ארכיון תג: יצחק נתן

״מר נתן״

שיחה עם יצחק נתן, שלימד בבית הספר תלמה ילין מאז שנת 1966, ומנהלו בין השנים 1979 – 2002

הראיון הטלפוני התקיים ב-19.4.2020 וב-20.4.2020 (תוך כדי תקופת הסגר עקב מגיפת הקורונה)

מראיין: אורי יואלי (מורה לקולנוע בבית הספר)

מתמלל: אורי פורת (בוגר בית הספר)

תיקוני עריכה: יצחק נתן

גרסת PDF

אורי יואלי: בוקר טוב יצחק, מה שלומך?

יצחק נתן: ברוך השם יופי, בסדר.

זו תקופה מאוד מוזרה, ואולי דווקא בה יש הזדמנות לחזור אחורה ולנסות למצוא בעבר של בית הספר סימנים שיעזרו לעתידו. 

אגיד גם בשביל ההקלטה, וגם מכיוון שחשוב להגיד את שבחיו של אדם בפניו, שאין בן אדם שהשפיע על ההיסטוריה של בית הספר כמוך, שבהרבה מובנים תלמה ילין הוא תוצר של השנים שלך בתוכו, של השנים שלימדת בו, ושל השנים שניהלת אותו. ההחלטות שאתה קיבלת והדרך שבה הובלת אותו קבעו את דרכו.

מבחינתי בתור מי שעובד בבית הספר זה כבוד גדול לנהל את השיחה הזאת. 

אני מקבל בענווה את הדברים שלך.

הייתי רוצה לפתוח ולשאול איך נדבק אליך הכינוי "מר נתן"?

זה סיפור יפה מאוד. המנהל שקיבל אותי לעבודה בתלמה ילין היה המנהל השני של בית ספר. אם כי אפשר לומר שבעצם הוא המנהל שעיצב את בית הספר בראשית דרכו, מרדכי קשתן. דרכו הגעתי לבית הספר. 

כשהגעתי לבית ספר באופן רשמי, זה היה שבוע או שבועיים לפני פתיחת שנת הלימודים, הייתה ישיבת מורים כללית ושם ראיתי בדיוק איך בעצם מרדכי קשתן פונה למורים, מצפה שיפנו אליו: מר קשתן, מר נתן, גברת בן נחום וכו', והשפה הפכה להיות מאוד מאוד פורמלית, רשמית, מסודרת, ולכן התלמידים אימצו בדיוק את אותה טרמינולוגיה ואותה שפה: מר נתן. זה היה בהתחלה טבעי, ככה כל בית הספר קורא אחד לשני. 

אנחנו בחדר המורים, ביננו לבין עצמנו כמורים, פנינו כמובן בשמות פרטיים איש לרעהו. אבל כשנכנסתי למר קשתן או כשדיברתי אתו זה תמיד היה "מר קשתן“, למרות שהייתה לי היכרות מוקדמת אתו על בסיס אחר לגמרי, לא פורמלי. כך בעצם התנהלו היחסים הרשמיים בין המורים לבין המנהל, בין התלמידים אל העובדים, מר נתן, מר נתן. זה היה בשנות השישים.

כן. 

כל מערכת החינוך התנהלה אז אחרת לגמרי. תלבושת אחידה הייתה דבר מובן מאליו. נתייחס לזה אולי בהמשך. לימים, כשהתמניתי למנהל בית הספר המשיכו התלמידים: מר נתן, מר נתן, ולא תמיד הרגשתי נוח עם הדבר הזה.  בדרך כלל בכיתה י"ב פה ושם תלמידים, ואפילו עודדתי את זה, שאלו: "אפשר לקרוא לך יצחק“, אמרתי בוודאי, אבל משום מה זה לא הפך להיות נחלת רבים. כך זה היה שנים על גבי שנים עד אשר פרשתי. ואני חייב לומר לך שהנקודה הזאת מאוד מאוד מעניינת משתי סיבות. א‘, כאשר היה טקס מאוד מאוד יפה של 40 מחזורים בבית הספר ב-2002, זו הייתה גם אותה שנה שפרשתי כבר, זה היה צירוף של שני דברים ביחד, מאוד מעניין ומרתק. המנחה של הטקס, בוגר ביה"ס לשעבר אילן וייל, קומיקאי וסטנדאפיסט, שקיבל על עצמו, יחד עם בוגרת נוספת, אסתי זקהיים, להנחות את הטקס, הוא פתח את החגיגה לפני קהל של אלפי בוגרים, מורים, מורים לשעבר ואורחים מכובדים במילים הבאות: מר נתן הוא התינוק היחיד שאני מכיר בעולם שנולד עם השם פרטי "מר". הקהל התפקע מצחוק. כמובן שבטקס הזה הבוגרים לפעמים הרשו לעצמם לפנות אלי בשם "יצחק", אבל עד היום, זה דבר מדהים, אני פוגש ללא סוף תלמידים בוגרים לדורותיהם, באולמי התיאטרון, ברחוב, בקונצרטים, כל מקום שהוא. הורים של בוגרים פוגשים אותי בלי סוף, ואז פונים אלי שוב ושוב: "מר נתן, מר נתן“. אשתי, רעייתי היקרה, היא כל פעם מחייכת, צוחקת. אני אספר לך קוריוז קטן: פגשתי לפני מספר חודשים את שלומי קוריאט, בוגר בית הספר במגמת התיאטרון, שמשחק היום ב“הבימה" (…עכשיו, הכל סגור כרגע בגלל הקורונה) במחזמר "גבעת חלפון אינה עונה“, הוא שחקן ראשי שם. ראינו את ההצגה, ואחרי ההצגה במקרה כשהוא יצא החוצה מכניסת השחקנים, הוא פגש אותי, רץ, חיבק אותי, אשתי עמדה מנגד ואז הוא אמר לה: "בגלל  'מר נתן' אני נהייתי שחקן כזה מצוין“. אני אומר לו: "לא מר נתן", הוא עונה: "לא יכול, רק מר נתן“. זה מביך… אבל זורמים. כן.

אני רוצה להגיד שגם לי, למרות שהכרתי אותך בתקופה יותר מאוחרת, קשה להשתמש בשמך הפרטי, סלח לי אם אני מתבלבל מדי פעם. 

זה בסדר.

אני רוצה לחזור אחורה ולשאול כיצד הגעת בעצם לתלמה ילין.

זה סיפור מרתק והוא גם בעל משמעות חינוכית. התגייסתי לצבא אחרי שכבר סיימתי את לימודי באוניברסיטה העברית בלימודי תואר ראשון בהיסטוריה וספרות, ובמקביל, עוד לפני הצבא, בתקופת לימודי באוניברסיטה העברית בירושלים, ואני ירושלמי, גם סיימתי לימודים בסמינר "מזרחי" על שם רא"ם ליפשיץ. היום הסמינר נקרא: "מכללת הרצוג". כך הגעתי לצבא כבר עם תואר אקדמי פלוס תעודת הוראה. הצבא "חטף" אותי אחרי הטירונות למפקדת קצין חינוך ראשי במחנה מטכ"ל בתל אביב, על מנת שאני אסייע בפיתוח בתי ספר תיכוניים פנימיים של הצבא, ללמד לקראת בחינות בגרות קצינים וטייסים בצה"ל. רבים מהם, בשנות השישים, עדיין היו מחוסרי תעודת בגרות, כי הם שירתו בתקופת מלחמת העצמאות בהגנה, באצ"ל, בלח"י, או שהיו מהקיבוצים שם הייתה אידיאולוגיה לא ללכת לקראת לימודים, והצבא רצה לקדם אותם. עשיתי את הדבר הזה. שירתי במפקדת קצין חינוך ראשי, תחת אל"מ מרדכי מורל'ה בראון. ושם קיבלתי קצונה. יום אחד פונה אלי חבר לשירות הצבאי, שמוליק בולוצקי, שלמד במקביל אלי בחוג לאנגלית באוניברסיטה העברית, אף הוא לימד בצבא יחד אתי את הקצינים והטייסים אנגלית לבגרות. הוא היה חבר מאוד יקר שלצערי כבר לא גר בארץ. אגב, רעייתו, נטע בולוצקי הייתה לימים מורה למוזיקה בתלמה ילין, המעגלים נפתחים ונסגרים… והוא אומר לי: "תשמע יצחק, פנה אלי מישהו שאני לא יודע מי הוא או מה הוא, בשם מרדכי קשתן. אני לא יודע איך הוא הגיע אלי אבל הוא מסתובב באזור המחנה. הוא שאל אותי אם אני מכיר איזשהו חייל שהוא בוגר אוניברסיטה בלימודי היסטוריה". זה היה דבר נדיר אז.

כן.

השבתי לו: כן אני מכיר, הוא המשיך: אני רוצה להיפגש אתו, להציע לו משהו. שמואל שאל אותי: "אתה רוצה להיפגש אתו?" אמרתי לו בוודאי. בשעות הפנאי היינו חופשיים. הפגישה שלי אתו הייתה בקפה "תמר" המיתולוגי, ברחוב שינקין פינת אחד העם. אני מזכיר את זה כי יש לזה השלכות אחר כך ואנחנו לא נתייחס לזה בשיחה היום. שם היה "המטה" של  מרדכי קשתן. זה סיפור שלא צריך כרגע לספר עכשיו… בספרי אני כותב על כך, דבר מאוד מאוד מעניין ובר השפעה, אבל לא חשוב כרגע. שם שוחחנו, הכרנו, והוא אמר שהוא מונה לערוך את מוסף "ידיעות לתלמיד" של עיתון "ידיעות אחרונות". בשנות השישים "ידיעות אחרונות“, בכל יום שישי, פרסם מוסף מיוחד, "ידיעות לתלמיד", שבו היה חומר לתלמידים ברמה של תיכון, חומרי לימוד בהיסטוריה, בספרות  ובמקצועות אחרים למורים ולתלמידים בבית ספר תיכון. קשתן שאל אותי אם אני מוכן לכתוב בשבילו מאמרים בנושאים היסטוריים ומנקודת מבט פדגוגית, כמובן תמורת תשלום המקובל בעיתון. אמרתי לו, “בוודאי, למה לא? זה רעיון מאוד מאוד יפה". וכך הכרתי אותו. המוסף יצא במשך 14 שבועות. עד היום אני שומר אותם. על כל פנים, במהלך המפגשים עם מרדכי קשתן קיבלתי ממנו משובים והערות עריכה. 

הוא היה בעל יכולות אדירות בניסוח. הוא הוציא בזמנו שני ספרים מעולים להוראת החיבור כך שהעריכה שלו של המאמרים שלי וההגהות תרמו לי תרומה עצומה מבחינת יכולת הכתיבה, הגם שכבר באתי מהאוניברסיטה אחרי שכתבתי סמינריונים. היה לי אתו קשר כמה חודשים, אחר כך נותק הקשר. 

הייתי אמור להשתחרר מצה"ל ב-30 בספטמבר 1966, כאשר שנת הלימודים מתחילה ב-1 בספטמבר, אז מורל'ה בראון, קצין חינוך ראשי, שהוקיר והעריך את עבודתי במערך החינוך, לא רק במטה אלא גם בשטח, כמי שהכין חיילים לבגרות, טייסים וקצינים בתל נוף ובחצור ובמקומות נוספים שלא נמנה אותם… אמר לי: "תשמע, כל חייל  זכאי לחופשת שחרור. מצדי, אני נותן לך אישור להתחיל לעבוד ב-1 בספטמבר, על מנת שתוכל כבר לעבוד ולהתפרנס“. הייתי נשוי כבר כמה חודשים וצריך "פרנוסה" אחרי שאתה משתחרר, והיה לי כבר את המקצוע, ביולי, אוגוסט, אני לא זוכר בדיוק מתי, עוד בחופשת הקיץ, ניגשתי לעיריית תל אביב, כמובן לבוש מדי קצין. אתה יודע, בשנות השישים הקצינים הלכו עם מצחייה, אתה זוכר דבר כזה?

כן, ברור. 

זו הייתה גאווה כזו, גאוות יחידה. כולם הלכו עם ה… מצחייה הזאת. פניתי למחלקת החינוך העל-יסודי בעיריית תל אביב, הצגתי את עצמי, הראיתי תעודות ואמרתי שאני משתחרר לקראת פתיחת שנת הלימודים, ואני מבקש לדעת אם אפשר לקבל עבודה במערכת החינוך של תל אביב. לעירייה הייתה מערכת חינוך מפוארת, זו הייתה בתקופה שללמוד בתיכון עלה הרבה כסף, לא היה חינוך חובה כמו היום, זה מהפך שהיה הרבה יותר מאוחר. רק ב-1978 הצליח שר החינוך החדש בממשלת המהפך של מנחם בגין להנהיג את הרפורמה של חוק חינוך חובה עד לסוף כתה י' וחינוך חינם עד לסוף כתה י“ב. באותן שנים מי שסיים בית ספר יסודי בדרך כלל הלך או לעבוד או לבית ספר ערב. המיעוט בישראל למד בתיכון מסודר לבגרות, וכמובן עיריית תל אביב התיכונים שלה היו מאוד יוקרתיים והמנהלים היו בעלי עמדה מאוד מאוד עוצמתית. בעירייה נאמר לי כי בעירוני א', מחפשים מורה בחצי משרה להוראת  הספרות. 

ניגשתי לתיכון עירוני א'. המנהל שם היה דוקטור יוסף פריד, הוא שייך היה לגוורדיה הוותיקה, המיתולוגית, של מנהלי התיכונים העירוניים בתל אביב. הגעתי לפגישה, לבוש מדי קצונה, שזה תמיד מוסיף לרושם, ובתום שיחת התרשמות שהתנהלה ביני לבין המנהל, הוא החליט להציע לי עבודה בחצי משרה. הוא אמר: "אני יכול להציע לך הוראת ספרות, וחסר לי גם מחנך בכיתה י“ב". בום, ספרות וי"ב, משימה לא קלה בהחלט למורה שמתחיל את צעדיו הראשונים בחינוך ובהוראה בביה"ס התיכון. אמנם היה לי כבר ניסיון מעולה בצבא בהוראה לבגרות, אבל כאן זה עם תלמידים, בסביבה אחרת לגמרי. ללמד קצינים, זה שונה, בצבא לא היו שום בעיות של משמעת, רק תן להם ותן להם ותן להם… ועכשיו צריך להתמודד עם תלמידים בגיל ההתבגרות בבית ספר תיכון, בזה עוד לא התנסיתי. המנהל ביקש ממני לפני שהוא מקבל החלטה סופית, שאני אתראיין גם אצל סגנו, ברוך ששון, שהיה ממונה על הלימודים ההומאניים בביה"ס ומורה ללשון. התפתחה בינינו שיחה מרתקת והוא החליט שאני יכול להתאים להם. הוא שלח אותי חזרה למנהל לסיכום סופי. המנהל היה כל הזמן חמור סבר, רציני למדי, יושב מאחורי ה-pulpit, כשאתה נכנס לחדרו, אתה כבר נמצא במתח. ואזי הוא סיכם: תהיה מחנך כיתת י"ב, ותלמד ספרות לבגרות. אבל, וכאן הוא חתם את השיחה במשפט הבא, שחקוק במוחי עד עצם היום הזה, ״אתה מורה צעיר, אין לי זמן למורים חדשים. אנחנו זורקים אותך למים עמוקים, או שתצוף או שתטבע״.  

הייתי המום ולא הגבתי באותו רגע. חזרתי המום לביתי בבת ים. כבר בנסיעה באוטובוס לבת ים, התקשיתי לעכל את האמירה שלו, וכבר במהלך הנסיעה שלי קיבלתי החלטה לדחות את ההצעה. אני לא נכנס להצעה הזאת, לא מוכן לקבל. מנהל שככה אומר לי דבר כזה, למורה חדש שבא לבית ספר, לא חשוב יסודי או תיכון. מורה חדש מחכה בהחלט לליווי מנהל, לתמיכה, לקבלת עצה, לביקורת, להתייחסות. לומר לו: "לי אין זמן למורים חדשים, זורקים אותך למים עמוקים או שתצוף או שתטבע“. אמרתי לעצמי, “אני אמירה כזו לא מקבל“. אני לא יודע עד היום מאיפה אזרתי את האומץ לסרב, במיוחד שאני צריך פרנסה, צריך להתחיל לעבוד ב-1 בספטמבר. 

צלצלתי למנהל מטלפון ציבורי. באותם ימים, בשנות השישים, לא היה טלפון בכל בית. לקח כמה שנים כדי לקבל קו טלפון ממשרד הדואר. צלצלתי מטלפון ציבורי סמוך לדירתי והודעתי למנהל על החלטתי. אני רוצה לומר לך שהצעקות של המנהל היו נוראיות הוא צרח עלי, במונולוג צעקני מבלי שהייתה לי בכלל אפשרות להסביר, “אפילו שרת…", אני זוכר את המילים, "אפילו שרת בבית ספר בקיץ יש לו חופשה באמצע אוגוסט… ואתה מונע ממני לצאת לחופשה, אז אני אדאג לכך שאף בית ספר לא יקבל אותך לעבודה, ואני מודיע את זה לארגון המורים. אתה תהיה מחוסר עבודה". נתקפתי חרדה כמובן, אבל התעשתי, אמרתי לעצמי: "אני שלם עם עצמי לחלוטין". ידעתי שבעצם אין עם מי ועל מה לשוחח, סגרתי את הטלפון. קיבלתי החלטה. אתה יודע, זה לשבט או לחסד. מהותית, לא הבנתי עדיין את המורכבות של מערכת החינוך, את פשרו של ארגון המורים. אלו היו לי אז מילים גבוהות!  סירבתי זה עתה לקבל את המשרה, האם זה חוסם אותי עכשיו למערכת החינוך העל יסודית? מה קורה פה, מה קורה? בדיעבד התברר לי שקיבלתי את אחת… לא היחידה, אחת ההחלטות האמיצות ששינו את כל מהלך הקריירה הפדגוגית שלי. אגב, כמנהל תלמה ילין שיתפתי תמיד את המורים החדשים בחוויה המטלטלת הזאת והבטחתי להם, כי תמיד הם יכולים להיכנס אלי, להתייעץ ולקבל כל סיוע שהם יהיו זקוקים לו. עם זאת, כמובן הם יצטרכו להוכיח את עצמם כאנשי חינוך ומורים ראויים לתלמה ילין. 

מה עושים? נזכרתי שבמהלך השירות הצבאי שלי היה לי מפגשים עם מרדכי קשתן. במהלכם הוא סיפר לי שהוא מנהל תיכון בשנת שבתון והוא עומד לחזור בשנה הבאה לתפקיד מנהל התיכון. ככה הבנתי מתוך דבריו. כמה חודשים לא היה לנו קשר, עכשיו, לאחר שדחיתי את ההצעה של עירוני א', טלפנתי אליו וסיפרתי לו את הסיפור. הייתי תמים נורא ושאלתי אותו אם יש לו משרה בשבילי. לשמחתי הוא השיב: "כן, יש לי חצי משרה כמורה להיסטוריה וחינוך“. אחרי ששיתפתי אותו בסיפור שמנהל עירוני א' איים עלי ואמר שאני לא יכול להתקבל לעבודה ולארגון המורים אזי קשתן אמר לי: ״תשמע, תן לי איזה שבוע ימים, אני אטפל בדבר, אני אעביר את הדבר, ואני אנסה לעזור ולראות איך יהיה הדבר. אני אבדוק דרך ארגון המורים וגורמים אחרים, שלא תצא תקלה  ותוכל להתחיל כמורה בתלמה ילין״. 

אותה שעה לא הכרתי עדיין את בית הספר "תלמה ילין", לא ידעתי איזה מין בית ספר זה. אחר כך הוא סיפר לי. הוא ביקש שאני אצלצל אליו כעבור כמה ימים, הוא  יהיה בבית הבראה בשעה זו וזו  ואני אוכל לצלצל אליו. הוא יהיה ליד טלפון ואני אוכל לדבר אתו. זה מה שקרה. טלפנתי אליו והוא אמר לי שהוא בדק ובירר, והוא שמח שהוא יכול לקבל אותי לעבודה בתלמה ילין. ככה, קיבלתי עבודה בתל אביב. זה היה דבר נפלא. כך בעצם הצטרפתי לתלמה ילין. 

לא הכרתי אף אחד מהמורים בישיבת המורים הראשונה, שהייתה כשבוע לפני תחילת הלימודים. הייתי מורה חדש, צעיר, עדיין עם מדי קצונה, ועם כיפה על ראשו, הם, המורים, כמובן לא הבינו מה אני עושה שם במדים, מרדכי קשתן הסביר להם מה המצב. כל אחד הציג את עצמו, אבל זהו. זו הייתה כניסתי הראשונה לתלמה ילין. 

באותן שנים בית הספר היה עדיין תיכון מוזיקלי, שהייתה בו רק מגמה אחת למוזיקה. הוא התנהל בחסות ובשיתוף פעולה עם האקדמיה למוזיקה. 

בית הספר התעסק עד כמה שאני יודע בהקלה על העומס על התלמידים כדי שיוכלו להשקיע יותר בלימודי המוזיקה. תוכל להוסיף? 

כשהגעתי אליו בית הספר היה כבר ביד אליהו בבניין חדש, שהוקם לא מזמן ליד עירוני ט'. בית ספר בקומה אחת, 4 כיתות אם, מזכירות, חדר מנהל, חדר מורים, שירותים וחצר פנימית חמודה, מגרש חול מסביב. בית ספר תיכון קטן, 4 כיתות בלבד, כל התלמידים לומדים מוזיקה. לא הייתה מגמה אחרת, רק מוזיקה קלאסית. אני רק אדגיש, כי ממוצע התלמידים בכל כיתה אז היה 28-30, לפעמים 32 תלמידים. בית ספר חמוד, נחמד. בכל פעם שהגעתי אליו אמרתי: "איזה שקט יש פה, גם בהפסקות. זה לא בית ספר רגיל“. לידו שכן תיכון עירוני ט', בית ספר ענק! בהפסקות, תלמידים רצים שם, מתרוצצים, משחקים, מרעישים. ואצלנו, אתה יודע, היה משהו רגוע מאוד, שקט.  ניסיתי להבין את הדבר הזה והסבירו לי שתלמידים שעוסקים באופן רציני במוזיקה, מנגנים בפסנתר, בכינור, הם תלמידים שצריכים הרבה מאוד שקט וריכוז, הם משקיעים בנגינה כמה שעות טובות כל יום, יש שמקדישים שש או שבע שעות, זה חלק מהאישיות שלהם, הם רגועים יותר, הם זקוקים לתנאים אחרים, למורים אחרים, זו אווירה שמקרינה על בית הספר. כלומר זה בית ספר שלמעשה לא נתקלתי בו בבעיות משמעת. אם תלמיד "מסכן" שבר במקרה איזשהו חלון בטעות, וואו, זה היה חמור מאוד. לא היה דבר כזה. לא היו בתלמה ילין קשיי משמעת של ממש. היו דברים. פעוטים.  בין היתר זה הושג ויושם בגלל שמרדכי קשתן ניהל את בית הספר ביד חזקה ובזרוע נטויה, הוא היה חסיד תקנון מאוד מאוד מפורט ונוקשה, הוא ניסח סעיפים מפורטים ,שחייבו הן את התלמידים והן  את המורים. כך למשל, הוא הנהיג וכפה בכל החומרה את התלבושת האחידה. דוגמא אחת: חס ושלום שתלמידה הגיעה בגרבי ניילון, שהיו אז באופנה. תלמידות לא יכלו להגיע בגרבי ניילון. בעיני התלמידים זה היה טרור. הוא ציפה מאתנו, המורים, להקפיד ולאכוף את סדרי המשמעת. לדעתי, קשתן הקדיש יותר מדי זמן לרגולציה פורמלית. היינו גדושים בטפסים, בכרטיסי תלמיד, ונדרשנו למלא כל מיני טפסים נוסף על יומני הכתה. הוא ביקש להפוך אותנו, ובמידה מסוימת גם בהצלחה, לאיזו שהיא מכונה פדגוגית מושלמת. אבל זה לא תמיד פעל בכיוון הנכון.  שלמה בר אבא, שפגש אותי לפני שנה במסיבת חנוכה נהדרת שארגן ארגון המורים לגמלאים, שם הוא הופיע מאוד יפה. הוא ראה אותי לראשונה לאחר 50 שנה שלא התראינו, רץ אלי, חיבק אותי וכמובן אמר: "מר נתן", אמרתי לו, "די! יצחק!", "לא יכול“, הוא אומר לי, ואז הוא אמר לי, "כמה שאנחנו אהבנו אותך כמורה להיסטוריה, וכמה ששנאנו את קשתן שרדה בנו". לא היה לי נוח לשמוע את זה אבל זו הייתה התחושה. 

ככה התנהל בית הספר: משמעת מאוד מאוד קפדנית בד בבד עם אווירה רגועה, שקטה, כמעט לא היו בעיות משמעתיות. ואגב, למורה שאוהב לעבוד, אוהב ללמד, יודע לעשות את זה, זה תענוג שאין כדוגמתו להיות מורה בתלמה ילין. לאורך עשרות שנים, תמיד הסברתי את זה למורים, את העניין הזה, לא חס ושלום לכפות משמעת כל כך נוקשה, אבל התלמידים בתלמה ילין חדורי מוטיבציה ללמוד, הם חדורי מוטיבציה להתפתח בתחום האמנותי כמו אף בתחום העיוני האקדמי. פה אני רוצה להגיד לך איזו נקודה מאוד מאוד חשובה, אולי אנחנו קופצים למקום אחר, מבחינת אני המאמין שלי. 

זה בסדר, כן.

היו לנו תמיד ויכוחים. כל שבוע לאורך שנים כשהייתי מנהל, הקפדתי על פגישות קבועות צוותיות. אחת הפגישות הצוותיות החשובות ביותר בכל שבוע הייתה בימי שני. היא כללה את כל מרכזי המגמות לאמנות הסגנית, תמר אלפר, רכזת מערכת השעות והבחינות, סופי קסטל-בוקאי, הרכזת החברתית, סיקי קול והיועצת החינוכית. כלומר, כל הצוות הבכיר של בית הספר. היינו מתכנסים פעם בשבוע באופן קבוע לשעה והתווינו את מדיניות בית הספר ואת תכנית העבודה השנתית על כל מרכיביה. בישיבות שבועיות אלו נתגלו לא פעם חילוקי דעות מלווים בוויכוחים לוהטים.  

אחת מהסוגיות שהייתה שנויה במחלוקת מאוד קשה הייתה לגבי השאלה הקרדינלית: האם תלמה ילין הוא תיכון אמנותי, שואף למצוינות באמנויות ולכן יש להעדיף קבלת תלמידים מוכשרים באמנויות גם אם הישגיהם בלימודים בינוניים, או שמא תלמה ילין הוא תיכון עיוני ברמה גבוהה עם מגמות אמנות. אני הכרעתי, כי עלינו כל הזמן להניף את שני הדגלים בעת ובעונה אחת: גם מצוינות בלימודים העיוניים וגם מצוינות במגמות האמנות, ללא העדפה של צד זה או אחר. הסברתי לעמיתיי ולכל המורים, כי רוב ההורים לא ישלחו את ילדיהם לבית הספר אם לא יהיו משוכנעים שהם יצליחו לקבל תעודת בגרות ברמה גבוהה. הם גם לא ישלחו את ילדיהם לבית הספר אם לא יהיו משוכנעים שילדיהם אף יזכו לחינוך אמנותי מיטבי; גם וגם! בסופו של דבר הכרעתי התקבלה. 

אנחנו נעשה את המרב ואת המיטב בכל עוצמתנו, גם בלימודים העיוניים, האקדמיים, וגם בלימודי האמנויות, ונשאף למצוינות בשני הדברים עם כל המאמץ שזה דורש מאתנו כמורים, וכמובן מהתלמידים.  אני חושב שזה היה מאוד מאוד חשוב, הדבר הזה. ואמרתי להם תמיד: תדעו לכם, מה שנראה לכם עכשיו טוב, זה לא מספק עדיין. האויב של הטוב הוא הטוב מאוד. אנחנו צריכים קודם כל הזמן לחתור למצוינות. 

בית הספר שתיארת, בניהולו של קשתן שמתעסק רק במוזיקה, שמבוסס כולו על תקנות ועל תקנונים, בית הספר הזה היה חייב להשתנות כאשר תלמידי "רננים" נכנסו פנימה.

יפה, אז סיפור רננים הוא סיפור מאוד מעניין. 

זה קרה במהלך השנה הראשונה שלי כשהייתי מורה בתלמה ילין. התרחשו שני מאורעות דרמטיים באותה השנה.  הראשון, במישור הארצי-הלאומי, מלחמת ששת הימים. שנת הלימודים, שנפתחה ב-1.9.1966, הגיעה כמעט לסיומה עם פרוץ מלחמת ששת הימים בראשית חודש יוני, 1967. לקראת חופשת הקיץ, היינו עדיין בעיצומם של הלימודים ולקראת בחינות בגרות, זה היה מאורע מאוד דרמטי בחייה של מדינת ישראל. במקביל, בערך חודשיים או שלושה חודשים לפני כן, התרחש אירוע מאוד דרמטי מבחינת בית הספר תלמה ילין. 

תלמה ילין נפתח בשנת 1960 בהנהלתו של יצחק הירשברג. הירשברג היה רב תחומי, איש אשכולות, נראה לי שהוא לא כל כך ראה, הוא היה כבד ראייה.

 הייתה לו תפיסה חינוכית מאוד מעניינת, הוא פתח את בית הספר, לא היה לו קל. הוא היה שנה ראשונה ונאלץ לעזוב ומרדכי קשתן, שהיה מורה שם קיבל את הניהול במקומו. היה שם משהו לא טוב, שאני לא רוצה להיכנס אליו כרגע. על כל פנים הירשברג לא ויתר על הרעיון הנפלא הזה, והוא פתח את בית הספר "רננים" במקביל ל"תלמה ילין", בדרום תל אביב. רננים היה בהחלט בית ספר מעניין, ושני בתי הספר התחילו להתחרות זה בזה עם שתי קונספציות שונות לחלוטין. תלמה ילין היה בית ספר מאוד מאוד ממושמע, ממוסגר, מערכת לימודים מאוד מסודרת, בחינות בגרות, שהיה בפיקוח של משרד החינוך, עם שכר לימודים מסודר ומשמעת קפדנית. רננים היה בעצם בית ספר… הייתי אומר היום, פתוח, ליברלי. הירשברג הביא תלמידים מאוד כישרוניים. האווירה אצלו הייתה חופשית, יצירתית, אבל לבית הספר לא הייתה יכולת להתקיים מבחינה תקציבית, והוא פשט את הרגל. בשלב מסוים פינו אותו מפה ופינו אותו  משם, הוא  התחיל לאבד את עצמאותו. היו תמונות בעיתונות המקומית, שהתלמידים למדו באוטובוסים ישנים, היו כיתות באוטובוסים. מכל מקום, עיריית תל אביב בכל זאת חלשה על כל המרחב החינוכי המוניציפלי והיא החליטה שרננים לא יכול להמשיך ככה. היא נפרדה מתיכון רננים עד שהוא גסס סופית. היה צריך להציל את התלמידים בכיתות י"א-י"ב שנותרו שם, והמחשבה הייתה שמעבירים אותם לתלמה ילין. פה אני נכנס לתמונה. 

הם הגיעו לתלמה ילין לפני פסח, ותלמידי י"ב כבר היו לקראת בחינות בגרות ואיכשהו הגיעו לבחינות בגרות. הייתה אבל בעיה, כיתה י"א, תלמידים עם אור בעיניים, יצירתיים, נהדרים, אבל עם חסר גדול בחומר הלימודי-עיוני. קשתן ביקש מאתנו שבקיץ נלמד אותם, נסגור פערים לימודיים, כדי להעלות אותם לכיתה י"ב. ופה קיבלתי על עצמי לסייע להם בתחום שלי. אני לימדתי אז היסטוריה בתלמה ילין, ואני התנדבתי בחופשת הקיץ לתת אינסוף שעות. לא קיבלתי משכורת, האמנתי בשליחותו ובייעודו של בית הספר ולקשתן הייתה עדיין השפעה גדולה עלי ועל מורים אחרים, כך שהתנדבנו להעביר את כל החומר של כיתה י"א בחופשת הקיץ כדי לעבור כהלכה לכיתה י"ב, כי אז כל בחינות הבגרות היו בכיתה י“ב. שם נקשרתי לראשונה עם תלמידי רננים, הם הגיעו וראית את הצימאון האדיר שלהם להשכלה כללית שהייתה במשורה אצלם. הם היו יצירתיים ונהדרים. אני זוכר את התלמידים: שלמה בראבא, יהודית ברגר, לימים גלעדי, חביבה בלומנטל, אילן סמואל ואחרים. אני יכול למנות אותם אחד אחד. בי"ב הם היו כבר חלק מבית הספר.  

ברגע שהגיעה כיתה נוספת, בתלמה ילין לא היינו מוכנים לכך, היו לנו רק 4 כיתות אם. אזי עיריית תל אביב סייעה בדבר והציבה באופן פרוביזורי בחצר 4 מבנים טרומיים, 4 כיתות טרומיות. מבנים טרומיים ששופצו לאכלוס כיתה י"ב החדשה ולסדנאות אמנות ופיסול. תוך זמן קצר בית הספר הפך מבית ספר של 4 כיתות ל-8 כיתות. בתלמה ילין הייתה עד קליטת תלמידי רננים רק מגמת מוזיקה קלאסית, ברננים היו עוד 3 מגמות: תיאטרון, אמנות ומחול. במחול הגיעו תלמידות בודדות. יהודית ברגר-גלעדי, לימים מנהלת תלמה ילין בשנה הראשונה לאחר שפרשתי מתלמה ילין, הייתה במגמת המחול עד כמה שאני זוכר. נתנו לתלמידות המחול הבודדות מורה פרטית שתלמד אותן בסטודיו שלה.   

לא הייתה אז בגרות במחול, אף לא בתיאטרון ולא באמנות הפלסטית. התלמידים במגמות אלו למדו להנאתם. אין בגרות בהן, אבל אפשר לעשות פרויקטים, אפשר להציג תערוכה. הם יצרו, נהנו ולמדו. הם ידעו שאין בגרות  במקצועות אלה, אבל היה צריך בכל זאת שלד לבגרות, כי מוזיקה קלאסית הייתה מקצוע לכל דבר, מקצוע בגרות מכובד ומוכר. למשרד החינוך הייתה תכנית לימודים מסודרת במוזיקה, עם פיקוח מסודר ובחסות האקדמיה למוסיקה בתל אביב. ד"ר בן ציון אורגד היה המפקח הכולל על לימודי המוסיקה במשרד החינוך. אגב, ד"ר מיכל זמורה-כהן, רעייתו של המשנה לנשיא ביהמ"ש העליון, השופט חיים כהן. היא הייתה רכזת המוזיקה הראשונה בתלמה ילין. מכל מקום, אחרי שהגיעו תלמידי רננים היה צורך לתת להם סדנאות לאמנות פלסטית ולתיאטרון במסגרת בית הספר, בלעדיהן הם לא היו באים. לא כולם עניין אותם לעשות בגרות פרונטלית. נזכור כי מדובר היה בשנות השישים. אבל  הוריהם דרשו גם שיהיו בגרויות. טוב, מה יהיה? כדי להשלים את תעודת הבגרות, הם נאלצו ללמוד צרפתית ותלמוד ברמה בסיסית וזה הספיק למשרד החינוך כדי להעניק להם תעודת בגרות. זה היה אקוויוולנטי למוזיקה או משהו מעין זה. ככה שאם תעיין בתעודות הבגרות של המחזורים הראשונים של רננים שסיימו את תלמה ילין, תמצא בהן ציונים בתלמוד ובצרפתית. זה היה מאוד נחמד. הם למדו אמנויות מתוך בחירה, היום אין דבר כזה, אבל הם היו נהדרים, יצירתיים, נפלאים.

אבל בכל זאת שנתיים אחר כך בית הספר הגיש למשרד החינוך בקשה להכרה בתכניות הלימוד לבגרות.

נכון. בכל זאת היה חשוב לבית הספר מכיוון… שצרפתית ותלמוד לא היו בדיוק בראש של התלמידים הללו. על כל פנים, בית הספר שקד בהנהגתו של קשתן המנהל להגיש תכנית לימודים מסודרת באמנות פלסטית ובתיאטרון על פי דרישות משרד החינוך. באופן שכזה התלמידים יכולים היו לא רק ללמוד ולפתח את הכישורים האמנותיים שלהם, אלא גם  בסוף כיתה י"ב  לגשת לבחינות בגרות בתחומי האמנות הפלסטית והתיאטרון במקביל למוזיקה קלאסית. זה הסתדר והתקבל על ידי משרד החינוך. הייתה תכנית מעניינת. היא כללה לא רק סדנאות מעשיות, אלא גם מקצועות עיוניים-אקדמיים, כמו תולדות האמנות, תולדות התיאטרון וספרות התיאטרון. 

זו הייתה התכנית הראשונה מסוגה שהתקבלה על ידי משרד החינוך.

נכון מאוד. זו הייתה התרומה של תלמה ילין, ובעקיפין תרומה של תיכון רננים. רננים לא היה מוכר על ידי משרד החינוך, התלמידים ניגשו לבגרות בלי ציוני מגן, כמו אקסטרניים. רק בית ספר שהוא כבר מוכר וציוני המגן שלו מוכרים ויש לו פיקוח מסודר, יכול היה להגיש תכנית מסודרת יותר. כמובן שהייתה בדיקה מטעם משרד החינוך זה לא היה אישור אוטומטי של משרד החינוך. לאחר שהוא אישר את מגמות התיאטרון והאמנות הפלסטית נוספו עוד שתי מגמות אמנות לרפרטואר של בחינות הבגרות במדינת ישראל.

ובחינות הכניסה לבית ספר נעשו כבר לשלוש המגמות?

נכון מאוד, אבל עדיין בית הספר לא משך מספר גדול של תלמידים כי הוא עוד לא נתפס כנראה בציבור הרחב. באותן שנים לא עסקתי בקבלת תלמידים, הייתי מורה וסגן מנהל. קשתן נאלץ די להתפשר על רמת תלמידים בכל מה שנוגע לרמה העיונית. בתחום המוזיקלי בדרך כלל היו תלמידים טובים. עם זאת, ההורים אמרו התלמיד לא כל כך טוב אבל ילמד שם, העיקר שהוא יעשה דברים שהוא אוהב אותם. עדיין לא היו את התורים הגדולים להירשם לתלמה ילין. הוא עדיין היה בית ספר קטן, נחמד, חביב, בצלו של עירוני ט'. כששאלו: איפה תלמה ילין? התשובה הייתה: ליד עירוני ט', מאחורי הגדר של עירוני ט‘. הסתכלו עלינו מעירוני ט' תמיד מלמעלה. אלה הארטיסטים, לעגו לנו. היינו צריכים להיעזר בשירותים מעירוני ט', היו להם מגרשי ספורט, אולם ספורט. נעזרנו בשירותי הרפואה שלהם: אחות לבית ספר, רופאה. חסינו בחסדיהם של השירותים הללו. מעניין כשאני פוגש  היום בוגרים של עירוני ט', יש להם גם זיכרונות טובים. הם אמרו לי: אנחנו אהבנו את התיכון אצלכם. הם היו בתיכון, אתה יודע, תיכון רגיל… תיכון ענק, אגב היה תיכון מעולה בשנות ה-60', עירוני ט', היו לו עליות וירידות, זה היה אחד התיכונים המעולים. במהלך השנים נקלטו כוחות הוראה מעולים מעירוני ט'  בתלמה ילין. כך, המנהל שהחליף את קשתן כשהוא יצא לשליחות חינוכית במקסיקו, היה סגן המנהל של עירוני ט', גדעון בנימיני. הוא החליף את קשתן במשך שנתיים. הוא היה גם מורה לתנ"ך וללשון. גדעון, יבדל לחיים ארוכים, היה בחור טוב. הוא נורא רצה וקיווה כי אחרי מלחמת יום הכיפורים, כאשר קשתן פרש סופית מניהול תלמה ילין ב-1974 בנסיבות שלא נתייחס אליהן כרגע, שהוא יקבל את הניהול בתלמה ילין. הוא חשב שיציעו לו לנהל את תלמה ילין, אך הוא לא קיבל את המינוי. 

עיריית תל אביב בחרה ביוסף יזרעאלי, מורה ותיק להיסטוריה בתיכון חדש, לתפקיד מנהל תלמה ילין החל מ-1.9.1974. אני שהיתי באותו זמן בשליחות חינוכית בדרום אפריקה.  

גדעון בנימיני היה דוגמה אחת שעירוני ט' "תרם" לתלמה ילין. הוא היה מנהל, גם כן עם סדר ומשמעת, אבל ברוח אחרת מאשר מרדכי קשתן, והיה לנו מורה נוסף שהיה אחד המורים שתרמו תרומה אדירה לפיתוחו של בית הספר תלמה ילין במובן הלימודי, במובן האקדמי. מדובר באשר בלבן ז"ל, אב שכול לבן שנפל במלחמת יום הכיפורים. הוא היה מורה למתמטיקה בחסד עליון. הייתה תקופה, שהציעו לו להיות מנהל תיכון עירוני ט', שבו היה מורה נערץ. כשהוא נפטר בשנת 2012 אילנה דיין, תלמידה שלו מעירוני ט', עשתה עליו כתבה נלהבת בגלי צה"ל. הצלחתי להביא אותו לתלמה ילין לאחר שהוא פרש מעירוני ט'. הוא היה המורה שביסס את לימודי המתמטיקה המוגברת בתלמה ילין, באופן שכזה שתוך פרק זמן קצר הוא הצליח לגרום לכך שיותר מחמישים אחוז מתלמידי תלמה ילין למדו מתמטיקה ברמה מוגברת ברמות של 4 ו-5 י"ל. זה היה שילוב מנצח, שילוב בלתי רגיל של לימודי אמנויות ברמה מוגברת עם לימודי מתמטיקה מוגברים. 

אחרי שקשתן פרש, והתמנה מנהל חדש, בית הספר עבר מקום?  

כן, זה סיפור מעניין, עדיין בית הספר היה תחת השליטה של עיריית תל אביב. בית הספר התנהל כאגודה עות׳מאנית, שניהלו בזמנו פרופ' עדן פרטוש ואישים אחרים, בעיקר מהאקדמיה למוסיקה בעלי שם בעולם המוסיקה. בפועל למרדכי קשתן מנהל בית הספר, היה לו שם "סיי", הם היו אחראים על האגודה העות׳מאנית. והיה ועד מנהל שבראשו עמד ראש מנהל החינוך בעיריית תל אביב. שהיו בו נציגים מהאקדמיה למוזיקה, ממשרד החינוך ומעיריית תל אביב. העירייה הייתה דומיננטית בכל מה שנוגע לבית הספר שנמצא בתחומה. היא גם זו שנתנה לבית הספר את החסות, והקימה לו את הבניין ביד אליהו. בטקס חנוכת המבנה החדש נכח הכנר המפורסם יהודי מנוחין.

כשקשתן פרש, לא הייתי בארץ. בסוף שנת הלימודים 1973 יצאתי בשליחות חינוכית לדרום אפריקה לניהול הלימודים העבריים והיהודיים בתיכון היהודי הגדול בעולם: King David ביוהנסבורג. קיבלתי חופשה ללא תשלום מסודרת מהועד המנהל של תלמה ילין ויצאתי לשליחות. הייתי זקוק לשליחות גם משום שהתקשיתי להמשיך לעבוד עם המנהל מרדכי קשתן. זה סיפור בפני עצמו מרתק, קשה מאוד. רק לפני שנה נחשף סיפור שלא ידעתי על קיומו על ידי בתו הבכורה של קשתן, ארנינה. היו לו שלוש בנות, הבכורה ארנינה הייתה תלמידת תלמה ילין במגמת המוסיקה, למדה פסנתר, היא הייתה בי"א כשהגעתי לראשונה לתלמה ילין. לפני שנה כאמור היא חשפה סיפור קשה למדי אודות אביה. היא כבר מעל גיל 60. אם זה מעניין אותך תיכנס לגוגל, תכתוב ארנינה קשתן, ושם תראה כמה קלטות או כמה סרטים או כמה דברים שהיא מצלמת, זה פורסם גם במוסף 7 ימים בידיעות אחרונות לפני שנתיים. הייתי מזועזע. היא חשפה סיפור קשה, קשה מנשוא, על הצד האחר של אביה, מרדכי קשתן, וכתוצאה מכך התבהרה לי התמונה כולה לגבי אישיותו הפדגוגית. התקשרתי אליה, שוחחנו ארוכות. היא כותבת הכול, מספרת הכול.  

השליחות הייתה לשנתיים. יצאתי לשליחות בדרום אפריקה בקיץ, החל מיולי 1973, ושלושה חודשים אחרי שהגעתי לשם פרצה מלחמת יום הכיפורים. אתה לא יכול לדמיין לעצמך מה שאנחנו עברנו, כולל הדילמה הקשה: האם לחזור לארץ לא לחזור לארץ. בפועל, מנעו מאתנו לחזור לארץ, לא משנה, סיפורים מאוד מעניינים. לקראת סיום השנה השנייה ועד החינוך היהודי של דרום אפריקה ביקש ממני להאריך את חוזה השליחות בשנתיים נוספות. אמרו לי אנחנו רוצים אותך עוד, למה אתה חוזר? אמרתי חבר'ה, יש לי חוזה לשנתיים. לאחר הפצרות הסכמתי להאריך את שליחותי בשנה נוספת בלבד. התגעגענו מאד לישראל, למשפחות, לחברים, למרות כל מה שעבר על מדינת ישראל בעקבות מלחמת יום הכיפורים. דרום אפריקה אז לא הייתה דרום אפריקה של היום. משטר האפרטהייד היה בשיאו. גלי צה״ל פנו אלי וביקשו ממני להיות הכתב שלהם ביוהנסבורג. הם היו מעלים אותי בבוקר להקלטה ובשעה חמש אחה"צ שידרו את הכתבה המוקלטת שלי ביומן גלי צה“ל, כשהיא נחתמת במילים  "יצחק נתן מיוהנסבורג". הייתי צריך לשדר 3 דקות של סיקור האירועים הקשים שהתרחשו בדרום אפריקה ובעיקר ביוהנסבורג כולל המהומות ההפגנות וההתנגשויות האלימות בין המשטרה להמוני השחורים, שהובילו לשפיכות דמים. 

תמורת הסכמתי להאריך את שליחותי בשנה נוספת, ועד החינוך היהודי העניק לי חופשת מולדת בין השנה השנייה לשלישית. לקחתי את המשפחה לחופשת מולדת בחזרה לישראל לחודש. זה דבר אדיר להגיע לישראל. זו הייתה הפעם הראשונה שלי בחוץ לארץ אתה מבין? זו הייתה פעם ראשונה שלי לנסוע לחו"ל. מי היה טס לחו"ל בשנות השישים? סליחה, בשנות השבעים? כשהגעתי לחופשת מולדת, אחד הביקורים הראשונים שעשיתי, אחרי שהתראיתי עם המשפחה והחברים, היה כמובן להגיע לתלמה ילין. תלמה ילין כבר שכן בבניין ויצ"ו צרפת, ברחוב "גיבורי ישראל", "יגאל אלון" היום.  

בניין ויצ"ו צרפת היה שונה לחלוטין מתלמה ילין הישן הקטן והטוב. בית ספר אחר עם צריפים, מבנה מרכזי, צמחיה, עצים, אווירה אחרת לגמרי. כשהגעתי לתלמה ילין, הייתה לי פגישה מאוד מרגשת עם המורים, עם החברים, עם תלמידים נרגשים של כיתות י"ב  שנפרדתי מהם בסוף כיתה ט' כאשר נסעתי לדרום אפריקה. וכמובן הכרתי אז לראשונה את המנהל יוסף יזרעאלי. הוא אמר לי: אני שומע עליך המון מהמורים והעובדים, נורא הייתי שמח אם, כאשר תחזור לארץ, תוכל לחזור לתלמה ילין. עניתי לו: אני לא יכול לתת לך כרגע תשובה סופית. היו לי כבר בדרום אפריקה הצעות מאוד מעניינות כשאחזור לארץ מגופים בארץ שאיכשהו היו בקשר עם דרום אפריקה. אבל אתה יודע, תלמה ילין זה אהבת חיים, אני לא יכול להסביר לך את זה. התרשמתי שאתה די נקשרת בנפשך, אז אתה יכול לתאר לעצמך שאני נקשרתי לתלמה ילין באופן עמוק מאוד, זו אהבה ראשונה, אהבה חינוכית ראשונה שלעולם לא התגרשתי ממנה, בשלב מסוים נפרדתי ממנה, אבל… זה דגדג לי כל הזמן. 

חזרתי לשנה נוספת של עבודה חינוכית בדרום אפריקה. יזרעאלי המשיך לשמור על קשר איתי באמצעות מכתבים. הוא שמח לעדכן אותי על הנעשה בבית הספר והדגיש שהוא מייחל לכך שאני אחזור בתום השנה לתלמה ילין, כמובן למשרה מלאה, סגן מנהל, מורה ומחנך. האריך לספר על בית ספר, על המעבר הטראומטי של בית הספר  מיד אליהו לרחוב גיבורי ישראל,  שרבץ על כתפיו כמנהל חדש, איזה עומס היה להם, אל תשכח זה היה פחות משנה ממלחמת יום כיפור וכל הארץ הייתה אז במצב קשה מאוד. על כל פנים הוא אמר לי, "אני לא מסוגל לשאת על עצמי את כל העול הכבד". הסגנית שהחליפה אותי, לא הכרתי אותה מספיק, כי קשתן לא עשה איזושהי חפיפה עם מי שאמורה הייתה להחליף אותי, הוא הביא גברת די מבוגרת בשם שושנה אורנס. הבנתי שהמשימה לא הייתה קלה עבורה ועבור בית הספר. 

יזרעאלי כתב לי בכנות ראויה לשבח: "אני מוכרח מישהו שיישא יחד איתי בעול הכבד, בהיעדר סגן מנהל שיכול לשאת עמו בנטל הכבד יהיה לי קשה להמשיך. אני נורא הייתי רוצה שתבוא ותסייע לי״. הוא גם היה מורה להיסטוריה אז היה לנו גם דיאלוג מאוד יפה על הוראת ההיסטוריה, על מטרות ההוראה ונושאים פדגוגיים שונים.  הוא אמר לי עוד דבר: "אני עקב גילי המבוגר, כבר עברתי כבר את גיל השישים ואני מתקרב לגיל הפרישה. קרוב לוודאי שאתה תהיה המועמד העתידי להחליף אותי״, וזאת לאור הדברים שהוא שמע עלי מהמורים, מהעובדים, מהתלמידים, מההורים. בקיצור תוך פרק זמן של שנתיים, שלוש שנים, הוא מתכוון לפרוש לגמלאות. היה בו ביזרעאלי משהו… אמין, אמיתי, מכל הלב. על כל פנים, גם בעקבות הפגישה עם המורים במהלך חופשת המולדת החלטתי בסופו של דבר אכן לחזור. אני רק אצטט לך קטע קטן איך הוא פונה אלי באחד המכתבים: "הריני מציע שנפנה איש אל רעהו בשם פרטי כדי לוותר על הפורמליות…“ (זה כאשר שאלת מה זה "מר נתן". אז הנה, הוא קרא לי יצחק, אני קראתי לו יוסף, כך עברנו את הדבר הזה. אך, בי ידבק לנצח "מר נתן", לא יעזור דבר. אבל ביני לבין יזרעאלי: "יצחק, יוסף…"). הוא הוסיף: "כולנו מחכים לך בכיליון עיניים, המורים בחיבתם אליך, וחסרונך כי מורגש יום יום, ואני, מודה ולא אבוש, מעייפות רבה. היו לי שנתיים קשות ומאומצות.  למעשה הריני עובד שנה שנייה ברציפות כמעט ללא יום חופשה!  ובעצם עלי לטפל בכל בעיות ביה"ס  (חוץ ממערכת השעות), ענייני יום יום, בעיות פיתוח, יחסי ציבור, ארגון המגמות וכיו"ב. אין זה קל, אולם אינני מצטער על שקיבלתי על עצמי את ניהול תלמה ילין…".  

בסופו של דבר החלטתי לחזור לתלמה ילין למרות שהיו לי הצעות מפתות יותר, בעיקר מבחינה כלכלית. אמרתי אני חוזר לתלמה ילין. לא הייתה לי הבטחה, אף לא הייתה לי התחייבות בכתב שאתמנה למנהל בית הספר לאחר שיזרעאלי יפרוש. הוא לא היה הקובע, אלא יכול היה להמליץ בפני הועד המנהל של בית הספר, אבל הרגשתי שזה מהלך, שיהיה לזה המשך. לחילופין, הנחתי שנוכל לעשות דברים אחרים בארץ. תמיד ישנן אפשרויות אחרות. על כל פנים הבעתי בעצם… חזרתי לתלמה ילין את משאלתי. אכן "טוב שם משמן טוב." אני אומר לעצמי. לכן עד היום אני כל כך שמח ואפילו מאושר, מזה  שעבודתי בתלמה ילין הייתה תמצית חיי במשך עשרות שנים. מילדותי ראיתי את עצמי רוצה להיות מורה והוריי תמכו בדרך שלי. עשיתי דרך ארוכה בחינוך ובהוראה. רציתי להיות מורה, לא יודע למה. זה לא דבר מובן מאליו.

אתה באמת כבר מגיל הנעורים… בעצם… 

הוראה היא המקצוע המכובד ביותר שיש, המרתק ביותר שיש, ואין לך מקצוע שנותן כזה סיפוק נפשי עמוק מאוד. ואני חייב לומר לך שגם אפשר להתקיים מבחינה כלכלית ולפרנס משפחה ולהתפתח יפה מאוד. 

אני מסכים אתך. 

הגעתי לתלמה ילין, ואז יוסף ישראלי החליט ששנת עבודתו האחרונה תהיה שנת הלימודים תשל"ח, 1977-78. כלומר שנתיים אחרי שחזרתי לתלמה ילין הוא כבר החליט שזו השנה האחרונה שלו. הוא החליט לפרוש מיוזמתו לפנסיה, והמליץ עלי. הוא אמר: אני רואה בך המנהל, אבל כמובן את האישור הסופי צריך לתת הועד המנהל. 

אני רוצה להגיד לך שפה היה דבר מאוד מאוד מעניין. הוזמנתי על ידי דוקטור שמשון שושני לקראת סיום שנת  הלימודים 1978, והוא אומר לי: "המועמדות שלך… הועלתה בפנינו, אני רוצה לדבר אתך באופן אישי על מנת לקבל החלטה סופית, האם לאשר או לא לאשר את המינוי שלך. אגב, חלק מחברי הועד המנהל הכירו אותי עוד מהתקופה הקודמת, לפני שנסעתי לדרום אפריקה. מכל מקום, עד היום לא הבנתי מדוע הם לא פרסמו בעצם מכרז. הייתי מוכן לזה. אבל כנראה כאשר הם הבינו מה ההיצע הקיים. ואני, שמכיר את בית הספר כהלכה, והם כנראה גם ראו משובים, אולי אני המתאים. לשושני, כפי שנודע לי לימים, לא היה רצון רב כל כך שדווקא מנהל חובש כיפה יהיה מנהל בית ספר איכותי כל כך, תיכון לאמנויות. זה נודע לי רק בדיעבד. אבל הוא ראיין אותי ושאל אותי: "אני רוצה להבין. אתה דתי. איך אתה יכול לנהל, איך תוכל לנהל בית ספר, כאשר אחד מעשרת הדיברות הוא לא תעשה לך פסל וכל תמונה". די הייתי המום מן השאלה מהסיבה הפשוטה: שושני עצמו היה מורה לתנ"ך, והרי הוא יודע אל נכון, וזה מה שאמרתי לו, אתה יודע שהדיבר הזה מכוון אך ורק לנושא של עבודה זרה. היצירה האמנותית, מעולם לא הייתה זרה ולא מנוגדת ליהדות, אלא רק למה שמשרת עבודה זרה, קמאית. התשובה הניחה את דעתו, או שלא הניחה, אבל, הוא מינה אותי למנהל בית הספר והיתר זה היסטוריה.  

אני העברתי על גבי, פשוטו כמשמעו, יחד עם גבם של עשרות רבות של תלמידים את בית הספר מגיבורי ישראל לגבעתיים. זה היה מעבר מאוד  דרמטי, וכדי לקבל את ההחלטה  היו לי כמה לילות שלא ישנתי. הייתי צריך לקבל את ההחלטה לבד בשנה הראשונה שאני מנהל את בית הספר. זה היה אחד הדברים הקשים ביותר. כשקיבלתי את ההחלטה ידעתי שזה לשבט או לחסד. אבל קיבלתי אותה ואני חושב שזו הייתה ההחלטה אולי מהחשובות ביותר בתולדות תלמה ילין, אם לא החשובה מכולן. 

אתה מדבר על ההחלטה להעביר את בית הספר מתל אביב לגבעתיים. 

 עשיתי חפיפה מסודרת עם יזרעאלי. יזרעאלי ואני תכננו בצוותא את שנת הלימודים הראשונה שלי כמנהל, תכננו את מערכת השיעורים, את עבודת המורים, איתרנו סגן מנהל שיבוא במקומי, מורה צעיר להיסטוריה, זמיר ברנשטיין. עשינו עבודה מאוד מסודרת של העברת מכלול המידע שעמד לרשותו כמנהל בית הספר. ללא שום קשיים או בעיות. 

סוגיה אחת הציקה לי ושאלתי אותו: "יש דבר אחד שמפריע לי. בית הספר הוא לכאורה עצמאי מבחינה פדגוגית וגם תקציבית, התקציב מאושר על ידי הועד המנהל… יש לו חשבון בנק מסודר, לך יש זכות חתימה, לצד זכות חתימה של הועד המנהל", כלומר, היו צריכות להיות שתי חתימות על כל צ'ק, ״אבל הבנתי, שכל דבר שרוצים לעשות אתהצריך אישור של הועד המנהל, כגון לקנות ציוד קצת יותר משוכלל לאחת המגמות לאמנות או ליצור עוד חלל לסדנה לאמנות על ידי בניית קיר פנימי באחד החדרים. זה דבר פנימי, שיפוץ פנימי, זה שום דבר".  יזרעאלי ענה לי: "אני לא יכול בלי אישור הועד המנהל,  מה לעשות, על כל צעד ושעל בודקים אותי. הם לא רוצים לתת לי יד חופשית. הייתה להם את ההתנסות הקשה בעקבות פרישת קשתן, בית הספר היה גרעוני והיו צריכים לאשר חריגה מהתקציב או לתת תמיכה נוספת, דיפרנציאל, שיכסה את ההוצאה השוטפת. הם אשרו הוצאות  שוטפות, אבל מגמות מתפתחות בצורה הדרגתית, צריך לעשות דברים". אמרתי  ליזרעאלי:  ״תדע, אחד הדברים שאני אשאף אליו זה להגיע לא רק לעצמאות פדגוגית, אלא אף, ובעיקר, לעצמאות תקציבית כספית״. הוא אמר לי בחיוך: "אינשאללה, אם תוכל זה נהדר“.  

הנושא התקציבי העצמאי היה אחד הדברים החשובים ביותר שחתרתי אליו מהשנים הראשונות שלי כמנהל והצלחתי להגיע אליו מהר מאוד. זה נתן לבית הספר עצמאות בכל המובנים גם במישור הפדגוגי וגם במישור הכספי. בית הספר התחיל לתפקד כמוסד אוטונומי, הייתי אומר אפילו ריבוני. כל עוד בית הספר היה תלוי בכיסוי גירעונותיו ברשויות, הוא נאלץ לקבל תכתיבים רגולטוריים מפקידי משרד החינוך ולביקורת-יתר על כל סעיף תקציבי. משרד החינוך בעצמו העלה בזמנו את הרעיון של אוטונומיה למנהלים. בתלמה ילין האוטונומיה הפכה לריבונות. אגב לא היינו היחידים בדבר הזה, כך התנהל הריאלי בחיפה, כך התנהל תיכון חדש, כך התנהלה גימנסיה הרצליה, היו כמה בתי ספר בארץ שהתנהלו כריבוניים לכל דבר. מוסדות אלה בדומה לתלמה ילין היו צריכים להתמודד עם התקציבים, להשיג תרומות ולהרחיב את המקורות הכספיים. בתלמה ילין הצלחנו לעשות את זה מהר יותר מאשר ציפיתי, והעצמאות הכלכלית אפשרה לי פיתוח מאוד משמעותי בכל התחומים: הפדגוגיים, האמנותיים, הקבצות, סדנאות, אירועים, פסטיבל, כמעט כל מה שרצינו. וכך, תלמה ילין הפך להיות החלוץ והמוביל את הדבר הנפלא של מערכת חינוכית המשלבת לימודים עיוניים ואמנותיים ברמה גבוהה. כמובן ההתפתחות הייתה אבולוציונית, שלב אחרי שלב, בצורה מתוכננת ומחושבת ובהתייעצות מתמדת עם עמיתיי לצוות המרכזים וחברי ההנהלה.  

סיפור המעבר של בית הספר מתל אביב לגבעתיים מפתיע ומרתק. הוא התרחש בסיום השנה הראשונה שלי כמנהל בית הספר. "נתיבי איילון" המשיכו לפתח את הפרויקט לאחר שהייתה הקפאת בנייה לאחר מלחמת יום הכיפורים. יום אחד צלצל אלי ד"ר שושני, בעיצומה של השנה הראשונה שאני מנהל בית הספר, ואומר לי, "תשמע יצחק,  אנחנו חייבים למצוא מקום חדש לתלמה ילין, כי עלה הכורת על תלמה ילין, שטח ביה"ס מולאם לטובת נתיבי איילון, הם מרחיבים את הכביש והם צריכים שטחי עבודה, חניה וכדומה. אנחנו נייעד לך את סמינר לוינסקי בסוף רחוב בן יהודה״. הכרתי היטב את הבניין הגדול של סמינר לוויסקי בסוף רחוב בן יהודה בתל אביב. הייתי שם במהלך תקופת שירותי הצבאי ולאחר מכן כאזרח עם חוזים ממשרד הביטחון כאשר לימדתי שם בערב בכיתות בגרות של חיילי הצבא שבאו מהבסיסים. אני לימדתי שם לבגרות דווקא ספרות. המיקום של הבניין היה טוב ונגיש. לעומת המתקן של ויצ"ו צרפת, שבו שכן בית הספר באופן זמני, היה כאן בניין ענק! איזה אפשרויות! קיבלתי את התוכניות של הבניין, סיירתי בו, ראיתי את האפשרויות הגלומות בו עבור צרכיו הייחודיים של תלמה ילין. את סמינר לוינסקי היו אמורים להעתיק מרחוב בן יהודה לקריית החינוך בצפון תל אביב. אחרי תכנית ל', צפונה בואך הרצליה. התחלתי לתכנן את המעבר של תלמה ילין למשכנו החדש ומיקומם של חדרי הכיתות, סדנאות האמנות, חדרי חזרות וצרכים אחרים. 

ממש לקראת סיום שנת הלימודים מצלצל אלי שושני עוד פעם והדהים אותי: "תשמע, אתם לא תעברו לסמינר לוינסקי״. מה? "לא תעברו לסמינר לוינסקי, כי אנחנו החלטנו", היה עוד את השוונג הזה של פתיחת חטיבות ביניים על כל צעד ושעל, "אנחנו פותחים עוד חטיבת ביניים, ושם תשוכן חטיבת הביניים של תיכון עירוני ה' הסמוך". "ומה יהיה אתנו?“, אני שואל, "לכם ייעדתי בית ספר שהתפנה במרכז תל אביב, בית ספר אחד העם״. כשאתה שומע לראשונה את שם בית הספר "אחד העם", אתה חושב וואו, משהו מעניין, איפה הוא? ברחוב "אחד העם“. הלכתי לבדוק את המיקום ולסייר בבית הספר. הגעתי לשם, חשכו עיניי. בית הספר היה סמוך ל"כלבו שלום", בלב הדאון טאון של תל אביב. נדהמתי: לפה יבואו התלמידים,  איך יגיעו לשם? אחד הדברים הייחודיים, האיכותיים והיפים בתלמה ילין, שגם יוצרים קשיים, זה הגיוון הדמוגרפי שלו, של תלמידים מכל רחבי הארץ, מעשרות רבות של ישובים, שמהווה מפגש מרתק ומעשיר של אוכלוסייה מגוונת בכל התחומים. תמהתי: איך יגיעו לשם? מי יגיע לשם? אני שנה ראשונה, איך מתמודדים עם דבר כזה? זאת ועוד, זה היה בניין קטן יותר מכל מה שתלמה ילין היה לו עד עכשיו. איך אפשר למקם כיתות אם, סדנאות אמנות, ציוד וחומרים, פסנתרים, חדרי חזרות ועוד דברים? איפה מכנסים את התלמידים? מדובר היה בבניין ישן שהוקם לפני עשרות רבות של שנים ונסגר  מחוסר תלמידים באזור שהאוכלוסייה הזדקנה והפך להיות רובע מסחרי סואן. שושני אמר לי בקול מאד אסרטיבי: "זהו, זה מה יש“. שושני היה מאוד דומיננטי. איש חזק מאוד, הוא היה מאוחר יותר מנכ"ל משרד החינוך.  

זו הייתה השנה הראשונה שלי כמנהל, שנת ניסיון בוודאי. אחד הדברים החשובים שטרחתי בו משנה ראשונה והוא נמשך על פני שנים עד לפרישתי, היה קיום דיאלוג מתמיד עם ועד ההורים. טיפחתי בכוונת מכוון את מוסד ועד ההורים של בית הספר, שנבחר על ידי ההורים. נהגתי עם ועד ההורים בשקיפות מוחלטת. זו הייתה אחת  מנקודות החוסן הטובות ביותר כדי לסייע לתלמה ילין. ועד ההורים של תלמה ילין הפך להיות אחד הגופים שסייעו רבות לי ולבית הספר. הוא הורכב משני נציגים מכל כיתה שנבחרו על ידי הורי הכתה בתחילת כל שנה באופן דמוקרטי. ועד ההורים המרכזי התכנס באורח קבוע אחת לחודש. כאמור נהגתי עם ועד ההורים בשקיפות מוחלטת, דיווחתי על כל מה שקורה בבית הספר, והתנהלנו באמון מלא ללא הדלפות כ-”ועדת חוץ וביטחון“. זה אפשר להורים לשים דברים על השולחן, אפשר לי לתת תשובות על השולחן, ואתה יודע, כשיש דיאלוג אמתי הבעיה הכי קשה נפתרת, כי אתה פתוח, אתה לא מסתיר, אתה שקוף. ועד ההורים כל שנה בצורה מסודרת אישר את תשלומי ההורים. הוא דרש ואני הצגתי בפניו תקציב מסודר ושקוף, שרובו נועד למגמות האמנות, ללימודים משלימים באמנויות, לרכישות של ציוד ייחודי לכל מגמה ומגמה, להפקות, כמו אף לטיולים, לסיורים, לביקורים באירועי תרבות ובמוזיאונים, למחנות אמנות, לסמינרים, לימי עיון, למיזוג בית הספר הרבה לפני שתהליכי המיזוג של מערכת החינוך בישראל הוצאו לפועל. כל שנה ועדת הכספים של ועד ההורים ערכה ביקורת קפדנית על ההכנסות וההוצאות של תשלומי ההורים. היא קיבלה בצורה ממוחשבת את כל כרטסת ההוצאות וההכנסות של ההורים וכל מה שהוצאנו, על השולחן. רק על יסוד  הביקורת התקציבית, אישר ועד ההורים  תקציב חדש לשנת הלימודים הבאה. זה היה אחד הדברים החשובים ביותר בתלמה ילין: שקיפות, פתיחות, שיתוף פעולה ודיאלוג. לא פעם היו ויכוחים קשים מאוד בישיבות ועד ההורים, בסוגיה כזאת סוגיה אחרת. כך למשל בתקופת האינתיפאדה  פסקו הטיולים ברחבי הארץ, אתה זוכר?

כן.

בתלמה ילין ועד ההורים הסכים, על פי המלצתי, לבצע את הטיולים שתוכננו מראש, כמובן עם בקרה ועל פי כל ההנחיות והאישורים של הרשויות (משרד החינוך, המשטרה, הצבא). ועד ההורים קיבל החלטה אמיצה וראויה ונציגי הורים אף התנדבו להיות בצוות המבוגרים שליוו את הטיולים. אני אישית התלוויתי אותה שנה לטיול השנתי של כיתות י' ברמת הגולן. כאשר הגענו למבצר הצלבנים "קלעת נמרוד", קיבלו אותנו המדריכות המקומיות בהתרגשות רבה: "אתם  הראשונים שמגיעים לכאן מזה חודשים!“. מה לא הרעיפו עלינו. ארגנו את הטיולים  בצורה מסודרת, עם שמירה, עם ביטחון וכל זה בשיתוף פעולה מלא עם ועד הורים. בשנה אחרת היו עיצומים של ארגון המורים שהכריז: "לא יהיו פעולות מחוץ לבית הספר, כולל טיולים“. אבל זה לא נראה לתלמידים והם פנו לועד ההורים והועד פנה אלי: "במקום להחזיר לכל ההורים את הכספים בגלל ביטול הטיולים, אנחנו מבקשים ממך אישור לקבל אחריות בעצמנו, ולהוציא את הטיולים בליווי ההורים במקום המורים״. היו שם הורים, קליברים רציניים, שקיבלו על עצמם את האחריות  לארגן ולבצע את כל הטיולים השנתיים בכל השכבות. הסכמתי לבקשת ועד ההורים וביקשתי שיו"ר ועד ההורים יפרסם חוזר לכל ההורים, שיכלול קבלת אחריות מלאה של ועד ההורים לגבי כל הדרישות וההנחיות של הרשויות, כמו אף על ביצוע תקין של הטיולים בפועל בליווי בלעדי של ההורים ועל הקפדה על תקנון בית הספר בכל הנוגע להתנהגות התלמידים במהלך הטיולים ובערבים. כמובן שכל ההורים יצטרכו להמציא אישורים בכתב על הסכמתם ליציאת ילדיהם לטיולים ועל בריאותם התקינה. הפרויקט עבר בהצלחה רבה. הייתה זו דוגמא נוספת לאמון מלא והדדי ששרר בין ההורים לבית הספר. 

היינו בסיפור של המעבר לגבעתיים. 

שיתפתי את ועד ההורים בגזירה שגזר עלינו ד"ר שמשון שושני: "נפל דבר, תלמה ילין לא יוכל להמשיך לשכון ברחוב גיבורי ישראל“. סיפרתי להורים את השתלשלות הדברים ואת הפתרון של עיריית תל אביב: להעביר את בית הספר לבניין של בית ספר "אחד העם". ואזי, שלושה נציגים של ועד ההורים אמרו לי: "מר נתן, יש לנו רעיון. אנחנו לא יודעים אם יש לזה היתכנות אבל נבדוק אותו. ליד תלמה ילין, אתה עובר את הכביש ואתה נמצא בתחום  השיפוט של עיריית גבעתיים. אתה עולה במעלה רחוב ערבי נחל ובתוך חמש דקות, אתה נמצא בתחילת רחוב בורוכוב בגבעתיים. שם יש מאחורי הבניינים, בפנים, מגרש גדול מאוד עם מבנה של בית ספר חדש, סגור ולא מאויש. מדובר בבניין טרומי שמיועד היה לבית ספר יסודי. אם אתה מסכים, אנחנו נבדוק את הנושא עם ראש עיריית גבעתיים, יצחק ירון״. אמרתי בסדר, תבדקו. לא תליתי בהצעה המפתיעה הרבה תקוות. הם בדקו עם יצחק ירון, חזרו אלי, ושוב הפתיעו אותי. עקרונית, ראש העיר גבעתיים מוכן למהלך. הוא יודע על בית הספר, הוא יודע שהורים רבים בעיר גבעתיים, שיש להם ילדים בתלמה ילין מרוצים מאד מבית הספר. 

לפני שנתתי את הסכמתי למהלך הדרמטי, אפילו המהפכני, התלבטתי נורא. החלטתי לדבר ישירות עם ד"ר שושני. הסברתי לו שראיתי את בית ספר אחד העם, המבנה לא מתאים לנו מכל בחינה שהיא, זה יחנוק את בית הספר, הוא לא יוכל להתקיים שם. אין לו נשמה ואין לו נשימה. אמרתי לו שיש הצעה של ועד ההורים להעביר את בית ספר אל מעבר לכביש, בתחום השיפוט המוניציפלי של גבעתיים, אל מבנה חדיש של בית ספר שלא מאוכלס, ועומד שומם בלב מגרש גדול. שושני אמר לי: "או-קיי, אתה רוצה ללכת לגבעתיים, לך לגבעתיים". לא הייתי צריך יותר מזה. הייתה לי אפילו תחושה ששושני אומר את זה בתחושה של "ברוך שפטרנו" מעונשו של  בית ספר גרעוני.  

הלכתי לבדוק לבדוק באופן יסודי את בית הספר בגבעתיים. הלכתי גם לפני כן באופן לא רשמי. ראיתי שמבחינה גיאוגרפית המיקום של הבניין הוא יוצא מן הכלל, במפגש הערים תל אביב, רמת גן, גבעתיים, דרכי הנגישות נפלאות. עמד לו בית ספר לא גדול, בניין אחד, שתי קומות, בנוי בשיטה טרומית, בלב מגרש ענק של כ-13 דונם,  כאבן שאין לה הופכין. קיבלתי מעיריית גבעתיים את הרשות להיכנס אל תוך בית ספר ולסייר בו.  היו בו שני מקלטים, עליון ותחתון. זה היה מבנה בית ספר שהתאים לבית ספר יסודי: שמונה כיתות (כמספר כיתות האם באותה עת בתלמה ילין), חדר מורים, חדרי הנהלה, מזכירות, שני חדרים גדולים, אחד למעבדה, אולי אחד לספריה. אמרתי לעצמי, נתחיל עם זה, למרות שעדיין לא ידעתי היכן נמקם את הכיתות למגמות האמנות ובעיקר הסדנאות לציור, לפיסול וכדומה.  

יצרתי קשר עם יצחק ירון, כמובן הוא ביקש לפגוש אותי. הוא כבר ידע רבות על בית הספר, שאל אותי שאלות רבות בעיקר בנושאים התקציביים. המשפט המסכם שלו לא הבטיח מאומה מבחינה התקצוב והמבנה: "תשמע יצחק, זו הכלה. אין לנו תקציב, אני לא יכול לעזור לך. אני לא יכול לבנות שום דבר שם. עיריית גבעתיים במצב כספי גרעוני. זו הכלה ואין בלתה. קח את זה as is . לא תוכל לבוא אלינו עם דרישות נוספות". אמרתי לו: "כן, אני מקבל את זה". אבל, הוא הוסיף ואמר: "אני לא יודע איזה נדוניה אני מקבל. אני מבין שמדובר בבית ספר טוב, אבל אני לא יודע מה המצב הכספי שלכם לאשורו. אני רוצה לקבל ביטחון או ערבות ממשרד החינוך“. הוא הציע, בוא ניפגש עם שר החינוך זבולון המר. 

המפגש היה בבניין ה"קסטל" המיתולוגי של המפד"ל, שהיה בסוף רחוב אבן גבירול בצפון תל אביב. לשבחו של זבולון המר ייאמר שהוא היה מאוד פתוח. הוא היה שר חינוך בקדנציה ראשונה עם המון התלהבות והמון רצון לחדש. הוא גם זה שעשה את המהפכה במערכת החינוך העל-יסודית בישראל  כאשר החליט להפוך את מערכת החינוך העל יסודית לחינם עד סוף כיתה י“ב ולחובה עד סוף כיתה י'. זה שינה את כל פני החינוך בארץ. אתה מבין, רוב התלמידים, בוגרי בתי הספר היסודיים, בכלל לא למדו בתיכון.

זבולון המר היה מאוד פתוח, מאוד רצה לחדש, והראה המון התלהבות. מעולם המפלגה שלו, המפד"ל, לא זכתה בתפקיד שרות בכירה כל כך. כאמור זבולון המר היה פתוח מאוד ומשכיל. בהערת סוגריים, מדברים היום על הסרוגים, על הכיפות הסרוגות נכון. זו יצירה שלו, הוא התחיל עם הסיפור הזה של כיפות סרוגות. כשאני הייתי ילד בבית ספר דתי בירושלים הלכנו עם ברטים, לא עם כיפות סרוגות. מנהג זה  התפתח מאוחר יותר וייחד את הציונות הדתית. מכל מקום, זבולון המר הקשיב ברוב קשב לראש העיר גבעתיים ולי. הוא שאל אותנו שאלות רבות וקיבל מאתנו את כל התשובות. הוא קיבל את התוכנית ונתן ליצחק ירון, ראש העיר גבעתיים, אישור בכתב למעבר של תלמה ילין לגבעתיים על כל הכרוך בכך.  

יצחק ירון אמר לי: "בגלל שאתה עובר לגבעתיים, עדיין הועד המנהל שלכם מורכב מנציגי עיריית תל אביב  ומשרד החינוך, כשד"ר שושני הוא עדיין יושב ראש הועד המנהל, אני רוצה שינוי". אמרתי לו בסדר, אני לא מתנגד, תדבר על זה עם שושני. יצחק ירון הוסיף: "אני אהיה יו"ר הועד המנהל או נציג מטעמי, מנהל אגף החינוך בעיריית גבעתיים, אף יהיו נציגים של עיריית גבעתיים בועד המנהל.  צריכים להיות גם  נציגים של עיריית רמת גן שגם יש לה הרבה מאוד תלמידים בתלמה ילין, כך שלתל אביב כבר לא יהיה את ה"סיי" הבלעדי".  על כל פנים זה הסתדר. שושני הבין שאכן בית הספר עובר לגבעתיים. ככל שגונב לאוזניי, הרי כאשר שושני שמע את בקשתי להעביר את תלמה ילין לגבעתיים, הוא אמר  לי "בבקשה",  כי הוא לא האמין שהצעיר החוצפן הזה, המנהל החוצפן הזה, שזו השנה הראשונה לו כמנהל תלמה ילין, יעשה מעשה נועז כל כך. כאשר המעבר היה לעובדה מוגמרת, הוא כמובן נאלץ להעביר את תפקיד יו"ר הועד המנהל לנציג עיריית גבעתיים ולהסכים לשינויים בהרכב הועד המנהל.  

שושני כל הזמן חתר להחזרת הבכורה לעיר תל אביב עם בית ספר לאמנויות משלה. יום אחד, שושני הציע לי בשקט ובמפתיע באחד מביקוריו בתלמה ילין אחרי שנתיים שלוש לאחר שעברנו לגבעתיים: "תיכון עירוני א' בתל אביב עומד להיסגר. אני מציע לך להעביר את תלמה ילין בחזרה לתל אביב, לבניין של עירוני א' שירד מגדולתו,  התיכון נמצא במרכז העיר ויש בו כל מה שאתם זקוקים לו". אמרתי לו זה: ״זה רעיון מצוין אבל תדבר על כך עם ראש עיריית גבעתיים, החלטה כזו אני לא מקבל לבד״. השתמשתי אפילו בביטוי קיצוני: "אני לא זונה פוליטית, אני לא זונת חינוך. אני לא מוכן להיענות למי שמשלם יותר. אמנם התנאים בגבעתיים קשים מאוד, אבל אנחנו מתפתחים בהתלהבות, קיימת חדוות היצירה, חדוות  בראשית, זה אמיתי. זה לא רק עניין של כסף״.  

נשארנו בגבעתיים, אבל אז התחיל ד"ר שושני להעלות את הנושא של בניית בית ספר יסודי וחטיבת ביניים  לאמנויות. בתל אביב בית ספר יסודי זה גם חטיבת ביניים. גבעתיים ורמת גן הן הערים היחידות שנשארו בישראל ללא חטיבות ביניים. זה היה טוב לתלמה ילין שנשאר במתכונת הקלאסית הישנה של 4 כיתות, תיכון מט' ועד לי"ב. ייסוד חטיבות הביניים היה אחד הדברים הלא טובים שקרו למדינת ישראל, אבל לא נדבר על זה עכשיו. אפשר להוכיח את זה ואפשר להסביר את זה, בארה"ב זה נכשל. משרד החינוך נתן לזה תקציבים אדירים. כל עיר שפתחה חטיבת ביניים התעשרה בתקציבי עתק. 

מכל מקום, שושני פתח בית ספר לאמנויות בהנהגתה של יעל העליון ז"ל. סיפורה של יעל העליון הוא סיפור של הצלחה חינוכית גדולה, אבל סיפור של טרגדיה אישית בפני עצמו. רק בשבוע שעבר סיימתי לכתוב את הפרק הזה בספר שלי. היה לי קשר חברי מאוד עמוק עם יעל העליון.  בית ספר לאמנויות בתל אביב התפתח כבית ספר צומח. זה התחיל בכיתות א'-ב'. הגיעו לכיתה ט' בתוך מספר שנים. מה עושים עם התלמידים בוגרי כתות ט'? עירוני א‘ הפך לתיכון לאמנויות בתל אביב בהשראת ד"ר שושני, שהתמנה בינתיים למנכ"ל משרד החינוך. הכוונה של עיריית תל אביב הייתה שבוגרי בית הספר לאמנויות ימשיכו לימודיהם בעירוני א', תחליף לתלמה ילין. 

טרם הקמתו של בית הספר לאמנויות, יעל העליון, אשת חינוך רצינית, שעליה הטיל שושני את המשימה האדירה לייסד בית ספר ייחודי לאמנויות בתל אביב, נפגשה אתי כדי להכיר באופן יסודי את הנושא המורכב והמרתק של שילוב לימודים עיוניים עם לימודי אמנויות. גם בעלה, העיתונאי יעקב העליון, נכה מלחמת ששת הימים, נפגש אתי על פי בקשת רעייתו כדי לקבל אינפורמציה נוספת על אופיו המיוחד של בית ספר שמעלה על נס את לימודי האמנויות. כאשר יעל ויעקב העליון פנו אלי כדי להתייעץ יכולתי לסרב, מה אני צריך את תל אביב? הרי המגמה הזו של ד"ר שושני לפתוח בית ספר לאמנויות בתל אביב, אף שמדובר עדיין בבית ספר יסודי, עלולה בתוך מספר שנים ליצור בית ספר תיכון לאמנויות של עיריית תל אביב עם כל משאביה הגדולים, לא רחוק מתלמה ילין, שיהווה איום, מתחרה משמעותי לנו, ועלול למנוע מילדי תל אביב ללמוד בתלמה ילין בגבעתיים. ואולם באופן אינטואיטיבי חשתי שכדאי לשתף פעולה עם יעל העליון ולרקום עמה קשרים מקצועיים ישירים בבחינת "שלח לחמך על פני המים…  

ואכן. כעבור מספר שנים כאשר תלמידי המחזור הראשון הגיעו לכיתה ט', יעל העליון יזמה פגישה אישית אתי. היא אמרה לי, כי היא לא מעוניינת שבוגרי חטיבת הביניים של בית הספר לאמנויות בהנהלתה, המעוניינים להמשיך ללמוד בתיכון לאמנויות, ירשמו לעירוני א', אלא ילמדו בתלמה ילין בגלל עוצמתו החינוכית בהשוואה לעירוני א‘. היא אמרה: "אני רוצה שהתלמידים הבוגרים הטובים שלי ילכו לתלמה ילין“, למרות שהוא נמצא בגבעתיים! לא בתל אביב. הסכמנו ביננו, שהתלמידים שהיא תמליץ עליהם יתקבלו לתלמה ילין בכפיפות לבחינות הכניסה שהם יעברו בתלמה ילין כמו כל תלמיד חדש. אם יתגלו חילוקי דעות בין צוות הבוחנים של תלמה ילין לבין מרכזי מגמות האמנות בבית ספר לאמנויות, אזי יעל העליון ואני נכריע. על מנת שההסכם שלנו לא יהיה במחתרת, נפגשנו עם ד"ר שמואל רוזנמן, שהיה באותה עת מנהל מחלקת החינוך העל-יסודית בעיריית תל אביב והוא נתן את הסכמתו בכתב להסכם ביני לבין יעל העליון. וכך במשך שנים נהנה תיכון תלמה ילין מקבוצת תלמידים איכותית שהגיעה מבית ספר לאמנויות. התלמידים והוריהם העדיפו את תלמה ילין על פני עירוני א'. בגללם פתחנו כתה י' רביעית, שנתנה מענה הן לבוגרי אמנויות בתל אביב והן לבוגרי חטיבות ביניים נוספות ממקומות שונים. כתוצאה מכך תלמה ילין התרחב ל-15 כיתות אם: 3 ב-ט', 4-בי', 4-בי"א, 4-בי"ב.  

הרחבת בית הספר ל-15 כיתות הייתה מבחינתי הגודל האופטימלי של בית הספר ולא מעבר לכך. 15 כיתות אם מאפשרות את פיתוח המגמות לאמנות, חלוקה לקבוצות לימוד נוספות, למשל במתמטיקה ובאנגלית, תוספת מקצועות מוגברים, שאפשרו פיתוח של שלושה מסלולים מוגברים: אמנותי-מדעי (ביולוגיה, כימיה, פיסיקה ומחשבים); אמנותי-הומניסטי (תנ"ך, ספרות והיסטוריה) ואמנותי-דו לשוני (צרפתית וערבית). להרחבת בית הספר הייתה גם משמעות תקציבית כשהדגש היה כל הזמן על איכויות ולא על כמויות. 560-600 תלמידים להשקפתי היה המספר המקסימלי הרצוי  לבית הספר כדי לשמור על האופי המשפחתי-האינטימי שלו ועל  האווירה הייחודית שאפיינה את תלמה ילין. 

בעקבות התבססות מגמות האמנות בתיכון עירוני א' בתל אביב, החליט ד"ר שושני בגיבוי ראש עיריית תל אביב שלמה להט-צ'יץ למנוע מתלמידי תל אביב בכלל ומתלמידי בית הספר לאמנויות בפרט ללמוד בתלמה ילין בגבעתיים. על פי תקנות משרד החינוך כל תלמיד הלומד בבית ספר תיכון מחוץ לעירו, חייב לקבל מהרשות המוניציפלית של מקום מגוריו אישור לימודי חוץ הכרוך בתשלום אגרה מיוחדת לבית הספר הקולט. עיריית תל אביב בשלב מסוים סירבה לתת להורי התלמידים מתל אביב אישור ללימודי חוץ בתלמה ילין בנימוק, כי קיימות מגמות לאמנות בתל אביב עצמה ולכן בהתאם להנחיות משרד החינוך היא לא חייבת לתת אישור כזה. משמעות הדבר שההורים עצמם היו חייבים לשלם את האגרה, אבל עדיין ההורים היו חייבים לקבל אישור מהעירייה על הסכמתם שילדי תל אביב אכן ילמדו בתלמה ילין. עיריית תל אביב סירבה לתת את האישור המבוקש. ללא אישור זה היינו מנועים מלקבל את תלמידי תל אביב. החל מאבק של ההורים עם עיריית תל אביב וכאמור העירייה סירבה על פי החלטת ד"ר שושני. המאבק הגיע לתקשורת ובמהדורות החדשות בטלוויזיה הופיע שוב ושוב צ'יץ, ראש עיריית תל אביב, והסביר מדוע העירייה מסרבת לאשר לתלמידי תל אביב ללמוד בתלמה ילין. הגיעו גם עיתונאים וכתבים לתלמה ילין לסקר את הקונפליקט. בדיעבד, הכתבות המצולמות אך סייעו לתלמה ילין. הורים ותלמידים רבים, לא רק מתל אביב, אלא מרחבי גוש דן רבתי התעניינו יותר ויותר בתלמה ילין ומספר המועמדים לבית הספר גדל לאין שעור. אמרתי לצוות בית הספר: אנחנו מקבלים יחסי ציבור מעולים, חינם אין כסף, מסיקור המאבקים בין ההורים לבין עיריית תל אביב על ידי ערוצי התקשורת. כל הופעה של צ'יץ בטלוויזיה רק הגבירה את סקרנות הציבור לגבי תלמה ילין. התפתחה תופעה מדהימה נוספת. בגלל סירובה של עיריית תל אביב לתת אישור לימוד חוץ לתלמידי תל אביב, הורים שינו באופן פיקטיבי את כתובת מגוריהם מתל אביב לגבעתיים. ד"ר שושני שכר שירותי חברת חקירות פרטית לעקוב אחרי הורים אלה. בסופו של דבר יד ההורים הייתה על העליונה. אי אפשר במדינה דמוקרטית למנוע מהורים את זכות הבחירה החופשית. עיריית תל אביב וכן עיריות נוספות שפתחו מגמות אמנות בבתי הספר התיכוניים בתחומן, נאלצו לתת אישורי חוץ, אך את אגרת תלמידי החוץ נאלצו ההורים לשלם לתלמה ילין בעצמם. הפרדוקס היה שד"ר שמשון שושני בעצמו כאשר כיהן כמנכ"ל משרד החינוך רשם בעצמו את בנו ניר שושני, למגמת האמנות בתלמה ילין. ניר עבר את הבחינות בהצלחה. שושני אף טרח להגיע לביתי בכפר סבא בחופשת הקיץ כדי שאחתום על תעודת הבגרות של בנו, עוד לפני שקיבלו יתר תלמידי המחזור את תעודות הבגרות שלהם. 

בשיחה מוקדמת בינינו, סיפרת לי על המעבר הפיזי של בית הספר מנחלת יצחק בתל אביב לגבעתיים. 

סיפרתי לך את הסיפור שהתרחש בשנה הראשונה שלי כמנהל בית הספר ביני לבין שושני על יצחק ירון ראש העיר גבעתיים שנתן את הסכמתו למעבר, על הפגישה שלנו עם שר החינוך, אבל סיפור המעבר בפועל של בית הספר מתל אביב לגבעתיים מפתיע לא פחות, אפילו הזוי… לא נמסר לי מתי עלינו לפנות את בית הספר באופן פיזי: בסוף השנה? בשנה הבאה? יצאנו לחופשת הקיץ ללא ידיעה של ממש לגבי מועד הפינוי.

אתה יודע, חופש גדול של מנהל זה לא חופש גדול של מורים. למנהל יש בקושי חופש של חודש. בכל שנות עבודתי כמנהל הוצאתי את כל צוות ההנהלה, המזכירות והעובדים, את כולם, לחופשה בין אמצע יולי לאמצע אוגוסט. אף פעם לא יצרתי מצב שחלק עובדים וחלק לא עובדים. זה היה הרבה יותר יעיל, יותר נכון מבחינה מנהלתית, מבחינה ארגונית וגם מבחינה כלכלית. באמצע אוגוסט אנחנו חוזרים מחופשה, כל המערכת המנהלתית, וכאשר התלמידים והמורים חוזרים לקראת סוף אוגוסט, הם מוצאים את בית הספר מוכן בכל המישורים לפתיחת שנת הלימודים החדשה, כולל מערכת שעות מסודרת וקבועה.  

וכך היה בקיץ בשנת 1980, בסוף שנת עבודתי הראשונה כמנהל בית הספר. סגרתי את בית הספר באמצע יולי, יצאתי לחופשת קיץ. במהלכה תכננתי את מערכת השעות. לקח כמה שנים טובות עד שהעברתי את תפקיד התכנון והניהול של מערכת השעות, שהיה מאד מורכב ומסובך בתלמה ילין בגלל המגמות לאמנות, למורה מהצוות. היא קיבלה את האחריות על מערכת השעות על כל מה שמשתמע מכך. מערכת השעות נהייתה עוד יותר מסובכת ככל שפתחנו עוד מגמות. לעשות את כל ההתאמות, לתת לכל המקצועות ולכל המגמות את הנישות הנכונות, זה לא היה פשוט. 

על כל פנים יצאתי לחופשת הקיץ. גרתי באותה עת בהרצליה. רעייתי הייתה בהיריון, ואמרנו, יופי, נקפוץ כל בוקר לים, נעשה הליכה על חוף הים, נבריא קצת. לפתע, בתחילת חודש אוגוסט, אני מקבל טלפון מד"ר שושני: אתם צריכים לעבור כבר לגבעתיים. עד סוף אוגוסט חייבים לפנות את בית הספר. איך אני עושה את הדבר הזה? אמרתי לו: אני צריך את הסיוע של עיריית תל אביב, אני צריך משאיות. הוא אמר לי, "העירייה תעמיד לרשותכם משאיות, ויעזרו לכם להעביר את הריהוט ואת כל הציוד, מתל אביב לגבעתיים״. נאלצתי לקטוע את החופשה שלי, חזרתי לבית הספר, והוצאתי איגרת מפורטת לתלמידים, למורים, להורים. סיפרתי להם שעלינו לפנות באופן מידי את בית הספר, ולכן אני מאוד מבקש מכל תלמידי הכיתות הגבוהות, בנות, בנים, מורים, כל מי שיכול לבוא לעזור כדי לרוקן את הכיתות, לפנות את הכיתות, להוציא את כל הריהוט, ללכת לסדנאות האמנות, להעביר פסנתרים, הכל בכל מכל בה. וזה בעצם מה שקרה. במחצית השנייה של אוגוסט תיאמתי עם עיריית תל אביב שבשעה מוקדמת בבוקר יבואו המשאיות שיעזרו להעביר את כל שנדרש לגבעתיים, למבנה החדש של תלמה ילין. אתה יודע מה שלחה לי העיריה? אתה לא תאמין. העירייה שלחה לי  משאית זבל אחת פתוחה. 

אוי ואבוי.

הייתי המום. אבל הכול עשיתי מתוך התלהבות עם התלמידים. המשאית עמדה לרשותנו רק ליום אחד, לעיריית ת"א אין תקציב מעבר לכך… המשאית עשתה כמה נגלות באותו יום, אבל כמובן לא הצלחנו להעמיס הכול על המשאית. ואז אמרתי: "חבריה, אין מה לעשות. מה שיכולנו להעביר עם המשאית העברנו, עכשיו אנחנו הולכים כיתה אחר כיתה, לוקחים ביחד את השולחנות, את הכיסאות, וכמו בצבא! הולכים אחרי״. אנחנו הולכים בשיירה ובשירה, דרך רחובות גיבורי ישראל, ערבי נחל לרחוב בורוכוב  בגבעתיים! כל שני תלמידים לוקחים שולחן, אחרים לוקחים כסאות וכל ציוד אחר שניתן להעבירו בידיים. הייתה צריכה להיות אז מגמת הקולנוע שתוכל לתעד את המסע ההזוי. היה צריך לצלם את המעבר. זה יכול היה להיות סרט מדהים. תלמידים הולכים הלוך וחזור מגיבורי ישראל לערבי נחל, לא היה מרחק גדול, הייתה עלייה קלה ואחר כך חוזרים בחזרה עייפים. דאגנו שיהיה להם מים לשתות, היה שם עובד אחראי, אפרים, לא הכרת אותו, הוא נפטר מזמן, אמרתי לו: ״לך תקנה ותביא להם משהו לאכול״,  איזו חוויה הייתה לנו, בקיץ החם, להעביר את בית הספר לגבעתיים באופן המטורף ביותר. 

איכשהו התמקמנו, העברנו כמעט את כל התכולה לבניין החדש. היה לי מראש תכנון״ כל כיתה באיזה חדר תמוקם, איפה נמקם את הספרייה באופן פרוביזורי, איפה נשים את ציוד המעבדות, את חדרי המוסיקה, שאליהם יועברו הפסנתרים. איכשהו הצלחנו להתארגן התארגנות ראשונית לקראת פתיחת שנת הלימודים החדשה תוך ימים ספורים. אבל בניין בית הספר הזה בגבעתיים עמד סגור ושומם שלוש שנים. הוא לא היה מחובר לחשמל, אין לו קו טלפון, ואז לא היה כמובן הטלפון הסלולרי, אלא רק טלפון של בזק. פתחנו את שנת הלימודים ללא תקשורת ובלי חיבור לרשת החשמל. חשנו כמו החלוצים, בימי חומה ומגדל.  

כל האירוע הגרנדיוזי הזה התרחש כאמור לקראת סיום שנת הניהול הראשונה שלי ולקראת שנת הניהול השנייה, הייתי צריך להקרין לכולם, לתלמידים, למורים, להורים ולגורמים חיצוניים, נחישות, מוטיבציה, קור רוח והמון התלהבות, והכול ברוח טובה, לנוכח השינויים הפיזיים הדרמטיים שעברו על בית הספר במעבר מתל אביב לגבעתיים. אפשר היה להרים ידיים ולהגיד "וואו, איך נפלנו, איך הלך עלינו הכול?!״, ולא שלא היו מורים שקיטרו. דווקא התלמידים, רובם ככולם קיבלו את השינוי העצום ברוח טובה.  

עבדתי סביב היממה כדי להכין את בית הספר עם הצוות, להתארגן, להכין את התלמידים, לכנס מורים לישיבה כללית לקראת פתיחת השנה החדשה, להציג להם את הדברים. היו הרבה בעיות לוגיסטיות, השארנו מאחורינו פריטים שלא היו לנו חפץ בהם או שלא היה הסיפק בידינו עדיין להעבירם. באתר תלמה ילין הישן. נשארו שם הצריפים הישנים עם תכולה לא רלוונטית. אני חושב שגורם בכיר בעיריית תל אביב שלח עיתונאים, לאתר תלמה ילין שפונה על ידינו, כי הופיעה כתבה מפתיעה בעיתון מעריב, כתבה צהובה מלווה בצילומים על מה שנותר שם. העיתונאים חיטטו ומצאו תמונות פספורט, חלקן קרועות, של תלמידים, העתקי תעודות, מסמכים ישנים שהותירה המזכירות, ריהוט שבור ופריטים שונים, שחלקם לא היו שמישים ואחרים שלא הספקנו עדיין לפנות, אך מצטלמים יפה…    

כתבתי מכתב מפורט לעיריית תל אביב, אך לא קיבלתי עליו תשובה. באותה עת עדיין התייחסתי ברצינות לכתבות השמצה בתקשורת. לשמחתי זו הייתה כתבה חד פעמית במעריב ותו לא. למדתי לימים, כי לא חשוב מה כותבים עליך בעיתון. כתוב "תלמה ילין" בלי שגיאות כתיב – זכית. לקח לי זמן להבין את הדבר הזה כי במהלך השנים תלמה ילין נחשף להרבה מאוד כתבות, ואגב היו הרבה כתבות מעולות על תלמה ילין, ככל שבית הספר הלך והתפרסם.  

כמה זמן לקח עד שבית הספר התמקם במקומו החדש?

תהליך "ההתנחלות" בגבעתיים היה בשלבים. קיבלנו טלפונים אחרי הרבה לחצים מרובים, כעבור כשלושה חודשים. בתקופה הראשונה הייתי נותן למזכירות רשימות טלפונים ומצייד אותן באסימונים, והן היו יוצאות  לרחוב בורוכוב, היה שם טלפון ציבורי, והיו מטלפנות משם. לא הייתה לנו אפשרות לקבל שיחות, הן היו צריכות לעיתים בשעה מסוימת לקבל שיחה בטלפון ציבורי. איך מנהלים בית ספר בצורה כזו? בית הספר לא היה מחובר לחשמל, זאת אומרת שלא יכולנו להפעיל את בית הספר אלא בשעות היום בלבד עד הצהריים, מזג האוויר היה עדיין קיצי והכיתות נהנו מאור השמש. הייתי צריך פרוטקציה כדי להאיץ את חיבור בית הספר לחשמל על ידי חברת החשמל. גם עיריית גבעתיים לחצה. חלפו חודשים אחדים, מה שכן עשו עובדי העירייה ממחלקת המים הוא  שהם חיברו אותנו מיד לשעון המים. על המים שילמנו כמובן לעירייה. ואז גיליתי שאבא של אחד התלמידים הוא חבר ועד העובדים של חברת החשמל באזור המרכז. צלצלתי אליו, ו-וואלה כמעט מהיום למחר היה לנו חשמל. ככה עבדנו, ככה עבדו הדברים. אבל זו עובדה אמתית. שלושה חודשים חלפו עד שקיבלנו חשמל. 

אגב, מזגנים זה בכלל דבר הרבה יותר מאוחר, דומני שאף בית ספר בארץ בשנות השמונים עוד לא היה ממוזג, אנחנו היינו בין הראשונים למיזוג בית הספר. הסיפור של מיזוג תלמה ילין הוא סיפור מופתי של שיתוף פעולה נפלא בין ועד ההורים לבין בית הספר, לביני. זה היה  פרויקט שנבנה באופן מודולרי.  בכל זאת, בתחילת התשעים עוד נסענו במכוניות ללא מזגן. ההשקעה במזגנים באותם ימים הייתה כרוכה בהון עתק  ועדין לא תוקצבה לא על ידי משרד החינוך ולא על ידי תשלומי הורים. יתרה מזאת once התקנת מזגנים, אתה צריך לתקצב  הוצאות חשמל אדירות.  

וכך, באחד המפגשים החודשיים עם ועד ההורים המרכזי של בית הספר, ביקשו ההורים לדון במשאלת התלמידים למזג את הכיתות. הצעתי להורים: כל כיתה שהוריה ישכילו לגבות סכום כסף מהורי הכיתה, היא תמוזג. זאת אומרת, אם נניח הורי תלמידי כיתה ט' 1 הצליחו באמצעות ועד ההורים של הכיתה לגבות את הכסף שמכסה את עלות המזגן, ימוזג חדר הכתה, באשר הסך הכולל של התקנת המזגן יחולק בין 38-40 תלמידים והעלות תהיה סבירה. אם כך, ההורים שאלו: אוקיי, אם אנחנו ממזגים, למשל, את החדר של כיתה ט' 1 בשנה הזאת, מה יהיה בשנה הבאה? תלמידי הכתה, שתהפוך ל-י'1, יעברו לחדר אחר, שעדיין לא מוזג, ואילו החדר שמוזג יהפוך לכתת אם של כתה אחרת, שהוריה עוד לא הצליחו לאסוף את הכסף? סיכמנו על כן, שכל כיתה שתצליח להתמזג בכוחות עצמה, הרי כשתלמידי הכיתה יעלו לשכבה גבוהה יותר הם ימשיכו ללמוד באותו חדר שכבר מוזג על ידי הוריהם. פרויקט המיזוג של הכיתות הצליח במהירות. תוך שנתיים שלוש הצלחנו למזג את כל כיתות האם. עכשיו, כתוצאה מכך, כבר לא היה חשוב אם תלמידי כיתה זו או אחרת, עברו מחדר לחדר. הצלחת הפרויקט הייתה חסרת תקדים במערכת החינוך הישראלית וחיזקה את יחסי האמון בין  ההורים לבין בית הספר.  

מכיוון שהעלויות הכספיות הכרוכות בהפעלת המזגנים היו גבוהות מאד (חשמל, תחזוקה, תיקונים, ביטוחים, שדרוגים) ובהדרגה תהליך המיזוג הקיף את כל בית הספר, לא רק כיתות האם, אלא גם כל חדרי הספח, חדרי האמנויות, המעבדות, הספרייה ועוד – הסכמנו להוסיף סעיף מיוחד באגרת תשלומי הורים, שיועד לתשלום קבוע לנושא המזגנים. הרי מערכות המיזוג הוסיפו לעבוד גם לאחר סיום הלימודים, בשעות אחה"צ ואף בערב.   

נחזור לנושא של קשיי המעבר לגבעתיים. נאלצנו להתמודד עם עוד בעיה גדולה מאוד כבר בהתחלה, כבר בשנה הראשונה. לתלמידי מגמת האמנות הפלסטית לא היה איפה לעבוד בהעדר חדרים. מרכז המגמה צבי תדמור ז"ל שהיה שייך לגוורדיה הוותיקה של המורים-האמנים בישראל, השכיל על פי בקשתי, עד שאפתור את הבעיה הקשה מנשוא של חסר בחדרי סדנאות לאמנות, להתאים את תכנית הלימודים של המגמה באופן פרוביזורי לתנאים הקשים.  זה היה תחליף נוסח קייטנה, לא מגמת אמנות כמו שהייתה לנו.  

הבנתי שאני חייב לפתור את הבעיה בדחיפות ובעדיפות עליונה. נפגשתי עם מנהל חברת נתיבי איילון, אלוף במיל' דן חירם, שיתפתי אותו במצוקה הקשה של תלמה ילין, שנגרמה על ידי הפרויקט של החברה שהוא עומד בראשה, ואמרתי לו: באתר הבניין הישן, שעדיין לא עלה הכורת עליו, נותרו 4 מבנים טרומיים ישנים עוד מימי תיכון ויצ"ו צרפת. הצריפים שימשו כחדרי כיתות אם. אני מבקש ממך לסייע לנו בעזרת הציוד והמכשור של נתיבי איילון, בעזרת המנופים והמשאיות הגדולות, להעתיק את הצריפים אל המתחם החדש של תלמה ילין בגבעתיים ולמקם אותם כהלכה ובאופן בטיחותי. דן חירם נענה לבקשתי והקצה משאבים מיוחדים לעבודה החריגה כל כך. זו הייתה עבודה מאוד עדינה, מאוד מקצועית, כדי שהמבנים הטרומיים לא יתפרקו ולא ישברו; לעקור אותם ממקומם, לשנע אותם לגבעתיים, להכין להם בסיס חזק לאחר יישור השטח, שהקציתי להצבת ארבעת המבנים הטרומיים. לא ביקשתי אישור מעיריית גבעתיים, אלא קבעתי עובדות בשטח.  איך אמר לי פעם יצחק ירון בקריצת עין:  "עשית לי פה מעברה".  זה לא בית ספר. זה טוב לשכן עולים חדשים. על כל פנים אלו היו 4 צריפים ששימשו את מגמת האמנות הפלסטית שנים רבות, גם אחרי שפרשתי. דומני שהם נהרסו רק לאחרונה. נכון? 

רק בתחילת השנה הזאת.

כן, זה דבר מדהים. בטח שינו את יעדם, אולי הפכו למחסנים.  

מיקמתי מראש 2 צריפים מול 2 צריפים ובתווך רחבה פנימית גדולה עבור סדנאות לפיסול ומיצגים. מעל הרחבה הפנימית פרסתי סככה גדולה שהגנה על התלמידים בימי הגשם ובימי החום. היה בזה הרבה חן. הרבה ראשוניות. גם הרבה קושי. אבל זה צמח, והתלמידים והמורים היו שותפים ליצירה הזאת, לבניה הזאת, להתלהבות הזאת. מעתה עמדו לרשות מגמת האמנות הפלסטית: 2 סדנאות לצבע ורישום, 2 סדנאות לפיסול, חומרים ככל שנדרש ולא חסר להם תקציב לצורך ממוש תכנית הלימודים במלואה. אמנם לא היו תנאים קלים אבל בהחלט תנאים שאפשרו את קיומן של הסדנאות ויצירה אמנותית מגוונת ועשירה. דווקא המרחב הפתוח, מחוץ למסגרות הכובלות, גירה והלהיב את דמיונם של התלמידים האמנים הצעירים. זו הייתה העזרה המשמעותית הראשונה, שהצלחתי לקבל מחברת "נתיבי איילון" כדי לפתור את מצוקתה של מגמת האמנות הפלסטית. 

עכשיו הייתה לי בעיה אחרת: היכן אני מכנס את כלל התלמידים בעצרות זיכרון, באירועים חגיגיים כמו חגיגות חנוכה ופורים, מפגשים שפותחים וחותמים את שנת הלימודים, טקס סיום כתות י"ב וימים מיוחדים אחרים? הגענו לגבעתיים בשנת 1980 עם 8 כתות אם ו-3 מגמות (מוסיקה קלסית, אמנות פלסטית ותיאטרון), כ-300 תלמידים. כשפרשתי, כלל בית הספר 15 כיתות אם, 6 מגמות, כ-580 תלמידים. בהתאם להתפתחות בית הספר ייצרתי פתרונות לכינוס כלל התלמידים. כשהגענו לגבעתיים היה בניין אחד בלבד ומסביב רק חול וחול.  היום אתה רואה בית ספר מסודר, מיני קמפוס. השקעתי שנים של מאמצים, שתדלנות ללא הרף אצל הרשויות, עיריית גבעתיים ומשרד החינוך, והשקעות כספיות ענקיות כדי להגיע לתנאים פיזיים אופטימליים שאפשרו את התפתחות בית הספר בכל התחומים. 

בשלב הראשון יזמתי שוב פנייה לדן חירם מנכ"ל חברת "נתיבי איילון". על גג המבנה הישן של בניין ויצ"ו צרפת הייתה סככה גדולה וגבוהה, ניצבת על 4 עמודי מתכת, ששימשה כמחסן גדול. ביקשתי ממנו, שוב בגלל המצוקה שנקלענו אליה בגלל הפינוי הבהול מהבניין הישן, סיוע נוסף באמצעות פירוק הסככה הגדולה, השינוע שלה למתחם בגבעתיים והקמתה מחדש בשטח בית הספר. לשמחתי, דן חירם נענה גם לבקשתי זו, הגם שהייתה כרוכה, כמו בהעברת 4 הצריפים, בהוצאות כספיות גדולות, הקצאת מנופים, משאית-טריילר, עובדים מטעם החברה והכל על חשבון החברה. ניגנתי על מיתרים חינוכיים-ציוניים כדי לשכנע אותו ולקבל את הסכמתו. ושוב, בשיטת חומה ומגדל, לא ביקשתי את רשותה של עיריית גבעתיים וביום בהיר אחד הצליחה חברת "נתיבי איילון" להעתיק את הסככה הענקית מהמתחם הישן אל האתר החדש של תלמה ילין ולהציב אותה כהלכה בחלק האחורי של בית הספר מאחורי הנגרייה של עיריית גבעתיים, מחשש עניא בישא… קבעתי עובדה בשטח ולאחר זמן קצר הזמנתי קבלן, שיבנה 4 קירות מסביב לסככה עם 2 דלתות כניסה ויציאה. עוד הוספתי "חטא על פשע" וביקשתי מהמהנדס של עיריית גבעתיים לאשר מבחינה מקצועית-הנדסית את הסקיצה שהראה לי הקבלן ללא שהוא מאשר את עצם הקמת ה"אולם" המוזר שלא קיבל מעולם את אישורה של העירייה. קבלנו, אפוא, אולם ראשוני לכינוס תלמידי בית הספר. ככל שגדל בית הספר האולם היה צר מלהכיל את כל התלמידים והסבתי אותו לאולם ספורט עם המכשור הדרוש ומאוחר יותר אף לסטודיו הראשון של מגמת המחול עם כל הציוד והאביזרים הנדרשים להפעלתה במקביל לשיעורי חינוך גופני. האולם כונה בפי כל "האורווה"…  

בשלב השני, כעבור מספר שנים, החלטתי להפוך את חצר החול הגדולה בחזית הצפונית של בית הספר לרחבה אסטטית מרוצפת באריחי אקרשטיין, עם מקומות ישיבה מדורגים מוגבהים, מרוצפים אף הם, באופן שקיבלנו מעין אמפיתיאטרון פתוח. ממול, צמוד לבניין בית הספר, בנינו במה גדולה שאפשרה שדרוג איכותי של כלל הפעילויות. לצורך ביצוע הפרויקט נעזרתי בארכיטקט שעיצב את הרחבה וגם פיקח על הקבלן המבצע. אני חושב שעדיין הרחבה הזו קיימת. הפרויקט כולו, כמו הרבה פרויקטים אחרים, הצלחתי להוציא מן הכוח אל הפועל במסגרת התקציב העצמאי של בית הספר. 

כאשר אני מתבונן היום אחורנית, קשה היה לקיים ולתאר את היתכנותם של טקסי ימי הזיכרון לשואה ולגבורה, לחללי מלחמות ישראל ולרצח יצחק רבין, טקסי פתיחת שנת הלימודים וסיומה, טקס סיום כיתות י"ב, מסיבות חנוכה ופורים ואירועים אחרים באופן ראוי ללא הרחבה הייחודית הזו. 

אגב, מה אתם עושים מחר [הריאיון התקיים בערב יום השואה]? 

בית הספר לדעתי לא ארגן טקס. 

אוי ואבוי אם בתלמה ילין לא היה טקס. 

עיצבנו במהלך השנים מסורות מאוד מסודרות, מובנות, עם הרבה מאוד מקום לביטוי אמנותי של התלמידים. ההולם את אופיים המיוחד של ימי הזיכרון וטקסים אחרים. התלמידים לא רצו לוותר על אירוע כלשהו. הייתה שנה אחת, אני לא יכול לזכור את השנה המדויקת, שהחלטנו לציין את יום הזיכרון לשואה ולגבורה באולם "צוותא" בתל אביב, כאשר במרכזו מגמת התיאטרון העלתה מחזה חזק מאוד על נושא השואה. ואמרנו אולי נעשה קצת שינוי, כל התלמידים יבואו ישר לצוותא וביחד נחווה את יום השואה. התלמידים לא עברו על כך לסדר היום. הם ניגשו אלי ואמרו, זה היה מצוין בצוותא, מאוד מרגש, מאוד חזק, אבל אנחנו לא מוכנים לוותר על טקס כאן בבית הספר. אם אתה רוצה, גם וגם. זו פעם ראשונה ואחרונה שלא קיימנו את הטקס המקובל, המסורתי. לא הייתי קורא לאירוע בצוותא טקס אלטרנטיבי, זה היה אירוע שנתן כבוד גדול מאוד לנושא השואה, אבל היה חסר בו כל האלמנט הטקסי, הרשמי, הורדת הדגל לחצי התורן, וכל מה שמאפיין את טקסי הזיכרון. התלמידים לא וויתרו על זה, כל זה היה מאד חשוב להם. אני זוכר, בטקסים של יום הזיכרון הגיעו עשרות רבות של  בוגרים במדי צבא.  אף הזמנתי לרחבת הטקס את השכנים. במהלך השנים אישרתי גם לגננות להביא גני ילדים, שרצו לקחת חלק בחוויה הזאת… אמרתי בבקשה, אין שום בעיה, אלה יעמדו, אלה ישבו פה, יש מקום ברחבה לדבר הזה. 

היה עוד יום שהפך לצערנו ליום זיכרון לאומי, היה יום השנה לרצח יצחק רבין, ראש ממשלת ישראל. יום השנה  לרצח רבין היה לפי חוק שחקקה הכנסת יום של התייחדות עם זכרו של יצחק רבין  כולל טקס רשמי. ביום השנה הראשון לרצח רבין חווינו את האירוע באופן חריג לחלוטין. תאריך יום הזיכרון חל במועד שנקבע מראש לשבוע הטיולים השנתיים של בית הספר. הלוא כי כן, הטיולים תמיד תוכננו לפחות חצי שנה מראש, עוד בשנה הקודמת, צריך לתאם מסלולים, צריך לקבוע סידורים לוגיסטיים, שאם אתה לא עושה אותם בזמן אין לך אחר כך מקום. ואזי, הסתבר לנו שיום הזיכרון לרצח רבין נפל ביום שכל תלמידי בית הספר נמצאים בטיולים השנתיים. 

פה אני חייב אתנחתא קצרה כדי להמשיך ולהסביר את הדברים. בשנים עברו כל שכבה הייתה יוצאת בתאריכים משלה לטיול השנתי. מה קרה? כיוון שאלו היו מועדים שונים, נוצרו שיבושים בשעות הלימוד בבית הספר בארבע פרקי זמן שונים במהלך השנה. הלא כשטיול שנתי יוצא צריך מורים מלווים. ברם, מורים שליוו שכבה מסוימת, לימדו גם כיתות בשכבה אחרת, וכתוצאה מכך בוטלו שיעורים רבים בכיתות השכבות האחרות שנשארו בבית הספר.  לפיכך הגיתי  את הרעיון שאני חושב שהוא קיים עד היום… 

עד היום, כן. 

אבל אני יודע שצמצמתם ימים ממשך הטיולים. בתקופתי, כל בית הספר יצא באותו יום ל-4 ימי טיול כיתות י"ב, ו-3 ימים מלאים לכיתות ט'-י'-יא', כך שבית הספר הקדיש כשבוע אחד בלבד לפרויקט הטיולים השנתיים ללא ביטול ימי לימודים בשבועות נוספים. לימים כשבית הספר התרחב באופן משמעותי, אי אפשר היה להביא את כל האוטובוסים שהסיעו את התלמידים לאזורים שונים בארץ בסמוך לבית הספר, כי נוצרו פקקי תנועה בלתי אפשריים ברחוב בורוכוב. 

לפיכך העתקנו את כל העסק, למגרשי החניה ליד הרכבת ושם התייצבו כל התלמידים והמורים. לעיתים הפתרון הטכני מעניק גם נופך של אווירה מיוחדת ואפילו מקסימה, כי אלו דברים משולבים זה בזה. 

מבנה בעצם של בית הספר עד אמצע שנות השמונים היה של כיתות אם שבנויות על פי מגמה, ואז זה עבר לכיתות אם משולבות. 

כן, מה שקרה הוא שבשנותיו הראשונות היו בבית הספר רק 4 כיתות, כולן על טהרת מגמת המוזיקה. כאשר הצטרפו תלמידי "רננים" בית הספר גדל ל-8 כתות אם כשבכל שכבה יש שתי כיתות: כיתה אחת הייתה כיתת המוזיקה והכיתה השנייה, המקבילה, הייתה כיתה משולבת של מגמות התיאטרון והאמנות הפלסטית. בין שתי הכיתות המקבילות נוצרו לא פעם מתחים סמויים. תלמידי כל מגמה היו בעלי רקע ומנטליות אחרת, למרות שהם למדו אותם המקצועות העיוניים עם אותם מורים, אבל לא דומה תלמיד שעושה חזרה בתיאטרון לתלמיד שעובד על פרויקט באמנות או לתלמיד שצריך לנגן על פסנתר. זה היה נוח מבחינה ניהולית, אדמיניסטרטיבית, לנהל את בית הספר, אך לא כן מבחינה חינוכית-חברתית. כאשר נוספו בהדרגה מגמות נוספות, מגמת מחול, מגמת ג'אז, בשנתיים האחרונות גם מגמת הקולנוע, החלטנו בשלב די מוקדם לערבב את התלמידים במגמות השונות. כשאני אומר החלטנו, הכוונה להחלטות שקיבלנו במפגשים השבועיים של הצוות הבכיר של בית הספר,שכלל את כל מרכזי המגמות, צוות ההנהלה  והיועצת החינוכית. השינוי בהרכב הכיתות נדרש ביתר שאת כאשר הוספנו כיתה רביעית לשכבות כיתות י', י"א וי"ב עם הצטרפותם של תלמידי בית ספר לאמנויות. התלמידים אמרו לנו שוב ושוב, תראו, אלה לומדים מוזיקה, אלה לומדים תיאטרון, אבל המפגש בינינו הוא מפגש אקראי-טכני… בהפסקות, או בשיעורים עיוניים, אבל חסר לנו משהו, הקשר החברתי וגם הבינתחומי בין מגמות האמנות השונות, מפגשים אינטרדיסציפלינריים, שמאפיינים את המערכות העכשוויות.  

אמנם, ערבוב המגמות, כאשר בכל כתה למדו תלמידים במגמות שונות, יצר קושי עצום בארגון מערכת השעות. המחשב גם לא פתר עדיין את הסוגיה המסובכת הזו של תכנון מערכת השעות והוא נעשה באופן ידני. נדמה לי שהיום כבר יש את התוכנה המתאימה עם התפתחות הבינה המלאכותית. בזמני הייתה תוכנה של מערכת שעות שאליה הזנת את מערכת השעות לאחר שתכננת אותה באופן ידני על לוח מגנטים צבעוני. באמצעות התוכנה ניתן היה לנהל את מערכת השעות במהלך השנה, אבל כאמור, רק אחרי ששיבצת באופן ידני. אני אישית טרחתי בחופשת הקיץ להכין את מערכת השעות מידי שנה בשנה, גם בשנים הראשונות שכבר הייתי מנהל בית הספר, והתמודדתי אתה כמו במשחק שחמט. לאחר מספר שנים העברתי את התפקיד החיוני הזה למורה ללשון, חיה טור-שלום. לא הכרת אותה. לאחר שהיא פרשה מבית הספר, קיבלה על עצמה סופי קסטל-בוקאי את המשימה הכבדה הזו, על כל המשתמע מכך, מתכנונה של מערכת השעות בפגרת הקיץ ועד ניהולה השוטף על פני מהלך השנה.  אני חושב  שסופי כבר לא עושה את זה היום ויש מורה אחרת . 

סופי עדיין מעורבת בזה, אבל מורה אחר אחראי על מערכת השעות.

נחזור לנושא הכיתות המשולבות. הסתבר לכולנו שתהליך השילוב היה פורה ביותר, לא רק מבחינת חיזוק הקשרים החברתיים, אלא גם מבחינת התהליכים הלימודיים, האמנותיים-יצירתיים, שקיבלו תנופה עצומה כשהתלמידים נפגשו ביחד. כך למשל, ארתור קוגן, מרכז מגמת התיאטרון בזמנו, קבע, שההפקה המרכזית של מגמת התיאטרון בכתות י"ב  תהיה מחזמר. ארתור הסביר שז'אנר המיוזיקל  מכיל את כל המרכיבים התיאטרליים:  מונולוגים, דיאלוגים, שירה, הבעה, מוזיקה, תנועה וכמובן משחק. והכל בעבודת תיאטרון מקצועית לעילא ולעילא, מאד מורכבת ומאתגרת הן את התלמידים והן את הבמאי. ההפקה שילבה תלמידים ממגמות אחרות. תלמידי התיאטרון ביקשו מחבריהם במגמות מוסיקת הג'אז והקלאסית, המחול והאמנות החזותית ליטול חלק פעיל בהפקה. הם בחרו את המנצח ואת המעבד של המוסיקה המקורית, את נגני האנסמבל, את הכוריאוגרף ואת מעצבי התפאורה. התלמידים הפעילו את התאורה המורכבת ותלמידי התיאטרון מהכיתות הנמוכות שימשו כצוותים טכניים של ההפקה.  

הרכבת הפאזל האנושי-האמנותי המורכב הזה היה אחד מהפירות המשובחים של שילוב התלמידים מהמגמות השונות בצוותא בכיתות האם. יש דבר יותר יפה מזה? תלמידים לומדים יחד מתמטיקה או תנ"ך או היסטוריה, ובונים יחד את ההפקה. טובי הכוריאוגרפים בתיאטרונים הם בוגרי מגמת המחול בתלמה ילין, שעשו את צעדיהם הראשונים בהדרכה הכוריאוגרפית של תלמידי התיאטרון במחזות הזמר.  

מאליו מובן שהתלמידים הרבו לשהות בבית הספר בשעות אחר הצהריים והערב כדי לערוך את החזרות לקראת ההפקות האמנותיות. גם תלמידי המגמות האחרות המשיכו לשהות בבית הספר לאחר סיום הלימודים. תלמידי האמנות החזותית ביקשו להמשיך לעבוד בסדנאות האמנות. תלמידי מוסיקה רבים המשיכו להתאמן בבית הספר לאחר שעות הלימודים. בעקבות השלמת הבניין האדום שבמרכזו פתחנו אולם מחול חדיש, יזם דוד דביר, מרכז מגמת המחול, פתיחת בית ספר למחול אחר הצהרים, שאפשר לתלמידי המגמה שעות אמון ותרגול נוספות, כמו אף אפשר לצעירות ולצעירים מחוץ לבית הספר ללמוד מחול ולהוות עתודה למגמת המחול בתלמה ילין. גם אנשי אמנות מחוץ לבית הספר ביקשו לשכור חללים בבית הספר להוראה פרטית של שיעורי מוסיקה בעיקר. הפעילויות הרבות בתחומי האמנויות חייבו אותי להקצות עובדים אחראים ושמירה עד לשעות הערב. בפועל בית הספר הפך בשעות אחר הצהריים למרכז קהילתי-אמנותי.  

אגב, זוהי הסיבה שהענקנו לעמותה, שייסדנו בזמנו כדי לכונן מחדש את מעמדו המשפטי של בית הספר, את שמה הרשמי: "מרכז קהילתי חינוכי ואמנותי ע"ש תלמה ילין". ומעשה שהיה כך היה. לאחר שהתקבל על ידי הכנסת חוק העמותות, שהחליף את האגודות העות'מאניות, וכניסתו לתוקף באפריל 1981, קיבלתי מכתב רשמי מרשם החברות במשרד המשפטים, כי בית הספר חייב לשנות את הסטטוס המשפטי שלו. עד אז "תלמה ילין" היה מוגדר כאגודה עות׳מאנית, והיות שלפי החוק החדש, שחוקקה הכנסת אין יותר אגודות עות׳מאניות, הרי גוף כמו תלמה ילין, חייב לעבור שינוי משפטי, תאגידי – מאגודה עות'מאנית לעמותה רשומה על פי חוק העמותות החדש. על כן, נתבקשתי במכתב להעביר את ההודעה לאישים הרשומים כאחראים לאגודה העות'מאנית, עדן פרטוש, מרדכי קשתן ואחרים, כדי שהם יפעלו בהתאם. במכתב תשובה לרשם החברות, עניתי בלשון הומוריסטית כלשהי, כי יש קושי להביא לידיעתם של כל הרשומים כמייסדי תלמה ילין את המכתב, באשר הינם שוכני עפר וכתובתם היא בית העלמין בחולון, ותמהתי מה עלי לעשות כמנהל בית הספר? 

חלפו מספר שנים נוספות עד שקיבלתי מכתב נוסף מרשם החברות, כי עלי לפעול כמנהל בית הספר כדי לכונן תאגיד חדש המוגדר כעמותה לפי הוראות חוק העמותות. זו הייתה גם דרישתו האולטימטיבית של משרד החינוך. המשרד יוכל להעביר לבית הספר את שכר הלימוד, שהוא עיקר תקציבו השוטף, רק אם נוגדר כעמותה רשומה על פי חוק על כל המשתמע מכך כגון המצאת אישור תקין של העמותה מידי שנה ושנה על ידי רשם העמותות. וכך, בהתאם לייעוץ משפטי שקיבלתי, צריכים היו שבעה אישים להגיש בקשה בטופס מיוחד לרשם עמותות לרישום עמותה חדשה שתאגד מבחינה חוקית את הסטטוס של בית הספר. ביקשתי מעמיתי הבכירים באותה עת: תמר אלפר סגנית המנהל, יוטה אלטר המזכירה הראשית וארבעת מרכזי המגמות, מירי זמיר-קפסוטו מרכזת מגמת המוסיקה, ריטה אלימה מרכזת מגמת האמנות החזותית, שפרה מילשטיין מרכזת מגמת התיאטרון ודוד דביר – לחבור אלי ולחתום בטופס על רשימת מייסדי העמותה. הם נענו לכך ברצון. על פי הצעתי, ובהתאם לאופיו המיוחד של בית הספר וכדי לתת מענה הולם לכל צרכי בית הספר, קראנו לעמותה: "מרכז חינוכי וקהילתי לאמנויות ולמדעים ע"ש תלמה ילין". בהתאם לכך גם ניסחנו בטופס הרשמי את מטרות העמותה ואימצנו את התקנון המצוי בחוק העמותות. רשם העמותות אישר משפטית את העמותה החדשה והנחה אותנו להפעילה ולנהלה בהתאם להוראות החוק, כולל בחירת בעלי התפקידים הרשמיים הנדרשים על פי החוק. כמנהל בית הספר נתמניתי למנכ"ל העמותה. ניסחתי את מטרות העמותה כשלנגד עיני חזון בית הספר והתפתחותו העתידית. כדאי להכיר את מטרות העמותה, שאושרו על יד רשם העמותות: 

  1. ניהול ואחזקה של בית הספר התיכון ע"ש תלמה-ילין.
  2. ניהול ואחזקה של מרכז קהילתי אמנותי ליד בית הספר התיכון ע"ש תלמה-ילין.
  3. קידום, פיתוח, טיפוח ועידוד החינוך לאמנויות במסגרת בית הספר והקהילה.
  4. רכישת ציוד לימודי ומעבדתי למגמות האמנות (מוסיקה, אמנות פלסטית, תיאטרון, מחול, קולנוע), למעבדות המדעיות (פיסיקה, ביולוגיה, כימיה, מחשבים) לשעורי ספורט ולספריית בית-הספר.
  5. הקמת אודיטוריום רב תכליתי לפעילויות אמנות, תרבות וחברה לתלמידי בית-הספר ולקהילה. 

העמותה התאגדה ונרשמה כחוק בחודש אוגוסט 1990 ואימצה את כלל הפעילויות של בית הספר. עוצמתו של תלמה ילין נבעה בין היתר מן העובדה שהוא התנהל כגוף אוטונומי לכל דבר ועניין, כולל תקציב עצמאי ומאזנים כספיים מאוזנים ללא גרעון כלשהו. 

אני מבין שפנינה אלפי, שהייתה המזכירה הראשית במקומה של יוטה אלטר שפרשה מבית הספר, מכהנת כיום כמנהלנית של בית הספר. 

 כן. 

בהקשר זה, הערה נוספת. שנה לפני שפרשתי הבנתי שלידע האדיר שלי, כמעט בלעדי, בנושא הניהול הכספי של בית הספר, שהוא קריטי לעצמאותו התקציבית ובעיקר הפדגוגי, לאחר שצברתי ניסיון עשיר בנדון, נודעת חשיבות עצומה. מעל הכול: איך בונים תקציב על כלל סעיפיו, הלוא כי כן, תקציבו של כל ארגון מבטא ומשקף את תכנית העבודה השנתית שלו. ללא תקציב מתוכנן כהלכה, בית הספר יתקשה לעמוד במכלול התחייבויותיו ומטלותיו. זיהיתי את הכישורים של פנינה אלפי בכל הקשור לנושאים הכספיים ולהפעלת מחשבים, ומצאתי לנכון לשלוח אותה לקורס שנתי של מנהלני בתי ספר במימון בית הספר, ובכך להכשירה לניהול הכספי של בית הספר לאחר פרישתי. היא עשתה זאת בשמחה, כי ההשתלמות המקצועית משדרגת אותה באופן משמעותי בבית הספר.  פנינה המשיכה לעבוד בבית הספר כאשר יום אחד בשבוע היא הלכה לקורס המנהלנים. לקראת סיומו היא התייעצה אתי לגבי נושא פרויקט הסיום של הקורס שהיא צריכה להציג כדי לקבל את תעודת הגמר. הצעתי לה שהפרויקט יהיה בניית תקציב לתלמה ילין לשנת הלימודים הבאה. היא עשתה את זה מצוין, והרי מאז יש לכם מנהלנית,  משמע שהיא עושה עבודה טובה. אני יודע שהיא עובדת בצורה מאוד טובה. 

אם אנחנו כבר בענייני תקציב, נדמה לי שתקופת הניהול שלך בבית הספר היא התקופה היחידה בחיי בית הספר בו לא נכנס לגירעונות גדולים. 

אתה צודק. בית הספר מאז ומתמיד נאלץ להתמודד עם גרעון תקציבי וזו הייתה, לעניות דעתי, אחת ההצלחות הגדולות שלי בניהול בית הספר. לא רק שלא היו גירעונות, אלא במהלך השנים השכלתי לצבור יתרות כספים משמעותיות שנועדו הן לקדם את פיתוח בית הספר והן ליום סגריר. בספר הביוגרפיה החינוכית, שאני שוקד על כתיבתו, הקדשתי פרק גדול לדרכים שנקטתי בהן כדי להתגבר על הגרעון הכספי הכרוני של בית הספר ולהעבירו לארגון מאוזן, ולמעלה מכך, מבחינה תקציבית. מה עושים עם היתרות הכספיות? עמותה היא אורגן שלא למטרות רווח. יתרות כספיות גבוהות עלולות להניע את רשות מס ההכנסה לדרוש מס עליהן ואזי ייצא שכרנו בהפסדנו. לצורך זה נעזרתי במשרד רואי חשבון.  

הוצאתי את הנושא של הנהלת החשבונות של בית הספר ואת ראיית החשבונות  במיקור חוץ למשרד רואי החשבון "עצמון את שיצר". הם קיבלו על עצמם את ניהול חשבונות הבנק של בית הספר, את הדו"חות הכספיים, את תשלומי המשכורות של המורים והעובדים בהתאם להסכמי העבודה, ואת הנהלת החשבונות השוטפת של בית הספר. כעמותה נדרשנו להמציא אחת לשנה את הדו"חות הכספיים המבוקרים לרשם העמותות, למשרד החינוך, למס הכנסה ולגופים אחרים שדרשו אותם על פי חוק. טרם פרסומם, האסיפה הכללית של חברי העמותה היו צריכים לאשר את הדו"חות הכספיים רק לאחר שקיבלו הסברים נאותים מרואה החשבון משה שיצר. 

ככל שהצטברו יתרות כספיות, שהלכו וגדלו משנה לשנה, הציע לנו רואה החשבון לייעד את היתרות לקרנות מלגות ולמימוש מטרות העמותה כדי להימנע מתשלומי מס על היתרות, שלכאורה הציגו רווחים. כך למשל בדו"חות הכספיים המאושרים לתאריך 31 בדצמבר, 2002, שנת פרישתי מתלמה ילין, מפורטים הנכסים שיועדו למטרות אלה כדלקמן:

קרן להקמת אודיטוריום: 400000 ₪

קרן מלגות:                 100000 ₪

קרן תזמורות בית הספר: 50000 ₪

קרן לפיתוח הספרייה: 100000 ₪

סה"כ:                      650000 ₪

בנוסף לקרנות אלו מפורטות עוד 3 קרנות של תורמים שהשגתי עבור בית הספר:

קרן פאולה לבשינסקי: 50000 ₪

קרן יהודית ברטור:    20000 ₪

קרן חיים ברוקר:        30000 ₪

סה"כ:                       100000 ₪

במילים אחרות, סכום של 750000 ₪ היה חסום מפני שימוש בו לצרכים שוטפים. בנוסף לקרנות אלו  הותרתי יתרה של עוד כמה מאות אלפים ₪ להרחבתו של התקציב השוטף.  

איך אתה תופס את תפקיד המנהל? 

ההגדרה המקובלת היא שהמנהל הוא המנהיג, אבל מנהיג זה דבר מופשט, מה זה מנהיג? זה אחראי? זה מעצב המדיניות? איך הוא מנהיג את בית הספר? גוף חינוכי זה מנהיגות אחת, גוף צבאי זה מנהיגות אחרת, יש כל מני מנהיגויות. תלמה ילין הוא ייחודי, הוא לא רק בית ספר תיכון שהמנהל הוא המנהיג הפדגוגי, הוא אחראי על כל הפיתוח הפדגוגי והמערך הפדגוגי של בית הספר. זה בכל בתי הספר. בתלמה ילין יש מטרות נוספות. איך קוראים לזה היום, היום יש לזה מילה מודרנית: "לתכלל". אני חשבתי שזו המילה הנכונה. המנהל של תלמה ילין, וככה תפסתי את תפקידי, עוד לפני שאפילו הכרתי את המילה הזאת, הוא בעצם מנהיג מתכלל. זאת אומרת, המנהל חייב לתפוס את ניהול בית הספר בראייה כוללת, על כל המורכבות, ולא להגיד תחום זה או אחר אני לא מבין ואני לא יכול לנהל, את זה יעשה מישהו אחר. הוא חייב, לדעתי, להכיר את כל התחומים ולדעת איך לחלק סמכויות ובעיקר איך לשתף את הצוותים  בהתייעצות ובתהליך קבלת ההחלטות. 

אחד התפקידים החשובים של המנהל, של המנהיג, של המתכלל, הוא קודם כל להתוות, לעצב, ואפילו לנסח את החזון של בית הספר, את "האני מאמין" של בית הספר.  לכל בית ספר צריך להיות  "האני מאמין" שלו, הרי לכל בית ספר יש את האופי המיוחד שלו, את הייחודיות שלו, לעיתים ההבדלים בין אחד לשני הם בניואנסים בלבד.  תלמה ילין  היה שונה מתחילתו, הוא היה בית ספר חלוץ, ולא כמילה בעלמא, אלא במובן האמתי של המילה, הוא היה חלוץ החינוך האמנותי במדינת ישראל, ראשון וחלוץ. זה לא רק תואר, סטטוס, זה מחייב. כי אם אתה נשאר רק ב-”תואר" הזה של חלוץ וראשון , אזי, מה קורה הלאה? איך ממשיכים הלאה? נתתי את הדוגמה של התנועה הקיבוצית, התנועה הקיבוצית קפאה על שמריה אל מול המציאות הישראלית החדשה ולקח לה הרבה מאוד שנים להיחלץ מהחזון הישן שלה שהביא אותה לעברי פי פחת בגלל החלטות כאלו ואחרות, וכתוצאה מכך הייתה עזיבה המונית, קיבוצים התמוטטו, ויש מהם שנעזבו לחלוטין. הקאמבק החדש, שמאפיין קיבוצים רבים היום, בא כתוצאה מכך שהקיבוצים פיתחו חזון חדש, משלב  ונפתחו לציבורים חדשים, לזוגות צעירים ולמשפחות שלא גדלו בתוככי התנועה הקיבוצית, אלא באו מרקעים אחרים של הפסיפס הישראלי. ההרחבה והבנייה החדשה נתנו תנופה מחודשת למבנה ולחברה הקיבוצית, כמו למשל בשדה  החינוך. זאת אומרת, אתה לא צריך להסתפק בראשוניות, בתואר, במחמאה, אלא מה אתה עושה עם זה הלאה? אם אתה לא עושה עם זה שום דבר, אתה קופא על המקום, אתה בעצם תלך ותתנוון. החיים הם דינמיים, הם זורמים…  לכן גם חזון צריך להתעדכן לאור המציאות המתפתחת. אני ראיתי לנגד עיניי תמיד את הצורך של המשך השמירה על האופי החלוצי של בית הספר בד בבד עם ההכרח להתחדש; לשמור על הייחודיות של בית הספר בתוך המציאות המשתנה בחברה הישראלית הדינאמית כל כך, דווקא משום העובדה ששמו של תלמה ילין הלך והתפרסם.   

אחת מנקודות המפנה החשובות של בית הספר הייתה בשנת תשנ"א, 1991. משרד החינוך החליט להעניק פרסי חינוך ארציים לבתי ספר שאכן יש בהם משהו ייחודי ותרומתם משמעותית ביותר למערכת החינוך הישראלית, וזאת על יסוד  הרבה מאוד קריטריונים מוגדרים. משרד החינוך מינה צוותים חינוכיים שסיירו בבתי ספר שונים על פי המלצות של מפקחים. וכך אחד הצוותים שכלל אנשי מקצוע מהשורה הראשונה בשדה החינוך ובהם ד"ר מתתיהו דגן ראש מנהל החינוך הדתי במשרד החינוך, ד"ר אליעזר מרכוס יו"ר המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך, יהושע ידלין, אף הוא חבר המזכירות הפדגוגית ואנשי חינוך נוספים, הגיע לסיורי עומק בתלמה ילין. 

נאמר לנו: "אתם הומלצתם לבחינת האפשרות לקבלת פרס החינוך הארצי מידי שר החינוך בבית נשיא המדינה. באנו לבדוק אתכם  האם אכן מגיע לכם הפרס היוקרתי". במפגשם הראשון  עם בית הספר קיבלו כל חברי הועדה שוק למראה החיצוני של בית הספר: מבנה מיושן של חברת "יובל גד" וכל מיני מבנים טרומיים לא תקניים ומסביבם רק חול וחול. הם עוד לא ראו כדבר הזה: תלמידים עובדים ויוצרים בצריפים בחוץ. תחשוב על זה. חברי הועדה תמהו: איך אתם מתפקדים בתנאים כאלה?  הייתי צריך לגייס את כל כישורי הרטוריים כדי להסביר להם ולהראות להם את "התוך" החינוכי האמתי בתוך "הקנקן" המכוער. הם השתאו בעצמם לפגוש תלמידים מאושרים, תוססים ומתפקדים בהתלהבות נעורים. הם ביקשו להיפגש עם תלמידים וחברי מועצת התלמידים ללא נוכחותנו. לא מספיקים להם הסיפורים שהמנהל מספר, הרי המנהל תמיד ישבח. לכן הם ביקשו להיפגש עם חברי מועצת התלמידים כדי לשמוע באופן בלתי אמצעי את התלמידים. הם נפגשו גם עם מורים, ורצו לראות את פניו המיוחדים של בית הספר. הם אמרו לי: אנחנו מניחים ששיעורי ההיסטוריה והמתמטיקה הם טובים, יש לכם תוצאות טובות מאוד בבחינות הבגרות, לא על זה אתם מועמדים לקבל פרס, אלא על מערכות פיתוח ייחודיות שלכם המשלבות את הלימודים העיוניים עם לימודי האמנויות בתמהיל ייחודי ואת הפועל היוצא החינוכי שלהן, את המוצר ואת התוצר החינוכי שלהן. 

אחת מגולות הכותרת של הסיור הייתה כאשר לקחתי את חברי הועדה אל מחוץ לבית הספר, אל "בית אלון" בגבעתיים לצפות בחזרה השבועית של התזמורת הסימפונית הגדולה של בית הספר בהנחייתו ובניצוחו הווירטואוזיים של המאסטרו מנחם נבנהויז (הזכור, לצערי הרב, לשמצה). מה פירוש "לקחתי אותם"? הם נדהמו לנוכח רכב המיניבוס, שהיה בבעלות בית הספר. אתה יודע שלבית הספר היה מיניבוס?

כן. 

נסביר בהערת סוגריים. זה היה הרעיון שלי. היה לנו עובד ותיק, מסור מאד, שהיה אחראי על כל המשק של בית הספר, ציון ונונו. הכרת את ציון?

בטח.

היו לו ידי זהב ובמובנים רבים, לוגיסטיים בעיקרם, הוא עמד לימיני והיה לעזר נאמן בהתפתחותו של בית הספר. הוא ביצע עבודות תחזוקה ובנייה, שחסכו הון רב לבית הספר. במו ידיו למשל הוא התקין את משטחי הפרקט המקצועיים באולמות המחול. בית הספר היה זקוק להובלות ציוד רבות, לשינוע כלי המוסיקה הגדולים לחזרות התזמורת שהתקיימו באולמות מחוץ לבית הספר, להובלות תפאורה להצגות וכל הציוד הנדרש להפקות כל המגמות באולמות ובאתרים שונים ברחבי גוש דן, להסעת הרכבי ג'אז והרכבי מוסיקה קאמרית עם כלי הנגינה למקומות הופעה וכיוצא באלה. היות שציון גר ברמלה, העמדתי את רכב המיניבוס לרשותו. רכב בית הספר חסך לנו הוצאות כספיות גבוהות. זמינותו המידית בכל שעה משעות היום חסכה לבית הספר הון וזמן יקרים. 

אפרופו הפקות, ברוב השנים נאלצנו להוציא את רוב ההפקות ואירועים חינוכיים בהשתתפות כלל התלמידים והמורים כמו פתיחת שנת הלימודים, מסיבות, טקס סיום כתות י"ב ועוד – אל אולמות מחוץ לבית הספר. ריצוף החזית הצפונית של בית הספר יצר מעין אמפיתיאטרון פתוח שאפשר את רוב הפעילויות החינוכיות-החברתיות בהשתתפות כל קהיליית בית הספר. עם זאת, עדיין היה לנו צורך באולם שייתן מענה להפקות קאמריות ולכינוסי שכבות תלמידים. ההזדמנות נקרתה לידיי כאשר נבנתה הקומה השלישית על גבי חלק מהבניין המרכזי של בית הספר. משרד החינוך אישר תקציב לבניית 5 כתות אם נוספות. נדברתי עם האדריכל וביקשתי ממנו לבנות רק כתת אם אחת ולהשאיר שטח המיועד לעוד 2 כתות אם כל אחת ללא מחיצה פנימית. אף ביקשתי שהגג מעליהם יהיה בגובה רב. כתוצאה מכך קיבלנו 2 חללים גדולים. חלל אחד שודרג על ידי לאולם לחזרות, להפקות ולכינוסים. האולם השני הפך לספרייה חדשה, מרוהטת, מאובזרת וממוחשבת במערכות החדישות ביותר. 2 האולמות מוזגו כהלכה. באולם הראשון הותקנה תאורת תיאטרון מקצועית ובירכתיו מוקמה טריבונה מתקפלת שהכילה כ-150 כסאות מתקפלים עבור הצופים. המקום הפך לאולם הבית של מגמת התיאטרון והוא נוצל כמובן לחזרות, להפקות, לכינוסים, להקרנת סרטים של מגמת הקולנוע וכדומה.    

אני מקווה שהספרייה מתפקדת יפה גם היום.

עדיין מתפקדת. 

היא מוכרחה לתפקד. אני זוכר שהספרייה הפכה למקום שהתלמידים אהבו להגיע אליו ולשהות בו בגלל מגוון השירותים שהספרייה סיפקה להם. באשר להפקות, האולם החדש העניק תנופה מחודשת ותרם תרומה משמעותית להפקות, כמו אף לחיסכון כספי ניכר, כי לא הצטרכנו יותר לשכור אולמות להפקות תיאטרון כמו למשל את "בית ציוני אמריקה". 

מאידך גיסא הגופים הביצועיים של מגמות המוסיקה, הקלאסית והג'אז (התזמורת הסימפונית, המקהלה, תזמורת הביג בנד), הלכו וגדלו והיינו צריכים להעמיד לרשותם אולמות גדולים. נתייחס לדוגמה לתזמורת הסימפונית. היא לא נבנתה ביום אחד, אלא טפח על גבי טפח עד שהפכה להיות תזמורת סימפונית שאין לה אח ורע במערכת החינוך במדינת ישראל. אין בית ספר תיכון שיכול להעמיד תזמורת סימפונית, כמותית ואיכותית, בעוצמה כזו, שמנגנים בה 80-85 תלמידים ושנשמעת כמו התזמורת הפילהרמונית. הוצאנו את התזמורת בתקופתי להיכלי התרבות כמו  היכל התרבות בכפר סבא, בראשון לציון ובמקומות אחרים. את הקונצרט החגיגי במלאת 30 שנה לבית הספר הפקנו בהיכל התרבות בתל אביב במעמד נשיא המדינה דאז, חיים הרצוג, שכבר הכיר את בית הספר בטקס שהתקיים בביתו עם הענקת פרס החינוך הארצי. האולם היה מלא עד אפס מקום עם אלפי בוגרים, תלמידים, מורים ואורחים.  האירוע שהתקיים  ברוב עם, הפגין  עוצמה מקצועית אדירה. איפה עשו את החזרות של התזמורת? אין מקום לחזרות בתלמה ילין. אז בהתחלה התקיימו החזרות ב"בית אלון" בגבעתיים. למרות שהמקום היה בבעלות  עיריית גבעתיים, נאלצנו לשאת בהוצאות השימוש באולם. אחר כך העברנו את החזרות בימי רביעי לאולם האקדמיה למוזיקה באוניברסיטת תל אביב. נחזור לביקור הועדה מטעם משרד החינוך. הם הגיעו ליומיים. הצעתי שיום אחד יוקדש לסיור במגמות האמנות. יום רביעי היה היום המתאים לכך. כל כולו היה גדוש בלימודי האמנויות. לא התקיימו ביום זה לימודים עיוניים כלליים והוא היה המתאים להציג את בית הספר במיטבו ככל שמתייחסים ללימודי האמנויות.

עדיין.

גם זה תהליך שבנינו לאט, יום שכולו מגמות. חברי הועדה סיירו בסדנאות הציור, הרישום והפיסול, בשעורי המשחק והתנועה, שהתקיימו בבית הספר עצמו, שוחחו עם התלמידים והתרשמו באופן בלתי אמצעי מהנעשה בבית הספר גם בתנאים פיזיים קשים. כאמור, השיא של הביקור היה בחזרת התזמורת בבית אלון בגבעתיים. הסברתי להם שהתלמידים הגרים במרחבי גוש דן ובערים וישובים אחרים, מגיעים לאולם החזרות ישירות מבתיהם עם כלי הנגינה הפרטיים. ציון הוביל את כלי הנגינה הגדולים (קונטרבסים, כלי הקשה, עמודי תווים) מבית הספר לאולם בבוקרו של כל יום רביעי והחזיר אותם לאכסון בבית הספר בסיום יום החזרות. באולם עצמו היה דרך קבע  פסנתר כנף. חברי הועדה לא רצו לעזוב. אתה יודע, מנחם נבנהויז במיטבו, עם רוח טובה, הצליח להוציא מהתלמידים את המרב ואת המיטב. כשיש ביקור תמיד מוציאים עוד יותר. הם חוו חזרה אמתית, כולל הפסקות מתודיות והערות מצד המנצח, ולבסוף נחשפו לביצוע היצירה המוסיקלית במלואה. 

חלפו שבועות אחדים. נמצאנו בישיבת מחנכים בחדר המורים כאשר נכנסה פנינה, המזכירה הראשית, לחדר מורים ומסרה לי פתק. קראתי את הכתוב בפתק והתקשתי לעצור את התרגשותי: "התקשרו ממשרד החינוך ורצו להודיע לך שבית הספר זכה בפרס החינוך הארצי והטקס יהיה בבית נשיא המדינה." הטקס המרגש היה במעמד הנשיא חיים הרצוג ושר החינוך זבולון המר. נתבקשנו גם להכין את התכנית האמנותית שתעטר את הטקס.  

בבית הנשיא, מקום מכובד מאוד ויוקרתי מאוד, קיבלו אותנו עם אורחים נכבדים וכיבוד מפנק. הידיעה שתלמה ילין זכה בפרס, שהוענק לי כמנהל בית הספר, פורסמה בתקשורת. הפרסום נתן דחיפה חזקה לבתי ספר שונים בארץ לרענן את תכנית הלימודים שלהם. עוד מתמטיקה, עוד אנגלית, יש בגרות, הכול מצוין, אז יש ציונים טובים, אבל קצת יותר… משהו לנשמה. התרבו הפניות מצד אנשי חינוך מבתי ספר רבים לבקר בבית הספר, ללמוד מאתנו את נוסחאות ההצלחה. בהתחלה נטיתי לשתף פעולה, אפילו התלהבתי והתגאיתי בהישגי בית הספר, אך בהדרגה התברר לי כי יותר ויותר  בתי ספר פותחים מגמות לאמנות ובעצם מאיימים על המשך הכמעט בלעדיות של תלמה ילין ומקבלים תלמידים שהיו מלכתחילה באים אלינו. 

אספר לך סיפור אמיתי. ברמת השרון היה בית ספר תיכון אחד, תיכון רוטברג. בעקבות גידול האוכלוסייה, החליטה העירייה לפתוח  תיכון נוסף  על שם יגאל אלון. כדי לייחד את התיכון החדש מהתיכון הוותיק רצו לפתוח בתיכון יגאל אלון מגמות לאמנות. סוף מעשה במחשבה תחילה. הא כיצד?  

באותה עת היה לנו צורך במורה לתיאטרון. וקיבלנו מורה מוכשר מאוד לתיאטרון. הוא הגיע להישגים יפים עם תלמידי מגמת התיאטרון. הוא העז והצליח להעלות עם התלמידים בפעם הראשונה את המחזה הרגיש והמורכב למדי לנוער מתבגר, "האביב מתעורר“. המורה הרבה להיכנס אלי, להרבות שיח בנושאי חינוך והיה גדוש ברעיונות יפים ויצירתיים. כך למשל הוא התנדב ללוות את תלמידי י"ב בטיול השנתי לאילת. הוא יזם מעשה חינוכי מקורי ומלהיב: לנצל את הכוחות האמנותיים של התלמידים במהלך 4 ימי הטיול. בערב תלמידי מגמת המוזיקה ניגנו במרכז העיר אילת, תלמידי האמנות הפלסטית ציירו בגירים צבעוניים ציורי רחוב, תלמידי התיאטרון ביצעו תרגילי משחק ותנועה לעיני הצופים המשתאים. במהלך ימי הטיול בהרי אילת התאפשר לתלמידי האמנות בשעות המנוחה לרשום ולצייר את הנופים הנהדרים. לטפס במעלה "הר צפחות", להגיע לפסגתו המשקיפה על הנוף הנפלא, מפרץ אילת והרי אדום ובתווך אילת ועקבה, להתיישב למנוחה ולצייר את המראות הנפרשים לנגד עיניהם – היה בגדר חוויה מרגשת ביותר. ראיתי כי המורה מבריק ותורם רבות הן למגמת התיאטרון והן לחברת התלמידים. המורה יזם רעיונות חינוכיים ופרויקטים בינתחומיים שהשביחו את המפגש בין התלמידים מהמגמות השונות. הטיולים השנתיים קיבלו ערך מוסף נוסף. יצאנו לטיולים עם ציוד מוזיקלי, חומרים לציור ולרישום, צבעי איפור בנוסף לכל הציוד הנדרש לטיולים. התלמידים התלהבו וחוו ריגושים נוספים מעבר לחוויות המאפיינות את הטיולים. זה היה נפלא. המורה עבד אצלנו  שנתיים שלוש, ואזי הוא הפתיע אותי כשהודיע לי: "אני פורש, נהניתי מאד, אבל יש לי תכניות אחרות."  

נדהמתי להיווכח שתוך פרק זמן קצר אחרי הפרישה שלו מבית הספר, נפתחו מגמות לאמנות בתיכון יגאל אלון ברמת השרון בניהולו של המורה הזה. ”וואלה", אמרתי לעצמי, הכניסו לי סוס טרויאני מוכשר. המורה הגיע לתלמה ילין, למד היטב את אופיו של בית הספר ואת המסורות שפיתחנו. קוראים לזה  בשפה המקצועית "ריגול תעשייתי". 

הבעיה היא לא רק לפתוח מגמות אמנות, אלא גם לדעת ולהבין את "הבפנוכו", את רוח הפנימיות של לימודי האמנויות בהקשר של בית ספר תיכון. לא מזמן פנו אלי אנשי חינוך מירושלים, הם ביקשו לפתח שם בית ספר מאוד מיוחד, בעל אופי שונה מתלמה ילין, שיכלול לימודי אמנויות. הזמינו אותי להתייעץ איך פותחים, מה עושים, הרבה מאוד שאלות מעמיקות. הם התקשו ללמד באותו בית ספר גם לבחינות בגרות עם כל הלחצים והמתחים, וגם ללמד אמנויות עם כל המתחים והלחצים, איך מתקיימת הדואליות הזו? ביקשתי להבין איך מאורגנת שם מערכת השעות. נתנו לי דוגמה. ביום שישי יש שיעורי חינוך גופני, בכתה מסוימת למשל לומדים שיעור שני התעמלות, אחר כך צריכים לרוץ לשיעור באמנות, בציור. לאחר מכן עוברים לשיעור מתמטיקה ומסיימים בשיעורי צילום בקולנוע. הסברתי להם, כי לכאורה זוהי מערכת שעות שהם הצליחו מבחינה טכנית לארגן ולשלב שיעורים עיוניים עם לימודי האמנויות, אבל בפועל הם ערבבו מין שלא במינו. רוצה לומר. אנרגיות הריכוז והמאמץ שנדרשות ללימודי מתמטיקה שונות לחלוטין מהאנרגיות הנדרשות לסדנה מעשית במשחק. קשה מאד לעבור משיעורי המחול התובעניים כל כך מבחינה פיזית ונפשית לשיעורים עיוניים בתנ"ך וכיוצא באלה דוגמאות לרוב.   

תלמידים המרוכזים ביום לימודים עיוניים מתקשים, לעיתים כמעט עד בלתי אפשרי, בו ביום לעבור לשיעורי פיסול הדורשים ריכוז נפשי שונה. שבירת מהלך יום הלימודים לטובת שיעורי אמנות ולהפך עושה שירות חינוכי רע גם למקצועות העיוניים וגם למקצועות האמנות. על כן, ייעצתי להם, שעליהם לחשוב מחוץ לקופסא. הסברתי להם כיצד פתרתי את הבעיה בתלמה ילין. שברנו את המבנה הקלסי של מערכת השעות. קבענו והחלטנו שהימים הלא-זוגיים, ראשון, שלישי וחמישי יוקדשו ללימודים עיוניים, והימים הזוגיים, שני, רביעי ושישי יוקדשו ללימודים אמנותיים. כמובן שהיו פה ושם, בגלל אילוצי מערכת השעות, "פריצות" של שיעורים עיוניים לימי המגמות ולהפך, אבל כיוצא מן הכלל.  את יום רביעי הפכנו ליום בלעדי רק ללימודי האמנויות.  ביום רביעי לא היו כלל לימודים עיוניים כלליים בבית הספר. אתה מסכים איתי?

כן.

אני זוכר שבימים  הרגילים, היו חיסורים, איחורים, אבל בימי רביעי משום מה(…) התלמידים היו כולם בריאים. ה"פלא" הזה אפשר לתלמידים לחלק נכון יותר את האנרגיות הלימודיות. 

מאוחר יותר הגיתי רעיונות חדשים, ששינו באורח דרמטי את כל המערכת השנתית של מכלול הלימודים והפעילויות בתלמה ילין. 

כחלק מהפעילות החברתית של תלמידי בית הספר, חשפנו אותם לצעירים בני גילם בערי הפיתוח בדרום ובצפון, בדימונה ובקריית שמונה. חשבנו שדווקא תלמידי תלמה ילין שעוסקים באופן אינטנסיבי באמנויות ולא פעם "סבלו" מכינויים ומדימויים מוטעים לחלוטין של "ילדי שמנת", "צפון-בונים" עם שמץ של התנשאות ויהירות, כמובן שלא בצדק – ידרימו או יצפינו לאזורי הפריפריה, יפגשו עם בני גילם ויעסקו בסדנאות חברתיות ואמנותיות בצוותא בהדרכת המורים של תלמה ילין והתיכונים המקומיים. הפרויקט בדימונה נמשך 3 ימים רצופים ותלמידי תלמה ילין ומוריהם התארחו בבתי התלמידים והמורים בדימונה. אף אני התארחתי בביתו של אחד מהמורים המקומיים. בסיום היום השלישי התכנסנו כולנו עם מארחינו באולם המתנ"ס בדימונה להופעות משותפות, שכללו קטעי מוסיקה, מחול ותיאטרון. החוויה הייתה נפלאה. המחיצות בין תלמידי תלמה ילין לתלמידי דימונה נשרו מן הרגע הראשון ונוצרו חיבורים חזקים. נעזרנו מבחינה תקציבית וארגונית בעמותת "אמנות לעם" כדי להוציא לפועל את הפרויקט הגדול והמורכב. 

בדרכנו חזרה נסענו בצוותא במיניבוס, אני ומרכזי המגמות האמנותיות בתלמה ילין. במהלך הנסיעה הארוכה עלתה סוגיה קשה שהטרידה אותנו שוב ושוב בתלמה ילין. בית הספר התאפיין בשפע רב של פעילויות העשרה, ימי עיון, סמינרים, סיורים לימודיים, טיולים שנתיים. אירועים אלה מאפיינים במינון כזה או אחר כל בית ספר תיכון. על אלה נוספו ההפקות של כל מגמות האמנות, שהתפרשו על פני שנת הלימודים וקטעו שוב ושוב את הרצף הלימודי למורת רוחם של המורים העיוניים. כמעט מידי חודש העלתה אחת ממגמות האמנות הפקה שנתנה ביטוי ללימודיהם האינטנסיביים של התלמידים. פעם זה הצגת תיאטרון ופעם זה קונצרט מוסיקה קאמרית. פעם זה תערוכת עבודות אמנות פלסטית ופעם זה קונצרט הרכבי ג'אז. פעם זה ערב דיאלוגים ופעם זה קונצרט מקהלה. פעם זה קונצרט של התזמורת הסימפונית ופעם זה קונצרט של תזמורת הביג בנד. ועוד כהנה וכהנה מופעי אמנות, אם זה קונצרט מחול או הקרנת סרטי קולנוע. ככל שרמת ההפקות הייתה גבוהה וקיבלה משובים נהדרים, נקלעו המורים העיוניים והתלמידים למצוקת זמן לנוכח ההכרח להספיק את החומר הנדרש על ידי משרד החינוך לקראת בחינות בגרות.

כאמור, דנו בסוגיה כבדה זו שוב ושוב בישיבות מורים והיא חזרה והטרידה אותנו בנסיעה חזרה מדימונה. נהנינו מאד משלושת הימים בדימונה, שהעניקו רבות לכולנו, התלמידים והמורים כאחד, אך שוב נגרעו מלוח שנת הלימודים 3 ימי לימודים סדירים בבית הספר. מנכ"ל "אמנות לעם" אותה עת, ארנון פורת, שנסע אתנו, שאל אותנו בפליאה ובחיוך: "מתי יש לכם זמן ללמד בתלמה ילין"? ואזי הפתעתי את עמיתיי ברעיון נועז, שעיקרו: לרכז את כלל ההפקות בבית הספר לתקופה אחת, של כשבועיים, שבהם כל התלמידים והמורים יתרכזו רק בתוצרים האמנותיים וייפסקו כמעט לחלוטין הלימודים העיוניים. קראתי לנוסחה החדשה: "פסטיבל האמנויות השנתי של תלמה ילין". החלפנו את השם במהלך השנים ל"חגיגת האמנויות השנתית". כל המרכזים והמורים קיבלו את המיזם בהתלהבות. במקום להפסיק שוב ושוב את המהלך הסדיר של הלימודים, הקדשנו שבועיים-שלושה לחזרות ולהפקות בלבד. כך יכלו המורים לתכנן את לימודי התלמידים בכל המקצועות ברצפים של הוראה בהתאם למועדי הפסטיבל שפורסמו מראש בתחילת השנה. 

בדומה יזמתי גם את ביצוע הפעילויות החינוכיות-החברתיות האחרות באופן שלא ישבשו את הלימודים הסדירים. במקום לפזר את הטיולים השנתיים לאזורי הארץ השונים של ארבעת השכבות בנפרד במועדים שונים, ריכזנו את כל הטיולים השנתיים בשבוע אחד, בעת ובעונה אחת. כך אף עמד מספר מקסימלי של מורים ללווי הטיולים מבלי ששכבה או כתה זו או אחרת נפגעה ממהלך הלימודים הסדירים מעבר לשבוע מרוכז שבו התקיימו הטיולים השנתיים. כך אף נהגנו לגבי פרויקטים חינוכיים חברתיים אחרים ולגבי מחנות האמנות של המגמות השונות, שהיו הפרולוג לחגיגת האמנות השנתית.  

בהקשר של הפסטיבל, אני זוכר את התגובות הנלהבות של ההורים והמוזמנים הרבים לאחר הפסטיבל הראשון. למראה כרטיסי ההזמנה לפסטיבל, התכנייה והפירות האמנותיים, נשמע מכל עבר "וואו" אחד גדול. פסטיבל האמנויות היה ראשוני כל כך והמפגש החוזר ונשנה עם ההורים, האורחים, בוגרי בית הספר, שהקפדתי להזמינם, היה מוצלח וחסר תקדים במערכת החינוך והיה מרגש כמעט מידי ערב, כל פעם במקום אחר; פה בהצגת תיאטרון, שם  בקונצרט מוסיקה או מחול. בדרך כלל תערוכת עבודות אמנות במגוון טכניקות חתמה את הפסטיבל העשיר. 

מילים אחדות לגבי תערוכות העבודות של תלמידי האמנות החזותית. במהלך השנה יכולנו להציג תערוכות של שכבה זו או אחרת. אבל, התקשינו להציג את תערוכת הגמר של תלמידי האמנות בכיתות י"ב באופן שיכבד את עבודותיהם בין כתלי בית הספר. מרכזי מגמת האמנות בעבר, ריטה אלימה ויוסי אשר זיכרונם לברכה, הצליחו משנה לשנה להציע לי אתר הולם מחוץ לבית הספר, שניתן יהיה לאצור בו בדרך מכבדת והולמת את תערוכת עבודות הגמר. לא חסכתי מאמץ וממון ללכת לקראת תלמידי המגמה והמורים, שתמיד חשו עצמם מקופחים לעומת המגמות האחרות. אי לזאת שכרתי את אתרי התצוגה שהומלצו על ידי המרכזים, כולל הסידורים הלוגיסטיים ההכרחיים, כמו תאורה מקצועית, שינוע העבודות, ביטוח וכל שנדרש, ממש כמו שנהגנו לגבי מופעי המחול או הקונצרטים של מגמות המוסיקה. אף אישרתי פרסום קטלוג מקצועי של עבודות הגמר, שהפך להוצאה יקרה ויוקרתית, שהוענקה גם לכל בוגרי כתות י"ב בטקס הסיום.

רק בתחילת שנות ה-2000, במסגרת השדרוג והפיתוח של כל מערכות בית הספר, כולל פיתוח החצר הגדולה, הצלחתי להגשים את אחד מהחלומות של המגמה ולהעמיד לרשותה גלריה ייחודית. במרכז החצר של בית הספר פעלה הנגרייה של עיריית גבעתיים, שבה תיקנו רהיטים של בתי ספר וייצרו הזמנות שונות של עיריית גבעתיים שהצריכו נגרות-עץ. גם ציון, מנהל המשק של תלמה ילין הצליח להיעזר בנגרייה לצרכים של בית הספר. בנגריה עבדו 2 נגרים ותיקים שכירים של העירייה במשך שנים רבות. קיימתי עם הנגרים יחסי שכנות טובה, אבל מפעם לפעם הייתי "עוקץ" אותם בהערה, שאני מייחל בקוצר רוח שייצאו לפנסיה מטעם העירייה. אזי יתפנה המבנה הישן, שהיה למעשה שריד מתקופת משק הפועלות בשכונת בורוכוב בגבעתיים בדומה למגדל המים ההיסטורי. הייתי זקוק לכל מבנה מתפנה בשטח בית הספר כדי להעמידו לרשות התלמידים. הזדמנות-הפז נקרתה לי, כאמור רק בשנת 2000 כאשר העירייה, מטעמי חיסכון, החליטה לסגור את הנגרייה ולהוציא את עובדיה לגמלאות. עוזי שחורי אביהם של שני בוגרי בית הספר, ציפי שחורי ז"ל ויוסי שחורי יבל"א, שכיהן כמשנה לגזבר עיריית גבעתיים, נפגש איתי והציע תרומה כספית צנועה להפיכת הנגרייה המפונה לגלריה לאמנות, שתנציח את זכרה של בתו ציפי שחורי. ציפי סיימה בהצטיינות את לימודיה בבית הספר במגמת האמנות החזותית. היא הצטיינה גם במוסיקה וניגנה בפסנתר ובבסון ולאחר סיום לימודיה האקדמיים כיהנה כסגנית מנהל הקונסרבטוריון בגבעתיים. היא נקטפה בדמי ימיה בגיל 32 לאחר מחלה אנושה והותירה אחריה בעל ובן. התרומה הכספית הייתה חלק מההשקעה הכספית הגדולה שהשקענו בהפיכת המבנה הישן והמיושן לגלריה מקצועית עם כל האביזרים ואפשרויות התאורה המגוונות להצגת עבודות אמנות.  

לגלריה הייחודית היה כוח משיכה מיוחד. אף אמנים בעלי שם קיבלו אפשרות להציג את עבודותיהם בגלריה. כך למשל יאיר גרבוז, ששתי הבנות שלו למדו במגמת האמנות בתלמה ילין, הציע מיוזמתו, מתוך הערכה לבית הספר, להציג תערוכה  מעבודותיו  בתלמה ילין ללא תמורה כספית, זולתי ביטוח העבודות. הוא אצר בעצמו את התערוכה בבית הספר והיא עמדה לרשות התלמידים והמבקרים מבחוץ כשלושה שבועות. אמנם ביטוח היצירות היה יקר מאד, אך כשבא אלי אומן מהשורה הראשונה, כמו יאיר גרבוז ומציע את הצגת עבודותיו המוערכות ביותר בבית הספר, ראיתי זאת לא רק כתעודת כבוד לתלמה ילין, אלא גם ובעיקר כאירוע חינוכי-אמנותי ממדרגה ראשונה. 

אינני יודע איך מצבה של מגמת האמנות החזותית היום בתלמה ילין. אני יודע שבשנים האחרונות נבנה אגף שתוכנן במיוחד לאכלוסן של הסדנאות לאמנות, אבל תמיד, כאמור חשו תלמידי ומורי המגמה, שהם מקופחים גם מבחינת התנאים הפיזיים וגם מבחינת הפרויקטים וההפקות האמנותיים בהשוואה למגמות האחרות. 

האמת ניתנת להיאמר. באופן אובייקטיבי לא ניתן להשוות את האימפקט של הקונצרטים, מופעי המחול וההצגות שזכו לתהודה גדולה מצד הקהל הרב שמילא את האולמות, עם תערוכות עבודות האמנות המגוונות והאיכותיות, שניצבו דומם על קירות בית הספר או בגלריות חוץ. לכן עשיתי כל מאמץ כדי להיטיב את תנאי העבודה של תלמידי המגמה, כמו רכישת ציוד וחומרים לתת ביטוי להרחבת אפשרויות הביטוי האמנותי והחזותי. לא רק בתחומי הרישום, הצבע והפיסול "הקלאסיים", אלא אף בתחומי המיצג, הצילום האמנותי (סטילס) ווידאו-ארט, ולצרכים חדשנים אלה בנינו עבור המגמה 2 מעבדות ייחודיות. בכל הזדמנות שנקרתה לי עם בניית אגפים נוספים לבית הספר, ראיתי קודם כל לנגד עיניי את צרכי מגמת האמנות ושיפור מרבי של תנאי העבודה בסדנאות. לא עוד רק בתוככי המבנים הטרומיים הישנים, אלא כתות לימוד חדשות ומעל הכול הגלריה על שם ציפי שחורי ז"ל. גם פרסום הקטלוגים המקצועיים לעבודות הגמר של בוגרי המגמה היה בגדר חידוש גדול וייחודי למגמת האמנות החזותית. תערוכות מתחלפות על קירות בית הספר זכו במהלך השנים לתנאי תצוגה משופרים עם התקנת קבע של תאורה מתאימה.  

כבר בראשית שנות ה-80 יזמתי את יזמתי את הרעיון הייחודי של מחנות האמנות הבלעדיים לתלמידי המגמה. היות שכאשר כל המגמות האחרות התרכזו באמנויות הבמה (מוסיקה, ג'אז, תיאטרון, מחול) והיו בטראנס של חזרות ובהכנות קדחתניות לקראת העלאת ההפקות על הבמה, מצאו עצמם תלמידי האמנות הפלסטית ממשיכים בשגרת שיעורי הרישום, הצבע, הפיסול וכדומה.  

וכך העליתי את הרעיון של ארגון מחנה אמנות מחוץ לכותלי בית הספר. אמרתי למורי האמנות: אתם תצאו לשלושה ימים, או לשבוע, לא זוכר כמה זה היה בהתחלה, למחנה אמנות, לאתר מאוד מיוחד, ושם תנשמו עם התלמידים 24 שעות אמנות. שם תביאו את כל היכולות שלכם ובעיקר של התלמידים לידי ביטוי. הייתה התלהבות בלתי רגילה. מחנה האמנות הראשון יצא לפועל כבר בראשית שנות ה-80. מרכז המגמה, שהיה גם מייסדה, הצייר והמורה צבי תדמור ז"ל, היה בעיר צפת, ברובע העתיק. צבי  אמר לי אני רוצה את צפת, כי בצפת יש לי שם לא רק נופים, יש גם בתי כנסת העתיקים, עוד מהמאה ה-16, מיוחדים בעיצובם הפנימי, שהפכו לאתרי תיירות. היינו צריכים לקבל אישור מיוחד לכניסתם של התלמידים לתוך בתי הכנסת על מנת שיוכלו לשהות שעות רבות בתוך בתי הכנסת כדי לרשום ולצייר את עיצובם וצבעיהם המיוחדים. כמובן שהתלמידים נהנו עד מאד לצייר את הנופים הנפלאים שנשקפו מצפת העתיקה בסמוך לקריית האמנים המפורסמת. תערוכת העבודות של מחנה האמנות בצפת, שנפרשה לנגד עינינו בבית הספר, לעיני כל תלמידי בית הספר ומוריו, בסיום המחנה, הייתה מרשימה ביותר לחדוות ליבם של תלמידי מגמת האמנות. 

המחנה השני היה בעין כרם בירושלים. תראה איזה פזורה של מחנות האמנות. במשך שנים אחדות נערכו מחנות האמנות בקמפוס גבעת חביבה, שהעניק תנאים אופטימליים לקיומם. בשנת הלימודים תשס"א, 2001, יזם עדי יקותיאלי, מרכז מגמת האמנות באותה עת, מחנה אמנות בהאנגרים ענקיים במצפה רמון. העמסנו חומרים מכל סוג שהוא, כולל גרוטאות וכל מה שדמיונם של המורים והמורים העלה על דעתם, על 2 משאיות גדולות. אני לא יודע איפה בית הספר מקיים היום  את מחנות האמנות.

בדרך כלל זה בנורדיה. השנה עשו אותו בבית הספר. 

הצלחות הפסטיבלים השנתיים רק הגבירו את תאבונם של מרכזי המגמות לאמנות. אתה יודע כי האויב של הטוב הוא הטוב מאוד. ככל שהתפתחו המגמות הם שאלו: למה לא נעשה מיני פסטיבל נוסף אחרי פסח. מירי זמיר-קפסוטו, מרכזת מגמת המוסיקה הקלאסית, ביקשה לאשר קונצרט קונצ'רטי, שיוקדש לנגינת הסולנים בכתה י“ב עם התזמורת הסימפונית, וקונצרט מוזיקה קאמרית. עופר ברייר, מייסד מגמת הג'אז, ואחריו יוסי רגב, ביקשו לקיים קונצרט הרכבי ג'אז בנוסף לקונצרט הביג בנד. כל אחד מהמרכזים משך לעוד ועוד פרויקטים. אתה צריך איכשהו כמנהל, נקרא לזה המנהיג, בעצם לאזן בין רצונותיהם של מרכזי האמנויות לבין הלחצים של מורי המקצועות העיוניים, במיוחד המורים שהכינו את התלמידים לבחינות הבגרות. זה לא היה בלתי אפשרי. 

ההחלטות שלי כמנהל, התקבלו בדרך כלל בעקבות ישיבות הצוות הבכיר של בית הספר. ישבנו סביב השולחן הקטן שלי, חצי אליפטי, בחדר המנהל. היינו 12 חברים מצטופפים, דנים ומתווכחים עד לגיבוש ההחלטות. לעיתים החלטות התקבלו פה אחד ולפעמים מתוך חילוקי דעות. כמנהל הייתי צריך לחתוך לכאן או לכאן ולהכריע. כמעט כל החלטה הייתה כרוכה גם בסוגיות תקציביות כבדות משקל.  

למשל, הבנתי מהר מאוד, ואני לא מתבייש בזה, כי לא יכול להיות שמורים שנושאים בעומס אדיר של משימות, מעל ומעבר לשעות העבודה הרגילות שלהם, לעיתים סביב השעון, במיוחד לפני ובזמן ההפקות לא יבואו על גמולם. שווה בנפשך את המאמצים, הכוחות והשעות, שצריך להשקיע לקראת הקונצרט השנתי של התזמורת הסימפונית בהיכל התרבות בכפר סבא, או לקראת  היציאה של תלמידי התזמורת לחוץ לארץ על כלל הלוגיסטיקה המורכבת כל כך. זוהי הפקת ענק, שקשה, למי שעומד מהצד, להבין אותה. נוסעים 80 תלמידים לחו"ל מכיתה ט' עד כיתה י"ב, עם כלי מוזיקה. לפעמים צריך לשלם כרטיסים מיוחדים במטוס עבור כלי הצ'לו והקונטרבס,  שחייבים להקפיד בשמירה קפדנית עליהם. הם צריכים כיסא נפרד במטוס, ולא לסכן אותם בתא המטען הכללי של המטוס. צריך להשיג כספים, תרומות, אנשי ביטחון של משרד החוץ, ליווי, בתי מלון, אירוח קהילות, אולמות, קונצרטים, תחבורה שמובילה אותם לא רק בתוך המדינה אלא מארץ לארץ. אני אישית נלוויתי לשתי נסיעות של התזמורת לחו"ל. בראשונה התחלנו בהולנד, באמסטרדם, עברנו דרך בלגיה, אנטוורפן, הגענו לצרפת. חוויות נהדרות ומעצימות, אבל הן תבעו  ארגון אדיר. הייתי צריך לשלוח  את מירי זמיר ואת מנחם נבנהויז לסיור מוקדם חודש חודשיים לפני כן לחו"ל, לארצות היעד, להיפגש עם נציגי הקהילה, להיפגש עם אנשים, לטפל בסידורי האירוח, להזמין אולמות כדי להכין כהלכה את הפרויקט  המורכב כל כך. 

מעין זה היה מנת חלקם של מרכזי מגמת הג'אז, שארגנו את סיורי תזמורת הביג בנד והרכבי ג'אז לחו"ל. הם העזו והצליחו בגדול להגיע לארצות הברית. גם ההפקות של המגמות האחרות דרשו שעות רבות. כמנהל, ראיתי לצודק ולנכון להעניק גמולים כספיים, בונוסים, לאחראים על הפרויקטים, שהקדישו שעות מעל ומעבר למתחייב מהיקפי משרתם. 

היום לא נהוג לתת בונוסים.

דוגמה נוספת הייתה בתקופת ההרשמה. היה לנו לחץ אדיר. המזכירות כרעה תחת עומס העבודה. החלטתי להעניק למזכירות מענק, נקרא לזה מענק פסח, בכל זאת הן יושבות משעה מוקדמת בבוקר והולכות בשש, שבע בערב.  אתה צריך גם לתגמל. אם בן אדם יוצא מגדרו אתה נותן לזה ביטוי. זה התאפשר כמובן הודות ליכולת הכספית של בית הספר.  

אני חושב שזה היה אחד מסודות ההצלחה של תלמה ילין, שהפך להיות רלוונטי שוב ושוב. היותו עצמאי מבחינה תקציבית-פיננסית,  אפשר להעניק  את המרב ואת המיטב לתלמידים. 

לקראת פרישתי בסוף שנת הלימודים תשס"ב, הצלחתי סוף סוף להגשים את הנדבך הפיזי של החזון שלי לגבי תלמה ילין: להפוך את בית הספר לקמפוס חינוכי-אמנותי משגשג באתר מפותח עם חניות מסודרות, מדשאות, גינון מוריק ושובה את העין. 

האלפים שהתכנסו לחגוג 40 שנה לבית הספר לא האמינו למראה עיניהם, במיוחד 20 המחזורים האחרונים שלמדו כבר בגבעתיים. המפגש שלי עם אלפי הבוגרים היה מרגש ביותר. היו אלפים. היו שם התלמידים של כיתת החינוך הראשונה שלי משנת 1966-7.   

מכל מקום, זה היה סוד ההצלחה של בית הספר, עצמאות תקציבית, שאפשרה כמובן עצמאות פדגוגית. כמובן בשביל עצמאות אתה צריך מנהיגות עם צוות מוביל איכותי. יחד עם זאת, צריך כל הזמן לעמוד על המשמר, להיות ערני ולהגיב בזמן ונכון לכל שינוי או תנודה. אחרת אתה יכול, חס ושלום, לאבד את העצמאות וליפול. זו אחריות בלתי רגילה. 

כן.

הקפדתי שכל מורה ועובד יקבל את משכורתו באופן מסודר, מידי חודש בחודשו, בדיוק לפי היקף משרתו (וותק, דרגה, גמולים, השתלמויות וכדומה). הקפדתי לא פחות מכך על העברה בזמן של הניכויים לקרנות הפנסיה, קרנות ההשתלמות, וקופות הגמל כדי לשמור על הזכויות הרציפות של כל המורים והעובדים, כמו אף התחייבויות בית הספר, על פי חוק, למס הכנסה, למס ערך מוסף ולביטוח לאומי. זוהי אחריות בלתי רגילה של מנהל בית הספר בתלמה ילין שחייב לחלוש על כל תחומי הניהול.  

מנהיגות של מנהל נבחנת גם בפרהסיה, בציבור, בהופעה לפני קהל, לפני התלמידים. אני מודה שהשקעתי הרבה שעות ומחשבה בהופעתי ובדבריי בטקסים בבית הספר ובאירועי חוץ לפני הקהל. אתה לא יכול להסתפק בברכות או באמירות שגרתיות, כמעט מובנות מאליהן. השתדלתי בכל נאום לתרום אמירות משמעותיות, לתת לתלמידים ולקהל השומעים ערך מוסף חדש, לתת ביטוי רעיוני רלוונטי למאורע, להציג השקפה. לא כולם צריכים להסכים אתך על דברים שאתה אומר אותם ומאמין בהם, אבל אתה תורם את תרומתך הסגולית למערכת. מנהל צריך להיות  בעל ידע רב והשכלה עשירה, איך אומרים בארמית, "רבת אנפין". 

אחת המסורות שהנהגתי הייתה בפתיחת הקונצרט השנתי החגיגי של התזמורת הסימפונית של בית הספר, אחד משיאי חגיגת האמנויות השנתית מעל הבמה בהיכל התרבות בכפר סבא או בכל אולם מכובד אחר בגוש דן. הנהגנו מסורת: התזמורת הייתה פותחת בנגינת "התקווה", מרגשת תמיד, לפני הקהל הרב שנעמד נרגש ומלא ציפיות.  לאחר שהקהל התיישב, עליתי לבמה. ביקשתי מראש לא להזמין אותי ולא להציג  אותי לפני הקהל. כולם מכירים אותי ואין צורך לסרבל את מהלך הערב. אני עולה באופן ספונטאני. גם בטקסים בתלמה ילין ביקשתי מהתלמידים, שהנחו את הטקסים לוותר על הטקסט הפורמלי: "אנחנו מזמינים את מנהל בית הספר מר יצחק נתן לשאת דברים". זה מיותר, הסברתי להם שהטקס  "צריך לקלוח“. קבענו רק באיזה שלב אני עולה ופונה לתלמידים או לקהל, ואזי אני עולה לבמה ופוצח בדבריי. 

בהקשר זה, אני זוכר את אחת החוויות המרגשות ביותר. העזנו לציין 30 שנה לתלמה ילין במרס 1992, בקונצרט חגיגי של התזמורת הסימפונית בהיכל התרבות בתל אביב,"המקדש" של התזמורת הפילהרמונית הישראלית, במעמד נשיא המדינה חיים הרצוג ורעייתו ונכבדים רבים נוספים ובהם שגריר ארצות הברית בישראל וראש עיריית גבעתיים, יצחק ירון. הייתה זו הפקת ענק של בית הספר שהצריכה תקציב גבוה במיוחד. גם כאן באה לידי ביטוי עוצמתו ועצמאותו של בית הספר.

לרוע מזלנו, הקונצרט, שתוכנן בקפידה חודשים רבים לפני כן, נפל ביום השלישי לשלושה ימי האבל הלאומי, שהוכרזו על פטירתו של מנחם בגין. בין היתר בוטלו אירועים רבים במדינת ישראל. מה עושים?  

כבר השקענו במהלך החודשים האחרונים מאמצים אדירים, כולל הזמנת אלפים, בהם כל בוגרי תלמה ילין. הנהלת "היכל התרבות" דרשה מראש את הסכום העתק לשכירת האולם ומכלול שירותיו, שהסתכם בחמש ספרות… הכל  שולם, הנשיא אישר את נוכחותו וכל ההכנות הושלמו במועד. אף פרסמתי מודעת ענק ב"ידיעות אחרונות", העיתון של המדינה, הנפוץ ביותר, כדי לא להחמיץ בוגרים רבים, ששינו את כתובתם במהלך השנים. אתה לא יכול פתאום לדחות או לבטל את זה. התייעצתי עם גורמים שונים, כולל לשכת נשיא המדינה, ואמרו לי: "אתה יכול לקיים את הקונצרט, תמצא לך את הדרך הנכונה לקיים את הקונצרט".

הקדמתי את בואי עם רעייתי ואחדים מילדיי להיכל התרבות. מנהל היכל התרבות סיכם אתי מראש, כי בהתאם לפרוטוקול, אני אארח עם אסתר רעייתי את נשיא המדינה ורעייתו גב' אורה הרצוג בחדר המאסטרו עד לפתיחת הקונצרט. אתנו יתארחו גם ראש העיר גבעתיים ורעייתו ושגריר ארה"ב בישראל. המפגש הלא פורמאלי הזה כבר גרם לנו להתרגשות רבה. אין זה עניין של מה בכך למנהל בית ספר תיכון להיפגש עם נשיא המדינה ולספר לו, כשאנו מרווחים על הכורסאות עם כיבוד קל, על תלמה ילין, הגם שהוא כבר קיבל חומר רקע מוקדם לפני שאישר את בואו. מנהל היכל התרבות אמר לי, שנכונותו של כבוד נשיא המדינה להעניק חסותו לקונצרט היא תעודת כבוד נדירה ומחמיאה ביותר לבית הספר. בתוכי פנימה היו לי פרפורי בטן: האם נצליח למלא את אלפי המושבים באולם וביציע של היכל התרבות. אחרת המעמד יכול לאבד מעוצמתו. נאמר לי, כי עלינו לרדת אל האולם ולהיכנס אליו דרך הכניסה הצדדית הנמצאת בירכתי האולם בואכה אל השורה הראשונה. המתנתי בקוצר רוח להתחלת האירוע הגדול.

ממש לפני השעה היעודה, 20:30, קיבלנו את האות לרדת אל האולם. נשיא המדינה מלווה על ידי, אורה הרצוג מלווה על ידי רעייתי, פסענו אל עבר האולם, כשמאחורינו צועדים ראש העיר גבעתיים ורעייתו, שגריר ארה"ב והמאבטחים של הנשיא. המתח העצום שהיה עצור בתוכי, התחלף בתדהמה. עם כניסתנו, נשמעה מעל הבמה תרועת הכבוד המסורתית, שבקעה מחצוצרות נגני התזמורת, שקידמה את כניסת הנשיא ומולנו קהל אלפים, שגדש את האולם, נעמד על רגליו וקיבל אותנו במחיאות כפיים רועמות וממושכות. התקשיתי להאמין למראה עיניי ולמשמע אוזניי. התיישבנו בשורה הראשונה. אזי אני החוצפן, "הקטן  באלפי מנשה" (כדברי המשורר נתן יהונתן כפרפרזה לאמירתו של השופט גדעון בספר שופטים), עליתי לבמה לאחר נגינת "התקווה" וביקשתי מכל הקהל, לאחר שהתיישב, לעמוד 2 דקות דומיה ולהתייחד עם זכרו של מנחם בגין ז"ל. 

 הבחנתי מצדודית עיני, לשבריר שניה, שהנשיא הרצוג מחליף מבט עם ראש העיר יצחק ירון לפשר בקשתי לעמוד, שניהם מפא"יניקים, מהססים כלשהו לעמוד. ברם, האצילות מחייבת וכולם נעמדו. זה היה הרעיון שלי לכבד בדרך הנאותה את פטירתו של מנחם בגין בד בבד עם קיום הקונצרט החגיגי. 

לאחר הנאום שלי, הזמנתי את יצחק ירון, ראש עיריית גבעתיים ויו"ר הועד המנהל של תלמה ילין לשאת את דבריו. הוא נורא התרגש. הוא פתח דבריו כמקובל: "כבוד נשיא המדינה,  וכבוד… נשיא ארה"ב…" הקהל פרץ בצחוק ויצחק ירון, שנבוך מהחלפת ״כבוד שגריר ארה“ב״ ל-״כבוד נשיא ארה“ב״, התעשת ואמר בגילוי לב חייכני: "תעמדו אתם במקומי על הבמה מול קהל האלפים ונראה אם לא תתרגשו…". אכן, ראש העיר גבעתיים נורא התרגש. מעולם הוא לא עמד בפני קהל גדול כל כך. בגבעתיים היה לו את "בית ראשונים" או "בית יגאל אלון", שהכילו כמה מאות מושבים בלבד. ככל שיצחק ירון היה בעל ניסיון רב, הוא סמך על עצמו כמי שרגיל לדבר ולנאום מתוקף מעמדו כראש עיר וכפוליטיקאי, בפני הציבור בגבעתיים. אני נהגתי תמיד אחרת. הקפדתי תמיד, ביני לבין עצמי, להכין את דברי, אף לנסח אותם כהלכה ולהעלותם על הכתב. ייחסתי חשיבות רבה לדבריי בכל פורום. השתדלתי תמיד גם לומר את דברי באיטנטונציה הנכונה לנסיבות. עברתי חוויות רבות בתלמה ילין ואני יכול למלא אותך באין סוף סיפורים כאלה או אחרים.

כן. רציתי לדעת איך נוסדו מגמות הג'אז, המחול והקולנוע. 

בסדר גמור. המגמה הראשונה שהחלטתי לפתוח אחרי שלוש המגמות המבוססות מזה שנים, מוזיקה קלאסית, תיאטרון ואמנות פלסטית, שהסבנו את שמה למגמת האמנות החזותית בגלל תוספת הסדנאות החדישות לצילום אמנותי ווידאו ארט – הייתה להפתעת כולם: מגמת המחול. המנהל הקודם, יוסף יזרעאלי אמר לי: "אני לא מאמין, אני לא העזתי לפתוח מגמת מחול, אתה, כיהודי שומר מצוות, מעז לפתוח מגמת מחול?“ השבתי לו: "מדוע לא, איך נגמרת שירת הים? מרים יוצאת בתופים ובמחולות ושרה עם כל נשות ישראל!" אמת?

אמת.

התייעצתי רבות עם אנשי מקצוע במחול. אשת המחול שהרשימה אותי יותר מכל הייתה רנה שיינפלד. אמנות המחול היא אמנות מאוד מאוד תובענית וחותרת לסטנדרטים מאד גבוהים ולאימונים אין סופיים, בדומה למוזיקה הקלאסית. עם זאת היא גם יצירתית מאוד. רנה שיינפלד ביקשה לראות את התנאים הפיזיים שיאפשרו את פתיחת המגמה. הראיתי לה את המקום היחיד, שבו אפשר להתחיל: "האורווה" בחצר בית הספר. היא חייכה קלות והסבירה לי בנועם, שאצטרך להשקיע ממון רב כדי להפוך את האורווה לסטודיו ראשוני עבור המגמה בראשית צעדיה. המקום שימש גם כ"אולם" לשיעורי החינוך הגופני. הצעתי לה לקבל על עצמה לפתוח את המגמה על כל הכרוך בכך. היא סירבה בנימוס, אך ציידה אותי בהרבה עצות והעריכה מאד את שאיפתי, הכמעט חלוצית, לפתוח את המגמה למחול בתנאי פתיחה קשים. התייעצתי גם עם ידידי, מהלימודים המשותפים באוניברסיטה העברית בראשית שנות ה-60, עודד שור ז"ל, שהיה מנהל התיכון למוסיקה ולמחול ליד האקדמיה בירושלים. ערכתי, על פי הזמנתו, סיור לימודי מעמיק בתיכון בירושלים, שהיה, למיטב ידיעתי, התיכון הראשון והחלוץ בלימודי המחול. 

עודד שור, במפתיע, לא עודד אותי לפתוח את המגמה בעיקר בגלל ההשקעות הכספיות הגדולות הכרוכות בהקמת  2 אולמות סטודיו מקצועיים הדרושים לייסוד המגמה. יתרה מכך, מגמת המחול "זוללת" שעות לימוד מעל ומעבר למגמות אחרות. כל שיעור, במיוחד בבלט קלאסי ובמחול מודרני, מצריך 2 מורים/מורות במקביל: המורה הראשי/ת, איש/ אשת מחול מקצועי/ת, והמורה המלווה בפסנתר, וזאת בנוסף למקצועות נוספים כמו כוריאוגרפיה וקומפוזיציה. קושי גדול נוסף היה שהמועצה להשכלה גבוהה עדיין לא הכירה בשנות ה-80 במקצוע המחול כמקצוע מוגבר על כל המשתמע מכך בתנאי הקבלה לאוניברסיטאות, בניגוד למקצועות המוגברים האמנותיים האחרים, מוסיקה, אמנות פלסטית ותיאטרון, שכבר היו מוכרים כמקצועות מוגברים ברפרטואר של תעודת הבגרות, שאף הקנו בונוסים בתנאי הכניסה לכל האוניברסיטאות, כולל הטכניון.

לאחר שבדקתי באופן מעמיק את נושא התקציב המשמעותי הנוסף הדרוש לפתיחת המגמה למחול ואת יכולת בית הספר להתמודד מכל הבחינות עם מגמה חדשה שלא תיפול ברמתה המקצועית מהמגמות האחרות, אם לא מעבר לכך, קיבלתי את ההחלטה הנועזת לפתוח את מגמת המחול בתלמה ילין.

מגמת המחול נבנתה בהדרגה, עקב בצד אגודל. מרכזת המגמה הראשונה הייתה נטע בלומנטל, שעליה המליץ ד"ר בן ציון אורגד, המפקח הכולל על הוראת המוסיקה במשרד החינוך. התחלנו במחזור הראשון בשנת הלימודים תשמ"ו, 1985-6, עם קבוצת מחול אחת בכתה ט', וכל שנה הוספנו כיתת מחול נוספת עד שהשלמנו 4 כיתות, מט' ועד לי“ב. כעבור 4 שנים שחררתי את מרכזת המגמה, שמיצתה את יכולותיה בהנחת היסודות הראשונים למגמה החדשה, ומיניתי את דוד דביר, בעל רזומה עשיר במחול, לניהול המגמה והיתר היסטוריה. 

עם השלמת האגף החדש בבית הספר, "הבניין האדום", העמדנו לרשות המגמה אולם סטודיו חדש, מקצועי מכל ההיבטים, ובצמוד אליו נבנו מערכות שירותים, מקלחות ומלתחות לרווחת תלמידי המגמה שסיימו סחוטים עד לשד עצמותיהם לאחר 3 שעות של מחול מודרני או בלט קלאסי.           

המקלחות עדיין קיימות?

אני עדיין משתמש במקלחת של תלמה ילין. 

גם בבניין האחרון שנבנה בבית הספר בתקופתו של חיים דייטשמן, שהועמד בעיקר לרשות מגמת האמנות החזותית, אך גם לשימושה של מגמת המחול, נבנו  מקלחות.  

ככל שהתפתחו והתרבו מגמות האמנות במערכת החינוך הישראלית, התגברה גם ההתעניינות של מערכת החינוך הדתית בפתיחת מגמות אמנות. התרבו הפניות אליי מצד מוסדות חינוך דתיים לבקר בבית הספר ולהכיר מקרוב את האפשרויות הגלומות בשילוב האמנויות במערכת הלימודית והחינוכית בבתי ספר דתיים. אירחתי בשמחה מנהלי רשתות דתיות כמו רשת האולפנות "צביה", רשת "אמי"ת" ומנהלי תיכונים דתיים אחרים. כמובן הם בקשו לבקר בתלמה ילין לא רק משום פרסומו הרב, אלא גם בגלל המפגש עם מנהל  דתי שמנהל את בית הספר ויכול לענות להם על שאלות רבות הכרוכות במפגש שבין אמנות להלכה ולמסורת היהודית. לי יש משנה סדורה במפגש שבין יהדות ואמנות. כתבתי על כך מאמר גדול ולא כאן המקום לפרט. 

אגב, באופן אישי, לאחר שפרשתי מתלמה ילין, המשכתי עוד שנים אחדות לעבוד במערכות החינוך בישראל. בתי ספר דתיים ביקשו לרתום את ניסיוני הרב לצורך פיתוח מגמות אמנות. בתוך כך קיבלתי על עצמי לנהל את הישיבה התיכונית "מדרשית נועם" בפרדס חנה, שנחשבה במשך עשרות שנים לישיבה התיכונית היוקרתית ביותר, שבוגריה בולטים בכל תחומי החיים בישראל, ועמדה בפני משבר ניהולי קשה. עיריית תל אביב ביקשה ממני לנתח את מצבו של בית הספר לאמנויות בתל אביב לאחר מותה של יעל העליון בנסיבות טראגיות ולהגיש דו"ח והמלצות, שהתקבלו על ידי עיריית תל אביב ומשרד החינוך, בעיקר לכל מה שנוגע לשינויים דרמטיים בהנהלת בית הספר. עסקתי בפרויקטים חינוכיים נוספים. מכולם אני גאה על תרומתי לכינונן של מגמות לאמנות בישיבה התיכונית "בר אילן" של עיריית תל אביב, הפועלת בבניין בית הספר "בילו" לשעבר, בשדרות רוטשילד בתל אביב, סמוך למרכזי התרבות (הבימה, היכל התרבות, מוזיאון תל אביב). עבדתי שם 5 שנים עד להתבססותן של מגמות המוסיקה והאמנות החזותית שקלטו אל תוכן צעירים דתיים שבקשו לפתח את כישוריהם האמנותיים בד בבד עם לימודים תורניים וכלליים לקראת קבלת תעודת בגרות. המהלך בשדרות רוטשילד יכול להתבונן בשלט הלא שגרתי הנמצא בחזית בית הספר: "הישיבה התיכונית לאמנויות ולמדעים בר אילן – עיריית תל אביב“.

מה לגבי  פתיחת מגמת הג'אז בתלמה ילין?  

גם מאחורי פתיחת מגמת הג'אז, המגמה החמישית בתלמה ילין, קיים סיפור מעניין ואפילו דרמטי. במחצית שנות ה-80 הפנתה מרכזת מגמת המוסיקה, מירי זמיר-קפסוטו, את תשומת ליבי, כי לומדים במגמה בכל שכבה מספר תלמידים מוכשרים מאד, שמביעים בדרכים שונות את אי-שביעות רצונם מתוכנית הלימודים במוסיקה. מנקודת מבטם חלק מהשיעורים, בתורת המוסיקה (תיאוריה, סולפג', הרמוניה) ובידיעת המוסיקה (תולדות וספרות המוסיקה) היו "משעממים" כיון שהם עסקו במוסיקה הקלאסית בלבד. הם הביעו גם את התמרמרותם לגבי הרפרטואר של ההרכבים הקאמריים המגוונים ושל התזמורת הסימפונית והמקהלה, שכל כולו הורכב מהיצירות של המלחינים הקלאסיים. הם נטו באישיותם המוסיקלית למוסיקת ג'אז על כלל מרכיביה ולא פעם הם היו למטרד משמעתי, תוסס ומפריע בשעורי המוסיקה. קיבלתי את הצעתה של מירי להוסיף הרכבים נוספים במסגרת מגמת המוסיקה, לראשונה בתולדות בית הספר, הרכבים של מוסיקת ג'אז.

דני גוטפריד, פסנתרן ג'אז ומוותיקי אמני הג'אז בישראל, היה הראשון שהניח את התשתית ללימודי ג'אז בתלמה ילין. דני עצמו הקים את המחלקה ללימודי ג'אז באקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים. הוא יזם גם את הפסטיבל הבינלאומי השנתי ג'אז בים האדום, בעיר אילת, ועמד בראשו במשך 22 שנה. פסטיבל הג'אז באילת מיצב את עצמו כאחד מפסטיבלי הג'אז החשובים בעולם. לאחר שדני גוטפריד פרש מניהולו של הפסטיבל נבחרו כמנהלים האמנותיים, החל משנת 2009, בוגרי מגמת הג'אז של תלמה ילין: אבישי כהן ואלי דג'יברי. לימים, תלמידי מגמת הג'אז בצוותא עם מורי המגמה, ידרימו בסופה של חופשת הקיץ, בשלהי אוגוסט, בכל שנה, לאילת, ליטול חלק באירוע הג'אז הגדול בישראל.

ברם, הקדמתי את המאוחר. סדנת הג'אז הראשונה בהדרכתו של דני גוטפריד, התקיימה עדיין תחת כנפיה של מגמת המוסיקה הקלאסית בניהולה של מירי זמיר. דני נאות להדריך בתלמה ילין גם לטובת בנו ירון גוטפריד שלמד במגמת המוסיקה הקלאסית. בעקבות סדנת הג'אז הראשונה בהדרכתו של דני גוטפריד, הצטרף המוסיקאי עופר ברייר. הוא ניחן בכישורים מוסיקליים ופדגוגיים נדירים משולבים באישיות כריזמטית וסימפטית ששובה את ליבם של תלמידיו. 

מנחם נבנהויז, המנצח על התזמורת הסימפונית של מגמת המוסיקה, אף הוא חובב ג'אז, חבר לעופר ובצוותא ביקשו ממני לאשר מחנה ייחודי-חדשני, שיוקדש למוסיקת ג'אז, בחופשת סוכות בין כותלי בית הספר. המשוב הנלהב שקיבלתי מעשרות תלמידים שהשתתפו במחנה שנמשך 3 ימים רצופים מבוקר עד ערב, הבהיר לי את הצורך לפתח את הנתיב המוסיקלי החדש, שהווה פוטנציאל למשיכת גוון אחר של תלמידים כישרוניים ומוכשרים, שהעדיפו את לימודי מקצועות הג'אז על פני מוסיקה הקלאסית.

לא חלף זמן רב ועופר ברייר פנה אלי בהצעה מפתיעה: "להפקיע" את התלמידים המבקשים להתרכז במקצועות הג'אז בלבד, מחסות מגמת המוסיקה הקלאסית ולייסד מגמת מוסיקה חדשה, מקבילה לקלאסית, מגמת ג'אז. היוזמה החדשנית, חסרת התקדים במערכת החינוך בישראל, אפיינה את דרכי חשיבתו פורצות הדרך, "מחוץ לקופסה", של עופר ברייר. הרעיון היה דרמטי ומרחיק לכת. מירי ומנחם שוחחו עמי רבות בנושא וביקשו בכל לשון של בקשה, שלא להיענות למשאלתו של עופר. הם טענו, כי פתיחת מגמת מוסיקה חדשה תיפגע קשות במגמת המוסיקה הקיימת, שהיא הייתה הרציונל לייסוד תיכון תלמה ילין. המגמה החדשה "תגזול" נגנים מוכשרים מהתזמורת הסימפונית ומההרכבים הקאמריים לטובת גופים מוסיקליים חדשים כמו תזמורת "ביג בנד" ומגוון הרכבי ג'אז. אף מדובר בהוצאות כספיות גדולות , מעל ומעבר לתקציבה של מגמת המוסיקה הקלאסית, לצורך רכישת מערכות כלי מוסיקה חדשות, שישרתו את צרכי הג'אז, ולצורך העסקת מורים ומדריכים חדשים שילמדו את המקצועות העיוניים והמעשיים במקביל לאלה הנלמדים במגמה הקלאסית.

קושי גדול נוסף, שניצב בפני, היה העובדה שלא היה תקדים במערכת החינוך הישראלית ללימודי מוסיקת ג'אז במסגרת מסלול לימודי נפרד. משמעות הדבר הייתה העדר תכניות לימודים ופיקוח מקצועי ממוסדים במשרד החינוך ללימודי הג'אז וממילא אף אין בחינות בגרות ייחודיות לתחום מוסיקלי זה. אף שתי האקדמיות למוסיקה בתל אביב ובירושלים לא לימדו את מקצועות הג'אז בחוג נפרד. המוסד המוסיקלי העל-תיכוני היחיד בישראל שעוסק בלימודי ג'אז הוא בית ספר "רימון" ברמת השרון, שלא קיבל הכרה אקדמית מהמועצה להשכלה גבוהה.

התלבטתי קשות בסוגיה מורכבת זו של פתיחת מגמת ג'אז עצמאית. מירי זמיר, שהבינה משיחותיי הרבות עמה, כי אני בוחן ברצינות את ייסודה של המגמה החדשה, הודיעה לי באופן חד משמעי, כי אם אכן ייפול הפור לטובת הצעתו של עופר ברייר, היא תתפטר מתפקידה כמרכזת מגמת המוסיקה הקלאסית. הצטרף אליה מנחם נבנהויז. הבטחתי לה שאשקול בכובד ראש את הנושא ואתן לה את תשובתי בתוך פרק זמן קצר. ישבתי, ביני לבין עצמי, שעות רבות על המדוכה. לאחר ניתוח של כל האספקטים הכרוכים בהקמת מגמת מוסיקה נוספת, כמו שאלות פרסונאליות, תכניות לימודים ומשאבים כספיים ולוגיסטיים, קיבלתי את ההחלטה הדרמטית לאשר את פתיחתה של מגמת הג'אז, מגמת אמנות חמישית בבית הספר. כמו שהערכתי, מירי קיבלה את החלטתי בחריקת שיניים ולא ממשה את איומה להתפטר. אדרבה, החלטתי שהתפרסמה ברבים, אך המריצה את מרכזת מגמת המוסיקה הקלאסית ואת מוריה למאמצים מוגברים לפיתוח ולטיפוח המגמה הקלאסית, בבחינת קנאת מוסיקאים תרבה עשייה ויצירה. הבטחתי למירי שמגמת המוסיקה הקלאסית לא תפגע בשום פנים ואופן, לא מבחינת המשאבים ולא מבחינת הפרויקטים של המגמה ואמנם בפועל מגמת המוסיקה הקלאסית המשיכה להתפתח וללכת מחיל אל חיל, ובוגריה יעידו על הצלחתה לתרום לחיי המוסיקה בישראל ובעולם.

לאמיתו של דבר, העמדתי את משרד החינוך והפיקוח על המוסיקה בפני עובדה מוגמרת. הם אישרו בדיעבד את תכנית הלימודים המפורטת של מגמת הג'אז ואת תכניה, שהיו מקבילים לתוכנית הלימודים המאושרת של מוסיקה קלאסית, ותלמידי הג'אז ניגשו לבחינת בגרות בג'אז ברמה מוגברת בדומה ובמקביל למגמת המוסיקה הקלאסית.

מגמת הג'אז התפתחה ופרחה במהירות והצדיקה, מעל ומעבר לכל הציפיות, את החלטתי להעניק לה מעמד של מגמת אמנות עצמאית. קשה לתאר היום קונצרט ג'אז או פסטיבל ג'אז בארץ ובעולם ללא השתתפות בוגרי המגמה בתלמה ילין. אחד החידושים החשובים שהתחדש בהם בית הספר בעקבות פתיחת המגמה היה הקמת אולפן הקלטות מקצועי, שהפך לנדבך חשוב לקידום לימודי המוסיקה, כמו אף להקלטות הנדרשות לקונצרטים של המחול ולהפקות מגמת התיאטרון.

אחד מפירות ההצלחה של מגמת הג'אז היה הגילוי המפתיע של הרג'יסטראר (הרשם) של האקדמיה היוקרתית לג'אז "ברקלי" בבוסטון שבארה"ב. הוא שם לב שבכל שנה מגיעים סטודנטים מצטיינים מישראל ללימודי ג'אז. הוא בדק את צור-מחצבתם וגילה שרובם הם בוגרי מגמת הג'אז בתלמה ילין. הוא החליט לבקר בתלמה ילין אחת לשנה כדי לבחון את תלמידי המגמה, שהומלצו על ידי מרכזי המגמה, עופר ברייר ויוסי רגב שהחליף אותו, והעניק מידי שנה מלגות לימוד וקיום לבוגרי תלמה ילין כאשר יגיעו ללימודים גבוהים בג'אז במוסד האקדמי היוקרתי בארה"ב.      

ומגמת הקולנוע?

בהתאם לתכנית האב שהתוויתי לבית הספר ביקשתי לפתוח את מגמת הקולנוע, המגמה הששית. רק לאחר התבססותן של כל המגמות האחרות הגיעה שעתה של מגמה זו. הגעתי לכך רק בשנת 2000. בניגוד למגמת הג'אז, מגמות קולנוע כבר היו קיימות בבתי ספר אחרים:  בעירוני א' בתל אביב,  בתיכון "יגאל אלון" ברמת השרון ועוד.  אתה יודע היטב מהי אמנות הקולנוע. היא טוטאלית: צילום, משחק, תסריטאות, עריכה, מוסיקה, תפאורה, תלבושות, בימוי, עלילה, דרמה, קומדיה, תיעוד וכל מה שעולה על הדעת. לא בכדי הצפייה בסרטים זוכה לרייטינג הגבוה ביותר בעולם. 

אתה יודע, האזרחים הוותיקים, ה"שלייקסים", נהנים כיום מסטטוס מכובד. אחד הריטואליים הפופולריים ביותר בישראל בקרב אוכלוסיית האזרחים הוותיקים, הוא ההליכה בימי שלישי לאולמות הקולנוע כדי לצפות בסרט תמורת הסכום המצחיק של 10 ₪ לכרטיס. הולכים לסרט, וסרטים נהדרים לא חסרים. אני גר  בכפר סבא שהפכה להיות עיר הסרטים. יש לנו בשני קניונים אולמות קולנוע למכביר, גם ב"סינמה סיטי, וגם ב"הוט סינמה". רק תבחר ואתה יכול לצפות בסרט בתנאים נהדרים.  אנחנו יכולים לראות סרטים גם  בימים אחרים, אבל בימי שלישי  יש אווירה מיוחדת, באים הרבה אזרחים וותיקים, נפגשים, מחליפים חוויות בכל שעה משעות היום בעשרות אולמות קולנוע שעומדים לרשותנו. משלבים פגישה בבית קפה או במסעדה. חווית הקולנוע תורמת מאד לאיכות החיים בגיל מבוגר. בחודשים האחרונים חשנו בחסרונה ביתר שאת. 

כדרכי, הקדמתי מחשבה למעשה. התייעצתי עם אנשי קולנוע וחינוך מהמעלה הראשונה, ביניהם ניסים דיין, שאחת מבנותיו למדה בבית הספר, נפתלי אלטר, שגם בתו הייתה בוגרת ביה"ס, דני מוג'ה ואחרים. בנו של דני מוג'ה, גל, היה בוגר המחזור הראשון של המגמה ובתוך שנים ספורות זכה בפרסים על עבודות הקולנוע שלו. כמו כן שוחחתי ארוכות עם ד"ר דורית באלין, שהייתה המפקחת הכוללת על לימודי הקולנוע והתקשורת במשרד החינוך ושתי בנותיה למדו בתלמה ילין. היא סייעה לי בעצות טובות בכל הקשור להטמעת לימודי הקולנוע במסגרות החינוך. הייתי צריך לגייס, והצלחתי לגייס, תקציב אדיר במונחי בית הספר, שהגיע למאות אלפי שקלים, לצורך הקמת התשתית לפתיחת מגמה.

מקרב המועמדים שהציעו עצמם לריכוז המגמה, בחרתי באביב טלמור, שהיה בעל השכלה רחבה ומגוונת. הוא סיים בהצטיינות הן את התואר הראשון בחוג הרב-תחומי באמנות והן את התואר השני בספרות באוניברסיטת תל אביב. הוא קיבל תעודת הוראה בתקשורת ממכללת דוד ילין בירושלים והיה בעל ניסיון הוראה של מקצועות הקולנוע במערכת החינוך.

כאמור עשיתי כל מאמץ כדי להעמיד לרשות המגמה החדשה את התשתית והכלים המרביים והמיטביים להבטחת הצלחתה מראשיתה. הייתי צריך להכשיר חללים בבית הספר, שסבל תמיד ממצוקת חדרים, ללימודי הקולנוע. חדר גדול במיוחד, ששימש עד כה את שיעורי המשחק והתנועה של מגמת התיאטרון, הוסב לאולם רב תכליתי לצפייה בסרטי קולנוע כדי לאפשר לימוד איכותי של תולדות וספרות הקולנוע. הותקנו בו מקרן, מסך מתרומם, מיזוג אויר וסידורי האפלה ואקוסטיקה נאותים. לאולם הוצמד חדר עריכה, שנבנה במיוחד עם דלת פנימית מחברת לאולם. חדר העריכה צויד במחשבים ובתוכנות לעריכת סרטים ווידאו-קליפים. חדרון נוסף הותאם למחסן לאפסון בטיחותי, מחשש "עינא בישא", של ציוד קולנועי יקר, כולל מצלמות, אביזרי תאורה וקול וציוד נלווה חיוני.

בשנה הראשונה קלטנו שתי קבוצות של תלמידים למגמה החדשה, האחת לכתות ט' והשנייה לכתות י' – לבוגרי מגמת הקולנוע של בית הספר לאמנויות בתל אביב וחטיבות ביניים אחרות. כמו במגמות אחרות, התלמידים החדשים נבחרו בקפידה רבה ולאחר שעמדו בהצלחה בבחינות כניסה.

לצערי הרב, עקב בעיות תקשורת עם התלמידים ועם צוות ההנהלה, נאלצתי לשחרר את אביב טלמור ממשרתו כבר בתום השנה הראשונה לעבודתו. במקומו בחרתי ביורם שפירא, בעל ניסיון עשיר ומוצלח בהוראת הקולנוע בבתי הספר התיכוניים ובעל השכלה רחבה בתחום חובק עולם זה. ליוויתי את מגמת הקולנוע בשנותיה הראשונות ושמחתי לשמוע על התבססותה בבית הספר ועל הישגיה המקצועיים.     

אגב, הצורך לבטח את הציוד היקר של מגמת הקולנוע כמו כל נכסי דניידי של בית הספר חייב כל שנה פרמיות כספיות גבוהות. המבנים עצמם בוטחו על ידי עיריית גבעתיים. לפחות פעם אחת נזקקנו בדחיפות לשיפוי חברת הביטוח.

ומעשה שהיה כך היה. בשבת, 25.2.1995, התדפק על דלת ביתי שכן, אחיה החורג של יעל ברמן ז"ל, חברת הנהלה בכירה בתלמה ילין, שכיהנה באותה שנה כממלאת מקום סגנית המנהל, תמר אלפר, שיצאה לשנת שבתון, וסיפר לי, כי יעל צלצלה אליו וביקשה ממנו לידע אותי בדחיפות, כי לפנות בוקר התלקחה שריפה בבית הספר, רובה ככולה בחדרי, חדר המנהל. שכנים הזעיקו את מכבי האש ואת המשטרה. למזלנו לוחמי האש הצליח להשתלט על השריפה ולמנוע את התפשטותה, חלילה וחס, לחדר המזכירות של בית הספר. יעל ידעה כי כשומר שבת, אינני מאזין למהדורות החדשות בשבת ואף נמנע מלענות לצלצולי טלפון. במוצאי שבת מיהרתי לבית הספר. לשם הגיעו כבר מורים ועובדים, וגם תלמידים והורים, כדי לסייע בניקיון בית הספר ולהכשיר את בית הספר ללימודים סדירים כבר מיום ראשון. כמויות המים האדירות שהותזו על ידי מכבי האש, הציפו את קומת הקרקע והקומה התחתונה והיה צריך בעמל רב לאסוף אותם. ריח חריף של שריפה עמד באוויר, שליווה אותנו עוד ימים אחדים. עיקר הנזק היה בחדרי. חומר דליק נזרק מהחלון הפתוח של חדרי. נהגתי להשאיר את החלון פתוח קמעא לצרכי אוורור כשסורגים בלבד מונעים פריצה פנימה. הנזק בחדרי היה פגיעה קשה בריהוט, שריפת מסמכים ומקצת מהתיקיות. גם חדר המרכזים מול חדרי הוצת, אך למרבה המזל האש כבתה מיד ללא גרימת נזק של ממש. זה היה בגדר נס, כי ארונות החשמל והתקשורת היו בחדר המרכזים וקשה להעלות על הדעת איזה נזק כבד עלול היה להיגרם לבית הספר אם הם היו מתלקחים.

למחרת, ביום ראשון הקדמתי את בואי לבית הספר. הידיעה על השריפה בבית הספר הייתה כבר נחלת כולם, כל התלמידים, ההורים והתלמידים, שרובם כבר התוודעו אליה במהלך השבת באמצעות מהדורות ערוצי התקשורת. היה קשה לפתוח את יום הלימודים. התלמידים התקהלו חבורות בפינות שונות ושמועות שונות ומשונות התגלגלו בבית הספר, רבים מהם הגיעו אליי וביקשו מענה לפשר זהות השורפים. משטרת גבעתיים נכחה בבית הספר, לקחה טביעות אצבע נוספות וחיפשה ממצאים שיצביעו על העבריינים. גם עיתונאים הסתובבו וניסו "לצוד" ידיעות מכל מי שנקרה בדרכם. סימן השאלה הנוסף והמציק לכולנו היה פתיחת פסטיבל האמנויות השנתי, שאמור היה להתחיל למחרת, ביום שני, 27.2.95, במופעי המחול במרכז "סוזן דלל". מאות רבות של הזמנות לחגיגת האמנויות, "חורף 95", כבר נשלחו להורים, לבוגרים ולמוזמנים הרבים שכיבדו אותנו כל שנה בנוכחותם. אמנם רוב המופעים אמורים היו להתקיים באולמות שונים מחוץ לבית הספר, ולא הייתה בעיה להעלותם על הבמות, אך האווירה הקודרת העיבה על כולם. במיוחד נקלעו למצוקת אמת תלמידי ומורי מגמת האמנות הפלסטית, שהיו צריכים להציג את תערוכת העבודות הגדולה בין כתלי בית הספר. לפי לוח הזמנים התערוכה הייתה אמורה להיפתח באופן חגיגי במוצאי שבת, 11.3.95, שבועיים מאירוע השריפה. ההכנות לתערוכה ותהליך האוצרות שלה מצריכים ימים רבים לפני פתיחת התערוכה. קירות בית הספר היו מפויחים ובית הספר היה זקוק לשיפוץ דחוף.

קיבלתי החלטה מנהיגותית. כינסתי את כל תלמידי בית הספר בשעה 09:00 ברחבת בית הספר. האווירה הייתה טעונה מתח רב. סיפרתי להם כל הידוע לי ושיתפתי אותם בהבטחת מפקד משטרת גבעתיים לגלות את העבריינים. אף ביקשתי מכל מי שיש לו מידע כלשהו בנדון לשתף אותי במידע. אבל עיקר השיחה שלי יועד להחזיר את כל התלמידים והמורים לשגרת הלימודים. חתמתי את דבריי בהתחייבות חד-משמעית: כל אירועי פסטיבל האמנויות, מופעי המחול, הקונצרטים של התזמורת הסימפונית ותזמורת הביג בנד, מופעי התנועה והצגות התיאטרון יתקיימו במועדם ומעל הכול תערוכת תלמידי האמנות הפלסטית תפתח בבית הספר בתאריך הנקוב בהזמנה. יתרה מזו, אני "תורם" את החדר שלי, שיעבור שיפוץ מידי כמו יתר קירות בית הספר, לטובת מיני גלריה לתצוגת עבודות של תלמידי י"ב. אכן שיחתי גלויית-הלב עם כל התלמידים השיגה את מבוקשה והצלחנו להחזיר את התלמידים לסדר היום המתוכנן של בית הספר מהר ככל האפשר.

צריך להבין, חגיגת האמנויות באותה שנה, בדומה לשנים אחרות, הייתה עשירה, מגוונת ואף אירחה כאורחי כבוד 2 שרים שחלשו על המשרדים  החשובים לענייננו: פרופסור אמנון רובינשטיין, שר החינוך התרבות והספורט היה אורח הכבוד של הקונצרט השנתי של התזמורת הסימפונית של בית הספר ב"היכל התרבות" בכפר סבא, וגב' שולמית אלוני, שרת התקשורת, המדע והאמנויות, הייתה אורחת הכבוד של מופע המחול במרכז "סוזן דלל" בנווה צדק. גם אירועי המגמות האחרות זכו לבימות נכבדות: מופעי תיאטרון תנועה התקיימו באולם "ירון ירושלמי" במרכז "סוזן דלל", 3 הצגות תיאטרון ("חתונת דמים" מאת פדריקו גרסיה לורקה, "גן ריקי" מאת דוד גרוסמן "בית מלאכה" מאת ז'אן קלוד גרימברג) התקיימו במקביל באולמות של "בית ציוני אמריקה" בתל אביב. קונצרט הג'אז של תזמורת הביג בנד התקיים ב"בית ראשונים" בגבעתיים.      

בהערת אגב, אני מבקש לציין, כי לא סיפרתי לתלמידים באותה עת, כי המשטרה משוכנעת כי סוחרי סמים עומדים מאחורי הפשע במגמה להעביר אליי מסר סמוי: ראה הוזהרת. אירועים דומים פקדו מספר בתי ספר תיכוניים בתל אביב. בשבועות שקדמו לאירוע הצלחתי לאתר תלמידים שהתפתו לצרוך סמים על ידי "פושרים" שפגשו אותם ליד בית הספר, כפי שקרה גם לבתי ספר אחרים. שיתפתי את מפלג הנוער של המשטרה במידע שהגיע אלי. המשטרה חקרה את התלמידים המעורבים ומהם היא הגיעה אל סוחרי הסמים. הסיפור על תלמידים מתלמה ילין, שמעורבים בסמים התפרסם גם בתקשורת.

וכאן אני מבקש לעלות על נס את חברות הביטוח של בית הספר ושל עיריית גבעתיים. בו ביום, הגיעו שמאים לבית הספר, העריכו את הנזקים ונתנו את המלצותיהם לשיפוצים ולשיפוי הנזקים. עוד באותו יום הגיעו עובדים שנשלחו על ידי עיריית גבעתיים והחלו במרץ לטפל בכל הנזקים. אני אישית "נדדתי" באופן זמני לחדר המרכזים, כדי לנהל משם את בית הספר. המאמצים הגדולים של עיריית גבעתיים לשפץ במהירות את בית הספר נשאו פרי. קיבלנו מבנה נקי, מסויד ומאיר פנים מחדש לכולנו. כמה שמחנו לפתוח במועד ובחגיגיות את תערוכת העבודות השנתית בחסות ראש העיר גבעתיים, מר אפי שטנצלר, בין כותלי בית הספר. 

במהלך השנים פקדו את בית הספר אירועים טראגיים, שמפעם לפעם חייבו אותי עם כל צוות המורים לשנס מותניים ולמצוא כוחות להתמודד אתם ובעיקר לתמוך בתלמידים רבים שנקלעו למצוקות אישיות בעטיים: התאבדות 2 תלמידים בשנים שונות, פטירת מורים מרכזיים ומוערכים מאד כתוצאה ממחלה ממארת. אירועים מעין אלה פוקדים מוסדות אחרים ונדרשת תמיד התערבות נכונה של כולנו. אף בכך נבחן בית הספר.