Tag Archives: זעם

קצת מפחיד

רשימה שנייה בסדרה. הרשימה הראשונה פה.

להיות קצת מפחיד עוזר. לא לצורך ההפחדה אלא כדי לזכות בתשומת לב.

כאשר רכבתי הרבה הייתה לי מסיכה, שמטרתה העיקרית הייתה לסנן את עשן כלי הרכב אבל בנוסף הייתה מרתיעה מאוד, כמו מחסום פה מחורר של כלב מסוכן. כאשר שלחתי מבט אל מכוניות שהתקרבו אלי, בתנועת ראש חדה שסיגלתי, שייראו ויבחינו, אפשר היה להרגיש את הבהלה הרגעית, כמו שיהוק קטן של הרגל על דוושת הגז. אנשים שמים לב לאיומים. המסיכה הגדילה אותי, יצרה אשליה שמשהו רע יקרה למי שיתקרב, שאני יותר מגוף רזה ועייף על אופניים. אבל אי אפשר לחבוש מסיכה כזו כשרצים.

אני לובש בגדים שמושכים את העין, תמיד עם מחזירי אור בחושך. אני מאותת, משתמש בידי בכדי לסמן להיכן אני פונה, להודיע למכוניות המתקרבות למעבר החצייה שאני עובר עכשיו ועליהן לעצור ולתת לי זכות קדימה. כשאני על אופני, עם ילדתי בכיסא לפנים, בדרך לגן, אני מרים לפעמים את יד שמאל במרפק מכופף, אומר למכוניות המגיעות מאחור לתת לי מקום, לא להתקרב מדי. לעולם לא ארכב עם אוזניות ולריצות ארוכות במיוחד יש לי אוזניה בודדת, שמאפשרת לשמוע את רוב העולם. אני מביט סביבי, מנסה להבין מי מגיע מאיפה, לתכנן את הרגע הבא, לצפות את הסכנה המתקרבת. כל הדברים האלה כבר לא דורשים ממני מאמץ מיוחד. התרגלתי. זו הפכה לצורת התנועה הטבעית שלי, קורבן אפשרי שמנסה להלחם בגורלו.

ואני צועק ומקלל, עושה הרבה רעש מתי שרק אפשר. איני מאיים, רק מודיע, מגיב וכועס. פעם הייתי פונה לנשים אחרת, לא מצליח לדכא ניצוץ מיזוגני חבוי, אבל זה עבר לי, לשמחתי. אני אמנם לא יוצר את האלימות ברחוב אלא רק מגיב אליה, אבל איני מעוניין שהתגובה הזו תהווה הטרדה או תלבה את האווירה הסקסיסטית גם כך. אז גם נהגים וגם רוכבות אופניים חשמליים הם והן מטומטמים, אפסים ואפסיות, יש שם שביל, תשתמשו בו. כשאני זה המגיע מאחור להולך רגל אני מקפיד להיות אדיב, להודיע על כך ולהתנצל. קול טפיפות הרגליים של איש רץ המתקרב אליך יוצר בהלה אצל מי שחש רדוף, אבל אני לא טורף אלא טרף פוטנציאלי בדיוק כמו מי שמפחד ממני.

לא הגיוני לפגוע באחר סתם, בלי שעשה לך כלום. אם ראו אותי, אם שמו אלי לב, כבר הגנתי על עצמי מפני הרוב הגדול של האיומים עלי. חוסר תשומת לב, שקיעה בטלפון, ניתוק מהסביבה, התעלמות מהרחוב במקום השתלבות בו, כל אלה סכנות ידועות שהצגת האיום שלי מנסה לנטרל. מי שלא רואה אותי עיוור או בלתי מוכשר לחלוטין לתנועה בעיר. אני דואג להיות גלוי ונוכח ככל הניתן וחש שהדבר מעניק לי את הזכות לכעוס על מי שלא רואה אותי.

וכשרואים אותי ומתעלמים, כשנהג או נהגת, רוכב או רוכבת, מסכנים אותי בכוונה, אז אני נהיה זועם, אז מתפרץ לי רצון לפגוע חזרה, לריב, להכניע. זה זעם כבישים שאני לומד לשלוט בו, משהו שלא אמור לקרות. אני נזהר מאוד, זוכר שכל הפחד והאיומים האלו שאני משרה סביבי הם בסך הכל כלי הישרדות, כי אני הרי לא מפחיד באמת ולא מאיים באמת, להפך, וברוב הזמן אני מחייך ואדיב, נחמד ומוכן לסייע לכל מי שזקוק לעזרה. אם אנשים היו יודעים להתנהג, יודעים לזוז, כל זה לא היה נחוץ.

הכלל הזה, לא לפגוע באחר סתם, להיזהר בכבודו ובשלומו של הנקלע בדרכך, הוא חוק יסוד, שבלי קבלה מוחלטת שלו נעלם הבסיס לקיום משותף. כל חוקי וסימוני התנועה, כל כללי ההתנהגות בכביש, בדרך ובמדרכה הם רק הרחבה של עקרון זה. כולם שווים, גם הולך הרגל וגם המכונית, גם זקנה נתמכת במקל וגם ילד על רולר בליידס, בזכות שלהם להגיע ממקום למקום, לזוז בעיר, בשלום ובבריאות. זכויות יתר למשתמשים מסויימים בעיר ניתנות רק בחלקים מוגבלים מהמרחב ואינן נובעות ממהותם אלא מאמצעי התחבורה בו הם משתמשים. מכוניות זוכות לעדיפות בכבישים מהירים, הולכי רגל על המדרכה, כשנהג מסויים אינו עדיף על פני הולך רגל מסויים, מאחר ושניהם בני אדם, וכל בני האדם נולדו שווים. ככה זה אמור להיות.

שטויות. זה לא הולך ככה. רוכב האופנוע שרואה אותי מתקרב, לא מאט וחותך את מסלולי, תזוז למה מה קרה, נהגת הג׳יפ שלא עוצרת במעבר חצייה, ברך מורמת על המושב, משקפי שמש וסיגריה, למה מי אתה, נער טס על שביל הולכי רגל בקורקינט חשמלי, אוזניות גדולות, סלאלום בין עגלות תינוקות, תזוזו או תמותו, אני עובר כאן. הם לא יודעים אחרת ובכל זאת אני לא סלחני כלפיהם, הייתי רוצה שילמדו להתנהג.

אני חושב שהמצב נהיה גרוע יותר ושזה לא רק בגלל השינויים הטכנולוגיים והצפיפות המתגברת אלא קשור בבורות כללית ומתפשטת בחוקי התנהגות ומוסר. השיוויון בין אדם לרעהו הוא הרי אשליה שהמאמינים בה תמימים וטועים. יש מאזן אימה, יש שותפויות אינטרסים, יש מערכות מובנות ומוסכמות של כוח וניצול. איש בג׳יפ גדול שווה יותר מאיש בלי מכונית. ככה זה בעולם וככה זה ברחוב, זה רק אני שמתעקש אחרת.

לא רק אני, זה רק נראה ככה לפעמים. רוב האנשים יודעים להבדיל בין חוסר השיוויון באפשרויות ובתנאי החיים ובין הכבוד וההתחשבות ההדדיים הדרושים בכדי לא לפגוע ולהיפגע. יוצאי הדופן מבולבלים וטועים וכשאיני כועס אני מרחם עליהם כי הם חיים רע.

הרכיבה על אופניים לימדה אותי לנהוג רגוע יותר במכונית. הריצה לימדה אותי לרכב רגוע יותר. זו בחירה שלי, לא בהכרח תוצאה טבעית. ראיתי רוכבי אופניים שמתנשאים על סביבתם, שהרכיבה לא לימדה אותם ענווה אלא להפך. אני רואה רצים שזזים ברחוב כאילו הם בחדר כושר, שחצנים וטווסיים. חבל עליהם, הם מפסידים הרבה. כיף יותר להיות קשוב לסביבתך, לנהל איתה דיאלוג ולא לכפות עצמך עליה. טוב לי להיות קצת מפחיד. זה עוזר כדי שהדיאלוג הזה לא יתקיים מעמדת נחיתות.

הרשימה הבאה בסדרה פה.

מאיפה בא הזעם

הריצה של אתמול בערב היתה מלאה בכעס. דברים שבדרך כלל מחליקים עלי, לא משתפשפים אפילו, דקרו והרגיזו אותי. בגשר שמעל שפך הירקון רוכב קורקינט חשמלי גרם לי לסטות ממסלולי, טס בפזיזות בין הרצים האחרים, המשפחות, עגלות הילדים והאופניים שתמיד הופכים את הנקודה הזו למסוכנת במיוחד. הרמתי יד לפנים, להגן על עצמי מפגיעה, והיא התחכחה בכתפו. צעקתי אחריו, קיללתי, לא בשפה מטונפת ממש אבל בכל זאת קיללתי. אני מתבייש באיך שהתנהגתי, צודק אבל מטומטם, אבל אתמול היתה ריצה כזו. ואני מתבייש וחושש מכך שאחר כך קצב הריצה שלי התגבר והיא הפכה קלה יותר, מכך שהזעם, שאתמול חוויתי רק מופע קטן ומוגבל שלו, הוא עדיין מניע וכוח משמעותי כל כך עבורי.

אני לא רק מתבייש בזעם הזה אלא גם מפחד ממנו. הוא מסכן אותי. אני אדם אחר בשליטתו. הוא אלים ואני עדין. הוא חושף שיניים ואני מחייך. הוא קיצוני ובלתי מתחשב בעוד אני מלא סבלנות. אני מנסה לבייתו, להכניסו לשליטתי, אבל זה לא תמיד הולך.

בערב יום כיפור האחרון, מעט לפני שנולדה בתי, טיילתי עם בת זוגי והכלבה. הייתי שיכור קצת. בפנייה לרחוב בו אנו גרים מישהו צילם בפלאפון את הכלבה שלו על רקע קיר מלא בגרפיטי. היא הבחינה בנו ורצה אלינו בלי לעצור, מנסה לתקוף את כלבתי, פוגעת בי בברך בכוח רב, מפילה אותי ארצה. חשבתי ששברתי משהו. הבעלים של הכלבה אפילו לא שאל לשלומי. בת זוגי הייתה, כאמור, בהריון מתקדם ונורא דאגתי. איזה קללות יצאו לי מהפה, אילו איומים. הייתי מפחיד מאוד, הייתי מוכן להרביץ לו אם לא יהיה מנומס ויבקש סליחה. בסוף, אחרי שנרגעתי, וחזרנו הביתה, והבנתי שאולי גם הוא היה קצת מבוהל, ובטח קצת זקוק להבנה, ושהגזמתי, בת זוגי היא שהלכה אליו וביקשה ממנו סליחה על התפרצותי.

מישהו התעצבן עלי ככה לא מזמן. זה היה בריצה מהעבודה הביתה, והוא בא מולי, מהר על המדרכה, רוכב על אופניים חשמליים. אני שונא אותם. זה לא אופניים בכלל ורוב המשתמשים בהם לא יודעים לרכב. הם סכנה ומטרד, ומשום מה בטוחים שלא רק שמותר להם לנסוע על המדרכה אלא גם שהם בעלי זכות קדימה בה. הרוכב הזה עבר אלי ממש קרוב. הרמתי יד לפנים, אולי התכוונתי לפגוע בו אם לא יסטה מדרכו אבל אני לא בטוח בזה, ונראה לי שניסיתי דווקא לחמוק מפגיעה. בכל מקרה, הוא פגע בי, הופתע נורא ונפל מהאופניים. עצרתי לראות אם הוא בסדר ולכעוס עליו. הוא היה בן גילי בערך, לבוש בסדר, מלא בזעם על שנפל בגללי. ביד היה לו פלאפון, הוא התקרב אלי ונתן לי אגרוף בצלעות, כשהשפיץ של המכשיר בולט אל מחוץ לאגרוף. ראו שהוא יודע להרביץ. אולי היה שוטר או חייל. אחר כך שלף צרור מפתחות, סידר אותם כך שמפתח משונן אחד ישמש כאגרופן. הוא התחנן שאלך משם, שאמשיך הלאה, שלא אגרום לו להתעצבן עוד, כי אז הוא לא יודע מה יעשה. ראיתי את עצמי בו. גם אני הייתי קרוב מדי למצב של קרב, של אין מחר ומישהו ישכב בסוף מדמם על הרצפה. אבל התרחקנו זה מזה, והכאב בצלע שנסדקה שימש לי תזכורת לכך שריבי רחוב הם מיותרים ושצריך להימנע מהם בכל מחיר, עד שנעלם אחרי מספר חודשים.

אני חושש להכיר בכך שהזעם הזה, האלימות המוכנה להתפרץ, הם חלק משורש הגבריות שלי. אמי סיפרה לי שכשחיינו בדימונה, בילדותי המוקדמת, אבי הסתבך במכות עם שכן, או אולי נהג, איני זוכר בדיוק, ושהמשטרה הייתה מעורבת, ושזה היה סיפור עצוב ורע. ידעתי שיש בו חלק כזה, אבל נתקלתי בו רק לעתים רחוקות. הזעם שלו היה לרוב מחושב, גם אם רק למראית עין. אבל ראיתי גם את אמי כועסת בצעירותה ומאבדת בשל כך שליטה. תיוג מגדרי הוא פתרון קל מדי.

פעם, לפני שנים, בעת מערכת בחירות שנראתה אז, כמו כל מערכות הבחירות, חשובה וגורלית, מילאו את כל כיכר מגן דוד, צומת הרחובות של קינג ג׳ורג׳ ואלנבי, בכרזות של ביבי ושל הליכוד. שתיתי אז לא מעט בבר הקבוע, סמוך לצומת, וכשגמרתי לשתות לאותו היום והלכתי הביתה הייתי לעתים מתגרה במזלי ותולש את הכרזות הללו, שבכל מקרה לא היו חוקיות. שלוש פעמים זה לא נגמר טוב.

בפעם הראשונה עצר לידי בחריקת בלמים אוטובוס ׳דן׳, והנהג פתח את הדלת וקילל אותי נמרצות. כשעניתי לו עזב את כיסאו, ירד לרחוב, אחז באופני וזרק אותם בכוח הצידה. הגשתי תלונה והובטח לי שהוא ננזף.

בפעם השנייה בעל חנות נעליים מבוגר התחיל להתווכח איתי, קורא לי בוגד. משום מה הייתי מעוניין בוויכוח הזה, כי אני הרי לא בוגד וקל מאוד להסביר את זה, ולכן נכנסתי איתו לתוך חנותו, אבל שם פתאום הוא לקח את זה יותר מדי ברצינות וניסה להרביץ לי. אחזתי בידיו, מנסה להרגיעו בעזרת שותפו לחנות, מסביר לו שאני לא רוצה, לא לריב ולא להכאיב לו. זה רק עצבן אותו עוד, והוא גרר אותי איתו לרצפה, מנסה לדקור אותי באמצעות מתלה נעליים מפלסטיק. זה היה די מגוחך, עלוב ועצוב. נתתי לשותף לטפל בו, להשקות אותו מים, אתה לא צריך להתרגז ככה, כלום לא שווה את זה, בשעה שיצאתי.

בפעם השלישית העימות היה עם מי שנשכר לתלות ולשמור על השלטים. הם היו צעירים ועצבניים. הייתי עם חבר, אז, ועמדנו ברמזור שעוד איפשר אז לפנות מאלנבי לקינג ג׳ורג׳. זו הייתה מכונית ה- ׳דיאן׳ הירוקה והאהובה שלי, אוטו מצחיק עם גג נפתח. נצלתי את זמן ההמתנה ברמזור בכדי לרדת רגע ולתלוש כרזת פלסטיק ארוכה, נתניהו טוב ליהודים או משהו, שהייתה מחוברת באזיקונים למעקה הבטיחות. מישהו מהשומרים היה מהיר ממני, והוא תפס אותי והדף אותי לאחור, עד שפגעתי באוטובוס שעמד גם הוא בצומת. למישהו אחר היה מוט ברזל ארוך, אותו תלש ממעקה הבטיחות, והוא הניף את הצד המחודד שלו לעברי. הצלחתי לזוז והמוט שפשף את בטני והשמיע קול חלול כשפגע בדופן המתכת של האוטובוס עליו נשענתי. די מזל שזה נגמר ככה. יכול היה להיות יותר גרוע.

המצחיק בפעם הזו, האחרונה, היא שכמה חודשים אחר כך התפרסמה כתבה בעיתון, ראיון עם פעילי הימין שניסו להרוג אותי, ובו הם סיפרו בדיוק את אותו הסיפור, רק הפוך, איך הם אלה שהותקפו בצומת הזו במוט ברזל על ידי פעילי שמאל אלימים וחסרי מעצורים. אני יודע את האמת אבל לא בטוח ששיקרו במודע. העימות ביננו היה דו צדדי, ודברים מתבלבלים.

אני לא אדם אלים. אני שונא עימותים, ותמיד מכה על חטא, לעיתים עוד במהלכם. ראיתי אנשים הולכים מכות ברצינות, מכל הלב, בהנאה. איני כזה. אני מתאר את הרגעים האלה מתוך תחושת כישלון. האלכוהול, המעורב בחלק גדול מהם, אינו תירוץ. אנשים צריכים לדעת לשתות, גם אני. אסור לפגוע באדם אחר, תחושת הצדק שמעניקה לגיטימציה לפגיעה כזו היא אשליה.

כשהייתי נער צעיר רצתי. התכוננתי לתחרות חשובה בקיץ, למכביה. היה לי סיכוי לנצח בקבוצת בני גילי, הייתי לא רע.

בחטיבת הביניים בה למדתי הייתה כיתה טיפולית. נכנסתי לעימות טיפשי עם אחד מתלמידיה, איני זוכר על מה. אני צדקתי. אני חושב שהרביץ לי ולא נתנו לי להחזיר. אני צדקתי. ניפצתי באגרופים תמונות שהיו תלויות במסדרון שמול חדר המנהלת וברחתי, יחף, לרוץ בשבילי העפר שבפרדסים, לא רחוק מבית הספר. האדמה להטה וידעתי שאני גורם לעצמי נזק. אני צדקתי, ונגזלה ממני היכולת לנקום. רצתי עד התשה, בוכה מתסכול, לא חש בכאב. כשחזרתי לבית הספר כפות רגלי היו מכוסות שלפוחיות כוויה עמוקות. לקח להן זמן רב להחלים ואני הפסדתי את התחרות. כל הצדק הזה, כל הזעם הזה, כל מה שהביא לי הוא כאב. נקמתי בעצמי.

לפני שנים, כשאזור התעשייה בו אני גר היה פראי יותר, חזרתי הביתה ביום חמישי בלילה, שיכור וטוב לב. מכונית שרק אחד מהאורות הקדמיים שלה פעל הגיחה במעלה הרחוב. כשנכנסתי למגרש החנייה, קיצור דרך לכניסה לבניין בו אני גר, המכונית הזו, טנדר מסחרי שהיה שייך לחברת סימון כבישים שפעלה שם, ושראו שנפגע בתאונת דרכים, נכנס אחרי. מי שנהג בו לא ידע מה הוא עושה, ביצע רברס פראי במהלכו פגע בי. התעצבנתי נורא.

בתוך האוטו היו שני זוגות, שני פועלים בחברת סימון הכבישים ובנות זוגם. אחת מהן הייתה בהריון מתקדם, חודש תשיעי, והבילוי אליו יצאו הסתבך לאחר שבעלה השתכר נורא והתנגש ברכב של חברה מתחרה בצומת לא רחוק. כעת באו לנטוש את הרכב ליד העבודה, לברוח משם לפני שתבוא משטרה.

אבל זה לא עניין אותי. הטנדר פגע בי, סתם, ואני ציפיתי להתנצלות. כשלא קיבלתי אותה התעצבנתי יותר, וכדי לצאת צודק הכיתי במראת הצד של הרכב, מתכוון ללכת משם וזהו.

הנהג התנפל עלי מאחור, מפיל אותי אל הקרקע ומטיח את ראשי בבסיס בטון יצוק שנמצא שם. האגודל שלו היה בתוך פי, ויכולתי לנשוך אותו, אבל לא עשיתי את זה. נתתי לחברו להפריד, הקשבתי לתחנונים, אשתו בהריון, חודש תשיעי. לא ממש הבנתי, אז, מה זה אומר.

כשעליתי הביתה ראיתי שהגבה השמאלית שלי חתוכה לגמרי. זה לא הגיע לי. היה לי מוט ברזל, לקחתי אותו וירדתי שוב למטה. למזלי הם כבר ברחו משם, נוטשים את הטנדר הפגוע מאחור. טיפסתי על מכסה המנוע המעוקם, הנפתי את מוט הברזל וניפצתי את החלון הקדמי, בנקמה קרה ומטופשת. הרגשתי טיפש ומובס כבר בזמן אמת, לא בגלל שחטפתי מכות אלא בגלל שבכלל נכנסתי לעימות הזה. הגאווה היחידה שלי היא על כך שאחרי שהתחיל הצלחתי להימנע מלהחמירו.

הזעם הוא בעצם חולשה. הכוח שהוא נותן הוא שקרי, הוא אשליה. כוח חזק יותר קיים ונחשף באמצעות התמדה, העמקה והרגל. זה בסוף מה שלמדתי, זו המסקנה מכל העניין הזה, מזכרון כשלונותי. אני לא רוצה לריב, אני לא רוצה לכעוס, וברור לי שהצדק, שלי או של אחרים, הוא תמיד יחסי ולכן נטול ערך. ההבנה הזו עוזרת לי, וכך גם הריצה, שסתום שחרור של רגשות שאיני מצליח לעבד במלואם.

אבל לפעמים יש לי ריצות מלאות בכעס. צריך להיזהר.