Tag Archives: כיבוש

משהו קצת דפוק

משהו קצת דפוק, אמת אכזרית וקשה שנמצאת מתחת, או אולי במקביל, לכל הנחמדות, המודעות העצמית, יופי הטבע, רמת החיים.

בדרכי לאוניברסיטה בשעת בוקר חלפתי דרך גן ציבורי, בו שיחקו אימהות עם ילדיהן. רק אימהות, אפילו לא אב אחד. והרוב המוחלט של הפועלים, של עובדי הכפיים והטכנאים שמתחזקים את השכונה, הרחוב והעיר הם גברים.

מרכז גני הילדים אליו הולכת ילדתי נפלא. צוות הגננות מסור ואוהב את הילדים וכולם לוקחים את זה כל כך ברצינות עד שלא נעים. בערב ההורים (בו הוגש אוכל משובח אבל פשוט, פיצות, שיפודי ירקות ומוצרלה, כאלה) הצגנו זה בפני זה, פרט לשמנו, גם את מילות היחס בהן אנו מבקשים לפנות אלינו, היא/ שלה, הוא/ שלו, או כל אופציה אחרת, ולמרות שבגן שלנו המילות של כולם תאמו את המין שלהם זה היה יפה ונכון, וחלק ממדיניות של ׳התנגדות להטיה׳ (anti bias), המעודדת ערכים של שיוויון וחוסר שיפוטיות או הנחות יסוד מפלות. וכל הצוות, פרט לנער אחד שעושה סידורים ומנהלה וליצן מבוגר שמעביר סדנת שטויות, הם נשים. ואנו משלמים יותר מ- 1500$ לחודש, והילדה שם עד שלוש ורבע, אבל רוב ההורים משלמים קצת יותר ומפקידים שם את ילדיהם משמונה וחצי בבוקר ועד חמש ארבעים וחמש.

כל זה לא מפליא, כמובן, רק קצת מאכזב. כי זו אחת הערים המתקדמות ביותר בעולם, והפער בין הדיבור על השיוויון והיישום שלו במציאות הוא מייאש.

*

לפני כמה זמן, בסוף השבוע של ׳חג העבודה׳ (Labour Day) נסענו לפסטיבל שנערך בעיר תעשייה שירדה מגדולתה, ושמציין שביתת פועלים מיתולוגית שנערכה שם ב- 1912, לה ניתן השם ׳שביתת הלחם והשושנים׳ (Bread and Roses). זה היה אירוע חיובי בצורה יוצאת דופן, עם דוכנים ובימות מוזיקה עליהן הופיעו להקות פולק ופאנק אנטי ממסדיות. זמרת אחת, לא צעירה, הודתה לקהל המועט על התמיכה שקיבלה גם בשנים הקשות שעברו עליה, ואחר כך שרה את האינטרנציונל, בגרסה אנגלית מוזרה, וכמה אנשים נעמדו בדום מתוח. הופעת הסיום החגיגית הייתה קרקס שערכה להקת ׳לחם ובובה׳ (Bread and Puppet). זו להקה שהוקמה בשנות ה- 60, שעושה מופעי תיאטרון פוליטי באמצעות בובות ענק עשויות עיסת נייר ובד, ובסוף כל הצגה שלה מחולקים לחם ומטבל שום (מעולים) לקהל. זה מצחיק ויצירתי, וכולם נורא נהנים.

ההופעה בנויה מנאמברים, קטעים קצרים שכל אחד מהם מוקדש לעוולה אחרת. הנזק שהאדם גורם לטבע והנקמה העתידית שלו בנו מודגמים עלי ידי השתוללות חבורת נמרים הטורפים את מי שניסה לאלף אותם, טקס אשכבה מרגש נערך לבובה המייצגת פעילת איכות סביבה מהונדורס, שנרצחה על ידי המשטר שנתמך על ידי הפוליטיקאית היחידה המוזכרת בשמה בכל המופע, הילרי קלינטון (ושם זה נהגה בבוז תהומי על ידי השחקניות. אי אפשר להתבלבל לרגע, אף אחד פה לא יצביע לה). כל הטקסטים נאמרים באנגלית ובספרדית, לטובת המהגרים, אחד מהקטעים המרגשים ביותר מוקדש ל- ׳חיים שחורים חשובים׳ (Black Lives Matter), אבל כל חברי הלהקה לבנים.

אני לא מבין הרבה במאבקים ובעוולות המקומיות, אבל נראה שלהט אמיתי, גם אם מעט קנטרני, עומד מאחוריהם. רק חבל שהכל כל כך שטחי, ושנראה ששמירה על הקהילה, סגנון החיים ומראית העין של השמאלנים היצירתיים, הצודקים והמוחים יותר חשוב מהמחאה עצמה.

אחד מהקטעים הוקדש, כמובן, לישראל ולפלסטינים. הוא התחיל במה שהוגדר כריקוד שלום פלסטיני, שבוצע על ידי סוסים בתלבושות כחולות ולבנות לקול תזמורת כלי נשיפה, שניגנה משהו שדומה להורה. כנראה שהכוונה הייתה לסמל ילידים שלווים העוסקים בשלהם, כשלפתע פרץ לבמה פיל ורוד ענקי, מרשים בצורה יוצאת דופן, אשר פיזר את כל הסוסים האלה לכל עבר, וממש לא התחשב באף אחד. בסוף הקטע, אחרי הרבה בלגן חינני, הסתבר שהמחאה היא נגד חברת ׳בן אנד ג׳ריס׳, המוכרת בשטחים הכבושים גלידה לה היא קוראת ׳שלום ואהבה׳.

הפיל היה מצחיק ומעולה, והמחאה על הצביעות של חברת הגלידות היא נכונה וחשובה, אבל היה ברור שהקטע הזה נתפר מבובות שהיו במחסן והיה חבל לא להשתמש בהן, ושהשטחיות היא רק נזק הקפי של הבחירה האסטטית. שעבור הלהקה והקהל שצפה שבמופע ישראל/פלסטין זה עוד עוולה אחת מני רבות, שבה הטוב והרע ברורים לגמרי עד שאין אפילו צורך לדייק בפרטים.

*

במוזיאון האתנוגרפי של הארוארד קומת הכניסה מוקדשת לתרבות ילידי צפון אמריקה, מי שפעם, בילדותי, חשבתי שהם אינדיאנים. יש שם אוסף מרשים של שרידים משבטים שונים, כתר נוצות, סירת קנו, ציורים, אריגים וכלים. זו תצוגה עצובה, המזכירה את העוול הגדול שהתרחש כאן, שכל זה נבנה על חורבותיו. אבל אני מתגעגע הביתה, למקום בו אוכל להרגיש שיש לי חלק ואחריות על עוולותיו.

אחי, נוגשי העבדים

קשה לי לקבל שירות, קשה לי שמישהו אחר עובד במקומי. תמיד אעדיף לעשות בעצמי כמה שיותר, וצפייה או פיקוח על אדם עובד, העושה עבודה נחותה לכאורה, מביכים אותי ומעוררים בי תחושת חוסר צדק עמוקה, של השתתפות במערכת היררכית שאיני מסכים עם חוקיה. באופן בסיסי, כיסוד, אני חש שמאמץ פיזי, שעבודה שמשאירה חותם וגובה מחיר גופני, הם קשים ומשמעותיים יותר מכזו שדורשת בעיקר מחשבה. זו אמונה שיקרית וילדותית, שאינה קשורה למקום או לזמן הזה, כי כאן הרי כולם רוצים להיות מנהלים, וזיעה שופכים בחדר הכושר. כאן יש עבדים שנועדו לניצול.

בילדותי, ברמת השרון, העבדים היו פלסטינים, שאז קראו להם ערבים מהשטחים. הפועלים גרו במגורי עבדים מאולתרים במקומות העבודה שלהם או הציעו את עצמם למכירה בצומת הכניסה למושבה. קבלני משנה, ראיסים, היו מביאים טנדרים עמוסים בשפחות ובילדים כדי לקטוף תותים. הן לבשו שמלות מעל מכנסיים ארוכים, כפופות לצד הערוגות, חלק מהאווירה ומהנוף שעדיין לא היה עירוני לגמרי. בינתיים פועלי בניין בנו את הוילות והבניינים שהחליפו את השדות. עובדי הניקיון והגינון, הסבלים, כולם היו ערבים, וכולם היו שקופים, נחותים מעצם הווייתם. הגזענות הייתה מובנת מאליה, ונראה היה שהיא נוחה לכל הצדדים, מבהירה את הציפיות ההדדיות וכללי ההתנהגות. הפועלים יכלו ללמוד עברית ובאמצעות זאת לשפר את מעמדם, להפוך לבני בית וחסות במקומות שהעסיקו אותם, אבל הם נשארו זרים ונחותים, וכל הזכויות שקיבלו היו על תנאי. הייתה אשליה שככה זה יכול להמשיך, כי ערבים הם פועלים טובים, אמנם קצת מרושלים אבל אם מפקחים עליהם ושומרים שלא יעשו עבודה ערבית אז הכל בסדר, וכולם רוצים להתפרנס, ושזה בעצם דו קיום. החיים הנסתרים של העבדים היו שם, בשטחים, מקום רחוק ובלתי מוגדר. הם חזרו לשם לפעמים, בסופי שבוע, אחת לחודש, כמה שפחות. שם היו להם ילדים ומשפחות שאליהם אפשר היה להעביר בגדים ישנים. כל כך נוח. אבל זה נגמר.

גל ההגירה מברית המועצות יצר קבוצת עבדים חדשה, שחבריה החליפו את חלק מהעמדות שפינו הפלסטינים, שלאחר שהתקוממו באינתיפאדה הראשונה, שהייתה גם מחאה פוליטית וגם מרידת עבדים, הפכו לנציגי אויב שכל העסקה שלהם גובלת בבגידה. לתת עבודה לעולים זו הייתה ציונות, אפילו אם תנאי העבודה היו משפילים. סבי וסבתי שגרו בירושלים ניהלו באותו זמן מפעל קליטה פרטי, בו סייעו למשפחות שלמות ללמוד עברית, למצוא מקום מגורים ועבודה. דרך המאבק שלהם למדתי עד כמה אנשים שתפסו עצמם כהגונים וטובי לב שמחו לנצל את חולשת המהגרים ולהימנע מלהתחשב ברצונותיהם או מלשלם להם שכר הוגן ומלא. היה כיף לצחוק על המבטא, הטעם, המנטליות הרוסית, לזלזל באנשים מבוגרים שכוחות כלכליים ופוליטיים חזקים מהם גרמו להם להיעקר ממקומם, אילצו אותם לוותר על מקצוע ומעמד, להיאבק על עתיד להם ולמשפחותיהם. לפחות למשך זמן מסויים, עד שהתחילו להתנשא, לחשוב שהם שווים משהו, גם הם היו עבדים טובים. אבל אי אפשר היה למנוע מהם מלהשתלב ולהשתנות. אחרי הכל, חלק גדול מהם היו יהודים ומי שלא למדו להתנהג כמו יהודים ככה שאפשר להתבלבל. היה צריך עבדים חדשים.

הפתרון היה ביצירת מעמד חדש, פועלים זרים, כאלה שאפשר ליבא בשעת צורך ממקומות מוכי גורל. אפשר היה לבחור כאלה שתכונותיהם הפיזיות, שמהותם, מתאימה לעבודה שצריכים היו לבצע. תאילנדים רגילים לחום וללחות, זה ידוע. רומנים אפורים וחסונים, כמו הבטון שבאתרי הבניין. לפיליפיניות יש כבוד בסיסי לזקנים, זה טבוע בהן. אפשר להשתמש ביכולות האלה של הגזע כי ככה זה בגלובליזציה. ישראלים לא מוכנים לעשות את העבודות האלה, ואפשר להבין אותם. במה שהם חוסכים כאן בשנה הם יכולים לבנות בית שמה, במקום העלוב ממנו באו. מעסיקי העבדים בעצם עושים להם טובה.

ישראלים לא מוכנים לעבוד בזה. כי משלמים מעט מדי. כי חם וקשה מדי. כי צריך לנקות חרא, להיות כנוע. כי אסור שתהיה לך דעה או רצון משלך, כי צריך לשרת, לבצע, לא להביע ביקורת, לדבר ולשאול כמה שפחות, לא להתבלט, להסתפק במועט. צריך עבדים בשביל זה, כאלה שאפשר לנהל בקלות, שאומרים להם והם עושים, שהם סחורה ולא אנשים. פועלים זרים זה טוב מכיוון שהם בכל מקרה לא מפה, הם בחרו לבוא לכאן, הם ידעו שיהיו עבדים. ומאחר ואינם יהודים, ומאחר ואין להם משפחות קרובות, ומאחר והם אחרים בכל מהותם, מלוכסני עיניים, כהי עור, שונים, הסכנה שישתלבו, שיטמעו, שיהפכו לבלתי ניתנים לזיהוי היא קטנה יותר. תמיד אפשר יהיה לגרש את הישנים ולהביא חדשים. העובדים הזרים לעולם לא יהפכו לישראלים, לא באמת, ולכן יאפשרו לישראלים למשך ולבסס את זכויות היתר שלהם.

אומת הסטארט אפ, עלק. חמישה מנהלי עבודה לכל פועל, בתי קפה שמוכרים אוכל רע במחיר מופקע, כולם יושבים עם מחשבים, מדברים עסקים ופוליטיקה ובודקים מה חדש בפייסבוק. אין פליטים, יש רק מסתננים ומהגרי עבודה. כפרי הגליל מספקים את רוב פועלי הבניין והשיפוצים של תל אביב, כל יום ארבע שעות בדרכים. מפעלים יש בפריפריה, או במדינות בהן יש כוח אדם זול. כוח אדם, נוח לחשוב על זה ככה, לא על בני אדם זולים.

אני שונא את המערכת הזו ונהנה מפירותיה. הידיים שלי רכות. אין כל קשר בין הפרנסה שלי לכמות המאמץ הפיזי שאני משקיע בעבודתי. פועלים קשי יום, עובדי קבלן קשישים לובשים וסטים כתומים, מנקים את הרחובות סביב ביתי. לא הייתי רוצה להיות במקומם. אני יושב בבית קפה וכותב. אחרי שאלך מכאן מישהו, מאחור, במטבח, ישטוף את הכוסות.

דגל שחור

איני זוכר בדיוק מתי ריססתי את הכתובת די לכיבוש על שתי פינות מרפסת ביתי. זה היה וודאי תגובה לעוד אחת מאותן התפרצויות תקופתיות של הרג והתלהמות. היו כל כך הרבה כאלה עד שהכל מתערבב, בליל עגום, שקשה למקם על ציר זמן רציף. אינתיפאדות, פיגועים, מבצעים, מעשי רצח, ידיעות בעיתון, שידורים רציפים בטלוויזיה, קולות סירנות במרחק, אזעקות. המון לילות כבדים של ייאוש, המון נסיונות לשכוח. הפוגות שבהן הכל נראה בסדר, או כמעט בסדר, כי ברור לגמרי שסבב הסבל הבא כבר התחיל בעצם וזו רק שאלה של זמן עד שיתגלה לעיני כל.

איני זוכר מתי ריססתי את הכתובת אבל אני זוכר את סדר הפעולות, איך חתכתי שבלונה מגליון פוליגל שחור ונאלצתי לחלק את הסיסמה לשניים, די לכי בחלק אחד ובוש בשני, איך רכנתי מעבר למעקה, משתדל לדייק בריסוס הצבע ובחיבור שני החלקים ומפספס קצת, כך שעד היום הכתובת עקומה וברורה לקריאה רק מכיוון שהיא צפויה ומוכרת, די לכי בוש. ואיך הרגשתי כאילו עשיתי מעשה, קטן אך בעל משמעות, כאילו להצהרה הפומבית הזו, כאן גר אדם שמתנגד לכיבוש, ועוד בזמנים כאלה, יש איזשהו ערך. ציפיתי לתגובה מהסביבה, להתנגדות, לויכוח. הכנתי את עצמי לעימות שלא בא. הכתובות על קיר המרפסת נשארו ענייני הפרטי ואיש לא התייחס אליהן. הן נבלעו בבלגן הכללי ודהו, למרות שלא נעלמו לגמרי, עם התקלפות הטיח מהבניין.

מאוחר יותר, ביום עצמאות כלשהו, איני זוכר מה היה המניע הישיר אך בטוח שהיה כזה, הוספתי גם דגל שחור שתפרתי וחיברתי למוט עץ, שיזדקר ויתנפנף. זו הייתה הרחבה של ההצהרה הראשונית והתייחסות אליה וחשבתי שהיא ברורה מאוד, פרובוקציה מאתגרת. לא רק שהכיבוש חייב להסתיים, עצם קיומו הוא דגל שחור שאסור להתעלם ממנו. היה לי חשוב לומר את זה לרחוב, רציתי לעצבן, להיות הפרעה בעין, לעשות משהו, אבל שוב, לאף אחד לא היה איכפת. רק פעם אחת, כאשר עמדתי במרפסת והבטתי ברחוב, עבר שם שחקן שגר לא רחוק, שהיה איש שמאל לפני שחזר בתשובה וכעת טייל את דרכו חזרה מבית הכנסת. הוא נד בראשו בזלזול, אולי אפילו אמר משהו. לא הגבתי מחוסר רצון ליצור ריב שכנים מיותר. נכנסתי הביתה וסגרתי את דלת המרפסת.

החלפתי את הדגל השחור כשהתבלה, מדי שנה או שנתיים, הופך את זה לטקס יום עצמאות פרטי. שמרתי פיסות בד מתאימות ושכללתי את מלאכת התפירה והתלייה. עם התקבעות ההרגל הוא כבר לא היה צעד של מחאה אלא יותר הצהרה של שונות, של זהות מתנגדת. אהבתי לחזור הביתה ולראות ממרחק את הדגל הדהוי במרפסת שלי. לאף אחד אחר לא היה דגל כזה וזה עשה אותי מיוחד בעיני עצמי. אהבתי להיות יוצא דופן וצודק יותר מאשר רציתי לשנות את סביבתי.

כל זה קרה לפני ובמקביל לשינוי בהבנתי את האזור בו אני חי. חשבתי שאני גר באזור תעשייה בתל אביב אבל גיליתי שבעצם זו שכונה של יפו. כאשר התעקשתי להתבונן בסביבתי במבט בוחן ראיתי את הכתובות בערבית על הבניינים הישנים, את הנזק האדיר שגרמו שנים של הזנחה מכוונת, את עומק העוול שעדיין לא כופר שנגרם למי שחיו פה לפני. עיר שלמה נגנבה מתושביה והפכה לשלל מלחמה, קורבן לביזה ולניצול. התושבים החדשים גם הם, בתורם, נוצלו והושפלו. המרחב כולו היה קורבן של כוחות גדולים ממנו. כשהבנתי זאת כבר לא יכולתי לשכוח ולהתעלם מכך שגם לי יש חלק בפשע הזה, שגם אני נהנה מפירותיו.

זכויות היתר שמעניקים לי מיני, מוצאי, דתי, החינוך שקיבלתי, הייחוס והרכוש המשפחתי הן על חשבון מי שלא נהנה מזכויות דומות. איני אשם בהן אבל חוסר השיוויון הזה מקומם ובלתי צודק. התעלמות ממנו היא התנשאות בעלת מחיר מוסרי כבד מאחר ועוול לא מתפוגג או מתפזר כעשן אלא מצטבר, תוסס ומבעבע, מניע רצון לנקמה שעתיד ליצר עוולות חדשות. זכויות היתר מעוורות, מאחר והן נחוות כחוק טבע, כתנאי יסוד בלתי משתנים שמסתירים חלקים שלמים במציאות. אני מכיר בהן לא כדי לבטלן אלא כדי להפוך אותן לנראות, מתוך שאיפה להסיר חלק מהצללים שהן מטילות. אני רוצה להבין את המציאות המקיפה אותי ומוכן להכיר בכך שהיא מסובכת ומלאה ברבדים. אפשר לתפוס אותה ואת מקומי בתוכה באופנים שונים כשבחלקם אני והקרובים אלי הם כוחות אופל ובחלקם האחר, שאותו אני בוחר לאמץ, סוכנים של תקווה. ככה זה כאן.

סיסמאות וסמלים מפשטים את המציאות המסובכת, מגדירים את גבולות המחנה, מי אויב, מי ידיד, מי קרוב ומי זר. אולי אין מכך מפלט. אבל הם ואנחנו, שחור ולבן, היא בחירה דלה שמתעלמת מאפשרויות אין סופיות של גווני ביניים ושילובי צבעים. הצהרות חד משמעיות יוצרות אשליה של פתרון קל, כבדרך קסם, כמו הציפייה למשיח על חמור לבן שיבוא ויסדר הכל. זה לא יקרה. שום משיח לא יבוא וגם אם יקרה נס ויקומו שתי מדינות הכיבוש עדיין ימשך בדרך כזו או אחרת. אבל הפרידה מהחלום על פתרון קל ומיידי אינה מעשה של ייאוש. היא הכרה בצורך במאבק מתמשך שמלווה ומגדיר את החיים כאן, מאבק שאפשרי בגלל זכויות היתר שבבעלותי, ושאין מאחוריו ציפייה לנצחון כללי וגורף. זה מאבק של פתרונות ומעשים קטנים, של ביקורת פנימית וחיצונית שמטרתה לא לסרס או לפסול את האחר אלא למנוע סבל ולתמוך בצדק, בשיוויון ובאחווה, בהמשך קיום של ריבוי דעות ושל כבוד הדדי.

עוד מעט, כשישפצו את הבניין בו אני גר, ימחקו הכתובות מהמרפסת. הדגל השחור כבר לא שם, הורדתי אותו כשעברתי דירה ולא טרחתי להניף אחד חדש. כנראה שכבר איני זקוק להם או לו. הדגל השחור הרי מתנופף מעל מעשי השלטון, מעל חיי היום יום, מעל האווירה ברחוב, מעל כל מה שקורה פה. מי שלא מבחין בו עיוור, או אולי לא יכול או רוצה להרים את מבטו.

העיתון של יום חמישי

עברתי על העיתון של יום חמישי ככה מהר, בבוקר, לפני תחילת היום, לפני ביקור בטיפת חלב.
שום דבר מיוחד, שום אירוע גדול. ראשון במאי אבל למי איכפת.
איזה דכאון. גועל נפש שאי אפשר להבין איך אפשר. מקבץ ידיעות שקשה להתעלם ממנו שחושף מקום מנוון וגזעני, רקוב עד היסוד.
דוד הנחלאווי, ואנדאליזם לאומני, מעצר שרירותי ומקומם, אפליה ממוסדת של ערבים רק בגלל שהם לא כמונו. גם כן מקום. העיתון מספר את מה שאני רואה מסביבי, רחוב מתבהם, כשהניכור האורבאני בא בצורת אלימות כבושה. מי האנשים האלה בכלל? כנראה שאני לא מבין את רוב בני האדם בהם אני נתקל. איך עוד לא התפוצץ הכל? המבול יבוא, ההכרה שמשהו יסודי חייב להשתנות.
טיפת החלב היא ביפו. אמצע עג׳מי, רחוב הערמון. מבנה גדול, חדש, שמהחלון שלו רואים את הים. היה תור, שעתיים חיכינו. ונחמד שהיו ילדים יהודים וערבים, שעברית וערבית דוברו בלי להתחרות זו בזו, ככלי קשר בין הורים לילדיהם ותו לא. הריח של הג׳נטריפיקציה, של הפריבילגיות והשנאה החמוצה כמעט לא חדר פנימה.
כנראה שהילדה שלי תגדל כשערבית אינה זרה לה. היא לומדת בגן ששתי השפות מדוברות בו כי יש בו ילדים וגננות שמדברים בהן. זה פשוט ויומיומי למרות שכמובן שמצופה מדוברי הערבית לדעת ולתקשר גם בעברית ללא הציפייה ההפוכה. איני יודע כמה מההורים או מנשות הצוות שעברית היא שפת אימם שולטים גם בערבית, אבל אני מתאר לעצמי שמעטים. ובכל זאת יש קיום משותף לשתי השפות, ולמגוון האפור שביניהן, אהלן, מה נשמע. אבל לא רק זה, גם ערבית ממש, היא אינה מושתקת. חשוב לי שבתי שומעת את השפה ומשתמשת בה כדרך תקשורת ולא כסמל של עימות.
אני חושב לפעמים שהעובדה שאיני מזהה את ההבדלים הראשוניים בין ׳ספרדים׳ ל-׳אשכנזיים׳ היא תולדה של ילדותי המוקדמת, בשכונה בדימונה, בשנות השבעים, במקום בו מוצא לא היה קריטריון בו ילדים מגדירים באמצעותו את מי שהם פוגשים. אני מקווה שבזה, בפארסה הספרדואשכנאצית שפה, אני לא גזען בבסיסי, אין לי רתיעה מוכתבת מראש. אולי בתי תהיה פחות גזענית ממני, אולי אוכל לעזור לה בזה גם בעתיד.
כי אני נשאר פה, וגם היא, בינתיים, לפחות עד שתוכל לבחור בעצמה. כלומר, בטח ניסע לשנה, אני בעקבות הקריירה של בת זוגי, שנת שבתון מכאן, אבל פה, בארץ הזו, כנראה נחייה, במקום המוזר והמתדרדר הזה, על סף או בתוך הקריסה של כל מה שמחזיק או מגדיר אותו.
כי ככה זה, פה אנחנו חיים, כאן הבית שלי. להשאר היא גם בחירה, להצמד למה שחשוב, לא לוותר על מה ששלך, כי עצם השמירה על הגדרה עצמית, על היותך מקומי, בן המקום, היא ההתנגדות לעוולות שמסביב. החיים הרי תמיד פשוטים ומסובכים יותר מטורי דעה וידיעות עיתונאיות. הנראטיב שלהם רק נראה צפוי.
אני לומד ערבית, מסוגל להבין את עיקרי מה שאני שומע ברחוב היפואי ובגן, יכול לקרוא כותרות של עיתון או סטאטוסים בפייסבוק. זה חשוב לי לא כמעשה סולידארי אלא כי זו שפה יפה, מעניינת וחשובה. אני מכבד אותה ומכבד את יפו, שבגבולה אני חי, אבל, אולי למזלי, לעולם לא אהיה יפואי. ומאחר ולא נולדתי כזה, לעולם גם לא אהיה ערבי.
לעולם לא אבין איך זה להיות יפואי, איך זה להיות פלסטיני, איך זה שערבית היא שפת אימך. ושום פלסטיני לא יבין לגמרי אותי. זה בסדר, הבנה חלקית וכבוד הדדי מספיקים, קלים יותר ליישום מאשר אותו דו-קיום, מושג כמו ביולוגי, חסר צורה או פשר. הכל פשוט ומסובך יותר משנדמה.
בעל טור שהפך פובלציסט פייסבוק הוא שר האוצר. מי שלא מבין את העולם בו אנשים מצטלמים הוא ראש הממשלה. אנו בשבוע שבין הצפירות ודוד הנחלאווי הוא גיבור השעה. זמן עצוב, ימי מאי הקשים של טרום עילפון הקיץ רובצים על כולנו.
עיתון יום חמישי השאיר אותי עייף. היום שאחריו היה מחוספס ועוכר שלווה.

שואה שנייה

עדכנתי והרחבתי היום את הרשימה הקודמת שלי, זו על החולצה הצהובה והרצח בבלעין.

לא עשיתי זאת לרגל יום השואה. חלילה. השוואות בין רצח עם מתוכנן ושטני לבין העימות הלאומי העכשווי אמנם אופנתיות למדי, אך לחלוטין לא רלוונטיות, מבזות את זכר הנרצחים ומעמעמות את כושר השיפוט.

אפשר להדביק כמעט כל אמירה לפתיחה הקלאסית – אם יש דבר שלמדנו מהשואה – אבל עבורי החצי השני של המשפט הוא שאי אפשר ללמוד כלום ממנה, פרט לכך שלגזענות יש כח אדיר ונורא.

וגזענות, לא נאציונאל סוציאליסטית, חלילה, אלא מקומית, חברה'מנית, היא מהכוחות החזקים ביותר שפועלים במציאות הישראלית כיום. היא מערערת יסודות מוסר אוניברסאליים שבלעדיהם העתיד נראה עגום למדי.

לא תהיה שואה שנייה. השואה ייחודית ומזוויעה דיה כפי שהייתה, ולא קיימים יותר התנאים לפרק המשך. אבל אולי, אם האנושות לא תקפיד לבער את הגזענות מקרבה, תהיה שואה אחרת.

חולצה צהובה

ככה זה נראה מצד אחד של הגדר. היה גם צד אחר.

שעת צהריים. בלעין. יום שישי. כולם חוגגים בבית ורק אתם שם, גדוד שריון, כזה שתמיד דופקים ביציאות. עם משימה מוגדרת בקווים כלליים מדי. להגן, למנוע, לשמור על הסדר. בטח סדר. הגדר דואגת לזה. מהצד השני שלה אין אנשים, רק ערבים ושמאלנים, בקושי בני אדם בכלל. כאלה רוצים רק בלאגן. כאלה מבינים רק כח. זה מה שהם יקבלו.

נתנו לך את המטול החדש, שמרגישים איתו ממש כמו רמבו. הקנה הקצר שלו מתכוון על פי התחושה, על פי המבט. כבר ראית איך רימוני הגז מנתרים על הקרקע, כל כך יפה, כמו נחשים שמוציאים עשן. הוראות הבטיחות אמנם אומרות שצריך לירות בכינון עקיף, למעלה אל השמיים, אבל אז זה בכלל לא כיף. נשאר רק לחכות לאישור, שיינתן ברגע שיתקרבו. אתה תראה להם מה זה. הנה, אפילו הרוח הפעם לטובתכם, והיא תסחוב את הגז הצידה. שיתחיל כבר. קצת אקשן. לא כמו בטנקים. שאפשר יהיה לראות פגיעות.

זה בלאגן קצת רגוע. הערבים והשמאלנים בצד השני משחקים משחק, חושבים שיש כללים. הם מתעלמים מהאזהרות של הקצין, הם לא בורחים מספיק מהר.

צריך ללמד אותם לכבד אותנו. צריך ללמד אותם לפחד ולשתוק. והנה ההוא, בחולצה הצהובה, עומד קצת למעלה, אפילו לא מתקרב לאקשן, צועק כל הזמן, במבטא העילג שלו, שישתוק, שילמד.

זה מניע. זאת כוונת תחילה.

המטול מתכוון מעצמו. החולצה הצהובה תופסת את העין. רימון ראשון עובר לו בין הרגליים, להרים קצת, רימון שני.

פגיעה ישירה. הוא עף אחורה, נופל, שותק סוף כל סוף. וואיי, לא התכוונתי. בטח שהתכוונת. רצחת אותו.

ואפילו כאשר עולות הצעקות, בעברית, ללא מבטא, בקול חנוק מגז, המבקשות לשלוח חובש, אתה עדיין מחייך, עדיין לא יודע שהפכת לפושע מלחמה.

הלוואי שתירקב בכלא, יורה אלמוני, בן דמותי מלפני שנים רבות. איני מרחם עליך בעקבות כך, רק שמח שאני כבר לא כזה. הלוואי והחולצה הצהובה, הלוואי ודמות האדם אותו רצחת ימשיכו לרדוף אותך. הלוואי שאותו קצין, זה שמוכן שרק אחד ידבר, שבטוח שהם הביאו את זה על עצמם, שמגיע להם, יבוא לבקר אותך. אתה תראה כמה הוא יהיר, כמה הוא לא מבין, כמה הוא אפס שרק הטנק, הרובה והדרגות נתנו לו כח.

לזכור את זה. לזכור כיצד מתברר, בלי ספק, שצבא ההגנה מייצג את האנטי מוסריות. לזכור את החולצה הצהובה, לזכור ולהזכיר.

שיניתי את הסטאטוס שלי בפייסבוק

מעכשיו אורי יואלי איז נגד מלחמת הבחירות בעזה.
וכמעט מיד קיבלתי תגובה: אין ספק, אבל חייבים לשים לזה קץ בכל מקרה, אז…
לא מסכים. עכשיו להיות נגד מספיק. הכרחי. באופן הפומבי ביותר האפשרי. הבעד יכול להיגזר מכך.
נגד המלחמה.
נגד הממשלה. זו שלכאורה קוראת לשלום ובעצם עושה הכל כדי למנוע כל סיכוי שזה יתגשם.
נגד הצבא. אשר קרוי צבא הגנה ובפועל מתקיף, אשר מתהדר בהומניות שלו בעודו פוגע באזרחים.
נגד התקשורת הישראלית. שמציגה, במובהק, צד אחד ומוטה של הסיפור הזה.
ונגד הגזענות, ונגד היוהרה, ונגד הנכונות לאבדות נוספות מכיוון שככה זה, חיילים נועדו להרוג ולהיהרג, ואזרחים נועדו להיות כלי שרת, משאב, בידי המשטר.
ומובן שגם נגד החמאס, והפנאטיות הדתית, והפגיעה שלהם באזרחים, אבל אנשים אלה בכל מקרה אינם חלק מעולמי.
לעמדת נגד יש חשיבות. אני מוגדר כלפי עצמי על ידי הדברים שאינני עושה לא פחות מאשר על ידי הדברים שכן.

כתבתי פעם, כאן, על חוויות הצבא שלי. הן רלוונטיות לדיעותי רק במידת מה.

ביקרתי כאן וכאן פעולות של הצבא, כאלה שגרמו לי להתבייש בעברי, ניסיתי לטעון שיש לי זכות להביע ביקורת. מצאתי את עצמי מצטדק.

אין על מה. להיות נגד, נגד מה שקורה עכשיו, נגד המבוי הסתום אליו פונה הישראליות, ונגד המלחמה זה ברור מאליו, כל כך הגיוני עד שכל אפשרות אחרת נראית לי מופרכת.

להיות נגד בכל מקום אפשרי. אפילו בפייסבוק, אפילו באורי יואלי איז, לספוג את השנאה ואת הגיחוך, את תחושת הזרות. להיות נגד כי אין ברירה אחרת.

אנשים נוהגים חרא

אנשים נוהגים חרא.
שמתי לב לזה, שוב, היום, לאחר שהייתי ספון כמה ימים בבית, מנסה להתעלם ככל שניתן מהדבר הזה, מהחדשות. כתבתי על דרום תל אביב, ועל טראומה. אפרסם משהו מזה כאן בקרוב.
אבל לא על זה באתי לדבר. התכוונתי להגיד שאנשים פה נוהגים חרא.
שמתי לב לזה, שוב, היום, ברוכבי לאוניברסיטה להגיש את העבודות עליהן עמלתי.
הם גסים, אלימים, מתייחסים בשיוויון נפש למכונות הרצח אותן הם מפעילים ולנזק אותו הם והן יכולים לגרום.
על אופניים הכל עדין יותר. הפגיעות, קנה המידה, העובדה שהכוח של המכונה מגיעה ממך, זה דורש שליטה, זה דורש מודעות למגבלותיך.
אין להם את זה, לבעלי המכוניות המנסים לעקוף זה את זה, מוגנים לכאורה מאחורי שריון המתכת שלהם, פולטים עשן, לופתים את ההגה, מוכנים להרוג בשם נוחיותם, או כדי שלא ייעקפו, כדי להיות ראשונים.
אני מרחם עליהם. אני מרחם על מי ששבוי באשליה שכוח מכני, מתפרץ, אלים, שניתן לשלוט בו רק בערך, לא שולט למעשה בו.
ישראלים נוהגים חרא. הישראליות נוהגת חרא. והדבר הזה, החדשות, מקיף ומכתים אותי.

עין הוד, איבאנו פרנקובסק, זכרון העבר וירושלים

גזר דין מוות לשכונה (5)

הקדמה

בתיאבון גם לך, מגיב ראשון על סדרת הרשימות הזו, אני שמח שגרמתי לך לזכור. ושים לב, אינך חייב להרחיק עד עין הוד על מנת להרים כוסית לכבוד הנכבה, גם בפונדק שאול שבדרך אילת מגישים בשר, וגם זה בית ערבי לשעבר. מנת הקורקבנים שלהם מצוינת, אגב, מומלץ. מצד שני, הרי לך טיפ קטן להתנהלות אל מול הליידיס: שימחה לאיד אינה דבר סקסי. היא חולשה, אנושית ומובנת אך בכל זאת דוחה במקצת. מוטב להצניעה, להתייחס אליה כמו אל חולשות אנושיות אחרות, גזים, לדוגמא, אבל סלח לי אם לא אפתח את הדימוי הזה הלאה. מנת הקורקבנים של פונדק שאול ודיבורי גזים באותה הפיסקה נראים לי נקודה נמוכה במיוחד לדיבור המעין כבד ראשי שאני מנסה לנהל כאן (והנה, פיתחתי, אבל רק קצת. לא הצלחתי להתאפק. מסריח. די כבר, יא מגעיל).

סיפור לא קשור

לפני מספר שנים ביקרנו, סבתי, צילי יואלי ז"ל, אימי, אחותי ואני, בארץ הולדתה, גליציה של פעם, אוסטרו – הונגריה במהלך המאה ה 19, פולין בין שתי מלחמות העולם ואוקראינה לאחריהן. שם עירה שונה לאחר הכיבוש הסובייטי, וסטניסלבוב הפכה לאיבאנו – פרנקובסק. קשה היה ליישב בין זכרונותיה אודות עיר תוססת ותרבותית ובין המציאות האפורה, העגומה וקשת היום בה נתקלנו. סבתי לא הייתה אדם סנטימנטלי, וחיפושינו אחרי בית ילדותה היו מלווים בנרגנות בלתי פוסקת שלה, שהוזנה על ידי כך שהמרחב העירוני השתנה במהלך השנים, ושמרכז העיר המפואר של פעם הפך לשכונת עוני. נדמה היה שההתרגשות מהכניסה לדירה אותה תיארה כרחבת ידיים ושהתגלתה כצרה ודחוסה הייתה יותר שלנו, מי שניזונו מהזכרונות, מאשר שלה, זו שחוותה אותם. היא בעיקר התנגדה, מה שהתבטא בדשדוש רגליים דווקאי ופרצי דיבור צווחניים, כאילו הובלה לשם כנגד רצונה, אותה סיפקו הזכרונות. אינני מבקר אותה. אני אוהב ומעריך אותה ואת זיכרה. עבורינו השרידים הפיזיים לאותם זכרונות היוו דרך להפוך אותם למוחשיים יותר. השוני והצרימה בין המציאות לבין העבר המדומיין תרמו להבנת הטראומה, ההעידר, המחיקה של מי שגר בבית הזה, כל בני משפחתה של סבתי. היא לא הייתה זקוקה לפרספקטיבה הזו.

נסיון לקישור

הסיור בסטניסלבוב חשף את היסודות האיתנים של הקהילה היהודית הגדולה, שראתה עיר זאת כביתה. בנייני הגימנסיה העברית, שעל מדרגותיו שרה לנו סבתי פזמון מהצגת חנוכה בה השתתפה בכיתה ה', ובית הכנסת הרפורמי, גבוה התקרה והמפואר, עדיין עמדו על תילם, שמורים למדי, וניכרה בהם רמת הבנייה הגבוהה שאיפשרה את שרידתם. הם, בדיוק כמו חלק מהבתים בשכונתי, נועדו גם בשביל העתיד ולא רק בשביל ההווה. האנשים שבנו, גרו והשתמשו בהם לא יכלו לדמיין אפשרות אחרת. איני יוצר הקבלה בין הנכבה לשואה, לכל מי שהשוואה כזו מחרידה אותו, וההזדהות המיידית שלי היא עם בני משפחתי הרצוחים, אבל קווי הדמיון המסויימים, השרידים בבטון ובאבן לתמונת עולם שהתנפצה בגלל כוחות גדולים מפעולתו ורצונותיו של האדם היחיד, טורדים את מנוחתי. הכרה בקורבנות היהודית אינה חייבת להיות כרוכה בהתעלמות מקורבנויות אחרות. במידה מסוימת, ולפחות עבורי, היא דווקא יכולה לאפשר הזדהות והבנה של האחר.

חזרה אל השכונה, ואל תמונת העולם של מי שגר, עבד ובנה בה. הטמפלרים שבנו את וולהלה, ופתחו את מפעלי התעשייה הראשונים במרחב זה, כמו גם את מועדון הלילה המערבי הראשון, קפה לורנס, הפרוע וההדוניסטי, עשו זאת מאחר והמרחב הפרטי שלהם כלל גם את אירופה, ממנה ינקו הון וידע. הם רצו להבטיח את עתידם, כחלק ממגמה המשכית בקהילה ובמרחב אליהם השתייכו. כך גם הערבים שבנו בתי מגורים ומסחר. עתיד זה היה, לבסוף, אחר לגמרי, ואחד הדברים המרתקים, לטעמי ולטענתי, הוא כי היוזמות הללו תרמו בסיכומו של דבר להצלחה של קהילה אחרת, ליצירת משק תעשייתי עברי מפותח ומגוון ומרקם עירוני תל אביבי המעודד מוביליות במקום יציבות וקיבעון.

הנכבה, או מלחמת השחרור/ העצמאות, היא אירוע מחולל בהיסטוריה של המרחב השכונתי, לא רק בהיסטוריה הפוליטית של המאבק הישראלי – פלסטיני. אבל היא אינה מנותקת מהקשר, וקדמו לה תהליכים ארוכי טווח, בדיוק כפי שהשואה לא נוצרה יש מאין (אנאלוגיה אחרונה, לפחות לכרגע), ונתמכה ע"י זרמי עומק שהיו קיימים עוד לפניה. הטמפלרים, והערבים שבנו את בתי המידות אליהם עברו אחרי המלחמה עניי שכונת מכבי, יצאו פראיירים, אין ספק, אבל אין לי כל שימחה לאידם. הם לא יכלו לדעת שעתידם יתנפץ לרסיסים. הם היו קורבנות, ואין בהכרה בטרגדיה שלהם בכדי לערער את הכרתי בכך שבאותו מרחב עצמו היו אנשים שעבורם אותו אירוע היה נצחון אדיר, ולגמרי לא מובן מאליו.

סטייה מהנושא

אחד המשפטים ששמעתי שוב ושוב ממורי השונים הוא כי אסור לשפוט את העבר דרך ידיעת מה שקרה לאחר התקופה אותה אנו בוחנים. מובן שזהו אתגר בלתי אפשרי, בתור התחלה מכיוון שהעבר הוא רצף של מאבקים, שהמנצחים בהם הם שמנציחים את זכרון מה שהיה, והם עושים זאת כפי שהם בוחרים לזכור אותו. יוצאת דופן מכלל זה, שישר בא לשבור אותו לרסיסים, כי היי, אנחנו בעד הלוזרים פה, הם הרבה יותר מגניבים, היא תפישת העבר היהודית, שבה הצד המפסיד הוא שהנציח את חרפתו דרך יצירת מיתוס כפרה מתמשך, ומחזור הווה כבול לזכרון העבר (זו הכללה גסה, אני יודע, אבל תנו להגיד משהו). השוני הזה התעמעם משהו בגרסה הישראלית של היהדות (שתי הכללות במכה אחת), למרות שנותרה בה משהו מתבדל ומסתגר, כזה שמסרב להכיר בכך שאין עבר אחד ומונוליטי, שלא כל העולם סובב סביבנו.
ואני בכלל באתי לדבר על בתים. אני מתנצל.

עוד סטייה

אולי זה בגלל שאת רוב הרשימה הזו כתבתי לא בבית, לא בשכונה, אלא לפני, תוך כדי ואחרי נסיעה לירושלים, לצורך עבודה. ירושלים, ותגובות קנטרניות, קצת מערערים אותי. את שתיהן, לשמחתי המסויימת, כי אתגרים זה נחמד ורק קצת מעייף, אני מכיר די טוב. אבל צעדתי היום במקום שאיני מכיר, מצבת הזיכרון של גדוד הקלעים הבריטי שכבש את ירושלים ב 1917 בשכונת רוממה, כיכר הדורה, לב של שכונה חרדית, ללא כל איזכור בעברית לסיבה ומסובב לסלע הענק והמסותת התקוע פה באמצע. זה היה נחמד דווקא, הצרימה הזו, השתעשעתי עם מודעותי אליה. אלהים הוא שנתן לנו את הארץ. זה ברור לגמרי, זו אקסיומה, וגם הגרסה החילונית של הלך הרוח הזה היא דטרמיניסטית באותו אופן. לא נוח לי עם זה. לא מסתדר לי, במיוחד כאשר מתלווה לזה גם קורבנות קסנופובית, אבל אני מעדיף להשתעשע במקום להתעצבן.

התנצלות על הסטיות

אז זהו. נצחון 48, או תבוסת 48, או כל מחול השדים של מלחמות העולם, או המודרניזציה, או הנס האירופי, או השיעבוד של כל שאר העולם, כל אלה לא היו מובנים מאליהם. אבל אני מעדיף להתמקד באזור תעשייה שולי, בתחומי טיולי עם הכלב. אני מעדיף לבדוק חוסר קשר מדויק בין סיבה לתוצאה במרחב מוגבל מאוד, ממנו אשתדל לחרוג רק במעט.
הוא נכה, אגב, הכלב, כך שטיוליו אינם רחוקים במיוחד. אנסה לקמץ מעתה והלאה בהערות שאינן קשורות לתחום מושבי. מצד שני, אני מזהיר, אני נוטה לחזור למקום הפשע, כך ששוב, כלל איני מכריח לקרוא ובאופן כללי אני מתנצל.

כשחוטבים עצים

כשחוטבים עצים, או המעז? מנצח?

 

אני קורא את הכתבה המצורפת, ומקבל בחילה. אפסים, בא לי לומר, אתם לא מבינים כלום, מה? תקראו קודם, ואחר כך נדבר.

 

"פלסטינים התחבאו מאחורי ילדים ברצועת עזה"

14 פלסטינים, בהם שני ילדים, נהרגו הבוקר בפעולת צה"ל במחנות הפליטים אל-בורייג' ונוסייראת. מפקד הכוח, סא"ל וינטר, אומר ל-ynet: "החיילים לא ירו לעבר הילדים", והוא מדגיש: "להיכנס לפעולה מסוג הזה ולצאת ממנה ללא שריטה זה לא דבר מובן מאליו"
מאת : חנן גרינברג

"בשלב הנסיגה – הפלסטינים נערכו גלים-גלים מול הכוחות, והציבו מאות ילדים בקו החזית הראשון, כשמאחורי הילדים הסתתרו המחבלים וניסו לפגוע בנו. אני יכול לציין שהחיילים שלי פעלו בצורה הכי ערכית שאפשר, ולא ירו לעבר הילדים", כך סיפר ל-ynet סגן-אלוף עופר וינטר, מפקד יחידת הסיור גבעתי, שפיקד על הפעולה הלילה בפאתי מחנות הפליטים אל-בורייג' ונוסייראת.

14 פלסטינים, בהם שני ילדים, נהרגו בפעולה שהחלה היום (א') לפנות בוקר ברצועה. אין נפגעים בקרב החיילים וסמוך ל-11:00 יצאו החיילים מהעיר.

בפעולה לקחו חלק סיירת גבעתי, פלוגת ההנדסה ופלוגת ה"עורב" של החטיבה בשיתוף טנקים וכלי הנדסה. "להיכנס לפעולה מהסוג הזה ולצאת ממנה ללא שריטה זה לא דבר מובן מאליו", ציין סגן-אלוף וינטר. "החיילים פעלו במקצועיות רבה", הוסיף.

 

"ההוראות: לא לירות אל ילדים"

 

לדברי סגן אלוף וינטר, בחלק הראשון של הפעולה, בזמן שחייליו ביצעו סריקות וחיפושים במבנים באזור, ההתנגדות של הפלסטינים היתה דומה לזו שמכירים בצה"ל מאירועים קודמים.

 

במהלך הפעילות הותקפו החיילים בטילי נ"ט, ירי בנשק קל והושלכו לעברם רימונים. "בשלב הזה פגענו במדויק בחמושים. בחלק השני, עם אור ראשון, לקראת הנסיגה לאחור, הגיעו מאות ילדים כשמאחוריהם נערכו הפלסטינים. אמנם ציפינו, כפי שלמדנו מאירועים קודמים, שהם יעשו שימוש ציני בילדים, אולם הופתענו מהכמות הגדולה של הילדים. מתוך הקהל הושלכו מטענים ורימונים לעבר הכוחות. אלו היו רגעים מאוד לא פשוטים של נסיגה לאחור, תוך התקפות לעברנו".

 

סגן-אלוף וינטר ציין כי לפני האירוע הודגש בפני החיילים להימנע מירי לעבר ילדים, גם כאשר הם נמצאים בקרבתו של מחבל חמוש. "אני יכול להגיד בוודאות שזיהינו כי מספר ילדים נפגעו, ככל הנראה מפיצוץ רימונים שהשליכו הפלסטינים מתוך הקהל, ככל הנראה בשל חומר לא תקני, אבל החיילים שלי, באופן חד-משמעי, לא ירו לעבר הילדים, וביצעו ירי הרתעתי בלבד".

 

לדבריו, הפעולה שנערכה הלילה ברצועה היא חלק מרצף של פעולות, שמטרתן לפגוע בארגוני הטרור. "אני לא מדינאי ולא קובע מדיניות, אלא עושה את המלחמה הקטנה שלי נגד הטרור הפלסטיני, יחד עם יתר המלחמות שמבצעות יחידות אחרות. לבסוף יהיו תוצאות".


(מתוך "
YNET" – 07.03.04, 14:40)

 

יש אדם שאני מכיר, מהפכן פעיל לשעבר, טרוצקיסט, שישב בכלא בזמן הדיקטטורה הצבאית בארגנטינה. כשהוא שותה יותר מדי ומדבר פוליטיקה הוא חוזר תמיד לאותו משפט, שנאמר במבטא כבד: "כשחוטבים עצים, עפים שבבים". אין ספק. זה תירוץ נפלא, שיכול להתאים גם למהפכנים, גם לטרוריסטים וגם לאנשי צבא. עובדה. אבל משהו בהגיון הזה נראה לי עקום.

רגע של גילוי נאות. הייתי ביחידה הזאת, סיירת גבעתי, לפני שנים. זה לא נותן לי זכויות יתר כלשהן, רק מעורבות רגשית מסוימת. וכרגע, הרגש הזה מתועל לבושה.

יש פה איזה הגיון מעוות, בכל הרמות. אני מדמיין את תוכנית הפעולה, את המטרות שהוגדרו. בטח נתנו לחיילים לישון כמה שעות לפני היציאה, בטח חלק מהם כתבו מכתבים למקרה שלא יחזרו. כמה שעות לפני כן תרגלו מודל, איך ישתלטו על הבתים הגבוהים, איך הקצין הדרוזי יקרא ברמקול, איך הצלפים, המצוידים בטלסקופים לראיית לילה, יירו בכל חמוש שיצא לרחוב.

זה הלך די טוב, מסתבר, מטווח הברווזים הזה, רק שאף אחד לא חשב על הבוקר, על הילדים שייצאו לבית הספר, על השבבים.

אני רק מדמיין. את המקצועיות הזו, עלה התאנה של פשעי המלחמה המתמשכים שמתבצעים בשם "המלחמה בטרור", את הקריאות ברשת הקשר, מזהה, רשאי אש, קבל עוד מלוכלך הרוג, את זה שעכשיו, אחרי ארוחת השניצלים שהמתינה בבסיס, הצלפים מוסיפים עוד איקסים לקתות הרובים, את הספקות שיש לחלק מהלוחמים, בכל זאת, ילד בן שבע, את התשובות הנחרצות של הקצינים, כשחוטבים עצים.

זה שטויות. המלחמה הקטנה של סגן אלוף וינטר היא חלק מתוך סאגת הסבל ההדדי. היא חסרת משמעות בטווח הארוך, בדיוק כמו מותה של הצעירה שהכרתי בפיצוץ בפאב בתל אביב או היד והעין שאיבד התלמיד שקיבלתי ללימודים בביה"ס בירושלים. אין כאן סיבה ותוצאה, רק אוסף מקרי של פשעים שנובעים ממציאות אכזרית. המלחמה בטרור והמלחמה בכיבוש, שתי מטרות, שני תירוצים.

די לכיבוש, די לנקמה, די להרג, די לביטחון בצדקת הדרך.

במרכז הבסיס של סיירת גבעתי יש בריכת דגים ישנה, שריד מימי סיירת שקד, ששכנה שם קודם. עמוס ירקוני, הבדואי שהקים את היחידה, היה יושב שם בכל יום בארבע אחרי הצהריים, משכשך רגליים עירומות במים, ומחלק חתיכת עוגה שחורה וחתיכת עוגה לבנה לכל חייל שרצה לדבר איתו. על קרקעית הבריכה יש כתובת: "המעז מנצח". וזו גם הייתה הסיסמה של הסיירת, לפחות כאשר אני הייתי בה. היא חיכתה לנו, בכתובת אש בוערת, בראש מעלה קנאים, כאשר סיימנו את המסלול וקיבלנו את סמל היחידה.

אבל זה לא ניצחון, ואין פה כל העזה. תשעה פעילי חמאס הרוגים באותו מטווח ברווזים בלתי הירואי. באמת כל הכבוד. וגם חמישה אזרחים, בניהם שני ילדים. באמת כל הכבוד. הערכיות הזאת, המקצועיות הזאת, הנחישות הזאת, לא שווה כלום. היא לא תחסוך שום סבל, להפך, היא רק מייצרת עוד סיבות לפעולה לחוטבי העצים מהצד השני.

אני מקווה שלא תישן טוב בלילה, סגן אלוף וינטר, אני מקווה שתבין שמנצלים אותך כדי להצדיק את הפשע שאתה חלק ממנו, שהמלחמה הקטנה שלך היא חסרת חשיבות ופתטית. אבל איכשהו, נראה לי שזה לא יקרה. חבל.