Tag Archives: זכרונות

בוסטון, המרתון העשירי שלי

היום השני אחרי ריצת מרתון הוא זמן שיא כאבי השרירים. קשיי קימה מהכיסא, הליכת ברווז מגוחכת ברחוב, התכופפות קשה, כמעט בלתי אפשרית, כדי להרים משהו מהרצפה. מכאן זה רק ישתפר, עד שבעוד ימים ספורים כבר לא ישאר סימן, רק עייפות קהה והצטננות קלה. בעוד פחות משבוע כבר אוכל לחזור לרוץ, לאט ומעט בהתחלה ומהר יותר אחר כך. אז אתחיל לתכנן, לקוות, לפנטז, לקראת המירוצים הבאים בהם אשתתף, בזמן שנותר לי כאן, באמריקה, ואחר כך, כשאשוב לישראל. הריצה שלשום תהפוך לחלק מרצף של ריצות בעברי, מרתון מספר עשר, ברשימה שאני מאמין שתתארך עוד.

כרגיל כמעט, כמו בשלושת המרתונים הקודמים לזה, לא הצלחתי לעמוד בזמן המטרה שקבעתי לעצמי. נכשלתי, והסיבות לכך ברורות, חלקן היו בשליטתי ולכן ניתנות לתיקון וחלקן קשורות בתנאי הריצה הקשים. זה לא היה היום שלי, אבל אין מה לעשות. אסיק את מסקנותי ואנסה לישמן, למרות שאיני בטוח שאצליח, מאחר ורוב המסקנות הללו הם דברים שכבר ידעתי, שהיו ברורים לי לחלוטין ובכל זאת לא ביצעתי. איני מכה על חטא אלא מודה בעובדות, לא היו בי השנה את הרצון והיכולת להתמסר כולי לריצה. זה היה תחביב ותו לא, לא חלק מהותי ומרכזי מספיק מהגדרתי העצמית ומאורחות חיי. לא נורא, יש מקום גם לרצים כמוני, בעלי פוטנציאל שאינו מגיע למיצוי, והריצה מייצרת לי לא רק אתגרים להיכשל בהם אלא גם שפע של חוויות אחרות, שמעשירות את עולמי ומרחיבות אותו. מרתון בוסטון הוא אחת החוויות האלו, והוא היה יוצא דופן, מפעים ומרגש, אירוע הריצה השלם והמיוחד בו השתתפתי עד כה.

מאה עשרים ואחת שנים של מסורת מעניקות למרוץ הזה אופי וזהות שאין כמותם. יש מיתולוגיה ענפה שעוטפת אותו, והוא משולב ומוטמע בהסטוריה ובזהות, לא רק של העיר אלא של האזור ואפילו האומה. מרתון בוסטון הוא סמל אמריקאי של ממש, וככזה הוא משתדל להיות התגלמות של הפנטזיה האמריקאית אודות אמריקה, מופת של סדר, התלהבות, התגייסות ותחושת קהילה. היחס לרצים מלא בכבוד, הערכה והזדהות. במסלול הריצה יש אלפים רבים של מתנדבים, שוטרים, חיילים מאבטחים וסדרנים, כמו גם מאות אלפי צופים, וכולם משתתפים באירוע, גם אם אינם רצים בו. איש מהם לא מחמיץ פנים, כולם מקצועיים נורא, ממלאים כמיטב יכולתם את התפקיד המיועד להם בתוך התיאטרון הספורטיבי הזה. כך שכל כוס מים או משקה אנרגיה שחטפתי באחת מתחנות השתייה הרבות הוגשה לי בכוונה מלאה ומתוך ניסיון אמיתי לעזור ולתמוך, וכל פלחי התפוזים או שקיות הקרח שחילקו אנשים שגרים ליד מסלול המרתון לרצים נועדו לשרת אותם ובכך לקחת חלק במאמצם ובתהילתם. היה מרומם נפש, וגם קצת מפחיד, לחזות במשחק התפקידים הזה, שכולם מתמסרים לו בכזו חדווה. שום ציניות, שום ביקורת, מירוץ פטריוטי, שמטס נמוך של מטוסי אף 16 קודם לזינוקו.

ילדים שולחים ידיים, מחכים שתטפח בידך על שלהם, עשרות קטועי גפיים, נכי מלחמה שהמרתון הוא כנראה חלק הכרחי במסלול שיקומם. הריצה מאפשרת לחוות את המרחב דרך הגוף, והלם הרשמים, הפרצופים, שלטי העידוד, רעש מחיאות הכפיים, מטלטל. אני מקווה לזכור לפחות חלק מזה.

המרתון העשירי שלי בתוך שש שנים. מעניין מה יהיה הבא. אמסטרדם? טבריה? תל אביב? בקרוב, אחרי שהגוף יחלים, אחליט.

העיר היא גם הבית והנוף מהחלון

רשימה חמישית ואחרונה בסדרה. הרשימה הראשונה פה.

העיר היא גם הבית שלי, היא הנוף מחלוני.

התמזל מזלי לגור באותו בניין יותר מעשרים שנה. כשעברתי אליו לא תיארתי שכך יהיה. זה היה אז אזור תעשייה דהוי, חצר אחורית לשכונת פלורנטין, שכבר הייתה אופנתית במקצת. התגאיתי בכך שאני האדם היחיד שגר ברחוב, שבמפקד האוכלוסין שהתקיים אז איש לא טרח לספור אותי, כי הרי אין סיכוי שמישהו בכלל חי פה. יכולתי לעשות כמה רעש שרק רציתי ולהיות מי שבא לי. זה היה שטח הפקר בו לכאורה הכל מותר. מהמרפסת יכולתי לראות את צריח הכנסייה במושבה האמריקאית ואת פנסי איצטדיון בלומפילד. קולות מואזין וזיקוקים הגיעו מהמרחק, מיפו. בתי המלאכה נסגרו אחר הצהריים ואז הייתי יחיד ומיוחד, שומר הלילה של רחובות שכולם שלי. קניתי אוכל, שתיתי קפה ואלכוהול וטיילתי עם הכלב בפלורנטין אבל שמחתי שכבר איני גר בלב השכונה שהעימותים בה בין תושבים ותיקים וחדשים הרתיעו אותי. העדפתי להיות חלוץ במה שידעתי שיהפוך מתישהו, בעתיד, לסביבת מגורים נחשקת.

ראיתי עצמי כשותף וכחלק מאזור התעשייה הזה ולא הבנתי שאני עד לגסיסתו. בתי המלאכה נסגרו, זה אחרי זה, נכנעים בפני היבוא הזול מסין. מהמרפסת יכולתי לראות יותר ויותר מנופים, ובניינים חדשים צמחו בקו הרקיע. השארתי את התריסים מוגפים כמעט תמיד. התקנתי מזגן. הרגשתי בשוליים, לא רק של פלורנטין אלא גם של תל אביב ובכלל, פיתחתי גאווה וזהות של שוליים, הייתי זר, לא מפה. אנשים חדשים עברו לגור ברחוב ובבניין. היה לי רומן קצר עם שכנה שגרה בצד השני של חדר המדרגות. זו הייתה טעות. אחרי שהסתיים פחדתי לפגוש בה ותכננתי בקפידה את בואי וצאתי. היא עזבה, אני נשארתי. צריח הכנסייה וגבעת המושבה האמריקאית הוסתרו על ידי בניין יוקרה. הקומה מעלי, שפעם היה בה בית מלאכה שהעסיק עשרות עובדים, נקנתה, שופצה והפכה לבית כמו מהמגזינים, לופט עירוני עם רצפת בטון מוחלק ותקרה גבוהה. הפכתי לדייר הותיק, שריד מפעם, מי שעדיין זוכר מה היה פה מזמן.

גרתי בשכירות אבל שילמתי שכר דירה נמוך, אותו העלתי מדי פעם ביוזמתי. זה נראה לי הוגן והגיוני. חשתי בטוח בבית האפל והדחוס, ספוג עשן הסיגריות. טיפחתי אותו בשקדנות, אוסף לתוכו עוד ועוד חפצים, פריטי נוסטלגיה מההיסטוריה הפרטית שלי ומעבר אותו לא חוויתי. הבית שלי היה יפה ומיוחד, חד פעמי, מתאים רק עבורי ולא בשביל אף אחד אחר. והוא היה מלכודת שלא רציתי לפרוץ את גבולותיה, מאורה ממנה הגחתי לעיר ואליה שבתי להסתתר. בניתי לי צינוק מסוגנן וחוויתי את העיר במהלך חופשותי ממנו. זמן עבר. ריציתי עונש בלתי קצוב, אסיר של עצמי, שפוט לגלות מארץ ומעיר שהתקיימה רק בדמיוני. היה לי מזל גדול שלא נשארתי שם.

אני גר היום בצד השני של חדר המדרגות, בדירה שקניתי עם שותפתי לחיים. שיפצנו אותה יפה, ואת רוב הרהיטים בניתי בעצמי. היא מרווחת למדי, ומרפסת גג גדולה נמתחת לכל אורכה, מפרידה בינה לבין הבניין השכן, כך שהחוץ תמיד בפנים. אני גאה בבית הזה ובשותפות שאפשרה אותו. את הבית הקודם פיניתי בצער. תכולתו מוינה ונארזה. מעט אחר כך גם הוא שופץ מהיסוד, וכעת אינו דומה כלל למקום בו גרתי. לא יהיה לי עוד בית כזה.

הבניין הגובל בשלנו נבנה בשנת 1936 על ידי בן למשפחת חינאווי היפואית. זה בית דירות מפואר לזמנו שנגנב מבעליו באמצעות החוק הארור לנכסי נפקדים. אני יודע את זה ולא מסוגל להתעלם או לשכוח, לא יכול להדחיק את העוול. וגם לא רוצה, מעדיף את עול הידיעה על פני החופש שבבורות. ההכרה הזו אפשרה לי להבין טוב יותר את המקום בו אני חי.

העיר היא גם מה שנשקף מחלוני. היא קיר הבניין השכן, שפעם היה בית ערבי ביפו וכעת הוא מבנה לשיפוץ מחמיר בתל אביב, היא הפרוייקט הנבנה ממול, זה שאת יציקת יסודותיו צילמתי ושכעת גובה בקצב של קומה בשבועיים. פעם היו שם מסגרייה, ונגרייה, ומפעל קטן לציפוי מתכות שאפילו הופיע פעם בעיתון כשנתפסה בו כמות גדולה מהמותר של כימיקלים מסוכנים ובעוד זמן לא רב יהיה שם בניין גדול ומפואר, שבקומת המסד שלו חנויות בגדים, מעליו קומה למשרדי הייטק, מעל זה קומת ספא ובריכה ומעל זה דירות מגורים שלכולן, כתוצאה מתכנון יצירתי וזוויות בנייה מוזרות, יהיה נוף לים.

הם עובדים מהר, כנראה כדי לא לפספס את הגאות בשוק הנדל״ן, משש וחצי או שבע בבוקר ועד אחרי החשיכה, פועלים ערבים מהגליל שחלקם ישנים בשלד הבניין המסיבי. הם חותמים את שמותיהם וכותבים בערבית הוראות ביצוע זה לזה על הקירות היצוקים בטון אבל אין דאגה, השפה הזרה תימחק, תכוסה בטיח ובצבע, ולמי שיגור בבניין לא יהיה מושג מי בנה אותו או מה ניצב שם קודם. זה דרכו של עולם, בו פועלים נועדו להשכח ואיזורי תעשייה להיעלם. אבל אני אזכור.

השמיים הפתוחים שנשקפו מחלון הסלון הוסתרו, ומהשקיעות המרהיבות נותרה רק פיסה קטועה. קריאות המואזין, שקולן גבר בשנים האחרונות, נחסמו ונבלעו בבניין הנבנה, וכבר אי אפשר לשמוע את יפו. כשתסתיים הבנייה הבניין בו אני גר יחסה בצילו המיתמר של המבנה החדש, יהיה הנוף שלהם, מה שהם, הדיירים החדשים, יראו מהמרפסת כשיבחרו לא להביט בים. המבנה החדש בנוי טוב, עם הרבה בטון מזוין, הכל יצוק, הכל מסיבי. הוא לא יעלם, הוא ישאר פה הרבה אחרי.

אני זז בעיר המשתנה, בין ביתי, המקומות אליהם אני הולך, רץ, נוסע או רוכב, זכרונותי ומה שאני יודע. העיר שלי היא התנועה, היא סך המאבקים הקטנים והחוויות הנצברות בה. היא רחבה ורבת רבדים הרבה יותר מתחומה הגיאוגרפי, ובוודאי יותר מכל גבול מוניציפלי טכני. היא מלמדת אותי דברים, מאלצת גם אותי להשתנות ולהתאים עצמי בכדי לשרוד בה. אני מסכים לשינויים האלה בכדי לא להסתכן בעמדה של זרות מוחלטת. העיר שלי היא תל אביב, והיא יפו, והיא ירושלים, והיא גליציה, והיא המחנות בעזה ובביירות בהם גרים פליטי יפו, והיא המדרכות, והכבישים, והאנשים. ולמרות הקושי, ולמרות הסתירות, ולמרות העימותים בין כל ההגדרות הללו, העיר הזו שלי מתוך בחירה מובהקת ובלב שלם.

גמול

בבית הקפה בו אני כותב אסור לעשן.

אני, למזלי, גמול, אבל תוך כדי הקיץ שהעברתי כאן ראיתי איך כל מי שעדיין מעשן לוקח את ההפסקות הקצובות האלה, בחוץ, בצד השני של החלונות הגדולים. הצתה, שאיפה, עקצוץ בריאות, ואחר כך בתוך המוח, בתוך המחשבה. ככה זה צריך להיות. והסיגריה עצמה. להחזיק בה, לגלגל אותה בין האצבעות, אשר שומרות את הריח החמוץ והמנחם עוד הרבה אחר כך. והעשן, לפלוט אותו גבוה, לראות את הנשימה הופכת לסלסול מיתמר. אני מתגעגע, לפעמים, יודע שהשנים הרבות בהן עישנתי, מגוון החוויות אותן צלחתי עם ובעזרת הסיגריות, הפכו את העישון לחלק ממהותי, למשהו שלעולם לא אוכל להשלים לגמרי עם הויתור עליו.

אהבתי לעשן בזמן שרקדתי, ביחד עם המוזיקה. הייתי משתמש בסיגריה כדי להגדיל את התנועה, ככלי ביטוי. צברתי מגוון מחוות מסוגננות שעבדו עם הקצב, הרגשתי שאני משחק עם כל סיגריה טוב, שעליתי פה על משהו, שהיא ואני משלימים זה את זה. ברגע מתאים, זמן חילוף ביט, כשהיה נשאר רק בדל, הייתי שואף פעם אחרונה, עמוק ובהתכוונות, ואז מטיל את השארית באוויר, צופה במעופה, נקודה אדומה צהובה מהבהבת, מסתחררת בתוך החושך, ואז פוסע, בנעלי העור הגבוהות איתן אהבתי לצאת לרקוד, חייל של טכנו, ומועך בתנועה סיבובית וחדה את הפגר, מוכן לקצב הבא, לסיגריה הבאה. כשאני מדמיין את זה לעצמי, עכשיו, זה נראה לי מגוחך, משחק בפוזה של מישהו אחר.

לא חשבתי שאהיה מעשן, בצעירותי. אבי וסבתי היו מעשנים כבדים, וכילד חשבתי שזה מגעיל. כל העניין הזה גם נראה לא הגיוני, לעשות משהו לא בריא, לנשום עשן. התחייבתי בפני עצמי, כנער, לא להיות מבוגר שמן ומעשן. כשהתחלתי לכתוב השתמשתי לפעמים במקטרת. היה בזה יותר כבוד וכובד, אפשר היה לנשוך בפומית ולהרגיש בכף היד את ההתחממות הנעימה של גוף הבעירה. התעסקויות האלה טובות לריכוז. התרגלתי. כשכתבתי עישנתי.

בבית הספר בו אני מלמד יש שרואים בי דמות נלעגת. כבר כמה שנים, מאז מות אבי, אני במאבק דון קישוטי עם המעשנים והעישון. אני מכריח את מי שאני תופס לנקות את סביבתו, לפעמים את כל פינת העישון הלא רשמית, לפעמים צלע ממגרש הכדורסל האחורי אליו בורחים התלמידים שרוצים קצת שקט. בכל שנה, בישיבת המורים שלפני תחילת השנה, אני מבקש את זכות הדיבור, מקבל אותה רק אחרי התעקשות טרחנית, ומאיים על צוות המורים שינהגו על פי חוק, שלא יעשנו ליד תלמידיהם, שלא יתנו לתלמידיהם לעשן לידם, ושאתלונן עליהם אם יעשו כך. זה איום ריק. לא אמסור אף אחד מהם לידי הרשויות. אבל הם אינם יודעים זאת, ואני נראה ודאי מגוחך, קיצוני וקצת מפחיד. אני משחק את הדמות הזאת ולפעמים מתבלבל וגם מתנהג כמוה. יש יום בשבוע בו אני משתדל לנקות לבדי את ערימות הזבל שהשאירו אחריהם התלמידים המעשנים. זה מה שהם, הבדלים, זבל, אשפה שמטנפת את סביבתה, שריד למעשה של הנאה אסורה, שרגשי אשמה וסיכון מדומה הם חלק מסוד כוחה. הרבה מהם עברו לגלגל טבק לעישון והשאריות מרושלות, מקומטות וספוגות רוק. זה דומה לקונדומים המשומשים שמתגוללים לפעמים במגרש החנייה שליד ביתי. גועל נפש. פעם לא ראיתי את זה כך. הייתי זורק סיגריות ברחוב, בכביש, כולה חתיכת נייר, מה אתה עושה עניין.

כשהייתי בצבא עזבה אותי מי שהייתה חברה שלי שבארץ אחרת. התחתנתי איתה כדי שלא תצטרך לחזור לארץ ולהתגייס, ותוכל להמשיך להיות רחוקה ממני. חלק בי חשב שגם היא התחתנה איתי, ושהפרידה הזו, שהייתה צפויה והכרחית, פלסטר שצריך לסלק בתנועה חדה מעל פצע שכמעט החלים לגמרי, היא משמעותית, היא משבר גירושים. איני זוכר איך זה קרה, רק שהיו לי שלושה ימי חופש נדירים, ריקים ממנה, ושהחלטתי לנסוע למדבר.

קניתי סיגריות בלי פילטר, של גברים. צעדתי ברגל מהתחנה הסופית בערד אל תוך המדבר, במורד הכביש המוביל למצדה, לכיוון בית הקברות העירוני. טירונות היחידה שלי הייתה לא רחוק משם, בפנייה שמאלה, מערבה, שני קילומטר מהכביש. בטרטורים קשים במיוחד רצנו עד בית הקברות וחזרה, עד ׳מצודת השיש׳, זה היה הכינוי בו השתמשו המפקדים, שם הקוד לעונש הכי חמור, לרוץ עד מצודת השיש וחזרה, עם אלונקה, זוז. זה היה אפל, להגיד את זה ככה, בדיחה צינית.

לא הייתי אובדני, אז, כשנסעתי לבדי לטיול הזה, השארתי את הנשק בבית, לא הייתי זקוק לו. הייתי צריך רק קצת זמן לבד. החושך ירד. הייתי עייף.

בוואדי שבין העיר לבית הקברות עצרתי. האוויר היה קר ויבש, ומסביב היה שקט של מדבר, של האיש היחיד פה, רק אני והעולם. העפר הרך שבמרכז תוואי הנחל התפצח תחת הרגליים, גומחה, בור לא עמוק, קערה אותה מלאו פעם מי שטפונות, שם בחרתי לישון, לבשל קפה, לעשן סיגריה.

היה לי על מה לחשוב. איך נתתי לעצמי להאמין? הייתי צריך להיפרד מהאני שחשב שאין לו חיים בלעדיה. הכל היה בכל מקרה כל כך מבולבל. אבא שלי ברח מהארץ שנה לפני כן, והוא גר אז בערד. שנאתי להיות חייל ולא יכולתי להודות בזה. הייתי צעיר וחסר נסיון והכל קרה לי. בלגן של סיפורים ועניינים. הייתי צריך לסדר דברים.

וישבתי בתוך הבור, והיה שקט של לילה, ונשמתי עמוק, עד כאבי הלחץ בצלעות, קצה היכולת. ואז הציץ ראש דורבן פנימה, מקצה הבור. ונבהלתי נורא, אבל הבהלה הזו, של הדורבן ושלי, צעקת הפחד המשותפת והריצה המגוחכת שלו משם, דורבן בורח, משיל קוצים, הוא מראה יפה, שחררה בי משהו. היה כיף.

וכשעישנתי סיגריה, אחר כך, קול האיושה שהעלתה היה מסוים מאוד. רשרוש חזק, ברור ומגוון בתוך השקט, לא יכול להיות שסיגריה היא שעושה את כל הרעש הזה, קולות של שריפה ממש, אש מאכלת. ואני הייתי שותף בתהליך הזה, כלי קיבול לעשן הבערה, אני והיא עובדים יחד. אני זוכר את החוויה והתחושה ולא יכול לנתק בינהן. מכשיר התמכרות ארור.

יעיל כל כך, ממלא כל כך הרבה צרכים. גם ביד וגם בפה וגם בתוך הגוף וגם מחוצה לו וגם איך שאתה נראה וגם איך שאתה מרגיש והכל ביחד, חלק מכל דבר, הכל יותר טוב עם סיגריה, זה הזמנים שבהם אני לא מעשן שקשה.

אמני תיכון, כמו חלק מהתלמידים בבית הספר בו אני מלמד, הם נחרצים מאוד, הם דוגלים בחופש ובזכות בחירה. מצחיק אותי, הטיעון הזה, איך משהו ממכר הוא סמל לייחוד, איך העקרונות פונים נגד עצמם. לפעמים אני מסביר להם למה אני מתעקש להפריע להם, לרוב לא. אין לי סבלנות. מה שעובד הוא העקשנות. מעשנים קצת פחות בבית הספר עכשיו, וזה קצת בזכותי. פחות תלמידים מעשנים פחות סיגריות. פחות חוויות ראשוניות, פחות רגעים של התבגרות ושל שינוי שהסיגריות הן חלק בלתי נפרד מהם.

להפסיק היה קשה, אבל הרגשתי שאין ברירה. הסיגריות היו סרטן ריאות, הן היו אבא שלי, הן היו השנאה העצמית שאכלה אותי מבפנים, הן היו כאבי השיניים ושיעולי הבוקר, הן היו גוף שיכול כל יום פחות. ובכל מקרה לא כתבתי אז, כבר הרבה זמן לא כתבתי, אז מה בעצם זה משנה.

ההתמכרות לסיגריות היתה מסך עשן, דברים נראו אחרת מאשר באמת.

לא ויתרתי על כלום. לא השתניתי. לא איבדתי דבר ממה שהופך אותי לאני ולא חסר כל גוון בסך הרגשות שלי. הכל יכול לקרות בלעדיהן. איני זקוק יותר לאשליית הבחירה שהן מעניקות.

כתבתי הקיץ הרבה, בבית הקפה. יומיים בשבוע באה שכנה לה שילמנו לשמור על התינוקת ואני יצאתי לכתוב. בלי לעשן, בלי לשתות, בבוקר, כמה שעות וחזרה הביתה. ולפרסם כמעט מיד את מה שכתבתי, כדי שלא אצטרך לחשוב, לא אוכל להתלבט. סדנת כתיבה, המצאה של מנהגים חדשים.

אני שמח שאיני צריך לצאת החוצה לעשן. אני שמח שכבר איני צריך לסחוב איתי סיגריות, שכבר איני תלוי בהן. אני שמח על הקיץ הזה ומרגיש שהוא הותיר בי חותם. סיפרתי דברים שרציתי, סידרתי מה שצריך.

שנת לימודים מתחילה עוד מעט. בתי התינוקת נכנסת לפעוטון. בעוד פחות מחודשים ארוץ עוד מרתון. עומס האימונים עולה כעת. מתחילה העייפות. אולי אקח הפסקה מכתיבה בגוף ראשון, נראה.

חלומות של מורה בחופשה

עוד שבועיים מתחילה שנת הלימודים, והחלומות המוכרים שבו להטריד אותי. חששות. אני כבר מורה ותיק ועתיר ניסיון, והייתי אמור להיות יותר בטוח בעצמי, אבל כנראה שזה בכל זאת לא מובן מאליו.

התחלתי ללמד במקרה, לא מתוך בחירה מודעת במסלול חיים אלא כגחמה, קוריוז בעיני עצמי. הייתי צעיר מאוד, קצת אחרי הצבא, לא יודע כלום אבל עם המון ידיעה מה נכון. למדתי במגמת קולנוע בתיכון והייתי בטוח שזה מה שאעשה בחיי, סרטים. שם, בתיכון, עברתי חוויה מעורבת, אינטנסיבית ומסעירה אך גם מסוכנת וגבולית. במשך שנים החוויה הזו הייתה הכלי דרכו לימדתי. ניסיתי לחקות את החלק הטוב ולהימנע מהחלק הרע, וללמד כהעתק משופר של מי שלימד אותי. אני שמח שהשתחררתי מהצל הזה.

אני לא זוכר הרבה מהשנים הראשונות ההן. המשרה החלקית שמילאתי בתחילה תפחה. התשלום היה רע והדרך היחידה להתפרנס הייתה לצלול עמוק יותר פנימה ולקחת על עצמי עוד ועוד תפקידים ועבודות משלימות. על חוסר הניסיון שלי כיסתה היוהרה, הנכונות לתפוס את עמדת המורה, היודע, מבין ומנחה. זה משחק משותף, מורה ותלמידים, ושני הצדדים מגדירים את החוקים והכללים. גיליתי שבמפגש עם כיתה, תלמיד או תלמידה, אני מישהו אחר, שממלא תפקיד שאין לחרוג ממנו בתוך המשחק הזה.

למזלי תמיד לימדתי בקבוצות קטנות ובמסגרות שהעניקו לי, בתוך מגבלות ידועות מראש, חופש כמעט מוחלט. מדדי ההצלחה או הכישלון לפיהם הוערכתי היו גמישים וקלים להשגה. את אף אחד, פרט לי ולתלמידי, לא עניין באמת מה אנחנו עושים ביחד, כל עוד נשמרה חזות של סדר ושמירה על כללים. אני קבעתי את תכנית הלימודים ואת מהלכי השיעורים ומהר מאוד למדתי לאלתר ולשנות, איך לשלב בשיעורים כל מה שעניין אותי באותו הזמן. בעיקר ניסיתי להסביר ולהנחות איך עובדים, איך צריך לעבוד.

לימדתי עשיית קולנוע וטלוויזיה, בתיכון במרכז תל אביב אבל גם קבוצות של נוער ומבוגרים. הנחיתי אותם בהפקת סרטיהם, ליוויתי אותם מפרויקט לפרויקט. האמנתי שעיקר עבודתי היא לנסח, עבורם ובעזרתם, כללי עבודה ברורים וחדים למכונת העשייה שהם חלק ממנה. חשבתי שכל מה שצריך זה הוראות הפעלה ופעולה ואז אפשר לעשות הכל. בעולם מושלם צוות הפקה אמור לפעול כמכונה נטולת רגש שכל אחד מחלקיה מודע לתפקידו ולמגבלותיו. ניחם אותי להאמין בזה, בסדר, בעיקרון על מוסרי של יעילות ופעולה חלקה ומאורגנת. חשבתי שכך, בחסות הכללים, בחסות עשיית העבודה ומילוי התפקיד כמטרות בפני עצמן, יכולה היצירתיות להתבטא באופן המשוחרר ביותר.

ובמקביל למדתי שאיני מתאים ואיני אוהב את העולם האמיתי של תעשיית הקולנוע, ושהמטרה הלכאורה ברורה מאליה, החלום שהייתי אמור לחיות, להפוך לבמאי, לא יתגשם. כבר לא רציתי בו. בניגוד למה שסיפרתי לתלמידי, בעולם האמיתי הכל היה פוזה, רעש וצלצולים. כולם היו או חברים או שונאים, מכירים זה את זה, מתעסקים בעיקר בטפל. לא היו לי את הכלים החברתיים הנחוצים כדי לשרוד שם. לא הייתי מוכן או מסוגל להשתנות. זה לא היה חשוב לי מספיק. וחוץ מזה גיליתי שהכתיבה נותנת לי חוויית יצירה מספקת. שנים ספורות אחרי שהתחלתי ללמד כבר לא הייתי יוצר קולנוע צעיר שמלמד בינתיים אלא מי שמלמד בינתיים, במקרה, משהו שעשה פעם.

התמוטטתי. עזבתי הכל ונסעתי לאמסטרדם. חזרתי. שתיתי יותר מדי. כתבתי ספר ראשון. לא היה לי כסף. הציעו לי ג׳וב כמורה של נוער בעייתי. הסכמתי.

הפעם לימדתי מחוץ לתל אביב, תלמידים שעבורם קולנוע לא הייתה בחירה אלא ברירת מחדל. הכלים שחשבתי שאני יכול לעזור להם לשלוט בהם: יכולת ריכוז וביקורת, שמירה על תהליך עבודה רציף, יכולת עבודה בתוך וכצוות, היו חשובים יותר מהאמנות ומהחופש היצירתי. למדתי לשמור על משמעת, על שקט, על הקשבה. ידעתי שחלק מתלמידי מזלזלים בי ונאבקתי על תשומת ליבם. מצאתי, באמצעות ניסוי וטעייה, מה עובד ומה לא, אספתי טריקים ודרכי התמודדות. הייתי צריך להתפרנס ובבית הספר בו לימדתי היו צריכים שאגדיל את היקף עבודתי. שוב מצאתי את עצמי מורה במשרה מלאה. זה היה קצת משעמם. לא אהבתי את דמות המורה שנאלצתי לגלם, זו שהתלמידים היו זקוקים לה, יכולתי אבל לא רציתי להיות הוא. הסתירה בין הדמות הזו לבין מי שהייתי מחוץ לבית הספר הייתה גדולה מדי. בית הספר בו לימדתי נקלע למשבר כספי והפסיק לשלם משכורות. הייתי חייב להמשיך הלאה, ללכת ללמוד או למצוא קריירה.

אבל פחדתי מלהמציא אני חדש לגמרי. התחלתי ללמד במקום אחר, תיכון בירושלים, מקום מעניין ומאתגר. כבר הייתי מורה ותיק. הבטחון העצמי שלי היה מבוסס על נסיון. למדתי להכיר את הגיל הזה, התיכון, הבנתי שהתלמידים אמנם שונים אחד מהשני אבל שהמשברים וההתלבטויות אותם הם חווים דומים. גיליתי שכשאני שם, כשאני מלמד, עלי להיות אוהב ומבין, הוגן ומרוכז. וכשאיני מלמד מותר לי להיות אחר, פרוע ומבולבל. גיליתי ששני הצדדים משלימים ותומכים זה בזה. מכרתי סדר וחייתי כאוס.

גם זה נגמר בהתמוטטות, ברצון לברוח, בנסיון להמציא את עצמי מחדש. ושוב, כשדברים לא הסתדרו, קיבלתי הצעה ללמד תסריטאות וכתיבה במקום אחר, ושוב הסכמתי.

במקום הזה, התיכון בו אני מלמד כעת, אני עובד כבר למעלה מתריסר שנים. בתחילה זו הייתה עבודה חלקית, ומשמעותה עבורי הייתה משנית, אבל במהלך הזמן הקפה עלה ומצאתי את עצמי מלמד, שוב, גם עשיית קולנוע. למזלי, משהו בי השתנה.

אין בי את הבטחון העצמי המופרז שהיה לי לפני שנים, כשרק התחלתי ללמד. אני לא זקוק יותר להפרדה המלאכותית בין אני המלמד לאני הכותב או השותה. אני מודע, ומאמץ בחום, את זכותי לטעות ולהיות מבולבל. אני יודע שאיני מלמד את תלמידי לעבוד וליצור כמו בעולם האמיתי אלא אחרת ממנו, בבועה שהם קובעים את גבולותיה. אני מכיר במגבלותי, והמירב לו אני מצפה הוא להקהות עבורם את קוציה הדוקרים של ההתבגרות. אני מנסה לעשות יותר טוב מרע ולא לחקות אף אחד אלא להיות אני עצמי.

בסוף כל שנת לימודים יש חופש גדול, שבו העולם הזה, של התיכון ושל התלמידים של הקולנוע, מתרחק ממני לרגע, כמעט נשכח אבל לא לגמרי. בחופש הזה כתבתי הרבה. לא יכולתי לעשות זאת במהלך השנה. אבל עוד מעט נגמר.

קצת פחות משבועיים לתחילת השנה. אני חושש קצת, מתרגש קצת. החלומות האלה, שאני כבר מכיר, הם חלק מההכנה לזה שהחופש עומד להגמר.  ואני מקווה שבשנת הלימודים הבאה אצליח להיות אני מול תלמידי, שיהיה לי ולהם מעניין כמו שמגיע לנו.

לכתוב על שתייה בלי לשתות

לקראת סוף לימודי בתיכון, בזמן בחינות הבגרות של כיתת י״ב, מתה דודתי, אחות אמי, אחרי שנים ארוכות של סרטן מוח ארור ועיקש. זה היה צפוי, ובכל זאת זעקותיה של אמי, מוקדם בבוקר, אחרי שהתקשרו להודיע לה, היו קורעות לב. קורעות לב כל כך עד שאני, חלש שכמותי, שהתעוררתי מהן, פחדתי להקשיב, קיוויתי שיפסקו. ידעתי שלא אצליח לעמוד במה שחשבתי שהבכי הזה אומר. יכולתי להיות שותף באבל אבל לא לשקוע אליו לגמרי. והיה לי תירוץ נפלא לזה כי כמה ימים אחר כך הייתה קבועה בחינת בגרות, ולא סתם אחת אלא בפיזיקה, ועם בגרות אסור לשחק.

אז הייתי חצי באבל וחצי לא, מבלה את הבקרים בבית דודתי, שם ישבו שבעה, תומך ומשתתף כמה שיכולתי, את אחרי הצהריים והערב בלימוד ושינון של נוסחאות ותרגילים ואת הלילה בפאב שנפתח זמן קצר לפני כן מתחת לפיצריה השכונתית. אני חושב שימי השבעה האלה, אבל, לימודים, שתייה עד שכחה וחוזר חלילה, שינו אותי. גיליתי את הכוח האפל של האלכוהול, את ההנאה מזה שהמוח מפסיק לעבוד, נותן מנוח, את איך אפשר להיות שני אנשים שונים.

אני לא בטוח איך קראו לפיצריה, כנראה דו רה מי. היא הייתה ברחוב הראשי של רמת השרון, ליד קולנוע כוכב. פרט לפיצות מכרו שם גם עוגיות שוקולד מצויינות. ובקומת המרתף, אליה הובילו מדרגות עץ צרות, היו כמה שולחנות ובר קטן, ושם אפשר היה לשתות בירה ולהקפיץ טקילה ומה לא. לאף אחד לא היה אכפת בן כמה אתה או אם הכל בסדר. יכולתי לשתות המון ותמיד היה עם מי לדבר, בפני מי להתוודות ועל מה להסתכל. זה היה במרחק הליכה קצרה מהבית, רק לרדת באחד הרחובות למטה, ואז שמאלה ימינה וימינה, בניין שני ולמעלה במעלית, אבל אני לא זוכר הרבה מהדרך, רק התנדנדויות, ואיך הגוף סוטה מהדרך לגמרי מעצמו, רגל אחרי רגל, בסוף אגיע.

ובבוקר הייתי קם כאילו כלום, רק קצת כאב ראש, אבל גם בו היה משהו נעים, כמו צלקת שמזכירה פציעת קרב הרואי, אתמול בלילה הייתי שיכור לגמרי ועכשיו אני לא, אף אחד לא יכול לדעת, אף אחד לא יכול לדמיין, הייתי פרוע ולא כאב לי בכלל, או אולי דיברתי על הכאב שלי, אולי סיפרתי אותו, מי זוכר בכלל. הסוד נתן לי כוח לעבור עוד יום, השכחה שסיימה את אתמול בלילה, לתוכה צללתי באמצעות השתייה, איפשרה לי לשרוד ולתפקד, מתוך ידיעה שתמיד אוכל לצלול אליה שוב.

לשתות עד שזמן הולך לאיבוד, לשתות עד שלא בטוח מה קרה, לשתות עד שדברים שאסור לדבר עליהם יצאו החוצה. ולגלות, בדיעבד, ששום דבר רע באמת לא התרחש בחסות אבדן הזמן והשליטה, שהסודות האפלים שלי הם בסך הכל סיפור טוב למי ששומע אותם ושבשרפה העצמית, עד אפר, עד לא להיות, יש משהו מטהר.

אף פעם לא הייתי אלכוהוליסט, גם בתקופות בהן שתיתי כבד. עברתי על הסימנים ובדקתי את עצמי. נראה שתמיד היה חשוב לי מדי לתפקד ולחיות בעולם הלא שותה, ושזה עצר אותי מהתמכרות מלאה והרסנית. אבל בהחלט יש לי בעיית שתייה, שמתבטאת בעיקר בחוסר רצון ויכולת לעצור איפה שצריך, שנייה לפני הרגע של השכחה. אני נאבק בכדי לשמור על הבעייה הזו בשליטתי ויודע שהדרך היחידה לעשות זאת היא לכבד את המקור שלה, ובעיקר את הצורך שמתמלא בעזרתה.

ראיתי אנשים שותים. צפיתי בהם כשותף וכמשרת. יש בשכרות רגעים יפים ומעוררי השראה. האלכוהול מדכא מעצורים. לפעמים זה טוב. חלק מהאנשים משתחררים משריון שמגביל אותם ומה שמתחת, נפשם השיכורה והלא מוגנת נחשפת. זה מעניין. לעתים נוצר דיאלוג אוהב בינם לבין עצמם ובין הסביבה. ולעתים זה מכוער מאוד.

ראיתי אנשים בוגדים זה בזה בחסות האיסורים שהתרופפו, ראיתי אנשים שוכחים הבטחות שהיה חשוב שיקיימו. ראיתי איך הם מתגלים בחולשתם, מוכנים לפגוע ולא רק להפגע. וגם זה, גם הכיעור, מעניין. כי בכל מקרה, כמעט תמיד, יש שינוי, תהליך מתגלגל בעל קצב משתנה.

תקופות ארוכות ניסיתי לשתות עד וסביב נקודת איזון, גמישה וחמקנית, בה המוח כבר חופשי אבל גבולות המותר והאסור ברורים. אבל גיליתי שמה שהגן עלי יותר מכל הוא חוסר הרצון שלי להיות תלוי באחרים. השיכורים העגומים ביותר הם אלה שצריך לטפל בהם, ואני תמיד רציתי להגיע הביתה על רגלי, לבד ובלי עזרה. רציתי להשאיר את אני השיכור מאחורי, בבר, ולהתעורר חדש וחופשי ממנו. כיבדתי את אותו אני שיכור, אהבתי להיות הוא לזמנים קצובים אבל לא כל הזמן.

היו תקופות ארוכות בחיי בהן ידעתי מה מטריד אותי על פי הדברים עליהם דיברתי רק כששתיתי. רגשות אשמה, חרטות וגעגועים. יש תשוקות בהן הודיתי רק כך. אני חושב שהתבגרתי ושכבר איני זקוק לשתייה ככלי עזר כדי להכיר בחולשותי.

בשנים האחרונות אני נזהר מאוד. ברור לי שאחת הסיבות בגללן התחלתי לרוץ אחרי מות אבי הייתה כי שמירה על שגרת ריצה ואימונים מגינה משתייה מופרזת. כבר קשה לי לעמוד במחיר הפיזי של שתייה כזו, וכבר אין לי רצון להמציא עצמי מחדש. אני השותה ואני הפיכח הם אותו אדם, ואני מעדיף להתעמת עם אשמת היותי שניהם ולא לעמעם אותה. לראשונה בחיי אני מסוגל לכתוב על שתייה בלי לשתות.

מאיפה בא הזעם

הריצה של אתמול בערב היתה מלאה בכעס. דברים שבדרך כלל מחליקים עלי, לא משתפשפים אפילו, דקרו והרגיזו אותי. בגשר שמעל שפך הירקון רוכב קורקינט חשמלי גרם לי לסטות ממסלולי, טס בפזיזות בין הרצים האחרים, המשפחות, עגלות הילדים והאופניים שתמיד הופכים את הנקודה הזו למסוכנת במיוחד. הרמתי יד לפנים, להגן על עצמי מפגיעה, והיא התחכחה בכתפו. צעקתי אחריו, קיללתי, לא בשפה מטונפת ממש אבל בכל זאת קיללתי. אני מתבייש באיך שהתנהגתי, צודק אבל מטומטם, אבל אתמול היתה ריצה כזו. ואני מתבייש וחושש מכך שאחר כך קצב הריצה שלי התגבר והיא הפכה קלה יותר, מכך שהזעם, שאתמול חוויתי רק מופע קטן ומוגבל שלו, הוא עדיין מניע וכוח משמעותי כל כך עבורי.

אני לא רק מתבייש בזעם הזה אלא גם מפחד ממנו. הוא מסכן אותי. אני אדם אחר בשליטתו. הוא אלים ואני עדין. הוא חושף שיניים ואני מחייך. הוא קיצוני ובלתי מתחשב בעוד אני מלא סבלנות. אני מנסה לבייתו, להכניסו לשליטתי, אבל זה לא תמיד הולך.

בערב יום כיפור האחרון, מעט לפני שנולדה בתי, טיילתי עם בת זוגי והכלבה. הייתי שיכור קצת. בפנייה לרחוב בו אנו גרים מישהו צילם בפלאפון את הכלבה שלו על רקע קיר מלא בגרפיטי. היא הבחינה בנו ורצה אלינו בלי לעצור, מנסה לתקוף את כלבתי, פוגעת בי בברך בכוח רב, מפילה אותי ארצה. חשבתי ששברתי משהו. הבעלים של הכלבה אפילו לא שאל לשלומי. בת זוגי הייתה, כאמור, בהריון מתקדם ונורא דאגתי. איזה קללות יצאו לי מהפה, אילו איומים. הייתי מפחיד מאוד, הייתי מוכן להרביץ לו אם לא יהיה מנומס ויבקש סליחה. בסוף, אחרי שנרגעתי, וחזרנו הביתה, והבנתי שאולי גם הוא היה קצת מבוהל, ובטח קצת זקוק להבנה, ושהגזמתי, בת זוגי היא שהלכה אליו וביקשה ממנו סליחה על התפרצותי.

מישהו התעצבן עלי ככה לא מזמן. זה היה בריצה מהעבודה הביתה, והוא בא מולי, מהר על המדרכה, רוכב על אופניים חשמליים. אני שונא אותם. זה לא אופניים בכלל ורוב המשתמשים בהם לא יודעים לרכב. הם סכנה ומטרד, ומשום מה בטוחים שלא רק שמותר להם לנסוע על המדרכה אלא גם שהם בעלי זכות קדימה בה. הרוכב הזה עבר אלי ממש קרוב. הרמתי יד לפנים, אולי התכוונתי לפגוע בו אם לא יסטה מדרכו אבל אני לא בטוח בזה, ונראה לי שניסיתי דווקא לחמוק מפגיעה. בכל מקרה, הוא פגע בי, הופתע נורא ונפל מהאופניים. עצרתי לראות אם הוא בסדר ולכעוס עליו. הוא היה בן גילי בערך, לבוש בסדר, מלא בזעם על שנפל בגללי. ביד היה לו פלאפון, הוא התקרב אלי ונתן לי אגרוף בצלעות, כשהשפיץ של המכשיר בולט אל מחוץ לאגרוף. ראו שהוא יודע להרביץ. אולי היה שוטר או חייל. אחר כך שלף צרור מפתחות, סידר אותם כך שמפתח משונן אחד ישמש כאגרופן. הוא התחנן שאלך משם, שאמשיך הלאה, שלא אגרום לו להתעצבן עוד, כי אז הוא לא יודע מה יעשה. ראיתי את עצמי בו. גם אני הייתי קרוב מדי למצב של קרב, של אין מחר ומישהו ישכב בסוף מדמם על הרצפה. אבל התרחקנו זה מזה, והכאב בצלע שנסדקה שימש לי תזכורת לכך שריבי רחוב הם מיותרים ושצריך להימנע מהם בכל מחיר, עד שנעלם אחרי מספר חודשים.

אני חושש להכיר בכך שהזעם הזה, האלימות המוכנה להתפרץ, הם חלק משורש הגבריות שלי. אמי סיפרה לי שכשחיינו בדימונה, בילדותי המוקדמת, אבי הסתבך במכות עם שכן, או אולי נהג, איני זוכר בדיוק, ושהמשטרה הייתה מעורבת, ושזה היה סיפור עצוב ורע. ידעתי שיש בו חלק כזה, אבל נתקלתי בו רק לעתים רחוקות. הזעם שלו היה לרוב מחושב, גם אם רק למראית עין. אבל ראיתי גם את אמי כועסת בצעירותה ומאבדת בשל כך שליטה. תיוג מגדרי הוא פתרון קל מדי.

פעם, לפני שנים, בעת מערכת בחירות שנראתה אז, כמו כל מערכות הבחירות, חשובה וגורלית, מילאו את כל כיכר מגן דוד, צומת הרחובות של קינג ג׳ורג׳ ואלנבי, בכרזות של ביבי ושל הליכוד. שתיתי אז לא מעט בבר הקבוע, סמוך לצומת, וכשגמרתי לשתות לאותו היום והלכתי הביתה הייתי לעתים מתגרה במזלי ותולש את הכרזות הללו, שבכל מקרה לא היו חוקיות. שלוש פעמים זה לא נגמר טוב.

בפעם הראשונה עצר לידי בחריקת בלמים אוטובוס ׳דן׳, והנהג פתח את הדלת וקילל אותי נמרצות. כשעניתי לו עזב את כיסאו, ירד לרחוב, אחז באופני וזרק אותם בכוח הצידה. הגשתי תלונה והובטח לי שהוא ננזף.

בפעם השנייה בעל חנות נעליים מבוגר התחיל להתווכח איתי, קורא לי בוגד. משום מה הייתי מעוניין בוויכוח הזה, כי אני הרי לא בוגד וקל מאוד להסביר את זה, ולכן נכנסתי איתו לתוך חנותו, אבל שם פתאום הוא לקח את זה יותר מדי ברצינות וניסה להרביץ לי. אחזתי בידיו, מנסה להרגיעו בעזרת שותפו לחנות, מסביר לו שאני לא רוצה, לא לריב ולא להכאיב לו. זה רק עצבן אותו עוד, והוא גרר אותי איתו לרצפה, מנסה לדקור אותי באמצעות מתלה נעליים מפלסטיק. זה היה די מגוחך, עלוב ועצוב. נתתי לשותף לטפל בו, להשקות אותו מים, אתה לא צריך להתרגז ככה, כלום לא שווה את זה, בשעה שיצאתי.

בפעם השלישית העימות היה עם מי שנשכר לתלות ולשמור על השלטים. הם היו צעירים ועצבניים. הייתי עם חבר, אז, ועמדנו ברמזור שעוד איפשר אז לפנות מאלנבי לקינג ג׳ורג׳. זו הייתה מכונית ה- ׳דיאן׳ הירוקה והאהובה שלי, אוטו מצחיק עם גג נפתח. נצלתי את זמן ההמתנה ברמזור בכדי לרדת רגע ולתלוש כרזת פלסטיק ארוכה, נתניהו טוב ליהודים או משהו, שהייתה מחוברת באזיקונים למעקה הבטיחות. מישהו מהשומרים היה מהיר ממני, והוא תפס אותי והדף אותי לאחור, עד שפגעתי באוטובוס שעמד גם הוא בצומת. למישהו אחר היה מוט ברזל ארוך, אותו תלש ממעקה הבטיחות, והוא הניף את הצד המחודד שלו לעברי. הצלחתי לזוז והמוט שפשף את בטני והשמיע קול חלול כשפגע בדופן המתכת של האוטובוס עליו נשענתי. די מזל שזה נגמר ככה. יכול היה להיות יותר גרוע.

המצחיק בפעם הזו, האחרונה, היא שכמה חודשים אחר כך התפרסמה כתבה בעיתון, ראיון עם פעילי הימין שניסו להרוג אותי, ובו הם סיפרו בדיוק את אותו הסיפור, רק הפוך, איך הם אלה שהותקפו בצומת הזו במוט ברזל על ידי פעילי שמאל אלימים וחסרי מעצורים. אני יודע את האמת אבל לא בטוח ששיקרו במודע. העימות ביננו היה דו צדדי, ודברים מתבלבלים.

אני לא אדם אלים. אני שונא עימותים, ותמיד מכה על חטא, לעיתים עוד במהלכם. ראיתי אנשים הולכים מכות ברצינות, מכל הלב, בהנאה. איני כזה. אני מתאר את הרגעים האלה מתוך תחושת כישלון. האלכוהול, המעורב בחלק גדול מהם, אינו תירוץ. אנשים צריכים לדעת לשתות, גם אני. אסור לפגוע באדם אחר, תחושת הצדק שמעניקה לגיטימציה לפגיעה כזו היא אשליה.

כשהייתי נער צעיר רצתי. התכוננתי לתחרות חשובה בקיץ, למכביה. היה לי סיכוי לנצח בקבוצת בני גילי, הייתי לא רע.

בחטיבת הביניים בה למדתי הייתה כיתה טיפולית. נכנסתי לעימות טיפשי עם אחד מתלמידיה, איני זוכר על מה. אני צדקתי. אני חושב שהרביץ לי ולא נתנו לי להחזיר. אני צדקתי. ניפצתי באגרופים תמונות שהיו תלויות במסדרון שמול חדר המנהלת וברחתי, יחף, לרוץ בשבילי העפר שבפרדסים, לא רחוק מבית הספר. האדמה להטה וידעתי שאני גורם לעצמי נזק. אני צדקתי, ונגזלה ממני היכולת לנקום. רצתי עד התשה, בוכה מתסכול, לא חש בכאב. כשחזרתי לבית הספר כפות רגלי היו מכוסות שלפוחיות כוויה עמוקות. לקח להן זמן רב להחלים ואני הפסדתי את התחרות. כל הצדק הזה, כל הזעם הזה, כל מה שהביא לי הוא כאב. נקמתי בעצמי.

לפני שנים, כשאזור התעשייה בו אני גר היה פראי יותר, חזרתי הביתה ביום חמישי בלילה, שיכור וטוב לב. מכונית שרק אחד מהאורות הקדמיים שלה פעל הגיחה במעלה הרחוב. כשנכנסתי למגרש החנייה, קיצור דרך לכניסה לבניין בו אני גר, המכונית הזו, טנדר מסחרי שהיה שייך לחברת סימון כבישים שפעלה שם, ושראו שנפגע בתאונת דרכים, נכנס אחרי. מי שנהג בו לא ידע מה הוא עושה, ביצע רברס פראי במהלכו פגע בי. התעצבנתי נורא.

בתוך האוטו היו שני זוגות, שני פועלים בחברת סימון הכבישים ובנות זוגם. אחת מהן הייתה בהריון מתקדם, חודש תשיעי, והבילוי אליו יצאו הסתבך לאחר שבעלה השתכר נורא והתנגש ברכב של חברה מתחרה בצומת לא רחוק. כעת באו לנטוש את הרכב ליד העבודה, לברוח משם לפני שתבוא משטרה.

אבל זה לא עניין אותי. הטנדר פגע בי, סתם, ואני ציפיתי להתנצלות. כשלא קיבלתי אותה התעצבנתי יותר, וכדי לצאת צודק הכיתי במראת הצד של הרכב, מתכוון ללכת משם וזהו.

הנהג התנפל עלי מאחור, מפיל אותי אל הקרקע ומטיח את ראשי בבסיס בטון יצוק שנמצא שם. האגודל שלו היה בתוך פי, ויכולתי לנשוך אותו, אבל לא עשיתי את זה. נתתי לחברו להפריד, הקשבתי לתחנונים, אשתו בהריון, חודש תשיעי. לא ממש הבנתי, אז, מה זה אומר.

כשעליתי הביתה ראיתי שהגבה השמאלית שלי חתוכה לגמרי. זה לא הגיע לי. היה לי מוט ברזל, לקחתי אותו וירדתי שוב למטה. למזלי הם כבר ברחו משם, נוטשים את הטנדר הפגוע מאחור. טיפסתי על מכסה המנוע המעוקם, הנפתי את מוט הברזל וניפצתי את החלון הקדמי, בנקמה קרה ומטופשת. הרגשתי טיפש ומובס כבר בזמן אמת, לא בגלל שחטפתי מכות אלא בגלל שבכלל נכנסתי לעימות הזה. הגאווה היחידה שלי היא על כך שאחרי שהתחיל הצלחתי להימנע מלהחמירו.

הזעם הוא בעצם חולשה. הכוח שהוא נותן הוא שקרי, הוא אשליה. כוח חזק יותר קיים ונחשף באמצעות התמדה, העמקה והרגל. זה בסוף מה שלמדתי, זו המסקנה מכל העניין הזה, מזכרון כשלונותי. אני לא רוצה לריב, אני לא רוצה לכעוס, וברור לי שהצדק, שלי או של אחרים, הוא תמיד יחסי ולכן נטול ערך. ההבנה הזו עוזרת לי, וכך גם הריצה, שסתום שחרור של רגשות שאיני מצליח לעבד במלואם.

אבל לפעמים יש לי ריצות מלאות בכעס. צריך להיזהר.

לרגל מות אבי – אסופת רשימות

אני מצרף קובץ pdf הכולל אסופת רשומות מהתקופה האחרונה, לאחר עריכה מינימלית.

זו בעצם נובלה שלמה להורדה חופשית. יחי האינטרנט.

אבקש לא להפיץ מסחרית.

לרגל מות אבי

אין דרך יפה – רשימה אחרונה בסדרה

אין דרך יפה לספר את זה. סרטן הוא דבר מכוער.

בעצם, זה היה צפוי. אדם שמעשן שתי קופסאות סיגריות ביום יחלה בסוף, זו רק שאלה של זמן. ולכן, הדבר המוזר באמת הוא כמה כל זה היה מפתיע.

אספתי אותו משדה התעופה, בלילה. דיברנו בטלפון, לפני זה, והבנתי שהוא לא ממש בסדר. חשבתי שקיבל שבץ קטן. הוא נסע לבקר את בת הזוג שלו ואת ילדו הקטן בברלין, ואחר כך לאמסטרדם. כנראה ששם כבר היה דפוק לגמרי, לא מצליח לדבר ברור, צולע, כמעט משותק בחצי גוף. חשבתי שהכנתי את עצמי לקראת המפגש איתו, וכשיצא מהדלתות החלביות באולם קבלת הפנים ידעתי בדיוק מה לעשות. משהו קרה לו במוח, ידעתי. הוא נראה עלוב כל כך, זקוק לרחמים, עקום, חבוש כובע צמר, לא מגולח. יד אחת שלו הייתה תלויה לפנים, מעוותת. רציתי להרים אותו על הידיים, לערסל אותו כמו תינוק.

וכמו תינוק, הוא התמסר לי, נותן לי אחריות מלאה על גופו. במשך חודשי המחלה למדתי להכיר את הפרשותיו, את צבע הליחה, את הרכב הדם שלו, את גושי הגידול. הם היו שלי כמו שהיו שלו. מאותו רגע ראשון בו ראיתי אותו, חולה ומושפל, הרגשתי במבחן, ושהכל עומד להשתנות.

בזכות מחלתו של אבי הפסקתי לעשן, אני כבר לא אוכל חיות מתות, התחלתי לרוץ. מחלתו ומותו שינו את חיי לטובה. זה עצוב מאוד. קשה לי לספר על זה. אני חש אשמה על זה שנשארתי בחיים.

לא הייתה לי ברירה אלא לחוות את משבר גיל ה- 40 הזה במלואו. השינויים שעברתי, ההרגלים הרעים עליהם ויתרתי, זה מה שאיפשר לי לשרוד את הזמן הזה. כך נפרדתי ממנו.

באותו לילה ראשון של מחלה לקחתי אותו משדה התעופה ישר לאיכילוב. חדר המיון היה עמוס, ואבי, עם הדיבור הלא ברור שלו והסיפור הזה, הגיע בטיסה מאמסטרדם, מבולבל, קצת מסריח, קיבל יחס של נרקומן, עד שסיפרתי לרופא הצעיר, היחיד שהיה קצת נחמד, שהוא גם משתעל דם. אז שלחו אותו לצילום ריאות, שאחריו הכל היה ברור. סרטן ריאות מתקדם, שכבר שלח גרורות, בין השאר למוח. גזר הדין היה ברור וחד, תוחלת החיים הצפויה קצרה וקצובה. אבל היה צריך לשחק את התקווה, את האמונה בנס, את חוסר הידיעה.

אבי היה צריך את ההדחקה הזו. כבר בהתחלה, אחרי שהוציאו בניתוח מסובך את גרורת הגידול שצמחה בתוך מוחו, והוא התאושש ומצבו השתפר זמנית, הכריז שהוא לא מכיר אף אחד שמת מסרטן ריאות. אני חושב שזה היה משחק, הכל, אני חושב שידע בדיוק אבל חשב שאולי חוקי הטבע, הרפואה והסטטיסטיקה יוותרו לו. פעם אחת התייפח בזרועותי, כשקילחתי אותו לפני ניתוח הראש שעבר. הבטחתי לו שאם יהפוך לצמח, אם יפסיק להיות בן אדם, כמו אבא שלו הלוקה בשיטיון שפתאום היה לו חשוב להזכיר, אני אהיה זה שיהרוג אותו. זה היה משמעותי עבורו, מרגיע, לדעת שאני מסכים לקחת אחריות על מותו.

בנסיעה ארוכה שהייתה לי אז, להביא דברים מהבית ביבניאל לתל אביב, שרתי לעצמי פזמון, שלא התפתח לשיר שלם: ולכאורה הכל היה טוב, והאמנו בשקר הלא נורא. יכול היה להיות יותר גרוע. אבל ידענו שהגרוע בא.

אני שונא את הסרטן. זו מחלה טיפשה ואלימה, שאכלה את גופו של אבא שלי מבפנים עד שכילתה אותו. אני שונא את הסיגריות שגרמו למחלה הזו. כל כך מהר אבי נגמל מהן כשחשב שזה מה שיאריך את חייו. טיפש. מכור. קורבן. אני שונא את המוות, את אשליית השליטה בו.

איני יודע מה לספר ומה לא. אני לא רוצה לזכור את אבי במחלתו, אני לא רוצה שכך יזכר, כאיש חולה, מריר ועלוב, שההישג היחיד שלו היה שליטה ברגע מותו. אני מסרב להתייחס לסופו כאל רגע השיא של מערכת היחסים בינינו, של הקשר בין אב לבן.

באוקטובר הקרוב ימלאו שלוש שנים לזמן פטירתו. אהיה באמסטרדם בזמן הזה, יומיים לפני המרתון בו אני מתכוון לרוץ, החמישי שלי. אימונים לקראת מרתון סתיו, בחום ובלחות התל אביבית, דורשים יכולת התמדה שחורגת מהרגיל. זה לא טבעי או נוח לרוץ בתנאים האלה, ובכל זאת בקיץ הזה אני רץ הרבה. אני בכושר הטוב ביותר שהייתי בו בחיי. האבהות הטרייה מרגשת אותי מאוד. טוב לי. סדרת הרשימות הזו, סביב זכרון אבי, נסיון להשלים איתו, עכשיו שכבר אי אפשר, מסתיימת כאן.

רשימה אחרונה בסדרה. מעין המשך ל- "אי אפשר לחזור מהגלות". אין צורך לקרוא ע"פ סדר.

אי אפשר לחזור מהגלות

אבא שלי עזב את הארץ מהר אבל חזר לאט, בתהליך מהוסס, צעד צעד. הסתבר ששנאת ישראל אותה אימץ באמסטרדם לא הייתה אמיתית ומלאה, היא הייתה של אהוב ננטש, לא איזו ביקורת בעלת עומק. כרגיל אצלו, הייתה כאן איזו התקה, שיקוף מראה שבו הוא ומה שהוא מבקר מתערבבים יחד. הוא נטש את הארץ ובעצם ננטש על ידה, הוא חייב ובעצם חייבים לו, הוא משמר, בצורת חייו, בעקרונות הקשיחים שעל פיהם הוא מנהל אותם, משהו שכבר נעלם שמה, במדינה שעזב מאחור. היה בו משהו לא בוגר. הוא היה המדינה, הוא היה העולם.

פעם נסעתי לאמסטרדם לחודש, להחליף אותו. זה נועד למלא מספר צרכים: א. לאפשר לאבא שלי, לבת זוגו ולילדם המשותף חופש ראשון, שבו נסעו לאי הספרדי מדירה ואבי בדק אפשרות להקים שם מזקקת ברנדי, ב. לשמש כספק חופש ספק חופשת עבודה עבורי וג. להרחיק את אבי משם. עיריית אמסטרדם הוציאה צו סגירה למלון החדרים שאבי הצליח להקים מתחת לאפה וכנגד כל הסיכויים, ואני הייתי צריך להיות זה שסוגר את הכל בפועל, שפותח את הדלת בפני הביקורת הסופית שמוכיחה שזהו, אין מלון, אין חדרים להשכרה, אין אורחים, שכל זה היה כלא היה. אני חושב שאבי לא יכול היה להיות שם שזה קורה, שזה כאב לו מדי. הוא ביקש ממני ואני הסכמתי.

הונחיתי להתנהג בשבוע הראשון כרגיל, לענות ולקבל הזמנות בטלפון, לכתוב ביומן, להכניס את האורחים החדשים פנימה, להתייחס אליהם יפה, לדאוג שישלמו מראש. הכסף הזה היה אמור לשמש אותי למשך כל זמן השהיה שלי שם ואבי ציפה לקבל את היתרה שתיוותר.

הייתי כמוהו, אומר גוד איבנינג דיס איז אורי יואלי ספיקינג בנימוס הולנדי קריר כשעניתי לצלצול הטלפון. כל המטלפנים היו ישראלים, ותמיד היה רגע של הקלה כשגילו שמותר להם לדבר איתי בעברית. אבל נהניתי מהמבוכה שלהם, וכשהגיעו ישר משדה התעופה נהניתי להסביר להם, היה לי נאום מוכן, לאיפה ללכת ולאיפה לא, לקנות אוכל בסופרמרקט, להיזהר ממלכודות תיירים. ניסיתי לחקות את הרישומים המסודרים שלו ביומן המשרדי כחול העטיפה, שהכל נכתב בו, ספר הקודש שלו, שבו גם היה מסכם את ההוצאות וההכנסות החודשיות.

היה חורף ובכל מקרה לא היו הרבה אורחים. בשבוע השני כבר לא קיבלתי אורחים חדשים. את החדרים של מי שעזבו הייתי מרוקן, יוצר ערימות של מיטות, מזרנים, כלי מיטה ומגבות, ארגזי כלי מטבח, טלוויזיות קטנות מסך, בולבוסיות. כיביתי את ההסקה. הבית הפך שקט וקר.

בת זוג חדשה, שבעזרתה ובזכותה נגמלתי מהתמכרות ארוכת שנים לאישה אחרת, שלא החזירה לי אהבה, באה לבקר אותי בשבוע השלישי, אחרי שהביקורת של העירייה חלפה. אני לא זוכר הרבה מזה, פקידים אטומים, מנומסים רק למראית עין, הם באו והלכו.

היא הגיעה לבית ריק. סידרתי לה חדר זמני, הכי יפה במלון, רק כדי שתוכל לשים את התיק שלה ולהשתמש בשירותים רחוק ממני. איחרתי לאסוף אותה משדה התעופה כי התבלבלתי בין שעון תל אביב לשעון אמסטרדם. היא נראתה אבודה כשמצאתי אותה בשדה התעופה, כמו ילד ששכחו לקחת אותו מהגן, ולעולם לא סלחה לי על זה. אבל היו לנו ימים נפלאים, של עונג וקרבה. אחרי שנסעה נהיה עוד יותר קר והכסף כמעט נגמר. הייתי שומע יוסי בנאי. מדי פעם בכיתי. לא היו לי בגדים מתאימים וגופי כאב מקור בטיולים היומיים לסופרמרקט.

טסתי חזרה יום אחרי שאבי ומשפחתו החדשה חזרו מחופשתם. הוא לא היה מרוצה מכך שבזבזתי את כל הכסף אבל לא דיברנו על זה. היו לו תוכניות, איך להציל את העסק, אבל היה ברור שמשהו חייב להשתנות. הם החליטו לחיות בישראל.

בת הזוג הזו, הגרמנייה במוצאה, וילדם המשותף באו לארץ קודם, חיים פה כמעט שנתיים בלעדיו. הוא שלח כסף ודיבר איתם בטלפון. לא הייתי קרוב אליהם במיוחד. הולנד זה לא מקום לגדל בו ילדים, במיוחד לא אמסטרדם, במיוחד לא לאימא גרמנית. ההולנדים שונאים גרמנים. הולנד גזענית והביורוקרטיה שלה דורסת כל מי שלא מתאים, כל מי שמיוחד. המזג אוויר בארץ הרבה יותר טוב. בכל זאת, זו המולדת. הוא חיסל את עסקיו לאט לאט, מתייחס לשובו לכאן כמו אל יציאה לפנסיה, כמו אל התחלה של קריירה נוספת, מסכמת.

החלום שלו הפעם היה יצירת הליקר הישראלי האולטימטיבי, עירוב של ריחות וטעמים שיהיו ייצוג ופירוש שלו לכותרת הזו. הוא הביא איתו מזקקת אלכוהול קטנה ושכר מבנה תעשייה ושדה ליד טבעון, ובו התחיל לגדל עשבי תיבול לצורך נסיונותיו. היו לו תוכניות גדולות. כל חייו הכינו אותו לדבר הזה, לאתגר החדש. למרות כל הסיגריות היה לו אף טוב, והרבה נסיון בהתססה ובזיקוק אלכוהול. תמיד עשה את זה, זה מי שהיה אמור בעצם להיות, וזו תהיה המורשת שלו, העסק הענק שיעביר הלאה, שישמור את שמו ויבטיח את עתיד משפחתו. בהתחלה עוד היה מהוסס אבל מהר מאוד שקע בזה לגמרי.

תמצית הישראליות הייתה נענע, זוטה, קורנית, זעתר. כל מה שהיה צריך זה למצוא את טכניקת הייצור, את המינון הנכון לתערובת. ארץ ישראל היפה, מלח הארץ, זה היה מי שחשב שהוא. הבתים המושכרים בהולנד המשיכו בינתיים לספק לו פרנסה.

תמיד היה ליברל, איש של אמצע הדרך מבחינת בחירותיו הפוליטיות. ב- 77 הצביע ד״ש. בבחירות האחרונות בהן הצביע זה היה עבור קדימה. היום ודאי היה תומך ביאיר לפיד. מפלגות של שוחרי ויודעי טוב יהירים, שבעצם אין להם מושג. נזהרתי מלהתווכח איתו על פוליטיקה. הוא טען שאני כמו כל הסופרים, לא יודע להקשיב, לא מוכן להודות בטעות. הוא היה חוזר שוב ושוב על אותם דברים, על זה שבכלכלה יש חוקים, שבעצם זה הדבר היחיד שמשמעותי. לא הייתה לו סבלנות למי שחשב אחרת. מי שלא צודק, טועה, אין באמצע. צריך לשנות דברים, צריך לעשות משהו.

הוא היה מוזר ויוצא דופן. שנות הגלות רק הקצינו את זרותו. הוא אסף והוסיף גינונים והרגלים אירופאים לכאורה. הוא היה מתקלח ללא סבון. את רוב כספו שמר במזומן. הוא קרא לעצמו בשם משפחתו בלבד. ובאותה מידה נשתמרה אצלו התלישות של מי שנעקר ממקומו כמעט חמש עשרה שנים קודם לכן, שתהליך השינוי שעבר לא היה מסונכרן לשינויים שעבר המקום אליו שב לבסוף. הוא לא יכול היה לחזור מהגלות. בת זוגו עזבה, חוזרת לגרמניה, לוקחת איתה את בנם המשותף. הוא נסע לשם מדי פעם, לבקר, אבל החליט להשאר כאן, בינתיים. הוא עבד קשה על האלכוהול, חובר לשותף ששידכתי לו, שהבין ואהב את העולם הזה. הייתה לו בת זוג חדשה, אותה הכיר דרך אתר הכרויות באינטרנט שאחותי סייעה לו להרשם אליו. הוא גר ביבניאל, מושבה בגליל. הייתה לו סדנת זיקוק בחצר, הוא עבד קשה ועישן הרבה. הכל היה מוכן.

מעין רשימת המשך ל- "העניין הזה עם הנשים". אין צורך לקרוא ע"פ סדר.

העניין הזה עם הנשים

נהגתי להתהדר בכך שאני דור חמישי למשפחות הרוסות. שאבתי מזה כוח, מהיכולת להציג את עצמי כבעל תירוץ גנטי, טבוע באני בצורה שאין יכולת לוותר עליו, להיות דפוק בעניין הזה. בשביל זה המצאתי עובדות מפוקפקות, מספר בביטחון לכל מי שרצה לשמוע שכבר האבא של סבא של סבא שלי התגרש ונטש, ומאז לא ניתקה השרשרת. חלק מזה היה ודאי נכון.

סיפור הילדות של אבי בצל גירושי הוריו תמיד היה שם. פרטים שונים נוספו לו כל העת, אבל הוא מעולם לא סופר במלואו. היו לו צדדים רבים, וכל אחד מהם ראה אותו אחרת. אבי תפש עצמו כקורבן. הוא לא סלח.

הוריו נפרדו וכל אחד מהם נישא מחדש, כך שלי היו, כשגדלתי, שלושה סבים וסבתות. גם בזה התגאיתי. זה היה יוצא דופן ומעורר סקרנות, זה הפך אותי למיוחד. סבי וסבתי לא דיברו זה עם זה. אסור היה להזכיר את קיומם בבית האחר. במפגשים המשפחתיים הספורים הם לא רק התעלמו אלא שנאו מכל הלב. הם היו שונים מאוד.

בילדותי אבי ניסה לרצות את אביו. ביקוריו אצלו היו מסודרים ותכופים. היה לו מה להוכיח. הכעס, שכנראה היה שם תמיד, נחשף רק שהתבגרתי, ולמרות שהיה צודק הפתיע אותי בנחרצותו ובכך שרק התגבר. אבי תפש את עצמו כמי שעומד בהתחייבויותיו, כמי שלא נתן לקשיים להכריע אותו. חלק משמעותי מתחושת ההישג הזו נגזר מאיך שחשב שהתמודד עם משא ילדותו. הוא ניצח את אביו בכך שלמד לא לצפות ממנו לדבר.

הם נפרדו כשהיה בן שנתיים, בפלסטינה של אחרי מלחמת העולם ולפני 48, וסבתי הייתה אם חד הורית לילד בן ארבע בזמן מלחמת העצמאות, נושאת אותו במשוריינים, מבשלת במחנות צבא. סבי היה קצין חשוב, מפקד שירות המפות והצילומים, אחראי על תיעוד המלחמה, תורם משמעותי לנצחון בה. הוא התחתן מחדש עם פסלת יפה שהייתה חיילת בפיקודו. מאוחר יותר נולד להם ילד והם נסעו לשווייץ, שם למד סבי והפך לדוקטור. כנראה שסבתי עברה לגור עם אבי בפנימייה לילדים נטושים, שם עבדה כמבשלת. היא תמיד הייתה ענייה ומרירה.

על עניין הפנימייה למדתי רק בבגרותי, אחרי שאבי חזר לארץ. נסענו יחד בהוד השרון או רעננה, איני זוכר בדיוק ואיני זוכר למה, והוא הצביע על המקום בו גדל אבל לא סיפר שום דבר נוסף.

גם אחרי שחזר לארץ סבי, שננטש בעצמו על ידי אביו, לא ידע איך עושים את זה, לא התאמץ במיוחד, זלזל באבי ובמי שהפך להיות. ובכל זאת, אבי בחר בשם משפחתו של אביו כשמו. אף פעם לא באמת הבנתי את זה.

לאבי היה קסם אישי והוא היה מוכשר מאוד. הוא היה גבר יפה, גבוה, ממנו אי אפשר להתעלם. ידעתי את זה, ראיתי איך הגיב אליו העולם, איך הגיבו אליו הנשים בעולם. קינאתי בו על ביטחונו העצמי שנראה מופרז לעתים, הובכתי מביטויו הפומבי של הבטחון הזה. לידו הייתי תמיד בצל, מי שצריך ללמוד, לחקות בדיוק. לא הייתה דרך להתנגד אליו. הוא סחט מחמאות, דרש וקיבל תשומת לב. אי אפשר היה לא לרצות להיות כמוהו.

תמיד היו לו עצות. כל מה שסיפרת לו הפך לבעיה שאותה רק הוא מסוגל לפתור. הפתרונות האלה היו לוגיים, מצעד לצעד, מפעולה לפעולה, ותמיד הייתה בהם נקודה עיוורת, התעלמות ממשהו שבעצם משנה הכל. למדתי להסתיר מפניו את כל מה שקשור לעניינים שלי עם נשים. הביקורת שלו, המחמאות שלו, בחרתי להתעלם מהן, כי מה הוא מבין בכלל.

הורי התגרשו כשהייתי בן 9. איני זוכר מזה הרבה, ותמיד חשבתי שזה היה לטובה. אני עדיין חושב כך. חיים לצידו נראים לי כחוויה קשה, שאין אישה שהצליחה לעמוד בהם לאורך זמן. מכולן גבה מחיר, מכולן דרש לעשות דברים, בשבילו ובשביל עצמן, מכולן דרש אמונה בלתי מסויגת בו וביכולותיו.

היו תקופות קצרות בהן לא הייתה לו בת זוג. ביקרתי אותו פעם באמסטרדם בזמן כזה. הוא דאג אז לעצמו, והיה גאה מאוד באיך הוא מסתדר לבד, כמה זול לחיות ככה. בערב הזמין אותי לארוחה שבישל. אכלנו ספגטי רך עם קטשופ ועוף שלא בושל מספיק, שהפנים שלו עוד היה ורוד וקר. בלעתי בקושי, מחמיא לו מתי שדרש שאעשה כך. לשקר ככה היה לא נעים, פיזית. המילים נתקעו בגרון. אחר כך ירדתי לאכול עוד משהו ברחוב.

את בת הזוג הנוכחית שלי קיבל ואהב. כבר לא היה לי מאוד אכפת, אבל זה בכל זאת שימח אותי. הוא עזר לנו לקנות את הדירה בה אנו חיים והיה נדיב, אמין ואחראי. אבא שלו אף פעם לא עזר לו ככה, ובכל זאת הגיע לאן שהגיע, לבד, כי רק על עצמך אפשר לסמוך.

אני מקווה שאהיה אבא טוב. בינתיים ההורות באה לי טבעי, לא משנה אותי אלא משתלבת בחיי. לבתי אספר שהיה לה סבא שמת, שהוא היה איש מצחיק וטוב לב, קשה ומעניין, שבוודאי היה אוהב אותה מאוד. את העתיד שלה ושלי נוכל לבנות במנותק ממנו.

מעין רשימת המשך ל- "החלומות של הראש הקטוע (ב')". אין צורך לקרוא ע"פ סדר.

החלומות של הראש הקטוע (ב'): אי אפשר לסמוך עלי

רשימת המשך ל- 'החלומות של הראש הקטוע (א')'. אין הכרח לקרוא ע"פ סדר.

אני חושב שכנראה הסיבה שאי אפשר לסמוך עלי היא שאבי תמיד סמך עלי יותר מדי. ותמיד אכזבתי אותו, תמיד לא הצלחתי למלא את האחריות שהטיל עלי. כך הפכתי להבטחה מוחמצת נצחית, עמדה, תפקיד למלא בתוך תיאטרון התפקידים המשפחתי, שיקוף של דמותו שלו.

הוא היה גאה מאוד ביכולת ההתמצאות שלי, באיך שאני יודע לנווט ולמצוא את דרכי. היה לו ברור שאיש הטבע הזה, שלכאורה הייתי, הוא תוצר ישיר של מה שלימד אותי, של מי שהוא בעצם. הוא הרגיש שותף בהישגים וביכולות שלי, והשותפות הזו העניקה לו בעלות מסוימת על האופן בו השתמשתי בהן.

הוא העניק לי תפקידים, בחייו ובכלל, עשה בשבילי תוכניות שבשביל להגשים אותן היה עלי להשתנות רק קצת, משהו קטן ואז הכל יהיה בסדר. במקביל חיבל בסיכוי של התכניות האלה לצאת לפועל בכך שמילא את הצד שלו בהן, היוזם, המסייע, השותף הסמוי, באופן שלומיאלי ובלתי עקבי. תמיד הבטיח מה שלא יכול היה לקיים. תמיד דרש ממני להבטיח לו, תמיד הצהיר שהבטחה שלי מספיקה לו להכל, שאם התחייבתי, שאם אני אומר, אעשה. ואז הוא אכזב אותי ואני אכזבתי אותו, וקצת זמן עבר, ושוב היו לו תוכניות חדשות, ושוב היה לי מקום בהן, ושוב התחלנו.

תוך כדי העשור האבוד שלי דאג לי, לא היה בטוח מה קורה עם הילד. הוא חי אז באמסטרדם, מתפרנס מעבודה קשה ומייגעת, שיש בה התחייבות לשגרה מייאשת, מוכר בחנות תכשיטים ומזכרות, בעל חנות זעיר ובעל תושייה, עם חלומות גדולים ומציאות אפורה.

הוא חשב, הוא היה בטוח, שהוא בונה מציאות חדשה גם עבורנו, שהמעבר שלו להולנד, שהגלות שגזר על עצמו, שעבודת הפרך שהתלוותה לה, פירושה היא שגם עלינו לגלות, שהעתיד המשפחתי נמצא באמסטרדם. אחותי חיה שנתיים אצלו, בצלו. הוא אכזב אותה. אי אפשר היה לסמוך עליו והיא הייתה צעירה מדי. מבחינתו, אי אפשר היה לסמוך עליה. מבחינתו לעולם לא נטש, אף פעם לא עזב, אף פעם נמנע מלקיים מה שהבטיח. מבחינתו היה אבא טוב, שכל שעשה היה עבור ילדיו.

אותי ניסה לנהל מרחוק, או דרך שיחות רציניות להן היה מזמין אותי כאשר ביקרתי אצלו. תמיד חלף בין השיחות האלה פרק זמן משמעותי, תמיד קרו דברים בין לבין ותמיד בעצם לא קרה כלום.

הייתי צריך לספר לו על חיי, להציג אותם כך שיקבל אותם. היינו מעשנים בשרשרת ושותים קפה אחרי קפה. אף פעם לא היה לי נוח. כשעישנתי יותר מדי וגמרתי את הקופסה היה מציע לי משלו.

הוא היה מנופף בידו למלצרית, קולני כשצריך להיות שקט, דמות שאי אפשר היה להתעלם ממנה. הוא היה הזר המקומי. אני חושב שלא הבנתי אז כמה המצב הזה, שיחת אב בן, הוא מוזר עבורו. הוא לא ידע להתנהג. ההסטוריה שלו, האבא הבלתי נוכח שלו, ילדותו הבלתי נסבלת, הייתה סיבה ותירוץ מספיק. בגללה סלחתי לו. ידעתי והשלמתי עם כך שהוא הבין את האבהות דרך עיניו שלו. הוא לא התכוון להרע ולא היה מסוגל להשתנות.

תמיד, אחרי שהתיישבנו והזמנו, והצתנו סיגריה, במין משחק חצי רשמי, כמו פגישת עבודה שצריך לקבל מסקנות בסופה, ביקש שאספר לו מה התכניות שלי. למדתי להציג משנה סדורה, תכנית חומש, איפה אני רואה עצמי עוד כך וכך זמן. על ההווה נגזר להיות משרת של תבנית העל, נסבל ולא נהנתני. ההנאה בהווה התקבלה מכך שאותה מטרה גדולה, תהיה אשר תהיה, התקרבה צעד קטן אל הגשמתה. כך הוא חי עכשיו וזה מה שרצה לשמוע שאני עושה.

הוא רצה שאהיה עצמאי, לא עשיר אלא עומד ברשות עצמו. בכל פעם שביקשתי ממנו עזרה כספית זה היה כשלון הדדי. לפעמים הוא הציע לעזור, כחלק ממהלך שינוי אליו התחייבתי. אז הפך למשקיע שציפה לדין וחשבון על התקדמות התהליך. תמיד הייתי צריך למנות מולו את הוצאותי, להוכיח את הצורך. היו דברים, הוצאות, שאסור היה לי לספר עליהם. חובות עבר שגררתי, סודות שהסתרתי מפניו. פחדתי להתפס. אף פעם לא זכרתי בדיוק מה סיפרתי לו ומה לא, מי הוא חושב שאני.

אף פעם לא סיפרתי לו את כל האמת. גם רגעי הווידוי המשמעותיים ביותר היו בעצם מחושבים ומוגבלים. לא רציתי שיכעס עלי. האכזבה שלו ממני, למרות שהתרגלתי אליה, עדיין כאבה. רגע, אגיד זאת שוב, אחרת, לא רציתי לוותר על תחושת הגאווה שלו בי, פחדתי לסכן אותה בשם הכנות.

אחרי שפרסמתי ספר נהייתי בעיניו לסופר. הוא חשב שזה מקצוע. לפעמים הייתי מורה, אבל בזה אין הרבה פרנסה. לפעמים הייתי צריך לעבור לגור אצלו, להצטרף לעסק, כי צריך לחשוב על העתיד.

לפעמים חלמתי איתו. הייתה שנה שבה הציע לי לפתוח בית קפה בחנות זעירה שהתפנתה בקומת המסד של הבניין שבבעלותו. תכננתי את בית הקפה הזה לפרטי פרטים, איך אפשר יהיה לחפור עוד קצת בתוך היסודות העתיקים וכך להוסיף עוד קומה, איך זה יהיה מרכז של גולים, אי של תרבות עברית מתנגדת במרכז אמסטרדם. דמיינתי את עצמי כמנהל בית הקפה הזה. אם הייתי עובד קשה יכולתי להרוויח הרבה כסף. אז יכולתי, תוך שנים בודדות של התחייבות נחושה, לעמוד ברשות עצמי. הוא היה צריך לברר אם זה אפשרי. עזבתי עבודה בשביל החלום הזה, שאיני זוכר בדיוק כיצד התפוגג. אני חושב שתוכניותיו של אבי השתנו. נולד לו ילד, חצי אח לאחותי ולי. אבל בכל מקרה, בית הקפה הזה לעולם לא היה זוכה לאישור הפעלה מהעירייה. זה היה משחק בכאילו, מההתחלה, חלום של ראש קטוע.

סלחתי לו, כמובן. ידעתי שלא רק הוא, אלא גם אני, לא התכוונו באמת. שלשנינו היו כוונות טובות שלא גובו בכל המעשים ההכרחיים. את העבודה הזו בכל מקרה הייתי צריך לעזוב. עדיף אבא שאוהבים מאשר לכעוס סתם.

היו לו עוד חלומות כאלה. להקים, על שטח של בסיס סובייטי נטוש בברלין, כיפת חממה ענקית ובתוכה מלון ומבני מגורים המתקיימים בסביבה מלאכותית וטרופית. פארק מיניאטורות הכולל העתקים של מאה המבנים המפורסמים ביותר באירופה, כשאני הייתי צריך להיות מי שנוסע לתעד את הבניינים הללו, עסק של קניית קרמיקה צבעונית בהולנד ומכירתה בשוקי פשפשים באנגליה, השקעות שונות ומשונות. בפועל מכר בחנות והשכיר חדרים.

הוא אף פעם לא עשה דברים לא חוקיים, רק לא ידע את הכללים. חוסר הידיעה הזה אפשר מרווח יצירתי עצום בין המותר והאסור, האפשרי והמופרך. כשהתגלו החוקים היה נתקף בתחושת חוסר צדק בסיסית, לא מבין מה ההגיון פה. אני חושב שהיה תמים, ושלמרות תפישתו העצמית המחושבת והאנליטית, תמיד העדיף להאמין בסיפור מבעובדות. אני חושב שלא מעט אנשים ניצלו את התמימות הזו.

כאשר התחלתי ללמוד באוניברסיטה, בגיל מאוחר מדי, כי אני הרי אוטודידקט ומלמד בעצמי ומי צריך את זה בכלל, סייע לי בתשלום שכר הלימוד. התחייבתי בפניו שאמשיך עד הסוף והוא שמח בכך. הסטוריון זה מקצוע. לא מרוויחים הרבה אבל זה מקצוע טוב. אז גם אוכל לכתוב ספרים על דברים שהיו. הוא היה אומר לי מה כדאי לי לחקור, על מה אני צריך לכתוב. הוא היה בטוח שאעמוד בהתחייבות הזו.

הסיפור יותר חשוב מהעובדות. החלומות משקיטים את כאבי הפנטום של הקטיעה. במובנים רבים אני אכן בן דמותו, שיקוף של אבי.

אי אפשר לסמוך עלי, אבל אני מלא כוונות טובות. אני מאלתר את דרכי בתוך עולם שאיני מבין לגמרי, בו תמיד רוצים ממני יותר מאשר אני מסוגל לתת. הרבה מדי פעמים אכזבתי את מי שהאמין בי. ככה זה, אני בן של אבא שלי.

החלומות של הראש הקטוע (א')

מעין רשימת המשך ל- "הנכה שהייתי". אין צורך לקרוא ע"פ סדר.

גדלתי בדירות שכורות, כאלה שעוזבים כל שנה שנתיים, ולמרות מאמציה של אימי לשמור על תחושת יציבות תפשתי עצמי כנווד שלא מתוך בחירה. הורי עזבו את דימונה ועברו לרמת השרון בחופש הגדול שבסוף כיתה ב׳, ואני האמנתי שאז הכל התחיל להתקלקל. בדימונה היה לנו בית, היו לי חברים, הייתה קהילה. כך זכרתי את זה, כגן עדן אבוד. שנים אחרי המעבר עוד חשבתי שכשאגדל אשוב לשם, שאני בעצם דימונאי בגלות. סיכת מתכת קטנה עם סמל העיר הייתה אחד מאוצרותי, והקפדתי לתלות או להסתיר אותה במקום חשוב בכל בית חדש אליו עברנו.

לאחר גירושי הורי לא היה לאבי בית משלו. במשך שנים מספר חי בדירתה של בת זוגו החדשה ולאחר שנפרדו החליף מקומות מגורים בהתאם להזדמנויות שנקרו בדרכו. אני זוכר שפעם שכר דירת גג קטנה ברחוב דיזינגוף, לא רחוק מאחת מהגלריות לתכשיטים שניהל. היה שם כלוב עם תוכי שפסולת הגרעינים שפיצח נערמה על השטיח מקיר לקיר. הוא לא נשאר שם הרבה זמן. אבי חשב שהוא אדם עצמאי, שיכול להסתדר לבד ובכל מצב. למעשה היה תלוי לחלוטין בנשים השונות שטיפלו בו. מערכות היחסים שניהל סיפקו לו בתים מתחלפים, יציבים לגמרי למראית עין, בעלי מסורות, מנהגים ומאכלים קבועים, שהיו מתפוגגים, אפילו לא הופכים לזיכרון אלא מודחקים ונשכחים, ברגע שהיה עובר הלאה.

גם מעברי הקריירה שלו היו כאלה, קיצוניים, כשהוא ממציא את עצמו מחדש בכל פעם. התגאיתי לספר על השינויים שעבר לכל מי שהיה מוכן לשמוע. איך היה מהנדס בכור האטומי, ואחראי ייצור במפעל טקסטיל גדול, ׳כיתן דימונה׳, זכרתי במעומעם איך הייתה שם פעם שריפה, ואיך חזר הביתה בבוקר, מריח מעשן וסיגריות, ואיך עבר ל- ׳תדיראן׳, ואיך עזב את כל זה, והתחיל לעצב ולייצר תכשיטים, מקים רשת חנויות שמנתה בשיאה ארבע גלריות ובית מלאכה גדול. הוא לימד את עצמו ולמד מעובדיו איך להיות צורף, מנצל את הידע שצבר כמהנדס כדי לפתח שיטות תכשיטנות ייחודיות וחדשניות. הוא ידע להתאים לאנשים, ובעיקר לנשים, תכשיטים שאהבו, שהחמיאו להן. הוא אהב למכור. מבחוץ היה נראה כאילו הוא מתבלבל בין מכירה לפלרטוט. אבל אני חושב שהוא לא היה מסוגל שלא לפלרטט, שזה היה חלק מטבעו.

מתישהו עזב גם את זה. רשת החנויות התרחבה יותר מדי בדיוק כשהתחילה האינתיפאדה הראשונה ותיירים הפסיקו לבוא. הגלריות נסגרו. בבעלותו נשארו רק מבנה ביפו העתיקה שבקומת הקרקע שלו הייתה הגלריה הוותיקה ביותר שפתח ובקומה השנייה בית המלאכה הנטוש. זה היה בסמטת מזל דגים, מול מועדון סגור בשם סאן סיטי. הוא עצמו גר עכשיו בערד, עם בת זוג חדשה, מנסה לפתח רהיטים בהם משולבים ויטראז׳ים ועציצים. היו לו תוכניות גדולות לגבי זה. סבי, אבי אימי, אשר ליווה אותה תוך כדי תהליך הגירושים הקשה ותמך בה בכל פעם שלא העביר את תשלומי המזונות, נהג לתאר את התנהלותו של אבי באמצעות ביטוי שמקורו, מן הסתם, יידישאי, ׳החלומות של הראש הקטוע׳. אבל ההתלהבות של אבי וביטחונו העצמי היו משכרים ואני האמנתי לגמרי בתמונות העתיד המזהיר שתיאר, במפעלי הענק שיקים יום אחד. הוא לא יכול היה להיכשל.

אני, בינתיים, גמרתי את התיכון. נשאר עוד זמן עד גיוסי לצבא, ופתאום דברים התחילו לקרות. קיבלתי רשיון נהיגה. נערה שהכרתי מתקופת בית הספר פיתתה אותי. התאהבתי בה מייד. לראשונה בחיי הייתה לי חברה. אבי, שכבר דאג שמשהו לא בסדר עם הילד, ושלא ירשתי את אהבת הנשים שלו, היה מאוד גאה בי. בדיוק עברנו, אמי, אחותי ואני, לדירה קטנה שקנתה כחלק מהסכם הגירושים, ושעד עכשיו הייתה מושכרת. לא היה שם חדר עבורי ואבי הציע שאכשיר את בית המלאכה הסגור ביפו כמקום מגורים. כך יהיה לי בית משלי שאוכל לחלוק עם בת זוג.

יפו העתיקה היא העיר הערבית ההרוסה והנטושה, ששופצה ונבנתה מחדש בכדי לשמש מושבת אמנים תיירותית. לא היו תיירים ולא אמנים כשהתחלתי לשפץ. זו הייתה עיר רפאים נטולת דיירים. הרגשתי כמגלה עולמות בארץ לא נושבת.

בעזרת חבר שהסכים לעזור לי בניתי מטבח מקורות עץ שמצאתי. קשת בטון מוגבהת שמשה כמשטח שינה. מסבי וסבתי קיבלתי שטיח ארוג, אדום כהה. העברתי לשם את חפצי, את הספרים שצברתי, מזכרות וכלי עבודה. החברה החדשה שלי באה לבקר אותי. ישנו שם יחד. איבדתי את בתולי. אהבתי אותה מאוד. בשוק החלפנים שליד כיכר השעון היה מוכר מרק זקן שבחנותו נהגתי לאכול. כשהתפורר הקיר שיצר את קשת הבטון גיליתי שחומר המילוי בו השתמשו היה עיתונים משנת בנייתה, 1964, שהקשת היפואית האותנטית הייתה בעצם יצירה של המשפצים הישראלים. לא הקדשתי לזה הרבה תשומת לב, אז, לדיירים המקוריים, שהפכו פליטים ב- 1948, שאבי סיפר לי איך פעם, כשהגלריה עוד פעלה, בא מישהו מהם לבקר, לראות איך שינו את בית ילדותו. הייתי עסוק בלהפוך את המקום לשלי, בלהתכונן לגיוס. נתתי לחברתי החדשה מפתח. זה היה צריך להיות הבית המשותף שלנו, מקום מפלט לי ולה בו נזדיין ונאהב כשאחזור מהצבא.

החלומות של הראש הקטוע. התגייסתי. כשחזרתי מהטירונות הייתי עייף כל כך עד שלפעמים נרדמתי באוטובוס בעמידה, מתעורר רק בתחנה המרכזית של הרצליה. החובות של אבי תפחו והוא התחיל לשנוא את המקום הזה, המדינה, שבה לא נותנים לחיות, שרק לוקחת בלי לתת בחזרה. הוא הודיע לי שאם אמות בצבא הוא יהרוג את אריק שרון כנקמה. הוא התחיל לבדוק לאן יוכל לברוח, איך יצליח לשקם את עתידו הכלכלי.

החזקתי בתמונותיה של חברה שלי במקום בטוח, לא הראיתי אותן לאף אחד. היא באה לבקר אותי בבסיס הטירונות בקציעות. התחבקנו. הייתי גאה ונבוך להציג אותה, הרגשתי שהיא מתרחקת ממני. כמעט לא ביקרתי בבית ביפו. הוא היה רחוק מדי וקשה לתחזוקה, הטיח שעל הקירות מתפורר כל הזמן ודורש ניקיון ושיפוץ יסודי שלא היה לי זמן לעשות.

אביה של חברתי היה פרופסור, והוא התקבל לשנת שבתון באוניברסיטה בלונדון. היא הייתה רקדנית, והחליטה לדחות את גיוסה לצבא ולנסוע לשם עם משפחתה, וללמוד בבית ספר למחול מודרני. כל זה קרה מהר, ואני התעדכנתי בחופשות סוף השבוע החטופות, בהן אי אפשר היה להספיק כלום. לא נורא, כלום לא יקרה, היא תשמור לי אמונים, אני אחכה לה. הפכתי לתלוי בה. מעטפת תמונותיה הייתה נחמה, העניקה לי תחושת שייכות בתוך הניכור והקשיים הפיזיים והנפשיים של הטירונות.

טירונות היחידה הסתיימה במסע של 120 ק״מ. במשך 37 שעות הלכנו, מערד לצאלים ומשם למשמר הנגב, בסיס הקבע של היחידה בה שירתי אליו הגענו לראשונה. סוף השבוע הזה היה ההזדמנות האחרונה שלנו להפגש לפני שתיסע. אחרי שקיבלנו כומתה סגולה, בסוף מסדר בו כל אחד מאיתנו ספג גם ספק טפיחה ספק אגרוף מטלטל בחזה, חיות אתם, כל הכבוד וברוכים הבאים ליחידה, בטלפון הביתה, למדתי שגם אבא שלי נסע, אבל זה פחות עניין אותי, אז. מול סיכוי שאשאר שבת ולא אראה אותה התמוטטתי בהתקף בכי ונשימת יתר שלא הצלחתי לעצור. כמה לא גברי מצדי. אבל בסוף שחררו אותי. הייתי כולי שפשפת וערגה.

נפגשנו במועדון ׳רוקסן׳. הייתה הופעה, היה רעש, אבל איני זוכר הרבה. היו שם עוד חברים שלה, שגם מהם הייתה צריכה להיפרד. בטח הבטחנו זה לזה דברים שלא קיימנו. במהלך סוף השבוע, אחרי שנסעה, למדתי שאבי מכר את בניין הגלריה ביפו, במזומן ובזול, מהר מהר ובסוד, לקח את הכסף וברח עם בת זוגו וילדתה הקטנה להולנד, לאמסטרדם, להתחיל שם מחדש. רוב החפצים מהדירה ששיפצתי נארזו על ידי סבתי ונשלחו בארגזים לערד, למחסן בבית אותו נטש אבי. את רובם לא ראיתי עוד. אני חושב שגם סיכת המתכת בצורת סמל העיר דימונה נעלמה אז.

אותה חברה ראשונה שהייתה לי התגלתה כלסבית. אבי חזר ארצה רק שלוש עשרה שנים מאוחר יותר, והיה גולה, זר כאן בדיוק כמו שהיה בהולנד. סלחתי לו ולה על שנטשו אותי, הפכתי לאדם שנצמד לאזור ומקום מגוריו, חולם בקטן. לבת זוגי ולי יש בית, משפחה, אהבה טובה ומספקת. אני גאה ושמח מאוד בכך.

הנכה שהייתי

מעין רשימת המשך ל- "אוצרות". אין צורך לקרוא ע"פ סדר.

באחד ממקומות האיחסון שבניתי בביתי, ספק עליית גג, ספק בוידם, שמורה חגורת הגב אותה לבשתי כשהייתי נער. למרות שאין כל סיכוי שאשתמש בה שוב אי פעם לא הצלחתי לזרוק אותה באף אחת מהסלקציות שהעברתי את חפצי. חשוב לי לדעת שהחגורה שם. להיפרד ממנה, להשליך אותה, פירושו גם להשליך ולהיפרד מחלק מעצמי. כנראה שאיני מוכן לכך.

את הגב הכפוף ירשתי מסבי האהוב, אבי אימי. לו היה גבנון של ממש, שריד מהתקופה בה היה חלוץ צעיר בפלסטינה, שאילץ את גופו העדין לעבוד מעבר ליכולתיו. הגבנון הזה היה תמרור האזהרה שניצב מולי בילדותי. עמוד ישר, תזדקף, משהו לא בסדר עם הגב של הילד. הייתי חלש ועקום, פגום.

לאימא שלי הייתה חברה, פיזיותרפיסטית טובה ומנוסה, והיא לקחה את אחותי ואותי אליה, שתבדוק איך אפשר לתקן אותנו. זה היה מביך מאוד, להיבדק לעיני שלושתן, תתכופף לאט לאט, בתחתונים בסלון ביתה התל-אביבי, שכמוהו לא היכרתי אז, אבל היא פסקה שהמצב לא נורא וקצבה לי כמה תרגילים שלא הקפדתי על ביצועם. המשכתי להיות כפוף. גידלתי שיער ארוך ופרוע. התחלתי להתאמן בקבוצת אתלטיקה. גיליתי שגופי יודע ויכול לרוץ, שאני מסוגל להינות ולזכות בהערכה בזכותו. הפכתי מילד לנער. זה היה מוזר ומפחיד, אבל גם מרגש, היכרות מהוססת ומאתגרת, מלאת עימותים ומהמורות, עם אני חדש.

הגב העקום של סבי מנע ממנו מלהיות חלוץ אמיתי, כזה שסוחב דליי צבע ולבנים במעלה פיגומי בנייה. במקום זה הפך לפקיד בבית החולים ׳הדסה׳ שבירושלים, ומאחר שהיה איש מוכשר, ישר וחרוץ התקדם במהירות עד שמונה למנהל האספקה של בית החולים. כשהגיע זמנה של אימי ללדת אותי נסעה במיוחד מבאר שבע לבית החולים הזה, של אביה, כי רק עליו אפשר לסמוך. גם אחרי שפרש לגמלאות המשיך להאמין שלכל בעיה רפואית רצינית זו הכתובת הרצינית היחידה. הגב העקום של הילד הייתה בעיה כזו. שלחו אותי לראות אורתופד, מומחה. מומחים טובים בלפתור בעיות.

האורתופדיה אז, ואולי גם היום, הייתה מבוססת על מדידות מדויקות, זוויות ואורכים, מעלות ומילימטרים. צולמתי ברנטגן, ועל הצילום הזה, פורטרט העצמות והאיברים הפנימיים שלי, שלמרות שהיה תעתיק גופי לא היה ביני לבינו שום דמיון, סימן הדוקטור קווים צבעוניים, מדד והחליט. חגורת גב מסוג ׳מילווקי׳, על שם העיר בארצות הברית בה נמצא בית החולים שפיתח ושיכלל את שיטת הטיפול הזו, קיבוע עמוד השדרה באמצעות שלד פלסטיק ומתכת חיצוני, אילוץ שלו להתיישר. זה נראה מאוד הגיוני, אז. אם הגב כפוף אז צריך לישר אותו.

נשלחתי למכון שהתמחה בייצור החגורות הללו, שם יצקו בגבס את אגן הירכיים שלי. נשענתי בעמידה על מתקן עליו הנחתי את ידי בשעה שהטכנאי הדתי כרך סביבי את תחבושות הגבס. לקח זמן עד שהתקשו. הרגלתי את עצמי למגען, לקשיחות הזו שאאלץ להסתגל אליה. נקבע זמן בו אגיע לאסוף את החגורה המוכנה. עדיין לא הבנתי איך זה הולך להיות.

מתשליל אגן הירכיים שלי יצקו במכון בסיס מפלסטיק קשיח בצבע ורוד גוף, שמשתחלים אליו בקושי ושנרכס מאחור. ממנו יצאו מוטות אלומיניום, שניים מאחור ואחד מלפנים, שהסתיימו בקולר צוואר שננעל בבורג בעורף. בשכמות היו שתי כריות שמנעו מגע ישיר בין המתכת לעור. זו הייתה החגורה שלי, הסד שבתוכו נועדתי לבלות 23 שעות מכל יממה עד שהדוקטור יפסוק שהזוויות בעמוד השדרה שלי מתאימות לנורמה, והצליחו לתקן אותי. קראתי לה יוסף.

אני לא זוכר הרבה מהזמן בו התחלתי ללבוש את יוסף. ברור שזה היה קשה. נאלצתי להפסיק לרוץ. החיכוך של החגורה עם עצמות האגן שלי יצר שם שפשוף שהזדהם, שבער והגיר מוגלה. גופיות שלבשתי מתחת לחגורה החמיצו מזיעה. שערי היה נתפס בבורג העורף של החגורה ובכדי לשחרר אותו הייתי מרכין את ראשי בתנועה חדה שתלשה את השערות. יכולתי לישון רק על הגב, והקולר מנע כל אפשרות להרפות את מנח הראש ולהרגע. כל הזמן כאב לי.

החגורה נועדה לעמידה או לישיבה זקופה. בכל מצב אחר הייתה מטפסת למעלה, כופה עלי לכופף את ראשי לאחור. נסיעה במכונית, ובמיוחד במושב האחורי, הייתה קשה במיוחד. פעם נאלצתי לנסוע במונית שירות לירושלים. התנוחה היחידה לה הייתי מסוגל כפתה עלי להביט כל הדרך על מפשיר האדים שבחלון האחורי, אבל לא ביקשתי מנוסעים אחרים להחליף איתי מקום. אני חושב שכמעט שלא התלוננתי. קיבלתי את החגורה כגזרת גורל, כרע הכרחי. הבטיחו לי שזו רק נכות זמנית.

בינתיים, יוסף ואני היינו קרובים כל כך עד שלפעמים היטשטשו בינינו הגבולות, ולא היה ברור אם אני לובש אותו או הוא אותי. הזרות הגופנית, הכאב המתמיד, השונות החיצונית, הסד המגביל, כל אלה היו רגשות טבעיים לגמרי עבורי, מייצגים ומלווים את התבגרותי. הייתי שונה ומוזר, למי שהביט בי מבחוץ, לאנשים שהציעו לפנות לי מקום כשנסעתי באוטובוס, אבל גם לעצמי.

למדתי להתעלם מהמבטים המרחמים, להסתכל מעליהם. פיתחתי הומור ציני ומתנשא. שנאתי את גופי, לא נתתי לאיש לאהוב אותי. אהבתי בכפייתיות, בכוח ובעקשנות נערה שלא יכלה או רצתה להחזיר לי דבר, שהציעה לי לראות פסיכולוג אחרי שניסיתי להתוודות בפניה. קינאתי במי שנראה לי שחייו קלים ונטולי דאגות. ראיתי המון סרטים, כתבתי. אני יודע שהתקופה הזו הפכה אותי למי שאני היום, אבל שהייתי אחר מאוד, אז.

את רוב שנות התיכון עברתי כך. החגורה ניוונה את שרירי הגב שלי וזוויות עמוד השדרה שלי השתנו בהתאם. כל כמה חודשים הייתי נשלח לצילום רנטגן ופענוח נוסף, במרפאת חוץ של ׳הדסה׳ באגף של בית חולים אורטופדי לילדים בירושלים. שם היו נכים אמיתיים, לא זמניים כמוני, בכיסאות גלגלים ומתקני גוף משונים למראה. חלקם הגדול גר שם, מורחק מהעולם למקום הזה, בשולי שכונה שולית, בקצה הכביש. זה לא היה מקום עצוב, ובכל זאת הרגשתי שם לא בנוח. אני הייתי רק אורח, מציצן. בסוף הביקורת הרופא היה מודיע על המשך הטיפול. זמני ההפוגה מלבישת החגורה גדלו, משעה ביום לשעתיים, לארבע, ללילה שלם. איני זוכר את הפגישה בה בישר לי שזהו, שהגב שלי הפך לכפוף במידה ואני יכול להפסיק ללבוש את יוסף. בטח שמחתי.

חזרתי להיות כפוף בצבא, שם לא דיווחתי על חגורת הגב בכדי שלא יפגעו סיכויי להוכיח את גבריותי באמצעות שירות קרבי. הנזקים שנגרמו מניוון שרירי הגב שנכפה עלי חלפו רק אחרי שנים של תרגול פילאטיס. הגב שלי חזק עכשיו, וכמעט ולא כואב. שיטת הטיפול הזו נזנחה בינתיים, כאשר הסתבר שהיא גורמת ליותר נזק מאשר תועלת. החגורות האלה, שפעם אפשר היה לראות מתבגרים לובשים אותן, נעלמו. ובכל זאת לא זרקתי את יוסף.

אולי כי הוא שריד ממשי למי שהייתי, לתקופה משמעותית, גם אם לא טובה. אולי הוא הוכחה, אולי תירוץ. כנראה שקשה לי להיפרד ממנה, ממנו, מזיכרון הזמן הזה, מהנכה שהייתי.

אוצרות

מעין רשימת המשך ל- "במשמרת הראשונה שלי, כנראה (ב)". אין צורך לקרוא ע"פ סדר.

אבא שלי אהב לחפש אוצרות.

כנראה שהתחיל בזה כבר כשהיה ילד. סבתא שלי סיפרה איך יצא לשוטט בחוף הים של חיפה, באיזור תל שקמונה, מרים כל זכוכית שראה, ואיך כשחזר הביתה גילה בין כל שברי הבקבוקים חותם רומי זערורי, יפה להפליא, ובו מגולפת אלת האהבה. הוא נתן לה את החותם הזה במתנה, ומאוחר יותר, כשהפך לתכשיטן, שיבץ אותו בטבעת אותה ענדה בגאווה. זה היה אוצר.

למצוא משהו שהיה שם כל הזמן, ורק צריך להרים אותו מהקרקע, לגלותו. ברקע לכל זה היה פחד העוני הרבה יותר מאשר התשוקה לעושר. כי הערך של האוצרות אחריהם חיפש היה תמיד ערטילאי, גדול מכפי שאפשר לדמיין, בעוד שחרדת הדלות, הצורך לחסוך כי מי יודע מה יהיה, היה נוכח וברור. אבא שלי היה קמצן בהווה ועשיר כקורח בעתיד. הוא אהב לחפש אחרי אוצרות ענק שאותם אי אפשר למצוא.

הייתה תקופה בה חיפש אחרי אוצרות שודדי הים היהודים באמריקה הדרומית. היו כאלה, כתבו עליהם אפילו ספר, שילוב של מחקר היסטורי שטחי וסיפור הרפתקאות, שאבי התייחס אליו כאל כתב חידה הממתין לפתרון. הוא השיג צילומי אוויר של קו החוף בפרו, תכנן את הכל לפרטי פרטים, דרכי מילוט והכל, ואסף סביבו חבורה מוזרה שיצאה למסע חיפושים שנמשך חודשיים. כשחזר סיפר שמצאו את האוצר, אבל הוא הוטמן מאחורי חומת אבן במערה שכרגע עוד אי אפשר לחפור בה, ושזה היה מסוכן, מסובך ובעיקר יקר מדי להמשיך. החיפוש הזה ננטש אך לא נשכח לגמרי. זה הפך לאוצר פוטנציאלי, תעודת ביטוח שכדי לממש אותה צריך רק עוד טיפה עבודה, כי הרי התעלומה כבר נפתרה, ומעכשיו אלו רק קשיים טכניים.

כך היה גם עם אוצרות מגילת הנחושת, שריד מסתורי מתקופת חורבן הבית השני, בו תוארו, לכאורה, מקומות המסתור של אוצרות המקדש. אבי לא היה היחיד שניסה לפתור את תעלומת המגילה, שאף אחד מהרמזים וממראי המקומות בה לא פוענח בבירור, ושאף אחד מאוצרות הענק המתוארים בה לא נמצא. הוא ידע שכולם טועים, שעד עכשיו לא חיפשו טוב מספיק, ושהוא יצליח.

באותה תקופה עבד כמנכ״ל החברה הממשלתית לפיתוח חוף ים המלח, ערד וסדום. הרי מדבר יהודה ונחליו, המצוק המתנשא מעל בקעת ים המלח ואינספור המערות שבו היו המקום בו הוסתר כל העושר האגדי שתואר במגילה, שהבנתה דרשה גם עבודה אינטלקטואלית מאומצת וגם מלאכת חיפוש עקבית ומדוקדקת.

אבי לא היה הרפתקן ובור, אלא מהנדס יצור מוכשר ומיומן, בעל יכולת ניתוח מרשימה ואינטואיציה טכנית יוצאת דופן. מעלות אלו השתלבו בחוסר היכולת שלו להבין או לקבל מגבלות ומוסכמות חברתיות. הוא ניצל את סגולותיו בכדי לחדור לעומקי הטקסט הסתום של המגילה, הוא פתר את סודותיה וכל מה שנשאר הוא לחפור ולהוציא את האוצרות מהקרקע.

הייתי נער צעיר. הערצתי את אבי ובאותו זמן גם זלזלתי בו. לא יכולתי לסרב לו. בזמן חופשת הקיץ, כשבאתי לבקר אותו ביישוב הרפאים בו גר, על גדות ים המלח, מלווה בחבר ילדות שלא ידע לתוך איזו צרה נכנס, אבי החליט להשתמש בנו כחופרים, כמי שיהיו שותפים לניצחון הגדול שלו, מי שיחשפו עבורו, סוף סוף, את האוצר.

בוקר אחד הסיע אותנו בדרך עפר שהתפתלה בצד מצוק ההעתקים, עד מערה שהתאימה בדיוק לאחד התיאורים במגילת הנחושת. איני זוכר כמה כיכרות כסף וזהב היו טמונים שם. חפרנו במקום בו הורה לנו. האבק היה מחניק והאדמה פריכה. היה חם מאוד. הוא לא השאיר לנו מספיק מים. כשחזר לבחון את שעשינו קבע שהשכבה אליה הגענו היא מלאכותית, שמישהו יצק אותה שם בכדי למנוע את הגישה. הוא הבין שלהמשיך יהיה קשה מדי, שזה דורש הקמת מחנה חפירה אמיתי, עם מים, צל ואישורים, כך שנטשנו את המקום הזה והתקדמנו לאתגר הבא.

בלילה בא איתנו לבית הקברות העתיק שליד חורבת קומראן. גם בת הזוג שלו באותה עת התלוותה אלינו, הכל בכדי לעזור. היה לו מגלה מתכות שקנה, יד שנייה ובזול, והוא סימן את מקום החפירה. המון זהב, המון כסף, כלי פולחן מבית המקדש, עושר אינסופי. אבי לא יכול היה לחפור בעצמו כי הייתה לו פריצת דיסק, אבל הוא יכול היה לפקח על העבודה ולהנחות אותה. לפעמים זה חשוב יותר.

הוא הביא אתים ודליים ואנחנו התחלנו לחפור. היה לילה אפל וזה היה טוב, כי ככה קטן הסיכוי שיבחינו בנו. מדי פעם אבי ירד לתוך הבור, בדק במגלה המתכות. היה צריך להעמיק עוד. אוצרות גדולים קבורים עמוק. מילאנו דלי אחרי דלי, העמקנו עד גובה מותנינו, עד גובה כתפינו, האוצר חיכה לנו שם, עוד מאמץ קטן.

מתישהו, כשכבר היה קשה להרים את הדליים עד שפת הבור, באו הנמלים. כנראה שפגענו בקן גדול, כי פתאום הופיעו המונים מהן, עוקצות באכזריות, נכנסות לתוך הבגדים, ממלאות את כל הבור.

אבא שלי ניסה בהתחלה לשכנע אותנו שלא נורא, שאלה רק נמלים, אבל הן פרצו מחוץ לבור וטיפסו גם עליו ועל בת זוגו, ואנחנו הצלחנו להימלט החוצה, ולהוריד את הבגדים ולברוח משם באוויר הלילה הקריר והמנחם. מאוחר יותר, בדרך חזרה, באוטו, כשאנחנו עדיין מתגרדים ומגלים נמלים בודדות שלא הצלחנו לנער, אבי העלה את ההשערה שקן הנמלים הזה לא נמצא שם במקרה, שהן שומרות על האוצר ושצריך להתעקש ולחזור לשם, שהן יתייאשו בסוף. אכזבתי אותו בכך שסירבתי.

לא חזרנו. האוצר הזה נשאר במקומו, ממתין לחופרים אמיצים יותר, ואבי המשיך לחפש אחרי אוצרות אחרים. הוא אהב לחפש אוצרות.

במשמרת הראשונה שלי, כנראה

מעין רשימת המשך ל- "זכרונות מהעשור האבוד של- לרוץ בשביל אבא". אין צורך לקרוא ע"פ סדר.

במשמרת הראשונה שלי כברמן חטפתי אגרוף בפנים.

למרות שעבר לא מעט זמן מאז, יותר מעשר שנים, אני זוכר את זה לפרטי פרטים.

זה קרה קצת אחרי תחילת המשמרת, והיה לחץ. אנשים רצו לשתות. בפינת הבר, ליד עמדת הברזים, היו מגשי מתכת, עליהם הנחתי את הכוסות שמזגתי כדי שהמלצריות יוכלו לקחת אותן משם. אבל הפינה הזו הייתה גם המקום היחידי הפנוי, ואחד מהלקוחות הקבועים, בריטי מעצבן שכבר היה שיכור למדי, התעקש לשבת דווקא שם. אחת המלצריות, נקרא לה ס׳, ממש לא סבלה אותו. הוא היה מטרידן כרוני, גס ורודף כבוד, ובנוסף לכך גם קמצן שסירב להשאיר טיפים. והוא בא באותו יום עם שתי זונות אותן ניסה להרשים, וזה הפך אותו לקולני וגס רוח עוד יותר מכרגיל. נקרא לו פ׳.

ס׳ ו- פ׳ לא דיברו. הם רבו כמה זמן לפני כן ומאז התעלמו בהפגנתיות זה מזה. היא ביקשה ממני לבקש ממנו לזוז. הייתה לי תחושה שזה לא יגמר טוב.

בבר היה כלל, שאומר שמי שמודיעים לו שאסור לו להיכנס יותר, שהוא מנוע כניסה, לא יכול לערער. זו הייתה סנקציה קיצונית, שמשתמשים בה רק כשהגבול נחצה בצורה שאין דרך להעלים ממנה עין. עבור הלקוחות הקבועים, מי שהמקום היה בשבילם בית שהוא גם קצת כלא, כי השתייה היא גם הדבר הכי בטוח וגם המלכודת הכי גדולה, זו הייתה הודעה שמשנה באחת את סדר החיים. לא הייתה לי ברירה אלא להשתמש באיום הזה.

אנשים רצו לשתות, ואני מזגתי בירה אחרי בירה. זו הייתה כנראה המשמרת הראשונה שלי כברמן, והמלצריות היו השותפות שלי באחריות, וגם מי שהייתי צריך לגונן עליו מפני כל המניאקים, כל המטרידנים, כל מי שעבר את הגבול. לא היה לי ממי לבקש עזרה, אבל גם לא רציתי. אני הייתי אחראי, ו- פ׳ הפריע. ס׳ ביקשה ממני שאדאג שיזוז, ראיתי אותו מסתכל עליה מלוכלך, מתעקש לשמר את זכויות היתר שלו כלקוח ותיק וקבוע. בקצה השני של הבר ישבו לקוחות קבועים אחרים. ראיתי אותם בוחנים אותי. האם אני ברמן טוב מספיק? זו הייתה, כנראה, המשמרת הראשונה שלי, ולפני כן לא הייתי ברמן, רק לקוח קבוע, בדיוק כמוהם. פ׳ הפריע. הוא עבר את הגבול. אנשים רצו לשתות והוא עיכב את העבודה, הוא היה מניאק. הגיע הזמן שיזוז, שילך.

ביקשתי ממנו. הוא סירב. למה מי אני, ברמן חדש, עד לפני רגע לקוח כמוהו, פחות ותיק ממנו, תמזוג בירות ותשתוק, תן כבוד. ס׳ באה לקחת כוסות שהכנתי בשבילה, כי אנשים רוצים לשתות. פ׳ הפריע. שאלתי אותו אם הוא רוצה שאודיע לו שהוא מנוע כניסה. ידענו שהוא עבר את הגבול, שאני עכשיו ברמן, לא לקוח, ושהוא מטריד את המלצרית, שהרצון שלו להרשים את הזונות איתן בא גורם לו לעשות דברים שיצטער עליהם, שלי ולו אין ברירה אלא לשחק קשוח, שהגיע הזמן שלי לאלץ אותו, לכפות עליו ללכת.

והודעתי לו, והוא הפך את כוס הבירה שלו, אותה הצלחתי לתפוס לפני שהתנפצה, ואז היכה אותי, באגרוף שהתלבש על לחי ימין, חזק מספיק בכדי לזעזע אבל לא בכדי להפיל, אחזתי בבר ולא נתתי לעצמי ליפול. הלקוחות הקבועים האחרים ראו אותי סופג את האגרוף, מצליח לא להחזיר, לא רק לא ליפול, ראו את פ׳ יוצא, יודע שעכשיו באמת עבר את הגבול, כי הטרדת מלצרית היא משהו שאפשר לסלוח עליו אבל לא הכאת ברמן, והוא הפך למנוע כניסה, כבר לא לקוח קבוע אלא מנודה.

וצעקתי על שתי הזונות במקום עליו, וסילקתי אותן, והלחי שלי התנפחה ובערה, אבל המשכתי לעמוד, המשכתי למזוג בירות, כי אנשים רוצים לשתות.

המשמרת נמשכה עד שמונה בבוקר. הלחי כאבה, אבל האגרוף התלבש ל- פ׳ טוב, ככה ששום דבר לא נשבר. אחרי כמה ימים הנפיחות ירדה.

המשכתי להיות ברמן עוד חמש שנים. אני עדיין לקוח קבוע, אם כי כבר איני שותה כל כך הרבה. את פ׳ אני רואה מדי פעם, ומתעלם. אין לי כלום איתו. יכול להיות שבמקומו הייתי מתנהג באותו אופן. זה היה מזמן, הייתי רוצה לשכוח מזה.

זכרונות מהעשור האבוד שלי

לפני זמן מה פנה אלי עידו שמי בבקשה שאכתוב תיאור קצר של ה'דבש׳, לצורך ספר אמן שהוא מוציא. זה החמיא לי נורא אבל, אולי כצפוי, לא הצלחתי לעמוד במטלה תוך פרק זמן ראוי. יצא שתוך כדי המחשבות שליוו את תהליך ההתחמקות מהמשימה שלקחתי על עצמי הבנתי כמה הבר הזה, וכמה התקופה ההיא היו משמעותיים עבורי.

בדיוק חזרתי מאמסטרדם. הייתי שם חודשיים וקצת, מנסה חצי ברצינות חיים בארץ זרה, כותב, לראשונה לשם הכתיבה ולא כהכנה לסרט שאולי אביים, מבצע שליחויות ומטלות קטנות עבור אבי שחי שם וניהל מלון קטן ומצ׳וקמק וחנות תכשיטים, מתרגל זוגיות עם אישה צעירה ויפה שהיכרתי בביקור קודם.

שמה היה ח׳. היא הייתה בת גילי בערך, זעירה אך לא שברירית, יפה מאוד, שבדית, והיא עבדה אצל אבא שלי, שלימד אותה להיות צורפת בתמורה להשתלטות מוחלטת על חייה. אני לא זוכר מתי הבנתי שלה ולו היה רומן קצר, שהסתיים עוד לפני שהכרתי אותה, אבל ביום שבו סיפרתי לו עלי ועליה, בחנות הספרים שבדרך לשוק הפשפשים, הוא התעלף ואני לא הבנתי למה ולא קישרתי ורק מאוד דאגתי לו. זאת הייתה הפעם הראשונה שבה נאלצתי לטפל בו ואני זוכר כמה שביר הוא נראה לי אז פתאום.

זה לא עבד, חיים בהולנד, לצד ח׳, בצילו של אבי, אני לא בטוח אם זה היה בגלל שנכנסתי באמצע, ישר לתוך מערכת יחסים בין בוס, מנטור, אבא שלי ומאהב לשעבר לבין חניכתו שהיא גם העבד הנרצע שלו ושליחתו לענייני כל משימה. יכול להיות שזו הייתה העיר, שהפכה קרה יותר ויותר ככל שהתקרב החורף, יכול להיות שזה הייתי אני. יום אחד קניתי כרטיס טיסה וברחתי מחיי החדשים חזרה אל המקום הזמני והבלתי ראוי למגורי אדם אותו שכרתי לפני שנסעתי להולנד, כתעודת ביטוח, במקרה שזה לא ילך, מקום שהפך לביתי למשך 15 השנים שאחר כך, ואני עדיין מתגורר באותו הביניין.

הבית היה באזור תעשייה בשוליה של שכונת פלורנטין. הייתי האדם היחיד שהתגורר ברחוב. זה היה אולם קטן שבמרכזו מקרר תעשייתי גדול, ששימש לי כמיטה. בעל הבית שלי היה הבעלים של חנות דגים מסחרית בקומת הקרקע, והבן שלו, איש גדול, מהורהר ושמח, ניסה לעשן שם דגים כך שלפני שעברתי נאלצתי לנקות את השומן מהרצפה באמצעות חומצה. בקומה שמעלי היה מפעל ליצור ארנקים ותיקים שהמכבש שלו היה מתחיל לעבוד כל יום בשש בבוקר ומרעיד את כל הבניין. בעל המפעל, אדם מחוייך וטוב לב, גידל במרפסת כלב רוטווייל ענקי, ואחד מהעובדים שלו היה אחראי להוציא אותו לטייל, רצועה ביד אחת, מקל גדול בשנייה, למקרה שהכלב יתעצבן.

אהבתי את המקום הזה. הספרטניות והבדידות התאימו לי. הרעש והפעלתנות במשך היום, קולות של עבודה, של דברים שקורים, ובלילה שקט ורק מדי פעם אזעקות עקשניות. הייתי אורח, זר, בסביבה שהמשיכה להתנהל בלי לדעת שהכל זמני ועומד להשתנות.

כתבתי סיפורים שייכנסו בסופו של דבר לספר הראשון שפרסמתי. ולסיכום כל יום הייתי יוצא לשתות קצת, לחשוב, לכתוב טיוטות ולהתכונן ליום הבא, לפעמים פוגש חברים אבל לרוב לבד. שתיתי יותר ויותר. ככה הגעתי ל׳דבש׳.

גם הבר הזה היה בשוליים של פלורנטין, אבל אלה היו שוליים אחרים, מעבר לרחוב סלמה, במרחק של כעשר דקות הליכה מביתי, רחוק מספיק ולא קרוב מדי, כך שהסיכוי להתקל באנשים, ובעיקר באקסית שלי, ממנה נפרדתי לפני שנסעתי להולנד ושהמשיכה לגור בשכונה, היה נמוך יחסית, אבל עדיין הייתה קצת דרך מפה לשם, זמן לסדר את המחשבות.

אז מעבר לסלמה, בר ארוך וצר, במקום שהיה פעם חנות או בית מלאכה, מקום צבעוני, שהוקם באהבה ובהתרסה על ידי שלושה שותפים, מבוגרים רק במעט ממני, אנשי שוליים שלא ידעו שהם כאלה. הייתה שם איזו חוצפה חיננית, לא יהירה רק מכיוון שכל שעמד מאחוריה הוא טעם משובח, כנות וכוונות טובות.

אחד השותפים, אותו עידו שהזכרתי בתחילת הסיפור, עוד לא ידע שיהיה אמן, ושאהבתו לכדורגל תמשיך להיות חלק מרכזי בחייו. השני, אילן, לא ידע שיהפוך למפיק אירועי מוזיקה. איני יודע מה השלישי עושה עכשיו, אבל אני בטוח שגם עבורו זו הייתה תקופה מכוננת. כי הבר הזה היה יצירה משותפת של שלושתם, והם התבטאו בו ובעזרתו.

על הקירות ומתחת לבר היו תלויים שלטי פרסום ישנים. פסלי דבורים צבועות צהוב ואדום היו בכל מקום. אור סגול שטף את המסדרון הארוך ארוך שהוביל לשירותים. התקרה הייתה גבוהה מדי. המוזיקה נבחרה בקפידה ובאהבה. קראתי לזה עד עכשיו ׳דבש׳, אבל הם קראו לזה ׳דבש – מולקו בר׳. לא ידעתי ממה הם מושפעים ומה הם מנסים לחקות. אולי הם המציאו את זה, את השתייה הנינוחה, את הבדידות הטובה ביחד. ככה אני חוויתי את זה, כהמצאה, כחופש שלא ידעתי שניתן לחיות בו. הכל מותר. אפשר היה, סתם ככה, לשבת ליד הבר, לשתות, לכתוב, להקשיב, להסתכל. זה מה שעשיתי.

שתיתי לא מעט. פיתחתי חיבה לברנדי ישראלי זול, ׳גרנד 41׳, אותו לגמתי לאט אבל בעקביות, עד שהשתכרתי מספיק, עד שהפסקתי לחשוב כל כך הרבה. זו הייתה תקופה מבלבלת. עוד לא הייתי מבוגר אבל כבר לא צעיר. ידעתי מה אני לא הרבה יותר מאשר מה כן. הייתי מוכן וחייב להשתנות.

כלב אימץ אותי. זרקו אותו על גג הבניין בו גרתי יחד עם גור חתולים. אחד מהפועלים של מפעל הארנקים סיפר לי על כך, וכשעליתי לבדוק החתלתול נבהל, צלל לתוך פתח ניקוז שמוביל ארבע קומות למטה ומאז נעלמו עקבותיו. הכלב, שועלי ומוצק, ישב כמו כלב טוב ותלה בי עיניים מעריצות. ובלילה, אחרי שנתתי לו לאכול ולשתות, עקב אחרי אל ה׳דבש׳ וכשהתישבתי ליד הבר קפץ על הכיסא שלידי והתיישב גם הוא. מודעת הפרסומת שלידו הייתה למשקה בשם ׳פפ׳, חיקוי שנעלם לפפסי, וזה הפך להיות שמו של הכלב שלי, כי מיד כששאלו אותי הפכתי לבעלים הרשמי שלו, והוא לשותף הקבוע שלי ללילות השתייה שבאו אחר כך.

הייתה לי חברה בהולנד, אותה ח׳, שאותה עדיין חשבתי לאהבתי הגדולה שעליה חבל לוותר, ולכן לא הייתי פנוי, ואני מעדיף לחשוב שבגלל זה לא השתתפתי במשחק החיזור הגדול שהתנהל במקביל. אבל כנראה שאני טועה והתפקיד שלי היה של זה שלא משתתף. ככה הכרתי את ג׳.

היא עבדה שם כמלצרית, ומאחר שאני ישבתי על הבר לא הייתי בעצם לקוח שלה, כך שיכולנו לתקשר כשווים. היא הייתה מגניבה אבל גם קצת זלזלתי בה. לא התייחסתי אליה ברצינות. חשבתי שאחת כזאת תחלוף בחיי, או שאני אחלוף בחייה, בלי להשאיר סימן.

אחת כזאת, יפה מדי, מרשימה מדי, חד פעמית, מאוד שונה ממני. חוץ מלמלצר היא גם ארגנה מסיבות טכנו במועדון ה׳שחיתות׳. את ההזמנות היא וחבריה הכינו בעצמם, באמצעות חותמות שעשו מתפוחי אדמה. פעם היא דגמנה אבל כבר לא. היא שאלה אותי אם אני יכול לארגן לה ג׳וינט כי היא חייבת לרדת כדי לישון. היא סיפרה לה על רעיון שיש לה לתסריט לסדרת טלוויזיה והציעה שנפגש כדי לכתוב ביחד. נפגשנו.

וכתבנו ביחד, למרות שכבר מהתחלה חשבתי שבטח זה סתם שם קוד, ושבעצם נזדיין, ושאיך אפשר אחרת, כי הרי יש עניין הדדי, ומשיכה, ורק רצון או יכולת להתחייב אין. וברגע שכתבנו יחד אז היו בינינו יחסי עבודה, ואז הכל הסתבך והפך לפלונטר של תשוקה לא ממומשת ויחסי חונכות הדדיים.

אני לימדתי אותה לכתוב, לנסח רעיון, להיות ביקורתי אבל גם חבר שלו, להתייחס בכבוד לכללים, למסגרת בתוכה אתה מתפרע, והיא לימדה אותי לפרוץ ממסגרת הציפיות שקיבלתי על עצמי, היא לימדה אותי לחיות.

בדלת המקרר בדירה שלי הייתה מגירה לקוביות הקרח שהיה מייצר פעם, כשהיה צעיר וייצוגי. עכשיו המגירה הזו שימשה כמאפרה לשנינו, מדברים, מרשימים זה את זה, כל כך יצירתיים, כל כך מתוחכמים, כל כך לא דומים לשום דבר שהיה קודם. כותבים, ואני התאהבתי יותר ויותר, והיא הפכה למרכז חיי, אהבה שהדרך היחידה לשמר אותה היא להשאירה בלתי ממומשת.

כתבנו, משתעשעים בנפתולי סדרת טלוויזיה שניסינו לפתח, אשר בה בת דמותה של ג׳ נאלצת להתמודד עם דמות אותה היא הוזה במהלך חוויית סמים, שהופכת לאמיתית, והתאהבנו. אני רוצה להאמין בזה. שמענו ׳פאלפ׳ והתאהבנו. אני התאהבתי. תרגום שם האלבום אותו שמענו שוב ושוב הוא ׳מעמד שונה׳.

היא גרה עם שותפה בדירה המזוהמת ביותר בה נתקלתי עד אז ומאז. היה לה סיפור חיים קשה ומסובך. אבא שלה ישב בכלא, והסעתי אותה פעם לבקר אותו. היא פיזרה רמזים על חוויות נוראיות שעברה. היא העריצה את אוסקר וויילד. הפכתי לעבד נרצע שלה. הייתי מוכן לעשות בשבילה הכל.

והמוזיקה, המוזיקה שלה, טכנו, אלקטרונית, מהירה, מנותקת לכאורה ממסורת הרמונית. גיליתי גם אותה, אז, את היכולת לחוות קצב, לבלבל בינו לבין רגש, לחצות באמצעותו מימדים. היא סיפרה לי איך היא חווה מוזיקה, איך הסמים עזרו לה לגלות את זה, ואני האמנתי לה וניסיתי ללכת בדרכה.

קצת לפני כן התחלתי לצאת לרקוד, בעיקר במועדון ה׳למון׳, שנפתח לא רחוק מאיפה שגרתי. לא ידעתי שזה אופנתי. המוזיקה והחושך שחררו אותי. הגוף השיל מעצמו את העור העבה שעטה בצבא. הרשיתי לעצמי לזוז. גם כשכאב לי הגב עד שהתקשיתי לעמוד, וכאב לי הגב הרבה מאוד, אז, בכל זאת יכולתי לרקוד. זה היה ימי ראשית מוזיקת ההאוס וחשבתי שאני מגלה משהו שלא היה קיים קודם.

בוודאי לא היה קיים קודם עבורי. הרשיתי לעצמי להצמד ולדבוק בקצבים שמטרתם העקרית היא מניפולציה על התנועה. הרשיתי לעצמי להיות כלי של הקצב. נהניתי מזה מאוד. אבל לא הייתי חלק מהחבורה שהתגבשה סביב המקום. הם היו אופנתיים מדי, מהמקובלים, ואני הייתי זה שבצד. אהבתי לא להשתייך ובכל זאת להיות חלק, להשתתף. לא דיברתי עם אף אחד. עגבתי מרחוק על נשים יפות ושונות ממני, שהיו רחוקות נורא, מתוחכמות ויודעות הרבה יותר ממני, שבוודאי לא ירצו בי, שלא היה לי דבר להציע להן.

אני חושב שזה היה סוד הקסם הראשוני של ג׳ בעיני. היא הייתה אחת מאלה שידעתי שלא ירצו בי. במשך כל הזמן בו היינו בקשר שמרתי לה את המקום הזה, שכנראה שהתאים לשנינו.

אבל היא רצתה בחברתי, הסכימה לקבל את כל מה שרק הסכמתי לתת. ההתמכרות שלי אליה נעשתה בהסכמה הדדית. התרגלתי לשרת אותה, למלא את חיי בצרכיה, היא התרגלה לנוכחותי בחייה.

בהתחלה זו הייתה הכתיבה. היום קשה לי להודות בזה, אבל היא הפתיעה אותי. חשבתי שכתיבתה יכולה להיות בעלת ערך ורק צריכה קצת להשתנות, קצת להתפתח. הייתי נפוח ומלא בעצמי, אז, חשבתי שאם אני, היודע, החכם, אשנה את כתיבתה למה שאני חושב שהוא נכון עבורה אגרום גם לה להשתנות, ובסופו של דבר לאהוב אותי. הרווחתי את הערכתה ומקום של שותף ובן לוויה בחייה אבל לעולם לא הפכנו לנאהבים. זו הייתה, בעיני, זוגיות חולנית, מעניינת לעיתים ומייגעת וסוחטת רגשית לרוב, ללא זוגיות בפועל, ללא סיכוי נראה לעין לסקס ביני לבינה, כשאני מלווה וחונך אותה, וכל הזמן עוזר ועוזר.

והיא הזמינה אותי למסיבות שארגנה, וראיתי איך היא מלכה בהרמון שמכרכר סביבה, אנשים שהולכים אחריה ואחרי המוזיקה, ולפעמים נגדה ואחרי המוזיקה, וכולם אחרים, שונים ממי שחשבתי שאפגוש, מעניינים אחרת. זו הייתה חבורה של לא מקובלים, חבורה של מסתכלים מהצד. אנשים שמבינים את ואוהבים את המוזיקה. בהתחלה התבלבלתי בינהן, בין המוזיקה ובין ג׳.

טכנו שונה מהאוס בין השאר בזה שלרוב אינו מנסה לחקות נגינה ׳אמיתית׳ אלא רק משתמש בכלים של נגינה כזו כדי ליצור בתוך עולם צלילים ומקצבים מוגבל וקבוע, פחות או יותר. הקשר אל העולם שלנו, שגם הוא ׳אמיתי׳ רק במרכאות, נוצר רק בזמן השמיעה של המוזיקה, במסיבה, והוא חד פעמי, ומושפע מהמניפולציות אותן מפעיל באותו רגע הדי. ג׳יי., שאפשר רק לנחש, לא תמיד באמת לדעת מה הוא עושה, ממערכת ההגברה, המחורבנת תמיד, וממצב התודעה שלך, כך שאף פעם אי אפשר לדעת איך יהיה.

דווקא בתוך התנאים המגבילים הללו מצאתי חופש גדול. הבנתי את זה כשמצאתי את עצמי רוקד לצלילי אזעקה שהופעלה בטעות, בזמן טיול עם הכלב. הרגשתי שהיכולת להקשיב ולרקוד, להיעלם במוזיקה, להיות היא, מעניקים לי כוח. המוזיקה, מסיבות השוליים והיא, ג׳, כמי שמשום מה קשורה להכל, הפכו לחלק משמעותי מהגדרתי העצמית.

זו הייתה תקופה אלקטרונית. שניים מהשותפים שהקימו את ׳דבש – מולוקו בר׳ פתחו ברחוב הסמוך את ה ׳דינמו דבש׳, מועדון קטן בטעם טוב למסיבות ולהופעות. היום בוודאי הייתי מזלזל במקום כזה מראש, חושב שהיפסטרים מתענגים על חיקוי משהו שאינם מבינים. אבל אז הרגשתי שזה הדבר האמיתי, שהמוזיקה והעולם שסביבה הם יותר מסך חלקיה וחלקיו, שכמוה גם אני יכול לחיות על פי תנאים עצמאיים.

את השם לספר הראשון שפרסמתי, ׳הוא׳, היא נתנה, או לפחות ככה היה לה מאוד חשוב שאדע, ואזכור, ואכיר תודה. אז הקדשתי לה את הספר, מנחה נוספת במקדש שהקמתי סביבה. היה לה בן זוג, אז, ואני הייתי החבר הטוב, הרע. לא הפסקתי להאמין שיום אחד זה ישתנה. לא הפסקתי לנסות ולהאמין שיש עוד סיבות, פרט לתשוקה המתוסכלת שלי אליה לכך שאני חוסה בצילה, מאמץ את נקודת מבטה. היו סיבות כאלו. למדתי הרבה.

לחבר של ג׳ קראו גם ג׳, אבל במבטא בריטי. הוא היה די. ג׳יי. ומוזיקאי, סוחר סמים וגנב. הם היו זוג מלכותי בממלכת ביצה ענייה אך בועטת. המוזיקה שלו הייתה עוד יותר קשה מהטכנו שרק עכשיו התחלתי להכיר. הם קראו לה טקנו כדי להבדיל, והארדקור טקנו כדי להדגיש עוד יותר שכאן לא באנו להינות. יותר מהיר, יותר חזק, ועם סבטקסט מתעתע, שחודר אל הגוף דרך מניפולציות הסאונד והקטעים המסומפלים, אני קיצוני, אל תתעסקו איתי, המוח שלי רץ למקומות שלא יאומנו. החבורה של ג׳, החבר של ג׳, עשתה מסיבות כאלה, בהן הדי. ג׳יי. מנגן מאחורי רשת הסוואה ויש רק פנס מהבהב אחד, והבר הוא פח מלא מי קרח כבשתוכו צפות בירות זולות והכל קורה בחניונים ומקומות מאולתרים, לא חוקי ומסוכן, והרווח היחידי הוא למי שמוכר משהו, אקסטזי או ספידים או חשיש. אלו היו מסיבות מדהימות.

כי לרוב היה קיר רמקולים, והאוויר זז עם המוזיקה, והקצב שלה התאים לי, עזר לי לבטא ולהרגיש כל מה שלא יכולתי אחרת. לפעמים ג׳ הייתה מגיעה ולפעמים לא. זה כבר לא שינה לי בסוף. האכזבה ממנה הייתה כבר ברורה לי לגמרי, נתון יסוד איתו למדתי להשלים. זה רק גרם לי להתנתק מהר יותר.

וכשצפתי גיליתי שבאמת יש לי מקום שאינו קשור אליה. כי הזוגיות של ג׳ וג׳ הייתה חלק ממפגש בין סצנות מוזיקליות שונות שקרה אז, עידן קצר בו המוזיקה האלקטרונית הייתה הבשורה, האזור המעניין ביותר בשדה היצירה המוזיקלית העכשווית. חלק אחר, משיק לעיתים אבל פחות קיצוני, אופנתי, יוצג על ידי ה ׳דינמו דבש׳. יצאתי לרקוד גם שם. רקדתי הרבה.

ושם ערכתי את מסיבת השקת הספר הראשון שכתבתי, המסיבה הראשונה שארגנתי, שהייתה כשלון כלכלי מהדהד, שניבא את הכשלון המסחרי החרוץ של הספר שבא אחר כך. כל מי שבא היה אותם חברים שהזנחתי, שיכלו בקלות להתארח אצלי, אם רק הייתי טורח להזמין אותם.

פרסמתי את הספר על ידי תליית עטיפותיו על דלתות חדרי שירותים של מקומות שחשבתי שהם נחשבים. היה כאן טריק, כי על העטיפה הקדמית צולמתי מאחור על ידי שני צלמים שהסטודיו שלהם שכן בקומת המרתף בבניין בו גרתי, יושב על הכורסא הכתומה שקניתי עם ג׳ בבזאר של ויצ״ו, רק ענן עשן ואחורי פדחת נראים ממני, צילום הפוך לזה שהופיע על הכריכה האחורית, הסופר הצעיר ושופע הבלורית יושב, מעשן ומהרהר. זו הייתה בדיחה נפוחה, התייחסות ל- ״מלפנים דמות המחבר מאחור״ של בן-אמוץ וגם כמובן הדרך שלי לסתור ולהדגיש את צד התפר של שם הספר והבחירה לא להשתמש בשם לדמות הגיבור בסיפורים ולכנותו תמיד ׳הוא׳. חשבתי שאותו ׳הוא׳ הוא אני מאחור בגרסא מוקצנת ושונה, מעוותת קצת.

תליית העטיפות על דלתות השירותים, צד קדמי החוצה, צד אחורי פנימה, בשירותי הבנות על הדלת ובשירותי הבנים על הקיר שממול, הייתה חלק, המשך לאותו עניין. חשבתי, סוטה שכמותי, שמי שייכנס ותיכנס פנימה, אחרי שראו את שער הספר, ייתקלו בצד האחורי, או ייסתובבו וייתישבו ופתאום יראו אותי מביט בהן. חשבתי שמתאים לי להיות דלת בשירותי בנות. הייתי גם שחצן וגם תבוסתן.

אני לא זוכר אם ג׳ כבר הייתה בהריון, אז. זכרונות מעורבבים לי. אני זוכר איך נפגעתי מכך שהילת ההצלחה שלה, הצלחה דמיקולו, פרסום שטחי וחסר ערך, לא דובקים בי. חשבתי שהיא לא מתאמצת מספיק בכדי לעזור לי, בשעה שחלומות ההכרה שטיפחתי מתגלים כאשליות. לאף אחד לא היה אכפת. כלום לא השתנה, מן הסתם, אחרי פרסום הספר. גיליתי את הברור מאליו, את זה שאני כותב שולי הכותב לשוליים.

למזלי כבר הייתה לי אז גאוות שוליים להיות מושפע ממנה, הגאווה של המסיבות, הגאווה של המוזיקה, הגאווה של מי שיודע לצלול אל המוזיקה, אל סגנון החיים, אל האלכוהול ואל הסמים, של מי שהשוליים עבורו הם מטרה ובית חם.

ניהלתי חיים כפולים, או אולי משולשים. עבדתי. לימדתי. הפעלתי תיבת נגינה בהופעות תיאטרון רחוב. חייתי את חיי הלילה. יצאתי לרקוד ולשתות כמעט כל ערב. שירתתי את ג׳, שחייה המשיכו לספק לי שגרה ומשברים, אהבתי אותה בסתר.

ג׳, החבר של ג׳, פתח מועדון של עצמו. זה היה חלק מחזון של השתלטות המוזיקה הקשה, כי אין שום ברירה אחרת. אני עזרתי לבנות את מערכת החשמל. רקדתי שם הרבה. מוזיקה מהירה מתאימה לי. ג׳ ואני ערכנו שם ערבים תרבותיים שנכשלו, כמובן, אבל היו כיף גדול וגרמו לנו להרגיש חכמים וצודקים ויודעים. היא הייתה ביקורתית וסרקסטית, ממהרת לפסול דברים שלא אהבה, מלכלכת חופשי. נדבקתי בזה. ראיתי את העולם רע.

כשנכנסה להריון השמינה מאוד. היה קצת בלגן, המועדון נסגר, עזרתי לשפץ ולהכין דירה זערורית, בה היא הייתה אמורה לגור בנפרד ממנו, כדי לא להפריע עם המוזיקה. אני נסעתי להביא סנדוויץ׳ שיהיה לה לאחר כך ושמעתי אותה צורחת מעבר לדלת הסגורה, כמו חיה שנפצעה. כאבתי איתה. המשפחה שלה לא הבינה מה אני עושה שם.

זמן קצר אחר כך ג׳ ברח מהארץ, ברח ממנה, לאמסטרדם, כדי להשקיע במוזיקה, כי כאן הרי לא היה לו שום עתיד, רק למכור סמים כדי לשרוד, ומה הוא צריך להיות אבא פתאום, הוא הרי בכלל לא רצה את זה. אני לא יודע איך היא הצליחה לשרוד נטישה כזו.

אני עזרתי כמה שרק יכולתי, מרגיש את עצמי במלכודת, מחויב, לפחות בתחושה, לא לחשוף צד חושק מולה, לא להיות עוד אחד שבוגד באמונה, לסייע בשם החברות ולא לצורך תמורה.

מובן שלא הצלחתי להסתיר. ברור לי שכל מי שהביט מבחוץ עלי מתנהל מולה, מול המאבק שלה לשרוד ולבנות את חייה וחיי ביתה, ראה איך אני מנסה לתפוס את מקום בן הזוג הבורח. ומצד שני היה לי ברור, ואפילו שמחתי לעתים, שאני לא הוא, שזו לא באמת הבעיה שלי, שאני לא הוא ולא הייתי רוצה להיות.

עזרתי לה בתהליך השיקום, תוך החזרה לבית עם שותפה, ליד המשפחה, תוך נסיונות להתחיל לעבוד בעיתונות, ככתבת פלילים מכל האפשרויות, ולבסוף ככתבת לילה במקומון, תוך מעבר חזרה לתל אביב, לדירה לא מאוד רחוקה ממני. ידעתי שעוד מעט אצטרך לבחור, האם ללכת על זה עד הסוף, כי הייתי יהיר, כאמור, וחשבתי שזה תלוי רק בי ושאם אחליט כך יהיה. והייתי בטוח שגם היא מגששת אחרי אפשרות כזו, והיא רואה שלמרות שהיא שמנה אני מאמין שתחזור להיות רזה ואלטרנטיבית והכי יפה בעולם, ואני בכלל חושב שהיא יפה גם ככה.

ועזרתי לה לעבור לדירה החדשה ולבנות מיטה שהשיגה, ולחזק אותה טוב, ואחר כך הבנתי שזה היה חשוב לה כל כך כי באותו ערב היה לה דייט עם טבח שרירי, חתיך כזה, והוא שלח לה זר פרחים גדול אחר כך, איזה חמוד.

וזו הייתה הפעם הראשונה שהתנתקתי ממנה, ברחתי מהתסכול ומתחושת הסירוס. נעלמתי מחייה, יום אחד קיים ובמשנהו לא. ואז אחרי זמן לא מוגדר, אחרי שמבהירים מה לא ומה כן חוזרים לאותם דפוסים ישנים. דפוס הפעולה הזה חזר על עצמו עוד כמה פעמים, אחר כך. נעלם וחוזר. החבר הכי טוב עד שזה נהיה כואב מדי, ואז עוקב מרחוק, לפעמים מתקשר ומנתק, לפעמים עובר מתחת לבית עם הכלב, אבל אולי זה במקרה, כי הרי מותר לי לעבור שם, זה רחוב, זה ציבורי, לפעמים הולך למסיבות שגם היא אולי תהיה בהן, זה מותר, זה פתוח לקהל, ואני הרי אוהב את המוזיקה, אני כבר חלק מהעולם הזה בלי קשר אליה.

אח שלה, עבריין לשעבר, איש טוב ומצחיק, שפעם יזמתי דייט כושל בינו לבין אחותי, הזמין אותי לפגישה בחוף הים, להבהיר לי שאני מטריד את ג׳, שכדאי שאבין שהיא לא מעוניינת בי ושאני מפריע לה להמשיך את חייה. אבל גם לה היה חלק וגם היא הייתה אחראית לכך ששוב ושוב היינו מחדשים את יחסינו, כושלים תמיד אל אותה מלכודת. היה לי רע ובלתי נסבל בתקופות שבהם לא הייתי איתה בקשר, מתעדכן בקורותיה דרך הטור המטופש אותו חיברה מקטעי קומוניקטים ויחצ״נות, היה לי רע ובלתי נסבל כשהפכתי שוב למשרת שלה, לבייביסיטר, למעריץ ולשותף לנסיעות לקניות ולסידורים.

ובינתיים השתניתי עוד. משהו חדר מהחוץ פנימה. המוזיקה הפכה לחלק ממני. גיליתי שאני יכול להיות לא רק אגרסיבי ומוחצן אלא גם חושני ומפתה. זה היה נעים. אנשי המסיבות, אנשי הלילה, הכירו אותי. הייתי זה שבא לרקוד.

כבר סגרו את ה ׳דינמו דבש׳ ואני עוד לא ידעתי שכל העניין הזה של המסיבות עומד להתקלקל, ושאשליית החידוש עומדת להתפוגג. החבר החדש של ג׳ היה ט׳, מארגן מסיבות צעיר ממנה, שידע איך לשחק את המשחק, שאהב גם מוזיקה וגם כסף, עוד מלך ביצה.

הייתי חלק מקרקס הטכנו הנודד בין המועדונים הגדולים שנפתחו אז, עבורם זה היה תו של איכות, עלה תאנה לגועל הנפש שהתבסס כצורת ההתנהלות המקובלת במסיבות. וודקה ורדבול הפך למשקה הקבוע של כולם, סם אפקטיבי ומשעמם, היו כבר צעירים עליהם הבטתי מלמעלה, ידעתי כל כך יותר הרבה מהם. הייתי חלק מתוך המסיבות הקטנות יותר, הכושלות, לעיתים. וחוץ מזה גם שתיתי וכתבתי.

ג׳ נפרדה מ- ט׳, ואחרי זמן קצר שוב הייתה בהריון, כך סיפרה לי במסיבה בה נפגשנו במקרה, על חוף הים באשדוד, ואני הייתי כל כך מסטול ואוהב עד שאיני זוכר דבר חוץ מפרכוסים בלתי רצוניים אחרי יותר מדי ערבובים של סמים ואלכוהול. והפעם האבא היה איש סוד, גבר עלום שקנה ממנה את שתיקתה בקצבה חודשית נדיבה ושבעזרת סכום כסף חד פעמי שהעביר לה יכלה לממן ניתוח הגדלת שדיים שהפך אותה לשופעת ונחשקת. היינו בקשר, אז, וביקרתי אותה כשהתעוררה בחדר ההתאוששות. היה לה חבר חדש, טיפוס אלטרנטיבי שאהב מוזיקת אייטיז. ראיתי צילומים של השדיים האלה, שהוסתרו כך שהיה קל למצוא אותם, כשעשיתי, שוב, בייביסיטר על הילדות כשהיא יצאה לבלות.

כל התנתקות הפכה לכואבת פחות. הפכתי ליותר הארדקור ממנה. הזדיינתי פעם עם מישהי שפגשתי זמן לא רב לפני כן בבוידם מיוזע אליו טיפסנו בסולם.

עבדתי בירושלים, ומצאתי שם חנות תקליטים שמכרה מוזיקה קיצונית כמו שאהבתי, הארדקור טקנו צרפתי. הפכתי לכמעט די. ג‘יי. קניתי פטיפונים. ארגנתי מסיבות במועדון קטן שנפתח באזור התעשייה בו גרתי, שהשתנה גם הוא. בתי המלאכה נסגרו. מחסני בדים ובגדים מיובאים תפסו את מקומם. פרסמתי את המסיבות הללו, שקישרו בין פוליטיקה למוזיקה לרצון לקהילה שתעשה משהו עם כל זה, באמצעות מניפסטים שהפצתי והדבקתי על לוחות מודעות. ׳במקרהשלאזעקתאמת׳, ׳מהשלאהורגמחשל׳, ׳מוכרחימליהיותשמח׳, אלה היו הכותרות. י׳, אותה הכרתי כשמלצרה, הפתעה, ב- ׳דבש׳, עזרה לי בארגון המסיבות. היא קישרה ביני לבין די. ג׳יי. שגר בירושלים ושהחיבור הזה, בין מוזיקה לפוליטיקה, התאים לו. כך גם הכירה את מי שיהיה אחר כך בעלה. הם התייחדו לראשונה בתוך המקרר ששימש כבסיס למיטה שלי בזמן אחת המסיבות הראשונות.

אלה היו מסיבות טובות. אפילו ג׳, שאז כבר הייתה עיתונאית חיי לילה מוערכת, פרסמה עליהן אייטם, ואפילו אני, שהכרתי כמה בזויה ופשוטה העבודה שלה, האמנתי לה שהיא מכירה בכך שאני עושה דבר בעל ערך, והיא אפילו שלחה צלם שיתעד אותי בפוזה לוחמנית. אבל בעל הבית של המועדון חשב שזה יותר מדי רעש, וכל מי שבא עני או מסטול ולא שותה מספיק. ומפה לשם, לאט לאט, התחיל קצת לשעמם אותי, ההארדקור, וממש לא נהניתי להיות די. ג‘יי. לפעמים הרגשתי  שהעמדה השולית שתפשתי הפכה למייגעת, לפוזה ומכשול במקום לביטוי של מהות.

החלמתי מההתמכרות לג׳ באמצעות אישה אחרת, ס׳, שלא הסכימה לקבל את המציאות הסוטה שראיתי כטבעית ומובנת מאליה. זה לקח זמן, וזה היה אחד מהגורמים לכך שהקשר עם ס׳ היה מלכתחילה מועד לכישלון. גם איתה הייתי עתיד לנהל מערכת יחסים שתכלול פרידות וחזרות, נתקים וחיבורים סימביוטיים. היא הייתה מעניינת ופגומה לא פחות מ- ג׳ ואיתה ניהלתי קשר אמיתי, זוגיות מתסכלת אבל גם מתגמלת, שלימדה אותי שאני מסוגל ורוצה בזה, להיות חלק ממשפחה שתכלול אותי. אני אסיר תודה על כך, אני כועס ומזלזל ב- ג׳.

ואני כועס על עצמי, איך ידעתי שאני עושה הכל לא נכון, איך בכל זאת עשיתי זאת, מאמין בכך שההתעלמות הנחושה שלי מהמובן מאליו היא בעלת ערך ומשמעות, שעצם הנכונות שלי לוותר על עקרונות והרגלים, להיות מי שתרצה שאהיה, מעניקה לי כוח.

ראיתי איך המשיכה לדרוש מהגברים שחלקו את חייה לוותר לשם כך על חייהם. יודע שזו טעות, נתתי לה להיות המוציאה לאור של הספר השני שפרסמתי. היא אמרה שנחלוק בהוצאות ובהכנסות והסכימה עם הרעיון שלי שלספר יהיה צד א׳ וצד ב׳, כמו לתקליטים, ׳מה עשיתי בחופש הגדול׳ בצד א׳, ׳חתולי המזח׳ בצד ב׳. זה ספר יפה, אבל גם הוא נכשל. אני מעדיף להאשים אותה בזה, ופגוע מכך שלעולם לא הסבירה לי למה לא קיבלתי שום החזר על מה שהשקעתי. אני מרגיש שניצלה אותי פעם אחרונה, שהשתמשה במה שכתבתי לקידום האינטרסים שלה, שרצתה לשחק בבעלות על הוצאת ספרים ואני הייתי חומר הגלם בצעצוע הזה. אנחנו לא בקשר עכשיו, כבר כמה שנים לא, ואני שמח בכך ושלם לגמרי עם עצמי. אני חש תסכול וקצת בושה כשאני נזכר בה, ומשתדל לדכא את אותו כעס, זלזול ורצון לנקמה. בסיכומו של דבר אני לא מרגיש שהזמן שביליתי בשירותה היה מבוזבז. אני יודע שבאמת עזרתי לה, ואני יודע שתוך כדי כך למדתי דברים, השתניתי. אני שמח יותר עם מי שאני היום מאשר עם מי שהייתי, ולה יש חלק בזה.

עשר שנים לקח לי מאז שהכרנו ועד שהשתחררתי ממנה. בזמן הזה היא הולידה שתי ילדות, עברה בין אין ספור דירות, הפכה לידוענית תרבות, או משהו. אני הוצאתי שניים וחצי ספרים, עבדתי פחות או יותר באותה עבודה, גרתי באותו המקום. התבגרתי, לפחות במובן הזה שכבר לא הייתי צעיר. הייתי גאה בחוויות שעברתי, חשבתי שהן מעניקות לי דברים. על חלקן ידעתי שאין לי שום רצון לחזור.

בעשור הזה היו לי אהבות אחרות, אבל רובו הוקדש אל ג׳, שהדמות שבניתי לה בכל מקרה לא השאירה מקום לאף אחת אחרת בחיי. ברור לי שהסיבה העיקרית בגללה לא הפכנו לעולם לזוג היה שלא התאמנו מלכתחילה. אני מעולם לא סיפקתי את הציפיות שלה מבן זוג, והיא לעולם לא סיפקה את שלי. אני לא חושב שאי פעם קניתי באמת את הרהב שלה, אני מקווה שתמיד נשארתי קצת מסוייג. אני שמח שהיא לא אחת מהאקסיות שלי.

אני שונה היום, לא רק ממי שהייתי בשנה ההיא, ב- ׳דבש׳, אלא גם מזה שיצא מתחום השפעתה של ג׳. איני יודע למי מהם אני קרוב יותר עכשיו, לצעיר התמים או לגבר למוד האכזבה. אני מרגיש כאילו אנשים אלה שהייתי קשורים אלי רק חלקית. אני מביט עלי מרחוק כמו על דמות, מגוחכת קצת אבל מעוררת אהדה, לא מזיקה במהותה.

ואני זוכר רע, מערבב בין אנשים ומקומות, זמנים ואירועים. ניתן אפילו לומר שכל קשר בין המאורעות והאנשים שתיארתי כאן למציאות הוא מקרי בהחלט. סיפרתי את סיפור המסגרת, בכנות הגדולה ביותר שאני יכול להרשות לעצמי, אבל מעכשיו זה יהיה לפי אותו זכרון פגום: חלקי, מוטה, שבור.

אני רוצה לספר עוד. נכון לי לעשות את זה עכשיו. טוב לי עם האשה שאני אוהב. עוד מעט אהיה אבא. חיי טובים ומספקים משהיו אי פעם. כך שאני יכול לבחון את קרעי הזכרון בלי צורך להאשים אף אחד, גם לא את עצמי. הכל בסדר. הכל נגמר טוב בסוף. כמעט הכל.

בעל הבית שלי נפטר שבע ימים

שמואל דורפמן ז"ל, בעל הבית שלי, נקבר אתמול בבית העלמין ירקון. הוא נפטר בשיבה טובה, כפי שנהוג לומר, למרות שיש משהו מטעה ומתחסד במושג הזה. הלך לעולמו שבע ימים, ניסחו יפה במודעה ילדיו, כי הרי שיבה היא טובה רק לעיתים נדירות מדי.

האם סיפרתי לכם כיצד עברתי לגור כאן, בשכונה ובדירה הזו? אני די בטוח שכן, זה הרי אחד מאותם סיפורים עליהם אני חוזר באופן טרחני למדי. יש לי כמה כאלה. אבל תמיד הרי יש סיכוי שמישהו עדיין לא שמע, לא? אז הנה:
זה היה לפני שלוש עשרה שנה, בערך. נפרדתי מחברה שלי, איתה גרתי בדירה שהייתה פעם נגרייה בבניין ברחוב ויטל בפלורנטין. במשך כמה ימים ישנתי על מזרון בדירה של חבר, שגר אז ברחוב דב הוז. זה היה מאוד משעשע, אבל לא כל כך כיף. היה ברור לי שאני חייב מקום משל עצמי. אהבתי את פלורנטין, בה גרתי כבר שנתיים, אבל לא רציתי לגור בדירת שותפים או להיסחף לתוך השכונתיות המעט מוגזמת שאיפיינה אותה כבר אז. החלטתי לחפש באזור התעשייה.

לבעל הבית שלי הייתה חנות דגים סיטונאית בקומת הקרקע של הבניין בו אני גר כעת, ברחוב שאז היה תעשייתי לגמרי, הנמצא מאחורי דרך אילת. נכנסתי לשם לשאול אם הוא יודע אם מישהו משכיר פה משהו. זה הייתה חנות יפה, לטעמי לפחות, עם שני מקררים ענקיים, רצפת בטון עליה נערמו ארגזי פלסטיק מלאים בדגים, משקל ושולחן פורמייקה. הוא היה חביב וידידותי, זקן מאוד כבר אז, אסף מפתח ולקח אותי למעלה, אל אולם פצפון שבמרכזו מקרר נוסף. רצפת הבטון הייתה מכוסה כולה בשומן. הבן שלו, שעבד איתו, ניסה ליצר שם דגים מעושנים. לפני זה היה שם עסק קייטרינג, ועוד לפני כן, כאשר חנות הדגים שגשגה, זה היה המחסן שלה. היו שם מקלחת ושירותים מבטון ובלוקים והייתה יציאה למרפסת גדולה, שמקיפה את כל הבניין. אמרתי לו שאקח את זה. הבאתי חוזה מחנות כלי כתיבה. חתמנו. למחרת כבר שפכתי חומצה על הרצפה וצבעתי אותה בצבע ירוק, שהספיק להתקלף מאז, וכמה ימים אחר כך עברתי לגור כאן. מאז אני פה, מתאים כל העת, בשינויים קלים והדרגתיים, את החלל שלא יועד מלכתחילה למגורים לצרכי המשתנים.

בעל הבית שלי עבד קשה. הוא היה מגיע אל החנות כל יום בשש בבוקר מביתו שביד אליהו, והולך רק אחר הצהריים. בנו, ביתו ופועל נוסף עבדו איתו, היא בהנהלת חשבונות והם בניקוי הדגים. הלקוחות היו קבועים, בעיקר קניינים של מסעדות ובתי מלון. עדר של חתולי רחוב קשוחים היה מתאסף ליד הכניסה לחנות פעמיים ביום, להינות מארוחה קבועה ששמואל הקפיד להוציא אליהם.

כעת אני מבין שהעובדה שהאולם בו אני גר עמד ריק מצביעה על כך שהמשבר שעברה החנות היה מתמשך, ושהוא החל עוד לפני הגעתי אל השכונה, האדם הראשון שעובר לגור באזור התעשייה (במשפט הזה אני בטוח שהשתמשתי). הבת עזבה ראשונה, ואחריה הבן, עובר לגור בהולנד בעקבות אישתו, מתכוון לעשות שם את אותו הדבר, למכור דגים, אבל גם להתפרנס מזה בכבוד, ובעיקר, לחיות רגוע. שמואל הזדקן עוד. ידיו התחילו לרעוד. זרם הלקוחות הידלדל. הוא המשיך לבוא כל יום בשש בבוקר, אבל כבר לא הייתה כל כך הרבה עבודה.

אחר כך הושכרה החנות לרשת חנויות דגים סיטונאיות, מתחרה לשעבר. הבעלים החדש התייחס אל בעל הבית שלי כאל פועל, שתפקידו לנהל את הסניף על פי הסטנדרטים אותם הוא קובע. אבל שמואל כבר היה זקן וכפוף, מבולבל לעיתים, והידיים שלו רעדו נורא כשהיה מקלף את הקשקשים בסכין מעל הדגים הגדולים, או יוצא אל החצר לנקות את אגן הניקוז.

אחר כך הוא חטף שבץ, והפסיק להגיע אל החנות. ביקרתי אותו פעם, בדירה שביד אליהו, והוא זיהה אותי בקושי רב. השוכרים עוד המשיכו להפעיל את חנות הדגים במשך זמן מה, ואז עזבו. בכדי להשכיר את החלל נהרסו המקררים הגדולים. זה שעומד במרכז דירתי הוא השריד האחרון. אני משתמש בו כארון בגדים וכגלרית שינה.
אבא שלי, מהנדס ייצור בהשכלתו ואיש חכם, ניסה להסביר לי מדוע התהליך שעבר על השכונה, ושימשיך לעבור עליה עד הריסתה המוחלטת, הוא בלתי נמנע, טבעי, נובע מתוך חוקי הכלכלה. יוזמות קטנות סופן או להתרחב או להיבלע בתוך יוזמות גדולות יותר. היעלמות המגוון והייצור מהמרחב הפיזי הקרוב היא תוצאה של מגוון גדול יותר במרחב הגלובלי. כל זה ברור לי. אבל אני חש שהתהליך הזה גורם להיעלמות של ייחוד ושל יכולות, לפגיעה באינדיבידואליות, להאחדה והשטחה תעשייתית ותרבותית.

אבל תרשו לי לוותר על האמירות הכלליות הללו, ולהסתפק בסיפור הפשוט, שלמרות היותו עצוב בכל זאת יש בו גם קצת תקווה והמשכיות. שמואל דורפמן ז"ל, בעל הבית שלי, הלך לעולמו שבע ימים ועבודה, ראש משפחה שחלק גדול מחבריה אני מכיר, והם אנשים הגונים, טובי לב ואדיבים, שניתן לראות את עקבותיו בהם. והם בעלי הבית החדשים שלי.