ארכיון תג: מוזיקה

הבחינה העקרונית

איך הפך תלמה ילין מתיכון מוזיקלי לתיכון לאמנויות

תיכון תלמה ילין, בית הספר שבו אני מלמד, ושאיתו אני מנהל יחסי אהבה-שנאה, נמצא במשבר עמוק. ביטויו המיידי של המשבר כספי וניהולי, אבל אי אפשר להפריד בין אלה ובין עניין ה-׳חינוך׳, אותו מושג חמקמק שאין לדעת איפה הוא קורה בכלל. קשה לי במשבר הזה. תפסתי בו צד. אני נאבק על הישרדותו של מה שאני תופס כחשוב, והוא אחר לחלוטין ממה שמאמינים בו מקבלי ההחלטות.

שמה של העמותה השולטת בבית הספר, ׳מרכז חינוכי וקהילתי לאמנויות ולמדעים ע"ש תלמה ילין׳, מעצבן אותי, כי הוא מסמן סדר עדיפויות ומגדיר זהות ששונה לגמרי מזו שאני מכיר. אני מלמד בתיכון ארצי לאמנויות, שאמנם לומדים בו מדעים, ויש בו קהילה, אבל הם לא בשורש קיומו. לימודי האמנות, לדעתי, הם הסיבה והתירוץ לקיומו של בית הספר. איני יודע מי נתן את השם ומתי בדיוק אבל משער שזה קרה בעת משבר כספי קודם שפתרונו היה כרוך בשינוי מנגנון הניהול של בית הספר. בסופו של המשבר ההוא הפך הועד המנהל של בית הספר לגוף עירוני השייך לעיריית גבעתיים. נראה שתפישתה את המוסד אותו היא מארחת שונה ואחרת משלו את עצמו. 

אני מורה לקולנוע. נקלעתי לעבודה הזאת בגיל צעיר מאוד וכמעט ללא נסיון מעשי, והיא הפכה לי למקצוע. אני חונך ומלווה תלמידים תוך כדי תהליכי עשיית סרטים ומלמד איך לעבוד וליצור. זה מאוד נחמד ואינטנסיבי, ולרוב אני מרגיש בר מזל. השכר שאני מקבל אמנם נמוך, אבל חיי מאפשרים זאת, ואני נהנה מדברים שאין בעבודות אחרות. חופשים ארוכים מאפשרים לי זמן להתעסק בדברים שאינם קשורים לבית הספר, המפגש עם התלמידים תמיד מעניין ומסעיר אותי. צוות המחלקה לקולנוע מעולה. אני עובד עם הבוס הישיר שלי, ראש המגמה, כבר למעלה מעשרים שנים, ואנחנו מסתדרים מצויין, משלימים זה את זה לא רע ודי טובים במה שאנחנו עושים. אבל בנוסף לשנינו, בשנים האחרונות התגבשה במגמה לקולנוע חבורת מורים ומורות מצויינת, חד פעמית כמעט בהרכבה וביכולתיה. המשבר הנוכחי מאיים על הצוות הזה, על קולגות שהפכו לחברים. תוכניות לימוד שנדרשו שנים של עבודה כדי לגבש הפכו פתאום שוליות. הכל נזנח בשם הכורח לקצץ בהוצאות.  

אני לא אובייקטיבי. כבר אמרתי בתחילה, אני אוהב את בית הספר הזה, למרות היותי מודע מאוד לבעיותיו. אולי זה מכיוון שאני מעורב במתרחש בו כבר זמן רב כל כך. לעולם לא תפשתי את ההוראה כעבודה שאפשר להיות מנותקים ממנה רגשית. העבודה הזאת דורשת ניתוק אחר, הכרחי, בינה ובין חיי הפרטיים, אבל עמדת המורה, לפחות עבורי, מחייבת נוכחות רגשית מלאה בכיתה ומול התלמידים. 

בית הספר אינו בית, כמו שהתלמידים והצוות אינם משפחה. אנחנו, ואני, חלק ממוסד, פועלים בתוך מסגרת עמומה של כוחות וגופים שקשה אפילו למנות את כולם. כמו הפיל שהעיוורים מנסים לתאר, בית הספר הוא ישות שחורגת מסך חלקיה. שלא כמותו, בית הספר הוא רעיון ערטילאי שמתקיים ומתבטא בשיעורים, בתוכניות לימודים, בהצגות תיאטרון, קונצרטים וסרטים. הוא קיים בזכרונות ובידע, גם הממשי וגם הסימבולי, שהוטבע במי שעבר דרכו. במובן זה הוא גם חלק ממני.

השנה ציין בית הספר 60 שנים להקמתו. או לפחות התכוון לציין, מאחר שהכל נשכח בלהט המשבר המדובר. אני נותרתי כטרחן כמעט יחיד המבקש להסתכל ולבחון את עברו ולחפש שם רמזים וסימני דרך ליציאה מהמבוך. משהו הרי גרם לבית הספר הזה לשרוד זמן רב כל כך, משהו הוביל לכך שחלק גדול מבוגריו זוכרים אותו כבעל משמעות במסלול חייהם. משהו בשילוב בין לימודי אמנות, לימודים עיוניים וחיי תיכון מצליח להיות מעניין וגם מסוכן, טוב וגם רע. נוח לי יותר להביט אחורה דווקא בגלל שזה מאפשר להתעלות מעל הקונקרטיות של הרגע. אני מחפש אחרי העקרונות שצריכים ללוות את השינוי ההכרחי שבית הספר צריך לעבור בעברו.

*

בארכיון המדינה מצאתי תיק מסמכים סרוק המוקדש ל-׳גימנסיה ע״ש תלמה ילין ע״י האקדמיה הישראלית למוזיקה ת״א׳. הוא מוקדש לשנים 1961-1969 וכולל מכתבים ומסמכים שנצברו במשרד החינוך בשנים אלה, דברים שנראה היה חשוב לשמור. מהכותרת ניתן להבין מה הייתה זהות בית הספר בשנת פתיחת תיק המסמכים: הוא גימנסיה, כלומר מוסד חינוכי על יסודי, המתיימר להעניק השכלה רחבה ברמה גבוהה לתלמידיו, הוא נקרא על שמה של מוזיקאית מפורסמת, והוא נמצא על יד, ולכן גם עובד בשיתוף פעולה מלא עם האקדמיה הישראלית למוסיקה שבתל אביב.  

עלון פרסום לבית הספר לקראת שנת הלימודים תשכ״ג, שנשמר בארכיון עיריית תל-אביב, מספר לנו כיצד בית הספר הצעיר מציג את עצמו לציבור. בדף השער שלו הכותרת העליונה מתהדרת בשם ׳גמנסיה תלמה ילין׳, אבל בכותרת המשנה יש צמצום ופירוט:

בית-הספר התיכון

במגמה מוזיקלית

היחיד

בפיקוח משרד החינוך והתרבות

כלומר לא גימנסיה אלא תיכון השואף להיות גימנסיה, המתמקד בלימודי מוסיקה, ואשר ייחודו הוא בהיותו מפוקח על ידי משרד החינוך. פנים העלון ממשיך ומשיב על תהיות אפשריות. בעמוד הראשון מופיעות השאלות הכלליות, הקשורת לזהותו, למטרותיו ולמה שהוא מעניק לתלמידיו:

בית הספר התיכון במגמה מוסיקלית הוא מוסד תיכון, אשר בתוספת לתכנית הלימודים של בי״ס תיכון רגיל, משולבים בתוכו לימודי המוסיקה. ביה״ס נמצא בפיקוח משרד החינוך והתרבות ותכניתו מאושרת ע״י המשרד.

מהי מטרת בית הספר?

בית הספר מכוון לטפח מיזוג בין השכלה כללית ובית השכלה מוסיקלית (בדרגה תיכונית), באווירה חינוכית-אמנותית, ולהקל על התלמידים מעומס עבודתם – הן בלימודים והן במוסיקה.

מהו בית-הספר?

מהן הזכויות שמקנה ביה״ס?

  • א. ביה״ס מקנה תעודת בגרות מאושרת ע״י משרד החינוך והתרבות, המאפשרת לתלמיד הרוצה בכך להמשיך בלימודיו בכל בי״ס גבוה.
  • ב. בוגר בית הספר יתקבל לאקדמיה הישראלית למוסיקה בתל-אביב.

_______

תלמידים שלמדו כבר לימודים תיאורטיים (תיאוריה, סולפג׳, הרמוניה) ואשר במסגרת בית הספר יצטיינו בלימודיהם המוסיקליים ויצליחו להגיע לרמת ידיעות מקבילה לאקדמיה – יוכלו להיכנס לאחר בחינות הבגרות לאקדמיה ב׳ (ובמקרים מיוחדים ג׳) בהתאם לרמתם האישית ובתנאי שיעמדו בבחינות מתאימות.

_______

מה בדבר שכר לימוד מדורג?

תלמידי סקר הנרשמים לגימנסיה תלמה ילין, נהנים משכר לימוד מדורג כמו בכל יתר בתי הספר התיכוניים במדינה.

בסיכום העלון, לאחר פירוט תחומי הלימודים המוסיקליים והכלליים, דרישות הקבלה והתנייתם בנגינה בכלי וביכולת מוסיקלית, מפורט עושר הפעילות המוסיקלית שכבר מתקיימת בבית הספר הצעיר. בתיאור בולטת ההפרדה בין מה שמרוכז על ידי מורי האקדמיה, הפעילות האמנותית ה-׳טהורה׳, לבין הפעילויות הבית ספריות. המוזיקה חודרת ויוצרת את האווירה בבית הספר:

נוסף לשעורים המיוחדים למקצועות המוסיקה שבמסגרת תכנית הלימודים – מתנהלת בבית הספר פעילות מוסיקלית-אמנותית ענפה ומגוונת, המתרחבת ומתפתחת משנה לשנה.

  • מקהלה נבחרת של בית הספר
  • תזמורת תלמידים (במסגרת האקדמיה)
  • מוסיקה קאמרית (ע״י מורי האקדמיה)
  • מסיבות מוסיקליות
  • שעות חינוך מוקדשות לנושאי מוסיקה ואמנות
  • קונצרטים של תלמידים
  • לימוד פסנתר-צדדי לתלמידי כלי מיתר ונשיפה
  • עבודות בית מיוחדות בנושאים מוסיקליים
  • מגע חינוכי עם המורים לנגינה
  • נגינת תלמידים במסגרת כיתתית
  • ביקורים קיבוציים במפעלי מוסיקה ואמנות

וכן מפעל יחיד במינו בארץ

  • הופעת תלמידינו בנגינה בקונצרטים מאורגנים לתלמידי בתי הספר בתל-אביב ובסביבה הקרובה

אבל בבית הספר לא מסתפקים בכך. יש להם שאיפות גדולות:

לקראת השנה הבאה תורחב מסגרת הפעילות המוסיקלית-האמנותית באפיקים מגוונים, כלפי פנים וכלפי חוץ:

  • שידורים מוסיקליים יומיומיים ברמקולים לכיתות
  • חוגים להשתלמות חופשית בכל שטחי המוסיקה והאמנות
  • מועדון מוסיקלי-אמנותי בערבים לתלמידינו ולאורחיהם
  • תחרויות מוסיקליות בלווית פרסים
  • שידורים מיחודים ברדיו של תלמידינו (נגינה, מקהלה)
  • עתון תלמידים בעל אופי מוסיקלי-אמנותי

קהל היעד של בית הספר הוא מי שרואים במוסיקה מקצוע עתידי וגם חובבנים החפצים בהשכלה רחבה, כפי שמבהירה פסקת הסיום של העלון. שוב מודגש כאן, שיהיה ברור לגמרי, ייחודו של בית הספר וזיקתו לשני המוסדות, האקדמיה למוסיקה ומשרד החינוך:

תלמידים שוחרי אמנות, הלומדים נגינה – 

  • המוצאים את סיפוקם הנפשי בעולם האמנות
  • הרואים את עתידם בתחום המוסיקה
  • הרוצים למזג השכלה כללית והשכלה מוסיקלית
  • המשתוקקים למנוע את הקשיים שבלימוד מפוצל בשני מוסדות נבדלים (בי״ס תיכון וקונסרבטיון)
  • המבקשים את האווירה האמנותית-המוסיקלית
  • המתכוננים לעשות במוסיקה למעשה (כמגנים, כמורים וכדומה) 

או

  • המעוניינים בכלל להשתלם בהבנת המוסיקה דרככם היא

בית-ספר תיכון במגמה מוסיקלית

(תעודת בגרות מלאה, עם תעודה לאקדמיה)

גמנסיה תלמה ילין

ליד האקדמיה הישראלית למוסיקה, תל-אביב

היא בית-הספר התיכון היחיד בפיקוח משרד החינוך המקנה תעודת בגרות מוכרת, שהמוסיקה כלולה בה!

מי שכפי הנראה כתב וניסח את העלון הזה היה מרדכי קשתן, מנהל בית הספר. קשתן היה עתיר כשרונות ובעל חוש לשפה ולדרמה. בצעירותו עבד ברדיו המנדטורי, שם הגיש פינות ותסכיתים, ביניהם חידונים מוסיקליים שהסתמכו על יכולת הנגינה שלו במפוחית. הוא אף הגיש והדריך תוכנית רדיו שנערכה על ידי בני נוער. לאחר מכן הפך למורה לעברית ולעורך בעיתונות, ובמיוחד של עיתוני ילדים ונוער. הוא היה העורך הראשון והמייסד של שבועון הילדים החשוב ׳הארץ שלנו׳, ולמרות שפרש מעמדת העורך לאחר זמן קצר, כפי הנראה בעקבות מחלוקת על תנאי העסקתו, היה לו חלק מרכזי בקביעת אופיו. מעניין שקהל היעד של העיתון הזה, ילדי הבורגנות, שבאים בעיקר מהשכבה ה-׳אזרחית׳ בעם, חופף במידה רבה את קהל התלמידים של תלמה ילין. קשתן, שבמקביל לעבודתו בבית הספר יזם הקמת איגוד מורים לעברית בבתי הספר העל-יסודיים, כתב ופרסם ספרי לימוד לעברית ולחיבור. מחזה שכתב, בשם  ׳בעיה אישית׳, שעסק ב-׳בעייתו של צעיר, אשר בתקופת מלחמת השחרור חייב לברור בין התנדבות לצבא ושליחות חינוכית׳, זכה בפרס בשנת 1964. הוא היה רהוט ורחב אופקים, ודמותו משמעותית מאוד בהתוויית דרכו של בית הספר.

הוא היה מנהלו השני של בית הספר, ומונה לתפקיד לאחר שיצחק אורנשטיין, המנהל הראשון, ששימש בתפקיד פחות משנה, פרש והקים מוסד חינוכי מתחרה לתלמה ילין, ׳בית הספר לאמנויות רננים׳. על סיפור זה אולי ארחיב בהזדמנות אחרת. שתי היוזמות החינוכיות הללו, שני המוסדות, תלמה ילין ורננים, היו מהפכניים במונחי הזמן. אמנות וחינוך נחשבו לשני תחומים נפרדים, שיש להגביל את המפגש בינהם לשיעורים ייעודיים. תפקיד החינוך נתפס כיצירת תודעה לאומית והכשרת הנוער לחיי עבודה. הלגיטמציה להקמת בתי ספר תיכוניים לאמנויות הייתה הקלה בעומס על מי שלא הייתה לו ברירה אלא לעסוק באמנות, ובראשם מוסיקאים  צעירים, החייבים להשקיע זמן רב בלימודי נגינה ותיאוריה של המוסיקה במקביל ללימודים הרגילים.

עדן פרטוש, ממייסדי בית הספר

תלמה ילין נוסד כתוצאה מפעילותו של אדם מרשים ומשמעותי נוסף, ד״ר עדן פרטוש, מנהל האקדמיה למוסיקה, מוזיקאי מבצע, מלחין, מורה נערץ למוזיקה והחתן הראשון של פרס ישראל למוזיקה. הוא הכיר את החיים הקשים והבודדים של בני נוער השואפים להפוך למוזיקאים מקצועיים וביקש להקל עליהם, כמו גם להרחיב את בסיס המוסד האקדמי שהוביל על ידי יצירת בית ספר שיהיה גם מעין מכינה לקבלה אליו. השידוך בינו לבין אורנשטיין, בעל הנפש החופשייה והחיבה לתרבות פופולרית, לא עלה יפה. קשתן הקפדן והסדור התאים יותר לתפקיד. שניהם, קשתן ופרטוש, חלקו את מנייות היסוד של בית הספר, שנוהל כחברה פרטית בבעלות משותפת. עבור פרטוש זה היה חלק שולי מתוך פעילות מוזיקלית ענפה, עד כדי כך שאינו מוזכר כלל בביוגרפיה המקיפה שכתב עליו חוקר המוזיקה אבנר בהט. עבור קשתן זו היתה פסגה מקצועית. הוא הבין את החשיבות של ההכרה והתמיכה הממסדית בבית הספר והשקיע בכך מאמצים רבים. במכתב למנכ״ל משרד החינוך הוא מתאר בקצרה את אופיו המתגבש של בית הספר הצעיר ואת הצורך שהוא ממלא אצל תלמידיו:

[מכתב מתאריך 24.12.1961]

נסיון מספר השנים בעבודתו של בית הספר כבר מתחיל להצביע על הערכים וההישגים המיוחדים לו – באווירתו הספציפית, בערכים החינוכיים הסגוליים שלו, בפתרון מועקת הזמן של תלמידים הרוצים לרכוש השכלה כללית יחד עם, ותוך כדי, התמסרותם לעולם המוסיקה, ובמיוחד – בשבירת המתח שבהתרוצצות בין שני עולמות אלו.

על עובדה זו במיוחד מצביעים ההורים, כפי שניסח זאת נציגם בסימפוזיון שערכנו זה לא כבר על דרכה של המגמה המוסיקלית: ״בנינו זקפו את קומתם. הם נעשו רגועים״.

קשתן מנסה להפוך את התיכון לגימנסיה שש שנתית, אבל לא מצליח לקבל לכך את אישור עיריית תל אביב או את תקציבי משרד החינוך. אך בית הספר זוכה להערכה, העירייה בונה עבורו מבנה חדש ביד אליהו, והוא מקבל את חסותו של יהודי מנוחין, הכנר המפורסם. זה: 

… תרם לבית-הספר מערכת של כלי-הקשה, ביניהם תופים, מצילתיים וקסילופונים.

… בדבריו אמר מנוחין: זה רגע גדול בשבילכם ובשבילי עוד יותר. זה זמן רב אני חושב על עידודו של החוש המוסיקלי המפותח, שאותו הראה העם היהודי במשך דורות. קיוויתי, שכאן בישראל תגדל ותתרחב ההשראה שהיתה לנגנים יהודים בחו״ל.

מנוחין קושר כאן בין לימודי המוזיקה לבין המטרות הלאומיות. חשיבות תמיכתו אינה חומרית, אלא בלגיטימציה הנוספת ובפרסום שהוא מעניק לבית הספר. אבל בכך אין די. בית הספר מומן ברובו על ידי שכר הלימוד ששילמו ההורים ותשלומים שהעבירה לו עיריית תל אביב והרשויות השונות מהם באו התלמידים. בתיק המסמכים שבארכיון המדינה מופיעים מספר מכתבי תחינה של הורים להנחה או השתתפות בשכר הלימוד. בארכיון עיריית תל אביב נשמר דו״ח של מחלקת הגזברות העירונית, הבוחן בפירוט את תקציב בית הספר ומגיע למסקנה כי הוא גרעוני, וכי העיריה תאלץ לממן גרעון זה, שצפוי להתרחב עוד. מתוך 153 תלמידי בית הספר בשנת הלימודים תשכ״ה רק 61 באים מתל-אביב והיתר בעיקר מרמת-גן, חולון, גבעתיים ופתח תקווה. לאור זאת קובע הדו״ח כי:

  1. לדעתנו לא צריכה העיריה ליטול על עצמה החזקת בי״ס תיכון מוסיקלי שבו למעלה ממחצית התלמידים אינם בני תל-אביב. רצוי יותר שהגוף ימשיך להתנהל כגוף עצמאי.
  2. באופן אלטרנטיבי יש להקים אגוד ערים שיהיה מורכב מהרשויות תל-אביב, רמת-גן, גבעתיים ופתח-תקוה.

המתח בין מיקומו של בית הספר וזהותו העירונית לבין היותו מוסד הפתוח להרשמה לכל, ממשיך ללוות את בית הספר גם במשבר הנוכחי. עיריית גבעתיים ורן קוניק בראשה טוענים לחוסר צדק בכך שהעיר נאלצת לממן תלמידים שאינם תושביה. וכמו היום, גם אז, המתח בין ההוצאות המרובות הנובעות, בראש ובראשונה, מכוונות טובות ומנסיון אמיתי ליצור חינוך איכותי לבין ההכנסות המוגבלות הביא ליצירת הגרעון שהתפתח למשבר קשה. קשתן מצטדק ומסביר במכתב שהוא מפנה ליו״ר ארגון המורים התיכוניים, בעניין חוב שבגינו מאיים הארגון להשבית את בית הספר:

[מכתב מתאריך 28/6/1966]

אנו יודעים על חובנו, ואנו מחפשים כל הזמן דרכים לסילוקו, לפחות תחילה באופן חלקי.

אך עלי להדגיש לפניכם, כי מצבו הכספי של ביה״ס תלמה ילין הוא חמור, כשהמוסד נושא בחובות מצטברים של עשרות אלפי ל״י. ואינני יודע אם אמנם נוכל למצוא דרך לסלוק החוב כבר בימים הקרובים.

אין בית-ספרנו לא מוסד עסקי ולא מוסד נתמך, לצערנו הרב. הוא בנוי כולו על הכנסות משכר לימוד, ובמוסד קטן וסלקטיבי כשלנו (לומדים בו רק תלמידים מנגנים שעמדו בבחינה ברמה נדרשת) אין זה פשוט לכסות את ההוצאות. 

הדרך היחידה לצאת מהמשבר היא על ידי שינוי והרחבה של בית הספר. קשתן פונה למנכ״ל משרד החינוך במכתב מנוסח לעילא, בבקשה לדיון ולהתייעצות שהיא למעשה קריאה לעזרה:

[מכתב מתאריך 30.9.66]

אדוני המכובד,

בדעתנו את התעניינותך בדרכו המיוחדת של בית-ספרנו ואת יחסך לבעיותיו ולהישגיו – מבקשים אנו לשתפך, בדיון ובעצה, על המשך דרכו ועל עתידו.

בתשכ״ו הגענו לחמישה מחזורי בוגרים, והרי זו תחנה נכבדה בשבילנו ל״חשבון נפש״.

המכתב מחולק לארבע סעיפים שהראשון בהם מונה את הישגי בית הספר:

א. הישגים ראשונים

  1. בהישגי לימודים הגענו לרמה ראויה (הכרה במוסד נתנה כבר בתשכ״ה). הצלחנו ליצור לנו מעמד של בי״ס עיוני רציני.
  2. הישג מיוחד שלנו הוא בתחום החינוכי-חברתי. גיבשנו רוח, אוירה חינוכית, והגענו להישגים רציניים, חלקם אף יחידים בארץ (כגון בחינות ללא השגחה בכל הכיתות ובכל המקצועות, משמעת עצמית של התלמידים ע״י מוסדותיהם ונציגיהם, ״שעת התלמיד״ – במקביל ל״שעת המחנך״, תקנון חינוכי מיוחד, עבודת-בית במערכת מתוכננת, ועוד).
  3. בתחום המוסיקלי התקרבנו לפתרון הדילמה החמורה של התלמידים: תיאום ואיזון בין נגינה ללימודים. אנו מפקחים על נגינתם האישית של התלמידים; גבשנו תכנית יסוד של לימודי המגמה המוסיקלית, שנתקבלה ע״י המשרד (מחייבת את יתר המגמות המוסיקליות בארץ), פיתחנו חיים מוסיקליים ערים ביותר ובכלל זה: תזמורת סימפונית של התלמידים, צוותות קאמריים המביאים את המוסיקה לבתה״ס היסודיים בתל-אביב ובפרבריה (עשרות קונצרטים בשנה!), ועוד.

כבר בשלב זה, שבע שנים אחרי היווסדו, יש לבית הספר תפישה עצמית מגובשת. הוא רואה עצמו כמוסד איכותי, המטפח וגאה במוסריות ועצמאות תלמידיו, ולו תפישות חינוכיות מתקדמות ואליטיסטיות. בית הספר מאפשר לתלמידיו, באמצעות מגוון פתרונות אישיים המשולבים בפיקוח הדוק, לשלב בין שאיפותיהם הלימודיות לצרכי לימודיהם. את המחוייבות החברתית שלו הוא מגשים באמצעות הבאת המוזיקה אל העם. זו תפישה בטוחה בעצמה עד כדי התנשאות.

ב. הכרח בהתרחבות ובהתגוונות

עם כל זאת ברור, שבית-הספר איננו יכול להישאר במתכונתו ובמימדיו:

  1. מצינו כמעט את מלוא הפוטנציאל הגלום במגמה המוסיקלית, – והכרח להתפתח עוד.
  2. מימדנו הקטנים מצמצמים בהכרח הן את האפשרויות והן את הרמה (כמות היא איכות!).
  3. במוסד קטן קשה להרכיב חבר מורים יציב ומעולה. כל המורים הם חלקיים, ובמשרות קטנות. אין קביעות בעבודתם וחסר להם במדה רבה המרחב.
  4. גם מבחינה משקית-תקציבית בי״ס קטן הוא בעייה חמורה, שכן כל הפונקציות שלו, ובכלל זה מנגנון וציוד, חייבות להתבצע במלואן – בפרופורציות יקרות מאד.

יש כאן התייחסות מעניינת למורים. רווחתם הכרחית בכדי לשמור אותם בצוות. זוהי מסקנה המבוססת על נסיון. צוות מורים יציב ומעולה הכרחי כדי לשמור על הרמה הגבוהה שבית הספר שואף אליה, ולכן הוא חייב לגדול. הגירעון התקציבי אינו מוזכר מפורשות במכתב, מאחר והפתרון שלו הוא תוצר של תהליכים הכרחיים גם ללא קשר אליו.

סיבות אלו ורבות אחרות מביאות אותנו להכרה בהכרח דחוף של התפתחות המוסד בכמה כיוונים.

ג. תכניות להתפתחות

  1. לאחר שביססנו את המגמה המוסיקלית – אנו מתכוונים לפתח מגמות אמנותיות נוספות כגון תיאטרון, מחול, יצירה ספרותית – (CREATIVE WRITING)
  2. אנו משוכנעים שהכרח להרחיב את בית-ספרנו לתיכון שש-שנתי.
  3. יש מקום לחשוב על מסלולים מקצועיים מתאימים במסגרת בית-הספר.
  4. כדי למשוך גם תלמידים לא-הומניסיטים טובים – אנו סבורים שחשוב לפתוח מגמה מוסיקלית-ריאליסטית (שתשנה גם את הפרופורציה הבלתי מאוזנת בין בנים לבנות).

מגמות האמנות הנוספות, הנמנות פה כלאחר יד, אמורות לשרת את מטרות העל של המוסד, גדילה והתבססות, תוך המשך קיום המגמה המוזיקלית. חלק זה של המסמך שטחי וכללי מאוד, אולי במתכוון. לא כן הסעיף האחרון, הקונקרטי והביצועי מאוד, וקשור במערכת היחסים בין בית הספר ובין עיריית תל אביב:

ד. הפיכת בית הספר לעירוני

הגענו מכבר למסקנה, שעתידו של בית-הספר מבחינת הרחבתו, פיתוחו, ואף עצם קיומו – יובטח בכל המובנים רק אם הוא יהיה לעירוני. המגע עם העיריה הגיע לשלב מתקדם, ובנקודה זו יש לקבל החלטות מכריעות.

בשלב זה בחייו של בית-הספר, אנו מבקשים אפוא, כאמור, את שיתופך בדיון ובעצה בשאלות חשובות אלו לעתידנו.

ואכן, בהמשך שנת לימודים זו הפך תלמה ילין למוסד עירוני. כתוצאה מכך יכלה העיריה לכפות עליו מהלך שישנה לחלוטין את אופיו. לקראת סוף השנה קלט תלמה ילין את רוב תלמידי בית הספר רננים, שנסגר במפתיע לאחר שנקלע גם הוא למשבר כספי קשה. רננים פנה לקהל יעד רחב יותר של שוחרי אמנות ולא רק למי ששואפים להפוך למוזיקאים מיקצועיים. פרט למגמת מוסיקה פעלו בו מגמות תיאטרון, אמנות פלסטית ומחול. קהל התלמידים בתלמה ילין השתנה והתגוון מייד, באופן בלתי צפוי או מתוכנן. זו הייתה מעין חתונה כפויה שנערכה בחופזה. קשתן טען כי מספר תלמידי בית הספר ומוריו הוכפל, וכי ארגונו מחדש של בית הספר היה עבורו טרדה רבה.

כך שבית הספר נאלץ לגבש ולאשר תוכנית לימודים למגמות החדשות בעת שאלה כבר פעלו במסגרתו. במכתב למשנה למנכ״ל משרד החינוך מסכם קשתן את מסקנותיו, ומנסח בתחילתו כתב סנגוריה על לימודי האמנות לנוער. כאן הוא מכיר ומנסה לשכנע במה שנראה היום ברור מאליו, כי בין לימודי אמנות ולימודים כלליים יכולה וצריכה להתקיים סינרגיה:

[מכתב מתאריך 30.4.1968]

הצעת תכניות למגמות ציור ודראמה בבית-ספרנו

בעקבות המגע המוקדם בע״פ – אתכבד בזה להעביר אל כב׳ את פרטי הצעתנו באשר למבנה ולתכניות בחינות בגרות במגמות המוצעות.

הצעתנו מבוססת על נסיוננו והישגינו משך תשע שנים של קיום המגמה המוסיקלית.

בתקופה זו נוכחנו לדעת כי:

  1. קיום לימודי אמנות איננו פוגע בהשכלה התיכונית הכללית למרות שינויים חלקיים בהרכב המקצועות ובאופיים.
  2. ולהיפך – התלמידים השיגו אחוז יחסי גבוה של תוצאות חיוביות בבחינות הבגרות. אחוז גבוה של בוגרינו לומד באוניברסיטאות – וכבר יש מורים תיכוניים (לאנגלית ולספרות) מבוגרינו.
  3. שלוב למודי המגמה האמנותית עם לימודים כלליים הוכיח את עצמו גם מבחינה פסיכולוגית-חברתית. האווירה הספציפית, המשמעת, הנתונים החינוכיים המיוחדים.
  4. עליה בהישגים האמנותיים ובלימודים באקדמיה. בוגרינו מגיעים לאקדמיה ברמה מוסיקלית (מעשית ותיאורטית) גבוהה ביותר והם מהמצטיינים באקדמיה.

קשתן קובע כי בית הספר הצליח לעמוד במטרות שהציב לעצמו בתחילת דרכו, וכי שני סוגי של תלמידיו, מי שהאמנות הופכת לו למקצוע ומי שעבורו היא רק תחביב ותשוקה, יוצאים נשכרים מהלימודים בו. כעת יש להרחיב זאת גם לתחומים אחרים פרט למוזיקה. תוך כדי כך הוא מתאר את האופי ואת הצורך שממלאת האמנות, ולא רק המוזיקה, עבור תלמידיו. בכך הוא מסתמך, כפי הנראה, על מה שלמד מתלמידי ומורי רננים, שהפכו לתלמידיו ומוריו.

הבחינה העקרונית

נקודת המוצא המרכזית שעליה מבוססת הצעתנו היא, שהפיכת תחום אמנותי למגמה במסגרת הלימודים התיכוניים מעניקה לתלמידים לא הכשרה מקצועית – אלא דווקא השכלה מעמיקה יותר ואופקים רחבים יותר.

העובדה שהתלמיד בעל הנטיות והדחפים האמנותיים מוצא את פורקנו האמנותי במסגרת הלימודים הכלליים שלו ובצורה שיטתית ממושמעת – מעניקה לו את השלווה הפנימית ומעוררת בו את הנכונות הנפשית להתמסרות רצינית גם ללימודים הכלליים.

כמעט הייתי מגדיר זאת כתהליך של שחרור מתחים פסיכולוגיים והבראה נפשית של תלמידים רגישים, המוטרדים על-ידי צורך ההתבטאות האמנותית שלהם.

מבחינה זו אין הבדל מהותי בין תחומי האמנות השונים. דחף המוסיקה איננו חזק מדחף התיאטרון, וצורך ההתבטאות בציור איננו נופל מזה של הדראמה.

ואין זה כלל שאלה של תוספת מגמות במובנן הדידקטי-המקצועי המקובל. במהותן הפנימית כל המגמות האלו הן ביסודן הומניסטיות. ובהבדלה הפנימית ביניהן וכן בינן לבין מגמה הומניסטית פורמאלית, היא בעיקרה באיזון שונה של המקצועות, תוך קומפונסציה פנימית.  

זה סעיף יפה, ואני מוכן לחתום עליו ולאמצו גם היום, כאני מאמין שצריך להשאר בבסיסו של בית הספר. 

תוכנית הלימודים הכללית במגמות החדשות, שעתידות לשנות לגמרי את אופיו של בית הספר, המופיעה אחר כך, ותוכניות הלימודים המפורטות לשתי המגמות, האירופוצנטריות והמקיפות, שהוגשו שלושה חודשים מאוחר יותר, מסתמכות על עקרונות אלה: אמנות היא צורת ביטוי הומניסטית, והדחף אליה צריך ויכול לשמש להרחבת אופקים ולאו דווקא להכשרה מקצועית. יש לי ביקורת על תוכניות הלימודים הללו, על הנחרצות והפירוט המוגזם שלהן, על כך שאז, כמו גם היום, חסרה בהן התייחסות לשאלת המחוייבות וההקשרים החברתיים של האמנות והחינוך ולצורך לפרוץ את גבולות האליטה וקהל היעד הצפוי של בית הספר. הן דורשות מהתלמידים מחוייבות טוטאלית ולא שמות מספיק סייגים לקשר המסוכן בין תלמידים למורים. מטריד אותי מה הערך החברתי של לימודי האמנות ומה המחיר, האישי והחברתי, של האליטיזם, השאיפה למצויינות אידיבידואלית והתחרותיות שבית הספר מטפח, מהיווסדו ועד ימינו.

היה צריך להתמודד עם שאלות אלו כבר אז, אך הן נותרו פתוחות.

*

מנהל טוב נמדד בין היתר ביכולתיו לגייס צוות שידע להגשים את המדיניות שהוא מתווה ולהמשיך את דרכו. במובן זה אחד מהשגיו הגדולים של מרדכי קשתן היה צירופו של יצחק נתן לצוות, כבר בשנת 1966, כשהיה מורה צעיר בן 22. הוא הפך למנהל תלמה ילין בשנת 1979, וניהל אותו ביד רמה משך 23 שנים. בראיון שהעניק לעיתון ׳מקור ראשון׳ לאחר חשיפת פרשת ההתעללות המינית של מנחם נבנהויז בתלמידיו והתאבדותו של בועז ארד לאחר שנתגלה שקיים יחסים עם תלמידתו, ניכר שהוא רואה עצמו כממשיך דרך ולא כחדשן. ניהולו של ׳מר נתן׳ את בית הספר היה קפדני, לעיתים עד הגזמה. הוא מילא את התפקיד תוך מסירות, כבוד, והערכה אמיתית לתלמידיו ולמוריו. זהותו, והיותו דתי ושמרן, לא הפריעה, ואולי אף סייעה לו במידת מה. הוא לא היה חלק מתוך קהל היעד של בית הספר אלא אחר. זה העניק לו כח. הסמכותיות שלו התאימה לתלמה ילין בתקופת המעבר מתל אביב וההתבססות בגבעתיים, אבל בחסותה אירעו דברים נוראים, ונחצו גבולות חוקיים ומוסריים. הוא זה שקיבל אותי לעבודה, וראיון הקבלה הזה זכור לי כמעמיק ומענג. הרגשתי שהוא, ומזמן הצטרפותי לבית הספר גם אני, חלק ממקום בעל מסורת והיסטוריה שבה רבדים רבים. 

אולי, אם ירצה השם, אם יסתדרו הכוכבים, אם נצליח ללמוד בעזרת העבר את שעלינו לנסות לעשות בעתיד, בית הספר ישתנה, וישרוד, ויהפוך לטוב ומייטיב יותר, או אולי לרע ומסוכן פחות. משבר הוא הזדמנות, אומרים כולם, ואני מקווה שהם צודקים. 

במקון סרטון ויראלי

הייתי רוצה לצלם סרטון ולהעלות אותו לפייסבוק. ויראלי, בטח שויראלי. יש לי את ההתחלה, הרעיון הכללי. זה מבוסס על השיר הבריטי הזה, נגד תאצ׳ר, ארקוד על קברך. במקום זה אני אשיר ואשמח כשתמות, לנתניהו, כמובן. זה מסתדר מעולה עם הלחן. איי וויל דאנס און יור גרייב מיסיס תאצ׳ר הופך בקלות לאשמח כשתמות נתניהו. יש לי אפילו חלק מהבית, את הרצון לחיות ביחד הפכת לשנאת חינם, אולי משהו דומה, מה זה משנה בכלל.

כן, הייתי רוצה לעשות דבר חצוף כזה, להראות לעולם את סלידתי מהאיש הדפוק, העלוב, הרדוף, המסוכן הזה. והייתי רוצה לקבל בתגובה איומים ברצח, האשמות בבגידה, קריאות להוקעה ולחקירה, זלזול. הייתי רוצה שיגידו שזה עובר את הגבול, שיש פרובוקציות שאינן לגיטימיות, שמישהו עוד עלול לקחת את הטמטום הזה ברצינות. זה היה גורם לי להרגיש כאילו מישהו לוקח אותי ברצינות. כאילו יש לי, למחשבותי ולדעותי, השפעה כלשהי.

כולם כל כך יודעים, כל כך מנוסחים, כל כך דעתניים. הצהרות גדולות, הרבה ביטחון עצמי. מילים, דימויים, הבל פה, נקישות מקלדת. שנאה וביקורת שמולידים שנאה וביקורת, התנשאות, מה שהם לא מבינים זה, מי שלא אני טועה, אין לי הבנה לאנשים כאלה. אני והבלבול המתפתל שלי לא עומדים ברף הנחרצות הנדרש כדי לומר משהו בעל משמעות והד. הדיבור נאלם. נותר רק להנהן במרץ או, להבדיל, לצקצק בבוז, להריע או להוקיע.

אין נתניהו. יש בובות שלו, אשר חלקן מופעלות בחסות האדם שחושב שהוא נתניהו וחלקן משמשות את טקסי הוודו העונתיים. לא באמת אשמח כשימות כי איני כזה. אהיה אדיש. אכבד גם את הצוהלים וגם את המתאבלים. חשיבות מותו תהיה רק סימלית, פחותה בהרבה מכל מה שמשפיע באמת על החיים עצמם.

אנושיות, חיבה ונכונות לסייע לחלש ולאחר ממך, הנאות פשוטות שכמה שפחות סבל כרוך בהן. רצון להבין ולדעת עוד. אין לי פתרון אחר לשאלות החיים הגדולות. את השנאה והזעם אנסה לשכח ולמתן. כנראה שכבר לא אהיה ויראלי.

זכרונות מהעשור האבוד שלי

לפני זמן מה פנה אלי עידו שמי בבקשה שאכתוב תיאור קצר של ה'דבש׳, לצורך ספר אמן שהוא מוציא. זה החמיא לי נורא אבל, אולי כצפוי, לא הצלחתי לעמוד במטלה תוך פרק זמן ראוי. יצא שתוך כדי המחשבות שליוו את תהליך ההתחמקות מהמשימה שלקחתי על עצמי הבנתי כמה הבר הזה, וכמה התקופה ההיא היו משמעותיים עבורי.

בדיוק חזרתי מאמסטרדם. הייתי שם חודשיים וקצת, מנסה חצי ברצינות חיים בארץ זרה, כותב, לראשונה לשם הכתיבה ולא כהכנה לסרט שאולי אביים, מבצע שליחויות ומטלות קטנות עבור אבי שחי שם וניהל מלון קטן ומצ׳וקמק וחנות תכשיטים, מתרגל זוגיות עם אישה צעירה ויפה שהיכרתי בביקור קודם.

שמה היה ח׳. היא הייתה בת גילי בערך, זעירה אך לא שברירית, יפה מאוד, שבדית, והיא עבדה אצל אבא שלי, שלימד אותה להיות צורפת בתמורה להשתלטות מוחלטת על חייה. אני לא זוכר מתי הבנתי שלה ולו היה רומן קצר, שהסתיים עוד לפני שהכרתי אותה, אבל ביום שבו סיפרתי לו עלי ועליה, בחנות הספרים שבדרך לשוק הפשפשים, הוא התעלף ואני לא הבנתי למה ולא קישרתי ורק מאוד דאגתי לו. זאת הייתה הפעם הראשונה שבה נאלצתי לטפל בו ואני זוכר כמה שביר הוא נראה לי אז פתאום.

זה לא עבד, חיים בהולנד, לצד ח׳, בצילו של אבי, אני לא בטוח אם זה היה בגלל שנכנסתי באמצע, ישר לתוך מערכת יחסים בין בוס, מנטור, אבא שלי ומאהב לשעבר לבין חניכתו שהיא גם העבד הנרצע שלו ושליחתו לענייני כל משימה. יכול להיות שזו הייתה העיר, שהפכה קרה יותר ויותר ככל שהתקרב החורף, יכול להיות שזה הייתי אני. יום אחד קניתי כרטיס טיסה וברחתי מחיי החדשים חזרה אל המקום הזמני והבלתי ראוי למגורי אדם אותו שכרתי לפני שנסעתי להולנד, כתעודת ביטוח, במקרה שזה לא ילך, מקום שהפך לביתי למשך 15 השנים שאחר כך, ואני עדיין מתגורר באותו הביניין.

הבית היה באזור תעשייה בשוליה של שכונת פלורנטין. הייתי האדם היחיד שהתגורר ברחוב. זה היה אולם קטן שבמרכזו מקרר תעשייתי גדול, ששימש לי כמיטה. בעל הבית שלי היה הבעלים של חנות דגים מסחרית בקומת הקרקע, והבן שלו, איש גדול, מהורהר ושמח, ניסה לעשן שם דגים כך שלפני שעברתי נאלצתי לנקות את השומן מהרצפה באמצעות חומצה. בקומה שמעלי היה מפעל ליצור ארנקים ותיקים שהמכבש שלו היה מתחיל לעבוד כל יום בשש בבוקר ומרעיד את כל הבניין. בעל המפעל, אדם מחוייך וטוב לב, גידל במרפסת כלב רוטווייל ענקי, ואחד מהעובדים שלו היה אחראי להוציא אותו לטייל, רצועה ביד אחת, מקל גדול בשנייה, למקרה שהכלב יתעצבן.

אהבתי את המקום הזה. הספרטניות והבדידות התאימו לי. הרעש והפעלתנות במשך היום, קולות של עבודה, של דברים שקורים, ובלילה שקט ורק מדי פעם אזעקות עקשניות. הייתי אורח, זר, בסביבה שהמשיכה להתנהל בלי לדעת שהכל זמני ועומד להשתנות.

כתבתי סיפורים שייכנסו בסופו של דבר לספר הראשון שפרסמתי. ולסיכום כל יום הייתי יוצא לשתות קצת, לחשוב, לכתוב טיוטות ולהתכונן ליום הבא, לפעמים פוגש חברים אבל לרוב לבד. שתיתי יותר ויותר. ככה הגעתי ל׳דבש׳.

גם הבר הזה היה בשוליים של פלורנטין, אבל אלה היו שוליים אחרים, מעבר לרחוב סלמה, במרחק של כעשר דקות הליכה מביתי, רחוק מספיק ולא קרוב מדי, כך שהסיכוי להתקל באנשים, ובעיקר באקסית שלי, ממנה נפרדתי לפני שנסעתי להולנד ושהמשיכה לגור בשכונה, היה נמוך יחסית, אבל עדיין הייתה קצת דרך מפה לשם, זמן לסדר את המחשבות.

אז מעבר לסלמה, בר ארוך וצר, במקום שהיה פעם חנות או בית מלאכה, מקום צבעוני, שהוקם באהבה ובהתרסה על ידי שלושה שותפים, מבוגרים רק במעט ממני, אנשי שוליים שלא ידעו שהם כאלה. הייתה שם איזו חוצפה חיננית, לא יהירה רק מכיוון שכל שעמד מאחוריה הוא טעם משובח, כנות וכוונות טובות.

אחד השותפים, אותו עידו שהזכרתי בתחילת הסיפור, עוד לא ידע שיהיה אמן, ושאהבתו לכדורגל תמשיך להיות חלק מרכזי בחייו. השני, אילן, לא ידע שיהפוך למפיק אירועי מוזיקה. איני יודע מה השלישי עושה עכשיו, אבל אני בטוח שגם עבורו זו הייתה תקופה מכוננת. כי הבר הזה היה יצירה משותפת של שלושתם, והם התבטאו בו ובעזרתו.

על הקירות ומתחת לבר היו תלויים שלטי פרסום ישנים. פסלי דבורים צבועות צהוב ואדום היו בכל מקום. אור סגול שטף את המסדרון הארוך ארוך שהוביל לשירותים. התקרה הייתה גבוהה מדי. המוזיקה נבחרה בקפידה ובאהבה. קראתי לזה עד עכשיו ׳דבש׳, אבל הם קראו לזה ׳דבש – מולקו בר׳. לא ידעתי ממה הם מושפעים ומה הם מנסים לחקות. אולי הם המציאו את זה, את השתייה הנינוחה, את הבדידות הטובה ביחד. ככה אני חוויתי את זה, כהמצאה, כחופש שלא ידעתי שניתן לחיות בו. הכל מותר. אפשר היה, סתם ככה, לשבת ליד הבר, לשתות, לכתוב, להקשיב, להסתכל. זה מה שעשיתי.

שתיתי לא מעט. פיתחתי חיבה לברנדי ישראלי זול, ׳גרנד 41׳, אותו לגמתי לאט אבל בעקביות, עד שהשתכרתי מספיק, עד שהפסקתי לחשוב כל כך הרבה. זו הייתה תקופה מבלבלת. עוד לא הייתי מבוגר אבל כבר לא צעיר. ידעתי מה אני לא הרבה יותר מאשר מה כן. הייתי מוכן וחייב להשתנות.

כלב אימץ אותי. זרקו אותו על גג הבניין בו גרתי יחד עם גור חתולים. אחד מהפועלים של מפעל הארנקים סיפר לי על כך, וכשעליתי לבדוק החתלתול נבהל, צלל לתוך פתח ניקוז שמוביל ארבע קומות למטה ומאז נעלמו עקבותיו. הכלב, שועלי ומוצק, ישב כמו כלב טוב ותלה בי עיניים מעריצות. ובלילה, אחרי שנתתי לו לאכול ולשתות, עקב אחרי אל ה׳דבש׳ וכשהתישבתי ליד הבר קפץ על הכיסא שלידי והתיישב גם הוא. מודעת הפרסומת שלידו הייתה למשקה בשם ׳פפ׳, חיקוי שנעלם לפפסי, וזה הפך להיות שמו של הכלב שלי, כי מיד כששאלו אותי הפכתי לבעלים הרשמי שלו, והוא לשותף הקבוע שלי ללילות השתייה שבאו אחר כך.

הייתה לי חברה בהולנד, אותה ח׳, שאותה עדיין חשבתי לאהבתי הגדולה שעליה חבל לוותר, ולכן לא הייתי פנוי, ואני מעדיף לחשוב שבגלל זה לא השתתפתי במשחק החיזור הגדול שהתנהל במקביל. אבל כנראה שאני טועה והתפקיד שלי היה של זה שלא משתתף. ככה הכרתי את ג׳.

היא עבדה שם כמלצרית, ומאחר שאני ישבתי על הבר לא הייתי בעצם לקוח שלה, כך שיכולנו לתקשר כשווים. היא הייתה מגניבה אבל גם קצת זלזלתי בה. לא התייחסתי אליה ברצינות. חשבתי שאחת כזאת תחלוף בחיי, או שאני אחלוף בחייה, בלי להשאיר סימן.

אחת כזאת, יפה מדי, מרשימה מדי, חד פעמית, מאוד שונה ממני. חוץ מלמלצר היא גם ארגנה מסיבות טכנו במועדון ה׳שחיתות׳. את ההזמנות היא וחבריה הכינו בעצמם, באמצעות חותמות שעשו מתפוחי אדמה. פעם היא דגמנה אבל כבר לא. היא שאלה אותי אם אני יכול לארגן לה ג׳וינט כי היא חייבת לרדת כדי לישון. היא סיפרה לה על רעיון שיש לה לתסריט לסדרת טלוויזיה והציעה שנפגש כדי לכתוב ביחד. נפגשנו.

וכתבנו ביחד, למרות שכבר מהתחלה חשבתי שבטח זה סתם שם קוד, ושבעצם נזדיין, ושאיך אפשר אחרת, כי הרי יש עניין הדדי, ומשיכה, ורק רצון או יכולת להתחייב אין. וברגע שכתבנו יחד אז היו בינינו יחסי עבודה, ואז הכל הסתבך והפך לפלונטר של תשוקה לא ממומשת ויחסי חונכות הדדיים.

אני לימדתי אותה לכתוב, לנסח רעיון, להיות ביקורתי אבל גם חבר שלו, להתייחס בכבוד לכללים, למסגרת בתוכה אתה מתפרע, והיא לימדה אותי לפרוץ ממסגרת הציפיות שקיבלתי על עצמי, היא לימדה אותי לחיות.

בדלת המקרר בדירה שלי הייתה מגירה לקוביות הקרח שהיה מייצר פעם, כשהיה צעיר וייצוגי. עכשיו המגירה הזו שימשה כמאפרה לשנינו, מדברים, מרשימים זה את זה, כל כך יצירתיים, כל כך מתוחכמים, כל כך לא דומים לשום דבר שהיה קודם. כותבים, ואני התאהבתי יותר ויותר, והיא הפכה למרכז חיי, אהבה שהדרך היחידה לשמר אותה היא להשאירה בלתי ממומשת.

כתבנו, משתעשעים בנפתולי סדרת טלוויזיה שניסינו לפתח, אשר בה בת דמותה של ג׳ נאלצת להתמודד עם דמות אותה היא הוזה במהלך חוויית סמים, שהופכת לאמיתית, והתאהבנו. אני רוצה להאמין בזה. שמענו ׳פאלפ׳ והתאהבנו. אני התאהבתי. תרגום שם האלבום אותו שמענו שוב ושוב הוא ׳מעמד שונה׳.

היא גרה עם שותפה בדירה המזוהמת ביותר בה נתקלתי עד אז ומאז. היה לה סיפור חיים קשה ומסובך. אבא שלה ישב בכלא, והסעתי אותה פעם לבקר אותו. היא פיזרה רמזים על חוויות נוראיות שעברה. היא העריצה את אוסקר וויילד. הפכתי לעבד נרצע שלה. הייתי מוכן לעשות בשבילה הכל.

והמוזיקה, המוזיקה שלה, טכנו, אלקטרונית, מהירה, מנותקת לכאורה ממסורת הרמונית. גיליתי גם אותה, אז, את היכולת לחוות קצב, לבלבל בינו לבין רגש, לחצות באמצעותו מימדים. היא סיפרה לי איך היא חווה מוזיקה, איך הסמים עזרו לה לגלות את זה, ואני האמנתי לה וניסיתי ללכת בדרכה.

קצת לפני כן התחלתי לצאת לרקוד, בעיקר במועדון ה׳למון׳, שנפתח לא רחוק מאיפה שגרתי. לא ידעתי שזה אופנתי. המוזיקה והחושך שחררו אותי. הגוף השיל מעצמו את העור העבה שעטה בצבא. הרשיתי לעצמי לזוז. גם כשכאב לי הגב עד שהתקשיתי לעמוד, וכאב לי הגב הרבה מאוד, אז, בכל זאת יכולתי לרקוד. זה היה ימי ראשית מוזיקת ההאוס וחשבתי שאני מגלה משהו שלא היה קיים קודם.

בוודאי לא היה קיים קודם עבורי. הרשיתי לעצמי להצמד ולדבוק בקצבים שמטרתם העקרית היא מניפולציה על התנועה. הרשיתי לעצמי להיות כלי של הקצב. נהניתי מזה מאוד. אבל לא הייתי חלק מהחבורה שהתגבשה סביב המקום. הם היו אופנתיים מדי, מהמקובלים, ואני הייתי זה שבצד. אהבתי לא להשתייך ובכל זאת להיות חלק, להשתתף. לא דיברתי עם אף אחד. עגבתי מרחוק על נשים יפות ושונות ממני, שהיו רחוקות נורא, מתוחכמות ויודעות הרבה יותר ממני, שבוודאי לא ירצו בי, שלא היה לי דבר להציע להן.

אני חושב שזה היה סוד הקסם הראשוני של ג׳ בעיני. היא הייתה אחת מאלה שידעתי שלא ירצו בי. במשך כל הזמן בו היינו בקשר שמרתי לה את המקום הזה, שכנראה שהתאים לשנינו.

אבל היא רצתה בחברתי, הסכימה לקבל את כל מה שרק הסכמתי לתת. ההתמכרות שלי אליה נעשתה בהסכמה הדדית. התרגלתי לשרת אותה, למלא את חיי בצרכיה, היא התרגלה לנוכחותי בחייה.

בהתחלה זו הייתה הכתיבה. היום קשה לי להודות בזה, אבל היא הפתיעה אותי. חשבתי שכתיבתה יכולה להיות בעלת ערך ורק צריכה קצת להשתנות, קצת להתפתח. הייתי נפוח ומלא בעצמי, אז, חשבתי שאם אני, היודע, החכם, אשנה את כתיבתה למה שאני חושב שהוא נכון עבורה אגרום גם לה להשתנות, ובסופו של דבר לאהוב אותי. הרווחתי את הערכתה ומקום של שותף ובן לוויה בחייה אבל לעולם לא הפכנו לנאהבים. זו הייתה, בעיני, זוגיות חולנית, מעניינת לעיתים ומייגעת וסוחטת רגשית לרוב, ללא זוגיות בפועל, ללא סיכוי נראה לעין לסקס ביני לבינה, כשאני מלווה וחונך אותה, וכל הזמן עוזר ועוזר.

והיא הזמינה אותי למסיבות שארגנה, וראיתי איך היא מלכה בהרמון שמכרכר סביבה, אנשים שהולכים אחריה ואחרי המוזיקה, ולפעמים נגדה ואחרי המוזיקה, וכולם אחרים, שונים ממי שחשבתי שאפגוש, מעניינים אחרת. זו הייתה חבורה של לא מקובלים, חבורה של מסתכלים מהצד. אנשים שמבינים את ואוהבים את המוזיקה. בהתחלה התבלבלתי בינהן, בין המוזיקה ובין ג׳.

טכנו שונה מהאוס בין השאר בזה שלרוב אינו מנסה לחקות נגינה ׳אמיתית׳ אלא רק משתמש בכלים של נגינה כזו כדי ליצור בתוך עולם צלילים ומקצבים מוגבל וקבוע, פחות או יותר. הקשר אל העולם שלנו, שגם הוא ׳אמיתי׳ רק במרכאות, נוצר רק בזמן השמיעה של המוזיקה, במסיבה, והוא חד פעמי, ומושפע מהמניפולציות אותן מפעיל באותו רגע הדי. ג׳יי., שאפשר רק לנחש, לא תמיד באמת לדעת מה הוא עושה, ממערכת ההגברה, המחורבנת תמיד, וממצב התודעה שלך, כך שאף פעם אי אפשר לדעת איך יהיה.

דווקא בתוך התנאים המגבילים הללו מצאתי חופש גדול. הבנתי את זה כשמצאתי את עצמי רוקד לצלילי אזעקה שהופעלה בטעות, בזמן טיול עם הכלב. הרגשתי שהיכולת להקשיב ולרקוד, להיעלם במוזיקה, להיות היא, מעניקים לי כוח. המוזיקה, מסיבות השוליים והיא, ג׳, כמי שמשום מה קשורה להכל, הפכו לחלק משמעותי מהגדרתי העצמית.

זו הייתה תקופה אלקטרונית. שניים מהשותפים שהקימו את ׳דבש – מולוקו בר׳ פתחו ברחוב הסמוך את ה ׳דינמו דבש׳, מועדון קטן בטעם טוב למסיבות ולהופעות. היום בוודאי הייתי מזלזל במקום כזה מראש, חושב שהיפסטרים מתענגים על חיקוי משהו שאינם מבינים. אבל אז הרגשתי שזה הדבר האמיתי, שהמוזיקה והעולם שסביבה הם יותר מסך חלקיה וחלקיו, שכמוה גם אני יכול לחיות על פי תנאים עצמאיים.

את השם לספר הראשון שפרסמתי, ׳הוא׳, היא נתנה, או לפחות ככה היה לה מאוד חשוב שאדע, ואזכור, ואכיר תודה. אז הקדשתי לה את הספר, מנחה נוספת במקדש שהקמתי סביבה. היה לה בן זוג, אז, ואני הייתי החבר הטוב, הרע. לא הפסקתי להאמין שיום אחד זה ישתנה. לא הפסקתי לנסות ולהאמין שיש עוד סיבות, פרט לתשוקה המתוסכלת שלי אליה לכך שאני חוסה בצילה, מאמץ את נקודת מבטה. היו סיבות כאלו. למדתי הרבה.

לחבר של ג׳ קראו גם ג׳, אבל במבטא בריטי. הוא היה די. ג׳יי. ומוזיקאי, סוחר סמים וגנב. הם היו זוג מלכותי בממלכת ביצה ענייה אך בועטת. המוזיקה שלו הייתה עוד יותר קשה מהטכנו שרק עכשיו התחלתי להכיר. הם קראו לה טקנו כדי להבדיל, והארדקור טקנו כדי להדגיש עוד יותר שכאן לא באנו להינות. יותר מהיר, יותר חזק, ועם סבטקסט מתעתע, שחודר אל הגוף דרך מניפולציות הסאונד והקטעים המסומפלים, אני קיצוני, אל תתעסקו איתי, המוח שלי רץ למקומות שלא יאומנו. החבורה של ג׳, החבר של ג׳, עשתה מסיבות כאלה, בהן הדי. ג׳יי. מנגן מאחורי רשת הסוואה ויש רק פנס מהבהב אחד, והבר הוא פח מלא מי קרח כבשתוכו צפות בירות זולות והכל קורה בחניונים ומקומות מאולתרים, לא חוקי ומסוכן, והרווח היחידי הוא למי שמוכר משהו, אקסטזי או ספידים או חשיש. אלו היו מסיבות מדהימות.

כי לרוב היה קיר רמקולים, והאוויר זז עם המוזיקה, והקצב שלה התאים לי, עזר לי לבטא ולהרגיש כל מה שלא יכולתי אחרת. לפעמים ג׳ הייתה מגיעה ולפעמים לא. זה כבר לא שינה לי בסוף. האכזבה ממנה הייתה כבר ברורה לי לגמרי, נתון יסוד איתו למדתי להשלים. זה רק גרם לי להתנתק מהר יותר.

וכשצפתי גיליתי שבאמת יש לי מקום שאינו קשור אליה. כי הזוגיות של ג׳ וג׳ הייתה חלק ממפגש בין סצנות מוזיקליות שונות שקרה אז, עידן קצר בו המוזיקה האלקטרונית הייתה הבשורה, האזור המעניין ביותר בשדה היצירה המוזיקלית העכשווית. חלק אחר, משיק לעיתים אבל פחות קיצוני, אופנתי, יוצג על ידי ה ׳דינמו דבש׳. יצאתי לרקוד גם שם. רקדתי הרבה.

ושם ערכתי את מסיבת השקת הספר הראשון שכתבתי, המסיבה הראשונה שארגנתי, שהייתה כשלון כלכלי מהדהד, שניבא את הכשלון המסחרי החרוץ של הספר שבא אחר כך. כל מי שבא היה אותם חברים שהזנחתי, שיכלו בקלות להתארח אצלי, אם רק הייתי טורח להזמין אותם.

פרסמתי את הספר על ידי תליית עטיפותיו על דלתות חדרי שירותים של מקומות שחשבתי שהם נחשבים. היה כאן טריק, כי על העטיפה הקדמית צולמתי מאחור על ידי שני צלמים שהסטודיו שלהם שכן בקומת המרתף בבניין בו גרתי, יושב על הכורסא הכתומה שקניתי עם ג׳ בבזאר של ויצ״ו, רק ענן עשן ואחורי פדחת נראים ממני, צילום הפוך לזה שהופיע על הכריכה האחורית, הסופר הצעיר ושופע הבלורית יושב, מעשן ומהרהר. זו הייתה בדיחה נפוחה, התייחסות ל- ״מלפנים דמות המחבר מאחור״ של בן-אמוץ וגם כמובן הדרך שלי לסתור ולהדגיש את צד התפר של שם הספר והבחירה לא להשתמש בשם לדמות הגיבור בסיפורים ולכנותו תמיד ׳הוא׳. חשבתי שאותו ׳הוא׳ הוא אני מאחור בגרסא מוקצנת ושונה, מעוותת קצת.

תליית העטיפות על דלתות השירותים, צד קדמי החוצה, צד אחורי פנימה, בשירותי הבנות על הדלת ובשירותי הבנים על הקיר שממול, הייתה חלק, המשך לאותו עניין. חשבתי, סוטה שכמותי, שמי שייכנס ותיכנס פנימה, אחרי שראו את שער הספר, ייתקלו בצד האחורי, או ייסתובבו וייתישבו ופתאום יראו אותי מביט בהן. חשבתי שמתאים לי להיות דלת בשירותי בנות. הייתי גם שחצן וגם תבוסתן.

אני לא זוכר אם ג׳ כבר הייתה בהריון, אז. זכרונות מעורבבים לי. אני זוכר איך נפגעתי מכך שהילת ההצלחה שלה, הצלחה דמיקולו, פרסום שטחי וחסר ערך, לא דובקים בי. חשבתי שהיא לא מתאמצת מספיק בכדי לעזור לי, בשעה שחלומות ההכרה שטיפחתי מתגלים כאשליות. לאף אחד לא היה אכפת. כלום לא השתנה, מן הסתם, אחרי פרסום הספר. גיליתי את הברור מאליו, את זה שאני כותב שולי הכותב לשוליים.

למזלי כבר הייתה לי אז גאוות שוליים להיות מושפע ממנה, הגאווה של המסיבות, הגאווה של המוזיקה, הגאווה של מי שיודע לצלול אל המוזיקה, אל סגנון החיים, אל האלכוהול ואל הסמים, של מי שהשוליים עבורו הם מטרה ובית חם.

ניהלתי חיים כפולים, או אולי משולשים. עבדתי. לימדתי. הפעלתי תיבת נגינה בהופעות תיאטרון רחוב. חייתי את חיי הלילה. יצאתי לרקוד ולשתות כמעט כל ערב. שירתתי את ג׳, שחייה המשיכו לספק לי שגרה ומשברים, אהבתי אותה בסתר.

ג׳, החבר של ג׳, פתח מועדון של עצמו. זה היה חלק מחזון של השתלטות המוזיקה הקשה, כי אין שום ברירה אחרת. אני עזרתי לבנות את מערכת החשמל. רקדתי שם הרבה. מוזיקה מהירה מתאימה לי. ג׳ ואני ערכנו שם ערבים תרבותיים שנכשלו, כמובן, אבל היו כיף גדול וגרמו לנו להרגיש חכמים וצודקים ויודעים. היא הייתה ביקורתית וסרקסטית, ממהרת לפסול דברים שלא אהבה, מלכלכת חופשי. נדבקתי בזה. ראיתי את העולם רע.

כשנכנסה להריון השמינה מאוד. היה קצת בלגן, המועדון נסגר, עזרתי לשפץ ולהכין דירה זערורית, בה היא הייתה אמורה לגור בנפרד ממנו, כדי לא להפריע עם המוזיקה. אני נסעתי להביא סנדוויץ׳ שיהיה לה לאחר כך ושמעתי אותה צורחת מעבר לדלת הסגורה, כמו חיה שנפצעה. כאבתי איתה. המשפחה שלה לא הבינה מה אני עושה שם.

זמן קצר אחר כך ג׳ ברח מהארץ, ברח ממנה, לאמסטרדם, כדי להשקיע במוזיקה, כי כאן הרי לא היה לו שום עתיד, רק למכור סמים כדי לשרוד, ומה הוא צריך להיות אבא פתאום, הוא הרי בכלל לא רצה את זה. אני לא יודע איך היא הצליחה לשרוד נטישה כזו.

אני עזרתי כמה שרק יכולתי, מרגיש את עצמי במלכודת, מחויב, לפחות בתחושה, לא לחשוף צד חושק מולה, לא להיות עוד אחד שבוגד באמונה, לסייע בשם החברות ולא לצורך תמורה.

מובן שלא הצלחתי להסתיר. ברור לי שכל מי שהביט מבחוץ עלי מתנהל מולה, מול המאבק שלה לשרוד ולבנות את חייה וחיי ביתה, ראה איך אני מנסה לתפוס את מקום בן הזוג הבורח. ומצד שני היה לי ברור, ואפילו שמחתי לעתים, שאני לא הוא, שזו לא באמת הבעיה שלי, שאני לא הוא ולא הייתי רוצה להיות.

עזרתי לה בתהליך השיקום, תוך החזרה לבית עם שותפה, ליד המשפחה, תוך נסיונות להתחיל לעבוד בעיתונות, ככתבת פלילים מכל האפשרויות, ולבסוף ככתבת לילה במקומון, תוך מעבר חזרה לתל אביב, לדירה לא מאוד רחוקה ממני. ידעתי שעוד מעט אצטרך לבחור, האם ללכת על זה עד הסוף, כי הייתי יהיר, כאמור, וחשבתי שזה תלוי רק בי ושאם אחליט כך יהיה. והייתי בטוח שגם היא מגששת אחרי אפשרות כזו, והיא רואה שלמרות שהיא שמנה אני מאמין שתחזור להיות רזה ואלטרנטיבית והכי יפה בעולם, ואני בכלל חושב שהיא יפה גם ככה.

ועזרתי לה לעבור לדירה החדשה ולבנות מיטה שהשיגה, ולחזק אותה טוב, ואחר כך הבנתי שזה היה חשוב לה כל כך כי באותו ערב היה לה דייט עם טבח שרירי, חתיך כזה, והוא שלח לה זר פרחים גדול אחר כך, איזה חמוד.

וזו הייתה הפעם הראשונה שהתנתקתי ממנה, ברחתי מהתסכול ומתחושת הסירוס. נעלמתי מחייה, יום אחד קיים ובמשנהו לא. ואז אחרי זמן לא מוגדר, אחרי שמבהירים מה לא ומה כן חוזרים לאותם דפוסים ישנים. דפוס הפעולה הזה חזר על עצמו עוד כמה פעמים, אחר כך. נעלם וחוזר. החבר הכי טוב עד שזה נהיה כואב מדי, ואז עוקב מרחוק, לפעמים מתקשר ומנתק, לפעמים עובר מתחת לבית עם הכלב, אבל אולי זה במקרה, כי הרי מותר לי לעבור שם, זה רחוב, זה ציבורי, לפעמים הולך למסיבות שגם היא אולי תהיה בהן, זה מותר, זה פתוח לקהל, ואני הרי אוהב את המוזיקה, אני כבר חלק מהעולם הזה בלי קשר אליה.

אח שלה, עבריין לשעבר, איש טוב ומצחיק, שפעם יזמתי דייט כושל בינו לבין אחותי, הזמין אותי לפגישה בחוף הים, להבהיר לי שאני מטריד את ג׳, שכדאי שאבין שהיא לא מעוניינת בי ושאני מפריע לה להמשיך את חייה. אבל גם לה היה חלק וגם היא הייתה אחראית לכך ששוב ושוב היינו מחדשים את יחסינו, כושלים תמיד אל אותה מלכודת. היה לי רע ובלתי נסבל בתקופות שבהם לא הייתי איתה בקשר, מתעדכן בקורותיה דרך הטור המטופש אותו חיברה מקטעי קומוניקטים ויחצ״נות, היה לי רע ובלתי נסבל כשהפכתי שוב למשרת שלה, לבייביסיטר, למעריץ ולשותף לנסיעות לקניות ולסידורים.

ובינתיים השתניתי עוד. משהו חדר מהחוץ פנימה. המוזיקה הפכה לחלק ממני. גיליתי שאני יכול להיות לא רק אגרסיבי ומוחצן אלא גם חושני ומפתה. זה היה נעים. אנשי המסיבות, אנשי הלילה, הכירו אותי. הייתי זה שבא לרקוד.

כבר סגרו את ה ׳דינמו דבש׳ ואני עוד לא ידעתי שכל העניין הזה של המסיבות עומד להתקלקל, ושאשליית החידוש עומדת להתפוגג. החבר החדש של ג׳ היה ט׳, מארגן מסיבות צעיר ממנה, שידע איך לשחק את המשחק, שאהב גם מוזיקה וגם כסף, עוד מלך ביצה.

הייתי חלק מקרקס הטכנו הנודד בין המועדונים הגדולים שנפתחו אז, עבורם זה היה תו של איכות, עלה תאנה לגועל הנפש שהתבסס כצורת ההתנהלות המקובלת במסיבות. וודקה ורדבול הפך למשקה הקבוע של כולם, סם אפקטיבי ומשעמם, היו כבר צעירים עליהם הבטתי מלמעלה, ידעתי כל כך יותר הרבה מהם. הייתי חלק מתוך המסיבות הקטנות יותר, הכושלות, לעיתים. וחוץ מזה גם שתיתי וכתבתי.

ג׳ נפרדה מ- ט׳, ואחרי זמן קצר שוב הייתה בהריון, כך סיפרה לי במסיבה בה נפגשנו במקרה, על חוף הים באשדוד, ואני הייתי כל כך מסטול ואוהב עד שאיני זוכר דבר חוץ מפרכוסים בלתי רצוניים אחרי יותר מדי ערבובים של סמים ואלכוהול. והפעם האבא היה איש סוד, גבר עלום שקנה ממנה את שתיקתה בקצבה חודשית נדיבה ושבעזרת סכום כסף חד פעמי שהעביר לה יכלה לממן ניתוח הגדלת שדיים שהפך אותה לשופעת ונחשקת. היינו בקשר, אז, וביקרתי אותה כשהתעוררה בחדר ההתאוששות. היה לה חבר חדש, טיפוס אלטרנטיבי שאהב מוזיקת אייטיז. ראיתי צילומים של השדיים האלה, שהוסתרו כך שהיה קל למצוא אותם, כשעשיתי, שוב, בייביסיטר על הילדות כשהיא יצאה לבלות.

כל התנתקות הפכה לכואבת פחות. הפכתי ליותר הארדקור ממנה. הזדיינתי פעם עם מישהי שפגשתי זמן לא רב לפני כן בבוידם מיוזע אליו טיפסנו בסולם.

עבדתי בירושלים, ומצאתי שם חנות תקליטים שמכרה מוזיקה קיצונית כמו שאהבתי, הארדקור טקנו צרפתי. הפכתי לכמעט די. ג‘יי. קניתי פטיפונים. ארגנתי מסיבות במועדון קטן שנפתח באזור התעשייה בו גרתי, שהשתנה גם הוא. בתי המלאכה נסגרו. מחסני בדים ובגדים מיובאים תפסו את מקומם. פרסמתי את המסיבות הללו, שקישרו בין פוליטיקה למוזיקה לרצון לקהילה שתעשה משהו עם כל זה, באמצעות מניפסטים שהפצתי והדבקתי על לוחות מודעות. ׳במקרהשלאזעקתאמת׳, ׳מהשלאהורגמחשל׳, ׳מוכרחימליהיותשמח׳, אלה היו הכותרות. י׳, אותה הכרתי כשמלצרה, הפתעה, ב- ׳דבש׳, עזרה לי בארגון המסיבות. היא קישרה ביני לבין די. ג׳יי. שגר בירושלים ושהחיבור הזה, בין מוזיקה לפוליטיקה, התאים לו. כך גם הכירה את מי שיהיה אחר כך בעלה. הם התייחדו לראשונה בתוך המקרר ששימש כבסיס למיטה שלי בזמן אחת המסיבות הראשונות.

אלה היו מסיבות טובות. אפילו ג׳, שאז כבר הייתה עיתונאית חיי לילה מוערכת, פרסמה עליהן אייטם, ואפילו אני, שהכרתי כמה בזויה ופשוטה העבודה שלה, האמנתי לה שהיא מכירה בכך שאני עושה דבר בעל ערך, והיא אפילו שלחה צלם שיתעד אותי בפוזה לוחמנית. אבל בעל הבית של המועדון חשב שזה יותר מדי רעש, וכל מי שבא עני או מסטול ולא שותה מספיק. ומפה לשם, לאט לאט, התחיל קצת לשעמם אותי, ההארדקור, וממש לא נהניתי להיות די. ג‘יי. לפעמים הרגשתי  שהעמדה השולית שתפשתי הפכה למייגעת, לפוזה ומכשול במקום לביטוי של מהות.

החלמתי מההתמכרות לג׳ באמצעות אישה אחרת, ס׳, שלא הסכימה לקבל את המציאות הסוטה שראיתי כטבעית ומובנת מאליה. זה לקח זמן, וזה היה אחד מהגורמים לכך שהקשר עם ס׳ היה מלכתחילה מועד לכישלון. גם איתה הייתי עתיד לנהל מערכת יחסים שתכלול פרידות וחזרות, נתקים וחיבורים סימביוטיים. היא הייתה מעניינת ופגומה לא פחות מ- ג׳ ואיתה ניהלתי קשר אמיתי, זוגיות מתסכלת אבל גם מתגמלת, שלימדה אותי שאני מסוגל ורוצה בזה, להיות חלק ממשפחה שתכלול אותי. אני אסיר תודה על כך, אני כועס ומזלזל ב- ג׳.

ואני כועס על עצמי, איך ידעתי שאני עושה הכל לא נכון, איך בכל זאת עשיתי זאת, מאמין בכך שההתעלמות הנחושה שלי מהמובן מאליו היא בעלת ערך ומשמעות, שעצם הנכונות שלי לוותר על עקרונות והרגלים, להיות מי שתרצה שאהיה, מעניקה לי כוח.

ראיתי איך המשיכה לדרוש מהגברים שחלקו את חייה לוותר לשם כך על חייהם. יודע שזו טעות, נתתי לה להיות המוציאה לאור של הספר השני שפרסמתי. היא אמרה שנחלוק בהוצאות ובהכנסות והסכימה עם הרעיון שלי שלספר יהיה צד א׳ וצד ב׳, כמו לתקליטים, ׳מה עשיתי בחופש הגדול׳ בצד א׳, ׳חתולי המזח׳ בצד ב׳. זה ספר יפה, אבל גם הוא נכשל. אני מעדיף להאשים אותה בזה, ופגוע מכך שלעולם לא הסבירה לי למה לא קיבלתי שום החזר על מה שהשקעתי. אני מרגיש שניצלה אותי פעם אחרונה, שהשתמשה במה שכתבתי לקידום האינטרסים שלה, שרצתה לשחק בבעלות על הוצאת ספרים ואני הייתי חומר הגלם בצעצוע הזה. אנחנו לא בקשר עכשיו, כבר כמה שנים לא, ואני שמח בכך ושלם לגמרי עם עצמי. אני חש תסכול וקצת בושה כשאני נזכר בה, ומשתדל לדכא את אותו כעס, זלזול ורצון לנקמה. בסיכומו של דבר אני לא מרגיש שהזמן שביליתי בשירותה היה מבוזבז. אני יודע שבאמת עזרתי לה, ואני יודע שתוך כדי כך למדתי דברים, השתניתי. אני שמח יותר עם מי שאני היום מאשר עם מי שהייתי, ולה יש חלק בזה.

עשר שנים לקח לי מאז שהכרנו ועד שהשתחררתי ממנה. בזמן הזה היא הולידה שתי ילדות, עברה בין אין ספור דירות, הפכה לידוענית תרבות, או משהו. אני הוצאתי שניים וחצי ספרים, עבדתי פחות או יותר באותה עבודה, גרתי באותו המקום. התבגרתי, לפחות במובן הזה שכבר לא הייתי צעיר. הייתי גאה בחוויות שעברתי, חשבתי שהן מעניקות לי דברים. על חלקן ידעתי שאין לי שום רצון לחזור.

בעשור הזה היו לי אהבות אחרות, אבל רובו הוקדש אל ג׳, שהדמות שבניתי לה בכל מקרה לא השאירה מקום לאף אחת אחרת בחיי. ברור לי שהסיבה העיקרית בגללה לא הפכנו לעולם לזוג היה שלא התאמנו מלכתחילה. אני מעולם לא סיפקתי את הציפיות שלה מבן זוג, והיא לעולם לא סיפקה את שלי. אני לא חושב שאי פעם קניתי באמת את הרהב שלה, אני מקווה שתמיד נשארתי קצת מסוייג. אני שמח שהיא לא אחת מהאקסיות שלי.

אני שונה היום, לא רק ממי שהייתי בשנה ההיא, ב- ׳דבש׳, אלא גם מזה שיצא מתחום השפעתה של ג׳. איני יודע למי מהם אני קרוב יותר עכשיו, לצעיר התמים או לגבר למוד האכזבה. אני מרגיש כאילו אנשים אלה שהייתי קשורים אלי רק חלקית. אני מביט עלי מרחוק כמו על דמות, מגוחכת קצת אבל מעוררת אהדה, לא מזיקה במהותה.

ואני זוכר רע, מערבב בין אנשים ומקומות, זמנים ואירועים. ניתן אפילו לומר שכל קשר בין המאורעות והאנשים שתיארתי כאן למציאות הוא מקרי בהחלט. סיפרתי את סיפור המסגרת, בכנות הגדולה ביותר שאני יכול להרשות לעצמי, אבל מעכשיו זה יהיה לפי אותו זכרון פגום: חלקי, מוטה, שבור.

אני רוצה לספר עוד. נכון לי לעשות את זה עכשיו. טוב לי עם האשה שאני אוהב. עוד מעט אהיה אבא. חיי טובים ומספקים משהיו אי פעם. כך שאני יכול לבחון את קרעי הזכרון בלי צורך להאשים אף אחד, גם לא את עצמי. הכל בסדר. הכל נגמר טוב בסוף. כמעט הכל.

בכח הזכות

עוד שיר. עוד טיוטת ביצוע. מחאה לייט שכזו. והרי המילים.

זכות אבות

בין אסון לטרגדיה, כאב וגזרה
נשוב ונרומם את נס התקומה
נחשוק את שינינו, למרות שדמעה
תחרוש לה עוד קמט בפני האומה

ושוב נשתמש באותה הבדיחה
על זכות האבות של עם הבחירה
שגורה ושחוקה ומרבה דאגה
זוהי זכות האבות של עם הבחירה

בראשית כל איוולת ובראש כל עוולה
ניצבת זכותנו על ארץ גזירה
בשם התנ“ך ובשם השואה
נסלול את הדרך לעוד מלחמה

ושוב נספר את אותה הבדיחה
על זכות האבות של עם הבחירה
שגורה ושחוקה ומרבה דאגה
זוהי זכות האבות של עם הבחירה

נחייה את חיינו, חיי אין ברירה
קורבנות האתמול שעלו לגדולה
כי לנצח שלוש פעמים בשנה
יעמוד כל העם בזמן הצפירה

ונמשיך למלמל את אותה הבדיחה
על זכות האבות של עם הבחירה
שגורה ושחוקה ומרבה דאגה
זוהי זכות האבות של עם הבחירה

ונשוב ונצחק מאותה הבדיחה
נריח בצוותא רוחות מלחמה
נהייה עצובים בדקת דומייה
זוהי זכות האבות של עם הבחירה

שיר נסיעה

טיוטת ביצוע לשיר שכתבתי לפני זמן רב. והרי המילים:

העיר מתרחקת

העיר מתרחקת מאחור בשלל אורות גוועים
והכביש נפרש שחור לאור הפנסים
זאת דרך ארוכה, ובסופה לא מחכה כל לקח
תשאיר את הידיים על ההגה, לא לחשוב על כלום

אתה החבר הטוב, מוביל לעיר זרה
המכונית היא עיר מקלט מוגנת מפני רע
אבל אולי גם תזדיין הלילה, אולי גם תזדיין
כי יש משהו בשדיים האלה, לחוצים ככה, בחולצה הזו
שגורם לך לרצות לשכוח מי אתה, מי היא, איפה אתם
וממה אתם בורחים בשתיים וחצי בלילה

לנסוע רחוק מהעיר, הרחק מהשקרים
להשאיר מאחור הכל, לשרוף את הגשרים
זאת דרך ארוכה, אל תסתכלי עליו, הוא לא יביט עלייך
חפשי תחנה ברדיו, לא לחשוב על כלום

את טובה בלהיות רעה, טובה בתור קורבן
וזה שיושב לצידך יהיה לך התליין
כי אולי גם תזדייני הלילה, אולי גם תזדייני
ויש משהו בידיים האלה, שאוחזות כך בהגה הזה
שגורם לך לרצות לשכוח מי את, מי הוא, למה אתם
וממה אתם בורחים בשתיים וחצי בלילה

העיר רחוקה עכשיו, מרחק כואב, נעים
נוסעים מהר מדי דרך כבישים ריקים
המכונית היא כמו בועה, שתתפוצץ רק שיבוא הרגע
ללחוץ על דוושת הבלם, על תחשבו על זה

שניכם שקטים עכשיו, שקטים ומעשנים
משחקים בלהיות לבד, בלהיות מבוגרים
אבל אולי גם תזדיינו הלילה, אולי סוף סוף תזדיינו
כי יש משהו בשתיקה הזו, בתקווה הזו ובשקר הזה
שגורם לכם לרצות לשכוח מי אתם, למה אתם, איפה אתם
וממה אתם בורחים בשתיים וחצי בלילה