Tag Archives: מאמר

ביברס – גם כשאתה אריה זה לא יפה לשחק עם האוכל

כאשר רצה עלאא אל-דין אבו אל-חסן עלי בן אבי חזם אל-קרשי אל-דמשקי, הידוע בכינוי אבן אל-נפיס, לכתוב, היו מניחים לפניו ערימת קולמוסי קני קש, שנחתכו וחודדו מראש, והוא היה מפנה את ראשו אל הקיר הריק וכותב בלי להפסיק ובלי להתייעץ בספרים, כזרם מתפרץ. כאשר העט שבידו נשחק היה זורק אתו מידו ולוקח חדש במקומו, כדי לא לבזבז זמן בחיתוכו ובחידודו.

מעולה, לא? הייתי רוצה שתהיה לי את היכולת הזו, להתנתק לגמרי, לצלול לתוך טראנס פעולת הכתיבה, אני מקנא קצת באבן אל-נפיס. לכתוב מה שאתה יודע, בלי להזדקק לדבר מן החוץ, בשטף המתבסס על מה שאין לך ספק בו ועל הערכה עצמית בריאה, ללא ביקורת מסרסת או פחד היאלמות. להיות מסוגל לעצור הכל, כמו   שמתארים שהוא עשה, הולך לבית המרחץ ופתאום פורש הצידה, עירום ונוטף מים, כותב בסערה מאמר על זיהוי מחלות על פי תחושת הדופק של החולה ואחר כך חוזר אל הרחצה, כאילו כלום. בנו של יקר הערך, זה משמעות כינויו, והוא תוצר מובהק של תור הזהב האיסלאמי, אדם מאמין, רופא מסור, גבר משכיל וסקרן, בטוח בעצמו, בדתו ובתרבותו.

הוא נולד בשנת 1213, כלומר שנת 607, בדמשק העתיקה והמפוארת, מרכז תרבותי שוקק וזירת חילופי ידע ולימוד, בירת בילאד א-שאם, חבל הארץ הנרחב הכולל בתוכו את סוריה, לבנון, ירדן וישראל של ימינו. אזור זה יקרא בהמשך הלבנט, כשהכוונה להיותו בכיוון זריחת השמש, במזרח, אבל במקור, ׳בילאד א-שאם׳ פירושם הארצות שבצפון, מאחר והמרכז הברור הוא בכיוון התפילה, העיר מכה שבחצי האי ערב. גיאוגרפיה היא עניין של מיתוסים, אמונות, תרבות ופוליטיקה, זה ברור, ותפישת המרחב משפיעה וקובעת את זהותו של מי שמנסה להבינו.

מפת בילאד א-שאם מ- 1895. ככה נראה המרחב לפני הציונות

אבן אל-נפיס למד משפט ודת, אבל מצא את יעודו ברפואה. הוא הוכשר בבימרסטן הנורי, בית חולים מפואר וידוע שהוקם על ידי הסולטן נור א-דין זנגי והנציח את שמו. הבימרסטן היה מוסד איסלאמי ייחודי ששילב מסורות פרסיות והלנסטיות. ראשיתו כמוסד מובחן ובעל איפיונים ברורים בימיו של הארון אל-ראשיד, ששלט מבגדד לפני יותר מארבע מאות וחמישים שנים. מקור השם הוא במילה הפרסית לחולה, אבל הבימרסטן אינו בדיוק בית חולים במובן המודרני, מאחר והוא בראש ובראשונה מוסד צדקה המשרת את חולי הקהילה. בכך הוא קשור באופן הדוק לעקרון מתן הצדקה שבשורש האיסלאם, וזאת למרות שבהתנהלותו השוטפת הדת אינה נוכחת לכאורה, והוא משרת את כל הזקוקים לעזרה, בלי הבדל דת או מין, ותפישת הרפואה שלו היא ׳חילונית׳ ומבוססת על המדע בן הזמן. היו בו מחלקות אשפוז, חדרי טיפולים, מקום לרקיחת תרופות ומטבח בו הוכן אוכל בריא ומזין שהיה חלק עיקרי בטיפול. הבימרסטן העסיק צוות תומך, ובו אנשי שירות, רופאים, אחים ואחיות, וגם לימד את מקצועות הרפואה, באמצעות הרצאות פתוחות, ספרייה ומנגנון העסקת מתלמדים. זה היה  מוסד עירוני מובהק, והקמתו איפשרה לשליט להטביע חותם משמעותי על עיר שחפץ ביקרה. בתי חולים דומים היו קיימים גם בארצות הצלבניות ובינהם בית החולים המפורסם והענקי של המסדר ההוספיטלרי בירושלים. דוגמה לקרבה בין המוסדות הנוצרי והאיסלאמי אפשר למצוא בכך שצלאח א-דין הקים בימרסטן בירושלים לאחר שכבש אותה על אותו שטח, ותוך שימוש במתקני בית החולים ההוספיטאלרי.

עם עליית כוחה של קהיר לאחר הפיכתה לבירתו של צלאח א-דין התחזק גם מעמדה כמרכז תרבות ולימוד. אבן אל-נפיס עבר אליה כשהיה בראשית שנות העשרים לחייו, ושימש בתחילה כמרצה למשפט איסלאמי. בהמשך בחר להקדיש את חייו לרפואה. הוא כתב למעלה ממאה ספרים על נושאים רפואיים מגוונים, בינהם אנציקלופדיה רפואית מקיפה, ספר ראשון מסוגו על רפואת עיניים, ספר הנחיות לדיאטה המותאמת למחלות ולחולים שונים ועוד, ועוד. הוא גילה, בהתבסס על תצפיות וכנראה גם על נתיחות גופות בהן חזה, את מחזור הדם הראתי, המעגל הסגור של זרימת הדם מהלב אל הריאות. גילוי זה, המנוגד לתורת הרפואה המקובלת בזמנו, הקדים בכמעט ארבע מאות שנה את גילויו מחדש באירופה. הוא העניק לאבן אל-נפיס מקום של כבוד בהיסטוריה, כסמל ומופת לעליונות של מלומדי האיסלאם בתקופה זו, כשומרים ומפתחים של מסורות שראשיתן בעולם העתיק.

רופא מטפל בחולה. מה עם פרטיות מה?

הוא היה רופא טוב, המעדיף טיפול פשוט על פני מסובך ונמנע ממתן תרופות שלא לצורך, עד כדי כך שרוקח התרופות והשיקויים, שבחנותו קיבל חולים לבדיקה, התרעם על כך ודרש שיתחיל לכתוב מרשמים במקום להמליץ על אוכל בריא, או שיבקש ממנו לקבל את חוליו אצל הקצב. והוא היה מודע למגבלותיו. כאשר התלונן בפניו אחד מחבריו על כאב בגיד בכף ידו, אמר לו אבן אל-נפיס שגם לו יש כאב כזה. כאשר נשאל על טיפול אפשרי אמר שאין לו מושג איך לטפל אפילו בעצמו. אני אוהב אותו. נראה לי שהיה אנושי וסקרן.

חלק גדול מהספרים שכתב השתמר, ובינהם בולט יוצא דופן אחד, סיפור בדיוני הידוע במערב כ- The Theologus autodidactus, כלומר התיאולוג האוטודידקט, ובערבית כ- אל-ריסאלה אל-כאמילה פי אל-סירה אל-נבוויה, כלומר האיגרת של כאמיל אודות חיי הנביא. סיפור המסגרת של הספר הוא היווצרותו הפלאית של כאמיל, שמשמעות שמו היא המושלם, מאדמה, עצים ועשבים שנאספו במקרה בתוך מערה הנמצאת על אי בודד. פתח המערה נאטם בבוץ, וכך, בתוך הרחם המלאכותית הזו, ומאחר והאל דאג לסדר את המרכיבים באופן מקביל לארגונם אצל האדם, נוצרים חיים, ומתוכה בוקע אדם בוגר וגדול גוף, חכם וסקרן אבל חסר כל ידע מוקדם על העולם שמסביבו. אדם זה חוקר, לומד ומהרהר על עולם זה ומגיע למסקנות אודותיו. הוא מגלה, דרך מחשבה עמוקה, את חוקי הטבע ואחר כך את עובדת קיום האל, כישות עליונה המנותקת מהעולם אך נוכחת בו תמיד. כאשר ספינת סוחרים נסחפת אל האי הם לוקחים איתם את כאמיל לעיר ממנה באו, וכך הוא נחשף לחברת בני האדם, ומפענח את המבנה החברתי שלהם ואת סודות אמונתם הדתית. סוף הספר הוא בחזון היסטורי המפרט את המשברים העוברים על הקהילה, את דמות המנהיג האידיאלי שינהיג אותה ואת העתיד המצפה לה עד קץ הימים.

אבן אל-נפיס משתמש בסיפור זה בכדי לחלוק את תובנותיו לגבי עולם הטבע והאמונה הדתית. המסקנות אליהן מגיע כאמיל, בתהליך מחשבתי לוגי סדור בו דבר מוביל לדבר, אינן חדשניות אלא מהוות, באופן ברור, את עיקרי האמונות בנות הזמן בקרב השכבה החברתית ממנה בא אבן אל-נפיס. הנחת היסוד הברורה היא שהאל יצר עולם מושלם והרמוני והטבע, החברה האנושית ובמיוחד מוחמד והאיסלאם הם הביטוי העליון של השלמות וההרמוניה הזו. הבטחון העצמי של אבן אל-נפיס אמיתי וכן. ברור לו לגמרי שהוא חי בטוב שבזמנים ושאמונותיו וידיעותיו הן פסגת היצירה האנושית. הוא אינו מתנצח עם דעות סותרות אלא חוקר את סודות העולם שסביבו ותוך כך מטיף לאיזון ולמתינות.

הספר הזה מספק הצצה לתפישת העולם האיסלאמית בתור הזהב שלו, אבל הוא מעניין גם מעוד בחינה חשובה. אבן אל-נפיס היה רופאו האישי של הסולטן, ביברס. את זוכרת את ביברס? הבטחתי לך גדולות ונצורות, שאספר לך אודותיו, על נצחונותיו ופועלו, על גדולתו. אבן אל-נפיס עיצב את דמות המנהיג האידיאלי, אשר יוביל את החברה המוסלמית להתגברות על המשבר שתקף אותה, על סמך הכרותו הקרובה עם ביברס. כרופא, הוא הכיר לא רק את הצד הפומבי של הסולטן אלא גם את מנגנוני גופו, את תשוקותיו הפיזיות. הוא שופט ומתאר אותו בהתאם לאמונותיו, לפיהן מקום הלידה והגזע הם הקובעים את אופי האדם, ולפי תורת הרפואה הגלנית, הנקראת על שם הרופא היווני קלאודיוס גלנוס. תורה זו מבדילה בין טיפוסים שונים על פי מזגם הקבוע מלידה, ושואפת לשמר איזון עדין בין קור וחום ובין ארבע ליחות הקיימות בגוף ואחראיות לפעולתו. הדיוקן של ביברס הוא גם פוליטי וגם רפואי, והוא מציג את המנהיג ופעולותיו כתשובה הכרחית למשבר בלתי נמנע, שנגרם מאחר והאנשים, שלא היו מודעים לחומרת מעשיהם, חטאו:

מאחר והנביא אסר על שתיית יין, והופעה של נשים בציבור בנוכחות זרים, מאחר וקנאה היא רגש אצילי וראוי לשבח, שתי תוצאות היו בלתי נמנעות: ראשית, עבירות על האיסור על יין, בגלל שהנפש משתוקקת אליו, ואין לו תחליף כשיקוי לשמירה על הבריאות ולמלחמה במחלות רבות; שנית, עלייה בהומוסקסואליות בקהילה, מאחר ואנשים רבים לא יכלו להינשא כלל או לקחת איתם את נשותיהם למסעותיהם.

מצחיק קצת, לא? איך השתייה ומשכב הזכר הם הגיוניים וטבעיים, ברירת מחדל מובנת למרות שהם אסורים, נובעים מחוסר יכולת לעמוד במגבלות הדתיות. זו עמדה מוסרית סלחנית יותר מהשמרנות המוכרת לנו. ויש כאן ניסיון להסביר את הפלישה המונגולית ואת החורבן שהביאה על המרכז העתיק של האימפריה המוסלמית כחלק מתוכנית אלוהית של טיהור הקהילה וחיזוק עקרונותיה הדתיים. הופעת המנהיג הנכון, שיביס את הפולשים ויאחד את הקהילה מחדש, היא חלק מההוכחה האלוהית לגדולת האיסלאם והמאמינים בנביאו.

סולטן זה צריך ללא ספק להיות נחות לעומת הכופרים, בכל הנוגע לארצו, לצבאו ולאמצעים העומדים לרשותו, מאחר והכופרים כבשו את החלק העיקרי מארצות הקהילה של הנביא, ובנוסף הם שולטים גם בארצות אחרות. אם סולטן זה לא יהיה אמיץ דיו בכדי להתעמת, לבדו, עם צבא שלם בקרב, הוא לא יוכל להתנגד לכופרים ולמנוע מהם מלכבוש את ארצו. ולכן עליו להיות אמיץ מאוד, ולהיות מוכר ככזה על ידי בני עמו, כפי שיהיה אם מעשי גבורה יהיו ידועים אודותיו. הוא חייב להיות נחוש לב, אכזר וחסר רחמים. לכן, עליו לצוות על עונשים כמו קטיעת איברים, צליבה ומיסמור, וזאת בהתאם לעובדה שצוינה קודם כי גנבה ופשעים אחרים להם מגיע עונש כזה נפוצים בארץ זו. לכן הסולטן אינו יכול לבוא מאנשי העיר שאין להם אופי קשה כל כך, אלא מאנשי המרחבים הפתוחים; לכן, עליו לבוא מהצפון, ובמיוחד מצפון-מזרח, מאחר והאנשים מצפון-מערב חלשים ואופיים אינו תואם את התכונות שנזכרו קודם. מאותה סיבה הסולטן חייב לבוא מארצות הכופרים הללו או מארץ קרובה אליהן. לכן חייב שיהיו לו עיניים צרות, חזה רחב, גולגולת גדולה, כתפיים רחבות, רגליים רזות, עיניים לא מאוד כהות, ואף שאינו דק מדי. גופו לא צריך להיות גדול מאוד, מאחר ובמקרה כזה יגבר היקף הליחות שלו, ויווצר חוסר איזון עם חום ליבו ועם מזגו. גופו לא יכול להיות גם קטן מדי, מאחר ואז תהיה לו רק נחישות מועטה, הוא יהיה בלתי החלטי ולא מתאים לשליטה בארץ וללחימה בכופרים. על המזג שלו לנטות אל החום, כי אחרת לא יהיה אמיץ מאוד. על גוון עורו להיות חום-אדום, ועל שערו להיות לא דליל ודק אלא להפך, עבה וסבוך. הוא לא יכול להיות קירח אלא אם ישתמש בתרופה הגורמת לכך, מאחר והוא מארץ קרה מאוד. על גופו להיות דחוס ומוצק; לכן, ועקב החום של מזגו, אדי הליחות העולים בגופו אינם נספגים בקלות. ולכן חייב להיות לו אופי קשוח, ואפילו אכזרי ומאיים. עליו להרבות בתנועות חדות ולשנוא מנוחה, ליהנות לנוע, במיוחד בשמש; עליו לחבב להזיע, לשנוא את הקור, ולאהוב לעטוף את עצמו בשכבות רבות, למרות הנאה מנשימת אוויר קר; עליו לאהוב אוכל קר וכבד ולשנוא לאכול מנות חמות מאוד (הכוונה היא לתכונות הרפואיות של האוכל, לא לטמפרטורה שלו); להרגיש טוב בחורף וכאשר ישנים במקום קריר, ולמרות החיבה לעטוף את עצמו בכבדות צורך לחשוף את כפות רגליו לאוויר הקריר. הוא חייב למצמץ לעיתים רחוקות ושלא יהיה שיער על גבו אלא על חזהו וביטנו, למרות שלא הרבה. השינה שלו לא יכולה להיות עמוקה או ארוכה; לעיתים קרובות יתעורר משנתו בפתאומיות ולעיתים קרובות יהיו לו חלומות מפחידים. תאבונו לאוכל לא יהיה חזק מאוד, והוא לא יקיים יחסי מין תכופות. רוב ילדיו יהיו בנים. לרוב יהנה ממנות חמוצות, ולעיתים יעדיף מתוקות, אבל לא תהיה לו חיבה רבה למנות חסרות טעם, והוא יעדיף פירות. יהיו לו התקפי בחילה תכופים, ויהיה קל לטפל בו.

[התרגומים מתוך-  Ibn al-Nafis, The  autodidactus, eds. M. Meyerhof and J. Schact, Oxford 1968 – יש שם תרגום לאנגלית ומקור בערבית, והכל ניתן לקריאה חופשית. מומלץ מאוד, ולרשותכם כאן – theologus-autodidactus-of-ibn-al-nafis]

זו בהחלט עדות רופא אישי, לא? וניתן להבין את אופיו של ביברס למרות חוסר ההתמצאות בעניינים כמו ליחות ותכונות מולדות של אנשים שבאים מצפון-מזרח. הוא חם מזג, וניתן לראות את זה עליו. הוא תקיף וקשוח, עם אחרים ועם עצמו. יש לו חלומות זוועה. הוא האיש הנכון לזמן הנכון, מי שנתפס כיחיד שמסוגל להתמודד עם איום הפולשים המונגולים. הלגיטימציה שלו לשלטון היא בעצם שלטונו, מאחר והוויתו ופעולותיו משרתים ומונחים על ידי האל. הוא אינו אהוב אלא מוערך, והוא אנושי מאוד, בעל חולשות. זה בסדר, כי אפילו הנביא, המושלם מכל אדם, היה בן תמותה, בעל תשוקות המסוגל לחלות ולסבול.

אכזריותו של ביברס מתבטאת בסמל שבחר לו, פנתר המשחק בעכבר שלכד בכפתו. הוא שיבחר מתי ואיך לפעול, וליריביו אין כל יכולת לחזות את צעדיו או להתמודד עימו. הוא חיית פרא והם לא ראויים אפילו להיות לו לטרף. ביברס בחר בדימוי הזה ודאג להפצתו. את הסמל הזה דאג להטביע על מטבעותיו, ולשבץ במבנים הרבים שהקים ולאורך הדרכים אותן סלל, שעתידות לשנות את המרחב ולהשפיע רבות על עתידו. אלה הן דרכי הבריד, שירות הידיעות והמודיעין המלכותי.

דרכים קדומות במזרח התיכון. דרך הים חשובה, אבל אינה הכרחית. עבור אימפריה יבשתית הים התיכון הוא פריפריה, לא מרכז

גם מפעל זה, כמו כל פעולותיו של ביברס, היה פיתוח ושכלול של מסורות ואופני פעולה קדומים. הוא הרי לא המציא כמעט דבר, רק שיפר והשתדל להביא לשלמות את מה שחשב שיכול להועיל לו. דרכי מסחר עתיקות חצו את המזרח התיכון וחיברו בין הערים המרכזיות בו, ושליטים הפעילו מנגנוני מודיעין, העברת ידיעות ושירות שליחים רכובים. אבל דרכי הבריד התעלו על כל אלה, ונוצרו בכדי להתמודד עם האיומים והאתגרים שזיהה ביברס. האתגר הפנימי היה קיום אימפריה בעלת שני מרכזים עירוניים מרוחקים, קהיר ודמשק. דרך הבריד העיקרית חיברה בין שתי הערים הללו, משתמשת בחלק מנתיב דרך הים העתיקה אבל פונה לפנים הארץ בהגיעה למישור החוף ובכך עוקפת  את הביצות, הנחלים, ואת ערי המבצר הצלבניות החלשות שעדיין נותרו לאורך החוף. כך עברה דרך יבנה, לוד, ראש העין, ואדי עארה, ומשם לבית שאן, לצמח שעל גדות הכינרת ולדמשק. סעיף שלה התפצל לצפת, ששימשה לאחר שכבש אותה מידי הצלבנים כבירת הגליל. תחנות דרכים נבנו לאורכה, ובהן יכלו השליחים הרכובים להחליף סוסים בלי להתעכב. תחנות אלה שימשו גם כמרכזי מסחר וכמקום חנייה לכוחות הצבא. כך קוצר המרחק בין שתי הערים באופן משמעותי. אם קודם נדרש מסע מתיש דרך מישורי ירדן ומדבר סיני הרי שעכשיו שליח יכול היה לעשות את הדרך, בת השמונה מאות קילומטרים לערך, בארבעה ימים בלבד, ותיאום ושיתוף פעולה בין שתי הערים איפשר, לראשונה, לשלוט עליהן כעל אימפריה אחת. היחס של ביברס אל ארץ ישראל היה בעיקר כאל זירת מעבר שחשוב לשמור אותה שקטה ככל האפשר. צפת נקבעה כבירת הגליל ועזה כבירת דרום הארץ, כדי להבטיח זאת. היה חשוב להחריב את  נמלי הארץ בכדי למנוע נחיתת כוחות פלישה אירופיים, ומלחמתו של ביברס בממלכה הצלבנית החלשה נועד, בין השאר, כדי לנטרל כל איום אפשרי על הדרך שעברה בשטח בו שלטו הצלבנים לפני פחות ממאה שנים.

בול דואר מימי הרפובליקה הערבית המאוחדת קצרת הימים. האתר הזה נקרא על שם תחנת שידורי ההסתה הרדיו שהפעילה רע״ם, הלא היא ׳קול הרעם מקהיר׳

האתגר החיצוני היה, כמובן, המאבק שעדיין לא הסתיים עם הפולשים המונגולים. לביברס היה ברור שהכוח המונגולי שהובס בעין ג׳אלות היה רק חלק קטן מתוך צבא אדיר, איתו יהיה עליו להתמודד בהמשך. יתרונו היחסי היה ביכולת השליטה שלו בכוחותיו הפרושים במרחב ובמודיעין שעמד לרשותו. כך ששליחים העבירו אליו באמצעות דרכי הבריד ידיעות על תנועת כוחות אויב ועל איומים אפשריים, והוא היה מקבל את המסרים האלו בכל מקום בו שהה. הפקודה הייתה שאין להשתהות כלל מרגע בו החליט אחד ממפקדיו למסור ידיעה או דיווח לסולטן. אותו מפקד שיגר שליח מיוחד, שלאיש אסור היה לעכב אותו, והוא היה רוכב ללא הפסקה, מחליף סוסים כשיכול, עד שהיה מוצא את הסולטן. כשהגיע למחנהו של ביברס אסור היה להתעכב ולו רגע, להעיר אותו אם דרוש, אפילו להפריע לו בעת הרחצה, הכל כדי שידע מה התחדש בממלכתו ומה מאיים על שלטונו ויוכל לפעול בהתאם. אי אפשר היה לבגוד בו או להסתיר ממנו דבר. הידע המעודכן שרוכז בידו היה אחד מסודות כוחו, ודרכי הבריד ומנגנון המודיעין והשליחים היו אמצעי עיקרי בצבירת ידע זה.

סמלו של ביברס, אריה המשחק עם טרפו, על גשר בלוד שעדיין נמצא בשימוש. בנייה איכותית כזו היא יקרה מאוד, ומיסי הנתינים מימנו זאת

ביברס, שכפי שתיאר אבן אל-נפיס אהב לנוע, בילה חלק גדול מזמנו בדרכים, והיה מעורב אישית בהחלטות הנוגעות לניהול השוטף של האימפריה, ובמיוחד לבנייה ולביצורים. במקביל, הגדיל מאוד את הצבא, מקים עוד ועוד מחנות הכשרה לחילות ממלוכים חדשים, יוצר מדינת צבא של ממש המתקיימת במקביל לחיי היום יום של תושבי האימפריה. מדינה זו הייתה, במובנים רבים, טורקית ולא ערבית, בודאי שמבחינה אתנית. ביברס קנה עשרות אלפי עבדים ושפחות שבאו מהאזור בו נולד, ערבות אסיה שמצפון לים השחור. והיה לזה גם ביטוי תרבותי. הממלוכים דיברו בינהם בטורקית, שמרו והזדהו בשמותיהם הטורקיים המקוריים, התחתנו לרוב עם נשים ממוצא טורקי ושמרו על כמה מאכלים, מסורות ומנהגים שמקורם במישורי אסיה. האימפריה הממלוכית נקראה ׳דואל אל-טורק׳ בידי בני הזמן, כלומר השושלת הטורקית. האיסלאם, והאמונה בעליונותו ובכך שאללה אחראי ליצירת המבנה החברתי המוזר הזה, בו יש הפרדה כמעט מוחלטת ושוני מהותי בין האליטה הצבאית לאוכלוסייה הכללית, שימשו כתשתית משותפת שמחברת בין הגורמים השונים.

הממלוכים הגנו על ארצות האיסלאם, והנתינים מימנו זאת באמצעות תשלום מיסים. אבל זו לא היתה עיסקה חד צדדית לגמרי, מאחר ומחנות הצבא היו בתוך הערים, ובעיקר בתוך קאהיר, והצבא היה קונה את צרכיו בשווקיה. המפקדים קיבלו כסף או סחורות כמס מהאיקטע, מקטעי הכלכלה הממוסים שהעניק להם ביברס. בתמורה היו אחראים לחימוש ולכלכלה של פקודיהם. בכדי לבדוק שהם אינם מרמים אותו וחוסכים כסף, ושכל החיילים העומדים לרשותו מצויידים כראוי, ביברס היה עורך מצעדים צבאיים שלקחו ימים שלמים, בהם עברו לפניו ולפני קהל צופים גדול כל חיילי ומפקדי הצבא כולם, רוכבים על סוסיהם, לובשים שרון ונושאים את כלי נשקם. המסדר הכללי הזה הבטיח שבעת צורך יהיה הצבא מוכן לקרב, ובנוסף היה מפגן מרהיב של עוצמה ושליטה. וכך גם הובטחה עבודה ופרנסה למגזר המתפתח של ספקי נשק, ציוד ושירותים לצבא. קאהיר ודמשק פרחו, ובאזורי הכפר החקלאיים יציבות הועדפה על פני פיתוח. המיסים הכבדים שנגבו מכלל תושבי האימפריה מימנו את ההתרחבות הזו ואת תנופת הבנייה שליוותה אותה.

אין ספק שיש הרבה מה להעריך אצל ביברס. אני יכול להבין את ההערצה אליו, את האדרת דמותו, במיוחד כאשר שוקלים את מוצאו ואת תולדות חייו. צריך כשרון ומזל בלתי רגילים בכדי להפוך מעבד לשליט של אימפריה, ואיני חושב שיש עוד אנשים רבים בתולדות האנושות שהצליחו לפלס לעצמם דרך כזו. הוא תכנן להוריש את השלטון לבנו, וליסד שושלת מלכים שתשלוט עד קץ הימים. לא היה לו חפץ באהבת העם אלא רק בהערכה, פחד וכבוד. והוא אכן נערץ. סיפרו עליו סיפורים ואגדות עוד בימי  חייו, איך הוא מסתובב בתחפושת בעיר, רק אלוהים יודע יותר ממנו. במצעד ההכתרה שלו רכב בראש, כאשר קציניו הבכירים צועדים ברגל, מכרכרים לפני סוסו, נושאים ומציגים לציבור שמיכת רכיבה רקומה זהב, סמל לשלטונו ולעובדת היותם נושאי כליו, כרית מפוארת שנועדה לעכוזו של הסולטן.

משחק פולו, במיניאטורה פרסית. אני לא יודע אם הייתי טוב בזה, אבל בטח היה כיף לצפות

הוא שינה את המרחב העירוני של קאהיר באמצעות בנייה של מחנות צבא ומגרשי אימונים, מוסדות דת, לימוד וצדקה, מסגדים, בתי ספר ואקדמיות, שווקים ואזורי מלאכה. לתפישתו, טיהר את העיר, באמצעות מאבק מתמיד בבתי שתייה, מקומות בהם שתו יין ועישנו חשיש, ובבתי הזונות. שוב ושוב הורה על סגירת המוסדות הללו, תוך מתן עונשים נוראיים לעבריינים. אנשים המשיכו לשתות, וזנות המשיכה להתקיים, כמובן, אבל מחוץ למרחב הציבורי, שהפך ליותר ויותר איסלאמי. כך יכול היה להציג את עצמו כמאמין אדוק, משרת האיסלאם ושליחו, אבל איני חושב שזו הסיבה היחידה לפעולתו. העיצוב מחדש של חיי הרחוב והפנאי סביב מצעדים ותהלוכות צבאיות ודתיות, קיום חלק מפעולות האימון הצבאי באופן פומבי, משורג בחיי העיר, יצרו ופיתחו תרבות משותפת שחיברה בין הצבא לאוכלוסיה העירונית. חיי הממלוכים היו עירוניים בבסיסם, למרות מסעות המלחמה הארוכים אליהם יצאו. לקצינים בכירים הותר להחזיק להקת מתופפים, שהיו מנגנים ליד ביתם כל ערב בשעת השקיעה. מדינת הצבא הפכה את העיר כולה למחנה שלה, המתנהל על פי חוקיה ומשרת אותה. הממלוכים, וכמובן שהסולטן עצמו, היו דמויות מורמות מעם, מיתולוגיות בזמן אמת, בדומה לשחקני כדורגל או ספורטאים מקצועניים אחרים בימינו. ביברס עצמו השתתף כצופה אבל גם כשחקן נלהב במשחקי פולו, לועב אל-קורה, כלומר משחק הכדור, ששימש ככלי לאימון ותרגול יכולות רכיבה וגם כספורט קבוצתי וצורת בילוי. תחרויות קליעה בקשת וקרבות אימון נערכו דרך קבע ושמם של המנצחים נישא בפי כל. לחימה הייתה אמנות וכלי המלחמה, השריון והתלבושות של הלוחמים היו יצירות אומנות משובחת, שהוצגו בפני הקהל בטקסים ובתהלוכות.

*

כבר סיפרתי לך כמה שטחי היה החינוך האיסלאמי של הממלוכים, ואיך זה לא בהכרח פגע בהזדהותם ובשייכותם לדת ולתרבות האיסלאמית. לדת ולתרבות הזו היו רבדים שונים, וכך, בצד ובמקביל לתפישות ולאמונות של האליטה התרבותית, חכמי הדת ואנשי המנהל והרפואה, התקיימה  גם תרבות עממית רחבה ומפותחת, שבה היה מקום נרחב לפולחן קברי קדושים ואמונה והערצה של שייחים סופיים, השולטים בתורת הנסתר, מעין ׳צדיקים׳ או ׳מקובלים׳ בני הזמן. הממלוכים היו שותפים לאמונות העממיות הללו, אשר גם הן היוו גשר ומכנה משותף בינהם ובין האוכלוסיה הכללית.

לביברס עצמו היה צדיק כזה, שלנבואותיו האמין ושבו התייעץ לפני ביצוע כל מהלך חשוב. זה היה שייח חדיר, שנולד בשם אבי בכר אל-מיהרני, בעיר גזיירה שבאזור כורדיסטן. הוא נאלץ לברוח מאזור הולדתו לאחר שהואשם בכך שפיתה נשים ושפחות של מעסיקיו. לאחר שעבר מהפך מוסרי וגילוי רוחני הפך לנזיר איסלאמי הנודד באזור סוריה והגליל. לא ברור מתי בדיוק פגש בביברס, אבל כנראה שניבא אודותיו ואודות הצלחתו עוד לפני שעלה לגדולה. מספרים על מפגש ביניהם, בקבר קדוש למרגלות הר תבור, בעקבותיו הפך הסולטן לחסיד נלהב של האיש היודע כל, מצרף אותו לפמלייתו הקרובה ביותר, מעניק לו כסף רב וכוח כמעט בלתי מוגבל. ביברס נפגש עם שייח חדיר תכופות, ולרוב נשמע לעצות שנתן לו. פעם אחת שייח חדיר טען שעל הסולטן לשוב לקאהיר ממסע מלחמה שערך, ולא להתעכב בדרך ולהאריך אותה על ידי עצירה בטירת קרק שבעבר הירדן. הסולטן לא נהג כעצתו, ובהגיעו לטירה נפל מסוסו ורגלו נשברה. זו הייתה הוכחה ניצחת ליכולות הנבואה של השייח, וכוחו והשפעתו התעצמו עוד.

בחסות האמון והיד החופשית שנתן לו הסולטן שב והתגלה היסוד האכזרי והבלתי מוסרי בדמותו של שייח חדיר. הוא פצח במסע הרסני ורצחני נגד מי שתפס כאויבי האיסלאם. כך, החריב את כנסיית הקבר בירושלים, כשהוא הורג במו ידיו את אחד מהכמרים. בדמשק, ארגן את הריסתו ובזיזתו של בית הכנסת, ואת שריפת ספרי התורה של הקהילה. רק התארגנות חשאית של נסיכיו של ביברס הצליחה לעצור אותו. הם שכנעו שניים מחסידיו להעיד נגדו, והוא הועמד למשפט בקאהיר. העדויות היו אמינות, והמעשים שתוארו בהן איומים, אבל ההוכחה הסופית לבוגדנותו של שייח חדיר הייתה כאשר התברר שנתן סוס אציל, שהוענק לסולטן על ידי שליט תימן, כאתנן לאחת מיפהפיות קאהיר. הוא ניצל מהוצאה מיידית להורג לאחר שטען שגורלו וגורל הסולטן כרוכים זה בזה, ושלכן מותו שלו יבשר את מותו של ביברס. כך הושלך לכלא.

התלות של ביברס בשייח חדיר מכתימה את דמותו, וחושפת בו צד נצרך וחסר בטחון. זה אנושי ומובן, אבל מבאס (אגב, את יודעת שבאסה פירושה אצבע בתחת? מצטער על פריט המידע הבלתי חשוב, הייתי חייב לחבל קצת באווירת המהוגנות המוגזמת של הטקסט הזה). ביברס היה ודאי שטוף אמונות טפלות, זקוק לחיזוקים, מבוהל עד מוות ומנסה לשלוט ולאלף את הגורל. ובמדינת הצבא שהקים החיים יכלו להיות קשים ואכזריים, כמוהו, והאלימות שרירותית וחסרת גבולות. האמונות העממיות איפשרו להבין ולסבול, איכשהו, את המציאות ותהפוכותיה, מאחר וקבלת הדין והכניעות המוחלטת של האיסלאם הם אתגר שהאדם הרגיל אינו יכול לעמוד בו. בסיכומו של דבר, גם ביברס היה אדם רגיל.

* *

והצלבנים, מה איתם? עברו כבר יותר משמונים שנה מאז קרב קרני חיטין, והם עדיין כאן, בינתיים. ההתעצמות הצבאית המוסלמית הייתה תגובה לאיום המונגולי, אבל הכוח האדיר הזה הופנה, בסיכומו של דבר, בעיקר נגד האויבים הישנים. המאבק כבר לא היה שקול. הכוח הצבאי של ממלכת ירושלים מנה מאות בודדות של אבירים, וחילות משמר שהגנו על מבצרי החוף. בעכו, עיר הבירה של מה שנותר ממלכת ירושלים, השתוללה מלחמת אזרחים בין נאמני ונציה ונאמני ג׳נובה. אלפים רבים נפלו במהלך המלחמה המתמשכת וחסרת הטעם הזו, במאבק על זכויות סחר והתיישבות בעיר שעתידה להחרב בקרוב.

את זוכרת את לואי התשיעי? אותו מלך צרפתי קדוש שהובס במנצורה על ידי ביברס הצעיר? הכישלון שם חתם למעשה את הגורל של ההתיישבות הפראנקית מעבר לים. לאחר שנפדה משביו נותר לואי עוד כמה שנים בארץ הקודש, מסייע בבנייה וחיזוק של מבצרי ערי החוף. המבצר בארסוף, בחוף הים של הרצליה, הוא דוגמא למאמציו ולכישלון החרוץ שלהם. ארבעים יום של מצור הכניעו את מה שנראה כמקום בלתי אפשרי לכיבוש. האבירים הטמפלרים שנפלו בשבי אולצו לצעוד ברחובות קאהיר  כשצלבים שבורים תלויים מצוואריהם.

שחזור המבצר בארסוף בגן הלאומי אפולניה. ביקרנו שם, לפני שבאנו הנה, את זוכרת? היה חם

באשר לערי החוף נקט ביברס במדיניות של אדמה חרוכה. מטרתו הייתה להשאיר את מישור החוף חרב, על מנת להקטין את האפשרות של נחיתת כוחות פלישה אירופיים ולהפנות את המסחר האיטלקי אל נמלי מצרים. בכך קבע ושינה את דמותה של ארץ ישראל, ששדרת ההר והגליל הפכו לאזורים המיושבים ביותר בה. רק הציונות תשנה זאת ודימוי הארץ השולית, הריקה והחרבה בו תשתמש ובאמצעותו תיבנה נוצר במידה רבה בתקופת השלטון הממלוכי.

את המבצר של צפת ביברס העדיף לא להרוס בקרב, מאחר והיה מעונין שעיר זו תשמש כבירת הגליל. לכן, בשונה ממקומות אחרים, ניהל מסע ומתן קשוח עם מגיניה. כאשר נכנעו וצעדו אל מחוץ למצודה שינה את דעתו, ובתירוץ שלא מילאו את תנאי ההסכם והבריחו סכינים בבגדיהם הובלו כולם, אלף וחמש מאות איש, אל גבעה סמוכה. במקום זה, זירת ההוצאה להורג של אסירים מוסלמים על ידי אבירים טמפלרים בימים עברו, נערפו ראשיהם. רק שניים ניצלו, אחד מהם נשלח לעכו, על מנת לבשר על הטבח ולהגדיל את האימה שבודאי כבר חשו תושביה, והשני, נוצרי ממוצא סורי, בחר להתאסלם ולהצטרף לצבאו של ביברס.

אבל את עיקר זעמו הפנה ביברס אל מי ששיתף פעולה עם הפולשים המונגולים לפני קרב עין ג׳אלות, בוהמון השישי, שליט רוזנות טריפולי ונסיכות אנטיוכיה. הוא עלה לשלטון כשהיה רק בן חמש עשרה, ונודע בכינוי בוהמון היפה. גם אחרי שהובסו בקרב המשיך לנסות ולשכנע את המונגולים לתקוף שוב את אדמות המוסלמים, עדות נוספת לכך שהמאבק לא נתפס על ידי בני הזמן ככזה שהוכרע לגמרי. בשנת 1268, הלא היא שנת 666, תקף ביברס את סביבות טריפולי שעל חוף הים, ולאחר שגרם הרס רב נסוג במפתיע. אבל במקום לשוב לכיוון דמשק פנה צפונה. ביום הראשון של חודש הרמדאן, הטיל צבאו של ביברס מצור על העיר אנטיוכיה. את זוכרת שסיפרתי לך על כיבוש העיר הזאת בזמן מסע הצלב הראשון, על פיטר ברתולומיאו והחנית  הקדושה שמצא? כיצד האמונה באל ובכוחו הובילה את הצלבנים המותשים לניצחון, כנגד כל הסיכויים? כעת דבר לא עזר להם. העיר האדירה והמבוצרת נפלה תוך ימים ספורים.

איור המצור על טריפולי, בשנת 1291, שבו נכבשה העיר. הממלוכים חזרו לסיים את המלאכה

איבן עבד אל-זהיר היה מזכירו של ביברס, והביוגרף הרשמי שלו. הוא ניסח, בשפה המתענגת על פיתוליה, מכתב השפלה לבוהמון השישי, הנסיך שאיבד את העיר שהעניקה לו את תוארו. מכתב זה נועד להודיע לו על תוצאות הקרב, וגם, ואולי יותר מזה, לשמש כעדות לניצחון, ולנסח ולבטא עבור ובשמו של ביברס את הבוז וההתנשאות שחש:

אל הרוזן האציל והנעלה, האריה המתנשא, גאוות הנצרות, מנהיג נושאי הצלב, אשר תוארו, עם נפילת אנטיוכיה, שונה מ׳נסיך׳ ל- ׳רוזן׳, מי יתן ואלוהים יעניק לו חוכמה, יכוון את דרכו וינחה אותו, היודע כבר כיצד תקפנו את טריפולי ועשינו שמות במרכז נחלתו; הוא ראה את החורבות ואת הטבח שהותרנו מאחורינו כשעזבנו; הכנסיות עצמן נמחו מעל פני האדמה, כל בית נתקל באסון, המתים נערמו על חוף הים כמו איים של גוויות, הגברים נרצחו, הילדים הפכו לעבדים, הנשים החופשיות הפכו שבויות, העצים נכרתו ונותרו רק מספיק כדי לשמש בעתיד, ברצון האל, לבניית מכונות מצור. דברי ערך נבזזו, יחד עם נשים, ילדים ועדרים, כך שהעני הפך עשיר, הרווק זכה במשפחה, המשרת קיבל משרתים וחייל הרגלים קיבל סוס.

כל זה קרה לפני עיניך, בעוד אתה ניצבת כאיש שאסון נורא היכה בו, וכאשר שב אליך קולך זעקת בפחד: ‘הקטסטרופה הזו היא באשמתי!׳. אתה יודע שעזבנו אותך, רק כדי לשוב, שדחינו את ההרס המוחלט שלך, אבל רק במספר ימים מסוים; אתה מודע לכך שהותרנו את ארצך ללא כל חיית משק, מאחר והובלנו אותן לפנינו, ללא כל נערה, מאחר וכולן בחזקתנו, ללא כל עמוד, מאחר ומוטטנו את כולם, ללא כל שדה מעובד, מאחר וקצרנו את כל היבול, ללא כל דבר ערך, מאחר ולקחנו את הכל. המערות בפסגות ההרים הגבוהים, העמקים החוצים גבולות ונוגעים בדמיון; אלה לא יעניקו לך שום הגנה. אתה יודע איך עזבנו אותך כדי להופיע לפתע לפני עירך אנטיוכיה בעוד אתה בקושי מעז להאמין כי אכן נסוגנו: אם עזבנו בוודאי נשוב לאן שרגלינו נחו בעבר!

מטרתינו כאן היא לדווח לך על מה שעשינו כעת, להודיע לך על הקטסטרופה השלמה שהיכתה בך. ביום רביעי, ה- 24 בחודש שעבאן עזבנו אותך בטריפולי וביום הראשון של חודש רמדאן הקדוש הטלנו מצור על אנטיוכיה. בעוד שתפסנו עמדות מול העיר חייליך רכבו החוצה בכדי לבחון עצמם בקרב נגדנו. הם הובסו; הם עזרו זה לזה אבל לא הצליחו לנצח, ומפקדם הפך לאסירנו. הוא ביקש שנרשה לו לנהל משא ומתן עם אנשיך והלך לעיר, ושב אלינו עם חבורה של כמריך ומנהליך, שדנו עימנו. אבל אנו ראינו שהם פועלים בהשראת רוחך, באופן מרושע ובדפוסים רצחניים, אטומים לכל מטרה טובה ומתאגדים סביב מטרות רעות. כאשר ראינו שמזלם בלתי ניתן לכפרה ושאלוהים קבע שגורלם הוא מוות שחררנו אותם, באומרנו: ׳אנו נטיל מצור עליכם מייד, וזו תהיה האזהרה הראשונה והאחרונה שניתן לכם׳. כך הם שבו לעיר, מתנהגים כמוך, באמונה שאתה תופיע לעזרתם עם פרשיך וחיל הרגלים שלך, אבל מהר מאוד המפקדים חוסלו, פחד אחז בכמרים ובנזירים, מגיני החומות השפילו את ראשם בפי האסון ומוות היכה בהם מכל כיוון. כבשנו את העיר בסערה בשעה הרביעית של יום שבת, ביום הרביעי של חודש הרמדאן המבורך, מביאים יאוש לכל מי שבחרת לשמור ולהגן עליה. אין ולו אחד מהם שלא היה בבעלותו רכוש מסוים, וכעת אין ולו אחד מאיתנו שאין בבעלותו אחד מהם ואת רכושו. היית צריך לראות את אביריך נרמסים תחת פרסות סוסינו, איך בוזזים ומחפשי שלל פשטו על בתיך, כל רכושך נמדד כאילו היה חסר ערך, נשיך נמכרות ארבע בבת אחת ונקנות תמורת דינר מכספך שלך! היית רואה את הצלבים בכנסיותיך מרוסקים, דפי ספרי הברית המוטעית מפוזרים, קברי הפטריארכים חפורים ומחוללים. היית רואה את אויבך המוסלמים מבזים את המקום בו אתה חוגג את המיסה, משספים גרונות נזירים, כמרים ואנשי כנסיה על המזבחות, מביאים מוות פתאומי על הפטריארכים ועבדות לנסיכים המלכותיים. היית רואה אש משתוללת בארמונותיך, את מתיך נשרפים בעולם הזה לפני שלהבות הגיהנום ישרפו אותם בעולם הבא, את הארמון שלך חרב עד שאי אפשר לזהותו, את כנסיית פול הקדוש וזו של פטר הקדוש ממוטטות והרוסות; אז היית אומר: ׳הלוואי והייתי אבק, וששום מכתב לא היה מביא לי בשורות כאלה!׳. נשמתך הייתה עוזבת את גופך מרוב עצב; היית מכבה את אש חייך במי דמעותיך.

אם היית רואה את אחוזותיך מופשטות מעושרך, מרכבותיך מוחרמות בנמל העיר עם ספינותיך, המשחתות שלך הופכות לרכוש אויבך ועורקות כנגדך, אז היית משתכנע שהאל שנתן לך את אנטיוכיה לקח אותה שוב, שהאל שהפקיד את המבצר הזה בידיך חטף אותו, ומחה אותו מעל פני האדמה. אתה יודע כעת כי אנחנו, בחסד האל, לקחנו חזרה ממך את מבצרי האיסלאם שתפשת, דרקוש ושקיף וכפר דובין, כמו גם את נחלותיך בפרובינציית אנטיוכיה; שסילקנו את חייליך ממצודות העיר ותפסנו אותם בשערותיהם ופיזרנו אותם לכל עבר; שלא נותר איש שניתן לקרוא לו מורד בצד זה של הנהר; ושנהר זה הנקרא אל-עאסי, כלומר המורד, היה מפסיק להיקרא כך אם היה יכול ומתחנן למחילה. דמעותיו היו צלולות בתחילה, אבל כעת הדם נשפך לתוכו וצבע את מימיו באדום.

מכתב זה אותו אנו שולחים מביא לך את החדשות הטובות כי אלוהים העניק לך בטחון וחיים ארוכים בכך שגרם לך לא לחיות באנטיוכה בזמן זה והרשה לך לחיות במקום אחר, מכיוון שאחרת היית מת, או אסור, או פצוע, או המום. להיות בחיים זה משהו שכל מי שאינו מת חייב לברך עצמו אודותיו. מי יודע אם אלוהים לא חס על חייך כדי שתוכל לתקן את דרכיך, את חוסר הציות וחוסר הכבוד כלפיו! מאחר ושום ניצול לא הגיע לספר לך את שקרה, אנו הודענו לך, ומאחר ואיש אינו בעמדה המאפשרת לו לבשר לך את החדשות הטובות על כך שחייך ניצלו במחיר אובדן כל השאר, אנו מביאים אליך את הבשורות במסר אישי אליך, לתת לך מידע מדוייק אודות מה שבאמת התרחש. אחרי קריאת המכתב לא תהיה לך שום סיבה לומר שמשהו מהחדשות שהבאנו מוטעה, בדיוק כפי שלאחר קריאת הדיווח הזה לא תצטרך לשאול איש אודות הפרטים.

[Francesco Gabrieli, Arab Historians of the Crusades, University of California Press, 1969, pp. 310 – 312. זהו תרגום של תרגום (הספר פורסם במקור באיטלקית) והרשיתי לעצמי חופש מסוים בתרגומי שלי. כמה כיף שאיני צריך להיות אקדמאי ומדויק!]

אכזריות צינית, משחק עם הטרף, נקמה מדממת שאין מתוקה ממנה. המכתב הזה הוא שיא מוגזם, בארוקי, של התנשאות, שנאה ובוז. הוא ודאי הסב עונג רב לביברס. בעת כיבוש אנטיוכיה נטבחו כחמישה עשר אלף איש וכמאה אלף הפכו לעבדים ולשפחות.

את זוכרת את עימאד אל-דין, מזכירו של צלאח אל-דין, ומי שכתב את תיאור שדה הקרב שבקרני חיטין, אותו ציטטתי בעבר? תפקידו היה דומה לזה של איבן עבד אל-זהיר, כותב מכתב זה. שניהם ניסחו עבור אדוניהם את מחשבותיהם והלך רוחם, והפיצו את דימוי המנהיג ופעולתו ברבים. שניהם יצר את ההיסטוריה בכך שכתבו אותה. ההבדל בין הטקסטים חושף את ההבדל בין המנהיגים, ובין המודלים של ההנהגה שהם יצרו. פעילותיו של צלאח אל-דין היו אכזריות לעיתים, אבל דימויו היה של אדם חסוד וטוב לב, מעין מלך-פילוסוף. הוא אמנם כרת בעצמו את ראשו של רינו משאטיון, אבל לא נהנה מזה, חלילה. העידון התרבותי שלו נבע מחינוכו הטוב ומוצאו האצילי. הוא היה מודל מושלם של גבריות איסלאמית. ביברס איחד את ממלכתו של צלאח אל-דין ואף הרחיב אותה, אבל בדמותו מתגלם מודל אחר לגמרי של הנהגה ושל גבריות. הלחימה בקרב, הניצחון והמוות אינם רק ביטוי לרצון האל, הם משמעותיים כשלעצמם. החסד משני לעוצמה, וטוב לב ואנושיות כבר אינן תכונות חשובות למנהיג צבאי.

* * *

ביברס מת בדמשק בשנת 1277, תשעים שנה אחרי קרב קרני חיטין. כנראה שהיה בן חמישים בערך במותו. סיבת מותו אינה ברורה לחלוטין, כאשר האגדה מספרת שלגם בטעות ממשקה מורעל שהכין לאחד מאויביו, וששייח חדיר נרצח קודם לכן בתא כלאו שבקהיר, ובכך בישר את מות הסולטן. זה נסיון נחמד להוסיף נימה אפלה גם לסוף חייו, אבל אני מעדיף הסבר אפשרי אחר. הממלוכים שמרו על מנהג שהביאו עימם מערבות אסיה, שתיית קומיס, חלב סוסות מותסס, מעין בירה. כמה ימים לפני מותו הרבה הסולטן בשתייה, וכנראה שנדבק בדיזנטריה. מגיע לו. איני מרחם עליו. גדולתו כמנהיג אינה מחפה על אכזריותו ועל יהירותו.

פסל ביברס הניצב בדמשק. גם משמעות שם משפחת באשר אל-אסד, הרוצח הנתעב, פירושה האריה

במשך שנים הכשיר את בנו לשלטון, בתקווה שירש אותו בבוא העת. אבל לאחר שנתיים של מאבקים פנימיים בקרב האליטה הממלוכית מפקד הצבא שלו, קלאון, נבחר לסולטן. כך שבפועל, נכשל במה שהיה אחד מהדברים החשובים ביותר עבורו. מגיע לו. אבל למרות כשלון זה דמותו של ביברס התקבעה כסמל ללוחם ולמנהיג אכזרי ורב תחבולות. אגדות אודותיו עדיין מסופרות במצרים, ובשאר ארצות האיסלאם.

האמת היא שאין לי כוח לספר עליו עוד. אני מבין את ההערכה אליו אבל מוצא עצמי נרתע ומפחד ממנו, ומהלקחים שניתן להסיק מהצלחתו, להקים ולבסס אימפריה אדירה. איני רוצה לדמות לו.

סיפרתי לך הרבה בחודשים האחרונים, על צלבנים ועל ממלוכים, על גברים לוחמים. הרבה דם, הרבה סבל, שאין ממש דרך להתעכב עליו, להעניק לקורבנותיו כבוד וחמלה. זאת היסטוריה קשה. היא מבהירה כמה חיים אבדו בארץ אליה אנו שבים עוד מעט, כמה שביר הכל. אני עוזב את זה עכשיו, שמח על שאיני הסטוריון החייב לשקוע בתחומו אלא רק מבקר חולף המתאר מסע קצר אל העבר. תודה על שהיית לי קוראת. אני אוהב אותך.

******************************************

אבהיר שוב, איני הסטוריון, אבל השתדלתי לא לשקר ולהסתמך על מספר מקורות כדי לבסס את סיפורי.

זוהי רשימה אחרונה מתוך חמש:

התחלתי בתיאור קרב קרני חיטין, והתמקדתי בדמותו של צלאח א-דין 

המשכתי בתיאור דמותו של רנו משאטיון, שאינו מודל גבריות ראוי

אחר כך סיפרתי על קרב מנצורה, ועל מלך צרפת האדוק והיהיר שהובס על ידי עבדים לשעבר

ואז תיארתי את העימות בין הממלוכים למונגולים, ששיאו בקרב עין ג׳אלות

מקורות לימוד על הממלוכים זמינים מאוד, כשוויקיפדיה, העברית והאנגלית, מאפשרת הרחבה בכל כיוון כמעט. בכיוון האקדמי, כתב העת Mamluk Studies Review בהוצאת אוניברסיטת שיקגו זמין כולו לצפייה חופשית, בנוסף לאוסף מקורות גדול (בו נעזרתי רבות):

http://mamluk.uchicago.edu

כבר אמרתי שהספר העיקרי בו השתמשתי הוא:

Peter Thorau, The Lion of Egypt, Longman, 1992

זה ספר יסוד עמוס מידע המלווה את תולדות חייו של ביברס.

ספר עיקרי שני הוא:

James Waterman, The Knights of Islam, Greenhill Books, 2007

ווטרמן אינו הסטוריון, אבל הוא כתב הסטוריה נגישה מאוד המתארת את כל תקופת האימפריה הממלוכית , ואני אוהב את הגישה שלו. זו קריאה משובחת, למרות שאין לסמוך עליו במאה אחוז (וגם עלי לא, ככה שהכל בסדר). ספר נוסף שלו מתמקד בעימות בין הנצרות לאיסלאם:

James Waterson, Sacred Swords, Jihad in the Holy Land 1097-1291, Frontline Books, London 2010

על מוסד הבימרסטן, על רפואה איסלאמית ועל שאלות מגדר בתור הזהב האיסלאמי, תוך התמקדות בסיפורו ובמבנהו של הבימרסטן הענק שהקים קלאון, יורשו של ביברס:

Ahmed Ragab, The Medieval Islamic Hospital: Medicine, Religion and Charity. New York: Cambridge University Press, 2015

היה לי את העונג להשתתף כשומע בקורס שלימד מר רג׳אב באוניברסיטת הרוארד על גופים, מין ומיניות בימי הביניים האיסלאמיים. אני חב לו תודה על חשיפה לגישה הומאנית ופמיניסטית ללימודי החברה האיסלאמית.

על התרבות העממית וחיי היום יום בקאהיר:

Boaz Shoshan, Popular culture in medieval Cairo, Cambridge University Press, 1993

דוד איילון, שאת המילון המשובח שהיה שותף בכתיבתו מכיר כל תלמיד ערבית, כתב רבות על המבנה החברתי של מדינת הצבא הממלוכית. רבים ממאמריו, וגם מאמרי יסוד אחרים, מרוכזים בספר:

Gerald R. Hawting (ed.), Muslims, Mongols and Crusaders, Routledge, 2012

על הסריסים בחברה האיסלאמית אפשר ללמוד באמצעות ספרו:

David Ayalon, Eunuchs, Caliphs and Sultans: A Study of Power Relationships, Magnes Press, Jerusalem ,1999

ראובן עמיתי, חוקר פעיל ובכיר מהאוניברסיטה העברית, כתב רבות על הקשר בין המונגולים והממלוכים ועל העימות בינהם, ובין השאר את הספר:

Reuven Amitai-Preiss, Mongols and Mamluks, The Mamluk-Ilkhnid War 1260-1281, Cambridge University Press, 1995

נעזרתי רבות במאמר קצר שפירסם לאחרונה:

Reuven Amitai-Preiss, Echoes of the Eurasian Steppe in the Daily Culture of Mamluk Military Society, Journal of the Royal Asiatic Society, Jan 2016, Vol.26(1-2), pp. 261-270

וכמובן שאני ממליץ על הפרק המוקדש למונגולים בסדרה המצוינת, שירת הברבור של הערוץ הראשון ז״ל, ׳והארץ הייתה תוהו ובוהו׳

בטח פספסתי המון מידע, אבל בחיי שניסיתי להיות די יסודי.

נשתמע.

כתבתי הרבה על פלורנטין

בחודש האחרון נכנסתי שוב למאבק תושבים – להצלת הגינה הציבורית בשכונת פלורנטין.

כתבתי על הקושי לחיות באזור הזה ועל חוסר התחשבות של העירייה במי שבחר לעשות זאת, וגם על התנהלות העירייה החושפת כיצד חוסר ההתחשבות הזו באה לידי ביטוי.

אני חושב שיש סיכוי. אני אופטימי.

ויוצא שאני מסתכל על האזור הזה הרבה זמן. ויוצא שגם כתבתי על זה לא מעט. ריכזתי את הטקסטים הללו כאן.

כתבתי על המכולת השכונתית, ועל המאבק הבלתי אפשרי שלה מול רשת השיווק שפתחה סניף בשכונה. כתבתי את זה ב- 2006. הם עדיין שם.

כתבתי סביב מאבק התושבים האחרון בו הייתי מעורב עד צוואר, נגד תוכניות הבינוי ב- 'מתחם החרש והאומן', בסדרה 'גזר דין מוות לשכונה':

זו קינה על העלמות התעשייה והייצור, מהימים בהם בנו את מגדל נווה צדק הארור.

זו הרחבה, שיר הלל לרבגוניות ויכולת ההסתגלות של אזור התעשייה שזמנו עבר.

זו הרחבה, למה זה חשוב, מי הרוויח מזה, וסיפור קטן על רכוש נטוש.

זו הרחבה, אסוציאציות, טון מהוהר ומלומד, קצת על מכבי תל אביב, קצת על עין הוד.

זו הרחבה, פאסיבית אגרסיבית, על נוכחות ההיסטוריה במרחב.

זה רגע קטן, החרט הזקן סוגר את בית המלאכה שלו.

ועוד רגע, בעל הבית שלי נפטר, ואני סופד לו ונזכר איך הגעתי לשכונה.

עוד קינה, החוזה את בוא הדחפורים וקוראת לזהות מקומית שאינה קשורה אל החדש והאופנתי.

וכאן יש תיאור טיפוס למגדל נווה צדק לפני סוף בנייתו, עוד על מה הדרום צריך.

ואתנחתא לסיום, גלריית כתובות 'עם ישראל חי' והשינויים שעברו.

כשלמדתי באוניברסיטה, ניצלתי את ההזדמנות וכתבתי עבודות, כלומר מאמרים, כלומר טקסטים ארוכים ומלומדים שניסיתי בכל זאת, הרגל רע שלי מהזמן בו סתם כתבתי, שיהיו מעניינים לקריאה:

מאמר, שבמפתיע הוא אחד הטקסטים הנקראים ביותר באתר, על ההיסטוריה של פלורנטין, מי הקים אותה ומתי, ותיאור סכסוך מצחיק בין בתי כנסת.

ומאמר מסכם, ארוך למדי, לא למתחילים(אבל עם הרבה תמונות!), על דרום תל אביב, על התפקיד ההיסטורי של השוליים. אני גאה במאמר הזה וחושב שזה הכי קרוב שהגעתי לכתיבת הסטוריה. הוא עוד לא גמור ובגרסה שפרסמתי כאן הוא נטול הערות שוליים. יש כאלה, לפי קילו, לכל מי שמודאג.

קריאה נעימה.

בוודאי אמשיך לכתוב בענייני שכונה, דרום תל אביב והיסטוריה עירונית ומקומית. זה נושא מעניין מדי בכדי להפקירו, ותהליך השינוי שאזור זה עובר הוא מרתק ונמצא רק בתחילתו. אני מקווה שלטקסטים אלה תהיה השפעה בתהליך הזה.

שוליים. דרום תל אביב, צפון יפו

עיר ילידית מצמיחה בשוליה שכונות מהגרים, שהופכות בעקבות התערבות חיצונית לעיר עצמאית. לאחר שהעיר הזאת מתבססת היא מצמיחה בשוליה שלה שכונות מהגרים חדשות, וגם כאן המניע העיקרי הוא ההתערבות החיצונית, והשאיפה הבסיסית של מהגרים להתפרנס ולקיים אורח חיים המשכי ככל הניתן לזה אותו חוו לפני ההגירה.

שכונות אלה אינן טפיליות, מאחר ודווקא בגלל שוליותן הן מהוות בולם זעזועים המאפשר לעיר האם להתפתח. המהגרים תלוים אמנם בעיר המפרנסת אותם, אבל זו גם תלויה בהם, בכך שהם מספקים לה כח עבודה ומאפשרים לה להשתנות ולהתאים עצמה לתנאים החיצוניים. שכונת "אחוזת בית" הייתה, בעיקרה, שכונה של מהגרים ממוצא אירופי, ששאפו לאוטונומיה חלקית בלבד ושקיוו להשתלב במרחב, הפיסי, הכלכלי והתרבותי לא פחות מאשר לשנות אותו. בגלויה ייצוגית מימיה הראשונים של תל אביב נראית תחנת הדיליז'נס – כירכרה להובלת נוסעים, מהסוג אותו הכניסו לראשונה לשימוש בארץ ישראל וביפו המתיישבים הטמפלרים, ושהזיכיון להפעלתה הוחכר על ידי וועד השכונה לאפרים הילפרין 'שהתחייב להעמיד במשך כל היום לא פחות משלש עגלות שתלכנה מתל – אביב ליפו ובחזרה…'. תדירות הקשר מצביעה על נחיצותו, אבל עוד פרטים בתמונה מצביעים על ההיברידיות בזהות המצולמים וסביבת מגוריהם. החזית הפסאודו מזרחית של גימנסיה הרצליה ברקע, ארמון אוריינטאליסטי שהיווה את לב השכונה, מראה על ניסיון להשתלבות אסטטית במרחב המדומיין. מצד ימין נראית המדרכה, המבדילה בין השכונה הזו לאלו שקדמו לה, ומציגה את שאיפת תושביה לחרוג מהסטנדרטים של העיר הילידית וליצור מרחב ציבורי מתוכנן ויעיל. על ראש הנער שבקדמת התמונה חבוש קסקט, והוא נושא ספרי לימוד מתחת לזרועו. אבל הפעוט שרוכב על תלת אופן מאחוריו חובש תרבוש, וגם הוא, למרות חריגותו, מייצג של העיר. הקשר של השכונה עם יפו אינו חד סיטרי, לא רק בגלל הפן הכלכלי והמשק המשותף בסך הכל, שבו המגזרים השונים מתפתחים זה לצד ובעזרת זה, אלא גם דרך השפעות תרבותיות, מנגנונים של חיקוי, השפעה ולעיתים בידול מכוון. האוטונומיה היחסית מאפשרת לפרט לשלוט על קצב ותנאי השתלבותו במרחב.

 על מפה של חברת האוטובוסים 'המעביר' מ- 1944 משורטטים באדום קווי הנסיעה. בתי שכונת התקווה, אשר נוסדה 8 שנים מוקדם יותר, ושבתקופה זו גרו בה כבר אלפי אנשים, אינם מסומנים על המפה, אבל קו האוטובוס המוביל אליה מופיע. אוטובוסים מקשרים גם בין השכונות האחרות, גוש שכונת שפירא וגוש פלורנטין, לתל אביב, ובין תל אביב ובין רחוב בוסטרוס ושדרות המלך ג'ורג' (שדרות ירושלים של ימינו), מקום משכנו של הדואר המרכזי ושאר בנייני השלטון הבריטי. גם שלמה גרין, מי שהקים ויזם את הקמת השכונה של חולון ושנקראה על שמו, קנה והפעיל אוטובוס שחיבר בינה ליפו ולתל אביב. האוטובוס מגשר על חלק מהמרחק הפיסי ומאפשר לשמור על חלק מהמרחק התרבותי.

2

כך מתאר יצחק אביגני, שנולד ב- 1920 ביפו, ומשפחתו ברחה לתל אביב בעקבות מאורעות 1921 בהם נרצח סבו את נסיבות מעברם לשכונתו של גרין:

… החיים בתל אביב לא היו קלים. היינו נתונים לחסדם של בעלי בתים, שלא נטו להשכיר חדרים לבעלי משפחות מרובות ילדים. וזאת למה? בכל בית היה בור ספיגה אותו צריך היה לרוקן בעל הבית. בבית בו התגוררה משפחה מרובת ילדים, נאלץ בעל הבית לרוקן את הבור לעיתים תכופות. לכן, לא השתלם לבעלי הבתים להשכיר חדר למשפחה כמו שלנו.

אבי, מאס ב'חסדיהם' של בעלי הבתים בתל אביב, שבכל משא ומתן היו סופרים לו את הילדים, וגם חשש מעין רעה.

סיבות כלכליות, ורצון לעצמאות, שמתבטא גם בפחד מאותה עין רעה, מהביקורת בעלת הבסיס הכלכלי המפוקפק על עלות ההפרשות של משפחה מרובת ילדים, מביאים להגירה פנימית אל מקום מרוחק, בו אותו אב, העובד כמוכר נפט ברחובות תל אביב, הופך לבעל בית. זו אחת המשפחות הראשונות שעוברות לשכונה, לאחר ששלמה גרין מציע הנחה למי שיעשה זאת.

… לשכונת גרין הגענו בכרכרה רתומה לפרדה. העמסנו את כל מה שהיה לנו על העגלה, עלינו כל בני המשפחה ועוד היה מקום…

… למחרת, בחמש לפנות בוקר כבר צעדנו ברגל לתל אביב. כל אחד מהילדים פנה לבית הספר בו למד. אמרנו לאבא: "אתה לוקח אותנו באפלה ומחזיר אותנו באפלה!"

שנתיים צעדנו לבתי הספר בתל אביב יום – יום חורף וקיץ.

תושבי השכונה משתמשים בעיר הגדולה, המספקת להם פרנסה, ושירותים שאינם יכולים ליזום בעצמם. אבל המרחק יוצר בידוד חלקי, שגורם להיווצרות זהות משותפת. 'לשכונת גרין היה הווי מיוחד', אומר המספר, ומונה חוויות פרוזאיות, הקמת סיפרייה, התכנסויות שבועיות לצורך מפקד ושמיעת סיפורים, נסיעה באופניים על החולות. אבל קשיי הקשר עם תל אביב נפתרים רק בעקבות היוזמה, הכלכלית בבסיסה, של מקימה:

… ב- 1936 חל מפנה בשכונה, גרין קנה אוטובוס ובו 17 מושבים. ילדים שלמו חצי גרוש ומבוגרים גרוש. האוטובוס יצא משכונת גרין לרחוב לוינסקי בתל אביב. השכם בבוקר היה האוטובוס יוצא מהשכונה. הנהג צפר וחיכה עד שכל הנוסעים הגיעו. הגברת והאדון גרין היו מברכים את הנוסעים בבוקר טוב, ומוכרים להם כרטיסים.

אחד הנוסעים תימני זקן אמר לגרין: 'לי אתה אומר בוקר טוב? תגיד בוקר טוב לגרוש שאני נותן לך!'. בלילה היו אנשי השכונה מתאספים ברחוב לוינסקי ומחכים לאוטובוס האחרון, שיצא בשעה 10.00 בלילה.

הבדיחה של הנוסע המבוגר חושפת את המתח הבין מגזרי, הכלכלי והעדתי בין בעל ההון (היחסי), היזם האשכנזי, ובין מי שמפרנס אותו אך גם נעזר בו. האוטובוס, כאמור, מגשר על חלק מהמרחק, אבל במקביל הוא מיועד רק למי שמסוגל לשלם בעבורו, והוא כופה על אותו משתמש לוח זמנים ומסלול קבוע. הוא יוצא מהשכונה וחוזר אליה, מגדיר במסלולו את מערכת היחסים הערכית בין שוליים ומרכז. בחינה נוספת של מפת האוטובוסים של חברת 'המעביר' מראה כיצד משולש קווי האוטובוס, פלורנטין, שפירא והתקווה הוא התחנה האחרונה שהיא גם תחנת המוצא במסלולי הנסיעה, בשוליה של המפה ובשוליה של העיר. כותרת המפה היא 'תל אביב המורחבת', וקו הגבול של העיר עם יפו אינו מסומן עליה, אבל הוא בכל זאת ברור, ומתבטא בצורת הרישום השונה של המבנים, בקווים הצפופים, שהמקרא מסביר שהם מצביעים על בנייה בשיעור של יותר מ- 80%, המסומנים על שטח שכונת פלורנטין, אבל למעשה מאחדים בין סימונה לזה של יפו, בדימוי ויזואלי הממחיש את כך שכותרת ספרו של שרון רוטברד, 'עיר לבנה, עיר שחורה' מצליחה לציין מתח שמתבטא גם בצורת הייצוג הגרפי של שתי הישויות המוניציפליות. אבל היא גם מפשטת את המצב לכדי דיכוטומיה, בעוד שבפועל קיימת סינרגיה בין השחור והלבן, כאשר בשכונות השוליים, אותו שטח אפור מטאפורי, העיר הלבנה והשחורה מווסתות לחצים, מתערבבות ושואבות זו מזו.

3

המפה טוענת שהיא מייצגת את המציאות הפיסית, מה שמתבטא בין היתר בכך שהרחובות החסרים בכדי להשלים את תוכנית המנורה של שכונת נווה שאנן אינם מצויירים בה, ומסומנים כשטח ריק. אבל, כפי שכבר הזכרתי, במקום בו ניצבת בזמן שרטוטה שכונת התקווה עדיין מצויירים פרדסים, ודווקא אותו שטח ריק היה למעשה פרדס פורה ומניב, כפי שמבהיר היטב צילום אוויר מ- 1946. היעדר ציון שמות הרחובות בשכונת שפירא גם הוא בחירה אידיאולוגית במהותה. מפת האוטובוסים ממקמת את המשתמש בה במרחב, ובכך הופכת לאמצעי לכינון זהותו.

4

אבל למרות המיקום השולי של השכונות הדרומיות, הן עדיין חלק ממנה, מושפע אך גם משפיע. הקשר אינו חד סיטרי. זהות תושבי השכונות הללו גם היא היברידית. שכונת התקוה הוקמה על ידי עובדי עיריית תל אביב, מהגרים מארצות האיסלאם. הדבר מצביע, מן הסתם, על הקשר ההדוק שלהם אל העיר, שלא הסכימה לאמץ אליה את שכונתם. לא הייתה להם זכות בחירה למוסדותיה, אבל הם היו חלק מהותי מאותם מוסדות. קשר נוסף היה דרך שימוש בהיצע התרבותי של העיר. יצחק אביגני מתאר כיצד היה צועד בתור נער לתל אביב לצפות בהצגות ובסרטים. אבל גם כאן ניכרת הדדיות, מאחר ותושבי העיר ובאיה השתמשו בבתי הקולנוע של יפו ובבתי הקפה, המסעדות והבארים שצמחו בשכונות השוליים, ושהיו משוחררים, עקב מרחקם מהמרכז וחוסר הבהירות של הכללים והאכיפה מפיקוח ממסדי. עיריית תל אביב אסרה ב- 1934 על מכירת ערק, משחקי קלפים ודומינו בבתי הקפה שבתחומה, מה שהוסיף, מן הסתם, לכוח המשיכה של העסקים שלא נאלצו לקיים תקנה זו עבור האוכלוסיה שדברים אלה היו עבורה חלק מתרבות הפנאי. העימות התרבותי משתקף במכתב תלונה שנשלח לעיריית תל אביב ב- 1938 כנגד בעל בית קפה שהעביר את עסקו מיפו לרחוב לילינבלום:

… ובו יושבים כל היום הולכי הבטל או יותר נכון החוג הרגיל לבתי הקפה הערבים שביפו שהוכרחו לעזבם ושוחקים בכל מיני משחקים שעש בעש קלפים ועוד משחקים מותרים ואסורים, והצעקות והמריבות במשך כל היום והלילה…

… ונוסף לזה רבה התנועה הבלתי מוסרית במקום ההוא, והמריבות בין הנשים ובעליהן בשעות המאוחרות בלילה שבאות להוציא את בעליהן משם בתקוה אולי עוד נשאר בידם סכום כסף למחיה טרם שיאבדום במשחקי הקלפים גם כן גדולה ורבה עד למאוד.

[…]

לזאת בקשתנו שטוח מלפני כב' לחקור את הדבר בהקדם ולסלק את המחלה הממארת באופן שאזרחי ותושבי השכונה לא תסבול מהאנשים המתאספים בבית הקפה הנ"ל שאינם לגמרי אזרחי ת"א ע"פ רוב ובאים מהשכונות שמחוץ לאזור ת"א.

אין ספק כי גם כאן יש סוג של 'עין רעה'. במכתב התלונה בולט עירוב של האשמות מוסריות והצבעה על נחיתות תרבותית, כאשר הנימוק המסכם הוא שבאי בית הקפה אינם שייכים למעשה לתל אביב, הם נטע זר הכופה עצמו עליה. ומצד שני, הקרבה הפיסית של מקום מגוריהם של מבלי בית הקפה אליו מתבררת מכך שהנשים באות אליו בכדי לקרוא לבעליהן הביתה. 'אזרח ת"א' משמש כאן כמסמן מנוגד לתרבות המזרחית הקלוקלת שמייצגים יושבי בית הקפה, זאת בשעה ש- 20% – 27% מתושבי העיר היו בני עדות המזרח. ושוב, מתברר הצורך אותו מספקות השכונות שבשולי העיר, לא רק כמקום מגורים של מי שאינם חלק מאותו תיוג מהמגן אלא גם כמקום שמאפשר למי שחורגים מתיוג זה ועדיין שותפים בחיי העיר לבטא צד בזהותם ללא ביקורת מתמדת.

תושבי העיר תפסו עצמם כמושא לקנאה על ידי תושבי שכונות השוליים. קטע מהפזמון 'התימניה' שכתבה לאה גולדברג להצגת תיאטרון 'המטאטא' ב- 1938 מדגים זאת בהציגו את שאיפותיה של עוזרת בית תימניה:

איהיה שכנזית/ גם אתלבש כמוה/ סנדל לועזית/ ועל עקב גבוה! 

אעבוד במשרד/ על מכונה אכתובה/ אצא בשבת/ ולי נוצות על כובע!

ובכרם התימנים/ לא יכירו מי אני/ ישאלו ויענו/ זאת לא ברכה שלנו!

את שמי אשנה/ תקרא לי ברטה גברת!

אם 'ברכה' תפנה/ אגיד 'אני אחרת'!

עיוות השפה והעלגות התחבירית הם פעולה קומית המתייגת במקביל את גיבורת השיר, עוזרת הבית השואפת להתנתק ממוצאה, כנחותה. היא תזכה להיות מוכרת כ- 'גברת' אם תאמץ סממני לבוש, פרנסה ובילוי החורגים משלה, כאשר הצעד הסופי בתהליך ההיפוך ל- 'אחרת' מתבטא בשינוי השם. יצחק אביגני משכונת גרין מספר בקטע ש- 'אינו שייך לסיפורי השכונה אך הוא מלווה אותי מאז ועד היום' כיצד, לאחר שקיבל ביום ראשון חמישה שילינגים מהרב עוזיאל, ראש הישיבה בתל אביב בה למד, לאחר שקרא את פרשת השבוע בשבת – 'הסתובבתי כל היום גאה, המטבעות מצלצלים בכיסי ולבסוף קניתי לעצמי: סנדלים, כובע צופים ובד למכנסים.' הלבוש – סממן ההידמות והחיקוי החיצוני שמהווה עדות לרצון הידמות וחיקוי פנימי, דומה בכך במפתיע לאותו תרבוש שחובש הפעוט בגלויה שנסקרה מימי ראשית תל אביב.

אחד מהדברים המבדילים בין אחוזת בית לבין שכונות השוליים של תל אביב, פרט להבדל הברור שבמקרה הראשון זהו פרבר עשיר ובמקרה השני פרברי עוני, הוא היחס לחינוך. אחוזת בית נבנתה, פיסית, תרבותית וכלכלית, בצילה של גימנסיה הרצליה. גם עם התפתחותה המשיכה תל אביב לתקצב בנדיבות את מערכת החינוך העירונית ומ- 1934 הייתה העירייה אחראית על גני הילדים והחינוך היסודי בעיר. השאיפה הייתה שלמרות שלא היה חוק חינוך חובה כל ילד יהודי במרחב תל אביב יזכה לחינוך יסודי, מה שחייב השקעה רבה, שהגיעה לכרבע מתקציב העירייה. למרות זאת, ולמרות שהעירייה לא גבתה תשלום מההורים אלא מס חינוך כללי מתושביה, הנשירה הייתה רבה, וחלק ניכר מ- 85% מהילדים שנכנסו לתוך מערכת החינוך נשר מלימודיו בגיל 10 – 12. מוסדות החינוך העירוניים קיבלו אליהם ללא קושי תלמידים משכונות השוליים של תל אביב, אף שלא שילמו מיסים לעירייה, ואף דאגו למתן ארוחות צהריים לנזקקים, אבל בהיעדר יכולת אכיפה, ומאחר וחוקי הסדרת עבודת נשים וילדים נחקקו רק ב- 1943 והילדים יכלו לסייע בפרנסת המשפחה, שיעור הנשירה בשכונות השוליים של תל אביב היה גבוה יותר והגיע בשכונת מנשיה לכדי כשליש.

ההבדל בעלות שכר הדירה והמיסים הנמוכים היו גורמי משיכה מובהקים לשכונות השוליים של תל אביב, אבל הריחוק הפיסי של בתי הספר, שתואר בסיפורו של יצחק אביגני שצוטט קודם, היה בוודאי מהסיבות לכך שהנשירה מלימודים הייתה גבוהה. ניסים אלוני, שהתגורר בשכונת פלורנטין, מתאר בצבעים קודרים את המסע היומי שלו לבית הספר, אשר בו, למרות שהמרחק אינו עצום, הוא חווה זרות ופחד. המשפחות המזרחיות נטו להיות גדולות יותר, והילדים השתלבו מהר יותר בשוק העבודה. כך נמנעה מהם ההשכלה שהייתה יכולה לעזור להם להשתלב במגזר האירופי. זה היה מעגל קסמים של עוני. נוצר 'קשר מובהק בין המוצא העדתי ובין רמת ההכנסה ורמת החיים של האוכלוסיה העירונית: ככל שנדרשו בתפקידים שונים מיומנות והכשרה מקצועית גבוהות, כך גדל שיעור האשכנזים המועסקים בהם.'

... כי האמת גלוי לכל שאנחנו הספרדים הננו רוב בנין ורוב מנין מאז ומתמיד תושבים קבועים בשכונת פלורנטין ואנחנו בנינו ועוד בונים הבתים בהשכונה, לעומת זאת רוב תושבי האשכנזים הם רק דיירים בבתינו, זה מחצי שנה וזה עלה לארץ חודש או חדשיים ובמקרה התגלגל ושכר כאן דירה זולה, ולמחר ימצא איזה עבודה או דירה זולה יותר במקום אחר הרי כבר יוצא ועוזב לגמרי השכונה הזו…

בקטע זה, מתוך תכתובת בין בתי הכנסת השונים בשכונת פלורנטין בעניין מחלוקת על בחירת רב נוסף לשכונה בשנת 1936, שכבר ציטטי במאמר קודם, מתגלה איפיון נוסף של שכונות השוליים של תל אביב, העובדה שעבור רבים מתושביהן הן נחשבו למקום מגורים ארעי. שכר הדירה הזול והאפשרות לאוטונומיה מכללי הפיקוח של עיריית תל אביב משכו אליהן גם מהגרים ממוצא אירופי, אבל עבור חלק גדול מהם, בעיקר מי שהיו בעלי כישורי השתלבות במגזר היהודי אירופי המתפתח, אלו היו מגורי מעבר זמניים. מעניין להשוות בין המושג בו משתמשים הגבאים להגדרתם העצמית- 'תושבים קבועים' לזה בו השתמשו תושבי תל אביב שהתלוננו על בית הקפה שנפתח בקרבתם- 'אזרחי ת"א', ולראות שהביקורת על האחר נוטה קודם כל להאשימו בזרות.

*

הקמתן של השכונות היהודיות ביפו נבעה מיוזמות מקומיות של בעלי אמצעים, שניצלו את הקרבה למרכז העסקים של והתעשייה של תל אביב ואת התנאים הנוחים יחסית שהעניקה עיריית יפו לבונים בשטחה. העירייה לא דרשה מהיזמים לבנות או לממן שטחי ומבני ציבור, וסיפקה לתושבים שירותים מוניצפליים מוגבלים, כמו תחזוקה, ניקיון ומים, תמורת מיסוי נמוך באופן ניכר מזה שבתל אביב. היזמים הם שניהלו את המגעים עם העירייה, שלא תפסה את עצמה כגוף אידיאולוגי. מבחינתה השכונות היהודיות לא היו בתחילה נטע זר, מאחר ויפו הייתה תמיד עיר מעורבת, והחל מראשית התפתחותה היו בה שכונות נבדלות ושונות זו מזו בהרכבן הדתי ובאופיין. בשכונות היהודיות ביפו, להבדיל מאלה שבתל אביב, התקיים עירוב שימושים בין מגורים, מסחר, ובעיקר מלאכה ותעשייה זעירה, מה שאיפשר המשכיות למהגרים, שחלק גדול מהם הגיע לארץ ישראל עם ניסיון ורקע בתחומים אלו. החמרת המגבלות על פעילות התעשייה בתל אביב, התפתחות נמל יפו והתשתית התעשייתית שהוקמה בעיקר על ידי הטמפלרים, גרמה לכך שקו התפר עם יפו הפך לזירת הצמיחה של התיעוש במרחב, כאשר ביוזמות התעשיתיות היה לעיתים שיתוף פעולה בין יהודים לערבים. כללי החיים בשכונות נקבעו במידה רבה על ידי תושביהן, שייבאו איתם את מוסדות הקהילה המסורתיים, בעיקר בתי כנסת וארגוני גמילות חסדים שהוקמו ביוזמתם ושסייעו בקליטת המהגרים.

המהומות שפרצו באפריל 1936, ומעשי הרצח שאירעו ביפו, גרמו לנתק בין העירייה ובין השכונות להן היו אמורים לספק שירותים מוניציפליים, כמו ניקיון ותחזוקה. עיריית תל אביב, אשר עמדתה הראשונית הייתה קריאה לסיפוח השכונות אליה, סיפקה מים וביוב לחלקים מהשכונות (תמורת העברת חלק יחסי של המיסים ששולמו ע"י התושבים מעירית יפו) וילדיהן היו כאמור זכאים ללמוד בבתי הספר העירוניים, אבל בחרה לוותר על עימות ישיר עם השלטונות בנושא זה. תושבי השכונות חדלו לשלם את המיסים העירוניים לעיריית יפו, והוקם, בסיוע סמוי של עיריית תל אביב, 'ועד מצומצם' שהורכב משלושה גופים – התאחדות בעלי בתים בפלורנטין, שכשמה הובלה בעיקר ע"י אינטרסים כלכליים, הועד המשותף בשכונת שפירא, התאגדות תושבים, וועד קהלת תל אביב יפו, גוף דתי. אבל האינטרס הפוליטי של עיריית תל אביב היה כאמור להימנע מעימות עם השלטונות, והיא הפנתה את מאמציה להתפשטות צפונה, לכיוון שטחי הכפרים שרונה, ג'מוסין ושייח מואניס. דימוי העתיד של פרנסיה היה של עיר שמשתרעת משני עברי הירקון, רחוק ככל הניתן מיפו. ואומנם, הויתור על השכונות היהודיות ביפו הניב הסכמה בריטית עקרונית לכך, וחלקים מאדמות כפרים אלה סופחו לתל אביב, אשר תוכנית בניין העיר שלה הורחבה באופן משמעותי בשנת 1937. בנוסף,  אושר לה לפתוח נמל עצמאי ליד שפך הירקון.

התזוזה צפונה של מרכז העיר, ושינוי האופי שעברה בעקבות כך, הצטרפו לפגיעה שספגה כלכלת יפו, בדחיקת השכונות העבריות שבה לעמדה שולית ופגיעה. עוד בשנת 1933 נפתח נמל עמוק מים ומודרני בחיפה, והשביתה שנמשכה כחצי שנה, שהכשירה את הדרך לבניית נמל קרוב ומתחרה בתל אביב, דירדרה אותו לדרגת נמל משני. מבצע 'עוגן' במסגרתו פוצצו 237 בתים בעיר העתיקה של יפו, בין השאר ע"י הפצצה מהאוויר, פגע בה אנושות. השכונות העבריות ביפו היו נתונות במצב ביניים מסובך, כאשר תושביהן, אשר מנו בשנת 1938 כ- 15,700 נפשות, כ- 30% מתושבי יפו, מצאו את עצמם מעורבים בעימות הלאומי שהפך לעימות מוניציפלי. לאור זאת מפתיע לגלות שבשנת 1947 אוכלוסייתן כמעט הכפילה את עצמה והגיעה ל- 28 – 30 אלף איש.

הסיבה לכך היא שבשכונות אלו המשיכו להתקיים תנאים שהפכו אותן לאטרקטיביות עבור המהגרים. שכר דירה זול, קהילות קיימות תומכות, אפשרות למציאת עבודה בתחומים הקרובים לתחום העיסוק הקודם, ואפשרות קשר בין המגזר היהודי והערבי. מסחר ושיתוף פעולה, בעיקר על בסיס כלכלי, המשיך להתנהל בין שתי האוכלוסיות כל העת.

מלחמת העולם השנייה גרמה להפיכת ארץ ישראל למרכז תעשייתי חשוב עבור בעלות הברית, והייצור לכוחות הלוחמים האיץ מאוד את פעולת המשק. התיעוש התפתח בשלוש זירות עיקריות, לאורך דרך פתח תקווה, בקו התפר עם יפו ומדרום לה, וסביב חמש השכונות שהפכו ב- 1940 למועצה המקומית חולון. ההתפתחות הזו לא גרמה לרווחה כלכלית. עקב האינפלציה הידרדר דווקא מצבם הכלכלי של רוב תושבי העיר. שכונותיה הדרומיות מילאו שוב את תפקיד בולם הזעזועים המרחבי, והן שאיפשרו למשק לעמוד באתגר הזה, לא רק עקב המגורים הזולים אלא גם מכיוון שהתעשייה הזעירה, המורכבת מספקי שירותים, סדנאות ובתי חרושת קטנים, הייתה גמישה מאוד ובעלת יכולת התאמה לצרכים המשתנים של המשק המלחמתי.

מפה בריטית משנת 1945 מדגימה את מימדי השינוי שעובר המרחב, כמו גם את תפקיד וחשיבות שכונות הגבול של תל אביב והיישובים החדשים שצמחו מדרום ליפו במאבק הלאומי. השכונות מנשיה (המעורבת), נווה שלום, פלורנטין, שפירא והתקווה יוצרות חיץ בין יפו לתל אביב. שכונת התקווה מנתקת את הקשר בין יפו לכפר הגדול סלמה שממזרח לה. מדרום, חולון המתפתחת כמעט וסוגרת את טבעת המצור. יפו, אשר חלקים ניכרים בעורפה עדיין חקלאיים, הפכה למובלעת בתוך איזור שרובו בשליטה יהודית. מעניין לראות כיצד הסימון הברור והמדוייק של קו הגבול בין תל אביב ליפו על המפה הוא בגדר שאיפה קרטוגרפית גרידא, מאחר ובפועל הישויות המוניציפליות השונות משולבות זו בזו. שכונת התקוה, גם לאחר שתחום המרות העירוני של יפו הורחב ב- 1944, נשארת מחוץ לגבולותיו, וכך היא נמצאת מחוץ לפיקוח או אחריות כלשהם.

5

'הועד המצומצם' קרס עוד לפני מלחמת העולם, בין השאר עקב התנגשות בין האינטרסים של בעלי הרכוש לאלה של התושבים. ניסיונות משא ומתן על מחילת חובות לעיריית יפו הסתיימו בלא כלום, על רקע העמקת השסע הלאומי. 'הועד המאוחד של השכונות העבריות ביפו', שהחליף אותו, כשל גם הוא להתמודד עם הידרדרות מצב התחזוקה והניקיון בשכונות הצומחות במהירות. על רקע זה קם ועד חדש- 'ועד השכונות העבריות', אשר בו שיתפו פעולה עסקנים ממפלגות שונות, פעילים חברתיים ואנשי דת. גוף זה ניהל בפועל 19 שכונות בהם גרו כ- 25,000 תושבים, שהתרכזו בשני גושים – גוש שפירא וגוש פלורנטין. שכונת התקוה לא נכללה בו.

הועד הקים שורה של מוסדות: ועדת הניקיון, ועדת התזונה לחולים ותשושים, ועדה רפואית, ועדה מפשרת בין בעלי בתים ודירים, ארגון סוחרי השכונות, ועדה לציביון עברי, ועדה לטיפול ביחסים בין העדות, ועדה לעזרה סוציאלית, ועדת בטחון, בית דין לשכר דירה ועסקים וועדה לפיתוח ושיפור הרחובות. הרכב המוסדות מצביע על הבעיות שהטרידו את תושבי השכונות: ניקיון, עזרה סוציאלית, מניעת חיכוכים על רקע עסקי או עדתי ובטחון אישי וכלכלי. ניכר, גם משמו של הועד, המשמיט מתוכו כל התייחסות ליפו, וגם מהועדה לציביון עברי שיזם, כי מדובר, לראשונה, בועד פוליטי ואידיאולוגי. השאיפה להצטרפות לתל אביב התבטאה בקריאה לעצמאות השכונות.

הפגנות ויחסי ציבור היו חלק משמעותי מאותה חתירה לעצמאות. עוד בשנת 1938 הוגשו שאילתות בנושא בבית הנבחרים הבריטי, ועניין השכונות העבריות ביפו הועלה מספר פעמים לפני ועדת החקירה האנגלו – אמריקאית שפעלה בשנת 1946 באירופה ובארץ. בתזכיר שהגישה עיריית תל אביב לועדה הוזכרה גם שכונת התקוה, כדוגמא להשפעות השליליות של חוסר התכנון והפיקוח:

דוגמא בולטת של התהוות משכנות עוני יש למצוא בשכונת התקוה, הנמצאת בתוך גבולות בנין – ערים של יפו. אף על פי שהשכונה הזאת מונה 8000 נפש, אין לה כל סטאטוס אדמינסטרטיבי. כתוצאה מכך הפכה השכונה לגוש אחד של משכנות – עוני מן הסוג הגרוע ביותר, עם כל המכשולים והסכנות הסאניטריים והתרבותיים.

השימוש הפוליטי במצב בשכונות השוליים נשא פרי. תוכנית החלוקה סימנה את יפו כמובלעת מנותקת מהחלק המרכזי של המדינה הערבית. מעשי איבה הדדיים פרצו באוגוסט 1947, והציפייה הייתה להחמרתם. מפקדת ההגנה תיכננה והקימה בחזית עם יפו קו ביצורים מפותל, שחולק לגזרות וכלל 105 עמדות, עדות לכך שתוכנן גבול לטווח ארוך, וכי לא הייתה ציפייה לגירוש תושבי יפו. מטה ההגנה פעל בחסות 'ועד השכונות העבריות'. בתמונה של הצטלבות הרחובות הרצל וסלמה מתקופה זו נראים קירות המגן שהוקמו ברחוב הרצל על מנת להתגונן מהירי מכיוון הכפר אבו כביר. במקביל ניתן להתרשם מכך שלהבדיל משאר שכונות השוליים, פלורנטין אמנם בנויה במרקם עירוני צפוף אבל הוא מוקפד, ומראה אינו תואם את דימוי שכונת העוני המשויך לה.

בינואר 1948 הכריז בן גוריון על הטלת מצור על יפו, אבל מלחמת ההתשה המרה, שהייתה מלווה בפגיעה באזרחים משני הצדדים, נמשכה עד יום לפני הכרזת המדינה, יום כניעת יפו. בפברואר, לאחר סיום הפוגה קצובה לצורך קטיף התפוזים, עדות לכך שאינטרסים כלכליים משותפים המשיכו להתקיים גם בתקופה זו, התחדשו הקרבות במשנה עוז. מרגמות ה- 'דוידקה', שיוצרו באזור התעשייה שבשוליה של יפו, ונוסו בחולות חולון, הישג טכנולוגי מרשים, המראה על היכולות שצברה התעשייה הזעירה, כמו גם ההתקפה הפרטיזנית של כוחות האצ"ל וכיבוש שכונת מנשיה, גרמו לזרם פליטים מתגבר. המצור הכלכלי על יפו, וקריסת מוסדותיה שהפכה למלאה כשעזבו אותה הבריטים, הביא לכך שהעיר והמרחב שלה כמעט וננטשו ע"י תושביה הערבים. עם כניעתה של העיר נותרו בה כ- 4000 תושבים ערבים בלבד, מתוך כ- 85,000 שהתגוררו בה ובסביבותיה לפני כן. רכושם, עיר שלמה, על בתיה ותשתיותיה, וכן הרכוש הקרקעי שכלל את הפרדסים המניבים, שסחורתם הייתה המנוע הכלכלי שגרם לפריחת העיר, נותר מאחור.

שכונות הדרום היו, כאמור, בקו החזית, וספגו את ההתקפות ההדדיות, מאפשרות בכך לחיים בתל אביב המרכזית להתנהל כסדרם. מפעלי תעשיה רבים שמשו כחזית בפועל, כאשר בחלקם לא פסקה העבודה גם בעת הקרבות. שכונת התקוה היתה אחת מנקודות התורפה, מאחר וסלמה, הכפר הגדול במרחב, היה קרוב מאוד אליה. בנוסף, כפי שמספר משה נקדימון, מפקד החבל, שהכיר את השכונה בזמן שנוסדה:

… בבואי לשכונה בשנת 1942 לשמש מפקד אזור בחבל, לא היתה זו עוד השכונה שהכרתי. היא גדלה, התרחבה והתפשטה על פני מרחבים גדולים, וכן הוסיפה.

בעיות ההגנה בשכונה היו רבות ומלאכת התכנון היתה קשה ביותר. הנה קבענו עמדות בקו חזית מסוימת וכעבור כמה שבועות נהפכו הדברים על פיהם. שטחים ריקים בונו, בתים וצריפי פח פרצו ימינה ושמאלה, ושוב הוטל עלינו להתוות קו הגנה חדש.

לרועץ היתה לנו בעית החומר האנושי במקום. הנוער נטה ברובו לארגוני הפורשים ואף הקשישים בין תושבי המקום סירבו רובם להצטרף לשירות ההגנה. נאלצנו להשתלט על הרחוב ולפעמים הגיעו הדברים לאיומים ואף לתגרות ידים, תוך התאמצות להכניס את תושבי השכונה למסגרת כלשהי. גם לנו היו כשלונות לא מעטים בשטח זה.

פרט לעדות המעניינת על קצב ואופי התפתחות השכונה, שדומה לגוף חי, המשתנה כל העת, ברורה עמדתו הביקורתית של הדובר. השימוש במושג המהותני 'חומר אנושי' חושף את הפער בינו לבין מי שהוא מתאר. ההתפשטות הלא מבוקרת של השכונה, היותה של זו מחוץ למסגרת כלשהי, משתקפת בעיניו בתושביה. המתח בין אנשי ההגנה לתושבים הוא לכאורה אידיאולוגי, אבל נחשפת בו אי הבנה הדדית בסיסית. הדרך היחידה בה ניתן לשפר את אותו 'חומר אנושי' היא על ידי כפיה חיצונית, בכוח אם צריך, של מסגרת. למרות ההכאה על חטא בסוף הקטע המצוטט אין כאן כל הבנה לכך שניתוק ודחיקה לשוליים החברתיים הם כוח מבנה זהות, ושזהות זו מכוננת אל מול וכנגד האחר. במובנים רבים, כבר בעת הולדתה הייתה בישראל ישראל שנייה.

*

מה שעבר על המרחב התל אביבי בעקבות מלחמת 48 היה במידה מסוימת תהליך של חילופי אוכלוסין, אבל בניגוד למקרים אחרים, כאן היה מדובר בחילוף חד צדדי. את מקום כ- 80,000 הפליטים הערביים תפסו כ- 70,000 מהגרים, רובם חסרי כל או קרובים לכך, ובאזור שהיה לפני המלחמה בתחומה של יפו גרו בשנת 1953 כ- 120,000 נפש, יותר משליש מאוכלוסיית העיר כולה, שצמחה בתקופה זו מכ- 185,000 נפש לכ- 350,000 נפש.

תהליך איכלוס השטחים שנכבשו החל כמעט מייד, כשביזה והרס ליוו אותו. תושבי יפו הערבים הנותרים רוכזו בשכונה אחת, תחת ממשל צבאי. עירית תל אביב והממשלה ניסו לווסת את זרם המתיישבים, שחלקם היו פליטים פנימיים וחלקם עולים חדשים, אבל העיר הריקה, הקרובה כל כך למרכז העסקים הארצי, ושיש בה בתים ועסקים נטושים שיכולים לאפשר קליטה מהירה, הייתה פיתוי גדול מדי, וחלק ממנה אוכלס בפולשים ומסתננים, תופעה שהפכה להמונית עם התגבר זרם העולים. בפועל, תהליך זה בלם חלק מהזעזועים שגרם גל ההגירה.

השכונות העבריות של יפו סופחו לתל אביב בדצמבר 1948. בספר שהוציא לכבוד המאורע 'ועד השכונות העבריות' כותב יהושוע רוקח, ראש העיר:

… לא רק השכונות בשלמותן הן חלק בלתי נפרד מהעיר תל – אביב, אלא עוד חגורה רחבה למדי של שטחים סופחה אליה. שכונות ערביות כסלמה ואבו כביר, שהוו מרכזי התנפלות על תל אביב, התרוקנו מיושביהן ופינו מקום לאוכלוסיה עברית חדשה.

עצומה היא העבודה להגליד את פצעי השכונות ולהעלות את הרמה שלהן לרמתה של תל אביב.

יש לסלול כבישים, לבנות מדרכות, לנטוע גנים, להקים בתי ספר, מרפאות, בתי תרבות. לדלל את האוכלוסיה, להסיר את הצריפים ולבטל את משכנות העוני המרובים בשטחים אלה.

בפועל, הצעד הראשון של העיריה עם צירוף השכונות אליה היה, על פי מדיניותה הקבועה, ביטול 'ועד השכונות העבריות', שסיים לכאורה את תפקידו, כעת שהתושבים זכו בחסותה ויכולים להשתתף בפוליטיקה העירונית הכללית. בכך נגזלה מהתושבים מעורבות ישירה בניהול עיניניהם, והתבטלו מוסדות פיקוח וגישור קהילתיים. העמדה הערכית שנוקט רוקח, שמכיר בצורך להעלות את רמת השכונות לרמתה של תל אביב, למעשה מנציחה את נחיתותן, מאחר והעירייה לא עשתה כמעט דבר ממה שהיה צריך להיעשות על פי דבריו.

במפה של תל אביב משנת 1949 מסומן באדום גבול השטח שסופח לעיר. אבו כביר נמחקה מעל המפה, ומנורת הרחובות של נווה שאנן הושלמה. כבישים סלולים מסומנים בצהוב, כבישים לא סלולים בלבן, וכבישים מתוכננים בקווים מקווקווים. בשכונות שפירא והתקוה רק הכביש הראשי סלול, כאשר רחובותיה של שכונת התקוה נטולי שמות. את שמות הרחובות ביפו הערבית החליפו מספרים, פרט לסימטאות מנשיה, אשר החלק ממנה שנהרס בהתקפת האצ"ל מסומן ככזה. על פני השטח הבלתי בנוי של יפו ניתן להבחין בשרטוט תוואי הרחובות ע"פ תוכנית המתאר לעיר שהכין הנרי קנדל, מתכנן ערים בריטי, של פרברי גנים שישמרו חלק מהפרדסים עליהם היתה גאוותה של יפו. תוכנית זו נעלמה ממפות מאוחרות יותר.

7

גם הפרדסים נעלמו. השטחים החקלאיים ושטחי הכפרים הנטושים עברו לידי המדינה, אשר העבירה חלקים מהן לקק"ל ולידי חברות פרטיות, הסתדרותיות וממשלתיות, על מנת שיבנו עליהן שיכונים לעולים. בחלק מהמקרים הדבר דרש פינוי והריסה של בתים שכבר ישבו בהם עולים. חלוקת אדמות זו נעשתה ללא גיבוש תכנית מתאר חלופית לזו שבוטלה, וללא התייעצות עם עירית תל אביב, אשר לא היתה מעונינת בסיפוח כל יפו. התוצאה הייתה אוסף של פרוייקטים מנותקים זה מזה שאינם משתלבים לכדי מרקם עירוני אחיד.

בינתיים הוקם 'מנהל יפו', מוסד בראשו עמד פקיד מטעם עירית תל אביב, שנאלצה לדאוג לאספקת השירותים המוניציפליים לעיר. ההסתדרות סייעה לה בהקמת מוסדות בריאות, לשכות תעסוקה וחינוך, תוך ניסיון להגשים אינטרסים פוליטיים, בין היתר במסגרת המאבק בחוגי הימין ששלטו בעירית תל אביב. חלק גדול מהמהגרים שהתיישבו בעיר היו מבולגריה, בין השאר מאחר והם היו מהקבוצות הראשונות שהגיעו לישראל, ולכן הספיקו לפלוש אל הבתים לפני שהעיר התמלאה. בתמונת רחוב בוסטרוס לשעבר, שכעת נקרא רחוב 3, קשה לזהות את הטראומה שעברה על המרחב ועל העיר. החנויות הישנות פועלות עם בעלים חדשים, סחורות מתוצרת יהודית ושלטים בשפה אחרת. משאית וג'יפ צבאיים החונים משני עברי הרחוב הם הרמז היחיד לכך שבכל זאת לא מדובר במצב נורמלי לחלוטין.

8

בשנת 1950 סופח רוב שטחה של יפו לתל – אביב, ושמה שונה בעקבות כך לתל אביב – יפו. אבל התהליכים שעברו על השטח הערבי לשעבר עד אז, אובדן העורף החקלאי, הירידה במעמדו של הנמל והבניה המאסיבית ללא תוכניות מתאר הפכו את מי שנחשבה העיר הערבית המפותחת ביותר לצל חיוור, והעמידו את תושביה בעמדת נחיתות מובנית מול מי שגר מצפון להם.

השכונות הותיקות שבדרום תל אביב המשיכו לגדול ולקלוט מהגרים. שכונת התקוה יותר מהכפילה את עצמה עד שנת 1953. גורמי המשיכה שלהן נשארו זהים, קרבה יחסית למרכז המספקת אפשרויות פרנסה והתקדמות, שכר דירה נמוך, קהילות קולטות בעלות ידע מקומי ואפשרות להמשיך ולקיים תרבות שונה מזו הממסדית. בהיעדר מימון ממשלתי ומאחר ושכונות אלו תמיד היו נלוות אליה, שוליות לתפישתה העצמית, עירית תל אביב, שדו"ח שהכינה מחלקת הפיקוח העירוני שלה בשנת 1949 מציג תמונה עגומה מאוד של 'המצב בשכונות הספר של תל אביב', יכלה רק לתייג, למנות ולתכנן כמה משאבי קרקע יש להקציב וכמה אנשים יש לפנות בכדי 'להעלות את הרמה שלהן לרמתה של תל אביב'. בפועל, שוב, כך ספגה העיר חלק מגל ההגירה, שעתיד לעזור לה ולהתחדש בעתיד.

הפרמטרים לפיהם דמיינה תל אביב את עתידה, השונה מאוד ממה שהתרחש בפועל, נקבעו בתכנית אב שפורסמה ב- 1954, ואשר תוכננה ע"י מתכנן ערים יהודי אמריקאי, בדמות תכניות שיקום עירוניות רחבות היקף שהיו אופנתיות באותה עת, ושהתגלו בדיעבד ככושלות והרסניות לערים שישמו אותן. על פי תפיסה זו יש להפריד ככל שניתן בין התעשיה, המסחר והמגורים ולשמור על פיזור אוכלוסין גבוה בשכונות המגורים, כאשר הכלי המרכזי הוא פינוי של שכונות נחשלות, הריסתן לגמרי ובנייתן מחדש באופן מתוקן. גם זו, כמובן, ככל המפות שנסקרו כאן, מפה אידיאולוגית, שצובעת שטחים שלמים בעיר בצבעים המצביעים על יעודם העתידי. מאחר ואין דרך לשנות לגמרי את המציאות מוכשר איזור התעשיה שבדרך פתח תקוה, ונצבע בסגול, מה שיוצר חגורת תעשיה שמפרידה בין תל אביב לשכונותיה הדרומיות, וביניהן ליפו. אבל אותו סגול נמתח גם על שכונת פלורנטין, המיועדת להתפנות מתושביה ולשמש למלאכה ולמעבדות. כל אזור נוה צדק ומנשיה נצבע באדום, מיועד להיות האזור המסחרי הראשי של העיר ועל בתיו להיהרס. שוב, חוסר באמצעים גרם לכך שהצעדים הדרסטיים בתוכנית אב זו לא יבוצעו, אבל אין זה אומר שהיא היתה חסרת השפעה, מאחר וממנה נגזרה פעילות ומדיניות העיריה עד לפני שנים לא רבות, והיא אחד הגורמים למשבר שפקד את העיר בשנות ה- 60 וה- 70.

צילום אויר משנת 1956 מראה כמה השתנה המרחב במשך 10 שנים. על אדמות אבו כביר, שהפסיק להתקיים ונהרס עד ליסוד, קמה שכונת קריית שלום, נטע זר שאין כל קשר בין שבלול רחובותיו לבין האזור בו היא ממוקמת. שכונת שפירא גדלה מאוד, וכך גם שכונות התקוה ועזרא. אזור התעשיה שבגבעת הרצל צמח, והוא מקיף את שכונת פלורנטין מכל עבר. למרות הכוונות עליהן הצהירה העיריה עם קבלת תוכנית האב בשנת 1954, מרחב זה לא עתיד כמעט להשתנות משמעותית עד ימינו אנו, פרט לתחנת האוטובוסים המרכזית שעתידה להיבנות במקום הפרדס שחסם את השלמת סלילת מנורת הרחובות בשנות ה- 20, וסלילת כביש האיילון שניתק עוד בין העיר לשכונת התקוה ולשכונת כפר שלם, שקמה תוך שימוש בבתי בכפר סלמה. ניסיונות שיקום משמעותיים ראשונים לשכונת התקוה יערכו רק בסוף שנות ה- 70, עם עלייתו לשלטון של מנחם בגין, מייצג האחרות. פינוי פולשים מתקופת העליה הגדולה עדין מתנהל בימינו.

צילום אויר 1956

באלבום ייצוגי, שנועד כנראה למכירה לתיירים או כמתנה מהודרת, בעל כריכה משובצת בריקוע נחושת, שכותרתו 'משוט בישראל', יש תמונה של רחוב בשכונת ספר. נשים, צעירות וזקנות, אשר ודאי עוסקות ברכילות בטלה, יושבות ליד ילדיהן הרבים, זה בלול, זה על הידיים, זה מתרוצץ בסמטה הלא סלולה. כביסה תלויה על חבל ארעי, מצד אחד של הרחוב למשנהו. הכותרת אומרת – 'כבכל עיר לא חדלו משכנות העוני גם בת"א', תפיסה אפולוגטית אך גם הגיונית מאוד, כזו המעניקה מקום לעניים בתוך המרקם החברתי הנורמלי. מעל אותה תמונה, תחת הכותרת – 'שכונת חיילים משוחררים' נראות שתי נשים, לבושות שמלות מנוקדות, זהות כמעט, דוחפות בנחת את עגלות ילדיהם, כל זאת בטיילת רחבה, הסמוכה לבנייני השיכון הטוריים וחסרי הייחוד של שכונת יד אליהו. השמיים מעל פתוחים, מנוגדים לגגות החוסמים את מסגרת התמונה התחתונה. גברים נראים רק ברקע הרחוק של שתי התמונות, אשר אפילו כיוון צילום הרחוב שלהן הוא הפוך. בתמונה העליונה זהו גבר לובש חולצה לבנה, העסוק כנראה בדיבור עם אישה. בתמונה התחתונה זוהי צללית כהה, הנחפזת לעבור את הרחוב. ברור מי משתי התמונות היא של הגשמת החזון הציוני, ומי חורגת ממנו. ומצד שני ברור איזו תמונה רבגונית, מעניינת ומלאת חיים יותר. אלבום זה בחר להנציח את השונות, להפוך אותה למייצגת, בדומה לתרבוש על ראשו של הפעוט מימי ראשית אחוזת בית.

שכונותיה של דרום תל אביב לא התאימו לחזון, ולמרות שמגורים בהן יכלו ליצר הזדמנויות לטיפוס מגזרי, הרי היה מי שנשאר, מי שהמרחק והאחרות שלו מהמודל האכריטיפי, הציוני, החילוני והאשכנזי היו גדולים מדי. אנשים אלה בחרו בחסות האוטונומיה התרבותית המסוימת שיכולה להתקיים רק רחוק מעינו הפקוחה, והרעה לעיתים, של הממסד, ובכך נשארו, במידה רבה, בשוליים.

ביבליוגרפיה

ארכיונים:

ארכיון עירית תל אביב – יפו (אעת"א)

ספריית המפות, החוג לגיאוגרפיה, אוניברסיטת ת"א

ספרות:

 John Brian Harley, Paul Laxton, J. H. Andrews, The New Nature of Maps, JHU Press, 2001

שמואל אביצור, נמל יפו, מלוא, תל אביב, 1972

יוסף אוליצקי, ממאורעות למלחמה, מפקדת ההגנה בתל אביב, ללא ציון שנה

נסים אלוני, רשימות של חתול רחוב, ידיעות אחרונות, תל אביב, 1996,

י.ר. בנציוני (עורך), מפת תל אביב המורחבת, חברת המעביר, תל אביב, 1944

גיליה ברגר, תכנית אב לתל אביב 1954, סמינר, לא פורסם, 2007

דבורה ברנשטיין, נשים בשוליים, יד יצחק בן צבי, ירושלים, 2008

דב גביש, דיכוי המרד ביפו במאורעות 1936, קרדום, 1981

ארנון גולן, שינוי מרחבי – תוצאת מלחמה, אוניברסיטת בן גוריון בנגב, 2001

דן יהב, חיי התרבות והכלכלה ביפו שלפני הנכבה (1948), צ'ריקובר/ מבט, 2007

אורי יואלי, שורשי הדימוי של פלורנטין, עבודת רפרט, 2008

אלכס כרמל, התישבות הגרמנים בארץ ישראל בשלהי התקופה העות'מאנית, החברה המזרחית לישראל, האניברסיטה העברית, ירושלים, 1973

מארק מאזוור, סלוניקי עיר של רוחות, עם עובד, 2001

דרור משעני, המזרחי כהפרעה לשונית, יגאל נזרי (עורך), חזות מזרחית, בבל, תל אביב 2005, עמ' 83 – 89

שמואל יוסף עגנון, תמול שלשום, שוקן, ירושלים, תשכ"ז

ירון צור, הבעיה העדתית, צבי צמרת וחנה יבלונקה (עורכים), העשור השני – תשי"ח – תשכ"ח, יד יצחק בן צבי, ירושלים, 2000, עמ' 102 – 124

י. קלינוב (עורך), משוט בישראל, לעם, תל אביב, 1950

עזריאל קרליבך (עורך), ועדת החקירה האנגלו – אמריקאית לענייני ארץ ישראל, צ. ליינמן, תל אביב, תש"ו

רות קרק, יפו, אריאל, ירושלים, 2003

ח. רבין (עורך) נדבך, השכונות העבריות ומאבק עצמאותן, הוצאת ועד השכונות העבריות, ללא ציון שנה ומקום הוצאה

יואב רגב, ימי דיזינגוף, אחיאסף, נתניה, 2006

שרון רוטברד, עיר לבנה, עיר שחורה, בבל, תל אביב, 2005

יעקב שביט וגדעון ביגר, משכונות לעיר, ההיסטוריה של תל אביב, אוניברסיטת ת"א, תל אביב 2001

יעקב שביט וגדעון ביגר, מחבר ראשי: חיים פיירברג, מעיר – מדינה לעיר במדינה, ההיסטוריה של תל אביב, אוניברסיטת ת"א, 2007

מיכל שוורץ, רמי אהרוני, ימי חול, עיריית חולון, חולון, 2002

משה שמיר, במו ידיו – פרקי אליק, עם עובד, תשל"ג

ציורי חיות בר במפות עולם מעידן התגליות

במאה ה- 16 השתנתה תפישת העולם האירופית מהקצה אל הקצה. תהליכים שהחלו עוד קודם, בהמצאת הדפוס ובחיפוש אחרי ארצות "חדשות", הבשילו. חומר מודפס, ספרים ומפות, הפכו לנפוצים ונגישים. הידע הגאוגרפי והקרטוגרפי פרץ את מסגרת המיתוסים הדתיים ותפישות העולם הרומיות והימי ביניימיות. היחס לחיות, ובמיוחד לחיות בר, השתנה במקביל. את היצורים המיתיים והבדיוניים שאיכלסו את שולי העולם הימי ביניימי החליפו חיות קונקרטיות שדימויהן הפכו לנפוצים ולמייצגים של העולם הלא אירופי.
במאמר קצר זה אסקור את ההתפתחות של ייצוגים אלה, דרך בדיקה וניתוח של מספר מפות עולם מהמאה ה – 16. מפות עולם בנות התקופה הן גוף ידע מוגבל, בן כמאה פריטים, ודווקא לכן ניתן להבחין בהבדלים ובקווי הדימיון בינהן. טענתי הבסיסית היא כי השינוי שעוברות מפות העולם במהלך מאה זו מלווה את השינוי בהכרת העולם האירופית, וכי האופן בו מיוצגות חיות במפות אלו לא רק מצביע אלא גם משפיע על היחס התרבותי המשתנה אליהן.

אירופה, על פי תפישת העולם הימי ביניימית, לא הייתה מרכז העולם, אלא בשוליו. העולם נתפס כמחולק לשלוש יבשות, המאוכלסות ע"י צאצאי בניו של נוח שם, חם ויפת, ומסודרות בדוגמת האות T, כאשר אותן מקיף האוקיאנוס, בדוגמת האות O. מפות עולם על פי תפישה זו, הנקראת T-O, הן הנפוצות ביותר בתקופה זו, למרות שבמקביל התקיימו גם תפישות אחרות. המיתוסים הדתיים היו נוכחים במפות בנות הזמן, כאשר תפקיד הקרטוגרפיה היה יצירת תמונת עולם שמתאימה אל אותם מיתוסים. מיפוי החופים – המפות הפורטולניות – הגיע לרמות דיוק מרשימות. אגן הים התיכון מופה באופן מלא, בתהליך מתמשך של צבירת ידע שימושי על ידי ספנים וציירי מפות, אבל הסטנדרטים הללו של דיוק לא יושמו לגבי שאר העולם. דוגמא יפהפיה למפת עולם כזו ניתן לראות במפת הקתדרלה של הרפורד, המתוארכת לשנת 1285. מפה זו, הדוגמא היחידה ששרדה ממפות העולם (mappae mundi) של תקופה זו, מציגה תפישת עולם מורכבת, המערבת בין המיתולוגיה הנוצרית והעממית. 32 שמות ואיורים של חיות, אשר 13 מהן אגדתיות, מופיעים במפה. מתוכן, 22 שמות חיות מופיעים באסיה (5 מהן אגדתיות) ו- 4 באפריקה (2 מהן אגדתיות). באירופה מצויינים שמות 5 חיות, ללא חיות אגדתיות. בים מצויינות 6 מפלצות . אסיה שבמזרח נמצאת בחלק העליון של המפה, תופסת את רוב שטחה, ובה מתרחשות רוב האגדות בעלות הבסיס הדתי המתוארות ומסופרות במפה. ערכה ושימושה של זו היה כנראה בעיקר חינוכי, ככלי ממחיש וכאמצעי לאיזכור, לימוד, הנצחה והמחשה של המיתוסים והאגדות הללו, ובכדי למקם את הצופה בה במרחב שאינו רק פיסי, אלא גם מנטלי. מיקום אירופה, בתחתית, בפינה הצפון מערבית של העולם, הוא גם הכרה בנחיתות דור זה, דור החימר לעומת דור הזהב של נוח ובניו, וגם, במקביל, בשורה מנחמת: המפלצות קיימות, אבל רחוק מכאן. עבור מי שמרכז עולמו הפרטי נמצא באותה פינת עולם טוב לדעת את מיקומו בהקשר למרכז הבלתי מעורער, ירושלים, המקום בו הקריב האל את בנו, ולגן העדן הסגור לעד, הרחק בפינה העליונה. ציורי הערים הם איקוניים, מגדל חומה או ארמון, למרות שבאירופה קיים דיוק מסויים בשמות המקומות ובמיקומם במרחב (אם כי לא בשם היבשת. טעות הצייר המפורסמת ביותר במפה זו היא בהחלפת שמות יבשות אירופה ואפריקה).
ציורי החיות, לעומת זאת, מפורטים ושונים זה מזה. במקטע זה מתוך המפה יניתן לראות את מסלול חציית בני ישראל את ים סוף, הלא הוא הים האדום, המצוייר, כראוי, באדום, את קבלת לוחות הברית על ידי משה ואת מסעם חסר התכלית והמפותל במדבר (מתואר בקו). בסוף המסע הם עוברים על פני אשת לוט, המביטה מעבר לכתפה אל חורבות סדום. הציפור הצבעונית צופה על המסע הזה, אשר חולף גם על פני צבי גדול קרניים. הציפור מייצגת אולי את השליו שאכלו במהלך נדודיהם, והדיוק בפרטיה מצביע על שצוירה בהתאם לציפורים אותם הכיר הצייר והכירו הצופים במפה. דבר זה הבטיח כי תזוהה על ידם ככזו, כחלק אפשרי מעולמם. הצבי, בעל הפנים המחוייכות, הוא זר, לצייר ולצופים. ציורו רחוק מלהיות ריאליסטי, והוא מייצג של המדבר, של האחר והשונה. ייצוגי שתי החיות מתקשרים לנראטיב המיתי, הנע בין האפשרי למופלא, בין המוכר למוזר.

חלק מהקונבנציות של צייר מפת הקתדרלה של הרפורד מופיעות במפת העולם הראשונה המציינת את חופי מה שיקרא אמריקה הדרומית, המאוחרת ממנה יותר ממאתיים שנה. גם במפת "קאנטינו", המתוארכת לשנת 1502  ירושלים נמצאת במרכז העולם, והיא מצויירת באופן דמיוני ומיתי. וגם במפה זו ים סוף צבוע אדום. כמו המפה הקודמת, גם מפה זו מצויירת ביד, על קלף. אבל היא מבוססת על העתקה קפדנית ועל עידכון של מפות קודמות בהתאם לידע המצטבר, כאשר שושנות הרוחות המצויירות בה מאפשרות שיעתוק מדוייק של הידע הקרטוגרפי. הדיוק בציור החופים של הים התיכון ושל אפריקה מרשים, אבל היבשות נטולות פרטים. במקום זה מצויירות עליהן סצנות המהוות חלק מתוך מיתולוגיה חדשה, אירופה מגלה את העולם. חלק מתוך הגילוי הזה הוא איפיון ויזואלי של השטח החדש, תוך שימוש באותה שניות של מוכר – מוזר. החיות המצויירות על חופי אפריקה וברזיל, פונות אל הים, אל הספנים הפורטוגזים החלופים בו, הן ציפורים. הגיוני שציפורים היו חלק מהמזכרות שהביאו איתם הספנים ממסעותיהם ושצייר המפה ראה אותן או היה בעל ידע ויזואלי עליהן. כנראה שהידע הקרטוגרפי על הארץ החדשה במערב עבר אליו באמצעות פגישה עם אמיריגו וספוצ'י, מי שלימים תיקרא על שמו יבשת אמריקה. התוכים הצבעוניים הם חלק מידע זה, והם משמשים כמייצגים של אותה ארץ חדשה.
הידע הקרטוגרפי העניק כוח לאוחזים בו. העונש לקברניטים שמסרו או מכרו דפי מפות לזרים היה מוות. צו של מלך פורטוגל משנת 1504 אסר עשיית מפות וגלובוסים המתארים את קו החוף המדוייק של אפריקה. אבל הידע עקף את האיסורים. מרכז ייצור וסחר המפות עבר בראשית המאה ה- 16 לארצות השפלה, בהן התרכזו אומנים ובעלי מלאכה ששיכללו את הידע הקרטוגרפי, תוך שימוש וצבירה של מפות ממקורות שונים. התפתחות טכניקות הדפוס איפשרה יצירת מפות מפורטות בייצור המוני, וכך הופץ הידע הזה והפך לנחלת הכלל.

המפה של מרטין וואלדסימולר משנת 1507 היא הישג מרהיב של הקרטוגרפיה בת הזמן, והיא בעלת חשיבות היסטורית מרחיקת לכת. וואלדסימולר העריץ את אמריגו וספוצ'י, והוא העניק את השם "אמריקה" ליבשת החדשה במערב. המפה מודפסת על 12 גליונות דפוס נפרדים, כך שגודלה הכולל לאחר חיבור הקטעים הוא 236 על 132 ס"מ. היטל העולם בו היא משתמשת לקוח מהספר הרומי "גיאוגרפיה" מאת פרוטולמיאוס, שהודפס לראשונה בשנת 1472, והפך לבסיס ידע עליו הסתמכו הקרטוגרפים בני הזמן. מפה זו הודפסה ב 1000 עותקים, וכפי שירשה קונבנציות קודמות כך גם הייתה לה השפעה אדירה על קונבנציות מיפוי עולם מאוחרות יותר. גם היא כוללת, פרט לשמות מקומות ותיאורים גאוגרפיים, אגדות ומיתוסים, וגם בה בולטות שתי חיות איקוניות – הפיל הממוקם במרכזה של קרן אפריקה, ותוכי על חופי ברזיל, מעל לאותו איזכור ראשון של השם אמריקה. הפיל ניצב מעל קבוצה של שחורים פראיים, מנותק מהם. ציורו אינו מדוייק, וודאי שאינו עומד בסטנדרטים של המיפוי הקפדני של החוף הסובב אותו. וואלדסימולר כנראה הסתמך על ציורי פילים שהכיר, בלי לראות את החיה בפועל. זהו שיעתוק של דימוי ויזואלי חלקי, ומטרתו לייצג את פראיותה וסודותיה של אפריקה. גם התוכי מוצג כחיה בודדת, כנציג של עולם החי המוזר כולו, אבל הוא מצוייר בדיוק יחסי, שוב, כנראה בגלל שציפורים היו הנציגות הראשונות של עולם החי האמריקאי שהגיעו לאירופה.
חריטת לוחות הדפוס למפות הייתה אומנות עדינה, איטית ויקרה, ולכן עושי המפות השתמשו בלוחות הבסיס שוב ושוב, תוך עדכון פרטים בהתאם לגילויים הגיאוגרפיים החדשים. דוגמא לכך ניתן לראות במפה שהודפסה ע"י וואלדסימולר ב – 1526. פרטים גאוגראפיים כמו תוספת של איים באסיה ושמות מקומות עודכנו, נוסף עוד מקום למידע כתוב, אבל ציורי החיות, הפיל והתוכי, נשארו זהים.

מידע, סיפורים, ציורים וחיות המשיכו לזרום מהעולם החדש אל אירופה. דוגמא לכך ניתן לראות במפת דרום הים האטלנטי מ- 1519, המפה היחידה שאציג המתארת קטע מתוך העולם. ערכה הגיאוגרפי של מפה זו מוגבל. היא מונה את שמות המקומות לאורך החוף הדרום אמריקאי, ומתארת בצורה כללית את קווי המתאר שלו. אבל על שטח היבשת מצויירים חיות ובני אדם, בסצנות מפורטות ואינטראקטיביות. הפראים וחיות הפרא עוסקים בשלהם – האינדיאנים אוספים עצים להסקה, הציפורים הרבות מתעופפות בשמיים, קוף יושב ובוהה באנשים העמלים. במעבה היער פוער את פיו דרקון מכונף, אבל הוא החיה המיתית היחידה במפה זו. תיאור שאר החיות ריאליסטי למדי, ומסתמך כנראה על שילוב בין מראה עיניים לציורים שהביאו איתם מגלי הארצות. החיות כאן מוצגות בתוך הקשר, כחלק מתוך הטבע והסביבה האנושית הפראית בה הן חיות. מטרתה הגיאוגרפית העיקרית של המפה היא להציג את עולם הטבע האמריקאי , המערב בין המציאותי למיתי, לצופים בה. החיות כאן אינן ניצבות ייצוגיות אלא שחקניות ראשיות, שוות ערך לדמויות הילידים. זה מצביע קודם כל על כך שעולם הטבע והחי מעורר עניין אצל קהל היעד של עושי המפות, ושחיות בר נתפסות כחלק אינטגראלי מעולם זה. תהליך זה, של צימוד בין חיות בר לבין סביבת הגידול שלהן, יבשיל רק במפנה המאה ה- 20, אבל כאן ניתן לראות ניצנים שלו. הטבע הפראי אינו מאיים, למרות הסכנות המגולמות באותה מפלצת שבשוליים, הוא הרמוני ומושך. במובן זה, זהו מקור סותר ומשלים לגישה המוצגת ברוב המפות בנות התקופה.

במפת העולם של דיוגו ריביירו מ- 1529 ניתן לראות עד כמה התעשרו המידע הגיאוגראפי והזואולוגי במקביל. מגוון החיות המוצג בה הוא עצום – ציפורי פלמינגו, אריות ונמרים, קופים, פילים ועוד. גם תמונת העולם הגיאוראגרפית מדוייקת מכל מפה קודמת. בדרום אמריקה מצויירת סצנה של קאניבליזם בחלק הקרוב לאוקיאנוס האטלאנטי, ואוסף של חיות שונות העוסקות בשלהן, פונות לכיוון ההפוך, במרכז היבשת. באפריקה ניצב פיל במקום שכבר הפך לקונבציה – קרן אפריקה. חיות נוספות מקיפות אותו – פיל אחר, קטן יותר, אריה, גמל ועוד. דווקא אפריקה מצויירת כעשירה בציפורים, וגם כאן הדיוק בפרטיהן עולה על הדיוק בציורי החיות האחרות. ציורי החיות מנותקים זה מזה, והן מייצגות של השטח הבלתי ממופה, הפראי. אירופה ריקה מחיות. באסיה ניתן לראות, שוב, פילים, ציפורים ספורות ועוד חיה רובצת ובלתי מזוהה. ככלל, ניתן לומר שככל שהאזור מיושב ומוכר יותר הוא כולל פחות ציורי חיות וכי אפריקה כוללת את עיקר ציורי החיות, שהם ספק עיטורים שתפקידם למלא את השטח הריק וספק ייצוגים של הפראי והמוזר, תוך הסתמכות על מאגר הידע הקיבוצי של קהל היעד.

מפת עולם שונה מאלה שהוצגו קודם היא של האנס לופט מוויטנברג, המתוארכת לשנת 1530. זו מפת עולם קטנת מימדים, והיא כוללת שלוש יבשות, אירופה, אפריקה ואסיה. מטרתה ללוות את דרשותיו של מרטין לותר על חזון דניאל, והיא אף הודפסה בתנ"ך המפורסם של לותר משנת 1534. תמונת העולם המוצגת בה אינה שונה בהרבה מתמונת העולם של ימי הביניים, למרות הידע החדש, וזאת מאחר והיא באה לשרת מטרות דתיות. תמונת העולם המפושטת הזו המשיכה להתקיים לצד תמונת העולם המעודכנת. ציור המפלצות המופיעות בה מסתמך על ציורי חיות המוכרים לצייר ולקהל היעד, תוך הוספת ווארייציה ההופכת אותן לפלאיות: כינוף האריה, הוספת הראשים ללביאה. הן אילוסטרציה למפלצות המופיעות בחזון דניאל, ומטרתן, בין השאר, חינוכית דתית: הן מאפשרות להסביר את החזון ואת ניתוחו של לותר אותו גם למי שאינו יודע לקרוא. הצייר מוותר על הצורך להיות כפוף לחוקים של ייצוג מהימן של העולם ושל החיות. בכך נחשפת מגמה אנטי מדעית (או אנטי פרוטו מדעית) של הרפורמציה.

מפת העולם של סבאסטיאן מונסטר והנס הולביין (?) המתוארכת לשנת 1532, מחילה סטנדטים שונים, "מדעיים", על תמונת העולם שהיא מציגה. אין בה ציורי חיות על היבשות, עליהן מופיעים רק ציורי רכסי ההרים. לראשונה יש שימוש ברשת של קוי אורך ורוחב. אבל בכל זאת מופיעות בה חיות. בים מצויירות מפלצות, ובשולי המפה, סצנות סנסציוניות ואלימות מערבות חיות כאילוסטרציה לחיי הפראים. הסצנה הקניבלית המתוארת בפינה השמאלית התחתונה של המפה מפורטת מאוד, פורנוגראפית כמעט. סוס עבודה, נציג של המוכר לקהל היעד, נושא שבויים בדרך למדורה לידה יבותרו ועליה ייאכלו. בפינה השמאלית העליונה, המשוייכת לאמריקה, מופיע פיל, הלופת בחדקו פרא בעוד פרא אחר מכוון אליו חץ וקשת. כנראה שאין זה משנה שבאמריקה אין פילים, ושגם את הסוסים הביאו אליה המתיישבים האירופיים. אבל ציורי החיות, גם אם לא תיפקודם, ריאליסטים מאוד. חוסר ההתאמה הזו בין הדיוק בציור לטעויות הגסות, מצביעה על תיאבון קהל היעד אל המוזר והאלים, ועל כך שציורי החיות, כדימויים אייקוניים, לוטשו בהתאם לציורים מדעיים, כאלה שיהפכו אח"כ לבסיס לחקר השיטתי של הזואולוגיה.
דוגמא משעשעת מראה כיצד משועתקים ציורי החיות, ומשנים הקשר בהתאם לצורך של המשתמש בהם. במפה של אותו אומן המתוארכת לשנת 1540  מופיע אותו פיל, רק שהפעם הוא אינו עסוק באכילת אנשים, והבעת פניו שלווה דווקא. הוא מתואר כנציג של "ארץ הפילים" באפריקה. השוואה בין הציורים מובילה להשערה כי שניהם העתקה ועיבוד של מקור חיצוני אחד, ששימש כחומר יעץ מקצועי וקיבע את הדימוי הויזואלי של הפיל.

במפת העולם של סבאסטיאן קאבוט המתוארכת לשנת 1544 ניתן לראות את העירוב בין המיתולוגי והאילוסטרטיבי לעדכני ולמדעי. קאבוט, הנחשב לספן הראשון שמיפה את חופי צפון אמריקה, טיפח והשתמש בתדמיתו כמגלה ארצות. אבל ניתן לראות איך קונבנציות עתיקות משפיעות על המפה שלו, מה שמתבטא קודם כל בכך שהים האדום, כמו במפות מימי הביניים, הוא אדום. גם כאן קיים עירוב בין המיתי, המוגזם והשטחי ובין הידע הבדוק . באמריקה הדרומית מצוייר תוכי, כהד לקונבנציות של ראשית המאה, אבל כאן הוא קטן ושולי, והעיקר הוא חיות הפרא והסוס האצילי המקיפים אותו. באפריקה מוצב הפיל מוזר החדק במקומו הקבוע, וליד הנילוס מצוייר תנין. באמריקה הצפונית יגואר עצום מימדים צופה מעל כתיפהם של שני אינדיאנים. בנוסף מוצגים במפה דובי קוטב וגמל נושא רוכב.

השימוש בחיות במפה זו מבהיר את חשיבותן בגיבוש תמונת העולם המתגלה לאירופה. כל איזור מקבל את החיה או החיות המתאימות לו, ההופכת למייצגת של האזור הזה. חיות הבר הן חלק משמעותי בדימוי הארצות החדשות, והאקזוטיות וההגזמה בפירטיהן מאפשרות להן להיות מצד אחד ייצוג נאמן לכאורה של המציאות בספר העולמי (כי הרי אירופה היא כעת המרכז הבלתי מעורער של העולם) ומצד שני מפלצות בנות הזמן, משהו שטוב שהוא רחוק.
אברהם אורטיליוס פירסם בשנת 1570 את האטלס המודרני הראשון, ונחשב לאחת הדמויות החשובות ביותר בגיאוגרפיה והקרטוגרפיה המודרנית. את מפה זו יצר כשהיה צעיר יחסית, והיא עדיין משתמשת בחלק מהקונבנציות שניתן למצוא אצל וואלדסימולר. במפה מצויירת סצנה של קאניבליזם באמריקה הדרומית, כמו גם תוכים. באפריקה מצויירת שיירת גמלים. הפעם מופיעים במפה שני פילים, ולידם חיה אקזוטית נוספת, הייחודית לאפריקה – קרנף. אבל המיפוי הפנימי של היבשות מפורט יחסית ומתרחק לאיטו מהקונבנציות המיושנות, וציורי החיות, פרט למפלצות הים כמובן, ריאליסטים וספציפיים.

דימויי חיות הבר היו חלק בלתי נפרד מתמונת העולם המתגבשת בתקופת התגליות. עדויות לכך ניתן למצוא בכתבי ההוגים בני הזמן, המשתמשים בדוגמאות ובאגדות על עולם החי, בספרות הביסטיארית (המתארת את תכונותיהן ומעלותיהן של החיות השונות), וגם במפות העולם המשתנות, כפי שניסיתי להדגים ולסקור במאמר זה. תפקידן אינו חד משמעי, וצורת הופעתן מושפעת מטיב המידע שהיה קיים בידי יוצרי המפות, מהקונבנציות שהשפיעו עליהם, ומאופי החווייה שביקשו להעביר לצופה/ קורא בה. הדואליות בין המוכר למוזר קיימת כל העת בצורה ובאופן בו משתמשים יוצרי המפות השונים בדימויי החיות. תהליך שינוי התפישה האירופית, והפיכתה בעיני עצמה למרכז העולם יכול להיות מודגם גם דרך ייצוגי החיות. שורשיו במפות העולם הימי ביניימיות, בהן הוגדר מרכז עולמם הפרטי של הצופים במפות על ידי הריחוק הפיזי מהמיתי והמאיים, ואת סיומו ניתן לראות באיור בשולימפת עולם המתוארכת לשנת 7 – 1606. אמריקה, אסיה ואפריקה מיוצגות ע"י ילידים הבאים להקריב את מנחתם לאירופה, היושבת על כסא המלכות. חיות פרא מוזרות למראה, טפיר אמריקאי, גמל אסיאתי ומעין ארמדילו אפריקאי, הן שנושאות עבור הילידים את המתנות. דימוייהן ודימויי היבשות השונות משולבים זה בזה. מפה ייחודית המתוארכת לשנת 1616, ואשר מוקדשת למריה דה מדיצ'י, המלכה האם ואימו של לואי ה – 14, מתארת את העולם כגן אירופי. הפיל האיקוני מופיע בה, ניצב ביבשת אגדית, "ארץ האש". אבל הוא כבר אינו חיית בר אלא חיית מחמד אירופית, שעשוע בלתי מאיים בתוך עולם שגבולותיו ידועים וברורים. חיית הבר הפראית והפלאית הפכה למייצגת של העליונות האירופית.

רוב צילומי המפות מתוך הספר:
Rodney W. Shirley, The Mapping of the World, New Holland, London 1993

ביבליוגרפיה

J. B. Harley, Silences and Secrecy: the Hidden Agenda of Cartography in Early Modern Europe, Imago Mundi, Vol. 40, 1988 , pp. 57-76
Scott D. Westrem, Making a Mappamundi: The Hereford Map, Terrae incognitae, Vol 34, 2002, pp.19 – 33
J. H. Parry, The Discovery of the Sea, The Dial Press, New York 1974
LLoyd A. Brown, The Story of Maps, Little, Brown and Company, Boston 1950
Lorraine Daston, Katharine Park, Wonders and the Order of Nature 1150 – 1750, Zone Books, New York 1998
Nigel Rothfels, Savages and Beasts, The Birth of the Modern Zoo, The John Hopkins University Press, Baltimore 2002
David Freedberg, The Eye of the Lynx, Galileo, his friends, and the beginnings of modern natural history, The University of Chicago Press, Chicago 2002
Frank Lestringant, Mapping the Renaissance World, The Geographical Imagination in the Age of Discovery, University of California Press, Berkeley, Los Angeles 1994
Evelyn Edson, Mapping Time and Space: How Medieval Mapmakers Viewed Their World, The British Library 1999
בנימין ארבל, יוסף טרקל, סופיה מנשה (עורכים), בני אדם וחיות אחרות באספקלריה היסטורית, כרמל, ירושלים 2007

היהודי שניצח את מלחמת העולם השנייה – על השנאה

בקיץ 1942 פירסם איליה אהרנבורג, עיתונאי סובייטי, מאמר בעיתון הצבא האדום. כמה משפטים מתוך מאמר זה הפכו למצוטטים ביותר שלו:

עכשיו אנו יודעים. הגרמנים אינם אנושיים. המילה "גרמני" נעשתה עתה קללה איומה ביותר. הבה לא נדבר. הבה לא נזעם. הבה נהרוג. אם לא תהרוג את הגרמני, הוא יהרוג אותך… הרגת גרמני אחד, הרוג עוד אחד. אין דבר משמח יותר מגופות של גרמנים.
ֿ

אלו מילים נוראיות, קיצוניות ופשטניות בכל קנה מידה. וזו הייתה רוח התקופה. בקיץ נורא זה פרצו כוחות הצבא הנאצי במתקפה אדירה לכיוון דרום רוסיה. ניצחון של גרמניה הנאצית על ברית המועצות נראה אפשרי, ודאי כמעט. ההגיון אומר שניצחון כזה היה מכריע את המערכה. היטלר היה מנצח במלחמת העולם השניה, והנאצים היו שולטים באירופה.

כן, הנאצים יכלו לנצח. הצבא הגרמני היה חזק, מקצועי ומאומן יותר, וברית המועצות הייתה שבורה ומוכה, ועדיין לא הספיקה להתאושש מהאבדות העצומים שגרמה לה מתקפת הפתע הגרמנית, שנה לפני כן. אבדות אלו היו בשטח, בכושר ייצור, ובעיקר בכוח אדם: אנשים, חיילים ואזרחים, פצועים, הרוגים, שבויים או חיים תחת משטר כיבוש אכזרי.

רוב הצבא שספג את המתקפה הגרמנית בקיץ, בסתיו ובחוקף שעבר הושמד. החיילים היו צעירים ובלתי מנוסים, בשר טרי שעתיד להפוך לבשר תותחים. סיפורי הזוועה שהגיעו מהמקומות אותם כבשו הגרמנים, על כוחם הצבאי האדיר, על רצח ועינויים, על רשע בלתי אנושי, רק חיזקו את תחושת הכל, וכולם היו מעורבים במלחמה, כלוחמים וכקורבנות, כי זו לא דומה לאף מלחמה 'רגילה', בה צבאות מתנגשים עד הכרעה, וכי זהו עימות טוטאלי והרה גורל.

ורוב האנשים לא הבינו מה באמת קורה. דבר באידיאולוגיה ובמיתוסים עליהם חונכו לא הכין אותם לזה. כל הדיבורים הקומוניסטים על מלחמת מעמדות, ועל תהליך דיאלקטי וכל זה, לא התאימו או הספיקו בכדי להסביר את המציאות, בכדי להרגיע את הפחד האדיר מפני התבוסה שנראתה בלתי נמנעת, וממה שתביא איתה.
זה גודל הרגע. זו הדרמה הגדולה ביותר במאה ה- 20.

ובסוף, כפי שאנחנו, בני המזל שלא חיו אז, יודעים, ברית המועצות ניצחה. רוסיה הסובייטית, הנשלטת על ידי רודן אכזר, היא שהצילה, במחיר אדיר של כ  28 מליון הרוגים, את העולם.

הסיבות לנצחון הסובייטי הן רבות, ואף אחת מהן לא הייתה ברורה מאליה או בלבדית. הצבא האדיר, המצוייד, המקצועני והאכזר שכבש את גרמניה לא דמה בדבר לזה שהתמוטט אל מול מתקפת הצבא הגרמני, שלוש שנים לפני כן. בין הסיבות העיקריות ניתן למנות סיבות טכניות וצבאיות: גודלה העצום של רוסיה ועתודות כח האדם אותם נכון היה המשטר האכזרי להקריב, נס השיקום הכלכלי בעיצומה של מלחמה נוראה, העזרה המוגבלת ממדינות המערב, הטעויות הגרמניות. וגם את איליה אהרנבורג.

אהרנבורג היה אחת ממכונות המלחמה היעילות ביותר. הוא כתב במהלכה כ 2000 מאמרים ושירים, רובם ב"כוכב האדום", עיתון הצבא, וחלקם לעיתונים מערביים. הוא היה בן 50, סופר ועיתונאי מנוסה, שנולד ברוסיה אבל בילה את רוב שנות בגרותו בפאריס. הוא זה שהסביר לקוראיו למה הם נלחמים, למה עלים להרוג ולהיהרג.

עוד מעט אביא כאן תרגום של מאמר שלם שפורסם ב'קרסניה זבזדה', העיתון הצבאי, ב 5 במאי, 1942, חודשים ספורים לפני הקטע שציטטתי קודם. זהו מקור ארוך יחסית (אותו תרגמתי מאנגלית, ולא משפת המקור. איתכם הסליחה).  אביאו במלואו על מנת שניתן יהיה להתרשם מיצירת תעמולה 'שלמה'.

כן, זוהי תעמולה, מניפולטיבית ופשטנית. היא משרתת את מטרות המשטר, אבל היא גם יוצרת וכופה עליו פרשנויות ודרכי ההתמודדות עם הבלתי נתפס. קיראו את המאמר הזה כאילו הייתם חיילים בצבא מוכה, המנסים להבין מה פשר המלחמה הזו, מי נגד מי, ולמה.

אהרנבורג מאויר על ידי פיקאסו, חברו

על השינאה

בוז בלתי ניתן לפיוס הוא הניצוץ שבלב הפאשיזם.

זהו הבוז של אילי ההון מחבל הרוהר שבשנות העשרים של מאה זו הפכו מפוחדים משחר הבוקר, מבגרותן של אומות, ומרעיון הצדק. זהו הבוז של קרופ, של ווגלר, של הבעלים של פיאט ושל שניידר שקראו לקבוצה של הרפתקנים ושל רוצחים חסרי מצפון לעזרתם. זהו הבוז של הברונים הפרוסיים, של הרוזנים האנדלוסיים, של הבויארים הרומניים ושל הגבירים ההונגריים, השרידים חסרי הכשרון וצרי המוחין של עולם ישן נפלא, בו מדינות הן שדות צייד בעזרת כלבים, והאיכרים האוספים בלוטים בשדות האדון הם הטרף. זהו הבוז של הבורגנים הזעירים והבורים, זה שמתעורר מול גיוונה של התרבות, תעוזת המחשבה והקידמה. זהו הבוז של הכשלונות, של קיסרים פרובינציאליים, נפוליונים מפגרים הצמאים להיכנס להיסטוריה, ולו גם בדלת האחורית. זה הבוז של בוגדים החפצים לחלל את כל מה שפעם אהבו. זהו הבוז של הזיקנה, של השיעמום, של המוות.

כאשר עלו על הבמה הפאשיסטים האיטלקיים, לבושים בחולצות שחורות, הקימו את כת האישה זאב, ואימצו מלהקת הזאבים את הקריאה "אלאלה". הפלנחיסטים הספרדיים הציגו את טקס ה "אירוסין עם המוות", נושאים את דגליהם לבתי קברות, עורכים תהלוכות עם גיבנים עירומים, שוטים וחופרי קברים – תהלוכות הדומות לחזיונות האימים של גויה. הקגולארים הצרפתיים חובשים מצנפות שמקורן בזמן המגפות בימי הביניים. אנשי ה- ס.ס. הגרמניים לובשים גולגולת ועצמות צלובות על שרווליהם. גרינג החייה את דמות התליין במעיל הארוך, נושא הגרזן. הימלר העביר לחדר העינויים שלו את מכשירי העינויים שנשמרו במוזיאון נירנברג. אפילו האופנה הפאשיסטית מעידה על בוז שחור ונואש.

פאשיזם הוא ניסיון מונומנטלי לעצור את מהלך ההיסטוריה.

הוא החייה טקסים ודמיונות שווא מסויימים מימי הביניים, אבל אנשי ימי הביניים לא חיו רק לאור טקסים ואמונות טפלות אלה; בתוכם בערה אמונת אמת; הם יצרו קתדרלות נפלאות, שירים אפיים ראויים לציון; בעבודתם, בהתלהבותם, ואפילו בבורותם הם הכינו את הקרקע לעידן הרנסאנס. אין להשוות בין הפאשיסטים לאנשי ימי הביניים. הם חיים בתקופה אחרת. הם ניסו לנטוש את תפישת הזמן. זה מסביר את העקרות שלהם. כמובן שהגפנים באיטליה ממשיכות לבכר יין גם תחת מוסוליני; כמובן שמפעלי גרמניה ממשיכים לתפקד אפילו תחת היטלר. אבל הפאשיסטים לא יצרו כלום. הם רק משתמשים בטכנולוגיה בת הזמן על מנת להיאבק ברוח הזמן. הם מפנים את כל הישגיה של הציוויליזציה כלפי החורבן.

איטליה נחשבה בצדק לארץ האומנויות. הפאשיזם לא הוליד אף אמן, הפאשיזם הרג אומנים.
האם העם האיטלקי יכול להיות גאה בכיבושה של חבש, שלאחר מכן אבד, גאה בשימוש בגז חרדל כנגד רועים בלתי חמושים, גאה בהריסתה של מלגה, ביריות ביוון ובגרדומים באוקראינה? האם רוחם של לאונרדו דה וינצ'י, דנטה, פטרארקה, לאופרדי, גריבאלדי מביעה עצמה בפשעים אלה? כאשר קוראים את הספרים העילגים והדלים של רוזנברג, את מאמריהם של גבלס ושל שטרייכר, האם ניתן למצוא בהם צל של הרוח הגרמנית, הבהירות של גטה, המורכבות של הגל, אהבת החופש של הרומנטיקנים? הרס מאות ערים, הפיכת אירופה למדבר – זוהי הפעילות היוצרת של הפאשיזם. מדינות נקיות מאנשים והראש האנושי נקי ממחשבה – זהו האידיאל של היטלר.
אין זה מפתיע כי הפשיזם מושך את הפסולת של האנושות, אנשים עם ביוגרפיה מפוקפקת, סדיסטים, חולי נפש, בוגדים.

הצייר הבלתי מוכשר היטלר, הסופר הבלתי מוכשר גבלס, המחזאי הבלתי מוכשר מוסוליני – האין זה מפתיע שבראש המדינות הפאשיסטיות עומדים אנשים שחלמו על זרי דפנה אומנותיים ושהוקעו כנוכלים? הפאשיזם מושך את כל הבוגדים. יהודה איש קריות תלה את עצמו מתוך צער, הפאשיסט הבוגד מעדיף לתלות אחרים. מוסוליני סיפק את הבוז שלו על ידי הריגת רעיו לשעבר –  סוציאליסטים. בצרפת היטלר מצא שני חסידים, שני שליחים, לאוואל ודוריוט. סטיות מיניות, ובמקום הראשון סאדיזם הפכו לנקודות אחיזה לפאשיזם. גרינג המכור למורפיום, גבלס שטוף הזימה, הימלר הסאדיסט, ליי ה'דוקטור', המומחה בפיתוי קטינים, אנשים מנוונים שהיו צריכים להיות בבתי סוהר או בתי חולים, מצאו את עצמם בעמדה של שרים.

בוז הוא רגש עלוב ואכזר. במהלך חיינו אנו מתביישים בצדק מהבעת בוז. המשורר הבלתי מוכשר מסתיר את הטינה כלפי עמיתיו המוכשרים יותר. איש חמדן ינסה לא להפוך את החשש לכספו לאידיאולוגיה. איש זקן, המקנא בעלומיו של מישהו אחר, ירטן, אבל לא יאמר דבר. הפאשיסט הפך את הבוז לדת. אין מקום לאחווה אנושית בפאשיזם. הפאשיסט הגרמני בז לפאשיסט האיטלקי, והפאשיסט הרומני חולם כיצד לחנוק את הפאשיסט ההונגרי. אין מקום לצדק בפאשיזם: עבור האיכר הגרמני, המלחמה פירושה הקבר, או במקרה הטוב קביים; בשביל רייכסמארשל גרינג פירושה של המלחמה הוא רווחים עצומים אותם הוא מעביר לחו"ל בלי כל בושה. בפאשיזם אין מקום לנכון: גחמותיו של היטלר האפילפטי החליפו את כל החוקים בגרמניה. מאה אחרי מאה האנושות נאבקה על מנת להשלים את הגנת האדם מפני שרירותיות השלטון; אבל ב 1942 התליין הימלר מענה מדענים צרפתיים ואמנים נורבגיים, פועלים צ'כים וחקלאים פולנים. חוק בינלאומי, חוק פלילי, חוק אזרחי, כולם מוחלפים בטפשות החולנית של כל איש ס.ס.. אין מקום למחשבה יצירתית בפאשיזם: ספרים מוחלפים בעלוני תעמולה, אוניברסטאות נסגרות או הופכות למוסדות המעבירים קורסים מיוחדים לתליינים; אירופה, אשר רק לאחרונה חיפשה, והביאה לידי מימוש, חקירות מסובכות כמו פיתולי המוח האנושי, הפכה למדבר אחיד תחת מגפי הפאשיזם.

בוז מניע כל חייל של הפאשיזם. הפסד שלהם בקרב גורם להם לתלות נשים ולענות ילדים. אחרי שהוא נכנס לבית ולא מוצא דבר לבזוז, החייל הפאשיסטי הורג את עקרת הבית. טוראי ראשון גרמני כתב ביומנו שעינויים "מעודדים ואפילו מרגשים" אותו. בנאומיו של היטלר אין אהבה לעם הגרמני, נאומיו מביעים דבר אחד: בוז. אפילו קולו של היטלר דומה לנבחה צרודה של צבוע. היטלר משתדל לחמם את את לב החיילים הגרמניים בעזרת בוז: שירפו, שדדו, הרגו! הוא שולח את הדיויזיות שלו לארצות רחוקות כמו חיצים בעלי חוד מורעל. ומה יכול להנחות יליד בוואריה או ווסטפאלייה אשר נשלח להרוג ילדים אוקראינים ורוסים פרט לבוז חסר טעם ועיוור?

האומה הרוסית עברה זמנים קשים וגדולים; דרכה לאושר ולשלמות לא הייתה סוגה בשושנים. אבל אפילו במשך השנים הקשות ביותר בהיסטוריה שלנו, הרוסי הגן על עצמו מפני הבוז האפל. הפאטריוטיזם הרוסי מבוסס לא על בוז כלפי אומות אחרות, אלא על אהבת האומה שלו. החייל הרוסי ריחם על שבויי המלחמה ולעולם לא פגע באלו שלא נשאו נשק. הספרות הרוסית של המאה התשע עשרה תפשה מקום בתודעת כל האנושות המתקדמת; אין סופר אירופי שלא למד אנושיות מהי מהרומן הרוסי. המאבקים הלאומיים, הפוליטיים והחברתיים שלנו – מהדצמבריסטים ועד זויה קוסמודמינסקיה – זעזעו את העולם בחוסר האנוכיות וברוממות הרוח שלהם.
תחושת הבוז אינה קוסמת לנו אפילו עכשיו. רעיון הנקמה אינו מספק את הגיוננו הזועם. אנו לא מדברים על בוז אלא על שינאה; לא על נקמה אלא על צדק. זה אינו משחק מילים – אלו רגשות אחרים לגמרי. שינאה, כמו אהבה, היא תוצאה של לב טהור וחם. אנחנו שונאים את הפאשיזם כי אנחנו אוהבים אנשים, ילדים, את האדמה, עצים, סוסים, צחוק, ספרים, את חום ידו של חבר, בגלל שאנו אוהבים את החיים. ככל שהאהבה לחיים חזקה יותר בתוכנו, כך גם מתעצמת שנאתנו.

בעיתון ניתן למצוא את הביטוי "כוחות האוייב". עבורנו ההיטלראים אינם בפשטות אוייב; עבורנו ההיטלראים אינם אנשים, עבורנו הם רוצחים, מוציאים להורג, סוטים מוסריים, פאנטיים אכזריים, ולכן אנו שונאים אותם. בתחילת המלחמה הבלתי רגילה הזו רבים מאיתנו לא הבינו מה מזהם את אדמתנו. אנשים התבלבלו וחשבו כי הצבא של היטלר הוא צבא של מדינה עויינת אך תרבותית, שהוא מורכב מקצינים מחונכים ומחיילים ממושמעים. התמימים האמינו כי מולינו צועדים אנשים, אבל מולינו צעדו מפלצות שבחרו בגולגולת כסמלם, שודדים צעירים וחסרי בושה, ואנדאלים שהיו צמאים להשמיד כל דבר בדרכם.

כמה פעמים במהלך האביב הזה הודעות מהחזית דיווחו על התקפות בידי חיילים גרמנים שיכורים. אבל ההיטלראים באו אלינו שיכורים לא רק משנאפס, אלא שיכורים מדמם של פולנים, צרפתים, סרבים, מדמם של זקנים, נערות צעירות, תינוקות הנישאים על כפיים.
והם הביאו איתם מוות לאדמתנו. איני מדבר על מותם של חיילים: אין מלחמה ללא קורבנות. אני מדבר על עמודי התלייה עליהם מתנדנדות נערות רוסיות, על השוחה הנוראית ליד קירש בה קבורים ילדים רוסים, טאטארים ויהודים. אני מדבר על האופן בו ההיטלראים מחסלים את פצועינו ושורפים את בתי איכרינו. כעת כולם יודעים על כך: ממגיני סווסטופול לנשים החברות בחוות הקולקטיביות הסיביריות. כל פשע של הגרמנים ליבה את שנאתנו. כל האנשים הסובייטים הבינו לבסוף כי מולינו לא עומד צבא רגיל, וכי הסכסוך אינו על שטח או על כסף אלא על זכותו של אדם לחיות, לדבר בשפתו שלו, לטפל בילדיו, הזכות להיות בן אדם.

אנו איננו חולמים על נקמה: האם נקמה יכולה להשקיט את זעמנו? בגלל שהעם הסובייטי לעולם לא ידמה לפאשיסטים, הוא לא יענה ילדים ויתעלל בפצועים. אנו מבקשים משהו אחר: רק צדק יכול להקל על כאבנו. איש לא יקים לתחייה את ילדי קירש, איש לא ימחוק מזכרוננו מה שכבר חווינו. החלטנו להשמיד את הפאשיסטים: הצדק דורש זאת. הבנתנו את הקירבה בין בני אדם, את טוב הלב, את האנושיות, דורשת זאת. אנו יודעים כי אנשים בעלי שפות שונות, מנהגים שונים, אמונות שונות, יכולים להסתדר יחדיו על פני הארץ. אם החלטנו להשמיד את הפאשיסטים זה בגלל שאין מקום על הארץ לפאשיסטים ולאנשים – או שהפאשיסטים יימחו את האנושות, או שהאנשים ישמידו את הפאשיסטים. אנו יודעים כי המוות אינו יכול להביס את החיים, ולכן אנו משוכנעים שנכחיד את הפאשיסטים.

עבורינו חייל גרמני עם רובה בידו אינו יצור אנושי, אלא פאשיסט. אנו שונאים אותו. אנו שונאים כל אחד מהם על מה שעשו יחדיו. אנו שונאים את פריץ בהיר או שחור השיער, מאחר ובשבילנו הוא היטלר קטן, מטמא את האדמה, מי שאחראי לצערם של הילדים; מפני שעבורינו הוא פאשיסט. אם חייל גרמני ישמוט את נשקו ויכנע, לא נפגע בו – הוא יחיה. אולי בעתיד גרמניה תחנך אותו מחדש, תהפוך רוצח מטומטם לאדם, אבל זו בעיה של המחנכים הגרמניים. לנו יש משהו אחר לחשוב עליו; אנו חושבים על אדמתנו, על עבודתנו, על משפחתינו. למדנו לשנוא כי אנחנו יודעים איך לאהוב.

לאחרונה בחזית הצפון מזרחית שבעה חיילים בפיקודו של סגן דמנטייב הגנו על גבעה קטנה. הגרמנים תקפו בכוחות גדולים. ארבעים מפציצים, אש תותחים ומרגמות כנגד שמונה גברים אמיצים. הגיבורים נפלו, אבל צלעות הגבעה כוסו בגופות גרמניות.
יותר משלוש מאות פאשיסטים מתו בהסתערות כנגד שמונה גיבורים. סגן דמנטייב ושבעה חיילים – איני יודע את שמותיהם – נתנו את חייהם למען חבריהם, קרוביהם, למען ביתם ולמען ביתנו המשותף – רוסיה בת האלמוות.
הם חיסלו מאות פאשיסטים; לכן הצילו את חייהם של אנשים הגונים רבים. איכרה סרבית זקנה יכולה לומר תפילה למען סגן דמנטייב ושבעת החיילים, והרחק מעבר לים אנשים יגידו, "מי יתן והם ייזכרו לעולם!".
במשך הדקות האחרונות לחייהם שמונת הגיבורים היו תחת השראת אהבה גדולה ובלתי ניתנת להריסה כמו הדמדומים המוזהבים, והשנאה הקדושה האירה את פניהם כמו שמש השקיעה האדומה כדם. מי שאוהב בכוח שונא בכוח. הדגל האדום של הגדודים והחטיבות, אל שדה הקרב אתה נושא את דם קורבן האהבה, אתה נושא את הזעם ואת השנאה שלנו, אתה נושא את שבועתנו! רוסיה תחיה, הפאשיסטים לא יחיו!

איזה יופי, מה? כמה להט. זו יצירת תעמולה מושלמת, ומטרתה היא לגרום למי שקורא אותה להרגיש צודק ואמיץ, מוכן למות. אהרנבורג מעמיד זה מול זה שני מחנות, כרוכים במאבק מיתולוגי: בני החושך השטניים, המונעים ע"י דחפים הרסניים, כוחות המוות, העבר והשכול, ומולם בני האור, המייצגים את אהבת האדם, החופש והנאות החיים הקטנות, שאר האנושות. רוסיה היא חוד החנית במאבק ההישרדות אל מול כוחות האופל. זה יעודה ההיסטורי. העבר, על קשייו ותהפוכותיו, היה הכנה למאבק זה. אהרנבורג מעניק לקוראיו ייעוד. הוא הופך את מאבק ההישרדות שלהם לבעל משמעות.

אהרנבורג מציג את רוסיה כחלק בלתי נפרד מאירופה. הסבל שמביא הפאשיזם הוא משותף לפולנים, לצרפתים, לסרבים, לספרדים, ואפילו לגרמנים. התרבות האירופית היא משותפת. הציורים של גויה והרומן הרוסי הם חלק מאותה שלמות. הזהות הרוסית, אותה הוא מציג וגם יוצר, היא רוסית, כלומר סובייטית, כלומר אירופאית, כלומר אנושית. אין ספק שהוא מסתמך כאן על חווייתו האישית. הוא עצמו נותר קשור כל כך לזהותו הצרפתית עד שסירב ללבוש תחתונים סובייטיים, ואשתו תיקנה את תחתוניו הצרפתיים הארוכים שהתבלו.

יש לזכור שאהרנבורג לא רק מצטט דימויים תרבותיים. הוא יוצר אותם מחדש, גואל אותם מהשיכחה שנכפתה עליו על ידי הקומוניזם המתבדל. רוב קוראיו אינם יודעים מיהם גויה או גטה המוזכרים במאמר זה, ואינם מכירים את המיתולוגיה היוונית עליה הוא מסתמך במאמרים אחרים. אהרנבורג הוא סוכן המעביר אליהם את הידע, ובכך גורם לעומק התרבותי והמיתולוגי הזה להפוך לחלק מעולמם. הם הופכים להיות חלק מהמיתולוגיה. סגן דמנטייב וזויה קוסמודמינסקיה, הצעירה הפרטיזנית שנתלתה כרותת שדיים על ידי הנאצים, הם הגיבורים המיתיים החדשים.
אין ספק שניתוחו את הפאשיזם מעניין: הפאשיזם הוא תגובה ריאקציונרית לשינויי המודרנה. האידאה העומדת בבסיסו היא של שובניזם לאומי דורסני. הוא מתעלם, מן הסתם, מהקוים המשיקים בין פעולות המשטרים הפאשיסטיים ופעולות המשטר תחתיו הוא וקוראיו חיים. נכתב רבות אודות נקודות הדמיון והשוני בין המשטר הסטלינסטי והנאצי. הפילוסופית חנה ארנדט הגדירה את שתיהן כחוסות תחת כותרת ה'טוטאליטריזם". ההיסטוריון איאן קרשו בוחן טענה זו ומגיע למסקנה כי הדמיון המסוים באופן התפקוד של שתי המדינות מאפשר רק אנאלוגיה מוגבלת וחלקית, וכי השוני באתוס בין שתי האידיאולוגיות הוא גורם שאי אפשר להתעלם ממנו. השוני הזה באתוס הוא המהותי עבור אהרנבורג. המחשבה המיתית מאפשרת לו להביע אמונה עצמית מדבקת כל כך. בעולם מיתולוגי תפקיד ההווה הוא לשרת כוחות גדולים ממנו.

אהרנבורג לא רק מנתח את הפאטריוטיות הרוסית, הוא יוצר אותה מחדש, מרכיב אותה מזכרונות היסטוריים לאומיים ואירופיים, עקרונות מוסריים נעלים ותודעת שליחות היסטורית משותפת. ושוב, הדבר נעשה אל מול המודל השלילי, הפאשיסטים, ההיטלראים. הבוז הפאשיסטי יוצר את השנאה הרוסית. מעשי הזוועה של הגרמנים מובילים אל הרצון בעשיית צדק, כלומר בנקמה. החיים מוגדרים על פי המוות. באופן אירוני, כך הוא מקדש את הקורבן שהוא מצפה מקוראיו להציע. סגן דמנטייב הוא שמשון מודרני, גיבור מאחר שהקריב את חייו, מאחר שהרג בבני האופל. הוא מודל החיקוי עבור קוראיו.

החיילים הצעירים שקראו את המאמר הזה הם אלה שבלמו בגופם את התקדמות הצבא הגרמני. בגופם ובנפשם, מאחר וללא אמונה בצדקתם, ללא הנכונות להתגבר על הפחד, התוצאה הייתה אחרת לגמרי. קולו של אהרנבורג הוא שהזין את הנפש הזו. מאמריו התקבלו ככתבי קודש בקרב החיילים, עד כדי פרסום פקודות שאסרו לגלגל סיגריות מהנייר עליו הודפסו.

קולו היה ייחודי, אם כי לא בודד. גם כותבים אחרים, כמו ואסילי גרוסמן וקונסטנטין סימונוב, היו חלק מאותה מכונת תעמולה. יחדיו הצליחו להזין, ובמידה רבה להמציא, דת ומיתולוגיה חדשה, דת הפאטריוטיות, אהבת המולדת. אין זה פלא שמלחמת העולם השנייה נקראה בברית המועצות "המלחמה הפאטריוטית הגדולה".

העבר של אהרנבורג, ניסיונו וחוויותיו, הם שאיפשרו להיות לו יעיל ומשכנע כל כך. הוא היה ציניקן שהתפקח, אוהב תענוגות שהבין את מלוא הרשע הנאצי והפאשיסטי. אי אפשר היה שלא להאמין לו. והוא הבין מה עובר על קהל קוראיו, את זה שאותו מאבק הישרדות שלהם, נורא ומר, היה גם נקודת שיא בחייהם.

לסיכום מאמר זה, אותו ארחיב במידה ותעלה דרישה לכך, ואשר אורכו כבר חורג מכל גבול סביר של רשימת אינטרנט, אצטט שיר שכתב בצעירותו, על מלחמת האזרחים ברוסיה. כמה גדול ונורא היה הרגע!

הנכדים שלנו

הנכדים שלנו יתפלאו למראה עברנו,
כאשר יעלעלו בספרי הלימוד:
"ארבע-עשרה… שבע-עשרה… תשע-עשרה…
איך חיו הם, המסכנים! איך התקיימו!…"
ילדי המאה החדשה יקראו אודות שדה הקרב,
הם ילמדו שמות המנהיגים, שמו של כל נואם ידעו,
את מספר המתים,
את התאריכים
לעולם לא ידעו הם מה מתוק היה בשדות הקטל
ריחם של פרחי הורד.
איך צייצו ציפורי שיר בעליצות בעד קול התותחים,
מה יפים היו בשנים אלה
החיים.
מעודה, מעודה לא הצטחקה בשמחה שכזו השמש,
כמו מעל העיר הנהרסת,
כאשר בני אדם זחלו מתוך מרתפים,
הביטו בפליאה: ראו, השמש עודה קיימת!…
נאומים רעמו בזעם,
בלהט הלכו ומתו הגייסות,
אבל, החיילים נוכחו לדעת טעם-ריח פירחי תת-שלג,
שעה אחת בטרם הקרב.
הובילום עם בוקר, ירו בהם,
אבל הם שיננו מראה יום אפריל עם שחר.
בעליות הגג – נשרפו בלשונות אש אלכסונית.
והרוח הייתה מלחשת תפילה: רגע! עוד רגע!
לא יכלו להינתק הנאהבים מנשיקת שפתים עצובות
באין לפרוש יד מאוגרפת עד פקע,
הם אהבו – אמות! אמות!
הם אהבו – בערי אישי ברוח!
הם אהבו – איך? איה? איה?
הם אהבו – כפי שרק יודעים לאהוב על זה כוכב הלכת,
העדין והלוהט.
בשנים ההן לא היו בפרדסים פרות זהב בשלים.
רק הצבע של הרף עין – מאי יחיד במינו – ומוכרע!
בשנים ההן לא ידעו – "להתראות" – מה היא.
רק – "שלום" – המילה הקצרה הרועמת.
קיראו אודותינו – התפעלו!
לא חייתם עימנו – התעצבו!
אנו אורחי האדמה הזאת באנו אך לערב אחד.
אהבנו. הרסנו. חיינו משך שעה אחת אשר למוות שלנו.
אבל מעלינו עמדו כוכבי נצח,
ותחתם החילונו את בריאתכם.
העצב בוער מתוך העיניים שלנו,
ובתוך הנאומים שלכם אנחנו בוערים עדיין בלהט ליבנו.
הרחק, מה הרחק פיזרנו אל תוך הלילה, אל תוך המאה,
מעבר למאה
את חיינו הכבויים.
 ֿֿ

המאמר "על השנאה" מתורגם מתוך הספר:
Ilya Ehrenburg, Konstantin Simonov, In one newspaper, Sphinx Press, New York, pp. 143 – 150

השיר "הנכדים שלנו", בתרגומו של יעקב בסר מתוך:
איליה ארנבורג, שירים, עקד, ת"א תשכ"ח, עמ' 12 – 13

ביוגרפיה מצויינת של אהרנבורג תורגמה לעברית:

יהושוע רובינשטיין, בסבך הנאמנות, מוסד ביאליק, ירושלים
Joshua Rubenstein, Tangled Loyalties, Basic Books, New York 1996

ביוגרפיה תמציתית, ועם זאת מטובלת בפרטים עסיסיים רבים אודות חייו ויצירתו של ארנבורג ניתן למצוא ב: http://www.sovlit.com/bios/ehrenburg.html

רב מכר המציג את המאבק הגורלי של קיץ 1942:
אנטוני ביוור, סטלינגרד, יבנה, ירושלים, 2000

ספר מצויין על חוויות המלחמה של החיילים הסובייטיים:
Catherine Merridale, Ivan's War, life and death in the red army, 1939 – 1945, Metropolitan Books, New York, 2006

אוסף מכתביו של אחד מהכותבים המוכשרים והמרגשים ביותר בזמן המלחמה:
Antony Beevor & Luba Vinogradova (ed. &trans.), A Writer at War, Vasily Grossman with the Red Army, 1941 – 1945, Pantheon Books, New York, 2005