Tag Archives: טיוטה

בכח הזכות

עוד שיר. עוד טיוטת ביצוע. מחאה לייט שכזו. והרי המילים.

זכות אבות

בין אסון לטרגדיה, כאב וגזרה
נשוב ונרומם את נס התקומה
נחשוק את שינינו, למרות שדמעה
תחרוש לה עוד קמט בפני האומה

ושוב נשתמש באותה הבדיחה
על זכות האבות של עם הבחירה
שגורה ושחוקה ומרבה דאגה
זוהי זכות האבות של עם הבחירה

בראשית כל איוולת ובראש כל עוולה
ניצבת זכותנו על ארץ גזירה
בשם התנ“ך ובשם השואה
נסלול את הדרך לעוד מלחמה

ושוב נספר את אותה הבדיחה
על זכות האבות של עם הבחירה
שגורה ושחוקה ומרבה דאגה
זוהי זכות האבות של עם הבחירה

נחייה את חיינו, חיי אין ברירה
קורבנות האתמול שעלו לגדולה
כי לנצח שלוש פעמים בשנה
יעמוד כל העם בזמן הצפירה

ונמשיך למלמל את אותה הבדיחה
על זכות האבות של עם הבחירה
שגורה ושחוקה ומרבה דאגה
זוהי זכות האבות של עם הבחירה

ונשוב ונצחק מאותה הבדיחה
נריח בצוותא רוחות מלחמה
נהייה עצובים בדקת דומייה
זוהי זכות האבות של עם הבחירה

צביקה וזהבה: אל הבטחון ואלת ההון

כתבתי את הטקסט הזה מזמן. הוא נשלף מקופסא בה התחבא עם הטקסט הקודם שפרסמתי כאן. הוא שייך לתקופה בחיי בה נעתי על קו תל אביב ירושלים, ובוודאי יועד להיות חלק מפרוייקט גדול יותר. משהו בו עדיין משעשע אותי.

צביקה וזהבה, אל הבטחון ואלת ההון

צביקה, אל הבטחון, הוא גבר יהיר ושחצן. פלג גופו העליון נפוח ובולבוסי, זרועותיו וצווארו עבים ופרצופו אדום תמיד. הוא מתלבש כמו כולם, בבגדי קניונים, אבל עליו זה נראה רע במיוחד. הטעם הגרוע שלו מתבטא גם במקדשים שנבנו לרומם את שמו. אלה מצביעים על תכונות אופיו הבסיסיות, שהן הסתגרות, פחד קיצוני משינוי המלווה ביצר התפשטות שאינו יודע שובע. בצעירותו עשה דברים גדולים, והוא חוזר אל הזכרונות המתוקים האלה בכל פעם שהמציאות הופכת מסובכת מדי. אין ספק שפעם, כאשר עדיין נקרא אל המלחמה, היה פופולרי עוד יותר מהיום, אבל הוא במאבק מתמיד על מקומו בהיררכיה האלוהית, ומאמין ביכולתו לשמור על מעמדו השולט. אחרי הכל, האלים האחרים זקוקים לו. בלעדיו ייפלו השמיים.
אמונה בלתי מעוערת בנחיצותה היא גם תכונה בולטת של זהבה, אלת ההון, זוגתו של צביקה. היא אישה לא יפה אך מטופחת, בעלת בעיית השמנה קשה באזור אגן הירכיים. אחד התסכולים הגדולים שלה הוא שבשמיים אין רפואה קוסמטית, ולכן שאיבת שומן אינה אופציה. כך היא נאלצת ללבוש חצאיות גדולות, הגורמות לה להראות זקנה מכפי שהיא. בניגוד לבעלה, יש בה רצון עז להיות נאהבת, ובמקביל להישאר מסתורית ובלתי מובנת. מקדשיה הם מכמה סוגים, היכלות פאר ושעשועים מצועצעים מול אולמות תפילה מלאי סוד. שני קצוות אלה באישיותה אולי אינם שונים כל כך, מאחר ואת שניהם מוביל רצון זהה, יצר הצבירה. אלת ההון, בניגוד לבעלה, אינה נכנסת ללחץ בקלות. היא צוברת כוח בנועם ובהתמדה, ללא לאות. לעולם לא יהיה לה מספיק, יש לה חסכים כבדים מדי למלא.
צביקה וזהבה חיים בנוחות, מתוך השלמה הדדית. הוא אמנם לא מבין את המשיכה שלה לתורתו של שד השינוי, אבל הקשר ביניהם חזק ויציב. הם משלימים זה את זו, כאשר הוא העוגן והיא יצר ההתפשטות. תשוקתם ניצתת רק בזמן מאבקי שליטה, ואז מתגלה כוחם האמיתי, דורסני ובלתי ניתן לעצירה. ארמונם בשמיים גדוש במזכרות מלחמה, טנקים שרופים וגוויות מרקיבות, אך גם בפאר ובדר שאין דומים להם, שיש, זהב וקטיפה. צלצול הקופה הרושמת הוא המנגינה המקודשת של זהבה, קול דריכת נשק ואור כחול מהבהב הם סימני פולחנו של צביקה.

אישיותו ופולחנו של צביקה מוארים על ידי בחינה של אחד ממקדשיו החשובים ביותר בעת הזו, בית ראש הממשלה. מקום זה הותאם בשנים האחרונות ליעודו, וכעת חזותו מסמלת, אולי יותר מאשר כל מקדש אחר, את עיקרי הפולחן.
המקדש עומד בלב שכונה שקטה בירושלים, זירת המאבק העיקרית של האלים. למרות זאת השכונה נעימה למראה. הבתים הנמוכים מקיפים גינות ציבוריות קטנות, האבן ממנה הם בנויים מסותתת בקווים מעוגלים. גם תרבות לא חסרה. צמוד למקדש יש אקדמיה למוזיקה ולמחול, ומעברו השני של הכביש ניצב בניין ספרייה רבנית פשוט אך הדור. שרידים אלה לימים בהם אלים בעלי טעם טוב יותר היו בעמדות השפעה אין בהם בכדי לגרוע מהרושם אותו מטיל המקדש בעיני המתבונן.
חומות מקיפות את הבית הפינתי, חומות גבוהות שהוגבהו עוד, בכדי למנוע כל אפשרות לדעת אם מישהו אכן מתגורר כאן. פולחן הביטחון הוא גם פולחן הסודיות, עד שאפילו הקרבת הקורבנות נעשית לעתים בחשאי. מגדל שמירה מברזל שולט על החומה, ועמדת פיקוח משוריינת מזדקרת מתוכו. שני כוהנים יושבים בתוכה, צופים על הרחוב דרך חלונות גבוהים, מוכנים, כתמיד, לרע ביותר.
הבית פשוט ורבוע, בעל מרפסת פינתית מעוגלת. ניכר שפעם,ל פני שאומץ כמקדש לצביקה, היו בו מידות ארציות כענווה ורצון להשתלב בסביבה המקיפה אותו, אולם כעת כל אלה נעלמו. אבן הציפוי של הבית לבנה ובוהקת, ללא כל סימן של גיל. החלונות המוגפים עשויים זכוכית כהה, סולמות מתכת מטפסים על הגג. הפשטות הפכה ליוהרה, והריבועיות לתחושה ברורה של יעד מבוצר, הממתין לניסיון כיבוש.
דבר לא מכריז על ייעודו של הבית, לא שלט ולא שם על תיבת דואר. אפילו כתובת הרחוב אינה מצוינת על החומה הנישאת. מי שיודע יודע. אבל שורת מחסומים מיותמים הניצבת על המדרכה רומזת כי הפולחן בכל זאת גולש אל הרחוב. במרחק של מאה מטרה מהמקדש יש מקום ארעי של עבודת אל פרטית, ארגזי קרטון מהם נבנה חדר תפילה והתבודדות. זוג רגלי אישה שמנות, גרובות גרביים צבעוניות, מציץ החוצה, והכתובת "קריית שמונה מזיקה לבריאותי!" מסבירה את רצון המאמינה מהאל.
מקדש זה מסמל את הכיוון הנוכחי של צביקה. לא עוד מחנות צבא עגומים או אנדרטאות מתפוררות, אלא סימני שליטה ברורים ועקביים. פיזורם המקיף של הכוהנים, אנשי הביטחון, האבטחה והשמירה, מבטיח את קיומו של הפולחן, את האמונה הנצחית שרק אל הביטחון מגן עלינו, בני התמותה, מהאבדון.
פולחנו של צביקה מזין את עצמו. עצם קיומו מדגיש את הצורך בו, ובמקדשים וכוהנים רבים כל כך. לכאורה, אין דבר כמו יותר מדי בטחון, והרדיפה אחרי אשליית השקט יוצרת את חוסר הנחת שנמצא בבסיס הפולחן. בטחון אישי, בטחון לאומי, בטחון כלכלי, בטחון אזורי, בטחון עולמי, תמיד תהיה סכנה מרחפת להסתמך עליה. צביקה יודע את זה ומתענג. זו תקופה טובה עבורו, ושיאו עוד לפניו.

גם עבור זוגתו אלו זמנים טובים. מספר מאמיניה ומקיימי פולחנה עולה בהתמדה, ומקדשיה החדשים מפוארים מאי פעם.
מרכזי הקניות הגדולים הנבנים, נפתחים ומתרחבים כל העת הם סימו מובהק לכוח אותו צוברת זהבה. במקדשים אלה מתבצע הפולחן בצורתו הבסיסית ביותר.
החללים הגבוהים ומלאי ההוד, הממוזגים ומוארים תמיד, מאפשרים למאמין להתנתק מחרדות מזג האוויר, שעת היום והקיום, ולשקוע בפעולת פולחן ההון היסודית, הצרכנות. ה
שפע מוצג לראווה, מותר לכל אדם אשר עומד בתנאי הקבלה לעדת המאמינים. חשבון בנק, כרטיס אשראי, כוח קנייה. ללא אלה אין איש יכול לקחת חלק בפולחן.
העלייה לרגל למקדשי הקניונים יוצרת אצל המאמינים תחושת שייכות ומשפחתיות. כרטיסי החבר הגוררים מבצעים והנחות הם סממני פולחן אשר לא מותירים ספק – הקהילות עליהן פורשת זהבה את חסותן מגובשות ומתבדלות, ולא יסכימו לקבל לתוכן כל אחד ככה סתם.
בתוך המקדשים הענקיים יש חללי תפילה ופולחן קטנים יותר. סניפי בנקים ומכונות למשיכת כסף הם המקום בו מתבצע חלקו השני של הפולחן, הכולל צבירה והשתעבדות. אף פעם אין מספיק, תמיד צריך עוד. מי שעומד בתנאים אלה יכול להעפיל בסולם המעמדות של הקהילה, ולזכות, נניח, בכרטיס אשראי מוזהב, שיבטיח לו קרבה רבה יותר אל האלה, אם כי לעולם לא יתקרב אליה דיו. מי שנכשל נפלט החוצה, היישר אל זרועותיו של איציק, אל הרחמים העצמיים. זהבה אינה זקוקה למאמינים חסרי יכולת. היא אוהבת אותם חמדניים וקלים לשכנוע.

זוגיותם של צביקה וזהבה מתבטאת במקדשים שלה יותר מבשלו. אחרי הכל, דימוי האישה הכנועה, אשר רק משרתת את רצונות בעלה, היטיב עם זהבה עד כה. פולחן הבטחון מעודד את פולחן ההון, ולשניהם מאמינים משותפים רבים. לשם כך בנויים גם מקדשיה של זהבה כיעדים מבוצרים, ובכך מעצימים את פולחנו של צביקה. כל אדם נבדק בידי כהניו לפני שייכנס למקדש, ובכל קניון יש מקלט ענק, שמטרתו לכאורה להגן על המאמינים. חוסר הנחת שהוא גורם שוכך מעט על ידע פולחן הצרכנות. הם טובים ביחד.

מובן שראשית כל זה עצובה. צביקה וזהבה נושאים זכרונות קשים, עליהם הם מרבים להתרפק. עוני ומחסור, כניעה ופחד, פינו את מקומם להתרברבות בסממני עושר, לתוקפנות וליוהרה. מכוח תסביך זה, יחדיו, הם אדונינו, הזוג המוביל בחברת האלים.

יורים באלנבי

יורים באלנבי. צלף התמקם באחת הקומות העליונות של שלד הבניין השרוף ברחוב ברנר, וכל היום מנסים להוריד אותו. עכשיו, סוף כל סוף, החליטו לגמור עם הבלגאן, ובמעלה הרחוב מתגלגל לו טנק פחוס, מלווה בשלוש שריוניות. זחליו גורסים עוד את החצץ החום שנשאר מהכביש של פעם. אנשים למדו מהר מאוד לזהות את הכוחות השונים, לכל אחד מהם יש את הבעיות שלו. הפעם אלו הצרפתים, והם הכי גרועים, יותר אפילו מהאמריקאים, סתם יורים, בלי לכוון בכלל, אף אחד מהן לא מדבר אנגלית, וכל דבר מעצבן אותם.
הטנק עוצר במרכז כיכר מגן דוד, מכוון את התותח שלו כלפי מעלה. רעש חריקת השרשראות אומנם נרגע, אבל עכשיו הוא מפעיל את המנוע בכל הכוח, ועשן סמיך נפלט מאחוריו, עוטף את הכל, יוצר ערפל מלאכותי שבחסותו פורקות השריוניות את החיילים המפוחדים, הכושלים אל חסות הכניסות לבתים והחנויות הנטושות, כורעים כמעט תחת נטל כל המיגון והחימוש והאיבזור המועמס עליהם.
הצלף הבודד לא נכנע. זמזום כדור וצליל פגיעתו בשריון הטנק נשמעים. ואחר כך קול ירי התותח, חזק כל כך עד שהאוזניים מצלצלות, שכל האוויר רועד. העשן מתפזר. יש רגע של דממה, והאנשים, או הלא לוחמים, כפי שנוהגים לקרוא להם עכשיו, שהמתינו לסיום הדרמה הקטנה הזו מחוץ לטווח האש, ממהרים לנצל אותה בכדי לחצות את זירת הלחימה, בדרכם מכאן לשם. הכל נרגע, לפחות לבינתיים. הצלף לא יירה יותר. חזרה לשגרה.