Tag Archives: כלב

קניות

זה כבר כמה שנים שאת הקניות שלי אני עורך במכולת השכונתית. היא נטולת שם או הדר, כוך עמוס מדי, גבב של ערמות בקבוקי שתייה, קופסאות שימורים ומקררים דחוסים, שתמיד צריך לבדוק אם לא פג תוקפו של החלב שמוציאים מהם. יש בה דלפק מכוסה פורמייקה, עליו מכינים סנדוויצ'ים בבוקר. מפעילה אותה משפחה שלמה, אימא מזדקנת, דועכת, שאת הצ'קים כותבים על שמה מאז שנפטר בעלה, לפני קצת יותר משנה, בן מבוגר, שהתחתן עם אישה אוקראינית, ושיש לו ילדה ממנה (אבל לא מדברים על זה), שתי אחיות מקסימות שעובדות תמיד יחד ובן צעיר, שהצטרף לצוות רק לאחרונה, לפני שנה או שנתיים, ועדיין נראה קצת מתוסכל מזה.

זה נוח, מכולת. יש מקום קבוע בו אני קושר את הכלב, שמקבל שם ליטופים מכל מי שרק עובר ברחוב. הוא אוהב ללכת לשם. הם מחזיקים את הסיגריות שאני מעשן, מכירים אותי בשמי, רושמים לי. אני מצטייד כל פעם במה שאוכל ואעשן באותו יום, ומחדש את מלאי מצרכי היסוד, קפה, חלב, סבון, כאלה. יותר פשוט כאשר ההיצע מוגבל. ככה גם מתבלט כל שינוי וחידוש. מקרר הקפואים החדש, לדוגמא, שהצליחו איכשהו למצוא לו מקום, שינה לגמרי את התפריט שלי.

ההיכרות השטחית שלי עם מי שמתפרנסים ממה שאני מבזבז יכולה להיות מעיקה לפעמים. לעיתים המכולת מלאה בחלכאי השכונה, שותים בירות, יושבים מול הכניסה על ארגזים. אבל דווקא טוב לי, לרוב, לדעת שאני אחד ממשלמי המשכורות למוסד השכונתי הזה, שהוא מעין שריד לפלורנטין של פעם. מאבק השרידה של משפחת אברהם ושל המכולת שלהם ניראה לי הרואי, דווקא בגלל שהוא יומיומי ומתמשך, ומתנהל דרך סנדוויצ'ים ולחם אחיד פרוס. לאחרונה הוא הפך לנואש.

לפני חודש בערך פתחה רשת AMPM סופרמרקט בסניף הנטוש של בנק מזרחי, מאה מטר מהמכולת. אתם בטח מכירים את הרשת הזו, על הטוב והרע שבה. זה כבר סניף שלישי שלהם שנפתח באזור בחצי השנה האחרונה. נראה שמישהו שם החליט לכבוש את פלורנטין, החלטה עסקית קרה ומנומקת שכזו. אודה, ואבוש, שבארנקי יש כרטיס מועדון שלהם, ושמדי פעם, כשהמכולת סגורה או שמתחשק לי כדורי שוקולד או בייקון, אני זונה בשדותיה. אני מתרץ את זה לעצמי בכך שבסך הכל מדובר על קניות, שהסופרמקט הרבה יותר נוח, ושגם בו יש מוכרות נחמדות, גם אם צעירות ומתחלפות תדיר, שפחות שמחות בחלקן, מרוויחות משכורות מינימום. זאת לא שאלה מוסרית, אני מרגיע את תחושת חוסר הנוחות, עושה עיקוף בדרך הביתה כדי לא לעבור מול המכולת עם השקיות העמוסות עליהן מתנוסס סמל הרשת, ובכלל, נורא התדרדר שם בזמן האחרון.

זה תהליך כלכלי פשוט, בלתי נמנע כנראה. המכולת לא יכולה להתמודד עם ההיצע, המחירים ושעות הפתיחה של הרשת. הלקוחות המשלמים, אלה שלא רושמים או שמשלמים את חובותיהם בסדירות, נוטשים לאט לאט את מה שהופך למפלט האחרון של מי שלא יכול להרשות לעצמו את המותרות הללו. התושבים החדשים של השכונה, הצעירים האופנתיים שחושבים שמגניב וזול בדרום העיר, לא נכנסים אל הכוך המלוכלך. זה מקום של עניים, כאלה שמוכנים להסתפק בהיצע נמוך ובמחירים גבוהים תמורת האפשרות לשלם כשיהיה להם. המכולת תצטרך להסתגל לתנאי התחרות הבלתי הוגנת הזו או להיעלם. אבל ההגיון הקר הזה אינו מרגיע את המצפון.

אני חוזר הביתה, מניח את השקיות על הרצפה, מתחיל לפרוק את תכולתן לתוך המקרר והארונות. הכלב מתיישב לצידי, בוחן בסקרנות את הרכישות. הוא אוהב בייקון, יודע שתמיד אני מבשל אחרי קניות, ושהוא יקבל חתיכה. לא נורא. מחר אקח אותו אל המכולת.