפה כהנחת יסוד, אולם מצאתי שהיישום הוא בעייתי יותר.
הצלחתי ללבוש את מסיכת המורה, להפעיל כוח בשם המערכת, לייצג את יתרונותיה ומגבלותיה, אולם לא יכולתי להטיף למטרה בה איני מאמין.

בקיץ שלפני כן הנחיתי סדנה יומית בנושא מניעת השימוש בסמים, בכדי להשלים פרנסה בזמן החופשה. אותן התלבטויות עלו בי גם אז, והצגתי אותן בפני האדם שארגן את הסדנה, איש חינוך ותיק וחכם.
תשובתו הייתה שמטרת הסדנאות היא העברת מידע ושבירת דעות קדומות, תוך שאיפה להיווצרות דיון אמיתי. ההנחיה פירושה עזרה בבירור דעותיהם הפרטיות של משתתפי הסדנה, כאשר עלי להיות זה שמספק את המידע ואת הסדר, הכלים ההכרחיים לצורך בירור שכזה.
קראתי את החומר שהוא חילק למנחים, מידע רפואי על השפעותיהם של הסמים השונים. טיפלתי בבורותי שלי, ניסיתי להתעלם מהשאלות המוסריות הפרטיות. זה היה מספיק, אז, אולם כאשר ניסיתי להשתמש באותם לקחים הפעם מצאתי שאין בהם די.
כי הפעם המטרה הייתה יצירה, מילה גדולה ומפחידה, ומול פחד איני יכול להסתפק בתפקוד פסיבי. עלי ליזום.

ברצוני להסיר ספקות אפשריים בדבר מידת ההתעמקות שלי בטרדות התפקיד. ההתלבטויות שתיארתי קודם לא מנעו ממני מלמהר ולקבל על עצמי את המשימה, מתוך האינסטינקט הגורם לצמית להיכנע לכל משובותיו של הפטרון.
זה בסדר, ניחמתי את עצמי, אינך לבד. כי הרי ברור לחלוטין שקמפיין ה- "מלחמה בסמים" ספוג ונוטף את הנוזל העכור הנקרא לצאת ידי חובה. הסרטים הם שמשנים. עליהם להיות חביבים, לא מתוחכמים מדי, בעלי מסרים פשטניים ובלתי אפקטיביים, כרגיל בתחום הזה. עוד כיסוי תחת, אחד מני רבים, לא הראשון ובודאי שלא האחרון.
נקבע תאריך לתחילת עבודה, תאריך אותו היטבתי להדחיק עד הערב שלפני השיעור המיועד. יהיה בסדר הוא הלך מחשבה מקובל וצפוי, המקל על החיים בכך שהוא מאפשר לחסוך בהכנות מקדימות.

באותו הלילה התכוונתי ללכת לישון מוקדם ולהשלים שעות שינה אותן איבדתי בלילות הילולה קודמים, אולם רגע לפני סגירת היום נתקפתי בגל של צדקנות טורדת שלווה, אשר הפכה את השינה לאופציה בלתי פרקטית. ירדתי אל הבאר שמתחת לבית, הזמנתי "גרנד 41" והתחלתי לחשוב.

מה הופך את "המלחמה בסמים" לכותרת כה קשה לפענוח?
החיבור בין המילה מלחמה למושגים הרחוקים ממנה ומאפיוניה כמרחק מזרח ממערב אומנם מוזר, אך הוא מתחולל תדירות.
הפעילות המהנה הזו מחייבת את קיומם של מספר גורמים, אשר החשובים שבהם הם נפגעים, אויב וצבא. אם נוציא מהמשוואה אפילו גורם אחד, נאבד את כל הכיף.
ובכן, מי הנפגעים, מי האויב, ואיפה לעזאזל הצבא?
נתחיל באויב. מי הוא כאן? האם אלו הסמים? אולי הם, האבקות, הכדורים, העשבים, אולי הם הרוע המוחלט, אולי הם האויב שיש להכחידו?
אבל תשובה זו, משום מה, נראתה לי פשוטה מדי.
ראשית, ההגדרה של מה הוא סם ומה איננו סם היא שאלה רפואית ומוסרית מסובכת למדי, שאלה המזמינה דיון מעגלי ועקר.
היכן עובר הגבול בין אויב לידיד? האם גם אלכוהול הוא סם? וניקוטין? וקפאין? באותו היום השתמשתי בכמויות נכבדות משלושתם, כך שהתקשיתי לנקוט בעמדה השוללת את החומרים הללו, ומגדירה אותי כנרקומן. נראה כי כמעט כל חומר מעורר הנאה נחשב רפואית כסם, כאשר ההגדרה המוסרית מתייחסת לתוצאות השימוש, ולא לחומר עצמו.
שנית, הדמוניזציה של אובייקט דומם עוררה בי סלידה מיידית. חומר, תרכובת כימית, אינו יכול להיות רע או טוב, אלא רק קיים. לא הסכמתי לוותר על הרציונאליות בשם ההתחסדות הממלכתית.
ליל השתייה הסתיים בשתי מסקנות-
ויתור על מושגים המגיעים מתורת הקרב והמלחמה, וזאת לפחות עד שאבין מי האויב.
התמקדות בנזקי הסמים, ולמעשה בהתמכרות, אשר נתפסה אצלי אינסטינקטיבית כאויב הקל ביותר להגדרה.

יום אחר כך, תוך התמודדות מרשימה עם הנגאובר טורדני, העברתי שיעור בנושא.
ביקשתי מהתלמידים לחשוף ולחקור את ההתמכרויות שלהם ושל סביבתם. המסקנה הייתה ברורה מאליה. כולנו מכורים, כאשר השאלה היא רק למה. עבודה, שוקולד, אהבה או סמים, מושא ההתמכרות אומנם משתנה, אך היא עצמה קיימת כמושג עצמאי. זה היה סיכום השיעור. טוב, יפה, מעניין במקצת, לחלוטין לא פרקטי. כי אם כולנו מכורים, מה מבדיל בין התמכרות טובה לרעה?
אולם גם עכשיו העדפתי להסתפק במטרת הביניים, קלושת כוונות ככל שתהיה. סוכם שאחד מהסרטים שייעשו על ידי הכיתה יהיה רצף של וידויים של אנשים שונים על התמכרויותיהם, רצף אשר יוקרן בלופ, ובו ישולבו וידויי שימוש בסמים באופן אקראי וספורדי. האמירה הבלתי ברורה הייתה כי כולנו מכורים, אולם רצוי שנתעל את ההתמכרות לכיוון הרסני כמה שפחות.
אי אפשר להסתכן ולהגדיר אמירה זו כמועילה במיוחד בתור לקח לחיים, אולם היא נשמעת מתוחכמת מספיק בכדי ליצור אשליה של טיפול מעמיק בבעיה.

את השבוע שעד השיעור הבא העברתי בשלוות נפש יחסית. העדפתי להתעלם ממה שידעתי.
ידעתי ששימוש בסמים בפני עצמו אינו בהכרח דבר שלילי.
ידעתי שלעתים שימוש כזה מוביל להתמכרות.
ידעתי שהתמכרות לסמים פירושה סכנה.
ידעתי שעל הסכנה יש להתריע.
ידעתי שהתרעה כזו לא תפגע בערכה העצמאי של הסכנה, ממנו לא יכולתי להתעלם.
כי הסכנה היא מטרת הכל, אם אין סכנה אין עניין, ואם אין עניין אין טעם.
חוץ מבמקרה של סמים, כי כאן "מתים מזה".
וזה המסר הסמוי של רוב מסעות הפרסום בנושא "המלחמה בסמים". סמים הורגים. מתים מזה.
פשוט מאוד, לא? אם מתים מזה זה רע, ואם שורדים אז לא. טיעון אפקטיבי ומשכנע.
אבל רגע, כי הרי להסתכן בצבא זה "טוב", למרות שגם סכנה זו יכולה להוביל למוות. מוות כזה הוא "מות גיבורים", מאחר והוא מתרחש כחלק מאינטרס לאומי, ודבר זה מכשיר אותו, הופך אותו ממוות "רע" ל"טוב", אולם טיעון זה בפני עצמו אינו מספק. הכרתי את תחושת הסכנה הממכרת הכרוכה בחוויה הצבאית וידעתי היטב שבאדרנלין שהיא מייצרת אין ולו מיליגרם ציוני אחד.
וסיגריות? הרי כולם יודעים שמתים מזה, זה כתוב על החפיסה שמוטלת עכשיו מולי, אזהרה, משרד הבריאות קובע כי העישון מזיק לבריאות. מתים מזה, וכולם יודעים. ובכל זאת קיים שיעור מסוים, כמעט בלתי משתנה, אשר ממשיך לעשן. יתרה מזאת, על פי תחושתי הסובייקטיבית יותר בני נוער מתחילים לעשן עכשיו מאשר בזמן בו אני הייתי נער, וזאת למרות שהמודעות לנזקי העישון רק התגברה, ומחירן עלה באופן משמעותי. נראה שלגבי אחוז מסוים מאותם מתבגרים הסכנה לא מהווה גורם מרתיע. ברור היה לי, אינסטינקטיבית, שאותם אנשים הם גם בעלי סיכוי רב יותר להשתמש ולהתמכר לסמים.
לשיעור הבא הגעתי מבולבל וטרוד, בלי שמץ של מושג מה אומר.

מתים מזה. אבל האם טיעון זה אפקטיבי? אולי עצם העלאתו מגבירה את המשיכה אל הסכנה.
כי המוות הוא אירוע מושך, חשוב, ובעיקר משמעותי בעולם שבו סף הגירוי המינימלי עולה בקצב מסחרר כל כך.
"אני מתה עליך" – "אני מת עלייך", ורק אז אהבת הנעורים מתחילה באמת לרגש. במקרה זה הסכנה אינה מבהילה, אלא מאפשרת את ההפרדה בין העיקר והתפל.
משאלת המוות היא חלק בלתי נפרד מההתבגרות של כל האנשים אותם אני מכיר, היכולים להיות מתוארים על ידי שם התואר- מעניינים. אינני מכיר ולו אדם מעניין אחד אשר המוות לא היה קיים ומושך עבורו בדיוק בשנים בהם נקבעים הרגלי ההתמכרות. הטיעון היחידי נגד ההתמכרות הוא שהיא הורגת. איפה פה ההגיון?

ועל זה מצאתי את עצמי מדבר, על חוסר ההגיון בהתייחסות לסמים כאל הבעיה ולא כאל סימפטום, על משאלת המוות הקיימת בכל אחד, מחפשת אפשרות לפרוץ, ועל הצורה בה היא מתגשמת לעתים בצורה הנסתרת של התמכרות לדברים אשר במילא כבר הוגדרו כ- "הורגים"- אהבה, צבא, סמים או סיגריות.
בודאי שזה הורג, אבל זה כל העניין. אומנם המטרה המוצהרת היא הנאה, אבל זו יכולה לנבוע מסבל. כאן כבר אין סתירה. חוויית ההתאהבות הראשונה, ההשתכרות הראשונה, ההקאה הראשונה, ההנגאובר הראשון- חוויות אלו מערבות כמעט תמיד את שני הקצוות- את הטוב ואת הרע, ואולי זה מה שהופך אותן לתחנות מעבר הכרחיות כל כך.

בצורה כזו מקודשות חוויות טריוויאליות, כמו עישון סיגריות או בליעת כדור. מעשים אלו הם צעדים מהם אין חזרה, כי לכאורה אחריהם משתנה הגדרתו של האדם, ונוספים אליו ערכים נלווים, אותו ערך מוסף שמאפשר התעלמות מפשטותו של הרגע.
המוות מושך ומסקרן, דרך נפלאה להפוך את הבנאלי למעניין, במיוחד כאשר לא חייבים ממש למות, ואפילו די נהנים בדרך.

בסוף השיעור הרגשתי קצת פחות מבולבל. יצאתי מהכיתה בכדי לעשן סיגריה ולשתות קפה. אחת מתלמידותיי, בין המוכשרות שבהן, התלוותה אלי. בפנים סמוקות היא שאלה אותי כיצד אני יכול להעביר שיעור נגד סמים בעודי לובש חולצה עליה מצויירת כתובתו של קופישופ באמסטרדם.
לא ידעתי שאני לובש דווקא את החולצה הזו, אשר ניתנה לאחותי על ידי ידיד שלה, בעליו של אותו קופישופ. התעוררתי מאוחר מדי, וחטפתי את החולצה העליונה מהערמה שעל המדף.
אבל לא הצלחתי להסביר לה את הסתירה.

הפרוייקט הושלם בהצלחה חלקית. הסרטים נעשו, והיו, כצפוי, באנאליים עד כלות, מלאי סתירות ומבולבלים כמעט כמוני.
חודשיים אחר כך, ומסיבות אחרות לגמרי, קעקעתי את המילה "חי" על כתפי השמאלית, למען יראו וייראו.